עיצומו של יום הכיפורים מכפר

א – דעת המאירי
כתב המאירי יומא דף פ”ה (ובאריכות בחיבור התשובה)

מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה שזהו כלל גדול שאין שום דבר מכפר אלא בתשובה התשובה ר”ל לבד בלא מיתה ובלא יום הכפרים מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל לא תעשה אבל על החמורות כגון כריתות ומיתות בית דין תשובה [תולה] עד שיבוא יום הכפורים ויכפר כלומר שתכלית התשובה נמצאת בו ומ”מ הוא הדין שהתשובה הגמורה מכפרת בכל עת שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה אלא שסתם הדברים שהיא נמצאת שלימה יותר בזמן הזה משאר הזמנים.

דעת המאירי (וכך בוודאי שיטת הרמב”ם אע”פ שהרמב”ם מעתיק את מאמרי חז”ל) שכל מה שכתוב על יום הכיפורים אין הכוונה שיש איזה סגולה ביום הכיפורים שהוא מכפר. אלא בכל מקום פירושו מדרגה מסוימת של תשובה השכיחה ביום הכיפורים. ותשובה זו היא המכפרת.
וכך מפרש המאירי שם בהמשך את חילוקי הכפרה שאינם באים אלא לומר שעל עבירות חמורות צריך תשובה יותר גדולה. וכל המדרגות שיש שם אינם אלא מדרגות בתשובה.
מתוך תפיסה מופשטת זו יוצא חידוש נפלא שגם אם יעשה תשובה כמו ביום הכיפורים בכל ימות השנה הוא הדין שיתכפר לו.
תפיסה זו מתאימה לפשוטו של מקרא בתחילת פרשת אחרי שאף בכל ימות השנה אם יעשה עבודות הללו יבוא אל הקדש ויכפר על המקדש.
וכן אמרו במסכת ברכות אחר תפלתו אפילו רצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר. הרי שיש אדם שרוצה לעשות תשובה וידוי כמו יום הכיפורים באמצע השנה, ולפי המאירי תהיה לו סליחה כמו ביום הכיפורים.
ב- דעת החינוך
לעומת זאת פשט המילים וכל דיוני הגמרא וודאי שהתשובה והכפרה שני דברים שונים. ואע”פ שהתשובה צריכה לכפרת יום הכיפורים אין היא עצמה כפרת יום הכיפורים.
אף הרמב”ם מודה בכך שהוא פוסק לפי העולה מפורש ממסכת שבועות פרק א ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות גם ללא התשובה. אלא שהרמבם מחלק שזה דווקא בהיות השעיר אבל יום הכיפורים בזמננו אינו מכפר על עבירות קלות אלא עם התשובה. אבל חידוש זה צ”ע שלכאורה כל עיקר כפרת עיצומו של יום נלמד מכפרת השעיר ומדרש שאף בזמן שאין שעיר היום עצמו מכפר ולמה לנו לחלק ביניהם.
וכך לשון ספר החינוך מצוה קפה

ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ‏[1] יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות

הרי דעתו שהיום עצמו יש בו כח זה כמו שהיה כח בשעיר המשתלח והוא אכן מכפר על עבירות קלות גם ללא התשובה.
ובספר אור ה’ לרבי חסדאי מאמר ב כלל ב פרק ו האריך (ולכאורה הוא לסתור דעת הרמב”ם שכנגד שיטתו מכוונת כל ספרו, אע”פ שאין מפורש ברמב”ם שאין קדושת זמנים ומקומות כך עולה מתפיסתו בבירור) להוכיח שישנם מדרגות שונות של השגחה באדם ובמקום ובזמן, והוכחתו לגבי הזמן מעיצומו של יום הכיפורים ודרשו ה בהמצאו בעשרת ימי תשובה. ושם מאמר ג חלק ב כלל ב פירט לגבי התשובה בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ובכל דבריו מפרש שיש שני בחינות בעילוי זה של הזמן מצד עצם הזמן וגם מצד העבודות שנעשים באותו הזמן.
ג – דעת המקובלים.

ולפי דרך הקבלה אפשר ליישב כל הדברים בקנה אחד. הכלל שכל הדברים שבעולם נובעים מעולמות וספירות עליונות. כלומר שמציאות הדברים כולם משתלשלת מספירות שונות ומקבלת אופי שלהם. ויש להם ביטוי בשלשה דרכים עיקריים הנמנים בספר יצירה והם עולם שנה נפש.

שורש התשובה בלשון הקבלה ספירת הבינה שאליה שבים כל הדברים תמיד. ושיבה זו הוא טהרתם וסליחתם. ובינה זו יש לה הופעות בזמן, דהיינו בזמן עשרת ימי תשובה (כמו שכל הזמנים השונים נובעים מספירות שונות דרך משל יום ראשון מחסד יום שני מגבורה וכו’ כך בכללות עשרת ימי תשובה מבינה). וכן יש לה הופעות בנפש דהיינו כשאדם עושה עבודת התשובה בקבלה וחרטה וידוי והתקרבות. וכן יש לה הופעות במקום דהיינו במקום בית המקדש ששם מקום הכפרה.

ולכן אפשר למצוא לשונות בזוהר שאומרים שהזמן של יום הכיפורים הוא עצמו תשובה. וכשחושבים ככה ממילא להגיע לעיצומו של יום הוא אותו דבר כמו להגיד לעשות תשובה. אלא שזה מצד הזמן וזה מצד הנפש. וודאי עדיף שיופיע התשובה בכל הרבדים ולכן מצוה לעשות תשובה נפשית ביום הכיפורים כדי שיהיה גם הנפש וגם הזמן בתשובה אבל גם מי שאינו שב בנפשו עכ”פ יש לו את הארת התשובה של עיצומו של יום והוא שב מבחינת הזמן.