נר שישי שבת חנוכה תשפ”ב: אור הגנוז בלי לבוש

תוכן עניינים

בספר אחד ראיתי דברי שבח והלל על הפלא של חנוכה, אשר מתוך כמה עמודים בגמרא, ועמוד אחד בכתבי האר”י, נוצרה ספרייה שלימה של דברי תורה וחידושים יקרים, וראה בזה כמו נס פך השמן שהוא מתרבה והולך ומראה על התורה המתגלה לדורשיה יותר ויותר. דומה עליה שחייבים להציג את הצד השני. לא כביקורת חיצונית על ריבוי ספרים עוסקים בדקדוקי דקדוקים קלושים בנויים על קו תהו. וגם לא כאמירה נגד מה שאמר אותו הספר. אלא אולי דווקא להסביר מה התכוונו אותם דורשי הויה אשר ביקשו לחבר ספרים הרבה אין קץ על דקדוק אחד במסכת שבת, מהו באמת השבח הגדול כאן, וכיצד לא נטעה בכוונתם. קשה לכתוב על זה בדיוק אבל ההכרח לא יגונה.

***

תורת ישראל הוא תורה של מילים הרבה, תרי”ג מצוות, ששים המה מלכות ששים מסכתות ושמונים פיגלשים ברייתות ועלמות הלכות אין מספר. בתוך תוכיות כל מצוה וכל הלכה וכל מסכת בוערת אש להבת שלהבת יחוד הויה אהבת הויה יראת הויה. אחת היא יונתי תמתי. אותה האש הבוערת קשה לעולם הזה לסבול אותה והיא מאיימת לאכול ולכלות את הכל. הכלים יישברו והעולם יחזור לתוהו ובוהו. בונים החכמים מסביב לאותה אש להבת שלהבת ארמון מפואר מבוסס לפרטי פרטיו, שכל אחד מהם ישקיף גוון ניצוץ אחד קטנטן פרט מן הפרט של האש הגדולה הזאת, הניתנת להשגה עד לטפח האחרון של ההלכה.

אמר הרב רבי פנחס מקוריץ, נוח לי ללמוד זוהר יותר מגמרא ופוסקים. כי בגמרא אני צריך לחפש הרבה עד שאני מוצא בו את השי”ת. בזוהר המלאכה קלה עלי. הוא אינו מבקר את הגמרא או מזלזל בה חלילה הוא פשוט מגדיר את עניינה בדיוק ומבטא את הקושי שלו אישית. הגמרא היא לבושים רבים שהתלבשה בהם האור במלוא מורכבותו, והבא לעשות לה רוורס אנגינירינג למצוא בה את ה’ חייב לעמול הרבה עד שהוא עומד על שורש האור ואז לבנות שוב מסביבו את ההגבלה ואת ההגדרה הראויה.

חכמי החסידות אהבו את סוגיית החנוכה לא כי היה בדבר איזה מקום שהונח להם להתגדר ולגלות את סודותיה כיון שאינם מפורשים בספרים הקודמים. והפלא שדיברו עליה בהוספת החידושים אינו שברוך השם יש עוד חמשת אלפי ספרים לאוצר החכמה. אלא כי זו מן המצוות היחידות שנשארו עדיין בלבוש דק. ומאחר וחיפשו בכל מאודם את האור המופשט, מצאו כאן מצוה אחת שעוד לא כוסתה בהמון לבושים ומילים ודרושים נגליים וקבליים, ויכלו לעמוד מתוכו על האור הגנוז, היינו האור המופשט טרם כוסה בהמון מילים.

מובן מאליו שרוב המילים שהם דרשו סביב זה לא היה כדי לכסות את החשמל הגלוי היחיד שעוד נשאר בתורה. אם כי זה מה שקרה כמובן. הם התכוונו להיפך לשגות ולהגות ולהשתגע באותו האור בלי הפסק, במקרה נרשמו מתוך האובססיה הזו המון כרכים.

***

אין אנחנו צריכים להגיע עד למדרגת אור האלוהות ואל הטענה הקבלית חסידית שהתורה עיקרה אור אלוהי להבין את הבעיה הזו. הלא הדבר נכון גם לעיקר הסברא הלמדנית שהוא אגרא דשמעתתא. כל הלכה בנויה הלא על סברא יסודית, לשון החזון ‘ההלכות עיקרן אצילות’, כוונתו כמובן לא לעולם האצילות האמיתי כפי שהוא בפי המקובלים אלא למה שהמקובלים קוראים עולם הבריאה היינו עולם השכלים הנפרדים [ולפי שהוא עוסק בה בבחינת מצוות תלמוד תורה וודאי הוא אצילות שבבריאה אליבא דאמת]. ועיקר מאמץ עיון התורה להגיע אל אותה אצילות, ואז להבין כיצד שיערו חכמים מתוך אותה האצילות את שיעורי גדריה לפי האילוצים השונים מן המקורות ומן המציאות, עד שמתוכה נולדת ההלכה בכל פרטיה כפי שהיא בעולם העשיה.

