ראש השנה לאילן ואור המשנה

צריך לעמוד על האור של המשנה הגנוז בסדר הפיוטי שלה.

המשנה הוא ספר ההלכה היהודי הראשון בעולם, אבל הוא נכתב יותר כמו שיר מאשר כמו רשימת הלכות. ואחד הסודות שלה הוא שלכל המשנה יש מקצב לירי, והוא מסודר סביב קצב פנימי הנותן לכל המשנה את סוד הטעם שלה. שהוא ממש הסוד הנבואי שלה.

כתוב בשערי קדושה אחד הדרכים להשגת רוח הקודש על ידי שינון משניות. ומרן הבית יוסף שחיבר בעצמו משנה משלו שנקרא שולחן ערוך כך היה נוהג וקיבל הדרכה והשגה במגיד מישרים. אין השינון הזה עמידה על הבינה של דברי המשנה אלא עמידה על החכמה של הניגון והקצב שלה שהוא דבר הויה זו הלכה בפי מסדרי המשנה.

אמרו סוף מגילה כל השונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. מי שאינו יודע לעמוד על הזמרה של המשנה אין ההלכה שלו פעימת חיים אלא סדרים לוגיים מתים. וכמה חסרנו כאשר שכחנו לשים לב אל הניגון של המשנה וההלכה ומחפשים רק את ההגיון השכלי שבדברים.

המשנה מתחילה מסכת ראש השנה ארבעה ראשי שנים הם. המשפט הזה עצמו כבר הוא חריזה סודית. כי מובן לכל שאין ארבע ראשי שנים הללו שווים במהותם או בדינם. אבל המשנה לא מחפשת רק להגדיר את הדין היא מחפשת גם את הניגון שלה. והיא חיפשה ומצאה שיש איזה פעימה מאוחרי ארבעה תקופות בשנה שלהם דינים של תחילת שנה ונתנה לכולם שם אחד ראש השנה ומנאה אותם כארבע.

וגם בסגנון הדיבור שלה עצמה ניכרת המגמה השירית הנסתרת, אילו היתה המשנה רוצה להגיד רק שמט"ו בשבט אין מעשרים מפירות שחנטו לפניה היתה אומרת את זה. אבל היא דווקא רוצה להגיד 'ראש השנה לאילן'. לא יום של קביעת מחזור הפירות בלבד ולא דין של מעשרות לבד אלא ראש השנה דייקא ו'לאילן' דייקא. כמו המשורר שרוצה שיורגשו החיים במילותיו ומתאר את חפציו עד שהאילן נראה ממש גודל מבין הדפים והשנה ממש מקבלת ראש ומתחלת את עצמה בין שורות המשנה.

אמר רבינו האר"י ארבעה ראשי שנים הם סוד עצום שיש ארבע שורשים לשכינה לפעמים היא בראש הבריאה לפעמים תחת יסוד ז"א לפעמים כנגד הת"ת דז"א לפעמים כנגד הדעת דז"א. ועם היות שמצבים אלו הם מצבים וזמנים מתחלפים, תמיד נשארים קיימים ארבעה ראשי שנים הם, כי כל דבר שבקדושה משאיר שורש ורושם שלו במקום שהיה. והיינו גם בזמן שהשכינה היא במקום של ט"ו בשבט יש לה עוד מקום של ראש חודש ניסן וכולם מקומות אמת.

ועל האור הלירי הזה עמדו ישראל כאשר ראו שמתוך המקום הזה יש לחפש את האילנות הללו שלהם נתנה המשנה בלשונה ראש השנה אע"פ שלא נתנה להם ראש השנה בתוכן משמעות הדין, וסידרו את השולחן וערכו עליו פירות וביקשו עליו שירים ותפילות כדי שיעלה לרצון לאותו השורש הנעלם אשר אליה משוררת המשנה.

