מימרות מקוריות של החזון איש

ספר זכרון שאול-מימרות מקוריות של החזון איש


לאחרונה הועלה בהיברובוקס המהדורה החדשה של ספר זכרון שאול -לר' שאול ברזם חתנו של הסטייפלר. בתחילתו יש קונטרס זכרון איש ובו מימרות שרשם המחבר מפי החזו"א. יש שמה דברים מקוריים ומדוייקים שאינם נמצאים –עד כמה שאני יודע- בשום מקום אחר. ואולי גם הפכיים מהרושם שהיה לנו מתחילה בדעת החזון איש. כנראה שעם ר' שאול- שהיה צרפתי עם חינוך כללי, היה יכול החזון איש לדבר בפתיחות יותר בנושאים כאלה. כדאי מאד לקרוא.
אני מעתיק כאן כמה קטעים שעוררו לי ענין. וכותב את המחשבות שהם מעוררים, בתקווה לדיון מתפתח על דעת החזון איש ועל הנושאים בעצמם.

עמ' מ"ט-עניני אמונה
העולם והטבע הם בעיא גדולה האדם עומד ומשתומם את החידה הגדולההאמונה היאתשובה על השאלהובעצם אינה תשובה שפותרת.
ההתחלה כאן הוא בסיס הפרק הראשון באמונה ובטחון, שמבסס את האמונה על הבעיה של הטבע. החידוש הגדול נמצא כאן בסוף, בו הוא מודה שהאמונה אינה תשובה שפותרת את השאלה. השאלה שאם כן מה עוזרת לנו האמונה? כנראה שהאמונה הא משהו שנותן תוכן לשאלה ולאפשרות שקיימת תשובה גם בשעה שהאדם מכיר שאין בידו התשובה המושלמת לשאלת היקום.
[בהערה שם למטה מנסים העורכים לומר שכוונתו שלמי שאינו מאמין זו לא פתרון, כך או כך, הכוונה אחד הוא ודוק]
אצל המון העם נדמה כשמדברים על אמונה שרוצים משהו מהםואינם יודעים שיש הכרחלאמונה.
כאן הוא סותר בעצם את התפיסה החרדית של האמונה הפשוטה. האמונה אינה חיוב המוטל עלינו, אלא הכרח מתוך החיפוש של האדם אחרי המשמעות של היקום.
גם אצל האנשים הפרימיטיביים עובדי ע״ז אנו רואים חיפוש אחרי תשובה על הפלא.
מביא ראיה שהחיפוש אחרי משמעות של העולם והטבע מעסיקה את האנושות מתחילתו. והוא מציאות בסיסות בקיום האדם. וגם אם אנחנו רואים אותם כפרימיטיבים לפי התשובות הטפשיות שמצאו לשאלה הזאת, אין זה לוקח מהם את החיפוש הרציני אחרי האמת.
ובזמן האחרון בהתפתחות המדע חשבו כאילו מצאו את הפתרוןוהכל אינו כיאם דמיון שוא.
כפירה בשלילה אינה פתרוןהיא כופרת בשאלהוממילא יש בזה אפשרות גדולה לתשובה.
כאן הוא מעמיד את הכופרים המודרניים, למעלה מעובדי עבודה זרה הקדמונים. שכן הקדמונים כפרו עם תשבה, כלומר שהעמידו תשובה שקרית לשאלת וחיפוש האדם. ובזה עצרו את החיפוש. משא"כ הכפורים המודרניים שכופרים עם שאלה, וממילא נשארים עם השאלה והחיפוש. ובזה יש אפשרות שימשיכו לחפש ולגלות בסוף את האמת.
כמדומה שההתייחסות הזאת הפכית לגמרי לגישה החרדית הרגילה שהיתה בוודאי מעמידה את העובדי ע"ז למעלה מהכופרים המודרניים.
[כאן עלינו לשאול את עצמינו לפי ההגיון הזה ייתכן שגם מי ש"נעול" על היהדות, או על דרך מסויים בתוכה, האם אינו כמו כן נועל את עצמו ממציאת פתרון אמיתי יותר]
עמ' נ"א-תיקון הדור
לו היה אדם גדול שהיה יודע מה שחסר בדיוק בדור זהוגם היה יודע את התרופההיה יכוללהפוך המונים.
כאן כנראה החזון איש מודה שהוא לא יודע בדיוק מה שחסר בדור, וגם לא יודע את התרופה. אילו היה מנהיג עם הידע הזאת היה יכול בקלות לעשות מהפיכה.
יש כאן סתירה קוטבית עם ההשקפה החרדית שהגדולים ברוחב דעתם יודעים את הכל ומנהיגים את הכל באמת וביושר, עם ההוכחה הנצחית נגד ההשקפה הזאת, שכן אילו היו באמת יודעים, היו כבר עושים את המהפכה
אנשים אינם שלמיםוכשרוצים לתקן את המעוותאינם רואים כיאם קצה אחדוכשמתקניםאותו מזניחים הקצה הב׳ובגלל זה יוצאים קלקולים.
כאן יש אבחון מדוייק למדי של סיבת הבעיות שיוצאים מכל המנהיגים. וככל הנראה החזון איש בעצמו לא נמלט מזה. ראו באשכול "ספרו החדש של בנימין בראון על החזון איש" ותבינו. 

