עד דלא ידע ו

משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. אין מתנות לאביונים של פורים כמו עוד פרט במצוות צדקה של כל השנה, או ניסיון לעזור לאביון לשמוח גם הוא בפורים. אבל הוא חלק מתוך המשתה ושמחה של הפורים. הוא עניין נלוה אל המשתה ושמחה שלו. ובאמת מצד עניינו אינו בגדר צדקה כלל אלא בגדר שמחת פורים.
שכל צדקה שבעולם נובע מתוך חסרון ומתוך דין. הרי העני חסר והדין נותן שהעשיר יחלק לו מיתרון כספו. ולפי מידת חיסרון העני כך מגיע לו משיעור הצדקה. וכך למדנו שיעורים שונים בחלוקת הצדקה ומי ראוי אליו ודיני קדימה וכו', שכל אלה הם דינים בצדקה של כל השנה שנובע לפי שורת הדין ולפי שיקול הדעת לפי החיסרון ולפי מידת הראוי להשלמתו.
שונה ממנו מעות פורים שאין מדקדקים בו. כלומר הוא אינו נובע מתוך שיקול הדעת וחישוב הצורך כלל. מגבית פורים חולק מקום לעצמו שאינו חלק מקופת הצדקה של כל השנה כלל. כי מגבית פורים הוא כולו עשירות. לא כצדקה של כך השנה שעשירים נותנים אותו לעניים. אלא שמנקודת המבט של פורים הכל עשירים וההרחבה שלו מגעת לעניים כעשירים לא מתוך חישוב הצורך של העניים והשלמתו אלא מתוך משתה שלם אחד. וגם אם יהיה עשיר גמור או רמאי שיפשוט ידו יצאו בזה ידי חובה כי אין המטרה כלל לעשות את החשבון של הצדקה המטרה הוא לחיות באינסופית.
***
ובנשימה אחת נאמר משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וגם אם נחלק בדיניו לכמה פרטים שונים הרי יום הפורים אחד. ואין המתנות אלא פירוש של השמחה כשם שלבסומי עד דלא ידע הוא המשתה שמפרש את אופי שמחת פורים כך לחלק מעות פורים לכל הפושע הוא הנתינה שמפרש את אופי שמחת פורים וכן משלוח מנות והכל ענין אחד, כשם שמשלוח מנות אינו תלוי בצורך כי הוא לעשירים כעניים כך מתנות לאביונים אינו תלוי בצורך.
ואם נחפש תמונה לזה הרי הוא הסיפור הראשון של המגילה שעשה המלך לכל העם מקטן ועד גדול. ובוודאי אפשר להיות טיפש ולהסתכל על המשתה הזה כצדקה של אחשורש שהזמין גם את העניים ויהיה להם מה לאכול אבל המפרש כך הוא שוטה שאינו יודע לקרוא. אחשורש מזמין מקטן ועד גדול לא מתוך הכרה בעניות וחסרונות הנמצאים בעולם אלא דווקא מתוך עשירות, שאין עניות במקום עשירות וכלום חסר בבית המלך. העניים שהוא מזמין שם אינם שם לקיים מצות צדקה של המלך בשעת שמחתו, הם שם כי שמחת המלך עצומה עד שהיא מבטלת את המחיצות שבין עשיר ועני.

ולעולם צריך ללמוד מזה הפירוש גם לכל השנה, כמו שאמרו בשמחת יום טוב ושמחת אתה והלוי והגר. או מי שעושים סעודה לעניים בעת שמחתם. שאם ההסתכלות על זה הוא כאילו שצריך לקיים מצות צדקה בשעה שאתה נהנה ולא לשכוח את צער העניים הרי זה סתם כניסה לקטנות וצמצום בזמן שאמור להיות גדלות ושמחה. ובוודאי זה דבר טוב לא לשכוח את העניים וצערם אבל מה הקשר בין זה לשמחת יום טוב. אבל פירוש העניין שיש לך לשמוח ביום טוב שמחה רחבה כזו עד שלא יהא בו הבדל כלל בינך לבין המסכן וממילא ישתתף בשמחתך. אבל אם עושים טקס של 'סעודת עניים' ו'חלוקת צדקה' לכבוד החתונה ואין מרחיבים את השמחה עצמה שתכלול גם את העניים ויפסיקו להיות עניים לפחות לשעה אין זה אלא לועג לרש.

