תנאי בני גד ובני ראובן שורש הגאולה

תוכן עניינים

ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן. פירש הרבי ר’ בונם, ו’מקנה’ – היה להם ‘קנין’ גדול ב’רב’, הוא משה, כנאמר ‘וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון’. אבל קניינם היה רב אף לערך בחינת הגילוי של משה רבינו, כי השיגו בספונות שלו, ולכן משה רבינו עצמו כעס עליהם בתחילה ולא הושג לו עניינם אלא בסוד התנאי הכפול.

כי בני גד ובני ראובן הם שורש התיקון שלעתיד לבוא, שהרי חשד אותם משה באותו החטא שהיה שורש כל הגלויות כנאמר וימאסו בארץ חמדה וכו’. והוא אמר להם כה עשו אבותיכם וגו’ ולמה תניאון וגו’. אבל לפי תשובתם אדרבה יעברו חלוצים שהוא ההיפך הגמור ממעשה המרגלים. ונמצא מה שהיה נראה חטא המרגלים הוא אדרבה שורש התיקון שלהם. ונמצא מאמר בני גד ובני ראובן מראה כי מה שהיה נראה חזרה על החטא הוא באמת שורש התיקון המראה שכל ההאשמה בחטא היה בטעות. [ולכן קוראים תמיד פרשה זו בימי המצרים ששורשם מחטא המרגלים לבטא תיקונם העתידי]

ובאמת היו המרגלים ראויים להיות, כאשר דייקו המפרשים שהיה בזה מאמר ה’ לכתחילה וכך סדר המלחמה וכך נהג יהושע בן נון. ותפקידם של מרגלים דומה הוא לתפקידם של החלוץ, שהם הולכים לפני המחנה ומאשרים את הדרך ילכו בה. ונמצא כאשר עברו בני גד ובני ראובן חלוצים עשו בזה את מעשה מרגלים בצורה הכי מפורשת נגדם, והראו כי אף מרגלים הראשונים יש לראותם כהולכים חלוץ ולא כמניאים את לב העם.

[ההבדל בין המרגל לבין החלוץ כי החלוץ הולך בגילוי לעיני העם לחזקם והמרגל הולך בסתר בכדי להחליש ולגנוב לב האויב, כנאמר מרגלים חרש. וכפי שהיה במרגלים אשר שלח יהושע אשר סיפרה להם רחב כי לא קמה עוד רוח באיש מפניהם. ונמצא גם בזה מגלים בני גד ובני ראובן את שהיה נסתר במרגלים, כי מרגלים שבימי משה לא השכילו לחבר את החש-מל היינו את החרש ואת החלוץ, והוציאו דבת הארץ בגילוי רע אע”פ שבנעלם קיימו את מעשיהם, כי באמת היו בעיניהם כחגבים].

וראה שכפי שהיה להם בימי משה כך היה להם בימי יהושע ופנחס (יהושע כב), אשר חשדו בהם ישראל במזבח שבנו לשוב מאחרי ה’. ויענו בני ראובן וכו’ באלה ובשבועה, ‘אל אלהים יי אל אלהים יי’ וכו’, שלא בנו את המזבח הזה אלא להיות אות לבניהם שלא יאמרו מה לכם וליי אלהי ישראל. ולא יאמרו בניכם לבנינו אין לכם חלק ביי. היינו כי שבטים אלה ב”ג וב”ר נשארו עדיין לא מובנים למנהיגי העם ויורשי משה, והם הבינו כי אדרבה מחשד זה צריכים הם להתנקות ולוודא כי בניהם ידעו שלא ממאסם בארץ חמדה לקחו את נחלתם מעבר הירדן.

