מועדים
📚 ספרים וקונטרסים 38 ›
📄 מקורות לימוד ומראי מקומות 36 ›
🧩 סוגיות עיון 2 ›
🎓 שיעורים ▾
🎓 שביעי של פסח 4 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי הרה"ח ר' נפתלי משה שניצלער שליט"א ימלא ה' כל משאלות לבו לטובה אכי"ר
השיעור הוקדש על ידי הרה"ח ר' נפתלי משה שניצלער שליט"א ימלא ה' כל משאלות לבו לטובה אכי"ר
השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' אהרן עקיבא גאלדבערגער שליט"א
ועל ידי ידידי הרה"ח ר' חיים יוסטמאן שליט"א
שיזכו לשפע רב בכל העולמות
להקדשת שיעור -
***
00:00 הליכה פרט אחר פרט
03:10 משיכיר את חברו
07:15 אהבת ישראל באחור ובפנים
09:44החידוש שיש חצות בלילה
13:25 אצבע יד וזה
20:34 אהבת ישראל בפרטיות
23:55 דרמה בכמה תלבושות
29:12 דרמה עם דמויות רעות
36:33 שחקנים המשחקים רע את תפקידם
39:47פרעה לא שיחק פרעה נכון
43:22 שלח ידך ואחוז בזנבו
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' אהרן עקיבא גאלדבערגער שליט"א
ועל ידי ידידי הרה"ח ר' חיים יוסטמאן שליט"א
שיזכו לשפע רב בכל העולמות
להקדשת שיעור -
***
00:00 הליכה פרט אחר פרט
03:10 משיכיר את חברו
07:15 אהבת ישראל באחור ובפנים
09:44החידוש שיש חצות בלילה
13:25 אצבע יד וזה
20:34 אהבת ישראל בפרטיות
23:55 דרמה בכמה תלבושות
29:12 דרמה עם דמויות רעות
36:33 שחקנים המשחקים רע את תפקידם
39:47פרעה לא שיחק פרעה נכון
43:22 שלח ידך ואחוז בזנבו
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב"ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ'דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת'ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב"ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ'דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת'ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שמועס ערב שביעי של פסח – דער סוד פון שבעת ימי המצות
הקדמה: צוויי בחינות אין מצה
לכבוד דעם מנהג צו לערנען ערב שבת ויום טוב, ווערט פארבונדן מיט דעם מאמר פון שבת הגדול וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער יסוד וואס ווערט אוועקגעשטעלט: עס זענען דא צוויי באזונדערע בחינות אין מצה:
1. מצה כמצוה מעשית – די אכילת מצה פון ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – א ספעציפישע מצוה פון דער ערשטער נאכט, פארבונדן מיט דעם קרבן פסח און דעם דראמאטישן מאמענט פון יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ פאר זיבן טעג – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס איז דער עיקר פון מצה, א גאנצע וואך לעבן אָן חמץ. דאס איז א נייע מדריגה, וואס שטייט פאר זיך אליין.
שביעי של פסח – דער אייגענער יום טוב פון שבעת ימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) איז נישט סתם א סוף פון פסח, נאר דער אייגענער יום טוב פון דער צווייטער בחינה. דער ערשטער טאג יום טוב געהערט צום קרבן פסח און יציאת מצרים; שביעי של פסח איז דער יום טוב פון דער שבעת ימים תאכל מצות בחינה – א באזונדערע מדריגה מיט א באזונדערע תוכן.
די גרויסע קשיא: פארוואס א גאנצע וואך?
דא שטעלט זיך א “נייע מה נשתנה”: פארוואס דארף מען א גאנצע וואך נישט עסן חמץ? מיר האבן שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר – וואס טוט זיך די רעשט פון דער וואך? אנדערע ימים טובים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) זענען נאר איין טאג – פארוואס דארף פסח זיבן?
—
דער רמב”ם’ס צוטיילונג: צוויי סארטן ימים טובים
דער רמב”ם האלט אז דער כלל פון ימים טובים איז פשוט צו פארשטיין – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבער פרטים ווי דער אורך פון יעדן יום טוב דארפן א הסבר. כאטש דער רמב”ם זאגט אליין אין זיין הקדמה אז מען זאל נישט זוכן טעמים פאר מספרים (ווי וויפיל קרבנות), זוכט ער יא א טעם פאר די לענג פון ימים טובים. ער טיילט אונטער:
– איין-טאג ימים טובים: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– זיבן/אכט-טאג ימים טובים: פסח, סוכות
צוויי שאלות דארפן ענטפערט ווערן:
1. פארוואס איז דא דער חילוק צווישן קורצע און לאנגע ימים טובים?
2. פארוואס דווקא זיבן טעג?
דער רמב”ם’ס תירוץ: שפירן און מפרסם זיין
שבועות איז זכר למתן תורה – א מאורע פון איין טאג, דעריבער איין טאג יום טוב. ראש השנה – זיך מתעורר זיין צו תשובה נעמט איין טאג. אבער פסח – חג המצות – האט א אנדערע נאטור: די מצוה פון נישט עסן חמץ קען מען נישט מקיים זיין אין איין טאג, ווייל איין טאג אן חמץ קען זיין מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – מען זאל עס שפירן, און “שיתפרסם הענין” – עס זאל מפורסם ווערן. דאס פאדערט א לענגערע תקופה.
פארוואס דווקא זיבן? – דריי שיכטן פון דערקלערונג
א) דער רמב”ם: זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
זיבן איז דאס פארקערטע פון צופאל: איין מאל – צופאל, צוויי מאל – צופאל, דריי מאל – חזקה, אבער זיבן – דאפלט חזקה, אן שום ספק אז דאס איז א באוואוסטע זאך. ערשט נאך זיבן טעג ווערט עס “ניכר” אז מען עסט נישט חמץ מכוון.
ב) זיבן אלס טבע’דיגע צאל
זיבן טעג איז אן אמצעי צווישן דער זון (איין טאג) און דער לבנה (דרייסיג טעג) – א חודש צעטיילט אויף פיר גיט א וואך. דער סדר פון א וואך האט צו טון מיט דעם סדר הטבעי.
אבער דא שטעלט זיך א קשיא: איז א וואך טאקע טבע’דיג? לכאורה איז א וואך נאר א זכר למעשה בראשית, נישט קיין טבע’דיגע ערשיינונג ווי דער טאג (זון) אדער חודש (לבנה). צוויי תירוצים:
1. זיבן כוכבי לכת – יעדער כוכב קאָרעספּאָנדירט מיט איין טאג, א שלימות’דיגע הקף גייט דורך אלע זיבן.
2. רפואה-סייקל – אין מעדיצין איז אנגענומען אז זיבן טעג איז דער נאטירלעכער סייקל פאר דעם גוף זיך אויסצוהיילן. דאס זעט מען אויך ביי מצורע – זיבן טעג הסגר, זיבן טעג באַאָבאַכטונג.
ג) דער יסוד: מצה איז רפואה, נישט בלויז זכרון
אויב מצה וואלט געווען בלויז א זכר ליציאת מצרים, וואלט גענוג געווען איין טאג. אבער מצה איז א רפואה – א טויש אין דעם מענטש’ס וועזן – און דעריבער דארף עס מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז דער היקף הטבעי.
דער רמב”ם אין הלכות תשובה ווארנט: ווער עס זאגט תורה איז בלויז א רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. די תורה איז א רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבער – די תורה איז מתדמה אל הטבע: אזוי ווי דער גוף ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, אזוי ווערט אויך די נפש אויסגעהיילט אין זיבן טעג. על פי קבלה: טבע איז נאר ו”ק (אָן מוחין), און די תורה ברענגט אריין ג”ר (מוחין/דעת) אין דער טבע – די שטרוקטור בלייבט ענלעך, אבער דער תוכן ווערט אויפגעהויבן.
ד) ברית מילה אלס משל
דער זעלבער פרינציפ ביי ברית מילה: וויאזוי איז מילה א שלימות אויב מ’צוברעכט דעם גוף? דער גוף איז אפשר מער שלם מיט דער ערלה, אבער די נפש איז בעסער אָן איר. מילה איז בשמיני – איבער דער טבע פון זיבן – ווייל עס איז א שלימות פון דער נפש.
ה) די העכערע מדריגה פון זיבן
זיבן רעפּרעזענטירט זיבן ספירות, זיבן מלאכים, זיבן מדריגות. דאס איז דער טיפערער גרונט פארוואס אלעס אין דער בריאה גייט אויף זיבן – ספירת העומר (7×7), זיבן טויזנט יאר, א.א.וו. נישט נאר דער גוף דארף זיבן טעג זיך צו טוישן, נאר אויך דער שכל און נפש דארפן זיבן מדריגות כדי אויפצונעמען דעם מעסעדזש פון מצה. דאס איז דער חילוק צווישן “בשבעת ימים” (אין זיבן טעג – צייט-באזירט) און “שבעת ימים” (זיבן טעג אלס מדריגות – מהות’דיג).
—
דער זוהר’ס צוגאנג: פארוואס נישט א גאנצע יאר?
דער זוהר פרעגט א שטארקע קשיא: אויב חמץ רמז’ט אויף יצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, פארוואס איז עס נישט אסור א גאנצע יאר ווי חזיר?
דער זוהר’ס משל (פרשת בא)
א פשוט’ער מענטש וואס מען האט באפרייט און געגעבן א הויכע מדריגה – ער טוט נישט יעדן טאג זיינע קרוינונגס-בגדים. ער לעבט אין דער וואכעדיגער וועלט. אבער איינמאל א יאר, ביים anniversary, טוט ער זיך אן די ספעציעלע בגדים – “וילבש אותם בגדי שש”, ווי יעקב האט געמאכט פאר יוסף “כתונת פסים”.
דער נמשל
נישט עסן חמץ איז נישט אליין די מדריגה – עס איז דער וועג ווי מען גייט ארויס מדרגה לדרגה, ווי “שבעת ימים ימלא את ידכם” ביי די מילואים פון כהנים. די זיבן טעג זענען א פראצעס פון התעלות, און נאכדעם לעבט מען ווייטער אויף דער נייער מדריגה – אבער מען דארף עס נאר איינמאל א יאר דורכמאכן מחדש.
—
מדריגת שבעת ימים – לחם עוני און קטנות
אין דברים שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות” צוזאמען מיט דעם באגריף “לחם עוני” – ארעמע ברויט. דאס מיינט אז די גאנצע זיבן טעג פון מצה זענען נאך אלץ א מדריגה פון חסרון, נישט די שלימות. דער ציל איז נישט צו בלייבן ביי לחם עוני – נאר אנצוקומען צום מן, צו די שתי הלחם, צום לחם עשיר – א העכערע מדריגה.
פארוואס קיין הלל שלם אויף פסח
דאס ערקלערט פארוואס מען זאגט נישט קיין הלל שלם די גאנצע זיבן טעג פסח (אנדערש ווי סוכות). צוויי טעמים ווערן פאראייניגט:
– לחם עוני – די גאנצע פסח איז נאך בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – ביי קריעת ים סוף זענען מצרים דערטרונקען געווארן
קטנות מיינט אז מען דארף זיך נאך שלאגן מיט דעם שונא. דאס בעסערע וואלט געווען “יתמו חטאים ולא חוטאים” – אז פרעה אליין זאל מודה זיין, נישט אז מען דארף אים באזיגן. סוכות דאקעגן איז ימי גדלות – דארט ברענגט מען 70 פרים פאר די 70 אומות, מען איז זיי מעלה צו קדושה אנשטאט זיי צו באקעמפן.
די טיפערע סוד: זיבן טעג קעגן זיבן כוכבי לכת
די זיבן טעג שטייען קעגן די זיבן כוכבי לכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – די הימלישע קערפערס וואס עובדי עבודה זרה האבן געדינט. יעדן טאג פון די וואך ווייזט מען: נישט נאר דין איך אויך דעם אייבערשטן, נאר דו (דער כוכב) ביסט בכלל נישט קיין גאט. דאס איז “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – מען גייט דורך יעדן פאלשן גאט און ווייזט אז ער איז נישט.
אבער דאס אליין איז נאך קטנות, ווייל:
– איינער מיט אמת’דיגן שכל דארף נישט יעדן איינס באזונדער צוברעכן
– מען דארף פארשטיין אז “גדול ה’ מכל האלהים” – ער איז דער כח אין אלעם
– אין גדלות שלאגט מען זיך נישט – מען איז מעלה אלעס צו קדושה
עצרת – דער איבערגאנג פון קטנות צו גדלות
“וביום השביעי חג לה'” – די עצרת מיינט מען האלט זיך איין: דער דמיון וויל מער צולייגן, און מען זאגט “ניין, דאס איז נישט גאט.” אבער עצרת מיינט אויך “נעצר” – אלקות ווערט אריינגעהאלטן אין א כלי. נאך די זיבן טעג פון קטנות, ווען מען האט קיין חשש טעות מער, קען מען יא זען – א מקדש, א תורה, מצוות – אן דער טעות אז די זאכן אליין זענען גאט.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, און דער וועג ווייטער
ביעור חמץ – קטנות
יעדער איינער פון די זיבן טעג (זיבן מדות) גייט דורך און זאגט „נישט א גאט, נישט א גאט” – מען נעגירט די פאלשע כוחות, ביז מען קומט צום אמת אז נאר איינער איז דער גאט. דאס איז דער ביעור חמץ – אוועקשטעלן אז קיין אנדערע כח איז נישט אמת. אפילו אין דער נידעריגער מדרגה דערקענט מען דעם אייבערשטנ’ס אנוועזנהייט – אויך דא איז דא א גאט.
שביעי של פסח – גדלות
דא איז א התכללות נצוצות – א העכערע מדרגה וואו מען דערגרייכט אז דער וואס איז „נאר איינער,” ממילא זענען אלע נאר איינער. מען קען משעבד זיין אפילו די זון (די נאטירלעכע כוחות), און דורך דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן באמת. אלץ ווערט אריינגענומען אין דער אחדות.
אבער אפילו דאס איז נאך נישט דער סוף
אפילו שביעי של פסח איז נאך בבחינת קטנות – מיר האבן נאך נישט די ריכטיגע ווערטער עס אויסצודריקן ווי עס דארף צו זיין. נאך שביעי של פסח דארף מען קומען אסאך העכער – צו דער פולער גדלות. די גאנצע זיבן-טעגיגע עבודה פון ביעור חמץ איז נאך א שטאפל, נישט דער סוף – א נויטווענדיגער פראצעס אויפ’ן וועג צו דער אמת’דיגער שלימות.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: די מדריגה פון שביעי של פסח
הקדמה – דער מנהג צו לערנען ערב יום טוב
רבותי, עס איז היינט ערב שביעי של פסח. ס’איז א מנהג צו לערנען יעדע ערב שבת ויום טוב.
עס איז אוודאי שפעט, און עס איז אלע יעדע זאך אין די תורה איז אמת, אויב מען הערט עס פארדעם, אדער נאכדעם, אדער אינמיטן.
איך וויל אונז לערנען אזוי: זיי האבן געלערנט ערב פסח א מאמר, אמת’דיג נאך די וואך פאר דעם, איך מיין שבת הגדול, ווען זיי האבן גערעדט וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער פשט אין די פסוקים – די הדגשה פון שבעת ימים
דער פשט איז, אז עס האט דער פסוק זאגט א פאר מאל:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
מען זעט א פאר מאל אין די פשט הפסוקים, אז אונז ביי אונז למשל כאפן נישט – איך מיין מען כאפט יא, ביי אונז כאפן נישט – עס זעט אויס אז דער ביעור חמץ, דער פעולה ממש, דער פעולה פון “תשביתו”, טוט מען אזוי ערב פסח, אדער אפשר מען גייט אריין אין פסח פילט מען מען האט שוין ארויסגעגאנגען פון די חמץ, מען הייבט אן צו עסן מצה.
די מצות עשה פון עסן מצה איז נאר די ערשטע נאכט לויט ווי די חכמים האבן געלערנט. אבער מען כאפט נישט, עס איז דא א שטארקע הדגשה אין די תורה, אז מען זאל נישט האבן חמץ, מען זאל עסן מצה, לויט ווי אונז לערנען, דער פשט פון מצה איז “יאכל את שבעת ימים”, מיט’ן פשט נישט חמץ.
צוויי בחינות אין מצה
די אנדערע זייט, דער נושא פון מצה, די הויפט שבע בחינות ביעור חמץ, עס איז דא צוויי בחינות מצה, יא?
בחינה ראשונה: מצה כמצוה מעשית
ס’איז דא א בחינה מצה וואס איז א מצוה מעשית, א חלק פון די שמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, ווייל דאס איז די חיוב פון די ערשטע נאכט וואס מען מאכט אן אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – דער עיקר
אבער דאס איז אפשר נישט אפילו דער עיקר פון מצה, עס איז נאר אזוי ווי א פרט אין מצה. דער עיקר פון מצה איז דאך די ביעור חמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, אז אויף דעם איז דא א פעולה נוספת אויף דעם אז מען זאל משפיל זיין דעם שאור, משפיע זיין די חמץ, כדי אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ אין פסח.
אבער די עיקר פעולה, די עיקר מציאות פון די מצה פון א גאנצע פסח איז בעצם נישט סתם חמץ, זיי עסן מצה און נישט חמץ. ס’איז אפילו נישט די מהירות פון די חיפזון. יא, די חיפזון דארף מען רעדן די ערשטע נאכט, דאס איז אוודאי די צייט פון רעדן פון די חיפזון פון יציאת מצרים.
דער אונטערשייד צווישן די ערשטע נאכט און די שבעת ימים
דאס איז אלעס אין די בחינה פון ארויסגיין פון די חמץ, די ערשטע זאך, די רגע וואס מ’גייט ארויס איז אויס די שטארקע פעולה, די גרויסע אזויווי חיות, די לעבעדיגקייט, מ’טוט עפעס, ס’גייט ארויס.
אבער נאכדעם איז דא זיבן טעג וואס מ’עסט מצה, און ס’זעט אויס מפורש אין די פסוקים אז די זיבן טעג איז א נייע מדריגה, א מדריגה חדשה פון די בחינות פון מצה, אנדערש ווי די בחינה פון שלילת החמץ.
פסח מצרים – איין טאג
אזוי ווי אונז קענען זען, אין פסח מצרים, אפשר אפילו אין פסח מדבר על פי פשט, אבער די הלכה איז זיכער אין פסח מצרים איז דאך געווען יום אחד, ס’איז נאר געווען איין טאג.
שטייט מפורש “כי תבואו אל הארץ”, דעמאלטס וועט זיין, מ’וועט מאכן חג המצות, מ’וועט מאכן זיבן טעג. זיבן טעג חג המצות איז נאר בשעת וואס מ’איז אנגעקומען אין ארץ ישראל. אזוי שטייט אין די “ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, און דעמאלטס “וחגותם אותו חג לה'”.
“ביום השביעי חג לה'” – דער יום טוב פון די שבעת ימים
און ס’שטייט נאכמער אין די נעקסטע פרשה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס הייסט אז דאס שטייט אויף פרשת וארא, כביכול, מיט עסן מצה זיבן טעג, און פון דעם וועט ווערן, דורך דעם “וביום השביעי” איז א חג לה’.
וואס איז “חג לה'”?
חג לה’ איז גאר א הויכע זאך, ס’שטייט נישט אויף יעדע זאך, ס’שטייט אויף סוכות, ס’שטייט אפאר מאל חג לה’. וואס איז די חג לה’ וואס איז נישט די חג די ערשטע נאכט וואס האט דאך צו טון מיט די הקרבת קרבן פסח נאך פון י”ד, פון ערב פסח, און מ’מאכט פארנאכט אויך, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה איז דאס אלעס א המשך צו די ערשטע זאך פון די קרבן פסח. האסטו אן עקסטערע דין פון עסן מצה זיבן טעג, דהיינו נישט עסן חמץ זיבן טעג, דאס איז א נייע מדריגה, א נייע בחינה, און די בחינה האט א יום טוב.
שביעי של פסח – דער יום טוב פון די שבעת ימים
די יום טוב פון די בחינה הייסט שביעי של פסח, עס הייסט עצרת, “ביום השביעי עצרת”, אדער “ביום השביעי חג לה'”. דאס איז די יום טוב וואס האט צו טון מיט די שבעת ימים.
ס’איז די יום טוב פון די ערשטע טאג, ס’איז אמת, עס האט עקסטערע יום טוב. ס’קען זיין אז פסח אליינס, י”ד, על פי בחינת יום טוב איז נישט ממש קיין יום טוב, ס’איז נישט איסור מלאכה. ס’איז דא א מנהג, אמאל איז געווען א מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבער ס’איז נישט דא קיין מצוה פון איסור מלאכה, ס’איז נישט ממש קיין יום טוב מדאורייתא. די יום טוב פון דעם איז אוודאי די ליל הסדר, די ערשטע טאג פסח, וואס איז אלץ א המשך פון דעם.
אבער די שבעת ימים, די מדריגה וואס הייסט “שבעת ימים תאכל מצות”, די יום טוב פון דעם איז “ביום השביעי חג לה'”. די יום טוב פון עצרת של פסח, וואס שטייט עצרת, “ביום השביעי עצרת” שטייט אין פרשת ראה, אדער די חג לה’ וואס איז שביעי של פסח.
די נויטווענדיגקייט צו פארשטיין די מדריגה פון שביעי של פסח
און מ’דארף אמת’דיג פארשטיין די מדריגה, די בחינה, מ’איז נישט נאר צו רעדן וועגן דעם גענוג. געווענליך שביעי של פסח איז אלע דרשות גייען אויף קריעת ים סוף, וואס איז אוודאי א גרויסע זאך, מ’זאל לערנען אז ס’איז געווען קריעת ים סוף אין די צייט.
אבער מ’דארף געדענקען אז די פשוטו של מקרא, נאכדעם, איך מיין אז אויך די עומק הסוד, שפעטער איז דא א סוד פון קריעת ים סוף, די אריז”ל האט קאנעקטעד אביסל די סוד פון קריעת ים סוף מיט די ענין פון שביעי של פסח, אפשר וועלן מיר אביסל מסביר זיין, אפשר וועט מען עס קענען פארשטיין.
דער פשט: שביעי של פסח איז דער זיבעטער טאג פון חג המצות
אבער די פשטות, שביעי של פסח איז די חג, חג המצות, די זיבעטע טאג פון חג המצות. מ’קען זאגן, סוכות איז דאך דא די זיבעטע טאג, אדער די אכטע טאג האבן מיר דאך שמיני עצרת, ס’איז אן עצרת פון נאך זיבן טעג, דא איז עס נאך זעקס טעג, אקעי, ס’איז אביסל אנדערש.
איך האב געזען די ספורנו אפשר וויל טענה’ן אז פון אים זעט מען ניין, אז שביעי של פסח איז א נייע זאך, ס’האט מיט קריעת ים סוף, ווייל אזוי ווי שביעי של סוכות איז נישט קיין יום טוב, אם לא שמיני עצרת, וואס איז שמיני, ס’איז א נייע זאך, און ס’קען זיין אז די שמיני של פסח איז בעצם וואס אונז רופן עצרת צו שבועות.
אבער על כל פנים, די פשטות איז נישט אזוי, די פשטות איז אז שבעת ימים, אזוי שטייט בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, דאס שטייט שוין אמת’דיג אפילו פאר קריעת ים סוף, יא, ס’איז שוין א מצוה לדורות, ס’איז שוין געגעבן געווארן אין מצרים. און דאס איז די קדושה פון חג המצות, עס איז די יום השביעי חג לה’.
די גרויסע קשיא: פארוואס דארף מען זיבן טעג?
זאל אונז וועלן פארשטיין וואס איז די מדרגה פון חג המצות שבעת ימים לה’. וואס וואלט געפעלט ווען עס איז חג המצות איין טאג?
דאס איז נישט נאר א למדות’דיגע קשיא
דאס איז נישט נאר אז דאס איז א קשיא למדנות’דיג וואס מען קען פרעגן, עס איז דאך אפילו א יום טוב וואס איז איין טאג:
* שבועות איז איין טאג
* ראש השנה איז איין טאג
* יום כיפור איז איין טאג
מען קען גאנץ גוט מאכן ימים טובים פון איין טאג, עס פעלט נישט אויס אז די יום טוב זאל זיין זיבן טעג.
דאס איז אויך א קשיא במציאות
דאס איז אויך א קשיא במציאות, עס איז אויך א קשיא אין די הנהגה. יעדער איינער וואס מאכט פסח, ער פילט, די גרויסע קנאק פון פסח מאכט מען די ערשטע טאג, די ליל הסדר, ס’איז אוודאי א גרויסע יום טוב, א גרויסע אור, און נאכדעם שלעפט מען זיך נאך זעקס טעג חול המועד.
און ווען עס קומט שביעי של פסח, אקעי, איז נאך א יום טוב, אזא שטיקל שבת אזא, אבער מען זעט נישט פארוואס עס פעלט אויס די שבעת ימים.
א נייע “מה נשתנה”
און די תירוץ אויף דעם איז, ס’איז אן אנדערע אייער קשיא, איר קענט פרעגן א נייע מה נשתנה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, האבן מיר גענטפערט, מיר זענען ארויס פון מצרים די נאכט, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, וואס וועט נאר זיין די ריזן פאר דעם עסט מען נישט חמץ די ערשטע נאכט, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
דארף דער אינגל פרעגן נאך, ולא עוד קשה לי, פרעגט דער אינגל מארגן, שביעי של פסח פרעגט ער א נייע קשיא, פארוואס עסט… שבכל השבועות, יא, ס’איז א נייע קשיא, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה השבוע הזה כולו מצה, ס’איז א גאנצע וואך, שבעת ימים תאכלו מצות. ווי קומט דאס?
די קשיא ווערט נאך שטארקער
וועסטו זאגן, די פשט איז אזוי ווי די רמב”ם זאגט, ס’איז נישט קיין חיוב צו עסן מצה, ס’איז נאר א איסור צו עסן חמץ. אקעי, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, איז דאך אפילו א גרעסערע קשיא, פארוואס השבוע הזה אסור?
וועסטו זאגן מיר זענען ארויס פון מצרים, זייער גוט. ווי לאנג זענען מיר ארויס פון מצרים? האבן מיר שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר. וואס איז געשען היינט אז מען מעג נישט עסן חמץ א גאנצע וואך?
דער רמב”ם’ס צוגאנג צו טעמי המצוות פון ימים טובים
און איך וויל זאגן די תירוץ וואס דער רמב”ם האט געשריבן על דרך הפשט לפי דרכו, און איך וויל עס אביסל אריינלערנען אזוי ווי אונז זעען מיר דא לעצטנס, און ארויפברענגען די פירוש אין די זוהר.
דער זוהר רעדט נישט ממש פון די קשיא, ביי שבועות כמעט מפרש די רמב”ם’ס שאלה, אבער אויך אין אפאר פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון די סוד פון שבעת ימים תאכלו מצות, ער פרעגט געווענליך איז עס כדי צו ענטפערן אן אנדערע קשיא, צוויי אנדערע קשיות וואס ער פארענטפערט מיט דעם, אבער ס’זעט מיר אויס אז ס’האט אויך צו טון מיט פארשטיין די סוד, די מדרגה פון שבעת ימים תאכלו מצות. און נאכדעם וועלן מיר דאס מסביר זיין, רבינו האר”י אין המשך פון וואס מיר האבן געלערנט.
דער רמב”ם’ס קשיא
סאו וואס האט דער רמב”ם געזאגט? דער רמב”ם האט געפרעגט אזא קשיא. דער רמב”ם איז אלעמאל, אזויווי אלעמאל, געגאנגען זייער ברייט אין די כללות הדברים.
די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב
די וועלט פארשטייט, ס’איז דא פארשידענע ימים טובים, די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב פאר, מ’דארף נישט אמת’דיג, ער זאגט אליין, אז א יום טוב, ס’איז דא אלע מיני סארט מצוות, די טעם המצוות פון פארוואס ס’איז דא ימים טובים איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס’איז נישט קיין מצוה ווי שעטנז וואס מ’דארף זוכן פשטות.
אוודאי איז דא נאך עומק און נאך טיפקייטן וואס מ’קען טון, נישט נאר פארשטיין, מ’קען נאך טון אין א יום טוב נאך מער ווי די פשט. אבער דאס אז ס’איז דא א יום טוב פארשטייט יעדער:
בגשמיות
סיי בגשמיות איז עס א גוטע זאך, א מענטש זאל זיך פרייען מפעם לפעם
בענין החברה
סיי בענין א חברה, וואס ס’איז בבחינת תיקון החברה, זאל זיין אדם זאל זיך צאמקומען, מ’זאל זיך פרייען צוזאמען, ס’איז אוודאי פאר דעם איז אויך א גוטע זאך
תיקון המידות
תיקון המידות, דאס וואס מאכט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” ווי דער רמב”ם איז מדגיש אלעמאל
בבחינת רוחניות
סיי בבחינת רוחניות, וואס מ’זאל זיך צאמקומען לערנען, מ’זאל זיך דערמאנען די מופתים פון יציאת מצרים, די לימודים פון אמונה, די דעת
דאס איז אלעס גוטע זאכן, אלעס דברים פשוטים וברורים, ס’דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל, ס’איז דברים, קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט דא אויס א הסבר.
אבער פרטים דארפן א הסבר
עם כל זה, דארט איז דא פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון ימים טובים אמת’דיג, איז נישט שווער, פארוואס ס’איז דא א יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר. איז דא אויף כמה סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין.
דער רמב”ם זוכט א טעם פאר די אורך הימים טובים
איין סארט פרט איז וואס איז די סוד פון די אורך הימים טובים. ס’איז זייער אינטערסאנט, ווייל דא דער רמב”ם ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט, פארוואס זיבן טעג און נישט זעקס טעג.
זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז עס זענען דא פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל עס מוז דאך זיין עפעס. איך האב געמאכט אכט טעג, וועסטו פרעגן פארוואס אכט טעג? איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות מען ברענגט און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס עס קומט צו די וויפיל טעג ימים טובים זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט. און ער זאגט, איך זע דאך אז עס איז דא אפשר א געוויסע סדר אין דעם. דו זעסט דאך אז עס איז דא ימים טובים פון איין טאג, עס איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: די אורך פון די חגים לויט דעם רמב”ם און דעם זוהר
פרק ב: פארוואס זענען עטליכע ימים טובים לאנג און אנדערע קורץ?
די גרונט-שאלה: פרטים דארפן א הסבר
עס דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל. ס’איז דברים קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט אויס א הסבר. אבער עם כל זה, איז דא די פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון יום טוב’ן אמת’דיג, איז נישט שווער. פארוואס איז דא יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר.
די סארטן פרטים וואס מ’דארף מסביר זיין
איז דא עטליכע סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין. איין סארט פרט איז, וואס איז די סארט פון די אורך פון די יום טוב’ן? ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא דער רמב”ם [Maimonides, Rabbi Moshe ben Maimon, 1138-1204] ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט, אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט.
פארוואס זיבן טעג, נישט זעקס טעג? זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז דאס איז סארט פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל ס’מוז דאך זיין עפעס. איך וואלט געמאכט אכט טעג, וואלסטו געפרעגט פארוואס אכט טעג. איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות [sacrifices] מ’ברענגט, און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס ס’קומט צו די וויפיל טעג יום טוב’ן זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט.
דער רמב”ם’ס חילוק: צוויי סארטן ימים טובים
און ער זאגט דאך אז ס’איז דא א געוויסע סדר אין דעם. ער זאגט אז ס’איז דא יום טוב’ן פון איין טאג, ס’איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן יום טוב’ן, אינטערעסאנט:
יום טוב’ן פון איין טאג:
– ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year]
– יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] — אפשר ממש יום כיפור איז נישט ממש די זעלבע סארט יום טוב
– שבועות [Shavuot: the Festival of Weeks]
יום טוב’ן פון זיבן טעג אדער אכט טעג:
– פסח [Pesach: Passover]
– סוכות [Sukkot: the Festival of Tabernacles]
לאמיר זאגן בערך די זעלבע. צוויי סארטן יום טוב’ן, דאס איז די יום טוב’ן מדאורייתא [from the Torah].
די צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין
מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד. דאס איז איין לעוועל, איין שאלה. נאך א שאלה דארף מען פארשטיין, פארוואס פונקט זיבן טעג. דאס איז צוויי אנדערע שאלות. יא, אדער אכט טעג, לאמיר זאגן סוכות איז זיבן פלאס איינס, לאמיר זאגן ס’איז ענליך, יא?
דאס איז צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין:
1. פארוואס איז דא גרויסע לאנגע יום טוב’ן, וואכעדיגע, א גאנצע וואך פון יום טוב, און ס’איז דא יום טוב’ן וואס איז נאר איין טאג?
2. חוץ פון דעם איז דא יום טוב’ן וואס ס’איז דא א ספעציעלע מספר פון זיבן, ספעציעלע מספר.
די צוויי שאלות פרעגט דער רמב”ם, און ער ענטפערט על פי פשטות, און מיר וועלן זען אין דעם פשט לקח טוב, און די זוהר [the Zohar: the foundational work of Kabbalah] וואס איז ממשיך אויף דעם די סודות הדברים [the mystical secrets of the matters], און די רמב”ן [Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270], די זוהר, און די אנדערע מפרשים [commentators] וואס ברענגען ארויס מער נאכדעם די אריז”ל [Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal, 1534-1572], מיר וועלן זען.
דער רמב”ם’ס ביאור: פארוואס שבועות איז איין טאג און פסח איז זיבן
אנהייבן מיט די צווייטע שאלה
סאו קודם, און ס’איז אינטערעסאנט אז ער הייבט אן קודם מיט די ערשטע שאלה, פארוואס איז עס בכלל זיבן טעג? אבער איך וויל אנהייבן קודם מיט די צווייטע שאלה, פארוואס איז אנדערש שבועות פון פסח? אדער מ’זאל זאגן ראש השנה, שבועות פון פסח און סוכות. ווייל ביידע זענען איינס נעבן די צווייטע, יא?
נאך פסח קומט שבועות, נאך ראש השנה קומט סוכות. ס’איז דאך צוויי סעטס פון, אמת, ס’איז דא יום כיפור אויך, ס’איז נאך א טאג, אבער על כל פנים, ס’איז דאך צוויי סעטס פון ימים טובים וואס האבן איין טאג, און נאכדעם נעבן דעם א זיבן-טאגיגע יום טוב.
פסח איז חג המצות — די מצוה פון נישט עסן חמץ
זאגט ער אזוי, פסח איז דאך די ענין פון עסן מצה [matzah: unleavened bread], יא? יעדער איינער פארשטייט, מ’דארף עסן מצה. פארוואס? מיר פארשטייען, אבער ס’איז א גרויסע נושא פון פסח, ס’הייסט חג המצות [the Festival of Unleavened Bread]. פסח הייסט חג המצות, ס’הייסט נישט פסח, פסח איז דאך נאר די ערשטע טאג. חג המצות, ס’איז חג המצות. דאס הייסט, מ’דארף עסן מצה און נישט חמץ [chametz: leavened bread].
די חילוק צווישן עסן מצה און נישט עסן חמץ
יעצט, לאמיר פארשטיין אזוי, אויב מ’זאגט מ’דארף מאכן א גרויסע סעודה [festive meal], “על מצות ומרורים יאכלוהו” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], עסן א קרבן פסח [Passover sacrifice], דאס איז ווארשיינליך א זאך פון איין טאג. יעדער איינער זעט אז ס’איז א שמחה [joy], א חגיגה [celebration], א גרויסע חג וואס מ’האט געמאכט לכבוד [in honor of], מ’איז געגאנגען אפילו אין די הר הבית [the Temple Mount], מ’מאכט אן עליה לרגל [pilgrimage to Jerusalem], א ספעציעלע מצוה [commandment] און שמחה וואס מ’האט געמאכט לכבוד יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
אבער אויב מ’זאגט אן אנדערע זאך, נישט עסן מצה, נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ. שטעל דיר פאר אז איין נאכט מ’עסט נישט חמץ, אדער צוויי נעכט מ’עסט נישט חמץ, צוויי טעג מ’עסט נישט חמץ. קען דאך אלץ זיין במקרה [by chance].
די הגדה של פסח און דער מהר”ל’ס ביאור
די הגדה של פסח [the Passover Haggadah], דער מהר”ל [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] זאגט דאך אזוי, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. וואס הייסט יעדע נאכט עסן סיי חמץ און סיי מצה? ניין, ס’מיינט דיר צו זאגן, ס’קען זיך מאכן אז מ’עסט אביסל חמץ, ס’קען זיך מאכן א צווייטע נאכט, ס’איז נישט געווען קיין צייט, האט מען געמאכט מצה. ס’קען זיין, ס’מאכט זיך, ס’מאכט זיך, אדער סתם איז דא אן ענין מ’עסט מצה.
די נושא פון נישט עסן חמץ, יא, די נושא, פארשטייט זייער גוט און זייער שיין אזוי, די מצוה פון יא עסן מצה קען מען מקיים זיין די ערשטע נאכט, און דווקא די ערשטע נאכט. דעמאלטס, איין נאכט מ’עסט יא א מצה, דאס איז אקעי, ס’איז א ספעציעלע מצה, מ’מאכט א ברכה “על אכילת מצה” [on eating matzah], מ’מאכט קלאר, דאס איז די מצה פון “זכר ליציאת מצרים” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
דער רמב”ן’ס יסוד: נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר
אבער די מצוה פון נישט עסן חמץ, זאגט דער רמב”ן, מ’קען עס נישט מקיים זיין אין איין נאכט, ס’איז נישט מעגליך. פארוואס קען מען נישט עסן חמץ אין איין נאכט? מ’קען מאכן א כוונה [intention], איך עס נישט חמץ היינט ווייל יציאת מצרים, ווייל פסח. זייער גוט, אבער ס’איז נישט אזוי ניכר [noticeable]. מ’וואלט אפילו געקענט פרעגן קיין קשיא [question] אויף דעם “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. פיין, ס’איז פונקט א נאכט וואס מ’עסט מצה. וואס קענסטו מיר עפעס טון?
כדי ס’זאל זיין א חלות [a distinct status], מ’זאל פילן בכלל, ער רופט עס “כדי שתהיה מרגיש” [so that you should feel it]. צוויי זאכן:
– מ’זאלסט מרגיש זיין
– און “שיתפרסם הענין” [that the matter should become publicized]
מיר געדענקען דאך, די אלע מצוות [commandments] האבן דאך א ענין פון מודיע זיין [making known], יא, מודיע זיין די נסים [miracles], מודיע זיין די דעת [knowledge], מפרסם זיין [publicizing], יעדער איינער זאל וויסן. קען מען נישט טון אין איין נאכט. ווי לאנג דארף מען עס טון? אט ליעסט אפאר נעכט.
פארוואס דווקא זיבן טעג?
אויף דעם וועט קומען די צווייטע שאלה פארוואס פונקט זיבן, אבער ס’מוז זיין א לענגערע… ס’מוז זיין אט ליעסט קודם די ערשטע זאך, ס’מוז זיין א לענגערע משך תקופה [period of time].
מ’קען זאגן אזוי ווי ס’זאל זיין א חזקה [a presumption established through repetition], יא? דריי וואלט שוין געווען אפשר א שאלה אויב ס’איז גענוג, יא? דריי איז א חזקה. וואס טייטש? ערשטע מאל, מקרה [coincidence]. צווייטע מאל, מקרה. דריטע מאל, אה, ס’איז שוין דא א פעטערן, ס’איז שוין דא עפעס א ריזן, ס’איז דא עפעס א זאך וואס מ’דארף פארשטיין.
זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
די זעלבע זאך איז נאך לענגער פון דריי, זיבן. לאמיר זאגן אזוי א פשוט’ע זאך, די זיבן איז זיכער אז ס’איז נישט קיין מקרה. זיבן איז די אפאזיט פון מקרה, זייער אינטערעסאנט, יא? נישט די ווארט חזקה. איין, צוויי מאל איז געשען א זאך, אבער מ’קען זאגן זיבן איז דאך צוויי מאל דריי פלוס איינס, ס’איז נאך מער.
ס’איז דאך דא א שיטה [opinion] אז חזקה ווערט מען פון די פערדע מאל, יא? דאס הייסט דריי מאל, נאכדעם די פערדע מאל איז ער א מועד [an established pattern]. סאו, דריי מאל געטון א זאך, אקעי, געטון, אוכל חמץ ומצה. אה, די פערדע מאל, אדער די זיבעטע מאל, שוין דאפלט, שוין בלא שום ספק [without any doubt] א חזקה, יעצט איז ניכר געווארן אז ס’איז א ריעל זאך, ס’איז דא עפעס אן עכטע ריזן פארוואס מ’עסט נישט חמץ. און נאר אזוי קען מען מקיים זיין די נושא פון נישט עסן חמץ.
דער חילוק צווישן פסח און שבועות
דאס איז די הייליגע רמב”ם’ס חילוק, מה שאין כן [which is not the case with] שבועות. שבועות איז דאך זכר למתן תורה [a remembrance of the Giving of the Torah]. ווי לאנג האט גענומען מתן תורה [the Giving of the Torah]? איין טאג. געדענקט מען עס אין איין טאג.
די זעלבע זאך ראש השנה. ראש השנה איז, לאמיר זאגן, תקיעת שופר [blowing the shofar] איז הכל לתשובה [everything is for repentance]. ווי לאנג נעמט זיך מתעורר זיין צו תשובה [to be aroused to repentance]? טאקע תשובה צו טון נעמט צען טעג, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance], אט ליעסט, א גאנץ לעבן, אבער זיך מתעורר זיין נעמט איין טאג.
פסח איז אויך געשען אין איין טאג — אבער…
פשוט, פסח איז אויך זכר צו א זאך וואס איז געשען אין איין טאג. אה, וואלט מען געטראכט וועגן דעם. לכאורה, אזוי זעט עס אויס, “היום אתם יוצאים” [today you are going out]. אבער אויב מ’וויל עס טון דורך נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ קען מען נישט אין איין טאג. ס’איז נישט, ס’איז נישט קיין חשבון. ס’איז נאר א חשבון אויב מ’טוט עס א גאנצע וואך.
די מסקנא על פי פשט
אזוי אז מ’פארשטייט מען שוין על פי פשט [according to the simple meaning] אז “שבעת ימים תאכל מצות” [seven days you shall eat matzot], און כדי צו עסן מצות וואס מיינט נישט חמץ, מוז מען נעמען זיבן טעג פאר דעם. דאס איז די ערשטע לעוועל. און לאמיר שוין אויף דעם ערשטן לעוועל צולייגן וואס דער זוהר לייגט צו אויף דעם.
דער זוהר’ס ביאור: די סודות הדברים
די זוהר’ס קשיא: פארוואס איז חמץ נישט אסור א גאנצע יאר?
וואס זאגט דער זוהר? דער זוהר, צוויי פלעצער, און צוויי אנדערע תירוצים [answers], אבער ביידע זענען אין די זעלבע בחינה [aspect] פון נישט עסן חמץ. זאגט דער זוהר, פרעגט דער זוהר, און מ’קען דאך דער זוהר’ס קשיא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם בהרחבה [at length] אין די כתבים [writings], און אפשר איז געווען שיעורים [classes] וועגן דעם פריערדיגע יארן.
ס’איז דאך א געוואלדיגע קשיא, אז אויב חמץ איז א רמז [hint] פאר’ן יצר הרע [evil inclination], אדער ווי די מקובלים [Kabbalists] זאגן טיפער, אז חמץ איז א רמז פאר א קליפה [husk/shell of impurity], פאר די אויפגעבלאזנקייט פון די “עשה לנו אלהים” [make us gods] וואס מיר האבן געלערנט שבת הגדול [the Great Sabbath before Passover]. אויב אזוי, פארוואס זאל מען עסן חמץ א גאנצע יאר? וואס איז די סתירה [contradiction]? אויב חמץ איז א שלעכטע זאך, דארף עס זיין אסור א גאנצע יאר, אזוי ווי חזיר [pig], אזוי ווי מאכלות אסורות [forbidden foods].
דער זוהר’ס תירוץ: א משל פון בגדי מלכות
יעצט, אויף דעם זאגט דער זוהר צוויי אנדערע תירוצים, עט ליעסט, אויף די קשיא. אבער איך מיין אז ביידע פון זיי האבן צו טון אין גלייך, ווייל ביידע פון זיי… איך האב פשוט געמאכט א סוירטש [search] אין זוהר ווי דער זוהר רעדט פון די נושא פון שבעת ימים. ביידע פון זיי ברענגט דער זוהר אריין די נושא פון שבעת ימים. ס’איז פשוט, ווייל די איסור חמץ איז זיבן טעג טאקע, אבער איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין אויף אזא אופן.
דער ערשטער פשט אין פרשת בא
איין זאך זאגט דער זוהר הקדוש אין פרשת בא [the Torah portion of Bo]. לאמיר געבן א טשעק גלייך אין וועלכע פרשה דאס איז… יא, אין פרשת בא. די ערשטע פשט וואס דער זוהר זאגט אויף דעם, די ערשטע זאך וואס דער זוהר זאגט אין פרשת בא איז, אז ער זאגט א משל [parable].
ער זאגט א משל, ער זאגט, ער וויל ארויסברענגען אז חמץ, די איסור פון חמץ, איז נישט כפשוטו [literally] אז חמץ איז א שלעכטע זאך. ס’איז מער אז חמץ ווייזט אויף די עבודה זרה [idolatry], לאמיר זאגן, אויף די כח החומר [the power of materialism], אויף די כח פון די שבעים שרים [the seventy celestial princes], די אלע ענינים [matters] וואס מיר לערנען אז דאס איז די יציאת מצרים, איז ארויס פון זיי.
די משמעות פון ארויסגיין פון מצרים
זאגט דער זוהר, אז בעת וואס זיי זענען ארויס פון זיי, זיי זענען בעל כרחם [against their will] ארויסגעגאנגען, ארויסגעגאנגען פון די שליטה [dominion] פון חמץ, פון די שליטה פון די סטרא אחרא [the Other Side, forces of impurity], פון די… דער זוהר זאגט דארט אז ער האט אסאך נעמען: אל אחר [another god], יצר הרע, אלימא חרינא [Aramaic: the other harsh one], פרעה [Pharaoh], המן [Haman]. ער האט אסאך נעמען דארט. ס’איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ’רופט אים, שבעה שמות נקרא יצר הרע [the evil inclination is called by seven names], אבער דער יוצא ממצרים [one who goes out from Egypt] איז פטור [exempt] פון די אלע זאכן.
איז בעצם, דאס וואס מ’עסט מצה פסח און נישט חמץ, איז מ’דארף ארויסגיין, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען פון דעם. נאר פארוואס עסט מען?
דער משל: א מענטש וואס ווערט א בן חורין
זאגט ער א משל, א מענטש וואס איז געווען א פשוט’ער מענטש, מ’האט אים געמאכט א בן חורין [a free person], מ’האט אים געגעבן א ממשלה [government position], מ’האט אים געגעבן א הויכע מדריגה [high level], א הויכע אמט [high office] אין די מלכות [kingdom]. ער גייט נישט יעדן טאג די בגדי מלכות [royal garments], די ספעציעלע קאראניישן בגדים, יא? א ספעציעלע בגדים וואס מ’גייט, די קרוין [crown], די בעקיטשע [special coat] וואס מ’טוט זיך אן לכבוד די המלכה [in honor of the queen].
יענער איז געווארן א גאווערנאר, א גענעראל, א פריץ [nobleman], איך ווייס וואס ער איז געווארן, גיבט מען אים עפעס א ספעציעלע בגד כדי זיך צו מלביש זיין [to dress in]. ער גייט עס נישט יעדן טאג. יעדן טאג טוט ער זיין ארבעט, און אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין לעבט ער אין די וואכעדיגע וועלט, לעבט ער אפילו אין די הדיוט [common] וועלט. ער איז נישט אלעמאל אין די לעוועל פון ווערן א בן חורין, פון ווערן די מדריגה. ווערן די מדריגה, דאס איז געשען איינמאל.
דער נמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם” [seven days shall your hands be filled]. מ’זעט זייער שיין אין די תורה, אז מ’וויל מאכן א מענטש, פרשת צו [the Torah portion of Tzav], מ’וויל מאכן א מענטש פאר א כהן [priest], דארף ער זיבן טעג גיין אנטון די בגדי כהונה [priestly garments], יא, מ’ריבוי בגדים [the many garments], מ’מאכט די שמן המשחה [the anointing oil], מ’מאכט די סדר המילואים [the inauguration ceremony], “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
נאכדעם איז ער נאך א כהן, אפילו ער גייט ארויס. בשעת’ן עבודה [during the service] דארף ער זיך אנטון די בגדי כהונה, אבער ס’מיינט נישט, ער האט אויך אנדערע עבודות, “יורו משפטיך ליעקב” [they shall teach Your laws to Jacob], דער כהן איז דאך א מלמד [teacher]. נישט אלעמאל גייט ער מיט די מדריגה פון “ימלא את ידכם”.
די נמשל צו פסח: איינמאל א יאר די בגדי שש
פארוואס? ווייל מ’דארף טראכטן פארוואס, אבער אזוי איז אפשר די סדר. אז מ’פארשטייט אז די ווארט איז נישט אז די חמץ איז אליינס די מדריגה, די נישט עסן חמץ איז אליינס די מדריגה וואס מ’נעמט זיך, נאר א רמז און דעם איז. די נישט עסן חמץ איז די וועג וויאזוי מ’גייט ארויס מדרגה לדרגה [from level to level]. ס’איז מער דאס.
ממילא [therefore], נאר איינמאל דארף ער דאס טון. נאכדעם, זאגט דער זוהר, מ’מאכט א זכר [remembrance] פאר דעם יעדע יאר. קען זיין מ’מאכט א זכר פאר די שבעת ימי המילואים, נישט קלאר דארט. דער כהן גדול [High Priest] מאכט א מנחת חביתין [the griddle-cake offering] יעדן טאג. מביא למעלה ממותו [he brings more than his death offering], וואס איז דער זעלבער קרבן וואס דער כהן גדול ברענגט כדי זיך כדאי צו ווערן ממולא [to become inaugurated], מאכט דער כהן גדול יעדן טאג.
אבער זאגט דער זוהר אז דאס איז דער סדר אז איינמאל א יאר, ווען ס’קומט די anniversary פון דעם צייט ווען ער איז געווארן באקומען דעם כבוד [honor], דעם פאסטן [position], טוט ער זיך אן נאכאמאל די בגדי שש [the linen garments], “וילבש אותם בגדי שש” [and he shall put on the linen garments], ווי א פאטער טוט אן פאר יוסף [Joseph] שיינע בגדים, “ויעש לו כתונת פסים” [and he made him a coat of many colors], זאגט דער זוהר, ווייל ס’איז א בחינה פון “ויעש לו כתונת פסים”.
פארוואס דווקא זיבן טעג פסח? – דער רמב”ם’ס דערקלערונג און די טבע’דיגע סדר
דער רמב”ם’ס ערשטער טעם: זיבן אלס א טבע’דיגע צאל
דאס איז איין וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין.
און דא ווייטער, דא איז שוין אסאך מער קלארער און נענטער צו דעם וואס מיר לערנען דא. דאס הייסט, ס’קומט קאנעקטעד מיט דאס וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל די נושא איז דאך ממש די נושא פון רפואה [רפואה: healing, medicine]. איז זייער אינטערעסאנט, ער גייט דאך ברענגען וואס די ערשטע זאך וואס דער רמב”ם זאגט: פארוואס פונקט זיבן טעג?
זאגט דער רמב”ם אזוי: פארוואס פונקט זיבן טעג? פארוואס נישט, איך האב געזאגט דריי טעג, פיר טעג, וואס איז אויך געווען א חזקה [חזקה: a presumption, established pattern]? זאגט דער רמב”ם, קודם זאגט ער א טעם: זיבן טעג איז א גוטע נאמבער, ס’איז אן אמצעי צווישן די לבנה [לבנה: moon] און די זון [שמש: sun]. א וואך – די זון גייט דורך יעדן טאג, די הקף [הקף: cycle, orbit] פון די זון איז יעדן טאג, איין טאג. א חודש איז דרייסיג טעג, מ’צעטיילט א חודש אויף פיר, ס’מאכט סענס צו צעטיילן די חודש בערך אויף פיר, קומט אויס א וואך. און ער זאגט אז די סדר פון א וואך האט זייער אסאך צו טון מיט די סדר הטבעי [סדר הטבעי: the natural order].
דער קשיא פון די מפרשים: איז א וואך טאקע טבע’דיג?
די מפרשים [מפרשים: commentators] מוטשען זיך: וואס מיינט דער רמב”ם ווען ער זאגט אז די סדר הטבעי האט צו טון מיט וואכן? לכאורה [לכאורה: seemingly, at first glance], וואכן זענען נישט קיין טבע’דיגע זאך. אזוי זאגט מען אסאך מאל א וואך, די נושא פון זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: a remembrance of the act of Creation], מ’זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג, די זיבעטע טאג האט ער גערוט. אבער מ’זעט נישט – די לבנה גייט דורך אין ניין און צוואנציג און א האלב טעג גייט די לבנה ארום די וועלט, דאס קען מען זען בטבע [בטבע: in nature]. די גרויסע הקף פון די זון קען מען זען פון א יאר, די קליינע הקף פון א טאג קען מען זען, אבער די זיבן טעג איז לכאורה נישט קיין זאך וואס מ’קען זען באופן טבעי [באופן טבעי: in a natural manner]. אבער זאגט דער רמב”ם אז ס’האט יא א טבע’דיגע זאך.
צוויי תירוצים פון די מפרשים
די מפרשים זאגן צוויי זאכן:
תירוץ ראשון: די זיבן כוכבי לכת
איין זאך קען מען זאגן אז ס’איז דא די זיבן כוכבי לכת [כוכבי לכת: planets, literally “wandering stars”]. אזוי פלעגט מען אמאל זאגן אז ס’איז דא זיבן כוכבי לכת, סאו האבן זיי יעדער איינער פון זיי האט עפעס צו טון מיט איין טאג, קען מען פארשטיין אז דאס האט אויך א טבע’דיגע זאך. דאס הייסט, א שלימות’דיגע הקף איז איינס וואס גייט דורך אלע זיבן כוכבי לכת.
דאס קען זיין האט צו טון מיט די ערשטע זאך, די עליה לגדולה [עליה לגדולה: ascent to greatness], די התקרבות [התקרבות: drawing near], וואס מ’האט געזאגט אז ישראל זענען העכער פון די כוכבים, אז מ’איז עולה לגדולה [עולה לגדולה: ascending to greatness], אז מ’קומט צו די מדריגה [מדריגה: spiritual level] פון “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים” [יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים: going outside, above the stars – reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. דאס איז די ערשטע מדריגה.
תירוץ שני: דער רפואה-סייקל פון זיבן טעג
נאכדעם זאגט ער, איז דא א צווייטע זאך. די מפרשים ברענגען אן אנדערע זאך, און איך מיין מ’האט שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז אדם אין זה אלא זה [אדם אין זה אלא זה: a person is nothing but this – referring to the natural healing cycle], אז ווען מ’מאכט א רפואה, די סדר איז: א רפואה דארף מען נעמען פאר א שטיק צייט.
אזויווי דער זוהר [זוהר: the Zohar, foundational work of Kabbalah] ברענגט דא, געווענליך א מענטש האט א מחלה [מחלה: illness], ער נעמט אנטיביאטיקס, מאכט ער א קורס פון אנטיביאטיקס. איז רוב רפואות איז אזוי די סדר, אזוי איז אנגענומען ביי די דאקטוירים, פאר זייער א לאנגע צייט, אויך היינט. עס איז דא אמאל זאכן מיט אנדערע נאמבערס, אבער דער מערסטער נאמבער וואס איז אנגענומען איז זיבן טעג. דאס איז די זמן [זמן: time period], וואס איז א גוטע זמן, וואס זיבן טעג נעמט בערך פאר די גוף דורכצושווענקען, דורכצוארבעטן א נייע סייקל, צו ווערן געהיילט. איז געווענליך אסאך רפואות זאגט מען זאל מען נעמען זיבן טעג.
מ’זעט דאס אויך ביי די מצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע איז דאך א מחלה, מ’זעט אז די גאנצע סדר פון די מצורע גייט אויף זיבן טעג. יא, מ’וועט באלד קומען צו פרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. זיבן טעג מאכט מען הסגר [הסגר: quarantine], זיבן טעג טשעקט מען עס, מ’קומט צוריק. זיבן טעג איז א תקופה [תקופה: period, season] וואס מ’קען זען צו א מחלה גייט ארויף, צו ס’גייט אראפ, אדער מ’מאכט א רפואה, מאכט מען עס פאר זיבן טעג.
די אנווענדונג אויף מצה: רפואה פאר די נפש
דא איז דאך נישט ממש א רפואה, ס’איז א תיקון [תיקון: rectification, repair], אבער עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] איז זיבן טעג. ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’זעט אז זיבן טעג איז א תקופה אויפן טבע, נישט נאר אין די הימל, וואס מ’זעט די ז’ כוכבי לכת, נאר אויך אויף די וועלט אין די גוף זעט מען אז זיבן טעג איז א פרק זמן [פרק זמן: time period] וואס מאכט א שינוי אין די גוף. אויב מ’נעמט א רפואה דארף עס זיין זיבן טעג.
איז אויב איז פשוט, אז אויב מ’זאל פארשטיין אז מצה איז סתם א זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], מ’וואלט געגעסן מצה, קען מען עס מאכן אין איין טאג. אבער אויב ס’דארף זיין א רפואה, דאס הייסט ס’דארף מאכן עפעס א טויש, אזוי ווי ס’האט דעמאלטס געמאכט עפעס א טויש, אדער ס’איז א רמז [רמז: hint, allusion] פאר עפעס א טויש וואס מ’מאכט אין די מענטש’ס גוף, אין די מענטש’ס עסן, זיין מאכל [מאכל: food] איז אנדערש, דארף עס זיין מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז די היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
דער רמב”ם’ס עיקר יסוד: תורה איז רפואת הנפש, נישט רפואת הגוף
און אוודאי, דאס ברענגט אונז צו די דריטע זאך וואס שטייט אין זוהר. אוודאי איז דאס אפשר די עיקר זאך וואס שטייט אין זוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] פאר די נושא פון די שאלה פארוואס איז דא זיבן טעג פסח, וואס שטייט שוין אין רמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] און אין אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], און דער רמב”ם איז מרמז דערויף [מרמז: hints at], איך ווייס נישט ווי דאס איז מרמז, אבער ס’האט צו טון מיט דעם.
די ווארענונג קעגן פארשטיין תורה אלס רפואת הגוף
דער רמב”ם זאגט: אויב וועט איינער זאגן אז די תורה איז נאטורליך, אז די תורה איז א טבע’ליכע זאך, די תורה איז עפעס – די תורה איז עפעס סך הכל אזוי ווי א רפואה, א רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? דער רמב”ם זאגט אין הלכות [הלכות: laws], נו, וואס לערנט מען אין הלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? וועסטו זאגן אז די תורה איז רפואת הגוף, איז ער אזוי ווי הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
פארוואס זאגט דער רמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אז דו מיינסט אז די תורה איז עפעס א וועג צו זיין געזונט, ס’איז א דאקטעריי, ס’איז נישט קיין דאקטעריי. די תורה איז א רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. ס’איז א רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], נישט קיין רפואת הגוף.
די תורה איז מתדמה אל הטבע
איז זאגט דער רמב”ם, אמת, אבער די תורה איז מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. דאס הייסט, די טבע פעלט, די טבע האט נישט קיין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
דאס הייסט, על פי קבלה, טבע איז נאר ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], טבע האט נישט קיין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], אין טבע איז נישט דא קיין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. און די תורה איז משלים די מוחין פון די טבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. דאס איז די הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. די תורה איז געגעבן געווארן צו בעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], צו אריינצוברענגען דעת אין די טבע.
אבער עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], ס’איז מתדמה אל הטבע. די מדרגה פון ג”ר, די מדרגה פון מוחין, איז ענליך, ס’גייט אין די זעלבע סטרוקטור פון די טבע. דאס איז פונקט אזוי ווי, אנדערע ווערטער, אזוי גייט מען זען: א גוף פון א מענטש ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, די נפש פון א מענטש אויך. איי, די נפש איז נישט די זעלבע. ס’איז נישט צו מיינען אז די עסן מצה מאכט א רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], ס’קען זיין אז ס’מאכט, אבער לאו דווקא. נאר די רפואת הנפש, די דעות [דעות: beliefs, opinions] וואס די מצה דערמאנט, ס’מאכט א זכר, גייט אין די זעלבע סדר. ס’איז געמאכט געווארן פאר מענטשן מיט גופים. ס’גייט אריין אין די מער פרימיטיוו ריזענס. אבער ס’איז משלים ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה אלס משל: שלימות פון די נפש איבער די גוף
וואס דערמאנט ער דאס? יעדער איינער ווייסט, פסח איז געווען אויך די דורות פון ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], האט ער געדארפט מל’ן [מל’ן: circumcise]. און ביי ברית מילה פרעגט דער רמב”ם די קשיא: וויאזוי קען עס זיין? ס’איז א קשיא וואס ווערט שוין געברענגט אין מדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
וויאזוי קען מען זאגן אז ברית מילה איז א שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – דאס איז די ברית מילה. לכאורה, מ’צוברעכט די נאטור, מ’צוברעכט, מ’שניידט אפ די ערלה [ערלה: foreskin], א מענטש איז געבוירן מיט אן ערלה. דער כלל איז, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], אלעס וואס איז אין די וועלט איז טוב מאד, ס’איז די שלימות. וויאזוי קען זיין אז מעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
דער רמב”ם’ס תירוץ: צוויי לעוועלס פון שלימות
זאגט דער רמב”ם דארט, יא, דארפסט פארשטיין אז א מענטש האט צוויי לעוועלס. א מענטש האט זיין גוף, אפשר מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] האט ער געווען מער שלם [שלם: complete] מיט די ערלה, קען זיין, לאו דוקא, אבער קען זיין. אבער א מענטש, עיקר מענטש איז דאך זיין נפש. די נפש פון א מענטש איז בעסער אן די ערלה, ווייל דעמאלטס איז ער ממית זיין תאוות [ממית זיין תאוות: subdues his desires], ער האט ריכטיגע דעות, די אלע זאכן.
די תורה איז די שלימות פון די נפש, פון די דעות, נישט פון די גוף. אבער ס’גייט אין די זעלבע ענליך. פארדעם זאגט ער אז מילה איז בשמיני [בשמיני: on the eighth day], יא, די זיבן איז די העכערע טבע פון פסח, די אכטע דאס איז מילה, אבער ס’איז יא שלימות, ס’איז משלים א מענטש [משלים א מענטש: completes a person], ס’איז משלים די טבע פון א מענטש, אבער ס’איז לאו דוקא דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע גוף, נאר דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע נפש.
די העכערע מדריגה פון זיבן: פון טבע צו קבלה
סאו וויבאלד מיר פארשטייען אונז אז ס’איז נישט טייטש אז נאר מ’דארף עסן מצה כדי אז די גוף זאל זיך טוישן פון די מצה זיבן טעג זאל קיין ניקוי [ניקוי: cleansing]. ס’ווייזט אויך אז דא, אז מ’וועט זאגן על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], די מצה קומט אויסצולערנען עפעס, עפעס צו ווייזן, און די זאך וואס מ’ווייזט איז אויך עפעס א נושא פון שבעה [שבעה: seven], ס’איז אויך עפעס אן ענין [ענין: matter, concept] פון שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
אזוי ווי ביי די גוף נעמט עס זיבן אז דאס איז די העכערע, אזוי ס’גייט א סייקל זיבן זיבן זיבן, אזוי איז אויך דא אין די מער שכלי’דיגע מדריגות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] אין די וועלט איז דא זיבן טעג.
די קבלה’דיגע פארשטאנד פון זיבן
און דאס איז אוודאי פארשטייט אין רמב”ן, אז זיבן איז א רמז אויף די זיבן טעג פון די וואך, און נאך העכער פון דעם, די זיבן כוכבי לכת, ס’איז דא זיבן ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], אדער זיבן מלאכים [מלאכים: angels], אדער זיבן ספירות נאך העכער, זיבן מדריגות, און די זיבן מדריגות דאס איז באמת די ריזן פארוואס ס’איז דא אלעס גייט זיבן.
און מיר האבן ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], און חג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] וואס איז נאכאמאל זיבן מאל זיבן, ס’ווייזט אונז די נושא פון די סדר פון זיבן. ס’איז דא זיבן טויזנט יאר אין די וועלט, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], אלעס גייט אויף דעם זיבן, און דאס איז די העכערע מדריגה פון דעם זיבן.
“בשבעת ימים” קעגן “שבעת ימים”: צייט קעגן מדריגות
מיט אנדערע ווערטער, אז נישט נאר, אויב מ’וויל עס טייטשן, אז מ’זאל זאגן נישט נאר די גוף, כדי א מענטש זאל כאפן אז ער עסט חמץ [חמץ: leavened bread] דארף נעמען אים זיבן טעג, אבער אויך כדי א מענטש זאל כאפן די לעסאן, די מעסעדזש וואס די חמץ געט אים, נעמט אים זיבן טעג, אדער ס’נעמט אים זיבן מדריגות, אפשר לאו דוקא זיבן טעג, דאס איז בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. נישט “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] נאר “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. אז די שבעת ימים, די זיבן טעג, זאלן זיין אזוי ווי איין טאג, אז מען זאל עסן מיט די מצה די זיבן טעג.
די שאלה פון די מדריגה און די הכנה
אה, איז וואס איז די מדריגה? וואס איז די הכנה [הכנה: preparation] צו די מדריגה? וואס איז די מדריגה? פשוט אז די זאך, וואס איז די שבעת ימים אליינס, נישט די בשבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], נאר די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע, וואס איז א זכר פאר זיי, ס’איז דא רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
אדער די זיבן מדריגות, אפשר לעבן דווקא זיבן טעג, די בחינות שבעת ימים. יא, נישט ביז שבעת ימים, נאר שבעת ימים. יא, זאגט ער אזוי, “שבעת ימים תאכל מצה” – דו וועסט עסן מיט די מצה די זיבן טעג. אה, און וואס איז די מדריגה? אבער מ’דארף אונז פרעגן, וואס איז די מדריגה? וואס איז דאס די זאך וואס איז די שבעת ימים אליינס? נישט די ביז שבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע, אדער די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע וואס זיי זענען זוכה פאר זיי, וואס דאס ברענגט אונז צו זיין.
הקשר בין מצה ללחם עוני
וועלן מיר פארשטיין אן אינטערעסאנטע זאך. און דאס איז אויך אמת’דיג, איך מיין אז דאס איז א טיפערע טעם פארוואס מ’עסט נאר מצה און נישט חמץ זיבן טעג און נישט א גאנצע יאר, ווייל דאס האט צו טון מיט דעם וואס הייסט לחם עוני. דאס הייסט אז מצה איז א חסרון באמת. און אמת’דיג אז די פלאץ, אדער איין פלאץ אין דברים וואו ס’שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, דארט שטייט “לחם עוני”.
דאס הייסט, “שבעת ימים תאכל מצות” האט צו טון מיט דעם וואס מצה איז לחם עוני. אין אנדערע ווערטער, די שבעת ימים זענען נישט ממש די העכסטע מדריגה, זיי זענען נאך לחם עוני. און וועגן דעם איז עס נאר זיבן טעג, ווייל אונז ווילן נישט בלייבן מיט די לחם עוני, אונז ווילן אנקומען צו די מן, אונז ווילן אנקומען צו די העכערע מדריגה, צו די שתי הלחם, צו די לחם עשיר, יא.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
איז וויאזוי פארשטייט מען דאס? און אמת’דיג, דאס איז די ריזן אויך פארוואס, יעדער איינער ווייסט אז פסח איז אנדערש ווי סוכות, מ’זאגט נישט קיין הלל שלם א גאנצע זיבן טעג. דאס הייסט, מ’זאגט דאך אזוי, ווייל ס’איז נאך בחינות לחם עוני. די זיבן טעג איז לחם עוני, ס’איז נאך נישט די שלימות.
דאס איז “שבו ושבו” שטייט ביי שלמה און ביי חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. דערפאר רופט ער עס זיבן טעג, פון מדריגת המלכות. דאס הייסט, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת הייסט די מלכות. דעמאלטס, דאס איז הלל שאינו שלם, חוץ די ערשטע נאכט, האבן מיר גערעדט אן אנדערע נקודה.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבער סוכות, סוכות איז שוין א העכערע מדריגה, סוכות איז די ימי גדלות, וואס דעמאלטס קען מען מאכן זיבן טעג שלימות, יא, זיבן טעג מהלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
און אמת, ס’זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט די נושא פון קריעת ים סוף, פארוואס? איז דאך דא אן אנדערע טעם וואס ווערט געברענגט אין בית יוסף אין די מדרש, אז מען זאגט נישט הלל די צווייטע טעג פסח, אדער די חול המועד פסח, ווייל קריעת ים סוף דארט איז עפעס א בחינה פון קושי. אוודאי קריעת ים סוף איז געוואלדיג, אבער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, ס’איז דא עפעס א קושי אין דעם, און לכאורה לכבוד דעם זאגט מען נישט הלל.
און אוודאי די מפרשים פרעגן, אויב אזוי, וואס איז מיט די אנדערע זעקס טעג חול המועד, די אנדערע פינף טעג? און זיי זאגן תירוצים, דוחק’דיגע תירוצים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
איך מיין אז די עומק פון דעם איז, אז קריעת ים סוף ווייזט אונז אז דער גאנצער פסח איז נאך א בחינה פון קטנות. נאך אלץ דא, וואס מיינט קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” מיינט קטנות. וואס מיינט קטנות? אז אונז דארפן זיך נאך שלאגן.
יעצט פארשטייט מען שוין האלב די סוד. מ’דארף זיך נאך שלאגן. אוודאי איז דאס א גרויסע מדריגה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – גוט. אבער וואס איז נאך בעסער? איז “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. נאך בעסער איז אז ס’איז נישט דא קיין פרעה בכלל, אדער אז פרעה איז מודה, “ה’ הצדיק”. דאס וואלט געווען די פלאן, אז פרעה זאל מודה זיין. דערווייל האבן מיר זיך געדארפט נאך שלאגן מיט אים, איז דא נאך א שטיקל חסרון.
דאס מיינט אז מ’דארף דאס האבן, ס’איז א וויכטיגע סטעפ, אן דעם וואלט נישט געווען קיין הצלחה, אבער ס’איז נאך א חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
אן דעם פארשטייט מען נאך אלץ נישט ריכטיג די שבעת ימים, ס’איז נאך א קליינע שבעת ימים. אויב אזוי איז די גאנצע שבעת ימים, אוודאי אין דעם שבעת ימים איז געווען א גרויסער נס, אבער מכל מקום זעט מען אז מ’האט זיך נאך געדארפט שלאגן מיט פרעה. דאס איז לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, ניין, ס’איז נאך אלץ אנדערש. די אידישע עובדי עבודה זרה איז נאך אלץ אנדערש פון די גוי’אישע עובדי עבודה זרה. זייער גוט. אבער מצד האמת איז עס נאך נישט די שלימות. אויף דעם קומט נאך נישט קיין הלל שלם.
איך מיין אז דאס איז די השוואה פון די צוויי טעמים, קען מען לערנען אז דאס איז די זעלבע זאך.
אויב אזוי דארפן מיר נאר מוסיף זיין אין די ענד פון די שיעור, זאגן וואס איז אפשר די זאך, די קטנות, וואס איז די נקודה, פארוואס פעלט מצד אחד? ס’איז נישט גענוג, לאמיר זאגן אזוי.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, מיט וואס איז עס נישט גענוג? דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז חמץ ווייזט אויף די נושא פון אלהים אחרים, ס’ווייזט אויף די נושא פון תפיסה מגושמת, אז א מענטש, זיין דמיון, אפילו זיינע חושים, זיין דמיון, וואס אסאך מענטשן מיינען אז דאס איז זייער מחשבה, קען נאר תופס זיין דברים גשמיים, נאר זאכן וואס האבן א נפח, יא, אזויווי חמץ האט א אורך ואויבי ורוחב, יא, ס’האט א דריי דימענשאן, דאס קען ער כאפן.
דאס הייסט חמץ, ממילא זאגן די הלכה, אפילו די הלכה, קל וחומר דער אייבערשטער אליינס איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דעת גוף, דארף מען פארברענען דעם חמץ, מ’דארף זיך מווארענען כדי עס נישט צו כאפן.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
דער פראבלעם איז אבער, לאמיר זאגן אזא ווארט, דער פראבלעם איז אז דאס קען נישט זיין אין א מינוט. מ’וועט זאגן איינער איין טאג, יא, מ’וועט זאגן די זעלבע זאך וואס זיי האבן געזאגט לגבי חמץ בפשטות, אז איינער איין טאג, לאמיר זאגן למשל, איינער דינט אן עובד עבודה זרה, זיין גאט איז א אליל עץ ואבן, ער דארף האבן א דמות וצורה, ער דינט עפעס א פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, איינע פון די תבנית’ן וואס שטייט דארט אין דער חומש, איינע פון די זאכן, דאס איז זיין גאט, זייער גוט.
המשל: יום אחד אינו מספיק
קומט א איד, און איין טאג האט ער נישט, קומט אברהם אבינו, ער ברעכט איין טאג, ער דינט נישט, ער מאכט א תפילה, פאר וועמען דאוונסטו? לאלקי השמים, צו קיינעם נישט, ס’איז נישט קיין שום פסל, ס’איז די אין סוף, ס’איז אחד, השם אחד. זאגט מען, אקעי, אפשר איז דאס נאך איין גאט, יא, מ’קען דאך מאכן אזא טעות, דער עובד עבודה זרה האט דאך אויך געהאלטן אז ס’איז דא דער איין גאט וואס איז אחד למעלה, זאגט ער, אקעי, יעדן איין טאג דינסטו פאר די זון, איין טאג פאר די לבנה, און איין טאג שבת דינסטו פאר די אחד שלמעלה, די אלהי אלהים, נישט קיין פראבלעם.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
אבער אונז וויל דיר זאגן א טיפערע זאך, יא, אונז וויל דיר זאגן אסאך א טיפערע זאך, אונז וויל דיר זאגן אז דער איסור עבודה זרה זאגט נישט פשט אז ס’איז אויך דא אלהי אלהים, ס’איז אויך דא השם אחד, נאר אז ס’איז נאר דא השם אחד. א גרויסע חידוש, מ’דארף עס פארשטיין, דאס איז שוין א גרויסע חידוש. מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט גענוג איין טאג, מ’זאל זאגן אז ס’איז במקרה, האסט געמיינט אז ער איז נאך איין גאט. ניין, איך דארף זיבן טעג נישט צו טון, און זיבן טעג איז קעגן די זיבן כוכבי לכת, וואס דאס זענען די כוכבים ומזלות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געדינט.
פירוט השבעה כוכבי לכת
דער ערשטער טאג די מזל, וויאזוי הייסט ער? דער, איך געדענק שוין נישט, דער שבתאי, און צדק, און כוכב, און אזוי ווייטער די אלע מזלות, זיי, יעדע איינע פון זייערע טעג, ס’גייט אזוי זונטאג, ווייל קומט א איד שבת, איך ווייס נישט, אפילו שבת, שבת איז אויך דא איינער פון די כוחות, לאמיר זאגן אזוי, אויב א איד וואלט איין טאג אין די יאר נישט געדינט נאר דעם אייבערשטן, וואלט ער געזאגט אקעי, וואס איז זונטאג? מסתמא דינט דער גוי דעם גאט פון זונטאג. ניין, זונטאג דין איך אויך דעם אייבערשטן. קומט מאנטאג, זאגט דער גוי, מסתמא היינט דינט ער דעם גאט פון מאנטאג. ניין, מאנטאג אויך נישט, דינסטאג אויך נישט.
הביאור: כל יום – רק השם
דאס איז די שבעת ימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, יעדע איינע פון די פאלשע טעג וואס ס’איז דא א פאלשע גאט, דאס הייסט איינער פון די כוחות איז פאלש בבחינת גאט, נישט פאלש בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, דארף מען ווייזן אז נישט נאר אז איך דין אויך דעם אייבערשטן חוץ פון דעם, נאר דו ביסט נישט דער אייבערשטער אין קיין איינע פון די טעג. דאס איז די סוד פון “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבער דאס איז אוודאי א גרויסע גדלות, און אוודאי דאס דארף מען טון, דאס איז די לימיט, דאס הייסט מ’לערנט איין טאג. אדער מ’קען זאגן אפילו פשט, איין מינוט, פסח סוגיא, פסח רואה, ער פארשטייט בחינת חכמה, א ברק המבריק, ער פארשטייט אלקות, איז נישט גענוג.
מדריגת בינה – שבעת ימים
מ’דארף עס לערנען בבחינת בינה. בינה איז די… דאס רעדט מען פון א קטנות פון בינה, אמת’דיג, אבער בינה פון אלע זיבן טעג, ער גייט זיך דורך, ער לערנט עס מיט אלע קשיות און אלע תירוצים, ביז ער פארשטייט איין גאנצע וואך, ער פארשטייט עס טאקע, ס’איז נישט סתם במקרא, ס’איז נישט נאר א פסוק א טאנץ, ס’איז טאקע.
אבער די גאנצע זאך איז נאך אלץ בבחינת קטנות. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, אז די גאנצע זאך איז נאך אלץ אלעס בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
פארוואס איז די גאנצע זאך אלץ בבחינת קטנות? ווייל אין גדלות שלאגט מען זיך נישט. די בחינת גדלות איז יא זיבן טעג, אבער נישט מיט זיך שלאגן יעדן טאג.
סוכות – העלאת השרים
פארקערט, פסח… וואס טוט מען שבועות [צ”ל: סוכות] אין אלע זיבן טעג? מ’ברענגט זיבעציג פרים. דאס הייסט, קעגן די זיבעציג שרים ברענגט מען זיבעציג גימ”ל’ס [קרבנות]. מ’געבט שפע פאר יעדע איינע פון די פרים, יא? אין אנדערע ווערטער, מ’איז זיי מעלה צו די קדושה. דאס איז די לעוועל פון שבועות [צ”ל: סוכות], און שבועות של פסח איז געווען א סחורה פון דעם, פון דעם קען מען זאגן “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
אין אנדערע ווערטער, און איך זאג עס בקיצור, מ’דארף עס ארויסברענגען אסאך קלארער, אבער ס’איז שוין די ענד פון די שיעור. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די טעות פון עבודה זרה? די טעות איז אז ער קומט נאר אן צו דעם שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, ער מיינט נאר אז איינער פון די זאכן פירן די וועלט, און ער ווייסט נישט פון ווייטער פון דעם.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
וואס טוען אונז? אונז זאגן אויף יעדע איינע פון די טעג, גייט ער כביכול, מ’גייט אדורך צו יעדע אלוהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, יא? איינער האט געמיינט אז בעל צפון… זאגט רש”י, ער איז איבערגעבליבן, אים נישט הרג’ענען? ניין, אים אויך האט מען געדארפט הרג’ענען די זיבן טעג.
דאס איז א גרויסע קטנות, יא? ווייל איינער וואס האט א ביסל שכל פארשטייט אז מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין. און נישט נאר מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין, מ’דארף נישט מבטל זיין יעדן איינס עקסטער.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
וואס זאגן מיר? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. ער איז העכער, ער איז אויך… מ’קען אפילו זאגן אז ער איז די כח וואס איז אין יעדן איינעם פון די אלהים, רייט? ער פירט די זון און די לבנה און די שטערנס און אלעס. מ’דארף נישט גיין צוברעכן די זון און צוברעכן די שטערנס און צוברעכן יעדע זאך עקסטער. דאס איז אלעס קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
און נישט נאר דעם, ס’איז דא אן אמת’דיגע וועג פון וואס מיר האבן גערעדט פון שם ה’. מ’קען אויך זען דעם אייבערשטן, מ’קען אויך זאגן “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. אזוי ווי מיר זאגן “אלה”, וואס איז א חילוק “אלה אלהיך ישראל”? ס’איז אנדערע, לשון רבים, לשון יחיד, ס’איז א גרויסע חילוק.
אבער ס’איז נאך אלץ עפעס א בחינה וואס מיר זאגן, נישט חס ושלום מיר זאגן אז ער איז דער גאט. יא, אז “זה א-לי ואנוהו” מיינט נישט אז ער איז דער גאט. ער איז נישט דער גאט. וואטעווער מ’קען זען איז נישט דער גאט. דאס טאר מען נישט זאגן, דאס איז עבודה זרה.
הכנה לגדלות
פארדעם מוז מען האבן זיבן טעג פון קטנות, זיבן טעג פון ביעור עבודה זרה פון “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – עצרת
“וביום השביעי חג לה'”. וואס איז די עצרת לה’? די עצרת, אז מ’האלט זיך איין, יא, עצרת אמת’דיג, די סדר וואס מיר האבן געזאגט, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מ’האלט זיך איין, מיינט אז די דמיון איז רוצה להוסיף, און מ’זאגט ניין, דאס איז נישט, ס’איז נישט דער גאט. אקעי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
נאכדעם וואס מ’טוט די עצרת, אבער אומקול זה איז אויך “נעצר”, ס’איז אויך, דער זוהר זאגט “נעצר” איז א לשון כליאה, ס’ווערט נכלא כביכול די אלקות אין א געוויסע כלי. וואס דאס מיינט איז, און איך גיי נישט יעצט מסביר זיין וויאזוי ס’קען זיין, אבער וואס דאס מיינט איז אז אויב מ’האלט ביי די גדלות, דעמאלטס קען מען יא, קען מען זען, מ’קען האבן א מקדש, מ’קען האבן א תורה, מ’קען האבן מצוות, מ’קען האבן די אלע זאכן, נאר בלא שום טעות אז די זאכן זענען גאט. אבער זיי זענען יא.
אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער איז בחר זיך מגלה צו זיין, אדער אונז מצד אונזער קטנות זעען אים אזוי, וואטעווער ס’זאל נאר זיין.
התוצאה: ראיה בלי טעות
דאס, ווער ס’האט נישט געגעסן חמץ פאר זיבן טעג, ער קען דאס זען, ווייל ער האט נישט קיין חשש טעות, ער האט נישט קיין חשש טעות אין דעם. נישט נאר ער האט נישט קיין חשש טעות ווערט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס מ’איז נזהר פון חמץ איז א געוויסע קטנות, און דארף מען נאכדעם קומען אסאך העכער.
—
אקעי, דאס איז ביי ראשית פרקים. ראשית פרקים, די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער ראשית פרקים האט פארשטאנען די עיקר זאך.
