בסדר הדלקת נר חנוכה כתב ביאור הלכה (סימן תרע”א ד”ה וי”א) שהביאו בגמרא מעשה של שני זקנים שהיו בצידון שאחד עשה כדברי ב”ש ואחד עשה כדברי ב”ה, שהוא להורות שלא הוכרעה הלכה כבית הלל שאינו אלא ענין מנהג והרוצה לעשות כבית שמאי עושה. אלא שכתב שלא מצא זאת בשום פוסק ואין לסמוך עליו למעשה. אמנם לא הבנתי מה חשש יש בלסמוך עליו למעשה הרי אין כאן אלא חקירה באופן המהדרין ומכל מקום יצא, וכבר ציינו מקור קדום להלכה זו בדברי הריטב”א ואכן כך כתב לפי שהמחלוקת אינו בעיקר הדין מותר לנהוג כב”ש, ופשוט.
כעין זה מצינו בריש הלכות שבת שהביאו הפוסקים שיש להכין לשבת מראשון כבית שמאי, אע”פ שבכל מקום הלכה כבית הלל. וגם שם ביארו הפוסקים (ומובא במשנ”ב סימן ר”נ ס”ק ב) שאינם מחלוקות אמיתיות אלא כעין דרכים שונות בעבודת ה’ וגם שם הרוצה לעשות כדברי ב”ה עושה והרוצה לעשות כדברי ב”ש עושה.
וייתכן שכל זה כעין המבואר שאין הכרעת הלכה בדבר אגדה ואמונה, כי לא ניתנו דברים שבלב להכריע לפי הרוב שאינו אלא לסדר הנהגה בעולם הזה, אבל בדברים התלויים באבנתא דליבא מה שייך בזה הכרעת הלכה, מי שמרגיש את הנהגת ה’ ברוך ה’ יום יום וודאי יש לו לנהוג כבית הלל, ומי שאינו מרגיש זאת שינהג כבית שמאי להניח חתיכה טובה לכבוד השבת.
וכן הדבר בהידור מצוה בכלל, שאינו אלא מדברים שבלב, ואין בזה הכרעת הלכה אלא כל אחד יעשה כפי המתעורר בליבו מהארה פרטית אליו.
ועתה ראה, כי לא מצאנו כעת דבר זה מפורש אלא בשני הלכות אלה. וידוע מה שאמרו שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי. ומסתבר שאין הכוונה שיהיה הלכה כבית שמאי דווקא. אלא ענין לעתיד לבוא הוא שתינתן תורת יי בקרב לב כל אחד ואחד ולא יצטרכו ללכת אחר הרוב אלא יכריעו כל אחד לעשות כדברי ב”ש במקום שליבו מושכו לשם. ומה שהוכרע בעולם הזה אינו אלא להצטרכות הנהגתו של עולם ולא לשורשי הדברים.
והנה השבת מעין עולם הבא, ולכן שפיר ראו לפרש בו את ההלכה כבית שמאי, להראות כי השבת מעין עולם הבא שבו הלכה כבית שמאי, והמרגיש הנהגה זו ראויה לו לפי סדר תהלוכות נשמתו יש לו לנהוג כדברי בית שמאי.
וכן אמרו על החנוכה שהיא מעין עולם הבא שהוא עולם שכולו הילול, ולכן אף בחנוכה מי שליבו מושכו לנהוג כדברי בית שמאי עושה.
וראה כי עיקר סיפור שני זקנים שבצידון הובא כדי לומר “שזה נתן טעם לדבריו וכו’ וזה נתן טעם לדבריו”. היינו כי התחלקות זו שבו אפשר שיהיו שני זקנים גרים זה ליד זה וכל אחד עושה כשיטה אחרת ושלום ושלווה ביניהם, הוא לפי שהיה כל אחד מהם נותן טעם לדבריו. כלומר כל אחד היה עושה כפי שהיה מרגיש טעם בהדלקת נר חנוכה. ולא היו עושים כמצווה ועושה עליהם אלא מתוך טעם הדבר. וכאשר הארת עולם הבא מאירה שבו הוא העולם שלא יהיה אור יקרות וקיפאון ודרשו שדברים יקרים בעולם הזה שהם טעמי מצוות יהיו גלויים שם, ממילא אין צורך להכרעת הלכה אחידה אלא כל אחד יעשה את הראוי לו כפי אחיזת נפשו וכפי הטעם שהוא מרגיש.
