הרבנית והמבוכה

הרב הרבנית והמבוכה

בפעם הראשונה שהוא פגש אותו יצא ר' חיים מהתפעלות כלפיו. השאלות שהוא שאל, המידות שלו, והגאונות שלו. מיד הוא הזמינו ללמוד איתו בחברותא פעמיים בשבוע. אז נכון, ר' חיים הוא איש עסוק מאד. ולא פעם התמעט אותו פעמיים בשבוע לפעם בשבוע, או לפעם בשבועיים. אבל הם למדו ביחד, והרב לא פסק מלהראות אותות חיבה והערכה לתלמיד הצעיר ממנו בכיובל שנים. בת שבע, הרבנית, שיותר משהעריכה את הגדלות של בעלה דאגה לצרכיו הפשוטים יותר. היא זאת שידעה שגם אם אתה מכיר את כל התורה כולה בעל פה, והוגה בה כל היום, ומייעץ להמוני אנשים כל ערב, אין זה משחרר אותך מהצורך לקבל חיבוק מאשה בלילה. וכי העוגות שהיא הכניסה לו עם הקפה בבוקר והכינה לבד לפי הטעם שהוא אהב עושים לו טוב. לא חשבה רק שזה עוזר לו ללמוד, ללימוד שלו הוא כבר ידאג לבד, היא פשוט אהבה אותו ודאגה שיהיה לו טוב. חדי עין הבחינו בנגיעות הקטנות, הקצת מוצנעות שלה, כשהיא מכניסה לו את העוגות. ובשינוי שבעיני הרב המגיב לכך.

לכן היא שמחה מאד כשחיים שלה, כך הוא היה בעיניה, בלי הרב ובלי מרן, מצא בחור שהוא חיבב. היא קיוותה שזה יוסיף לו קצת טעם וחום בחיים. בררן גדול היה חיים ולא בקלות העריך בן אדם, גם אם כלפי חוץ הוא חייך לכל אחד. בת שבע ידעה כי על רובם הוא פשוט צחק, לא היה באופי שלו לתעב, אבל אילו היה מילה כזאת בלקסיכון שלו זה היה התגובה שלו להמונים שסבבו אותו. מפשוטי עם שבאו לשאול אותו על אורך השרוול ושיכריע על השם שייתנו לבנם, ועד ראשי ישיבות וכוללים שאת הגאווה המסריחה שלהם והדאגה המזוייפת שלהם לכבוד התורה הקרינה למאות מטרים. בת שבע ידעה שזה לא טוב לו, היא לא דאגה שיהיה לה בעל באבא או מנהיג או מרן נערץ. היא דאגה פשוט שיהיו לו חיים טובים. וכשהיא ראתה שהוא מצא אחד, שהיא ידעה שהוא מחבב אותו באמת. בחור פשוט, גאון, צנוע, שלא הטריד את הרב בשאלות באבאיות והיה לו אפילו את האומץ, בדרכו השקטה, לחלוק על הרב בשיחותיהם הרבות על עניינים של תורה ושל השקפה. מאז היא זאת שדאגה שלרב יהיה זמן ללימוד הזה, והיתה מתקשרת לישעיה ודוחקת בו שיבוא גם אם לא הוזמן. היא כבר היתה מסדרת את השולחן מכינה קפה ועוגות מיוחדות וקורצת ככה לבעלה הנה הוא. מיד היה מתפנה והיו שוקעים להם בלימוד ושיחה אל תוך הלילה.