עבודת ביעור חמץ: פון קטנות צו גדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – די מהות פון קטנות און גדלות
די דערקענונג פון דעם רבי’ס פארשטאנד
נישט נאר האט ער נישט קיין חשש טעות וואס ער האט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס איך בין מבער [מבער: אויסראטעווען, אוועקשטעלן] די חמץ איז א געוויסע קטנות [קטנות: נידעריגע מדרגה, קליינקייט], און איך דארף נאך קומען אסאך העכער.
איבערבליק פון די דרשה
אוקיי, דאס איז בראשי פרקים [בראשי פרקים: הויפט פונקטן]. די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער בראשי פרקים האבן מיר פארשטאנען די עיקר זאך, אז מ’דארף קענען, און לאמיר נאר איבערמאכן די זעלבע, איבערזאגן די עיקר זאך.
די הויפט נקודה: דערקענען דעם אייבערשטן אין די זיבן טעג
מ’דארף קענען זיבן טעג נישט עסן מצה, און מ’זאל זאגן אז ס’איז א מקרא [מקרא: א דערקלערונג, א רוף], און מיט אנדערע ווערטער זאל מען זאגן אז דא אויך איז דא א גאט.
דער חילוק צווישן קטנות און גדלות
בחינת קטנות: נעגירן די פאלשע כוחות
אלא מה [אלא מה: אבער וואס], אין די קטנות גייט אריבער יעדער איינער פון זיי און זאגט ניין:
– נישט א גאט
– נישט א גאט
– נישט א גאט
נאר איינער איז דער גאט.
בחינת גדלות: התכללות נצוצות
און די גדלות [גדלות: גרויסקייט, העכערע מדרגה] וואס אין שביעי של פסח [שביעי של פסח: דער זיבעטער טאג פון פסח] איז א התכללות נצוצות [התכללות נצוצות: פאראייניגונג פון די ניצוצות] פון דעם, אפילו נאך אין בחינת קטנות, איז צו זאגן אז דער וואס איז נאר איינער, ממילא [ממילא: פון זיך] אלע זענען נאר איינער.
די סוד פון די גדלות: שעבוד דורך אחדות
מ’קען משעבד [משעבד: אונטערווארפן, דינען] זיין די זון, און מיט דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן אמת’דיג. דאס איז די סוד [סוד: געהיימעניש] פון די גדלות.
דער מסקנא: שביעי של פסח איז נאך קטנות
און אין שביעי של פסח האבן מיר נאך נישט קיין ווערטער עס צו זאגן ריכטיג, און מיר זאגן אז עס איז נאך בחינת קטנות.
סיכום השיעור 📋
שמועס ערב שביעי של פסח – דער סוד פון שבעת ימי המצות
הקדמה: צוויי בחינות אין מצה
לכבוד דעם מנהג צו לערנען ערב שבת ויום טוב, ווערט פארבונדן מיט דעם מאמר פון שבת הגדול וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער יסוד וואס ווערט אוועקגעשטעלט: עס זענען דא צוויי באזונדערע בחינות אין מצה:
1. מצה כמצוה מעשית – די אכילת מצה פון ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – א ספעציפישע מצוה פון דער ערשטער נאכט, פארבונדן מיט דעם קרבן פסח און דעם דראמאטישן מאמענט פון יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ פאר זיבן טעג – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס איז דער עיקר פון מצה, א גאנצע וואך לעבן אָן חמץ. דאס איז א נייע מדריגה, וואס שטייט פאר זיך אליין.
שביעי של פסח – דער אייגענער יום טוב פון שבעת ימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) איז נישט סתם א סוף פון פסח, נאר דער אייגענער יום טוב פון דער צווייטער בחינה. דער ערשטער טאג יום טוב געהערט צום קרבן פסח און יציאת מצרים; שביעי של פסח איז דער יום טוב פון דער שבעת ימים תאכל מצות בחינה – א באזונדערע מדריגה מיט א באזונדערע תוכן.
די גרויסע קשיא: פארוואס א גאנצע וואך?
דא שטעלט זיך א “נייע מה נשתנה”: פארוואס דארף מען א גאנצע וואך נישט עסן חמץ? מיר האבן שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר – וואס טוט זיך די רעשט פון דער וואך? אנדערע ימים טובים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) זענען נאר איין טאג – פארוואס דארף פסח זיבן?
—
דער רמב”ם’ס צוטיילונג: צוויי סארטן ימים טובים
דער רמב”ם האלט אז דער כלל פון ימים טובים איז פשוט צו פארשטיין – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבער פרטים ווי דער אורך פון יעדן יום טוב דארפן א הסבר. כאטש דער רמב”ם זאגט אליין אין זיין הקדמה אז מען זאל נישט זוכן טעמים פאר מספרים (ווי וויפיל קרבנות), זוכט ער יא א טעם פאר די לענג פון ימים טובים. ער טיילט אונטער:
– איין-טאג ימים טובים: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– זיבן/אכט-טאג ימים טובים: פסח, סוכות
צוויי שאלות דארפן ענטפערט ווערן:
1. פארוואס איז דא דער חילוק צווישן קורצע און לאנגע ימים טובים?
2. פארוואס דווקא זיבן טעג?
דער רמב”ם’ס תירוץ: שפירן און מפרסם זיין
שבועות איז זכר למתן תורה – א מאורע פון איין טאג, דעריבער איין טאג יום טוב. ראש השנה – זיך מתעורר זיין צו תשובה נעמט איין טאג. אבער פסח – חג המצות – האט א אנדערע נאטור: די מצוה פון נישט עסן חמץ קען מען נישט מקיים זיין אין איין טאג, ווייל איין טאג אן חמץ קען זיין מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – מען זאל עס שפירן, און “שיתפרסם הענין” – עס זאל מפורסם ווערן. דאס פאדערט א לענגערע תקופה.
פארוואס דווקא זיבן? – דריי שיכטן פון דערקלערונג
א) דער רמב”ם: זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
זיבן איז דאס פארקערטע פון צופאל: איין מאל – צופאל, צוויי מאל – צופאל, דריי מאל – חזקה, אבער זיבן – דאפלט חזקה, אן שום ספק אז דאס איז א באוואוסטע זאך. ערשט נאך זיבן טעג ווערט עס “ניכר” אז מען עסט נישט חמץ מכוון.
ב) זיבן אלס טבע’דיגע צאל
זיבן טעג איז אן אמצעי צווישן דער זון (איין טאג) און דער לבנה (דרייסיג טעג) – א חודש צעטיילט אויף פיר גיט א וואך. דער סדר פון א וואך האט צו טון מיט דעם סדר הטבעי.
אבער דא שטעלט זיך א קשיא: איז א וואך טאקע טבע’דיג? לכאורה איז א וואך נאר א זכר למעשה בראשית, נישט קיין טבע’דיגע ערשיינונג ווי דער טאג (זון) אדער חודש (לבנה). צוויי תירוצים:
1. זיבן כוכבי לכת – יעדער כוכב קאָרעספּאָנדירט מיט איין טאג, א שלימות’דיגע הקף גייט דורך אלע זיבן.
2. רפואה-סייקל – אין מעדיצין איז אנגענומען אז זיבן טעג איז דער נאטירלעכער סייקל פאר דעם גוף זיך אויסצוהיילן. דאס זעט מען אויך ביי מצורע – זיבן טעג הסגר, זיבן טעג באַאָבאַכטונג.
ג) דער יסוד: מצה איז רפואה, נישט בלויז זכרון
אויב מצה וואלט געווען בלויז א זכר ליציאת מצרים, וואלט גענוג געווען איין טאג. אבער מצה איז א רפואה – א טויש אין דעם מענטש’ס וועזן – און דעריבער דארף עס מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז דער היקף הטבעי.
דער רמב”ם אין הלכות תשובה ווארנט: ווער עס זאגט תורה איז בלויז א רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. די תורה איז א רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבער – די תורה איז מתדמה אל הטבע: אזוי ווי דער גוף ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, אזוי ווערט אויך די נפש אויסגעהיילט אין זיבן טעג. על פי קבלה: טבע איז נאר ו”ק (אָן מוחין), און די תורה ברענגט אריין ג”ר (מוחין/דעת) אין דער טבע – די שטרוקטור בלייבט ענלעך, אבער דער תוכן ווערט אויפגעהויבן.
ד) ברית מילה אלס משל
דער זעלבער פרינציפ ביי ברית מילה: וויאזוי איז מילה א שלימות אויב מ’צוברעכט דעם גוף? דער גוף איז אפשר מער שלם מיט דער ערלה, אבער די נפש איז בעסער אָן איר. מילה איז בשמיני – איבער דער טבע פון זיבן – ווייל עס איז א שלימות פון דער נפש.
ה) די העכערע מדריגה פון זיבן
זיבן רעפּרעזענטירט זיבן ספירות, זיבן מלאכים, זיבן מדריגות. דאס איז דער טיפערער גרונט פארוואס אלעס אין דער בריאה גייט אויף זיבן – ספירת העומר (7×7), זיבן טויזנט יאר, א.א.וו. נישט נאר דער גוף דארף זיבן טעג זיך צו טוישן, נאר אויך דער שכל און נפש דארפן זיבן מדריגות כדי אויפצונעמען דעם מעסעדזש פון מצה. דאס איז דער חילוק צווישן “בשבעת ימים” (אין זיבן טעג – צייט-באזירט) און “שבעת ימים” (זיבן טעג אלס מדריגות – מהות’דיג).
—
דער זוהר’ס צוגאנג: פארוואס נישט א גאנצע יאר?
דער זוהר פרעגט א שטארקע קשיא: אויב חמץ רמז’ט אויף יצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, פארוואס איז עס נישט אסור א גאנצע יאר ווי חזיר?
דער זוהר’ס משל (פרשת בא)
א פשוט’ער מענטש וואס מען האט באפרייט און געגעבן א הויכע מדריגה – ער טוט נישט יעדן טאג זיינע קרוינונגס-בגדים. ער לעבט אין דער וואכעדיגער וועלט. אבער איינמאל א יאר, ביים anniversary, טוט ער זיך אן די ספעציעלע בגדים – “וילבש אותם בגדי שש”, ווי יעקב האט געמאכט פאר יוסף “כתונת פסים”.
דער נמשל
נישט עסן חמץ איז נישט אליין די מדריגה – עס איז דער וועג ווי מען גייט ארויס מדרגה לדרגה, ווי “שבעת ימים ימלא את ידכם” ביי די מילואים פון כהנים. די זיבן טעג זענען א פראצעס פון התעלות, און נאכדעם לעבט מען ווייטער אויף דער נייער מדריגה – אבער מען דארף עס נאר איינמאל א יאר דורכמאכן מחדש.
—
מדריגת שבעת ימים – לחם עוני און קטנות
אין דברים שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות” צוזאמען מיט דעם באגריף “לחם עוני” – ארעמע ברויט. דאס מיינט אז די גאנצע זיבן טעג פון מצה זענען נאך אלץ א מדריגה פון חסרון, נישט די שלימות. דער ציל איז נישט צו בלייבן ביי לחם עוני – נאר אנצוקומען צום מן, צו די שתי הלחם, צום לחם עשיר – א העכערע מדריגה.
פארוואס קיין הלל שלם אויף פסח
דאס ערקלערט פארוואס מען זאגט נישט קיין הלל שלם די גאנצע זיבן טעג פסח (אנדערש ווי סוכות). צוויי טעמים ווערן פאראייניגט:
– לחם עוני – די גאנצע פסח איז נאך בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – ביי קריעת ים סוף זענען מצרים דערטרונקען געווארן
קטנות מיינט אז מען דארף זיך נאך שלאגן מיט דעם שונא. דאס בעסערע וואלט געווען “יתמו חטאים ולא חוטאים” – אז פרעה אליין זאל מודה זיין, נישט אז מען דארף אים באזיגן. סוכות דאקעגן איז ימי גדלות – דארט ברענגט מען 70 פרים פאר די 70 אומות, מען איז זיי מעלה צו קדושה אנשטאט זיי צו באקעמפן.
די טיפערע סוד: זיבן טעג קעגן זיבן כוכבי לכת
די זיבן טעג שטייען קעגן די זיבן כוכבי לכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – די הימלישע קערפערס וואס עובדי עבודה זרה האבן געדינט. יעדן טאג פון די וואך ווייזט מען: נישט נאר דין איך אויך דעם אייבערשטן, נאר דו (דער כוכב) ביסט בכלל נישט קיין גאט. דאס איז “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – מען גייט דורך יעדן פאלשן גאט און ווייזט אז ער איז נישט.
אבער דאס אליין איז נאך קטנות, ווייל:
– איינער מיט אמת’דיגן שכל דארף נישט יעדן איינס באזונדער צוברעכן
– מען דארף פארשטיין אז “גדול ה’ מכל האלהים” – ער איז דער כח אין אלעם
– אין גדלות שלאגט מען זיך נישט – מען איז מעלה אלעס צו קדושה
עצרת – דער איבערגאנג פון קטנות צו גדלות
“וביום השביעי חג לה'” – די עצרת מיינט מען האלט זיך איין: דער דמיון וויל מער צולייגן, און מען זאגט “ניין, דאס איז נישט גאט.” אבער עצרת מיינט אויך “נעצר” – אלקות ווערט אריינגעהאלטן אין א כלי. נאך די זיבן טעג פון קטנות, ווען מען האט קיין חשש טעות מער, קען מען יא זען – א מקדש, א תורה, מצוות – אן דער טעות אז די זאכן אליין זענען גאט.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, און דער וועג ווייטער
ביעור חמץ – קטנות
יעדער איינער פון די זיבן טעג (זיבן מדות) גייט דורך און זאגט „נישט א גאט, נישט א גאט” – מען נעגירט די פאלשע כוחות, ביז מען קומט צום אמת אז נאר איינער איז דער גאט. דאס איז דער ביעור חמץ – אוועקשטעלן אז קיין אנדערע כח איז נישט אמת. אפילו אין דער נידעריגער מדרגה דערקענט מען דעם אייבערשטנ’ס אנוועזנהייט – אויך דא איז דא א גאט.
שביעי של פסח – גדלות
דא איז א התכללות נצוצות – א העכערע מדרגה וואו מען דערגרייכט אז דער וואס איז „נאר איינער,” ממילא זענען אלע נאר איינער. מען קען משעבד זיין אפילו די זון (די נאטירלעכע כוחות), און דורך דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן באמת. אלץ ווערט אריינגענומען אין דער אחדות.
אבער אפילו דאס איז נאך נישט דער סוף
אפילו שביעי של פסח איז נאך בבחינת קטנות – מיר האבן נאך נישט די ריכטיגע ווערטער עס אויסצודריקן ווי עס דארף צו זיין. נאך שביעי של פסח דארף מען קומען אסאך העכער – צו דער פולער גדלות. די גאנצע זיבן-טעגיגע עבודה פון ביעור חמץ איז נאך א שטאפל, נישט דער סוף – א נויטווענדיגער פראצעס אויפ’ן וועג צו דער אמת’דיגער שלימות.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: די מדריגה פון שביעי של פסח
הקדמה – דער מנהג צו לערנען ערב יום טוב
רבותי, עס איז היינט ערב שביעי של פסח. ס’איז א מנהג צו לערנען יעדע ערב שבת ויום טוב.
עס איז אוודאי שפעט, און עס איז אלע יעדע זאך אין די תורה איז אמת, אויב מען הערט עס פארדעם, אדער נאכדעם, אדער אינמיטן.
איך וויל אונז לערנען אזוי: זיי האבן געלערנט ערב פסח א מאמר, אמת’דיג נאך די וואך פאר דעם, איך מיין שבת הגדול, ווען זיי האבן גערעדט וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער פשט אין די פסוקים – די הדגשה פון שבעת ימים
דער פשט איז, אז עס האט דער פסוק זאגט א פאר מאל:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
מען זעט א פאר מאל אין די פשט הפסוקים, אז אונז ביי אונז למשל כאפן נישט – איך מיין מען כאפט יא, ביי אונז כאפן נישט – עס זעט אויס אז דער ביעור חמץ, דער פעולה ממש, דער פעולה פון “תשביתו”, טוט מען אזוי ערב פסח, אדער אפשר מען גייט אריין אין פסח פילט מען מען האט שוין ארויסגעגאנגען פון די חמץ, מען הייבט אן צו עסן מצה.
די מצות עשה פון עסן מצה איז נאר די ערשטע נאכט לויט ווי די חכמים האבן געלערנט. אבער מען כאפט נישט, עס איז דא א שטארקע הדגשה אין די תורה, אז מען זאל נישט האבן חמץ, מען זאל עסן מצה, לויט ווי אונז לערנען, דער פשט פון מצה איז “יאכל את שבעת ימים”, מיט’ן פשט נישט חמץ.
צוויי בחינות אין מצה
די אנדערע זייט, דער נושא פון מצה, די הויפט שבע בחינות ביעור חמץ, עס איז דא צוויי בחינות מצה, יא?
בחינה ראשונה: מצה כמצוה מעשית
ס’איז דא א בחינה מצה וואס איז א מצוה מעשית, א חלק פון די שמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, ווייל דאס איז די חיוב פון די ערשטע נאכט וואס מען מאכט אן אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – דער עיקר
אבער דאס איז אפשר נישט אפילו דער עיקר פון מצה, עס איז נאר אזוי ווי א פרט אין מצה. דער עיקר פון מצה איז דאך די ביעור חמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, אז אויף דעם איז דא א פעולה נוספת אויף דעם אז מען זאל משפיל זיין דעם שאור, משפיע זיין די חמץ, כדי אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ אין פסח.
אבער די עיקר פעולה, די עיקר מציאות פון די מצה פון א גאנצע פסח איז בעצם נישט סתם חמץ, זיי עסן מצה און נישט חמץ. ס’איז אפילו נישט די מהירות פון די חיפזון. יא, די חיפזון דארף מען רעדן די ערשטע נאכט, דאס איז אוודאי די צייט פון רעדן פון די חיפזון פון יציאת מצרים.
דער אונטערשייד צווישן די ערשטע נאכט און די שבעת ימים
דאס איז אלעס אין די בחינה פון ארויסגיין פון די חמץ, די ערשטע זאך, די רגע וואס מ’גייט ארויס איז אויס די שטארקע פעולה, די גרויסע אזויווי חיות, די לעבעדיגקייט, מ’טוט עפעס, ס’גייט ארויס.
אבער נאכדעם איז דא זיבן טעג וואס מ’עסט מצה, און ס’זעט אויס מפורש אין די פסוקים אז די זיבן טעג איז א נייע מדריגה, א מדריגה חדשה פון די בחינות פון מצה, אנדערש ווי די בחינה פון שלילת החמץ.
פסח מצרים – איין טאג
אזוי ווי אונז קענען זען, אין פסח מצרים, אפשר אפילו אין פסח מדבר על פי פשט, אבער די הלכה איז זיכער אין פסח מצרים איז דאך געווען יום אחד, ס’איז נאר געווען איין טאג.
שטייט מפורש “כי תבואו אל הארץ”, דעמאלטס וועט זיין, מ’וועט מאכן חג המצות, מ’וועט מאכן זיבן טעג. זיבן טעג חג המצות איז נאר בשעת וואס מ’איז אנגעקומען אין ארץ ישראל. אזוי שטייט אין די “ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, און דעמאלטס “וחגותם אותו חג לה'”.
“ביום השביעי חג לה'” – דער יום טוב פון די שבעת ימים
און ס’שטייט נאכמער אין די נעקסטע פרשה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס הייסט אז דאס שטייט אויף פרשת וארא, כביכול, מיט עסן מצה זיבן טעג, און פון דעם וועט ווערן, דורך דעם “וביום השביעי” איז א חג לה’.
וואס איז “חג לה'”?
חג לה’ איז גאר א הויכע זאך, ס’שטייט נישט אויף יעדע זאך, ס’שטייט אויף סוכות, ס’שטייט אפאר מאל חג לה’. וואס איז די חג לה’ וואס איז נישט די חג די ערשטע נאכט וואס האט דאך צו טון מיט די הקרבת קרבן פסח נאך פון י”ד, פון ערב פסח, און מ’מאכט פארנאכט אויך, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה איז דאס אלעס א המשך צו די ערשטע זאך פון די קרבן פסח. האסטו אן עקסטערע דין פון עסן מצה זיבן טעג, דהיינו נישט עסן חמץ זיבן טעג, דאס איז א נייע מדריגה, א נייע בחינה, און די בחינה האט א יום טוב.
שביעי של פסח – דער יום טוב פון די שבעת ימים
די יום טוב פון די בחינה הייסט שביעי של פסח, עס הייסט עצרת, “ביום השביעי עצרת”, אדער “ביום השביעי חג לה'”. דאס איז די יום טוב וואס האט צו טון מיט די שבעת ימים.
ס’איז די יום טוב פון די ערשטע טאג, ס’איז אמת, עס האט עקסטערע יום טוב. ס’קען זיין אז פסח אליינס, י”ד, על פי בחינת יום טוב איז נישט ממש קיין יום טוב, ס’איז נישט איסור מלאכה. ס’איז דא א מנהג, אמאל איז געווען א מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבער ס’איז נישט דא קיין מצוה פון איסור מלאכה, ס’איז נישט ממש קיין יום טוב מדאורייתא. די יום טוב פון דעם איז אוודאי די ליל הסדר, די ערשטע טאג פסח, וואס איז אלץ א המשך פון דעם.
אבער די שבעת ימים, די מדריגה וואס הייסט “שבעת ימים תאכל מצות”, די יום טוב פון דעם איז “ביום השביעי חג לה'”. די יום טוב פון עצרת של פסח, וואס שטייט עצרת, “ביום השביעי עצרת” שטייט אין פרשת ראה, אדער די חג לה’ וואס איז שביעי של פסח.
די נויטווענדיגקייט צו פארשטיין די מדריגה פון שביעי של פסח
און מ’דארף אמת’דיג פארשטיין די מדריגה, די בחינה, מ’איז נישט נאר צו רעדן וועגן דעם גענוג. געווענליך שביעי של פסח איז אלע דרשות גייען אויף קריעת ים סוף, וואס איז אוודאי א גרויסע זאך, מ’זאל לערנען אז ס’איז געווען קריעת ים סוף אין די צייט.
אבער מ’דארף געדענקען אז די פשוטו של מקרא, נאכדעם, איך מיין אז אויך די עומק הסוד, שפעטער איז דא א סוד פון קריעת ים סוף, די אריז”ל האט קאנעקטעד אביסל די סוד פון קריעת ים סוף מיט די ענין פון שביעי של פסח, אפשר וועלן מיר אביסל מסביר זיין, אפשר וועט מען עס קענען פארשטיין.
דער פשט: שביעי של פסח איז דער זיבעטער טאג פון חג המצות
אבער די פשטות, שביעי של פסח איז די חג, חג המצות, די זיבעטע טאג פון חג המצות. מ’קען זאגן, סוכות איז דאך דא די זיבעטע טאג, אדער די אכטע טאג האבן מיר דאך שמיני עצרת, ס’איז אן עצרת פון נאך זיבן טעג, דא איז עס נאך זעקס טעג, אקעי, ס’איז אביסל אנדערש.
איך האב געזען די ספורנו אפשר וויל טענה’ן אז פון אים זעט מען ניין, אז שביעי של פסח איז א נייע זאך, ס’האט מיט קריעת ים סוף, ווייל אזוי ווי שביעי של סוכות איז נישט קיין יום טוב, אם לא שמיני עצרת, וואס איז שמיני, ס’איז א נייע זאך, און ס’קען זיין אז די שמיני של פסח איז בעצם וואס אונז רופן עצרת צו שבועות.
אבער על כל פנים, די פשטות איז נישט אזוי, די פשטות איז אז שבעת ימים, אזוי שטייט בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, דאס שטייט שוין אמת’דיג אפילו פאר קריעת ים סוף, יא, ס’איז שוין א מצוה לדורות, ס’איז שוין געגעבן געווארן אין מצרים. און דאס איז די קדושה פון חג המצות, עס איז די יום השביעי חג לה’.
די גרויסע קשיא: פארוואס דארף מען זיבן טעג?
זאל אונז וועלן פארשטיין וואס איז די מדרגה פון חג המצות שבעת ימים לה’. וואס וואלט געפעלט ווען עס איז חג המצות איין טאג?
דאס איז נישט נאר א למדות’דיגע קשיא
דאס איז נישט נאר אז דאס איז א קשיא למדנות’דיג וואס מען קען פרעגן, עס איז דאך אפילו א יום טוב וואס איז איין טאג:
* שבועות איז איין טאג
* ראש השנה איז איין טאג
* יום כיפור איז איין טאג
מען קען גאנץ גוט מאכן ימים טובים פון איין טאג, עס פעלט נישט אויס אז די יום טוב זאל זיין זיבן טעג.
דאס איז אויך א קשיא במציאות
דאס איז אויך א קשיא במציאות, עס איז אויך א קשיא אין די הנהגה. יעדער איינער וואס מאכט פסח, ער פילט, די גרויסע קנאק פון פסח מאכט מען די ערשטע טאג, די ליל הסדר, ס’איז אוודאי א גרויסע יום טוב, א גרויסע אור, און נאכדעם שלעפט מען זיך נאך זעקס טעג חול המועד.
און ווען עס קומט שביעי של פסח, אקעי, איז נאך א יום טוב, אזא שטיקל שבת אזא, אבער מען זעט נישט פארוואס עס פעלט אויס די שבעת ימים.
א נייע “מה נשתנה”
און די תירוץ אויף דעם איז, ס’איז אן אנדערע אייער קשיא, איר קענט פרעגן א נייע מה נשתנה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, האבן מיר גענטפערט, מיר זענען ארויס פון מצרים די נאכט, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, וואס וועט נאר זיין די ריזן פאר דעם עסט מען נישט חמץ די ערשטע נאכט, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
דארף דער אינגל פרעגן נאך, ולא עוד קשה לי, פרעגט דער אינגל מארגן, שביעי של פסח פרעגט ער א נייע קשיא, פארוואס עסט… שבכל השבועות, יא, ס’איז א נייע קשיא, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה השבוע הזה כולו מצה, ס’איז א גאנצע וואך, שבעת ימים תאכלו מצות. ווי קומט דאס?
די קשיא ווערט נאך שטארקער
וועסטו זאגן, די פשט איז אזוי ווי די רמב”ם זאגט, ס’איז נישט קיין חיוב צו עסן מצה, ס’איז נאר א איסור צו עסן חמץ. אקעי, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, איז דאך אפילו א גרעסערע קשיא, פארוואס השבוע הזה אסור?
וועסטו זאגן מיר זענען ארויס פון מצרים, זייער גוט. ווי לאנג זענען מיר ארויס פון מצרים? האבן מיר שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר. וואס איז געשען היינט אז מען מעג נישט עסן חמץ א גאנצע וואך?
דער רמב”ם’ס צוגאנג צו טעמי המצוות פון ימים טובים
און איך וויל זאגן די תירוץ וואס דער רמב”ם האט געשריבן על דרך הפשט לפי דרכו, און איך וויל עס אביסל אריינלערנען אזוי ווי אונז זעען מיר דא לעצטנס, און ארויפברענגען די פירוש אין די זוהר.
דער זוהר רעדט נישט ממש פון די קשיא, ביי שבועות כמעט מפרש די רמב”ם’ס שאלה, אבער אויך אין אפאר פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון די סוד פון שבעת ימים תאכלו מצות, ער פרעגט געווענליך איז עס כדי צו ענטפערן אן אנדערע קשיא, צוויי אנדערע קשיות וואס ער פארענטפערט מיט דעם, אבער ס’זעט מיר אויס אז ס’האט אויך צו טון מיט פארשטיין די סוד, די מדרגה פון שבעת ימים תאכלו מצות. און נאכדעם וועלן מיר דאס מסביר זיין, רבינו האר”י אין המשך פון וואס מיר האבן געלערנט.
דער רמב”ם’ס קשיא
סאו וואס האט דער רמב”ם געזאגט? דער רמב”ם האט געפרעגט אזא קשיא. דער רמב”ם איז אלעמאל, אזויווי אלעמאל, געגאנגען זייער ברייט אין די כללות הדברים.
די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב
די וועלט פארשטייט, ס’איז דא פארשידענע ימים טובים, די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב פאר, מ’דארף נישט אמת’דיג, ער זאגט אליין, אז א יום טוב, ס’איז דא אלע מיני סארט מצוות, די טעם המצוות פון פארוואס ס’איז דא ימים טובים איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס’איז נישט קיין מצוה ווי שעטנז וואס מ’דארף זוכן פשטות.
אוודאי איז דא נאך עומק און נאך טיפקייטן וואס מ’קען טון, נישט נאר פארשטיין, מ’קען נאך טון אין א יום טוב נאך מער ווי די פשט. אבער דאס אז ס’איז דא א יום טוב פארשטייט יעדער:
בגשמיות
סיי בגשמיות איז עס א גוטע זאך, א מענטש זאל זיך פרייען מפעם לפעם
בענין החברה
סיי בענין א חברה, וואס ס’איז בבחינת תיקון החברה, זאל זיין אדם זאל זיך צאמקומען, מ’זאל זיך פרייען צוזאמען, ס’איז אוודאי פאר דעם איז אויך א גוטע זאך
תיקון המידות
תיקון המידות, דאס וואס מאכט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” ווי דער רמב”ם איז מדגיש אלעמאל
בבחינת רוחניות
סיי בבחינת רוחניות, וואס מ’זאל זיך צאמקומען לערנען, מ’זאל זיך דערמאנען די מופתים פון יציאת מצרים, די לימודים פון אמונה, די דעת
דאס איז אלעס גוטע זאכן, אלעס דברים פשוטים וברורים, ס’דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל, ס’איז דברים, קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט דא אויס א הסבר.
אבער פרטים דארפן א הסבר
עם כל זה, דארט איז דא פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון ימים טובים אמת’דיג, איז נישט שווער, פארוואס ס’איז דא א יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר. איז דא אויף כמה סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין.
דער רמב”ם זוכט א טעם פאר די אורך הימים טובים
איין סארט פרט איז וואס איז די סוד פון די אורך הימים טובים. ס’איז זייער אינטערסאנט, ווייל דא דער רמב”ם ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט, פארוואס זיבן טעג און נישט זעקס טעג.
זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז עס זענען דא פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל עס מוז דאך זיין עפעס. איך האב געמאכט אכט טעג, וועסטו פרעגן פארוואס אכט טעג? איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות מען ברענגט און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס עס קומט צו די וויפיל טעג ימים טובים זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט. און ער זאגט, איך זע דאך אז עס איז דא אפשר א געוויסע סדר אין דעם. דו זעסט דאך אז עס איז דא ימים טובים פון איין טאג, עס איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: די אורך פון די חגים לויט דעם רמב”ם און דעם זוהר
פרק ב: פארוואס זענען עטליכע ימים טובים לאנג און אנדערע קורץ?
די גרונט-שאלה: פרטים דארפן א הסבר
עס דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל. ס’איז דברים קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט אויס א הסבר. אבער עם כל זה, איז דא די פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון יום טוב’ן אמת’דיג, איז נישט שווער. פארוואס איז דא יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר.
די סארטן פרטים וואס מ’דארף מסביר זיין
איז דא עטליכע סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין. איין סארט פרט איז, וואס איז די סארט פון די אורך פון די יום טוב’ן? ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא דער רמב”ם [Maimonides, Rabbi Moshe ben Maimon, 1138-1204] ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט, אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט.
פארוואס זיבן טעג, נישט זעקס טעג? זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז דאס איז סארט פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל ס’מוז דאך זיין עפעס. איך וואלט געמאכט אכט טעג, וואלסטו געפרעגט פארוואס אכט טעג. איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות [sacrifices] מ’ברענגט, און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס ס’קומט צו די וויפיל טעג יום טוב’ן זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט.
דער רמב”ם’ס חילוק: צוויי סארטן ימים טובים
און ער זאגט דאך אז ס’איז דא א געוויסע סדר אין דעם. ער זאגט אז ס’איז דא יום טוב’ן פון איין טאג, ס’איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן יום טוב’ן, אינטערעסאנט:
יום טוב’ן פון איין טאג:
– ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year]
– יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] — אפשר ממש יום כיפור איז נישט ממש די זעלבע סארט יום טוב
– שבועות [Shavuot: the Festival of Weeks]
יום טוב’ן פון זיבן טעג אדער אכט טעג:
– פסח [Pesach: Passover]
– סוכות [Sukkot: the Festival of Tabernacles]
לאמיר זאגן בערך די זעלבע. צוויי סארטן יום טוב’ן, דאס איז די יום טוב’ן מדאורייתא [from the Torah].
די צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין
מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד. דאס איז איין לעוועל, איין שאלה. נאך א שאלה דארף מען פארשטיין, פארוואס פונקט זיבן טעג. דאס איז צוויי אנדערע שאלות. יא, אדער אכט טעג, לאמיר זאגן סוכות איז זיבן פלאס איינס, לאמיר זאגן ס’איז ענליך, יא?
דאס איז צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין:
1. פארוואס איז דא גרויסע לאנגע יום טוב’ן, וואכעדיגע, א גאנצע וואך פון יום טוב, און ס’איז דא יום טוב’ן וואס איז נאר איין טאג?
2. חוץ פון דעם איז דא יום טוב’ן וואס ס’איז דא א ספעציעלע מספר פון זיבן, ספעציעלע מספר.
די צוויי שאלות פרעגט דער רמב”ם, און ער ענטפערט על פי פשטות, און מיר וועלן זען אין דעם פשט לקח טוב, און די זוהר [the Zohar: the foundational work of Kabbalah] וואס איז ממשיך אויף דעם די סודות הדברים [the mystical secrets of the matters], און די רמב”ן [Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270], די זוהר, און די אנדערע מפרשים [commentators] וואס ברענגען ארויס מער נאכדעם די אריז”ל [Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal, 1534-1572], מיר וועלן זען.
דער רמב”ם’ס ביאור: פארוואס שבועות איז איין טאג און פסח איז זיבן
אנהייבן מיט די צווייטע שאלה
סאו קודם, און ס’איז אינטערעסאנט אז ער הייבט אן קודם מיט די ערשטע שאלה, פארוואס איז עס בכלל זיבן טעג? אבער איך וויל אנהייבן קודם מיט די צווייטע שאלה, פארוואס איז אנדערש שבועות פון פסח? אדער מ’זאל זאגן ראש השנה, שבועות פון פסח און סוכות. ווייל ביידע זענען איינס נעבן די צווייטע, יא?
נאך פסח קומט שבועות, נאך ראש השנה קומט סוכות. ס’איז דאך צוויי סעטס פון, אמת, ס’איז דא יום כיפור אויך, ס’איז נאך א טאג, אבער על כל פנים, ס’איז דאך צוויי סעטס פון ימים טובים וואס האבן איין טאג, און נאכדעם נעבן דעם א זיבן-טאגיגע יום טוב.
פסח איז חג המצות — די מצוה פון נישט עסן חמץ
זאגט ער אזוי, פסח איז דאך די ענין פון עסן מצה [matzah: unleavened bread], יא? יעדער איינער פארשטייט, מ’דארף עסן מצה. פארוואס? מיר פארשטייען, אבער ס’איז א גרויסע נושא פון פסח, ס’הייסט חג המצות [the Festival of Unleavened Bread]. פסח הייסט חג המצות, ס’הייסט נישט פסח, פסח איז דאך נאר די ערשטע טאג. חג המצות, ס’איז חג המצות. דאס הייסט, מ’דארף עסן מצה און נישט חמץ [chametz: leavened bread].
די חילוק צווישן עסן מצה און נישט עסן חמץ
יעצט, לאמיר פארשטיין אזוי, אויב מ’זאגט מ’דארף מאכן א גרויסע סעודה [festive meal], “על מצות ומרורים יאכלוהו” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], עסן א קרבן פסח [Passover sacrifice], דאס איז ווארשיינליך א זאך פון איין טאג. יעדער איינער זעט אז ס’איז א שמחה [joy], א חגיגה [celebration], א גרויסע חג וואס מ’האט געמאכט לכבוד [in honor of], מ’איז געגאנגען אפילו אין די הר הבית [the Temple Mount], מ’מאכט אן עליה לרגל [pilgrimage to Jerusalem], א ספעציעלע מצוה [commandment] און שמחה וואס מ’האט געמאכט לכבוד יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
אבער אויב מ’זאגט אן אנדערע זאך, נישט עסן מצה, נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ. שטעל דיר פאר אז איין נאכט מ’עסט נישט חמץ, אדער צוויי נעכט מ’עסט נישט חמץ, צוויי טעג מ’עסט נישט חמץ. קען דאך אלץ זיין במקרה [by chance].
די הגדה של פסח און דער מהר”ל’ס ביאור
די הגדה של פסח [the Passover Haggadah], דער מהר”ל [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] זאגט דאך אזוי, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. וואס הייסט יעדע נאכט עסן סיי חמץ און סיי מצה? ניין, ס’מיינט דיר צו זאגן, ס’קען זיך מאכן אז מ’עסט אביסל חמץ, ס’קען זיך מאכן א צווייטע נאכט, ס’איז נישט געווען קיין צייט, האט מען געמאכט מצה. ס’קען זיין, ס’מאכט זיך, ס’מאכט זיך, אדער סתם איז דא אן ענין מ’עסט מצה.
די נושא פון נישט עסן חמץ, יא, די נושא, פארשטייט זייער גוט און זייער שיין אזוי, די מצוה פון יא עסן מצה קען מען מקיים זיין די ערשטע נאכט, און דווקא די ערשטע נאכט. דעמאלטס, איין נאכט מ’עסט יא א מצה, דאס איז אקעי, ס’איז א ספעציעלע מצה, מ’מאכט א ברכה “על אכילת מצה” [on eating matzah], מ’מאכט קלאר, דאס איז די מצה פון “זכר ליציאת מצרים” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
דער רמב”ן’ס יסוד: נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר
אבער די מצוה פון נישט עסן חמץ, זאגט דער רמב”ן, מ’קען עס נישט מקיים זיין אין איין נאכט, ס’איז נישט מעגליך. פארוואס קען מען נישט עסן חמץ אין איין נאכט? מ’קען מאכן א כוונה [intention], איך עס נישט חמץ היינט ווייל יציאת מצרים, ווייל פסח. זייער גוט, אבער ס’איז נישט אזוי ניכר [noticeable]. מ’וואלט אפילו געקענט פרעגן קיין קשיא [question] אויף דעם “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. פיין, ס’איז פונקט א נאכט וואס מ’עסט מצה. וואס קענסטו מיר עפעס טון?
כדי ס’זאל זיין א חלות [a distinct status], מ’זאל פילן בכלל, ער רופט עס “כדי שתהיה מרגיש” [so that you should feel it]. צוויי זאכן:
– מ’זאלסט מרגיש זיין
– און “שיתפרסם הענין” [that the matter should become publicized]
מיר געדענקען דאך, די אלע מצוות [commandments] האבן דאך א ענין פון מודיע זיין [making known], יא, מודיע זיין די נסים [miracles], מודיע זיין די דעת [knowledge], מפרסם זיין [publicizing], יעדער איינער זאל וויסן. קען מען נישט טון אין איין נאכט. ווי לאנג דארף מען עס טון? אט ליעסט אפאר נעכט.
פארוואס דווקא זיבן טעג?
אויף דעם וועט קומען די צווייטע שאלה פארוואס פונקט זיבן, אבער ס’מוז זיין א לענגערע… ס’מוז זיין אט ליעסט קודם די ערשטע זאך, ס’מוז זיין א לענגערע משך תקופה [period of time].
מ’קען זאגן אזוי ווי ס’זאל זיין א חזקה [a presumption established through repetition], יא? דריי וואלט שוין געווען אפשר א שאלה אויב ס’איז גענוג, יא? דריי איז א חזקה. וואס טייטש? ערשטע מאל, מקרה [coincidence]. צווייטע מאל, מקרה. דריטע מאל, אה, ס’איז שוין דא א פעטערן, ס’איז שוין דא עפעס א ריזן, ס’איז דא עפעס א זאך וואס מ’דארף פארשטיין.
זיבן איז דאס פארקערטע פון מקרה
די זעלבע זאך איז נאך לענגער פון דריי, זיבן. לאמיר זאגן אזוי א פשוט’ע זאך, די זיבן איז זיכער אז ס’איז נישט קיין מקרה. זיבן איז די אפאזיט פון מקרה, זייער אינטערעסאנט, יא? נישט די ווארט חזקה. איין, צוויי מאל איז געשען א זאך, אבער מ’קען זאגן זיבן איז דאך צוויי מאל דריי פלוס איינס, ס’איז נאך מער.
ס’איז דאך דא א שיטה [opinion] אז חזקה ווערט מען פון די פערדע מאל, יא? דאס הייסט דריי מאל, נאכדעם די פערדע מאל איז ער א מועד [an established pattern]. סאו, דריי מאל געטון א זאך, אקעי, געטון, אוכל חמץ ומצה. אה, די פערדע מאל, אדער די זיבעטע מאל, שוין דאפלט, שוין בלא שום ספק [without any doubt] א חזקה, יעצט איז ניכר געווארן אז ס’איז א ריעל זאך, ס’איז דא עפעס אן עכטע ריזן פארוואס מ’עסט נישט חמץ. און נאר אזוי קען מען מקיים זיין די נושא פון נישט עסן חמץ.
דער חילוק צווישן פסח און שבועות
דאס איז די הייליגע רמב”ם’ס חילוק, מה שאין כן [which is not the case with] שבועות. שבועות איז דאך זכר למתן תורה [a remembrance of the Giving of the Torah]. ווי לאנג האט גענומען מתן תורה [the Giving of the Torah]? איין טאג. געדענקט מען עס אין איין טאג.
די זעלבע זאך ראש השנה. ראש השנה איז, לאמיר זאגן, תקיעת שופר [blowing the shofar] איז הכל לתשובה [everything is for repentance]. ווי לאנג נעמט זיך מתעורר זיין צו תשובה [to be aroused to repentance]? טאקע תשובה צו טון נעמט צען טעג, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance], אט ליעסט, א גאנץ לעבן, אבער זיך מתעורר זיין נעמט איין טאג.
פסח איז אויך געשען אין איין טאג — אבער…
פשוט, פסח איז אויך זכר צו א זאך וואס איז געשען אין איין טאג. אה, וואלט מען געטראכט וועגן דעם. לכאורה, אזוי זעט עס אויס, “היום אתם יוצאים” [today you are going out]. אבער אויב מ’וויל עס טון דורך נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ קען מען נישט אין איין טאג. ס’איז נישט, ס’איז נישט קיין חשבון. ס’איז נאר א חשבון אויב מ’טוט עס א גאנצע וואך.
די מסקנא על פי פשט
אזוי אז מ’פארשטייט מען שוין על פי פשט [according to the simple meaning] אז “שבעת ימים תאכל מצות” [seven days you shall eat matzot], און כדי צו עסן מצות וואס מיינט נישט חמץ, מוז מען נעמען זיבן טעג פאר דעם. דאס איז די ערשטע לעוועל. און לאמיר שוין אויף דעם ערשטן לעוועל צולייגן וואס דער זוהר לייגט צו אויף דעם.
דער זוהר’ס ביאור: די סודות הדברים
די זוהר’ס קשיא: פארוואס איז חמץ נישט אסור א גאנצע יאר?
וואס זאגט דער זוהר? דער זוהר, צוויי פלעצער, און צוויי אנדערע תירוצים [answers], אבער ביידע זענען אין די זעלבע בחינה [aspect] פון נישט עסן חמץ. זאגט דער זוהר, פרעגט דער זוהר, און מ’קען דאך דער זוהר’ס קשיא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם בהרחבה [at length] אין די כתבים [writings], און אפשר איז געווען שיעורים [classes] וועגן דעם פריערדיגע יארן.
ס’איז דאך א געוואלדיגע קשיא, אז אויב חמץ איז א רמז [hint] פאר’ן יצר הרע [evil inclination], אדער ווי די מקובלים [Kabbalists] זאגן טיפער, אז חמץ איז א רמז פאר א קליפה [husk/shell of impurity], פאר די אויפגעבלאזנקייט פון די “עשה לנו אלהים” [make us gods] וואס מיר האבן געלערנט שבת הגדול [the Great Sabbath before Passover]. אויב אזוי, פארוואס זאל מען עסן חמץ א גאנצע יאר? וואס איז די סתירה [contradiction]? אויב חמץ איז א שלעכטע זאך, דארף עס זיין אסור א גאנצע יאר, אזוי ווי חזיר [pig], אזוי ווי מאכלות אסורות [forbidden foods].
דער זוהר’ס תירוץ: א משל פון בגדי מלכות
יעצט, אויף דעם זאגט דער זוהר צוויי אנדערע תירוצים, עט ליעסט, אויף די קשיא. אבער איך מיין אז ביידע פון זיי האבן צו טון אין גלייך, ווייל ביידע פון זיי… איך האב פשוט געמאכט א סוירטש [search] אין זוהר ווי דער זוהר רעדט פון די נושא פון שבעת ימים. ביידע פון זיי ברענגט דער זוהר אריין די נושא פון שבעת ימים. ס’איז פשוט, ווייל די איסור חמץ איז זיבן טעג טאקע, אבער איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין אויף אזא אופן.
דער ערשטער פשט אין פרשת בא
איין זאך זאגט דער זוהר הקדוש אין פרשת בא [the Torah portion of Bo]. לאמיר געבן א טשעק גלייך אין וועלכע פרשה דאס איז… יא, אין פרשת בא. די ערשטע פשט וואס דער זוהר זאגט אויף דעם, די ערשטע זאך וואס דער זוהר זאגט אין פרשת בא איז, אז ער זאגט א משל [parable].
ער זאגט א משל, ער זאגט, ער וויל ארויסברענגען אז חמץ, די איסור פון חמץ, איז נישט כפשוטו [literally] אז חמץ איז א שלעכטע זאך. ס’איז מער אז חמץ ווייזט אויף די עבודה זרה [idolatry], לאמיר זאגן, אויף די כח החומר [the power of materialism], אויף די כח פון די שבעים שרים [the seventy celestial princes], די אלע ענינים [matters] וואס מיר לערנען אז דאס איז די יציאת מצרים, איז ארויס פון זיי.
די משמעות פון ארויסגיין פון מצרים
זאגט דער זוהר, אז בעת וואס זיי זענען ארויס פון זיי, זיי זענען בעל כרחם [against their will] ארויסגעגאנגען, ארויסגעגאנגען פון די שליטה [dominion] פון חמץ, פון די שליטה פון די סטרא אחרא [the Other Side, forces of impurity], פון די… דער זוהר זאגט דארט אז ער האט אסאך נעמען: אל אחר [another god], יצר הרע, אלימא חרינא [Aramaic: the other harsh one], פרעה [Pharaoh], המן [Haman]. ער האט אסאך נעמען דארט. ס’איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ’רופט אים, שבעה שמות נקרא יצר הרע [the evil inclination is called by seven names], אבער דער יוצא ממצרים [one who goes out from Egypt] איז פטור [exempt] פון די אלע זאכן.
איז בעצם, דאס וואס מ’עסט מצה פסח און נישט חמץ, איז מ’דארף ארויסגיין, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען פון דעם. נאר פארוואס עסט מען?
דער משל: א מענטש וואס ווערט א בן חורין
זאגט ער א משל, א מענטש וואס איז געווען א פשוט’ער מענטש, מ’האט אים געמאכט א בן חורין [a free person], מ’האט אים געגעבן א ממשלה [government position], מ’האט אים געגעבן א הויכע מדריגה [high level], א הויכע אמט [high office] אין די מלכות [kingdom]. ער גייט נישט יעדן טאג די בגדי מלכות [royal garments], די ספעציעלע קאראניישן בגדים, יא? א ספעציעלע בגדים וואס מ’גייט, די קרוין [crown], די בעקיטשע [special coat] וואס מ’טוט זיך אן לכבוד די המלכה [in honor of the queen].
יענער איז געווארן א גאווערנאר, א גענעראל, א פריץ [nobleman], איך ווייס וואס ער איז געווארן, גיבט מען אים עפעס א ספעציעלע בגד כדי זיך צו מלביש זיין [to dress in]. ער גייט עס נישט יעדן טאג. יעדן טאג טוט ער זיין ארבעט, און אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין לעבט ער אין די וואכעדיגע וועלט, לעבט ער אפילו אין די הדיוט [common] וועלט. ער איז נישט אלעמאל אין די לעוועל פון ווערן א בן חורין, פון ווערן די מדריגה. ווערן די מדריגה, דאס איז געשען איינמאל.
דער נמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם” [seven days shall your hands be filled]. מ’זעט זייער שיין אין די תורה, אז מ’וויל מאכן א מענטש, פרשת צו [the Torah portion of Tzav], מ’וויל מאכן א מענטש פאר א כהן [priest], דארף ער זיבן טעג גיין אנטון די בגדי כהונה [priestly garments], יא, מ’ריבוי בגדים [the many garments], מ’מאכט די שמן המשחה [the anointing oil], מ’מאכט די סדר המילואים [the inauguration ceremony], “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
נאכדעם איז ער נאך א כהן, אפילו ער גייט ארויס. בשעת’ן עבודה [during the service] דארף ער זיך אנטון די בגדי כהונה, אבער ס’מיינט נישט, ער האט אויך אנדערע עבודות, “יורו משפטיך ליעקב” [they shall teach Your laws to Jacob], דער כהן איז דאך א מלמד [teacher]. נישט אלעמאל גייט ער מיט די מדריגה פון “ימלא את ידכם”.
די נמשל צו פסח: איינמאל א יאר די בגדי שש
פארוואס? ווייל מ’דארף טראכטן פארוואס, אבער אזוי איז אפשר די סדר. אז מ’פארשטייט אז די ווארט איז נישט אז די חמץ איז אליינס די מדריגה, די נישט עסן חמץ איז אליינס די מדריגה וואס מ’נעמט זיך, נאר א רמז און דעם איז. די נישט עסן חמץ איז די וועג וויאזוי מ’גייט ארויס מדרגה לדרגה [from level to level]. ס’איז מער דאס.
ממילא [therefore], נאר איינמאל דארף ער דאס טון. נאכדעם, זאגט דער זוהר, מ’מאכט א זכר [remembrance] פאר דעם יעדע יאר. קען זיין מ’מאכט א זכר פאר די שבעת ימי המילואים, נישט קלאר דארט. דער כהן גדול [High Priest] מאכט א מנחת חביתין [the griddle-cake offering] יעדן טאג. מביא למעלה ממותו [he brings more than his death offering], וואס איז דער זעלבער קרבן וואס דער כהן גדול ברענגט כדי זיך כדאי צו ווערן ממולא [to become inaugurated], מאכט דער כהן גדול יעדן טאג.
אבער זאגט דער זוהר אז דאס איז דער סדר אז איינמאל א יאר, ווען ס’קומט די anniversary פון דעם צייט ווען ער איז געווארן באקומען דעם כבוד [honor], דעם פאסטן [position], טוט ער זיך אן נאכאמאל די בגדי שש [the linen garments], “וילבש אותם בגדי שש” [and he shall put on the linen garments], ווי א פאטער טוט אן פאר יוסף [Joseph] שיינע בגדים, “ויעש לו כתונת פסים” [and he made him a coat of many colors], זאגט דער זוהר, ווייל ס’איז א בחינה פון “ויעש לו כתונת פסים”.
פארוואס דווקא זיבן טעג פסח? – דער רמב”ם’ס דערקלערונג און די טבע’דיגע סדר
דער רמב”ם’ס ערשטער טעם: זיבן אלס א טבע’דיגע צאל
דאס איז איין וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין.
און דא ווייטער, דא איז שוין אסאך מער קלארער און נענטער צו דעם וואס מיר לערנען דא. דאס הייסט, ס’קומט קאנעקטעד מיט דאס וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל די נושא איז דאך ממש די נושא פון רפואה [רפואה: healing, medicine]. איז זייער אינטערעסאנט, ער גייט דאך ברענגען וואס די ערשטע זאך וואס דער רמב”ם זאגט: פארוואס פונקט זיבן טעג?
זאגט דער רמב”ם אזוי: פארוואס פונקט זיבן טעג? פארוואס נישט, איך האב געזאגט דריי טעג, פיר טעג, וואס איז אויך געווען א חזקה [חזקה: a presumption, established pattern]? זאגט דער רמב”ם, קודם זאגט ער א טעם: זיבן טעג איז א גוטע נאמבער, ס’איז אן אמצעי צווישן די לבנה [לבנה: moon] און די זון [שמש: sun]. א וואך – די זון גייט דורך יעדן טאג, די הקף [הקף: cycle, orbit] פון די זון איז יעדן טאג, איין טאג. א חודש איז דרייסיג טעג, מ’צעטיילט א חודש אויף פיר, ס’מאכט סענס צו צעטיילן די חודש בערך אויף פיר, קומט אויס א וואך. און ער זאגט אז די סדר פון א וואך האט זייער אסאך צו טון מיט די סדר הטבעי [סדר הטבעי: the natural order].
דער קשיא פון די מפרשים: איז א וואך טאקע טבע’דיג?
די מפרשים [מפרשים: commentators] מוטשען זיך: וואס מיינט דער רמב”ם ווען ער זאגט אז די סדר הטבעי האט צו טון מיט וואכן? לכאורה [לכאורה: seemingly, at first glance], וואכן זענען נישט קיין טבע’דיגע זאך. אזוי זאגט מען אסאך מאל א וואך, די נושא פון זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: a remembrance of the act of Creation], מ’זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג, די זיבעטע טאג האט ער גערוט. אבער מ’זעט נישט – די לבנה גייט דורך אין ניין און צוואנציג און א האלב טעג גייט די לבנה ארום די וועלט, דאס קען מען זען בטבע [בטבע: in nature]. די גרויסע הקף פון די זון קען מען זען פון א יאר, די קליינע הקף פון א טאג קען מען זען, אבער די זיבן טעג איז לכאורה נישט קיין זאך וואס מ’קען זען באופן טבעי [באופן טבעי: in a natural manner]. אבער זאגט דער רמב”ם אז ס’האט יא א טבע’דיגע זאך.
צוויי תירוצים פון די מפרשים
די מפרשים זאגן צוויי זאכן:
תירוץ ראשון: די זיבן כוכבי לכת
איין זאך קען מען זאגן אז ס’איז דא די זיבן כוכבי לכת [כוכבי לכת: planets, literally “wandering stars”]. אזוי פלעגט מען אמאל זאגן אז ס’איז דא זיבן כוכבי לכת, סאו האבן זיי יעדער איינער פון זיי האט עפעס צו טון מיט איין טאג, קען מען פארשטיין אז דאס האט אויך א טבע’דיגע זאך. דאס הייסט, א שלימות’דיגע הקף איז איינס וואס גייט דורך אלע זיבן כוכבי לכת.
דאס קען זיין האט צו טון מיט די ערשטע זאך, די עליה לגדולה [עליה לגדולה: ascent to greatness], די התקרבות [התקרבות: drawing near], וואס מ’האט געזאגט אז ישראל זענען העכער פון די כוכבים, אז מ’איז עולה לגדולה [עולה לגדולה: ascending to greatness], אז מ’קומט צו די מדריגה [מדריגה: spiritual level] פון “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים” [יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים: going outside, above the stars – reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. דאס איז די ערשטע מדריגה.
תירוץ שני: דער רפואה-סייקל פון זיבן טעג
נאכדעם זאגט ער, איז דא א צווייטע זאך. די מפרשים ברענגען אן אנדערע זאך, און איך מיין מ’האט שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז אדם אין זה אלא זה [אדם אין זה אלא זה: a person is nothing but this – referring to the natural healing cycle], אז ווען מ’מאכט א רפואה, די סדר איז: א רפואה דארף מען נעמען פאר א שטיק צייט.
אזויווי דער זוהר [זוהר: the Zohar, foundational work of Kabbalah] ברענגט דא, געווענליך א מענטש האט א מחלה [מחלה: illness], ער נעמט אנטיביאטיקס, מאכט ער א קורס פון אנטיביאטיקס. איז רוב רפואות איז אזוי די סדר, אזוי איז אנגענומען ביי די דאקטוירים, פאר זייער א לאנגע צייט, אויך היינט. עס איז דא אמאל זאכן מיט אנדערע נאמבערס, אבער דער מערסטער נאמבער וואס איז אנגענומען איז זיבן טעג. דאס איז די זמן [זמן: time period], וואס איז א גוטע זמן, וואס זיבן טעג נעמט בערך פאר די גוף דורכצושווענקען, דורכצוארבעטן א נייע סייקל, צו ווערן געהיילט. איז געווענליך אסאך רפואות זאגט מען זאל מען נעמען זיבן טעג.
מ’זעט דאס אויך ביי די מצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע איז דאך א מחלה, מ’זעט אז די גאנצע סדר פון די מצורע גייט אויף זיבן טעג. יא, מ’וועט באלד קומען צו פרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. זיבן טעג מאכט מען הסגר [הסגר: quarantine], זיבן טעג טשעקט מען עס, מ’קומט צוריק. זיבן טעג איז א תקופה [תקופה: period, season] וואס מ’קען זען צו א מחלה גייט ארויף, צו ס’גייט אראפ, אדער מ’מאכט א רפואה, מאכט מען עס פאר זיבן טעג.
די אנווענדונג אויף מצה: רפואה פאר די נפש
דא איז דאך נישט ממש א רפואה, ס’איז א תיקון [תיקון: rectification, repair], אבער עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] איז זיבן טעג. ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’זעט אז זיבן טעג איז א תקופה אויפן טבע, נישט נאר אין די הימל, וואס מ’זעט די ז’ כוכבי לכת, נאר אויך אויף די וועלט אין די גוף זעט מען אז זיבן טעג איז א פרק זמן [פרק זמן: time period] וואס מאכט א שינוי אין די גוף. אויב מ’נעמט א רפואה דארף עס זיין זיבן טעג.
איז אויב איז פשוט, אז אויב מ’זאל פארשטיין אז מצה איז סתם א זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], מ’וואלט געגעסן מצה, קען מען עס מאכן אין איין טאג. אבער אויב ס’דארף זיין א רפואה, דאס הייסט ס’דארף מאכן עפעס א טויש, אזוי ווי ס’האט דעמאלטס געמאכט עפעס א טויש, אדער ס’איז א רמז [רמז: hint, allusion] פאר עפעס א טויש וואס מ’מאכט אין די מענטש’ס גוף, אין די מענטש’ס עסן, זיין מאכל [מאכל: food] איז אנדערש, דארף עס זיין מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז די היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
דער רמב”ם’ס עיקר יסוד: תורה איז רפואת הנפש, נישט רפואת הגוף
און אוודאי, דאס ברענגט אונז צו די דריטע זאך וואס שטייט אין זוהר. אוודאי איז דאס אפשר די עיקר זאך וואס שטייט אין זוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] פאר די נושא פון די שאלה פארוואס איז דא זיבן טעג פסח, וואס שטייט שוין אין רמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] און אין אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], און דער רמב”ם איז מרמז דערויף [מרמז: hints at], איך ווייס נישט ווי דאס איז מרמז, אבער ס’האט צו טון מיט דעם.
די ווארענונג קעגן פארשטיין תורה אלס רפואת הגוף
דער רמב”ם זאגט: אויב וועט איינער זאגן אז די תורה איז נאטורליך, אז די תורה איז א טבע’ליכע זאך, די תורה איז עפעס – די תורה איז עפעס סך הכל אזוי ווי א רפואה, א רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? דער רמב”ם זאגט אין הלכות [הלכות: laws], נו, וואס לערנט מען אין הלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? וועסטו זאגן אז די תורה איז רפואת הגוף, איז ער אזוי ווי הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
פארוואס זאגט דער רמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אז דו מיינסט אז די תורה איז עפעס א וועג צו זיין געזונט, ס’איז א דאקטעריי, ס’איז נישט קיין דאקטעריי. די תורה איז א רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. ס’איז א רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], נישט קיין רפואת הגוף.
די תורה איז מתדמה אל הטבע
איז זאגט דער רמב”ם, אמת, אבער די תורה איז מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. דאס הייסט, די טבע פעלט, די טבע האט נישט קיין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
דאס הייסט, על פי קבלה, טבע איז נאר ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], טבע האט נישט קיין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], אין טבע איז נישט דא קיין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. און די תורה איז משלים די מוחין פון די טבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. דאס איז די הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. די תורה איז געגעבן געווארן צו בעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], צו אריינצוברענגען דעת אין די טבע.
אבער עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], ס’איז מתדמה אל הטבע. די מדרגה פון ג”ר, די מדרגה פון מוחין, איז ענליך, ס’גייט אין די זעלבע סטרוקטור פון די טבע. דאס איז פונקט אזוי ווי, אנדערע ווערטער, אזוי גייט מען זען: א גוף פון א מענטש ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, די נפש פון א מענטש אויך. איי, די נפש איז נישט די זעלבע. ס’איז נישט צו מיינען אז די עסן מצה מאכט א רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], ס’קען זיין אז ס’מאכט, אבער לאו דווקא. נאר די רפואת הנפש, די דעות [דעות: beliefs, opinions] וואס די מצה דערמאנט, ס’מאכט א זכר, גייט אין די זעלבע סדר. ס’איז געמאכט געווארן פאר מענטשן מיט גופים. ס’גייט אריין אין די מער פרימיטיוו ריזענס. אבער ס’איז משלים ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה אלס משל: שלימות פון די נפש איבער די גוף
וואס דערמאנט ער דאס? יעדער איינער ווייסט, פסח איז געווען אויך די דורות פון ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], האט ער געדארפט מל’ן [מל’ן: circumcise]. און ביי ברית מילה פרעגט דער רמב”ם די קשיא: וויאזוי קען עס זיין? ס’איז א קשיא וואס ווערט שוין געברענגט אין מדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
וויאזוי קען מען זאגן אז ברית מילה איז א שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – דאס איז די ברית מילה. לכאורה, מ’צוברעכט די נאטור, מ’צוברעכט, מ’שניידט אפ די ערלה [ערלה: foreskin], א מענטש איז געבוירן מיט אן ערלה. דער כלל איז, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], אלעס וואס איז אין די וועלט איז טוב מאד, ס’איז די שלימות. וויאזוי קען זיין אז מעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
דער רמב”ם’ס תירוץ: צוויי לעוועלס פון שלימות
זאגט דער רמב”ם דארט, יא, דארפסט פארשטיין אז א מענטש האט צוויי לעוועלס. א מענטש האט זיין גוף, אפשר מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] האט ער געווען מער שלם [שלם: complete] מיט די ערלה, קען זיין, לאו דוקא, אבער קען זיין. אבער א מענטש, עיקר מענטש איז דאך זיין נפש. די נפש פון א מענטש איז בעסער אן די ערלה, ווייל דעמאלטס איז ער ממית זיין תאוות [ממית זיין תאוות: subdues his desires], ער האט ריכטיגע דעות, די אלע זאכן.
די תורה איז די שלימות פון די נפש, פון די דעות, נישט פון די גוף. אבער ס’גייט אין די זעלבע ענליך. פארדעם זאגט ער אז מילה איז בשמיני [בשמיני: on the eighth day], יא, די זיבן איז די העכערע טבע פון פסח, די אכטע דאס איז מילה, אבער ס’איז יא שלימות, ס’איז משלים א מענטש [משלים א מענטש: completes a person], ס’איז משלים די טבע פון א מענטש, אבער ס’איז לאו דוקא דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע גוף, נאר דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע נפש.
די העכערע מדריגה פון זיבן: פון טבע צו קבלה
סאו וויבאלד מיר פארשטייען אונז אז ס’איז נישט טייטש אז נאר מ’דארף עסן מצה כדי אז די גוף זאל זיך טוישן פון די מצה זיבן טעג זאל קיין ניקוי [ניקוי: cleansing]. ס’ווייזט אויך אז דא, אז מ’וועט זאגן על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], די מצה קומט אויסצולערנען עפעס, עפעס צו ווייזן, און די זאך וואס מ’ווייזט איז אויך עפעס א נושא פון שבעה [שבעה: seven], ס’איז אויך עפעס אן ענין [ענין: matter, concept] פון שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
אזוי ווי ביי די גוף נעמט עס זיבן אז דאס איז די העכערע, אזוי ס’גייט א סייקל זיבן זיבן זיבן, אזוי איז אויך דא אין די מער שכלי’דיגע מדריגות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] אין די וועלט איז דא זיבן טעג.
די קבלה’דיגע פארשטאנד פון זיבן
און דאס איז אוודאי פארשטייט אין רמב”ן, אז זיבן איז א רמז אויף די זיבן טעג פון די וואך, און נאך העכער פון דעם, די זיבן כוכבי לכת, ס’איז דא זיבן ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], אדער זיבן מלאכים [מלאכים: angels], אדער זיבן ספירות נאך העכער, זיבן מדריגות, און די זיבן מדריגות דאס איז באמת די ריזן פארוואס ס’איז דא אלעס גייט זיבן.
און מיר האבן ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], און חג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] וואס איז נאכאמאל זיבן מאל זיבן, ס’ווייזט אונז די נושא פון די סדר פון זיבן. ס’איז דא זיבן טויזנט יאר אין די וועלט, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], אלעס גייט אויף דעם זיבן, און דאס איז די העכערע מדריגה פון דעם זיבן.
“בשבעת ימים” קעגן “שבעת ימים”: צייט קעגן מדריגות
מיט אנדערע ווערטער, אז נישט נאר, אויב מ’וויל עס טייטשן, אז מ’זאל זאגן נישט נאר די גוף, כדי א מענטש זאל כאפן אז ער עסט חמץ [חמץ: leavened bread] דארף נעמען אים זיבן טעג, אבער אויך כדי א מענטש זאל כאפן די לעסאן, די מעסעדזש וואס די חמץ געט אים, נעמט אים זיבן טעג, אדער ס’נעמט אים זיבן מדריגות, אפשר לאו דוקא זיבן טעג, דאס איז בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. נישט “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] נאר “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. אז די שבעת ימים, די זיבן טעג, זאלן זיין אזוי ווי איין טאג, אז מען זאל עסן מיט די מצה די זיבן טעג.
די שאלה פון די מדריגה און די הכנה
אה, איז וואס איז די מדריגה? וואס איז די הכנה [הכנה: preparation] צו די מדריגה? וואס איז די מדריגה? פשוט אז די זאך, וואס איז די שבעת ימים אליינס, נישט די בשבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], נאר די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע, וואס איז א זכר פאר זיי, ס’איז דא רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
אדער די זיבן מדריגות, אפשר לעבן דווקא זיבן טעג, די בחינות שבעת ימים. יא, נישט ביז שבעת ימים, נאר שבעת ימים. יא, זאגט ער אזוי, “שבעת ימים תאכל מצה” – דו וועסט עסן מיט די מצה די זיבן טעג. אה, און וואס איז די מדריגה? אבער מ’דארף אונז פרעגן, וואס איז די מדריגה? וואס איז דאס די זאך וואס איז די שבעת ימים אליינס? נישט די ביז שבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע, אדער די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע וואס זיי זענען זוכה פאר זיי, וואס דאס ברענגט אונז צו זיין.
הקשר בין מצה ללחם עוני
וועלן מיר פארשטיין אן אינטערעסאנטע זאך. און דאס איז אויך אמת’דיג, איך מיין אז דאס איז א טיפערע טעם פארוואס מ’עסט נאר מצה און נישט חמץ זיבן טעג און נישט א גאנצע יאר, ווייל דאס האט צו טון מיט דעם וואס הייסט לחם עוני. דאס הייסט אז מצה איז א חסרון באמת. און אמת’דיג אז די פלאץ, אדער איין פלאץ אין דברים וואו ס’שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, דארט שטייט “לחם עוני”.
דאס הייסט, “שבעת ימים תאכל מצות” האט צו טון מיט דעם וואס מצה איז לחם עוני. אין אנדערע ווערטער, די שבעת ימים זענען נישט ממש די העכסטע מדריגה, זיי זענען נאך לחם עוני. און וועגן דעם איז עס נאר זיבן טעג, ווייל אונז ווילן נישט בלייבן מיט די לחם עוני, אונז ווילן אנקומען צו די מן, אונז ווילן אנקומען צו די העכערע מדריגה, צו די שתי הלחם, צו די לחם עשיר, יא.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
איז וויאזוי פארשטייט מען דאס? און אמת’דיג, דאס איז די ריזן אויך פארוואס, יעדער איינער ווייסט אז פסח איז אנדערש ווי סוכות, מ’זאגט נישט קיין הלל שלם א גאנצע זיבן טעג. דאס הייסט, מ’זאגט דאך אזוי, ווייל ס’איז נאך בחינות לחם עוני. די זיבן טעג איז לחם עוני, ס’איז נאך נישט די שלימות.
דאס איז “שבו ושבו” שטייט ביי שלמה און ביי חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. דערפאר רופט ער עס זיבן טעג, פון מדריגת המלכות. דאס הייסט, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת הייסט די מלכות. דעמאלטס, דאס איז הלל שאינו שלם, חוץ די ערשטע נאכט, האבן מיר גערעדט אן אנדערע נקודה.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבער סוכות, סוכות איז שוין א העכערע מדריגה, סוכות איז די ימי גדלות, וואס דעמאלטס קען מען מאכן זיבן טעג שלימות, יא, זיבן טעג מהלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
און אמת, ס’זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט די נושא פון קריעת ים סוף, פארוואס? איז דאך דא אן אנדערע טעם וואס ווערט געברענגט אין בית יוסף אין די מדרש, אז מען זאגט נישט הלל די צווייטע טעג פסח, אדער די חול המועד פסח, ווייל קריעת ים סוף דארט איז עפעס א בחינה פון קושי. אוודאי קריעת ים סוף איז געוואלדיג, אבער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, ס’איז דא עפעס א קושי אין דעם, און לכאורה לכבוד דעם זאגט מען נישט הלל.
און אוודאי די מפרשים פרעגן, אויב אזוי, וואס איז מיט די אנדערע זעקס טעג חול המועד, די אנדערע פינף טעג? און זיי זאגן תירוצים, דוחק’דיגע תירוצים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
איך מיין אז די עומק פון דעם איז, אז קריעת ים סוף ווייזט אונז אז דער גאנצער פסח איז נאך א בחינה פון קטנות. נאך אלץ דא, וואס מיינט קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” מיינט קטנות. וואס מיינט קטנות? אז אונז דארפן זיך נאך שלאגן.
יעצט פארשטייט מען שוין האלב די סוד. מ’דארף זיך נאך שלאגן. אוודאי איז דאס א גרויסע מדריגה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – גוט. אבער וואס איז נאך בעסער? איז “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. נאך בעסער איז אז ס’איז נישט דא קיין פרעה בכלל, אדער אז פרעה איז מודה, “ה’ הצדיק”. דאס וואלט געווען די פלאן, אז פרעה זאל מודה זיין. דערווייל האבן מיר זיך געדארפט נאך שלאגן מיט אים, איז דא נאך א שטיקל חסרון.
דאס מיינט אז מ’דארף דאס האבן, ס’איז א וויכטיגע סטעפ, אן דעם וואלט נישט געווען קיין הצלחה, אבער ס’איז נאך א חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
אן דעם פארשטייט מען נאך אלץ נישט ריכטיג די שבעת ימים, ס’איז נאך א קליינע שבעת ימים. אויב אזוי איז די גאנצע שבעת ימים, אוודאי אין דעם שבעת ימים איז געווען א גרויסער נס, אבער מכל מקום זעט מען אז מ’האט זיך נאך געדארפט שלאגן מיט פרעה. דאס איז לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, ניין, ס’איז נאך אלץ אנדערש. די אידישע עובדי עבודה זרה איז נאך אלץ אנדערש פון די גוי’אישע עובדי עבודה זרה. זייער גוט. אבער מצד האמת איז עס נאך נישט די שלימות. אויף דעם קומט נאך נישט קיין הלל שלם.
איך מיין אז דאס איז די השוואה פון די צוויי טעמים, קען מען לערנען אז דאס איז די זעלבע זאך.
אויב אזוי דארפן מיר נאר מוסיף זיין אין די ענד פון די שיעור, זאגן וואס איז אפשר די זאך, די קטנות, וואס איז די נקודה, פארוואס פעלט מצד אחד? ס’איז נישט גענוג, לאמיר זאגן אזוי.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, מיט וואס איז עס נישט גענוג? דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז חמץ ווייזט אויף די נושא פון אלהים אחרים, ס’ווייזט אויף די נושא פון תפיסה מגושמת, אז א מענטש, זיין דמיון, אפילו זיינע חושים, זיין דמיון, וואס אסאך מענטשן מיינען אז דאס איז זייער מחשבה, קען נאר תופס זיין דברים גשמיים, נאר זאכן וואס האבן א נפח, יא, אזויווי חמץ האט א אורך ואויבי ורוחב, יא, ס’האט א דריי דימענשאן, דאס קען ער כאפן.
דאס הייסט חמץ, ממילא זאגן די הלכה, אפילו די הלכה, קל וחומר דער אייבערשטער אליינס איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דעת גוף, דארף מען פארברענען דעם חמץ, מ’דארף זיך מווארענען כדי עס נישט צו כאפן.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
דער פראבלעם איז אבער, לאמיר זאגן אזא ווארט, דער פראבלעם איז אז דאס קען נישט זיין אין א מינוט. מ’וועט זאגן איינער איין טאג, יא, מ’וועט זאגן די זעלבע זאך וואס זיי האבן געזאגט לגבי חמץ בפשטות, אז איינער איין טאג, לאמיר זאגן למשל, איינער דינט אן עובד עבודה זרה, זיין גאט איז א אליל עץ ואבן, ער דארף האבן א דמות וצורה, ער דינט עפעס א פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, איינע פון די תבנית’ן וואס שטייט דארט אין דער חומש, איינע פון די זאכן, דאס איז זיין גאט, זייער גוט.
המשל: יום אחד אינו מספיק
קומט א איד, און איין טאג האט ער נישט, קומט אברהם אבינו, ער ברעכט איין טאג, ער דינט נישט, ער מאכט א תפילה, פאר וועמען דאוונסטו? לאלקי השמים, צו קיינעם נישט, ס’איז נישט קיין שום פסל, ס’איז די אין סוף, ס’איז אחד, השם אחד. זאגט מען, אקעי, אפשר איז דאס נאך איין גאט, יא, מ’קען דאך מאכן אזא טעות, דער עובד עבודה זרה האט דאך אויך געהאלטן אז ס’איז דא דער איין גאט וואס איז אחד למעלה, זאגט ער, אקעי, יעדן איין טאג דינסטו פאר די זון, איין טאג פאר די לבנה, און איין טאג שבת דינסטו פאר די אחד שלמעלה, די אלהי אלהים, נישט קיין פראבלעם.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
אבער אונז וויל דיר זאגן א טיפערע זאך, יא, אונז וויל דיר זאגן אסאך א טיפערע זאך, אונז וויל דיר זאגן אז דער איסור עבודה זרה זאגט נישט פשט אז ס’איז אויך דא אלהי אלהים, ס’איז אויך דא השם אחד, נאר אז ס’איז נאר דא השם אחד. א גרויסע חידוש, מ’דארף עס פארשטיין, דאס איז שוין א גרויסע חידוש. מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט גענוג איין טאג, מ’זאל זאגן אז ס’איז במקרה, האסט געמיינט אז ער איז נאך איין גאט. ניין, איך דארף זיבן טעג נישט צו טון, און זיבן טעג איז קעגן די זיבן כוכבי לכת, וואס דאס זענען די כוכבים ומזלות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געדינט.
פירוט השבעה כוכבי לכת
דער ערשטער טאג די מזל, וויאזוי הייסט ער? דער, איך געדענק שוין נישט, דער שבתאי, און צדק, און כוכב, און אזוי ווייטער די אלע מזלות, זיי, יעדע איינע פון זייערע טעג, ס’גייט אזוי זונטאג, ווייל קומט א איד שבת, איך ווייס נישט, אפילו שבת, שבת איז אויך דא איינער פון די כוחות, לאמיר זאגן אזוי, אויב א איד וואלט איין טאג אין די יאר נישט געדינט נאר דעם אייבערשטן, וואלט ער געזאגט אקעי, וואס איז זונטאג? מסתמא דינט דער גוי דעם גאט פון זונטאג. ניין, זונטאג דין איך אויך דעם אייבערשטן. קומט מאנטאג, זאגט דער גוי, מסתמא היינט דינט ער דעם גאט פון מאנטאג. ניין, מאנטאג אויך נישט, דינסטאג אויך נישט.
הביאור: כל יום – רק השם
דאס איז די שבעת ימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, יעדע איינע פון די פאלשע טעג וואס ס’איז דא א פאלשע גאט, דאס הייסט איינער פון די כוחות איז פאלש בבחינת גאט, נישט פאלש בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, דארף מען ווייזן אז נישט נאר אז איך דין אויך דעם אייבערשטן חוץ פון דעם, נאר דו ביסט נישט דער אייבערשטער אין קיין איינע פון די טעג. דאס איז די סוד פון “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבער דאס איז אוודאי א גרויסע גדלות, און אוודאי דאס דארף מען טון, דאס איז די לימיט, דאס הייסט מ’לערנט איין טאג. אדער מ’קען זאגן אפילו פשט, איין מינוט, פסח סוגיא, פסח רואה, ער פארשטייט בחינת חכמה, א ברק המבריק, ער פארשטייט אלקות, איז נישט גענוג.
מדריגת בינה – שבעת ימים
מ’דארף עס לערנען בבחינת בינה. בינה איז די… דאס רעדט מען פון א קטנות פון בינה, אמת’דיג, אבער בינה פון אלע זיבן טעג, ער גייט זיך דורך, ער לערנט עס מיט אלע קשיות און אלע תירוצים, ביז ער פארשטייט איין גאנצע וואך, ער פארשטייט עס טאקע, ס’איז נישט סתם במקרא, ס’איז נישט נאר א פסוק א טאנץ, ס’איז טאקע.
אבער די גאנצע זאך איז נאך אלץ בבחינת קטנות. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, אז די גאנצע זאך איז נאך אלץ אלעס בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
פארוואס איז די גאנצע זאך אלץ בבחינת קטנות? ווייל אין גדלות שלאגט מען זיך נישט. די בחינת גדלות איז יא זיבן טעג, אבער נישט מיט זיך שלאגן יעדן טאג.
סוכות – העלאת השרים
פארקערט, פסח… וואס טוט מען שבועות [צ”ל: סוכות] אין אלע זיבן טעג? מ’ברענגט זיבעציג פרים. דאס הייסט, קעגן די זיבעציג שרים ברענגט מען זיבעציג גימ”ל’ס [קרבנות]. מ’געבט שפע פאר יעדע איינע פון די פרים, יא? אין אנדערע ווערטער, מ’איז זיי מעלה צו די קדושה. דאס איז די לעוועל פון שבועות [צ”ל: סוכות], און שבועות של פסח איז געווען א סחורה פון דעם, פון דעם קען מען זאגן “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
אין אנדערע ווערטער, און איך זאג עס בקיצור, מ’דארף עס ארויסברענגען אסאך קלארער, אבער ס’איז שוין די ענד פון די שיעור. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די טעות פון עבודה זרה? די טעות איז אז ער קומט נאר אן צו דעם שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, ער מיינט נאר אז איינער פון די זאכן פירן די וועלט, און ער ווייסט נישט פון ווייטער פון דעם.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
וואס טוען אונז? אונז זאגן אויף יעדע איינע פון די טעג, גייט ער כביכול, מ’גייט אדורך צו יעדע אלוהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, יא? איינער האט געמיינט אז בעל צפון… זאגט רש”י, ער איז איבערגעבליבן, אים נישט הרג’ענען? ניין, אים אויך האט מען געדארפט הרג’ענען די זיבן טעג.
דאס איז א גרויסע קטנות, יא? ווייל איינער וואס האט א ביסל שכל פארשטייט אז מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין. און נישט נאר מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין, מ’דארף נישט מבטל זיין יעדן איינס עקסטער.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
וואס זאגן מיר? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. ער איז העכער, ער איז אויך… מ’קען אפילו זאגן אז ער איז די כח וואס איז אין יעדן איינעם פון די אלהים, רייט? ער פירט די זון און די לבנה און די שטערנס און אלעס. מ’דארף נישט גיין צוברעכן די זון און צוברעכן די שטערנס און צוברעכן יעדע זאך עקסטער. דאס איז אלעס קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
און נישט נאר דעם, ס’איז דא אן אמת’דיגע וועג פון וואס מיר האבן גערעדט פון שם ה’. מ’קען אויך זען דעם אייבערשטן, מ’קען אויך זאגן “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. אזוי ווי מיר זאגן “אלה”, וואס איז א חילוק “אלה אלהיך ישראל”? ס’איז אנדערע, לשון רבים, לשון יחיד, ס’איז א גרויסע חילוק.
אבער ס’איז נאך אלץ עפעס א בחינה וואס מיר זאגן, נישט חס ושלום מיר זאגן אז ער איז דער גאט. יא, אז “זה א-לי ואנוהו” מיינט נישט אז ער איז דער גאט. ער איז נישט דער גאט. וואטעווער מ’קען זען איז נישט דער גאט. דאס טאר מען נישט זאגן, דאס איז עבודה זרה.
הכנה לגדלות
פארדעם מוז מען האבן זיבן טעג פון קטנות, זיבן טעג פון ביעור עבודה זרה פון “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – עצרת
“וביום השביעי חג לה'”. וואס איז די עצרת לה’? די עצרת, אז מ’האלט זיך איין, יא, עצרת אמת’דיג, די סדר וואס מיר האבן געזאגט, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מ’האלט זיך איין, מיינט אז די דמיון איז רוצה להוסיף, און מ’זאגט ניין, דאס איז נישט, ס’איז נישט דער גאט. אקעי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
נאכדעם וואס מ’טוט די עצרת, אבער אומקול זה איז אויך “נעצר”, ס’איז אויך, דער זוהר זאגט “נעצר” איז א לשון כליאה, ס’ווערט נכלא כביכול די אלקות אין א געוויסע כלי. וואס דאס מיינט איז, און איך גיי נישט יעצט מסביר זיין וויאזוי ס’קען זיין, אבער וואס דאס מיינט איז אז אויב מ’האלט ביי די גדלות, דעמאלטס קען מען יא, קען מען זען, מ’קען האבן א מקדש, מ’קען האבן א תורה, מ’קען האבן מצוות, מ’קען האבן די אלע זאכן, נאר בלא שום טעות אז די זאכן זענען גאט. אבער זיי זענען יא.
אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער איז בחר זיך מגלה צו זיין, אדער אונז מצד אונזער קטנות זעען אים אזוי, וואטעווער ס’זאל נאר זיין.
