השיעור היום הוקדש על ידי ידידינו החשוב ר’ חיים שליט”א. שייכתב בספר החיים ונעלה במעלות החיים כולנו היום.
ההבדל בין פרשיות המצוות לפרשיות הסיפור
א) פרשת כי תצא כולה מצוות. והיא הפרשה שמספר המצוות שלה רב ביותר, ע”ד במספר לפי ספר החינוך. רבים מחלקים בין סיפורי התורה לבין המצוות שבה, כמו בין הלכה ואגדה, שהרי כשם שבתלמוד יש הלכה ואגדה כך בספר התורה ישנם פרשיות של הלכה ופרשיות של אגדה. יש אומרים עיקר התורה הוא הלכה, ואין לומדים אלא הנושאים המבוארים במספר פרשיות המצוות של התורה. ויש אומרים עיקרי הסודות גנוזים בסיפורי התורה ומתקשים בפרשיות הלכה באומרם נפשנו יבשה בהם אין כל טעם, ואפשר בקושי לעמוד על טעמי המצוות. ואנו אין אנו אומרים לא כדברי אלה ולא כדברי אלה.
ב) ההבדל השורשי בין פרשיות מצוות לפרשיות סיפור הוא ההבדל התלוי במבנה סגנונם. פרשיות סיפור הם המשכים ארוכים, פסקי פרשיות שבהם ארוכים. הן כאשר מסתכלים אנחנו על פרשה אחת שמספר סיפור כמו פרשת קרח שהוא סיפור מחלוקת קרח, ונקל לספרו לילדים שהוא סיפור ארוך מעניין. והן כאשר מבינים בצורה יותר רחבה שכל התורה כולה הוא המשך של סיפור אחד, ההיסטוריה מבראשית ועד ביאת הארץ, ואפשר לראות שכל ספרי התנ”ך עוסקים בחמשה או ששה נושאים וכל סיפוריו הם סביב זה, וזה דבר מענג מאד להבין המשך הסיפור וקישוריו בכל המקומות. ואילו פרשיות המצוות רובם בפועל פרשיות קצרות מאד של פסוק או שנים או שלשה. וכל הקורא בהם מרגיש שטעם קריאתם מקוטעת. שהרי איננו יכול להרגיש טעם נמשך, אך קרא ענין אחד והנה הוא כבר נכנס לסיפור אחר שאין לו קשר, כי תהיינה לאיש שתי נשים, ופתאום מי שיש לו בן סורר ומורה, ופתאום מי שהוציא שם רע על אשתו, וכן הלאה. אפשר לראות בדוגמא שהבאנו שאכן דורשי האגדה מבקשים טעם לקשר פרשיות הלכה שונות הסמוכות זה לזה וליצור מהם סיפור אחד ארוך, כמדרש שהביא רש”י שאשת יפת תואר היא האשה השנואה ובנה הוא הבן סורר ומורה. וכן דרשות סמוכים רבים שמחפשים את המשך הסיפור. אך אין דברים אלה פשט הכתובים ואדרבה בפירוש רוצה הפרשה שהלכת בן סורר ומורה תחול גם כאשר אינו סיום ההמשך של סיפור יפת תואר.
התשובה נובעת מאופי פרשיות המצוות
ג) הימים ימי תשובה, מתחקים אנחנו אחר דרכי התשובה לעלות בהם אל דרך טובה יותר. שמים אנחנו לב כי התשובה פרשה בפני עצמה היא. אין התשובה הכפלה של עשיית הטוב בלבד, אבל יש לתשובה עולם ודרכים בפני עצמה, שעל ידי כך היא מעולה על הרובד הרגיל של סור מרע ועשה טוב ומאפשרת לברוח ממעגלים רגילים שאנחנו שבויים בהם. לפיכך ישנם ‘דברים המעכבים את התשובה’, אע”פ שאין דברים אלה חמורים מצד עצמם, הרי הם חמורים אצל פרשת התשובה כי אינם מאפשרים את רובד התשובה להופיע. דרך משל השונא את התוכחות, אולי אינו עבירה גדולה בפני עצמו, אבל מי שרוצה לשוב בתשובה חייב הוא לאהוב את התוכחות כי אחרת איך ידע במה שגה ועל מה ישוב.