וזה ידוע לכל למדן אשר דווקא ככל שמעטים יותר המקורות שצריכים ליישב, כך קל יותר לעמוד על שורש הסברא. אמנם נכון ככל שבקיאים יותר סוגיות וסברות ושיטות כך באמת צריך הסברא השורשית להתאים לה ואי אפשר להמציא סברות שלא יתיישבו עם שאר פרטי המציאות הזאת. מכל מקום אמת הדבר שכל מצוה יש לה אור אצילות של סברא שורשית אשר ממנה נבעו רוב הפרטים. וכי הימצאות ריבוי מקורות וידיעות הוא דווקא מכשול בפני העמידה על אותו האמת. ומסיבה זו הלא נוהגים הלומדים הטובים להתעמק ברמב”ם ושאר פוסקים כמותו המצמצמים את פרטי הסוגיה לכדי הלכות ברורות שורשיות. ומסיבה זו אמר החזון אין העיון שווה אל החיפוש במקורות ומיעט בחשיבות החיפוש אף בכתבי יד ושאר מקורות רבותינו, כי אין זה עיקר עיון התורה.

רוב הידיעות הללו לא זו בלבד שהם מקשות על המבקש להגיע אל שורש הרעיון. הם גם מעקרות את הלומד מאפשרות היצירה והפריה ורביה. לפעמים מציעים חכמולוגים מסוג מסוים שהיה מן הראוי שהמדינה תנפיק רשיונות הורות, כי מה ההפקרות הזו שכל טיפש יכול לפרות ולרבות מבלי לבדוק אם יגדל ילדיו בצורה הראויה ואם יש לו את כל ההכשרה לכך. לדאבוננו פועלת התורה כך כבר הרבה זמן. קבעו שצריך רישיון להוליד בה דבר חדש. ולא עוד אל שקבעו כי כדאי להשיג את הרישיון הזה חייבים לעבור קורס אשר תופעת לוואי שכיחה שלו הוא עקרות. איך תחדש אם עוד לא למדת את כל הש”ס ופוסקים הוא לא שאלה. השאלה הוא איך תחדש אם כן למדת את כל הש”ס ופוסקים. נכון אותם המעטים שצלחו את הקורס ויצאו בשלום הם כאלה שידעו למצוא את השי”ת גם בתוך הגמרא. גם אם זה לוקח הרבה זמן. גם אם צריך לדלג באהבה על פני כל מיני מכשולות.

***

נמצא הולדת המון רעיונות חדשים, הוא תוצאה ישירה של מיעוט לבושים על התורה. שהם מקילים עלינו להגיע עד השורש. שבח ריבוי הספרים על כלום אינו שבח של ‘אף על פי כן’ אלא שבח של ‘מפני כן’. עלינו ליזהר לשמור את פך השמן הבודד הערום, ולא לקחת ברצינות יתירה את רוב הדרושים שנכרכו סביבו, וכך נוליד שמונת ימי חנוכה חדשים בכל שנה ושנה.

נסובב את הסביבון בחזרה אל שאלת אהבת הויה. מה שהעולם מלא לבושים וכלים וחומות ומחיצות ושבילים אינו לפי שהוא מסתיר את הויה. אלא לפי שההויה הנגלית כך היא מאפשרת את רוב ההולדות האלה. אין להתלונן על ריבוי דקדוקי הלכה המסתירים את האור כפי שאין להתלונן על ריבוי היצורים מאין תכלית המסתירים את מעשה בראשית. זהו שבח מעשה בראשית. המשכיל יבין כיצד כל המטלות המוטלות עליו, הן המכונים בטעות גשמיים והן המכונים דתיים, לא נולדו כולם אלא מתוך האור הערום. אדרבה אילו היה האור מכוסה מלכתחילה לא היו נולדים. הם לא מפריעים את רצף האהבה. אפריון עשה לו המלך שלמה מכל הצבעים עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים.

ענה החסיד ללמוד אהבת ה’ תמידית זה כמו ללמוד נהיגה. בתחילה נדמה שהדבר קשה וצריך תשומת לב אקטיבית כל העת וכיצד יזכור תמיד כיצד לסובב את ההגה בדיוק במידה הנכונה. אחר קצת זמן כבר הנהיגה נעשית טבעית ואתה כבר צריך אזהרה שלא להסיח דעת ממנה יותר מדאי. האזהרות לא לשכוח את האהבה הם יותר כמו האזהרה השניה מאשר כמו האזהרה הראשונה. בוודאי כבר למדת כיצד לאהוב את ה’ תוך כדי עסקי העולם. בוודאי כבר אתה נוהג כל כך בטבעיות שאתה מדבר תוך כדי נהיגה. רק אל תסמס כי אתה עלול לשכוח לרגע שאתה נוהג.  רק אל תעשה עבירות גדולות שגורמות לשכוח את ה’.

***

בתמונה: בצ’רנוביל גר פעם יהודי ושמו רבי נחום. לא התעניין בדבר יתר על אהבת הויה במלוא עצמותו. כתב ספר ושמו מאור עיניים. אמרו עליו שעבר על כתבי התלמיד שרשם את תורתיו וכל דבר שזכר בשכלו מחק משם. כי רצה שיישאר בספרו אך האור הנקי ולא פלפולי שכלו. אחר כך לא יכלו לעמוד בעוצמת האור הזה וכיסו אותו בהמון כיסויי בטון של מצוות ומנהגים מרובעים עד כי אור העיניים הוחשך. בצ’רנוביל עמד פעם כור אטומי שסיפק אנגריה לכל האיזור. יום אחד עשה מישהו טעות קטנה והכור התפוצץ ועודנו שולח את האנרגיה שלו, הפעם ללא לבוש ראוי. בנו על קברו מבנה ענק עשוי בטון וברזל להכיל בתוכו את האש הגדולה הזאת. המשל של העולם כל כך מדויק לפעמים.