התוצאה: ראיה בלי טעות
דאס, ווער ס’האט נישט געגעסן חמץ פאר זיבן טעג, ער קען דאס זען, ווייל ער האט נישט קיין חשש טעות, ער האט נישט קיין חשש טעות אין דעם. נישט נאר ער האט נישט קיין חשש טעות ווערט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס מ’איז נזהר פון חמץ איז א געוויסע קטנות, און דארף מען נאכדעם קומען אסאך העכער.
—
אקעי, דאס איז ביי ראשית פרקים. ראשית פרקים, די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער ראשית פרקים האט פארשטאנען די עיקר זאך.
עבודת ביעור חמץ: פון קטנות צו גדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – די מהות פון קטנות און גדלות
די דערקענונג פון דעם רבי’ס פארשטאנד
נישט נאר האט ער נישט קיין חשש טעות וואס ער האט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס איך בין מבער [מבער: אויסראטעווען, אוועקשטעלן] די חמץ איז א געוויסע קטנות [קטנות: נידעריגע מדרגה, קליינקייט], און איך דארף נאך קומען אסאך העכער.
איבערבליק פון די דרשה
אוקיי, דאס איז בראשי פרקים [בראשי פרקים: הויפט פונקטן]. די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער בראשי פרקים האבן מיר פארשטאנען די עיקר זאך, אז מ’דארף קענען, און לאמיר נאר איבערמאכן די זעלבע, איבערזאגן די עיקר זאך.
די הויפט נקודה: דערקענען דעם אייבערשטן אין די זיבן טעג
מ’דארף קענען זיבן טעג נישט עסן מצה, און מ’זאל זאגן אז ס’איז א מקרא [מקרא: א דערקלערונג, א רוף], און מיט אנדערע ווערטער זאל מען זאגן אז דא אויך איז דא א גאט.
דער חילוק צווישן קטנות און גדלות
בחינת קטנות: נעגירן די פאלשע כוחות
אלא מה [אלא מה: אבער וואס], אין די קטנות גייט אריבער יעדער איינער פון זיי און זאגט ניין:
– נישט א גאט
– נישט א גאט
– נישט א גאט
נאר איינער איז דער גאט.
בחינת גדלות: התכללות נצוצות
און די גדלות [גדלות: גרויסקייט, העכערע מדרגה] וואס אין שביעי של פסח [שביעי של פסח: דער זיבעטער טאג פון פסח] איז א התכללות נצוצות [התכללות נצוצות: פאראייניגונג פון די ניצוצות] פון דעם, אפילו נאך אין בחינת קטנות, איז צו זאגן אז דער וואס איז נאר איינער, ממילא [ממילא: פון זיך] אלע זענען נאר איינער.
די סוד פון די גדלות: שעבוד דורך אחדות
מ’קען משעבד [משעבד: אונטערווארפן, דינען] זיין די זון, און מיט דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן אמת’דיג. דאס איז די סוד [סוד: געהיימעניש] פון די גדלות.
דער מסקנא: שביעי של פסח איז נאך קטנות
און אין שביעי של פסח האבן מיר נאך נישט קיין ווערטער עס צו זאגן ריכטיג, און מיר זאגן אז עס איז נאך בחינת קטנות.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
שיחה לערב שביעי של פסח – הסוד של שבעת ימי המצות
הקדמה: שתי בחינות במצה
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח – יום טוב עצמאי של שבעת הימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
השאלה הגדולה: מדוע שבוע שלם?
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
חלוקת הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
תירוץ הרמב”ם: להרגיש ולפרסם
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
מדוע דווקא שבעה? – שלוש שכבות של הסבר
א) הרמב”ם: שבעה היא ההיפך ממקרה
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
ב) שבעה כמספר טבעי
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
ג) היסוד: מצה היא רפואה, לא רק זיכרון
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
ד) ברית מילה כמשל
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
ה) המדרגה הגבוהה יותר של שבעה
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
גישת הזוהר: מדוע לא כל השנה?
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
משל הזוהר (פרשת בא)
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
הנמשל
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
מדרגת שבעת ימים – לחם עוני וקטנות
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
מדוע אין הלל שלם בפסח
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
הסוד העמוק יותר: שבעה ימים כנגד שבעה כוכבי לכת
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, והדרך הלאה
ביעור חמץ – קטנות
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
שביעי של פסח – גדלות
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אבל אפילו זה עדיין לא הסוף
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: המדרגה של שביעי של פסח
הקדמה – המנהג ללמוד ערב יום טוב
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט בפסוקים – ההדגשה של שבעת ימים
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
שתי בחינות במצה
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
בחינה ראשונה: מצה כמצווה מעשית
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – העיקר
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
ההבדל בין הלילה הראשון והשבעת ימים
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
פסח מצרים – יום אחד
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה'”.
“ביום השביעי חג לה'” – היום טוב של השבעת ימים
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
מה זה “חג לה'”?
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
שביעי של פסח – היום טוב של השבעת ימים
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה'”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה'”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
הצורך להבין את המדרגה של שביעי של פסח
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
הפשט: שביעי של פסח הוא היום השביעי של חג המצות
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
השאלה הגדולה: למה צריך שבעה ימים?
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שאלה למדנית
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
“מה נשתנה” חדשה
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
השאלה נעשית חזקה יותר
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
גישת הרמב”ם לטעמי המצוות של ימים טובים
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
שאלת הרמב”ם
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין מה זה יום טוב
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
בגשמיות
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
בענין החברה
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
בבחינת רוחניות
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
אבל פרטים צריכים הסבר
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
הרמב”ם מחפש טעם לאורך הימים טובים
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: אורך החגים לפי הרמב”ם והזוהר
פרק ב: למה חלק מהימים טובים ארוכים ואחרים קצרים?
השאלה הבסיסית: פרטים צריכים הסבר
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
סוגי הפרטים שצריך להסביר
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
החילוק של הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
שתי השאלות שצריך להבין
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
ביאור הרמב”ם: למה שבועות הוא יום אחד ופסח הוא שבעה
להתחיל בשאלה השנייה
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
פסח הוא חג המצות — מצוות אי-אכילת חמץ
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
ההבדל בין אכילת מצה לאי-אכילת חמץ
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח וביאור המהר”ל
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
יסוד הרמב”ן: אי-אכילת חמץ צריכה להיות ניכרת
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
למה דווקא שבעה ימים?
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
שבעה היא ההיפך ממקרה
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
ההבדל בין פסח לשבועות
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פסח גם קרה ביום אחד — אבל…
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
המסקנה על פי פשט
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
ביאור הזוהר: סודות הדברים
קושיית הזוהר: למה חמץ לא אסור כל השנה?
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
תירוץ הזוהר: משל מבגדי מלכות
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
הפשט הראשון בפרשת בא
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
המשמעות של יציאה ממצרים
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
המשל: אדם שנעשה בן חורין
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
הנמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
הנמשל לפסח: פעם בשנה בגדי השש
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
למה דווקא שבעה ימים בפסח? – הסבר הרמב”ם והסדר הטבעי
הטעם הראשון של הרמב”ם: שבעה כמספר טבעי
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
קושיית המפרשים: האם שבוע הוא באמת טבעי?
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
שני תירוצים של המפרשים
המפרשים אומרים שני דברים:
תירוץ ראשון: שבעת כוכבי הלכת
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
תירוץ שני: מחזור הריפוי של שבעה ימים
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
היישום על מצה: רפואה לנפש
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
עיקר היסוד של הרמב”ם: תורה היא רפואת הנפש, לא רפואת הגוף
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
האזהרה מפני הבנת התורה כרפואת הגוף
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
התורה מתדמה אל הטבע
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה כמשל: שלימות הנפש על הגוף
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
תירוץ הרמב”ם: שתי רמות של שלימות
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
המדרגה העליונה של שבעה: מטבע לקבלה
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
ההבנה הקבלית של שבעה
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
“בשבעת ימים” מול “שבעת ימים”: זמן מול מדריגות
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
שאלת המדרגה וההכנה
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
הקשר בין מצה ללחם עוני
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
המשל: יום אחד אינו מספיק
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
תרגום לעברית
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
פירוט השבעה כוכבי לכת
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
הביאור: כל יום – רק השם
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
מדריגת בינה – שבעת ימים
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
סוכות – העלאת השרים
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
הכנה לגדלות
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – עצרת
“וביום השביעי חג לה'”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
התוצאה: ראיה בלי טעות
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
עבודת ביעור חמץ: מקטנות לגדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – מהות הקטנות והגדלות
ההכרה בהבנת הרבי
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
סקירת הדרשה
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
הנקודה העיקרית: הכרת הקב”ה בשבעת הימים
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
ההבדל בין קטנות וגדלות
בחינת קטנות: שלילת הכוחות המזויפים
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
בחינת גדלות: התכללות ניצוצות
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
סוד הגדלות: שעבוד דרך אחדות
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
המסקנא: שביעי של פסח עדיין קטנות
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.
סיכום השיעור 📋
שיחה לערב שביעי של פסח – הסוד של שבעת ימי המצות
הקדמה: שתי בחינות במצה
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח – יום טוב עצמאי של שבעת הימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
השאלה הגדולה: מדוע שבוע שלם?
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
חלוקת הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
תירוץ הרמב”ם: להרגיש ולפרסם
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
מדוע דווקא שבעה? – שלוש שכבות של הסבר
א) הרמב”ם: שבעה היא ההיפך ממקרה
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
ב) שבעה כמספר טבעי
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
ג) היסוד: מצה היא רפואה, לא רק זיכרון
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
ד) ברית מילה כמשל
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
ה) המדרגה הגבוהה יותר של שבעה
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
גישת הזוהר: מדוע לא כל השנה?
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
משל הזוהר (פרשת בא)
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
הנמשל
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
מדרגת שבעת ימים – לחם עוני וקטנות
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
מדוע אין הלל שלם בפסח
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
הסוד העמוק יותר: שבעה ימים כנגד שבעה כוכבי לכת
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, והדרך הלאה
ביעור חמץ – קטנות
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
שביעי של פסח – גדלות
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אבל אפילו זה עדיין לא הסוף
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: המדרגה של שביעי של פסח
הקדמה – המנהג ללמוד ערב יום טוב
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט בפסוקים – ההדגשה של שבעת ימים
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
שתי בחינות במצה
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
בחינה ראשונה: מצה כמצווה מעשית
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – העיקר
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
ההבדל בין הלילה הראשון והשבעת ימים
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
פסח מצרים – יום אחד
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה'”.
“ביום השביעי חג לה'” – היום טוב של השבעת ימים
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
מה זה “חג לה'”?
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
שביעי של פסח – היום טוב של השבעת ימים
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה'”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה'”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
הצורך להבין את המדרגה של שביעי של פסח
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
הפשט: שביעי של פסח הוא היום השביעי של חג המצות
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
השאלה הגדולה: למה צריך שבעה ימים?
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שאלה למדנית
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
“מה נשתנה” חדשה
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
השאלה נעשית חזקה יותר
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
גישת הרמב”ם לטעמי המצוות של ימים טובים
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
שאלת הרמב”ם
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין מה זה יום טוב
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
בגשמיות
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
בענין החברה
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
בבחינת רוחניות
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
אבל פרטים צריכים הסבר
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
הרמב”ם מחפש טעם לאורך הימים טובים
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: אורך החגים לפי הרמב”ם והזוהר
פרק ב: למה חלק מהימים טובים ארוכים ואחרים קצרים?
השאלה הבסיסית: פרטים צריכים הסבר
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
סוגי הפרטים שצריך להסביר
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
החילוק של הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
שתי השאלות שצריך להבין
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
ביאור הרמב”ם: למה שבועות הוא יום אחד ופסח הוא שבעה
להתחיל בשאלה השנייה
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
פסח הוא חג המצות — מצוות אי-אכילת חמץ
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
ההבדל בין אכילת מצה לאי-אכילת חמץ
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח וביאור המהר”ל
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
יסוד הרמב”ן: אי-אכילת חמץ צריכה להיות ניכרת
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
למה דווקא שבעה ימים?
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
שבעה היא ההיפך ממקרה
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
ההבדל בין פסח לשבועות
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פסח גם קרה ביום אחד — אבל…
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
המסקנה על פי פשט
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
ביאור הזוהר: סודות הדברים
קושיית הזוהר: למה חמץ לא אסור כל השנה?
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
תירוץ הזוהר: משל מבגדי מלכות
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
הפשט הראשון בפרשת בא
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
המשמעות של יציאה ממצרים
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
המשל: אדם שנעשה בן חורין
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
הנמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
הנמשל לפסח: פעם בשנה בגדי השש
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
למה דווקא שבעה ימים בפסח? – הסבר הרמב”ם והסדר הטבעי
הטעם הראשון של הרמב”ם: שבעה כמספר טבעי
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
קושיית המפרשים: האם שבוע הוא באמת טבעי?
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
שני תירוצים של המפרשים
המפרשים אומרים שני דברים:
תירוץ ראשון: שבעת כוכבי הלכת
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
תירוץ שני: מחזור הריפוי של שבעה ימים
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
היישום על מצה: רפואה לנפש
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
עיקר היסוד של הרמב”ם: תורה היא רפואת הנפש, לא רפואת הגוף
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
האזהרה מפני הבנת התורה כרפואת הגוף
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
התורה מתדמה אל הטבע
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה כמשל: שלימות הנפש על הגוף
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
תירוץ הרמב”ם: שתי רמות של שלימות
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
המדרגה העליונה של שבעה: מטבע לקבלה
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
ההבנה הקבלית של שבעה
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
“בשבעת ימים” מול “שבעת ימים”: זמן מול מדריגות
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
שאלת המדרגה וההכנה
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
הקשר בין מצה ללחם עוני
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
המשל: יום אחד אינו מספיק
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
תרגום לעברית
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
פירוט השבעה כוכבי לכת
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
הביאור: כל יום – רק השם
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
מדריגת בינה – שבעת ימים
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
סוכות – העלאת השרים
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
הכנה לגדלות
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה'” – עצרת
“וביום השביעי חג לה'”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
התוצאה: ראיה בלי טעות
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
עבודת ביעור חמץ: מקטנות לגדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – מהות הקטנות והגדלות
ההכרה בהבנת הרבי
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
סקירת הדרשה
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
הנקודה העיקרית: הכרת הקב”ה בשבעת הימים
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
ההבדל בין קטנות וגדלות
בחינת קטנות: שלילת הכוחות המזויפים
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
בחינת גדלות: התכללות ניצוצות
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
סוד הגדלות: שעבוד דרך אחדות
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
המסקנא: שביעי של פסח עדיין קטנות
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Discourse for the Seventh Day of Pesach – The Secret of the Seven Days of Matzos
Introduction: Two Aspects of Matzah
In honor of the custom to learn on erev Shabbos and yom tov, this connects with the discourse of Shabbos HaGadol regarding the secret of biur chametz (removal of leavened bread).
The foundation that is established: There are two distinct aspects of matzah:
1. Matzah as a practical mitzvah – The eating of matzah on the night of the Seder, “ba’erev tochlu matzos,” “al matzos u’merorim yochluhu” – a specific mitzvah of the first night, connected with the korban Pesach and the dramatic moment of the Exodus from Egypt.
2. Matzah as the negation of chametz for seven days – “shivas yamim se’or lo yimatzei b’vateichem” – this is the essence of matzah, a whole week living without chametz. This is a new level, which stands on its own.
The Seventh Day of Pesach – The Unique Yom Tov of the Seven Days
The seventh day of Pesach (“bayom hashvi’i chag l’Hashem,” “atzeres”) is not merely an end to Pesach, but rather the unique yom tov of the second aspect. The first day yom tov belongs to the korban Pesach and the Exodus from Egypt; the seventh day of Pesach is the yom tov of the shivas yamim tochal matzos aspect – a distinct level with a distinct content.
The Great Question: Why an Entire Week?
Here arises a “new Mah Nishtanah”: Why must one go an entire week without eating chametz? We have already celebrated the Exodus from Egypt on the night of the Seder – what is happening the rest of the week? Other yamim tovim (Shavuos, Rosh Hashanah, Yom Kippur) are only one day – why must Pesach be seven?
—
The Rambam’s Division: Two Types of Yamim Tovim
The Rambam holds that the general principle of yamim tovim is simple to understand – joy, fellowship, faith, learning. But details like the duration of each yom tov require an explanation. Although the Rambam himself says in his introduction that one should not seek reasons for numbers (like how many sacrifices), he does seek a reason for the length of yamim tovim. He divides them:
– One-day yamim tovim: Rosh Hashanah, Yom Kippur, Shavuos
– Seven/eight-day yamim tovim: Pesach, Sukkos
Two questions need to be answered:
1. Why is there this distinction between short and long yamim tovim?
2. Why specifically seven days?
The Rambam’s Answer: Feeling and Publicizing
Shavuos is zecher l’matan Torah – an event of one day, therefore one day yom tov. Rosh Hashanah – awakening oneself to teshuvah (repentance) takes one day. But Pesach – the festival of matzos – has a different nature: the mitzvah of not eating chametz cannot be fulfilled in one day, because one day without chametz could be coincidental. “Kedei shetiheye margish” – so that one should feel it, and “sheyitparsem ha’inyan” – so that it should be publicized. This requires a longer period.
Why Specifically Seven? – Three Layers of Explanation
a) The Rambam: Seven is the Opposite of Coincidence
Seven is the opposite of chance: once – coincidence, twice – coincidence, three times – chazakah (established pattern), but seven – double chazakah, without any doubt that this is a conscious matter. Only after seven days does it become “nikar” that one is not eating chametz intentionally.
b) Seven as a Natural Number
Seven days is a middle ground between the sun (one day) and the moon (thirty days) – a month divided by four gives a week. The order of a week has to do with the natural order.
But here a question arises: Is a week truly natural? Seemingly a week is only a zecher l’ma’aseh bereishis (remembrance of Creation), not a natural phenomenon like the day (sun) or month (moon). Two answers:
1. Seven wandering stars – Each planet corresponds to one day, a complete cycle goes through all seven.
2. Medical cycle – In medicine it is accepted that seven days is the natural cycle for the body to heal itself. This is also seen with metzora (one afflicted with tzara’as) – seven days of quarantine, seven days of observation.
c) The Foundation: Matzah is Medicine, Not Just Remembrance
If matzah were only a zecher l’yetzias Mitzrayim (remembrance of the Exodus), one day would suffice. But matzah is a medicine – a transformation in the person’s essence – and therefore it requires a minimum of seven days, because this is the natural cycle.
The Rambam in Hilchos Teshuvah warns: whoever says Torah is only a medicine for the body – ein lo chelek l’olam haba (has no share in the World to Come). The Torah is a medicine for the soul, medicine for character traits, medicine for beliefs. However – the Torah is misdameh el hateva (resembles nature): just as the body is healed in seven days, so too is the soul healed in seven days. According to Kabbalah: nature is only vak (without mochin), and the Torah brings in gar (mochin/da’as) into nature – the structure remains similar, but the content is elevated.
d) Bris Milah as an Analogy
The same principle with bris milah (circumcision): How is milah a perfection if one is breaking the body? The body is perhaps more complete with the orlah (foreskin), but the soul is better without it. Milah is bashmini (on the eighth day) – beyond the nature of seven – because it is a perfection of the soul.
e) The Higher Level of Seven
Seven represents seven sefiros, seven angels, seven levels. This is the deeper reason why everything in creation goes by seven – sefiras ha’omer (7×7), seven thousand years, etc. Not only does the body need seven days to transform, but also the intellect and soul need seven levels in order to absorb the message of matzah. This is the difference between “b’shivas yamim” (in seven days – time-based) and “shivas yamim” (seven days as levels – essential).
—
The Zohar’s Approach: Why Not an Entire Year?
The Zohar asks a strong question: If chametz alludes to the yetzer hara / sitra achra / kelipah (evil inclination / other side / husk), why is it not forbidden the entire year like pig?
The Zohar’s Parable (Parshas Bo)
A simple person who was freed and given a high position – he does not wear his coronation garments every day. He lives in the weekday world. But once a year, on the anniversary, he puts on the special garments – “v’yilbash osam bigdei shesh”, as Yaakov did for Yosef “kesones pasim.”
The Application
Not eating chametz is not itself the level – it is the way one ascends from level to level, like “shivas yamim yimalei es yedchem” with the milu’im (inauguration) of the kohanim. The seven days are a process of his’alus (elevation), and afterwards one lives on the new level – but one only needs to go through it anew once a year.
—
The Level of the Seven Days – Lechem Oni and Katnus
In Devarim it says “shivas yamim tochal alav matzos” together with the concept “lechem oni” – poor bread. This means that the entire seven days of matzah are still a level of deficiency, not perfection. The goal is not to remain at lechem oni – but rather to arrive at the manna, at the shtei halechem (two loaves), at lechem ashir (rich bread) – a higher level.
Why No Complete Hallel on Pesach
This explains why one does not say complete Hallel the entire seven days of Pesach (unlike Sukkos). Two reasons are united:
– Lechem oni – All of Pesach is still in the aspect of katnus (smallness)
– “Ma’asei yadai tovim bayam” – At the splitting of the Sea, the Egyptians drowned
Katnus means that one must still battle with the enemy. The better would have been “yitamu chata’im v’lo chotim” – that Pharaoh himself should admit, not that one must defeat him. Sukkos on the other hand is yemei gadlus (days of greatness) – there one brings 70 bulls for the 70 nations, one elevates them to holiness instead of fighting them.
The Deeper Secret: Seven Days Against Seven Planets
The seven days stand against the seven wandering stars (Saturn, Jupiter, Sun, Mercury, Venus, Moon, etc.) – the celestial bodies that idol worshippers served. Each day of the week one demonstrates: Not only do I also serve the Almighty, but you (the planet) are not a god at all. This is “u’vechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim” – one goes through each false god and shows that it is not.
But this itself is still katnus, because:
– One with true intellect does not need to break each one individually
– One must understand that “gadol Hashem mikol ha’elohim” – He is the power in everything
– In gadlus one does not fight – one elevates everything to holiness
Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“U’vayom hashvi’i chag l’Hashem” – atzeres means one restrains oneself: the imagination wants to add more, and one says “no, this is not God.” But atzeres also means “ne’etzar” – Godliness is contained in a vessel. After the seven days of katnus, when one has no concern of error anymore, one can indeed see – a Mikdash, a Torah, mitzvos – without the error that these things themselves are God.
—
Conclusion: Katnus, Gadlus, and the Way Forward
Biur Chametz – Katnus
Each one of the seven days (seven midos/attributes) goes through and says “not a god, not a god” – one negates the false powers, until one arrives at the truth that only One is God. This is the biur chametz – establishing that no other power is true. Even in the lower level one recognizes the Almighty’s presence – even here there is a God.
The Seventh Day of Pesach – Gadlus
Here is a hiskallalus nitzotzos (integration of sparks) – a higher level where one achieves that the One who is “only One,” automatically means all are only One. One can subjugate even the sun (the natural forces), and through this one truly subjugates the Almighty. Everything is included in the unity.
But Even This Is Not Yet the End
Even the seventh day of Pesach is still in the aspect of katnus – we still do not have the proper words to express it as it should be. After the seventh day of Pesach one must come much higher – to the full gadlus. The entire seven-day service of biur chametz is still a step, not the end – a necessary process on the way to true perfection.
📝 Full Transcript
Seven Days You Shall Eat Matzot: The Level of the Seventh Day of Pesach
Introduction – The Custom to Learn on Erev Yom Tov
Gentlemen, today is erev Shevi’i shel Pesach [the eve of the seventh day of Passover]. There is a custom to learn every erev Shabbat [Sabbath eve] and yom tov [festival].
It is certainly late, and everything in the Torah is truth, whether one hears it before, after, or in the middle.
I want to teach us as follows: They learned on erev Pesach a ma’amar [discourse], actually the week before that, I mean Shabbat HaGadol [the Great Sabbath before Passover], when they spoke about the secret of bi’ur chametz [the removal of leavened bread].
The Simple Meaning in the Verses – The Emphasis on Seven Days
The simple meaning is that the verse says several times:
* “Seven days you shall eat matzot [unleavened bread]”
* “Seven days se’or [leaven] shall not be found in your houses”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is an atzeret [assembly] to Hashem”
One sees several times in the simple meaning of the verses, that we, for example, don’t grasp – I mean, one does grasp, but we don’t grasp – it appears that the bi’ur chametz, the actual action, the action of “tashbitu [you shall remove],” one does this on erev Pesach, or perhaps one enters Pesach feeling that one has already left the chametz, one begins to eat matzah.
The positive commandment of eating matzah is only the first night according to how the Sages learned. But one doesn’t grasp, there is a strong emphasis in the Torah that one should not have chametz, one should eat matzah, according to how we learn, the simple meaning of matzah is “he shall eat for seven days,” with the simple meaning not chametz.
Two Aspects of Matzah
On the other hand, the topic of matzah, the main seven aspects of bi’ur chametz, there are two aspects of matzah, yes?
First Aspect: Matzah as a Practical Mitzvah
There is an aspect of matzah which is a practical mitzvah, a part of the joy, “al matzot u’merorim yochluhu [on matzot and bitter herbs they shall eat it],” “ba’erev tochlu matzot [in the evening you shall eat matzot],” because this is the obligation of the first night when one performs the eating of matzah.
Second Aspect: Matzah as the Negation of Chametz – The Essential
But this is perhaps not even the essential aspect of matzah, it is only like a detail in matzah. The essential aspect of matzah is the bi’ur chametz within it, “seven days se’or shall not be found in your houses,” “you shall eat matzot,” that on this there is an additional action on this that one should humble the se’or, influence the chametz, so that there should not be any chametz on Pesach.
But the essential action, the essential existence of the matzah of the entire Pesach is essentially not simply chametz, they eat matzah and not chametz. It is not even the speed of the chipazon [haste]. Yes, the chipazon one must speak of on the first night, that is certainly the time to speak of the chipazon of yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt].
The Difference Between the First Night and the Seven Days
This is all in the aspect of leaving the chametz, the first thing, the moment that one leaves is the strong action, the great vitality, the liveliness, one does something, one goes out.
But afterwards there are seven days that one eats matzah, and it appears explicitly in the verses that the seven days is a new level, a new level of the aspects of matzah, different from the aspect of negating the chametz.
Pesach Mitzrayim – One Day
As we can see, in Pesach Mitzrayim [the Passover in Egypt], perhaps even in Pesach Midbar [the Passover in the Wilderness] according to the simple meaning, but the law is certainly in Pesach Mitzrayim there was only one day, there was only one day.
It states explicitly “ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land],” then it will be, one will make Chag HaMatzot [the Festival of Matzot], one will make seven days. Seven days of Chag HaMatzot is only when one has arrived in Eretz Yisrael [the Land of Israel]. So it states in “ve’achlu hayom hazeh lechem oni lezichronah [and they ate on this day bread of affliction as a remembrance],” and then “vechagitem oto chag l’Hashem [and you shall celebrate it as a festival to Hashem].”
“On the Seventh Day a Festival to Hashem” – The Yom Tov of the Seven Days
And it states further in the next parshah [Torah portion], “seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem.” As I said, this means that this appears in Parashat Va’era, as it were, with eating matzah seven days, and from this will come, through this “and on the seventh day” is a festival to Hashem.
What is “Chag l’Hashem”?
Chag l’Hashem is a very lofty thing, it doesn’t appear on everything, it appears on Sukkot, it appears several times chag l’Hashem. What is the chag l’Hashem that is not the festival of the first night which has to do with the offering of the korban Pesach [Passover sacrifice] from the fourteenth, from erev Pesach, and one makes the night also, “bayom harishon mikra kodesh [on the first day a holy convocation]”?
Apparently this is all a continuation of the first thing of the korban Pesach. You have an extra law of eating matzah seven days, that is, not eating chametz seven days, this is a new level, a new aspect, and this aspect has a yom tov.
Shevi’i shel Pesach – The Yom Tov of the Seven Days
The yom tov of this aspect is called Shevi’i shel Pesach, it is called atzeret, “on the seventh day atzeret,” or “on the seventh day chag l’Hashem.” This is the yom tov that has to do with the seven days.
It is the yom tov of the first day, it is true, there is an extra yom tov. It could be that Pesach itself, the fourteenth, according to the aspect of yom tov is not really a yom tov, there is no prohibition of work. There is a custom, once there was a custom, there are places that had the custom not to do work, but there is no mitzvah of prohibition of work, it is not really a yom tov from the Torah. The yom tov of this is certainly Leil HaSeder [the Seder night], the first day of Pesach, which is all a continuation of this.
But the seven days, the level that is called “seven days you shall eat matzot,” the yom tov of this is “on the seventh day chag l’Hashem.” The yom tov of Atzeret shel Pesach, which states atzeret, “on the seventh day atzeret” appears in Parashat Re’eh, or the chag l’Hashem which is Shevi’i shel Pesach.
The Necessity to Understand the Level of Shevi’i shel Pesach
And one must truly understand the level, the aspect, one is not just to speak about this enough. Usually Shevi’i shel Pesach all the sermons go on Kriat Yam Suf [the Splitting of the Sea], which is certainly a great thing, one should learn that there was Kriat Yam Suf at that time.
But one must remember that the simple meaning of Scripture, afterwards, I mean that also the depth of the secret, later there is a secret of Kriat Yam Suf, the Arizal connected somewhat the secret of Kriat Yam Suf with the matter of Shevi’i shel Pesach, perhaps we will explain a bit, perhaps one will be able to understand it.
The Simple Meaning: Shevi’i shel Pesach is the Seventh Day of Chag HaMatzot
But the simple meaning, Shevi’i shel Pesach is the festival, Chag HaMatzot, the seventh day of Chag HaMatzot. One can say, on Sukkot there is the seventh day, or the eighth day we have Shemini Atzeret [the Eighth Day of Assembly], it is an atzeret after seven days, here it is after six days, okay, it is a bit different.
I saw the Sforno [Rabbi Ovadiah Sforno, 1475-1550] perhaps wants to argue that from him one sees no, that Shevi’i shel Pesach is a new thing, it has to do with Kriat Yam Suf, because just as the seventh of Sukkot is not a yom tov, except for Shemini Atzeret, which is the eighth, it is a new thing, and it could be that the eighth of Pesach is essentially what we call atzeret to Shavuot.
But in any case, the simple meaning is not so, the simple meaning is that seven days, so it states explicitly, “on the seventh day chag l’Hashem,” this already appears truly even before Kriat Yam Suf, yes, it is already a mitzvah for generations, it was already given in Egypt. And this is the holiness of Chag HaMatzot, it is “on the seventh day chag l’Hashem.”
The Great Question: Why Does One Need Seven Days?
Let us want to understand what is the level of Chag HaMatzot seven days to Hashem. What would be missing if Chag HaMatzot were one day?
This is Not Just a Learning Question
This is not just that this is a question in learning that one can ask, it is even a yom tov that is one day:
* Shavuot is one day
* Rosh Hashanah is one day
* Yom Kippur is one day
One can very well make yamim tovim [festivals] of one day, it doesn’t seem necessary that the yom tov should be seven days.
This is Also a Question in Reality
This is also a question in reality, it is also a question in conduct. Everyone who makes Pesach, he feels, the great effort of Pesach one makes the first day, Leil HaSeder, it is certainly a great yom tov, a great light, and afterwards one drags oneself another six days of Chol HaMoed [the intermediate days of the festival].
And when Shevi’i shel Pesach comes, okay, there is another yom tov, like a little Shabbat, but one doesn’t see why the seven days are necessary.
A New “Mah Nishtanah”
And the answer to this is, it is another question of yours, you can ask a new Mah Nishtanah [What is different].
Mah Nishtanah halailah hazeh mikol haleilot [What is different about this night from all other nights], we answered, we left Egypt that night, bechipazon yetzatem [you left in haste], so lechem oni [bread of affliction], what will only be the reason for this one doesn’t eat chametz the first night, shebechol haleilot anu ochlin chametz u’matzah, halailah hazeh kulo matzah [on all other nights we eat chametz and matzah, this night entirely matzah].
The child should ask further, velo od kashah li [and not only is this difficult for me], the child asks tomorrow, Shevi’i shel Pesach he asks a new question, why do we eat… shebechol hashavuot [on all other weeks], yes, it is a new question, shebechol hashavuot anu ochlin chametz u’matzah, hashavua hazeh kulo matzah [on all other weeks we eat chametz and matzah, this week entirely matzah], it is an entire week, seven days you shall eat matzot. How does this come about?
The Question Becomes Even Stronger
If you will say, the simple meaning is as the Rambam [Maimonides] says, there is no obligation to eat matzah, there is only a prohibition to eat chametz. Okay, shebechol hashavuot mutar le’echol chametz [on all other weeks it is permitted to eat chametz], it is an even greater question, why hashavua hazeh asur [this week is it forbidden]?
If you will say we left Egypt, very good. How long did we leave Egypt? We already celebrated yetziat Mitzrayim on Leil HaSeder. What happened today that one may not eat chametz an entire week?
The Rambam’s Approach to the Reasons for the Mitzvot of Yamim Tovim
And I want to say the answer that the Rambam wrote in the way of the simple meaning according to his approach, and I want to learn it in a bit as we see here lately, and bring up the explanation in the Zohar.
The Zohar doesn’t speak exactly of the question, regarding Shavuot almost explicitly the Rambam’s question, but also in several places where the Zohar speaks of the secret of seven days you shall eat matzot, he asks usually it is in order to answer another question, two other questions that he answers with this, but it seems to me that it also has to do with understanding the secret, the level of seven days you shall eat matzot. And afterwards we will explain this, Rabbeinu HaAri [our teacher the Arizal] in continuation of what we have learned.
The Rambam’s Question
So what did the Rambam say? The Rambam asked such a question. The Rambam is always, as always, very broad in the general principles of things.
The World Understands What a Yom Tov Is
The world understands, there are different yamim tovim, the world understands what a yom tov is, one doesn’t need truly, he says himself, that a yom tov, there are all kinds of mitzvot, the reason for the mitzvot of why there are yamim tovim is not so difficult to understand, it is not a mitzvah like sha’atnez [the prohibition of mixing wool and linen] that one must search for the simple meaning.
Certainly there is more depth and more profundity that one can do, not just understand, one can do even more on a yom tov than the simple meaning. But that there is a yom tov everyone understands:
In Physicality
Either in physicality it is a good thing, a person should rejoice from time to time
Regarding Society
Either regarding society, which is in the aspect of tikun hachevrah [fixing society], that people should gather together, one should rejoice together, it is certainly also a good thing for this
Tikun HaMidot
Tikun hamidot [character refinement], that which makes “vesamachta bechagecha atah uvincha uvitecha ve’avdecha va’amatecha vehaLevi [and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite]” as the Rambam always emphasizes
In the Aspect of Spirituality
Either in the aspect of spirituality, that one should gather together to learn, one should remember the wonders of yetziat Mitzrayim, the teachings of emunah [faith], the da’at [knowledge]
These are all good things, all simple and clear matters, it doesn’t need truly any reason at all, these are matters, clear things, these are not things that need an explanation here.
But Details Need an Explanation
Nevertheless, there are details. So when one speaks of yamim tovim truly, it is not difficult, why there is a yom tov is not difficult. But details, and why here it is so and there it is so, this is indeed a thing that needs a bit of explanation. There are several kinds of details that one must try to explain.
The Rambam Seeks a Reason for the Length of Yamim Tovim
One kind of detail is what is the secret of the length of yamim tovim. It is very interesting, because here the Rambam actually seeks a reason apparently for the kind of thing that everyone thinks he said in his introduction there that on such things one should not seek any simple meaning, why seven days and not six days.
The Rambam says at the beginning that there are details, not on all details can there be a reason, because there must be something. I made eight days, you would ask why eight days? I made seven days. So the Rambam says on the numbers of how many sacrifices one brings, and such kinds of things.
But in practice, when it comes to how many days yamim tovim are, the Rambam does indeed seek a simple meaning.
The Rambam’s Distinction: Two Kinds of Yamim Tovim
And he says that there is a certain order in this. He says that there are yamim tovim of one day, there are basically two kinds of yamim tovim, interesting:
Yamim tovim of one day:
– Rosh Hashanah
– Yom Kippur — perhaps actually Yom Kippur is not really the same kind of yom tov
– Shavuot
Yamim tovim of seven days or eight days:
– Pesach
– Sukkot
Let’s say approximately the same. Two kinds of yamim tovim, these are the yamim tovim from the Torah.
The Two Questions That One Must Understand
One must understand what is the secret. This is one level, one question. Another question one must understand, why specifically seven days. These are two different questions. Yes, or eight days, let’s say Sukkot is seven plus one, let’s say it is similar, yes?
These are two questions that one must understand:
1. Why are there great long yamim tovim, weekly, an entire week of yom tov, and there are yamim tovim that are only one day?
2. Besides this there are yamim tovim that have a special number of seven, a special number.
These two questions the Rambam asks, and he answers according to the simple meaning, and we will see in this simple meaning a good teaching, and the Zohar which continues on this the secrets of the matters, and the Ramban, the Zohar, and the other commentators who bring out more afterwards the Arizal, we will see.
The Rambam’s Explanation: Why Shavuot is One Day and Pesach is Seven
Beginning with the Second Question
So first, and it is interesting that he begins first with the first question, why is it seven days at all? But I want to begin first with the second question, why is Shavuot different from Pesach? Or one should say Rosh Hashanah, Shavuot from Pesach and Sukkot. Because both are one next to the other, yes?
After Pesach comes Shavuot, after Rosh Hashanah comes Sukkot. There are two sets of, true, there is also Yom Kippur, there is another day, but in any case, there are two sets of yamim tovim that have one day, and afterwards next to it a seven-day yom tov.
Passover is the Festival of Matzot — The Commandment of Not Eating Chametz
He says this: Passover is about the matter of eating matzah [unleavened bread], yes? Everyone understands, one must eat matzah. Why? We understand, but it’s a major theme of Passover, it’s called the Festival of Unleavened Bread. Passover is called the Festival of Unleavened Bread, it’s not called Passover, Passover is only the first day. The Festival of Unleavened Bread, it’s the Festival of Unleavened Bread. That is, one must eat matzah and not chametz [leavened bread].
The Difference Between Eating Matzah and Not Eating Chametz
Now, let’s understand this: if one says one must make a great festive meal, “al matzot umarorim yochluhu” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], eat a Passover sacrifice, that is probably a matter of one day. Everyone sees that it’s a joy, a celebration, a great festival that was made in honor of, one even went to the Temple Mount, one makes a pilgrimage to Jerusalem, a special commandment and joy that was made in honor of the Exodus from Egypt.
But if one says something else, not eating matzah, not eating chametz, not eating chametz. Imagine that one night one doesn’t eat chametz, or two nights one doesn’t eat chametz, two days one doesn’t eat chametz. It could all be by chance.
The Passover Haggadah and the Maharal’s Explanation
The Passover Haggadah, the Maharal [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] says this: “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. What does it mean every night to eat either chametz or matzah? No, it means to say, it could happen that one eats a little chametz, it could happen a second night, there wasn’t time, so one made matzah. It could be, it happens, it happens, or simply there’s a matter that one eats matzah.
The theme of not eating chametz, yes, the theme, understand very well and very nicely this way: the commandment of yes eating matzah can be fulfilled the first night, and specifically the first night. Then, one night one eats yes a matzah, that’s okay, it’s a special matzah, one makes a blessing “al achilat matzah” [on eating matzah], one makes clear, this is the matzah of “zecher liyetziat Mitzrayim” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
The Ramban’s Foundation: Not Eating Chametz Must Be Noticeable
But the commandment of not eating chametz, says the Ramban, one cannot fulfill it in one night, it’s not possible. Why can one not eat chametz in one night? One can make an intention, I’m not eating chametz today because of the Exodus from Egypt, because of Passover. Very good, but it’s not so noticeable. One couldn’t even ask a question on this “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah”. Fine, it’s just a night when one eats matzah. What can you do to me?
In order that it should be a distinct status, that one should feel at all, he calls it “kedei sheteheyeh margish” [so that you should feel it]. Two things:
– That you should feel it
– And “sheyitparsem ha’inyan” [that the matter should become publicized]
We remember, all these commandments have a matter of making known, yes, making known the miracles, making known the knowledge, publicizing, everyone should know. One cannot do it in one night. How long must one do it? At least several nights.
Why Specifically Seven Days?
On this will come the second question why exactly seven, but it must be a longer… It must be at least first of all, it must be a longer period of time.
One can say it should be like a chazakah [a presumption established through repetition], yes? Three would already perhaps be a question if it’s enough, yes? Three is a chazakah. What does that mean? First time, coincidence. Second time, coincidence. Third time, ah, there’s already a pattern, there’s already something, there’s something that one must understand.
Seven is the Opposite of Coincidence
The same thing is even longer than three, seven. Let’s say a simple thing, seven is certain that it’s not a coincidence. Seven is the opposite of coincidence, very interesting, yes? Not the word chazakah. One, two times something happened, but one can say seven is two times three plus one, it’s even more.
There is an opinion that chazakah becomes from the fourth time, yes? That is three times, after that the fourth time it’s a moed [an established pattern]. So, three times did something, okay, done, eating chametz and matzah. Ah, the fourth time, or the seventh time, already double, already without any doubt a chazakah, now it has become noticeable that it’s a real thing, there’s something a true reason why one doesn’t eat chametz. And only this way can one fulfill the theme of not eating chametz.
The Difference Between Passover and Shavuot
This is the holy Rambam’s distinction, which is not the case with Shavuot. Shavuot is a remembrance of the Giving of the Torah. How long did the Giving of the Torah take? One day. One remembers it in one day.
The same thing Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is, let’s say, blowing the shofar is everything is for repentance. How long does it take to be aroused to repentance? Actually doing repentance takes ten days, the Ten Days of Repentance, at least, a whole life, but being aroused takes one day.
Passover Also Happened in One Day — But…
Simply, Passover is also a remembrance of something that happened in one day. Ah, one would have thought about this. Seemingly, this is how it looks, “hayom atem yotzim” [today you are going out]. But if one wants to do it through not eating chametz, not eating chametz one cannot do in one day. It’s not, it’s not any calculation. It’s only a calculation if one does it a whole week.
The Conclusion According to the Simple Meaning
So one understands already according to the simple meaning that “shivat yamim tochal matzot” [seven days you shall eat matzot], and in order to eat matzot which means not chametz, one must take seven days for this. This is the first level. And let’s already on this first level add what the Zohar adds to this.
The Zohar’s Explanation: The Secrets of the Matter
The Zohar’s Question: Why Isn’t Chametz Forbidden the Whole Year?
What does the Zohar say? The Zohar, two places, and two different answers, but both are in the same aspect of not eating chametz. The Zohar says, the Zohar asks, and one can the Zohar’s question, we spoke about this at length in the writings, and perhaps there were classes about this in previous years.
It’s a tremendous question, that if chametz is a hint for the evil inclination, or as the Kabbalists say deeper, that chametz is a hint for a husk/shell of impurity, for the inflated nature of the “make us gods” that we learned on the Great Sabbath before Passover. If so, why should one eat chametz the whole year? What is the contradiction? If chametz is a bad thing, it should be forbidden the whole year, like pig, like forbidden foods.
The Zohar’s Answer: A Parable of Royal Garments
Now, on this the Zohar says two different answers, at least, on the question. But I think both of them have to do the same, because both of them… I simply made a search in the Zohar how the Zohar speaks of the theme of seven days. Both of them the Zohar brings in the theme of seven days. It’s simple, because the prohibition of chametz is seven days indeed, but I think one must understand it in such a way.
The First Explanation in Parshat Bo
One thing the holy Zohar says in the Torah portion of Bo. Let’s give a check right away in which portion this is… Yes, in Parshat Bo. The first explanation that the Zohar says on this, the first thing that the Zohar says in Parshat Bo is, that he says a parable.
He says a parable, he says, he wants to bring out that chametz, the prohibition of chametz, is not literally that chametz is a bad thing. It’s more that chametz points to idolatry, let’s say, to the power of materialism, to the power of the seventy celestial princes, all these matters that we learn that this is the Exodus from Egypt, going out from them.
The Meaning of Going Out from Egypt
The Zohar says, that at the time when they went out from them, they went out against their will, went out from the dominion of chametz, from the dominion of the Other Side, forces of impurity, from the… The Zohar says there that it has many names: another god, evil inclination, the other harsh one [Aramaic], Pharaoh, Haman. It has many names there. There’s no difference how one calls it, the evil inclination is called by seven names, but the one who goes out from Egypt is exempt from all these things.
So essentially, that which one eats matzah on Passover and not chametz, is one must go out, one has already gone out, one has already gone out from this. But why does one eat?
The Parable: A Person Who Becomes Free
He says a parable, a person who was a simple person, he was made a free person, he was given a government position, he was given a high level, a high office in the kingdom. He doesn’t wear every day the royal garments, the special coronation clothes, yes? Special clothes that one wears, the crown, the special coat that one puts on in honor of the queen.
That one became a governor, a general, a nobleman, I don’t know what he became, one gives him something a special garment in order to dress in. He doesn’t wear it every day. Every day he does his work, and in other words, in a certain sense he lives in the weekday world, he lives even in the common world. He’s not always at the level of becoming a free person, of becoming the level. Becoming the level, that happened once.
The Application: The Seven Days of Inauguration
“Shivat yamim yemale et yedchem” [seven days shall your hands be filled]. One sees very nicely in the Torah, that one wants to make a person, the Torah portion of Tzav, one wants to make a person into a priest, he must seven days go and put on the priestly garments, yes, the many garments, one makes the anointing oil, one makes the inauguration ceremony, “shivat yamim yemale et yedchem”.
After that he’s still a priest, even when he goes out. During the service he must put on the priestly garments, but it doesn’t mean, he also has other services, “they shall teach Your laws to Jacob”, the priest is a teacher. Not always does he go with the level of “yemale et yedchem”.
The Application to Passover: Once a Year the Linen Garments
Why? Because one must think why, but perhaps this is the order. That one understands that the word is not that the chametz is itself the level, the not eating chametz is itself the level that one takes on, but a hint to this it is. The not eating chametz is the way how one goes out from level to level. It’s more that.
Therefore, only once must he do this. After that, says the Zohar, one makes a remembrance for this every year. Perhaps one makes a remembrance for the seven days of inauguration, not clear there. The High Priest brings a griddle-cake offering every day. He brings more than his death offering, which is the same offering that the High Priest brings in order to become worthy to become inaugurated, the High Priest does every day.
But the Zohar says that this is the order that once a year, when comes the anniversary of the time when he became received the honor, the position, he puts on again the linen garments, “and he shall put on the linen garments”, like a father puts on for Joseph beautiful clothes, “and he made him a coat of many colors”, says the Zohar, because it’s an aspect of “and he made him a coat of many colors”.
Why Specifically Seven Days of Passover? – The Rambam’s Explanation and the Natural Order
The Rambam’s First Reason: Seven as a Natural Number
This is one way how one can understand it.
And here further, here it’s already much clearer and closer to what we’re learning here. That is, it comes connected with what the Rambam says, because the theme is really the theme of healing. It’s very interesting, he’s going to bring what the first thing that the Rambam says: why exactly seven days?
The Rambam says this: why exactly seven days? Why not, I said three days, four days, which would also have been a chazakah? The Rambam says, first he says a reason: seven days is a good number, it’s a middle between the moon and the sun. A week – the sun goes through every day, the orbit of the sun is every day, one day. A month is thirty days, one divides a month by four, it makes sense to divide the month approximately by four, comes out a week. And he says that the order of a week has very much to do with the natural order.
The Question of the Commentators: Is a Week Really Natural?
The commentators struggle: what does the Rambam mean when he says that the natural order has to do with weeks? Seemingly, weeks are not a natural thing. So one says many times a week, the theme of a remembrance of the act of Creation, one says that the Almighty made the world in six days, the seventh day He rested. But one doesn’t see – the moon goes through in twenty-nine and a half days the moon goes around the world, that one can see in nature. The great orbit of the sun one can see from a year, the small orbit of a day one can see, but the seven days is seemingly not a thing that one can see in a natural manner. But the Rambam says that it yes has a natural thing.
Two Answers from the Commentators
The commentators say two things:
First Answer: The Seven Planets
One thing one can say that there are the seven planets. So one used to say once that there are seven planets, so they have each one of them has something to do with one day, one can understand that this also has a natural thing. That is, a complete orbit is one that goes through all seven planets.
This can be has to do with the first thing, the ascent to greatness, the drawing near, that was said that Israel is higher than the stars, that one ascends to greatness, that one comes to the level of “going outside, above the stars” [reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. This is the first level.
Second Answer: The Healing Cycle of Seven Days
After that he says, there’s a second thing. The commentators bring another thing, and I think we already spoke about this once, that a person is nothing but this [referring to the natural healing cycle], that when one makes a healing, the order is: a healing one must take for a piece of time.
Just as the Zohar brings here, usually a person has an illness, he takes antibiotics, he does a course of antibiotics. In most medicines this is the order, so it’s accepted by the doctors, for a very long time, also today. There are sometimes things with other numbers, but the most common number that’s accepted is seven days. This is the time period, which is a good time period, that seven days takes approximately for the body to swing through, to work through a new cycle, to become healed. So usually many medicines one says one should take seven days.
We see this also with the metzora [metzora: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. Metzora is an illness, and we see that the entire order of the metzora goes for seven days. Yes, we will soon come to Parshat Metzora [Parshat Metzora: the Torah portion dealing with tzara’at]. Seven days one makes hesger [hesger: quarantine], seven days one checks it, one comes back. Seven days is a tekufa [tekufa: period, season] in which one can see whether an illness is going up, whether it’s going down, or one makes a refuah, one does it for seven days.
The Application to Matzah: Healing for the Soul
Here it’s not exactly a refuah, it’s a tikkun [tikkun: rectification, repair], but ipuy haguf [ipuy haguf: the refinement/purification of the body] is seven days. There are many things where we see that seven days is a tekufa in nature, not only in the heavens, where we see the seven planets, but also in the world, in the body we see that seven days is a perek zman [perek zman: time period] that makes a change in the body. If one takes a refuah it needs to be seven days.
So it’s simple, that if one were to understand that matzah is merely a zecher liyetziat Mitzrayim [zecher liyetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], one would eat matzah, one could do it in one day. But if it needs to be a refuah, that is, it needs to make some kind of change, just as it made some kind of change then, or it’s a remez [remez: hint, allusion] for some kind of change that one makes in a person’s body, in a person’s eating, his maachal [maachal: food] is different, it needs to be a minimum of seven days, because that is the hekeif hativi [hekeif hativi: the natural cycle].
The Rambam’s Fundamental Principle: Torah is Healing of the Soul, Not Healing of the Body
And certainly, this brings us to the third thing that stands in the Zohar. Certainly this is perhaps the main thing that stands in the Zohar al pi Kabbalah [al pi Kabbalah: according to Kabbalah] regarding the topic of the question why there are seven days of Pesach, which already stands in the Ramban [Ramban: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] and in Ibn Ezra [Ibn Ezra: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], and the Rambam meramez [meramez: hints at] to this, I don’t know how this is hinted at, but it has to do with this.
The Warning Against Understanding Torah as Physical Healing
The Rambam says: If someone will say that the Torah is natural, that the Torah is a natural thing, the Torah is something – the Torah is something merely like a medicine, a refuat haguf [refuat haguf: healing of the body]? The Rambam says in Hilchot [Hilchot: laws], well, what does one learn in Hilchot Teshuva [Hilchot Teshuva: Laws of Repentance]? If you will say that the Torah is refuat haguf, he is like holech shel hamakeh [holech shel hamakeh: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], ein lo chelek le’olam haba [ein lo chelek le’olam haba: he has no share in the World to Come].
Why does the Rambam say this? She’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh [she’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. If you think that the Torah is some way to be healthy, it’s a medicine, it’s not a medicine. The Torah is a refuat hanefesh [refuat hanefesh: healing of the soul]. It’s a refuat hamiddot [refuat hamiddot: healing of character traits], refuat hade’ot [refuat hade’ot: healing of beliefs/opinions], not refuat haguf.
The Torah Resembles Nature
So the Rambam says, true, but the Torah is mitdameh el hateva [mitdameh el hateva: resembles/parallels nature]. That is, nature is lacking, nature doesn’t have da’at [da’at: knowledge, consciousness], teva eino ba’al machshava vehitbonenut [teva eino ba’al machshava vehitbonenut: nature does not possess thought and contemplation].
That is, al pi Kabbalah, nature is only vak [vak: shisha ketzavot – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], nature doesn’t have gar [gar: galgalta reisha – the three higher sefirot representing higher consciousness], in nature there are no mochin [mochin: intellectual/spiritual consciousness]. And the Torah is mashlim the mochin of nature [mashlim the mochin: completes the consciousness]. This is the hanhagat Hashem al yedei hasechel [hanhagat Hashem al yedei hasechel: God’s guidance through intellect]. The Torah was given to ba’alei da’at [ba’alei da’at: people of knowledge], to bring da’at into nature.
But im kol zeh [im kol zeh: nevertheless], it is mitdameh el hateva. The madrega of gar, the madrega of mochin, is similar, it goes in the same structure as nature. This is exactly like, in other words, this is how one will see: a person’s body is healed in seven days, a person’s soul also. Ah, the soul is not the same. It’s not to think that eating matzah makes a refuat haguf. Lav davka [lav davka: not necessarily], it could be that it does, but lav davka. Rather the refuat hanefesh, the de’ot [de’ot: beliefs, opinions] that the matzah reminds of, it makes a zecher, goes in the same order. It was made for people with bodies. It enters into the more primitive reasons. But it is mashlim inyanim hativi’im [mashlim inyanim hativi’im: completes natural matters].
Brit Milah as a Parable: Perfection of the Soul Over the Body
What does he remind us of? Everyone knows, Pesach was also the generation of brit milah [brit milah: covenant of circumcision], one had to be circumcised [circumcise]. And regarding brit milah the Rambam asks the question: How can it be? It’s a question that is already brought in the Midrash [Midrash: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
How can one say that brit milah is a shleimut [shleimut: perfection, completion]? “Hithalech lefanai veheyeh tamim” [Hithalech lefanai veheyeh tamim: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – this is brit milah. Apparently, one breaks nature, one breaks, one cuts off the orlah [orlah: foreskin], a person is born with an orlah. The principle is, “Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od” [Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], everything that is in the world is tov me’od, it’s the shleimut. How can it be that ma’asei Hashem einam shleimim [ma’asei Hashem einam shleimim: God’s works are not complete]?
The Rambam’s Answer: Two Levels of Perfection
The Rambam says there, yes, you must understand that a person has two levels. A person has his body, perhaps mitzad haguf [mitzad haguf: from the perspective of the body] he was more shalem [shalem: complete] with the orlah, could be, lav davka, but could be. But a person, the essence of a person is his soul. A person’s soul is better without the orlah, because then he is meimit his ta’avot [meimit his ta’avot: subdues his desires], he has correct de’ot, all these things.
The Torah is the shleimut of the soul, of the de’ot, not of the body. But it goes in the same similar way. Therefore he says that milah is bashemini [bashemini: on the eighth day], yes, the seven is the higher nature of Pesach, the eighth that is milah, but it is yes shleimut, it is mashlim a person [mashlim a person: completes a person], it is mashlim the nature of a person, but it’s lav davka through the fact that he has a complete body, rather through the fact that he has a complete soul.
The Higher Level of Seven: From Nature to Kabbalah
So since we understand that it doesn’t mean that one just needs to eat matzah so that the body should change from the matzah seven days should be a nikuy [nikuy: cleansing]. It also shows that here, if one will say al pi peshat [al pi peshat: according to the simple meaning], the matzah comes to teach something, to show something, and the thing that one shows is also something a topic of shiv’ah [shiv’ah: seven], it’s also something an inyan [inyan: matter, concept] of shiv’at yamim [shiv’at yamim: seven days].
Just as with the body it takes seven that this is the higher, so it goes a cycle seven seven seven, so there is also in the more sichli’dige madregot [sichli’dige madregot: intellectual levels] in the world there are seven days.
The Kabbalistic Understanding of Seven
And this is certainly understood in the Ramban, that seven is a remez to the seven days of the week, and even higher than that, the seven planets, there are seven sefirot [sefirot: sefirot, divine emanations in Kabbalah], or seven malachim [malachim: angels], or seven sefirot even higher, seven madregot, and the seven madregot that is truly the reason why there is everything goes seven.
And we have sefirat ha’omer [sefirat ha’omer: the counting of the Omer], and Chag HaShavuot [Chag HaShavuot: the Festival of Weeks/Shavuot] which is again seven times seven, it shows us the topic of the order of seven. There are seven thousand years in the world, etc. etc. etc. [etc.: and so on], everything goes on this seven, and this is the higher madrega of this seven.
“Bashiv’at Yamim” Versus “Shiv’at Yamim”: Time Versus Levels
In other words, not only, if one wants to interpret it, that one should say not only the body, so that a person should grasp that he eats chametz [chametz: leavened bread] needs to take him seven days, but also so that a person should grasp the lesson, the message that the chametz gives him, takes him seven days, or it takes him seven madregot, perhaps lav davka seven days, this is bechinat shiv’at yamim [bechinat shiv’at yamim: the aspect of seven days]. Not “bashiv’at yamim” [bashiv’at yamim: in seven days – referring to a time period] but “shiv’at yamim” [shiv’at yamim: seven days – referring to seven levels/aspects]. That the shiv’at yamim, the seven days, should be like one day, that one should eat with the matzah the seven days.
The Question of the Level and the Preparation
Ah, so what is the madrega? What is the hachana [hachana: preparation] to the madrega? What is the madrega? Simply that the thing, what is the shiv’at yamim itself, not the bashiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva [olam hateva: the natural world], but the seven days themselves which is the olam hateva, which is a zecher for them, there is wrestling.
Shiv’at Yemei HaMatzot: The Level of Smallness and the Path of Ascent to Greatness
Chapter 4: Lechem Oni – The Essence of Seven Days as a Level of Deficiency
Seven Days as an Independent Aspect
Or the seven madregot, perhaps specifically seven days, the bechinot shiv’at yamim. Yes, not until shiv’at yamim, but shiv’at yamim. Yes, he says so, “Shiv’at yamim tochal matzah” – you will eat with the matzah the seven days. Ah, and what is the madrega? But we must ask ourselves, what is the madrega? What is this thing that is the shiv’at yamim itself? Not the until shiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva, or the seven days themselves which is the olam hateva which they are worthy for them, which this brings us to be.
The Connection Between Matzah and Lechem Oni
We will understand an interesting thing. And this is also true, I think this is a deeper reason why one eats only matzah and not chametz seven days and not a whole year, because this has to do with what is called lechem oni. That is, that matzah is truly a chesaron. And truly that the place, or one place in Devarim where it says “Shiv’at yamim tochal alav matzot”, there it says “lechem oni”.
That is, “Shiv’at yamim tochal matzot” has to do with the fact that matzah is lechem oni. In other words, the shiv’at yamim are not exactly the highest madrega, they are still lechem oni. And regarding this it is only seven days, because we don’t want to remain with the lechem oni, we want to arrive at the manna, we want to arrive at the higher madrega, to the shtei halechem, to the lechem ashir, yes.
Chapter 5: Hallel She’eino Shalem – The Difference Between Pesach and Sukkot
Why We Don’t Say Complete Hallel on Pesach
So how does one understand this? And truly, this is also the reason why, everyone knows that Pesach is different from Sukkot, one doesn’t say complete Hallel the entire seven days. That is, one says so, because it’s still bechinot lechem oni. The seven days is lechem oni, it’s still not the shleimut.
This is “shavu veshavu” that stands by Shlomo and by Chizkiyahu, “shavu veshavu”, shavu tachtonim kiveyachol. Therefore he calls it seven days, from madregat hamalchut. That is, atzeret, bayom hashevi’i atzeret, atzeret means the malchut. Then, this is Hallel she’eino shalem, except the first night, we spoke about a different point.
Sukkot – The Level of Greatness
But Sukkot, Sukkot is already a higher madrega, Sukkot is the yemei gadlut, when then one can make seven days shleimut, yes, seven days of complete Hallel.
The Two Reasons for Not Saying Hallel – Kriat Yam Suf
And truly, it appears that this has to do with the topic of Kriat Yam Suf, why? There is indeed another reason that is brought in the Beit Yosef and in the Midrash, that one doesn’t say Hallel the second days of Pesach, or the Chol HaMoed of Pesach, because Kriat Yam Suf there is some aspect of difficulty. Certainly Kriat Yam Suf is tremendous, but “Ma’asei yadai tov’im bayam ve’atem omrim shira”, there is some difficulty in this, and apparently in honor of this one doesn’t say Hallel.
And certainly the commentators ask, if so, what about the other six days of Chol HaMoed, the other five days? And they say answers, forced answers.
The Depth: All of Pesach is an Aspect of Smallness
I think the depth of this is, that Kriat Yam Suf shows us that the entire Pesach is still an aspect of katnut. Still everything here, what does katnut mean? “Ma’asei yadai tov’im bayam” means katnut. What does katnut mean? That we still need to fight.
Now one already understands half the secret. One still needs to fight. Certainly this is a great madrega, “Yamutu resha’im veyir’u tzaddikim veyismchu” – good. But what is even better? Is “Yitamu resha’im velo chot’im”, “Yitamu chata’im velo chot’im”. Even better is that there is no Pharaoh at all, or that Pharaoh admits, “Hashem hatzaddik”. That would have been the plan, that Pharaoh should admit. Meanwhile we still had to fight with him, so there is still a bit of chesaron.
This means that one must have this, it’s an important step, without this there would not have been any success, but it’s still a chesaron.
Comparison to Sukkot – Elevating the Seventy Nations
Without this one still doesn’t properly understand the shiv’at yamim, it’s still a small shiv’at yamim. If so is the entire shiv’at yamim, certainly in this shiv’at yamim there was a great miracle, but in any case one sees that one still had to fight with Pharaoh. This is apparently “Halalu ovdei avodah zarah vehalalu ovdei avodah zarah”. Ah, no, it’s still different. The Jewish idol worshipers are still different from the gentile idol worshipers. Very good. But from the side of truth it’s still not the shleimut. On this there still doesn’t come complete Hallel.
I think this is the comparison of the two reasons, one can learn that this is the same thing.
If so we only need to add at the end of the shiur, to say what is perhaps the thing, the katnut, what is the point, why is it lacking on one hand? It’s not enough, let’s say so.
Chapter 6: Biur Chametz – The Negation of the Physical Conception
Chametz as a Symbol of Physical Conception
First of all, with what is it not enough? That is, we have learned that chametz points to the topic of elohim acherim, it points to the topic of physical conception, that a person, his imagination, even his senses, his imagination, which many people think is their thought, can only grasp physical things, only things that have volume, yes, just as chametz has length and height and width, yes, it has three dimensions, this he can grasp.
This is chametz, therefore the halacha says, even the halacha, kal vachomer the Almighty Himself is not a physical thing, not a knowledge of body, one must burn the chametz, one must be careful not to grasp it.
Chapter 7: Shiv’at Yamim Against the Seven Planets – The Deep Secret
Why Specifically Seven Days
The problem is however, let’s say such a word, the problem is that this cannot be in a minute. One will say one day, yes, one will say the same thing that they said regarding chametz simply, that one day, let’s say for example, someone serves an idol worshiper, his god is an idol of wood and stone, he needs to have an image and form, he serves some statue and picture, tavnit adam or behemah, tavnit, one of the tavnit that stands there in the Chumash, one of the things, this is his god, very good.
The Parable: One Day Is Not Sufficient
Comes a Jew, and one day he doesn’t, comes Avraham Avinu, he breaks one day, he doesn’t serve, he makes a prayer, to whom are you praying? To the God of heaven, to no one, there is no statue, it’s the Ein Sof, it’s One, Hashem Echad. One says, okay, perhaps this is another god, yes, one can make such a mistake, the idol worshiper also held that there is the one God who is One above, he says, okay, every one day you serve the sun, one day the moon, and one day Shabbat you serve the One above, the God of gods, no problem.
The Innovation: Hashem Echad – And No Other
But we want to tell you something deeper, yes, we want to tell you something much deeper, we want to tell you that the prohibition of idolatry doesn’t simply mean that there is also an elohei elohim (god of gods), there is also Hashem echad (God is one), but rather that there is only Hashem echad. A great chiddush (novel insight), one must understand this, this is already a great chiddush. In other words, it’s not enough one day, to say that it’s by chance, you thought that he is another god. No, I must not do for seven days, and seven days is against the seven wandering stars, which are the stars and constellations that the idol worshippers served.
Explanation of the Seven Wandering Stars
The first day the constellation, what is it called? The, I don’t remember anymore, the Shabbatai, and Tzedek, and Kochav, and so forth all these constellations, they, each one of their days, it goes like Sunday, because comes a Jew Shabbos, I don’t know, even Shabbos, Shabbos is also one of the forces, let’s say so, if a Jew would one day in the year not serve but the Almighty, he would say okay, what is Sunday? Presumably the gentile serves the god of Sunday. No, Sunday I also serve the Almighty. Comes Monday, says the gentile, presumably today he serves the god of Monday. No, Monday also not, Tuesday also not.
The Explanation: Every Day – Only Hashem
This is the seven days, “shiv’at yamim tochal matzos” (seven days you shall eat matzos), each one of the false days where there is a false god, that means one of the forces is false in the aspect of god, not false in the aspect of angel, in the aspect of forces, one must show that not only that I also serve the Almighty besides that, but you are not the Almighty on any one of the days. This is the secret of “shiv’at yamim tochal matzos.”
Chapter 8: Chochma and Bina – Deep Understanding Versus Momentary Understanding
The Level of Chochma – A Flashing Lightning
But this is certainly a great greatness, and certainly this must be done, this is the limit, that means one learns one day. Or one can even say simply, one minute, Pesach sugya (topic), Pesach ro’eh (sees), he understands in the aspect of chochma (wisdom), a flashing lightning, he understands Godliness, is not enough.
The Level of Bina – Seven Days
One must learn it in the aspect of bina (understanding). Bina is the… This we speak of a katnus (smallness) of bina, truly, but bina of all seven days, he goes through, he learns it with all the questions and all the answers, until he understands one whole week, he truly understands it, it’s not just by chance, it’s not just a verse a dance, it’s truly.
But the whole thing is still everything in the aspect of katnus. This is what we learn on Pesach, that the whole thing is still everything in the aspect of katnus.
Chapter 9: Katnus and Gadlus – War Versus Elevation
Why Is All This Still Katnus
Why is the whole thing still in the aspect of katnus? Because in gadlus (greatness) one doesn’t fight. The aspect of gadlus is yes seven days, but not fighting each day.
Sukkos – Elevation of the Princes
On the contrary, Pesach… what does one do Sukkos on all seven days? One brings seventy bulls. That means, against the seventy princes one brings seventy sacrifices. One gives abundance for each one of the bulls, yes? In other words, one elevates them to holiness. This is the level of Sukkos, and the Shavuos of Pesach was merchandise of this, from this one can say “zeh Keli v’anveihu” (this is my God and I will glorify Him).
Chapter 10: Deep Explanation – What Is the Error of Idolatry
The Error: Seeing the Forces as Divinity
In other words, and I say it briefly, one must bring it out much clearer, but it’s already the end of the shiur (lecture). In other words, what is the error of idolatry? The error is that he only comes to the Shabbatai, Tzedek, Chama, Kochav, Noga, Levana, etc., he only thinks that one of these things runs the world, and he doesn’t know beyond that.
The Jewish Response: “Uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim”
What do we do? We say on each one of the days, he goes as it were, one goes through to each elohei Mitzrayim (gods of Egypt), “uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim” (and upon all the gods of Egypt I will execute judgments), yes? Someone thought that Ba’al Tzefon… says Rashi, he remained, they didn’t kill him? No, him also one had to kill the seven days.
This is a great katnus, yes? Because someone who has a little intellect understands that one doesn’t need to go through each one. And not only doesn’t one need to go through each one, one doesn’t need to nullify each one externally.
A Higher Level: “Gadol Hashem mikol ha’elohim”
What do we say? “Gadol Adoneinu v’rav ko’ach” (Great is our Lord and abundant in strength), “gadol Hashem mikol ha’elohim” (Hashem is greater than all the gods). He is higher, He is also… one can even say that He is the force that is in each one of the gods, right? He runs the sun and the moon and the stars and everything. One doesn’t need to go break the sun and break the stars and break each thing externally. This is all katnus.
“Zeh Keli v’anveihu” – Seeing the Divinity
And not only that, there is a true way of what we spoke of the Name of Hashem. One can also see the Almighty, one can also say “zeh Keli v’anveihu,” as it were. Just as we say “eleh” (these), what is the difference “eleh elohecha Yisrael” (these are your gods, Israel)? It’s different, plural language, singular language, it’s a great difference.
But it’s still always somewhat an aspect that we say, not God forbid we say that He is the god. Yes, that “zeh Keli v’anveihu” doesn’t mean that He is the god. He is not the god. Whatever one can see is not the god. This one may not say, this is idolatry.
Preparation for Gadlus
Therefore one must have seven days of katnus, seven days of removal of idolatry of “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread with it).
Chapter 11: Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” – Atzeres
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” (And on the seventh day a festival to Hashem). What is the atzeres (assembly/restraint) to Hashem? The atzeres, that one restrains oneself, yes, atzeres truly, the order that we said, “im ratz libcha shuv l’echad” (if your heart races, return to the One), one restrains oneself, means that the imagination wants to add, and one says no, this is not, it’s not the god. Okay.
Atzeres – Ne’etzar: The Containment in Divinity in a Vessel
After one does the atzeres, but the opposite of this is also “ne’etzar,” it’s also, the Zohar says “ne’etzar” is a language of containment, the Godliness becomes contained as it were in a certain vessel. What this means is, and I’m not going to explain now how it can be, but what this means is that if one holds by the gadlus, then one can yes, one can see, one can have a Mikdash (Temple), one can have a Torah, one can have mitzvos, one can have all these things, only without any error that these things are god. But they are yes.
In other words, that the Almighty chose to reveal Himself, or we from our side of our katnus see Him so, whatever it may be.
The Result: Seeing Without Error
This, whoever hasn’t eaten chametz for seven days, he can see this, because he has no concern of error, he has no concern of error in this. Not only does he have no concern of error it is said, but he also understands that the seven days that one is careful from chametz is a certain katnus, and one must afterwards come much higher.
—
Okay, this is in main points. In main points, the drasha (sermon) was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing.
The Work of Removing Chametz: From Katnus to Gadlus
Chapter 5: Summary of Principles – The Essence of Katnus and Gadlus
The Recognition of the Rebbe’s Understanding
Not only does he have no concern of error as he said, but he also understands that the seven days that I am removing the chametz is a certain katnus, and I must still come much higher.
Overview of the Drasha
Okay, this is in main points. The drasha was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing, that one must be able, and let’s just repeat the same, repeat the main thing.
The Main Point: Recognizing the Almighty in the Seven Days
One must be able seven days not to eat matza, and one should say that it’s a proclamation, and in other words one should say that here too there is a god.
The Difference Between Katnus and Gadlus
The Aspect of Katnus: Negating the False Forces
But what, in the katnus one goes through each one of them and says no:
– Not a god
– Not a god
– Not a god
Only One is the God.
The Aspect of Gadlus: Integration of Sparks
And the gadlus that on the seventh of Pesach is an integration of sparks of this, even still in the aspect of katnus, is to say that the One who is only One, automatically all are only One.
The Secret of the Gadlus: Subjugation Through Unity
One can subjugate the sun, and with this one subjugates the Almighty truly. This is the secret of the gadlus.
The Conclusion: The Seventh of Pesach Is Still Katnus
And on the seventh of Pesach we still don’t have words to say it properly, and we say that it is still the aspect of katnus.
📋 Shiur Overview
Discourse for the Seventh Day of Pesach – The Secret of the Seven Days of Matzos
Introduction: Two Aspects of Matzah
In honor of the custom to learn on erev Shabbos and yom tov, this connects with the discourse of Shabbos HaGadol regarding the secret of biur chametz (removal of leavened bread).
The foundation that is established: There are two distinct aspects of matzah:
1. Matzah as a practical mitzvah – The eating of matzah on the night of the Seder, “ba’erev tochlu matzos,” “al matzos u’merorim yochluhu” – a specific mitzvah of the first night, connected with the korban Pesach and the dramatic moment of the Exodus from Egypt.
2. Matzah as the negation of chametz for seven days – “shivas yamim se’or lo yimatzei b’vateichem” – this is the essence of matzah, a whole week living without chametz. This is a new level, which stands on its own.
The Seventh Day of Pesach – The Unique Yom Tov of the Seven Days
The seventh day of Pesach (“bayom hashvi’i chag l’Hashem,” “atzeres”) is not merely an end to Pesach, but rather the unique yom tov of the second aspect. The first day yom tov belongs to the korban Pesach and the Exodus from Egypt; the seventh day of Pesach is the yom tov of the shivas yamim tochal matzos aspect – a distinct level with a distinct content.
The Great Question: Why an Entire Week?
Here arises a “new Mah Nishtanah”: Why must one go an entire week without eating chametz? We have already celebrated the Exodus from Egypt on the night of the Seder – what is happening the rest of the week? Other yamim tovim (Shavuos, Rosh Hashanah, Yom Kippur) are only one day – why must Pesach be seven?
—
The Rambam’s Division: Two Types of Yamim Tovim
The Rambam holds that the general principle of yamim tovim is simple to understand – joy, fellowship, faith, learning. But details like the duration of each yom tov require an explanation. Although the Rambam himself says in his introduction that one should not seek reasons for numbers (like how many sacrifices), he does seek a reason for the length of yamim tovim. He divides them:
– One-day yamim tovim: Rosh Hashanah, Yom Kippur, Shavuos
– Seven/eight-day yamim tovim: Pesach, Sukkos
Two questions need to be answered:
1. Why is there this distinction between short and long yamim tovim?
2. Why specifically seven days?
The Rambam’s Answer: Feeling and Publicizing
Shavuos is zecher l’matan Torah – an event of one day, therefore one day yom tov. Rosh Hashanah – awakening oneself to teshuvah (repentance) takes one day. But Pesach – the festival of matzos – has a different nature: the mitzvah of not eating chametz cannot be fulfilled in one day, because one day without chametz could be coincidental. “Kedei shetiheye margish” – so that one should feel it, and “sheyitparsem ha’inyan” – so that it should be publicized. This requires a longer period.
Why Specifically Seven? – Three Layers of Explanation
a) The Rambam: Seven is the Opposite of Coincidence
Seven is the opposite of chance: once – coincidence, twice – coincidence, three times – chazakah (established pattern), but seven – double chazakah, without any doubt that this is a conscious matter. Only after seven days does it become “nikar” that one is not eating chametz intentionally.
b) Seven as a Natural Number
Seven days is a middle ground between the sun (one day) and the moon (thirty days) – a month divided by four gives a week. The order of a week has to do with the natural order.
But here a question arises: Is a week truly natural? Seemingly a week is only a zecher l’ma’aseh bereishis (remembrance of Creation), not a natural phenomenon like the day (sun) or month (moon). Two answers:
1. Seven wandering stars – Each planet corresponds to one day, a complete cycle goes through all seven.
2. Medical cycle – In medicine it is accepted that seven days is the natural cycle for the body to heal itself. This is also seen with metzora (one afflicted with tzara’as) – seven days of quarantine, seven days of observation.
c) The Foundation: Matzah is Medicine, Not Just Remembrance
If matzah were only a zecher l’yetzias Mitzrayim (remembrance of the Exodus), one day would suffice. But matzah is a medicine – a transformation in the person’s essence – and therefore it requires a minimum of seven days, because this is the natural cycle.
The Rambam in Hilchos Teshuvah warns: whoever says Torah is only a medicine for the body – ein lo chelek l’olam haba (has no share in the World to Come). The Torah is a medicine for the soul, medicine for character traits, medicine for beliefs. However – the Torah is misdameh el hateva (resembles nature): just as the body is healed in seven days, so too is the soul healed in seven days. According to Kabbalah: nature is only vak (without mochin), and the Torah brings in gar (mochin/da’as) into nature – the structure remains similar, but the content is elevated.
d) Bris Milah as an Analogy
The same principle with bris milah (circumcision): How is milah a perfection if one is breaking the body? The body is perhaps more complete with the orlah (foreskin), but the soul is better without it. Milah is bashmini (on the eighth day) – beyond the nature of seven – because it is a perfection of the soul.
e) The Higher Level of Seven
Seven represents seven sefiros, seven angels, seven levels. This is the deeper reason why everything in creation goes by seven – sefiras ha’omer (7×7), seven thousand years, etc. Not only does the body need seven days to transform, but also the intellect and soul need seven levels in order to absorb the message of matzah. This is the difference between “b’shivas yamim” (in seven days – time-based) and “shivas yamim” (seven days as levels – essential).
—
The Zohar’s Approach: Why Not an Entire Year?
The Zohar asks a strong question: If chametz alludes to the yetzer hara / sitra achra / kelipah (evil inclination / other side / husk), why is it not forbidden the entire year like pig?
The Zohar’s Parable (Parshas Bo)
A simple person who was freed and given a high position – he does not wear his coronation garments every day. He lives in the weekday world. But once a year, on the anniversary, he puts on the special garments – “v’yilbash osam bigdei shesh”, as Yaakov did for Yosef “kesones pasim.”
The Application
Not eating chametz is not itself the level – it is the way one ascends from level to level, like “shivas yamim yimalei es yedchem” with the milu’im (inauguration) of the kohanim. The seven days are a process of his’alus (elevation), and afterwards one lives on the new level – but one only needs to go through it anew once a year.
—
The Level of the Seven Days – Lechem Oni and Katnus
In Devarim it says “shivas yamim tochal alav matzos” together with the concept “lechem oni” – poor bread. This means that the entire seven days of matzah are still a level of deficiency, not perfection. The goal is not to remain at lechem oni – but rather to arrive at the manna, at the shtei halechem (two loaves), at lechem ashir (rich bread) – a higher level.
Why No Complete Hallel on Pesach
This explains why one does not say complete Hallel the entire seven days of Pesach (unlike Sukkos). Two reasons are united:
– Lechem oni – All of Pesach is still in the aspect of katnus (smallness)
– “Ma’asei yadai tovim bayam” – At the splitting of the Sea, the Egyptians drowned
Katnus means that one must still battle with the enemy. The better would have been “yitamu chata’im v’lo chotim” – that Pharaoh himself should admit, not that one must defeat him. Sukkos on the other hand is yemei gadlus (days of greatness) – there one brings 70 bulls for the 70 nations, one elevates them to holiness instead of fighting them.
The Deeper Secret: Seven Days Against Seven Planets
The seven days stand against the seven wandering stars (Saturn, Jupiter, Sun, Mercury, Venus, Moon, etc.) – the celestial bodies that idol worshippers served. Each day of the week one demonstrates: Not only do I also serve the Almighty, but you (the planet) are not a god at all. This is “u’vechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim” – one goes through each false god and shows that it is not.
But this itself is still katnus, because:
– One with true intellect does not need to break each one individually
– One must understand that “gadol Hashem mikol ha’elohim” – He is the power in everything
– In gadlus one does not fight – one elevates everything to holiness
Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“U’vayom hashvi’i chag l’Hashem” – atzeres means one restrains oneself: the imagination wants to add more, and one says “no, this is not God.” But atzeres also means “ne’etzar” – Godliness is contained in a vessel. After the seven days of katnus, when one has no concern of error anymore, one can indeed see – a Mikdash, a Torah, mitzvos – without the error that these things themselves are God.
—
Conclusion: Katnus, Gadlus, and the Way Forward
Biur Chametz – Katnus
Each one of the seven days (seven midos/attributes) goes through and says “not a god, not a god” – one negates the false powers, until one arrives at the truth that only One is God. This is the biur chametz – establishing that no other power is true. Even in the lower level one recognizes the Almighty’s presence – even here there is a God.
The Seventh Day of Pesach – Gadlus
Here is a hiskallalus nitzotzos (integration of sparks) – a higher level where one achieves that the One who is “only One,” automatically means all are only One. One can subjugate even the sun (the natural forces), and through this one truly subjugates the Almighty. Everything is included in the unity.
But Even This Is Not Yet the End
Even the seventh day of Pesach is still in the aspect of katnus – we still do not have the proper words to express it as it should be. After the seventh day of Pesach one must come much higher – to the full gadlus. The entire seven-day service of biur chametz is still a step, not the end – a necessary process on the way to true perfection.
📝 Full Transcript
Seven Days You Shall Eat Matzot: The Level of the Seventh Day of Pesach
Introduction – The Custom to Learn on Erev Yom Tov
Gentlemen, today is erev Shevi’i shel Pesach [the eve of the seventh day of Passover]. There is a custom to learn every erev Shabbat [Sabbath eve] and yom tov [festival].
It is certainly late, and everything in the Torah is truth, whether one hears it before, after, or in the middle.
I want to teach us as follows: They learned on erev Pesach a ma’amar [discourse], actually the week before that, I mean Shabbat HaGadol [the Great Sabbath before Passover], when they spoke about the secret of bi’ur chametz [the removal of leavened bread].
The Simple Meaning in the Verses – The Emphasis on Seven Days
The simple meaning is that the verse says several times:
* “Seven days you shall eat matzot [unleavened bread]”
* “Seven days se’or [leaven] shall not be found in your houses”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is an atzeret [assembly] to Hashem”
One sees several times in the simple meaning of the verses, that we, for example, don’t grasp – I mean, one does grasp, but we don’t grasp – it appears that the bi’ur chametz, the actual action, the action of “tashbitu [you shall remove],” one does this on erev Pesach, or perhaps one enters Pesach feeling that one has already left the chametz, one begins to eat matzah.
The positive commandment of eating matzah is only the first night according to how the Sages learned. But one doesn’t grasp, there is a strong emphasis in the Torah that one should not have chametz, one should eat matzah, according to how we learn, the simple meaning of matzah is “he shall eat for seven days,” with the simple meaning not chametz.
Two Aspects of Matzah
On the other hand, the topic of matzah, the main seven aspects of bi’ur chametz, there are two aspects of matzah, yes?
First Aspect: Matzah as a Practical Mitzvah
There is an aspect of matzah which is a practical mitzvah, a part of the joy, “al matzot u’merorim yochluhu [on matzot and bitter herbs they shall eat it],” “ba’erev tochlu matzot [in the evening you shall eat matzot],” because this is the obligation of the first night when one performs the eating of matzah.
Second Aspect: Matzah as the Negation of Chametz – The Essential
But this is perhaps not even the essential aspect of matzah, it is only like a detail in matzah. The essential aspect of matzah is the bi’ur chametz within it, “seven days se’or shall not be found in your houses,” “you shall eat matzot,” that on this there is an additional action on this that one should humble the se’or, influence the chametz, so that there should not be any chametz on Pesach.
But the essential action, the essential existence of the matzah of the entire Pesach is essentially not simply chametz, they eat matzah and not chametz. It is not even the speed of the chipazon [haste]. Yes, the chipazon one must speak of on the first night, that is certainly the time to speak of the chipazon of yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt].
The Difference Between the First Night and the Seven Days
This is all in the aspect of leaving the chametz, the first thing, the moment that one leaves is the strong action, the great vitality, the liveliness, one does something, one goes out.