ככה התנהלו להם הדברים כחצי שנה בסדירות. אמנם, על אף הזוגיות הנפלאה שנרקמה כאן, עשו הבדלי הגילאים את שלהם. הרב היה כבן שבעים, איש מבוסס בדרכו בחיים כבר כמה עשורים. גם בנעוריו לא ממש היו לו ספקות ולבטים. ואם פעם היו לו, הוא למד להחליקם היטב. בכלל היה טיפוס שקט ומסודר. ואילו ישעיה, כולו בן עשרים, טיפוס סוער תוסס ומחפש. עוד לא ידע ברור מה דרכו בחיים והיה מסוגל כל יום לשנות כיוון ולהחליף הכל. (כך קרה שבמשך החדשים שהוא למד עם הרב הוא גילה עולמות חדשים ושונים. כאלה שהטילו בספק את דרך חייו. הוא התחיל לתהות על דברים שאסור לתהות, ולחשוב על שאלות שאסור לשאול. לא שחיפש למרוד, או לצאת לאיזה מקום. בקשתו היתה כנה , צנועה ושקטה ככל בקשותיו.) הוא פשוט ביקש להבין כמה דברים שלא היו ברורים לו. ולא התבייש לשאול ולדבר על כך. בדרכו. החגים הגיעו והוא היה מוכרח לחזור לבית הוריו בעיר אחרת. שם חגג את החגים, ולא דיבר עם הרב. בתחילת הזמן הבא, חיכה לטלפון של הרבנית שתזמין אותו לבוא ללמוד שוב עם הרב, אבל זו השתהתה מלבוא. משהו בפסק הזמן זה של החגים קירר את היחסים ביניהם, והוא לא ידע למה. כעת כבר היה בתודעתו רחוק יותר מאותו ישעיה שהוא היה. אמנם מראהו, ואף שיחו ושיגו, לא השתנה. עדיין נשאר אותו גאון צנוע. אבל בחייו לעצמו הוא היה מישהו אחר. עדיין המתין לשוב ללמוד ולשוחח עם ר' חיים שהעריכו. פסק הזמן הטבעי גרם גם אצלו שהענין הורחק מדעתו קצת, ובחייו הפרטיים הוא היה מישהו אחר, עד שנזכר.

אחרי הצהריים של שבת אחת, בזמן הכי שקט של השבוע, הוא נזכר על זה. הוא הרים את הטלפון וחייג את המספר של בת שבע. היא הרימה. והוא ביקש לדבר עם ר' חיים. הרב ישן כעת, נענה. קצת תהה, הוא לא הכיר את הרב כמי שישן בשעות כאלה. והוא פתח בשיחה עם בת שבע, מנסה לקלוט מה עבר ביניהם. הם שוחחו בנעימות, והוא הבין ששום דבר לא השתנה ביחסים שבינם. אז הוא פלט ישירות, "ולמה ר' חיים לא רוצה ללמוד איתי יותר?" -"הוא שמע עליך שמועות שונות, אברך חשוב ונאמן משכונה הקרובה לשלכם הגיע לרב וסיפר לו שראה אותך אחרי הלוויה הארוכה של הראש ישיבה זצ"ל נכנס למסעדה לא כשרה, וחברים שונים סיפרו לו שאתה מדבר איתם מה שאסור לדבר". הוא ניסה לשקר, בכלל לא אכלתי שם, רק קניתי שם מים, הייתי נורא צמא מכל הלוויה, מוזר לי באמת למה הוא מספר עלי כזה דבר. אבל משהו בקולה אמר לו שהיא מבינה טוב, הוא לא צריך לשקר עליה ולא צריך לספר לה סיפורים. "אז בגלל זה הרב כבר לא רוצה ללמוד איתי?" "לא, אני לא חושבת. אם זה היה בגלל זה הוא היה קורא לך ומוכיח לך. לא היה בורח ומתעלם. אני חושבת שהוא חושב עלייך בדיוק מה שחשב עד עכשיו". "אז למה, מה קרה?" " המבוכה, לא שמת לב אליה?". "לא, איזה מבוכה". אתה מביך את הרב לפעמים, וזה לא נוח לו. בשיחותיך אתה מגיע איתו למקומות שמביכים אותו. אני חושבת שזה לא טוב לו". ישעיה הבין, שוב בת שבע דואגת רק לצרכים הפשוטים של חיים שלה ומגינה עליו מחוסר נוחות. הוא סיים את השיחה.

ישעיה יוצא החוצה ורואה אנשים עם שטריימלאך וקפוטעס ממהרים למנחה. פתאום זה הכה בו. הוא דיבר עם בת שבע בעיצומו של השבת. והיא הרימה לו את הטלפון. מוזר העולם שאנחנו חיים בו. הוא חשב לעצמו. מביך.

מורה אמת

את המורה הוא אהב כשם שהוא פחד ממנו. נרתע לדעת אותו מקרוב כשם שבער בו התשוקה להתקרב. הוא הראה לו דברים שהיו כה אמתיים, וכה מפחידים. נצרכים לחיים עצמם, ועם זאת מאיימים לחסל את החיים.