ד) מן המעכבים החמורים ביותר את התשובה הוא חיי הסיפור בהמשכים, על דרך האגדה. כאשר האדם הוא מדבר, ויותר מכך הוא מספר. מספר לעצמו ולאחרים סיפורים ארוכים, ובהם ועל ידם הוא מצרף את הקטעים המנותקים של החיים לכדי נרטיב אחד שהוא מוצא בו משמעות. הסיפור של האדם על מהות עצמו הוא מה שאנחנו קוראים לו זהות, והוא סוג של קיצור של סיפור חייו כאשר הם מושלכים על העצמי. לפי שרוב בני אדם אחר גיל מסוים כבר קבעו לעצמם את סיפור חייהם, הם כבר ‘מכירים את עצמם’, הם כבר יודעים לענות על שאלת הפטפוט מאין באת ולאן אתה הולך ומה אתה עושה בחיים, לפיכך נמנעו מהם שערי תשובה. ומעטים בני האדם המחליפים את זהותם אחרי גיל מסוים, וכבר רז”ל שמו לב לזה ואמרו מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא.
ה) אבל מי שחפץ בתשובה, הרי תנועת התשובה הנפשית הראשונה היא הכפירה בסיפור. התשובה איננה המצאת סיפור חדש (זה יגיע בשלב מאוחר אל תנועת התשובה, אולי כמו סוכות אחרי עשרת ימי תשובה). אלא היא עשיית דברים שאינם מתאימים לסיפור הגדול. פתאום היום אם בקולו תשמעו. ואם תאמר והרי אתמול היית כך וכך, אין על זה תשובה טובה. לפעמים מחפשים תירוצים טובים למה השתניתי כי חוויתי או כי קרה לי אבל אם נחכה לתירוץ טוב לא נעשה תשובה לעולם. התשובה הוא בלי תירוצים. סתם החלטתי שאני לא חייב להמשיך מה שהייתי אתמול. האני של אתמול כבר היה והיום אני איש חדש אחר. הבעל תשובה בתנועתו הראשונית הוא כזה שמובך מאד מן השאלה מה אתה עושה בחיים, אתה מתכוון מה חשבתי שאני עושה אתמול, מה אני מקווה לעשות היום, מה מצב הרצון שלי ברגע זה, אין לו כרטיס ביקור שעליו סיפור החיים הזהותי שלו מתומצת והוא לא יודע כיצד להציג את עצמו כי הוא ברגע ולא בנרטיב הארוך.
ו) הוי אומר, חייהם של בעלי תשובה הוא החיים של ‘פסקי’ הלכות, של הפרשיות הקצרות של המצוות. ואינם החיים של דברים ה’מושכים’ את הלב כאגדה. יעזוב רשע ‘דרכו’. ולכשתבונן, כך היא באמת פשט כל הפרשיות האלה שכולם הם תיקונים מאד פרטיים לנפילות פרטיות. כי מה שאנחנו מדברים על חלקי התשובה, אינו אלא כללים מאד כלליים של התשובה. ואילו התשובה הכי עמוקה היא לעשות את המשפטים המבוארים בכל מצוות אלה שהם ברובם אחר חטא או עוולה, והם מלמדים כיצד להחזיר את הצדק ואת האיזון אל מקומו בדרכים מדויקות. אדרבה מה ש’בזמן הזה אין שם אלא תשובה’ הוא גם כי אין לנו משפט צדק מעולה ולפיכך רוב תשובתינו הוא בתפלה וחרטה וכדומה. אך התשובה הפנימית הנכונה הוא דווקא המבין את סוד ההלכה ולא את סוד האגדה בלבד. וסוד הדבר כי הלכה היא הכלה היא השכינה ההולכת עם ישראל בכל מקום, והיודעים את סוד ההלכה על מכונה יודעים את דרכי התשובה בדרכים עמוקות ומפורטות מאד. נלמד ציור אחד מציורי הלכה אלה והוא מצוות מוציא שם רע ופתרונו ולו תהיה לאשה כל ימיו.
