עיינתי בהקדמת ספר ברית מנוחה, כאשר סידרו זה עתה הרי”א עם פירוש זאת מנוחתי בסדר נהדר בנוי לתלפיות. ואלה דבריו בהקדמה:
וכאשר עלה במחשבה לפני הקב”ה לברוא העולם הזה בזה השם, נטה קו, והעמיד הר המוריה על מדותיו, ההר חמד אלהים לשבתו, והעמיד השלחן לצפון אשר בה כל מיני מאכל, וברא גלגלים משבחים שמו, ומלאכים עושים רצונו.
ובזה השם העמיד העולם על מעמדו ועל תלו, ובנה היכל למושבו, וחלונות האורה מאירין אותו לאין קץ ואין תכלית,
ומזה השם נשרשו עמודי השכל וכותלי החכמה וחלונות האורה, ומזה השם נתמלא ההיכל זוהר מאיר, הוא אלהינו ואנחנו עבדיו.
ואין מי שיקרב אליו לראות גאון תפארתו זולתי שלשה שסימנם זה שמ”י לעלם והם שמועיאל מטטרון יהואל. שלשה מלאכים הללו מגלים סודות השם הזה לנבראים כדי להודיע הודו וגאון מעוזו והוא שרש תורתנו עיקר אמונתנו.
ברית מנוחה מדבר על ש”ם הוי”ה שהוא הש”ם המתפר”ש בכל הספ”ר ובו משמ”ש כל הניגש לדעתו. ומספר מסעותיו של השם בהיותו יוצא מן השורש לברוא את העולם, והיינו ‘ונגלו כספ”ר השמי”ם’, והוא מספר עניינו מראש סתר”ו הצפו”ן, עד אשר נשמע”ו דבריו מחוץ להיכל והמדריך מורה את הדרך אליו ואומרים אליו אלהינ”ו.
ובכל סדר זה ישנו לגילוי דרך עיקר וישנו לגילוי דרך משל (עי’ זאת מנוחתי אות ל”ב), והיינו, כאשר נוסע הש”ם אל הל”ב בספ”ר בראשי”ת הוא מתלב”ש במש”ל, והוא עיקר בריאת העולם שיהא האור הנמש”ל נעשה מש”ל פתוחי חותם קודש לש”ם.
וראה במדרש בראשית רבה ג, ד:
רבי שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן, אמר לו מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה, אמר לו מלמד שנתעטף בה הקדוש ברוך הוא כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו.
אמרה ליה בלחישה.
אמר לו מקרא מלא הוא (תהלים קד, ב): עוטה אור כשלמה, ואת אמרת לי בלחישה, אתמהא.
אמר לו כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה.
אמר רבי ברכיה, אלולי שדרשה רבי יצחק ברבים לא היה אפשר לאמרה.
מקמי כן מה היו אמרין. רבי ברכיה בשם רבי יצחק אמר ממקום בית המקדש נבראת האורה, הדא הוא דכתיב (יחזקאל מג, ב): והנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, ואין כבודו אלא בית המקדש, כמה דאת אמר (ירמיה יז, יב): כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו וגו’.
ראינו כי הדבר הנעלם שיש לשמו”ע בלח”ש (היינו בהסרת ל”ב מן המש”ל נעשה לח”ש) ולאמ”ר בלח”ש, מקמי כן, כלומר בסדר זמנים שהיה מקודם לכן, היו אומרים אותו במש”ל, ממקום בית המקדש נברא האורה. ואך כאשר נגלה מקר”א מל”א, ודרשה רב”י יצח”ק ברבי”ם, אז היו אפש”ר לאומר”ה. וכך בעל הספר הזה כאשר מדבר דרך משל הוא מפרשה דרך הר המוריה ובנין המקדש. ולפי הענין הזה הנני מפרש קטע זה, וממנו נבין סוד הארת המנורה שהוא הארת נר חנוכה על הפתח.