מעשה פעם אחת הייתי יושב בסעודת יום השבת אצל מורי ורבי והגישו ביצים עם בצל ובשר כבד, ונענה בדביקות הרי הצלחת הזו משנה במסכת שבת (פרק א' משנה י') שהיה משנן בשבת כמנהג הרב (אין צולין) 'בשר בצל וביצה'. וכמה אור יש בשיר הזה.

בט"ו בשבט ראש השנה לאילן

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

הרבה משניות והרבה הלכות שלהם הרבה פרטים וזמנים ותאריכים. אם היה אדם חושב זה תאריך סתמי פורמלי אין בו משמעות עמוקה, בא ט"ו בשבט ויצא מן הכלל להיחגג באור גדול. שכל דין וכל הלכה וכל פרט שנזכר במשנה יש בו אור אינסוף. ולא על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא. כל המועדים אינם אלא דוגמאות שנלמד כיצד לחתור לעומק החיים ולמצוא הארה בדבר מסוים. ודי להראות את זה כמה פעמים בשנה כדי ללמוד לעשות את זה בכל פרט ופרט.

שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו

כבר עמדו רז"ל ואמרו שבת ודינים במרה נצטוו, אך צריך להבין את שרש הענין ולשם מה כל הכפילות הזאת של מעמדי מתן תורה, ומה חשיבות הנמסר במרה עד שנאמר עליו כפסוק הזה.

והפשט הוא כך. יש כמה תורות. כלומר דרכים לפתור את השאלות הגדולות ולתת סדר לחיים. וכולם בתורה. כלומר יש סיפור אחד של גלות וגאולה שבו הסיפור הוא שהשם אוהב את ישראל וגואל אותם כל פעם מהמענים אותם. זהו תורה אחת שהוא עיקר ענין ספר שמות. אבל זו לא תורה שנמסרה לדורות. כלומר כל הסיפור הזה שאנו עמו והוא גואלנו הוא חשוב וכללי מאד, אבל לא עוזר לשאלה כיצד אסדר את החברה שלי ואת היום יום שלי. הוא גם לא עונה על השאלה הגדולה של הטוב והרע בעולם, כלומר מתי קורים דברים טובים ומתי קורים דברים רעים. לא כל בצורת או שנת שובע קשור לסיפור של הגלות והגאולה.

אז יש תורה אחרת, שהיא אמנם קשורה לסיפור הזה ונובעת הימנו אבל היא התורה שאפשר לכנותה היותר קבועה, היא חוק קבוע. וזהו באופן כללי הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון. הרעיון המרכזי של התנך שאם תלכו בדרך התורה יהיה טוב ואם לא לא. וזה חוק קבוע מסודר, הוא לא סיפור שקורה פעם בהיסטוריה הוא הסדר של כל יום ויום תעשו טוב ולא תעשו רע ויהיה לכם השפע הפשוט של אותו היום.

במרה נעשה לראשונה המעבר הזה מתורה זמנית של גאולה (אפשר להקביל לדברי רמב"ן שזה נקרא נס גלוי או שידוד המערכות). אל התורה הקבועה שהוא הברכה והקללה. והפסוק אומר ממש את זה: ויאמר, אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת את כל חוקיו. (וראו כמה דברים נכללו בפסוק הזה, זה ממש פסוק שהוא כללי לכל התורה ומבטא את כל המטרה שלו, מקביל ממש לפסוקי ואהבת והיה אם שמוע של משנה תורה). – כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

מה שאנו מבינים ברקע של הפסוק הזה הוא שיש כאן שאלה לא מפורשת. ישראל עברו כעת במצרים וראו את כל המחלות והמכות שהושמו בם. ואמנם הסיפור הכללי של זה מובן שהשם אהב את עמו והעניש את המצרים על כך. אבל מתוך הפסוק הזה ניכר שזה לא כל הסיפור. כי תינח שלמצרים הגיעו מחלות כי השתעבדו לישראל וכך הבטיח ה' לאברהם אבינו. מה ערב לנו שמחר לא יקרו לנו את אותם המכות ממש? הלא עדיין ישנם מחלות בעולם, וזה שהשם גאל אותנו אינו עוזר לנו מהמחלות היומיומיות האלה.

