***
אסכם את הנקודה כפי שאני מבין אותו. מתוך ההבנה שלהקב”ה בעצמו אין שום הגדרה, ואין לו שום חפץ ורצון בשום דבר. עולה התובנה הפשוטה שכל מה שאנו מדברים אודותיו היינו בדימוייו כלפינו ואין בו שום דבר מוחלט מצדו. ממילא כל משל והגדרה שנובע ממנו משהו על תיאורו ועל חובת התנהגותינו כלפיו, אפילו יאמרנו נביא ואפילו יהיה כתוב בעשרת הדברות, אינו אמתי אלא עד כמה שאנשים תופסים את הדימוי הזה כדימוי מתאים. ברגע ששפת האנשים משתנה, גם הדימוי שבו תופסים אותו ישתנה. ואם ממשיכים לדבר על דימויים לא רלוונטיים, פשוט מדברים מאלהים אחרים , כי האל האמיתי אינו תלוי בשום מילה שנאמרת עליו ואינו מוגבל וקבוע לשום דימוי. וגם כל מה שנאמר אודותיו הנהגותיו בתורה, אפילו ההנהגות שמחייבות את קיום התורה גופא, חייבים להשתנות ולהתבטא מחדש לפי הדימויים שלנו.
[המקובלים הכניסו בתמונה הזאת פצצה במה שהבהירו כי הדימוי שלנו על אלקים איננו מנותק ממנו לגמרי אלא מתקיים איתו בקשרי זהות, כלומר שהם דימויים נבחרים ונבראים מאתו ברצון. ובזה מובן שכל הדימויים הם אמת ולא רק שקר מוחלט שאינם קשורים כלל לאלקים. אבל זה לא משנה לגבי נידון דידן]
***
למעשה חייבים [בתרגום ללשוננו = זה כיף] להידבק ולהתקשר לה’ כפי הצורה בה הוא בוחר להתגלות ולהידמות בימים אלו ובמקומות שלנו.
יותר פרטים איני יכול לספק מכיון שאין לי היכולת [שהיתה כנראה למשה רבינו ולעוד כמה אנשים בהיסטוריה] להגיד משהו שיהיה מספיק כללי לכולם, ונשאר הדבר לכל פרט ופרט לפי תפיסתו את האלקים ולפי הבנתו מה הוא דורש מאתו.
***
בוודאי שה’ שינה את הדימוי [או בלשון קבלי את הלבוש, הספירות] שלו. מי אחר עשה זאת? האם אתה לא מאמין שה’ עושה את הכל? וכל שכן במה שהוא הכי קרוב ונוגע אליו, כלומר דימויו בעצמו. [אני חושב שזה היסוד של הקבלה, שדימויי ה’ אינם מקריים אלא הוא בחר ורצה בהם וממילא נוגעים אליו כביכול.]
האם זה התעלות או ירידה? אני נוטה לומר שהתעלות, כלומר לבושי האלהות כיום קרובים יותר למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו בעצמו, הם יותר מופשטים ומושללים מתארים ארצים. וכו’. [גם זה מפורש בקבלת האר”י שיש עליית הדורות]
לא צריך נביא בשביל לדמות את ה’ ולדבר לו ועליו בנוסח שלי. או, בנוסח יותר נכון, כל אחד הוא נביא בתפיסת האלהות שלו. “כל עם ה’ נביאים”.
מה שכתבתי זה שכדי ליצור למשל מערכת מצוות מחייבות שידברו אל כולם, ואפילו לנסח נוסח חדש לתפלה למשל שיספיק לא רק לי ואולי לשלשה חברי, אלא לכלל העם והעולם, צריך כח מיוחד ישכול לנסח את הדברים ברובד הכללי ביותר באופן שיהיה שייך לכולם. כח זה אין לי עד כמה שאני יודע, ואני חושב שהוא כן היה במובן מסוים למשה רבינו ועוד כמה אנשים, ולכן עד שלא יהיה לנו מישהו שבכחו לעשות זאת, נשאר הכל בתחומו של הפרט. [ואולי גם זה חלק מהשינוי שיש כיום, כלומר ההתפרטות וההפנמה של הסמלים והכל, אינדבידואליות.]