רבנן שהוציאו שם רע על ההלכה
ז) הרעיא מהימנא פתח בפסוק וענשו אותו מאה כסף.. ולו תהיה לאשה כל ימיו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. מצוה זו של מוציא שם רע כללית וגדולה יותר מן המקרה הפרטי שלה. הרי מוציא שם רע כמו לשון הרע הוא עבירה כללית מאד ומצינו שכמה תקנות תיקנו חכמים ובכמה עניינים העבירו על מידותיהם “שלא להוציא לעז” על בנות ישראל. ולעז זה הוא לרוב מסוג המוציא שם רע, לאמר לא מצאתי לבתך בתולים. וכן שיבחו את מי שלא יצא עליו שם רע בנערותו, וייסרו את מי ששמועתו רעה, שכל זה מראה שהיות האדם בשם טוב הוא הדבר החשוב ביותר, והמוציא שם רע פוגע בזה לפיכך יש לעמוד על עומק פגמו ותיקונו ומכך נמצא דרך חשובה בתשובה מן השמות הרעים היוצאים תדיר על האדם.
ח) רע”מ פתח ופנה בשאלה אל ‘רבנן’. במצוות אלה הוא מתפלמס בהבנת עומק המצוות עם רבנים שאינם לומדים את ההלכה אלא כפי פשוטה וחומריותה ואינם פוקחים עיניהם אל הנשמה שבהם, והיינו לדרכנו החושבים שההלכה ענין לעצמו וכאילו אין בה תשובה, ואומרים אולי על דרך האגדה יש תשובה. וכפי שהוא מאריך להוכיח את הלומדים האלה בדברים חריפים וקורא להם חמורים, ח’כם מ’ופלא ו’רב ר’בנן, ואומר שהשכינה אינה רוכבת על החמור אלא על הסוס. ואמנם כתיב על המשיח שהוא עני ורוכב על החמור, ומרמז הזוהר ענ”י שלשה מסכתות עירובין נידה יבמות, לפי שאלה הם מסכתות שהתופסים את עיקר התורה כהלכה עוסקים בהם הרבה (ולא כפי שראיתי רבים מפרשים שהם מסכתות הקשות ביותר, שבפירוש אומר רע”מ שהוא הדין שאר המסכתות. אלא נקט הני לרמז ענ”י ולפי שהם מסכתות חמורות בהלכות חמורות). והיינו שאכן התורה נמצאת גם במדרגה שנקרא עני ורוכב על החמור, אבל בוודאי סוף הישועה לאו הכי הוא אלא ‘כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה’, מרכבות הישועה הם רכיבת התורה על הסוס ויש לרדוף אחרי כבוד התורה בהיותה עוסקת ברוחניים אלוהיים ולא בקלות וחמורות בלבד.
בין מוציאי דיבת הארץ רעה למוציא שם רע
ט) ובכדי להראות שעוד לא עמדו על עומק הלכות התורה שאל אותם שאלה שהיא שאלה בעומק מידות התיקון של המוציא שם רע. למדנו כי עונשו של מוציא שם רע הוא ‘ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו’. והנה מרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא נענשו שלא יוכלו לצאת ממנה כל ימיהם אלא אדרבה וכל מנאצי לא יראוה, נענשו שלא ייכנסו אליה כלל. והרי הארץ בדומה לאשה היא, כשיגרא דלישנא ‘אשה קרקע עולם’, ואם כן דומה הוצאת שם רע של מרגלים להוצאת שם רע של אשה ממש, ולמה הוי עונשם הפוכים זה מזה, שזה לא יוכל שלחה כל ימיו וזה לא יוכל לראותה כלל. (ולפי הסוד וודאי אשה היינו שכינה היינו ארץ ישראל שהוא נוק’ דאצילות, ועליה הם כל הוצאת דיבה רעה, שהוא ממש כשמה שהרי המלכות היא ‘שם’ הויה, והיא ‘דיבה’, ובני אדם אומרים עליה תדיר שהיא רעה, לפי שהיא נעלמת ומסתתרת בתחתונים בכל אופניהם, ואינה ניכרת ביופיה אלא לעיני המשכילים).