ספר זכרון שאול-מימרות מקוריות של החזון איש

האם אנחנו צריכים את המשיח

ציטטתי את לשון החתם סופר בשו"ת יו"ד סי' שנ"ו
אך א"א לי בשום אופן להאמין שיהיה גאולתנו אחד מעקרי הדת, ושאם תיפול היסוד תיפול החומה חלילה, ושנאמר אילו היו ח"ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו ח"ו גירוש עולם , וכדס"ל לר"ע [סנהדרין ק"י ע"ב] בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם, המפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יו"ד אפילו מדברי רבנן חלילה, אנחנו לא נעבוד ה' לאכול מפרי הארץ ולשבוע מטובה, לעשות רצונך אלקי חפצתי, ועכ"פ ועל כל אופן עבדי ה' אנחנו יעשה עמנו כרצונו וכחפצו.
ויותר חשוב, את לשון הרמב"ן בספר הגאולה סוף שער ב' [כתבי הרמב"ן מוה"ק עמ' רפ"א] 
ודע יעזרך אלקים כי אם נסכים בלבנו שפשענו ועונות אבותינו אבדו ממנו כל הנחמות ושיאריך ויתמיד עלינו הגלות מאין קץ וסוף, ..כל זה לא יזיק בעיקר התורה, כי אנחנו אין תכלית גמולנו ימות המשיח ואכול פירות הארץ ההיא, והתרחץ בחמי טבריה וכיוצא בהן מן התענוגים, גם לא הקרבנות ועבודת בית המקדש תכלית רצוננו, רק גמולנו ומבטנו העולם הבא, והתענג הנפש בתענוג הנקרא גן עדן, והנצל מענש הגיהנום, אבל אנחנו עם זאת מחזיקים דבר הגאולה מפני שהיא אמת מפורסם אצל בעלי התורה והנבואה.
ואנחנו מעידים [אולי צ"ל מעירים] בה ישני הצרות, וחוסמים פי האפיקורסים, בראיותיה ומשתעשעים בדבריה, מפני שאנחנו מצפים לה מתקוותנו שנשיג מן הקרבה אל האלקים….
ואמנם נפשנו המתאווה מתעוררת גם כן לימים ההם ….   ונכלל לנו ברצון הזה שרש מצוה גדולה כי אנחנו חפצים בקדוש ה' לעיני העמים
ואמנם חשבו חכמינו ז"ל הכופר בראשית הגמול הזה, רצוני לומר ימות המשיח, כופר ואין לו חלק לעולם הבא, מפני שלא הביאו לזה רק כפירתו בשכר תורתנו, והוא משוגע, חולק על הכתובים המבוארים, ואפיקורס בדברי רבותינו ז"ל.
ובניסוח אף יותר חריף בכמה נקודות בספר הוויכוח שלו אות מ"ז 
..אין הדין והאמת והמשפט שלנו עיקרו במשיח, כי אתה שווה לי יותר ממשיח, אתה מלך והוא מלך, אתה מלך גוי והוא מלך ישראל, כי משיח אינו אלא מלך בשר ודם כמוך, וכשאני עובד את בוראי ברשותך בגלות ובעינוי ובשיעבוד וחרפת העמים אשר יחרפוני תמיד, שכרי מרובה, כי אני עושה עולה לאלקים מגופי, ובזה אזכה לעולם הבא יותר ויותר. אבל כשיהיה מלך ישראל מתורתי מושל בכל העמים ועל כרחי יש לי לעמוד בתורת היהודים אין שכרי מרובה כל כך
ואני מסכם את עקרי החידושים שיוצאים מדבריהם.
א.      אנחנו בעצם לא צריכים את המשיח כלל, בוודאי שלא בשביל שכר עולם הבא שהוא עיקר השכר, שהרי אולי נקבל יותר שכר מעבודה בגלות מאשר בגאולה. אין המשיח צנטרלי לאמונתנו כלל. [בזאת כמעט חולק על הרמב"ם שעשאו מעקרי הדת]
ב.      הצרכים שהתקווה למשיח כן משמש בגלות, והסיבה שהוא משמש בתפקיד מרכזי בתודעתנו הן-א'- פסיכולוגי, לחזק בה ישני הצרות שלא יאבדו תקוותם ולבל ירגישו מנוצחים לגמרי כנגד הגויים והאפיקורסים.  ב'-צורך אמוני, שאנחנו חסים על חילול ה' בין העמים ומצפים לזמן שיתגדל שמו לעיניהם [מה שנקרא גלות השכינה]
ג.       הטוב שאנו מצפים לה בימות המשיח היא א'-בעבודת ה', שנוכל לעבדו בטהרה ובלי מניעות מצד הגלות. ב'- גשמית, שננצח את שונאינו. [ובזה חולק על הרמב"ם ששולל שום תקווה גשמית לימות המשיח ולא נתאוו החכמים וכו']
ד.      מה שחשבו חכמים [אגב, לא מצאנו זאת בדברי רז"ל, אלא ברמב"ם הל' תשובה, וכבר העיר שם הכ"מ שאינו יודע מנין לו זאת] את הכופר במשיח לכופר, אינו אלא שאנחנו דנים שמה שהביאתו לזאת היא כפירתו בשכר ועונש ובדברי הנביאים
למדנו מזה, הא אם ברור שהוא כופר מסיבה אחרת, אינו לא כופר ולא משוגע.
עיקר השאלה שנשאר כאן הוא, אם באמת ענין המשיח אינו נצרך ואינו עקרי, למה אנו מתעקשים להכניס בו כל מיני תכנים שיהפכו אותו לעיקר, ולמה אין יכולים ליישם את התכנים האלו גם בדרך אחרת לגמרי?