***
ברור שלפי דרכי גם רעיון החובה ההטרונומית חייבת להשתנות, ואני חושב שברית מרצון מופיע במפורש בחומש. כך שזה לא מהפכה כ”כ כלל. את דברי החוקרים שהזכרת איני מכיר [אם תציין לינק אקרא ונדון] כך שאני יודע איך להשוות אליהם.
אם כי המושג חובה עדיין ישנו בתודעת בני אדם, רק חובה אוטונומית ולא הטרונומית. [החובה של קאנט, שנובע מחופש]. וגם בזה יש אנשים שונים עם הכרות שונות. ויל”ע.
***
מי שבאמת רואה עבודת אלהים בנסיעה לים ומוצא שם את האלהים איני יכול למונעו מכך, מבחינתו הוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות. רק כנ”ל אי אפשר לעשות מזה כלל כל זמן שאין לנו כח כזה, וננשאר תלוי בדעת הפרט ובהבנתו.
השימוש בפסוק וינח לא נכון כאן, כי לא מדובר כאן בשאלת פרשנויות שונות לתורה. אני מדבר על משהו קודם לזה, על הכרת האל וההבנה מה זה אומר בשבילי.
***
אני יכול לעבוד רק לאל כפי שהוא מתגלה בתודעתי. ולא לשום אל אחר. [הבעיות הפילוסופיות שיש בזה ניתנים לפתרון קל] למעשה אני כפוי לעבוד לאל הזה, גם אילו היו קושיות עליו.
***
התחלתי עם היסוד שברור לי שהחיוב היסודי והבסיסי ביותר של האדם הוא לעשות את הטוב בעיניו. וכל התורה והמצוות אינם יכולים להיבנות אלא על סמך זה. לדעתי מי שסובר שיש בתומ”צ משהו מנוגד לטוב נכון ואמת כפי שהוא מבין וכופה את עצמו לשומרם חוטא לחיוב האנושי הכי בסיסי.
החיוב הזה הוא חיובו של האדם כלפי האלקים. שמוסכם לכו”ע שקודם לתומ”צ.
הנפק”מ מזה מעוגן כבר בגמרא כעבירה לשמה. כשאדם רואה שעבירה על חוקי התורה הוא רצון האלקים הוא חייב לעשות את העבירה, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. [נראה שהמאמר הזה הוא “פונקט פארקערט” לכל תורתו של לייבוביץ, הטוען שלשמה=קיום המצוות.]
האם אני באמת מקבל את מי שבוחר לעבוד אלקים לפי דרכו?
תשובתי במילה אחת היא כן, אלא שבהסתייגות מסויימת. מי שיגיד, אני הגעתי לצומת בחיים שבצד אחד היה חץ שמצביע לכיוון העולם הדתי, ולצד השני היה צד שמצביע לכיוון הקב”ה, והלכתי בשני. בחרתי בקרבת אלהים על פני להיות “בסדר” מבחינת העולם הדתי. האם הוא לא צודק?
התשובה האורתודוכסית היחידה שאני יכול לחשוב לאדם כזה הוא חשדנות האם הוא באמת נמשך לאלקים או שזה יצה”ר בלבוש חדש. בהחלט יכול להיות לפעמים החשדנות הזאת מוצדקת, אבל אין לי שום כלי לבדוק אותה. רק בוחן לבות וכליות יודע מה האדם רוצה באמת, ולאדם עצמו אין ברירה אלא לברר זאת עם עצמו עד מקום שידו מגעת, וללכת אחרי המתברר לו, אמנם יש בזה סיכון מסוים. אבל חיי האדם מלאים בלקיחת סיכונים. ההיצמדות תמיד לחוק הכתוב והיבש ולחשוד כל חריגה גם היא סיכון.
האם זה חריגה מן האורתודוכסיה? איני יודע. זו תורת האלקים כפי שאני מבין אותה. לא מצאתי בתורה החיוב “תהיה אורתודוכסי”, אז איני יודע מה טענה הוא זו אם זה מתאים לאור’ או לא. זה מתאים להבנתי, המוכרחת לענ”ד, בתורה ובאלהות.