עד דלא ידע ד

הוודאות שאנחנו מחפשים תמיד אינו אלא דעת שאינה נובעת מן האגו. והלא הדעת המוסכמת על הכל כמדע אינו אלא הדעת האובייקטיבי. ומהו הדעת האובייקטיבי אם לא הדעת שאינו תלוי באגו של בני אדם. אבל מעטים יודעים כיצד דעת כזו אמורה להופיע בתוכם. לרוב מבקשי המדע נדמה כאילו אפשר לקנות דעת אובייקטיבית מבלי לקיים ביטול האגו בנפשם. כאילו ניתן לדבר בשם אמת אובייקטיבית מבלי שיתחדש בכלל אפשרות בנפש של דעת אובייקטיבית, דהיינו דעת נטולת אגו. ואם כי אינם טועים לגמרי. כי סגולת הדעת שמעבר לאגו שהיא אינה עושה חשבון עם האגו כלל, ומשכך היא מסוגלת לבקוע הרבה מחסומים של אגו ולהופיע גם בתוך נפש מנוגעת לגמרי.

אבל הדעת הזאת אינה אלא ספיחים מתוך אותם חכמים גדולים באמת שהסירו את שמלת האגו שלהם ולמדו כיצד להיות מבקשי דעת מבלי התייחסות אל רצון נפשם. ומתוך הדעת הגדולה שהם מביאים לעולם בוקעת אמת אובייקטיבית שמוכיחה את עצמה מכל צד מציאותי עד שכמעט אפילו האגואיסט האחרון חייב להודות שזו דעת האמת (ואפילו הכי נמצאים עדיין אגודת הארץ השטוחה שמסיבות שלהם ממאנים לקבל גם דעות הכי ברורות בעולם). אבל מבקשי הדעת בעצמם שמסוגלים להביא לעולם ולהוליד דעת כזאת, בהכרח שהדעת הזאת ינקה את נפשם מכל וכל.

וזהו הבירור הגדול שקניית דעת עושה בנפש, שמעטים בזמננו מודים בה. כי כבר הבנו כמה דרכים חדשות כיצד האגו יכול לעוות את הדעת ולשגע אותו. אבל זה הכל למי שלא שמע מעולם את המידה הזו שנקראת בקשת דעת. כי דעת מבלי בקשת דעת אינה אלא טיפשות. ובקשת דעת אינה אלא מילה אחרת למסירות נפש עבור האמת. דהיינו מוכנות לוותר על הדברים היקרים לכך מכל – שהם דעותיך המורגלות  – מפאת הזרחת אור האמת שמעבר לנפשך. ואם יש גדלות בנפש וביטול האני גדולה מזו איני יודע מהו. ולכן באמת כל החכמים הגדולים וכל המדענים הגדולים שחידשו משהו בעולם בהכרח שנגע בהם אור כזה של מסירות נפש לאמת שהוא ביטול היש.

***

מתוך הזיהוי של בקשת אמת אובייקטיבית עם אמת נטולת אגו, עולה גם דרך הפכית. כשם שהאובייקטיבי אינו אלא אמת נטולת אני. כך גם מי שמלמד את נפשו את דרכי החשיבה שהם נטולים אני, יכול להגיע מתוך זה בלבד אל דעת שנושאת בתוכה את תוקף האובייקטיבי. כלומר אם בשורת האמת שבפי האובייקטיביות אינו אלא היותה אמת חורגת מחומות האגו, כך חריגה מחומות האגו מהפכת כל דעת לתוקף ונקיות דעת אובייקטיבית. ובכך אפשר להבין בפשטות למה אנשים שלומדים למעט את האגו שלהם בחשיבה יכולים להתנהג בדעת ברורה בלתי רדופה מספיקות הרבים, גם כאשר הם יודעים על הספיקות. כי תחושת הספק כולו נובע מדעת האגו המטיל מחיצה בין האדם לבין המציאות, ומתוך תחושה זו נובע השיתוק של הספק. אבל משאין לך אגו תוכל לראות את הדברים בבירור מבלי להתפעל מאימת הספק ולהתנהג כפי האפשר.

