זאת חנוכה תשעט

וכמה חנוכות הם, שבע חנוכות הם ואילו הן:

א] חנוכת שמים וארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ (בראשית ב' א') ומה חנוכה היה שם ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר (שם /בראשית/ א' י"ז)

ב] וחנוכת החומה שנאמר ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז)

ג] וחנוכת עולי גולה שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהינו דנא וגו' (עזרא ו' י"ז)

ד] וחנוכת הכהנים זו שאנו מדליקין.

ה] וחנוכת העולם הבא שנאמר אחפש ירושלים בנרות (צפניה א' י"ב)

ו] וחנוכת הנשיאים זאת חנוכת המזבח (במדבר ז' פ"ד)

ז] וחנוכת המקדש מה שקראו בענין מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

(מדרש פסיקתא רבתי פיסקא ב' מזמור שיר חנוכת)

אחר הודיע אלהים אותנו את כל זאת, נרצה לשוב ולספר את כלל הסיפור של חנוכה זאת, מן תחילת ההתחלות ועד לסוף הכל. נעבור בקצרה על כל שורש ושורש של חנוכה ונראה לו פנים מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד. ובכל אחד מהם נספר את סיפורו בקצרה ומתוך כל נרות הללו יתלקח השלהבת של

ודע, שבאמרנו חנוכה יש לכלול בזה עצמו כמה פנים שעיקרים שלשה: א] חנוכה (חנוכת הבית, חנוכת המנורה). ב] נר אור אש ומנורה (הדלקת הנרות, אש המזבח, נסי הנרות והאש). ג] הלל והודיה (קבעום בלל וההודאה). וכל אחד מפנים אלה יש לה שורשים רבים מסתעפים לכל דבר כקני מנורה זאת. ד] הזמן של חנוכה.

א] חנוכה ראשונה הוא בראשית ברא אלהים. כאשר מתחילים אנחנו כל דבר מתחילתו צריכים לשרש אותו עד לששת ימי בראשית. ויש בהשרשה זו כמה פנים כמו שהקדמת הזוהר מתחיל למנות כל המצוות מן עשרה מאמרות וכמו שספר התיקנים כולל את כל התורה במילת בראשית. כללו של דבר אין כל חדש תחת השמש, וכאשר נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם היינו נשלם בזה כל מה שאפשר להיות. ורמז בזה רמב"ן כי ששת ימים עשה ה' הם שית אלפי שנין דהוי עלמא, וכל העתיד להיות כבר נשרש במעשה בראשית. ואין הכוונה לטקסט של מעשה בראשית בלבד אבל באמת כל דבר נשרש בו כשנים הללו הסדורות מששת ימי בראשית. כלומר יש השרשה טבעית לכל דבר שאילו היינו מבינים את סוד מעשה בראשית היינו יכולים לנבא את כל היוצא מהם בכל ימות עולם ולא היינו מופתעים משום דבר.

וענין החנוכה פה הוא כפשוטו חגיגת חנוכת העולם. כלומר חנוכה ראשונה היא בעצם השבת. ויכלו השמים והארץ. הכל נגמר והתיישב ה' לעולם אשר ברא. שזהו ממש שמחת חנוכת הבית. ולכבוד השבת הזו הדליקו נרות מיוחדים, כמו שמדליקים נרות לכבוד שבת. והנרות הללו אינם נרות שהדליק אדם אלא נרות שהדליק הבורא בעצמו בבריאה ככתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. ולאדם לא נשאר אלא להודות ככתוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. הרי לנו שלשת רכיבי החנוכה כבר בחנוכה ראשונה. וחנוכה זו אין לה זמן היא נקודת הראשית של היצירה בשבת בראשית.

