הגעה למדרגת טעמי תורה בלילה
פסוק זה נדרש וודאי על נר חנוכה. נפרשנו כפי פשוטו ושוב נרחיב ממנו אל הבנה כללית בחג הזה ואל שורשי דרכיו והטית הלב לעבודה שהיא גורמת.
כל אשת חיל לפי פשוטו ומליצתו מדבר בשבח אשת חיל שהיא נדירה. כי על הרוב כל כבודה של אשה פנימה ואין תכונתה לצאת ולכבוש כתכונת האיש. ואם תצא תהא יצאנית ולא תחזור לבעלה ולביתה, וכפי תיאורי האשה הזונה בכל ספר משלי. אם חשבנו שעיקר המוסר השכל מזה שלא תצא האשה ותהיה ספונה בתוך ביתה, בא שיר אשת חיל בסוף הספר וטפח על פנינו. אמנם זוהי דרך בדוקה לרוב הנשים בלית ברירה. אבל אשת חיל מי ימצא זו היוצאת, ובכל זאת בטח בה לב בעלה, והיא משיבה אל ביתה את כל השלל שהרוויחה מתוך יציאתה. ומהו יציאה זו, לא לזנות חלילה כי אם לסחורה. ומתוך שבעלה בוטח בה והיא ראויה לביטחון בעלה, גמלתהו טוב ולא רע, אינה גומלת לו רע על בטחון זה שבטח בה ולא אסרה בביתו אלא נתן לה לצאת לשוק ולרחובות לסחור את מעשי ידיה, והיא דרשה צמר ופשתים ושלחה למכור אותם כאניות סוחר, ומשם השיבה לחם ביתה מאותו המרחק. והיא קמה בלילה לא לזנות כדרך הזונה האומרת נתעלסה באהבים עד בוקר, כי אם לתת טרף לביתה וחוק לנערותיה. ועל סדר זה עיקר שבח אשת חיל כפי פשוטו.
בפסוקים הבאים מתפרש לנו תמונה של אותה אשת חיל לומדת את בטחון עצמותה, כאשר החלה לסחור בצמר ופשתים שהם מעשי ידי אשה. ושוב אספה מתוך זה כסף ועלה על ליבה תכנון שלא תישאר משועבדת למעשי ידיה כי אם תקנה בכסף זה שדות וכרמים ותייסד לביתה נחלה. זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם. ומתוך שעסקיה מצליחות. היא חוגרת בעוז מתניה. אכן מתניה חגורות ודלת פנימיותה סגורה ומסוגרת לביתה. אך דווקא יחוד זה, הנובע מתוך הבטחון העמוק השורה ביניהם, הוא מאפשר לה לאמץ זרועותיה ולשלוח אותם על זרועות תבל. ומתוך אותו ביטחון שהיא קונה בעצמה ובמעשי ידיה, כאשר היא טועמת את טעם ההצלחה, הרי הצלחה זו גורמת כי לפעמים לא יכבה בלילה נרה. אילו היתה עושה במעשי ידיה ומסחרה באונס לחץ היתה בוודאי נשכבת לישון בזמן. אבל היא כמו כל אשת עסקים מוצלחת מבינה את יוקר הזמן וכאשר יש לפעמים תפקיד הדורש להיות ער בלילה הרי היא ערה כל הלילה ולא מתוך אונס אלא מתוך אהבה, מתוך הטעם שהטעים אותה ההצלחה, אין נרה כבה בלילה.
עד כאן פירוש המליצה. והרי פירוש המשל כפי דרכי התורה, ומשם תבין אל דרכי השכינה. אשת חיל זו התורה והחכמה שהיא אילת אהבים לדורשיה. רוב מבקשיה כאשר הם עומדים מבחוץ נדמה להם כי התורה רחוקה וקשה עליהם. ובאמת רוב החכמות אינם פתוחים בהתחלה והם דורשים השקעת מאמץ, לחפש אחריהם כמציאה, לדרוש אחריהם כמתווכח על המכר, לתפור צמר ופשתים שלה שהם מקרא ופירושה מידי יום ביומו, וכך במשך זמן.