מעולם הוא לא ידע שיכול להיות אמת, ועוד אמת אמתית עוד יותר. תמיד חשב שהאמת הוא תחנה סופית, שיש אמת אחת נתונה בכל מצב, ואותו אמת הוא סוף הסיפור. מהמורה הוא למד, לא שהוא אי פעם אמר זאת במפורש, שכל אמת הוא רק מבוא לאמת אחרת. שיש אמת, ויש אמת עוד יותר. ועוד יותר. שהאמת הוא תכונה דינמית, יש משפטים שהם קצת אמת, ויש שמגלים את רוב האמת, ויש שהם אמת אמתית. ומעולם לא ידע אם האמת שהוא יודע הוא השלם, או שמחר יראה עוד אמת, שכלפיו האמת של היום הוא שקר.

היום הוא נכנס לחדרו, חדר שקט מואר מהשמש שנכנסה בה דרך החלונות הגדולים שמאחורי השולחן, מחכה לאמת שתיאמר היום. המורה ליטף את זקנו הלבן הארוך, העביר יד על המצח הנקי שלו, ובקול השקט החזק שלו, התחיל דורש.

דע לך, שאם תרצה לדעת דבר מה עד סופו, תצטרך להיות מוכן לוותר עליו לשנותו או להחליפו באחרת. הרי רוב בני האדם אינם יודעים את חייהם, אינם יודעים את עצמם, ואינם יודעים את העולם הסובב אותם. מתוך כך שהם אינם יודעים אותם, הם נוטים לסמוך עליהם ולבטוח בהם. שכן, הלא נודע להם, הוא קיים במוחלט. קיומו לגמרי מעבר לתפיסת יד האדם, וממילא חזק ממנו, ומאפשר לבטוח בו. מעטים שיודעים דבר מה על עצמם, וככל שאתה יודע יותר דברים, כך אתה מאבד את היכולת לסמוך ולהיות בטוח.

המהנדס שיודע את פעולת המכונה, יודע שאופני פעולתה אינם מוחלטים, הם ניתנים לשינוי ומניפולציה. הידע והכוח שלו הם חרב פיפיות. יכול הוא לשנות את פעולותיה כרצונו, ומתוך כך אין לו את אותו בטחון שיש לאינם יודעים בפעולותיו.
האיש הפשוט, מאמין בדעות שנמסרו לו כהווייתם, גם אינו טורח לדעת את אמונותיו, ומתוך כך הוא סומך עליהם. שכן בעיניו הם מוחלטים, קיימים מעבר לתפיסת ידו, ואין לצדם אפשרות להגיד ההיפך. אלה ששמים את נפשם בכפם לדעת את אמונותיהם, מגיעים לדעת את היותם עומדים מול דעות הפוכות, לומדים את דרכי הפילוסופיה הוויכוח וההוכחה, יודעים להרכיב דעות ואמונות לבד, להוכיחם זה מזה וזה בזה, לדעת את אמונותיך פירושה לאבד אותם.

חמורים הדברים בחיים הפנימיים. אלה שאינם יודעים דבר מה אודות חייהם, אודות רצונותיהם, אודות הנטיות הדקות שמנהלים אותם, נוטים לסמוך על הנמסר להם באופן בטוח. אך מי שחשף לעצמו את דרכי הפעולה של נפשו, מי שיודע את חייו, יודע שכל נטייה כל תחושה כל רצון אינם קבועים במוחלט, הם נתונים לשינוי, ומתוך כך הוא הולך ומאבד את כל הבטחון בחייו. הוא יודע כמה קל לשנות את האדם מהיסוד, כמה הוא מושפע מכל נטייה קלה בחוץ, כמה הוא מושפע משינויים בפנים, והוא לא יודע מה הוא באמת, כי אין כזאת. הוא יודע את עצמו ומתוך כך אבד עצמו.

בפעם הראשונה הוא הרים את קולו ושאל שאלה. אז רבי, לאן הולכים מפה? הטובה היא הידיעה אם רעה? הנה, כל תשוקתי הוא לדעת, עבורה מסרתי את חיי, עזבתי את הורי משפחתי וארצי, ובאתי עד לפה. והנה אתה אומר לי שהידיעה הוא איבוד הידיעה, שחיפוש העמוד שיאפשר לסמוך עליו הוא השמטת הרגליים מכל קרקע מוצקה, למצוא את עצמנו תלויים באוויר שעל פני תהום. הכל לריק? הכל לבטלה? וגם אם כוונתך לגרום לי להתחרט מכל זה, מה תעזור לי החרטה עכשיו כאשר כבר הנני יודע יותר מדי. וכאשר לימדת בשיעורים הראשונים, אין האדם יכול לא לדעת את אשר כבר ידע. ומה עכשיו?

