מקור שם אמונה לאמונה דתית

השם אמונה שאנו משתמשים בה כמונח רגיל לאמונה דתית, ושבעטייה יש לנו כמה ויכוחים וספיקות, האם אמונה ודעת זו אותו דבר, האם אמונה אינה שכל, וכו' וכו'. נראית טבעית ומקובלת להשתמש בה בהקשר זו.
אך כשאנו מחפשים בתורה , בכתובים, ובדברי רז"ל, אין אנו מוצאים המילה הזו בהקשר הזה בכלל. תמיד בתורה אמונה פירושה נאמנות, כמו " כי באמונה הם עושים" היינו שאפשר לסמוך עליהם שלא יעלימו הכסף וכו'. גם ברז"ל, "לא חרבה ירושלים אלא שפסקו ממנה בעלי אמנה" היינו אנשים שאפשר לסמוך עליהם במסחר ושאינם משנים מדיבורם. [ומוזר שכמה ממימרות אלו זכו לפירושים חסידיים ומוסריים כאילו היו מדברים על האמונה הדתית]
מתי התחילה השימוש הזה בשם ובמושג אמונה?, שבעצם משנה את כל ההסתכלות על האמונה הדתית, איך שתפרשה. וממי הושפעה?
ככל שיכלתי לברר, התחילה השימוש הזו בימי הראשונים הספרדיים, אולי, כמו הרבה מילים התחילה מהמתרגמים חיבורים מערבית לעברית. [בספר אמונות ודעות בתרגום הרב קאפח עורר פולמוס שלם בענין תרגום המילה "אתעקד" שתירגמוה אמונה , והוא מתרגמה בדרך כלל דעה, ועי' במאמר הרד"צ הילמן ע"ז]
כמו כן בספר הזוהר השם הזה מצוי הרבה, ובתרגום הארמי שלה מהימנותא, ולכשתרצה, זו עוד הוכחה על איחור כתיבת הספר.
הדעת נוטה שכל השימוש והמושג הזה נלקחה מאמונות הזרות הצרות ליהדות. כידוע, הנצרות היא שחידשה את המושג אמונה עיוורת, או במהדורתה החסידי, "אמונה פשוטה". האם גם עצם השם אמונה נלקחה מהם, או מהמוסלמים?

מקור השם אמונה לאמונה דתית

היש דרך להשתחרר מפסיכולוגיה וסוציולוגיה

היש דרך להשתחרר מפסיכולוגיה וסוציולוגיה?

הרבה שומעים אנו , כאן ובמקומות אחרים, בוויכוחים שונים. כי הסיבות האמתיות להחזקת אדם בדעה זו או אחרת, אינה ממניעים שכליים גרידא. במילים אחרות, מה שאדם מחזיק לאמת, אינו לסיבות השייכים לבירור האמת לבד, אבל יש לו סיבות מסיבות שונות. סיבות פסיכולוגיות, של קושי לשנות הדעה שהורגל בו, או לאידך גיסא רצון למרוד בכל מה שלימדו אותו וחינכו אותו, מסיבות מחשבתיות רגשיות סוציאליות וכו'.

השאלה שצריכה להישאל הוא, האם יש דרך ואופן למי שירצה להיווכח באמת בדרך בלתי אמצעית, ובלתי תלויה בכל המניעים -הלא נכונים לכאורה- האלה, בלי להרוס את מבנה נפשו בדרך.
האם אפשר, והאם ראוי, שנבקש לחקור אחרי האמת בהתעלמות מכל החלקים האלה שבאישיותנו?