ועל כל פנים מתנות פורים עמוקה גם מזה, שאין הכוונה המתנות לאביונים לקיים מצות צדקה כלל. ומי שמקיים את המצוה כך לא התחיל להבים כלום. אבל עיקר המצוה הוא כשאינו מחלק כסף מתוך מצוה כלל, אלא כאשר מקיימים את הפסוק כסדרו משתה עד דלא ידע ומשלוח מנות ואוכל יפה, ואז מבקש ממנו חבירו כסף והוא אינו מבין בכלל למה שהכסף יהיה בכיס שלו ולא בכיס שלו, ובעולמו של האינסוף יש מספיק כסף לכולם. זה הוא קיום מתנות לאביונים של פורים לפי כוונתו האמיתית.

ובאמת מתנות לאביונים היפה ביותר שראיצי בעולם הוא בחבורת עניים שהתיישבו לאכול סעודת פורים ביחד והביא כל אחד חתיכת קוגל מביתו וחילק לחבריו והביא כל אחד מיינו והוציא כל אחד את הפרוטות מכיסו וחילקו עם חבריהם שגם להם אין יותר מפרוטות . וכאשר תעשה חשבון כספי בסוף היום לא הרוויחו כלום כי אם החליפו זה בזה. אבל אם תעשה את החשבון של אהבה ושמחה הרוויחו עולם ומלואו שהרי ביטלו את המחיצות הכספיות המחשבתיות והרוחניות בין איש לרעהו.
***
וזה הסוד הוא גם למבקש. כי יש כלל בתר עניא אזלא עניותא. וכאשר מבקש העני בתור עני ממילא רודף הכלל הזה אחריו וגם אם משלים את חסרונו עדיין חי בעולם של חסרון ועניות ולעולם לא ירוויח מספיק להתעשר. אבל העני החכם מתלבש בפורים לעשיר גדול. עד שהוא ממאן אפילו לקבל מתנות חינם ואומר אל תאמר אני העשרתי את אברם יש לי כל אני לא צריך לטובות שלך כמסכן. ובבזה לא שלחו את ידם כי מה הם צריכים לעשות מלחמה לקחת ביזה יש לנו די והותר משלנו. ואז בכלל הוא שהעשירות רודפת את העשיר וממילא יהיה לו די והותר.

עד דלא ידע ה

דרך החירות איננה דרך פשוטה ואיננה דרך של פריקת עול כפי שחושבים המסתכלים עליו מבחוץ. הלימוד של הליכה מבלי הסעד לתומכו של כללי התורה הוא לימוד עמוק הרבה ומסוכן הרבה מן ההליכה בתוך הגבולות. כאשר כפה עליהם את ההר כגיגית לפחות יש להם התנצלות, יש להם מודעה רבה, אי אפשר באמת להאשים אותם על קבלת התורה הרי היו מוכרחים. אינם צריכים לשאת את האחריות ואינם צריכים לענות למקטרגים עליהם השואלים שהדרך הזו איננה נכונה כי מה יעשו כפה עליהם את ההר.

הסימן של דרך החירות הוא שאין לך על מי לתלות את הבחירות שלך. גם לא על ספר התורה. הסמל של זה הוא 'אילו הפך זמרי והרגו לפנחס לא היה נהרג עליו'. לא היה פנחס יכול להסתמך על החוק שיגן בעדו מן הטענה של זמרי שאין מעשיו צודקים. כי החוק במפורש אומר אני לא לוקח אחריות על מעשה כזה. אם תרצה עשה אבל בלי אחריות. אם זמרי ינצח אותך הוא יהיה צודק ואני לא אתערב להציל אותך. בוודאי צריך לחשוב שאילו הפך יצחק והרגו לאברהם, אילו היה יצחק טוען הלא לא צויתי ולא עלתה על ליבי, היה יצחק וודאי צודק.