שאלתו נשארה תלויה באוויר, ביראת הכבוד שבה שאל, השפיל מעט את עיניו ולא הביט אל פני המורה כאשר היה רגיל בהקשבתו אליו. משגמר לשאול, הרים את מבטו וראה כלום. לא היה שם מורה ולא קיר ולא חדר. הוא יושב לבד במרחב אינסופי, ואין כל צבע או כיוון או שלט שיורה לו איפה הוא נמצא, איפה הוא אמור ללכת, ומה.

הוא התעורר והבין כי אין מורים כאלה, בדיוק מהטעם שהמורה אמר. כל חייו חיפש משהו שידריך אותו, שייתן לו וודאות בדרכו. מעט ידיעתו הביאה אותו לחפש לו מורים, בתקווה שיוכלו להשלים את חוסר ידיעתו. משנפתחו לפניו חלונות בחירתו במלוא הרוחב שלהם, משהבין כי את עצמו לא ניתן לדעת כי צריך לעשות אותו מקודם, וכל עוד היא נמצאת בידו לא יכול לעולם לדעת אותה במנוחה קבועה, אלא כל ידע יביאנו לעוד חוסר וודאות, כי יפתח בפניו בחירות חדשות.

וגם משמצא מורה, הכריחה אותו חיפוש הידע לדעת את המורה, שהרי מה יהיה לו ממורה אותו לא ידע. ומשידע אותו, שוב לא מצא בו תועלת, שכן שוב נכלל בידיעתו וממילא בחוסר הבטחון. הוא נח בשאלה הזאת, לבינתיים.

מעשה בחסיד כופר

פעם אחת היה כופר שהיה תקוע בקהילתו ותמיד פחד שמא יגלו כפירתו ויצטרך לגלות ממקומו, אבל היה מקפיד מאד על כפירתו שהרי שנא את התורה ולא יכל לסבול את החגים ואת המצוות, והיה מסתיר את הטלפון שלו מתחת לשטריימל שכאשר ינענע בפאות שלו זה ידליק ויעבור על השבת בהחבא, וישב בדווקא בסוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ושילם יותר על אתרוג שהיה חסר ולא ניכר חסרו, והקנה את לולבו לחברו קודם החג שיהיה לולב הגזול, ובשמחת תורה רקד רק שש הקפות, ומלווה מלכה אף פעם לא אכל חס ושלום, וכך עברו ימים ושנים.

ופעם אחת ראו חבריו בהחבא, כי בציצית שלו הוא מטיל תכלת, ומיד חשדוהו שהוא ברסלבער או מתנחל, והלכו וחיפשו בכליו וראו שהוא קורא בספרי הרב קוק לפעמים ולפעמים אפילו בספרי הרב ברלנד רחמנא ליצלן. הלכו וסיפרו לכל העיר שראו אותו מנשק את קברו של רבי נחמן באומן, ואינו אלא מן המתחדשים שחושבים את עצמם חכמים מהורים ומורים את מוריהם, ומיד דברו עליו בכל העיר, ולא היה מקווה שלא היו עסוקים בסיפור על הפורק עול הנורא שהתגלה, והגדילו יותר וסיפרו שמעיז לפעמים לתת קוויטל לאחיו של האדמו"ר האמיתי, והוא התבייש ופחד לצאת מביתו.

והוא שידע כל אשר נעשה ושמע איך מספרים עליו שהוא כופר ופורק עול החליט לא עוד מכאן ואילך ירקוד שבע הקפות ויקפיד על כפרות עם תרנגול אמיתי וישתה תה עם סוכר לכבוד מלווה מלכה. אבל את התכלת ואת הליקוטי מוהר"ן לא עלה בדעתו להסתיר, ונשארו הם לסימן אצל אנשי העיר כי אכן הוא פורק עול מסוכן והקפידו כולם לשמור מרחק ממנו והוא לא הבין מה רוצים ממנו.

ממעשים שהיו.