ולהבין כל זה. הרמב”ם בח”ב פ”מ ביאר צורך התורה מצד הטבע שהוא לפי שאין דעותיהם של בני אדם שוות, בשונה מכל מין בעל חי שיש לו תכונה אחידה, הרי מין האדם לפי רוב שינויי תכונותיו היה אפשר לדמות שכמה מינים הם. ולפיכך ללא תורה שתהיה לחוק כללי איש את רעהו חיים בלעו. והנה כל זה הוא ביחס אל תהלוכות העולם הזה שהוא צריך להסכמה אחידה בקניינים וחוקים ומצוות וכו’ שלא תהא תורת כל אחד בידו ויביא הדבר לידי ביטול החברה. אבל מבחינת העולם הבא שהוא קניית המושכלות הנצחיות, הנה אדרבה על זה נאמר יהי לך לבדך ואין לזרים אתך, כמבואר ח”ג פנ”ד, ובזה לא שייך הסכמה אלא כפי הטעם, וכפי אמיתות הדברים בעצמם, אבל לא לפי הכרעות רוב וחזקה ושאר דרכי הכרעה של העולם הזה. ולפי שינויי הדעות במקורם ייתכנו שינויי הנהגה ולפי שהוא עולם מלא שלום לא יביא הדבר לידי מחלוקת.
וזו דרך חדשה על המבואר בהקדמה למשנה תורה שעיקר פסק התורה בהכרעת תלמוד בבלי לפי ריבוי הצרות שאחריו שלא הוסכמו כל חכמי ישראל לדרך אחד. לא כפי פירוש הרווח שהיה עדיף שתהיה הכרעה אחידה בכל הדברים אלא שלדאבוננו לא נשאר בידינו אלא הכרעת תלמוד בבלי שעל זה הכל מסכימים. אלא אדרבה אילו היינו יושבים בארצנו במקומנו הרי כל אחד יושב איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, פרזות תשב ירושלים, ואז יעשה כל אחד כפי נטיית ליבו ואין ביניהם מחלוקת, עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, כל אחד עושה את שלו והכל מצטופפים בבית מקדש אחד. אבל לפי שגלינו מארצנו ואין שם דבר שיאחד אותנו, הוכרחנו לקחת הכרעה אחת שלא יהיו כל הגלויות חולקות ביניהם בעיקר הדבר המאחד ביניהם והוא התורה. ולעתיד לבוא שתחזור הביטחון לישראל לא ירעו ולא ישחיתו זה לזה כי כל אחד יעשה כפי דעתו ולא יצטרכו לכפות זה על זה לנהוג כולם כדעה אחת, כי דעת כולם לשמים.
וזהו שסיים בהלכות חנוכה שכל התורה כולה לא באה אלא לעשות שלום בעולם. ולפיכך נר ביתו קודם לנר חנוכה. והיינו לפי הנראה שהשלום המדובר כאן הוא בעולם הזה. אך גם כאשר נפרש שהארת נר חנוכה הוא אור העולם הבא, אדרבה שם שלום רב לפי שאין בעולם הבא לא קנאה ולא תחרות כי הכל מתכוונים לדבר אחד, ואם שני זקנים, זה שקנה חכמה, עושים כל אחד לפי דרכי חכמתו והטעם (בחינת חכמה כנודע בסדר טנת”א) שהוא משיג בחנוכה, הרי שלום ביניהם ואפשר לכתוב בפירוש בספר ההלכה של העולם הזה העושה כדברי בית שמאי עושה העושה כדברי בית הלל עושה.