ואפשר להבין עוד יותר מכך, כי באמת כמה מכות לפי הפשט לקו בהם גם ישראל. עד שהיה צריך נס מיוחד בבכורות שלא יבוא המשחית אל בתיהם. כלומר הדין והמחלה הזו שנשתפכה על מצרים בעצמה לא היתה ממש מאותו הסיפור של אהבת ה' לישראל ושנאתו למצרים. היא היתה גם מהסיפור הכללי הזה שיש מכות בעולם. ובאמת שכמה מישראל נפגעו מן המחלות שבמצרים וכבר רז"ל רמזו שמתו בימי אפלה. וזה שחלק מישראל יצאו ממצרים בכלל לא היה ברור להם שזה הסיפור כי היה נראה שזה סתם אלה שניצלו מן המכות. ובאמת כאשר הלכו במדבר ולא מצאו מים והיו המים מרים, חשבו שזה פשוט המשך של מכת דם שלא היו המים ראוים לשתות, וכנגד זה הובטחו שאם ישמעו בקול ה' ינצלו מן המכות.

וכלפי זה חידש להם ה' פה חידוש גדול, וזהו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנקבע הסדר הזה (שהתרחב ביותר אחרי כן בפרשיות התוכחה ובפרשת והיה אם שמוע), שהמכות יהיו תלוים לא בהבטחות ישנות לאבות בלבד או בסיפורי בחירה בעם, אלא פשוט באם ישמעו לקול ה' ויעשו הישר בעיניו. וממשמע שכך שאם לא ישמעו יבואו עליהם הקללה כמו שבאה על מצרים.

במרה נרשם הסימן הזה שלראשונה נהפך ההנהגה מאהבה בחירה וגלות אל שכר ועונש, והוא שורש כל רעיון התורה, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו.