הנני נותן לו את בריתי שלום. ברית שלום פירושו דרישת שלום משמים. מיום שנברא העולם לא היה אדם שנשלחה אליו ד"ש משמים עד שבא פנחס. הרי הקב"ה הוא בן חורין, הוא בעל התורה, ומי יאמר לו מה תעשה. החירות הזו אינה פריקת עול, הוא לא פוטר אותו מטענות עליו. אדרבה זה פותח עליו את כל הטענות שבעולם. אם אדם עושה רע יכול תמיד לטעון יצרי אנסני או טעיתי בשיקול הדעת או האשה נתנה לי. ואין סוף את מי יאשים, כאשר נטען עליו חלילה לך השופט כל הארץ אין לו יכולת להסתתר מאחורי איזה בית דין של מעלה או משהו, הלא הוא עשה את כולם. ומכל בני האדם שניסו לכוון את רצון האל וללכת בדרכיו לא מצא הקב"ה מי שישתתף איתו במצב זה, עד שבא פנחס ועשה מעשה שלא היה לו במה לתלות אותו כלל, אמר מיד לזה אני שולח ד"ש. כמו איש שבא מעיר רחוקה ופתאום הכיר לאחד מאנשי מקומו. והוא אומר לו היי והוא מרגיש שהוא לא לבד בעולם.

***

האומץ אינו למי שיודע שכל מעשיו על פי חוק. ולא למי שיודע שהם שגויים או שאינו מכיר את הסיכון כי זה ודאי טיפש ולא אמיץ. האומץ הוא למי שיודע שהוא עושה מעשה מסופק, והוא גם לא הכריע את הספק. אבל יש משהו שאומר לו שווה לקבל על עצמך צד ספק להישרף ולהיות נידון לרשע לדראון עולם, בגלל האהבה הבוערת בקרבו לעשות דבר יוצא מן הכלל.

ומאיפה למד את האהבה הזו. אין זה דבר שאפשר ללמוד אותו בשעת המבחן. המבחן או הנסיון אינו מחדש באמת כלום. ואם צריך לחדש איזה חשבון בנפשו בעת הנסיון אין זה הנסיון כלל. כמו שאמרו אין הקב"ה מביא נסיון על האדם אם לא יעמוד בו. ואין הנסיון חידוש דעה למעלה. בשעת הנסיון פועל האדם על אוטומט שהושרש בו משך שאר חייו. הנסיון אינו אלא כמו יין שמסיר את המחסום ונותן לסוד להתקיים בעולם. אבל הוא אינו מחדש שום סוד והרי הטיפש גם אם ישתה מרתף שלם של יין לא יצא מפיו שום דבר חכמה.

ולפיכך אסור לאדם להכניס את עצמו לניסיון כי זה אינו נסיון כלל. ובאמת מעולם לא הכניס אדם את עצמו לניסיון אלא גם זה קרה לפי המשך ענינו. וכך אסור לטיפש לשתות יין ואסור למי שלא למד לברר את ליבו לעשות דבר מרצונו אלא הכל לפי הספר. כי אם יתגלה ליבו מי יודע מה יש בתוכו עדיף שיהיה לפחות מסוגר. אבל מי שלומד את הלימודים של בירור הלב , ולומד את הלימודים של האהבה , הרי ממילא יעשה מה שנובע מתוך האומץ הזה כשיגיע לידו.

וכך אמר מרדכי לאסתר כאשר טענה בפניו שידע כל איש ואישה שאין לבוא אל המלך מבלי להיקרא. ואמרה בפניו הלא נדב ואביהו כבר הלכו בדרך הזאת והכניסו אש שלא נצטוו בה. והרי עוזה נגע בארון והוכה. וכבר ידעו הכל שאין לעשות כך. אמר לה מרדכי נאים הדברים למה שידעו הכל, אבל את הלא למדת אצלי כל השנים את לימודי האהבה, ובוודאי איני מבקש ממך לעשות כעת דבר חדש אשר לא כדת, אבל מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. נכון מי יודע אני לא יודע ואת לא יודעת. אבל כל הלימודים של האהבה שלמדנו ביחד הם אומרים לך ללכת כעת ככה, ולא תוכלי להימלט מזה ולהיסתר בתוך החוק בית המלך מכל היהודים. ומששמעה זאת אמרה אלך וכאשר אבדתי אבדתי, איני הולכת בידיעה שכך הדבר ראוי הולכת אני מתוך זרימת הלימודים שלמדנו ואם אבדתי בזה אבדתי.

