טעם הדלקת המנורה בבית המקדש כתב רבינו בח”ג פמ”ה שהוא “לכבוד ולתפארת לבית – כי הבית שדולק בו הנר תמיד, הנסתר בפרוכת, יש לו בנפש מעלה גדולה”. היות המנורה לכבוד הבית הוא ענין מובן, שכן כל הבית הזה אינו לשימוש אלא להוראת אור השכינה שהוא לדעת הרב הוראת דעת השכינה על ידי השכל. וכאשר הביא בהמשך שהתורה מרבה לחזק אמונת גדולת המקדש ויראתו במאמר ומקדשי תיראו, “עד שיגיע לאדם מידת הענוה והחלמה ורכות הלבב כשיראהו”. כי כלל מעשה המקדש הם להרשמת הנפשות הנרשמים מכגון זה מן היופי וההדר, ותועלת זה שתושג בנפשות היראה והלימוד, ומכלל דרכי התורה היות האדם עניו כלומר רך לבב ונפש נענה, שהוא מידה המכשרת אותו לקבלת כל דבר פנימי.
אך נקודה זו לא מצאתי לו מקור, שיהיה הרשמת כבוד הבית על ידי הנר הנסתר בפרוכת. אך רבינו צייר בפני נפשו את המקדש העומד לכבוד על ההר הרם, וכיצד מגביהים את קדושתו באומר הזר הקרב יומת, אם כן לשם מה משמשים הכלים הפנימיים כולם אם אין רואה אותם. וכבר הקשו המפרשים כגון זה על הארון והכרובים שנתן להם טעם גדול ללמד את מציאות המלאכים שדרכם עוברת הנבואה ונמצא זה שורש אמונת התורה, כי הכרובים והארון נסתרים היו מבעד לפרוכת פעמיים. ובשלמא אם נאמר שעיקר תועלת הכלים הפנימיים לעבודה הפנימית שיעשה הכהן בה, מובן שאין צורך לראותם. אבל אם כל כוונת הכלים האלה להורות על עניינים לעם, מה תועלת בהם כלל בהיותם מבעד לפרוכת.
רבינו צייר לעצמו את ציור המקדש בעיני העומד מבחוץ, באופן שהוא אינו סובל מן הריחוק שלו ומחוסר האפשרות לגעת אליו. אלא אדרבה אותו הריחוק הוא זה שמרשים את הצופה בקדושתו ובמה שהוא מורה עליו. אילו היה הכל גלוי וידוע והיו הכל מוזמנים לתוך הקודש כל עת לא היתה כל פעולת מורא המקדש נפעלת בלבבות ולא היו הלבבות יראים ונכנעים ומתרככים. כאשר מעמידים בית גבוה ובתוכו כמה כלים מסתוריים, אשר הכל יודעים מה הם, ואולי פעם זוכים להביט רגע מבעד לפרוכת כאשר הוא עף ברוח קל ולצפות בכרובים פורשים כנפיהם על הארון, דווקא אז מקבלים את היחס הנכון אל המלאכים השכלים הנבדלים שהם מעופפים בכנפיהם מביאים את רוח הנבואה מבעד לכרובים. צריכים ליזהר כאשר מעמידים דבר שיבטא סוד וילמד דעת שהוא גם ילמד עם הדעת הזה את היראה, יראה המתפרנסת מתוך יצירת הסתרה כלשהו, מתוך ריחוק, ולא ריחוק יותר מדאי, כך תכנענה הנפשות.