עוד נגע אחד

הורגלנו לקרוא את ההמשך הארוך של שליחת משה אל פרעה ועשרת המכות כדיאלוג מתמשך בין השם לפרעה. כאילו השם מתווכח עם פרעה מי גדול ממי ואם הוא מסוגל להתגבר על השם או השם יכריח אותו לשלח את בני ישראל. תחרות זו היא מגוחכת למעשה, כי אין באמת הוה אמינא שפרעה גדול מהשם, ובכלל מה כל הדיון מעיקרא מאי קסבר פרעה ולבסוף מאי קסבר, ואם העניין שמכת בכורות היה הדבר שהכי הפריע לו או הפחיד אותו וגרם לו לשלוח אותם, למה דחק השם את המכה הזו לסוף המכות ולשם מה פילפל עמו את כל הפלפול הזה. גם כבר הקשו כל המפרשים מה חטא פרעה שיקשה השם את ליבו ואיזה מין יושר הוא זה.
אך כאשר נדע לקרוא את הכתובים על דיוקם נבין שעיקר הדיאלוג פה אינו בין פרעה להשם בשליחות משה כלל. בכלל האישיות של פרעה לא מאד מעניינת אותנו, אין להשם איתו דיאלוג של שכר ועונש. מסתמא יש כזה חשבון בין השם לפרעה אליבא דאמת באיזה עולם כמו שיש לו עם כל נברא, אבל לא זה הסיפור פה. (והאמת אין בכל הסיפור פה סוגיה של שכר ועונש, לא הגלות הוא עונש לאיזה חטא שחטאו ישראל ולא המכות הם עונש לאיזה חטא שחטאו מצרים, וכבר הארכנו בשיעורי פסח שתפיסת גאולה קדמה לתפיסת שכר ועונש).
הרבה יותר משהסיפור הוא בין השם לפרעה הוא בין השם לאמונת משה ובני ישראל. הרי בני ישראל נמצאים במצרים זה כמה שנים. ובידם הבטחה שהבטיח השם לאבות שיגאלם. לישראל היושבים במצרים אין הבטחה זו נראית אמתית כלל. הם חוזרים עליה כאמונה מקובלת אבל תחושת הלב שלהם הוא תמיד שזה חלום הזוי. הדברים הללו מפורשים בפסוקים אבל כל כך שכחנו לקרוא אותם ככה. אפילו משה ממאן להאמין כאשר השם מצווה אותו ללכת אל פרעה. יש לנו כל מיני פירושים למה הוא ממאן ומה פשט טענותיו. אבל הסובטקסט של כולם הוא שזה לא פרויקט רציני. זה יפה לחזור בשלשידעס ואפילו להתנבא לפעמים על הגאולה, אבל מה פשוט ללכת למשרד של פרעה ולתבוע ממנו שישלח את ישראל, השתגעת? ומשה מוצא כל מיני תירוצים אני ערל שפתיים ואני עניו ואהרן ובני ישראל לא ישמעו ומה השם שלך וזה הכל דרכים אחרות להגיד שנו באמת זה לא יקרה.
והפסוק פה מעלים את זה, אבל רזל סיפרו לנו מתוך מדרש פסוקי תנך שמשה לא היה הגואל הראשון שניסה להוציא את ישראל ממצרים. כבר הגיעו כמה משיחי שקר שהסתמכו על אותם הבטחות של האבות ויזמו כל מיני גאולות. והחכמים והזקנים כבר למדו שרק צרות נוחלים מכל המשיחים הללו. וכבר נהרגו מבני אפרים שחשבו ייגאלו. וכל פעם יש קצת מהעם שמאמינים לבשורות וכבר ומתחילים להתכונן לגאולה ולמרוד בנוגשיהם, אבלזו טקטיקה רעה מאד ובסוף רק צרות יותר גדולות נהיים מזה . חוכמת הזקנים שלהם כבר לימדו אותם שמוטב להרכין ראש ולהשלים עם המציאות ולא למרוד באומות ולעלות בחומה. כן וודאי הם מאמינים במשיח. אבל לא ככה לא היום לא אתה.
וכבר קרה כך למשה עצמו, שבא ועשה קצת מופתים ואנשים הפשוטים ששמחים לכל בשורה טובה האמינו לו. ובסוף מה קרה, פרעה כבר הכיר את הטריק הזה, נרפים אתם נרפים, והרע להם עוד. והנה פגשו משה ואהרן את זקני בני ישראל ומה אמרו, אמרנו לכם. מי ביקש מכם עוד ניסוי של גאולה. וכי לא ידעתם שזה כבר מסורת הזקנים שמדברים הללו יש רק צרות. ומשה מעביר את התלונה הזאת להשם. זה צריך ללמד אותנו מה בעצם עומד מאחורי כל הוויכוחים של משה עם השם. הוא אומר להשם הנה ראית צדקתי. זה לא עניין ראלי הגאולה הזו. הזקנים כבר צדקו. לא לחינם אמרתי שאני ערל שפתיים. נו אולי יבוא פעם איזה גואל ניסי מן השמים שיפעל גאולה אמיתית, אני מאמין בזה, אבל זה לא זה.