But afterwards there are seven days that one eats matzah, and it appears explicitly in the verses that the seven days is a new level, a new level of the aspects of matzah, different from the aspect of negating the chametz.
Pesach Mitzrayim – One Day
As we can see, in Pesach Mitzrayim [the Passover in Egypt], perhaps even in Pesach Midbar [the Passover in the Wilderness] according to the simple meaning, but the law is certainly in Pesach Mitzrayim there was only one day, there was only one day.
It states explicitly “ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land],” then it will be, one will make Chag HaMatzot [the Festival of Matzot], one will make seven days. Seven days of Chag HaMatzot is only when one has arrived in Eretz Yisrael [the Land of Israel]. So it states in “ve’achlu hayom hazeh lechem oni lezichronah [and they ate on this day bread of affliction as a remembrance],” and then “vechagitem oto chag l’Hashem [and you shall celebrate it as a festival to Hashem].”
“On the Seventh Day a Festival to Hashem” – The Yom Tov of the Seven Days
And it states further in the next parshah [Torah portion], “seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem.” As I said, this means that this appears in Parashat Va’era, as it were, with eating matzah seven days, and from this will come, through this “and on the seventh day” is a festival to Hashem.
What is “Chag l’Hashem”?
Chag l’Hashem is a very lofty thing, it doesn’t appear on everything, it appears on Sukkot, it appears several times chag l’Hashem. What is the chag l’Hashem that is not the festival of the first night which has to do with the offering of the korban Pesach [Passover sacrifice] from the fourteenth, from erev Pesach, and one makes the night also, “bayom harishon mikra kodesh [on the first day a holy convocation]”?
Apparently this is all a continuation of the first thing of the korban Pesach. You have an extra law of eating matzah seven days, that is, not eating chametz seven days, this is a new level, a new aspect, and this aspect has a yom tov.
Shevi’i shel Pesach – The Yom Tov of the Seven Days
The yom tov of this aspect is called Shevi’i shel Pesach, it is called atzeret, “on the seventh day atzeret,” or “on the seventh day chag l’Hashem.” This is the yom tov that has to do with the seven days.
It is the yom tov of the first day, it is true, there is an extra yom tov. It could be that Pesach itself, the fourteenth, according to the aspect of yom tov is not really a yom tov, there is no prohibition of work. There is a custom, once there was a custom, there are places that had the custom not to do work, but there is no mitzvah of prohibition of work, it is not really a yom tov from the Torah. The yom tov of this is certainly Leil HaSeder [the Seder night], the first day of Pesach, which is all a continuation of this.
But the seven days, the level that is called “seven days you shall eat matzot,” the yom tov of this is “on the seventh day chag l’Hashem.” The yom tov of Atzeret shel Pesach, which states atzeret, “on the seventh day atzeret” appears in Parashat Re’eh, or the chag l’Hashem which is Shevi’i shel Pesach.
The Necessity to Understand the Level of Shevi’i shel Pesach
And one must truly understand the level, the aspect, one is not just to speak about this enough. Usually Shevi’i shel Pesach all the sermons go on Kriat Yam Suf [the Splitting of the Sea], which is certainly a great thing, one should learn that there was Kriat Yam Suf at that time.
But one must remember that the simple meaning of Scripture, afterwards, I mean that also the depth of the secret, later there is a secret of Kriat Yam Suf, the Arizal connected somewhat the secret of Kriat Yam Suf with the matter of Shevi’i shel Pesach, perhaps we will explain a bit, perhaps one will be able to understand it.
The Simple Meaning: Shevi’i shel Pesach is the Seventh Day of Chag HaMatzot
But the simple meaning, Shevi’i shel Pesach is the festival, Chag HaMatzot, the seventh day of Chag HaMatzot. One can say, on Sukkot there is the seventh day, or the eighth day we have Shemini Atzeret [the Eighth Day of Assembly], it is an atzeret after seven days, here it is after six days, okay, it is a bit different.
I saw the Sforno [Rabbi Ovadiah Sforno, 1475-1550] perhaps wants to argue that from him one sees no, that Shevi’i shel Pesach is a new thing, it has to do with Kriat Yam Suf, because just as the seventh of Sukkot is not a yom tov, except for Shemini Atzeret, which is the eighth, it is a new thing, and it could be that the eighth of Pesach is essentially what we call atzeret to Shavuot.
But in any case, the simple meaning is not so, the simple meaning is that seven days, so it states explicitly, “on the seventh day chag l’Hashem,” this already appears truly even before Kriat Yam Suf, yes, it is already a mitzvah for generations, it was already given in Egypt. And this is the holiness of Chag HaMatzot, it is “on the seventh day chag l’Hashem.”
The Great Question: Why Does One Need Seven Days?
Let us want to understand what is the level of Chag HaMatzot seven days to Hashem. What would be missing if Chag HaMatzot were one day?
This is Not Just a Learning Question
This is not just that this is a question in learning that one can ask, it is even a yom tov that is one day:
* Shavuot is one day
* Rosh Hashanah is one day
* Yom Kippur is one day
One can very well make yamim tovim [festivals] of one day, it doesn’t seem necessary that the yom tov should be seven days.
This is Also a Question in Reality
This is also a question in reality, it is also a question in conduct. Everyone who makes Pesach, he feels, the great effort of Pesach one makes the first day, Leil HaSeder, it is certainly a great yom tov, a great light, and afterwards one drags oneself another six days of Chol HaMoed [the intermediate days of the festival].
And when Shevi’i shel Pesach comes, okay, there is another yom tov, like a little Shabbat, but one doesn’t see why the seven days are necessary.
A New “Mah Nishtanah”
And the answer to this is, it is another question of yours, you can ask a new Mah Nishtanah [What is different].
Mah Nishtanah halailah hazeh mikol haleilot [What is different about this night from all other nights], we answered, we left Egypt that night, bechipazon yetzatem [you left in haste], so lechem oni [bread of affliction], what will only be the reason for this one doesn’t eat chametz the first night, shebechol haleilot anu ochlin chametz u’matzah, halailah hazeh kulo matzah [on all other nights we eat chametz and matzah, this night entirely matzah].
The child should ask further, velo od kashah li [and not only is this difficult for me], the child asks tomorrow, Shevi’i shel Pesach he asks a new question, why do we eat… shebechol hashavuot [on all other weeks], yes, it is a new question, shebechol hashavuot anu ochlin chametz u’matzah, hashavua hazeh kulo matzah [on all other weeks we eat chametz and matzah, this week entirely matzah], it is an entire week, seven days you shall eat matzot. How does this come about?
The Question Becomes Even Stronger
If you will say, the simple meaning is as the Rambam [Maimonides] says, there is no obligation to eat matzah, there is only a prohibition to eat chametz. Okay, shebechol hashavuot mutar le’echol chametz [on all other weeks it is permitted to eat chametz], it is an even greater question, why hashavua hazeh asur [this week is it forbidden]?
If you will say we left Egypt, very good. How long did we leave Egypt? We already celebrated yetziat Mitzrayim on Leil HaSeder. What happened today that one may not eat chametz an entire week?
The Rambam’s Approach to the Reasons for the Mitzvot of Yamim Tovim
And I want to say the answer that the Rambam wrote in the way of the simple meaning according to his approach, and I want to learn it in a bit as we see here lately, and bring up the explanation in the Zohar.
The Zohar doesn’t speak exactly of the question, regarding Shavuot almost explicitly the Rambam’s question, but also in several places where the Zohar speaks of the secret of seven days you shall eat matzot, he asks usually it is in order to answer another question, two other questions that he answers with this, but it seems to me that it also has to do with understanding the secret, the level of seven days you shall eat matzot. And afterwards we will explain this, Rabbeinu HaAri [our teacher the Arizal] in continuation of what we have learned.
The Rambam’s Question
So what did the Rambam say? The Rambam asked such a question. The Rambam is always, as always, very broad in the general principles of things.
The World Understands What a Yom Tov Is
The world understands, there are different yamim tovim, the world understands what a yom tov is, one doesn’t need truly, he says himself, that a yom tov, there are all kinds of mitzvot, the reason for the mitzvot of why there are yamim tovim is not so difficult to understand, it is not a mitzvah like sha’atnez [the prohibition of mixing wool and linen] that one must search for the simple meaning.
Certainly there is more depth and more profundity that one can do, not just understand, one can do even more on a yom tov than the simple meaning. But that there is a yom tov everyone understands:
In Physicality
Either in physicality it is a good thing, a person should rejoice from time to time
Regarding Society
Either regarding society, which is in the aspect of tikun hachevrah [fixing society], that people should gather together, one should rejoice together, it is certainly also a good thing for this
Tikun HaMidot
Tikun hamidot [character refinement], that which makes “vesamachta bechagecha atah uvincha uvitecha ve’avdecha va’amatecha vehaLevi [and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite]” as the Rambam always emphasizes
In the Aspect of Spirituality
Either in the aspect of spirituality, that one should gather together to learn, one should remember the wonders of yetziat Mitzrayim, the teachings of emunah [faith], the da’at [knowledge]
These are all good things, all simple and clear matters, it doesn’t need truly any reason at all, these are matters, clear things, these are not things that need an explanation here.
But Details Need an Explanation
Nevertheless, there are details. So when one speaks of yamim tovim truly, it is not difficult, why there is a yom tov is not difficult. But details, and why here it is so and there it is so, this is indeed a thing that needs a bit of explanation. There are several kinds of details that one must try to explain.
The Rambam Seeks a Reason for the Length of Yamim Tovim
One kind of detail is what is the secret of the length of yamim tovim. It is very interesting, because here the Rambam actually seeks a reason apparently for the kind of thing that everyone thinks he said in his introduction there that on such things one should not seek any simple meaning, why seven days and not six days.
The Rambam says at the beginning that there are details, not on all details can there be a reason, because there must be something. I made eight days, you would ask why eight days? I made seven days. So the Rambam says on the numbers of how many sacrifices one brings, and such kinds of things.
But in practice, when it comes to how many days yamim tovim are, the Rambam does indeed seek a simple meaning.
The Rambam’s Distinction: Two Kinds of Yamim Tovim
And he says that there is a certain order in this. He says that there are yamim tovim of one day, there are basically two kinds of yamim tovim, interesting:
Yamim tovim of one day:
– Rosh Hashanah
– Yom Kippur — perhaps actually Yom Kippur is not really the same kind of yom tov
– Shavuot
Yamim tovim of seven days or eight days:
– Pesach
– Sukkot
Let’s say approximately the same. Two kinds of yamim tovim, these are the yamim tovim from the Torah.
The Two Questions That One Must Understand
One must understand what is the secret. This is one level, one question. Another question one must understand, why specifically seven days. These are two different questions. Yes, or eight days, let’s say Sukkot is seven plus one, let’s say it is similar, yes?
These are two questions that one must understand:
1. Why are there great long yamim tovim, weekly, an entire week of yom tov, and there are yamim tovim that are only one day?
2. Besides this there are yamim tovim that have a special number of seven, a special number.
These two questions the Rambam asks, and he answers according to the simple meaning, and we will see in this simple meaning a good teaching, and the Zohar which continues on this the secrets of the matters, and the Ramban, the Zohar, and the other commentators who bring out more afterwards the Arizal, we will see.
The Rambam’s Explanation: Why Shavuot is One Day and Pesach is Seven
Beginning with the Second Question
So first, and it is interesting that he begins first with the first question, why is it seven days at all? But I want to begin first with the second question, why is Shavuot different from Pesach? Or one should say Rosh Hashanah, Shavuot from Pesach and Sukkot. Because both are one next to the other, yes?
After Pesach comes Shavuot, after Rosh Hashanah comes Sukkot. There are two sets of, true, there is also Yom Kippur, there is another day, but in any case, there are two sets of yamim tovim that have one day, and afterwards next to it a seven-day yom tov.
Passover is the Festival of Matzot — The Commandment of Not Eating Chametz
He says this: Passover is about the matter of eating matzah [unleavened bread], yes? Everyone understands, one must eat matzah. Why? We understand, but it’s a major theme of Passover, it’s called the Festival of Unleavened Bread. Passover is called the Festival of Unleavened Bread, it’s not called Passover, Passover is only the first day. The Festival of Unleavened Bread, it’s the Festival of Unleavened Bread. That is, one must eat matzah and not chametz [leavened bread].
The Difference Between Eating Matzah and Not Eating Chametz
Now, let’s understand this: if one says one must make a great festive meal, “al matzot umarorim yochluhu” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], eat a Passover sacrifice, that is probably a matter of one day. Everyone sees that it’s a joy, a celebration, a great festival that was made in honor of, one even went to the Temple Mount, one makes a pilgrimage to Jerusalem, a special commandment and joy that was made in honor of the Exodus from Egypt.
But if one says something else, not eating matzah, not eating chametz, not eating chametz. Imagine that one night one doesn’t eat chametz, or two nights one doesn’t eat chametz, two days one doesn’t eat chametz. It could all be by chance.
The Passover Haggadah and the Maharal’s Explanation
The Passover Haggadah, the Maharal [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] says this: “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. What does it mean every night to eat either chametz or matzah? No, it means to say, it could happen that one eats a little chametz, it could happen a second night, there wasn’t time, so one made matzah. It could be, it happens, it happens, or simply there’s a matter that one eats matzah.
The theme of not eating chametz, yes, the theme, understand very well and very nicely this way: the commandment of yes eating matzah can be fulfilled the first night, and specifically the first night. Then, one night one eats yes a matzah, that’s okay, it’s a special matzah, one makes a blessing “al achilat matzah” [on eating matzah], one makes clear, this is the matzah of “zecher liyetziat Mitzrayim” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
The Ramban’s Foundation: Not Eating Chametz Must Be Noticeable
But the commandment of not eating chametz, says the Ramban, one cannot fulfill it in one night, it’s not possible. Why can one not eat chametz in one night? One can make an intention, I’m not eating chametz today because of the Exodus from Egypt, because of Passover. Very good, but it’s not so noticeable. One couldn’t even ask a question on this “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah”. Fine, it’s just a night when one eats matzah. What can you do to me?
In order that it should be a distinct status, that one should feel at all, he calls it “kedei sheteheyeh margish” [so that you should feel it]. Two things:
– That you should feel it
– And “sheyitparsem ha’inyan” [that the matter should become publicized]
We remember, all these commandments have a matter of making known, yes, making known the miracles, making known the knowledge, publicizing, everyone should know. One cannot do it in one night. How long must one do it? At least several nights.
Why Specifically Seven Days?
On this will come the second question why exactly seven, but it must be a longer… It must be at least first of all, it must be a longer period of time.
One can say it should be like a chazakah [a presumption established through repetition], yes? Three would already perhaps be a question if it’s enough, yes? Three is a chazakah. What does that mean? First time, coincidence. Second time, coincidence. Third time, ah, there’s already a pattern, there’s already something, there’s something that one must understand.
Seven is the Opposite of Coincidence
The same thing is even longer than three, seven. Let’s say a simple thing, seven is certain that it’s not a coincidence. Seven is the opposite of coincidence, very interesting, yes? Not the word chazakah. One, two times something happened, but one can say seven is two times three plus one, it’s even more.
There is an opinion that chazakah becomes from the fourth time, yes? That is three times, after that the fourth time it’s a moed [an established pattern]. So, three times did something, okay, done, eating chametz and matzah. Ah, the fourth time, or the seventh time, already double, already without any doubt a chazakah, now it has become noticeable that it’s a real thing, there’s something a true reason why one doesn’t eat chametz. And only this way can one fulfill the theme of not eating chametz.
The Difference Between Passover and Shavuot
This is the holy Rambam’s distinction, which is not the case with Shavuot. Shavuot is a remembrance of the Giving of the Torah. How long did the Giving of the Torah take? One day. One remembers it in one day.
The same thing Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is, let’s say, blowing the shofar is everything is for repentance. How long does it take to be aroused to repentance? Actually doing repentance takes ten days, the Ten Days of Repentance, at least, a whole life, but being aroused takes one day.
Passover Also Happened in One Day — But…
Simply, Passover is also a remembrance of something that happened in one day. Ah, one would have thought about this. Seemingly, this is how it looks, “hayom atem yotzim” [today you are going out]. But if one wants to do it through not eating chametz, not eating chametz one cannot do in one day. It’s not, it’s not any calculation. It’s only a calculation if one does it a whole week.
The Conclusion According to the Simple Meaning
So one understands already according to the simple meaning that “shivat yamim tochal matzot” [seven days you shall eat matzot], and in order to eat matzot which means not chametz, one must take seven days for this. This is the first level. And let’s already on this first level add what the Zohar adds to this.
The Zohar’s Explanation: The Secrets of the Matter
The Zohar’s Question: Why Isn’t Chametz Forbidden the Whole Year?
What does the Zohar say? The Zohar, two places, and two different answers, but both are in the same aspect of not eating chametz. The Zohar says, the Zohar asks, and one can the Zohar’s question, we spoke about this at length in the writings, and perhaps there were classes about this in previous years.
It’s a tremendous question, that if chametz is a hint for the evil inclination, or as the Kabbalists say deeper, that chametz is a hint for a husk/shell of impurity, for the inflated nature of the “make us gods” that we learned on the Great Sabbath before Passover. If so, why should one eat chametz the whole year? What is the contradiction? If chametz is a bad thing, it should be forbidden the whole year, like pig, like forbidden foods.
The Zohar’s Answer: A Parable of Royal Garments
Now, on this the Zohar says two different answers, at least, on the question. But I think both of them have to do the same, because both of them… I simply made a search in the Zohar how the Zohar speaks of the theme of seven days. Both of them the Zohar brings in the theme of seven days. It’s simple, because the prohibition of chametz is seven days indeed, but I think one must understand it in such a way.
The First Explanation in Parshat Bo
One thing the holy Zohar says in the Torah portion of Bo. Let’s give a check right away in which portion this is… Yes, in Parshat Bo. The first explanation that the Zohar says on this, the first thing that the Zohar says in Parshat Bo is, that he says a parable.
He says a parable, he says, he wants to bring out that chametz, the prohibition of chametz, is not literally that chametz is a bad thing. It’s more that chametz points to idolatry, let’s say, to the power of materialism, to the power of the seventy celestial princes, all these matters that we learn that this is the Exodus from Egypt, going out from them.
The Meaning of Going Out from Egypt
The Zohar says, that at the time when they went out from them, they went out against their will, went out from the dominion of chametz, from the dominion of the Other Side, forces of impurity, from the… The Zohar says there that it has many names: another god, evil inclination, the other harsh one [Aramaic], Pharaoh, Haman. It has many names there. There’s no difference how one calls it, the evil inclination is called by seven names, but the one who goes out from Egypt is exempt from all these things.
So essentially, that which one eats matzah on Passover and not chametz, is one must go out, one has already gone out, one has already gone out from this. But why does one eat?
The Parable: A Person Who Becomes Free
He says a parable, a person who was a simple person, he was made a free person, he was given a government position, he was given a high level, a high office in the kingdom. He doesn’t wear every day the royal garments, the special coronation clothes, yes? Special clothes that one wears, the crown, the special coat that one puts on in honor of the queen.
That one became a governor, a general, a nobleman, I don’t know what he became, one gives him something a special garment in order to dress in. He doesn’t wear it every day. Every day he does his work, and in other words, in a certain sense he lives in the weekday world, he lives even in the common world. He’s not always at the level of becoming a free person, of becoming the level. Becoming the level, that happened once.
The Application: The Seven Days of Inauguration
“Shivat yamim yemale et yedchem” [seven days shall your hands be filled]. One sees very nicely in the Torah, that one wants to make a person, the Torah portion of Tzav, one wants to make a person into a priest, he must seven days go and put on the priestly garments, yes, the many garments, one makes the anointing oil, one makes the inauguration ceremony, “shivat yamim yemale et yedchem”.
After that he’s still a priest, even when he goes out. During the service he must put on the priestly garments, but it doesn’t mean, he also has other services, “they shall teach Your laws to Jacob”, the priest is a teacher. Not always does he go with the level of “yemale et yedchem”.
The Application to Passover: Once a Year the Linen Garments
Why? Because one must think why, but perhaps this is the order. That one understands that the word is not that the chametz is itself the level, the not eating chametz is itself the level that one takes on, but a hint to this it is. The not eating chametz is the way how one goes out from level to level. It’s more that.
Therefore, only once must he do this. After that, says the Zohar, one makes a remembrance for this every year. Perhaps one makes a remembrance for the seven days of inauguration, not clear there. The High Priest brings a griddle-cake offering every day. He brings more than his death offering, which is the same offering that the High Priest brings in order to become worthy to become inaugurated, the High Priest does every day.
But the Zohar says that this is the order that once a year, when comes the anniversary of the time when he became received the honor, the position, he puts on again the linen garments, “and he shall put on the linen garments”, like a father puts on for Joseph beautiful clothes, “and he made him a coat of many colors”, says the Zohar, because it’s an aspect of “and he made him a coat of many colors”.
Why Specifically Seven Days of Passover? – The Rambam’s Explanation and the Natural Order
The Rambam’s First Reason: Seven as a Natural Number
This is one way how one can understand it.
And here further, here it’s already much clearer and closer to what we’re learning here. That is, it comes connected with what the Rambam says, because the theme is really the theme of healing. It’s very interesting, he’s going to bring what the first thing that the Rambam says: why exactly seven days?
The Rambam says this: why exactly seven days? Why not, I said three days, four days, which would also have been a chazakah? The Rambam says, first he says a reason: seven days is a good number, it’s a middle between the moon and the sun. A week – the sun goes through every day, the orbit of the sun is every day, one day. A month is thirty days, one divides a month by four, it makes sense to divide the month approximately by four, comes out a week. And he says that the order of a week has very much to do with the natural order.
The Question of the Commentators: Is a Week Really Natural?
The commentators struggle: what does the Rambam mean when he says that the natural order has to do with weeks? Seemingly, weeks are not a natural thing. So one says many times a week, the theme of a remembrance of the act of Creation, one says that the Almighty made the world in six days, the seventh day He rested. But one doesn’t see – the moon goes through in twenty-nine and a half days the moon goes around the world, that one can see in nature. The great orbit of the sun one can see from a year, the small orbit of a day one can see, but the seven days is seemingly not a thing that one can see in a natural manner. But the Rambam says that it yes has a natural thing.
Two Answers from the Commentators
The commentators say two things:
First Answer: The Seven Planets
One thing one can say that there are the seven planets. So one used to say once that there are seven planets, so they have each one of them has something to do with one day, one can understand that this also has a natural thing. That is, a complete orbit is one that goes through all seven planets.
This can be has to do with the first thing, the ascent to greatness, the drawing near, that was said that Israel is higher than the stars, that one ascends to greatness, that one comes to the level of “going outside, above the stars” [reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. This is the first level.
Second Answer: The Healing Cycle of Seven Days
After that he says, there’s a second thing. The commentators bring another thing, and I think we already spoke about this once, that a person is nothing but this [referring to the natural healing cycle], that when one makes a healing, the order is: a healing one must take for a piece of time.
Just as the Zohar brings here, usually a person has an illness, he takes antibiotics, he does a course of antibiotics. In most medicines this is the order, so it’s accepted by the doctors, for a very long time, also today. There are sometimes things with other numbers, but the most common number that’s accepted is seven days. This is the time period, which is a good time period, that seven days takes approximately for the body to swing through, to work through a new cycle, to become healed. So usually many medicines one says one should take seven days.
We see this also with the metzora [metzora: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. Metzora is an illness, and we see that the entire order of the metzora goes for seven days. Yes, we will soon come to Parshat Metzora [Parshat Metzora: the Torah portion dealing with tzara’at]. Seven days one makes hesger [hesger: quarantine], seven days one checks it, one comes back. Seven days is a tekufa [tekufa: period, season] in which one can see whether an illness is going up, whether it’s going down, or one makes a refuah, one does it for seven days.
The Application to Matzah: Healing for the Soul
Here it’s not exactly a refuah, it’s a tikkun [tikkun: rectification, repair], but ipuy haguf [ipuy haguf: the refinement/purification of the body] is seven days. There are many things where we see that seven days is a tekufa in nature, not only in the heavens, where we see the seven planets, but also in the world, in the body we see that seven days is a perek zman [perek zman: time period] that makes a change in the body. If one takes a refuah it needs to be seven days.
So it’s simple, that if one were to understand that matzah is merely a zecher liyetziat Mitzrayim [zecher liyetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], one would eat matzah, one could do it in one day. But if it needs to be a refuah, that is, it needs to make some kind of change, just as it made some kind of change then, or it’s a remez [remez: hint, allusion] for some kind of change that one makes in a person’s body, in a person’s eating, his maachal [maachal: food] is different, it needs to be a minimum of seven days, because that is the hekeif hativi [hekeif hativi: the natural cycle].
The Rambam’s Fundamental Principle: Torah is Healing of the Soul, Not Healing of the Body
And certainly, this brings us to the third thing that stands in the Zohar. Certainly this is perhaps the main thing that stands in the Zohar al pi Kabbalah [al pi Kabbalah: according to Kabbalah] regarding the topic of the question why there are seven days of Pesach, which already stands in the Ramban [Ramban: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] and in Ibn Ezra [Ibn Ezra: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], and the Rambam meramez [meramez: hints at] to this, I don’t know how this is hinted at, but it has to do with this.
The Warning Against Understanding Torah as Physical Healing
The Rambam says: If someone will say that the Torah is natural, that the Torah is a natural thing, the Torah is something – the Torah is something merely like a medicine, a refuat haguf [refuat haguf: healing of the body]? The Rambam says in Hilchot [Hilchot: laws], well, what does one learn in Hilchot Teshuva [Hilchot Teshuva: Laws of Repentance]? If you will say that the Torah is refuat haguf, he is like holech shel hamakeh [holech shel hamakeh: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], ein lo chelek le’olam haba [ein lo chelek le’olam haba: he has no share in the World to Come].
Why does the Rambam say this? She’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh [she’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. If you think that the Torah is some way to be healthy, it’s a medicine, it’s not a medicine. The Torah is a refuat hanefesh [refuat hanefesh: healing of the soul]. It’s a refuat hamiddot [refuat hamiddot: healing of character traits], refuat hade’ot [refuat hade’ot: healing of beliefs/opinions], not refuat haguf.
The Torah Resembles Nature
So the Rambam says, true, but the Torah is mitdameh el hateva [mitdameh el hateva: resembles/parallels nature]. That is, nature is lacking, nature doesn’t have da’at [da’at: knowledge, consciousness], teva eino ba’al machshava vehitbonenut [teva eino ba’al machshava vehitbonenut: nature does not possess thought and contemplation].
That is, al pi Kabbalah, nature is only vak [vak: shisha ketzavot – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], nature doesn’t have gar [gar: galgalta reisha – the three higher sefirot representing higher consciousness], in nature there are no mochin [mochin: intellectual/spiritual consciousness]. And the Torah is mashlim the mochin of nature [mashlim the mochin: completes the consciousness]. This is the hanhagat Hashem al yedei hasechel [hanhagat Hashem al yedei hasechel: God’s guidance through intellect]. The Torah was given to ba’alei da’at [ba’alei da’at: people of knowledge], to bring da’at into nature.
But im kol zeh [im kol zeh: nevertheless], it is mitdameh el hateva. The madrega of gar, the madrega of mochin, is similar, it goes in the same structure as nature. This is exactly like, in other words, this is how one will see: a person’s body is healed in seven days, a person’s soul also. Ah, the soul is not the same. It’s not to think that eating matzah makes a refuat haguf. Lav davka [lav davka: not necessarily], it could be that it does, but lav davka. Rather the refuat hanefesh, the de’ot [de’ot: beliefs, opinions] that the matzah reminds of, it makes a zecher, goes in the same order. It was made for people with bodies. It enters into the more primitive reasons. But it is mashlim inyanim hativi’im [mashlim inyanim hativi’im: completes natural matters].
Brit Milah as a Parable: Perfection of the Soul Over the Body
What does he remind us of? Everyone knows, Pesach was also the generation of brit milah [brit milah: covenant of circumcision], one had to be circumcised [circumcise]. And regarding brit milah the Rambam asks the question: How can it be? It’s a question that is already brought in the Midrash [Midrash: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
How can one say that brit milah is a shleimut [shleimut: perfection, completion]? “Hithalech lefanai veheyeh tamim” [Hithalech lefanai veheyeh tamim: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – this is brit milah. Apparently, one breaks nature, one breaks, one cuts off the orlah [orlah: foreskin], a person is born with an orlah. The principle is, “Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od” [Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], everything that is in the world is tov me’od, it’s the shleimut. How can it be that ma’asei Hashem einam shleimim [ma’asei Hashem einam shleimim: God’s works are not complete]?
The Rambam’s Answer: Two Levels of Perfection
The Rambam says there, yes, you must understand that a person has two levels. A person has his body, perhaps mitzad haguf [mitzad haguf: from the perspective of the body] he was more shalem [shalem: complete] with the orlah, could be, lav davka, but could be. But a person, the essence of a person is his soul. A person’s soul is better without the orlah, because then he is meimit his ta’avot [meimit his ta’avot: subdues his desires], he has correct de’ot, all these things.
The Torah is the shleimut of the soul, of the de’ot, not of the body. But it goes in the same similar way. Therefore he says that milah is bashemini [bashemini: on the eighth day], yes, the seven is the higher nature of Pesach, the eighth that is milah, but it is yes shleimut, it is mashlim a person [mashlim a person: completes a person], it is mashlim the nature of a person, but it’s lav davka through the fact that he has a complete body, rather through the fact that he has a complete soul.
The Higher Level of Seven: From Nature to Kabbalah
So since we understand that it doesn’t mean that one just needs to eat matzah so that the body should change from the matzah seven days should be a nikuy [nikuy: cleansing]. It also shows that here, if one will say al pi peshat [al pi peshat: according to the simple meaning], the matzah comes to teach something, to show something, and the thing that one shows is also something a topic of shiv’ah [shiv’ah: seven], it’s also something an inyan [inyan: matter, concept] of shiv’at yamim [shiv’at yamim: seven days].
Just as with the body it takes seven that this is the higher, so it goes a cycle seven seven seven, so there is also in the more sichli’dige madregot [sichli’dige madregot: intellectual levels] in the world there are seven days.
The Kabbalistic Understanding of Seven
And this is certainly understood in the Ramban, that seven is a remez to the seven days of the week, and even higher than that, the seven planets, there are seven sefirot [sefirot: sefirot, divine emanations in Kabbalah], or seven malachim [malachim: angels], or seven sefirot even higher, seven madregot, and the seven madregot that is truly the reason why there is everything goes seven.
And we have sefirat ha’omer [sefirat ha’omer: the counting of the Omer], and Chag HaShavuot [Chag HaShavuot: the Festival of Weeks/Shavuot] which is again seven times seven, it shows us the topic of the order of seven. There are seven thousand years in the world, etc. etc. etc. [etc.: and so on], everything goes on this seven, and this is the higher madrega of this seven.
“Bashiv’at Yamim” Versus “Shiv’at Yamim”: Time Versus Levels
In other words, not only, if one wants to interpret it, that one should say not only the body, so that a person should grasp that he eats chametz [chametz: leavened bread] needs to take him seven days, but also so that a person should grasp the lesson, the message that the chametz gives him, takes him seven days, or it takes him seven madregot, perhaps lav davka seven days, this is bechinat shiv’at yamim [bechinat shiv’at yamim: the aspect of seven days]. Not “bashiv’at yamim” [bashiv’at yamim: in seven days – referring to a time period] but “shiv’at yamim” [shiv’at yamim: seven days – referring to seven levels/aspects]. That the shiv’at yamim, the seven days, should be like one day, that one should eat with the matzah the seven days.
The Question of the Level and the Preparation
Ah, so what is the madrega? What is the hachana [hachana: preparation] to the madrega? What is the madrega? Simply that the thing, what is the shiv’at yamim itself, not the bashiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva [olam hateva: the natural world], but the seven days themselves which is the olam hateva, which is a zecher for them, there is wrestling.
Shiv’at Yemei HaMatzot: The Level of Smallness and the Path of Ascent to Greatness
Chapter 4: Lechem Oni – The Essence of Seven Days as a Level of Deficiency
Seven Days as an Independent Aspect
Or the seven madregot, perhaps specifically seven days, the bechinot shiv’at yamim. Yes, not until shiv’at yamim, but shiv’at yamim. Yes, he says so, “Shiv’at yamim tochal matzah” – you will eat with the matzah the seven days. Ah, and what is the madrega? But we must ask ourselves, what is the madrega? What is this thing that is the shiv’at yamim itself? Not the until shiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva, or the seven days themselves which is the olam hateva which they are worthy for them, which this brings us to be.
The Connection Between Matzah and Lechem Oni
We will understand an interesting thing. And this is also true, I think this is a deeper reason why one eats only matzah and not chametz seven days and not a whole year, because this has to do with what is called lechem oni. That is, that matzah is truly a chesaron. And truly that the place, or one place in Devarim where it says “Shiv’at yamim tochal alav matzot”, there it says “lechem oni”.
That is, “Shiv’at yamim tochal matzot” has to do with the fact that matzah is lechem oni. In other words, the shiv’at yamim are not exactly the highest madrega, they are still lechem oni. And regarding this it is only seven days, because we don’t want to remain with the lechem oni, we want to arrive at the manna, we want to arrive at the higher madrega, to the shtei halechem, to the lechem ashir, yes.
Chapter 5: Hallel She’eino Shalem – The Difference Between Pesach and Sukkot
Why We Don’t Say Complete Hallel on Pesach
So how does one understand this? And truly, this is also the reason why, everyone knows that Pesach is different from Sukkot, one doesn’t say complete Hallel the entire seven days. That is, one says so, because it’s still bechinot lechem oni. The seven days is lechem oni, it’s still not the shleimut.
This is “shavu veshavu” that stands by Shlomo and by Chizkiyahu, “shavu veshavu”, shavu tachtonim kiveyachol. Therefore he calls it seven days, from madregat hamalchut. That is, atzeret, bayom hashevi’i atzeret, atzeret means the malchut. Then, this is Hallel she’eino shalem, except the first night, we spoke about a different point.
Sukkot – The Level of Greatness
But Sukkot, Sukkot is already a higher madrega, Sukkot is the yemei gadlut, when then one can make seven days shleimut, yes, seven days of complete Hallel.
The Two Reasons for Not Saying Hallel – Kriat Yam Suf
And truly, it appears that this has to do with the topic of Kriat Yam Suf, why? There is indeed another reason that is brought in the Beit Yosef and in the Midrash, that one doesn’t say Hallel the second days of Pesach, or the Chol HaMoed of Pesach, because Kriat Yam Suf there is some aspect of difficulty. Certainly Kriat Yam Suf is tremendous, but “Ma’asei yadai tov’im bayam ve’atem omrim shira”, there is some difficulty in this, and apparently in honor of this one doesn’t say Hallel.
And certainly the commentators ask, if so, what about the other six days of Chol HaMoed, the other five days? And they say answers, forced answers.
The Depth: All of Pesach is an Aspect of Smallness
I think the depth of this is, that Kriat Yam Suf shows us that the entire Pesach is still an aspect of katnut. Still everything here, what does katnut mean? “Ma’asei yadai tov’im bayam” means katnut. What does katnut mean? That we still need to fight.
Now one already understands half the secret. One still needs to fight. Certainly this is a great madrega, “Yamutu resha’im veyir’u tzaddikim veyismchu” – good. But what is even better? Is “Yitamu resha’im velo chot’im”, “Yitamu chata’im velo chot’im”. Even better is that there is no Pharaoh at all, or that Pharaoh admits, “Hashem hatzaddik”. That would have been the plan, that Pharaoh should admit. Meanwhile we still had to fight with him, so there is still a bit of chesaron.
This means that one must have this, it’s an important step, without this there would not have been any success, but it’s still a chesaron.
Comparison to Sukkot – Elevating the Seventy Nations
Without this one still doesn’t properly understand the shiv’at yamim, it’s still a small shiv’at yamim. If so is the entire shiv’at yamim, certainly in this shiv’at yamim there was a great miracle, but in any case one sees that one still had to fight with Pharaoh. This is apparently “Halalu ovdei avodah zarah vehalalu ovdei avodah zarah”. Ah, no, it’s still different. The Jewish idol worshipers are still different from the gentile idol worshipers. Very good. But from the side of truth it’s still not the shleimut. On this there still doesn’t come complete Hallel.
I think this is the comparison of the two reasons, one can learn that this is the same thing.
If so we only need to add at the end of the shiur, to say what is perhaps the thing, the katnut, what is the point, why is it lacking on one hand? It’s not enough, let’s say so.
Chapter 6: Biur Chametz – The Negation of the Physical Conception
Chametz as a Symbol of Physical Conception
First of all, with what is it not enough? That is, we have learned that chametz points to the topic of elohim acherim, it points to the topic of physical conception, that a person, his imagination, even his senses, his imagination, which many people think is their thought, can only grasp physical things, only things that have volume, yes, just as chametz has length and height and width, yes, it has three dimensions, this he can grasp.
This is chametz, therefore the halacha says, even the halacha, kal vachomer the Almighty Himself is not a physical thing, not a knowledge of body, one must burn the chametz, one must be careful not to grasp it.
Chapter 7: Shiv’at Yamim Against the Seven Planets – The Deep Secret
Why Specifically Seven Days
The problem is however, let’s say such a word, the problem is that this cannot be in a minute. One will say one day, yes, one will say the same thing that they said regarding chametz simply, that one day, let’s say for example, someone serves an idol worshiper, his god is an idol of wood and stone, he needs to have an image and form, he serves some statue and picture, tavnit adam or behemah, tavnit, one of the tavnit that stands there in the Chumash, one of the things, this is his god, very good.
The Parable: One Day Is Not Sufficient
Comes a Jew, and one day he doesn’t, comes Avraham Avinu, he breaks one day, he doesn’t serve, he makes a prayer, to whom are you praying? To the God of heaven, to no one, there is no statue, it’s the Ein Sof, it’s One, Hashem Echad. One says, okay, perhaps this is another god, yes, one can make such a mistake, the idol worshiper also held that there is the one God who is One above, he says, okay, every one day you serve the sun, one day the moon, and one day Shabbat you serve the One above, the God of gods, no problem.
The Innovation: Hashem Echad – And No Other
But we want to tell you something deeper, yes, we want to tell you something much deeper, we want to tell you that the prohibition of idolatry doesn’t simply mean that there is also an elohei elohim (god of gods), there is also Hashem echad (God is one), but rather that there is only Hashem echad. A great chiddush (novel insight), one must understand this, this is already a great chiddush. In other words, it’s not enough one day, to say that it’s by chance, you thought that he is another god. No, I must not do for seven days, and seven days is against the seven wandering stars, which are the stars and constellations that the idol worshippers served.
Explanation of the Seven Wandering Stars
The first day the constellation, what is it called? The, I don’t remember anymore, the Shabbatai, and Tzedek, and Kochav, and so forth all these constellations, they, each one of their days, it goes like Sunday, because comes a Jew Shabbos, I don’t know, even Shabbos, Shabbos is also one of the forces, let’s say so, if a Jew would one day in the year not serve but the Almighty, he would say okay, what is Sunday? Presumably the gentile serves the god of Sunday. No, Sunday I also serve the Almighty. Comes Monday, says the gentile, presumably today he serves the god of Monday. No, Monday also not, Tuesday also not.
The Explanation: Every Day – Only Hashem
This is the seven days, “shiv’at yamim tochal matzos” (seven days you shall eat matzos), each one of the false days where there is a false god, that means one of the forces is false in the aspect of god, not false in the aspect of angel, in the aspect of forces, one must show that not only that I also serve the Almighty besides that, but you are not the Almighty on any one of the days. This is the secret of “shiv’at yamim tochal matzos.”
Chapter 8: Chochma and Bina – Deep Understanding Versus Momentary Understanding
The Level of Chochma – A Flashing Lightning
But this is certainly a great greatness, and certainly this must be done, this is the limit, that means one learns one day. Or one can even say simply, one minute, Pesach sugya (topic), Pesach ro’eh (sees), he understands in the aspect of chochma (wisdom), a flashing lightning, he understands Godliness, is not enough.
The Level of Bina – Seven Days
One must learn it in the aspect of bina (understanding). Bina is the… This we speak of a katnus (smallness) of bina, truly, but bina of all seven days, he goes through, he learns it with all the questions and all the answers, until he understands one whole week, he truly understands it, it’s not just by chance, it’s not just a verse a dance, it’s truly.
But the whole thing is still everything in the aspect of katnus. This is what we learn on Pesach, that the whole thing is still everything in the aspect of katnus.
Chapter 9: Katnus and Gadlus – War Versus Elevation
Why Is All This Still Katnus
Why is the whole thing still in the aspect of katnus? Because in gadlus (greatness) one doesn’t fight. The aspect of gadlus is yes seven days, but not fighting each day.
Sukkos – Elevation of the Princes
On the contrary, Pesach… what does one do Sukkos on all seven days? One brings seventy bulls. That means, against the seventy princes one brings seventy sacrifices. One gives abundance for each one of the bulls, yes? In other words, one elevates them to holiness. This is the level of Sukkos, and the Shavuos of Pesach was merchandise of this, from this one can say “zeh Keli v’anveihu” (this is my God and I will glorify Him).
Chapter 10: Deep Explanation – What Is the Error of Idolatry
The Error: Seeing the Forces as Divinity
In other words, and I say it briefly, one must bring it out much clearer, but it’s already the end of the shiur (lecture). In other words, what is the error of idolatry? The error is that he only comes to the Shabbatai, Tzedek, Chama, Kochav, Noga, Levana, etc., he only thinks that one of these things runs the world, and he doesn’t know beyond that.
The Jewish Response: “Uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim”
What do we do? We say on each one of the days, he goes as it were, one goes through to each elohei Mitzrayim (gods of Egypt), “uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim” (and upon all the gods of Egypt I will execute judgments), yes? Someone thought that Ba’al Tzefon… says Rashi, he remained, they didn’t kill him? No, him also one had to kill the seven days.
This is a great katnus, yes? Because someone who has a little intellect understands that one doesn’t need to go through each one. And not only doesn’t one need to go through each one, one doesn’t need to nullify each one externally.
A Higher Level: “Gadol Hashem mikol ha’elohim”
What do we say? “Gadol Adoneinu v’rav ko’ach” (Great is our Lord and abundant in strength), “gadol Hashem mikol ha’elohim” (Hashem is greater than all the gods). He is higher, He is also… one can even say that He is the force that is in each one of the gods, right? He runs the sun and the moon and the stars and everything. One doesn’t need to go break the sun and break the stars and break each thing externally. This is all katnus.
“Zeh Keli v’anveihu” – Seeing the Divinity
And not only that, there is a true way of what we spoke of the Name of Hashem. One can also see the Almighty, one can also say “zeh Keli v’anveihu,” as it were. Just as we say “eleh” (these), what is the difference “eleh elohecha Yisrael” (these are your gods, Israel)? It’s different, plural language, singular language, it’s a great difference.
But it’s still always somewhat an aspect that we say, not God forbid we say that He is the god. Yes, that “zeh Keli v’anveihu” doesn’t mean that He is the god. He is not the god. Whatever one can see is not the god. This one may not say, this is idolatry.
Preparation for Gadlus
Therefore one must have seven days of katnus, seven days of removal of idolatry of “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread with it).
Chapter 11: Atzeres – The Transition from Katnus to Gadlus
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” – Atzeres
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” (And on the seventh day a festival to Hashem). What is the atzeres (assembly/restraint) to Hashem? The atzeres, that one restrains oneself, yes, atzeres truly, the order that we said, “im ratz libcha shuv l’echad” (if your heart races, return to the One), one restrains oneself, means that the imagination wants to add, and one says no, this is not, it’s not the god. Okay.
Atzeres – Ne’etzar: The Containment in Divinity in a Vessel
After one does the atzeres, but the opposite of this is also “ne’etzar,” it’s also, the Zohar says “ne’etzar” is a language of containment, the Godliness becomes contained as it were in a certain vessel. What this means is, and I’m not going to explain now how it can be, but what this means is that if one holds by the gadlus, then one can yes, one can see, one can have a Mikdash (Temple), one can have a Torah, one can have mitzvos, one can have all these things, only without any error that these things are god. But they are yes.
In other words, that the Almighty chose to reveal Himself, or we from our side of our katnus see Him so, whatever it may be.
The Result: Seeing Without Error
This, whoever hasn’t eaten chametz for seven days, he can see this, because he has no concern of error, he has no concern of error in this. Not only does he have no concern of error it is said, but he also understands that the seven days that one is careful from chametz is a certain katnus, and one must afterwards come much higher.
—
Okay, this is in main points. In main points, the drasha (sermon) was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing.
The Work of Removing Chametz: From Katnus to Gadlus
Chapter 5: Summary of Principles – The Essence of Katnus and Gadlus
The Recognition of the Rebbe’s Understanding
Not only does he have no concern of error as he said, but he also understands that the seven days that I am removing the chametz is a certain katnus, and I must still come much higher.
Overview of the Drasha
Okay, this is in main points. The drasha was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing, that one must be able, and let’s just repeat the same, repeat the main thing.
The Main Point: Recognizing the Almighty in the Seven Days
One must be able seven days not to eat matza, and one should say that it’s a proclamation, and in other words one should say that here too there is a god.
The Difference Between Katnus and Gadlus
The Aspect of Katnus: Negating the False Forces
But what, in the katnus one goes through each one of them and says no:
– Not a god
– Not a god
– Not a god
Only One is the God.
The Aspect of Gadlus: Integration of Sparks
And the gadlus that on the seventh of Pesach is an integration of sparks of this, even still in the aspect of katnus, is to say that the One who is only One, automatically all are only One.
The Secret of the Gadlus: Subjugation Through Unity
One can subjugate the sun, and with this one subjugates the Almighty truly. This is the secret of the gadlus.
The Conclusion: The Seventh of Pesach Is Still Katnus
And on the seventh of Pesach we still don’t have words to say it properly, and we say that it is still the aspect of katnus.
🎓 יום טוב שני 2 שיעורים ›
MT003
שאר איסורי יום טוב ויום טוב שני
MT003
שאר איסורי יום טוב ויום טוב שני
🎓 שבת הגדול (תשפ״ד) 1 שיעורים ›
🎓 שבת הגדול (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
🎓 שבת הגדול (תשפ״ב) 1 שיעורים ›
🎓 שבת הגדול (תשפ״א) 1 שיעורים ›
🎓 שבת הגדול (תשע״ט) 2 שיעורים ›
🎓 שבת הגדול (תשע״ח) 1 שיעורים ›
🎓 שבת הגדול (תשע״ו) 1 שיעורים ›
🎓 שבת זכור (תשפ״ו) 1 שיעורים ›
מצוות זכור איז די מידה פנימית פאר מצוות מחיית עמלק
מצוות זכור איז די מידה פנימית פאר מצוות מחיית עמלק
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
The Rambam’s Framework for Mitzvos Amalek: War, Memory, and Moral Action
The Rambam’s Revolutionary Codification and Methodology
Before the Rambam, when asked “What is the Jewish legal code?”, there was no single organized answer — only the vast sea of Talmud Bavli, Yerushalmi, Sifra, and Sifri. The Rambam saw this gap (“ראיתי עמי בלא ספר חוקה”) and undertook to write the Mishneh Torah, the first and last comprehensive halachic code. His foundational rules (shorashim) in Sefer HaMitzvos establish key criteria: a mitzvah must be נוהג לדורות (applicable for all generations), not merely a one-time prophetic command, and must represent a distinct general law even if rarely occurring practically. The Rambam took the Chumash text seriously, sometimes deriving mitzvos almost entirely from pesukim and Midrashei Halacha rather than Gemara sugyos — as with לא תחמוד / לא תתאוה, where virtually no Gemara discusses the parameters.
The Mitzvos of Amalek: Sources and Textual Challenges
The mitzvos related to Amalek — zechirat ma’aseh Amalek (remembering), lo tishkach (not forgetting), and mechiyas Amalek (obliterating) — have virtually no Gemara discussion anywhere in Shas regarding their halachic parameters. The Rambam relies primarily on a beraisa stating “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” (appointing a king, building the Beis HaMikdash, destroying Amalek’s seed), and the Sifri on Devarim which darshens “זכור בפה, לא תשכח בלב.” A major difficulty the Rambam raises is that these nations no longer exist — “בא סנחריב ובלבל את האומות.” In Moreh Nevuchim (II:32), the Rambam explains that “mechiyas zecher Amalek” refers to obliterating the name and identity (שם) of the nation as a collective, not biological descendants (זרע).
Parshas Zachor: A Surprising Disconnect
The Rambam never connects the mitzvah of zechirat Amalek to the kriyat haTorah of Shabbos Zachor. He lists Parshas Zachor in hilchos kriyat haTorah alongside all other readings with no special distinction. The Gemara in Megillah derives from “נזכרים ונעשים” that one should first speak about Amalek before performing Purim mitzvos, but this does not establish a Torah-level obligation specifically through Torah reading. The popular notion that Parshas Zachor is a de’oraisa obligation through kriyat haTorah originates with Tosafos, who sought to identify a biblical kriyat haTorah to resolve whether Torah reading can be fulfilled “בכל לשון.” This connection is a chiddush peleh — innovative pilpul rather than straightforward reading.
The Construction of Hilchos Melachim and Placement of Amalek
The Rambam placed hilchos mechiyas Amalek within Hilchos Melachim u’Milchamos because any proper legal code for a nation must include laws governing warfare and kingship. This was revolutionary — there is virtually no masechta in Shas dedicated to these topics. The Rambam essentially created a new “masechta” from scratch, gathering scattered mitzvos relating to how a Jewish king conducts himself and how wars are fought. He was the first and last Jewish authority to codify Hilchos Melachim — the Shulchan Aruch and Aruch HaShulchan never formulated laws of warfare.
In areas like korbanos, the Rambam had too many mitzvos and needed to consolidate. But in Hilchos Melachim, he faced the opposite problem — a shortage of mitzvos. He therefore actively sought mitzvos to include: the prohibition against fearing the enemy (“lo sa’arotz mipneihem”), settling Eretz Yisrael, the prohibition of returning to Mitzrayim, and the mitzvos of Amalek.
The connection between Parshas Zachor and Purim is al pi drash, not al pi pshat. Haman being called “Agagi” is itself a midrashic identification. The Jews in Shushan fighting Haman’s forces were understood to fulfill mitzvas mechiyas Amalek through the principle that one who does “ma’aseh Amalek” is considered Amalek — parallel to the Targum’s interpretation of “pokeid avon avos al banim” as “b’oso ma’aseh avoseihem.”
Categories of War and the Nature of Milchemes Onesh
Drawing primarily from Moreh Nevuchim (Part 3, Chapter 45), several categories of war emerge: (1) milchemet haganah — defensive war; (2) milchemet kibbush — war of conquest; (3) milchemet reshut — optional war for expansion; and crucially (4) milchemes onesh — punitive war functioning as divine punishment for war crimes. This last category is key to understanding mechiyas Amalek.
Amalek was the first “war criminal” — they attacked a peaceful people in the desert in a manner violating basic norms of warfare (“not like a gentleman”). The punishment for repeated, extreme war crimes is total destruction — including family and possessions — following yishme’u v’yira’u (that others should hear and fear). This parallels ir ha-nidachas, which similarly requires an army and functions as war-like punishment. The sheva amim (seven Canaanite nations) were treated differently — their displacement was about conquest and removing idolatry, not punishment for sin, since one cannot punish a tinok she-nishba.
Zechirat Amalek: The Moral Case for War
Based on the Rambam in Sefer Ha-Mitzvos, the remembrance focuses on the war crime itself, not the punishment. Every war requires a moral component and propaganda — soldiers must understand why they are fighting. No nation has ever gone to war without first persuading its people of the cause’s justice. Modern examples include George W. Bush briefing about Saddam Hussein’s evil before the Iraq War, and the U.S. Army’s official division funding movies during WWII to promote the war effort.
Zechirat Amalek is the Torah’s mandated “moral case” for the punitive war — the ongoing obligation to articulate and remember what Amalek did so the nation understands the justice behind mechiyas Amalek. This is why it constitutes a separate mitzvah from the actual obliteration — it serves the essential function of moral persuasion that every legitimate war requires.
The Necessity of Perpetual Memory
No leader can force a nation to war through coercion alone — there must be persuasion (shiknua). Even Putin, invading Ukraine, had to deliver a public lecture justifying the war. The natural human tendency is to forget — even personal wrongs, and certainly wrongs done to previous generations. When wrong was done to a tzibbur (collective), the problem intensifies because “ein tzibbur meisim” — a collective doesn’t die like an individual, so grievance persists across generations even as memory fades.
The Holocaust illustrates this powerfully. Immediately after the war, virtually every Jew understood that justice demanded severe retribution against the Germans — groups even planned to carry this out. Yet within years, most Jews accepted German reparations as mechilah, using flimsy justifications like “lo yumsu avos al banim.” The Morgenthau Plan — the original Allied plan to permanently reduce Germany to an agrarian society — was being implemented before the Marshall Plan replaced it. This forgetting happened with shocking speed, proving that without a mitzvah of remembrance, even the most obvious demands of justice (middah k’neged middah) will be abandoned.
Amalek’s essential achievement — historically and in modern parallels — is demonstrating that destruction of Jews “ken zein” (is possible). The purpose of a punishment war and the mitzvah of zechirah is to restore the reality that attacking Jews “ken nisht zein” — to make the cost so absolute and memorable that it becomes inconceivable. This requires responses beyond proportionality — “shiv’asayim yukam Kayin, u’Lemech shiv’im v’shiv’ah.” The Torah mandates perpetual zechirah because without it, human tendency to forget guarantees the deterrent effect erodes.
The Moral Necessity of Punishment and the Role of Ka’as
Rashi’s comment on “lo sachos eincha al ha’rotze’ach” anticipates the “wisdom of Gandhi” — that killing a murderer only doubles the death. Rashi reframes the issue: the question is whether retzicha (murder) is mutar or assur in the world. When a murderer goes unpunished, murder effectively becomes permitted. The only way to restore the prohibition is through execution (or permanent imprisonment). People forget, and once a crime’s horror fades, the crime becomes tolerated.
Regarding Shaul HaMelech’s failure with Amalek: his war was not revenge for what Amalek did at Yetzias Mitzrayim centuries earlier. Amalek fought against the Jews seventeen times throughout Tanach. Shmuel HaNavi’s message was that Amalek had a continuous, unbroken pattern of aggression — “it’s their culture” — and Shaul lacked the courage to punish them for recent actions. His “chemlah” (pity) on Agag reflected aristocratic reluctance of kings to execute kings.
A major chiddush emerges regarding ka’as (anger). Drawing on the Rambam in Hilchos Melachim and Hilchos De’os, every midda has its proper domain: ta’avah belongs to eating, nedivus to money — and ka’as belongs to asiyas tzedek (pursuit of justice). When the Torah describes Hashem as “Keil kana v’nokem,” this reflects the inner movement driving a person to stand up for righteousness. Beyond the mitzva of the ma’aseh of mechias Amalek, there is a mitzva on the midda — one must cultivate righteous anger before going to war. This is the specific function of the Kohen Mashuach Milchama: to arouse the people, remind them of Amalek’s wickedness, and generate sufficient ka’as for punishment. Without this emotional arousal, human nature tends toward insufficient action.
This ka’as does not mean being “farloiren” (losing oneself) — a person can be intensely angry while maintaining full rational control. Peace overtures (shalom) always come first — the ka’as is only me’orer after peace talks fail.
Penimiyus vs. Chitzoniyus: The True Meaning of Authenticity
The ka’as required for milchemes Amalek is not about being “farloren” (out of control). One can be genuinely angry while remaining composed. The mitzvas zechirah is directed at the one responsible for the ruach hamilchama — the navi or kohen maintaining spiritual morale — not the general managing practical strategy.
The central chiddush: the olam is entirely confused about Parshas Zachor. All the chassidishe ba’alei darshanim think there is a mitzva to stand in shul and be angry at Amalek. This is a waste of time. Nobody needs to be angry at Amalek today. Zechirah only has meaning as preparation for action (mechiyas Amalek). Without the prospect of action, the anger is meaningless.
Drawing on the Gemara about Do’eg and Achitofel who were “nispeh lachutz” (absorbed only externally): this does not mean they learned Torah coldly without feeling. Rather, they didn’t act on what they learned. Do’eg sat in the Beis HaMikdash, surely gave shiurim about lashon hara, yet when it came to action — informing on Nov ir haKohanim — he didn’t hesitate. Being “nispeh lachutz” means knowledge and feelings don’t translate into ma’aseh. The opposite — penimiyus — doesn’t mean feeling deeply inside; it means being echt (genuine), proven by action. Someone who comes to the beis midrash every day without great excitement is acting b’penimiyus because he actually does it. Someone who “kocht zich” passionately but doesn’t come is chitzoniyus.
This connects to the Rambam in Hilchos Gerushin — when a person says “rotzeh ani,” it reflects genuine will demonstrated through action. Every midda exists for the sake of a ma’aseh. Anger without action is pointless; love without deeds is empty. The distinction is between shelo lishmah (doing the right thing for wrong reasons, which is still genuine action) and sof hakavod lavo (pure fakeness — talking about goodness without doing it). Zechiras Amalek as mere emotional arousal in shul, disconnected from actual mechiyas Amalek, is the very definition of chitzoniyus.
The Galus Reality of Zechiras Amalek
People convince themselves they are “good people with a yetzer hara problem,” but this is a bluff. A ganav is not merely someone who steals — he loves to steal; that is his metzius. Feeling guilty afterward proves nothing — if the guilt were real, one would return the money. True internalization comes only through action — through “shelo lishma ba lishma.”
The Rambam understood that mechias Amalek requires hating Amalek, but this hatred means something practical — remembering before going to war that war must be waged, not sitting at home cultivating abstract enmity. Since Amalek as a nation no longer exists (David HaMelech killed the last Amalekites), the mitzva of zechira has become a takanah d’rabbanan connected to Purim observance. Parshas Zachor before Purim, klapping by Haman’s name — these are symbolic mechias Amalek, a galus adaptation. Jews who read Parshas Zachor every year were not better prepared for Hitler. The mitzva in galus has become about learning the Torah of Amalek and preparing for Purim rather than actual warfare — a dochak gadol but the honest reality of the mitzva’s current application.
תמלול מלא 📝
דער רמב”ם’ס צוגאנג צו מנין המצוות און די הקדמה צו מחיית עמלק
אינסטרוקטאר:
שוין, אז ס’גייט שוין. איך גיי נישט רעדן וועגן עמלק… אדער אפשר יא? אדער עכ”פ רמז. יא, עקזעקטלי [בדיוק]. ס’איז עפעס אומגלויבליך, ס’איז זייער אינטערעסאנט. אה, איך קען יא רעדן וועגן עמלק. ווייסטו וואס? איך קען יא. איך קען יא.
דער עולם ווייסט פשוט פשט, יא? אמת, מ’קען דאך אנקומען פון דעם ווייטער. איך וויל היינט געבן פשוט פשט. ס’איז א זייער וויכטיגע זאך. ס’איז אן אבן יסוד פאר כל התורה כולה. ס’איז מיר געקומען א גרויסע השתלשלות, איך האב געכאפט אז אלעס איז קאנעקטעד [פארבינדן]. אלע מיינע שיעורים פאר די לעצטע פאר יאר, אלעס האט איין שורש. איך ווייס, איך געדענק נישט אלע שיעורים אויסנווייניג, איך גיי דאס נישט אלעס פארשטיין. איך וועל פרובירן צו גיין סלאו [שטייט].
אבער קודם לאמיר אנהייבן מיט עמלק. סדר, מחיית עמלק. דער עולם ווייסט, יא? יעדער איינער ווייסט אז ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך.
די נויטווענדיגקייט פאר א “ספר החוקים”
ס’איז געווען א איד, דער רמב”ם, ר’ משה בן מיימון. ער האט מחליט געווען אז ער גייט טון א זאך וואס קיינער פאר אים האט נישט געטון. דאס גייט נישט זיין א שיעור אויף יענע נקודה, איך פאר נאר אריבער. אבער דאס איז: ער וועט אראפשרייבן וואס דער געזעץ פון די אידישע רעליגיע איז בכלל.
ער האט געזען אז יעדע רעליגיע האט א געזעץ-בוך. דער זאגט אז די ליסט פון געזעצן איז אזוי און אזוי, יענער זאגט אז די געזעצן זענען אזוי און אזוי. אבער קיינער [ביי די אידן] ווייסט נישט דעם ענטפער. מ’קומט צו א איד און מ’זאגט אים: “קענסטו מיר ווייזן אין דיין געזעץ-בוך?” זאגט ער: “ס’איז דא א גמרא, ש”ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, דרייסיג, זעקס סדרים, צוויי…” א קיצור, מ’קען נישט אזוי לעבן.
אזוי שרייבט ער אין א בריוו: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – האב איך געזען אז ס’איז נישט דא. הייליגער נאמען, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. יא, איך האב שוין גערעדט וועגן ספר המצוות דארט אמאל. משנה תורה איז בעצם דאס. ער איז מחליט געווען, ער “במקום שאין איש”, וועט עס מאכן. ער גייט שרייבן דעם ערשטן און דעם לעצטן. קיינער נאך אים האט עס נישט געטון און קיינער פאר אים האט עס נישט געטון. אויפגעשריבן וואס איז דאס דער אידישער געזעץ? וואס וויל מען פון אונזער לעבן?
דער מקור פאר תרי”ג מצוות: דרשת ר’ ישמעאל
יעצט, כדי דאס צו טון, דארף מען דאך טרעפן דעם מקור. ער קען דאך נישט סתם קומען זאגן… דער רמב”ם איז ער געווען א גאר גרויסער חכם, ער וואלט דאך געקענט אליינס מאכן וואס ער האלט אז דער געזעץ זאל זיין. מען קען דאך אבער נישט, מען האט שוין געגעבן די תורה פאר די ערשטע מאל. ער האט נישט געקענט מאכן זיין אייגענע. סאו [דעריבער], האט ער געדארפט זיך אנהייבן פון ערגעץ, פון עפעס א פלאץ, וואו מען קען טרעפן די תירוץ פאר די שאלה.
לאמיר פארשטיין, א זייער וויכטיגע זאך. אין די גמרא שטייט דאך טויזנט זאכן, אזוי ווי מען זאגט אים. מען קומט צו א איד, מען זאגט אים: “וואס איז די אידישע תורה?” – “אה, איך ווייס נישט, תלמוד בבלי.” דאס איז נישט קיין תירוץ פאר די שאלה. וואס איז דער געזעץ? תלמוד בבלי האט דא מעשיות, דא הדרכות, דא קבלות, דא אלע מיני זאכן.
האט מען געדארפט טרעפן עפעס א וועג, א עיקר, וואו מען קען זאגן אז דא שטייט, דאס איז דער מקובל, דאס איז די מסורה, דאס איז אנגענומען ביי אלע אידישע חכמים, אז דאס איז דער אידישער געזעץ.
האט מען געטראפן ברוך השם א דרשה פון א איד, ר’ ישמעאל, אין מסכת מכות. מען האט עס נישט געזאגט די דרשה אין מסכת מכות, אבער דארט שטייט עס געשריבן אין די גמרא. עס זעט אויס אז ר’ ישמעאל האט געענטפערט די קשיא. ר’ ישמעאל איז געווען א גרויסער דרשן, ער האט געהאט צו טון מיט פארשידענע נישט-אידן, מען זעט פילע מאל ער האט זיך געשלאגן מיט גויים, נוצרים, אפשר מינים. סאו עס קען טאקע זיין אז דאס איז פשט, אז ער האט געדרשנ’ט: וואס איז דאס די אידישע תורה?
ער האט געזאגט א לאנגע דרשה, עס איז געגאנגען לענגער. ער האט געזאגט אז משה רבינו האט געגעבן שש מאות ושלש עשרה [613] מצוות. איז געקומען דוד און האט געמאכט דערפון אחת עשרה [11] מצוות, און אזוי ווייטער, ביז חבקוק האט געזאגט נאר איין מצווה, און וואס איז דאס? צו זיין א מענטש. אמונה, צו זיין א מענטש.
“אמונה” איז טייטש… אמונה איז טייטש… אמונה איז נישט טייטש “גלייבן”. אמונה טייטש “ארנטליכקייט”. “וצדיק באמונתו יחיה”, אזוי ווי “משא ומתן באמונה”. יעצט האב איך געזאגט, יעצט קום איך נישט זאגן, איך דארף אנהייבן פון עפעס א וועג. פליז [ביטע], דארף איך נישט אויספירן? איך וויל אנקומען דארט, איך זאל דיר זאגן וויאזוי מען זאל זיך פירן? איך זאג דיר נאר פשוט טייטש. “משא ומתן באמונה”, אקעי. “וצדיק באמונתו יחיה” מיינט, א מענטש זאל זיין א מענטש. שוין.
אבער… אבער… איך בין גערעכט, פליז… ס’מאל איך וועל זיין… איך קען זיך דינגען מיט דיר וועגן דעם, אבער ס’איז נישט יעצט די נושא. ס’איז נישט יעצט די שיעור! ס’איז אן אנדערע שיעור! דאס איז נאר א דיטור [א זייטיגע וועג]! עס גייט נישט קענען אראפפארן אויף די דיטור.
סאו, האט מען געטראפן דעם מימרא. איר זעט אזוי ווי איך זאג, ס’קען גראד זיין אז אויף דעם מימרא האט ער אמת… ווען דאס געמיינט אין א געוויסע זין, צו פארענטפערן די שאלה: וואס איז דאס די אידישע תורה? אלעמאל די גוים ווילן עפעס א סטרוקטור, יא? גיב מיר אלעס אויף א רגל אחת, עפעס א קלארקייט.
האט ער געזאגט אז דאס איז די אידישע תורה: ס’איז דא תרי”ג מצוות. ס’איז דא אפילו א דרוש: עס איז רמ”ח [248] מצוות וואס מען טוט יא, אדער וואס שטייט בלשון עשה; שס”ה [365] מצוות וואס מען טוט נישט – אדער עס איז גערוקט מיין אנדער שטיקל, הנקרא מצוות לא תעשה – ס’איז גוט, ס’איז פערפעקט. און דאס איז כנגד האיברים של אדם וואס ער טוט, שס”ה כנגד ימות החמה וואס מען טוט נישט, יעדן טאג טוט מען נישט. איז דאס איז די אידישע געזעץ.
אה, ער איז געווען זייער העפי [צופרידן] דער רמב”ם, ושמח שמחה גדולה, אז ער האט געטראפן א מקור צו ענטפערן די שאלה: וואס איז די אידישע געזעץ?
פונעם פיוט צום פסק: די חידוש פונעם רמב”ם
עס איז פארשטייט זיך נישט געווען די ערשטע וואס האט געטון דאס, אבער כמעט די ערשטע וואס האט געטון צו ענטפערן דעי קשיא. זאל מען מערקן, פאר דעם האט מען עס געטון בעיקר טאקע צו זאגן פיוטים אויף שבועות. דער רמב”ם, דער רמב”ם… פאר דעם, די עיקר ריזן [סיבה] פארוואס מענטשן האבן געטון דאס איז געווען צו קענען שרייבן א שיינע פיוט אויף חג השבועות, הנקרא “אזהרות”.
עס איז געווען רב סעדיה גאון פאר דעם, אנדערע מענטשן האבן עס געטון, עס איז נישט ממש דער רמב”ם אינגאנצן דאס אויסגעטראפן, אבער דער רמב”ם איז די מערסטע מצליח, ער האט געזאגט וואס זענען די מצוות.
יעצט אקעי, עד כאן א סתם הקדמה זאגט ער, כדי מען זאל קענען ווייטער גיין. יעצט ווען ער האט געטון דעיס, האט ער געדארפט מחליט זיין – פאר דעם וואס ער האט געשריבן י”ד שרשים אין ספר המצוות – ער האט געדארפט מחליט זיין וואס דער טייטש א מצוה? וועלכע זאכן?
אין די תורה שטייט זייער אסאך זאכן. זאכן וואס זענען געווען, זאכן וואס זענען הוראות, וויאזוי מען זאל פארן אינעם מדבר, און אז משה רבינו זאל מאכן צוויי חצוצרות און מיט דעם רופן דעם עולם. זייער אסאך זאכן וואס שטייט אין די תורה, אפילו זאכן וואס שטייט אז מען זאל טון אדער מען זאל נישט טון. אסאך זאכן וואס זענען מוסר, אסאך זאכן מען דארף זיך מחליט זיין וואס איז א געזעץ?
א געזעץ איז דאך נישט אז א נביא זאגט א לאנגע דרשה אז מען זאל נישט פרעסן און טרינקען קיין וויין און מען זאל נישט פארברענגען די צייט. מען דארף דאך קענען שיידן פון די געזעצן נישט צו טרינקען וויין, נישט פארברענגען די צייט. עס רעדט זיך פון א געוויסע מוסר, ער זאגט מוסר אז מען זאל זיך פירן אזוי, קומט אפ אלע שלעכטע השגות וכדומה. סאו מען דארף האבן עפעס א כלל, עפעס א מהלך צו מחליט זיין וואס איז א מצוה, וואס איז א געזעץ. אקעי?
איך גיי אן פאראויס, ס’איז דא די ספר המצוות, וואס איז די עשרה דלא תעשה? ווער?
תלמיד: ספר המצוות, סמ”ק.
אינסטרוקטאר: הא, סמ”ק איז געווען נאך דעם, אבער דו מיינסט די הלכות גדולות. אמת אמת, ס’איז דא… ווי איך האב געזאגט, ס’איז אמת געווען פאר דעם, איז געווען די הלכות גדולות. דער עיקר, די הלכות גדולות איז דער רמב”ם צופריקט. ס’איז געווען אזהרות, ס’איז דא אזהרות פון רבי אליהו הזקן, איך מיין שוין פארן רמב”ם. רב שלמה אבן גבירול האט געשריבן אזהרות שוין פארן רמב”ם, אנדערע… ס’איז נישט קיין חילוק.
איך וויל דיך נישט מאכן קיין קאפ-דרייעניש, פאר, פאר, פאר [ווייטער], איך האב געוואלט צופירן אויף דעם זאך, איך וויל דא אנקומען. יעצט, די וויכטיגע שאלה איז געווען, ווען מען מאכט עס אזוי ווי דער הלכות גדולות – און דער אנדערע איז נישט אזוי וויכטיג דאס אנצוקומען, ווייל זיי האבן נישט געמאכט [קיין דגש] אז דאס זאל זיין די געזעץ-בוך, ס’איז א ביסל אנדערש.
יעצט, וואס איך האב געמיינט אז דו זאגסט, און דאס שטייט שוין אין די גמרא, אויף וואס זענען די מצוות. אבער פארשטיין די גמרא דארף מען אויך קלוגשאפט, צו וויסן וואס ווען די גמרא מיינט ערנסט, און ווען די גמרא זאגט עפעס א מצווה, צי ס’מיינט טאקע אז ס’איז א מצווה פון די תרי”ג מצוות אדער נישט. דער רמב”ם האט אויף דעם אויך געהאט עפעס א כוונה וואס ער זאגט עס נישט ארויס אינגאנצן.
די כללים פון מנין המצוות
אייגנטליך, א וויכטיגע זאך איז אזוי – איך וויל אבער ארויסגעבן די פראבלעם וואס איך האב און וואו איך קום דא אן, נאר דאס איז אלץ נאר א הקדמה כדי מען זאל וויסן בעיסיק וואס איך זאג דא. יעצט האט ער, מען דארף מחליט זיין וועלכע מצוות זענען מצוות וואס זענען טאקע א חלק פון די געזעץ.
ווי איינער פון זיינע כללים איז געווען – איך געדענק נישט וועלכע שורש – א פשוט’ע כלל, אז ס’איז דא א גרויסע חילוק פון א מצווה, דאס טייטש א געזעץ, אזוי ווי ס’שטייט אין תורה “חוקת עולם”, וואס איז נוהג לדורות, א מצווה וואס אלעמאל דארף מען עס טון.
דאקעגן זענען דא זאכן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר שמואל הנביא, און שמואל הנביא האט געזאגט פאר שאול ער זאל ווארטן ביז ער קומט כדי צו מאכן א קרבן. דאס איז א מצווה, מען האט געדארפט פאלגן, אבער ס’איז נישט קיין געזעץ, ס’איז נישט קיין חלק פון א געזעץ, דו דארפסט עס נישט טון, ס’האט גארנישט מיט דיר. אויב ס’וועט אמאל זיין שאול המלך נאכאמאל א גלגול אפשר וועט ער דאס דארפן טון, אבער ס’איז נישט נוגע, ס’איז נישט קיין געזעץ פאר קיינעם. שטימט?
און דער רמב”ם זאגט אן אנדערע זאך: א מצווה איז א פרט, זאגט דער רמב”ם, א געוויסע פרט, ס’קען זיין א געוויסע זאך, ס’איז א מצווה, ס’דארף זיין א כללות’דיגע געזעץ. יעצט דער רמב”ם אליין זאגט א למדנות, אז דאס מיינט נישט אז ס’איז נוגע יעדע מאל. אפילו א מצווה וואס מאכט זיך נאר איינמאל א טויזנט יאר – עגלה ערופה, איך ווייס וואס, עפעס א זאך וואס איז נישט בנמצא אלעמאל – ס’הייסט א מצווה, ווייל יעדע מאל ווען ס’וועט געשען די זאך… ער איז יוצא די מצוה. אויב עס מאכט זיך נישט, דאס איז א פראבלעם פון די רעאליטי [מציאות], נישט קיין פראבלעם פון די געזעץ-בוך. אהין, פאר וואס דער געזעץ-בוך דארף עס זיין עוסק אין פארשידענע זעלטענע זאכן. אקעי, זעט אז ס’איז אמאל געווען א גאי, פאר דעם איז דא א געזעץ. קען זיין אז היסטאריש, דאס איז דער תשובה פארוואס דא איז אזא געזעץ, אבער עס ווערט נישט אויסגעזעצט לדורות, ווייל ס’איז מער נישט דא. אמת.
זייער גוט. דאס זאגט ער יעצט. יעצט, דא אינטערסאנטע מער עטס. לאמיר געדענקען, אז דעיס איז אזוי ווי דא כללים, איז אויך דא די אלע הלכות און מנהגים וואס שטייען אין די גמרא, וואס מ’דארף זיי אויפהייבן און זיי דארפן פרובירן אריינצולייגן אין איינע פון די תרי”ג מצוות. ווייל אין די גמרא שטייט זייער אסאך זאכן. די גמרא איז נישט עוסק וועלכע מצוה איז דאס און ווי קומט עס, אזעלכע סארט זאכן. ס’איז זייער אסאך זאכן וואס מ’טוט, אדער וואס מ’דארף טון.
און דער רמב”ם האט געדרייט זייער שטארק צו נעמען די צוויי זאכן: מצד אחד דארט זענען זיינע כללים, וויאזוי עס דארף ארבעטן, וויאזוי עס זענען מצוות, און ווי יעדע זאך שטימט אריין אין א מצוה. מצד שני דארף ער מאכן די אנדערע ארבעט, פון אריינשטעלן יעדע שטיקל גמרא – אדער נישט יעדע שטיקל, אלע שטיקלעך וואס ער האט געהאלטן זענען להלכה – אריינשטעלן אונטער א מצוה, און מסביר זיין דאס איז א הסבר פון א מצוה, און אזוי ווייטער.
צווישן חומש און גמרא: די ביישפיל פון “לא תחמוד”
און פארשטייט זיך אז ער דארף אויך שטימען מיט די חומש. ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך, דער רמב”ם האט זייער גענומען ערנסט די חומש, און ס’דא אפילו קאמע קאמע מצוות וואס שטייט אינעם רמב”ם וואס ס’שטייט נישט קיין איין שטיקל גמרא וועגן זיי. אזוי ווי “לא תחמוד”. דא נאר איין א האלב שטיקלעך גמרא אין גאנץ ש”ס וועגן די מצוה פון לא תחמוד. יא.
תלמיד: וואס? אנהייב בבא מציעא.
אינסטרוקטאר: יא יא, איך ווייס, דא א גמרא אנהייב בבא מציעא, דא א גמרא אין בבא קמא אדער אין סנהדרין, דאס איז אלעס, דאס זענען אלע גמראס.
יא, נישט איך זאג דאס אלס א גרויסע בקי, נאר ברוך השם ס’איז דא מראה מקומות אויף די זייט, מ’קען עס זען. און דער רמב”ם האט בעיסיקלי מחדש געווען א מצוה, צוויי מצוות: לא תחמוד און לא תתאוה, בעיסד [באזירט] אויף חומש. חומש פלאס מכילתא. דער רמב”ם האט גענומען זייער ערנסט די מדרשי הלכה, און זייער אסאך מצוות האט ער געבויט לויט וויאזוי עס קומט אויס אין די מדרשי הלכה, אזוי ווי מכילתא, ספרא, ספרי, די מקורות.
אבער עס איז נישטא קיין שום דיון, עס איז נישטא קיין שום סוגיא אין די גמרא, עניוועיר [אין ערגעץ]. ס’איז דא איין גמרא דרך אגב, און נאך א גמרא וועגן חמסן [רויבער/חמדן], וועגן פסול עדות, אויב איך געדענק גוט. אבער עס איז נישטא קיין שום גמרא וואס איז עוסק: וואס איז די גדר פון לא תחמוד? וואס איז די חילוק פארוואס שטייט דא לא תחמוד דא לא תתאוה? צי עס איז איין מצוה, צוויי מצוות… דאס האט דער רמב”ם אליין דירעקט פונעם חומש – נישט פונעם חומש, פונעם חומש און פירוש המכילתא. ער האט געפסק’נט הלכה למעשה, ס’איז די גאנצע תרי”ג מצוות, צוויי פון די גאנצע תרי”ג מצוות איז דאס סטרייט פון א פסוק.
אנדערע זאכן זענען יא דא גמרות, און דער רמב”ם האט גענומען די פסוק האט עס געמאכט פאר אים אז דאס איז א מצווה, און וויבאלד דאס וואס שטייט אין די גמרות איז נישט געכאפט אז עס איז א מצווה, דאס איז פארט [א חלק] פון די פסוק, אקעי.
יעצט זאג איך דיר א וויכטיגע זאך, א אינטערעסאנטע זאך: ס’איז דא צוויי מצוות אין די תורה וועגן די מענטשן, די חברה וואס מ’גייט עסן עמלק, צוויי מצוות אין די חומש, עט ליעסט [לכל הפחות] צוויי.
The Rambam’s Sources and the Mitzvah of Amalek
Chapter 1: The Rambam’s Reliance on Midrash Halacha
און דער רמב”ם האט basically מחדש געווען א מצוה — צוויי מצוות: “לא תחמוד” און “לא תתאוה” — based אויף חומש. חומש פלוס מכילתא. דער רמב”ם האט גענומען זייער ערנסט די מדרשי הלכה, און זייער סאך מצוות האט ער געבויט לויט וואס עס איז אויסגעקומען אין די מדרשי הלכה, אזוי ווי מכילתא, ספרא, ספרי — די מקורות.
אבער עס איז נישט דא קיין שום דיון. עס איז נישט דא קיין שום סוגיא אין די גמרא, anywhere. ס’איז דא איין גמרא דרך אגב, און נאך א גמרא וועגן חמסן, וועגן פסול עדות, אויב איך געדענק גוט. אבער עס איז נישטא קיין שום גמרא וואס איז עוסק: וואס איז דער גדר פון “לא תחמוד”? וואס איז דער חילוק? וואס שטייט דא “לא תחמוד”, דא “לא תתאוה”? צי ס’איז איין מצוה, צוויי מצוות?
דאס זאל דער רמב”ם אליינס דירעקט פון חומש — נישט פון חומש, פון חומש מיט’ן פירוש המכילתא — פסק’נט הלכה למעשה, ס’איז א גאנצע תרי”ג מצוות [613 commandments], פארט פון די גאנצע תרי”ג מצוות, דאס קומט פון א פסוק.
אנדערע זאכן, זענען יא דא גמרות, און דער רמב”ם האט אלעמאל גענומען די פסוק, האט עס געמאכט פאר אים אז דאס איז א מצוה, און ממילא דאס וואס שטייט אין די גמרות, דאס איז נישט געכאפט אז ס’איז א מצוה, דאס איז פארט פון די פסוק. אוקעי?
Chapter 2: The Anomalous Mitzvos of Amalek
יעצט זאג איך דיר א וויכטיגע זאך, אינטערעסאנטע זאך. עס איז דא צוויי מצוות אין די תורה וועגן די מענטשן, די חברה וואס מען גייט נאך — עמלק. צוויי מצוות אין חומש, at least צוויי. נישט אין די גמרא. איך וויל ענק זאגן, אז עס איז נישטא קיין איין גמרא — ס’איז דא איין גמרא, ס’איז דא איין ברייתא וואס דער רמב”ם האט גענומען אבער — ס’איז נישטא קיין איין גמרא וועגן הלכות מחיית עמלק? קיין איינס נישט.
איך האב געמיינט פאר א מינוט, איך האב געמאכט א search אין אוצר החכמה און געזאגט: וואו איז עס דא? איך ווייס נישט פון קיין איין סוגיא אין ש”ס וואס רעדט הלכות מחיית עמלק אדער הלכות זכירת עמלק. דאס זענען צוויי מצוות. שטייט “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. אוקעי, אפשר קען מען מאכן דריי מצוות: זכור, לא תשכח — אפשר דער רמב”ם האט געמיינט דריי. און ס’איז דא “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” נאך א מצוה. At least דריי מצוות אדער צוויי. ס’איז דא דריי? איין לאו און צוויי עשה’ס? אוקעי.
איז דאס נישטא קיין איין גמרא וואס רעדט וועגן דעם. אויב מען טרעפט א משנה ערגעץ אין מסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים וואס שטייט הלכות וויאזוי מען געדענקט מעשה עמלק און וויאזוי מען מעקט אויס עמלק, זאל מען מיר שיקן און מען וועט געבן א “לחיים” תורה. חוץ פון דעם, לפי דעתי, ס’שטייט נישט!
The Source in the Beraisa
ס’איז דא א ברייתא וואס שטייט: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [Sanhedrin 20b]. ס’איז דא א מחלוקת תנאים אויף אמווייניגסטנס צוויי פון די זאכן צי ס’איז א מצוה, ס’איז בכלל נישט קיין מוסכמ’דיגע ברייתא. “למנות מלך” איז דא א מחלוקת ר’ מאיר ור’ יהודה צי ס’איז א מצוה אדער א רשות; ס’איז נישט געפאסט [decided] אז ס’איז א מצוה, אויך נישט די ברייתא.
אבער ס’איז דא א זייער א שוואכע מקור, ס’איז בכלל היסטאריש. ס’שטייט אז דעמאלטס איז געווען… די גמרא לערנט לויט די פשט, אויב דאס וואס די מלך האט געטון איז ריכטיג אדער נישט ריכטיג. אלע מיני תורות. ס’איז זייער א שוואכע מקור באמת צו מאכן פון דעם א מצוה, אין דעם זין פון א מצוה לדורות, איינע פון די אידישע געזעצן.