וזהו בעצם מה שאנו אומרים כשאנו אומרים שיש נביא שיש לו דעת נכונה מעבר לנפשו, כלומר שהמידע שבו אינו נולד מתוך האגו שלו אבל הוא מגיע מתוך המציאות עצמו. וכפי שלמדנו יש שתי דרכים להגיע אל הדעת הזאת. דרך החכמה לומדת את דרכי ההיסק הבלתי תלויים בנפש ונותנת לאדם כלים לדבר את הדעת הזאת ועל ידי כך לפתוח חלון במחסום האגו להיפתח בפני המציאות. ודרך הנבואה הולכת ישר לנפש וקורעת מעליו את מסך האגו ומשכך פותחת אותו אל המציאות בעצמו. מובן שאין החלוקה הזו נקיה כי אין חכמה שאין בה מתכונת נבואה ואין נבואה שאין בו חכמה, כי ההולך בדרך החכמה אבל אינו פותח את החלון הזה בנפשו חכמתו עקומה והוא תלמיד חכם שאין בו דעת. וכן ההולך בדרך הנבואה אבל אינו בודק גם את דרכי החכמה הרי הוא בכלל ניתנה נבואה לשוטים ולא ידע כיצד לכלכל את נבואת עצמו. אבל מה שאנו מחלקים לחכם ונביא אינו אלא אם היסוד של ביקוש האמת גובר או אם היסוד של ניקוי הנפש גובר בדרכו הפרטית של האדם.

***

הרי זו דרך אחת להבין כיצד כל דעת חייבת שתקבל את תוקף ההכרעה, תוקף מן הסוג שיאפשר לאדם להפעיל את הדעת הזאת גם כאשר הוא יודע בוודאי שיש עוד צדדים אחרים. ומכיוון שהדעת חייבת לקבל את זה היינו שהיא חייבת להכיר בכך שהדעת שלה אינו נתלה על האגו והופך אותו לכבד יותר ויותר אני יודע אני לומד, אלא הוא צריך להקל על האגו ולפחות לפתוח בו חלונות או להפוך את כולו לשקוף. ולפיכך כל מה שאפשר לקרוא לו דעת באמת הוא סוג של לא לדעת, כלומר לא 'אני יודע' אלא ה'יודע' שולל את ה'אני'.

לפעמים קוראים לדעת כזו בשם אחר כדי להבדילו מן הדעת שברחוב המכביד את האגו, וקוראים לו אמונה. כך ראיתי בכתבי הרבי מרחמיסטריווקא שהמפרש "אני – מאמין" כמאמין שנתלה על האני, כאילו יש אני והאני הזה מאמין, אין לו אמונה באמת. אבל פירוש המילות "אני מאמין" הוא שהוא פרדוקס. ה'מאמין' שולל את האני ומהפך אותו מאני קיים לאני שאינו קיים בכבדות כאני נפרד אלא 'אני מאמין'.

הרי לבסומי עד דלא ידע, אמר רבא חמרי וריחני פיקחנין. ובוודאי לא היה רבא עיוור לחשוב שהשותה יין מגביר את יכולת השיפוט שלו, והלכה פסוקה שיכור אסור להורות. אבל סגולת היין שהוא מסיר מעט את חומות האני, ומשכך אפשר לאדם להגיע לידי הכרעה שלא תכריע את האני בכבדות שלו אבל בפתיחת צוהר דרך האגו נעשה האדם יותר פיקח כי זהו הפיקחות.

הורדוטוס סיפר שבפרס העתיקה היה כלל כזה לגבי קבלת החלטות. כל החלטה צריך להתייעץ עליו פעמיים, פעם אחת בהיות האדם שיכור ופעם אחת בהיותו פיכח. רק כך אפשר לאדם כמו לקבל הסכמה גם מן הדעת וגם מן הלא-דעת. גם מן החכמה וגם מן הנבואה. ולדעת שהחלטתו חכמה באמת. ומסתמא סיפורי החלטות אחשורש מתכוונים להנגיד לזה כי היה מלך טיפש וקיבל החלטות ביינו אבל שכח לקיים את החלק השני ולהתייעץ גם מחר בהיותו פיכח. אבל מרדכי ואסתר כתבו אגרות פעמיים הראשונה בשיכרות אהבת הנס והשניה לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית להודיע שגם בשכרות וגם בפיכחות נכון הדבר.

השאר תגובה