(אגב רק כך אפשר להבין את הקל וחומר של משה רבינו למעלה הן בני ישראל לא שמעו עלי וכו', וכולם הקשו שזו קל וחומר פריכא, הרי בני ישראל לא שמעו מעבודה קשה. אבל המסקנה שהוא מנסה לטעון מכל הקל וחומר הזה הוא לא שלא יאמין לו פרעה אלא שהוא בעצמו לא מאמין בזה. הוא אומר תראה נו באמת. בני ישראל לא מאמינים לי, הם מכירים כבר את האמת על העבודה הקשה והקוצר רוח שלהם, ואתה מצפה ממני שאאמין שהמשחק הזה יעבוד ופרעה ישלח אותם. איך ישמעני פרעהדאין פירושו איך יאמין שאני נביא , זה דרך להגיד איך יקרה הגאולה הזו באמת).
ואיכשהו משה השתכנע בכל זאת לקפוץ אל העולם ולעשות את כל הדברים הללו לפני פרעה. והפסוק מספר לנו את הסיבה לכך לפני המכות ובאמצעיתם. לפי שכבר הסביר לו השם (סוף פרק ג הוא כמעט כפילות של הפסוקים כאן). 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך'. השם הבטיח לו שהוא יודע שהצרות רק יגבירו. ושפרעה כמו תמיד לא יתרשם מכל המשיח הזה. אבל השם אומר תדע שהפעם זה לא פרעה שממאן לגאול, זה אני. ההכבדה של הגלות שתקרה בתחילת הגאולה הוא לא סימן שהגאולה הזו הזויה. להיפך, אני הכבדתי את ליבו. ויש לי תוכנית וסיבות לזה למה זה דווקא יקרה ככה. למען רבות מופתי, כי אני דווקא רוצה שיהיו הרבה מכות. ולמען תספר. כי אני צריך שיהיה מזה מה לספר. וזה שתראה שהצרות מתגברים דע שזה לא פרעה, זה לא בגלל שהגלות חזקה מהגאולה. זה בכוונה כך. תראה את זה כמו הגברת הדראמה של הגאולה לא כמו התגברות הצרה על הגאולה.
ובאמצע אחרי שכבר עשה משה תשע מכות, וכבר הבטיח פרעה וכבר הגיע לידי איזה משא ומתן איתו מי ומי ההולכים, ומה יקחו, וכבר חשב משה הנה זה מתחיל להיות עניין רציני , זה כבר לא אגדה. פתאום ננעלים שוב כל הדלתות. וכבר נכנס שוב למשה המחשבה נו הזקנים צדקו. זה הזוי הסיפור הזה. אז מזכיר לו השם. כבר אמרתי לך אתה באמת לא צריך להסתכל על פרעה כלל. יפה אמר לא תראו עוד פני. כי הוא לא הסובייקט בסיפור הזה. זה לא ויכוח ביני ובינו. זה לא הוא שמקשה את ליבו וחזק ממך וממני. זה הכל אני. זה הכל בגלל המשחק שלי ובגלל התוכנית שלי מראש להרבות מופתי.
(אפשר שענין השאלה החוזר בהקשר זה הוא שענין זה הוא אחד היתרונות למה השם רוצה גאולה כזו שעד רגע היותה רק מתגבר ההסתרה. כי אילו היו ישראל ומצרים מאמינים שיצאו לגמרי וודאי לא היו מלווים להם את כליהם. והאמת גם ישראל בעצמם לא האמינו שהם יוצאים לתמיד. השם לא אומר להם פה שישקרו וישאלו על מנת שלא להחזיר. הם שאלו בכנות. היו בטוחים שהגאולה הזו כמו כל שאר הגאולות תיגמר אחרי יומיים שלושה והנה הם חוזרים לפרעה. רק בקריעת ים סוף האמינו שזה גאולה באמת. וכך באמת רצה השם לנהל את ישראל באיטיות לפי השגתם שזו גאולה קצרה בלבד, ולא נחם דרך ארץ פלשתים).
עלה בידינו שענין הכבדת לב פרעה אין כוונתו לסוגיא של בחירה או עונש כלל. הנקודה שלו הוא לאפוקי ממה שמשה וישראל חושבים בלבם כל הזמן שפרעה והמציאות עדיין חזקים מהגאולה. והראיה לזה שהרי פרעה לא מתפעל ומקשה את הגזירות. כלפי זה אומר להם השם אל תתפעלו מפרעה, זה לא הוא כלל, אני זה שתכננתי את כל זה למען רבות מופתי. ודומה לכך אומר השם כלפי אריכות הגלות לגאולה העתידה, אל תתייאשו ותחשבו שבאורך הזמן שכחתי מכם והאריכות והתגברות הצרות הוא סימן לכך, אלא אני הארכתי את הגלות זה הכל אני הכל מתוכנן מראש אני הויה בעתה אחישנה.