במשחק הזה משחק המנורה תפקיד גדול מאד. כי כל הכלים הנמצאים שם אם יהיו חשוכים יעמדו בפני עצמם ולא יראה אדם אותם לעולם, וכיצד תושג התשוקה להשיג את הנבואה וכיצד תושג יראת הכבוד מפני הופעת השכינה. אך המנורה, כמה שלא ננסה להרחיק אותה ולהגיד שלא נעשית לאורה אלא לשם כבוד ולהודעה. מכל מקום זהו תכונת האור שהוא בורח לו מכל מיני חורים וסדקים מן הצד והוא מבקש להתפשט. במיוחד כאשר אין שמים בפתח ההיכל דלת סגורה הרמטית אלא פרוכת. [ולא כמו שנוהגים בזמננו לשים פרוכת בפני ארון קודש אבל בעד לפרוכת שמים קופסת ברזל סגורה, באופן זה אין הפרוכת כלום. אם רוצים לנהוג במנהג הפרוכת צריך לשים בתוכו את הספר תורה מבלי עוד דלת. ואם קשה מפני הגנבים וכו’ הרי לפחות בשעת התפלה אפשר לעשות כן] כל הרעיון בפרוכת הוא שלפעמים נראו בעדו ראשי הבדים. כמו הציור הארוטי שנתנו חכמים לזה. ממש. בוודאי צריכים כבוד וצניעות אבל גם אין מתלבשים בתוך קופסא סגורה מקובעת. ואז יצוצו הלבבות כאשר האור מתנוצץ בעד החרכים, אין הריחוק הזה מגרע אדרבה הוא מוסיף במראה האור כמו כלה ששערותיה נוצצות מבעד עיניה או עיניה בעד שערותיה, וכל זה הוא מראה הדר המקדש על ידי המנורה המאירה בעד לפרוכת.
כל זה לא היה כתוב בפסוק אבל הוא כתוב בציור הדמיון המתבונן במראה המקדש כאשר נצטוינו ברמז אותם הפסוקים. ונראה שכאשר חכמים תיקנו להדליק את המנורה על פתח הבית, בוודאי אל החזון הזה התכוונו. כי לא סתם אמרו לשים מנורה על הפתח, כאילו זכר מנורת המקדש דבר אחד ואז חיפשו לו מקום ואמרו שישים כל אחד על פתח ביתו מבחוץ. אלא כבר במנורת המקדש עצמו הבינו כי היות אור המנורה מבצבץ בעד הפתח והפרוכת הוא עיקר עניינו, וכאשר העתיקו מנהג זה לזכר בבתים עשו דוגמתו בשימת הנר על הפתח.
***
וכאשר התבוננו שהמנורה הוא היראות דרכי השגת האל הרמוזים בכרובים דרך פרוכת הפתח. הלכנו להתבונן במראה זה של שפע השכליים זה על זה עד שמגיעים ליד האדם המשיג. ודבר גדול יש לנו ללמוד מאופן הפרסום הזה שהוא כמעט בטעות ודרך אגב, שהרי המנורה להאיר בהיכל עשויה לכאורה, אלא שטבע האור לא להצטמצם בתוך הבית שנותנים לו. וכך הוא צורת פרסום הנס של המנורה שלנו שאינו פרסום מאולץ הדוחק את עצמו יותר מדאי, אבל הוא היראות ראשי הבדים.
וכבר לימדנו רבנו בח”ב פי”א עומק הדבר הזה. כי השלימות השופעת על רבדי המציאות מן הא”ס ועד למידה האחרונה הקרויה בפיו שכל הפועל, ומשם עד לחומר העולם הזה כפי סדר השתלשלותו עד למידה אחרונה שבו. כל החזון הזה אין בו אילוץ חיסרון כל שהוא. כי לא מחמת חסרון העליון הוא משפיע את אורו אל התחתון כי כל מהותו להיות שלם ולא להצטרך לדבר כי די לו בעצמותו. אבל מטבע השלימות שהיא כל כך שופעת וכל כל שלימה וכל כך טובה, שהיא כוללת אפילו יותר ממה שהיא צריכה. ולכן מטבעה הרי הארתה שופעת ועולה על גדותיה עד ששופעת על השכל השני וכן השני לשלישי וכן, עד שהאור מגיע למקום הכי אחרון שהוא יכול להגיע אליו ומשם ואילך אין כבר מי שיכול להכיל את אורו והוא נעצר. וגם עצירה זו לא מחמת חסרון באור הוא אלא מחמת שכבר נגמרו כלי המקבלים.