עד דלא ידע ד

הוודאות שאנחנו מחפשים תמיד אינו אלא דעת שאינה נובעת מן האגו. והלא הדעת המוסכמת על הכל כמדע אינו אלא הדעת האובייקטיבי. ומהו הדעת האובייקטיבי אם לא הדעת שאינו תלוי באגו של בני אדם. אבל מעטים יודעים כיצד דעת כזו אמורה להופיע בתוכם. לרוב מבקשי המדע נדמה כאילו אפשר לקנות דעת אובייקטיבית מבלי לקיים ביטול האגו בנפשם. כאילו ניתן לדבר בשם אמת אובייקטיבית מבלי שיתחדש בכלל אפשרות בנפש של דעת אובייקטיבית, דהיינו דעת נטולת אגו. ואם כי אינם טועים לגמרי. כי סגולת הדעת שמעבר לאגו שהיא אינה עושה חשבון עם האגו כלל, ומשכך היא מסוגלת לבקוע הרבה מחסומים של אגו ולהופיע גם בתוך נפש מנוגעת לגמרי.

אבל הדעת הזאת אינה אלא ספיחים מתוך אותם חכמים גדולים באמת שהסירו את שמלת האגו שלהם ולמדו כיצד להיות מבקשי דעת מבלי התייחסות אל רצון נפשם. ומתוך הדעת הגדולה שהם מביאים לעולם בוקעת אמת אובייקטיבית שמוכיחה את עצמה מכל צד מציאותי עד שכמעט אפילו האגואיסט האחרון חייב להודות שזו דעת האמת (ואפילו הכי נמצאים עדיין אגודת הארץ השטוחה שמסיבות שלהם ממאנים לקבל גם דעות הכי ברורות בעולם). אבל מבקשי הדעת בעצמם שמסוגלים להביא לעולם ולהוליד דעת כזאת, בהכרח שהדעת הזאת ינקה את נפשם מכל וכל.

וזהו הבירור הגדול שקניית דעת עושה בנפש, שמעטים בזמננו מודים בה. כי כבר הבנו כמה דרכים חדשות כיצד האגו יכול לעוות את הדעת ולשגע אותו. אבל זה הכל למי שלא שמע מעולם את המידה הזו שנקראת בקשת דעת. כי דעת מבלי בקשת דעת אינה אלא טיפשות. ובקשת דעת אינה אלא מילה אחרת למסירות נפש עבור האמת. דהיינו מוכנות לוותר על הדברים היקרים לכך מכל – שהם דעותיך המורגלות  – מפאת הזרחת אור האמת שמעבר לנפשך. ואם יש גדלות בנפש וביטול האני גדולה מזו איני יודע מהו. ולכן באמת כל החכמים הגדולים וכל המדענים הגדולים שחידשו משהו בעולם בהכרח שנגע בהם אור כזה של מסירות נפש לאמת שהוא ביטול היש.

***

מתוך הזיהוי של בקשת אמת אובייקטיבית עם אמת נטולת אגו, עולה גם דרך הפכית. כשם שהאובייקטיבי אינו אלא אמת נטולת אני. כך גם מי שמלמד את נפשו את דרכי החשיבה שהם נטולים אני, יכול להגיע מתוך זה בלבד אל דעת שנושאת בתוכה את תוקף האובייקטיבי. כלומר אם בשורת האמת שבפי האובייקטיביות אינו אלא היותה אמת חורגת מחומות האגו, כך חריגה מחומות האגו מהפכת כל דעת לתוקף ונקיות דעת אובייקטיבית. ובכך אפשר להבין בפשטות למה אנשים שלומדים למעט את האגו שלהם בחשיבה יכולים להתנהג בדעת ברורה בלתי רדופה מספיקות הרבים, גם כאשר הם יודעים על הספיקות. כי תחושת הספק כולו נובע מדעת האגו המטיל מחיצה בין האדם לבין המציאות, ומתוך תחושה זו נובע השיתוק של הספק. אבל משאין לך אגו תוכל לראות את הדברים בבירור מבלי להתפעל מאימת הספק ולהתנהג כפי האפשר.