וזהו סוד התנאי שמפרשתם למדנו כל משפטי התנאים בכל התורה כולה. (ויש מן הגאונים אומרים רק בקידושין שהושוו ליקוחי אשה ללקיחת ארץ ישראל משדה עפרון). כי ענין התנאי הוא שמה שנראה מוחלט כבר עכשיו באמת הוא תלוי בתנאי. או במילים אחרות כמו ‘תנאי התנה הקב”ה במעשה בראשית. התנאי הוא תליית הדבר הנגלה במעשהו בתכליתו הנעלם, ועד כדי כך ש’אם לאו לאו’, אם לא יתקיים המטרה שלשמה המעשה יתבטל כל המעשה עצמו, וזה סוד נעלם כי העולם נראה שהוא מתנהל ללא מטרה. ובאה”ע סי’ מ”ו יש דין שאם יצא קול שנתקדשה אין חוששין לתנאי כי אין התנאי שכיח בקידושין כי סדר העולם לפי הנגלה ולא לפי התכלית. אמנם אם נשמע אח”כ שיש תנאי הדבר מסור לבית דין אם לקבל אמתלא זו.

וועדיין לא נתבררה דבר בני גד ובני ראובן. אמרו ‘נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך’, בני גד ובני ראובן הקדימו לקחת נחלתם וגלו שמונה שנים לפני שאר השבטים (והוא מפורש יוצא מפסוקי דברי הימים א ה, יח-כז שהתחיל בסיפור ב”ג וב”ר וחצי שבט מנשה וסיים מיד בגלותם עד היום הזה). אך נמצא שורש כל זה שעדיין לא נתברר שקיימו את התנאי, שכן אם לא נשארו לשאר בני ישראל איש נחלתם לא קיימו בני גד ובני ראובן את תנאם לעבור כל חלוץ עד התנחלו אחיהם. אך לעתיד לבוא אמרו המדמיינים יצאו בני גד ובני ראובן ממקומם לחלח וחבור והרא ונר גוזן ויעברו שוב חלוץ להלחם עבור אחיהם. והסוד היינו שיראה כי כל עיקולי ופישורי שהיו בדרך לא היה ממיאוס התכלית כנגלה של מרגלים אלא מרצון לעבור חלוץ.

וכאשר יתברר הדבר הזה אז יתקיים כראוי ‘והייתם נקיים מה’ מישראל’, היינו ‘אז תנקה מאלתי’, היינו ‘ואנחנו נקיים’, היינו ‘ונקתה ונזרעה זרע’. היינו החשד של משה מתהפך לברכה. ואז יתקיים התנאי ויראה בית דין כי אכן האמתלא נאמנת ומה שלקחו נחלה בראשונה היינו ביתר עומק ראשית לו לפני מלך מלך של שאר השבטים, ולפיכך הוקדמו שמונה שנים היינו היקף עולם שלם לפחות, ואז אחריתה ‘לא’ תברך.

[ונשארו כאן פירורים לצרף ראובן הוא הבכור שפחז כמים ולקח נחלה מבוהלת, וכן גד הוא בכור שפחת לאה. אך שניהם נשלחו כסוד מרגלים שהם בנו”ה. וזה הוא משורש חטא מכירת יוסף שגרם לו ראובן ויתן אותם מרגלים את הארץ. וכאשר נצטרף אליהם חצי שבט מנשה שהוא הבכור לרחל שהוקדם לו אחיו, היינו נצטרף מעט מן הברית לפי מטרתו הראשונה להיות מנשה הבכור והוא התחלת הענין

ועוד ענין נמצא כאן שהוא מקנה רב היינו שהיו רועי צאן כהבל וכמשה וכו’, ועיקר כניסת השבטים לארץ היה שיהיו כקין עובדי האדמה, וכבר כתבנו בדרוש זה במקומות אחרים אך אינו משתלב לי פה כראוי]

ואשר השגתי בשבת מצאתי במוצאי שבת מקור מפורש בזוהר ויחי

“תא חזי:
כתיב כחי – בגלותא דמצרים.

וראשית אוני – דאינון הוו קדמאין לגבי אחוהון לקרבא.

יתר שאת – לגלותא דאשור, דמתמן גלו בני גד ובני ראובן קדמאי מכלהו וסבלי כמה בישין וכמה ענויין סבלו ולא תבו עד כען.

ויתר עז – לזמנא דמלכא משיחא יתער בעלמא, אינון יפקון ויגחון קרבין בעלמא וינצחון ויתקפון על עממיא, ובני עלמא ידחלון מנייהו וירתתון קמייהו, ויחשיבו לאתגברא במלכותא ולא ישתארון ביה.

(זוהר ויחי רלה, א – רלו, ב)”