ערב שבועות

כאשה מיטהרת לבעלה,

כבודהיסט מפנה עצמו להכרת הריק,

כפילוסוף מטיל ספק בכל,

כילד בוכה שינקו לו טינופיו,

כחסיד מבטל את עצמו בפני רבו,

כליטוואק מתיישב לפתור סוף סוף את הסוגיה,

כנערה צופיה לעבר אהבה רחוקה,

כסופר ארבעים ותשע לקראת היום.

שיר / חנוכה תשע"ג

עוד אני מחכה לאור,
והאור ממאן לבא.
הקיץ האור על החושך,
והחושך ממאן להאיר.

נרי הקטן, אחת מתוך הרבה
נר יחיד מתוך שמונה.
יחיד בתוך ריבוי החשכות
למה לא תאיר אלי?

העוד לי נרות בתוכי,
אלווה אותם לרעיוני,
והיו להם לאנשים,
יתחברו ויאירו יחדו.

הגידה לי, את נרי,

האם ייעודך,
כאשר מסביבך,
החושך, בלבד?

התואילי תשמש,
לרבים מדריכה, מאירה,
גם כאשר מסביבך,
אורות רבים מזהירים?

היוכר מעלתך,
בין נרות כמותך.
או שמא,
אך בחשכת לילה,
את מאירה?

יופייך המפעימה,
איך נגזר עליך,
אך בשבילים אפלים,
להיות לנו למורה?
הבוקר אור, ויופייך תתעלמנה?

נאצור נא אצלנו,
מן החושך אשר סביבך.
אולי אז,
גם אור השמש,
את עינינו לא יסנוור,
ליהנות באור יופייך.

האם בין מילים

האם בין מילים אמצא לי חברים,
או בין השורות מעריצים?
היהיו לי ספרי למנחמים,
ומדפי הספרייה למעודדים?
הישחקו לי הנקודות שבינות לדפים,
והיכירו בי העמודים כבין שווים?

האכתוב עד שיבלו שפתי,
ואבטא את עצמי במילים עד שייגמרו,
ואז אשיר על דרכי נפשי,
בפואטיקה את מלחמותיה ללחום,
מול העולם העוין,
בשורות החרוזים לבקש לי דודים,
ובנחמת הספרים להתנחם.

היהיו לי מילים לאקדחים,
ושורות לרמחים.
או הישמשו לי המילים כלי תעופה,
לעוף בהם אל על,
ולכבוש את השמיים.

היסכימו החרוזים,
לשמש שופכי דמים,
אינם מוותרים במלחמתם
עד לראש אחרון שונאיהם נערפים.

הנאה להשתמש עם הנאצל כל כך
ככלי במטרה תוקפנית כל כך.
או האם אני באמת תוקף,
או רק מבקש לי שלום מכל צד.

הניחו לי, הניחו לי,
נפשי רוצה לבכות לה מאין מפריע,
על ברק הנעורים,
המתאבדת בשטף מלחמות מיותרות,
על התקוות הגדולות, על החלומות.
הגם זה לקרב ייקרא?

הלבקש לנפש,
מקום פעוט ומוגן, משלה
שבה תוכל לבכות מבלי בושה,
לצחוק מבלי שיצחקו עליה,
להשתעשע עם עצמה,
הגם לזה אין דרך פתוח אלא בקרב.

האם הקוטף פרח יפה במדבר,
צריך להקדים ארטילריה.
אם כה עצוב הוא העולם,
שהמבקש לו מקום שקט,
חייב להרעישנה בהפגזה?
או שסופר ישרטט כמה מילים,
צריך שיישבר בדכאונו?

כתבתי, ואכתוב עוד,
האמצא את שאני מחפש?
או שאפסיק לחפש,
ובפחזות אכריז על מקום שביתת חיפושי: מצאתי.
בעוד שרק לחפש הפסקתי.

והנפש היקרה,
העדינה מכל יהלום,
המחפשת לה חום,
אהבה רבה ושימת לב אינסופית,
התמצא לה מקום בגשם הקר,
בעולם הסדר הזועף?
התוכל לנוח תוך חיק אוהביה,
ליפול לתוך כנפי השמש הזורחת,
או שתנקוף את כל אבריה
בנסיונותיה למצוא רוך בעולם קשוח, קר.

זו בת המלך,
העטופה ברוך,
המסובבת מעדנים,
הזוהרת בין אבני חן.
התסתגל לחיים ברבריים,
למלחמת קיום,
לעולם אכזר?
התוכל לאמן את ידיה בנשק,
או שנשאירנה ללחום את מלחמת העולם
בחן שעליה לבד.

וכי תרצה בניצחון שהורווחה בנשק,
או שלא תרצה אלא בניצחון הרוח,
בעדינות שתכבוש את הגסות,
העיניים המחפשות
שיכבשו את הידיים האמונות בקרב,
תשוקת הלב שתכבוש את הפצצות.