וכך אמר, נטה קו על דרך ‘נטה עליה קו תהו’, שהוא הקו שבו נאמר ‘חומת בת ציון נטה קו’, הוא קו השתרשות העולם הוא קו מקום המקדש שמממנו הושתת העולם במשל, והעמיד הר המוריה על מידותיו, היינו הר המוריה הבנוי על מסכ”ת מידו”ת, וכאשר חזו ירמיהו (לא, לח) יחזקאל (מ, ג ושם כל חזיון הבית) וזכריה (ב, ה – ו), איש ובידו חבל מדה הולך למוד את ירושלים את העיר ואת העזרות, אשר סודו שהמידה המודדת את כל העולם הקודם להיות העולם עצמו, הוא הר המוריה. והוא ההר חמד אלהים לשבתו, אם שפשט אותו מזמור על הר סיני, גם הוא הר המוריה עי’ רש”י ומפרשים שם. ועוד הר המורי”ה שממנו האור”ה יוצאת לעולם, כי בו “מנורה בדרום ושלחן בצפון”, ואם כי המנורה נעלמה פה ויש גורסים אותה, כי כך ראוי למנורה עצמה להיות נעלמת שהיא מקור האורה ולא האורה שמה, והיינו כי האור עצמו שהוא הימין איננו נראה כי אם דרך המידות הללו המיוחסים לשמאל, והוא סוד שלחן בצפון ומנורה בדרום, שהשלחן בה כל מיני מאכל, שאפשר לטעום אותם, ואילו אורה אין בה טעם אלא לכבו”ד כסוד קול מראה וריח אין בהם משום מעילה.
(וייתכן בזה סוד זכריה ב, ח – ט, שהחזירו למלאך המודד את המידה ואמרו פרזות תשב ירושלים וגו’ ואני אהיה לה נאם הויה חומת אש ולכבו”ד אהיה בתוכה, כלומר צד מנורה בדרום יגבר על צד שלחן בצפון ויפרצו הקווי מידה ויהיה הכבוד, כנאמר במשל יותם על הזית “אשר בו יכבדו אלהים ואנשים”.)
וברא גלגלים משבחים שמו, ומלאכים עושי רצונו, בכאן חוזר אל סדר העולם בכללותו, כאשר אמר שהושתת העולם כולו מהר המוריה, הרי הוא הנקודה המרכזית שממנו מתפשטים כל הגלגלים, שהם עשר סובבים כנודע, והגלגלים בעלי נפש משבחים ליוצרם כנאמר פאר וכבוד נותנים לשמו, והמנהיגים אותם הם עשר מלאכים שהם בעלי שכל עושים רצונו כפי דעתם, שעליהם נאמר יצרם בדעת בבינה ובהשכל כח וגבורה נתן בהם להיות עושים רצון קונם.
וכל אלה נרמזים בעצמם בשולחן ומנורה, שהם מערכות השולחן הכפולות הרומזים אל הגלגלים ואל פנימיות המלאכים שבתוכם. והמנורה הרומזת לשבעת הגלגלים או הכוכבים העיקריים. וכפי שרמזו בזה ראשונים עי’ כוזרי והמלמד.
ובזה השם העמיד העולם על מעמדו ועל תלו, כנאמר (איוב כו, כז) “נטה צפון על תהו תלה ארץ על בלי מה”, הרי אותו הצפון שהוא קו התהו בה תלה ארץ שהוא העולם על בלימה והוא מעמדו. אף לענין ירושלים ונאמר (ירמיהו ל, יח) ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב, שהוא על בנין ירושלים. ודע כי ‘עיר על תלה’ משמעותו ‘עיר על חורבנה’, כעין שנאמר על עיר הנדחת ‘והיתה תל עולם לא תיבנה עוד’, והושאל לעולם כולם שנבנה על קו תהו שהוא כמו תל הקודם לעיר. והוא סוד ת”ל עול”ם.
ובנה היכל למושבו וחלונות האורה מאירין אותו. פירוש, כאשר אוה למושב לו, בנה היכל ובה חלונות, כענין צהר תעשה לתיבה יש אומרים חלון. שמא תאמר שהחלונות מאירים את ההיכל מבחוץ, תלמוד לומר (מלכים א ו, ה) “ויעש לבית חלוני שקופים אטומים”, ומפרש בגמרא (מנחות פו, ב) “תנא שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ, לא לאורה אני צריך. מתוך עצמו האירו אותם החלונות, כך אומר מחברנו וחלונות האורה מאירין אותו לאין קץ ואין תכלית. אין קץ ואין תכלית לאורה הזו, לאפוקי החושך שהושם לו קץ ותכלה ומחקר, ולא לאורה הוא צריך אלא אין קץ לאורו.