האם אנחנו צריכים את המשיח

רשימת מחייבי/שוללי החקירה

הטענה הנשמעת ע"פ רוב בדורות האחרונים הוא כי "נמנו וגמרו" שהעיקר כשיטת האמונה התמימה. הלכתי לבדוק טענה זו ולסדר במספרים. ומצאתי שאם נמנה נמצא להיפך. בפרט אם נצרף את השכל המוכח שמשהו אחר אין לו פשט כלל.
התנצלות: יש כמה חסרונות ברשימות כאלה. א'-שכן לא כל הדעות נמצאים בקצווה אחת, ויש קשת שלמה של דעות הנעות בין הקצוות וכל מה שביניהם. בכל זאת סדרתי את הדעות בשתי רשימות, שאחת תכלול את כל אלו שניתן לשים ברשימה זו, והשנית להיפך. לא עסקתי כאן להגדיר את השאלה בדיוק שכן זה ענין לדיון ארוך. ולא שמתי כאן אלא השמות והמספרים לבד.
ב'- שכמו שכתב החזון איש, יש הרבה חכמים שלא נודע לנו שעתם. לא מניתי אלא אלה שמצאתי בהם התייחסות מפורשת לנושא. אע"פ שיש עוד רבים שמתוך הגישה שלהם ברור ששייכים באחת הרשימות. כמו האבן עזרא והרלב"ג, שבוודאי נמצאים בקבוצה הראשונה, אלא שלפי שלא מצאתי אצלם בינתיים לשון מפורש לא מניתים.
ההפתעות העקריות ברשימה ראשונה נמצאים מסתמא בכמות ספרי החסידות שהכנסתי בו. אני מצרף לינק למקום שבו העלתי אותם בלשונם המלא. [ועוד כמה ליקוטים השייכים לזה]
===
א'-רשימת המחייבים לחקור בעקרי הדת
1.     הרס"ג בהקדמה לס' אמונות ודעות פרק ו' כתב כי אנחנו מחוייבים לחקור על אמיתת כל עקרי הדת . וזה לשני סיבות. א' כדי שיתאמת לנו משכלנו מה שקבלנו מהנביאים. ב' כדי שנשיב לכל טוען עלינו באמונתנו. 
2.     הרמב"ם ס"ל שעיקר מצוות האמונה היא לחקור ולדעת הכרח אמונתנו מדרך השכל. כמפורט במאמר מצוות האמונה תירוץ ד' לר"מ. וס"ל שזהו המדרגה העליונה לאדם וביאר זאת בהרבה מקומות בספריו.
3.     בחובת הלבבות בהקדמה ובשער היחוד פרק ג' כתב כי כל מה שיכול לעמוד על העיון בזה מדרך השכל מחוייב לעשות כן, ואם יתעלם מזה ייענש. והוכיח זאת מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה.
4.     הרשב"א במאמר על האמונה שנדפס בשו"ת הרשב"א מהדורת =חלק=. ולאחרונה בספר בפני עצמו. הביא פסוק וידעת היום לחייב את החקירה באמיתת האמונה.
5.     הכוזרי מאמר ה' אמנם שם את החקירה במדרגה שלמטה מהמאמין "בטבע". אבל מאשרו מטעם ודע מה שתשיב.
6.     בספר החינוך מצווה כ"ה כתב כי היודע הראיות והמופתים מקיים מצוות האמונה מן המובחר
7.     בעל העקידה, עקדת יצחק פרשת לך לך שער ט"ז מאריך לבאר יתרון המאמין [היוודע] מחקירת שכלו על המאמין ממסורת אבותיו.
8.     וכ"כ המהרש"ל בביאורו על הסמ"ג מצווה ב' [=יש להעתיק במאמר מצוות האמונה בס"ד=] שאין אדם יוצא ידי חיוב האמונה אלא כשידע גם המופת לזה בדרך הראיות.
9.     וכ"כ בשל"ה הק' [נעתק בשלמותו בליקוט]
10.                        הבעש"ט [מובא בליקוט]
11.                        המגיד [מובא בליקוט]
12.                        דגל מחנה אפרים [שם]
13.                        מנחם ציון [שם]
14.                        קדושת לוי [שם]
15.                        עבודת ישראל [שם]
16.                        אור המאיר [בשם המגיד]
17.                        דברת שלמה [בשם המגיד]
18.                        מהרצ"ה מזידיטשוב [בסו"מ וע"ט
19.                        ערבי נחל [שם]

הוספה לרשימת המחייבים
20. ספר מעשי ה' חלק מעשי אבות פרק כ"א (ר' אליעזר אשכנזי)

והנה הבאתי לך כל מה שנאמר בידיעתו יתברך ובישוב המבוכה הזאת, והנה תזכור ותעורר נפשך עם מה שכתב הרמב"ם בספר המורה נבוכים חלק א' פרק נ', וזה לשונו דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה, אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצויר, ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתותם אצלך כשתספרם במאמר, מבלתי שתציירם בנפש ותאמין בהם, כל שכן כשתבקש מהם האמת הוא קל מאד, עכ"ל. והנה היה דיבורו של הרמב"ם בזה נכון מאד, שאין ענין האמונה מה שנאמר בפה, וכן נראה שאמר דוד (תהלים קטז, י-יא) האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, כי אחר שאמר (שם ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, שהיא האמונה בשכר הנצחי, אמר עוד האמנתי כי אדבר,רצה לומר כי כן הוא בשאר האדם שיאמרו בפה אני מאמין כך ויחשבו שבאמירה זאת נכללת האמונה, שאני איני כן אבל אאמין כי אדבר, רצה לומר שכשהוא מדבר כבר קדמה לו ציור האמונה בנפש, אבל כל האדם כוזב, שאומרים שמאמינים אמונה אחת וחושבים שבמאמרם בפה נכללת האמונה ההיא, והוא כזב שאין הדברים כן:

ועוד אתה המשכיל תתבונן דבר שאומר לך בפסוק זה, עמוק ההבנה מאד ואמיתותו פשוט פשיטות מוחלט, והוא בכל עניני השלימיות הנמצאים בבורא יתברך ובהשגחה פרטית וביכולת ובעשיית המשפט במין האישיי, ובידיעת הנסתרות והעתידות וכל השלימיות הדומים לאלה, שקצתם הם עיקרים ויסודי התורה, וקצתם שלימיות שיצטרך ליחסם אליו יתברך, על כולם אמרו היותם אמונות שלימות שכל מאמין יתחייב להאמינם.
וכבר תראה שהריטב"א ז"ל שפירש ספר המדע שחיבר הרמב"ם ז"ל, שם כתב שמציאות ה' והאחדות ושאינו גוף זכרו להם הפילוסופים ראיות ברורות, והעיקר הרביעי שהוא חידוש העולם נחלקו בו ולא נמצאו עליו מופתים, לפיכך ראוי שנאמין בו מדרך הקבלה, וכתב שידיעת המופתים על השלשה עיקרים צריך הקדמות רבות וזמן ארוך, ושם הביא הוא ז"ל קצת מופתים, באופן שלפי דבריו ז"ל חידוש העולם ושאר השלימיות המיוחסות אליו יתברך ראוי להאמינם, ואני לא כן אחשוב שהוא מהאמונה לבד, רק שכולם מחוייבים אליו יתברך, וכבר ידעת שהאמונה אינה ידיעה, כי לא יפול לומר אני מאמין שהגלגל סובב כיון שהוא דבר הנראה, וכן כל מה שיבא עליו מופת לא יפול לומר עליו אמונה, כי אם יאמר האומר אני מאמין שהשם יתברך הוא נמצא, לא לחכמה יחשב לו, אבל צריך שיאמר אני יודע שהשם יתברך הוא נמצא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הל' יסודי התורה פ"א ה"א) שהוא יסוד היסודות לידע, ולא אמר להאמיןגם התורה לא אמרה והאמנת בה' אלהיך אבל אמרה () וידעת את ה' אלהיך, ומה שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, היה שבח טרם הגיע אליהם ידיעה, ומה שנאמר (במדבר יד, יא) ועד אנה לא יאמינו בי, אין הכוונה שלא יאמינו ליכולתו, אבל הכוונה לומר שלא יאמינו שארצה לעשות בעבורם, כמו שנתבאר באומרם (דברים א, כז) בשנאת ה' אותנו, וכן מה שנאמר (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, אין הכוונה שחס ושלום לא האמינו ביכולתו אבל הכוונה לומר שלא האמינו שיתרצה הקב"ה להוציא מים מאותו הסלע, כאשר נתבאר חלק ד' פרק כ"ח, וכן מה שנאמר (דברים א, לב) ובדבר הזה אינכם מאמינים, רצה לומר שאינם מאמינים שיהיה בעזרם, עם היות שראו כל האותות שעשה להם, כמו שהשלים הכתוב שם (לג) ההולך לפניכם בדרך וגו', באופן שנתבאר היות הרצון האלהים בידיעה, לא באמונה בלתי ידיעה רק מההמוניים אשר אינם משתדלים בהשגות לקוצר שכלם:



ב-רשימת לב טוב של השוללים
הרשימה המקיפה ביותר של שוללי החקירה שאני מכיר נמצא בספר חובת הלבבות ע"פ לךב טוב בהקדמה לשער היחוד [כנימוק על שלא פירש את השער בכלל]. אעתיק את הרשימה שלו, ואעיר מה שיש להעיר עליו. למעשה אם נצרף את עקרי הערותי לא יישאר לנו  אלא שלש או ארבע ברשימה זו.  
1.     שו"ת הריב"ש סי' מ"ה. זה למעשה הראשון היחיד [אם הריב"ש ייחשב בכלל הראשונים] שיש ברשימה הזו בכלל. עיקר התשובה הוא נגד לימוד ספרי החכמות החיצוניות. אין בדבריו התייחסות ישירה אל החקירה באמיתת הבורא בעצם.
2.     משנת חכמים להר' משה חגיז [מי זה?] במעלה הכ"ג אמונת חכמים. מחדש שמעלת המאמין העיוור [כלשונו שם] חזקה מהמאמין ע"פ שכלו.
3.     חסד לאברהם לר' אברהם אזולאי בהקדמה. אין שם שלילת החקירה כלל, אלא החידוש שאין צורךלחקירה לזכות לחיי העוה"ב [ושלא כקיצוניות דעת הרמב"ם.]
4.     שו"ת חוות יאיר סי' ר"י, ובסי' רי"ט. מוכיח מדברי המו"נ שהחקירה אינה מוכרחת לשלימות האמונה ואינה חיוב על כל אחד ואחד [ומשווה שכמו"כ לימוד הקבלה-ודלא כדעת המקובלים]
5.     הגר"א-לשונו ביו"ד קע"ט [למה אינו מביא הלשון בהל' ת"ת?] עליות אליהו דף י"ב ע"ב, אבן שלמה פרק י"א, אורחות חיים, כתר ראש, –בכל אלו ההתייחסות ללימוד הפילוסופיה כחכמה. לא לחקירת אמיתת הבורא. כמו כן, הגר"א בעצמו מציג את הקבלה כהפתרון המלא והשלם לכל שאלה. מי יתן ונבין איך. הגר"א בוודאי לא בין אלה שמסבירים את זה.
6.     שו"ת נודע ביהודה מדו"ק או"ח סי' ל"ה- ממליץ לבע"ת ללמוד חוה"ל משער היחוד ואילך. אין בכך אפילו רמז כמעט לדעתו של הנודע ביהודה כלפי החקירה בכללות, אלא הדרכה פרטית לאות בע"ת שילמד ספרי מוסר ויגיד תהלים כו'. ופשוט ששער היחוד אינו ספר מוסר [לפחות בהסתכלות הנו"ב]
7.     מגדל עוז להריעב"ץ אוצר הטוב. ידוע דרך היעב"ץ לכתוב כל דבר בחריפות ומליצות מוגזמת. וגם נגד גדולי הקדמונים [וכבר הוכיחו הבן איש חי ע"ז] לכן אי אפשר ללמוד מלשונות והתבטאויות פרטיות שלו. שייתכן שבמקום אחר כותב בדיוק להיפך. כתב שאין אנחנו צריכים למופת. ושיש אולי מעלה בדרך הזה אבל באותו מקום כותב שמה שאין השכל מחייבו למה נאמינו.
8.     הר' נחמן מברסלב. בפרט בחיי מוהר"ן חלק להתרחק מחקירות, ובשיחות הר"ן בכמה מקומות. לכאורה התנגדותו של מהר"ן לחקירות אינו צריך לפנים, בכל זאת נראה שהתייחסותו באמת מורכבת יותר. א'- שכן הר"ן בעצמו מעיד על עצמו שעיין בספרים הללו, ובליקוטי מהר"ן תורה ס"ד מסביר את הסיבה שהצדיק הגדול צריך לעיין בהם. לפי הדרכתו בעצמו שכל אחד חייב לשאוף להיות צדיק . ברור שהחיוב הזה נופל על כל אחד. ב'-למעשה ר' נחמן מתמודד ביותר עם השאלות הקשות. ונותן לכל אחד ההדרכה, לפחות במישור הפסיכולוגי, להתמודד איתם. ולדעתו הוא נותן להם הפתרון היותר שרשי שאפשר. להציג אותו כשולל כל מחשבה ולהטיל יראה על החשיבה, הוא מעוות בהחלט. [ואכן אני לא פוטר כאן את ר' נתן מנטילת חלק בעיוות הזה ואכמ"ל] מי שתמים ולא חושב בכלל, אינו מדבר על זה בכלל. ריבוי הדבור בנושא מעיד על התמודדות. וגם התמודדות שכלית.
9.     מהרצ"ה מזידיטשוב. יש כאן ציטוט חלקי של דבריו, הקושיא על החוה"ל בהשמטת התירוץ. לפי התירוץ יוצא שחוב גמור לחקור על מציאות הבורא. וכבר מניתיו למעלה אצל המחייבים. [ואין האשם במלקט שכן מאריך מאד בהקדמות עלומות עד שמגיע למסקנא]
10.                בעל בני יששכר, בהוספות מהרצ"א לספר סו"מ וע"ט. בבני יששכר בכ"מ, בספר מעין גנים. התנגדותו אכן נחרצת וגורפת. אבל כולו מכוון למעשה נגד תנועת ההשכלה. ואין סיבה אחרת להתנגדותו [וגם בזה הוא קיצוני יותר על המדה שהתוו רוב מנהיגי אותו הדור]   והוא בעצמו מתיר לעיין בספרי גדולי ישראל שכתבו בזה בספרו על המצוות מ"ע י"א.
11.            נתיב מצוותיך למהרי"א מקאמרנא. המעיין בפנים יראה שאינו שולל את החקירה בעצמה אלא אדרבה מחייבה, אלא ששולל את הדרך הפילוסופי ואומר שהנכון הוא הדרך הקבלי.
12.            ספר הברית. אכן מתנגד. אך לא מפיו אנו חיים. [הספר הוא ספר מדע –כשם שהמדע שלו ברובו שגוי, כך כו']
13.            פת לחם על החוה"ל שער הבחינה-כתב שיתכנו מכשולות בדרך שער היחוד. וכי מי אמר שאינו כן? ואעפ"כ החובה לחקור. והוא בעצמו לא הניח מלפרש [וכמובן מללמוד] את שער היחוד.
14.            מנחת שמואל למה"ר שמואל אבד"ק דאהלינוב תלמיד ה גר"ח מוולוזין [מישהו שמע פעם עליו?] מאמר עצה טובה אות ז'. מייעץ שלא ללמוד שום ספר העוסק באמונות ודעות אלא לסמוך על קבלת אבות.
15.            שומר אמונים להר"א ראטה מאמר הגאולה פרק ב' כותב שקבלה מתלמידי הבעש"ט שלא להסתכל בשום ראיות על האמונה. מרשימת ספרי החסידות ברשימה הקודמת אני משאיר לכל אחד להסיק לבד את המסקנא היותר מסתברת על דעתם בנושא. [אמנם הוא הי' תלמידו של נכדי הבני יששכר ולא פלא שכותב כך]
16.            ואלה שלא הביא שם-ספר אור החיים לר' יוסף יעבץ. ופלא בעיני שלא הביאו. אך ספר זה כולו נגד אנשים כמעט רפורמיים, שתלו בכל המצוות משלים, וכמעט שלא קיימו מצוות בכלל
17.            צמח צדק. בכמה מקומות כתב שבאמונה יותר טוב לסמוך על האמונה הפשוטה. אבל הוא בעצמו כתב ספר החקירה שכולו מופתים על חדוש העולם וענינים אלו. וכתב שמי שנבוך יותר טוב לו לעיין בהמופתים. וכמדומה שהגדה זו כוללת את כולנו, וא"כ יש לנו היתר של הצ"צ לחקור. בהגהותיו על התניא פי"ח מתלבט מאד באשר למשמעות האמונה למע' מטו"ד מהו דהלא אמונה הוא אמת.
18.            אני מוסיף כאן עוד מ"מ חשוב מן הראשונים שיש לכלול בצד הזה, אע"פ שקשה למנותו כאן. והוא בפסקי ריא"ז למס' סנהדרין תחלת פרק חלק. שבו כתב שהאדם לא נברא לחקור ביסודות כלל, ואפילו לא לדעת שאין השי"ת גוף וכיו"ב, אלא לירא ממנו ולקיים מצוותיו.
סיכום: מבחינה מספרית קשה להתווכח, אע"פ שלמעשה יש יותר ברשימה הראשונה. אבל מבחינת רוב בנין. הנצחון המוחלט נמצא עם הקבוצה הראשונה. רוב הראשונים וגדולי האחרונים נמצאים בצד הזה.