אבער דער הייליגער רמב”ם — און זיכער זכירת עמלק, קען שוין זיין איין מקור אין דער גאנצער ש”ס — ער זאגט אז דאס איז א מצוה. אוקעי? איך ווייס אז ס’איז דא, איך מיין אז ס’איז דא, אבער ס’איז נישט דא. וואס? א מצוה אין די תורה דאורייתא. וואס באדערט דיך? ס’איז נישט קיין משנה? נאכאמאל. די אידישע געזעץ בוך — אמת אז די גמרא האט נישט ארגאניזירט א געזעץ בוך. אוי, איך גיי פרובירן נישט איבערצוזאגן זאכן ווייל איך מוז זיך אנקומען ערגעץ, ס’איז אלץ נאר הקדמה להקדמה להקדמה. יוי, ס’וועט ענק פארשטיין וואס איך זאג, אוקעי?
יעצט, דער רמב”ם אבער האט מחליט געווען אז דאס איז א מצוה. פארוואס? וואס שטייט אין פסוק? שטייט אויך אין די מכילתא: “‘זכור’ בפה ‘לא תשכח’ בלב”. ס’איז דא אזא ספרי, נישט א מכילתא, ס’איז ספרי. דברים זאגט אזא דרש, און דער רמב”ם האט געפאסט אז דאס איז א מצוה. ס’איז איינע פון די מצוות.
Chapter 3: The Problem of Applicability (Mitzvah L’Doros vs. Reality)
ס’איז דא א גרויסע בעיה, בעיה גדולה מאד, אז דער הייליגער רמב”ם האט אליינס געזאגט די זאך ביי די אנדערע מצוה, וואס הייסט מחיה זיין עמלק, וואס דער רמב”ם האט אויך געפאסט אז ס’איז א מצוה. און ער האט אליינס געפרעגט אויף זיך: וואס הייסט? איך מיין דו האסט אמאל געטראפן א כנעני? אדער א חתי? אדער א אמורי? אדער א פריזי? אדער א חיווי? נישט נאר דו האסט נישט געטראפן, דו קענסט נישט טרעפן, ס’איז נישטא! נישטא קיין אזא בלאך, מער נישטא. שטייט “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אפשר נאך פריער, נישטא. מען קען נישט מקיים זיין די מצוה. מען גייט קיינמאל נישט קענען מקיים זיין די מצוה.
דער אריז”ל זאגט אז מען איז נישט משלים די נפש ביז מ’טוט די תרי”ג מצוות. זאגט דאך דער רמב”ם: איך האב געמאכט די ליסט פון תרי”ג מצוות, איך זאג דיך אז די מצוה גייט קיין איין איד… מען האט עס אמאל מקיים געווען א ביסל, מען האט עס נישט אינגאנצן מקיים געווען, ס’שטייט אין ספר יהושע. מער-ווייניגער האט מען עס מקיים געווען, וויפיל מ’האט עס מקיים געווען, דוד המלך האט געענדיגט, whatever. וויפיל מ’האט עס מקיים געווען האט מען מקיים געווען, אבער קיינער גייט עס מער נישט קענען מקיים זיין.
Discussion: Defining the Nation of Amalek
תלמיד 1: פארוואס שרייבט ער עס אלס א מצוה לדורות? יעדער מאל ווען ס’וואלט געווען כנענים וואלט מען עס מקיים געווען.
מגיד שיעור: אזוי זאגט דער הייליגער רמב”ם בפירוש אין ספר המצוות. און מען קען מדייק זיין אין די לשון, איך וויל עס נישט פארדרייען, אבער אזוי געדענק איך. אבער מחיית עמלק זאגט ער דאס נישט.
תלמיד 2: ס’איז א ציווי פארן כלל.
תלמיד 1: ניין, ס’איז א ציווי פארן כלל, דאס איז אן אנדערע נוסח.
מגיד שיעור: ס’איז דא א ציווי וואס איז נישט פערזענליך פאר א מענטש, דער מלך דארף עס טון אדער ווער. “נחרם” מיינט נישט נאר הרג’ענען יעדער לעצטער מענטש.
תלמיד 1: אבער אויב מען קען מקיים זיין די מצוה, קען מען עס מקיים זיין נאכאמאל.
מגיד שיעור: Exactly. ס’איז א מצוה וואס איז א one time מצוה, אבער ס’איז א מצוה לדורות ווייל עס איז אנגעגאנגען פאר אפאר הונדערט יאר, איך ווייס וואס. ס’איז נישט קיין מצוה לשעה. א מצוה לשעה איז אזוי ווי אז די מחנות אין מדבר זאל זיין א געוויסע וועג. דער רגע וואס ס’איז אויס מדבר ס’איז נישט שייך, ס’איז נישט קיין מצוה.
איך זאג דיר, ס’איז א problem. און דער לאמדות דער רמב”ם אליין זאגט: איך בין מסכים אז עס פעלט דא עפעס א זייער basic זאך, איך האב נישט פאראיניגט א תהליך, איך זאג דיר נאר א פאקט. און דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז דא א מצוה פון געדענקען און אויסמעקן עמלק. און ער האט נישט געזאגט אז ס’איז מער נישטא קיין עמלק, וואס דאס איז obviously true.
תלמיד: אפשר האט ער פארשטאנען אז מען קען נישט טרעפן קיין עמלק? בלא יודע לו, וואס איז קלאר?
מגיד שיעור: אבער ס’איז פשוט אז דער רמב”ם אליין זאגט דאס אין מורה נבוכים, ער רעדט פון די נוסח פונעם פאלק, ס’הייסט ס’איז דא א זכר און א שם. און דער רמב”ם זאגט אז “זכר” מיינט אז מען רופט זיך אויפן נאמען פון דעם פאלק. דאס אז דא א מענטש איז אן אייניקל פון עמלק, דאס איז נישט קיין חיוב מחיית עמלק אויף אים. מען רעדט פון דעם פאלק, די גרופע מענטשן. ס’קען זיין אפילו נישט ממש אייניקלעך, נאר ס’האט זיך אויסגעמישט.
תלמיד 2: א race?
תלמיד 1: יא, race is a social construct.
מגיד שיעור: Ideology איז אביסל צו טיף. א גרופע מענטשן. אזוי ווי די אידן. פארוואס זענען מיר אידן? ווייל מיר זענען אייגנטליך genetically פון אברהם אבינו? אויך אפשר, אבער נישט וועגן דעם, ווייל אונז געהערן נאך צו די גרופע אידן. אזוי זאגט דער רמב”ם אין מורה חלק ב’ פרק ל”ב עפעס, אז די גרופע אידן עקזיסטירט נאך.
דער רמב”ם זאגט, שטייט “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” האט צו טון מיט די זרע, literally די biology, און “שמכם” איז דער נאמען. ער זאגט ס’איז דא פעלקער וואס מען האלט נאך זייער זרע, אבער זייער שם איז נישטא. מחיית עמלק מיינט מען זאל אויסמעקן “מחיית שמו”, ס’איז נישט זיין זרע.
תלמיד: ס’האט דאך די לשון “זרע” אין געוויסע פלעצער.
תלמיד 2: וואס?
תלמיד 1: ער נעמט עס נישט פון קיין שום עמלק.
תלמיד 2: ס’איז א חידוש אזא זאך.
תלמיד 1: ער נעמט עס נישט פון קיין שום עמלק.
תלמיד 2: ס’איז דא א מצוה פון מחיית עמלק?
תלמיד 1: ניין, ניין, ניין, ער זאגט נישט דאס. דאס איז א מצוה לדורות פון א מין מענטש וואס רופט זיך עמלק.
מגיד שיעור: ניין, ער זאגט נישט דאס. ער זאגט נישט דאס, ער זאגט אזוי אויף כנעני, אז אויב עס וואלט געווען כנעני וואלט מען דארפן מוחה זיין. ער זאגט נישט. ניין עס שטייט נישט. נישט דא! פונקט פארקערט. איך זאג נאר אז אויב איינער זאגט אז אפשר געבליבן א אייניקל פון עמלק האט מען אים געדארפט הרגענען – ס’איז נישט ריכטיג, ווייל דער מצוה איז אויף דער גרופע עמלק, נישט אויף א מענטש וואס איז געראדע א אייניקל פון מיסטער עמלק.
ס’איז אמת’ן אויב עס איז נישט קיין מצוות שמחיות שמו. ס’איז א דרשה פון די אחרונים ווען רבי חיים בריסקער האט אזוי געזאגט, ס’איז כדי צו פארענטפערן דעם קשיא. ס’איז נישט פשוט. ס’קען נאכאמאל, אויב ס’איז ריכטיג אזוי צו טון, און ס’איז ריכטיג אזוי צו טון אן דער דרשה. ס’איז גוט. ניין, איך פארשטייט ס’איז א געזאגן. ס’איז א תירוץ. איך האב גערעדט אז ר’ חיים בריסקער, אזוי זאגן נאך זיינע קינדער אייניקלעך אז ער האט געזאגט א תירוץ, אפשר גאר א שוואכע תירוץ, ווייל דער רמב”ם מיינט נישט דאס.
אקעי, איך ווייס נישט איין זאך וואס מ’קען, איך זאג נישט יעצט פשט אין רמב”ם, דאס איז נישט קיין שיעור אויף דאס, ס’איז נאר א שיעור הכנה אנצוקומען צו א נקודה חשובה מאד, וואס איך וויל אנקומען צו, ווייל דאס זאגט דעיס נאר, ווייל דאס איז דער נושא וואס איך לייג עס ארויף אויף.
Chapter 4: Parshas Zachor and the Rambam
און דא, ס’איז דא יעדער איינער ווייסט אז עס איז דא א זאך וואס הייסט די ד’ פרשיות. דאס איז דא א זאך, ס’איז דא אזא זאך וואס מ’ליינט אז עס איז דא א מנהג פון דער משנה, און דער משנה אין מסכת מגילה איז דא, שרייבט זיך צוריק רעכטס נעבן ל’ אדר, איז דא א סדר קריאת התורה. א בית המדרש, די סדר בית הכנסת פון דער משנה שטייט אין מסכת מגילה. א גאנצע סדר בית הכנסת שטייט אין מסכת מגילה, און נישט אין מסכת ברכות. מסכת ברכות רעדט פון ברכות היחיד, און תפילת הציבור ווערט נישט דערמאנט אין מסכת ברכות בכלל, נאר אין די גמרא, נישט אין דער משנה. אבער סדר תפילת הציבור ווערט דערמאנט אין מסכת מגילה.
עס איז דא זאכן וואס זענען געדאפלט, ממש די זעלבע משניות צוויי מאל, ווייל עס איז נוגע ביי ביידע, אבער אין מסכת מגילה שטייט סדר תפילת הציבור. אין א חלק פון די סדר תפילת הציבור, עס איז דא א סדר קריאת התורה. עס דארף אלע וואס זאגן אז אריגינעל די עיקר בית הכנסת איז געקומען פאר קריאת התורה, דאס דאווענען איז דארט ארום די קריאת התורה. און דארט שטייט א סדר וואס אונז רופן ד’ פרשיות, אז וואס? אז פון ראש חודש אדר, אדער פון מברכים אדר ביז ראש חודש ניסן, עס איז דא פיר פרשיות וואס מען פירט זיך צו ליינען, אזוי ווי עס שטייט אין דער משנה.
אין דער גמרא האט פארשידענע דרשות וואס עס sound פון זיי, אז דאס ליינען מצות פרשת זכור און אנדערע פרשיות, די גמרא האט מקורות פאר די אלע פון זיי. די גמרא זאגט אז עס האט צו טון מיט די נושא פון זכירת עמלק, עס שטייט אין די גמרא. די גמרא שטייט אז מען קען עס לערנען פון א פסוק אין די מגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” מיינט די מצוה פון צו געדענקען צו רעדן, זאל קודם רעדן וועגן עמלק און נאכדעם טון די מצוה פון פורים. אקעי, דאס שטייט אין די גמרא.
עס שטייט נישט אין די גמרא אז עס איז דא א מצוה אין די תורה צו זאגן פרשת זכור. און עס שטייט אויך נישט אין דעם רמב”ם. א סאך מענטשן זאגן אז עס שטייט אין דעם רמב”ם — עס שטייט נישט! עס שטייט אין דעם רמב”ם אז עס איז דא א מצוה פון זכירת מעשה עמלק, אבער דער רמב”ם האט עס קיינמאל נישט connected מיט די קריאת התורה פון שבת זכור.
און דער רמב”ם… וואס? איז אייך גוט, איך זאג דיך וואס עס שטייט. איך זאג דיך וואס עס שטייט. און דער רמב”ם אין סדר קריאת התורה ברענגט דעם סדר אזוי ווי אלע אנדערע תורות אין קריאת התורה פון דעם יאר. עס איז גארנישט אנדערש, גארנישט special.
קריאת התורה איז עלטער ווי אלע אנדערע קריאת התורה? קריאת התורה איז א זייער אלטער מנהג. קען זיין! א זייער אלטער מנהג, א זייער פיינער אלטער מנהג, אבער עס איז נישט קיין special מצוה פון געדענקען מעשה עמלק, דאס שטייט נישט אין דעם רמב”ם.
The Role of Tosafos
וואו שטייט עס יא? אפשר, אפשר אין תוספות, ווייל תוספות האט געהאט א funny קשיא אויף די חזרה. עס איז שוין funny, אבער איך מיין צו זאגן אז איך בין נישט מסכים, ווייל אין די גמרא שטייט אז עס איז דא א שאלה צי קריאת התורה בכל לשון. א תוספות האט נישט פארשטאנען ווען איז דא בכלל דין קריאת התורה אז עס זאל זיין א שאלה בכל לשון, די קשיא הייבט זיך נישט אן מיט די גאנצע זאך, ווייל דאס מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה פאר משה רבינו אין וועלכע שפראך, ווען עס איז דארט א דין תורה. עס מיינט נישט אום קיין דין קריאת התורה, תוספות קשיא איז נישט אן אמת’דיגע קשיא.
וואס? יא, exactly, דאס איז טאקע די גאנצע שאלה, וואס מען זאגט א שיעור חנוכה וועגן דעם, אז לויט די דעת משנתינו האט משה רבינו נישט געגעבן די תורה אויף לשון הקודש, נאר אויף אלע שפראכן. אינצווישן זענען אידן, אונז האבן די תורה אויף לשון הקודש, אבער די איבריגע האבן די איבריגע שפראכן. עס איז א גאנצע גוטע ווערסיע נאך דעם.
יא, אבער דאס איז געווען א שיעור פרשת חנוכה, נישט דא אין לייקוואוד. אלענפאלס, דאס איז פשוט די נושא פון יענע משנה. תוספות האט געזוכט צו פארשטיין אזוי ווי זיי זענען געגאנגען לערנען, אז יעדע זאך דארף זיין א דין. זיי האבן פארשטאנען אז ס’איז א דין קריאת התורה, האבן זיי זיך געזוכט וואו דא איז דא א קריאת התורה וואס איז א מצוה.
האבן זיי געטראכט אז אפשר שבת זכור איז א מצוה, און וועלכע מצוה דאס איז? האבן מענטשן געטראכט אז עס מיינט די מצוה פון זכירת עמלק. דאס איז א funny חידוש, א חידוש פלא פון תוספות, וואס איז בדרך כלל ביי בעלי התוספות צו מאכן אזעלכע פלפולים, נישט פשוט פשט. אוקעי?
Title: The Structural Innovation of the Rambam’s Hilchos Melachim and the Mitzvah of Zachor
Speaker: Instructor
The Connection Between Purim and Parshas Zachor
יא, אבער דאס איז ווען א שיעור פרשת חנוכה [איז] נישט דא אין לעיקוואוד.
על כל פנים, דאס איז פשוט די נושא פון יעדע משנה. תוספות האט פארשטאנען אז זיי זענען געווען זיך נוקם, ווי יעדער זאך דארף זיין א דין. נאר פארשטאנען אז מיר זענען א “דענקערס תורה” האבן זיי געזוכט, ווי דא האט תורה א מצוה? האבן זיי געטראכט אז אפשר שבת זכור איז א מצוה. און וועלכע מצוה איז עס? האבן מענטשן געטראכט אז ס’מיינט מצוה פון זכירת עמלק. דאס איז א “פאני” [funny/unusual] חידוש, א חידוש פלא פון תוספות, אז בדרך בעלי התוספות צו מאכן אזא סארט פילפולים, נישט פשוט פשט. אקעי?
אדער דער אנשי כנסת הגדולה, אדער רבי אברהם [אבן עזרא?] האט געזאגט אז מען קען נישט טון זאכן סתם. מען דארף טון זאכן וואס האבן א מקור, א שורש אין די תורה. האבן זיי געטראכט דער שורש דא איז, אזוי ווי דא איז דער מקור פון וואס ר’ יואל זאגט, אז עס איז די זעלבע “איידיע” [idea], אדער די זעלבע אידעאלאגיע — א “פאני” ווארט, איך מיין דער זעלבע סארט מעשים. עס איז געווען אז עמלק האט געוואלט זיך אנהייבן מיט די אידן פאר no good reason [קיין שום גוטע סיבה], און עס איז פאר א רשעות געווען.
יא, קען זיין, ווייל באלד איך וואלט אנגעהויבן מיט די דאזיגע. א כוונה וואלט געטוהן אזא סארט מעשה, ער האט געוואלט מוחה זיין דעם זרע זכר ישראל, זעט אויס. א גאנץ אנדערס איז מער קלוגער איבער דעס, אבער אזוי האבן די אידן אפגעזעהן אלעס די מעשה פון עמלק, האבן זיי געטראכט אז דאס די זעלבע “איידיע” איז; המן האט נישט געטון קיין זאך אנדערש.
איז די מקור אין די תורה פון דער מלחמה, פון וועלכע מצוה האבן די אידן מקיים געווען אין שושן ווען זיי האבן געהרגעט די אלע חברה דארט? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! נישט על פי פשט! זיי זאלן עס איז קיינעם על פי דרש! קיינער האט נישט געטראכט אז אין פסוק שטייט טאקע “אגגי”, און די גמרא לערנט על פי דרש אז עס מיינט אגג מלך עמלק — אויכעט על פי דרש! וואס לאו דוקא ווייסט וויפיל “אגג’ס” זענען געווען אויף די וועלט! קען איך נישט, ס’קען זיין!
אבער על כל פנים, אפילו אויב יא, זאג איך, אפילו אויב יא מיינט זיך נאך אלץ שוין מוחה זיין, נאר ווייל ער האט געטון קיין מעשה עמלק! יא? דרך אגב, אזוי ווי עס איז דא א דין אין יעדע זאך “עושה מעשה”, און די תרגום זאגט “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. די זעלבע זאך איז ביי מחיה זיין עמלק. מחיית עמלק רעדט זיך דאך “באותו מעשה אבותיהם”, נישט אז עס איז ממש א “פוקד עוון אבות על בנים”, קען נישט זיין די תורה קעגן די תורה.
סאו [so], אויב ער טוט מעשה עמלק, איז ער עמלק. און דער מקור פון פורים איז דאס.
Reading the Torah Portion for the Holiday
ממילא אין די תורה, קריאת התורה שבת ליינט מען דאך נישט פון כתבי קבלה, מען קען נישט ליינען די מגילת אסתר שבת. עס איז געווען אזא מנהג אין מסכת סופרים, אבער אונזער מנהג איז אז מען ליינט נאר פון די תורה. סאו יעדע זאך דארף מען טרעפן א מקור אין די תורה.
* חנוכה ליינט מען פון חנוכת המשכן. פארוואס? חנוכה איז געווען די זעלבע “איידיע” חנוכה פון דעם משכן.
* פורים ליינט מען די מחיית עמלק. די סארט מלחמה, אזא ענליכע מלחמה אזוי ווי עס איז געווען פורים, ליינט מען עס שבת פאר פורים.
דאס איז די פשוט’ע פשט. און א גאנצע וואך קומט מען נישט אין בית המדרש, דאך שבת. ס’איז דעמאלט די צייט וואס מען ליינט.
Student: פארוואס ליינט מען נישט א גאנצע וואך?
Instructor: ווייל ס’איז א מעשה, מען וויל ליינען דעם אפארט גוט.
Student: מען ליינט יא א גאנצע וואך.
Instructor: פארוואס ליינט מען נישט א משל?
Student: מען ליינט עס יא, פורים.
Instructor: די ביידע, איז מער קערצער. דאס קען זיין פארוואס מען האט געזוכט א קורצערע פרשה. די איינציגע, די לענגסטע פון די ד’ פרשיות איז פרשת פרה האב איך געדענקט. וואס איז צו לאנג.
Student: פארוואס ליינט מען שבת?
Instructor: שבת איז די איינציגע וואס מען ליינט די תורה.
Student: ניין, נאך שוין קריאת המגילה. איך מיין מען ליינט דאך די מגילה אינמיטן וואך.
Instructor: אבער דעמאלטס קומט דאך נישט יעדער. אז איך ליין זעכצן מגילה, קוים וואס די בני הכפרים דארפן זיך מיטשענען. ס’איז נישט אזוי סימפל [simple].
שבת איז דא א סדר. מען קומט אין בית המדרש, מען ליינט א שטיקל תורה. מען רעדט, דער רב זאגט א דרשה דערוועגן, מען איז מרחיב הלכות פורים. מסתמא יעדער קוקט אין די דרשות, די דרשות זענען געבויט אויף די קשר פון די פרשה.
וואס זאגט די הלכה וואס גייט צוזאמען? מען זאגט הלכות פורים אויף יענעם שבת אויף די קריאה פון זכור. אבער די דרשות פון פורים וכו’. דאס איז פשוט פשט.
The Rambam’s Innovation: Hilchos Melachim
יעצט, דער רמב”ם אבער, דארף מען געדענקען אזוי: דער רמב”ם האט פארשטאנען — ער האט נישט געזאגט דאס אפן, אבער איך מיין אז עס איז אזוי — דער רמב”ם האט פארשטאנען אז עס איז דא אין די תורה מלוכה’דיגע געזעצן [laws of kingship/governance]. וואס איז דער רמב”ם? וואו שטייט הלכות מחיית עמלק אין רמב”ם? וועלכע חלק? וועלכע הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, רייט [right]? הלכות א דין אין די מלחמות ישראל.
דער רמב”ם — דאס איז געווען נאך איינער פון די ריזיגע חידושים פון דעם רמב”ם. איך מיין עס איז דא א ביסל אין מסכת סנהדרין, באט [but] נישט עכט. עס איז נישט דא אין גאנץ ש”ס “מסכת מלכים”. און זיכער נישט “מסכת מלחמות”. דער רמב”ם האט אבער געוואלט מאכן א געזעץ בוך פאר די אידן. יעדער פארשטייט אז א געזעץ בוך, איינע פון די וויכטיגע זאכן וואס א געזעץ בוך דארף האבן איז: וויאזוי מ’פירט זיך ביי א מלחמה. ס’קען נישט זיין! אונז זענען נישט… אונז האבן נישט מקיים געווען דעם פסק פון דעם רמב”ם.
איך וויל ארויסברענגען, יא, חוץ פון די מזרחי, ר’ יונתן’ס פרענדס [friends], אבער אונז, די יידישע טראדיציע, דער וואס האט געשריבן דעם שולחן ערוך — און די מזרחי ווילן זיין קעגן אידן, ס’איז א זאך וואס… יא — די יידישע טראדיציע זייט די צייט פון תלמוד בבלי ביז די צייט פון משנה ברורה, איז נישט געווען צו זאגן הלכות וויאזוי מ’פירט זיך ביי א מלחמה.
ס’איז נישטא קיין סוגיא וועגן דעם. אלע גמרות רעדן וועגן דעם, ס’איז א ביסל פאנטאסטיש. מ’גייט פרעגן די סנהדרין צי מ’זאל מאכן א מלחמה? ס’קען נישט געשען אין דעם מאס אמת. ס’איז נאר ווי די גמרא… הער אויס. יא, ס’שטייט אין דעם געזעץ בוך וויאזוי מ’דארף עס טון.
אקעי, איך קען נישט יעצט דעפענדן [defend] אלעס. מ’דארף נישט אלעס, נישט אלעס וואס מ’זאגט דארף מען דעפענדן אלעמאל. קענסט עס אפפרעגן אויך. דער רמב”ם האט געמאכט, דער ערשטער איד וואס האט געמאכט הלכות מלכים. דער ערשטער און אויך דער לעצטער. אקעי, מ’וועט לאכן פון דעם… ס’איז גוט, ס’איז גוט. מ’זיצט אזוי דארט, דארף מען מאכן א פאסיגערע סדר.
דער ערשטער און דער לעצטער איד. אקעי, שולחן ערוך איז נישטא. אפילו דער ערוך השולחן האט נישט געמאכט הלכות מלכים. אקעי, אפילו דער איינציגסטער אנדערער איד וואס האט געמאכט א הלכה ספר אפילו אויף הלכתא למשיחא… וואס? יא, אבער ס’איז נישטא הלכות מלכים דארט, ער האט איבערגעדענקט. ער רעדט פון אנדערע זאכן. איך הער, אז דאס איז די שיטה פונעם רמב”ם קעגן שמואל, אז ער גייט נישט לויט הלכות מלכים.
Constructing a “Masechta” from Scratch
עניוועי [anyway], דער רמב”ם איז געווען דער איינציגסטער. ס’איז וועגן דעם, ווייל דער רמב”ם האט פארשטאנען: יעדער געזעץ, יעדער מדינה, יעדער נארמאלע גרופע מענטשן האט א געזעץ וועגן וויאזוי מ’פירט זיך מיט א מלך, מיט א מלחמה. אונז אויך. האט ער געמאכט א ספר וואס הייסט הלכות מלכים, א טייל פון זיין ספר.
און וואס האט ער געטון? צוזאמענגענומען. ער האט יעצט געדארפט עפעס א “פרעימווארק” [framework], וויאזוי מאכט מען דאס? ער האט גענומען תשובה אויף הלכות מלכים. דאס איז איינער פון די רמב”ם’ס גרויסע חידושים, אזוי ווי הלכות תשובה וואס מ’האט גערעדט, נאכגעזאגט פון די רמב”ן, אזוי וועלכע… דער רמב”ם האט אליינס געמאכט דעי סוגיא, געמאכט דעי area of law [געביט פון געזעץ], האט ער אליינס אויסגעבויט. ער האט פארשטייט זיך געבויט אויף מקורות, אבער ער האט צוזאמענגענומען אלע גמרות, אלע מצוות וואס מ’קען אריינשטעלן somehow [עפעס] אין די נושא פון מלכים ומלחמות.
מ’זאגט עס צו די הלכות מלכים? ניין, אויף הלכות תשובה. אבער ס’איז די זעלבע “איידיע”. ס’איז זיכער איינער זאגט צו הלכות מלכים מ’לענקט נישט. עס איז נאך הלכות אזוי, אבער דאס איז זיכער הלכות דעות, איך מיין נישט נאר הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. איך מיין, ס’איז דא א סאך הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט גאנץ הלכות עבודה זרה און די ספר המדע — אלע פון זיי דער רמב”ם מחדש געווען אליינס, ס’איז נישט דא קיין מסכת.
סאו דער רמב”ם האט געמאכט “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים ביי דער רמב”ם קארעספאנד [corresponds] צו מסכתא אין די משנה, יא? מ’גענומען. סאו ער האט געמאכט א נייע מסכת וואס הייסט “מסכת מלכים ומלחמות”. יעצט, וויאזוי מאכט מען אזא מסכת? מען נעמט צוזאם אלע מצוות וואס קענען זיין אין די תורה וואס האט צו טוהן מיט וויאזוי א מלך פירט זיך. א חלק פון זיי איז מפורש, יא, ס’איז דא אין שופטים, כי תצא: “כי תצא למלחמה על אויביך”, “ונשמרת מכל דבר רע”, “מחנה יסוד”. אוקעי, דאס איז דברים פשוטים. אויך אויף דעם איז כמעט נישט דא קיין סוגיות אין די גמרא און אזוי ווייטער. אוקעי, ער האט געמאכט.
The “Backwards” Logic: Hunting for Mitzvos
אבער מ’דארף פארשטיין אז דער רמב”ם האט נישט געהאט גענוג מצוות אריינצולייגן דארט. ס’איז געווען א גרויסע מחסור. ס’איז דא מצוות דא און דארט, ס’איז דא הלכות וואס האבן צופיל מצוות. דער רמב”ם אליינס רעדט א ביסל וועגן דעם אין זיין הקדמה, רייט? ס’איז דא נושאים וואס ס’איז דא זייער א סאך מצוות וועגן דעם. אמת, למשל, שבת איז דא א סאך הלכות, נישט א סאך מצוות. עבודה זרה, דער רמב”ם אליינס זאגט א סאך מצוות. ס’איז דא subjects [נושאים] וואס ס’איז דא זייער א סאך מצוות וואס רעדן וועגן דעם.
אפילו אין הלכות לולב ס’איז דא פיר מצוות וואס אלעס זענען בעיסיקלי [basically] דאס זעלבע, רייט? דער רמב”ם מוטשעט זיך: “לא תעשה”, “לא תעשה [גזול] בלולב”, “אוכל [פסול?]”, “לוקח [לולב]”. ס’איז א פראבלעם. דא זענען דא נושאים וואס האבן זייער א סאך מצוות. מאכלות אסורות איז א סאך מצוות. און אזוי זאגט ער אויף א סאך פון זיי האבן זייערע הלכות אין די גמרא. אבער מלכים, דער רמב”ם וואס ער האט בעצם געבויט אויף מצוות, ס’איז דא זייער ווייניג מצוות. דער רמב”ם מ’זעהט אז ער האט דא פלעצער וואס ער פרובירט צו ווייניגער צו זיין ביי די מצוות, פלעצער וואס ער פרובירט מער צו זיין ביי די מצוות, און א חלק פון די reasons [סיבות] איז ווייל ער דארף אויסבויען א נייע סארט סוגיא אויף די וועלט וואס רעדט זיך וועגן דעם. סאו הלכות מלכים, דער רמב”ם האט געזוכט, ער איז דורכגעגאנגען כל התורה כולה, ער האט געזוכט ווי מען קען טרעפן הלכות מלחמות.
יעצט עס איז פשוט אז יעדע מצוה, א מצוה איז דאך אלעמאל א כלל. אויב איז דא א מצוה וואס שטייט, איך ווייס, מען זאל לערנען תורה מיט די קינדער, איז דא אין דעם טויזנט פרטים. ס’איז נישט דווקא די מצוה, דווקא דווקא דווקא קינדער, און דווקא תורה, און דווקא דווקא… אבער יעדע מצוה וואס איז דא, ברענגט דיך ארויס א געוויסע צד. וואס שטייט “החכם כחכמתו”, די “ישראל דארף חיות”, קען מען אויף דעם בויען א גאנצע שלחן ערוך ווי מען וויל נאר, אויף די צוויי זייטן, וכהנה וכהנה וכו’.
סאו זעלבע זאך, די הלכות מלחמה, האט ער זייער שטארק געזוכט א source [מקור] אין די תורה פאר אלע סארטן מלחמות וואס קענען זיין, אלע סארטן חוקים און וויאזוי ס’גייט צו די מלחמה. זייער א סאך זאכן וואס דער רמב”ם האט מחדש געווען — דער רמב”ם זאגט אז עס איז דא אן איסור צו מורא האבן פאר א מלחמה. זייער א סאך בעיסיק [basic] זאכן וואס עס פעלט אויס. יעדער איינער ווייסט עס, די לומדים זענען זייער “קיוט” [cute], זיי מוטשענען זיך אויף דעם רמב”ם: ווי איז די פשט? האבן גערעדט וועגן דעם, יא, ווי קען זיין אן איסור צו מורא האבן, “לא תערוץ מפניהם”, אפשר איז עס א הבטחה?
But if you think from the backwards [אבער אויב טראכט מען פון צוריק צווועגס], you see that it’s [זעט מען אז ס’איז] פשוט. איינער וואס וויל אויפשטעלן א יידישע ארמיי, יא, און אונז ווילן ברענגען פסוקים אויף יעדע זאך, יא, אונז זאלן מיט מצוות, אונז זאלן נישט זאגן סתם. יעדער army [ארמיי], די בעיסיק זאך איז מען זאל נישט מורא האבן. מען קען נישט פירן אן army אויב די חברה האבן מורא. ס’איז דאך די ערשטע זאך וואס מען דארף נעמען קעיר [take care].
און אוודאי דער רמב”ם האט געמאכט אזא מצוה. אונז דארפן לערנען רמב”ם backwards [פון צוריק]. מען מוטשעט זיך ווי קען זיין א מצוה פאר א מינוט? דער רמב”ם האט געדארפט אויפשטעלן א געהעריגע יידישע מלחמה, מוז מען מאכן ווי מער מצוות. עס איז צוויי קשיות וואס ארבעט אהער און אהין, נישט אזוי וויכטיג. די עיקר קוק פון די אנדערע פערספעקטיוו: אז מען דארף ארויסבאצאלן די יידישע מאסן, וויאזוי עס ארבעט א יידישע מלחמה, מוז מען מאכן ווי מער מצוות.
סאו דא איז א פלאץ וואס מען זוכט מצוות, נישט מען זוכט ארויסצונעמען מצוות. אנדערע פלעצער, צו פיל דארף מען זוכען מצמצם צו זיין, נישט זאגן אז יעדער זיבן טעג סוכות איז נאך א מצוה מיט די קרבנות מוסף. עס איז שוין צו פיל, עס זאלן נישט זיין פינף הונדערט מצוות נאר אויף יענץ. אבער דא… קרבנות איז דער פלאץ ווי עס איז דא די מערסטע מצוות by the way [אגב]. האב איך פארגעסן. אה, there’s the actual, the better answer to that question [דאס איז דער בעסערער תירוץ]. אבער דא, דער רמב”ם איז זייער שטארק מצמצם ביי קרבנות. ער זאגט יעדער, ער לייגט אריין גאנצע גרופעס אין איין קאטעגאריע, אלע קרבנות מוסף פון יעדער יום טוב, עס קען זיין… יא.
אבער דא, וואס? דארפסטו אריינשטויסן אין נאך א מצוה, יא.
שטימט עס נישט. יא, יא. ס’איז גערעכט אז ס’איז נישט ענליך צו אברהם, יא, ס’איז פלייש.
אגב דאורייתא, ער דארף דאך עפעס אנהענגען די גאנצע סיסטעם, וואס גייט ער זאגן? ס’איז אים געבליבן א באנטש [bunch] מצוות אויף הלכות מלכים, און ממילא, דאס איז א באנטש פון די מצוות. איינע פון זיי: מצוות ישוב ארץ ישראל. דאס איז נישט ממש א מצוה, אבער ס’שטייט אין רמב”ם ביי וואוינען ארץ ישראל, און אזוי ווייטער אסאך נישט וואוינען אין מצרים. אסאך מצוות האט ער אריינגעלייגט אין הלכות מלכים ומלחמות.
סוגי המלחמות במשנת הרמב”ם: כיבוש, הגנה, ועונש
דער רמב”ם און די אידישע מלוכה
יא יא, ביסט גערעכט, דארפסט נישט ענטפערן מיט קיין פראבלעם, ווייל יא, ווייל יא נישט. א געוויסע… דארף איך דארף עפעס אנהענגען אין די גאנצע סיסטעם. וואס גייט דאס זאגן? דאס איז א מצוה. ס’מוזן בלייבן א באנטש מצוות אויף הלכות מלכים. און ממילא, דאס איז איינס פון די מצוות.
איינער פון די, “ישוב ארץ ישראל”, איז נישט ממש א מצוה [אין מנין המצוות], וואס ס’שטייט אין די רמב”ם, וואס מ’דארף ישוב ארץ ישראל. און אזוי ווייטער א סך… נישט וואוינען אין מצרים… א סך מצוות האט ער אריינגעלייגט אין הלכות מלכים ומלחמות. און איר וועט באמערקן אז וואס ער טרייט טון זייער שטארק, איז צו בויען פון די מקורות, פון די מצוות, א “פיקטשער” [picture] פון ווי דאס זעט אויס א אידישע “סטעיט” [state]. דאס איז געווען דער רמב”ם; דער רמב”ם איז געווען דער ערשטער “מזרחיסט”.
יעצט… אבער זאגט זיך אז עס זעט רעכט א מסוימ’דיגע מצוה? ניין. אבער עס שטייט דארט אז מען דארף אייננעמען ארץ ישראל, אדער מען דארף עס באוואוינען דארט; עס שטייט אין הלכות מלכים. נישט יעדער זאך מוז זיין א מצוה [אין די מנין]. דער רמב”ן איז געקומען זאגן אז עס איז א מצוה, אבער… דער רמב”ם האלט אויך אז מען דארף עס טון, נישט פונקט א מצוה, ווייל… דא “ריזאנס” [reasons], נישט פאר יעצט. ניין, נישט א מצוה, אבער ס’שטייט דארט אין הלכות מלכים.
וואס מיינט דאס? אקעי, נאך א פראבלעם נישט פארשטאנען. עד כאן הקדמה. יעצט! פארשטייען אזוי… לאמיר יעצט ארויסגעבן א פשוט’ע זאך.
קלאסיפיקאציע פון מלחמות (ע”פ מורה נבוכים)
אין א מלחמה, איז דא… צוויי זאכן וואס מ’דארף ארויסגעבן. צוויי זאכן, איך קען רעדן דעם עיקר פון די צווייטע זאך.
איינע זאך איז, אז עס איז א סך סארט מלחמות. נישט אלע מלחמות זענען אייניג. עס איז א סך סארט מלחמות. די אלעס, דאס וואס איך זאג יעצט, שטייט בערך אין די רמב”ם, אין מורה נבוכים, אין חלק ג’ פרק מ”ה אדער בערך דארט, וואו ער רעדט פון עונשים.
עס איז דא א סך סארט מלחמות:
1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, ס’איז א הגנה פלעין, “להציל ישראל מיד צר”. דאס איז די “בעיסיק” [basic] סארט מלחמה. מ’טוט וואס מ’קען זיך צו “פראטעקטן” [protect]. סתם מלחמה. וואס? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. דאס איז נאך קאטעגאריעס. איך גיי נישט אריין אין יענע זאך. איך וויל דיר רעדן, א מער פשוט’ע אזוי ווי… לעצטנס. איך בין נישט פון מלחמת מצוה. ס’קען זיין אז ס’איז מלחמת מצוה, איינע פון די סארט מלחמת מצוה.
2. מלחמת כיבוש: ס’דא א מלחמה, וואס מ’דארף דארט וואוינען. סתם מ’דארף דארט וואוינען דארט. און מ’דארף אייננעמען א לאנד ס’זאל זיין וואוינען. דאס איז מלחמת כיבוש, אויך א מצוה. קיין שום פלאץ קען מען נישט וואוינען, קיין שום גרופע מענטשן קען נישט האבן א לאנד אן דעם וואס מ’זאל עס אייננעמען. פשוט כפשוטו, עס איז געלייגט אז ער איז “אינדידזשענעס” [indigenous], מיינט עס צו זאגן אז ער האט שוין פארגעסן אז ער ווערט יעצט איינגענומען, דאס איז אלעס.
3. מלחמת רשות: און נאכדעם איז דא א נייעס, יעצט איז דא א דריי… עס איז דא אלע סארט מלחמות, דו ווייסט, דו ווייסט, דו ווייסט, די אלע מלחמות האבן זייערע “סיידס” [sides]. נאכדעם איז דא א מלחמת רשות, סתם איך וויל מאכן געלט, “ביזנעס” מלחמה, נייע סארט מלחמה.
יעדע מלחמה לויט די “סייד” דארף זיין אנדערע דינים, רייט [right]?
* א מלחמת כיבוש דארף מען אנהארגען, דארף מען נישט לאזן קיינער וואס זאל נישט לאזן אונזער ספעציפישע “פייפל” [people] זאל זיין מתקיים; דאס איז דער סוד פון “מחיה זיין עלמין”.
* א מלחמה פון הגנה דארף מען מאכן וואס עס נעמט אז עס זאל נישט זיין קיין “טרעט” [threat].
* און אזוי ווייטער, א מלחמה וואס איז סתם להרחיב דארף מען בכלל קודם זיין לשלום, עס איז קיין שטאמפל.
יעצט דער רמב”ם דרך אגב זאגט אז עמלק איז אויך דא קריאה לשלום, און אויך ביי שבע עממין, דאס איז דער חידוש פונעם רמב”ם. אבער האט עס אינוואלווד [involved] מיט אים קריאה לשלום, האט עס נישט פיינט.
אבער יעצט איז דא א נייע סארט מלחמה. פלעגט מען זאגן ס’איז דא א נייע, דאס איז אלעס, יעדע איינע פון די מלחמות האט א חיוב און מצוה אין די תורה. ס’שטייט מלחמת מצוה, ס’שטייט מלחמות שבע עממין – אגב ס’איז נישטא היינט שבע עממין, יעצט כאפסטו. די “איידיע” [idea] פון א סארט מלחמה וואס כדאי אונז זאלן האבן א פלאץ אויסצולייגן א פלאץ, דאס איז אלעמאל דא. אדער דו טוסט עס אין לעיקוואד [Lakewood] – דאס איז אויך די זעלבע ענין, מ’מאכט עס בדרכי שלום, זיי ווייסן, דאס טארסטו נישט טון, ס’איז פשוט. אין ברוקלין אויך, ס’איז נישט גערעכנט די וואס זאגן.
מלחמת עונש: דער פאל פון עמלק
אבער יעצט איז דא א נייע סארט מלחמה. פלעגט מען זאגן א סארט, ס’איז דא א נייע סארט מלחמה. ס’איז דא א מלחמה וואס הייסט אויף ענגליש א “פיוניטיוו וואר” [punitive war] – א מלחמה וואס די מלחמה איז נישט בדין כיבוש און נישט בדין הגנה, נאר בדין שכר ועונש. נייע סארט מלחמה.
פשטות, אמאל זינדיגט א מענטש. א מענטש זינדיגט, איז דא הלכות: ד’ מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג, חנק. דא אמאל א גרופע מענטשן זינדיגט. נישט אז זיי זענען אונזערע “ענעמיס” [enemies]; “ענעמיס” איז נישט קיין פראבלעם. “ענעמיס” בארעכטיגט אז ער וויל מיך הארגענען, ס’האט נישט קיין עבירה, נישט קיין עבירה, ס’איז אן אנדערע זאך. דא א מענטש וואס ער איז אן עבריין. א “וואר קרימינאל” [war criminal] רופט מען דאס היינט, רייט? ער טוט עפעס וואס איז נישט בתור א מענטש, א מענטשן נישט קיין מחלוקת. א גרופע מענטשן וואס טוט עפעס וואס איז א “קריימער” [crime], ער טאר נישט דעיס טון. אויב זענען דא מענטשן וואס זיצן רואיג אין די מדבר, טאר מען נישט זיי גייען זיך אנהייבן מיט זיי אן קיין גוטע “ריזן” [reason].
זיי [עמלק] האבן ניכר געווען דער ערשטער “וואר קרימינאל”. ער האט געמאכט ערשטע… שטייט נישט דארט… ער האט געמאכט א מלחמה, נישט נישט נישט ווי א “דזשענטלמן” [gentleman]. דאס טייטש “כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). א מלחמה, מאכ עס ווי דוד מיט גלית, אזוי אונזער צווייטע צוויי גיבורים זיך שלאגן, פער [fair]. עס האט נישט קיין טענות, ער האט נישט קיין טענות אויף גלית אז עס האט געטון דאס, א גרויסע שגגה איז געווען, אונז זענען נישט אויף זיין זייט, אבער נישט קיין רשע. מען דארף אים נישט מעניש זיין; מען דארף אים הארגענען בתור מלחמה, נישט בתור עונש. יא?
שטייט אבער איינער וואס ער איז א רשע, ער האט געטון א שלעכטע זאך – אים דארף מען מעניש זיין. ער האט געוויזן מעניש. נישט קיין בית דין – אין “אינטערנעשאנעל ספיר” [international sphere] איז נישט קיין בית דין – נאר די מלחמות.
אזוי ווי עיר הנידחת איז אויך אזא מלחמה, עס הייסט כלי עונש. עיר הנידחת איז זייער ענליך צום [מלחמת עמלק], די לעיל בהלכות. אויך עס איז אזוי ווי שבע עממין, אבער עס איז געמאכט א מלחמה. ווי צארטא דער וואס שטייט, יא, מענטשן מיינען אז די עיר הנידחת גייט זיך לאזן שטעכטן? זיי לאזן זיך נישט! טעמעס פאר דעם וואס איז קיינמאל נישט געווען, ווייל זיי גייען דיך נישט שלאגן. דא איז נישט זיין “סימפל” [simple] צו מאכן א עיר הנידחת, דארפן אן “ארמי” [army] דערפאר.
דא אין תנ”ך, איין מעשה וואס איז כמעט געשען [פילגש בגבעה?], אבער מען דארף מאכן אן “ארמי” דערפאר. אבער עס איז בעצם די מלחמה נישט בדין מלחמה, די מלחמה איז אזוי ווי מיתת בית דין. און אין דעם איז אויך דא “לעוועלס” [levels]: דא איינער וואס איז חייב מיתה אזויפיל, דא איינער וואס איז חייב אזויפיל, וכדומה. איינער וואס ער מאכט א פעם אחר פעם א סאך א סאך “וואר קריימס” [war crimes], זיין עונש איז אז מען הארגעט אים מיט זיין קינדער מיט זיין אייניקלעך מיט זיין ווייב מיט יעדן איינעם מיט זיין בהמות. דאס איז די עונש. פארוואס? כדי “ישמעו וייראו”, אזוי ווי יעדן עונש, האט עס זיין “ריזן”.
דאס איז זייער שווער… איך דארף עס פארשטיין, דאס איז א סארט זאך וואס איז זייער שווער. א נארמאלע עונש… דאס דארף מענטשן ווילן נישט זיין קיין רשעים. מען מאכט א קליין עונש אויף יענער, זעט עס שוין אז מען טאר נישט דאס טון. אבער א מלחמה… איך בין נישט קיין “פאסיפיסט” [pacifist]. איך פארשטיי אז דא איינער מוז זיך מאכן א מלחמה. און עס מוז זיין גאר א ראדיקאלע, גאר א שארפע מלחמה, אז מען זאל בכלל כאפן אז דאס איז נישט סתם אלס צוויי מענטשן סתם א מלחמה. סתם א מלחמה, מאכט מען א “דיעל” [deal]. אבער ווען מען דארף אים מעניש זיין, ווייל עס איז זיין עקסטרעם. ווייל ער דארף זיך אויסנעמען פאר די וועלט, אז דאס טוט מען נישט.
דאס איז דער טייטש מחיית עמלק. דאס איז די מצוה וואס דער רמב”ם פארשטייט. דער גאנצע שטיקל תורה שטייט אין מורה נבוכים. א מצוה מחיית עמלק. אפילו דעמאלטס איז דא א “ספעשל” [special] דין. פארשטייט זיך שאול האט געזאגט פאר די קיני זאל זיך ארויסדעמפן פון עמלק. און מען דארף זייער גוט אכטונג געבן, עס איז נישט פשוט אז מען קען הרג’ענען וועמען מען וויל. דער וואס איז נישט קיין עמלק ער איז נישט חייב מיתה. און מען הרג’עט אים נישט נאר ווייל עס איז טאקע א “פאנישמענט” [punishment] פאר זיין זיידע. וואס איז דער חילוק? מיתה ומעשה ידיים. אבער דאס איז דער דין פון נקמת עמלק. שטימט? דאס איז די מצוה פון מחיית עמלק.
און דער אמת עס איז נישט געווען, אבער דו פארשטייסט אז דער רמב”ם מוז האבן א הלכה וואס שטייט אזא סארט מלחמה. א מלחמה וואס איז א “פאנישמענט” פאר א “וואר קריים”, א נייע סארט מלחמה.
הבדל בין עמלק לשבע עממין
שבע אומות איז א “פאנישמענט”? ניין. שבע אומות איז נישט ווייל זיי זענען שולדיג.
ער וויל זיי אויסליידיגן אויך ווייל זיי זענען עובדי עבודה זרה? דער רמב”ם האט א גאנצע הסבר אויף עבודה זרה. ניין, נישט ווייל זיי זענען חלק שבע מצוות בני נח. מען קען נישט קיין טענה האבן אויף זיי. און ער האט נישט קיין טענה אויף די כנענים אז זיי זענען עובדי עבודה זרה. זיי זאלן מיר אפרעטן, איך וויל דא מאכן א לאנד וואס איז נישט עובדי עבודה זרה. ער וויל דא טון מיט די אנדערע עמים. זיי זענען נישט אזוי ווי בהמות, נישט פשוט מענטשן.
הונדערט פראצענט! אויב ער איז א איד אין שיעור, דעמאלטס איז ער קריאה לשלום. אויב ער גיט תשובה, יא, אוודאי. אויב ער הערט אויף זיין עובד עבודה זרה, אזוי ווי ער האט טאקע אויפגעהערט, איז ער א גר. עס קען אפילו זיין אז אונז זענען א סאך אייניקלעך פון זיי, און עס זענען אפשר אייניקלעך פון חלק כנענים וואס האבן אויפגעהערט די עבודה זרה. נישט קיין פראבלעם. דאס איז אוודאי.
יעצט, דער רמב”ם אלעמאל ווען ער רעדט פון שבע אומות, רעדט ער מצד עובדי עבודה זרה. אבער עס איז נישט עונש אויף עבודה זרה, ער זאגט נישט עונש אויף עבודה זרה. ווייל עונש וואלט מען געדארפט דאן זיין צו יעצט, שולדיג דער תינוק שנשבה וכדומה. עס איז בהכרח, מען דארף זיך לערנען פון זיי. נישט קיין דין עונש, נישט ווייל ער איז חייב מיתה, אן אנדערע סארט זאך.
יעצט, אוקעי, שטימט. דאס איז מחיית עמלק. מען קען טאקע זאגן אז אומות האבן באקומען די זעלבע סארט עונש. “נאו פראבלעם” [no problem].
מצוות זכירת עמלק: די מאראלישע הצדקה
יעצט וואס איז די זכירת עמלק? יא? וואס איז די זכירת מעשה עמלק? וואס פעלט עס אויס? פארוואס איז דא נאך א מצוה פון געדענקען?
אלע חסידישע ספרים מוטשען זיך. האסט געוויסט? באמערקט? וואס איז די מצוה פון זכירת עמלק? עס איז דא מענטשן וואס מיינען אז מ’איז יוצא מיט זאגן פרשת זכור. שטייט אין די תורה מ’זאל ליינען יעדע וואך פרשת זכור? אבער וואס, “וואט אר יו טרייאינג טו סעי” [what are you trying to say]? סתם מ’גייט לכתחילה מ’זאל רעדן וועגן עמלק. וואס ווילסטו פון מיין לעבן? אויב ס’האט געזאגט… איך מיין… די זכירה איז אויף די “וואר קריים”, נישט אויף די עונש. נישט אויף די מחיה. יא? די זכירה איז מ’זאל געדענקען וואס עמלק האט געטון.
“סאו” [So], איך זאג דיר וואס דער הייליגער רמב”ם זאגט אין ספר המצוות. ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין… ס’איז זייער אינטערעסאנט, א סאך זאכן “בעיסיק” [basic] פשט פון מצוה שטייט אינעם רמב”ם אינעם ספר המצוות, ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין ספר היד. ס’איז דא אזעלכע וואס ווען ער האט נאכאמאל פארגעשטעלט דעם ענין וועט מען אליינס פארשטיין. דארט לויט די וועג איז ער מסביר די מצוה אין ספר היד. אבער ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין ספר המצוות.
דער רמב”ם איז מסביר א פשוט’ע זאך, אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער לגבי דעם נושא פון ‘לא תסורו ממנו’. א מלחמה מוז האבן פראקטישע זאכן, הלכות: ווער ס’גייט אין מלחמה, ווער ס’איז חוזר מעורכי המלחמה, וויאזוי מ’מאכט די מלחמה, ווער ס’איז דער כהן משוח מלחמה, וכו’. יעדע מלחמה מוז אויכעט האבן א “מאראל אספעקט” [moral aspect], יא? מורא, מורא, נישט מורא. מ’דארף מעורר זיין דעם עולם צו טון דעם ענין. מ’קען נישט “פארסן” [force] קיינעם צו גיין אין מלחמה, אזוי גייט עס.
מלחמה קומט מיט פראפאגאנדע. ס’איז נישטא קיין מלחמה וואו מ’האט נישט פארקויפט קיין פראפאגאנדע פאר די סאלדאטן פארוואס מ’טוט דאס, יא? אז אמעריקע גייט אין מלחמה, קודם רופט מען די “ניו יארק טיימס” [New York Times] און זיי זאגן פאראויס ווי א רשע יענער איז און פארוואס מ’דארף אים אויסראטן. ממש אזוי איז געווען, ווייסט? דזשארדזש בוש [George W. Bush] האט געהאט א “מיטינג” [meeting] מיט די ניו יארק טיימס, ער האט מסביר געווען פארוואס סאדאם כוסעין איז אזא רשע, און דעמאלטס איז יעדע וואך ארויסגעקומען אן ארטיקל וואס א רשע ער איז, ביז דער עולם האט פארשטאנען אז מ’דארף אים אויסראטן. ממש אזוי יעדע מלחמה.
אין “ווארלד וואר 2” [World War II] איז געווען אן “אפישעל דיוויזשען” [official division] דארט, די “יו-עס ארמי” [US Army] האט אן “אפישעל דיוויזשען” וואס מאכט “געימס” [games], “ווידעא געימס” און “מוביס” [movies], און ווען ס’איז דא א “מובי” וואס ברענגט ארויס די מלחמה, געבן זיי געלט. די “ארמי” גיט געלט, זיי “לענדן” [lend] זייערע עראפלאנען “פאר פרי” [for free], כדי מ’זאל ארויסגעבן די מעלה פון מלחמה קעגן די שונאי אמעריקע. און אזוי יעדע לאנד טוט אזוי, נישט נאר אמעריקע. אפילו אמעריקע, אונז מיינען אז אמעריקע איז א פרייע “קאנטרי” [country], אמעריקע האט אויך געהאט דעבאטעס וועגן זיך מצטרף זיין פאר דיך, און מיר גייען אין מלחמה.
אקעי, יעצט, דאס איז דער כלל. דאס ווייסט יעדער איינער וואס האט אמאל געפירט א לאנד ווייסט, מען קען נישט פירן בכרח, עס איז נישט אזא זאך. אפילו ווען מען מאכט יא א “דראפט” [draft], א “דראפט” מוז מען מאכן, אבער עס מוז אויך זיין מיט א געוויסע שכנוע. דער עולם וועט זיך נישט לוחם זיין, מען וועט זיך ארויסדרייען. איך קען נישט “פארסן” א מענטש, איך מיין זיין געוויסן.
The Psychology of War, the Nature of Forgetting, and the Necessity of “Zechirah”
Chapter 1: The Necessity of Persuasion in Warfare
און אזוי יעדער לאנד טוט אזוי. נישט נאר אמעריקע. אפילו אמעריקע… אונז מיינען אז אמעריקע איז א “פרי קאנטרי” [Free Country]. אמעריקע האט אויך א וועג וויאזוי צו משכנע זיין פאר דיך אז מען זאל גיין אין מלחמה. אקעי?
יעצט, דאס איז דער כלל. יעדער ווייסט, יעדער איינער וואס האט אמאל געפירט א לאנד ווייסט: מען קען נישט פירן בהכרח. עס איז נישט אזא זאך. אפילו ווען מען מאכט, יא, א “דרעפט” [Draft: conscription]. א דרעפט מוז מען מאכן. אבער עס מוז אויך זיין מיט א געוויסע שכנוע [persuasion]. דער עולם… מען קען זיך נישט שלאָגן, מען קען זיך ארויסדרייען. מען קען נישט “פארסן” [force] אמת’דיג א מענטש זיך מוסר נפש זיין. מען דארף משכנע זיין זיך מוסר נפש צו זיין.
עס איז א חוואטסקע [clever/bold] זאך, אז די רוסישע מיליטער פלעגט אויסציילן “בוקלעטס” [booklets] פון די גאנצע יחוס פון די צארישע מלכים. יא. דו ווייסט שוין דער שטארבט זיך, וואס זאל זיך שטארבן? אפילו דער מלך פוטין ווען ער האט אנגעהויבן זיין מלחמה, האט ער א שיעור כללי געגעבן פארוואס מען דארף מאכן א מלחמה מיט אוקריינא. פארוואס דארף מען מאכן? ער קען זיך סתם זאגן, “איך בין א מלך ומטעם זה”? ער קען נישט! ער דארף מסביר זיין פאר דער עולם, אמת’דיג זענען זיי סתם רוסן וואס זענען בוגד געווען, און אמת’דיג באלאנגען זיי פאר אים. ער דארף דאס מסביר זיין! אן דעם גייט דער עולם נישט קויפן.
אפילו אזוי, מוטשעט ער זיך. ער מוז גוטע בילבארדס פארקויפן. אין די רייבן, איבעראל וועט ער פארקויפן ווען ער לייגט די גוטע בילבארדס, און זאגט פאר אלע טעלעוויזשאן צייטונגען זאלן שרייבן וכו’, “ביחד ננצח” [together we will win], וכו’.
האט דער עולם זייער גוט פארשטאנען אז דאס איז אזא “בעיסיק” [basic] זאך. עס קען נישט זיין נישט דא קיין מצוה וועגן דעם. מען זאגט עס איז דא א מצוה “לא תחיה כל נשמה” [you shall not leave alive any soul], אבער יעצט איז די גאנצע זאך ווען מען גייט קעגן שונאי השם, פאר עבודה זרה בעיקר, אדער א מלחמת הגנה [defensive war], איז פשוט אז מען זאל דארפן זיך מוסר נפש זיין. אבער דאס וואס איז “פאנישמענט” [punishment] מלחמה, האט א פראבלעם.
Chapter 2: The Human Nature to Forget and the Holocaust Example
דער טבע פון א מענטש איז ער פארגעסט. דער טבע פון א מענטש, אפילו מען האט אים באעוולט, אפילו מען האט אים אליין באעוולט. כל שכן ווען מען האט באעוולט זיין זיידן — אמאל דארף ער עס געדענקען. ווען עס איז א “פאנישמענט” פאר א גרופ, א גרופע איז א זאך וואס “אין ציבור מתים” [a community does not die]; עס איז נישט קיין זאך וואס נאר דער דור, עס קען אפילו זיין א פאר דורות. יא? טבע האדם איז ער פארגעסט, ער ווייסט וואס דער רייד איז צו אים, אמת?
וויאזוי ווייסן מיר אז מענטשן האבן פארגעסן? איר קענט נאך מיין דרשה וועגן די האלאקאסט? יעדער ווייסט, יא? בערך א האלב יאר נאכדעם וואס די דייטשן האבן געהרגעט זעקס מיליאן אידן, האבן רוב אידן פארשטאנען אז בעצם האט מען געדארפט גיין הרג’ענען זעקס מיליאן דייטשן. עס איז געווען אפילו א גרופע אידן וואס האבן געארבעט אויף דאס צו טון. קיינער האט זיך נישט מסתייג געווען צו זיין.
איינער האט זיך מסתייג געווען ווען ער האט געהאלטן זיין פאליטיק, עס איז נישט אויסגעקומען. אבער יעדער נארמאלער מענטש האט פארשטאנען אזוי קומט עס. “אטליסט” [at least], אמת? פשוט. מידה כנגד מידה [measure for measure], איך מיין “basic justice” [basic justice], אנדערש איז דאך נישט קיין יושר אויף דער וועלט.
נאך א פאר יאר האבן רוב אידן געטראכט, אדער א גרויס חלק פון אידן, אז אויב ער צאלט א פאר דאלאר מעג מען אים מוחל זיין אויכעט. מעשיות שטותים… בקיצור מעג מען אים מוחל זיין, דאס געלט איז נישט געווען פאר פרי, עס איז געווען פאר דער מחילה.
אז עס שטייט “לא תקחו כופר לנפש רוצח” [you shall not take ransom for the life of a murderer], אזוי האט ר’ אייזיק, דער בעגין [Menachem Begin] געזאגט. אבער די אנדערע אידן האבן געזאגט, עס שטייט “לא יומתו אבות על בנים” [fathers shall not be put to death because of sons], אלע מינע תורת לאקשן, למעשה. מען האט מוחל געווען דעם מענטש, מען האט מוחל געווען דעם דייטשן פאלק. יא, יא, פארקערט, דאס פאלק איז… א ביסל, א ביסל, א ביסל.
Chapter 3: The Morgenthau Plan vs. The Marshall Plan
זיי וואלטן געווען נאך בעסער ווען מען וואלט געטון מיין ערשטע פלאן. אוקעי, איך כאפ נישט. נישט נאר זיי וואלטן געווען בעסער, נאר די גאנצע וועלט וואלט געווען בעסער. עס זאגט א “basic reality” [basic reality], “this is realism” [this is realism], מען האט יעצט נישט מיין שיעור. מען האט מיך זיכער ארויסגעטריבן די אידן, פארדאמען דעם.
דו דארפסט לעבן וועגן דעם? אוודאי דארפסטו דאס פארשטיין, נישט נאר דעם. איך וויל דיר זאגן א פשוט’ע סברא, נישט חס ושלום הלכה למעשה. דארפסט דאך פארשטיין עפעס? יושר איז א “basic” זאך. מידה כנגד מידה איז א “basic” זאך, יא?
מידה כנגד מידה מיינט, אז ווען דו טוסט מיר עפעס אומריכטיג, דארף איך דיר טון עפעס אומריכטיג. אויב איך טון דיר עפעס וואס איז ריכטיג, איז עס נישט מידה כנגד מידה, כאפסטו? א סך מער, סא איך דארף דיר דאך אזוי צוריק טון, אנדערש איז שוין נישט יושר אויך נישט. ווייל דאס איז נישט קיין מידה כנגד מידה.
אוקעי, דאס דארף אים דאך אויך א ביסל א טיפערע עומק דא. סא ממילא איז פשוט אז די וועלט… עס איז פשוט אז די עמלק וואס האט מחריב געווען דעם בית המקדש, דארפסטו כאפן? יא, די עמלק, די בית המקדש איז איין זאך, דרך אגב, “whatever” [whatever], איך זאג נישט פאליטיק דא. רבונו של עולם, איך וויל נאר אז מען זאל פארשטיין די תורה.
פאר א סך, פאר א סך יארן האט מען נישט פארשטאנען די תורה, ביז מען האט געזען די “reality” [reality], און נאכדעם פארגעסט מען אויך. עס איז דאך די “funny” [funny] זאך, די טבע פון א מענטש איז ער פארגעסט גלייך, אזוי שנעל פארגעסט מען. נישט נארמאל. רוב מענטשן היינט קוקן מיך אן א גאנצע משוגענער, ס’איז געווען א פלאן וואס מען האט געדארפט טון דא מיט די דייטשן. דאס איז די ערשטע, נאר איין לעוועל וואס מען האט געדארפט טון. מען האט געדארפט טון נאך זאכן. מען האט געדארפט זיין נישט “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… נישט פאר איין דור, נאר אפילו דורות, “פאר עווער” [forever]. אזוי ווי יריחו. דאס וואלט געדארפט זיין.
דאס איז נישט מיין פלאן. ווער האט געהאט דעם פלאן? דער דזשענעראל פון די יונייטעד סטעיטס ארמי האט געהאט דעם פלאן. “רייט” [right]? מארגאנטאו [Henry Morgenthau Jr.]. ניין, דער מארשעל פלאן [Marshall Plan] איז שוין געווען, מען האט שוין פארגעסן. דער מארגאנטאו פלאן וואס דאס? דייטשלאנד גייט זיין “לנצח נצחים” א פאר “פארמערס” [farmers], “דעטס אלל” [that’s all]. מען זאל זיי לאזן א פאר פארמערס. קיין איין מאשין גייט נישט ארבעטן אין דייטשלאנד. מען האט אנגעהויבן מקיים צו זיין דעם פלאן, ביז דער מארשעל פלאן איז געקומען און מען האט פארגעסן. “עקזעקטלי” [exactly]. דאס איז שוין פארגעסן. עס האט גענומען צוויי יאר נישט אויסהארגענען, “באט” [but] בדרכי שלום אויסהארגענען. דאס זאל זיין די פלאן, אפיציעלע פלאן, מען האט אנגעהויבן מקיים צו זיין. דאס הייסט די מארגאנטאו פלאן.
Chapter 4: The Concept of “It Can Be” (S’ken Zein)
יעצט, ס’איז “בעיסיק”, “בעיסיק” זאכן. “נאוו יו העוו טו אנדערסטענד” [now you have to understand], די “מטיר אסורים” [releaser of captives] איז נאכדעם וואס מען פלאנט, נישט אזוי, נישט דא קיין שום “רעספאנס” [response], יא? דער גמרא זאגט, אדער דער מדרש, אז אמאל איז דא א “מטיר אסורים”. דער וואס ער גייט אריין היינט צום “מטיר אסורים”, אלעמאל ווען מיינע משגיחים האבן געפרעגט די קשיא, “רייט”? ער גייט אריין היינט צום “מטיר אסורים” און ער האט זיך אפגעבריט אמת, ער איז ארויסגעקומען אינגאנצן פארברענט דעם נאר. “קירורתא בשביל החיים”. וואס הייסט “קירורתא בשביל החיים”? ער הערט זיך “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.
וואס איז די סטארי דא? ער איז נישט געשטארבן, ער לעבט נאך. עמלק איז גאנץ גוט געליטן ביי די מלחמה, ער איז אינגאנצן געשטארבן? ער לעבט נאך. ער איז גאנץ גוט געליטן און ער האט געוואונען די מלחמה. זייער גוט, ער האט פארלוירן א סאך מער ווי א סאך אנדערע. דאס פארשטייסטו? ער האט אויפגעטון אז מענטשן זענען “יומען ביאינגס” [human beings]. נישט פאני, ס’איז א ראציאנאלע פיל. מענטשן זענען אזא סארט זאך וואס האבן זאכן וואס קען זיין און זאכן וואס קען נישט זיין.
ער האט געוויזן אז ס’קען זיין. ס’קען זיין אז מ’זאל אויסהרגענען די אידן. ס’קען זיין, אקעי? פארוואס האט מען נישט געהרגעט? פארוואס די רשע פון די דייטשן איז נישט געווען די ערשטע וואס האט געהאט מען דארף אויסצייגן אלע אידן. ער איז געווען די ערשטע וואס האט געכאפט אז ס’קען, מען קען עס טון. ס’קען זיין אז ס’זאל געשען. ס’איז אים גראדע נישט אינגאנצן געלונגען. ס’איז נישט גאנץ געלונגען. אבער ער האט געוויזן אז ס’קען זיין.
פאר טויזנט יאר, דער צענט, איך ווייס נישט, ווען מ’האט געפייניגט אידן מער פון אים. פארוואס האט ער נישט געהרגעט אלע אידן? ער האט זיך אה, קוים געטשעפעט דא א בית מדרש, דארט א בית מדרש. ער האט זיך פארגעשטעלט אז ס’קען נישט זיין! איך האב דא אזויפיל אידן וואס ער גייט געהרגענען אלע אידן. ער לעבט מער נישט, נישט ער נישט זיין קינדער, נישט זיין ברודער, נישט זיין פעטער, קיינער פון זיי איז מער נישט דא. מען קען דעם פסוק גאנץ פיין, אונז האט נישט געהאלפן.
זאל די גאנצע וועלט וויסן ס’קען זיין. ס’קען זיין אזא פאר חשוב’ן מיט רעקלעך, וועלן אייננעמען א אידישע שטאט אין ארץ ישראל, ס’קען זיין. מ’האט געמיינט אז ס’קען נישט זיין. ס’איז געווען זייט מלחמת ששת הימים, מ’ווייסט אז עס איז שוין מלחמה, מ’האט שוין געכאפט אז ס’קען זיין. אבער מ’האט געפארן אים זייט “פארעווער”, בערך זייט 73, איז געווען די הנחה ביי יעדן איינעם, אפילו די גרעסטע שונאי ישראל: ס’קען נישט זיין! מ’קען נישט שלאגן דא, מ’האט מאכן שלום, מ’האט אוועקנעמען א שטאט דארט, א שטאט דא, ס’קען נישט זיין אז מ’זאל פלעין קומען אויסצושעכטן די אידן. עד שבא רשע זה, ער האט געוויזן אז ס’קען זיין.
Chapter 5: Restoring “It Cannot Be” Through Disproportionate Punishment
יעצט כדי מ’ווארט צו זיין, כדי אויסצורייסן דעם “קען זיין”, איז נישטא קיין ראציאנאלע זאך וואס מ’קען טון. מ’דארף זיין די גאנצע משוגע, אזוי ווי אדל יהודה, ס’איז נישטא קיין וועג. דו דארפסט ווייזן, דו דארפסט אויסלערנען צוריק פאר די וועלט, אז ס’קען נישט זיין. ס’איז “ס’קען נישט זיין”.
“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה” [Cain shall be avenged sevenfold, and Lamech seventy-sevenfold – Genesis 4:24]. זיבן מאל דארף מען אים צוריקגעבן וואס ער האט דיר געטון. איך האב געזאגט אמאל די מקור פאר וואס דער יום שבעה פסוק מיינט. ס’קען קוקן אין דזשעימס קאנוויל’ס “בוק אף די תורה” [James Carville’s book of the Torah], צו זען פארוואס.
ס’קען, מ’מוז ווייזן אז ס’קען נישט זיין. דאס איז א משוגע’נע שווערע זאך, ווייל אפילו דו געסט צוריק צוויי מאל, זיבן מאל, חצי חצי, לבוא בחמישה, נאכאלץ ס’קען זיין. מ’מוז ליידן דערפאר, נעקסטע מאל מ’ליידט א ביסל ווייניגער. ס’קען זיין. ס’מוז זיין עפעס א זאך וואס ס’קען נישט זיין.
אויב מ’וואלט געטון מיין פלאן פאר דייטשלאנד, וואלט דער עולם פארשטאנען אז ס’קען נישט זיין. ביז דערווייל מיינט מען דאך אז ס’קען זיין, און ס’מוז נאך סטאק, אודאי נישט איינמאל, נאך מער. וואס איז פופציג טויזנט גוים קעגן איין איד? דאס אלעמען פארשטייט דאס. ער פארשטייט די גוים יא.
קענסט דאך די מעשה, ס’איז געווען איינער געפרעגט וויאזוי קען זיין דער ענג זענען אזוי ראסיסט? ענק טוישן 150 פון זייערע קעגן איינס פון ענק? ענק האלטן טאקע, ביידע זייטן האלטן אזוי. ס’איז גוט. נאר איך ווייס, אוקעי, איך מאך ליצנות דא א ביסל.
אבער די “פוינט” [point] איז יא, ס’קען זיין. און דאס איז דא איינער אפרים פאראדאקסיק [Efraim Paradoxik/Paldi?] אויף טוויטער, עפעס אן אינטערעסאנטע איד, ער האט מסביר געווען די נקודה. און ממילא האלט ער אז ביז מ’טוט אויסצוברעכן די לעצטע הויז אין עזה, דא וואלט געקענט זיין. נישט וועגן עונש, ס’איז א סארט עונש, ס’ווייסט אז ס’האלטן מיר נישט ווי ראוי. ס’מוז זיין אידן, ס’איז נישט קיין קשיא פארוואס ס’שטימט נישט, מ’קען נישט “קאנסיוון” [conceive], ס’קען נישט צו טון. מ’רעדט דאך פון אזא “בעיסיק קאנצעפט” [basic concept] פון וואס ס’קען זיין. דאס איז דאך די נקודה.
יא, וואס איז משיח? משיח אויסטון פאר אידן אז ס’קען יא זיין א מזל אין א אידישע מדינה. מ’דארף משיח זאל קומען, דאס משיח זאל קומען מיינט ס’קען נישט זיין. ניין, משיח איז דער וואס זאגט אז ס’קען יא זיין. יא? שוין ס’איז שוין דא א שיעור.
יעצט, לאמיר צוריקגיין צו די נושא פון פארגעסן, יא? יעצט, דער טבע אין א שיעור איז, אז ס’העלפט נישט, אפילו ווען ס’איז א זאך פשוט’ע זאך, יעדער איינער קען קוקן די נייעס, אז איין טאג פארשטייט יעדער איינער מ’דארף אזוי טון.
איך געדענק נאך, דאס איז יארן פאראיבער, טאריש [Tariq?] רעדט דא אין די נייעס. איך רעד נישט פון איראן, איך ווייס נישט. איך געדענק נאך, ווי דער גרעסטער ראדיקאלער לינקער האט געהאלטן, אז אפשר זאלן איבערלאזן דריי חברה אין עזה, דריי מענטשן, אפשר אזוי. איך געדענק. און צוויי חדשים שפעטער האבן זיך אלעס אזוי געהאלטן, און יעדע פאר וואכן האט עס געקומען נאך א פאר מענטשן און אים אנגעהויבן צו זאגן: “דו קענסט נאך באזוכען מענטשן אזוי ווי מיך?”
“ביי דע וועי” [by the way], קיינמאל נישט געטראכט אז עס זענען נישט דא מענטשן אזוי ווי מיך, ער איז נישט די פראבלעם.
“באט עניוועיס” [but anyways], דאס נאכדעם איז, דער פאקט איז אז מענטשן האבן פארגעסן. און ממילא, די זעלבע זאך איז ווען מ’האט ארויסגעשטעלט א פסוק “לא תרצח” כביכול פונעם אייבערשטן אליין, א מענטש מוז אים געהאלטן…
די מאראלישע נויטווענדיגקייט פון עונש מוות און די ראלע פון “כעס” אין מלחמה
אינהאלט: דער שיעור באהאנדלט די טיפע פסיכאלאגישע און מאראלישע סיבות פארוואס די תורה פארלאנגט עונש מוות פאר א רוצח, און וויאזוי דאס פארמיידט די נארמאליזאציע פון רציחה. דער רעדנער גייט איבער צו אן אפהאנדלונג איבער שאול המלך’ס מלחמה מיט עמלק, און ערקלערט א חידוש אין די שיטת הרמב”ם אז די מידה פון “כעס” (צארן) איז א נויטווענדיגע געצייג פאר עשיית צדק און מלחמה.
—
די סכנה פון “פארגעסן” און די נארמאליזאציע פון רציחה
מיר געדענקען, צוויי חדשים שפעטער [נאך א טראגעדיע] האבן זיך אלעס אויסגעהיילט, און יעדע פאר וואכן, אזוי ווי נאך א פאר מענטשן, האט מען אנגעהויבן צו זאגן: “מיר קענען נאך… וואס זענען די מענטשן? אזוי ווי מיך?” ביי דע וועי, איך האב נישט געטראכט אז עס זענען נישט מענטשן אזוי ווי מיך? עס איז נישט די פראבלעם.
באט עניוועיס (But anyways), דאס איז נאך אלעס דער פאקט: מענטשן האבן פארגעסן. און ממילא, די זעלבע זאך איז ווען עס איז דא א פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – א מענטש, מ’האט אים געהארגעט זיין טאטע, זיין ברודער, זיין זון, איך ווייס נישט – נאך א פאר וואכן פארגעסט ער דאס. און מיר מאכן א דיעל [deal] מיט איינעם. ער כאפט נישט. ביסט גערעכט, דו ביסט א צדיק’ל, דו מאכסט א דיעל, אבער יעצט איז געווארן מותר רציחה! יא? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. דאס מיינט נישט מער, נישט וואס עס פרעגט א קשיא “דער מעג, יעדער איינער ווייסט…”
אקעי, דאס ווערט שוין איינע פון מיינע “רענט’ס” [rants] פרא-נקמה, אבער יעדער איינער ווייסט א דזשאוק [joke], וואס א גאנדי [Mahatma Gandhi], א גרויסער חכם – וואס האט געזאגט אז אידן דארפן זיך אלע אליינס הארגענען כדי זאלן נישט לאזן היטלער’ס לייט הארגענען – האט געזאגט אז “אויב מען מאכט עין תחת עין, ס’פארט די גאנצע וועלט בלינד” [An eye for an eye makes the whole world blind].
אמת, יעצט טראכט איך, איך וויל דיר עפעס זאגן: ס’איז דא א מדרש וואס זאגט דאס. רש”י אין דער תורה איז שוין איינגעפאלן דער חכמה, נישט ווי דער ערשטער. דער רש”י זאגט, אז עס שטייט “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], זאגט רש”י: “שלא תאמר: איין איד איז געשטארבן, יעצט זאל דער צווייטער איד שטארבן?” קומט שוין די תורה און זאגט דעם פסוק, זאלסט נישט אזוי טראכטן.
רש”י האט שוין געטראכט פון דעם חכמה פון גאנדי. און וואס זאגט רש”י, וואס איז זיין תירוץ? איך מיין נאך דאס ארויסברענגען, מענטשן מיינען אז אונז האבן דיסקאווערט [discovered] בעיסיק מאראלישע זאכן; מען האט שוין אלעמאל געוואוסט דער חכמה. וואס זאגט רש”י? ניין, דו כאפסט נישט. דאס איז נישט דער נושא וואס דער מענטש האט פערזענליך באקומען א נקמה.
ווען רציחה ווערט “מותר” אין דער וועלט
דער פראבלעם איז עפעס אנדערש. ס’איז דא א שאלה: אין דער וועלט, איז רציחה מותר אדער אסור? “מותר” מיין איך נישט אז עס שטייט אין די געזעצן-ביך אז עס איז מותר; דאס איז נישט אינטערעסאנט. “מותר” מיינט אז יעדער איינער ווייסט: לא רציחה, ס’איז נישט קיין רשות. מען קען נישט, ס’איז נישט קיין זאך וואס מיר טוען. And why don’t you murder? Just because it’s… אין בארא פארק איז עס נישט קיין זאך וואס מיר טוען.
דער רגע וואס עס איז א זאך וואס מיר טוען – איך קען א סאך מענטשן וואס גייען גלייך וועלן, עס שטימט צו יעדן איינעם צו הארגענען. איך זעה נישט קיין שום ריזן [reason] פארוואס נישט? נאר, פארוואס טוט מען עס נישט? ווייל עס איז אומאנגענומען. עס האבן גערעדט מיט דעם א פאר וואכן צוריק וועגן דער חינוך: מיר טוט עס נישט. רציחה איז אסור.
וואס הייסט אסור? ביי אונז איז אמת’דיג אסור רציחה. ביי רוב אידן, ברוך השם. אין אנדערע פלעצער, אין געגנטער פון ניו יארק סיטי, איז נישט אזוי אסור. דא איז אסור. פארוואס איז אסור?
יעצט, עס קומט איינער און ער הרג’עט א צווייטן איד. איז געווארן רציחה מותר! אויב ער לייגט א היתר – נישט נאר פאר זיך אליינס; רציחה איז נישט קיין זאך וואס א מענטש טוט פאר זיך אליינס, ער טוט פאר די וועלט – יעצט איז געווארן א היתר. אקעי, איינס צוויי אפשר. דער צווייטער, נאך שלעכטער. יעצט איז רציחה מותר.
וויאזוי מאכט מען רציחה צוריק אסור? נאר דא איין וועג: אז מען הרג’עט דעם רוצח. עס איז נישט דא קיין אנדערע וועג. מען האט נאך נישט אויסגעפונען קיין אנדערע וועג. עס איז דא אן אנדערע וועג: מען קען אים אריינלייגן אין תפיסה פאר זיין גאנץ לעבן. עס איז נישט קיין גרויסע חילוק; עס איז ערגער ווי הרג’ענען, דרך אגב. א פארט פון די גרויסע, מאדערנע חכמה… אונז שלאגן נישט קיין קינדער, נאר מען ווארפט זיי ארויס פון ישיבה. אסאך ממש אונז זענען מורא’דיג מורא’דיג, האלטן זיך גרויס: מ’שלאגט נישט, מ’שרייט נאר. וואס זאל זיין א נפקא מינא? שלאגן איז גרינגער ווי שרייען.
עניוועי, סאו, פארשטייסט? דעיס איז דער איינציגסטער וועג צו מאכן די זאך צוריק אסור. דאס איז דער טייטש.
די פסיכאלאגיע פונעם קרבן: ראציאנאליזירן דאס שלעכטס
פארהאלט מיר יעצט צוריק צו מיין ערשטן פונקט. דער פראבלעם איז: מען פארגעסט. דער פראבלעם איז אז מענטשן זענען אזא פאני [funny] סארט זאך. אין די ערשטע מינוט געדענקט ער נאך, ער פארשטייט דעיס, ס’איז בעיסיק, דעיס איז אן אינסטינקט אפילו – ער פארשטייט, מען קען נישט לאזן די רציחה זאל זיין מותר. צוויי וואכן שפעטער איז עס טאקע געווארן מותר ביי אים. דאס איז דער פראבלעם. עס איז טאקע געווארן מותר.
ביי דעם נרצח קען אויך ווערן מותר וואס מען הרג’עט אים, דו ווייסט. פאר א מענטש, מ’טוט אים אן עוולה, מ’בגנב’עט אים, מ’הרג’עט אים – נישט אים, זיין פאמיליע, איך ווייס – די ערשטע סעקונדע געדענקט ער נאך אז מ’טאר נישט הרג’ענען. זאגט ער: “משוגע, מ’הרג’עט?! איך הרג’ע דיך מיט דיינע קינדער, מיט דיינע אייניקלעך, מיט דיינע אור-אייניקלעך! און אפילו די וואס זענען נאך נישט געבוירן, איך האב נישט מורא פון משה רבינו’ס נביאות אז אפשר וועט ארויסקומען איינער… ס’וועט נישט ארויסקומען ווייל איך וועל זיי אלע הרג’ענען!” אקעי?
די צווייטע טאג טראכט ער: “וועיט [wait], פארוואס האט יענער מיך גע’הרג’עט? אפשר איז ער גערעכט גאר? אפשר מעג מען הרג’ענען מענטשן? אפשר איז עס מיר געקומען?”
עס זעהן, ביי יעדע עוולה וואס פאסירט פאר א מענטש, דער מענטש אליינס ווערט צוגעוואוינט אז עס איז נארמאל צו טון אן עוולה, בפרט אים! ס’איז זייער פאני, אבער מענטשן זענען אזוי. און דעמאלטס, דו ביסט א צדיק, דו וואס מען האט אים באעוול’ט, ס’איז נישט קיין פראבלעם.
אויב ס’איז דא א גזירה וואס מען דארף דא אויספירן, מען דארף זיך דא פשוט זיין עושה. האט די תורה געזאגט: קודם כל מען מאכט א ציווי. אויב מען קען נישט יעצט, מען גייט אויס, מען גייט מאכן דעם פאנישמענט [punishment] פון מחיית עמלק. ווער ס’קוקט אין די מעשה מיט שאול זעט קלאר: It’s a punitive expedition (עס איז א שטראף-אקציע). There was no reason, ס’איז נישט געווען קיין שום גורם דעמאלטס; מען איז געגאנגען זוכן זיי פאנישן.
