השיעור נתנדב על ידי ידידי הרה”ח ר’ יואל הכהן כץ שליט”א בברכה והערכה זכות ואור התורה יגן בעדו
א) וידבר הויה אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית. כמה פרטים של ציור המקום והזמן והאיש נאמרו פה, פרטים המתפרטים והולכים במשך הפרשה איש איש למשפחותיו לבית אבותיו. כמה רעננות והתחלה, תחושת בראשית, טועמים בריבוי הפירוטים הללו. כך היא דרכה של עולם בתחילה ניכר כל צד ופרט בפני עצמו ומזהיר באור כולם ובאורו המיוחד, כאשר ממשיכים בהמשך מתאבקים הפרטים ומתטשטשים כולם ואין יופי כל אחד ניכר בו בפני עצמו. בשבוע הראשון של בראשית יש יום אחד יום שני יום שלישי, כל אחד כמרגליות מתנוצצת מאליו. ברבות הימים שבועות רבות כבר נשכחו ובקושי שמים לב שכבר עברה שבוע. בתחילתו של כל סדר ומסכת מוצאים אנחנו העמקות וחידושים רבים עומדים על כל פרט ופרט, גם על ציוני המקומות והדרכים הנראים טכניים, ובסופו בקושי על גופי תורה נתעכב להתעמק. אלה הם שורשי הבראשית שמתחדש עלינו בכל התחלה, וכאשר פותחים אנחנו ספר חדש הרי הוא נובע ממעיין בראשית ומראה לנו מקום לראות בכל אות וכל פרט מילה שמחה ומאירה לכל איש ואיש. כך והבאתם את עומר ראשית קצירכם, אחר ראשית הגאולה בפסח, הרי זה מאיר לנו לראות בכל יום ויום דבר בפני עצמו, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.
[יש בענין זה צד חסדים וצד גבורות, החסדים אמרנו. הגבורות הוא שהתעכבות זו בגבורה הוא כסדר כל עיכוב והמתנה, שמאחר ואין אנו מכילים את שלימות הענין בקלות ומהירות הרי צריכים אנחנו לחכות יום אחד לומר א יום שני לומר ב וכן הלאה, כתינוק המתחיל בלימודו שאינו יכול להתפלל תפלה שלמה אך חודש אחד לומד לומר מודה אני וחודש שני לומד לומר ברוך שאמר. וכבר דברנו רבות על גבורות העומר אך הם מחוברים בחסדים אלה שהם הארת כל פרט ברעננות ובהתקרבנו לסופו הרי הוא מוחש כך יותר]
ב) כל התחלה הוא התחלה מבראשית וכל התורה הוא סיפור אחד נובע מבראשית, נוהג היה בעל דברי חיים באמירת תורה שלו בפרשיות רבות לפתוח מתחילת הכל בא”ס וצמצום ושבירת הכלים ומעשה בראשית ואדם וחוה ומבול והפלגה ועד שהגיע לפרשה שעמד בה. כך פתח רבי אבא “ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם”. פסוק זה אע”פ שכבר הכל יודעים אותו יש להסתכל בו ולראות את הכל ממנו. כאשר נברא האדם היה הוא כולל עליונים ותחתונים והיה מאיר מסוף העולם ועד סופו. והיו כל הנבראים יראים ממנו. האדם המדובר כאן הרבה יותר רחב וגדול מ’אדם’ שאפשר לדבר עליו. כי בוודאי מה שנאמר עליו בצלם אלהים אי אפשר כמעט לקרוא שמו אדם בצורה המצומצמת שאנחנו רגילים לקרוא בשם הזה. אבל אם תרצה ציור לאדם זה אמור אדם דאצילות. היינו האדם הוא המחבר ומביא את אור א”ס בתוך כלים להיותו נקרא בשם ומוכל לפי מידות וסדרים קיימים בעולם. זהו המציאות שאנחנו קוראים אותו אדם, שהוא צלם אלהים. וציור זה הוא עצמו אדם ממש שכן זה כל מהותו להביא את שאינו מוכל להיות מוכל, זהו עצמו הדבר הנורא שיש באדם זה שהוא האדם הוא בצלם אלהים, הוא הכולל את המופשט ביותר שאין לו מילה והוא המילה ממש.
ג) אדם זה היו הכל יראים ממנו, אמר רמ”ק שכך היה בדין שכן כל מציאות האלהות שהיו מכירים דרכם היה שכן הוא קרא בשם הא”ס בפניהם, וחשבו לעבוד אותו כאלוה עד שאמר להם אדם בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני הויה. כלומר כאן ניתן מקום לטעות לפי צד אחד של האדם וצריך אותו האדם לבטל טעות זה בצידו השני. על כך אומר רבי אבא צריך לדייק שהפסוק כפל בצלמו, ושוב בצלם אלהים ברא אותו. אם כן הוא צלם כפול. צלמו היינו צלמו של אלהים, הוא צלם הראשון צלם התפארת. בצלם אלהים ברא אותו צלם שני צלם המלכות, והרי הפסוק מסיים דלפי ששני צלמים אלה בו ממילא וודאי זכר ונקבה ברא אותם. שכן בו זכר בצלמו ובו נקבה בצלם אלהים. ולא תטעה שאלה הם שני פרצופים שונים דהרי כאן היה הזכר והנקבה בגוף אחד, אך שניהם בצלמו ובצלם אלהים, שכך הוא כל גדר האנושי להיות לא אנושי ולהיות אנושי בבת אחת והוא שלים בכולא.