כאשר מתחיל ‘עסק התורה’ לשגשג אצל האדם, פתאום מגיע זמן שתורתו נותנת פירות. ואז נקרא התורה ‘מזמה’, מזמה תשמור עליך. שכבר אין התורה בגדר חכמה ותבונה ודעת לבד. אבל זהו שלב אחרון [ונראה לי שהוא בחינת גבורות שבדעת שהוא מוח רביעי ואחרון ועי’] והוא ממש כמו במליצה שהאשת חיל אוסף פרוטה פרוטה מתוך צמר ופשתים שהיא טווה עד שיש בה די לקנות שדה וכרם. ואז מאותו עמל ידים שהאדם עמל לצרף משנה למשנה ופסוק לפסוק פתאום רואה הוא בפניו בית שלם ושדה שלם וכרם שלם ובכל מקום שהוא פונה תורתו נותנת פירות והם מתוקים לחיכו.
ובאותו זמן מתחיל האדם לקבל ביטחון בתורתו, והוא מבין על מה ולמה ניתנה לנשמה את אותו הביטחון העצום מלמעלה, בטח בה לב בעלה, [ולפעמים במקום שהוא מבולבל לגמרי, סימן לדבר ב’טח ב’ה ל’ב ב’עלה ו’שלל ר”ת בלבו”ל]’ והוא מסכים דעתו לדעת עליונה להבין שכל זה לטוב ולא לרע.
ואז, התוצאה הראשונה של אותו תחושה, הוא שהוא טועם את טעם מתיקות התורה. שהרי אין מתיקות בשעת היגיעה בחרישה ובאסיפה, אלא כאשר השדה תיתן פריה אז יטעם ממנה כי מתוק הוא לחיכו. וברגע שכבר התחיל לטעם את טעם התורה, ממילא חבל לו על כל מילה ומילה ועל כל לילה ולילה שהוא מוצא עצמו פנוי ואינו עוסק בתורה. שכן אין זמן יקר כשעת קצירת הפירות, שבו כל רגע שיפסיד לא יחזור לו עולמית וכבר הכניס את העמל ואת היגיעה המספקת לקצירה זו וחבל לו אם יישן.
וזהו שנקרא עוסקי אמיתות התורה מחצדי חקלא, כלומר קוצרי הכרם, ולא חורשי הכרם או נוטעיו. כי זה השלב של לטעום טעמי תורה הוא נקרא בעצמו שלב הכניסה אל הפרדס. שכל עוד האדם חורש וזורע וזומם בתורה עוד לא הגיע לטעום את טעם פריה. רק אחר שעשה את כל ההכנות הנצרכות בהכנת נפשו ובלימוד הנצרך לו בכל החלקים המצטרכים לזה והגיע זמן הקצירה, אז הוא נכנס לפרדס, ובכל פינה שהוא פונה הוא מוצא טעמי תורה מתוקים ואיננו יודע אם יפנה לכאן ואם יפנה לכאן, ומה שלא יעשה ימצא בו גם עגמת נפש כי יודע הוא שבכל אשכול וכל שורת הכרם יש בו מקום לסחוט ממנו יין עמוק עד אינסוף, ולפיכך לא יכבה בלילה נרו והוא רודף ימים ולילות אחר אהבתו, כאשר טעם את טעם האהבה גדלה וגם הביעה פרי.
וזהו שאמרו הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים. ורש”י פירש על נר מצוה של שבת וחנוכה לפי הרמז הכתוב כי נר מצוה ותורה אור. ופירוש זה רחוק בעיני אבל נראה שמדבר על הנר סתם. כי מי שזכה לשלב טעמי תורה הרי הוא רגיל בנר כל לילותיו פשוט כי אינו מבזבז אחד מהם בשינה ובשיחה בטלה, כדברי רבינו בהלכות תלמוד תורה, ממילא החנות שלו פתוחה כל לילה, ובניו גם להם מזדמן ללמוד איתו באותו זמן ואינו דורש מהם ללכת לישון מחוסר הנר, ועוד מי שהגיע לשלב טעימת טעמי תורה קשה שדבר זה לא ינטוף על סביבותיו בבחינת טופח על מנת להטפיח. שכל עוד האדם עוסק בתורה כשור לעול וכחמור למשא הרי הדבר כבד עליו ואולי לא ירצה בנו בעול הזה. אבל מי שטעם את טעם חיותו הרי בנו יהיה תלמיד חכם בדרך ממילא כי זה חייו וזה אשר ינחיל את בניו. וגם אם יפנה מן התורה חלילה טעמא טעים והמאור של הטעם הזה אינו מניח לאדם עד יעשה את אשר דיבר עליו.