וזהו בעצם מה שאנו אומרים כשאנו אומרים שיש נביא שיש לו דעת נכונה מעבר לנפשו, כלומר שהמידע שבו אינו נולד מתוך האגו שלו אבל הוא מגיע מתוך המציאות עצמו. וכפי שלמדנו יש שתי דרכים להגיע אל הדעת הזאת. דרך החכמה לומדת את דרכי ההיסק הבלתי תלויים בנפש ונותנת לאדם כלים לדבר את הדעת הזאת ועל ידי כך לפתוח חלון במחסום האגו להיפתח בפני המציאות. ודרך הנבואה הולכת ישר לנפש וקורעת מעליו את מסך האגו ומשכך פותחת אותו אל המציאות בעצמו. מובן שאין החלוקה הזו נקיה כי אין חכמה שאין בה מתכונת נבואה ואין נבואה שאין בו חכמה, כי ההולך בדרך החכמה אבל אינו פותח את החלון הזה בנפשו חכמתו עקומה והוא תלמיד חכם שאין בו דעת. וכן ההולך בדרך הנבואה אבל אינו בודק גם את דרכי החכמה הרי הוא בכלל ניתנה נבואה לשוטים ולא ידע כיצד לכלכל את נבואת עצמו. אבל מה שאנו מחלקים לחכם ונביא אינו אלא אם היסוד של ביקוש האמת גובר או אם היסוד של ניקוי הנפש גובר בדרכו הפרטית של האדם.

***

הרי זו דרך אחת להבין כיצד כל דעת חייבת שתקבל את תוקף ההכרעה, תוקף מן הסוג שיאפשר לאדם להפעיל את הדעת הזאת גם כאשר הוא יודע בוודאי שיש עוד צדדים אחרים. ומכיוון שהדעת חייבת לקבל את זה היינו שהיא חייבת להכיר בכך שהדעת שלה אינו נתלה על האגו והופך אותו לכבד יותר ויותר אני יודע אני לומד, אלא הוא צריך להקל על האגו ולפחות לפתוח בו חלונות או להפוך את כולו לשקוף. ולפיכך כל מה שאפשר לקרוא לו דעת באמת הוא סוג של לא לדעת, כלומר לא 'אני יודע' אלא ה'יודע' שולל את ה'אני'.

לפעמים קוראים לדעת כזו בשם אחר כדי להבדילו מן הדעת שברחוב המכביד את האגו, וקוראים לו אמונה. כך ראיתי בכתבי הרבי מרחמיסטריווקא שהמפרש "אני – מאמין" כמאמין שנתלה על האני, כאילו יש אני והאני הזה מאמין, אין לו אמונה באמת. אבל פירוש המילות "אני מאמין" הוא שהוא פרדוקס. ה'מאמין' שולל את האני ומהפך אותו מאני קיים לאני שאינו קיים בכבדות כאני נפרד אלא 'אני מאמין'.

הרי לבסומי עד דלא ידע, אמר רבא חמרי וריחני פיקחנין. ובוודאי לא היה רבא עיוור לחשוב שהשותה יין מגביר את יכולת השיפוט שלו, והלכה פסוקה שיכור אסור להורות. אבל סגולת היין שהוא מסיר מעט את חומות האני, ומשכך אפשר לאדם להגיע לידי הכרעה שלא תכריע את האני בכבדות שלו אבל בפתיחת צוהר דרך האגו נעשה האדם יותר פיקח כי זהו הפיקחות.