ובאותו חנוכה עצמו כבר יש החשכה והארה. והארץ היתה תהו ובהו וחושך נפתר במדרשם במלכות יון שחשיכה. כלומר מלכות יון לא מעצמם יצאה אלא מן החושך השורשי של הבריאה. לא המציאו שום דבר פשוט ביטאו את החושך הזה. ושוב נאמר ויאמר אלהים יהי אור ולא נאמר ויהי כן, דרשו מזה רז"ל שאותו האור הראשון נגנז. כלומר האור שהיתה במחשבת הבורא להיבראות ושימש בששת ימי בראשית לא נשאר על מתכונתו לעולם. ודרשה זו יש בה פנים לפנים מפנים, אבל כבר אפשר לראות בה שהאור שנדלק לכבוד היצירה הראשונה שונה היא מן האור היומיומי, וששבת בראשית עליונה היתה על כל שבתות העולם בכך שהיא ראשונה ושחנוכה שלה שונה מכל חנוכות שאינה באה בתוך עולם אלא הוא יצירת עולם.

ב] מן החנוכה של הבריאה בששת ימי בראשית אנחנו מגיעים אל עוד חלק בחנוכה הזו של האור המתגבר על החושך, והוא שאחר שהושמו המאורות ברקיע להאיר על הארץ ונברא אדם על הארץ. הרי אור השמש אינה שווה בכל זמני השנה, ויש בה תהליך של החשכה יומיומית ותהליך של החשכה שנתית. ביום הראשון של העולם, דהיינו ביום השמיני של העולם, חשכה חמה במוצאי שבת הראשון ואדם הראשון מוצא את עצמו בחושך בפעם הראשונה לבד (ואמנם כבר היה חושך בליל שבת אך זה עדיין נחשב בפעולת שבעת ימי בראשית ולפי דברי המדרש היה אור כל אותו הלילה בכח האור הראשון של הבריאה). פה מתחדשת סוג של אורה חדשה שהוא אש. שהוא הפעולה הראשונית של האדם כשהוא עושה כביכול את מעשה האל ומוציא אש כחיקוי או המשכה של המאורות. הדלקה זו הוא ממש ההדלקה שאנו עושים בחנוכה עם רדת חשיכה, לומר גם אחרי שנחשך החמה עוד האדם ממשיך לתלות מאורות.

עוד ממשיך האדם לחיות בעולם שהוא משתתף איתו עם יוצרו. ביום מאיר ה' ובלילה מדליק האדם נר ואש. מגיעים ימי החורף הרי היום מתחיל להתקצר עוד ועוד, וכסבור הוא שלא עוד ישתתף הוא עם האור שמה' ביום ובלילה אלא היום עצמו הולך ונעלם. והוא האדם הראשון עוד אינו יודע שגלגל הוא החוזר בעולם. והוא צם ומתפלל על העלמת היום, שכן אינו יכול להעלות בדעתו שכל חייו יחיה לאור הנר שלו לבד. וכאשר מגיעה תקופת טבת הרי הסדר מתחיל להתהפך והיום מתחיל שוב להתארך, אז הוא רואה כאילו נענו תפילותיו והוא קובע חג שמונה ימים על חזרת האור. ואותו החג הוא חנוכה שניה של האדם בעולם. אחרי החנוכה הראשונה שהוא שבת לה' לבד. הרי חנוכה שניה זו הוא של האדם בשיתוף ה', כאשר היום והלילה חוזרים להתאזן וה' מאיר ביום והאדם בלילה. לכן החג הזה שמונה ימים לומר שבעת ימי בראשית ועוד יום ראשון שאחריה שבו הדליק אדם אור. והאדם מדליק נרות באותו הלילה כמקיים חלקו בשותפות זו ומודה לה' על האור הזה.

ג] וכך נמשך הדבר בכל שנה ושנה, גם אם הוא כבר יודע שאין צריך לצום ולהתפלל כי סדר העולם כך הוא. מכל מקום צריך האדם לקיים את חלקו, שכן בחורף צריך הוא להדליק יותר נרות להשוות את האור עם החושך, וממילא צריך הוא גם להתעמק בעניין הזה ולהבין חלקו בעולם. לומר אע"פ שסדר הזמנים חוזר מאליו עדיין האדם משתתף איתו וחוגג אותו, כשם שאת כל התקופות הוא מקיים גם בעבודתו כשהוא זורע וקוצר ועובד את האדמה.