קבלה-מציאות או שפה

עיקר הטענה על הקבלה בזה הוא הריבוי, והדמות, שהם לכאורה מכניסים באלוה. בניסוח המפורסם של תשובות הריב"ש סי' קנ"ז בשם "אחד המתפלספים" "הע"ג [הנוצרים] מאמיני השילוש והמקובלים מאמיני העשיריות"
בעצם יש כאן שני בעיות. א' הריבוי, שהיסוד העיקרי של הקבלה הוא שקיימים עשר ספירות שהם אלוקות, והרי הוא כאומר שאין האלוה אחד כפשוטו. וב' ההגשמה שהספירות מתוארות בתארים גשמיים מאד, תיאור המגיע לפסגתו בשתי האדרות שבזוהר ובכתבי האר"י, שבלשונו של מיימוני, הם כמעט פורנגרופיה. [בעצם שרש שני דברים אלו אחד הם, כמו שביאר הרמב"ם כי ההגשמה נשללת מפני האחדות]
אם מקבלים את לשונות הקבלה כפשוטם ממש [ואפילו לא ממש אלא ], אלו הם באמת בעיות חמורות מאד. הבעיה של הבעיה הזאת הוא, שהמקובלים עצמם הם שהזהירו בלשונות החריפים ביותר נגד ההבנה הזאת בדבריהם.
נפתח בדבריו של הרשב"י [או מי שיהיה שכתב את האדרא] בפתיחת האדרא רבא שהשביע את התלמידים שהיו שם בתקיעת כף ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר. וענו כלם ואמרו אמן. ומפרשים כל המפרשים, שמכיון שפתח לדבר בשפה הזאת הזהיר אותם בשבועה לבל יחשבו שהדברים בפשוטם ויעשו מהאל דמות גוף, פסל ומסכה, ומציינים את פירוש התיקונים על פסוק זה בסתר- בסתרו של עולם. כלומר שבסתרים אלו יש מקום גדול לטעות בטעות הזאת, ולכן מצריך הדבר אזהרה חמורה.
כמו כן בדפוס ראשון של הזוהר, ומשם ברוב המהדורות, בתחילת האידרא, נדפס אזהרה של המגיה שאין הדברים האלו כפשוטם, אלא הם מורים ענינים פנימיים שכליים.
וכן מפורש בדברי האריז"ל, בשער ההקדמות, ומשם בעץ חיים שער עיגולים ויושר ענף ד'. ואעתיק לשונו מפני חשיבותו : ואמנם דבר גלוי הוא כי אין למעלה גוף ולא כח גוף חלילה. וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך חס ושלום. אמנם לשכך את האוזן לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחנים בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנושי לכן ניתן רשות לדבר בבחי' ציורים ודמיונים כאשר הוא פשוט בכל ספרי הזוהר. וגם בפסוקי התורה עצמה כולם כאחד עונים ואומרים בדבר הזה כמו שאמר הכתוב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. עיני ה' אל צדיקים. וישמע ה'. וירח ה'. וידבר ה'. וכאלה רבות וגדולה מכולם מ"ש הכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה וגו'. ואם התורה עצמה דברה כך גם אנחנו נוכל לדבר כלשון הזה עם היות שפשוט הוא שאין שם למעלה אלא אורות דקים בתכלית הרוחניות בלתי נתפשים שם כלל וכמו שאמר הכתוב כי לא ראיתם כל תמונה וכאלה רבות ואמנם יש עוד דרך