כל הדברים הללו לא בדו חכמים מדמיונם אלא התבוננו בשלימות האור השופעת על נפשם וראו דבר זה בו ברור וממנו הסיקו למעלה. כי כל אחד שהשיג פעם איזה אור יודע שאם ההשגה הזו לעצמו בלבד, והוא מה שמכנים חכמים השגה במידה אחרונה בלבד בבחינת נוקבא, שהארה כזו אינה מספקת כלל, כלומר היא אינה השלימות. השלימות תמיד שופעת לאינסוף ולעולם אינה פוסקת. כאשר החכם משיג אור שופע כזה שמגלים לו רזי תורה, הוא נעשה כמעיין המתגבר. ולא כים האוסף לתוכו את כל החכמה. אלא גם כאשר הוא כים הים איננו מלא והמעיין מתגבר תמיד. והחכם המעיין ברזי תורה הרי הוא רואה כיצד כאשר הוא מלמד לתלמידיו, אין לו ציור אחר אלא להגיד ‘כמדליק מנר לנר שהראשון אינו חסר’. ולא שאינו חסר כאילו אינו שוכח דבר כאשר הוא מלמד אותו, זה פשיטא ולא היו צריכים חכמים לדבר עליו. אלא אף התנועה הזו שהוא מלמד בו אינו תנועה של חיסרון, הוא אינו משפיע את אורו הלאה כי יש לו צורך להשפיע. ואם הוא משפיע באופן זה הוא יודע שאין זה שלימות השפעתו, אבל השפעה אמיתית הוא כמו העלאת המעיין על גידותיו שמרוב השפע והשלימות העודפת ממילא נשפך החוצה לכל צד. אלא שכדרך האור השכלי אינו יכול להישפך אלא למקום שיש בו יכולת לקבלו לכן כאשר יש סביבו או בדעתו שיש לו קוראים במקום זה או במקום אחר בדור הזה או בדור אחר מי שיוכל להיות כלי להשגותיו, ממילא הם נשפכים בעדו.
וכבר רמז לנו רבינו בהקדמתו, שזהו בעצם הטעם שהוא וכל החכמים לא מנעו בעדם מלגלות את סודות התורה. וכפי שציירנו למעלה הייתכן דבר זה. ואולי יש בכלל מעילה אם אור המנורה יוצא החוצה ומי התיר להם לעבור על השבועה ולגלות סוד התורה. אבל באמת לא בחרו חכמים מעולם לגלות את סודות התורה. אלא שאין דבר כזה שמישהו משיג השגה שלימה ושומר אותו לעצמו. זה אינו השגה שלימה כלל. ולא נקרא נביא כמעט מי שנבואתו לעצמו בלבד. בהכרח השפע עצמו דוחק את עצמו להישפך לכל כלי שיאפשר לו. ואינו מסתיים לשפוך את שפעו עד שהוא ממלא גם את הכלי הכי קטן שיכול להיכנס בו מעט מן האור. כלומר לא תדמיין שהרב הגדול מסתפק אם מוצא תלמיד גדול שיכול לקבל ממנו רוב חכמתו. אילו היתה השפעת הרב בדרך אילוץ מילוי צרכי הרב למסור רוב חכמתו היה דבר זה נכון. אבל לא כך הוא השפעת הרב האמת. אלא השפעתו הוא בדרך תשפוכת העודפת המחפשת לה מקום לנוח בה. ולכן אם כבר לימד הרב את כל הכיתה העליונה וכולם כבר עמדו על רוב חכמתו. והנה כלים אלה כבר מלאים. מכל מקום השפע מחפש מקום להיות נשפע לשם. רואה הוא מרחוק עוד כלים קטנים יותר. אכן הם לא יכילו את האור הגדול אבל בוודאי מעט מן האור יכולים הם להכיל. הולך הוא אליהם ומלמד אותם מעט מרזי תורה בהלבשה משל וכו’ עד שימלא את כל כליהם. וכך ממשיך הרב האמת עד שאינו מפסיק אפילו מלהסביר לתינוק בן חמש את סוד התורה כפי שהוא יכול להכיל בכליו.
ויהי רצון שנהיה כלים לאור השופע עלינו ודרכנו ולא נמנע בר. ובכך נוכל להשכיל כל ציור המנורה ונר חנוכה, כיצד הפך האחרון של שמן כאשר בודקים אותו ורואים שאינו אלא פרט אחד ממעין המתגבר ונהר שאינו פוסק, הוא דולק שמונה ימים מוסיף והולך עד האחרון שבהם, ואם נעצר כעבור שמונה ימים אין זה שיש לכוחו סוף אלא שכבר לא היה כלי שיכיל אותו. אבל דרך הנשמה לחול בכל מקום מוכן אליו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך אכי”ר.