במסכת יומא יט, ב – כ, א:
מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.
תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.
אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא.
דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא. –
אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? – אמר ליה: לפתח חטאת רבץ. –
ושטן מאי אמר? – אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.
ממאי? – אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי – אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי – לית ליה רשותא לאסטוני.
ופירש רש”י: לפתח חטאת רובץ: יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.
מבואר כאן שעיקר הענין אינו שביום הכיפורים אנו פורשים מן היצר הרע, אלא אדרבה, לחטא יש דווקא קשר מהותי עם ליל כיפור, שהיו נוהגים להיות בו ערים להשתתף בעבודת הכהן גדול. ולא תימא לית רשות לאשטוני כלומר אין יצר הרע למטה, מאחר וכולם צמים ומתענים ופורשים מן החטא, אדרבה יש יצר הרע. אמנם הקב”ה מהו אומר, לפתח חטאת רובץ. כלומר מאשים את היצר בחטא ואומר אין האדם אשם בכך אלא יצרו אונסו. (ואם כן למה באמת לא בא משיח? כי אליהו עוד לא הסכים להקב”ה)
כלומר כי בשאר ימות השנה דרכו של שטן “הוא שטן הוא יצר הרע, יורד ומשטין עולה ומקטרג”, מקודם עושה שאדם יחטא ושוב טוען שאדם אשם בזה, וביום הכיפורים מתגבר שליטת הקב”ה בעצמו והוא אומר אל השטן שאין לו רשות לקטרג על מה שעשה בעצמו, ונמצא קולו של הקב”ה בלבד נשמע והוא יודע שלפתח חטאת רובץ.
וזהו עיקר נקודת שעיר המשתלח שנושא את כל עוונתם אל ארץ גזירה, כי השעיר מרמז לשטן וליצר, והכהן גדול כאשר מתוודה על השעיר את כל העוונות בית ישראל היינו שאומר לא עליהם תשים אשמתם כי על היצר, והוא מבדיל את החטא שילך למקום שהשעיר הולך והוא אל עזאזל, ושם את החטא על ראשו של השטן במקום הראוי לו.
והנה לפתח חטאת רובץ הוא מענה הקב”ה לטרונית קין, שטען בפניו גדול עוני מנשוא (ואמנם זה נאמר אחרי שנתגרש ובמפורש לפתח חטאת רובץ הוא מענה לנפילת פניו של קין על שלא קיבל את מנחתו, אבל הוא הקדמת התשובה לשאלה כי בטענת קין אחרי זה אנו רואים מה העיק לו), ופירושו “כל העולם כולו אתה נושא ועוני אין אתה יכול לשאת” אמר קין אין בכח נפשי לסבול את משא העוון, כלומר האשמה שתטיל את העוון עלי, כי לשאת תחושת אשמה זהו משא כבד ממש על הנפש, כפי שידוע לכל מי שהתנסה בו, והנפש קלה ונקיה דקה וטהורה אין בכחה לסבול את זה, ומי שנושא עליו אשמה זה דוחק את נפשו עד שהורגתו “והיה כל מוצאי יהרגני”, על כן צדק קין באמרו גדול עוני מנשוא, הוא גדול משאוכל לשאת אותו. ועל כך נענה “הלא אם תיטיב – שאת”, אילו לא תחטא, הרי תוכל לשאת את נפשך, ואם לא תיטיב – אין האשמה עליך, כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. וכפי פירושו בגמרא זו חטאת היינו היצר, עליו רובץ החטא ולא עליך, ועל ידי שתדע זאת ואתה תמשול בו תשלח אותו לעזאזל המדברה.