אחרת כדי להמשיך ולצייר בה הדברים העליונים והם בחינת כתיבת צורת אותיות כי כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון וגם תמונת זו דבר פשוט הוא כי אין למעלה לא אות ולא נקודה וגם זה דרך משל וציור לשכך את האוזן כנזכר ולכן נבאר עתה הקדמה הנזכר על דרך ציור האותיות גם כן ובבחי' ציורים אלו הן ציור האדם והן ציור אותיות שתיהן מוכרחים להבין ענין האורות העליונים כאשר תראה ספרי הזוהר בנוים על שתי בחי' הציורים האלה:
ולשון זה העתיקו הרש"ש בספרו, וכל ספרות הקבלה מלאה באזהרה זאת, כך שאין א' הלומד קבלה שיסבור שמדובר על גוף או דמות גוף כפשוטו.
כל זה לגבי ההגשמה, לגבי הריבוי הדברים בעיתיים קצת יותר. למשל בלשון האר'י המובא לעיל שאינם אלא אורות דקים וכו'. מה הם אורות אלו, [וזה בעצם שרש הבעי' ] וכאן יש לשונות רבים בדברי המקובלים הראשונים ואחרונים הנראים סותרים זה את זה, שיש מהם שנראה מדבריהם שטוענים בתוקף שהאורות האלו הם מציאות ממש, והם האלקות, או שמתאחדים עם האלקות. ויש שטוענים אחרת. למען הקיצור, אשתמש בלשונו של שותפי סוד שהביא באשכול שלו שמייצג את גישתו של הלשם, שהספירות הם נמצאים רוחניים שהבורא מתייחד אתם בחיבור נורא כדוגמת גוף ונשמה.
לשון כזה , אם נקבל אותו כפשוטו ממש, הוא היפוך היסוד הפשוט שהשי"ת הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים. למען האמת, רבים חולקים בכללות על הבנה של הלשם ושכמותו בקבלה, בראשם ספרי חסידות הראשונים, שטוענים ש"לומדי קבלה מגשימים מאד" [ל' הבעש"ט המובא בדרך מצוותיך לצ"צ. לא הלשון המדוייק] ו"זו דעה מגושמת עד מאד" [לשון התניא על הסוברים שצמצום כפשוטו]  ו"חכמת האמת אשר נתגשמה בעונותינו" [לשון ר' אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש בהקדמה לחסד לאברהם] אך אדבר אפילו לשיטתו של הלשם.
תחילת הדבר הוא שכל המקובלים אומרים שדבריהם הם סוד. פירוש, שאין הדברים כפי שהם נראים, כי אילו היו כפי שהם נראים, במה הם סוד יותר מכל דבר. במילים שלי. כל הקבלה באה להסביר הרגשות ודמיונות [במובן הכי עמוק של המילה הזאת] של האדם כלפי האלקות. דבר ידוע הוא, שכשהאדם נדרש לבטא החוויות הכי עמוקות שלו כלפי שום דבר, הוא מתקשה מאד למצוא הלשון לבטא זאת כנכון. קל וחומר כשהוא נדרש לספק ביטוי פילוסופי ומוסבר שכלית של הרגשתו, האמצעים העומדים לרשותו של האדם דלים מאד ביחס לכל חוויה כזו. אם יתעקש מאד להוציא את מה שהוא מרגיש בלשון, נמצא אותו משתמש במשלים הכי רחוקים, ובמישור הפילוסופי, בהסברים הנראים הכי לא מתיישבים עם עצמם. כך שמי שירצה להבין את מה שהוא אומר , אם לא ינסה להתחבר רגשית ושכלית לחוויה הזאת, לא יבין בשום אופן את הדברים. ואם יפרשם מבחינת מה שהם אומרים בלבד, הוא עלול להגיע לכוונות הכי הפוכות ממה שנתכוון בו הכותב.  