הרשימה כמובן אינה גמורה, וכל מי שיש לו מה להוסיף או לחלוק מוזמן לעשותו כאן. 


רשימת מחייבי/שוללי החקירה

אומן אומן ראש השנה

בשנים האחרונות צובר הענין תאוצה אשר עשרות אלפים מגיעים לשהות באומן בראש השנה. כמו כן גובר תודעת הענין בהווי הציבורי ונמצאים מאמרים ודיווחים לרוב על הענין מכל צדדיו והיבטיו.
אנסה לקצר. הנסיעה לאומן בראש השנה. מה טוב בזה ומה רע בזה?
למה נוסעים?
א.      הסיפור
הסיפור הרשמי של חסידי ברסלב הוא כי בחייו של רבי נחמן הוא דיבר בהפלגה גדולה על מי שבא לשהות אצלו בראש השנה. כמו כן דיבר גם בהפלגה על קברו ומי שיבא לשם ויגיד התיקון הכללי בהבטחה המפורסמת. כנראה מצירוף שנים אלו ומעוד איזה רמזים שקיבל [כמו זה שגם בראש השנה האחרון שבועיים לפי פטירתו דיבר הרבי על העתיד שיבאו אליו]  הבין תלמידו ר' נתן -שהתעקש לא להיות ממשיך האדמורו"ת במובן הרגיל- שיתקבצו בראש השנה על קברו , יותר מדוייק בעיר שבו נקבר . ואף בנה בית כנסת גדול [שעלה לו בהרבה יגיעה ומחלוקת] לתכלית זה.
מאז נהגו חסידי ברסלב להתקבץ לראש השנה בעיר אומן. וזה המשיך כמעט ברצף משנת הסתלקות הרבי ועד עלות הקומוניסטים לשלטון. בהתגבר שלטון הקומוניסטים נאסרו נהרגו רוב חסידי ברסלב שבאומן ולמעשה נפסק הענין. כל שנים האלו עדיין דברו החסידים-שעלו לארץ ישראל והסתדרו קצת- בהשתוקקות גדולה על ענין הקבר והראש השנה והתפללו וציפו בלי שיעור על הענין כמו שאפשר לשמוע בשיחות שלהם. מהם אף עשו דברים טפשיים ונועזים וניסו להסתנן לבריה"מ בכל מיני תעלולים. ואכמ"ל.
בפתיחת המסך הברזל לראשונה נתקבצו החסידים באופן רשמי ופתוח לנוסע לאומן לראש השנה. בשנים הראשונות עדיין היה הענין ענין סגור של כמה מאות חסידי ברסלב. בשנים מאוחרים –מתוך פירסום ענינו של רבי נחמן ופריצתו לציבור הרחב ע"י כל מיני גורמים התפתח הענין למה שהוא היום למין פסטיבל ענק של כל מיני אנשים עם כל מיני מטרות שהצד השווה שבהם שבאים לרבי נחמן לראש השנה.
ב.      השאלות
עד כאן הסיפור. עכשיו לשאלות. אני מחלק את השאלה לשנים. האם ראוי לחסידי ברסלב לנסוע? והאם ראוי למי שאינו חסיד ברסלב לנסוע?. ויותר רחב, האם ראוי להיות חסיד ברסלב, ומה זה?
מה זה חסידי ברסלב. אז תחלה יש מעריצים של רבי נחמן [שגם אני בתוכם] מתוך שרואין חכמתו והעצות שלו וכו'. אך אלו לא חשים מחוייבים לקיים דבריו כחסיד לרבו [ועובדא שכותבים כאן ור' נחמן בוודאי היה נגד עצכ"ח בחרב ובחנית אם כי זה לא מדוייק כמו שכתבתי כבר באשכול "רשימת מחייבי/שוללי החקירה"] אלא יותר שומעים לדבריו החכמים. האם מנהג הנסיעה לאומן ראוי להיחשב בכלל חכמתו או לא? והאם הוא חכמתו של ר' נחמן או של ר' נתן, והאם זה משנה?
כפי שראינו בסיפור. ברור שר' נחמן עצמו לא ציווה בפירוש לבא לראש השנה לקברו. גם לא ברור בכלל אם הוא חשב שאחרי הסתלקותו ישארו החסידים שלו חסידים של הקבר ולא יחפשו לעצמם רב אחר. בכל זאת עלינו להודות לר' נתן על חכמתו המפליגה בענין זה שכן אלמלא זה לא היינו יודעים היום מר' נחמן מאומה. צא וראה מה קרה בכל האדמורי"ם שנהגו בניהם אחריהם וכו' ומה היה קורה אם אצל ר' נחמן זה היה כך.  
אסביר. נכון שתורתו היתה נשארת והיה אפשר ללומדה וכו'. אך נדמה  שמעקרי הדברים שקוסמים אצל ר' נחמן הוא לא תורתו בלבד אלא אישיותו. ויותר נכון עוצם האחדות בין תורתו לאישיותו. הרי כולנו יודעים את התורה, אבל מתקשים מאד ליישמה באישיותנו. בפרט בדרישות הפנימיות שלה חובות הלבבות. ואצל ר' נחמן יש הצעה של פתרון לנושא הזה. מכיוון שכל הרי כמעט כל מי שנקלט לתורתו ממילא נקלט גם לאישיותו. וזה לא חידוש שלו או של החסידות שאדם צריך רב. בפרט מי שרוצה בעבודה פנימית. זה דבר שידוע להכל.