ובבחינה פסיכולוגית מוסברת יותר, זהו עיקר המצאת רעיון ה’יצר הרע’. שלוקח אחריות על מעשי בני אדם. כי בוודאי לא ממש יש מלאכים קטנים בלב האדם שאומרים לו מה לעשות, ונפש האדם אחת היא. אבל אילו יוטל על נפש האחת כל משא העון לא יוכל לסבול, ולכן “שובה ישראל.. אמרו אליו כל תשא עון”, הקב”ה נושא עון, בציור שלו ממש לוקח העון מעל כתפי האדם ונושא אותו למעלה, וכיצד נושא אותו הציור שאנו אומרים “על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”, הוא הבנת האדם שאפשר כמו לפצל את נפשו, ולידע זה אני וזה לא אני. או בשפה אחרת להזדהות עם הסופר-אגו שלו ולא עם האיד שלו. שאדם אומר האני העיקרי שלי הוא טוב והוא מה שרצוני לטוב. וזה שאיני מצליח הוא כפשוטו כשלון – “כי כשלת בעונך”, מחמת חולשת הרצון שאיני מצליח להוציא לפועל מה שאני רוצה. ובבחינה זו עיקר נקודת יום הכיפורים הוא ההכרה שנעשה בתודעת האני של האדם שהוא מבין שאני העיקרי שלו הוא הרצון הטוב ומעשיו או תשוקותיו שאינם רצויים הם “לפתח חטאת רובץ”, כמו משהו שבא אליו מבחוץ ומכריח אותו להיכשל.
ובאמת אם יש עבודה ביום הכיפורים הוא רק איך האדם מפנה יום אחד בלוח השנה שלו לרצות בטוב. בציורו של ר’ נחמן במעשה מאבידת בת מלך “וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִ וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת”. אין לי ציור יותר ברור למעשה עבודת יום הכיפורים מזה. לבחור לך מקום לשבת שם ולהתגעגע לטוב. ומה שזה עושה הוא הזדהות האדם עם חלק הטוב שבו. עם נקודת היחידה שרוצה אך טוב.
***
ונמצא דווקא מתוך הארה זו היה יותר פיתוי לחטוא ביום הכיפורים, שאין עיקר נקודת יום הכיפורים הפרישה מן החטא אלא ההכרה שאין החטא נחשב לאדם אלא ליצר. כי יאמר האדם לא אני חוטא אלא יצרי, ומסיר מעליו אחריות החטא. ובאמת זהו הבעיה ברעיון היצר טוב ויצר הרע. כי אמנם בוודאי להזדהות כראוי עם הרצון הטוב שבאדם, עם החלק המואר שבנפשו, הוא הישג אדיר, ובאמת מי שמצליח להזדהות איתה כראוי הוא צדיק גמור. כי הצדיק גמור או האדם המואר אינו נעשה צדיק גמור על ידי שדוחף את עצמו הלאה והלאה בהתגברות על התשוקות כעבודת הבינונים, אבל יש סדר עבודה מיוחדת שהוא נגיעה בצדיק גמור עצמו, ומה שהצדיק עושה הוא הגברת כח טוב נשמתו עד שהוא מזדהה לחלוטין עם הרצון הטוב שבו עד שיודע בלי שום ספק שהוא רוצה בטוב, וממילא מי שיודע בעצמו כך מסתמא אינו חוטא ונכשל כך כך, כי הרבה כשלונות של הבינוני נובעים משכחת ההזדהות הזאת לא מצד שמאשים את יצרו.
אבל סוף סוף “בגבולים היו חוטאים”, ועל זה אמר הקב”ה שכתיב לפתח חטאת רובץ. כי יותר מכך קשור חטא העריות ליום הכיפורים. שכן אמרו סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל ליום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו’. וראה שמחול זה לשון מחילה הוא, שכן המחילה פועלת היציאה במחול ריקוד המעגל של הקיום. ובאמרי פנחס ביאר שכן מתאים הדבר בפשטות שכן יום שמחת ליבו שבו ניתנו לוחות שניות ולמדנו שביום הכיפורים מתחילים הזו”נ דאצילות לחזור פנים בפנים אם כן אין יום מתאים ממנו להזדווג. והנה נראה מזה שענין החטא שהיה דווקא בהיות ערים בליל כיפורים מקושר נמי לייחוד זה שכן מסתמא מתעורר רצון הזיווג בזמן הזה כאשר נמחלים העוונות, וראה אשר חתן מוחלים לו עוונותיו, כלומר הזיווג ומחילת העוונות הם הולכים ביחד תמיד, והם נמצאים באותו מחול. כי פתיחות הלב וקישוט הנפש לאהבה ואחוה הוא גוף הסליחה.