שאול המלך און די מלחמה מיט עמלק
יעצט, א פראבלעם איז אז דער עולם האלט נישט דערביי. שאול המלך האט נישט געהאלטן דערביי. דאך די גרעסטע מקור, דער רמב”ם ברענגט דאך דעם פסוק פון שמואל צו דעמאנט. שאול המלך האט נישט געהאלטן. דער נביא איז דאך געקומען און געזאגט “קום אהער”.
און דרך אגב, ווען שאול איז געגאנגען צו די מלחמה זיין עמלק, איז עס נישט געגאנגען א נקמה אויף וואס זיי האבן געטון ביי יציאת מצרים. עס איז געווען – יא, ס’איז א גרויסער טעות פאר ווער ס’לערנט נישט קיין תנ”ך, אזוי ווי א סך מענטשן וואס זאגן דרשות פרשת זכור, זענען עמי הארצים גמורים. זיי מיינען אז שאול איז געקומען נוקם זיין אויף וואס עמלק האט געטון ביי יציאת מצרים. ער פארשטייט טאקע נישט קיין פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. א נקמה האט מען נישט געליינט א פרק פריער? מיט צוויי פרקים פריער? מיט דריי פרקים פריער?
איך האב געמאכט א ליסטע אמאל, זיבעצן מאל מיינעך אין תנ”ך האט עמלק זיך געשלאגן מיט די אידן. פינף וואכן צוריק דוד האט זיך געשלאגן מיט עמלק, א ביסל שפעטער שוין נאך. א פריער, ביי מדין, סיסרא – עמלק איז געווען א גאנצע צייט. ער האט זיך נוקם געווען אויף עמלק פאר די גאנצע מעשה וואס זיי האבן געטון דא און דארט. און ער האט נישט געהאט די מסירות נפש פאר די גאנצע זאך וואס מאכט נישט קיין סענס ווי מענטשן זאגן די דרשות.
ער האט נישט געהאט די קוראזש צו פאנישן עמלק פאר וואס זיי האבן געטון לעצטע וואך, צוויי וואכן צוריק, א יאר צוריק, איך ווייס נישט ווי לאנג. די זעלבע מענטשן – נישט זייערע זיידעס, נישט זייערע זיידעס! דער נביא איז געקומען און געזאגט: “שמואל לעבן, דו מיינסט סתם אז די מענטשן גייען טון תשובה? איך האב שוין טויזנט יאר וואס זיי טוען נישט תשובה, ס’איז שוין פון מצרים, זיי זענען די חברה, ס’איז זייער קולטור, איך ווייס נישט, אפשר האבן זיי תשובה געטון אין אן אנדערע גלגול? איך ווייס נישט. ביז דערווייל איז עס זייער שרעקליך.”
און ס’האט נישט געהאלפן. שאול המלך האט געזאגט “חמל” [ויחמול שאול], אה, “מיטב הצאן”. וואס איז מיט אגג? מען דארף הרג’ענען דעם מלך אויך? אה, אריסטאקראט, ווייסטו? איך ווייס פארוואס די מלכים הרג’ענען נישט די מלכים, right? ווייל זיי האלטן אז זיי זענען above [העכער] די גאנצע זאך. זייער אינטערעסאנטע זאך. איך הרג’ע נישט. “חמל”.
יא? שמואל זאגט “דבר השם”. יא, זייער פשוט. דבר השם מיינט פסק? יא, אודאי, אודאי. אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, איך בין נישט צוריק. ער האט געווען מיינע אומשולדיגע ווייב און קינדער, אבער זייער איבערשטעלדיגע ווייב און קינדער זענען פראטעקטיוו, ווייל איך בין א צדיק? וואס איז גארן דיין? וואס איז יושב? אקעי, איך קען נישט איבערזאגן קינדער, ס’פשוט.
יא, נאך א גרעסערע עובדה. ווייל דער ערשטע איז נישט קיין עובדה. דער ערשטע איז נאך ריכטיג. כ’האב דיר דאך געזאגט פריער. מ’מוז. יא, מ’מוז. ווייל נישט פאר עובדה. ס’איז נישט קיין עובדה. דער אמת איז נישט קיין עובדה. עובדה זענען א מצוה. עס איז יא, עס איז וויכטיגע… זיי גוט, עס איז דער מצליבער וואס זלבנים איז ביי איינעם מושבות מעשה ובסיימודאי [אומקלאר]. ווען עס איז געווארן נאכטעם וואס רציחה איז געווארן צוריק, אויסער טאר מען עס נישט טון. און בעפאר דעם דארט, מוז מען עס טון? פיקוח נפש. עס קען נישט נעמען קיין טשענסעס. נישט מען האט גענומען די טשענסעס און האלטן איינעם די טשענסעס. יא עלמות, עלכא למעשה, פרעגן דיין לאקאל אויסנאקס רבי.
די מידה פון כעס אלס א געצייג פאר צדק
אקעי, איך זאג דיך די… איך וויל דיך מעשה זיין די תורה. זאגט די הייליגער רמב״ם, לערנסט דיך פון דעם. זעהסט דיך, דער רמב״ם האט געלערנט פון דער פרשה פון שמואל, די מצוה, די טייטש פון די מצוה פון זכירת עמלק. זאגט ער ממש, ער ברענגט דיך דאס, זאגט דיך שוין ליין, די עס איז אלס דיך בפרשת דריין. זאגט די הייליגער רמב״ם: זעהסטו פון דעם אז מ’קען נישט, מ’קען נישט גיין אין מלחמה, נאר מ’איז ברוגז.
זייער חגא, וואס געהערסט פון די מידות הכעס? וואס געהערסט פון די מידות הכעס אמאל? וואס איז כעס? איך האב שוין גערעדט וועגן דעם גענוג? אמאל דא. און כאמיר האבן געהערט אז אויפן מידות איז א כעס? דער רמב״ם איז דער געגענט אין פרק פרק. אמאל, פרק א’ איז דער פראו [Introduction/Mavo?]. און אויך געט, אין הלכות מלכים איז דער פראו.
כעס, יעדער מידה האט דאך א פעולה וואס עס איז געהערט, יא? די תאוה האט געהערט ווען מ’זיצט פאר’ן טיש און מ’קויפט איין צו עסן, אדער ווי וכו’. וועלכע נאך מידה האבן עס גערעדט וועגן? די מידה פון נדיבות און געבן געהערט אז מ’מאכט געלט און מ’טיילט געלט, וכו’ יא? פאר וועלכע נושא געהערט די מידה פון כעס? צו וועלכע סוגיא האט געהערט? עס איז די וועלכע פארט פון human life [מענטשליך לעבן] וואס עס באלאנגט, mostly.
איך שטראף דארף איינעם. וואס? איך שטראף דארף איינעם. זייער גוט. כעס געהערט צו עשיית צדק. עס שטייט אסאך מאל די תורה, השם איז “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מ’טייטשט כעס, יא? אזוי זאגט רש”י. קנא – אינפערמינענט בלאז. ברוגז, אויף אידיש. יא? דער אייבערשטער איז גאט, ס’איז דאך דער פנימיות. מען זאגט דער אייבערשטער האט נישט קיין מדות, וואס איז דא צו זאגן? דער פנימיות, די מדה וואס איז גורם, דער תנועה בנפש וואס איז גורם פאר א מענטש זיך אננעמען פאר די ריכטיגע גערעכטיגקייט, דאס הייסט כעס. ס’איז כעס.
דער שאלה איז, אויב ס’איז טאקע כעס, ווייסט מען נישט צו ס’איז טאקע אזוי גוט אדער נישט. דארף מען האבן א רבי וואס ער איז מכריע דעם עולם. דאס איז די דזשאב פון דעם “משוח מלחמה” [כהן משוח מלחמה]. משיח מלחמה’ס דזשאב איז צו אנרייצן דעם עולם, לעורר השנאה. דאס איז זיין דזשאב. ער דארף מכריע זיין אז ס’איז ריכטיג. אמת. אדער א מענטש דארף מכריע זיין, אבער נאכדעם וואס ער האט מכריע געווען דארף ער זיך רעגן.
דארף ער, איינמאל דו ביסט אין כעס ווייסטו נישט צו דו טוסט מער ווי סאך דער… ניין, מען טוט קיינמאל נישט גענוג. דאונט ווארי [Don’t worry]. איך זאג דיר, כל שכן וכל שכן ווען מען איז אין די גרעסטע כעס, האט מען נישט געטון גענוג צו אנהייבן פלענער עולות. איך רעד זיך פון די אלטע ארחות, ווען מען זאגט מלחמה וכדומה, פארשטאנען? מען טוט נישט גענוג. מען טוט נישט גענוג. ס’איז נישט אמת. מען דארף האבן כעס. א מענטש איז דאך אזא סארט זאך וואס ער טוט מיט זיינע פילינגס [feelings]. ער דארף האבן א ריזיגן מאס פון כעס כדי צו טון די בעיסיק זאך וואס הייסט מחיית עמלק.
און ממילא, אחוץ וואס ס’דא א מצוה אויף דער מעשה פון מחיית עמלק, ווי אלע מצוות וואס האבן דאס, אבער דאס איז ספעשיל. ס’איז דא א מצוה אויף דער מדה פון מחיית עמלק. דער מדה פון מחיית עמלק איז זיך אנרייצן פאר מען גייט אין מלחמה, אזוי ווי דער כהן משוח מלחמה האט אזוי ווי שמואל הנביא געטון פאר שאול, אדער אזוי ווייטער, זאל זיך אנרייצן דער עולם, זיי דערמאנען ווי עמלק איז געווען א שגץ ער, זיין טאטע, זיין זיידע, זיין פעטער, ס’איז נישט קיין איין גוטער מענטש געווען.
שלום און מלחמה: צוויי באזונדערע צייטן
יא אמת, אוודאי נאכאמאל, אויב ס’איז פיס טאלק [peace talk], הייבט זיך אן דאס וואס מען זאגט “עושה שלום”, נאר עושה שלום וואס הייבט זיך אן. אין אדם בעולם, אוודאי. אויב ער וויל זיך מכניע זיין… ניין, דאס איז נאכדעם. דער כעס איז מעורר נאכדעם, נאכדעם וואס ס’איז נישט געלונגען די פיס טאלקס, אלעס. קודם מאכן פיס טאלקס, אלעמאל. מען דארף ביידע. ביידע. איבער שעת מעשה זענען מיר אין א פערמאנענטן קריג. ניין, רימעמבער, “זכור”. דאס מיינט מען זאל געדענקען און זיין… יא, יא.
איך מיין נישט אז כעס, דאס האט צו טון מיט אנדערע שמועסן. כעס מיינט נישט צו זיין פארלוירן. א מענטש קען זיין בכעס אן זיין פארלוירן. איך בין נישט מסכים מיט דעם, דאס איז א טעות. און דאס קען זיין מיט א גאנצן נישט מיט קיין כעס. ווייל דאס וואס מען זאגט אז כעס איז טייטש זיין פארלוירן – איך בין נישט מסכים. כעס איז טייטש זיין אויפגערעגט. דו ווייסט וואס הייסט ניימען זיין פארלוירן?
ס’קען זיין מיט א גרויסן קאפ. אהבת השם איז טייטש זיין פארלוירן? אזוי זאגט טאקע דער מהר”ל, אבער עס איז נישט ריכטיג. ער איז מורא’דיג אנגעצינדן וועגן דעם נושא. אבער אין יענער זעלבער מינוט האבן די רעפ’ס איבערגענומען פאר אנדערע זאכן, זיי זענען גאנץ רואיג.
מיינסטו קען זיין מענטשן? עס וואלט נישט געטויגט! בשעת די מלחמה קומט אן ביי אים, איז ער טאקע פארלוירן.
שיעור: כעס, מלחמה, און די אמת’ע טייטש פון פנימיות
אינהאלט: דער שיעור באהאנדלט די חילוק בין “פארלוירן זיין” און “כעס” ביי מלחמת עמלק, די תפקיד פון מצוות זכירה אלס הכנה למעשה, און א טיפע דעפיניציע פון “פנימיות” און “חיצוניות” באזירט אויף די מעשה פון דואג ואחיתופל – אז אמת’ע פנימיות מעסט זיך אין מעשים, נישט אין געפילן.
—
קאנטראלירטע כעס: די חילוק צווישן “כעס” און “פארלוירן זיין”
כעס מיינט נישט זיין פארלוירן. א מענטש קען זיין בכעס און נישט זיין פארלוירן. איך בין נישט מסכים מיט דעם [אז כעס מיינט פארלוירן די קאפ]. דאס איז טולערירן די אליינס… מחלוקת וואס מען דארף גארנישט האבן קיין כעס. אבער דאס וואס מען דארף גארנישט האבן קיין כעס, זאגט מען: “כעס טאר נישט זיין פארלוירן”.
איך בין נישט מסכים! כעס טאר נישט זיין אויפגערעגט! וואס האט דאס מיט זיין פארלוירן? ס’קען זיין מיט א גרויסן קאפ! “אהבת השם טאר נישט זיין פארלוירן” – אזוי זאגט טאקע דער מלבי”ם, אבער ס’איז נישט ריכטיג!
און ער איז מורא’דיג אנגעצינדן וועגן דעם נושא! אבער יענע זעלבע מינוט, דו רעדסט מיט אים וועגן אנדערע זאכן, איז ער גאנץ רואיג. מען קען דאס זען ביי מענטשן. ס’וואלט נישט געווען… בשעת די מלחמה קומט זיין בעיבי און דארף א פעסיפייער [pacifier], איז ער נישט… “איך בין ברוגז! מען פירט א מלחמה מיט רחמנות!” ס’איז נישט קיין סתירה! מען דארף זיין א מענטש, מען דארף זיין אין קאנטראל. אבער כעס איז טאקע כעס.
ווער איז מחויב אין זכירת עמלק?
דער מצות זכירה איז א מצוה אויף דער וואס פירט די מלחמה, אדער אויף דער נביא, ווער עס איז דער אחראי אויף דער “רוח המלחמה” – נישט דער גענעראל וואס ער איז אחראי אויף דער פראקטישער מלחמה – נאר א נביא אדער א כהן, ווער עס איז אחראי אויף דער רוח המלחמה. דעם איז ער אחראי, ער טוט פרשת זכור. דאס איז די מצוה.
דאס איז נישט ביי מלחמת רשות. ביי מלחמת רשות דארף מען נישט זיין אזוי ברוגז. מלחמת רשות איז א מיטל… מלחמת רשות פעלט נישט אויס [אלס אן ענין פאר זיך]. מלחמת רשות איז א מצוה, א מלחמה וואס מען וויל, פאר whatever reason [וואספארא סיבה], פאר א גוטע זאך אדער א שלעכטע זאך, וואס מען וויל. מלחמת עמלק איז א מלחמה וואס ס’איז אלעמאל מיט א חובה, ס’איז די סארט מלחמה וואס ס’איז א punishment [שטראף].
אמת, אמת, מען מאכט שיור [exemption/limit] לידיים. אבער פארוואס מאכט מען? דאס שטייט אין פרשת שופטים אז מען מאכט שיור לידיים. און ווער עס וויל נישט נאכדעם וואס מען זאגט “מי האיש הירא ורך הלבב”, ווער עס וויל חוזר זיין, ער איז נישט משועבד לכבישת שוק. אבער וואס טוט מען? מען מאכט א סדר, מען נעמט קעיר פון דעם.
אבער מלחמת עמלק פעלט דאס אויס. ווייל דאס איז נישט קיין מלחמה וואס מען טוט בשעת מען איז ברוגז, אדער בשעת סתם מען וויל מאכן א מלחמה ווי מלחמת רשות. דאס טוט מען ווייל דאס איז דער צדק.
די נויטווענדיגקייט פון זכירה פאר צדק
מענטשן קענען נישט טון צדק נאר אויב מען רייצט זיי אן, מען מעורר זיי אז מען זאל געדענקען אז ס’קומט זיך יענעם דעם עונש. פארוואס טאקע פארגעסן מענטשן? פארוואס טאקע איז מלחמה… פארוואס טאקע ווערט עס מוחל און פארגעסן? איך מיין אז ס’זאל זיין א מורא. “מורא גדולה וזרוע נטויה”.
עס שטייט “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), איך ווייס נישט, ס’איז דא א פסוק אין חומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – דאס דארף זיין דווקא אידן. אמת, דער מדרש זאגט מוחל לעוונותיהם של ישראל, דאס איז צווישן אידן “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.
אמאל דארף מען מוחל זיין, אבער דא איז דא א מדרש מצד… עס שטייט “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, ס’מיינט עקזעקטלי דעיס, דעי נקמה וואס פעלט יא אויס, יא ווען מ’דארף נישט [מוחל זיין], דאס שטייט אין די תורה “ווען איר נישט קענסט טוהן, האט עס נישט קיין נתיקה”. עס קומט דיך יא א נקמה, זאגט די תורה “זאלסט נישט נוקם זיין”. דער רמב”ם זאגט דארט אז פארוואס? ווייל די וועלט קען נישט אנגיין מיט צופיל נקמה. ער זאגט דארט גנדי’ס [Gandhi’s] ווארט.
מען קען נישט אלעמאל מוחל זיין, אבער דאס איז “בני עמך”, ווייל ער איז סך הכל דיין פריינד, ער האט דיך נישט געבארגט זיין האמער, אקעי, מופט [move] ווייטער, זאל מען מוחל זיין. אבער עס איז דא אמאל וואס מען דארף נישט, מען דארף מוחל זיין, דאס דארף מען אליינס טוהן, פאר דעם איז דא א מצוה. די מצוה טייטש אז מען דארף עפעס א תורה, עפעס א אחריות, עפעס א דעת וואס זאגט אז דא דארף מען… איז וואס? ווען ס’איז דא א פאליס, מען רעדט ווייטער ביז דארט ווייטער זענען דא די מלחמות.
זכירה אלס הקדמה למעשה
היינט, סאו דעיס איז די טייטש פון מחיית עמלק. איך וויל דא ארויסברענגען די עיקר פון די חידוש וואס איך האב געוואלט זאגן איז… דער עולם איז אינגאנצן צומישט. פארוואס זענען זיי אינגאנצן צומישט? זיי כאפן נישט אז זכירת עמלק איז א הקדמה פארן מחיית עמלק.
אלע חסידישע בעלי דרשנים מיינען, אפילו מענטשן וואס זאגן נאך דעם רמב”ם, מיינען אז עס איז דא א מצוה צו שטיין אין שול און זיין ברוגז אויף עמלק. ס’איז א וועיסט אוו טיים [waste of time] צו שטיין אין שול און זיין ברוגז אויף עמלק. קיינער דארף נישט זיין ברוגז אויף עמלק, נישט היינט, נישט מארגן, נישט נעכטן, ווער עס איז עמלק. ס’איז נישטא קיין שום ענין.
פארוואס? ווייל ברוגז, יעדער זאל וויסן, מ’האט גערעדט דא א ביסל לעצטע וואך, יעדע מדה איז וועגן א מעשה. ס’איז נישטא קיין מדות וואס ענדערן פון די פנימיות. מדות איז פנימיות איז אוודאי דער עיקר. א מענטש טוט נישט אן א פילינג [feeling], אן א מדה, אן ער זאל זיין אנגערעגט אדער אנדערע. ס’איז זייער וויכטיג א דיין, איינער וואס זיין תפקיד איז דאס צו מאכן צדיק, דארף ער זיין ברוגז, אדער דארף ער זיך מאכן ברוגז אויף זאכן ווען עס פעלט אויס. א מענטש טוט נישט אן דעם.
אבער די ברוגזקייט איז כדי… [עס] מיינט אז איך האלט דאך טאקע מען דארף עפעס טון, דאס איז דער טייטש דערפון. אזוי ווי א אהבה איז דער טייטש: איך האלט דאך טאקע אז איך וויל די זאך, אז איך וויל דעם מענטש, און איך וויל אים גוטס טון, אז איך האלט דאך פון אים, און אזוי ווייטער.
אויב איינער האט ברוגז בלב, ער זאגט בלב, אן אז עס זאל מאכן קיין מעשה, האט עס נישט מיט גארנישט מיט גארנישט! דאס איז נישט פנימיות, דאס איז חיצוניות.
דואג ואחיתופל: די אמת’ע דעפיניציע פון פנימיות און חיצוניות
דאס איז וואס איך האב געוואלט זאגן, עס שטייט יעדער איינער ווייסט, אז מען דארף זיין פנימיות נישט נאר חיצוניות. א סאך מענטשן וואס זיי רופן פנימיות איז חיצוניות, און וואס זיי רופן חיצוניות איז פנימיות.
וואס איך וואלט געוואלט זאגן, שטייט אין די גמרא (סנהדרין קו:) אז דואג ואחיתופל האבן געלערנט א סאך תורה, עס האט גענומען א “מן השפה ולחוץ” [במקור: תורתם מן השפה ולחוץ], ממש חיצוניות.
מיינט א איד אז דאס מיינט אזוי: ווען ער האט געלערנט, ער האט געלערנט קאלטערהייט, אזוי עפעס א יאקע, בלא בלא בלא בלא בלא בלא בלא. א “שפה פנימי” מיינט אז ווען ער האט געלערנט האט ער געגאנגען א פייער, א סופה פנימי, ער האט געפילט די פילינג וואס מען דארף פילן ווען מען דאווענט. אזוי מיינען רוב מענטשן.
איך וואלט געזאגט א פונקט פארקערטע טייטש. איך וואלט געזאגט פארוואס? וואס איז די פראבלעם פון דואג ואחיתופל? וואס איז דואג? דואג איז געווען א גרויסער צדיק, ער איז “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'” (שמואל א כא:ח), ער האט געזעצט אין בית המקדש א גאנצן טאג.
קענסט זיין זיכער אז ווען דואג איז געקומען איינער און ער האט געבעטן א פעיווער [favor] פון אים, ער זאל זאגן אינפארמעישן [information] פאר א שידוך, האט ער געזאגט: “מממ… לשון הרע”. ער האט זיכער געזאגט א סאך שיעורים פיל מיט לשון הרע, ער האט געהאט יעדן טאג צוויי דפים חפץ חיים, ער האט זיכער א סאך גערעדט וועגן דעם ווי א גרויסער עבירה עס איז צו רעדן לשון הרע און אזוי ווייטער.
דאס איז געווען דואג, א וודאי, ער האט דאך געלערנט, ער איז “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'”. אבער עס האט זיך געמאכט פאר וואטעווער [whatever] היז אינטערעסע איז אויסגעקומען אז מען דארף זאגן לשון הרע, האט דואג געמאכט א מהלך און ער האט געהארגעט א גאנצע שטאט [נוב עיר הכהנים]. ער האט נישט געטראכט צוויי מאל דערפון, ער האט אפילו נישט חרטה געהאט.
ער זיצט אין די בית המקדש גראד, אה דער מלך האט אים געפרעגט, דו האסט דארט דורכגעגאנגען, דו קענסט מעיד זיין אויף מיר, וואס איך דארף טון? דער שאול המלך, וואס איך דארף טון? וואס האט ער אים געזאגט? ער האט זיך נישט געכאפט, סארי טאקע, יא טאקע שרעקליך געווען, מען האט געהארגעט די הייליגקייט, יא.
און אויף דעם זאגט די גמרא: ער איז א “מן השפה ולחוץ”. ער מיינט נישט צו זאגן אז ער האט נישט געפילט דעם איסור לשון הרע ווען ער האט גערעדט וועגן לשון הרע. ער מיינט צו זאגן אז ער האט עס נישט געטון! ווען עס איז געקומען לידי מעשה האט ער עס נישט געטון. סאו וואס מ’רופט א “מן השפה ולחוץ” איז ער גערעדט ביז צום סוף דורות, אזוי ווי דער סוף זמן קריאת שמע. ער האט גערעדט מיט א גרויסן קול וועגן לשון הרע, אבער געטון האט ער נישט.
“עכט” מיינט טון למעשה
און דאס הייסט מ’איז א “מן השפה ולחוץ”. אין אנדערע ווערטער, ווען מ’זאגט אז איינער איז נישט בפנימיות, ער איז נישט “עכט”. דו ביסט נישט עכט א מאמין אין דעם איסור לשון הרע. דו ביסט עכט א לשון הרע’ניק, דו רעדסט נאר דערוועגן. דאס איז דער טייטש.
וואס מיינט דו ביסט עכט? אז דו טוסט! נישט אז דו פילסט אין דיין הארץ. עס קומט נישט אריין וואס דו פילסט אין דיין הארץ. אוודאי דאס מיינט פילן אין דיין הארץ, אבער איך זאג אויב דו האסט עס באמת געפילט אין דיין הארץ – וואס דו האסט געטון, דאס איז דער טייטש פילן אין דיין הארץ, און איך האלט טאקע אזוי.
אז איך רעד דערוועגן און איך קען זאגן שיינע שיעורים און איך קען זאגן הסברים און אזוי ווייטער, איך קען זיך אפילו קאכן – עס איז זייער איזי [easy] צו קענען קאכן – דאס מיינט נישט מ’איז א “מן השפה ולפנים”. דאס איז מ’איז א “מן השפה ולחוץ”. מ’איז א “מן השפה ולחוץ” איז נאר אנדערש פון איינער וואס טוט למעשה. אין אנדערע ווערטער, ווי מער ער טוט בחיצוניות דאס הייסט אז ער גלייבט אמת’דיג דערין. דאס איז א סימן. דאס איז וואס עס מיינט.
אין אנדערע ווערטער, דאס ווארט פנימיות מיינט נישט אינערווייניג, עס מיינט “עכט”. דער היפוך פון א “מן השפה ולחוץ” איז אז ער איז עכט. אנדערש איז פעיק [fake]. אין אנדערע ווערטער עס איז נאר פון די אוטסייד [outside], אזוי ווי מ’זאגט א זילבערנע לייכטער וואס איז זילבער פון אינערווייניג אויך, ער איז נישט קיין גאלד פלעיטעד [plated], רייט? ער איז נאר פון דרויסן זילבער, נישט עכט זילבער. זיין פראבלעם איז אז די פנימיות פנימיות איז נישט בעסער פון די חיצוניות. עס איז נישט עכט, עס איז א שקר. ער איז נישט עכט זילבער, ער איז זילבער פון דרויסן אבער נישט פון אינערווייניג. וויאזוי זעט מען דעם חילוק? עס איז נישט ווי מ’זעט, עס איז עכט. עכט איז דער טייטש ער איז אינגאנצן עכט, ער זאגט נישט נאר אז ער איז.
דאס וואס אונז רופן פנימיות מיינט אז ער טוט, נישט אז ער פילט אינערווייניג. נישט אז דאס פילן אינערווייניג איז א סימן אויף וואס ער טוט אינדרויסן. ער איז טאקע אזוי, ער איז עכט. וואס מיינט עכט? עכט מיינט איינער וואס טוט טאקע. דאס איז דער טייטש עכט. ער טוט טאקע.
משה רבינו, שלא לשמה, און סוף הכבוד לבוא
דרך אגב, ער קען אפילו פון דעם רעדן. דא זענען דא צוויי סארט מענטשן: א צדיק גמור, א צדיק שאינו גמור, אדער דער בינוני פון תניא אדער א משה רבינו פון רמב”ם. משה רבינו איז נאך אלץ עכט. משה רבינו איז נישט קיין “מן השפה ולחוץ”. ער טוט עכט גוטע זאכן. ער פארשטייט נאר נישט פארוואס ער טוט עס. ער וויל עס נישט אליינס, ער וויל עס פאר אנדערע, ס’איז שלא לשמה. אבער “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא איז נישט דא ביי שלא לשמה. סוף הכבוד איז סאך ערגער פון שלא לשמה, אדער מען קען זאגן שלא לשמה אויב מען וויל, אבער דאך זאגט תוספות ס’איז דא פארשידענע זאכן וואס מען רופט שלא לשמה, נישט אלעס איז דאס זעלבע.
“סוף הכבוד” מיינט אז דו ביסט נישט עכט. דו טוסט עס נישט. דו האלטסט אפילו נישט ביים טון, דו האלטסט ביים רעדן דערפון, דו האלטסט נישט ביים טון. דיין האלטן איז פעיק. ס’איז נישט עכט. דאס איז דער טייטש פון א סוף הכבוד, דאס איז דער טייטש אז איינער איז עפעס נאר פעיק, נאר פאר דרויסן.
ער פארשטייט נאר נישט פארוואס ס’איז גוט. ער וויל עס נישט אליינס. ער וויל עס פאר אנדערע, אזוי ווי א סוף הכבוד. אבער יעדער מען דארף זיין גערעגט און דאס מיינט עכט זיין? מען דארף זיין אזוי גערעגט אז מען טוט עס עכט. אויב ער איז זייער גערעגט אבער ער טוט נישט גארנישט, איז נישט אינטערעסאנט. דארף מען נישט זיין גערעגט, ס’איז קיין שום מצוה.
יא. ס’איז דא א… א ניין, דער מבחן… יא, ס’איז דא א מידה פון לשון הרע, און ס’איז דא א פעולה פון לשון הרע. אזוי ווי יעדע זאך, נישט רעדן לשון הרע איז ווייל ער רעדט נישט. ער רעדט וועגן נישט רעדן לשון הרע, און ער רעדט אליין לשון הרע. ער קאכט זיך דערין, ער זאגט א שארפע דרשה, ער שרייט, קולות וברקים, ער פילט זייער שטארק אז מען טאר נישט רעדן לשון הרע, ער מיינט זייער שטארק אז ער וויל נישט רעדן לשון הרע.
סיכום: רצון מעסט זיך אין מעשה
די נפקא מינה פון דעם איז, אז “וועלן” איז גארנישט. און סאך מענטשן זאגן נאך פונעם חידוש: “יעדער וויל זיין גוט, ער איז נאר למעשה נישט גוט”. דאס איז א טייטש פון א סוף הכבוד, עקזעקטלי יענץ. יעדער איינער פרעגט אים, זאגט ער ער וויל זיין גוט. יא, ער זאגט. אבער ער וויל נישט זיין גוט. פארוואס? ווייל ער איז נישט גוט. נישט נאר פארוואס? דאס מיינט אז ער וויל נישט זיין גוט. ווייל ער איז נישט גוט.
איך רעד נישט פון איינער וואס האט א גאנצע מלחמה וואס ס’גייט, אדער ער האט עפעס מניעות חיצוניות. איך רעד דאך נארמאל. ער וויל נישט זיין גוט. ווען דער רמב”ם זאגט אין הלכות גירושין (פ”ב ה”כ), יא, אז א מענטש זאגט “רוצה אני” איז עס גוט ווייל ער וויל דאך זיין… מיינט ער נישט צו זאגן אז אמת’דיג אין הארץ וויל ער. ער מיינט למעשה ווילסטו! נישט צוויי למעשה ביי דעם מעשה. הייסט עס צו פרעגן, באופן כללי וויל איך נישט. ניין, באופן כללי ווילסטו אויך! דו ווילסט זיך באופן כללי, דו ווילסט זיין א איד, דו ווילסט נישט אז דו ווילסט, דו ווייסט נישט אז דו ווילסט, ווייל דו ביסט.
איינער וואס ער קומט אין בית המדרש יעדן טאג, יא, ער קומט יעדן טאג, און ער קומט נישט מיט קיין גרויסע חיות, ער קומט סתם. יא? פרעגט מען אויף אים: דו קוקסט ווער עס קומט צום בית המדרש בפנימיות אדער בחיצוניות?
ער קומט בפנימיות! וויאזוי ווייס איך? ווייל ער טוט עס! אפילו ער קען זיך נישט קיין שיינע הסבר פארוואס ער טוט עס, אדער ער טאנצט נישט ארויף און אראפ, ער זאגט נישט קיין… ער קאכט זיך נישט.
דא א צווייטער וואס ער קאכט זיך זייער שטארק, אבער ער קומט נישט! ער איז מן הסתם פיל מיט חיצוניות.
פנימיות, שקר, און די מצווה פון מחיית עמלק בזמן הזה
(Penimiyus, Falsehood, and the Mitzvah of Obliterating Amalek in Our Times)
אינהאלט: דער שיעור ענדיגט זיך מיט א טיפן בליק אויף דעם חילוק צווישן אמת’ע פנימיות און דמיונות. דער רעדנער איז מסביר אז פנימיות מעסט זיך אין מעשים, נישט אין געפילן (“קאכן זיך”). ער ברענגט אראפ דעם יסוד אז א מענטש טאר זיך נישט פאפען אז ער איז א “גוטער מענטש” ווען זיינע מעשים ווייזן אנדערש. צום סוף ווערט דאס פארבינדן מיט דער מצווה פון מחיית עמלק: דער רמב”ם פאדערט שנאה (פיינטשאפט) אלס הכנה למלחמה, אבער בזמן הזה איז די מצווה געווארן א סימבאלישע “זכירה” און א לימוד התורה, וויבאלד עמלק עקזיסטירט שוין נישט בפועל.
—
פנימיות קעגן חיצוניות: די “פורים תורה” פון אמת
(Penimiyus vs. Chitzoniyus: The “Purim Torah” of Truth)
איינער וואס קומט אין בית המדרש יעדן טאג — יא, ער קומט יעדן טאג, און ער קומט נישט מיט א גרויסע יחידות [fanfare/uniqueness], ער קומט סתם. יא, פרעגט מען אויף אים: דו קוקסט וואס קומט אין בית המדרש, איז דאס פנימיות אדער חיצוניות?
ער קומט בפנימיות! ווייל ער ווייסט, ווייל ער טוט עס. אפילו אז ער קען זיך נישט קיין שיינע הסבר פארוואס ער טוט עס, אדער ער טאנצט נישט ארויף און אראפ, ער זאגט נישט קיין… ער קאכט זיך נישט.
און א צווייטער, וואס ער קאכט זיך זייער שטארק, אבער ער קומט נישט! ער איז מן השפה ולחוץ! ער וויל זייער שטארק, ער וויל אזוי שטארק אלץ געגועים [yearnings] און רצונות [desires] און כיסופים [longings], אבער ער טוט עס נישט! ער איז מן השפה ולחוץ!
דער וואס ער קומט, ער האט נישט קיין מושג פארוואס ער קומט. פרעגסט אים, ווייסט ער נישט… ער קען נישט קיין שיינע תורות, ער קען נישט קיין הסברים — נישט חסידישע תורה, נישט קיין ליטווישע תורה, נישט קיין רמב”ם, ער קען נישט גארנישט זאגן. למעשה קומט ער… פשט איז: ער איז עכט. דאס איז וואס ער איז עכט. פארדעם קומט ער. ווייל ער וויל קומען.
פארשטייסט? דאס איז א “פורים תורה”, איך וויל מאכן אן היפוך [a reversal]. אלעס וואס דו האסט געמיינט ביז יעצט איז פנימיות — איז חיצוניות; און אלעס וואס דו האסט געמיינט איז חיצוניות — איז פנימיות.
וויאזוי וואלט עס אנגעקומען? דאס איז די גרויסע זאך, זייער א וויכטיגע זאך. נישט א סימן, נישט בתור סימן, ניין — בתור וואס מען מיינט. איך דארף מסביר זיין דאס עקסטער אפשר שוין צען-צוואנציג מינוט. דאס איז דער טייטש, ווען מען זאגט אז א מענטש זאל זיין עכט, וואס דאס איז דער טייטש פון זאגן אז עס דארף זיין פנימיות. דאס איז וואס מען מיינט.
די פסיכאלאגיע פון זיך פאפן: “איך בין נישט קיין גנב”
(The Psychology of Self-Deception: “I Am Not a Thief”)
מ’קען קלערן אז זיין כוונה איז א פראבלעם, זיין טייטש… ניין. מיר קענען נישט. ניין. זיי האבן עס גערעדט, די איינציגע זאך וואס ער קען געשען איז אזוי ווי מיר האבן גערעדט לעצטע וואך: ער קען נישט כאפן אז דאס איז א גניבה.
אליינס האט ער געהאט קיין breakthrough [פריצת דרך]. ניין, נישט מסכים. ניין, נישט דאס הייסט א נסיון. א נסיון איז נאר א טייטש. איך האב געזאגט לעצטע וואך דעם טייטש פון א נסיון, איך קען עס אויסגעבן דעם שיעור, איך קען יא אויסגעבן. איך האב לעצטנס דא געזאגט דעם טייטש, דאס איז א פשט וואס איז דער טייטש פון א נסיון. א נסיון טייטש אז דו האסט נישט קיין מענטשליך… איך קען מענטשן, איך זאג דאס א בעסערע פשט דא.
ער האט נישט געכאפט אז דאס איז א גניבה. ס’איז נישטא קיינער וואס… דער וואס ער זאגט, דער וואס ער זאגט, דער וואס וויל זאגן, דער וואס זאגט: “איך כאפ יא אז ס’איז א גניבה, איך טו עס עניוועי [anyway] ווייל איך וויל עס…” — פשט איז: דו ביסט א גנב! No problem! זאג נישט: “איך בין נישט קיין גנב!” דו ביסט יא א גנב!
דאס איז דער טייטש פון א גנב! א גנב איז א מענטש וואס האט ליב צו גנב’ענען! נישט ער גנב’עט טאקע — ער האט ליב צו גנב’ענען. נישט “ער איז א גנב” [במקרה], נאר ער האט ליב צו גנב’ענען! דאס טייטש א גנב!
וואס מיינט אז דו קענסט זיך נישט איינהאלטן? ס’איז א מציאות פון א מענטש, ס’איז נישט נאר א זאך. דאס איז נישט בלויז א “זאך”. וואס מיינט אז דאס איז א שקר? ס’איז א בלאף, אבער דו כאפסט נישט. איך קען דאס מסביר זיין אויף יענע וועג: ס’איז א בלאף וואס מענטשן פארקויפן זיך אליינס, כדי צו זיין אין הספד ס’זאל אויסזעהן שענער ווי זיי זענען עכט. דאס איז וואס איך זאג, נישט נאר איך, ראשונים און אחרונים זאגן דאס אויך. חוץ מענטשן וואס האבן נישט געכאפט דאס זיך אליין, לעבן זייער גאנצע לעבן אין דעם דמיון אז זיי זענען בעצם גוטע מענטשן וואס האבן “יצר הרע שטיקער” — אבער דו ביסט א שלעכטער מענטש! הייב אן צו ווערן א גוטער מענטש.
תירוצים פון יצר הרע קעגן קלינישע עדיקשן
(Yetzer Hara Excuses vs. Clinical Addiction)
אזוי האלט איך. איך האלט אז דאס אליין איז א טעות איינס, און דער גאנצע שטיקל תורה וואס מען רעדט יעצט ארום דעם יצר הרע, דאס איז פונקטליך וואס איך זאג.
ס’איז דא איינער וואס וויל עסן פאפקארן. וואס מיינט ער וויל נישט עסן פאפקארן? ער האט גארנישט קעגן עסן פאפקארן. ער האט קעגן ווערן גראב אדער עסן סתם דזשאנק [junk], יא? אבער, אין דער מעשה, ער כאפט נישט אז דאס האט מען געמיינט. ער מיינט אז איין פאפקארן זאגט טאקע נישט… ניין, ער מיינט אז מען כאפט נישט. דאס גיט מען פאר דעם מוח. דער מוח וועט פילן comfortable [באקוועם] מיט דעם, מיר רעדן מיר זיך איין עפעס. ניין, מ’גיט נישט. דאס איז נישט קיין תירוץ, דאס איז עכט פארקערט, דער תירוץ איז דאך סתם תירוצים. “איך וויל דיך טון, איך האב א יצר הרע” — ניין, וואס עס עכט גייט פאר איז א clinical addiction [קלינישע עדיקשן/צוגעבינדנקייט].
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. איך רעד פון נארמאלע מענטשן. איך רעד נישט פון קראנקע מענטשן בבחינת בריאות הנפש. Addiction ווייס איך נישט. אויב עס איז דא אזא זאך, דארף מען לערנען הלכות… whatever. עס איז דא different problems [פארשידענע פראבלעמען]. עס איז דא אלע מיני problems פון מענטשן. איך רעד יעצט פון נארמאלע מענטשן. ס’איז נישט דא אזא זאך. דאס הייסט זיך אליין אויסנארן. דאס איז א בלאף.
איך האלט אז מענטשן זאגן זיך א גאנצע שקר אז זיי זענען גוטע מענטשן. זיי זענען נישט קיין גוטע מענטשן. זיי האבן זיך איינגערעדט. פארוואס יעדער האט זיך איינגערעדט אז ער איז א גוטער מענטש? קענסטו זאגן based on what [אויף וואס איז דאס געבויט]? נישט based on וואס דו טוסט — based on וואס דו דמיינסט! וואס גייט מיך אן דיין דמיון? דאס הייסט מיר א “סופר אגא” [Super-Ego], דו קענסט רעדן שיין — who cares? וואס מיינט דאס, פארוואס איז דאס גוט בכלל? ווער האט ענק פארציילט אז דאס איז גוט?
שולד-געפילן (Guilt) און חרטה
(Guilt Feelings and Regret)
ער פילט guilty [שולדיג] נאכדעם. פילן guilty איז די ערגסטע זאך אין דער וועלט, עס מאכט מענטשן ערגער. אקעי, “איך האב נאך דעם guilty אזוי שנעל ווי מעגליך פילן” — וואס ווייזט עס? ער באשטייט ער האט חרטה. דו ווייסט גארנישט. פארוואס פילט ער guilty? ער פילט נישט guilty, עס איז נאך חרטה.
וואס מיינט פילן guilty? די זעלבע זאך: וואלטסטו דיך געפילט guilty וואלטסטו צוריקגעגעבן די געלט. יא? וואס פילט ער נישט guilty? איך קען דעם מענטש, ער זאגט מיר: “איך האב דיך באגנב’עט מיט א מיליאן דאלאר. איך פיל זיך אזוי שלעכט, דו ביסט א צדיק, דו ביסט א גנב…”
וואלסטו דיך געפילט — צוריקצוגעבן די געלט! וואלסט אפילו צוריקגעגעבן צוויי מאל ווייל דו פילסט זיך אזוי שלעכט. ניין, דו פילסט דיך נישט שלעכט, דו זאגסט נאר אז דו פילסט זיך. דאס ווארט “פילן” איז אזא פאני [funny/מאדנע] ווארט אלעס. דו פילסט דיך נישט שלעכט, דו זאגסט אז דו פילסט זיך. ער קען זאגן, ער זאגט עס פאר זיך אליין, ער זאגט עס נאר אויפן קול, ער זאגט עס פאר זיך אליין, ער זאגט עס נאר.
ער האט זיך דערמאנט צוריק אז ער דארף אזוי טון. ער דארף עס טון, דורך דעם internalize’ן [אינערליכע מאכן]. עקזעקטלי [פונקטליך], דורך עס טון, דורך דעם internalize’ן. דורך “שלא לשם בא לשם”. איך הייל נישט דארט. ס’איז א זאך. פארגעס דערפון.
דער רמב”ם און מלחמת עמלק: שנאה אלס הכנה
(The Rambam and the War Against Amalek: Hatred as Preparation)
אוקעי, דאס איז אן אנדערע שיעור, איך קען נישט אלעס אויף איין מאל. איך זאג נאר די עיקר דא איז: איך פארשטיי זייער גוט די רמב”ם וואס ער האט געמאכט לגבי מלחמת עמלק.
איינער וואס איז זייער… איך זאג דיר אז דער מענטש וואס ער איז געגאנגען צו יענע שמועס, יעדער יאר איז זיין ברוגז אויף עמלק, עס זאל קומען למעשה — ער האט עס בכלל נישט, ער האט נישט גארנישט צו טון. ס’קען זיין אז ער טוט, ס’קען זיין אז ער טוט נישט, ס’האט גארנישט צו טון מיט דעם. איך קען דאך דעם מענטש, רבונו של עולם, איך רעד נישט פון אים. ער זאגט יעדן טאג דרשות וועגן וויאזוי מען דארף אהבת ישראל, יעדן טאג דרשות נישט צו רעדן לשון הרע. ווען עס קומט למעשה — איך זאג נישט אז ער רעדט יא אדער ער רעדט נישט — אבער קיין שייכות האט עס צו די דרשות גארנישט.
ווייל ס’מיינט א certain [געוויסע] מענטש. איך קען נאך א סך מענטשן, נאר איין מענטש איז א ברוגז אויף עמלק. א סך מענטשן, א סך מענטשן actually. איך רעד פון די גוטע מענטשן וואס אונז רופן גוט, nice people, most of them are just this — מן השפה ולחוץ. די מענטשן וואס זענען עכטע גוטע מענטשן, געווענליך זאגן זיי נישט אזעלכע שיינע דרשות דערוועגן. זיי פלעין [פשוט] טוען עס.
ניין, נישט דוקא. איך האב נישט געזאגט אז שטילע מענטשן זענען בעסער. שטילע מענטשן זענען גארנישט בעסער ווי loud [הויכע/רועשיגע] מענטשן, ס’האט גארנישט צו טון מיט דעם.
וואס איז געווען די connection [פארבינדונג] מיט דעם רמב”ם?
די connection איז נאר אז דאס איז א דראמא. דער רמב”ם האט זייער גוט פארשטאנען אז כדי אויסצומעקן עמלק, מוז זיין א מצוה פון פיינט האבן עמלק. אבער די מצוה איז פיינט האבן. וואס מיינט פיינט האבן? פיינט האבן מיינט נישט זיצן און פיינט האבן ביי מיר אין דער היים. אין לעיקוואד, וואס מיינט “פיינטום” [hatred/enmity]? “פיינטום” מיינט אז בעפאר מ’גייט אין א מלחמה, דערמאנט מען זיך אז מ’דארף מאכן א מלחמה. ס’קומט זיך אים א מלחמה, דאס הייסט “פיינטום”.
ס’הייסט, ס’הייסט, ס’הייסט: דיך קומט זיך מחיית עמלק. נישט דיך — עמלק, יא? פאר אים קומט זיך דעיס דער טייטש: מחיית עמלק. און ווען מ’גייט טון מחיית עמלק, עס איז נישט קיין שום ספק אז מ’דארף זאגן קיינער איז נישט מצווה צו ליינען די מצווה מחיית עמלק, וואס ער מאכט פורים פאר די רבונו של עולם. ס’איז נישטא קיין שום אזא מצווה.
זכירת עמלק בזמן הזה: א מנהג און א לימוד
(Remembering Amalek Today: A Custom and a Study)
ס’איז א שיינע מנהג אז פאר פורים ליינט מען א פרשה אין די תורה וואס האט צו טון מיט פורים. אויב איינער וויל קען ער זאגן אז דאס איז א מצווה, נישט אזוי, איך ווייס נישט, חוץ פון דעם איז נישטא אזא מצווה.
די גאנצע זאך פון די גאנצע זאך אין גלות האט מען געמאכט מיט מחיית עמלק א שטיקל זאך. ניין, די גלות האט געמאכט א דראש, אז ווען אונז מ’פייערן פורים און אונז פארברענען המן און דעם שווארצן פערד, דעמאלטס איז דאס א סימבאלישע מחיית עמלק. און כדי דעיס, גרייט מען זיך צו שבת פארדעם, מ’רעדט דערוועגן, און וואס קען מען טון? דאס איז דער “זכור ונעשה”. דאס איז דער גלות פשט, אדער דער פורים פשט. עקזעקטלי. דער גרייט זיך אן און זיך שטארק קלאפן ביי המן.
איך האב א פשוט’ע פשט. דו מוזט געדענקען אז יעדער יאר כדי דאס זאל קומען למעשה… אויב עס וועט זיך פארגרייכן דאכט זיך. איך הער, איך ווייס, אז ס’איז דא לערנען מענטשן, אבער עס איז נאך אלס א דוחק גדול. ווייל ווער איז דער עמלק? נאכאמאל, דער עמלק פון דער תורה עקזיסטירט שוין נישט… ס’איז א דעה, עס איז פאר דוד המלך מיין איך. שטייט כמעט בפירוש אין פסוק, אז דוד המלך האט געהרגעט די לעצטע עמלקים. אבער וואס איז יעצט? די מצווה פון די זכירה איז אייך פארזאגט געווארן ווען ס’איז שוין נישט געווען קיין עמלק, הא?
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט ווען ס’איז געווארן די תקנות, ס’איז א תקנה דרבנן לויט וואס איך זאג, איז מיט די רבנן. עס איז נתקן געווארן. ניין? אגען [again], ווייטער גייסטו חומש. העלפט מיך נישט דער פסוק. דו זעסט דאס די אידן… ווייסט דו זעסט די אידן וואס האבן געליינט יעדן יאר פרשת זכור? זענען זיי זיך מער געקומען אין היטלער טאקע? עס העלפט נישט! עפעס שוין מיין?
איך זאג דיך אז אונזער פורים וואס מען גייט קלאפן המן, אדער מען גייט טון וואס מען טוט פורים, זאל מען זיך צוגרייטן דערפאר שבת זכור.
וויאזוי גרייט מען זיך צו? מען לערנט די תורה. עס איז געווארן א זאך, מען לערנט די תורה וואס זאל מען טון דערמיט. פארדעם די אידן וואס שיקן זיך שבת זכור, זיי ווילן טאקע, זייער טבע וויל טאקע. ס’איז דא וואס זיי ווילן. ווילסטו זען אז עס וועלן? דאס איז די ראיה אז עס זיי ווילן, ווייל עס וועלן עס ווען שוין ווילן זאגן.
אקעי, לאמיר זאגן איין שבת זכור. דאס איז די פינפטע מאל למעשה דא אין ברוקלין אין קראון הייטס, דאס איז דער נחמן און דחיסי מלך [?]. אין דרויסן וואס מען הערט שרייען. איך האב אמאל געטראכט, האבן דאס איז געווען דאס די חלוצים [?], ארץ ישראל’דיגן מיליטער. דאס איז דער ראשון איבער מען האט קידוש, דערשיפט זיך און וויאנג דער פאלק ווערט גערופן, ווי גייט מען פארשטיין אז איינער איז א אייניקל? א לכאורה דארף דאך א שיעור אז זיין פון משפחת בית דוד, און דארף עס נישט דאך איז דיינער אייניקל? אדער איינער וואס איז נישט מסתבר אז ער רופט זיך אלס א ממש דאך פון משפחת בית דוד. עס איז טאקע א פראבלעם. נישט נוגע.
אקעי איך דארף מאכן דעם ווידעא. דאס דאך פעלט נישט פארקערט, דאס דאך איז נישט גענוג.
סיכום השיעור 📋
The Rambam’s Framework for Mitzvos Amalek: War, Memory, and Moral Action
The Rambam’s Revolutionary Codification and Methodology
Before the Rambam, when asked “What is the Jewish legal code?”, there was no single organized answer — only the vast sea of Talmud Bavli, Yerushalmi, Sifra, and Sifri. The Rambam saw this gap (“ראיתי עמי בלא ספר חוקה”) and undertook to write the Mishneh Torah, the first and last comprehensive halachic code. His foundational rules (shorashim) in Sefer HaMitzvos establish key criteria: a mitzvah must be נוהג לדורות (applicable for all generations), not merely a one-time prophetic command, and must represent a distinct general law even if rarely occurring practically. The Rambam took the Chumash text seriously, sometimes deriving mitzvos almost entirely from pesukim and Midrashei Halacha rather than Gemara sugyos — as with לא תחמוד / לא תתאוה, where virtually no Gemara discusses the parameters.
The Mitzvos of Amalek: Sources and Textual Challenges
The mitzvos related to Amalek — zechirat ma’aseh Amalek (remembering), lo tishkach (not forgetting), and mechiyas Amalek (obliterating) — have virtually no Gemara discussion anywhere in Shas regarding their halachic parameters. The Rambam relies primarily on a beraisa stating “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” (appointing a king, building the Beis HaMikdash, destroying Amalek’s seed), and the Sifri on Devarim which darshens “זכור בפה, לא תשכח בלב.” A major difficulty the Rambam raises is that these nations no longer exist — “בא סנחריב ובלבל את האומות.” In Moreh Nevuchim (II:32), the Rambam explains that “mechiyas zecher Amalek” refers to obliterating the name and identity (שם) of the nation as a collective, not biological descendants (זרע).
Parshas Zachor: A Surprising Disconnect
The Rambam never connects the mitzvah of zechirat Amalek to the kriyat haTorah of Shabbos Zachor. He lists Parshas Zachor in hilchos kriyat haTorah alongside all other readings with no special distinction. The Gemara in Megillah derives from “נזכרים ונעשים” that one should first speak about Amalek before performing Purim mitzvos, but this does not establish a Torah-level obligation specifically through Torah reading. The popular notion that Parshas Zachor is a de’oraisa obligation through kriyat haTorah originates with Tosafos, who sought to identify a biblical kriyat haTorah to resolve whether Torah reading can be fulfilled “בכל לשון.” This connection is a chiddush peleh — innovative pilpul rather than straightforward reading.
The Construction of Hilchos Melachim and Placement of Amalek
The Rambam placed hilchos mechiyas Amalek within Hilchos Melachim u’Milchamos because any proper legal code for a nation must include laws governing warfare and kingship. This was revolutionary — there is virtually no masechta in Shas dedicated to these topics. The Rambam essentially created a new “masechta” from scratch, gathering scattered mitzvos relating to how a Jewish king conducts himself and how wars are fought. He was the first and last Jewish authority to codify Hilchos Melachim — the Shulchan Aruch and Aruch HaShulchan never formulated laws of warfare.
In areas like korbanos, the Rambam had too many mitzvos and needed to consolidate. But in Hilchos Melachim, he faced the opposite problem — a shortage of mitzvos. He therefore actively sought mitzvos to include: the prohibition against fearing the enemy (“lo sa’arotz mipneihem”), settling Eretz Yisrael, the prohibition of returning to Mitzrayim, and the mitzvos of Amalek.
The connection between Parshas Zachor and Purim is al pi drash, not al pi pshat. Haman being called “Agagi” is itself a midrashic identification. The Jews in Shushan fighting Haman’s forces were understood to fulfill mitzvas mechiyas Amalek through the principle that one who does “ma’aseh Amalek” is considered Amalek — parallel to the Targum’s interpretation of “pokeid avon avos al banim” as “b’oso ma’aseh avoseihem.”
Categories of War and the Nature of Milchemes Onesh
Drawing primarily from Moreh Nevuchim (Part 3, Chapter 45), several categories of war emerge: (1) milchemet haganah — defensive war; (2) milchemet kibbush — war of conquest; (3) milchemet reshut — optional war for expansion; and crucially (4) milchemes onesh — punitive war functioning as divine punishment for war crimes. This last category is key to understanding mechiyas Amalek.
Amalek was the first “war criminal” — they attacked a peaceful people in the desert in a manner violating basic norms of warfare (“not like a gentleman”). The punishment for repeated, extreme war crimes is total destruction — including family and possessions — following yishme’u v’yira’u (that others should hear and fear). This parallels ir ha-nidachas, which similarly requires an army and functions as war-like punishment. The sheva amim (seven Canaanite nations) were treated differently — their displacement was about conquest and removing idolatry, not punishment for sin, since one cannot punish a tinok she-nishba.
Zechirat Amalek: The Moral Case for War
Based on the Rambam in Sefer Ha-Mitzvos, the remembrance focuses on the war crime itself, not the punishment. Every war requires a moral component and propaganda — soldiers must understand why they are fighting. No nation has ever gone to war without first persuading its people of the cause’s justice. Modern examples include George W. Bush briefing about Saddam Hussein’s evil before the Iraq War, and the U.S. Army’s official division funding movies during WWII to promote the war effort.
Zechirat Amalek is the Torah’s mandated “moral case” for the punitive war — the ongoing obligation to articulate and remember what Amalek did so the nation understands the justice behind mechiyas Amalek. This is why it constitutes a separate mitzvah from the actual obliteration — it serves the essential function of moral persuasion that every legitimate war requires.
The Necessity of Perpetual Memory
No leader can force a nation to war through coercion alone — there must be persuasion (shiknua). Even Putin, invading Ukraine, had to deliver a public lecture justifying the war. The natural human tendency is to forget — even personal wrongs, and certainly wrongs done to previous generations. When wrong was done to a tzibbur (collective), the problem intensifies because “ein tzibbur meisim” — a collective doesn’t die like an individual, so grievance persists across generations even as memory fades.
The Holocaust illustrates this powerfully. Immediately after the war, virtually every Jew understood that justice demanded severe retribution against the Germans — groups even planned to carry this out. Yet within years, most Jews accepted German reparations as mechilah, using flimsy justifications like “lo yumsu avos al banim.” The Morgenthau Plan — the original Allied plan to permanently reduce Germany to an agrarian society — was being implemented before the Marshall Plan replaced it. This forgetting happened with shocking speed, proving that without a mitzvah of remembrance, even the most obvious demands of justice (middah k’neged middah) will be abandoned.
Amalek’s essential achievement — historically and in modern parallels — is demonstrating that destruction of Jews “ken zein” (is possible). The purpose of a punishment war and the mitzvah of zechirah is to restore the reality that attacking Jews “ken nisht zein” — to make the cost so absolute and memorable that it becomes inconceivable. This requires responses beyond proportionality — “shiv’asayim yukam Kayin, u’Lemech shiv’im v’shiv’ah.” The Torah mandates perpetual zechirah because without it, human tendency to forget guarantees the deterrent effect erodes.
The Moral Necessity of Punishment and the Role of Ka’as
Rashi’s comment on “lo sachos eincha al ha’rotze’ach” anticipates the “wisdom of Gandhi” — that killing a murderer only doubles the death. Rashi reframes the issue: the question is whether retzicha (murder) is mutar or assur in the world. When a murderer goes unpunished, murder effectively becomes permitted. The only way to restore the prohibition is through execution (or permanent imprisonment). People forget, and once a crime’s horror fades, the crime becomes tolerated.
Regarding Shaul HaMelech’s failure with Amalek: his war was not revenge for what Amalek did at Yetzias Mitzrayim centuries earlier. Amalek fought against the Jews seventeen times throughout Tanach. Shmuel HaNavi’s message was that Amalek had a continuous, unbroken pattern of aggression — “it’s their culture” — and Shaul lacked the courage to punish them for recent actions. His “chemlah” (pity) on Agag reflected aristocratic reluctance of kings to execute kings.
A major chiddush emerges regarding ka’as (anger). Drawing on the Rambam in Hilchos Melachim and Hilchos De’os, every midda has its proper domain: ta’avah belongs to eating, nedivus to money — and ka’as belongs to asiyas tzedek (pursuit of justice). When the Torah describes Hashem as “Keil kana v’nokem,” this reflects the inner movement driving a person to stand up for righteousness. Beyond the mitzva of the ma’aseh of mechias Amalek, there is a mitzva on the midda — one must cultivate righteous anger before going to war. This is the specific function of the Kohen Mashuach Milchama: to arouse the people, remind them of Amalek’s wickedness, and generate sufficient ka’as for punishment. Without this emotional arousal, human nature tends toward insufficient action.
This ka’as does not mean being “farloiren” (losing oneself) — a person can be intensely angry while maintaining full rational control. Peace overtures (shalom) always come first — the ka’as is only me’orer after peace talks fail.
Penimiyus vs. Chitzoniyus: The True Meaning of Authenticity
The ka’as required for milchemes Amalek is not about being “farloren” (out of control). One can be genuinely angry while remaining composed. The mitzvas zechirah is directed at the one responsible for the ruach hamilchama — the navi or kohen maintaining spiritual morale — not the general managing practical strategy.
The central chiddush: the olam is entirely confused about Parshas Zachor. All the chassidishe ba’alei darshanim think there is a mitzva to stand in shul and be angry at Amalek. This is a waste of time. Nobody needs to be angry at Amalek today. Zechirah only has meaning as preparation for action (mechiyas Amalek). Without the prospect of action, the anger is meaningless.
Drawing on the Gemara about Do’eg and Achitofel who were “nispeh lachutz” (absorbed only externally): this does not mean they learned Torah coldly without feeling. Rather, they didn’t act on what they learned. Do’eg sat in the Beis HaMikdash, surely gave shiurim about lashon hara, yet when it came to action — informing on Nov ir haKohanim — he didn’t hesitate. Being “nispeh lachutz” means knowledge and feelings don’t translate into ma’aseh. The opposite — penimiyus — doesn’t mean feeling deeply inside; it means being echt (genuine), proven by action. Someone who comes to the beis midrash every day without great excitement is acting b’penimiyus because he actually does it. Someone who “kocht zich” passionately but doesn’t come is chitzoniyus.
This connects to the Rambam in Hilchos Gerushin — when a person says “rotzeh ani,” it reflects genuine will demonstrated through action. Every midda exists for the sake of a ma’aseh. Anger without action is pointless; love without deeds is empty. The distinction is between shelo lishmah (doing the right thing for wrong reasons, which is still genuine action) and sof hakavod lavo (pure fakeness — talking about goodness without doing it). Zechiras Amalek as mere emotional arousal in shul, disconnected from actual mechiyas Amalek, is the very definition of chitzoniyus.
The Galus Reality of Zechiras Amalek
People convince themselves they are “good people with a yetzer hara problem,” but this is a bluff. A ganav is not merely someone who steals — he loves to steal; that is his metzius. Feeling guilty afterward proves nothing — if the guilt were real, one would return the money. True internalization comes only through action — through “shelo lishma ba lishma.”
The Rambam understood that mechias Amalek requires hating Amalek, but this hatred means something practical — remembering before going to war that war must be waged, not sitting at home cultivating abstract enmity. Since Amalek as a nation no longer exists (David HaMelech killed the last Amalekites), the mitzva of zechira has become a takanah d’rabbanan connected to Purim observance. Parshas Zachor before Purim, klapping by Haman’s name — these are symbolic mechias Amalek, a galus adaptation. Jews who read Parshas Zachor every year were not better prepared for Hitler. The mitzva in galus has become about learning the Torah of Amalek and preparing for Purim rather than actual warfare — a dochak gadol but the honest reality of the mitzva’s current application.
תמלול מלא 📝
דער רמב”ם’ס צוגאנג צו מנין המצוות און די הקדמה צו מחיית עמלק
אינסטרוקטאר:
שוין, אז ס’גייט שוין. איך גיי נישט רעדן וועגן עמלק… אדער אפשר יא? אדער עכ”פ רמז. יא, עקזעקטלי [בדיוק]. ס’איז עפעס אומגלויבליך, ס’איז זייער אינטערעסאנט. אה, איך קען יא רעדן וועגן עמלק. ווייסטו וואס? איך קען יא. איך קען יא.
דער עולם ווייסט פשוט פשט, יא? אמת, מ’קען דאך אנקומען פון דעם ווייטער. איך וויל היינט געבן פשוט פשט. ס’איז א זייער וויכטיגע זאך. ס’איז אן אבן יסוד פאר כל התורה כולה. ס’איז מיר געקומען א גרויסע השתלשלות, איך האב געכאפט אז אלעס איז קאנעקטעד [פארבינדן]. אלע מיינע שיעורים פאר די לעצטע פאר יאר, אלעס האט איין שורש. איך ווייס, איך געדענק נישט אלע שיעורים אויסנווייניג, איך גיי דאס נישט אלעס פארשטיין. איך וועל פרובירן צו גיין סלאו [שטייט].
אבער קודם לאמיר אנהייבן מיט עמלק. סדר, מחיית עמלק. דער עולם ווייסט, יא? יעדער איינער ווייסט אז ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך.
די נויטווענדיגקייט פאר א “ספר החוקים”
ס’איז געווען א איד, דער רמב”ם, ר’ משה בן מיימון. ער האט מחליט געווען אז ער גייט טון א זאך וואס קיינער פאר אים האט נישט געטון. דאס גייט נישט זיין א שיעור אויף יענע נקודה, איך פאר נאר אריבער. אבער דאס איז: ער וועט אראפשרייבן וואס דער געזעץ פון די אידישע רעליגיע איז בכלל.
ער האט געזען אז יעדע רעליגיע האט א געזעץ-בוך. דער זאגט אז די ליסט פון געזעצן איז אזוי און אזוי, יענער זאגט אז די געזעצן זענען אזוי און אזוי. אבער קיינער [ביי די אידן] ווייסט נישט דעם ענטפער. מ’קומט צו א איד און מ’זאגט אים: “קענסטו מיר ווייזן אין דיין געזעץ-בוך?” זאגט ער: “ס’איז דא א גמרא, ש”ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, דרייסיג, זעקס סדרים, צוויי…” א קיצור, מ’קען נישט אזוי לעבן.
אזוי שרייבט ער אין א בריוו: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – האב איך געזען אז ס’איז נישט דא. הייליגער נאמען, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. יא, איך האב שוין גערעדט וועגן ספר המצוות דארט אמאל. משנה תורה איז בעצם דאס. ער איז מחליט געווען, ער “במקום שאין איש”, וועט עס מאכן. ער גייט שרייבן דעם ערשטן און דעם לעצטן. קיינער נאך אים האט עס נישט געטון און קיינער פאר אים האט עס נישט געטון. אויפגעשריבן וואס איז דאס דער אידישער געזעץ? וואס וויל מען פון אונזער לעבן?
דער מקור פאר תרי”ג מצוות: דרשת ר’ ישמעאל
יעצט, כדי דאס צו טון, דארף מען דאך טרעפן דעם מקור. ער קען דאך נישט סתם קומען זאגן… דער רמב”ם איז ער געווען א גאר גרויסער חכם, ער וואלט דאך געקענט אליינס מאכן וואס ער האלט אז דער געזעץ זאל זיין. מען קען דאך אבער נישט, מען האט שוין געגעבן די תורה פאר די ערשטע מאל. ער האט נישט געקענט מאכן זיין אייגענע. סאו [דעריבער], האט ער געדארפט זיך אנהייבן פון ערגעץ, פון עפעס א פלאץ, וואו מען קען טרעפן די תירוץ פאר די שאלה.
לאמיר פארשטיין, א זייער וויכטיגע זאך. אין די גמרא שטייט דאך טויזנט זאכן, אזוי ווי מען זאגט אים. מען קומט צו א איד, מען זאגט אים: “וואס איז די אידישע תורה?” – “אה, איך ווייס נישט, תלמוד בבלי.” דאס איז נישט קיין תירוץ פאר די שאלה. וואס איז דער געזעץ? תלמוד בבלי האט דא מעשיות, דא הדרכות, דא קבלות, דא אלע מיני זאכן.
האט מען געדארפט טרעפן עפעס א וועג, א עיקר, וואו מען קען זאגן אז דא שטייט, דאס איז דער מקובל, דאס איז די מסורה, דאס איז אנגענומען ביי אלע אידישע חכמים, אז דאס איז דער אידישער געזעץ.
האט מען געטראפן ברוך השם א דרשה פון א איד, ר’ ישמעאל, אין מסכת מכות. מען האט עס נישט געזאגט די דרשה אין מסכת מכות, אבער דארט שטייט עס געשריבן אין די גמרא. עס זעט אויס אז ר’ ישמעאל האט געענטפערט די קשיא. ר’ ישמעאל איז געווען א גרויסער דרשן, ער האט געהאט צו טון מיט פארשידענע נישט-אידן, מען זעט פילע מאל ער האט זיך געשלאגן מיט גויים, נוצרים, אפשר מינים. סאו עס קען טאקע זיין אז דאס איז פשט, אז ער האט געדרשנ’ט: וואס איז דאס די אידישע תורה?
ער האט געזאגט א לאנגע דרשה, עס איז געגאנגען לענגער. ער האט געזאגט אז משה רבינו האט געגעבן שש מאות ושלש עשרה [613] מצוות. איז געקומען דוד און האט געמאכט דערפון אחת עשרה [11] מצוות, און אזוי ווייטער, ביז חבקוק האט געזאגט נאר איין מצווה, און וואס איז דאס? צו זיין א מענטש. אמונה, צו זיין א מענטש.
“אמונה” איז טייטש… אמונה איז טייטש… אמונה איז נישט טייטש “גלייבן”. אמונה טייטש “ארנטליכקייט”. “וצדיק באמונתו יחיה”, אזוי ווי “משא ומתן באמונה”. יעצט האב איך געזאגט, יעצט קום איך נישט זאגן, איך דארף אנהייבן פון עפעס א וועג. פליז [ביטע], דארף איך נישט אויספירן? איך וויל אנקומען דארט, איך זאל דיר זאגן וויאזוי מען זאל זיך פירן? איך זאג דיר נאר פשוט טייטש. “משא ומתן באמונה”, אקעי. “וצדיק באמונתו יחיה” מיינט, א מענטש זאל זיין א מענטש. שוין.
אבער… אבער… איך בין גערעכט, פליז… ס’מאל איך וועל זיין… איך קען זיך דינגען מיט דיר וועגן דעם, אבער ס’איז נישט יעצט די נושא. ס’איז נישט יעצט די שיעור! ס’איז אן אנדערע שיעור! דאס איז נאר א דיטור [א זייטיגע וועג]! עס גייט נישט קענען אראפפארן אויף די דיטור.
סאו, האט מען געטראפן דעם מימרא. איר זעט אזוי ווי איך זאג, ס’קען גראד זיין אז אויף דעם מימרא האט ער אמת… ווען דאס געמיינט אין א געוויסע זין, צו פארענטפערן די שאלה: וואס איז דאס די אידישע תורה? אלעמאל די גוים ווילן עפעס א סטרוקטור, יא? גיב מיר אלעס אויף א רגל אחת, עפעס א קלארקייט.
האט ער געזאגט אז דאס איז די אידישע תורה: ס’איז דא תרי”ג מצוות. ס’איז דא אפילו א דרוש: עס איז רמ”ח [248] מצוות וואס מען טוט יא, אדער וואס שטייט בלשון עשה; שס”ה [365] מצוות וואס מען טוט נישט – אדער עס איז גערוקט מיין אנדער שטיקל, הנקרא מצוות לא תעשה – ס’איז גוט, ס’איז פערפעקט. און דאס איז כנגד האיברים של אדם וואס ער טוט, שס”ה כנגד ימות החמה וואס מען טוט נישט, יעדן טאג טוט מען נישט. איז דאס איז די אידישע געזעץ.
אה, ער איז געווען זייער העפי [צופרידן] דער רמב”ם, ושמח שמחה גדולה, אז ער האט געטראפן א מקור צו ענטפערן די שאלה: וואס איז די אידישע געזעץ?
פונעם פיוט צום פסק: די חידוש פונעם רמב”ם
עס איז פארשטייט זיך נישט געווען די ערשטע וואס האט געטון דאס, אבער כמעט די ערשטע וואס האט געטון צו ענטפערן דעי קשיא. זאל מען מערקן, פאר דעם האט מען עס געטון בעיקר טאקע צו זאגן פיוטים אויף שבועות. דער רמב”ם, דער רמב”ם… פאר דעם, די עיקר ריזן [סיבה] פארוואס מענטשן האבן געטון דאס איז געווען צו קענען שרייבן א שיינע פיוט אויף חג השבועות, הנקרא “אזהרות”.
עס איז געווען רב סעדיה גאון פאר דעם, אנדערע מענטשן האבן עס געטון, עס איז נישט ממש דער רמב”ם אינגאנצן דאס אויסגעטראפן, אבער דער רמב”ם איז די מערסטע מצליח, ער האט געזאגט וואס זענען די מצוות.
יעצט אקעי, עד כאן א סתם הקדמה זאגט ער, כדי מען זאל קענען ווייטער גיין. יעצט ווען ער האט געטון דעיס, האט ער געדארפט מחליט זיין – פאר דעם וואס ער האט געשריבן י”ד שרשים אין ספר המצוות – ער האט געדארפט מחליט זיין וואס דער טייטש א מצוה? וועלכע זאכן?
אין די תורה שטייט זייער אסאך זאכן. זאכן וואס זענען געווען, זאכן וואס זענען הוראות, וויאזוי מען זאל פארן אינעם מדבר, און אז משה רבינו זאל מאכן צוויי חצוצרות און מיט דעם רופן דעם עולם. זייער אסאך זאכן וואס שטייט אין די תורה, אפילו זאכן וואס שטייט אז מען זאל טון אדער מען זאל נישט טון. אסאך זאכן וואס זענען מוסר, אסאך זאכן מען דארף זיך מחליט זיין וואס איז א געזעץ?
א געזעץ איז דאך נישט אז א נביא זאגט א לאנגע דרשה אז מען זאל נישט פרעסן און טרינקען קיין וויין און מען זאל נישט פארברענגען די צייט. מען דארף דאך קענען שיידן פון די געזעצן נישט צו טרינקען וויין, נישט פארברענגען די צייט. עס רעדט זיך פון א געוויסע מוסר, ער זאגט מוסר אז מען זאל זיך פירן אזוי, קומט אפ אלע שלעכטע השגות וכדומה. סאו מען דארף האבן עפעס א כלל, עפעס א מהלך צו מחליט זיין וואס איז א מצוה, וואס איז א געזעץ. אקעי?
איך גיי אן פאראויס, ס’איז דא די ספר המצוות, וואס איז די עשרה דלא תעשה? ווער?
תלמיד: ספר המצוות, סמ”ק.
אינסטרוקטאר: הא, סמ”ק איז געווען נאך דעם, אבער דו מיינסט די הלכות גדולות. אמת אמת, ס’איז דא… ווי איך האב געזאגט, ס’איז אמת געווען פאר דעם, איז געווען די הלכות גדולות. דער עיקר, די הלכות גדולות איז דער רמב”ם צופריקט. ס’איז געווען אזהרות, ס’איז דא אזהרות פון רבי אליהו הזקן, איך מיין שוין פארן רמב”ם. רב שלמה אבן גבירול האט געשריבן אזהרות שוין פארן רמב”ם, אנדערע… ס’איז נישט קיין חילוק.
איך וויל דיך נישט מאכן קיין קאפ-דרייעניש, פאר, פאר, פאר [ווייטער], איך האב געוואלט צופירן אויף דעם זאך, איך וויל דא אנקומען. יעצט, די וויכטיגע שאלה איז געווען, ווען מען מאכט עס אזוי ווי דער הלכות גדולות – און דער אנדערע איז נישט אזוי וויכטיג דאס אנצוקומען, ווייל זיי האבן נישט געמאכט [קיין דגש] אז דאס זאל זיין די געזעץ-בוך, ס’איז א ביסל אנדערש.
יעצט, וואס איך האב געמיינט אז דו זאגסט, און דאס שטייט שוין אין די גמרא, אויף וואס זענען די מצוות. אבער פארשטיין די גמרא דארף מען אויך קלוגשאפט, צו וויסן וואס ווען די גמרא מיינט ערנסט, און ווען די גמרא זאגט עפעס א מצווה, צי ס’מיינט טאקע אז ס’איז א מצווה פון די תרי”ג מצוות אדער נישט. דער רמב”ם האט אויף דעם אויך געהאט עפעס א כוונה וואס ער זאגט עס נישט ארויס אינגאנצן.
די כללים פון מנין המצוות
אייגנטליך, א וויכטיגע זאך איז אזוי – איך וויל אבער ארויסגעבן די פראבלעם וואס איך האב און וואו איך קום דא אן, נאר דאס איז אלץ נאר א הקדמה כדי מען זאל וויסן בעיסיק וואס איך זאג דא. יעצט האט ער, מען דארף מחליט זיין וועלכע מצוות זענען מצוות וואס זענען טאקע א חלק פון די געזעץ.
ווי איינער פון זיינע כללים איז געווען – איך געדענק נישט וועלכע שורש – א פשוט’ע כלל, אז ס’איז דא א גרויסע חילוק פון א מצווה, דאס טייטש א געזעץ, אזוי ווי ס’שטייט אין תורה “חוקת עולם”, וואס איז נוהג לדורות, א מצווה וואס אלעמאל דארף מען עס טון.
דאקעגן זענען דא זאכן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר שמואל הנביא, און שמואל הנביא האט געזאגט פאר שאול ער זאל ווארטן ביז ער קומט כדי צו מאכן א קרבן. דאס איז א מצווה, מען האט געדארפט פאלגן, אבער ס’איז נישט קיין געזעץ, ס’איז נישט קיין חלק פון א געזעץ, דו דארפסט עס נישט טון, ס’האט גארנישט מיט דיר. אויב ס’וועט אמאל זיין שאול המלך נאכאמאל א גלגול אפשר וועט ער דאס דארפן טון, אבער ס’איז נישט נוגע, ס’איז נישט קיין געזעץ פאר קיינעם. שטימט?
און דער רמב”ם זאגט אן אנדערע זאך: א מצווה איז א פרט, זאגט דער רמב”ם, א געוויסע פרט, ס’קען זיין א געוויסע זאך, ס’איז א מצווה, ס’דארף זיין א כללות’דיגע געזעץ. יעצט דער רמב”ם אליין זאגט א למדנות, אז דאס מיינט נישט אז ס’איז נוגע יעדע מאל. אפילו א מצווה וואס מאכט זיך נאר איינמאל א טויזנט יאר – עגלה ערופה, איך ווייס וואס, עפעס א זאך וואס איז נישט בנמצא אלעמאל – ס’הייסט א מצווה, ווייל יעדע מאל ווען ס’וועט געשען די זאך… ער איז יוצא די מצוה. אויב עס מאכט זיך נישט, דאס איז א פראבלעם פון די רעאליטי [מציאות], נישט קיין פראבלעם פון די געזעץ-בוך. אהין, פאר וואס דער געזעץ-בוך דארף עס זיין עוסק אין פארשידענע זעלטענע זאכן. אקעי, זעט אז ס’איז אמאל געווען א גאי, פאר דעם איז דא א געזעץ. קען זיין אז היסטאריש, דאס איז דער תשובה פארוואס דא איז אזא געזעץ, אבער עס ווערט נישט אויסגעזעצט לדורות, ווייל ס’איז מער נישט דא. אמת.
זייער גוט. דאס זאגט ער יעצט. יעצט, דא אינטערסאנטע מער עטס. לאמיר געדענקען, אז דעיס איז אזוי ווי דא כללים, איז אויך דא די אלע הלכות און מנהגים וואס שטייען אין די גמרא, וואס מ’דארף זיי אויפהייבן און זיי דארפן פרובירן אריינצולייגן אין איינע פון די תרי”ג מצוות. ווייל אין די גמרא שטייט זייער אסאך זאכן. די גמרא איז נישט עוסק וועלכע מצוה איז דאס און ווי קומט עס, אזעלכע סארט זאכן. ס’איז זייער אסאך זאכן וואס מ’טוט, אדער וואס מ’דארף טון.
און דער רמב”ם האט געדרייט זייער שטארק צו נעמען די צוויי זאכן: מצד אחד דארט זענען זיינע כללים, וויאזוי עס דארף ארבעטן, וויאזוי עס זענען מצוות, און ווי יעדע זאך שטימט אריין אין א מצוה. מצד שני דארף ער מאכן די אנדערע ארבעט, פון אריינשטעלן יעדע שטיקל גמרא – אדער נישט יעדע שטיקל, אלע שטיקלעך וואס ער האט געהאלטן זענען להלכה – אריינשטעלן אונטער א מצוה, און מסביר זיין דאס איז א הסבר פון א מצוה, און אזוי ווייטער.
צווישן חומש און גמרא: די ביישפיל פון “לא תחמוד”
און פארשטייט זיך אז ער דארף אויך שטימען מיט די חומש. ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך, דער רמב”ם האט זייער גענומען ערנסט די חומש, און ס’דא אפילו קאמע קאמע מצוות וואס שטייט אינעם רמב”ם וואס ס’שטייט נישט קיין איין שטיקל גמרא וועגן זיי. אזוי ווי “לא תחמוד”. דא נאר איין א האלב שטיקלעך גמרא אין גאנץ ש”ס וועגן די מצוה פון לא תחמוד. יא.
תלמיד: וואס? אנהייב בבא מציעא.
אינסטרוקטאר: יא יא, איך ווייס, דא א גמרא אנהייב בבא מציעא, דא א גמרא אין בבא קמא אדער אין סנהדרין, דאס איז אלעס, דאס זענען אלע גמראס.
יא, נישט איך זאג דאס אלס א גרויסע בקי, נאר ברוך השם ס’איז דא מראה מקומות אויף די זייט, מ’קען עס זען. און דער רמב”ם האט בעיסיקלי מחדש געווען א מצוה, צוויי מצוות: לא תחמוד און לא תתאוה, בעיסד [באזירט] אויף חומש. חומש פלאס מכילתא. דער רמב”ם האט גענומען זייער ערנסט די מדרשי הלכה, און זייער אסאך מצוות האט ער געבויט לויט וויאזוי עס קומט אויס אין די מדרשי הלכה, אזוי ווי מכילתא, ספרא, ספרי, די מקורות.
אבער עס איז נישטא קיין שום דיון, עס איז נישטא קיין שום סוגיא אין די גמרא, עניוועיר [אין ערגעץ]. ס’איז דא איין גמרא דרך אגב, און נאך א גמרא וועגן חמסן [רויבער/חמדן], וועגן פסול עדות, אויב איך געדענק גוט. אבער עס איז נישטא קיין שום גמרא וואס איז עוסק: וואס איז די גדר פון לא תחמוד? וואס איז די חילוק פארוואס שטייט דא לא תחמוד דא לא תתאוה? צי עס איז איין מצוה, צוויי מצוות… דאס האט דער רמב”ם אליין דירעקט פונעם חומש – נישט פונעם חומש, פונעם חומש און פירוש המכילתא. ער האט געפסק’נט הלכה למעשה, ס’איז די גאנצע תרי”ג מצוות, צוויי פון די גאנצע תרי”ג מצוות איז דאס סטרייט פון א פסוק.
אנדערע זאכן זענען יא דא גמרות, און דער רמב”ם האט גענומען די פסוק האט עס געמאכט פאר אים אז דאס איז א מצווה, און וויבאלד דאס וואס שטייט אין די גמרות איז נישט געכאפט אז עס איז א מצווה, דאס איז פארט [א חלק] פון די פסוק, אקעי.
יעצט זאג איך דיר א וויכטיגע זאך, א אינטערעסאנטע זאך: ס’איז דא צוויי מצוות אין די תורה וועגן די מענטשן, די חברה וואס מ’גייט עסן עמלק, צוויי מצוות אין די חומש, עט ליעסט [לכל הפחות] צוויי.
The Rambam’s Sources and the Mitzvah of Amalek
Chapter 1: The Rambam’s Reliance on Midrash Halacha
און דער רמב”ם האט basically מחדש געווען א מצוה — צוויי מצוות: “לא תחמוד” און “לא תתאוה” — based אויף חומש. חומש פלוס מכילתא. דער רמב”ם האט גענומען זייער ערנסט די מדרשי הלכה, און זייער סאך מצוות האט ער געבויט לויט וואס עס איז אויסגעקומען אין די מדרשי הלכה, אזוי ווי מכילתא, ספרא, ספרי — די מקורות.
אבער עס איז נישט דא קיין שום דיון. עס איז נישט דא קיין שום סוגיא אין די גמרא, anywhere. ס’איז דא איין גמרא דרך אגב, און נאך א גמרא וועגן חמסן, וועגן פסול עדות, אויב איך געדענק גוט. אבער עס איז נישטא קיין שום גמרא וואס איז עוסק: וואס איז דער גדר פון “לא תחמוד”? וואס איז דער חילוק? וואס שטייט דא “לא תחמוד”, דא “לא תתאוה”? צי ס’איז איין מצוה, צוויי מצוות?