הורדוטוס סיפר שבפרס העתיקה היה כלל כזה לגבי קבלת החלטות. כל החלטה צריך להתייעץ עליו פעמיים, פעם אחת בהיות האדם שיכור ופעם אחת בהיותו פיכח. רק כך אפשר לאדם כמו לקבל הסכמה גם מן הדעת וגם מן הלא-דעת. גם מן החכמה וגם מן הנבואה. ולדעת שהחלטתו חכמה באמת. ומסתמא סיפורי החלטות אחשורש מתכוונים להנגיד לזה כי היה מלך טיפש וקיבל החלטות ביינו אבל שכח לקיים את החלק השני ולהתייעץ גם מחר בהיותו פיכח. אבל מרדכי ואסתר כתבו אגרות פעמיים הראשונה בשיכרות אהבת הנס והשניה לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית להודיע שגם בשכרות וגם בפיכחות נכון הדבר.

עד דלא ידע ג

השאלה התמידית הוא כיצד יתנהג החכם המכיר בכל הצדדים האפשריים שכלית בעולם שזוקק הכרעה בכדי לחיות בו. להיות יותר טיפש ולא להכיר את צדדי הספק אינו יכול להיות הפתרון, ולכן גם לעשות את עצמך לטיפש כזה על ידי כל מיני טכניקות של היתממות או 'אמונה פשוטה' אינם פותרים את הבעיה.

ויותר מכך, בכדי לפעול בעולם הזה אין די בהכרעה שקולה וצנועה של רוב וחזקה ואולי. רוב הפעולות הראויות לשמם בעולם הזה זקוקים לאומץ בכדי שיתקיימו, או בלשוננו, צריך שיהיה לאדם ביטחון עצמי רב בכדי לפעול את מה שהוא צריך לפעול בעולם. הוא צריך לדבר כאילו הדבר בטוח למעלה מכל ספק ולהנהיג את הדבר באומץ לב ובלקיחת אחריות גדולה. ויתמה המתבונן הכיצד באפשרי כלל לחכם להיות מנהיג ולקחת על עצמו יוזמות, כאשר החכם הוא זה שיודע שאי אפשר לדעת בלי ספק כיצד יפול דבר ואין מי שיודע לחזות את העתיד, וכל פעולה אנושית בחירית בהכרח יש בה ספק כלפי העתיד אם יצליח ואם לאו. ולהשאיר את כל היוזמות שבעולם לאנשים טיפשים או לכאלה היודעים לעשות את עצמם טיפשים וודאי אינו דרך.

ובוודאי ישנם מנהיגים אמיצי לב שהם גם חכמים באמת, כמו משה רבינו או מרדכי הצדיק או המשיח, וצריכים אנחנו להתחקות אחרי מקור הביטחון שלהם כיצד מצאו בנפשם לפעול מבלי להתכחש אל צדדי הספק שבמציאות וגם מבלי ליפול לשיתוק וחידלון בגלל שידעו את כל צדדי האמת. ולומר היה להם נבואה או מין ידיעה ברורה שכל מה שיעשו יצליח אינו אלא התחמקות מן השאלה, וגם סותרת את המציאות כי משה רבינו לא הצליח בכל מה שעשה.

***

והסוד הוא שהמנהיג החכם אינו יודע מה יהיה יותר משיודע כל חכם אחר, וגם אינו יודע מהו הדרך הנכונה יותר מכל חכם אחר, וגם אינו יודע אם הוא זה שראוי להנהיג יותר מכל חכם אחר. אבל הוא מצא דרך לחיות שלום עם אחוזי הספק. הוא אינו נרתע כלל מכך שייתכן ובסוף ילך לגיהנום על ניסיונו. וכשהוא מדבר לעם ברוב אומץ ושמחה ובטיחות, אין זה בגלל שהוא משטה בעצמו לחשוב שבוודאי כך יהיה, אלא בגלל שיש בנפשו השלחה גמורה עם המצב האנושי שבו לא ידע יותר משהוא יודע, ואחר שהוא מברר בנפשו את כל הצדדים ומצא בנפשו הכרעה לעשות בדרך אחת, שוב אין מה שיש גם צדדים אחרים מחליש את רוחו כלל. במילים אחרות החכם האמיץ הוא מי שיודע לשמוח בהחלטתו לפעול עם חמישים ואחד אחוזי הצלחה כמו שהיה שמח במאה אחוזי הצלחה, כי הוא יודע את המציאות ושאין צריך לצפות ליותר מכך.

