(ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.
היה פעם נביא ישעיה, כתב ספר שלם, שלשים ותשע פרקים, מלא נבואות זעם, אמת מרה, הטיח את האמת בפני המעמד השליט, מכל מיני מגזרים ומדינות, איך מזניחים את הצדק איך לא שמים לב לעני וחלש, איך זה יביא עליהם חורבן. לא נתן שום מקום לצד אחר, תעשו את הצדק ואת האמת או מרה תהיה אחריתכם.
פתאום בוקר בהיר אחד קם ישעיה הנביא ונחה עליו רוח אחרת, הוא מתחיל לדבר דיבורים שונים לגמרי. כל כך שונים, שחכמים וחוקרים שבאו אחריו וקראו את ספרו ממאנים להאמין שמדובר באותו ישעיה. אין ספק שזה ישעיה שני הם אומרים, כל כך לא צפויה היא המהפכה הזו.
והוא מספר על הטרנספורמציה הזו, (פסוק ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; פתאום שומע אני קול אחר, לא הקול שהייתי רגיל אליו, הקול אומר לי קרא ואני אומר מה אקרא, וכי שכח הקול את שהיה חוזר לי תדיר, כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. אין למי לדבר, כולם חציר נבל, גם חסדם וטובתם קמל כציץ השדה.
אבל לקול רוח אחרת פעם, יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. אכן, צודק אתה, האנושות זבל, אכן חציר העם, אבל בתוך קמילת האנושי נושבת רוח הויה, ולא זו בלבד, אלא שאותו רוח הוא עצמו הסיבה לקמילה, האנושות מתפוררת מפני רוח השם הנושבת בו, היא חזקה מכל טוב אנושי ושמה אותה ללעג.
יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. אכן, סופו של דבר הכל פורח ונעלם, אבל יש דבר אחר, דבר אלוהינו יקום לעולם. אני לא לי בהכחשה. לא בוקר אחד אמרתי נעזוב עם נבואות החורבן זה בכלל לא קרה או יקרה. אני יודע היטב כי ישב חציר ונבל ציץ, גם העשבים שגדלו מעל הר ציון ששמם כבר נבלו, אבל בתוך כל זה דבר אלהינו יקום לעולם. יש דברים נסתרים יש סדר אחר, עליון, אופטימי, בתוך העשבים השוטים, והוא יישר דרך למשהו אחר.
יהי רצון שנלמד לפנות דרך השם, לפנות לנו פינה בלב אל הקול הזה ואל הרוח הזאת, לא רוח מתכחשת לחורבן, רוח אומרת בתוך כל זאת דייקא דבר אלהינו יקום לעולם.
שבת נחמה ושלום.