דאס זאל דער רמב”ם אליינס דירעקט פון חומש — נישט פון חומש, פון חומש מיט’ן פירוש המכילתא — פסק’נט הלכה למעשה, ס’איז א גאנצע תרי”ג מצוות [613 commandments], פארט פון די גאנצע תרי”ג מצוות, דאס קומט פון א פסוק.
אנדערע זאכן, זענען יא דא גמרות, און דער רמב”ם האט אלעמאל גענומען די פסוק, האט עס געמאכט פאר אים אז דאס איז א מצוה, און ממילא דאס וואס שטייט אין די גמרות, דאס איז נישט געכאפט אז ס’איז א מצוה, דאס איז פארט פון די פסוק. אוקעי?
Chapter 2: The Anomalous Mitzvos of Amalek
יעצט זאג איך דיר א וויכטיגע זאך, אינטערעסאנטע זאך. עס איז דא צוויי מצוות אין די תורה וועגן די מענטשן, די חברה וואס מען גייט נאך — עמלק. צוויי מצוות אין חומש, at least צוויי. נישט אין די גמרא. איך וויל ענק זאגן, אז עס איז נישטא קיין איין גמרא — ס’איז דא איין גמרא, ס’איז דא איין ברייתא וואס דער רמב”ם האט גענומען אבער — ס’איז נישטא קיין איין גמרא וועגן הלכות מחיית עמלק? קיין איינס נישט.
איך האב געמיינט פאר א מינוט, איך האב געמאכט א search אין אוצר החכמה און געזאגט: וואו איז עס דא? איך ווייס נישט פון קיין איין סוגיא אין ש”ס וואס רעדט הלכות מחיית עמלק אדער הלכות זכירת עמלק. דאס זענען צוויי מצוות. שטייט “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. אוקעי, אפשר קען מען מאכן דריי מצוות: זכור, לא תשכח — אפשר דער רמב”ם האט געמיינט דריי. און ס’איז דא “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” נאך א מצוה. At least דריי מצוות אדער צוויי. ס’איז דא דריי? איין לאו און צוויי עשה’ס? אוקעי.
איז דאס נישטא קיין איין גמרא וואס רעדט וועגן דעם. אויב מען טרעפט א משנה ערגעץ אין מסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים וואס שטייט הלכות וויאזוי מען געדענקט מעשה עמלק און וויאזוי מען מעקט אויס עמלק, זאל מען מיר שיקן און מען וועט געבן א “לחיים” תורה. חוץ פון דעם, לפי דעתי, ס’שטייט נישט!
The Source in the Beraisa
ס’איז דא א ברייתא וואס שטייט: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [Sanhedrin 20b]. ס’איז דא א מחלוקת תנאים אויף אמווייניגסטנס צוויי פון די זאכן צי ס’איז א מצוה, ס’איז בכלל נישט קיין מוסכמ’דיגע ברייתא. “למנות מלך” איז דא א מחלוקת ר’ מאיר ור’ יהודה צי ס’איז א מצוה אדער א רשות; ס’איז נישט געפאסט [decided] אז ס’איז א מצוה, אויך נישט די ברייתא.
אבער ס’איז דא א זייער א שוואכע מקור, ס’איז בכלל היסטאריש. ס’שטייט אז דעמאלטס איז געווען… די גמרא לערנט לויט די פשט, אויב דאס וואס די מלך האט געטון איז ריכטיג אדער נישט ריכטיג. אלע מיני תורות. ס’איז זייער א שוואכע מקור באמת צו מאכן פון דעם א מצוה, אין דעם זין פון א מצוה לדורות, איינע פון די אידישע געזעצן.
אבער דער הייליגער רמב”ם — און זיכער זכירת עמלק, קען שוין זיין איין מקור אין דער גאנצער ש”ס — ער זאגט אז דאס איז א מצוה. אוקעי? איך ווייס אז ס’איז דא, איך מיין אז ס’איז דא, אבער ס’איז נישט דא. וואס? א מצוה אין די תורה דאורייתא. וואס באדערט דיך? ס’איז נישט קיין משנה? נאכאמאל. די אידישע געזעץ בוך — אמת אז די גמרא האט נישט ארגאניזירט א געזעץ בוך. אוי, איך גיי פרובירן נישט איבערצוזאגן זאכן ווייל איך מוז זיך אנקומען ערגעץ, ס’איז אלץ נאר הקדמה להקדמה להקדמה. יוי, ס’וועט ענק פארשטיין וואס איך זאג, אוקעי?
יעצט, דער רמב”ם אבער האט מחליט געווען אז דאס איז א מצוה. פארוואס? וואס שטייט אין פסוק? שטייט אויך אין די מכילתא: “‘זכור’ בפה ‘לא תשכח’ בלב”. ס’איז דא אזא ספרי, נישט א מכילתא, ס’איז ספרי. דברים זאגט אזא דרש, און דער רמב”ם האט געפאסט אז דאס איז א מצוה. ס’איז איינע פון די מצוות.
Chapter 3: The Problem of Applicability (Mitzvah L’Doros vs. Reality)
ס’איז דא א גרויסע בעיה, בעיה גדולה מאד, אז דער הייליגער רמב”ם האט אליינס געזאגט די זאך ביי די אנדערע מצוה, וואס הייסט מחיה זיין עמלק, וואס דער רמב”ם האט אויך געפאסט אז ס’איז א מצוה. און ער האט אליינס געפרעגט אויף זיך: וואס הייסט? איך מיין דו האסט אמאל געטראפן א כנעני? אדער א חתי? אדער א אמורי? אדער א פריזי? אדער א חיווי? נישט נאר דו האסט נישט געטראפן, דו קענסט נישט טרעפן, ס’איז נישטא! נישטא קיין אזא בלאך, מער נישטא. שטייט “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אפשר נאך פריער, נישטא. מען קען נישט מקיים זיין די מצוה. מען גייט קיינמאל נישט קענען מקיים זיין די מצוה.
דער אריז”ל זאגט אז מען איז נישט משלים די נפש ביז מ’טוט די תרי”ג מצוות. זאגט דאך דער רמב”ם: איך האב געמאכט די ליסט פון תרי”ג מצוות, איך זאג דיך אז די מצוה גייט קיין איין איד… מען האט עס אמאל מקיים געווען א ביסל, מען האט עס נישט אינגאנצן מקיים געווען, ס’שטייט אין ספר יהושע. מער-ווייניגער האט מען עס מקיים געווען, וויפיל מ’האט עס מקיים געווען, דוד המלך האט געענדיגט, whatever. וויפיל מ’האט עס מקיים געווען האט מען מקיים געווען, אבער קיינער גייט עס מער נישט קענען מקיים זיין.
Discussion: Defining the Nation of Amalek
תלמיד 1: פארוואס שרייבט ער עס אלס א מצוה לדורות? יעדער מאל ווען ס’וואלט געווען כנענים וואלט מען עס מקיים געווען.
מגיד שיעור: אזוי זאגט דער הייליגער רמב”ם בפירוש אין ספר המצוות. און מען קען מדייק זיין אין די לשון, איך וויל עס נישט פארדרייען, אבער אזוי געדענק איך. אבער מחיית עמלק זאגט ער דאס נישט.
תלמיד 2: ס’איז א ציווי פארן כלל.
תלמיד 1: ניין, ס’איז א ציווי פארן כלל, דאס איז אן אנדערע נוסח.
מגיד שיעור: ס’איז דא א ציווי וואס איז נישט פערזענליך פאר א מענטש, דער מלך דארף עס טון אדער ווער. “נחרם” מיינט נישט נאר הרג’ענען יעדער לעצטער מענטש.
תלמיד 1: אבער אויב מען קען מקיים זיין די מצוה, קען מען עס מקיים זיין נאכאמאל.
מגיד שיעור: Exactly. ס’איז א מצוה וואס איז א one time מצוה, אבער ס’איז א מצוה לדורות ווייל עס איז אנגעגאנגען פאר אפאר הונדערט יאר, איך ווייס וואס. ס’איז נישט קיין מצוה לשעה. א מצוה לשעה איז אזוי ווי אז די מחנות אין מדבר זאל זיין א געוויסע וועג. דער רגע וואס ס’איז אויס מדבר ס’איז נישט שייך, ס’איז נישט קיין מצוה.
איך זאג דיר, ס’איז א problem. און דער לאמדות דער רמב”ם אליין זאגט: איך בין מסכים אז עס פעלט דא עפעס א זייער basic זאך, איך האב נישט פאראיניגט א תהליך, איך זאג דיר נאר א פאקט. און דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז דא א מצוה פון געדענקען און אויסמעקן עמלק. און ער האט נישט געזאגט אז ס’איז מער נישטא קיין עמלק, וואס דאס איז obviously true.
תלמיד: אפשר האט ער פארשטאנען אז מען קען נישט טרעפן קיין עמלק? בלא יודע לו, וואס איז קלאר?
מגיד שיעור: אבער ס’איז פשוט אז דער רמב”ם אליין זאגט דאס אין מורה נבוכים, ער רעדט פון די נוסח פונעם פאלק, ס’הייסט ס’איז דא א זכר און א שם. און דער רמב”ם זאגט אז “זכר” מיינט אז מען רופט זיך אויפן נאמען פון דעם פאלק. דאס אז דא א מענטש איז אן אייניקל פון עמלק, דאס איז נישט קיין חיוב מחיית עמלק אויף אים. מען רעדט פון דעם פאלק, די גרופע מענטשן. ס’קען זיין אפילו נישט ממש אייניקלעך, נאר ס’האט זיך אויסגעמישט.
תלמיד 2: א race?
תלמיד 1: יא, race is a social construct.
מגיד שיעור: Ideology איז אביסל צו טיף. א גרופע מענטשן. אזוי ווי די אידן. פארוואס זענען מיר אידן? ווייל מיר זענען אייגנטליך genetically פון אברהם אבינו? אויך אפשר, אבער נישט וועגן דעם, ווייל אונז געהערן נאך צו די גרופע אידן. אזוי זאגט דער רמב”ם אין מורה חלק ב’ פרק ל”ב עפעס, אז די גרופע אידן עקזיסטירט נאך.
דער רמב”ם זאגט, שטייט “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” האט צו טון מיט די זרע, literally די biology, און “שמכם” איז דער נאמען. ער זאגט ס’איז דא פעלקער וואס מען האלט נאך זייער זרע, אבער זייער שם איז נישטא. מחיית עמלק מיינט מען זאל אויסמעקן “מחיית שמו”, ס’איז נישט זיין זרע.
תלמיד: ס’האט דאך די לשון “זרע” אין געוויסע פלעצער.
תלמיד 2: וואס?
תלמיד 1: ער נעמט עס נישט פון קיין שום עמלק.
תלמיד 2: ס’איז א חידוש אזא זאך.
תלמיד 1: ער נעמט עס נישט פון קיין שום עמלק.
תלמיד 2: ס’איז דא א מצוה פון מחיית עמלק?
תלמיד 1: ניין, ניין, ניין, ער זאגט נישט דאס. דאס איז א מצוה לדורות פון א מין מענטש וואס רופט זיך עמלק.
מגיד שיעור: ניין, ער זאגט נישט דאס. ער זאגט נישט דאס, ער זאגט אזוי אויף כנעני, אז אויב עס וואלט געווען כנעני וואלט מען דארפן מוחה זיין. ער זאגט נישט. ניין עס שטייט נישט. נישט דא! פונקט פארקערט. איך זאג נאר אז אויב איינער זאגט אז אפשר געבליבן א אייניקל פון עמלק האט מען אים געדארפט הרגענען – ס’איז נישט ריכטיג, ווייל דער מצוה איז אויף דער גרופע עמלק, נישט אויף א מענטש וואס איז געראדע א אייניקל פון מיסטער עמלק.
ס’איז אמת’ן אויב עס איז נישט קיין מצוות שמחיות שמו. ס’איז א דרשה פון די אחרונים ווען רבי חיים בריסקער האט אזוי געזאגט, ס’איז כדי צו פארענטפערן דעם קשיא. ס’איז נישט פשוט. ס’קען נאכאמאל, אויב ס’איז ריכטיג אזוי צו טון, און ס’איז ריכטיג אזוי צו טון אן דער דרשה. ס’איז גוט. ניין, איך פארשטייט ס’איז א געזאגן. ס’איז א תירוץ. איך האב גערעדט אז ר’ חיים בריסקער, אזוי זאגן נאך זיינע קינדער אייניקלעך אז ער האט געזאגט א תירוץ, אפשר גאר א שוואכע תירוץ, ווייל דער רמב”ם מיינט נישט דאס.
אקעי, איך ווייס נישט איין זאך וואס מ’קען, איך זאג נישט יעצט פשט אין רמב”ם, דאס איז נישט קיין שיעור אויף דאס, ס’איז נאר א שיעור הכנה אנצוקומען צו א נקודה חשובה מאד, וואס איך וויל אנקומען צו, ווייל דאס זאגט דעיס נאר, ווייל דאס איז דער נושא וואס איך לייג עס ארויף אויף.
Chapter 4: Parshas Zachor and the Rambam
און דא, ס’איז דא יעדער איינער ווייסט אז עס איז דא א זאך וואס הייסט די ד’ פרשיות. דאס איז דא א זאך, ס’איז דא אזא זאך וואס מ’ליינט אז עס איז דא א מנהג פון דער משנה, און דער משנה אין מסכת מגילה איז דא, שרייבט זיך צוריק רעכטס נעבן ל’ אדר, איז דא א סדר קריאת התורה. א בית המדרש, די סדר בית הכנסת פון דער משנה שטייט אין מסכת מגילה. א גאנצע סדר בית הכנסת שטייט אין מסכת מגילה, און נישט אין מסכת ברכות. מסכת ברכות רעדט פון ברכות היחיד, און תפילת הציבור ווערט נישט דערמאנט אין מסכת ברכות בכלל, נאר אין די גמרא, נישט אין דער משנה. אבער סדר תפילת הציבור ווערט דערמאנט אין מסכת מגילה.
עס איז דא זאכן וואס זענען געדאפלט, ממש די זעלבע משניות צוויי מאל, ווייל עס איז נוגע ביי ביידע, אבער אין מסכת מגילה שטייט סדר תפילת הציבור. אין א חלק פון די סדר תפילת הציבור, עס איז דא א סדר קריאת התורה. עס דארף אלע וואס זאגן אז אריגינעל די עיקר בית הכנסת איז געקומען פאר קריאת התורה, דאס דאווענען איז דארט ארום די קריאת התורה. און דארט שטייט א סדר וואס אונז רופן ד’ פרשיות, אז וואס? אז פון ראש חודש אדר, אדער פון מברכים אדר ביז ראש חודש ניסן, עס איז דא פיר פרשיות וואס מען פירט זיך צו ליינען, אזוי ווי עס שטייט אין דער משנה.
אין דער גמרא האט פארשידענע דרשות וואס עס sound פון זיי, אז דאס ליינען מצות פרשת זכור און אנדערע פרשיות, די גמרא האט מקורות פאר די אלע פון זיי. די גמרא זאגט אז עס האט צו טון מיט די נושא פון זכירת עמלק, עס שטייט אין די גמרא. די גמרא שטייט אז מען קען עס לערנען פון א פסוק אין די מגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” מיינט די מצוה פון צו געדענקען צו רעדן, זאל קודם רעדן וועגן עמלק און נאכדעם טון די מצוה פון פורים. אקעי, דאס שטייט אין די גמרא.
עס שטייט נישט אין די גמרא אז עס איז דא א מצוה אין די תורה צו זאגן פרשת זכור. און עס שטייט אויך נישט אין דעם רמב”ם. א סאך מענטשן זאגן אז עס שטייט אין דעם רמב”ם — עס שטייט נישט! עס שטייט אין דעם רמב”ם אז עס איז דא א מצוה פון זכירת מעשה עמלק, אבער דער רמב”ם האט עס קיינמאל נישט connected מיט די קריאת התורה פון שבת זכור.
און דער רמב”ם… וואס? איז אייך גוט, איך זאג דיך וואס עס שטייט. איך זאג דיך וואס עס שטייט. און דער רמב”ם אין סדר קריאת התורה ברענגט דעם סדר אזוי ווי אלע אנדערע תורות אין קריאת התורה פון דעם יאר. עס איז גארנישט אנדערש, גארנישט special.
קריאת התורה איז עלטער ווי אלע אנדערע קריאת התורה? קריאת התורה איז א זייער אלטער מנהג. קען זיין! א זייער אלטער מנהג, א זייער פיינער אלטער מנהג, אבער עס איז נישט קיין special מצוה פון געדענקען מעשה עמלק, דאס שטייט נישט אין דעם רמב”ם.
The Role of Tosafos
וואו שטייט עס יא? אפשר, אפשר אין תוספות, ווייל תוספות האט געהאט א funny קשיא אויף די חזרה. עס איז שוין funny, אבער איך מיין צו זאגן אז איך בין נישט מסכים, ווייל אין די גמרא שטייט אז עס איז דא א שאלה צי קריאת התורה בכל לשון. א תוספות האט נישט פארשטאנען ווען איז דא בכלל דין קריאת התורה אז עס זאל זיין א שאלה בכל לשון, די קשיא הייבט זיך נישט אן מיט די גאנצע זאך, ווייל דאס מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה פאר משה רבינו אין וועלכע שפראך, ווען עס איז דארט א דין תורה. עס מיינט נישט אום קיין דין קריאת התורה, תוספות קשיא איז נישט אן אמת’דיגע קשיא.
וואס? יא, exactly, דאס איז טאקע די גאנצע שאלה, וואס מען זאגט א שיעור חנוכה וועגן דעם, אז לויט די דעת משנתינו האט משה רבינו נישט געגעבן די תורה אויף לשון הקודש, נאר אויף אלע שפראכן. אינצווישן זענען אידן, אונז האבן די תורה אויף לשון הקודש, אבער די איבריגע האבן די איבריגע שפראכן. עס איז א גאנצע גוטע ווערסיע נאך דעם.
יא, אבער דאס איז געווען א שיעור פרשת חנוכה, נישט דא אין לייקוואוד. אלענפאלס, דאס איז פשוט די נושא פון יענע משנה. תוספות האט געזוכט צו פארשטיין אזוי ווי זיי זענען געגאנגען לערנען, אז יעדע זאך דארף זיין א דין. זיי האבן פארשטאנען אז ס’איז א דין קריאת התורה, האבן זיי זיך געזוכט וואו דא איז דא א קריאת התורה וואס איז א מצוה.
האבן זיי געטראכט אז אפשר שבת זכור איז א מצוה, און וועלכע מצוה דאס איז? האבן מענטשן געטראכט אז עס מיינט די מצוה פון זכירת עמלק. דאס איז א funny חידוש, א חידוש פלא פון תוספות, וואס איז בדרך כלל ביי בעלי התוספות צו מאכן אזעלכע פלפולים, נישט פשוט פשט. אוקעי?
Title: The Structural Innovation of the Rambam’s Hilchos Melachim and the Mitzvah of Zachor
Speaker: Instructor
The Connection Between Purim and Parshas Zachor
יא, אבער דאס איז ווען א שיעור פרשת חנוכה [איז] נישט דא אין לעיקוואוד.
על כל פנים, דאס איז פשוט די נושא פון יעדע משנה. תוספות האט פארשטאנען אז זיי זענען געווען זיך נוקם, ווי יעדער זאך דארף זיין א דין. נאר פארשטאנען אז מיר זענען א “דענקערס תורה” האבן זיי געזוכט, ווי דא האט תורה א מצוה? האבן זיי געטראכט אז אפשר שבת זכור איז א מצוה. און וועלכע מצוה איז עס? האבן מענטשן געטראכט אז ס’מיינט מצוה פון זכירת עמלק. דאס איז א “פאני” [funny/unusual] חידוש, א חידוש פלא פון תוספות, אז בדרך בעלי התוספות צו מאכן אזא סארט פילפולים, נישט פשוט פשט. אקעי?
אדער דער אנשי כנסת הגדולה, אדער רבי אברהם [אבן עזרא?] האט געזאגט אז מען קען נישט טון זאכן סתם. מען דארף טון זאכן וואס האבן א מקור, א שורש אין די תורה. האבן זיי געטראכט דער שורש דא איז, אזוי ווי דא איז דער מקור פון וואס ר’ יואל זאגט, אז עס איז די זעלבע “איידיע” [idea], אדער די זעלבע אידעאלאגיע — א “פאני” ווארט, איך מיין דער זעלבע סארט מעשים. עס איז געווען אז עמלק האט געוואלט זיך אנהייבן מיט די אידן פאר no good reason [קיין שום גוטע סיבה], און עס איז פאר א רשעות געווען.
יא, קען זיין, ווייל באלד איך וואלט אנגעהויבן מיט די דאזיגע. א כוונה וואלט געטוהן אזא סארט מעשה, ער האט געוואלט מוחה זיין דעם זרע זכר ישראל, זעט אויס. א גאנץ אנדערס איז מער קלוגער איבער דעס, אבער אזוי האבן די אידן אפגעזעהן אלעס די מעשה פון עמלק, האבן זיי געטראכט אז דאס די זעלבע “איידיע” איז; המן האט נישט געטון קיין זאך אנדערש.
איז די מקור אין די תורה פון דער מלחמה, פון וועלכע מצוה האבן די אידן מקיים געווען אין שושן ווען זיי האבן געהרגעט די אלע חברה דארט? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! נישט על פי פשט! זיי זאלן עס איז קיינעם על פי דרש! קיינער האט נישט געטראכט אז אין פסוק שטייט טאקע “אגגי”, און די גמרא לערנט על פי דרש אז עס מיינט אגג מלך עמלק — אויכעט על פי דרש! וואס לאו דוקא ווייסט וויפיל “אגג’ס” זענען געווען אויף די וועלט! קען איך נישט, ס’קען זיין!
אבער על כל פנים, אפילו אויב יא, זאג איך, אפילו אויב יא מיינט זיך נאך אלץ שוין מוחה זיין, נאר ווייל ער האט געטון קיין מעשה עמלק! יא? דרך אגב, אזוי ווי עס איז דא א דין אין יעדע זאך “עושה מעשה”, און די תרגום זאגט “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. די זעלבע זאך איז ביי מחיה זיין עמלק. מחיית עמלק רעדט זיך דאך “באותו מעשה אבותיהם”, נישט אז עס איז ממש א “פוקד עוון אבות על בנים”, קען נישט זיין די תורה קעגן די תורה.
סאו [so], אויב ער טוט מעשה עמלק, איז ער עמלק. און דער מקור פון פורים איז דאס.
Reading the Torah Portion for the Holiday
ממילא אין די תורה, קריאת התורה שבת ליינט מען דאך נישט פון כתבי קבלה, מען קען נישט ליינען די מגילת אסתר שבת. עס איז געווען אזא מנהג אין מסכת סופרים, אבער אונזער מנהג איז אז מען ליינט נאר פון די תורה. סאו יעדע זאך דארף מען טרעפן א מקור אין די תורה.
* חנוכה ליינט מען פון חנוכת המשכן. פארוואס? חנוכה איז געווען די זעלבע “איידיע” חנוכה פון דעם משכן.
* פורים ליינט מען די מחיית עמלק. די סארט מלחמה, אזא ענליכע מלחמה אזוי ווי עס איז געווען פורים, ליינט מען עס שבת פאר פורים.
דאס איז די פשוט’ע פשט. און א גאנצע וואך קומט מען נישט אין בית המדרש, דאך שבת. ס’איז דעמאלט די צייט וואס מען ליינט.
Student: פארוואס ליינט מען נישט א גאנצע וואך?
Instructor: ווייל ס’איז א מעשה, מען וויל ליינען דעם אפארט גוט.
Student: מען ליינט יא א גאנצע וואך.
Instructor: פארוואס ליינט מען נישט א משל?
Student: מען ליינט עס יא, פורים.
Instructor: די ביידע, איז מער קערצער. דאס קען זיין פארוואס מען האט געזוכט א קורצערע פרשה. די איינציגע, די לענגסטע פון די ד’ פרשיות איז פרשת פרה האב איך געדענקט. וואס איז צו לאנג.
Student: פארוואס ליינט מען שבת?
Instructor: שבת איז די איינציגע וואס מען ליינט די תורה.
Student: ניין, נאך שוין קריאת המגילה. איך מיין מען ליינט דאך די מגילה אינמיטן וואך.
Instructor: אבער דעמאלטס קומט דאך נישט יעדער. אז איך ליין זעכצן מגילה, קוים וואס די בני הכפרים דארפן זיך מיטשענען. ס’איז נישט אזוי סימפל [simple].
שבת איז דא א סדר. מען קומט אין בית המדרש, מען ליינט א שטיקל תורה. מען רעדט, דער רב זאגט א דרשה דערוועגן, מען איז מרחיב הלכות פורים. מסתמא יעדער קוקט אין די דרשות, די דרשות זענען געבויט אויף די קשר פון די פרשה.
וואס זאגט די הלכה וואס גייט צוזאמען? מען זאגט הלכות פורים אויף יענעם שבת אויף די קריאה פון זכור. אבער די דרשות פון פורים וכו’. דאס איז פשוט פשט.
The Rambam’s Innovation: Hilchos Melachim
יעצט, דער רמב”ם אבער, דארף מען געדענקען אזוי: דער רמב”ם האט פארשטאנען — ער האט נישט געזאגט דאס אפן, אבער איך מיין אז עס איז אזוי — דער רמב”ם האט פארשטאנען אז עס איז דא אין די תורה מלוכה’דיגע געזעצן [laws of kingship/governance]. וואס איז דער רמב”ם? וואו שטייט הלכות מחיית עמלק אין רמב”ם? וועלכע חלק? וועלכע הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, רייט [right]? הלכות א דין אין די מלחמות ישראל.
דער רמב”ם — דאס איז געווען נאך איינער פון די ריזיגע חידושים פון דעם רמב”ם. איך מיין עס איז דא א ביסל אין מסכת סנהדרין, באט [but] נישט עכט. עס איז נישט דא אין גאנץ ש”ס “מסכת מלכים”. און זיכער נישט “מסכת מלחמות”. דער רמב”ם האט אבער געוואלט מאכן א געזעץ בוך פאר די אידן. יעדער פארשטייט אז א געזעץ בוך, איינע פון די וויכטיגע זאכן וואס א געזעץ בוך דארף האבן איז: וויאזוי מ’פירט זיך ביי א מלחמה. ס’קען נישט זיין! אונז זענען נישט… אונז האבן נישט מקיים געווען דעם פסק פון דעם רמב”ם.
איך וויל ארויסברענגען, יא, חוץ פון די מזרחי, ר’ יונתן’ס פרענדס [friends], אבער אונז, די יידישע טראדיציע, דער וואס האט געשריבן דעם שולחן ערוך — און די מזרחי ווילן זיין קעגן אידן, ס’איז א זאך וואס… יא — די יידישע טראדיציע זייט די צייט פון תלמוד בבלי ביז די צייט פון משנה ברורה, איז נישט געווען צו זאגן הלכות וויאזוי מ’פירט זיך ביי א מלחמה.
ס’איז נישטא קיין סוגיא וועגן דעם. אלע גמרות רעדן וועגן דעם, ס’איז א ביסל פאנטאסטיש. מ’גייט פרעגן די סנהדרין צי מ’זאל מאכן א מלחמה? ס’קען נישט געשען אין דעם מאס אמת. ס’איז נאר ווי די גמרא… הער אויס. יא, ס’שטייט אין דעם געזעץ בוך וויאזוי מ’דארף עס טון.
אקעי, איך קען נישט יעצט דעפענדן [defend] אלעס. מ’דארף נישט אלעס, נישט אלעס וואס מ’זאגט דארף מען דעפענדן אלעמאל. קענסט עס אפפרעגן אויך. דער רמב”ם האט געמאכט, דער ערשטער איד וואס האט געמאכט הלכות מלכים. דער ערשטער און אויך דער לעצטער. אקעי, מ’וועט לאכן פון דעם… ס’איז גוט, ס’איז גוט. מ’זיצט אזוי דארט, דארף מען מאכן א פאסיגערע סדר.
דער ערשטער און דער לעצטער איד. אקעי, שולחן ערוך איז נישטא. אפילו דער ערוך השולחן האט נישט געמאכט הלכות מלכים. אקעי, אפילו דער איינציגסטער אנדערער איד וואס האט געמאכט א הלכה ספר אפילו אויף הלכתא למשיחא… וואס? יא, אבער ס’איז נישטא הלכות מלכים דארט, ער האט איבערגעדענקט. ער רעדט פון אנדערע זאכן. איך הער, אז דאס איז די שיטה פונעם רמב”ם קעגן שמואל, אז ער גייט נישט לויט הלכות מלכים.
Constructing a “Masechta” from Scratch
עניוועי [anyway], דער רמב”ם איז געווען דער איינציגסטער. ס’איז וועגן דעם, ווייל דער רמב”ם האט פארשטאנען: יעדער געזעץ, יעדער מדינה, יעדער נארמאלע גרופע מענטשן האט א געזעץ וועגן וויאזוי מ’פירט זיך מיט א מלך, מיט א מלחמה. אונז אויך. האט ער געמאכט א ספר וואס הייסט הלכות מלכים, א טייל פון זיין ספר.
און וואס האט ער געטון? צוזאמענגענומען. ער האט יעצט געדארפט עפעס א “פרעימווארק” [framework], וויאזוי מאכט מען דאס? ער האט גענומען תשובה אויף הלכות מלכים. דאס איז איינער פון די רמב”ם’ס גרויסע חידושים, אזוי ווי הלכות תשובה וואס מ’האט גערעדט, נאכגעזאגט פון די רמב”ן, אזוי וועלכע… דער רמב”ם האט אליינס געמאכט דעי סוגיא, געמאכט דעי area of law [געביט פון געזעץ], האט ער אליינס אויסגעבויט. ער האט פארשטייט זיך געבויט אויף מקורות, אבער ער האט צוזאמענגענומען אלע גמרות, אלע מצוות וואס מ’קען אריינשטעלן somehow [עפעס] אין די נושא פון מלכים ומלחמות.
מ’זאגט עס צו די הלכות מלכים? ניין, אויף הלכות תשובה. אבער ס’איז די זעלבע “איידיע”. ס’איז זיכער איינער זאגט צו הלכות מלכים מ’לענקט נישט. עס איז נאך הלכות אזוי, אבער דאס איז זיכער הלכות דעות, איך מיין נישט נאר הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. איך מיין, ס’איז דא א סאך הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט גאנץ הלכות עבודה זרה און די ספר המדע — אלע פון זיי דער רמב”ם מחדש געווען אליינס, ס’איז נישט דא קיין מסכת.
סאו דער רמב”ם האט געמאכט “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים ביי דער רמב”ם קארעספאנד [corresponds] צו מסכתא אין די משנה, יא? מ’גענומען. סאו ער האט געמאכט א נייע מסכת וואס הייסט “מסכת מלכים ומלחמות”. יעצט, וויאזוי מאכט מען אזא מסכת? מען נעמט צוזאם אלע מצוות וואס קענען זיין אין די תורה וואס האט צו טוהן מיט וויאזוי א מלך פירט זיך. א חלק פון זיי איז מפורש, יא, ס’איז דא אין שופטים, כי תצא: “כי תצא למלחמה על אויביך”, “ונשמרת מכל דבר רע”, “מחנה יסוד”. אוקעי, דאס איז דברים פשוטים. אויך אויף דעם איז כמעט נישט דא קיין סוגיות אין די גמרא און אזוי ווייטער. אוקעי, ער האט געמאכט.
The “Backwards” Logic: Hunting for Mitzvos
אבער מ’דארף פארשטיין אז דער רמב”ם האט נישט געהאט גענוג מצוות אריינצולייגן דארט. ס’איז געווען א גרויסע מחסור. ס’איז דא מצוות דא און דארט, ס’איז דא הלכות וואס האבן צופיל מצוות. דער רמב”ם אליינס רעדט א ביסל וועגן דעם אין זיין הקדמה, רייט? ס’איז דא נושאים וואס ס’איז דא זייער א סאך מצוות וועגן דעם. אמת, למשל, שבת איז דא א סאך הלכות, נישט א סאך מצוות. עבודה זרה, דער רמב”ם אליינס זאגט א סאך מצוות. ס’איז דא subjects [נושאים] וואס ס’איז דא זייער א סאך מצוות וואס רעדן וועגן דעם.
אפילו אין הלכות לולב ס’איז דא פיר מצוות וואס אלעס זענען בעיסיקלי [basically] דאס זעלבע, רייט? דער רמב”ם מוטשעט זיך: “לא תעשה”, “לא תעשה [גזול] בלולב”, “אוכל [פסול?]”, “לוקח [לולב]”. ס’איז א פראבלעם. דא זענען דא נושאים וואס האבן זייער א סאך מצוות. מאכלות אסורות איז א סאך מצוות. און אזוי זאגט ער אויף א סאך פון זיי האבן זייערע הלכות אין די גמרא. אבער מלכים, דער רמב”ם וואס ער האט בעצם געבויט אויף מצוות, ס’איז דא זייער ווייניג מצוות. דער רמב”ם מ’זעהט אז ער האט דא פלעצער וואס ער פרובירט צו ווייניגער צו זיין ביי די מצוות, פלעצער וואס ער פרובירט מער צו זיין ביי די מצוות, און א חלק פון די reasons [סיבות] איז ווייל ער דארף אויסבויען א נייע סארט סוגיא אויף די וועלט וואס רעדט זיך וועגן דעם. סאו הלכות מלכים, דער רמב”ם האט געזוכט, ער איז דורכגעגאנגען כל התורה כולה, ער האט געזוכט ווי מען קען טרעפן הלכות מלחמות.
יעצט עס איז פשוט אז יעדע מצוה, א מצוה איז דאך אלעמאל א כלל. אויב איז דא א מצוה וואס שטייט, איך ווייס, מען זאל לערנען תורה מיט די קינדער, איז דא אין דעם טויזנט פרטים. ס’איז נישט דווקא די מצוה, דווקא דווקא דווקא קינדער, און דווקא תורה, און דווקא דווקא… אבער יעדע מצוה וואס איז דא, ברענגט דיך ארויס א געוויסע צד. וואס שטייט “החכם כחכמתו”, די “ישראל דארף חיות”, קען מען אויף דעם בויען א גאנצע שלחן ערוך ווי מען וויל נאר, אויף די צוויי זייטן, וכהנה וכהנה וכו’.
סאו זעלבע זאך, די הלכות מלחמה, האט ער זייער שטארק געזוכט א source [מקור] אין די תורה פאר אלע סארטן מלחמות וואס קענען זיין, אלע סארטן חוקים און וויאזוי ס’גייט צו די מלחמה. זייער א סאך זאכן וואס דער רמב”ם האט מחדש געווען — דער רמב”ם זאגט אז עס איז דא אן איסור צו מורא האבן פאר א מלחמה. זייער א סאך בעיסיק [basic] זאכן וואס עס פעלט אויס. יעדער איינער ווייסט עס, די לומדים זענען זייער “קיוט” [cute], זיי מוטשענען זיך אויף דעם רמב”ם: ווי איז די פשט? האבן גערעדט וועגן דעם, יא, ווי קען זיין אן איסור צו מורא האבן, “לא תערוץ מפניהם”, אפשר איז עס א הבטחה?
But if you think from the backwards [אבער אויב טראכט מען פון צוריק צווועגס], you see that it’s [זעט מען אז ס’איז] פשוט. איינער וואס וויל אויפשטעלן א יידישע ארמיי, יא, און אונז ווילן ברענגען פסוקים אויף יעדע זאך, יא, אונז זאלן מיט מצוות, אונז זאלן נישט זאגן סתם. יעדער army [ארמיי], די בעיסיק זאך איז מען זאל נישט מורא האבן. מען קען נישט פירן אן army אויב די חברה האבן מורא. ס’איז דאך די ערשטע זאך וואס מען דארף נעמען קעיר [take care].
און אוודאי דער רמב”ם האט געמאכט אזא מצוה. אונז דארפן לערנען רמב”ם backwards [פון צוריק]. מען מוטשעט זיך ווי קען זיין א מצוה פאר א מינוט? דער רמב”ם האט געדארפט אויפשטעלן א געהעריגע יידישע מלחמה, מוז מען מאכן ווי מער מצוות. עס איז צוויי קשיות וואס ארבעט אהער און אהין, נישט אזוי וויכטיג. די עיקר קוק פון די אנדערע פערספעקטיוו: אז מען דארף ארויסבאצאלן די יידישע מאסן, וויאזוי עס ארבעט א יידישע מלחמה, מוז מען מאכן ווי מער מצוות.
סאו דא איז א פלאץ וואס מען זוכט מצוות, נישט מען זוכט ארויסצונעמען מצוות. אנדערע פלעצער, צו פיל דארף מען זוכען מצמצם צו זיין, נישט זאגן אז יעדער זיבן טעג סוכות איז נאך א מצוה מיט די קרבנות מוסף. עס איז שוין צו פיל, עס זאלן נישט זיין פינף הונדערט מצוות נאר אויף יענץ. אבער דא… קרבנות איז דער פלאץ ווי עס איז דא די מערסטע מצוות by the way [אגב]. האב איך פארגעסן. אה, there’s the actual, the better answer to that question [דאס איז דער בעסערער תירוץ]. אבער דא, דער רמב”ם איז זייער שטארק מצמצם ביי קרבנות. ער זאגט יעדער, ער לייגט אריין גאנצע גרופעס אין איין קאטעגאריע, אלע קרבנות מוסף פון יעדער יום טוב, עס קען זיין… יא.
אבער דא, וואס? דארפסטו אריינשטויסן אין נאך א מצוה, יא.
שטימט עס נישט. יא, יא. ס’איז גערעכט אז ס’איז נישט ענליך צו אברהם, יא, ס’איז פלייש.
אגב דאורייתא, ער דארף דאך עפעס אנהענגען די גאנצע סיסטעם, וואס גייט ער זאגן? ס’איז אים געבליבן א באנטש [bunch] מצוות אויף הלכות מלכים, און ממילא, דאס איז א באנטש פון די מצוות. איינע פון זיי: מצוות ישוב ארץ ישראל. דאס איז נישט ממש א מצוה, אבער ס’שטייט אין רמב”ם ביי וואוינען ארץ ישראל, און אזוי ווייטער אסאך נישט וואוינען אין מצרים. אסאך מצוות האט ער אריינגעלייגט אין הלכות מלכים ומלחמות.
סוגי המלחמות במשנת הרמב”ם: כיבוש, הגנה, ועונש
דער רמב”ם און די אידישע מלוכה
יא יא, ביסט גערעכט, דארפסט נישט ענטפערן מיט קיין פראבלעם, ווייל יא, ווייל יא נישט. א געוויסע… דארף איך דארף עפעס אנהענגען אין די גאנצע סיסטעם. וואס גייט דאס זאגן? דאס איז א מצוה. ס’מוזן בלייבן א באנטש מצוות אויף הלכות מלכים. און ממילא, דאס איז איינס פון די מצוות.
איינער פון די, “ישוב ארץ ישראל”, איז נישט ממש א מצוה [אין מנין המצוות], וואס ס’שטייט אין די רמב”ם, וואס מ’דארף ישוב ארץ ישראל. און אזוי ווייטער א סך… נישט וואוינען אין מצרים… א סך מצוות האט ער אריינגעלייגט אין הלכות מלכים ומלחמות. און איר וועט באמערקן אז וואס ער טרייט טון זייער שטארק, איז צו בויען פון די מקורות, פון די מצוות, א “פיקטשער” [picture] פון ווי דאס זעט אויס א אידישע “סטעיט” [state]. דאס איז געווען דער רמב”ם; דער רמב”ם איז געווען דער ערשטער “מזרחיסט”.
יעצט… אבער זאגט זיך אז עס זעט רעכט א מסוימ’דיגע מצוה? ניין. אבער עס שטייט דארט אז מען דארף אייננעמען ארץ ישראל, אדער מען דארף עס באוואוינען דארט; עס שטייט אין הלכות מלכים. נישט יעדער זאך מוז זיין א מצוה [אין די מנין]. דער רמב”ן איז געקומען זאגן אז עס איז א מצוה, אבער… דער רמב”ם האלט אויך אז מען דארף עס טון, נישט פונקט א מצוה, ווייל… דא “ריזאנס” [reasons], נישט פאר יעצט. ניין, נישט א מצוה, אבער ס’שטייט דארט אין הלכות מלכים.
וואס מיינט דאס? אקעי, נאך א פראבלעם נישט פארשטאנען. עד כאן הקדמה. יעצט! פארשטייען אזוי… לאמיר יעצט ארויסגעבן א פשוט’ע זאך.
קלאסיפיקאציע פון מלחמות (ע”פ מורה נבוכים)
אין א מלחמה, איז דא… צוויי זאכן וואס מ’דארף ארויסגעבן. צוויי זאכן, איך קען רעדן דעם עיקר פון די צווייטע זאך.
איינע זאך איז, אז עס איז א סך סארט מלחמות. נישט אלע מלחמות זענען אייניג. עס איז א סך סארט מלחמות. די אלעס, דאס וואס איך זאג יעצט, שטייט בערך אין די רמב”ם, אין מורה נבוכים, אין חלק ג’ פרק מ”ה אדער בערך דארט, וואו ער רעדט פון עונשים.
עס איז דא א סך סארט מלחמות:
1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, ס’איז א הגנה פלעין, “להציל ישראל מיד צר”. דאס איז די “בעיסיק” [basic] סארט מלחמה. מ’טוט וואס מ’קען זיך צו “פראטעקטן” [protect]. סתם מלחמה. וואס? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. דאס איז נאך קאטעגאריעס. איך גיי נישט אריין אין יענע זאך. איך וויל דיר רעדן, א מער פשוט’ע אזוי ווי… לעצטנס. איך בין נישט פון מלחמת מצוה. ס’קען זיין אז ס’איז מלחמת מצוה, איינע פון די סארט מלחמת מצוה.
2. מלחמת כיבוש: ס’דא א מלחמה, וואס מ’דארף דארט וואוינען. סתם מ’דארף דארט וואוינען דארט. און מ’דארף אייננעמען א לאנד ס’זאל זיין וואוינען. דאס איז מלחמת כיבוש, אויך א מצוה. קיין שום פלאץ קען מען נישט וואוינען, קיין שום גרופע מענטשן קען נישט האבן א לאנד אן דעם וואס מ’זאל עס אייננעמען. פשוט כפשוטו, עס איז געלייגט אז ער איז “אינדידזשענעס” [indigenous], מיינט עס צו זאגן אז ער האט שוין פארגעסן אז ער ווערט יעצט איינגענומען, דאס איז אלעס.
3. מלחמת רשות: און נאכדעם איז דא א נייעס, יעצט איז דא א דריי… עס איז דא אלע סארט מלחמות, דו ווייסט, דו ווייסט, דו ווייסט, די אלע מלחמות האבן זייערע “סיידס” [sides]. נאכדעם איז דא א מלחמת רשות, סתם איך וויל מאכן געלט, “ביזנעס” מלחמה, נייע סארט מלחמה.
יעדע מלחמה לויט די “סייד” דארף זיין אנדערע דינים, רייט [right]?
* א מלחמת כיבוש דארף מען אנהארגען, דארף מען נישט לאזן קיינער וואס זאל נישט לאזן אונזער ספעציפישע “פייפל” [people] זאל זיין מתקיים; דאס איז דער סוד פון “מחיה זיין עלמין”.
* א מלחמה פון הגנה דארף מען מאכן וואס עס נעמט אז עס זאל נישט זיין קיין “טרעט” [threat].
* און אזוי ווייטער, א מלחמה וואס איז סתם להרחיב דארף מען בכלל קודם זיין לשלום, עס איז קיין שטאמפל.
יעצט דער רמב”ם דרך אגב זאגט אז עמלק איז אויך דא קריאה לשלום, און אויך ביי שבע עממין, דאס איז דער חידוש פונעם רמב”ם. אבער האט עס אינוואלווד [involved] מיט אים קריאה לשלום, האט עס נישט פיינט.
אבער יעצט איז דא א נייע סארט מלחמה. פלעגט מען זאגן ס’איז דא א נייע, דאס איז אלעס, יעדע איינע פון די מלחמות האט א חיוב און מצוה אין די תורה. ס’שטייט מלחמת מצוה, ס’שטייט מלחמות שבע עממין – אגב ס’איז נישטא היינט שבע עממין, יעצט כאפסטו. די “איידיע” [idea] פון א סארט מלחמה וואס כדאי אונז זאלן האבן א פלאץ אויסצולייגן א פלאץ, דאס איז אלעמאל דא. אדער דו טוסט עס אין לעיקוואד [Lakewood] – דאס איז אויך די זעלבע ענין, מ’מאכט עס בדרכי שלום, זיי ווייסן, דאס טארסטו נישט טון, ס’איז פשוט. אין ברוקלין אויך, ס’איז נישט גערעכנט די וואס זאגן.
מלחמת עונש: דער פאל פון עמלק
אבער יעצט איז דא א נייע סארט מלחמה. פלעגט מען זאגן א סארט, ס’איז דא א נייע סארט מלחמה. ס’איז דא א מלחמה וואס הייסט אויף ענגליש א “פיוניטיוו וואר” [punitive war] – א מלחמה וואס די מלחמה איז נישט בדין כיבוש און נישט בדין הגנה, נאר בדין שכר ועונש. נייע סארט מלחמה.
פשטות, אמאל זינדיגט א מענטש. א מענטש זינדיגט, איז דא הלכות: ד’ מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג, חנק. דא אמאל א גרופע מענטשן זינדיגט. נישט אז זיי זענען אונזערע “ענעמיס” [enemies]; “ענעמיס” איז נישט קיין פראבלעם. “ענעמיס” בארעכטיגט אז ער וויל מיך הארגענען, ס’האט נישט קיין עבירה, נישט קיין עבירה, ס’איז אן אנדערע זאך. דא א מענטש וואס ער איז אן עבריין. א “וואר קרימינאל” [war criminal] רופט מען דאס היינט, רייט? ער טוט עפעס וואס איז נישט בתור א מענטש, א מענטשן נישט קיין מחלוקת. א גרופע מענטשן וואס טוט עפעס וואס איז א “קריימער” [crime], ער טאר נישט דעיס טון. אויב זענען דא מענטשן וואס זיצן רואיג אין די מדבר, טאר מען נישט זיי גייען זיך אנהייבן מיט זיי אן קיין גוטע “ריזן” [reason].
זיי [עמלק] האבן ניכר געווען דער ערשטער “וואר קרימינאל”. ער האט געמאכט ערשטע… שטייט נישט דארט… ער האט געמאכט א מלחמה, נישט נישט נישט ווי א “דזשענטלמן” [gentleman]. דאס טייטש “כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). א מלחמה, מאכ עס ווי דוד מיט גלית, אזוי אונזער צווייטע צוויי גיבורים זיך שלאגן, פער [fair]. עס האט נישט קיין טענות, ער האט נישט קיין טענות אויף גלית אז עס האט געטון דאס, א גרויסע שגגה איז געווען, אונז זענען נישט אויף זיין זייט, אבער נישט קיין רשע. מען דארף אים נישט מעניש זיין; מען דארף אים הארגענען בתור מלחמה, נישט בתור עונש. יא?
שטייט אבער איינער וואס ער איז א רשע, ער האט געטון א שלעכטע זאך – אים דארף מען מעניש זיין. ער האט געוויזן מעניש. נישט קיין בית דין – אין “אינטערנעשאנעל ספיר” [international sphere] איז נישט קיין בית דין – נאר די מלחמות.
אזוי ווי עיר הנידחת איז אויך אזא מלחמה, עס הייסט כלי עונש. עיר הנידחת איז זייער ענליך צום [מלחמת עמלק], די לעיל בהלכות. אויך עס איז אזוי ווי שבע עממין, אבער עס איז געמאכט א מלחמה. ווי צארטא דער וואס שטייט, יא, מענטשן מיינען אז די עיר הנידחת גייט זיך לאזן שטעכטן? זיי לאזן זיך נישט! טעמעס פאר דעם וואס איז קיינמאל נישט געווען, ווייל זיי גייען דיך נישט שלאגן. דא איז נישט זיין “סימפל” [simple] צו מאכן א עיר הנידחת, דארפן אן “ארמי” [army] דערפאר.
דא אין תנ”ך, איין מעשה וואס איז כמעט געשען [פילגש בגבעה?], אבער מען דארף מאכן אן “ארמי” דערפאר. אבער עס איז בעצם די מלחמה נישט בדין מלחמה, די מלחמה איז אזוי ווי מיתת בית דין. און אין דעם איז אויך דא “לעוועלס” [levels]: דא איינער וואס איז חייב מיתה אזויפיל, דא איינער וואס איז חייב אזויפיל, וכדומה. איינער וואס ער מאכט א פעם אחר פעם א סאך א סאך “וואר קריימס” [war crimes], זיין עונש איז אז מען הארגעט אים מיט זיין קינדער מיט זיין אייניקלעך מיט זיין ווייב מיט יעדן איינעם מיט זיין בהמות. דאס איז די עונש. פארוואס? כדי “ישמעו וייראו”, אזוי ווי יעדן עונש, האט עס זיין “ריזן”.
דאס איז זייער שווער… איך דארף עס פארשטיין, דאס איז א סארט זאך וואס איז זייער שווער. א נארמאלע עונש… דאס דארף מענטשן ווילן נישט זיין קיין רשעים. מען מאכט א קליין עונש אויף יענער, זעט עס שוין אז מען טאר נישט דאס טון. אבער א מלחמה… איך בין נישט קיין “פאסיפיסט” [pacifist]. איך פארשטיי אז דא איינער מוז זיך מאכן א מלחמה. און עס מוז זיין גאר א ראדיקאלע, גאר א שארפע מלחמה, אז מען זאל בכלל כאפן אז דאס איז נישט סתם אלס צוויי מענטשן סתם א מלחמה. סתם א מלחמה, מאכט מען א “דיעל” [deal]. אבער ווען מען דארף אים מעניש זיין, ווייל עס איז זיין עקסטרעם. ווייל ער דארף זיך אויסנעמען פאר די וועלט, אז דאס טוט מען נישט.
דאס איז דער טייטש מחיית עמלק. דאס איז די מצוה וואס דער רמב”ם פארשטייט. דער גאנצע שטיקל תורה שטייט אין מורה נבוכים. א מצוה מחיית עמלק. אפילו דעמאלטס איז דא א “ספעשל” [special] דין. פארשטייט זיך שאול האט געזאגט פאר די קיני זאל זיך ארויסדעמפן פון עמלק. און מען דארף זייער גוט אכטונג געבן, עס איז נישט פשוט אז מען קען הרג’ענען וועמען מען וויל. דער וואס איז נישט קיין עמלק ער איז נישט חייב מיתה. און מען הרג’עט אים נישט נאר ווייל עס איז טאקע א “פאנישמענט” [punishment] פאר זיין זיידע. וואס איז דער חילוק? מיתה ומעשה ידיים. אבער דאס איז דער דין פון נקמת עמלק. שטימט? דאס איז די מצוה פון מחיית עמלק.
און דער אמת עס איז נישט געווען, אבער דו פארשטייסט אז דער רמב”ם מוז האבן א הלכה וואס שטייט אזא סארט מלחמה. א מלחמה וואס איז א “פאנישמענט” פאר א “וואר קריים”, א נייע סארט מלחמה.
הבדל בין עמלק לשבע עממין
שבע אומות איז א “פאנישמענט”? ניין. שבע אומות איז נישט ווייל זיי זענען שולדיג.
ער וויל זיי אויסליידיגן אויך ווייל זיי זענען עובדי עבודה זרה? דער רמב”ם האט א גאנצע הסבר אויף עבודה זרה. ניין, נישט ווייל זיי זענען חלק שבע מצוות בני נח. מען קען נישט קיין טענה האבן אויף זיי. און ער האט נישט קיין טענה אויף די כנענים אז זיי זענען עובדי עבודה זרה. זיי זאלן מיר אפרעטן, איך וויל דא מאכן א לאנד וואס איז נישט עובדי עבודה זרה. ער וויל דא טון מיט די אנדערע עמים. זיי זענען נישט אזוי ווי בהמות, נישט פשוט מענטשן.
הונדערט פראצענט! אויב ער איז א איד אין שיעור, דעמאלטס איז ער קריאה לשלום. אויב ער גיט תשובה, יא, אוודאי. אויב ער הערט אויף זיין עובד עבודה זרה, אזוי ווי ער האט טאקע אויפגעהערט, איז ער א גר. עס קען אפילו זיין אז אונז זענען א סאך אייניקלעך פון זיי, און עס זענען אפשר אייניקלעך פון חלק כנענים וואס האבן אויפגעהערט די עבודה זרה. נישט קיין פראבלעם. דאס איז אוודאי.
יעצט, דער רמב”ם אלעמאל ווען ער רעדט פון שבע אומות, רעדט ער מצד עובדי עבודה זרה. אבער עס איז נישט עונש אויף עבודה זרה, ער זאגט נישט עונש אויף עבודה זרה. ווייל עונש וואלט מען געדארפט דאן זיין צו יעצט, שולדיג דער תינוק שנשבה וכדומה. עס איז בהכרח, מען דארף זיך לערנען פון זיי. נישט קיין דין עונש, נישט ווייל ער איז חייב מיתה, אן אנדערע סארט זאך.
יעצט, אוקעי, שטימט. דאס איז מחיית עמלק. מען קען טאקע זאגן אז אומות האבן באקומען די זעלבע סארט עונש. “נאו פראבלעם” [no problem].
מצוות זכירת עמלק: די מאראלישע הצדקה
יעצט וואס איז די זכירת עמלק? יא? וואס איז די זכירת מעשה עמלק? וואס פעלט עס אויס? פארוואס איז דא נאך א מצוה פון געדענקען?
אלע חסידישע ספרים מוטשען זיך. האסט געוויסט? באמערקט? וואס איז די מצוה פון זכירת עמלק? עס איז דא מענטשן וואס מיינען אז מ’איז יוצא מיט זאגן פרשת זכור. שטייט אין די תורה מ’זאל ליינען יעדע וואך פרשת זכור? אבער וואס, “וואט אר יו טרייאינג טו סעי” [what are you trying to say]? סתם מ’גייט לכתחילה מ’זאל רעדן וועגן עמלק. וואס ווילסטו פון מיין לעבן? אויב ס’האט געזאגט… איך מיין… די זכירה איז אויף די “וואר קריים”, נישט אויף די עונש. נישט אויף די מחיה. יא? די זכירה איז מ’זאל געדענקען וואס עמלק האט געטון.
“סאו” [So], איך זאג דיר וואס דער הייליגער רמב”ם זאגט אין ספר המצוות. ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין… ס’איז זייער אינטערעסאנט, א סאך זאכן “בעיסיק” [basic] פשט פון מצוה שטייט אינעם רמב”ם אינעם ספר המצוות, ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין ספר היד. ס’איז דא אזעלכע וואס ווען ער האט נאכאמאל פארגעשטעלט דעם ענין וועט מען אליינס פארשטיין. דארט לויט די וועג איז ער מסביר די מצוה אין ספר היד. אבער ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין ספר המצוות.
דער רמב”ם איז מסביר א פשוט’ע זאך, אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער לגבי דעם נושא פון ‘לא תסורו ממנו’. א מלחמה מוז האבן פראקטישע זאכן, הלכות: ווער ס’גייט אין מלחמה, ווער ס’איז חוזר מעורכי המלחמה, וויאזוי מ’מאכט די מלחמה, ווער ס’איז דער כהן משוח מלחמה, וכו’. יעדע מלחמה מוז אויכעט האבן א “מאראל אספעקט” [moral aspect], יא? מורא, מורא, נישט מורא. מ’דארף מעורר זיין דעם עולם צו טון דעם ענין. מ’קען נישט “פארסן” [force] קיינעם צו גיין אין מלחמה, אזוי גייט עס.
מלחמה קומט מיט פראפאגאנדע. ס’איז נישטא קיין מלחמה וואו מ’האט נישט פארקויפט קיין פראפאגאנדע פאר די סאלדאטן פארוואס מ’טוט דאס, יא? אז אמעריקע גייט אין מלחמה, קודם רופט מען די “ניו יארק טיימס” [New York Times] און זיי זאגן פאראויס ווי א רשע יענער איז און פארוואס מ’דארף אים אויסראטן. ממש אזוי איז געווען, ווייסט? דזשארדזש בוש [George W. Bush] האט געהאט א “מיטינג” [meeting] מיט די ניו יארק טיימס, ער האט מסביר געווען פארוואס סאדאם כוסעין איז אזא רשע, און דעמאלטס איז יעדע וואך ארויסגעקומען אן ארטיקל וואס א רשע ער איז, ביז דער עולם האט פארשטאנען אז מ’דארף אים אויסראטן. ממש אזוי יעדע מלחמה.
אין “ווארלד וואר 2” [World War II] איז געווען אן “אפישעל דיוויזשען” [official division] דארט, די “יו-עס ארמי” [US Army] האט אן “אפישעל דיוויזשען” וואס מאכט “געימס” [games], “ווידעא געימס” און “מוביס” [movies], און ווען ס’איז דא א “מובי” וואס ברענגט ארויס די מלחמה, געבן זיי געלט. די “ארמי” גיט געלט, זיי “לענדן” [lend] זייערע עראפלאנען “פאר פרי” [for free], כדי מ’זאל ארויסגעבן די מעלה פון מלחמה קעגן די שונאי אמעריקע. און אזוי יעדע לאנד טוט אזוי, נישט נאר אמעריקע. אפילו אמעריקע, אונז מיינען אז אמעריקע איז א פרייע “קאנטרי” [country], אמעריקע האט אויך געהאט דעבאטעס וועגן זיך מצטרף זיין פאר דיך, און מיר גייען אין מלחמה.
אקעי, יעצט, דאס איז דער כלל. דאס ווייסט יעדער איינער וואס האט אמאל געפירט א לאנד ווייסט, מען קען נישט פירן בכרח, עס איז נישט אזא זאך. אפילו ווען מען מאכט יא א “דראפט” [draft], א “דראפט” מוז מען מאכן, אבער עס מוז אויך זיין מיט א געוויסע שכנוע. דער עולם וועט זיך נישט לוחם זיין, מען וועט זיך ארויסדרייען. איך קען נישט “פארסן” א מענטש, איך מיין זיין געוויסן.
The Psychology of War, the Nature of Forgetting, and the Necessity of “Zechirah”
Chapter 1: The Necessity of Persuasion in Warfare
און אזוי יעדער לאנד טוט אזוי. נישט נאר אמעריקע. אפילו אמעריקע… אונז מיינען אז אמעריקע איז א “פרי קאנטרי” [Free Country]. אמעריקע האט אויך א וועג וויאזוי צו משכנע זיין פאר דיך אז מען זאל גיין אין מלחמה. אקעי?
יעצט, דאס איז דער כלל. יעדער ווייסט, יעדער איינער וואס האט אמאל געפירט א לאנד ווייסט: מען קען נישט פירן בהכרח. עס איז נישט אזא זאך. אפילו ווען מען מאכט, יא, א “דרעפט” [Draft: conscription]. א דרעפט מוז מען מאכן. אבער עס מוז אויך זיין מיט א געוויסע שכנוע [persuasion]. דער עולם… מען קען זיך נישט שלאָגן, מען קען זיך ארויסדרייען. מען קען נישט “פארסן” [force] אמת’דיג א מענטש זיך מוסר נפש זיין. מען דארף משכנע זיין זיך מוסר נפש צו זיין.
עס איז א חוואטסקע [clever/bold] זאך, אז די רוסישע מיליטער פלעגט אויסציילן “בוקלעטס” [booklets] פון די גאנצע יחוס פון די צארישע מלכים. יא. דו ווייסט שוין דער שטארבט זיך, וואס זאל זיך שטארבן? אפילו דער מלך פוטין ווען ער האט אנגעהויבן זיין מלחמה, האט ער א שיעור כללי געגעבן פארוואס מען דארף מאכן א מלחמה מיט אוקריינא. פארוואס דארף מען מאכן? ער קען זיך סתם זאגן, “איך בין א מלך ומטעם זה”? ער קען נישט! ער דארף מסביר זיין פאר דער עולם, אמת’דיג זענען זיי סתם רוסן וואס זענען בוגד געווען, און אמת’דיג באלאנגען זיי פאר אים. ער דארף דאס מסביר זיין! אן דעם גייט דער עולם נישט קויפן.
אפילו אזוי, מוטשעט ער זיך. ער מוז גוטע בילבארדס פארקויפן. אין די רייבן, איבעראל וועט ער פארקויפן ווען ער לייגט די גוטע בילבארדס, און זאגט פאר אלע טעלעוויזשאן צייטונגען זאלן שרייבן וכו’, “ביחד ננצח” [together we will win], וכו’.
האט דער עולם זייער גוט פארשטאנען אז דאס איז אזא “בעיסיק” [basic] זאך. עס קען נישט זיין נישט דא קיין מצוה וועגן דעם. מען זאגט עס איז דא א מצוה “לא תחיה כל נשמה” [you shall not leave alive any soul], אבער יעצט איז די גאנצע זאך ווען מען גייט קעגן שונאי השם, פאר עבודה זרה בעיקר, אדער א מלחמת הגנה [defensive war], איז פשוט אז מען זאל דארפן זיך מוסר נפש זיין. אבער דאס וואס איז “פאנישמענט” [punishment] מלחמה, האט א פראבלעם.
Chapter 2: The Human Nature to Forget and the Holocaust Example
דער טבע פון א מענטש איז ער פארגעסט. דער טבע פון א מענטש, אפילו מען האט אים באעוולט, אפילו מען האט אים אליין באעוולט. כל שכן ווען מען האט באעוולט זיין זיידן — אמאל דארף ער עס געדענקען. ווען עס איז א “פאנישמענט” פאר א גרופ, א גרופע איז א זאך וואס “אין ציבור מתים” [a community does not die]; עס איז נישט קיין זאך וואס נאר דער דור, עס קען אפילו זיין א פאר דורות. יא? טבע האדם איז ער פארגעסט, ער ווייסט וואס דער רייד איז צו אים, אמת?
וויאזוי ווייסן מיר אז מענטשן האבן פארגעסן? איר קענט נאך מיין דרשה וועגן די האלאקאסט? יעדער ווייסט, יא? בערך א האלב יאר נאכדעם וואס די דייטשן האבן געהרגעט זעקס מיליאן אידן, האבן רוב אידן פארשטאנען אז בעצם האט מען געדארפט גיין הרג’ענען זעקס מיליאן דייטשן. עס איז געווען אפילו א גרופע אידן וואס האבן געארבעט אויף דאס צו טון. קיינער האט זיך נישט מסתייג געווען צו זיין.
איינער האט זיך מסתייג געווען ווען ער האט געהאלטן זיין פאליטיק, עס איז נישט אויסגעקומען. אבער יעדער נארמאלער מענטש האט פארשטאנען אזוי קומט עס. “אטליסט” [at least], אמת? פשוט. מידה כנגד מידה [measure for measure], איך מיין “basic justice” [basic justice], אנדערש איז דאך נישט קיין יושר אויף דער וועלט.
נאך א פאר יאר האבן רוב אידן געטראכט, אדער א גרויס חלק פון אידן, אז אויב ער צאלט א פאר דאלאר מעג מען אים מוחל זיין אויכעט. מעשיות שטותים… בקיצור מעג מען אים מוחל זיין, דאס געלט איז נישט געווען פאר פרי, עס איז געווען פאר דער מחילה.
אז עס שטייט “לא תקחו כופר לנפש רוצח” [you shall not take ransom for the life of a murderer], אזוי האט ר’ אייזיק, דער בעגין [Menachem Begin] געזאגט. אבער די אנדערע אידן האבן געזאגט, עס שטייט “לא יומתו אבות על בנים” [fathers shall not be put to death because of sons], אלע מינע תורת לאקשן, למעשה. מען האט מוחל געווען דעם מענטש, מען האט מוחל געווען דעם דייטשן פאלק. יא, יא, פארקערט, דאס פאלק איז… א ביסל, א ביסל, א ביסל.
Chapter 3: The Morgenthau Plan vs. The Marshall Plan
זיי וואלטן געווען נאך בעסער ווען מען וואלט געטון מיין ערשטע פלאן. אוקעי, איך כאפ נישט. נישט נאר זיי וואלטן געווען בעסער, נאר די גאנצע וועלט וואלט געווען בעסער. עס זאגט א “basic reality” [basic reality], “this is realism” [this is realism], מען האט יעצט נישט מיין שיעור. מען האט מיך זיכער ארויסגעטריבן די אידן, פארדאמען דעם.
דו דארפסט לעבן וועגן דעם? אוודאי דארפסטו דאס פארשטיין, נישט נאר דעם. איך וויל דיר זאגן א פשוט’ע סברא, נישט חס ושלום הלכה למעשה. דארפסט דאך פארשטיין עפעס? יושר איז א “basic” זאך. מידה כנגד מידה איז א “basic” זאך, יא?
מידה כנגד מידה מיינט, אז ווען דו טוסט מיר עפעס אומריכטיג, דארף איך דיר טון עפעס אומריכטיג. אויב איך טון דיר עפעס וואס איז ריכטיג, איז עס נישט מידה כנגד מידה, כאפסטו? א סך מער, סא איך דארף דיר דאך אזוי צוריק טון, אנדערש איז שוין נישט יושר אויך נישט. ווייל דאס איז נישט קיין מידה כנגד מידה.
אוקעי, דאס דארף אים דאך אויך א ביסל א טיפערע עומק דא. סא ממילא איז פשוט אז די וועלט… עס איז פשוט אז די עמלק וואס האט מחריב געווען דעם בית המקדש, דארפסטו כאפן? יא, די עמלק, די בית המקדש איז איין זאך, דרך אגב, “whatever” [whatever], איך זאג נישט פאליטיק דא. רבונו של עולם, איך וויל נאר אז מען זאל פארשטיין די תורה.
פאר א סך, פאר א סך יארן האט מען נישט פארשטאנען די תורה, ביז מען האט געזען די “reality” [reality], און נאכדעם פארגעסט מען אויך. עס איז דאך די “funny” [funny] זאך, די טבע פון א מענטש איז ער פארגעסט גלייך, אזוי שנעל פארגעסט מען. נישט נארמאל. רוב מענטשן היינט קוקן מיך אן א גאנצע משוגענער, ס’איז געווען א פלאן וואס מען האט געדארפט טון דא מיט די דייטשן. דאס איז די ערשטע, נאר איין לעוועל וואס מען האט געדארפט טון. מען האט געדארפט טון נאך זאכן. מען האט געדארפט זיין נישט “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… נישט פאר איין דור, נאר אפילו דורות, “פאר עווער” [forever]. אזוי ווי יריחו. דאס וואלט געדארפט זיין.
דאס איז נישט מיין פלאן. ווער האט געהאט דעם פלאן? דער דזשענעראל פון די יונייטעד סטעיטס ארמי האט געהאט דעם פלאן. “רייט” [right]? מארגאנטאו [Henry Morgenthau Jr.]. ניין, דער מארשעל פלאן [Marshall Plan] איז שוין געווען, מען האט שוין פארגעסן. דער מארגאנטאו פלאן וואס דאס? דייטשלאנד גייט זיין “לנצח נצחים” א פאר “פארמערס” [farmers], “דעטס אלל” [that’s all]. מען זאל זיי לאזן א פאר פארמערס. קיין איין מאשין גייט נישט ארבעטן אין דייטשלאנד. מען האט אנגעהויבן מקיים צו זיין דעם פלאן, ביז דער מארשעל פלאן איז געקומען און מען האט פארגעסן. “עקזעקטלי” [exactly]. דאס איז שוין פארגעסן. עס האט גענומען צוויי יאר נישט אויסהארגענען, “באט” [but] בדרכי שלום אויסהארגענען. דאס זאל זיין די פלאן, אפיציעלע פלאן, מען האט אנגעהויבן מקיים צו זיין. דאס הייסט די מארגאנטאו פלאן.
Chapter 4: The Concept of “It Can Be” (S’ken Zein)
יעצט, ס’איז “בעיסיק”, “בעיסיק” זאכן. “נאוו יו העוו טו אנדערסטענד” [now you have to understand], די “מטיר אסורים” [releaser of captives] איז נאכדעם וואס מען פלאנט, נישט אזוי, נישט דא קיין שום “רעספאנס” [response], יא? דער גמרא זאגט, אדער דער מדרש, אז אמאל איז דא א “מטיר אסורים”. דער וואס ער גייט אריין היינט צום “מטיר אסורים”, אלעמאל ווען מיינע משגיחים האבן געפרעגט די קשיא, “רייט”? ער גייט אריין היינט צום “מטיר אסורים” און ער האט זיך אפגעבריט אמת, ער איז ארויסגעקומען אינגאנצן פארברענט דעם נאר. “קירורתא בשביל החיים”. וואס הייסט “קירורתא בשביל החיים”? ער הערט זיך “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.
וואס איז די סטארי דא? ער איז נישט געשטארבן, ער לעבט נאך. עמלק איז גאנץ גוט געליטן ביי די מלחמה, ער איז אינגאנצן געשטארבן? ער לעבט נאך. ער איז גאנץ גוט געליטן און ער האט געוואונען די מלחמה. זייער גוט, ער האט פארלוירן א סאך מער ווי א סאך אנדערע. דאס פארשטייסטו? ער האט אויפגעטון אז מענטשן זענען “יומען ביאינגס” [human beings]. נישט פאני, ס’איז א ראציאנאלע פיל. מענטשן זענען אזא סארט זאך וואס האבן זאכן וואס קען זיין און זאכן וואס קען נישט זיין.
ער האט געוויזן אז ס’קען זיין. ס’קען זיין אז מ’זאל אויסהרגענען די אידן. ס’קען זיין, אקעי? פארוואס האט מען נישט געהרגעט? פארוואס די רשע פון די דייטשן איז נישט געווען די ערשטע וואס האט געהאט מען דארף אויסצייגן אלע אידן. ער איז געווען די ערשטע וואס האט געכאפט אז ס’קען, מען קען עס טון. ס’קען זיין אז ס’זאל געשען. ס’איז אים גראדע נישט אינגאנצן געלונגען. ס’איז נישט גאנץ געלונגען. אבער ער האט געוויזן אז ס’קען זיין.
פאר טויזנט יאר, דער צענט, איך ווייס נישט, ווען מ’האט געפייניגט אידן מער פון אים. פארוואס האט ער נישט געהרגעט אלע אידן? ער האט זיך אה, קוים געטשעפעט דא א בית מדרש, דארט א בית מדרש. ער האט זיך פארגעשטעלט אז ס’קען נישט זיין! איך האב דא אזויפיל אידן וואס ער גייט געהרגענען אלע אידן. ער לעבט מער נישט, נישט ער נישט זיין קינדער, נישט זיין ברודער, נישט זיין פעטער, קיינער פון זיי איז מער נישט דא. מען קען דעם פסוק גאנץ פיין, אונז האט נישט געהאלפן.
זאל די גאנצע וועלט וויסן ס’קען זיין. ס’קען זיין אזא פאר חשוב’ן מיט רעקלעך, וועלן אייננעמען א אידישע שטאט אין ארץ ישראל, ס’קען זיין. מ’האט געמיינט אז ס’קען נישט זיין. ס’איז געווען זייט מלחמת ששת הימים, מ’ווייסט אז עס איז שוין מלחמה, מ’האט שוין געכאפט אז ס’קען זיין. אבער מ’האט געפארן אים זייט “פארעווער”, בערך זייט 73, איז געווען די הנחה ביי יעדן איינעם, אפילו די גרעסטע שונאי ישראל: ס’קען נישט זיין! מ’קען נישט שלאגן דא, מ’האט מאכן שלום, מ’האט אוועקנעמען א שטאט דארט, א שטאט דא, ס’קען נישט זיין אז מ’זאל פלעין קומען אויסצושעכטן די אידן. עד שבא רשע זה, ער האט געוויזן אז ס’קען זיין.
Chapter 5: Restoring “It Cannot Be” Through Disproportionate Punishment
יעצט כדי מ’ווארט צו זיין, כדי אויסצורייסן דעם “קען זיין”, איז נישטא קיין ראציאנאלע זאך וואס מ’קען טון. מ’דארף זיין די גאנצע משוגע, אזוי ווי אדל יהודה, ס’איז נישטא קיין וועג. דו דארפסט ווייזן, דו דארפסט אויסלערנען צוריק פאר די וועלט, אז ס’קען נישט זיין. ס’איז “ס’קען נישט זיין”.
“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה” [Cain shall be avenged sevenfold, and Lamech seventy-sevenfold – Genesis 4:24]. זיבן מאל דארף מען אים צוריקגעבן וואס ער האט דיר געטון. איך האב געזאגט אמאל די מקור פאר וואס דער יום שבעה פסוק מיינט. ס’קען קוקן אין דזשעימס קאנוויל’ס “בוק אף די תורה” [James Carville’s book of the Torah], צו זען פארוואס.
ס’קען, מ’מוז ווייזן אז ס’קען נישט זיין. דאס איז א משוגע’נע שווערע זאך, ווייל אפילו דו געסט צוריק צוויי מאל, זיבן מאל, חצי חצי, לבוא בחמישה, נאכאלץ ס’קען זיין. מ’מוז ליידן דערפאר, נעקסטע מאל מ’ליידט א ביסל ווייניגער. ס’קען זיין. ס’מוז זיין עפעס א זאך וואס ס’קען נישט זיין.
אויב מ’וואלט געטון מיין פלאן פאר דייטשלאנד, וואלט דער עולם פארשטאנען אז ס’קען נישט זיין. ביז דערווייל מיינט מען דאך אז ס’קען זיין, און ס’מוז נאך סטאק, אודאי נישט איינמאל, נאך מער. וואס איז פופציג טויזנט גוים קעגן איין איד? דאס אלעמען פארשטייט דאס. ער פארשטייט די גוים יא.
קענסט דאך די מעשה, ס’איז געווען איינער געפרעגט וויאזוי קען זיין דער ענג זענען אזוי ראסיסט? ענק טוישן 150 פון זייערע קעגן איינס פון ענק? ענק האלטן טאקע, ביידע זייטן האלטן אזוי. ס’איז גוט. נאר איך ווייס, אוקעי, איך מאך ליצנות דא א ביסל.
אבער די “פוינט” [point] איז יא, ס’קען זיין. און דאס איז דא איינער אפרים פאראדאקסיק [Efraim Paradoxik/Paldi?] אויף טוויטער, עפעס אן אינטערעסאנטע איד, ער האט מסביר געווען די נקודה. און ממילא האלט ער אז ביז מ’טוט אויסצוברעכן די לעצטע הויז אין עזה, דא וואלט געקענט זיין. נישט וועגן עונש, ס’איז א סארט עונש, ס’ווייסט אז ס’האלטן מיר נישט ווי ראוי. ס’מוז זיין אידן, ס’איז נישט קיין קשיא פארוואס ס’שטימט נישט, מ’קען נישט “קאנסיוון” [conceive], ס’קען נישט צו טון. מ’רעדט דאך פון אזא “בעיסיק קאנצעפט” [basic concept] פון וואס ס’קען זיין. דאס איז דאך די נקודה.
יא, וואס איז משיח? משיח אויסטון פאר אידן אז ס’קען יא זיין א מזל אין א אידישע מדינה. מ’דארף משיח זאל קומען, דאס משיח זאל קומען מיינט ס’קען נישט זיין. ניין, משיח איז דער וואס זאגט אז ס’קען יא זיין. יא? שוין ס’איז שוין דא א שיעור.
יעצט, לאמיר צוריקגיין צו די נושא פון פארגעסן, יא? יעצט, דער טבע אין א שיעור איז, אז ס’העלפט נישט, אפילו ווען ס’איז א זאך פשוט’ע זאך, יעדער איינער קען קוקן די נייעס, אז איין טאג פארשטייט יעדער איינער מ’דארף אזוי טון.
איך געדענק נאך, דאס איז יארן פאראיבער, טאריש [Tariq?] רעדט דא אין די נייעס. איך רעד נישט פון איראן, איך ווייס נישט. איך געדענק נאך, ווי דער גרעסטער ראדיקאלער לינקער האט געהאלטן, אז אפשר זאלן איבערלאזן דריי חברה אין עזה, דריי מענטשן, אפשר אזוי. איך געדענק. און צוויי חדשים שפעטער האבן זיך אלעס אזוי געהאלטן, און יעדע פאר וואכן האט עס געקומען נאך א פאר מענטשן און אים אנגעהויבן צו זאגן: “דו קענסט נאך באזוכען מענטשן אזוי ווי מיך?”
“ביי דע וועי” [by the way], קיינמאל נישט געטראכט אז עס זענען נישט דא מענטשן אזוי ווי מיך, ער איז נישט די פראבלעם.
“באט עניוועיס” [but anyways], דאס נאכדעם איז, דער פאקט איז אז מענטשן האבן פארגעסן. און ממילא, די זעלבע זאך איז ווען מ’האט ארויסגעשטעלט א פסוק “לא תרצח” כביכול פונעם אייבערשטן אליין, א מענטש מוז אים געהאלטן…
די מאראלישע נויטווענדיגקייט פון עונש מוות און די ראלע פון “כעס” אין מלחמה
אינהאלט: דער שיעור באהאנדלט די טיפע פסיכאלאגישע און מאראלישע סיבות פארוואס די תורה פארלאנגט עונש מוות פאר א רוצח, און וויאזוי דאס פארמיידט די נארמאליזאציע פון רציחה. דער רעדנער גייט איבער צו אן אפהאנדלונג איבער שאול המלך’ס מלחמה מיט עמלק, און ערקלערט א חידוש אין די שיטת הרמב”ם אז די מידה פון “כעס” (צארן) איז א נויטווענדיגע געצייג פאר עשיית צדק און מלחמה.
—
די סכנה פון “פארגעסן” און די נארמאליזאציע פון רציחה
מיר געדענקען, צוויי חדשים שפעטער [נאך א טראגעדיע] האבן זיך אלעס אויסגעהיילט, און יעדע פאר וואכן, אזוי ווי נאך א פאר מענטשן, האט מען אנגעהויבן צו זאגן: “מיר קענען נאך… וואס זענען די מענטשן? אזוי ווי מיך?” ביי דע וועי, איך האב נישט געטראכט אז עס זענען נישט מענטשן אזוי ווי מיך? עס איז נישט די פראבלעם.
באט עניוועיס (But anyways), דאס איז נאך אלעס דער פאקט: מענטשן האבן פארגעסן. און ממילא, די זעלבע זאך איז ווען עס איז דא א פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – א מענטש, מ’האט אים געהארגעט זיין טאטע, זיין ברודער, זיין זון, איך ווייס נישט – נאך א פאר וואכן פארגעסט ער דאס. און מיר מאכן א דיעל [deal] מיט איינעם. ער כאפט נישט. ביסט גערעכט, דו ביסט א צדיק’ל, דו מאכסט א דיעל, אבער יעצט איז געווארן מותר רציחה! יא? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. דאס מיינט נישט מער, נישט וואס עס פרעגט א קשיא “דער מעג, יעדער איינער ווייסט…”
אקעי, דאס ווערט שוין איינע פון מיינע “רענט’ס” [rants] פרא-נקמה, אבער יעדער איינער ווייסט א דזשאוק [joke], וואס א גאנדי [Mahatma Gandhi], א גרויסער חכם – וואס האט געזאגט אז אידן דארפן זיך אלע אליינס הארגענען כדי זאלן נישט לאזן היטלער’ס לייט הארגענען – האט געזאגט אז “אויב מען מאכט עין תחת עין, ס’פארט די גאנצע וועלט בלינד” [An eye for an eye makes the whole world blind].
אמת, יעצט טראכט איך, איך וויל דיר עפעס זאגן: ס’איז דא א מדרש וואס זאגט דאס. רש”י אין דער תורה איז שוין איינגעפאלן דער חכמה, נישט ווי דער ערשטער. דער רש”י זאגט, אז עס שטייט “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], זאגט רש”י: “שלא תאמר: איין איד איז געשטארבן, יעצט זאל דער צווייטער איד שטארבן?” קומט שוין די תורה און זאגט דעם פסוק, זאלסט נישט אזוי טראכטן.
רש”י האט שוין געטראכט פון דעם חכמה פון גאנדי. און וואס זאגט רש”י, וואס איז זיין תירוץ? איך מיין נאך דאס ארויסברענגען, מענטשן מיינען אז אונז האבן דיסקאווערט [discovered] בעיסיק מאראלישע זאכן; מען האט שוין אלעמאל געוואוסט דער חכמה. וואס זאגט רש”י? ניין, דו כאפסט נישט. דאס איז נישט דער נושא וואס דער מענטש האט פערזענליך באקומען א נקמה.
ווען רציחה ווערט “מותר” אין דער וועלט
דער פראבלעם איז עפעס אנדערש. ס’איז דא א שאלה: אין דער וועלט, איז רציחה מותר אדער אסור? “מותר” מיין איך נישט אז עס שטייט אין די געזעצן-ביך אז עס איז מותר; דאס איז נישט אינטערעסאנט. “מותר” מיינט אז יעדער איינער ווייסט: לא רציחה, ס’איז נישט קיין רשות. מען קען נישט, ס’איז נישט קיין זאך וואס מיר טוען. And why don’t you murder? Just because it’s… אין בארא פארק איז עס נישט קיין זאך וואס מיר טוען.
דער רגע וואס עס איז א זאך וואס מיר טוען – איך קען א סאך מענטשן וואס גייען גלייך וועלן, עס שטימט צו יעדן איינעם צו הארגענען. איך זעה נישט קיין שום ריזן [reason] פארוואס נישט? נאר, פארוואס טוט מען עס נישט? ווייל עס איז אומאנגענומען. עס האבן גערעדט מיט דעם א פאר וואכן צוריק וועגן דער חינוך: מיר טוט עס נישט. רציחה איז אסור.
וואס הייסט אסור? ביי אונז איז אמת’דיג אסור רציחה. ביי רוב אידן, ברוך השם. אין אנדערע פלעצער, אין געגנטער פון ניו יארק סיטי, איז נישט אזוי אסור. דא איז אסור. פארוואס איז אסור?
יעצט, עס קומט איינער און ער הרג’עט א צווייטן איד. איז געווארן רציחה מותר! אויב ער לייגט א היתר – נישט נאר פאר זיך אליינס; רציחה איז נישט קיין זאך וואס א מענטש טוט פאר זיך אליינס, ער טוט פאר די וועלט – יעצט איז געווארן א היתר. אקעי, איינס צוויי אפשר. דער צווייטער, נאך שלעכטער. יעצט איז רציחה מותר.
וויאזוי מאכט מען רציחה צוריק אסור? נאר דא איין וועג: אז מען הרג’עט דעם רוצח. עס איז נישט דא קיין אנדערע וועג. מען האט נאך נישט אויסגעפונען קיין אנדערע וועג. עס איז דא אן אנדערע וועג: מען קען אים אריינלייגן אין תפיסה פאר זיין גאנץ לעבן. עס איז נישט קיין גרויסע חילוק; עס איז ערגער ווי הרג’ענען, דרך אגב. א פארט פון די גרויסע, מאדערנע חכמה… אונז שלאגן נישט קיין קינדער, נאר מען ווארפט זיי ארויס פון ישיבה. אסאך ממש אונז זענען מורא’דיג מורא’דיג, האלטן זיך גרויס: מ’שלאגט נישט, מ’שרייט נאר. וואס זאל זיין א נפקא מינא? שלאגן איז גרינגער ווי שרייען.