החכם אינו נופל ברוחו כלל כאשר בא מי שחושב שהחכם עשה עצמו לטיפש והוא מספר לו הלא ידעת שיש צד הפכי, הוא מחייך ועונה מה חשבת אני לא חישבתי את הצד השני, אין בקושייתך שום חידוש כבר חישבתי אותה מלכתחילה ויצאה הכרעתי לעשות ככה ומשיצאה אני יכול להתנהג איתו כאילו היתה בוודאות הכי גמורה. רק מי שחושב שאמנות הפעולה הוא להתעלם מן הצדדים הסותרים אותך נרתע בהטלת ספיקות כי הספיקות הם חדשים לו כאילו לא עבר עליהם. אבל החכם הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום בכל הספיקות והוא אומר כך אני עושה בוודאות, ואני בשלום גמור עם צדדי הספק והכישלון.

ובוודאי יש דברים שהוא באמת נכשל בהם, שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה לו דעת המקום. אבל דברים אחרים עשה וכעס עליו המקום ונחשבו לו לחטא, ויש עוד דברים שעדיין לא החליטו חכמים אם צדק בהם אם לאו. ובוודאי בכולם חשב שהוא מכוון לדעת המקום אלא שטעה. ששה דברים עשה חזקיה על שלשה הודו לו חכמים ועל שלשה לא הודו לו. ובשעת מעשה לא היה יכול לדעת אם יודו לו אם לאו, אבל עשה מה שהיה צריך לעשות. והחכם אינו נפחד כלל כאשר מספרים לו שהפעולה שלו נכשלה, כי גם את זה כבר חישב מראש ויש לו שלום ברור עם האפשרות הזאת כבר מראש.

***

הידיעה הזו שמכרת את כל צדדי הספק בבהירות גמורה, ויש לה עם זאת מנוחה ותוקף נפשי לפעול בדרך שהוא רוצה לפעול בו מבלי שום הטרדה והחלשה מפאת צדדי הספק. הוא דבר כזה נפלא וכזה נעלם וכזה נשמע פרדוקסלי ובלתי מובן להמון, עד שאין לנו מילה לכנות אותה בעצמה אלא רוח הקודש או נבואה. כלומר איזה מין דעת נעלמת יותר גבוהה מן הדעת הרגילה, כי הדעת הרגילה מכרת רק שתי מצבים או שאתה יודע ובטוח או שאתה לא יודע ולא בטוח. אבל הדעת הנבואית מכרת את המצב השלישי שבו אתה לא יודע ובטוח.

הרמב"ם אומר, וכך גם העידו חוקרי תופעות נבואיות בזמננו, שמסממני הדעת הנבואית הוא הביטחון שלה. זו לא סוג של הכרעה וודאית לצד אחד של הדעת הרגילה. ומי שמפרש את נבואת עצמו כך טועה וקרוב להיות נביא שקר. זו סוג של דעת עליון שהיא בעצמה דעת הכי וודאית, כלומר אין בה את ייסורי הלבטים כלל. אבל היא דווקא מכרת את כל הצדדים בכל חריפותם, ועם זאת יש בדעת נוטה שלה וודאות שאינה אמורה להיות שם כלל לפי כללי הדעת נוטה הטבעי. ובמאמרים הבאים אתן מעט הסברים לאופי הדעת הזה ובטיחותו.

עד דלא ידע ב

עד דלא ידע ב

לפעמים נופל לאדם פתאום יצר הרע כזה עצום שהוא אומר לעצמו אני מכיר את עצמי, אני לא מדמיין שאני נבדל מכל התאוות, אבל את התאוות שלי שאני עומד ונופל בהם אני כבר רגיל ומכיר, התאוות שלי כבר שגרתיות לי, לפעמים אני קם לפעמים אני נופל, אבל הדבר הזה לא מתאים לי בכלל, זה מרגיש לי מין שגעון ואובססיה, שפתאום כל היום וכל הלילה יש לי במחשבה רצון לעשות כזה עבירה גדולה, או אפילו סתם שטות, פתאום הוא צריך לסיים את כל הרמות של המשחק שלו, וזה נעשה מין חולת אהבה כזו בלי שום ערך לסדר החיים הרגיל שלי. והוא אומר אני לא יודע כיצד להיפטר מזה, זה אפילו מפריע לי לסדר היום של חולין, נכון אני לא צדיק גמור אבל אני גם לא כזה בעל תאווה שמוותר על כל סדר יומו ופרנסתו עבור שטות כזה.