ומזה השם נשרשו עמודי השכל וכותלי החכמה וחלוני האורה. כאשר ציירנו ראשית העולם במשל בית המקדש, נמצינו משליכים את עיקרי סדר הבנין אל סדר זה השם עצמו, וככל שיתבאר לך חזיון הבית בכל פרטיו כך יתבאר לך סוד השם בכל פרטיו ותהלוכותיו, אשר נלאה השכל לתפוס בריבוי הפרטים ולזכרם באר היטב מבלעדי המשלים הללו שהם הם ההתהוות עצמם. ולפיכך נמצאים עמודי שכל, כפי שהיה לבית שלמה עמודים יכין ובועז, והם ‘עמודי שכל’ על דרך משל הלשון ‘עמוד החכמות’ בהלכות יסודי התורה, דהיינו המושכלות הכוללות שעליהם ‘בנויים’ המושכלות שעליהם, וכך ישנם כותלי חכמה, דהיינו גבולות החכמה שהם מגדירים אותה כמו מקיפים אותה מרוחותיה, נותנים לכל חלק בה את תחומו וגבול שלטונו. וחלוני אורה, כענין “משגיח מן החלונות”, כלומר אחר שהועמדה החכמה ביסודותיה וגדריה, הרי עיקרה מזריח אל המשקיף בה כמו דרך חלונות קטנים, וחלונות אלה הם “שקופים אטומים”, שאין הם נזקקים אל המסתכל אבל המסתכל זקוק אליהם. וכל זה הוא מכח השם עצמו, שאין עמודיו וכתליו וחלונותיו נפרדים ממנו אלא מיניה וביה.
ומזה השם נתמלא ההיכל זהר מזהיר, כאן ביאר בפירוש שכל ההארה הזו מכח השם הנמצא גנוז במעמקי אבן שתיה, ולא מן האורה שבחוץ מכניסים אליה דרך חלונות, אף לא המנורה היא המאירה דרך החלונות מבפנים, אלא הכל מתוך השם עצמו מתמלא כל ההיכל זהר. וטעם זהר נתבאר אצלנו בכתוב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, שאיננו האור עצמו כי אם הכח המכשיר את קבלת האור, והמאפשר את אור השמש והכוכבים והמנורות להאיר את העולם. וכך הוא ענין השם הממלא את ההיכל באורו, לא ביציאה מעצמו כי אם מתוך עצמו ‘נתמלא’, ובתוך זהר זה הם שבעה קני מנורה ושתים עשרה מערכות השולחן ואחר כל זאת מתנוצץ האורה אל החוץ דרך חלונות. וסוד מי הוא המעביר את השמועה כעברה דרך החלונות הוא מבאר והולך.
הוא אלהינו ואנחנו עבדיו ואין מי שיקרב אליו לראות גאון תפארתו זולתי שלשה שסמנם זה שמ”י לעולם וכו’. שלשת ראשי המלאכים הללו הם שלשה ראשי דרכים בהשגה. כי מאחר ועצם אלוהותו בלתי נודע, ואף הארתו בכל ההיכל בלתי נודע כי אם לכהנים המשרתים בפנים, הרי ישנה מערכת מיוחדת של שליחים המביאים את ההשגה אל העומדים חוצה. והם הרמוזים בפסוק זה שמי לעולם לעלם כתיב, שהמה המעלימים את דרכיו מן האינו ראוי ודרכם יכול הראוי לדעת. וזה בעצמו מערכה שלימה הוא, ועלינו לתפסו כך, כעין הכתוב ‘וישמע יתרו’, שדרשו בו דרשות שלימות ומעמד שלם מה שמועה שמע ובא, או ‘וישמע ישראל’, שהוא ספור שלם. כפי ציור סיפור שרק העומדים שם יודעים אותו, ושאר העולם אין יודעים אלא אם בא אליהם הפליט ומספר להם. ומעמד זה של שמיעה יכול להיות שמיעה רחוקה או קרובה כלשונות דיני השמועה הלא טובה, וכך שמועה טובה תדשן עצם, וזה דין בשמועה מעבר לדבר בעצמו (ובימינו רגילים שכל השמועות באות בכל העולמות תוך כדי דיבור ושמא גם להשגות אלה כך, ומכל מקום להעמקת השמיעה בנפש יש צורך בשהות ההתבוננות והתרכזות הכוחות במתינות וישמע שאול)
וראשי דרכים הללו בלתי מבוררים אצלי בדיוק, אך דרך כלל המשמע לי כי שמועא”ל הוא ראש לכל שומעי אלוהותו בדרך התורה והשכל, ובוודאי כי רבי שמעו”ן בר יוחאי שהוא ראש לחכמים המשכילים את הסודות מתוך התורה בהשכל, כפי הנראה מספר הזוהר וגם מספר זה, משורש זה המלאך היה שמו. וכן מלאכו של הלוצאטו נקרא כך והלא זו עדות נאמנה (ובזמן הראשונים היו קוראים להתבוננות האלוהות מתוך הטבע ספר השמ”ע ודו”ק). ויהוא”ל הלא הוא אליה”ו, והוא בוודאי המלאך של אריז”ל שאין דרכו בשמיעה מתוך התורה והשכל אלא בבירור אלה”י, והדרוש או השכל מקרה אליו. והמלאך מטטרו”ן הוא ראש לכל יודעי האל בדרכים המוחצנים, שיש מהם בקבלת הראשונים ובקבלת ספר זה, ויותר מהמה אצל החיצונים, ולפיכך ממנו גם התמורות כנאמר אל תמ”ר בו, ובו מכשול אח”ר לפיכך לא האריכו בדרך זו חכמי ישראל. וסידורם נראה מהמקורות המובאים באות כ”ח שהוא בינה ת”ת מלכות או ג’ קווים אך ערכים אלה עצמם צריכים פירוש בדרכי הספר ולא נתברר לי.