ובמסכת מגילה דף לא במנחה ביום הכיפורים קוראים בעריות. ופירשו התוספות מכיון שבנות ישראל מגיעות מקושטות לבית הכנסת יש להזהיר אותם שלא יחטאו. ורש”י פירש שהוא להזכיר לשוב בתשובה על חטא העריות המצוי. אבל אלו שתי צדדים של דבר אחד. ועוד דבר שלישי הביאו התוספות שהוא רמז להקב”ה כשם שציוותנו לא לגלות ערווה כך אל תגלה ערוותנו בדיננו. ובאמת כבר במקרא אנו מוצאים שנסמך פרשת עריות לפרשת יום הכיפורים באחרי מות. כי יש בעריות סוד שאין דורשין אותה בשלשה. כלומר סוד שנמצא דווקא בייחוד עצמו בין שנים המתייחדים ואין שלישי עמם. ופירוש דבר זה הוא כל פרשת עריות שעיקרו אזהרה על הקרובים. כי בקרובים נמצא תמיד דבר שלישי בנוסף לרצונם המתייחד שהוא הקירבה ביניהם, ולכן הדבר פסול וכן אנו מרמזים להקב”ה כי בייחוד שהוא מתייחד עליו ביום הכיפורים לא ייכנס צד שלישי כמו אובייקטיבי שהוא השטן, אבל ידון אותנו בנעילת חותמו בינינו בלבד, ובין ארבע עינים אפשר לנו לבוא להבנה, אבל גילוי ערווה הוא עיקר שורש החטא כאשר מנסים לגלות הכל כמו לעיניים שלישיות לצד שלישי אובייקטיבי כאילו.
ונמצא מובן מכל זה אשר בנות ישראל יוצאות וחולת בכרמים או מתקשטות בבית הכנסת ביום הכיפורים, ראוי לבחור לשאת עיניו (היינו אם תיטיב – שאת) ולראות מה הוא בורר לו באותו הזמן, אך בכדי להעמיד זאת כראוי אנו מלמדים סוד עריות שלא יקרבו לגלות בשר קרובים ולא יחטאו בהכנסת מבט אובייקטיבי במחול האהבה אך יאירו באור האהבה כראוי בייחוד צנוע ונסתר.
ואם נחזיר את הסוד הזה לבחינה הפסיכולוגית הנ”ל הוא שצריך לעמוד על כך שכל הסליחה הזו וכל שעיר לעזאזל נעשה במקום נסתר כלומר בתוך הנפש עצמה, כאשר הלך איש עתי המדברה ועוזב את מלוויו מאחורה ושילח את השעיר במדבר, אבל במקום הקהל צריך להשאיר את אחריות החטא ולא יגלו בשר ערוות קרובים. לא יגלה אדם בשר הקרוב אצל עצמו יצרו הרע שהוא יודע אשמתו בחטאיו בגילוי. כי אם יטען מישהו עלי שחטאתי לו ואענה לו ומה אעשה ויצרי אנסני אין זו תשובה, וכענין חטאים שבאין אדם לחבירו אין יוה”כ מכפר, אלא הקשר הזה ביני לבין יצרי צריך להישאר ביני לבין עצמי, ואם ידע אדם לקיים הבדלת האני שלו מן היצר בתוכו ממילא יהיו קשריו עם החוץ כנכון ולא יחטא להם, אבל בתוך ליבו יחזיק את הסוד ויפרוש עליו סוכת שלם להגן על הייחוד שתישאר בתוך החופה ולא תינבל בגילוי לחוץ.
(וראה רסיסי לילה סוף אות נד שמדבר בכל זה )