והוא אינו יודע שהסיפור הזה אינו תאווה בכלל. הסיפור הוא שבאותו זמן הועידו לו משמים תפקיד גדול, שהוא באמת גדול יותר משגרת החיים שלו, או שיגרו אליו חידוש וגילוי עצום בתורה, שאינו סתם פירוש עוד פסוק אבל הוא באמת מהפכה לפי ערך. ובגלל שבאותו רגע שהגיע המברק משמים לא היה מתבודד בתורה ותפלה אלא הולך בעסקיו, לפיכך נדמה לו הגדלות הזו כגדלות של אובססיה שיגעונית לחטא או סתם שגעון כלשהו. כי הגדלות יורדת משמים בהיותה מופשטת לגמרי, וההבחנה בינה לבין הקטנות אינו אלא בהיותה גדלות. אבל כפי שהיא תופסת את האדם כך היא מגדילה, ואם בטעות באותו רגע היה עוסק בצרכי הגוף או משחק במשחק של הטלפון שלו ידמה לו שזהו הדבר שהגדלות מגדילה.

והאות שהוא כך כי יבחין בעצמו שהזמנים שהאובססיות האלה מתגברות עליו הם דווקא זמנים שידועים להיותם יותר גבוהים ונעלים, ולפעמים תוהים בני אדם איך זה שדווקא בזמנים יותר נעלים מתגברים עליהם שטויות כאלה. אבל זה בדיוק כך כי בזמני גדלות נתבעים הם לגדלות. ודע שהסיבה שבזמנים גבוהים צריך להקדיש יותר זמן להתבודדות אינו כי זו מצוה ללמוד אז, אלא פשוט כדי שהשפע היורד באותו הזמן יחול על דבר טוב. ואם היה האדם אוכל ביום הכיפורים היה אפשר שכל הגדלות של יום כיפור תדמה אצלו כרצון לאכול ולשתות הרבה. והסיבה העיקרית שצריך האדם להימצא בהתבודדות המחשבה כל היום אינו אלא לפי שברגע שינחת החסד ימצא אותו במקום טוב מכל מקום. וכך צריך אדם ליזהר ביותר בזמנים שידועים אצלו לזמני גדלות שלא ימצא את עצמו אז עוסק בקטנות כי דבר זה יכול לשגע אותו וכמה אנשים שכבר השתגעו מזה בלבד.

וברגע שיוציא אל הפועל את אותו חידוש בתורה או אותו תפלה או אותו התבודדות במחשבה, ברגע אחד יסתלק ממנו כל אותו יצר הרע המוזר, ואז ידע שאמת נכון הדבר לא היה יצר זה אלא דבר תורה עמוק שנדמה לו כך. אמר הרבי ר' מענדל מוויטבסק, האלוהות מדברת תדיר עם האדם, אבל צריך להכיר את הקוד שהסכימו ביניהם השכינה והנשמה. כי כאשר נפרדו ידעו שלא יוכלו לדבר ישר על כן הסכימו שידבר הפוך, שכאשר תשמע בנפשך כן תדע שהוא לא וכאשר תשמע לא תדע שהוא כן.

ותדע, שגם אם אין האדם שם אל ליבו את כל זה אבל הולך לאיבוד באותה התאווה השיגעונית, אין השליחות המקורית נאבדת, כי בסוף תצא ההשגה לפועל בשלימותה מכל מקום. וגם אם היה פורים במקום יום הכיפורים ואכל ושתה וחגג כל היום ועשה כל השטויות בפועל, בסופו של דבר יתקיימו שניהם ויהיה לו החטא וגם התורה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב כן יהיו דברי אשר יצאו מפיו לא ישובו אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצי והצליח אשר שלחתיו. אלא שייקח קצת יותר זמן.