על האימון
[ספורי הבעש”ט כמקרה מבחן]
[ספורי הבעש”ט כמקרה מבחן]
האימון הוא משהו חמקמק שקשה עד בלתי אפשרי לתת לו קריטריונים ברורים. אבל בהרבה דברים אין לנו יותר מהכלי הזה לברר באמצעותו מה היה.
בכמה אשכולות עלה המקרה של סיפורי הבעש”ט, שמשום מה בחרו המשתתפים לא להאמין בהם, כראיה לאי אמינות סיפורי מסורת וכו’, ומכאן נשאלה השאלה מאי שנא מסיפורי המקרא. אני חושב שדווקא דרך המשל הזה אפשר להסביר למה כן להאמין לסיפורי המקרא.
אבל מתוך התבוננות במאמיני סיפורי הבעש”ט והמתכחשים אליו, אפשר להבין במה אנשים נותנים אימון. רוב האנשים שגדלו בחברה המתייחסת אחרי המורשת של הבעש”ט [ותלמידי ותלמידי תלמידיו] נוטים להאמין בכללות לסיפורים הללו. מובן שמי שניחון בקצת ביקורתיות מבין שלא כל המסופר היה ושנכנסו בדרך הרבה הגזמות ושקרים וכו’ אבל בכללות הענין אין לו ספק. שהבעש”ט היה אדם מאד מיוחד עם כחות על טבעיים. האם רק האינרציה היא שגורמת להאמין?
נראה לי שלא. אלא שהאדם נותן אימון באנשים שהוא מכיר כאנשים ישרים ונאמנים. זאת אומרת, התנאי העקרי לאימון הוא הכרה. מי שגדל בחברה בו לא שמע על הבעש”ט מעודו, יכול גם להסתפק אם היה אדם כזה בכלל. [אם יוכיחו לו ממישהו שהוא מכיר שהכיר את הבעש”ט, גם הוא ישתכנע] בעוד שאצל החי בחברה הזו זו מילתא דפשיטא לו ויצחק על עצם החקירה.
אני דווקא מאמין שהבעש”ט עבר את הנהר [עם המטפחת או בלי לא חשוב] בדרך ניסי. למה? כי הסיפור נמסר לנו על ידי אנשים נאמנים עלי, שהכירו את הבעש”ט עצמו [הסיפור מובא ב”דגל מחנה אפרים”. נכד הבעש”ט שהכירו] ועד שלא יהיה לי פירכא משמעותית על הסיפור הזה שלא היה יכול להיות [כמו “עמנו הייתם”] אמשיך להאמין בו. זה שלא נוח לנו כאנשים נאורים להאמין בניסים אינה סיבה מספיקה לפסול עדות מהימנה.
עוד משל. אני לא האמנתי בסיאנסים עד ששמעתי מפי אדם שאני מעריך כאדם חכם ושקול שהוא עצמו השתתף בהם. [מובן שזה עוד לא מוכיח לגבי הפשר של דברים כאלו, רק שהתופעה קיימת].
למה יש לי אימון באנשים הללו? כי אני מכיר אותם, את החברה שלהם, את המורשת שלהם, את תלמידי תלמידיהם וכו’, אני מרגיש חלק מהחברה שלהם. ובאנשים קרובים לי אני נותן אימון.
האם אוכל להסביר לך איך יש לי אימון באדם מסויים? לא נראה לי, ולא נראה לי שאפשר להסביר זאת בכלל ולגרום שתהיה לך אימון במשהו. אם אתה עצמך תכיר את האדם יכול להיות שגם תאמין לו, אבל לא יותר מזה.
לכן, כשמישהו טוען שיש לו אימון במסורת של עם ישראל על סיפורי המקרא שהיו, בגלל שהוא מכיר את העם הזה ומאמין לסיפוריהם [כמובן שאם הוא חכם יבין שעדיין יכול להיות שנשתרבבו שיבושים וכו’. אבל בכללות המסורת עדיין יאמין] איני חושב שהוא טיפש שמאמין רק בגלל שהוא שייך לחברה הזו, אלא שהשתייכותו לחברה הזו בנתה בו את האימון לסיפוריה.
מי שאין לו אימון, גם אי אפשר לעשות לו כלום. וזה לא אומר שהוא חכם יותר או טיפש יותר.