החכמה של ר' נתן הוא שלא צריך דווקא רב חי. אדרבה, הרבי יכול להיות חי יותר במיתתו מבחייו. שכן בחייו יש את החברה שסביבו וכו' שמאפילים על האור שלו. במיתתו אפשר להיות תלמיד אמיתי בלי קשר ללחצים חיצוניים. [ואני מוסיף, אפילו כאשר יודעים שבאיזה דברים עוברים בפירוש על דעתו והוא לא היה מקבל אותנו כתלמידים שלו בשום אופן] במצב שרוב המורים והמדריכים, גם הטובים, נמצאים היום. הרי שברסלב מציעה אלטרנטיבה קוסמת מאד.
מה לזה ולקברו? כלום. אדרבה, ככל שקשר הרב והתלמיד יותר רוחני ומופשט הוא לא צריך שום אמצעים חיצוניים. בכל זאת מכיון שקשה לנו כאנשים להכניס בדעתנו השתייכות קבועה לשמהו בלי איזה פעולה מעשית הציעו בברסלב את פעולת הנסיעה לקברו בחג שבו נקבע מעשי האדם [והשתייכותו הקהילתית במצב העכשווי בפרט אצל החסידים] לכל השנה.
[אני בדווקא לא מדבר על שאלת הנסיעה לקברים והתקשרות לצדיק מת והאלהתו ושאלות של ע"ז וכו' שכן למה שהסברתי אין כאן קשר לזה בכלל אלא ענין הקשר הבריא בין הרב לתלמידים. וההיקבעות של האדם בנקודה רוחנית מסויימת. מי שרוצה ליקח את זה בדווקא למימד התיאולוגי [ויש כאלו כמובן בברסלב] ייתקל בבעיות אבל למה צריכים לקחת כל דבר לשם?]
קיצרתי כאן הרבה מי שמכיר את ר' נחמן יודע על מה אני מדבר מי שלא אולי אסביר יותר בהמשך
ג.       לחסידי ברסלב
ויש אלו שקוראים לעצמם חסידי ברסלב. זו קבוצת האנשים שמשוייכים סוציאלית לברסלב. שדרכה ביסודה מעוצבת ע"י ר' נתן ולא ע"י ר' נחמן. אלא שמן הדוגמות העקריות של ברסלב שדברי התלמיד הן הן דברי הרב. [וזו יש לה סימוכין בדברי הרב בעצמו אם כי סביר להניח שמכיוון שכל דברי הרב ידועים לנו ע"י ר' נתן שהוא לא העתיק את מה שהוא אמר על תלמידים אחרים וכו'] אצל אלו בשביל לא לנסוע צריך לטעון שדברי התלמיד אינם תקפים היום במצב הזה.
מה ניתן לטעון. בראש ובראשונה שר' נחמן ור' נתן לא העלו על דעתם שיצאו מארץ ישראל לצורך הנסיעה לאומן. הן מבחינת ההלכה [אם כי לזה יש כמובן היתרים אבל הכוונה לרוח ההלכה] ובפרט לאור החשיבות העצומה שר' נחמן עצמו מייחס לארץ ישראל בתורותיו. למעשה זו כבר ויכוח בין חסידי ברסלב בדורות קודמים שהתגוררו בארץ ישראל והרבה שסברו להישאר בארץ. ועד עכשיו יש שסוברים כן כמו ר' יעקב מאיר שכטר [אם כי הוא אינו מעיז לומר את זה בפומבי מלחץ וכו']
ויותר עקרי. האם התכלית העקרי של הקיבוץ הוא בציון או בקיבוץ החסידים? הרי בראש השנה לא היה המנהג להיות על הציון ממש וא"כ סביר להניח שעיקר המכוון היה קיבוץ החסידים אצל מנהיגם בפועל [שבזמן ר' נתן היה ר' נתן ואח"כ היו עוד שנחשבו  למנהיגים] ועם חבריהם. בזמן שרובם גרו סביב אומן לא היתה מקום אידיאלי יותר לקיים את הקיבוץ הזה יותר מבאומן שבה ציון הרבי, אבל עכשיו שרובם בארץ ישראל מה ההגיון בזה? והרי ר' נחמן ור' נתן לא העלו על הדעת מצב שבו אוקראינה יהיה שומם מיהודים ודווקא ארץ ישראל יהיה עיקר הישוב.
למעשה מכיון שהציבור היום לא קיבל את ההנחות האלו אז מי שנמנה עם חסידי ברסלב הרי עליו לקיים את המנהגים שלה ולנסוע. [וכך נוהגים אבל בעיקר מתוך הלחץ החברתי הענק שיש בברסלב סביב הענין הזה תוך שימוש בכל הסלוגנים שלהן בענין] [ויש רבנים בתוך ברסלב שהיו רוצים מאד לשנות את המצב אבל נמנעים מתוך הלחץ הזה]

