פרשת כי תשא / פורים קטן תשע"ד

צרור המור דודי לי בין שדי ילין. – דודי נעשה לי כמו שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עונם ואמר התנדבו למשכן ויבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. (רש"י שה"ש) .

הכל מתחיל ונגמר בכסף. זהב העגל מול זהב המשכן. שקלי המשכן מול שקלי המן. כי הכל אפשר לתרגם לכסף. וכסף היינו יכולת, עשירות. למרוד היינו לבנות עגל זהב, ולתקן היינו לנדב זהב למשכן. אבל החילוק הוא איפה הכסף. כי יש שהכסף נמצא אצלה, וכאשר היא מפסידה אותו לא נשאר שום כסף. ולזה אין תקווה. ויש שהכסף נמצא כצרור המור שיש לדוד, שגם כאשר היא נאבדת ישנה עוד מאיפה להביא לה עוד כסף ולא הפסידה כלום. כי גם מה שמביאה לו למען האהבה ביניהם מגיע ממקורו הבלתי נדלה, ומהו בזבוז כמה מיליונים על עגל מול אין סוף.

ופשטות הדברים בנפש, הכל מודים כי העושר הוא המעלה, אבל יש עושר פנימי ועושר חיצוני. עושר של המן הוא אסיפת הכסף, הידע, החברים, הסיטואציות, שהוא אוסף. וזה יכול להיות טוב מאד, אבל נאבד אין לו תקנה. כי הוא מוגבל, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, הכל מדוד. ויש מי שבמזל גמור, בלי שום זכות ובלי שום עבודה, ניחון בעושר פנימי. עושר שמספק אותו גם כאשר שום תנאי חיצוני לא מאפשר לו. עושר שהוא מקור ולא מנוי. ולכן אסור למנות אלא אם כן נותנים מחצית השקל, מקור השקל ולא ריבוי הגבול שלו. ואז כמה שלא נאבד יש עוד קרדיט. ודבר זה הוא גורל גמור כי באמת אין שום זכות שלאדם אחד יש גן עדן בנפשו פנימה והשני ריק ויבש, ואין זה לא באשמת המן ולא בזכות מרדכי, אלא בגורל גמור.

(היה פעם אומה שמצאו עצמם נוטים יותר אל העושר הזה, וקראו לזה עם הנבחר. לא בזכות ולא בכח אלא בסגולה. לנו אין צורך להחיל את הגדר הזה על עם מסוים, אלא ללמוד מכאן על מהות הסגולה הזאת) .

אשרי מי שנולד בסגולה, בעושר שאינו זקוק לכלום, במעיין נובע. ואוי למי שנולד בעושר רב ואחריתו עדי אובד כי הכל תלוי באחרים. הוא לא אשם, אבל סופו נתלה על עץ, כי כל קיומו תלוי במה שמחוצה לו. ( עץ = כסף). כי ככה העולם. הוא פשוט הורג את מי שזקוק אליו ומחיה רק מי שאינו זקוק, מי שנובע מאין לאין.

פרשת תרומה תשע"ד

(כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' וכן תעשו.

פירוש: תעשה את המשכן כפי דמות נבואתך. שכן לכל נבואה יש צלם דמות ומראה שבה היא מתגלה לנביא. והמשכן נעשה כפי דמות נבואת משה. וכן תעשו לדורות. שכל מי שמתכנן מקדש להשראת מה שנראה אליו בו, עושה זאת כפי אותה הדמות שנראה אליו.

ולבאר מהו עשיית משכן לשכינה, בקיצור, כי יסוד המעלות האנושיות הוא היכולת לשים את עצמך במקומו של הזולת. זהו יסוד מעלת המידות, שכן האיש הטוב הוא זה שמסוגל לחוש אמפתיה, שמסוגל להרגיש את השני כאילו הוא הוא עצמו. וזהו יסוד המעלות השכליות, שכן החכם הוא מי שמסוגל לראות כל דבר מזוויות רבות, לראות אותו לא רק כפי התפיסה שלו אלא גם מצדדים אחרים. והמעלה האלוהית הוא היכולת לראות דברים מזווית המבט הכי כוללת של היקום, לעשות סך הכל של הכל, וכוללם יחד. וזהו זווית המבט האלוהית. מי שמסוגל לחיות במבט זה, היינו שמסוגל להכניס את עצמו בנעליים של אלוהים כביכול. ולכן נקרא שהשכינה שרויה אצלו.