ומעתה נדע סוד הדלקת נר חנוכה. כי המצוה הזו נוסדה על סוד האורה, שהוא מאור לבושו של הקב”ה, שהתלבש במשל בית המקדש וממנו היו אומרים שהאורה יוצאה לעולם. ובהיות ארמון על מכונו היה האורה יוצא דרך חלונות ופתחים, אשר לפני הפתחים היו עמודי יכין ובועז ולפניהם ים שעשה שלמה שבו סוד שמ”י. כי את כל אלה עשה חירם. (ואת ההכנה אליו עשה יהודה כאשר הלך את רעהו העדלמי ושמו חירה). וגם בזמן הזה מדליקים את הנר על הפתחים והדר בעליה מניחו בחלון.
ועצם הדלקת המנורה על הוא שלשת מלאכים הללו שהם שמועא”ל מטטרו”ן יהוא”ל. כי השמש המדליק את הנר ומבטא את אורו בפועל הוא שמועא”ל. וכן המסביר את דרכי הארתו על פי השמועה (אך ענין זה שייך לחכמים ואיננו מעכב בנר חנוכה שנתקן לכל). וניצחון החשמונאים על היוונים הוא מטטרו”ן (ולהכי אין בחנוכה מקרא מגילה כי הדברים נוגעים אל הדרכים המגיעים אל המקומות המוחצנים מדי ונשאר בספרים חיצונים) וסוד הארת המנורה עצמה בראייתה הוא יהוא”ל, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. (וזהו עיקר עבודת חנוכה, בדרכי הסתכלות הייחודים בראיית עיניים ולא בהסברת התורה או בסיפורים).
וזה הוא שורש תורתנו, עיקר אמונתנו. כבר דיברנו במקומו על שורשי התורה, שהם מדרכי המשכילים לכלול את התורה בעיקרים ושורשים. שיש ידיעה אחת שממנו ניתן לדעת את כל התורה, כמו שיש ידיעה אחת שממנו ניתן לדעת כל חכמה. ואמנם לפי הקבלה שורש התורה הוא שם הויה שממנו מצטרפים שאר פסוקי התורה ומילותיה, וכפי שהולך ומבאר בהקדמה זו.
וכן עיקר האמונה לפי דרך הפילוסופיה היינו היסודות המעמידים את אפשרות האמונה כמו לדוגמא עיקר מציאות האל שורש לתורה שאם אינך מאמין באל לא תיתכן לך תורה ועיקר תורה משמים שורש לכל הנובע ממנה שאם אינך מאמין בתורה משמים איך תקיים מצוותיו המבוארות בה וכדומה. אך לפי דרך הקבלה המבואר בתיקוני זוהר הרי עיקר האמונה איננו ההיגד אודות האמונה המבסס אותו על דרך הנחה והנובע ממנו, אלא עיקר האמונה הוא השכינה עצמה, כך כתוב בתיקוני זוהר כפי דרכו, ובזה הספר מבואר שהוא ההויה עצמה, שהוא עיקר האמונה לא על דרך השכלה שכך הוא אלא על דרך מהות שהשם הויה במהותו הוא עיקר האמונה (וכוונתו לאפוקי מדרגות שלמעלה ממנו הנקראים בזה הספר מקום המציאות שאין בהם אף תפיסת אמונה, ולא מדרגות שלמטה ממנו שאינם עיקרי אמונה אלא ענפיו ואין לעשות את הטפל לעיקר). ואמנם מן העיקר הזה גדלים שרשים וענפים כמו שבעה קני המנורה היוצאים מצידיה ואל מול פני המנורה יאירו כולם שכאשר אתה חוזר ומסתכל בניצוצות הניתזים לכל עבר אין אתה רואה אלא הנר עצמו.