ד) האדם הראשון היה מסתכל בחכמתו בעליונים ותחתונים, זו היתה כל חכמתו להיות בעליונם ותחתונים. כיון שחטא אדם נתמעט דמותו וכבר לא היה מסתכל אלא בענייני גופו. היינו היה רואה את התחתונים ולא את העליונים, חשבו בני אדם את הכלים לאורות ואת השמות למהויות ואת המספרים לדברים המסופרים בהם. והתבטל מהות האדם שהוא צלם אלהים. כל מאמץ שאר הסיפור מימי אדם ועד כאן הם הקמת דמות האדם מעפרו בחזרה להיות אדם בצלמו בלם זכר ונקבה. היה אדם הראשון מוליד בנים ולא הצליחו, קין היה בארץ הבל היה בשמים ולא התחברו. הוליד שת והתחיל הארץ להתיישב אך לא היה כאן אדם. הגיע אברהם אבינו והושיט יד ימינו להקים את האדם מן העפר, כמי שהולך בדרך ורואה אדם שוכב לעפר ומושיט לו יד ימינו, התחיל האדם של בראשית ללכת מעט בתמיכת יד אברהם. הגיע יצחק ותמך בידו השמאלית וכבר הוא נסחב על גביהם. הגיע יעקב ואחזו באמצעית גופו וכבר עומד האדם שוב בעולם.
ה) אך כל זה איננו מספיק. כי כל אלה הם הבנת הנקודות השורשיות של הענין. כמו שאני אומר שיעור ומסביר יש נקודה של שמים יש נקודה של ארץ ויש נקודה של חיבור ביניכם והכל מובן אך בנקודה השורשית שלו, והרי העולם כולו וודאי יש בו נקודות רבות הרבה יותר משלשת העקרונות שאני יכול להביא בשיעורי וליישב ביניהם. היה יעקב צריך להוליד י”ב שבטים שהם שתים עשרה דרכים בעולם, והם פי ארבע מציאויות משלשת האבות, ומתקרבים אנחונו להיות אדם. התרבו אלה הי”ב לשבעים נפש כמספר שבעים אומות היינו התפשטו בשאר דרכי העולם והתקרבנו יותר. עד שיצאו ישראל ממצרים, וקיבלו התורה, והקימו המשכן, ועמדו בשלימות שש מאות אלף רגלי צבאות ה’, על מספר כזה ניתן לומר ויקרא שמם אדם. כבר הוקם האדם מעפרו. וראה והתבונן איך היחס בין הבנת נקודה אחת או שלש לבין שש מאות אלף הוא הפירוט העצום והריבוי הגדול באיכות שצריכים בכדי להקים את האדם בעולם.
ו) גם יציאת מצרים לא הספיקה ואחר יציאת מצרים יש לנו שתי מאורעות גדולים המחזירות אותנו אל האדם. והם מתן תורה והקמת המשכן. (וראה כי מתן תורה שבועות הקמת המשכן סוכות). וכיון שעברנו את כל זה, הגיע עת המספר. אפשר להקב”ה כביכול לחזור אל העולם ולספור לומר ראה זה אדם שבראתי וזה אדם שבראתי. כמלך עובר בין גדודיו לבקר אותם ולספור אותם. כמה הם חיילי התורה כמה הם חיילי המשכן.
ז) מנין זה חייב הוא להתקיים בפה נוסף על עצם הקמת האדם התורה העם הצבא. כי כל דבר אינו נגמר להתיישב על מקומו עד שקוראים לו בשם בפה. כזה הוא העולם של האדם שקרא שמות לכל אין האמת נמצאת בהפשטתו הנעלמה בלבד אבל הוא חייב להיות מדובר בין הבריות כקריאת שם, חייב הוא לקבל המדרגה של הכרה כמו משהו שאפשר לדבר עליו בפשטות. משל הדיוט אומר אם העץ נופל ביער ואין שומע כאילו לא נפל. משל עליון אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך. לא כי המברך צריך הוא לאמן שלך לאישור אך להיפך כי הברכה צריכה להכרה בעולם למי שיבוא ויענה אמן. לפעמים יורדת לעולם תורה גדולה ונמסרת אך לפי שאין מי שיאמר למוסרה אחר הדיבור יישר כח הוא נעלם שוב בעיבור. ואכן מקום זה של הכרה ואמירה בפה מסוכן הוא לטעות זה של המרת הצפיה ליישר כח לעצם המהות ולכן הנגף שורה על המנין ונצרך לבטל אותו, אך לא בכך אנחנו עסוקים במקום זה שכבר נמתק זה בפרשת כי תשא וכעת מתקיים האמירה וקריאת שם של ה’ בעולם המעשה על כל חיילותיו, של התורה ושל המשכן.
ח) כל החיבור הזה שומעים אנחנו כבר במילות הראשונות והמתארות את התיאור היבש של זמן ומקום האירוע. הגענו לספור את חיילי התורה ואת חיילי המשכן. שהם וודאי חיל אחד שש מאות אלף אך מעשיהם כפולים, הם חיילי התורה העומדים על גובה רזי המחשבה והם חיילי המשכן העושים ככל אשר צוה עבור השכינה. והנה הם במדבר סיני, הוא מקום התורה, באהל מועד, הוא מקום השכינה. הוא בחודש השני, מקום התורה, החודש השני הנקרא חודש זיו המאיר כהראת התורה, בשנה השנית הוא השכינה הנקראת שנה השנית. וכל זה אחר צאתם מארץ מצרים שאז היתה השכינה בלבד וכעת התחברה שכינה בתורה והיה המשכן אחד ונקרא שמו עליו.