השערות של חז"ל

הרבה פעמים נטען , בכל מיני הקשרים, שדברי חז"ל לגבי נושאים היסטוריים [אולי גם טבעיים, אבל זה נושא אחר] לא מחייבים מכיוון שחז"ל דברו לפי ההשערה שהבינו מהפסוקים או מסברא ולא מקבלה שהיתה בידם מסיני. ומשכך יכולים גם אנו להגיד את השערותינו וסברתינו בהכרחים מן ההסטוריה ומן הפסוקים.

אני מקבל את זה בעקרון, כי כך נהגו רבותינו הראשונים והאחרונים בפרושי התנ"ך. [אולי חוץ מרש"י אין מפרש אחד לתנ"ך שלא חולק על חז"ל]
אבל שאלה אחת אני שואל, נניח שזו השערה של חז"ל. האם זה פוסל את השערתם אוטומטית. או אפילו מפחית בערכם?
אדרבה, יש לי כמה סיבות להניח שההשערות של חז"ל עולות על ההשערות שלנו בהרבה אחוזים. אפילו במקומות שבהם יש לנו יתרון מסויים על חז"ל. [ואני לא מדבר על דברים מדעיים שבהם אכן התקדם הידע הרבה בהחלט, וסליחה מהחזו"א]
א-הקירבה ההיסטורית של חז"ל למאורעות. אין חולק שאנחנו אלפיים שנה יותר רחוקים מאירועי התנ"ך, יותר מחז"ל. האין זה יתרון ברור?
ב-הקירבה הרעיונית. אין ספק שרז"ל היו קרובים הרבה יותר מבחינת תפיסת עולמם ומחשבתם לכותבי התנ"ך. משאנחנו קרובים להם.
ג-הקרבה התרבותית. כנ"ל.
ד-הקרבה לה'. בהנחה שהתנ"ך נכתב ברוה"ק ונבואה, יהיה פירוש דבר זה מה שיהיה, הרי שלהבין אותו כנכון מי שהוא קרוב יותר אל הלך רוחו של ה' כביכול יבין אותו יותר טוב. ובכך אחשוב שאין חולק שחז"ל היו קרובים יותר ברוחם ובמעשיהם אל השי"ת. וממילא הבינו יותר טוב את לשונו ודעתו שבתנ"ך. [טענה זו נקרא בשפה המקובלת הרוה"ק של חז"ל]
ה-הקירבה הגיאוגרפית. חז"ל חיו ופעלו ברובם בסביבה הגיאוגרפית של עם ישראל ההיסטורי, והכירו את המקומות וכו' שבמקרא בוודאות יותר משאנחנו יכולים להכיר. [לפחות אלו שבאר"י. גם בבל קרוב יותר לאר"י מצרפת, בו בעלי התוס' חידשו ערים ומקומות מדעתם ראה ערך תרי ירושלים, תרי רקם, וכו' וכו'] גם הרבה מהדברים שנחשפים היום בארכיאולוגיה יש להניח שבימי חז"ל לא היה צורך בארכיאולוגיה לחשוף אותם כי היו גלויים וידועים.
האג'נדה של חז"ל
זאת ועוד אחרת, לחז"ל יש בהחלט אג'נדה, וזו מונעת גם את דרשותיהם ופרשנותיהם. גם אם נבחין איזה דברים נאמרו לצורך איזה אג'נדה. השאלה החשובה היא האם אנחנו מזדהים עם האג'נדה שלהם או לא. כי אם כן, הרי שגם עלינו ללכת באותו דרך שהוא דרך התורה וחז"ל. ואפילו אם אנחנו חולקים עליהם בפירוש, נוכל לומר רק שאנחנו חולקים בפירוש הכתובים, אבל עדיין נתחייב להסכים עם האג'נדה שלהם, ונצטרך להציע דרך חילופית להשיג את המטרה.
אחשוב שגם הקיצונים שבין הראשונים וכו' שחולקים על רז"ל בתקיפות בפירושי המקראות יודו לאג'נדה של חז"ל. ואין אחד מהם שחלק על זה מכל וכל, וזו מה שמבדיל אותם לבין אחדים מהפרשנים החדשים.
עוד נראה, כי על הפשט של חז"ל אולי יש לנו כלים לחלוק. אבל על ההבנה שלהם במטרת חינוך התורה בכללות האם יש לנו בכלל הכלים לחלוק? [ודומה למה שאומרים בישיבות שכשהרא"ש מביא ראיה זו ראיה מאותו גמרא, כשהוא אומר מסברא זו ראיה מכל הש"ס. והבן.]