ד] ממערכה זו נובעת עוד דבר והוא אשר הסיום הגמור של סדר השנה החקלאי של האדם נמצא בחנוכה. כאשר שנינו בסדר הבאת ביכורים שנמשכת מעצרת ועד החנוכה. ואמרו בספרי כי תכלה לעשר יכול בחנוכה שהוא גמר האסיף וכו'. הרי הסיום הסופי ממש של אסיפת האדם את תבואתו מן השדה הוא בתקופת חנוכה. וכאשר מצינו בחג האסיף שחוגגים בשמחה יתירה את גמר האסיף בשמחה והודיה עליה, הרי המאחרים בה  עד לסיום הסופי של האסיף ממש יחגגו אותה בסוף חודש כסלו (וכאשר ראינו ירבעם חגג אותה באמצע בחשון, כי בכל התקופה הזו נמשכת סיום האסיף).

ולכבוד שמחה זו החלה בזמן שהלילה מוקדמת יש להוסיף בהדלקת נרות, כשם שהוסיפו בהדלקת נרות בסוכות שבתשרי לשמוח בה בלילות בשמחת בית השואבה, כך היו מוסיפים בה עוד יותר נרות בחנוכה שבכסלו לשמוח בה בלילות בסיום האסיף. וכאשר חלה בשעה זו חנוכת המזבח בזמן החשמונאי ולא יכלו לחגוג במקדש את הסוכות שקדם לה אמרו נעשה כאן את חג האסיף שהוא סיום ההודאה הכי מושלמת לה' על כל האסיף. ובהיותו מודגש באור הוא גם מודגש באסיף של היצהר שהוא השמן שממנו מדליקים את האור, הרי האור עצמו צומח מן האדמה ובסיום צמיחתו מדליקים אותו במנורה. הרי האור זרוע ממש אור זרוע לצדיק ובהדלקתו מן השמן הבא מן הזיתים לישרי לב שמחה.

ה] ובאותו הזמן שנקבע חנוכה בבית שני נפל להם נס מיוחד במציאת השמן ובהמשך הדלקת האור שלו לזמן ארוך יתר ממה שהיה אמור להיות. וזה חוזר לתחילת הסיפור שלנו כאן. שכן המאורות שתלה ה' נמשכים בהארתם כל ימות עולם. ואילו מאורו של האדם מוגבל הוא לפי השמן שיהיה לו התלוי לפי עבודתו בזריעה וחרישה וקצירה. וכאן מופיעה שוב השבת של ה' לתוך האש של האדם, ונקרא ירידת אש מן השמים, כלומר האור הזה הואר בו מאור המאורות ולא מאור האש של האדם לבד. כי בהגיע כח פעולת האדם לסיומו חוזר הדבר לכח ה', כשם שהאדם לוחם במלחמה עד גבול כוחו וה' עוזר לו משם. לפיכך יפה אמרו רבותינו שנר החנוכה שייך לאור יום הראשון שנגנז. כי הוא ממש האור שאמר ה' בתחילה טרם כל יציר נברא ואינו זקוק לאדם שייטיב ויעלה אותו.

ולפיכך נגלה ה' תמיד במקרא באש, כאשר נגלה למשה בסנה בוער באש, וכאשר נגלה בסיני במראה אש אוכלת. וירדה אש מאת ה' בחנוכת המשכן על המזבח. האש הזה תמיד הוא מן האור שבתחילת הבריאה שאין בה מגע אדם והיא חוזרת ומופיעה בהשלמת מגע האדם. הרי עברנו על כל הסיפור מראשית ועד אחרית מנקודת חנוכה התלויה באור ששת ימי בראשית.

השאר תגובה