פרשת יתרו תשע"ד

הדגל מחנה אפרים אומר (בשם הזוהר) כי במעמד הר סיני העם, רובם, הסתכלו על הקולות ועל הלפידים, הם התרשמו מהדרמה. ככתוב וירא העם וגו'- ועדיין – ויעמדו מרחוק. מעטים היו ששמעו אנכי ה' אלקיך. שהפנימו את המסר. והבינו שהכל זה תפאורה מסביב. עבור השאר זה נשאר שואו יפה. יש שמביטים על קולות ועל לפידים, על הוכחות של שש מאות אלף ועל דרמות של מסורת הדורות. על סמכותיות של מערכת חוקים מפורטת ודקדקנית ועל סיפורים של אותות ומופתים. ויש יחיד ביחידים ששומע את קול אלוהים. קול עדין דק ופנימי, גואלת, מלווה, מבטיחה.

  אך צריך להבין הא שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה עצמה, לזה תירץ הכתוב מאין היה להם זה לומר דבר אתה עמנו וגו' שלא ישמעו מפי הקב"ה כי וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן היינו כדאיתא בזוהר חדש כי אית מהן שהיו מסתכלין בקולות ואית מהן שהיו מסתכלין בלפידים וזעירין אינון דהוו מסתכלין בדיבור אנכי ממש ומזה היה נולד ונעשה מסך המבדיל בינם לבין אנכי ועל ידי זה וינועו ויעמדו מרחוק היינו שנעשה מסך ומבדיל רחוק בינם לבורא ברוך הוא וזה גרם להם שאמרו למשה דבר אתה עמנו.

(פרשת יתרו ד"ה או)

ואם היו ישראל מדבקים עצמם בדיבור אנכי ולא יהיה לך ממש והיו שם כולם באותו מקום ושם אי אפשר להיות ביטול ח"ו כי הוא חי וקיים ודבריו חיים וקיימים כמו שנתבאר לעיל אך רבים מהם השגיחו על הקולות ועל הלפידים והם סוד המלאכים ויש שם בחינת יצר הטוב ויצר הרע והצדיקים והנשמות שדבקו עצמם ממש בסוד אנכי כנ"ל הם חיים וקיימים.

 (פרשת יתרו ד"ה ויש)


עוד לפני מתן תורה הוצרך משה לשפוט. העם, להנהיגם, ולסדר הנהגתם בעצת יתרו. כי הנהגת העם הוא צורך עוד לפני התורה, וגם לימוד תורה הרבה לא בהכרח מכשרת את האדם לזה, הנהגה אינה משהו שתלויה בספר חוקים, הוא הודיע. את חוקי האלוהים ואת תורותיו עוד לפני שניתנה תורה.

ותיראן המילדות את האלהים

ותִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם..

What the midwives did was defying accepted authority and doing what they believed in despite the possible consequence . This is what the torah calls fear of God. Standing up for what you believe in does not mean going around proclaiming those beliefs to those who cannot accept them. So when Pharaoh confronted them they made up some excuse. Getting those babies saved is more important than being authentic.

Standing up for your truth can leave you isolated and homeless. So the torah promises. . וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. God makes a home for these people. They are the midwives of a free nation borne on their principles.

פרשת חיי שרה

קיצר הקב"ה ה' שנים משנותיו של אברהם שלא יראה את עשיו בן בנו יוצא לתרבות רעה (רש"י בראשית כד, ל).
צערו של מי שזרעו יוצא לתרבות רעה לגיטימי הוא, אלא שהחוב הנובע מצער זה מוטל עליו ולא על הבן. ריחם הקב"ה על אברהם והרג אותו שלא יצטער בכך, לא שהרג את עשיו או שתבע ממנו משהו.

"-אתה צדיק ומצטער ממעשי בנך או נכדך? אין בעיה, תוכל למות ולא תצטער כך יותר. "