אעתיק רק לשון אחד של הרמ"ק שמדבר על הקושי הזה [פרדס רמונים שער ד' פרק ג']: ובודאי יש לנו להאמין כי אין זו כונת החסיד ר' מנחם ז"ל אלא שבודאי רוח אחרת היתה עמו וקצרה יד לשונו בהעתקתו מהשכל אל הפה ומהפה אל הקולמוס:
חווית האדם את האלקות, הוא הדבר הכי פרדוקסאלי וסותר את עצמו שיש בעולם.  והוא גם החוויה החזקה והמושכת ביותר הידועה לאדם. טבע האדם שהוא מחוייב לספר את מה שהוא חווה ויודע. הטבע הזה דוחק את האדם שימצא דרך לבטאות אותו. ולכן הוא ממציא לעצמו משלים הלקוחים מן עולם האהבה הרומנטית [שיר השירים] . ומכל סוג חיבור וחוויה שיימצא בעולם . כן הוא מתאר את האלוה, שהוא יודע שהוא בלתי ניתן לתיאור, בכל סוגי התיאורים שהוא יודע.
כל זה בבחינה האנושית של הקבלה. אך לקבלה עוד הקדמה, והוא שאין דברים אלו מקריים כאילו הם סתם ככה,או מוכרחים להיות ככה. אלא כל דבר שיש בעולם הוא בכוונה מכוונת ובדווקא מאת האל. ובוודאי זה שהאדם יכול או אינו יכול לחוות דברים מסויימים והדרכים שבהם הוא חווה זאת, הם כולם נבראים מהאל. כלומר, במובן המטאפיזי, אפשר לדבר על כל הרגשה כמציאות. אם האדם מרגיש את האל כתכלית הטוב, נקרא לזה מציאות של טוב שהבורא גילה מעצמו בכדי שיוכלו בני אדם להכירו ולהשיגו ולהרגישו כטוב. וזה הדבר מכונה בקבלה ספירת החסד. ולא שבאמת יש איזה מציאות דבר שנעשה או נאצל. אך ההכרה הזאת שבני אדם [או מלאכים וכדו אם תרצה] מכירים את הבורא כטוב, היינו מכירים את הבורא, א"כ הוא הוא עצמו. שאין לנו לומר שאיננו הבורא בעצמו, וא"כ הרי זה דבר שנודע לנו מעצמו. ואנחנו חווים את הדבר הזה בשני מציאות סותרים את עצמם, א' שאנו יודעים שהבורא הוא בלתי ניתן לתיאור, וב' שאנו מכירים אותו במדה הזאת. ומה נאמר, שהמדה אינו הבורא, אלא מי הוא? ולכן נוצרים כל הלשונות האלו כאילו יש כאן מציאות המתאחד עם הבורא, וכל זה לא נמצא אלא במחשבה שלנו.
זה היסוד של הקבלה לדעתי. ואני יודע שגם עלי חל הקושי הזה, ואולי לא דייקתי מספיק , אשמח לענות ולדייק יותר בכל פרט.
ויש עוד דברים רבים להסביר היוצאים מזה, אך כבר נתארכו עכשיו יותר מדי. אך כללו של דבר, החידוש העיקרי של הקבלה הוא דיבור על המטאפיזי כפיזי, דבר שמקרב את הדברים יותר אלינו [עכ"פ רובינו ] ולכן גם תוכל לדבר על שני אנשים שיש להם תכונה שווה כנשמה אחת שנתגלגלה, או נתעברה. וכן על מי שמחשבה מסויימת במוחו כאילו אינה הוא עצמו, כנשמה רעה שנדבקה בו [דיבוק] , וכו' וכו' .