י) אלא החילוק הוא שמרגלים לפני הנישואין הוציאו שם רע. ומוציא שם רע לאחר הנישואין הוא. אבל מה שורש החילוק (והנה רע”מ הולך ומבאר עניינים רבים ולא ראיתי במפרשים שיסבירו את התשובה בצורה ברורה ואומר את הנכון בעיני לפי הענין שאנו בו ודרכו נכלול את עיקרי דרושיו). כי שני עולמות ישנם ושני מדרגות ישנם שהם שני סוגי הוצאת שם רע על השכינה. מוציא שם רע התחתון הוא כפי שאמרנו, כאשר האדם לומד את נפשו כאילו הוא פלפול שצריך ליישב חלקיו זה עם זה כפירושי התוספות. והוא שואל הלא אמש אמרת לנו שהיא זבת חלב ודבש והיום והנה היא ארץ אוכלת יושביה. על כרחך ש’באמת’ ארץ אוכלת יושביה היא, ומה שנדמה לנו זבת חלב ודבש אינו אלא נדמה. וכך אומר אדם לנשמתו שהיא אצילות השכינה אמש אמרת לנו שהיא טובה ולמדת והתפללת והנה ראיתי שנכשלת בחטא, כנראה באמת שהיא חוטאת ובוגדת ואני מודה על האמת שאני כך ומה לעשות. זהו העושה מנפשו פלפולי הלכות. ותיקוני כפי סדר אותם הלכות פסוקות הוא לחלק ביניהם ולומר אין בין היום ובין אתמול ולא כלום, אלא זה יצר הטוב וזה יצר הרע, וכאילו שני נפשות הם.
סוד אסתר שידה הכניסה
יא) ועל זה אומר הרע”מ שיש סוד גדול בענין אסתר, שנראה שנבעלה לאחשורש, ובוודאי אי אפשר לומר ככה על השכינה שהיא אסתר המלכה. אלא אסתר שידה הכניסה לאחשורש, ולא את נפשה עצמה. וענין זה ביאר הרמ”ק כאן ואחריו האריז”ל בעץ חיים, כי שידה זו אינו אלא חלק הרע שבנפשה של אסתר, הוא מה שאנחנו קוראים בדרך כלל יצר הרע. וכשם שבכלי אדם אחד עצמו ישכנו שני נפשות לרוב, כך הם מופיעים לפעמים בגופות נפרדים. ויש כח בצדיקים לעמוד על הפרדת חלק הטוב מן חלק הרע שבנפשם ולשלוח את השידה לאחשורש ואת הצד הטוב למרדכי הצדיק. זהו החלוקה הראשונה שלמדנו שיש יצר טוב ויצר הרע ואין המשכיות של סיפור אחד ביניהם, אלא זה טוב וזה רע כסדר כל פסקי הלכות זה כשר וזה פסול, ומתוך זה הוא מסוגל להפוך את מעשיו מרע לטוב ואיננו נמנע על ידי הסיפור.
יב) אכן מדרגה זו הוא מדרגת עולם ההלכה הנגלית שנקרא מט”ט, שהוא שורש עולם התמורות המתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. אומר רע”מ אע”פ שזה הדיוט ועבד ואינו במדרגת בן מלך, ‘אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך’. שהרי להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, המתהפכת לכל צד בכל רגע, היא גרועה למי שכבר נמצא בתוך הגן, שלא יפול בחטא ויהיה כולו קודש. אבל למי שנמצא בעולם התהפוכות, הרי אדרבה התהפכות פזיזה זו היא המאפשרת לו להתהפך מרע לטוב ולא להיתקע בקוהירנטיות אחת שמעכבת את בני האדם מלעשות טוב.
יג) במילים אחרות הוצאת שם רע הראשונה והעמוקה היא הרצון לקיים את תדירות וחוסר השתנות העולם העליון בתוך עולם שאינו מותאם לכך. ולפי שבוודאי מצד הנשמה עצמה כלומר מצד עולם האצילות נאמר אני הויה לא שניתי, אין שם שינוי כלל אלא תמיד הנהר נמשך ואינו פוסק. הרי כולי עלמא מבקשים לחיות בתדירות כזאת. ולשם כך הם טועים לומר על מט”ט שהוא הויה עצמו, ואומרים על אחד מגווני התמורות שמצאו בעולם בוודאי זהו אמת בלתי משתנה. והכתוב מצווח ואומר אל תמר בו כי שמי בקרבו אל תטעה לומר שהוא אני. וודאי הדרישה הזאת לעקביות בלתי משתנה נכונה אבל היא רומזת לך שתגיע לעולם שכולו טוב, לא שתחליט על עולם של עץ הדעת טוב ורע שאחד מצדדיו המקריים הוא הנצחי והבלתי משתנה. וזהו מדרגת תשובת המרגלים לפי שאמרו על הארץ שהיא רעה, לא ייכנסו אליה ויבדל הרע מן הטוב וישתנה כל הסדר המתוכנן כי זוהי העולם הזה באמת משתנה כל עת מצד לצד.
שמי וכבודי לאחר לא אתן
יד) אבל המוציא שם רע מן הנישואין, כלומר כאשר מדברים אנחנו אודות עולם האצילות עצמה. שזה מיוחד למי שזכה לנשמה מאצילות דהיינו מי שמוצא את נפשו מסוגלת לעמוד ולטעום מסודות התורה על האמת. במדרגה זו צריכים לדבר על תיקון אחר לגמרי. כי כאן חייבים להתמקד בתוך הקביעות הנצחית הבלתי משתנה של אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים. ובמקום הזה הוא תיקונו של מוציא שם רע ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. טעם הלכה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים. אפשר לומר שלפי שהזיק אותה והוציא עליה שם רע יאכל את אשר יבשל, לפי שקלקל לה שידוכים אחרים מחוייב הוא בעצמו לתקן את היזקו ולשאת אותה. ואפשר לומר יותר עמוק, לפי שהוא פגם בכבודה ואמר שהיא זנתה, הרי עליו בעצמו לגלות שהוא מאמין בה מאד, בטח בה לב בעלה, ואפילו באופן שהיה נדמה שמשתנית ובאופן הרגיל היה משלחה, הוא אינו משלחה. כי לעומת שאמר שהיא קלקלה חייב הוא להראות בנפשו כל ימי חייו שלא קלקלה מעולם, ולו תהיה לאשה. (וייתכן שאף זה לבטל את הוצאת הלעז שאם ישלחנה אחר כמה שנים יאמרו הכל סימן שהיו דברים בגו).
טו) התשובה של שבת, ‘א שבת’דיגע תשובה’ של מדרגת אצילות אינו לומר היה רע מצד יצר הרע ועכשיו יהיה טוב מצד יצר הטוב. הוא ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. הוא עמידה על עצם הנשמה עצמה ואומר הנשמה עצמה טהורה היא, לא חטאה מעולם כי אינה בגדר החטא כלל. לומר שהשכינה עצמה מעולם לא התלכלכה בשום חטא וכך הנשמה שהיא חלק השכינה. אם לפי הסתכלות השינויים היו לוחות ראשונות ולוחות שניות, נשברו ראשונות ועכשיו יש תורה אחרת שאיננה אותה התורה של אצילות של לוחות ראשונות. הרי זה ייתכן רק לפי ימות החול. בשבת אומרים אנחנו לוחות ראשונות לא נשתברו לעולם, התורה של יום הכיפורים היא עצמה התורה של חג השבועות. ואין לומר עד שהיינו טובים היה לנו תורה רוחנית וכעת יש לנו תורה חומרית וכפי שאומרים בעלי החילוקים. אלא תורה אחת יהיה לכם כגר כאזרח.
טז) מול ‘הוציא שם רע על בתולת ישראל’, הוא ‘רבי ישראל בעל שם טוב’.