קבלה-מציאות או שפה

משמעות השבת לפי האבולוציה

אמרתי להציג כאן שאלה שמתעוררת לי כל שבת. אולי יש למישהו תשובה. [גם לי יש כמה תשובות. אבל בינתיים השאלה יותר טובה. ]

עמדה מקובלת מאד על רוב העוצרים וחושבים [וגם עלי] היא שסיפור בראשית שבתורה אין לפרשה כפשוטה, ושגיל העולם הרבה יותר מתשע"א שנה. וששת ימי בראשית ארכו הרבה יותר מששה ימים.
השאלה היא שאם כן, מה משמעות מצוות השבת? הרי טעם השבת כי ששת ימים עשה ה' וכו' וביום השביעי שבת. אם ששה ימים שבפרשת בראשית אינם בכלל ששה ימים שאנחנו מכירים. איך השבוע שלנו קשור לשבוע שלא כפשוטו שארך איזה בליוני שנה?
ויותר מזה, לפי האבולוציה, מתי שבת ה' מכל מעשיו? הרי האבולוציה נמשכת עד היום ולא פסקה מעולם?
==
בא נעשה קצת סדר בדברים.

בעשרת הדברות כתוב מפורש שיש לנו לשמור שבת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת"
כך שברור שהטעם לשמירת שבת היא להזכיר לנו את בריאת העולם. דהיינו שה' ברא וחידש את העולם. [ולא כדי לבלות עם המשפחה כמו שמבינה הבת הקטנה של מקס, או מסבות אחרות של ליבוביץ] וכך מובא בכל הראשונים ובטור. ואין זה רק כטעם אגדי כי יש לטעם זה השלכות חזקות הלכתיות שמי שלא שומר שבת נחשב ככופר ועובד ע"ז להלכה.
הדרך כיצד השבת מורה על בריאת העולם גם הוא מפורשת בפסוק. שכמו שה' ברא בששה ימים ובשביעי שבת [כלומר גמר לברוא] כך אנחנו עושים כל שבוע. [כך שאי אפשר לפרש שהשבת היא עדות על מעשה בראשית בדרך אחר אע"פ שלא נכון שה' עשה את העולם בששה ימים]
עכשיו המדע מראה לנו [או לא. ואני לא מדען בכדי לדעת זאת. ] שהעולם זקן הרבה יותר ממה שמורים הפסוקים בפשטות. ועיקר הנוגע לנו. שמנקודת הבריאה הראשונה [[ex nihilo עד לאדם וכו' ארך בהכרח יותר מששה ימים. [מובן שהמדענים יכולים גם לחלוק על כך שהייתה בכלל בריאה יש מאין. אבל בזה הם חורגים מתחומם]
לפי הכללים המסורים לנו מהרמב"ם, הרשב"א, ועוד ראשונים. כאשר הפסוקים סותרים את הנודע  לנו ממדע. יש לנו להוציאם מפשוטם ולפרשם בדרך משל ומטאפורה. כך שאין סיבה הלכתית שנחזיק ונאמר שסיפור הבריאה אמת כפשוטה. [וללא קשר למה שכתוב בכתובה. שהיא בסך הכל דרך לרשום את התאריך ולא באה ללמד אמונה]
עכשיו בדיוק מה לעשות עם הפסוקים. לא ל כך משנה [ואולי כן] כי הרמב"ן כבר כתב שאין מי שמבין את פרשת בראשית. אפשר לנסות להתאימם באיזה דרך למדע [כמו שעשה פרופ' אביעזרי ועוד] אבל אין בטחון שהפירוש שלנו יהיה נכון.
מה שאנחנו יודעים בוודאות שהפסוקים רוצים ללמדנו הוא. שה' ברא את הכל יש מאין [דהיינו נקודה הראשונה שמשם השתלשל- בשפת המקובלים. או התפתח-בשפת המדענים- הכל. וזו ענין עמוק ואכ"מ] ומעורב בהתפתחותה בכל שלב. ועד עכשיו בעצם. שזהו היסוד של ההשגחה.
אבל אנחנו לא יודעים אם היה פעם ששה ימים , או תקופות, או לא.
עכשיו נפל לנו כל הדרך שבו השבת היא עדות על החידוש. כי אין ששה ימים בבריאה ואין שביתה. מה נגיד, שהשבת שלנו הוא זכר למשל?
[אפשר להגיד שבעצם הרי אין נ"מ באיזה דרך תהיה הבריאה. ויהיה סיפור הבריאה אפילו "שקר קדוש" אבל עדיין לא מובן במה שביתתנו בשבת קשורה בכלל לבריאה. ]
כך שהשאלה עדיין בעינה. 

==

מה בין שאלה לתפלה

הרבה שאלות גדולות טורדות את האנושות, כבר מאז הותחל האדם לדעת ולנסח את שאלותיו ועוד עתה.
האם יש אלקים. ? מה משמעות הקיום הזה לגבינו? האמנם הוא מנהל את העולם? האמנם הוא מנהל אותו בטובו, ביושר?
הבעיה הגדולה היא שאין לנו כתובת נכונה להפנות אליה את השאלות האלה. החשיבה האנושית כבר הוכיח קנט שאיננה יכולה לספק לנו מידע אמין על שום דבר שמעבר לה. המסורה הנאמנה איך תשוב על שאלה שאין לה בכלל והיא לא מתייחסת אליה כשאלה בכלל.
אז מה עושים? מתפללים…
אביא כאן תפלה שכתבתי לאחרונה, לפי התובנה הזאת.
רבונו של עולם. אני לא יודע מי אתה. אני לא יודע אפילו אם אתה נמצא. ולא יודע אם יש דרך שאני יכול לדעת זאת.
תן לי את הדעת להכיר מה אני יכול לדעת, ובאיזה דרך אתנהג בדעתי בכל תהלוכות חיי. מהו הדעת, ולשם מה משתמשים בו.
רבונו של עולם. וגם במצבים שאני לא יודע מי אני ומה אני. כל שכן לא מי אתה ומה אתה . למדנו למצוא את נקודת המגע שלי אליך. המגע שלי במציאות ומהות אמתי.