עניוועי, סאו, פארשטייסט? דעיס איז דער איינציגסטער וועג צו מאכן די זאך צוריק אסור. דאס איז דער טייטש.
די פסיכאלאגיע פונעם קרבן: ראציאנאליזירן דאס שלעכטס
פארהאלט מיר יעצט צוריק צו מיין ערשטן פונקט. דער פראבלעם איז: מען פארגעסט. דער פראבלעם איז אז מענטשן זענען אזא פאני [funny] סארט זאך. אין די ערשטע מינוט געדענקט ער נאך, ער פארשטייט דעיס, ס’איז בעיסיק, דעיס איז אן אינסטינקט אפילו – ער פארשטייט, מען קען נישט לאזן די רציחה זאל זיין מותר. צוויי וואכן שפעטער איז עס טאקע געווארן מותר ביי אים. דאס איז דער פראבלעם. עס איז טאקע געווארן מותר.
ביי דעם נרצח קען אויך ווערן מותר וואס מען הרג’עט אים, דו ווייסט. פאר א מענטש, מ’טוט אים אן עוולה, מ’בגנב’עט אים, מ’הרג’עט אים – נישט אים, זיין פאמיליע, איך ווייס – די ערשטע סעקונדע געדענקט ער נאך אז מ’טאר נישט הרג’ענען. זאגט ער: “משוגע, מ’הרג’עט?! איך הרג’ע דיך מיט דיינע קינדער, מיט דיינע אייניקלעך, מיט דיינע אור-אייניקלעך! און אפילו די וואס זענען נאך נישט געבוירן, איך האב נישט מורא פון משה רבינו’ס נביאות אז אפשר וועט ארויסקומען איינער… ס’וועט נישט ארויסקומען ווייל איך וועל זיי אלע הרג’ענען!” אקעי?
די צווייטע טאג טראכט ער: “וועיט [wait], פארוואס האט יענער מיך גע’הרג’עט? אפשר איז ער גערעכט גאר? אפשר מעג מען הרג’ענען מענטשן? אפשר איז עס מיר געקומען?”
עס זעהן, ביי יעדע עוולה וואס פאסירט פאר א מענטש, דער מענטש אליינס ווערט צוגעוואוינט אז עס איז נארמאל צו טון אן עוולה, בפרט אים! ס’איז זייער פאני, אבער מענטשן זענען אזוי. און דעמאלטס, דו ביסט א צדיק, דו וואס מען האט אים באעוול’ט, ס’איז נישט קיין פראבלעם.
אויב ס’איז דא א גזירה וואס מען דארף דא אויספירן, מען דארף זיך דא פשוט זיין עושה. האט די תורה געזאגט: קודם כל מען מאכט א ציווי. אויב מען קען נישט יעצט, מען גייט אויס, מען גייט מאכן דעם פאנישמענט [punishment] פון מחיית עמלק. ווער ס’קוקט אין די מעשה מיט שאול זעט קלאר: It’s a punitive expedition (עס איז א שטראף-אקציע). There was no reason, ס’איז נישט געווען קיין שום גורם דעמאלטס; מען איז געגאנגען זוכן זיי פאנישן.
שאול המלך און די מלחמה מיט עמלק
יעצט, א פראבלעם איז אז דער עולם האלט נישט דערביי. שאול המלך האט נישט געהאלטן דערביי. דאך די גרעסטע מקור, דער רמב”ם ברענגט דאך דעם פסוק פון שמואל צו דעמאנט. שאול המלך האט נישט געהאלטן. דער נביא איז דאך געקומען און געזאגט “קום אהער”.
און דרך אגב, ווען שאול איז געגאנגען צו די מלחמה זיין עמלק, איז עס נישט געגאנגען א נקמה אויף וואס זיי האבן געטון ביי יציאת מצרים. עס איז געווען – יא, ס’איז א גרויסער טעות פאר ווער ס’לערנט נישט קיין תנ”ך, אזוי ווי א סך מענטשן וואס זאגן דרשות פרשת זכור, זענען עמי הארצים גמורים. זיי מיינען אז שאול איז געקומען נוקם זיין אויף וואס עמלק האט געטון ביי יציאת מצרים. ער פארשטייט טאקע נישט קיין פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. א נקמה האט מען נישט געליינט א פרק פריער? מיט צוויי פרקים פריער? מיט דריי פרקים פריער?
איך האב געמאכט א ליסטע אמאל, זיבעצן מאל מיינעך אין תנ”ך האט עמלק זיך געשלאגן מיט די אידן. פינף וואכן צוריק דוד האט זיך געשלאגן מיט עמלק, א ביסל שפעטער שוין נאך. א פריער, ביי מדין, סיסרא – עמלק איז געווען א גאנצע צייט. ער האט זיך נוקם געווען אויף עמלק פאר די גאנצע מעשה וואס זיי האבן געטון דא און דארט. און ער האט נישט געהאט די מסירות נפש פאר די גאנצע זאך וואס מאכט נישט קיין סענס ווי מענטשן זאגן די דרשות.
ער האט נישט געהאט די קוראזש צו פאנישן עמלק פאר וואס זיי האבן געטון לעצטע וואך, צוויי וואכן צוריק, א יאר צוריק, איך ווייס נישט ווי לאנג. די זעלבע מענטשן – נישט זייערע זיידעס, נישט זייערע זיידעס! דער נביא איז געקומען און געזאגט: “שמואל לעבן, דו מיינסט סתם אז די מענטשן גייען טון תשובה? איך האב שוין טויזנט יאר וואס זיי טוען נישט תשובה, ס’איז שוין פון מצרים, זיי זענען די חברה, ס’איז זייער קולטור, איך ווייס נישט, אפשר האבן זיי תשובה געטון אין אן אנדערע גלגול? איך ווייס נישט. ביז דערווייל איז עס זייער שרעקליך.”
און ס’האט נישט געהאלפן. שאול המלך האט געזאגט “חמל” [ויחמול שאול], אה, “מיטב הצאן”. וואס איז מיט אגג? מען דארף הרג’ענען דעם מלך אויך? אה, אריסטאקראט, ווייסטו? איך ווייס פארוואס די מלכים הרג’ענען נישט די מלכים, right? ווייל זיי האלטן אז זיי זענען above [העכער] די גאנצע זאך. זייער אינטערעסאנטע זאך. איך הרג’ע נישט. “חמל”.
יא? שמואל זאגט “דבר השם”. יא, זייער פשוט. דבר השם מיינט פסק? יא, אודאי, אודאי. אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, איך בין נישט צוריק. ער האט געווען מיינע אומשולדיגע ווייב און קינדער, אבער זייער איבערשטעלדיגע ווייב און קינדער זענען פראטעקטיוו, ווייל איך בין א צדיק? וואס איז גארן דיין? וואס איז יושב? אקעי, איך קען נישט איבערזאגן קינדער, ס’פשוט.
יא, נאך א גרעסערע עובדה. ווייל דער ערשטע איז נישט קיין עובדה. דער ערשטע איז נאך ריכטיג. כ’האב דיר דאך געזאגט פריער. מ’מוז. יא, מ’מוז. ווייל נישט פאר עובדה. ס’איז נישט קיין עובדה. דער אמת איז נישט קיין עובדה. עובדה זענען א מצוה. עס איז יא, עס איז וויכטיגע… זיי גוט, עס איז דער מצליבער וואס זלבנים איז ביי איינעם מושבות מעשה ובסיימודאי [אומקלאר]. ווען עס איז געווארן נאכטעם וואס רציחה איז געווארן צוריק, אויסער טאר מען עס נישט טון. און בעפאר דעם דארט, מוז מען עס טון? פיקוח נפש. עס קען נישט נעמען קיין טשענסעס. נישט מען האט גענומען די טשענסעס און האלטן איינעם די טשענסעס. יא עלמות, עלכא למעשה, פרעגן דיין לאקאל אויסנאקס רבי.
די מידה פון כעס אלס א געצייג פאר צדק
אקעי, איך זאג דיך די… איך וויל דיך מעשה זיין די תורה. זאגט די הייליגער רמב״ם, לערנסט דיך פון דעם. זעהסט דיך, דער רמב״ם האט געלערנט פון דער פרשה פון שמואל, די מצוה, די טייטש פון די מצוה פון זכירת עמלק. זאגט ער ממש, ער ברענגט דיך דאס, זאגט דיך שוין ליין, די עס איז אלס דיך בפרשת דריין. זאגט די הייליגער רמב״ם: זעהסטו פון דעם אז מ’קען נישט, מ’קען נישט גיין אין מלחמה, נאר מ’איז ברוגז.
זייער חגא, וואס געהערסט פון די מידות הכעס? וואס געהערסט פון די מידות הכעס אמאל? וואס איז כעס? איך האב שוין גערעדט וועגן דעם גענוג? אמאל דא. און כאמיר האבן געהערט אז אויפן מידות איז א כעס? דער רמב״ם איז דער געגענט אין פרק פרק. אמאל, פרק א’ איז דער פראו [Introduction/Mavo?]. און אויך געט, אין הלכות מלכים איז דער פראו.
כעס, יעדער מידה האט דאך א פעולה וואס עס איז געהערט, יא? די תאוה האט געהערט ווען מ’זיצט פאר’ן טיש און מ’קויפט איין צו עסן, אדער ווי וכו’. וועלכע נאך מידה האבן עס גערעדט וועגן? די מידה פון נדיבות און געבן געהערט אז מ’מאכט געלט און מ’טיילט געלט, וכו’ יא? פאר וועלכע נושא געהערט די מידה פון כעס? צו וועלכע סוגיא האט געהערט? עס איז די וועלכע פארט פון human life [מענטשליך לעבן] וואס עס באלאנגט, mostly.
איך שטראף דארף איינעם. וואס? איך שטראף דארף איינעם. זייער גוט. כעס געהערט צו עשיית צדק. עס שטייט אסאך מאל די תורה, השם איז “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מ’טייטשט כעס, יא? אזוי זאגט רש”י. קנא – אינפערמינענט בלאז. ברוגז, אויף אידיש. יא? דער אייבערשטער איז גאט, ס’איז דאך דער פנימיות. מען זאגט דער אייבערשטער האט נישט קיין מדות, וואס איז דא צו זאגן? דער פנימיות, די מדה וואס איז גורם, דער תנועה בנפש וואס איז גורם פאר א מענטש זיך אננעמען פאר די ריכטיגע גערעכטיגקייט, דאס הייסט כעס. ס’איז כעס.
דער שאלה איז, אויב ס’איז טאקע כעס, ווייסט מען נישט צו ס’איז טאקע אזוי גוט אדער נישט. דארף מען האבן א רבי וואס ער איז מכריע דעם עולם. דאס איז די דזשאב פון דעם “משוח מלחמה” [כהן משוח מלחמה]. משיח מלחמה’ס דזשאב איז צו אנרייצן דעם עולם, לעורר השנאה. דאס איז זיין דזשאב. ער דארף מכריע זיין אז ס’איז ריכטיג. אמת. אדער א מענטש דארף מכריע זיין, אבער נאכדעם וואס ער האט מכריע געווען דארף ער זיך רעגן.
דארף ער, איינמאל דו ביסט אין כעס ווייסטו נישט צו דו טוסט מער ווי סאך דער… ניין, מען טוט קיינמאל נישט גענוג. דאונט ווארי [Don’t worry]. איך זאג דיר, כל שכן וכל שכן ווען מען איז אין די גרעסטע כעס, האט מען נישט געטון גענוג צו אנהייבן פלענער עולות. איך רעד זיך פון די אלטע ארחות, ווען מען זאגט מלחמה וכדומה, פארשטאנען? מען טוט נישט גענוג. מען טוט נישט גענוג. ס’איז נישט אמת. מען דארף האבן כעס. א מענטש איז דאך אזא סארט זאך וואס ער טוט מיט זיינע פילינגס [feelings]. ער דארף האבן א ריזיגן מאס פון כעס כדי צו טון די בעיסיק זאך וואס הייסט מחיית עמלק.
און ממילא, אחוץ וואס ס’דא א מצוה אויף דער מעשה פון מחיית עמלק, ווי אלע מצוות וואס האבן דאס, אבער דאס איז ספעשיל. ס’איז דא א מצוה אויף דער מדה פון מחיית עמלק. דער מדה פון מחיית עמלק איז זיך אנרייצן פאר מען גייט אין מלחמה, אזוי ווי דער כהן משוח מלחמה האט אזוי ווי שמואל הנביא געטון פאר שאול, אדער אזוי ווייטער, זאל זיך אנרייצן דער עולם, זיי דערמאנען ווי עמלק איז געווען א שגץ ער, זיין טאטע, זיין זיידע, זיין פעטער, ס’איז נישט קיין איין גוטער מענטש געווען.
שלום און מלחמה: צוויי באזונדערע צייטן
יא אמת, אוודאי נאכאמאל, אויב ס’איז פיס טאלק [peace talk], הייבט זיך אן דאס וואס מען זאגט “עושה שלום”, נאר עושה שלום וואס הייבט זיך אן. אין אדם בעולם, אוודאי. אויב ער וויל זיך מכניע זיין… ניין, דאס איז נאכדעם. דער כעס איז מעורר נאכדעם, נאכדעם וואס ס’איז נישט געלונגען די פיס טאלקס, אלעס. קודם מאכן פיס טאלקס, אלעמאל. מען דארף ביידע. ביידע. איבער שעת מעשה זענען מיר אין א פערמאנענטן קריג. ניין, רימעמבער, “זכור”. דאס מיינט מען זאל געדענקען און זיין… יא, יא.
איך מיין נישט אז כעס, דאס האט צו טון מיט אנדערע שמועסן. כעס מיינט נישט צו זיין פארלוירן. א מענטש קען זיין בכעס אן זיין פארלוירן. איך בין נישט מסכים מיט דעם, דאס איז א טעות. און דאס קען זיין מיט א גאנצן נישט מיט קיין כעס. ווייל דאס וואס מען זאגט אז כעס איז טייטש זיין פארלוירן – איך בין נישט מסכים. כעס איז טייטש זיין אויפגערעגט. דו ווייסט וואס הייסט ניימען זיין פארלוירן?
ס’קען זיין מיט א גרויסן קאפ. אהבת השם איז טייטש זיין פארלוירן? אזוי זאגט טאקע דער מהר”ל, אבער עס איז נישט ריכטיג. ער איז מורא’דיג אנגעצינדן וועגן דעם נושא. אבער אין יענער זעלבער מינוט האבן די רעפ’ס איבערגענומען פאר אנדערע זאכן, זיי זענען גאנץ רואיג.
מיינסטו קען זיין מענטשן? עס וואלט נישט געטויגט! בשעת די מלחמה קומט אן ביי אים, איז ער טאקע פארלוירן.
שיעור: כעס, מלחמה, און די אמת’ע טייטש פון פנימיות
אינהאלט: דער שיעור באהאנדלט די חילוק בין “פארלוירן זיין” און “כעס” ביי מלחמת עמלק, די תפקיד פון מצוות זכירה אלס הכנה למעשה, און א טיפע דעפיניציע פון “פנימיות” און “חיצוניות” באזירט אויף די מעשה פון דואג ואחיתופל – אז אמת’ע פנימיות מעסט זיך אין מעשים, נישט אין געפילן.
—
קאנטראלירטע כעס: די חילוק צווישן “כעס” און “פארלוירן זיין”
כעס מיינט נישט זיין פארלוירן. א מענטש קען זיין בכעס און נישט זיין פארלוירן. איך בין נישט מסכים מיט דעם [אז כעס מיינט פארלוירן די קאפ]. דאס איז טולערירן די אליינס… מחלוקת וואס מען דארף גארנישט האבן קיין כעס. אבער דאס וואס מען דארף גארנישט האבן קיין כעס, זאגט מען: “כעס טאר נישט זיין פארלוירן”.
איך בין נישט מסכים! כעס טאר נישט זיין אויפגערעגט! וואס האט דאס מיט זיין פארלוירן? ס’קען זיין מיט א גרויסן קאפ! “אהבת השם טאר נישט זיין פארלוירן” – אזוי זאגט טאקע דער מלבי”ם, אבער ס’איז נישט ריכטיג!
און ער איז מורא’דיג אנגעצינדן וועגן דעם נושא! אבער יענע זעלבע מינוט, דו רעדסט מיט אים וועגן אנדערע זאכן, איז ער גאנץ רואיג. מען קען דאס זען ביי מענטשן. ס’וואלט נישט געווען… בשעת די מלחמה קומט זיין בעיבי און דארף א פעסיפייער [pacifier], איז ער נישט… “איך בין ברוגז! מען פירט א מלחמה מיט רחמנות!” ס’איז נישט קיין סתירה! מען דארף זיין א מענטש, מען דארף זיין אין קאנטראל. אבער כעס איז טאקע כעס.
ווער איז מחויב אין זכירת עמלק?
דער מצות זכירה איז א מצוה אויף דער וואס פירט די מלחמה, אדער אויף דער נביא, ווער עס איז דער אחראי אויף דער “רוח המלחמה” – נישט דער גענעראל וואס ער איז אחראי אויף דער פראקטישער מלחמה – נאר א נביא אדער א כהן, ווער עס איז אחראי אויף דער רוח המלחמה. דעם איז ער אחראי, ער טוט פרשת זכור. דאס איז די מצוה.
דאס איז נישט ביי מלחמת רשות. ביי מלחמת רשות דארף מען נישט זיין אזוי ברוגז. מלחמת רשות איז א מיטל… מלחמת רשות פעלט נישט אויס [אלס אן ענין פאר זיך]. מלחמת רשות איז א מצוה, א מלחמה וואס מען וויל, פאר whatever reason [וואספארא סיבה], פאר א גוטע זאך אדער א שלעכטע זאך, וואס מען וויל. מלחמת עמלק איז א מלחמה וואס ס’איז אלעמאל מיט א חובה, ס’איז די סארט מלחמה וואס ס’איז א punishment [שטראף].
אמת, אמת, מען מאכט שיור [exemption/limit] לידיים. אבער פארוואס מאכט מען? דאס שטייט אין פרשת שופטים אז מען מאכט שיור לידיים. און ווער עס וויל נישט נאכדעם וואס מען זאגט “מי האיש הירא ורך הלבב”, ווער עס וויל חוזר זיין, ער איז נישט משועבד לכבישת שוק. אבער וואס טוט מען? מען מאכט א סדר, מען נעמט קעיר פון דעם.
אבער מלחמת עמלק פעלט דאס אויס. ווייל דאס איז נישט קיין מלחמה וואס מען טוט בשעת מען איז ברוגז, אדער בשעת סתם מען וויל מאכן א מלחמה ווי מלחמת רשות. דאס טוט מען ווייל דאס איז דער צדק.
די נויטווענדיגקייט פון זכירה פאר צדק
מענטשן קענען נישט טון צדק נאר אויב מען רייצט זיי אן, מען מעורר זיי אז מען זאל געדענקען אז ס’קומט זיך יענעם דעם עונש. פארוואס טאקע פארגעסן מענטשן? פארוואס טאקע איז מלחמה… פארוואס טאקע ווערט עס מוחל און פארגעסן? איך מיין אז ס’זאל זיין א מורא. “מורא גדולה וזרוע נטויה”.
עס שטייט “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), איך ווייס נישט, ס’איז דא א פסוק אין חומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – דאס דארף זיין דווקא אידן. אמת, דער מדרש זאגט מוחל לעוונותיהם של ישראל, דאס איז צווישן אידן “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.
אמאל דארף מען מוחל זיין, אבער דא איז דא א מדרש מצד… עס שטייט “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, ס’מיינט עקזעקטלי דעיס, דעי נקמה וואס פעלט יא אויס, יא ווען מ’דארף נישט [מוחל זיין], דאס שטייט אין די תורה “ווען איר נישט קענסט טוהן, האט עס נישט קיין נתיקה”. עס קומט דיך יא א נקמה, זאגט די תורה “זאלסט נישט נוקם זיין”. דער רמב”ם זאגט דארט אז פארוואס? ווייל די וועלט קען נישט אנגיין מיט צופיל נקמה. ער זאגט דארט גנדי’ס [Gandhi’s] ווארט.
מען קען נישט אלעמאל מוחל זיין, אבער דאס איז “בני עמך”, ווייל ער איז סך הכל דיין פריינד, ער האט דיך נישט געבארגט זיין האמער, אקעי, מופט [move] ווייטער, זאל מען מוחל זיין. אבער עס איז דא אמאל וואס מען דארף נישט, מען דארף מוחל זיין, דאס דארף מען אליינס טוהן, פאר דעם איז דא א מצוה. די מצוה טייטש אז מען דארף עפעס א תורה, עפעס א אחריות, עפעס א דעת וואס זאגט אז דא דארף מען… איז וואס? ווען ס’איז דא א פאליס, מען רעדט ווייטער ביז דארט ווייטער זענען דא די מלחמות.
זכירה אלס הקדמה למעשה
היינט, סאו דעיס איז די טייטש פון מחיית עמלק. איך וויל דא ארויסברענגען די עיקר פון די חידוש וואס איך האב געוואלט זאגן איז… דער עולם איז אינגאנצן צומישט. פארוואס זענען זיי אינגאנצן צומישט? זיי כאפן נישט אז זכירת עמלק איז א הקדמה פארן מחיית עמלק.
אלע חסידישע בעלי דרשנים מיינען, אפילו מענטשן וואס זאגן נאך דעם רמב”ם, מיינען אז עס איז דא א מצוה צו שטיין אין שול און זיין ברוגז אויף עמלק. ס’איז א וועיסט אוו טיים [waste of time] צו שטיין אין שול און זיין ברוגז אויף עמלק. קיינער דארף נישט זיין ברוגז אויף עמלק, נישט היינט, נישט מארגן, נישט נעכטן, ווער עס איז עמלק. ס’איז נישטא קיין שום ענין.
פארוואס? ווייל ברוגז, יעדער זאל וויסן, מ’האט גערעדט דא א ביסל לעצטע וואך, יעדע מדה איז וועגן א מעשה. ס’איז נישטא קיין מדות וואס ענדערן פון די פנימיות. מדות איז פנימיות איז אוודאי דער עיקר. א מענטש טוט נישט אן א פילינג [feeling], אן א מדה, אן ער זאל זיין אנגערעגט אדער אנדערע. ס’איז זייער וויכטיג א דיין, איינער וואס זיין תפקיד איז דאס צו מאכן צדיק, דארף ער זיין ברוגז, אדער דארף ער זיך מאכן ברוגז אויף זאכן ווען עס פעלט אויס. א מענטש טוט נישט אן דעם.
אבער די ברוגזקייט איז כדי… [עס] מיינט אז איך האלט דאך טאקע מען דארף עפעס טון, דאס איז דער טייטש דערפון. אזוי ווי א אהבה איז דער טייטש: איך האלט דאך טאקע אז איך וויל די זאך, אז איך וויל דעם מענטש, און איך וויל אים גוטס טון, אז איך האלט דאך פון אים, און אזוי ווייטער.
אויב איינער האט ברוגז בלב, ער זאגט בלב, אן אז עס זאל מאכן קיין מעשה, האט עס נישט מיט גארנישט מיט גארנישט! דאס איז נישט פנימיות, דאס איז חיצוניות.
דואג ואחיתופל: די אמת’ע דעפיניציע פון פנימיות און חיצוניות
דאס איז וואס איך האב געוואלט זאגן, עס שטייט יעדער איינער ווייסט, אז מען דארף זיין פנימיות נישט נאר חיצוניות. א סאך מענטשן וואס זיי רופן פנימיות איז חיצוניות, און וואס זיי רופן חיצוניות איז פנימיות.
וואס איך וואלט געוואלט זאגן, שטייט אין די גמרא (סנהדרין קו:) אז דואג ואחיתופל האבן געלערנט א סאך תורה, עס האט גענומען א “מן השפה ולחוץ” [במקור: תורתם מן השפה ולחוץ], ממש חיצוניות.
מיינט א איד אז דאס מיינט אזוי: ווען ער האט געלערנט, ער האט געלערנט קאלטערהייט, אזוי עפעס א יאקע, בלא בלא בלא בלא בלא בלא בלא. א “שפה פנימי” מיינט אז ווען ער האט געלערנט האט ער געגאנגען א פייער, א סופה פנימי, ער האט געפילט די פילינג וואס מען דארף פילן ווען מען דאווענט. אזוי מיינען רוב מענטשן.
איך וואלט געזאגט א פונקט פארקערטע טייטש. איך וואלט געזאגט פארוואס? וואס איז די פראבלעם פון דואג ואחיתופל? וואס איז דואג? דואג איז געווען א גרויסער צדיק, ער איז “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'” (שמואל א כא:ח), ער האט געזעצט אין בית המקדש א גאנצן טאג.
קענסט זיין זיכער אז ווען דואג איז געקומען איינער און ער האט געבעטן א פעיווער [favor] פון אים, ער זאל זאגן אינפארמעישן [information] פאר א שידוך, האט ער געזאגט: “מממ… לשון הרע”. ער האט זיכער געזאגט א סאך שיעורים פיל מיט לשון הרע, ער האט געהאט יעדן טאג צוויי דפים חפץ חיים, ער האט זיכער א סאך גערעדט וועגן דעם ווי א גרויסער עבירה עס איז צו רעדן לשון הרע און אזוי ווייטער.
דאס איז געווען דואג, א וודאי, ער האט דאך געלערנט, ער איז “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'”. אבער עס האט זיך געמאכט פאר וואטעווער [whatever] היז אינטערעסע איז אויסגעקומען אז מען דארף זאגן לשון הרע, האט דואג געמאכט א מהלך און ער האט געהארגעט א גאנצע שטאט [נוב עיר הכהנים]. ער האט נישט געטראכט צוויי מאל דערפון, ער האט אפילו נישט חרטה געהאט.
ער זיצט אין די בית המקדש גראד, אה דער מלך האט אים געפרעגט, דו האסט דארט דורכגעגאנגען, דו קענסט מעיד זיין אויף מיר, וואס איך דארף טון? דער שאול המלך, וואס איך דארף טון? וואס האט ער אים געזאגט? ער האט זיך נישט געכאפט, סארי טאקע, יא טאקע שרעקליך געווען, מען האט געהארגעט די הייליגקייט, יא.
און אויף דעם זאגט די גמרא: ער איז א “מן השפה ולחוץ”. ער מיינט נישט צו זאגן אז ער האט נישט געפילט דעם איסור לשון הרע ווען ער האט גערעדט וועגן לשון הרע. ער מיינט צו זאגן אז ער האט עס נישט געטון! ווען עס איז געקומען לידי מעשה האט ער עס נישט געטון. סאו וואס מ’רופט א “מן השפה ולחוץ” איז ער גערעדט ביז צום סוף דורות, אזוי ווי דער סוף זמן קריאת שמע. ער האט גערעדט מיט א גרויסן קול וועגן לשון הרע, אבער געטון האט ער נישט.
“עכט” מיינט טון למעשה
און דאס הייסט מ’איז א “מן השפה ולחוץ”. אין אנדערע ווערטער, ווען מ’זאגט אז איינער איז נישט בפנימיות, ער איז נישט “עכט”. דו ביסט נישט עכט א מאמין אין דעם איסור לשון הרע. דו ביסט עכט א לשון הרע’ניק, דו רעדסט נאר דערוועגן. דאס איז דער טייטש.
וואס מיינט דו ביסט עכט? אז דו טוסט! נישט אז דו פילסט אין דיין הארץ. עס קומט נישט אריין וואס דו פילסט אין דיין הארץ. אוודאי דאס מיינט פילן אין דיין הארץ, אבער איך זאג אויב דו האסט עס באמת געפילט אין דיין הארץ – וואס דו האסט געטון, דאס איז דער טייטש פילן אין דיין הארץ, און איך האלט טאקע אזוי.
אז איך רעד דערוועגן און איך קען זאגן שיינע שיעורים און איך קען זאגן הסברים און אזוי ווייטער, איך קען זיך אפילו קאכן – עס איז זייער איזי [easy] צו קענען קאכן – דאס מיינט נישט מ’איז א “מן השפה ולפנים”. דאס איז מ’איז א “מן השפה ולחוץ”. מ’איז א “מן השפה ולחוץ” איז נאר אנדערש פון איינער וואס טוט למעשה. אין אנדערע ווערטער, ווי מער ער טוט בחיצוניות דאס הייסט אז ער גלייבט אמת’דיג דערין. דאס איז א סימן. דאס איז וואס עס מיינט.
אין אנדערע ווערטער, דאס ווארט פנימיות מיינט נישט אינערווייניג, עס מיינט “עכט”. דער היפוך פון א “מן השפה ולחוץ” איז אז ער איז עכט. אנדערש איז פעיק [fake]. אין אנדערע ווערטער עס איז נאר פון די אוטסייד [outside], אזוי ווי מ’זאגט א זילבערנע לייכטער וואס איז זילבער פון אינערווייניג אויך, ער איז נישט קיין גאלד פלעיטעד [plated], רייט? ער איז נאר פון דרויסן זילבער, נישט עכט זילבער. זיין פראבלעם איז אז די פנימיות פנימיות איז נישט בעסער פון די חיצוניות. עס איז נישט עכט, עס איז א שקר. ער איז נישט עכט זילבער, ער איז זילבער פון דרויסן אבער נישט פון אינערווייניג. וויאזוי זעט מען דעם חילוק? עס איז נישט ווי מ’זעט, עס איז עכט. עכט איז דער טייטש ער איז אינגאנצן עכט, ער זאגט נישט נאר אז ער איז.
דאס וואס אונז רופן פנימיות מיינט אז ער טוט, נישט אז ער פילט אינערווייניג. נישט אז דאס פילן אינערווייניג איז א סימן אויף וואס ער טוט אינדרויסן. ער איז טאקע אזוי, ער איז עכט. וואס מיינט עכט? עכט מיינט איינער וואס טוט טאקע. דאס איז דער טייטש עכט. ער טוט טאקע.
משה רבינו, שלא לשמה, און סוף הכבוד לבוא
דרך אגב, ער קען אפילו פון דעם רעדן. דא זענען דא צוויי סארט מענטשן: א צדיק גמור, א צדיק שאינו גמור, אדער דער בינוני פון תניא אדער א משה רבינו פון רמב”ם. משה רבינו איז נאך אלץ עכט. משה רבינו איז נישט קיין “מן השפה ולחוץ”. ער טוט עכט גוטע זאכן. ער פארשטייט נאר נישט פארוואס ער טוט עס. ער וויל עס נישט אליינס, ער וויל עס פאר אנדערע, ס’איז שלא לשמה. אבער “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא איז נישט דא ביי שלא לשמה. סוף הכבוד איז סאך ערגער פון שלא לשמה, אדער מען קען זאגן שלא לשמה אויב מען וויל, אבער דאך זאגט תוספות ס’איז דא פארשידענע זאכן וואס מען רופט שלא לשמה, נישט אלעס איז דאס זעלבע.
“סוף הכבוד” מיינט אז דו ביסט נישט עכט. דו טוסט עס נישט. דו האלטסט אפילו נישט ביים טון, דו האלטסט ביים רעדן דערפון, דו האלטסט נישט ביים טון. דיין האלטן איז פעיק. ס’איז נישט עכט. דאס איז דער טייטש פון א סוף הכבוד, דאס איז דער טייטש אז איינער איז עפעס נאר פעיק, נאר פאר דרויסן.
ער פארשטייט נאר נישט פארוואס ס’איז גוט. ער וויל עס נישט אליינס. ער וויל עס פאר אנדערע, אזוי ווי א סוף הכבוד. אבער יעדער מען דארף זיין גערעגט און דאס מיינט עכט זיין? מען דארף זיין אזוי גערעגט אז מען טוט עס עכט. אויב ער איז זייער גערעגט אבער ער טוט נישט גארנישט, איז נישט אינטערעסאנט. דארף מען נישט זיין גערעגט, ס’איז קיין שום מצוה.
יא. ס’איז דא א… א ניין, דער מבחן… יא, ס’איז דא א מידה פון לשון הרע, און ס’איז דא א פעולה פון לשון הרע. אזוי ווי יעדע זאך, נישט רעדן לשון הרע איז ווייל ער רעדט נישט. ער רעדט וועגן נישט רעדן לשון הרע, און ער רעדט אליין לשון הרע. ער קאכט זיך דערין, ער זאגט א שארפע דרשה, ער שרייט, קולות וברקים, ער פילט זייער שטארק אז מען טאר נישט רעדן לשון הרע, ער מיינט זייער שטארק אז ער וויל נישט רעדן לשון הרע.
סיכום: רצון מעסט זיך אין מעשה
די נפקא מינה פון דעם איז, אז “וועלן” איז גארנישט. און סאך מענטשן זאגן נאך פונעם חידוש: “יעדער וויל זיין גוט, ער איז נאר למעשה נישט גוט”. דאס איז א טייטש פון א סוף הכבוד, עקזעקטלי יענץ. יעדער איינער פרעגט אים, זאגט ער ער וויל זיין גוט. יא, ער זאגט. אבער ער וויל נישט זיין גוט. פארוואס? ווייל ער איז נישט גוט. נישט נאר פארוואס? דאס מיינט אז ער וויל נישט זיין גוט. ווייל ער איז נישט גוט.
איך רעד נישט פון איינער וואס האט א גאנצע מלחמה וואס ס’גייט, אדער ער האט עפעס מניעות חיצוניות. איך רעד דאך נארמאל. ער וויל נישט זיין גוט. ווען דער רמב”ם זאגט אין הלכות גירושין (פ”ב ה”כ), יא, אז א מענטש זאגט “רוצה אני” איז עס גוט ווייל ער וויל דאך זיין… מיינט ער נישט צו זאגן אז אמת’דיג אין הארץ וויל ער. ער מיינט למעשה ווילסטו! נישט צוויי למעשה ביי דעם מעשה. הייסט עס צו פרעגן, באופן כללי וויל איך נישט. ניין, באופן כללי ווילסטו אויך! דו ווילסט זיך באופן כללי, דו ווילסט זיין א איד, דו ווילסט נישט אז דו ווילסט, דו ווייסט נישט אז דו ווילסט, ווייל דו ביסט.
איינער וואס ער קומט אין בית המדרש יעדן טאג, יא, ער קומט יעדן טאג, און ער קומט נישט מיט קיין גרויסע חיות, ער קומט סתם. יא? פרעגט מען אויף אים: דו קוקסט ווער עס קומט צום בית המדרש בפנימיות אדער בחיצוניות?
ער קומט בפנימיות! וויאזוי ווייס איך? ווייל ער טוט עס! אפילו ער קען זיך נישט קיין שיינע הסבר פארוואס ער טוט עס, אדער ער טאנצט נישט ארויף און אראפ, ער זאגט נישט קיין… ער קאכט זיך נישט.
דא א צווייטער וואס ער קאכט זיך זייער שטארק, אבער ער קומט נישט! ער איז מן הסתם פיל מיט חיצוניות.
פנימיות, שקר, און די מצווה פון מחיית עמלק בזמן הזה
(Penimiyus, Falsehood, and the Mitzvah of Obliterating Amalek in Our Times)
אינהאלט: דער שיעור ענדיגט זיך מיט א טיפן בליק אויף דעם חילוק צווישן אמת’ע פנימיות און דמיונות. דער רעדנער איז מסביר אז פנימיות מעסט זיך אין מעשים, נישט אין געפילן (“קאכן זיך”). ער ברענגט אראפ דעם יסוד אז א מענטש טאר זיך נישט פאפען אז ער איז א “גוטער מענטש” ווען זיינע מעשים ווייזן אנדערש. צום סוף ווערט דאס פארבינדן מיט דער מצווה פון מחיית עמלק: דער רמב”ם פאדערט שנאה (פיינטשאפט) אלס הכנה למלחמה, אבער בזמן הזה איז די מצווה געווארן א סימבאלישע “זכירה” און א לימוד התורה, וויבאלד עמלק עקזיסטירט שוין נישט בפועל.
—
פנימיות קעגן חיצוניות: די “פורים תורה” פון אמת
(Penimiyus vs. Chitzoniyus: The “Purim Torah” of Truth)
איינער וואס קומט אין בית המדרש יעדן טאג — יא, ער קומט יעדן טאג, און ער קומט נישט מיט א גרויסע יחידות [fanfare/uniqueness], ער קומט סתם. יא, פרעגט מען אויף אים: דו קוקסט וואס קומט אין בית המדרש, איז דאס פנימיות אדער חיצוניות?
ער קומט בפנימיות! ווייל ער ווייסט, ווייל ער טוט עס. אפילו אז ער קען זיך נישט קיין שיינע הסבר פארוואס ער טוט עס, אדער ער טאנצט נישט ארויף און אראפ, ער זאגט נישט קיין… ער קאכט זיך נישט.
און א צווייטער, וואס ער קאכט זיך זייער שטארק, אבער ער קומט נישט! ער איז מן השפה ולחוץ! ער וויל זייער שטארק, ער וויל אזוי שטארק אלץ געגועים [yearnings] און רצונות [desires] און כיסופים [longings], אבער ער טוט עס נישט! ער איז מן השפה ולחוץ!
דער וואס ער קומט, ער האט נישט קיין מושג פארוואס ער קומט. פרעגסט אים, ווייסט ער נישט… ער קען נישט קיין שיינע תורות, ער קען נישט קיין הסברים — נישט חסידישע תורה, נישט קיין ליטווישע תורה, נישט קיין רמב”ם, ער קען נישט גארנישט זאגן. למעשה קומט ער… פשט איז: ער איז עכט. דאס איז וואס ער איז עכט. פארדעם קומט ער. ווייל ער וויל קומען.
פארשטייסט? דאס איז א “פורים תורה”, איך וויל מאכן אן היפוך [a reversal]. אלעס וואס דו האסט געמיינט ביז יעצט איז פנימיות — איז חיצוניות; און אלעס וואס דו האסט געמיינט איז חיצוניות — איז פנימיות.
וויאזוי וואלט עס אנגעקומען? דאס איז די גרויסע זאך, זייער א וויכטיגע זאך. נישט א סימן, נישט בתור סימן, ניין — בתור וואס מען מיינט. איך דארף מסביר זיין דאס עקסטער אפשר שוין צען-צוואנציג מינוט. דאס איז דער טייטש, ווען מען זאגט אז א מענטש זאל זיין עכט, וואס דאס איז דער טייטש פון זאגן אז עס דארף זיין פנימיות. דאס איז וואס מען מיינט.
די פסיכאלאגיע פון זיך פאפן: “איך בין נישט קיין גנב”
(The Psychology of Self-Deception: “I Am Not a Thief”)
מ’קען קלערן אז זיין כוונה איז א פראבלעם, זיין טייטש… ניין. מיר קענען נישט. ניין. זיי האבן עס גערעדט, די איינציגע זאך וואס ער קען געשען איז אזוי ווי מיר האבן גערעדט לעצטע וואך: ער קען נישט כאפן אז דאס איז א גניבה.
אליינס האט ער געהאט קיין breakthrough [פריצת דרך]. ניין, נישט מסכים. ניין, נישט דאס הייסט א נסיון. א נסיון איז נאר א טייטש. איך האב געזאגט לעצטע וואך דעם טייטש פון א נסיון, איך קען עס אויסגעבן דעם שיעור, איך קען יא אויסגעבן. איך האב לעצטנס דא געזאגט דעם טייטש, דאס איז א פשט וואס איז דער טייטש פון א נסיון. א נסיון טייטש אז דו האסט נישט קיין מענטשליך… איך קען מענטשן, איך זאג דאס א בעסערע פשט דא.
ער האט נישט געכאפט אז דאס איז א גניבה. ס’איז נישטא קיינער וואס… דער וואס ער זאגט, דער וואס ער זאגט, דער וואס וויל זאגן, דער וואס זאגט: “איך כאפ יא אז ס’איז א גניבה, איך טו עס עניוועי [anyway] ווייל איך וויל עס…” — פשט איז: דו ביסט א גנב! No problem! זאג נישט: “איך בין נישט קיין גנב!” דו ביסט יא א גנב!
דאס איז דער טייטש פון א גנב! א גנב איז א מענטש וואס האט ליב צו גנב’ענען! נישט ער גנב’עט טאקע — ער האט ליב צו גנב’ענען. נישט “ער איז א גנב” [במקרה], נאר ער האט ליב צו גנב’ענען! דאס טייטש א גנב!
וואס מיינט אז דו קענסט זיך נישט איינהאלטן? ס’איז א מציאות פון א מענטש, ס’איז נישט נאר א זאך. דאס איז נישט בלויז א “זאך”. וואס מיינט אז דאס איז א שקר? ס’איז א בלאף, אבער דו כאפסט נישט. איך קען דאס מסביר זיין אויף יענע וועג: ס’איז א בלאף וואס מענטשן פארקויפן זיך אליינס, כדי צו זיין אין הספד ס’זאל אויסזעהן שענער ווי זיי זענען עכט. דאס איז וואס איך זאג, נישט נאר איך, ראשונים און אחרונים זאגן דאס אויך. חוץ מענטשן וואס האבן נישט געכאפט דאס זיך אליין, לעבן זייער גאנצע לעבן אין דעם דמיון אז זיי זענען בעצם גוטע מענטשן וואס האבן “יצר הרע שטיקער” — אבער דו ביסט א שלעכטער מענטש! הייב אן צו ווערן א גוטער מענטש.
תירוצים פון יצר הרע קעגן קלינישע עדיקשן
(Yetzer Hara Excuses vs. Clinical Addiction)
אזוי האלט איך. איך האלט אז דאס אליין איז א טעות איינס, און דער גאנצע שטיקל תורה וואס מען רעדט יעצט ארום דעם יצר הרע, דאס איז פונקטליך וואס איך זאג.
ס’איז דא איינער וואס וויל עסן פאפקארן. וואס מיינט ער וויל נישט עסן פאפקארן? ער האט גארנישט קעגן עסן פאפקארן. ער האט קעגן ווערן גראב אדער עסן סתם דזשאנק [junk], יא? אבער, אין דער מעשה, ער כאפט נישט אז דאס האט מען געמיינט. ער מיינט אז איין פאפקארן זאגט טאקע נישט… ניין, ער מיינט אז מען כאפט נישט. דאס גיט מען פאר דעם מוח. דער מוח וועט פילן comfortable [באקוועם] מיט דעם, מיר רעדן מיר זיך איין עפעס. ניין, מ’גיט נישט. דאס איז נישט קיין תירוץ, דאס איז עכט פארקערט, דער תירוץ איז דאך סתם תירוצים. “איך וויל דיך טון, איך האב א יצר הרע” — ניין, וואס עס עכט גייט פאר איז א clinical addiction [קלינישע עדיקשן/צוגעבינדנקייט].
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. איך רעד פון נארמאלע מענטשן. איך רעד נישט פון קראנקע מענטשן בבחינת בריאות הנפש. Addiction ווייס איך נישט. אויב עס איז דא אזא זאך, דארף מען לערנען הלכות… whatever. עס איז דא different problems [פארשידענע פראבלעמען]. עס איז דא אלע מיני problems פון מענטשן. איך רעד יעצט פון נארמאלע מענטשן. ס’איז נישט דא אזא זאך. דאס הייסט זיך אליין אויסנארן. דאס איז א בלאף.
איך האלט אז מענטשן זאגן זיך א גאנצע שקר אז זיי זענען גוטע מענטשן. זיי זענען נישט קיין גוטע מענטשן. זיי האבן זיך איינגערעדט. פארוואס יעדער האט זיך איינגערעדט אז ער איז א גוטער מענטש? קענסטו זאגן based on what [אויף וואס איז דאס געבויט]? נישט based on וואס דו טוסט — based on וואס דו דמיינסט! וואס גייט מיך אן דיין דמיון? דאס הייסט מיר א “סופר אגא” [Super-Ego], דו קענסט רעדן שיין — who cares? וואס מיינט דאס, פארוואס איז דאס גוט בכלל? ווער האט ענק פארציילט אז דאס איז גוט?
שולד-געפילן (Guilt) און חרטה
(Guilt Feelings and Regret)
ער פילט guilty [שולדיג] נאכדעם. פילן guilty איז די ערגסטע זאך אין דער וועלט, עס מאכט מענטשן ערגער. אקעי, “איך האב נאך דעם guilty אזוי שנעל ווי מעגליך פילן” — וואס ווייזט עס? ער באשטייט ער האט חרטה. דו ווייסט גארנישט. פארוואס פילט ער guilty? ער פילט נישט guilty, עס איז נאך חרטה.
וואס מיינט פילן guilty? די זעלבע זאך: וואלטסטו דיך געפילט guilty וואלטסטו צוריקגעגעבן די געלט. יא? וואס פילט ער נישט guilty? איך קען דעם מענטש, ער זאגט מיר: “איך האב דיך באגנב’עט מיט א מיליאן דאלאר. איך פיל זיך אזוי שלעכט, דו ביסט א צדיק, דו ביסט א גנב…”
וואלסטו דיך געפילט — צוריקצוגעבן די געלט! וואלסט אפילו צוריקגעגעבן צוויי מאל ווייל דו פילסט זיך אזוי שלעכט. ניין, דו פילסט דיך נישט שלעכט, דו זאגסט נאר אז דו פילסט זיך. דאס ווארט “פילן” איז אזא פאני [funny/מאדנע] ווארט אלעס. דו פילסט דיך נישט שלעכט, דו זאגסט אז דו פילסט זיך. ער קען זאגן, ער זאגט עס פאר זיך אליין, ער זאגט עס נאר אויפן קול, ער זאגט עס פאר זיך אליין, ער זאגט עס נאר.
ער האט זיך דערמאנט צוריק אז ער דארף אזוי טון. ער דארף עס טון, דורך דעם internalize’ן [אינערליכע מאכן]. עקזעקטלי [פונקטליך], דורך עס טון, דורך דעם internalize’ן. דורך “שלא לשם בא לשם”. איך הייל נישט דארט. ס’איז א זאך. פארגעס דערפון.
דער רמב”ם און מלחמת עמלק: שנאה אלס הכנה
(The Rambam and the War Against Amalek: Hatred as Preparation)
אוקעי, דאס איז אן אנדערע שיעור, איך קען נישט אלעס אויף איין מאל. איך זאג נאר די עיקר דא איז: איך פארשטיי זייער גוט די רמב”ם וואס ער האט געמאכט לגבי מלחמת עמלק.
איינער וואס איז זייער… איך זאג דיר אז דער מענטש וואס ער איז געגאנגען צו יענע שמועס, יעדער יאר איז זיין ברוגז אויף עמלק, עס זאל קומען למעשה — ער האט עס בכלל נישט, ער האט נישט גארנישט צו טון. ס’קען זיין אז ער טוט, ס’קען זיין אז ער טוט נישט, ס’האט גארנישט צו טון מיט דעם. איך קען דאך דעם מענטש, רבונו של עולם, איך רעד נישט פון אים. ער זאגט יעדן טאג דרשות וועגן וויאזוי מען דארף אהבת ישראל, יעדן טאג דרשות נישט צו רעדן לשון הרע. ווען עס קומט למעשה — איך זאג נישט אז ער רעדט יא אדער ער רעדט נישט — אבער קיין שייכות האט עס צו די דרשות גארנישט.
ווייל ס’מיינט א certain [געוויסע] מענטש. איך קען נאך א סך מענטשן, נאר איין מענטש איז א ברוגז אויף עמלק. א סך מענטשן, א סך מענטשן actually. איך רעד פון די גוטע מענטשן וואס אונז רופן גוט, nice people, most of them are just this — מן השפה ולחוץ. די מענטשן וואס זענען עכטע גוטע מענטשן, געווענליך זאגן זיי נישט אזעלכע שיינע דרשות דערוועגן. זיי פלעין [פשוט] טוען עס.
ניין, נישט דוקא. איך האב נישט געזאגט אז שטילע מענטשן זענען בעסער. שטילע מענטשן זענען גארנישט בעסער ווי loud [הויכע/רועשיגע] מענטשן, ס’האט גארנישט צו טון מיט דעם.
וואס איז געווען די connection [פארבינדונג] מיט דעם רמב”ם?
די connection איז נאר אז דאס איז א דראמא. דער רמב”ם האט זייער גוט פארשטאנען אז כדי אויסצומעקן עמלק, מוז זיין א מצוה פון פיינט האבן עמלק. אבער די מצוה איז פיינט האבן. וואס מיינט פיינט האבן? פיינט האבן מיינט נישט זיצן און פיינט האבן ביי מיר אין דער היים. אין לעיקוואד, וואס מיינט “פיינטום” [hatred/enmity]? “פיינטום” מיינט אז בעפאר מ’גייט אין א מלחמה, דערמאנט מען זיך אז מ’דארף מאכן א מלחמה. ס’קומט זיך אים א מלחמה, דאס הייסט “פיינטום”.
ס’הייסט, ס’הייסט, ס’הייסט: דיך קומט זיך מחיית עמלק. נישט דיך — עמלק, יא? פאר אים קומט זיך דעיס דער טייטש: מחיית עמלק. און ווען מ’גייט טון מחיית עמלק, עס איז נישט קיין שום ספק אז מ’דארף זאגן קיינער איז נישט מצווה צו ליינען די מצווה מחיית עמלק, וואס ער מאכט פורים פאר די רבונו של עולם. ס’איז נישטא קיין שום אזא מצווה.
זכירת עמלק בזמן הזה: א מנהג און א לימוד
(Remembering Amalek Today: A Custom and a Study)
ס’איז א שיינע מנהג אז פאר פורים ליינט מען א פרשה אין די תורה וואס האט צו טון מיט פורים. אויב איינער וויל קען ער זאגן אז דאס איז א מצווה, נישט אזוי, איך ווייס נישט, חוץ פון דעם איז נישטא אזא מצווה.
די גאנצע זאך פון די גאנצע זאך אין גלות האט מען געמאכט מיט מחיית עמלק א שטיקל זאך. ניין, די גלות האט געמאכט א דראש, אז ווען אונז מ’פייערן פורים און אונז פארברענען המן און דעם שווארצן פערד, דעמאלטס איז דאס א סימבאלישע מחיית עמלק. און כדי דעיס, גרייט מען זיך צו שבת פארדעם, מ’רעדט דערוועגן, און וואס קען מען טון? דאס איז דער “זכור ונעשה”. דאס איז דער גלות פשט, אדער דער פורים פשט. עקזעקטלי. דער גרייט זיך אן און זיך שטארק קלאפן ביי המן.
איך האב א פשוט’ע פשט. דו מוזט געדענקען אז יעדער יאר כדי דאס זאל קומען למעשה… אויב עס וועט זיך פארגרייכן דאכט זיך. איך הער, איך ווייס, אז ס’איז דא לערנען מענטשן, אבער עס איז נאך אלס א דוחק גדול. ווייל ווער איז דער עמלק? נאכאמאל, דער עמלק פון דער תורה עקזיסטירט שוין נישט… ס’איז א דעה, עס איז פאר דוד המלך מיין איך. שטייט כמעט בפירוש אין פסוק, אז דוד המלך האט געהרגעט די לעצטע עמלקים. אבער וואס איז יעצט? די מצווה פון די זכירה איז אייך פארזאגט געווארן ווען ס’איז שוין נישט געווען קיין עמלק, הא?
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט ווען ס’איז געווארן די תקנות, ס’איז א תקנה דרבנן לויט וואס איך זאג, איז מיט די רבנן. עס איז נתקן געווארן. ניין? אגען [again], ווייטער גייסטו חומש. העלפט מיך נישט דער פסוק. דו זעסט דאס די אידן… ווייסט דו זעסט די אידן וואס האבן געליינט יעדן יאר פרשת זכור? זענען זיי זיך מער געקומען אין היטלער טאקע? עס העלפט נישט! עפעס שוין מיין?
איך זאג דיך אז אונזער פורים וואס מען גייט קלאפן המן, אדער מען גייט טון וואס מען טוט פורים, זאל מען זיך צוגרייטן דערפאר שבת זכור.
וויאזוי גרייט מען זיך צו? מען לערנט די תורה. עס איז געווארן א זאך, מען לערנט די תורה וואס זאל מען טון דערמיט. פארדעם די אידן וואס שיקן זיך שבת זכור, זיי ווילן טאקע, זייער טבע וויל טאקע. ס’איז דא וואס זיי ווילן. ווילסטו זען אז עס וועלן? דאס איז די ראיה אז עס זיי ווילן, ווייל עס וועלן עס ווען שוין ווילן זאגן.
אקעי, לאמיר זאגן איין שבת זכור. דאס איז די פינפטע מאל למעשה דא אין ברוקלין אין קראון הייטס, דאס איז דער נחמן און דחיסי מלך [?]. אין דרויסן וואס מען הערט שרייען. איך האב אמאל געטראכט, האבן דאס איז געווען דאס די חלוצים [?], ארץ ישראל’דיגן מיליטער. דאס איז דער ראשון איבער מען האט קידוש, דערשיפט זיך און וויאנג דער פאלק ווערט גערופן, ווי גייט מען פארשטיין אז איינער איז א אייניקל? א לכאורה דארף דאך א שיעור אז זיין פון משפחת בית דוד, און דארף עס נישט דאך איז דיינער אייניקל? אדער איינער וואס איז נישט מסתבר אז ער רופט זיך אלס א ממש דאך פון משפחת בית דוד. עס איז טאקע א פראבלעם. נישט נוגע.
אקעי איך דארף מאכן דעם ווידעא. דאס דאך פעלט נישט פארקערט, דאס דאך איז נישט גענוג.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
מסגרת הרמב”ם למצוות עמלק: מלחמה, זיכרון ופעולה מוסרית
הקודיפיקציה המהפכנית של הרמב”ם ושיטתו
לפני הרמב”ם, כשנשאלה השאלה “מהו ספר החוקים היהודי?”, לא היתה תשובה מאורגנת אחת — רק הים הגדול של תלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא וספרי. הרמב”ם ראה את הפער הזה (“ראיתי עמי בלא ספר חוקה”) ונטל על עצמו לכתוב את המשנה תורה, ספר ההלכה המקיף הראשון והאחרון. כללי היסוד שלו (שורשים) בספר המצוות קובעים קריטריונים מרכזיים: מצוה צריכה להיות נוהג לדורות, ולא רק ציווי נבואי חד-פעמי, וצריכה לייצג דין כללי נפרד גם אם לעיתים רחוקות מתקיימת בפועל. הרמב”ם התייחס לטקסט של החומש ברצינות, ולעיתים גזר מצוות כמעט כולן מפסוקים ומדרשי הלכה ולא מסוגיות הגמרא — כמו במצוות לא תחמוד / לא תתאוה, שכמעט אין גמרא שדנה בפרטיהן.
מצוות עמלק: מקורות ואתגרים טקסטואליים
למצוות הקשורות לעמלק — זכירת מעשה עמלק, לא תשכח ומחיית עמלק — כמעט אין דיון בגמרא בשום מקום בש”ס לגבי פרטי ההלכה שלהן. הרמב”ם נסמך בעיקר על ברייתא הקובעת “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” (למנות מלך, לבנות בית המקדש, להכרית זרעו של עמלק), ועל הספרי בדברים שדורש “זכור בפה, לא תשכח בלב.” קושי מרכזי שהרמב”ם מעלה הוא שאומות אלו כבר אינן קיימות — “בא סנחריב ובלבל את האומות.” במורה נבוכים (ב:לב) הרמב”ם מסביר ש”מחיית זכר עמלק” מתייחסת למחיקת השם והזהות של האומה כקולקטיב, ולא לצאצאים ביולוגיים (זרע).
פרשת זכור: ניתוק מפתיע
הרמב”ם מעולם אינו מקשר את מצוות זכירת עמלק לקריאת התורה של שבת זכור. הוא מונה את פרשת זכור בהלכות קריאת התורה לצד כל שאר הקריאות ללא הבחנה מיוחדת. הגמרא במגילה דורשת מ”נזכרים ונעשים” שצריך קודם לדבר על עמלק לפני קיום מצוות פורים, אך אין בכך כדי לקבוע חיוב מדאורייתא דווקא דרך קריאת התורה. התפיסה הרווחת שפרשת זכור היא חיוב דאורייתא דרך קריאת התורה מקורה בתוספות, שביקשו לזהות קריאת תורה מדאורייתא כדי לפתור את השאלה האם קריאת התורה יוצאים בה “בכל לשון.” הקשר הזה הוא חידוש פלא — פלפול חדשני ולא קריאה פשוטה.
בניית הלכות מלכים ומיקום עמלק
הרמב”ם מיקם את הלכות מחיית עמלק בתוך הלכות מלכים ומלחמות, משום שכל ספר חוקים ראוי לאומה חייב לכלול דיני מלחמה ומלכות. זה היה מהפכני — כמעט אין מסכת בש”ס המוקדשת לנושאים אלו. הרמב”ם למעשה יצר “מסכת” חדשה מאפס, וליקט מצוות מפוזרות הנוגעות לאופן שבו מלך ישראל מתנהג ואיך מנהלים מלחמות. הוא היה הראשון והאחרון מפוסקי ישראל שקודיפיקד הלכות מלכים — השולחן ערוך וערוך השולחן מעולם לא גיבשו דיני מלחמה.
בתחומים כמו קרבנות, לרמב”ם היו יותר מדי מצוות והוא נזקק לאחד. אבל בהלכות מלכים הוא עמד בפני הבעיה ההפוכה — מחסור במצוות. לכן הוא חיפש באופן פעיל מצוות לכלול: האיסור לפחד מהאויב (“לא תערוץ מפניהם”), יישוב ארץ ישראל, האיסור לחזור למצרים, ומצוות עמלק.
הקשר בין פרשת זכור לפורים הוא על פי דרש, לא על פי פשט. העובדה שהמן נקרא “אגגי” היא עצמה זיהוי מדרשי. היהודים בשושן שנלחמו בכוחות המן הובנו כמקיימי מצוות מחיית עמלק דרך העיקרון שמי שעושה “מעשה עמלק” נחשב עמלק — בדומה לפירוש התרגום על “פוקד עוון אבות על בנים” כ”באותו מעשה אבותיהם.”
קטגוריות מלחמה וטיבה של מלחמת עונש
בהסתמך בעיקר על מורה נבוכים (חלק ג, פרק מה), עולות מספר קטגוריות מלחמה: (1) מלחמת הגנה; (2) מלחמת כיבוש; (3) מלחמת רשות — מלחמה אופציונלית להרחבה; ובאופן מכריע (4) מלחמת עונש — מלחמה עונשית המתפקדת כעונש אלוקי על פשעי מלחמה. הקטגוריה האחרונה היא המפתח להבנת מחיית עמלק.
עמלק היה “פושע המלחמה” הראשון — הם תקפו עם שלו במדבר באופן שהפר נורמות בסיסיות של לחימה (לא כדרך ג’נטלמן). העונש על פשעי מלחמה חוזרים וקיצוניים הוא חורבן מוחלט — כולל משפחה ורכוש — על פי “ישמעו ויראו” (שאחרים ישמעו וייראו). זה מקביל לעיר הנידחת, שגם היא דורשת צבא ומתפקדת כעונש דמוי מלחמה. שבע האומות (שבעת עמי כנען) טופלו אחרת — עקירתם נגעה לכיבוש ולהסרת עבודה זרה, לא לעונש על חטא, שהרי אי אפשר להעניש תינוק שנשבה.
זכירת עמלק: הטיעון המוסרי למלחמה
על פי הרמב”ם בספר המצוות, הזכירה מתמקדת בפשע המלחמה עצמו, לא בעונש. כל מלחמה דורשת מרכיב מוסרי ותעמולה — החיילים חייבים להבין למה הם נלחמים. שום אומה מעולם לא יצאה למלחמה בלי לשכנע קודם את עמה בצדקת המטרה. דוגמאות מודרניות כוללות את ג’ורג’ בוש שתיאר את רשעותו של סדאם חוסיין לפני מלחמת עיראק, ואת צבא ארה”ב שמימן רשמית סרטים במלחמת העולם השנייה כדי לקדם את מאמץ המלחמה.
זכירת עמלק היא “הטיעון המוסרי” שהתורה מחייבת למלחמת העונש — החובה המתמשכת לנסח ולזכור מה עמלק עשה, כדי שהאומה תבין את הצדק שמאחורי מחיית עמלק. לכן היא מהווה מצוה נפרדת מהמחייה עצמה — היא משרתת את התפקיד החיוני של שכנוע מוסרי שכל מלחמה לגיטימית דורשת.
ההכרח בזיכרון תמידי
שום מנהיג אינו יכול לכפות מלחמה על אומה בכפייה בלבד — חייב להיות שכנוע. אפילו פוטין, כשפלש לאוקראינה, נאלץ לשאת הרצאה פומבית המצדיקה את המלחמה. הנטייה הטבעית של האדם היא לשכוח — אפילו עוולות אישיות, וקל וחומר עוולות שנעשו לדורות קודמים. כשעוולה נעשתה לציבור, הבעיה מחריפה כי “אין ציבור מתים” — ציבור אינו מת כיחיד, כך שהתרעומת נמשכת לאורך דורות גם כשהזיכרון דוהה.
השואה ממחישה זאת בעוצמה. מיד אחרי המלחמה, כמעט כל יהודי הבין שהצדק דורש נקמה חמורה בגרמנים — קבוצות אף תכננו לבצע זאת. ובכל זאת, תוך שנים, רוב היהודים קיבלו פיצויים גרמניים כמחילה, תוך שימוש בהצדקות רעועות כמו “לא יומתו אבות על בנים.” תוכנית מורגנטאו — התוכנית המקורית של בעלות הברית להפוך את גרמניה לצמיתות לחברה חקלאית — היתה בשלבי יישום לפני שתוכנית מרשל החליפה אותה. השכחה הזו קרתה במהירות מזעזעת, מה שמוכיח שבלי מצוות זכירה, אפילו הדרישות המובנות ביותר של צדק (מידה כנגד מידה) ייזנחו.
ההישג המהותי של עמלק — היסטורית ובמקבילות מודרניות — הוא ההדגמה שהשמדת יהודים “קען זיין” (אפשרית). מטרת מלחמת העונש ומצוות הזכירה היא לשקם את המציאות שתקיפת יהודים “קען נישט זיין” — להפוך את המחיר למוחלט ובלתי נשכח עד שהדבר יהפוך לבלתי נתפס. זה דורש תגובות מעבר למידתיות — “שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה.” התורה מחייבת זכירה תמידית כי בלעדיה, הנטייה האנושית לשכוח מבטיחה שאפקט ההרתעה יישחק.
ההכרח המוסרי של עונש ותפקיד הכעס
פירוש רש”י על “לא תחוס עינך על הרוצח” מקדים את “חכמת גנדי” — שהריגת רוצח רק מכפילה את המוות. רש”י ממסגר מחדש את הסוגיה: השאלה היא האם רציחה מותרת או אסורה בעולם. כשרוצח אינו נענש, רצח הופך למעשה למותר. הדרך היחידה לשקם את האיסור היא דרך הוצאה להורג (או מאסר עולם). אנשים שוכחים, וברגע שאימת הפשע דוהה, הפשע הופך לנסבל.
לגבי כישלונו של שאול המלך עם עמלק: מלחמתו לא היתה נקמה על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים מאות שנים קודם. עמלק נלחם נגד ישראל שבע עשרה פעמים לאורך התנ”ך. המסר של שמואל הנביא היה שלעמלק היה דפוס תוקפנות רציף ובלתי פוסק — “זו התרבות שלהם” — ולשאול חסרה האומץ להענישם על מעשים אחרונים. ה”חמלה” שלו על אגג שיקפה סלידה אריסטוקרטית של מלכים מלהוציא להורג מלכים.
חידוש מרכזי עולה בנוגע לכעס. בהסתמך על הרמב”ם בהלכות מלכים והלכות דעות, לכל מידה יש את התחום הראוי לה: תאוה שייכת לאכילה, נדיבות לממון — וכעס שייך לעשיית צדק. כשהתורה מתארת את הקב”ה כ”אל קנא ונוקם,” זה משקף את התנועה הפנימית המניעה אדם לעמוד על הצדק. מעבר למצוה של המעשה של מחיית עמלק, יש מצוה על המידה — צריך לטפח כעס צודק לפני היציאה למלחמה. זהו התפקיד הספציפי של הכהן משוח מלחמה: לעורר את העם, להזכיר להם את רשעות עמלק, ולייצר מספיק כעס לצורך הענישה. בלי עוררות רגשית זו, הטבע האנושי נוטה לפעולה בלתי מספקת.
כעס זה אינו אומר להיות “פארלוירן” (לאבד שליטה) — אדם יכול להיות כועס עמוקות תוך שמירה על שליטה רציונלית מלאה. הצעות שלום תמיד באות ראשונות — הכעס מתעורר רק אחרי שמשא ומתן לשלום נכשל.
פנימיות מול חיצוניות: המשמעות האמיתית של אותנטיות
הכעס הנדרש למלחמת עמלק אינו עניין של להיות “פארלוירן” (חסר שליטה). אדם יכול להיות כועס באמת ובתמים ולהישאר מרוסן. מצוות הזכירה מכוונת למי שאחראי על רוח המלחמה — הנביא או הכהן המשמר את המורל הרוחני — ולא לגנרל המנהל את האסטרטגיה המעשית.
החידוש המרכזי: העולם מבולבל לחלוטין לגבי פרשת זכור. כל בעלי הדרשנות החסידיים חושבים שיש מצוה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק היום. לזכירה יש משמעות רק כהכנה לפעולה (מחיית עמלק). בלי סיכוי לפעולה, הכעס חסר משמעות.
בהסתמך על הגמרא על דואג ואחיתופל שהיו “נספה לחוץ” (נבלעו רק בחיצוניות): אין הכוונה שלמדו תורה בקרירות בלי רגש. אלא שלא פעלו על פי מה שלמדו. דואג ישב בבית המקדש, בוודאי מסר שיעורים על לשון הרע, ובכל זאת כשהגיע לפעולה — למסור על נוב עיר הכהנים — לא היסס. להיות “נספה לחוץ” פירושו שידע ורגשות אינם מתורגמים למעשה. ההפך — פנימיות — אינו אומר להרגיש עמוק בפנים; אלא להיות אכטי (אמיתי), מוכח על ידי מעשה. מי שבא לבית המדרש כל יום בלי התלהבות גדולה פועל בפנימיות כי הוא באמת עושה את זה. מי ש”קאכט זיך” בלהט אבל לא בא — זו חיצוניות.
זה מתקשר לרמב”ם בהלכות גירושין — כשאדם אומר “רוצה אני,” זה משקף רצון אמיתי המתבטא במעשה. כל מידה קיימת לשם מעשה. כעס בלי פעולה הוא חסר תכלית; אהבה בלי מעשים היא ריקה. ההבחנה היא בין שלא לשמה (עשיית הדבר הנכון מסיבות לא נכונות, שעדיין היא פעולה אמיתית) לבין סוף הכבוד לבוא (זיוף מוחלט — לדבר על טוב בלי לעשות אותו). זכירת עמלק כעוררות רגשית גרידא בבית הכנסת, מנותקת ממחיית עמלק בפועל, היא ההגדרה עצמה של חיצוניות.
מציאות הגלות של זכירת עמלק
אנשים משכנעים את עצמם שהם “אנשים טובים עם בעיית יצר הרע,” אבל זה בלוף. גנב אינו סתם מישהו שגונב — הוא אוהב לגנוב; זו המציאות שלו. להרגיש אשמה אחר כך לא מוכיח כלום — אם האשמה היתה אמיתית, היה מחזיר את הכסף. הפנמה אמיתית באה רק דרך מעשה — דרך “שלא לשמה בא לשמה.”
הרמב”ם הבין שמחיית עמלק דורשת שנאת עמלק, אבל שנאה זו משמעותה מעשית — לזכור לפני היציאה למלחמה שצריך לצאת למלחמה, לא לשבת בבית ולטפח איבה מופשטת. מכיוון שעמלק כאומה כבר אינו קיים (דוד המלך הרג את העמלקים האחרונים), מצוות הזכירה הפכה לתקנה דרבנן הקשורה לקיום פורים. פרשת זכור לפני פורים, הכאה בשם המן — אלו מחיית עמלק סמלית, התאמה של גלות. יהודים שקראו פרשת זכור כל שנה לא היו מוכנים יותר להיטלר. המצוה בגלות הפכה לעניין של לימוד תורת עמלק והכנה לפורים ולא למלחמה ממשית — דוחק גדול אבל המציאות הכנה של יישום המצוה בזמן הזה.
תמלול מלא 📝
הגישה של הרמב”ם למניין המצוות וההקדמה למחיית עמלק
המרצה:
טוב, אז בואו נתחיל. אני לא הולך לדבר על עמלק… או אולי כן? או לפחות ברמז. כן, בדיוק. זה משהו מדהים, זה מאוד מעניין. אה, אני כן יכול לדבר על עמלק. אתה יודע מה? אני כן יכול. אני כן יכול.
הציבור יודע את הפשט הפשוט, נכון? נכון, אפשר הרי להגיע לזה מכיוון אחר. אני רוצה היום לתת פשט פשוט. זה דבר מאוד חשוב. זו אבן יסוד לכל התורה כולה. הגעתי להשתלשלות גדולה, תפסתי שהכל מחובר. כל השיעורים שלי בשנים האחרונות, לכולם יש שורש אחד. אני יודע, אני לא זוכר את כל השיעורים בעל פה, אני לא הולך להבין את הכל. אנסה ללכת לאט.
אבל קודם בואו נתחיל עם עמלק. סדר, מחיית עמלק. הציבור יודע, נכון? כל אחד יודע שזה דבר מעניין.
הצורך ב”ספר החוקים”
היה יהודי, הרמב”ם, ר’ משה בן מיימון. הוא החליט שהוא הולך לעשות דבר שאף אחד לפניו לא עשה. זה לא יהיה שיעור על אותה נקודה, אני רק עובר על זה. אבל הכוונה היא: הוא יכתוב מהו החוק של הדת היהודית בכלל.
הוא ראה שלכל דת יש ספר חוקים. זה אומר שרשימת החוקים היא כך וכך, וזה אומר שהחוקים הם כך וכך. אבל אף אחד [אצל היהודים] לא יודע את התשובה. באים ליהודי ואומרים לו: “אתה יכול להראות לי בספר החוקים שלך?” הוא אומר: “יש גמרא, ש”ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, שלושים, שישה סדרים, שניים…” בקיצור, אי אפשר לחיות ככה.
כך הוא כותב במכתב: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – ראיתי שזה לא קיים. השם הקדוש, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. כן, כבר דיברתי על ספר המצוות שם פעם. משנה תורה זה בעצם זה. הוא החליט, הוא “במקום שאין איש”, יעשה את זה. הוא הולך לכתוב את הראשון ואת האחרון. אף אחד אחריו לא עשה את זה ואף אחד לפניו לא עשה את זה. כתב מהו החוק היהודי? מה רוצים מחיינו?
המקור לתרי”ג מצוות: דרשת ר’ ישמעאל
עכשיו, כדי לעשות את זה, צריך הרי למצוא את המקור. הוא הרי לא יכול סתם לבוא ולומר… הרמב”ם היה חכם גדול מאוד, הוא היה יכול לבד לקבוע מה לדעתו החוק צריך להיות. אבל אי אפשר הרי, כבר נתנו את התורה בפעם הראשונה. הוא לא יכול היה לעשות תורה משלו. לכן, הוא היה צריך להתחיל ממקום כלשהו, מאיזשהו מקום שבו אפשר למצוא תשובה לשאלה.
בואו נבין, דבר מאוד חשוב. בגמרא כתובים הרי אלף דברים, כמו שאומרים לו. באים ליהודי, אומרים לו: “מהי התורה היהודית?” – “אה, אני לא יודע, תלמוד בבלי.” זו לא תשובה לשאלה. מהו החוק? תלמוד בבלי יש בו סיפורים, הדרכות, קבלות, כל מיני דברים.
היה צריך למצוא איזשהו דרך, עיקר, שבו אפשר לומר שכאן כתוב, זה המקובל, זו המסורה, זה מקובל אצל כל חכמי ישראל, שזהו החוק היהודי.
ומצאו ברוך השם דרשה של יהודי, ר’ ישמעאל, במסכת מכות. לא אמרו את הדרשה במסכת מכות, אבל שם היא כתובה בגמרא. נראה שר’ ישמעאל ענה על הקושיה. ר’ ישמעאל היה דרשן גדול, היה לו עסק עם שונים שאינם יהודים, רואים הרבה פעמים שהוא התווכח עם גויים, נוצרים, אולי מינים. אז יכול באמת להיות שזה הפשט, שהוא דרש: מהי התורה היהודית?
הוא אמר דרשה ארוכה, זה הלך יותר. הוא אמר שמשה רבינו נתן שש מאות ושלש עשרה מצוות. בא דוד ועשה מהן אחת עשרה מצוות, וכן הלאה, עד שחבקוק אמר רק מצווה אחת, ומהי? להיות אדם. אמונה, להיות אדם.
“אמונה” פירושה… אמונה פירושה… אמונה לא פירושה “להאמין”. אמונה פירושה “יושר”. “וצדיק באמונתו יחיה”, כמו “משא ומתן באמונה”. עכשיו אמרתי, עכשיו אני לא בא לומר, אני צריך להתחיל מאיזשהו דרך. בבקשה, אני לא צריך להרחיב? אני רוצה להגיע לשם, שאגיד לך איך להתנהג? אני אומר לך רק פשט פשוט. “משא ומתן באמונה”, בסדר. “וצדיק באמונתו יחיה” פירושו, אדם יהיה אדם. נו.
אבל… אבל… אני צודק, בבקשה… לפעמים אהיה… אני יכול להתווכח איתך על זה, אבל זה לא הנושא עכשיו. זה לא השיעור עכשיו! זה שיעור אחר! זה רק סטייה! לא נוכל לרדת לסטייה הזו.
אז, מצאו את המימרא הזו. אתם רואים כמו שאני אומר, יכול להיות שעל המימרא הזו הוא באמת… כשזה התכוון במובן מסוים, לענות על השאלה: מהי התורה היהודית? תמיד הגויים רוצים איזשהו מבנה, נכון? תן לי הכל על רגל אחת, איזושהי בהירות.
הוא אמר שזו התורה היהודית: יש תרי”ג מצוות. יש אפילו דרוש: יש רמ”ח מצוות שעושים כן, או שכתובות בלשון עשה; שס”ה מצוות שלא עושים – או שזה מנוסח אחרת, הנקרא מצוות לא תעשה – טוב, מושלם. וזה כנגד האיברים של אדם שהוא עושה, שס”ה כנגד ימות החמה שלא עושים, כל יום לא עושים. אז זהו החוק היהודי.
אה, הרמב”ם היה מאוד שמח, ושמח שמחה גדולה, שמצא מקור לענות על השאלה: מהו החוק היהודי?
מהפיוט לפסק: החידוש של הרמב”ם
מובן מאליו שהוא לא היה הראשון שעשה את זה, אבל כמעט הראשון שעשה כדי לענות על הקושיה הזו. יש לציין, לפני כן עשו את זה בעיקר כדי לומר פיוטים בשבועות. הרמב”ם, הרמב”ם… לפני כן, הסיבה העיקרית שאנשים עשו את זה הייתה כדי לכתוב פיוט יפה לחג השבועות, הנקרא “אזהרות”.
היה רב סעדיה גאון לפני כן, אנשים אחרים עשו את זה, הרמב”ם לא לגמרי המציא את זה, אבל הרמב”ם הוא המצליח ביותר, הוא אמר מהן המצוות.
עכשיו בסדר, עד כאן הקדמה סתם הוא אומר, כדי שנוכל להמשיך. עכשיו כשהוא עשה את זה, הוא היה צריך להחליט – לפני שכתב ארבעה עשר שורשים בספר המצוות – הוא היה צריך להחליט מה פירוש מצווה? אילו דברים?
בתורה כתובים הרבה מאוד דברים. דברים שהיו, דברים שהם הוראות, איך ללכת במדבר, ושמשה רבינו יעשה שתי חצוצרות ובזה יקרא לציבור. הרבה מאוד דברים שכתובים בתורה, אפילו דברים שכתוב שיעשו או שלא יעשו. הרבה דברים שהם מוסר, הרבה דברים שצריך להחליט מהו חוק?
חוק הרי אינו שנביא אומר דרשה ארוכה שלא יאכלו וישתו יין ולא יבזבזו את הזמן. צריך הרי להבחין בין החוקים לא לשתות יין, לא לבזבז את הזמן. מדובר על מוסר מסוים, הוא אומר מוסר שיתנהגו כך, מסיר כל ההשגות הרעות וכדומה. אז צריך איזשהו כלל, איזשהו מהלך להחליט מהי מצווה, מהו חוק. בסדר?
אני ממשיך הלאה, יש את ספר המצוות, מהן העשרה דלא תעשה? מי?
תלמיד: ספר המצוות, סמ”ק.
המרצה: הא, סמ”ק היה אחרי כן, אבל אתה מתכוון להלכות גדולות. נכון נכון, יש… כמו שאמרתי, נכון שהיה לפני כן, היו הלכות גדולות. העיקר, הלכות גדולות הוא מה שהרמב”ם מבקר. היו אזהרות, יש אזהרות מרבי אליהו הזקן, כלומר כבר לפני הרמב”ם. רב שלמה אבן גבירול כתב אזהרות כבר לפני הרמב”ם, אחרים… אין הבדל.
אני לא רוצה לבלבל אותך, הלאה, הלאה, הלאה, רציתי להגיע לעניין הזה, אני רוצה להגיע לכאן. עכשיו, השאלה החשובה הייתה, כשעושים את זה כמו ההלכות גדולות – והאחרים לא כל כך חשוב להגיע אליהם, כי הם לא עשו [דגש] שזה יהיה ספר החוקים, זה קצת אחרת.
עכשיו, מה שהתכוונתי שאתה אומר, וזה כבר כתוב בגמרא, על מה הן המצוות. אבל להבין את הגמרא צריך גם חכמה, לדעת מתי הגמרא מתכוונת ברצינות, ומתי הגמרא אומרת משהו מצווה, האם הכוונה באמת שזו מצווה מתרי”ג מצוות או לא. לרמב”ם הייתה על זה גם כוונה מסוימת שהוא לא אומר אותה לגמרי.
הכללים של מניין המצוות
למעשה, דבר חשוב הוא כך – אני רוצה אבל להוציא את הבעיה שיש לי ולאן אני מגיע כאן, רק שכל זה הוא רק הקדמה כדי שנדע בסיסית מה אני אומר כאן. עכשיו הוא, צריך להחליט אילו מצוות הן מצוות שהן באמת חלק מהחוק.
כמו אחד מהכללים שלו היה – אני לא זוכר איזה שורש – כלל פשוט, שיש הבדל גדול בין מצווה, כלומר חוק, כמו שכתוב בתורה “חוקת עולם”, שנוהג לדורות, מצווה שתמיד צריך לעשות אותה.
לעומת זאת יש דברים שהקב”ה אמר לשמואל הנביא, ושמואל הנביא אמר לשאול שיחכה עד שיבוא כדי להקריב קרבן. זו מצווה, היה צריך לשמוע, אבל זה לא חוק, זה לא חלק מחוק, אתה לא צריך לעשות את זה, אין לזה שום קשר אליך. אם פעם יהיה שאול המלך שוב בגלגול אולי הוא יצטרך לעשות את זה, אבל זה לא נוגע, זה לא חוק לאף אחד. נכון?
והרמב”ם אומר דבר נוסף: מצווה היא פרט, אומר הרמב”ם, פרט מסוים, יכול להיות דבר מסוים, זו מצווה, צריך להיות חוק כללי. עכשיו הרמב”ם עצמו אומר למדנות, שזה לא אומר שזה נוגע בכל פעם. אפילו מצווה שמתרחשת רק פעם באלף שנה – עגלה ערופה, אני יודע מה, משהו שלא נמצא תמיד – זה נקרא מצווה, כי בכל פעם שיקרה הדבר… הוא יוצא ידי המצווה. אם זה לא מתרחש, זו בעיה של המציאות, לא בעיה של ספר החוקים. לכן, למה ספר החוקים צריך לעסוק בדברים נדירים שונים. בסדר, רואים שפעם היה מקרה, בשביל זה יש חוק. יכול להיות שהיסטורית, זו התשובה למה יש חוק כזה, אבל הוא לא מתבטל לדורות, כי כבר אין את זה. נכון.
טוב מאוד. זה מה שהוא אומר עכשיו. עכשיו, כאן מעניין יותר. בואו נזכור, שכך יש כללים, יש גם את כל ההלכות והמנהגים שכתובים בגמרא, שצריך להרים אותם ולנסות להכניס אותם לאחת מתרי”ג המצוות. כי בגמרא כתובים הרבה מאוד דברים. הגמרא לא עוסקת באיזו מצווה זו ואיך זה בא, דברים מהסוג הזה. יש הרבה מאוד דברים שעושים, או שצריך לעשות.
והרמב”ם התאמץ מאוד לקחת את שני הדברים: מצד אחד שם הם הכללים שלו, איך זה צריך לעבוד, איך הן מצוות, ואיך כל דבר מתאים למצווה. מצד שני הוא צריך לעשות את העבודה האחרת, להכניס כל קטע גמרא – או לא כל קטע, כל הקטעים שהוא סבר שהם להלכה – להכניס תחת מצווה, ולהסביר שזה הסבר של מצווה, וכן הלאה.
בין חומש לגמרא: הדוגמה של “לא תחמוד”
ומובן מאליו שהוא צריך גם להתאים עם החומש. זה דבר מעניין, הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את החומש, ויש אפילו כמה וכמה מצוות שכתובות ברמב”ם שאין עליהן אף קטע גמרא אחד. כמו “לא תחמוד”. יש רק חצי קטע גמרא בכל הש”ס על המצווה של לא תחמוד. כן.
תלמיד: מה? תחילת בבא מציעא.
המרצה: כן כן, אני יודע, יש גמרא בתחילת בבא מציעא, יש גמרא בבבא קמא או בסנהדרין, זה הכל, אלה כל הגמרות.
כן, אני לא אומר את זה בתור בקי גדול, אלא ברוך השם יש מראה מקומות בצד, אפשר לראות. והרמב”ם בעצם חידש מצווה, שתי מצוות: לא תחמוד ולא תתאוה, מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מאוד מצוות הוא בנה לפי מה שיוצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי, המקורות.
אבל אין שום דיון, אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של לא תחמוד? מה ההבדל למה כתוב כאן לא תחמוד וכאן לא תתאוה? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות… את זה הרמב”ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש ופירוש המכילתא. הוא פסק הלכה למעשה, מכל תרי”ג המצוות, שתיים מכל תרי”ג המצוות באות ישירות מפסוק.
דברים אחרים כן יש גמרות, והרמב”ם לקח את הפסוק ועשה לו שזו מצווה, וכיוון שמה שכתוב בגמרות לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת [חלק] מהפסוק, בסדר.
עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין: יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק, שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים.
מקורות הרמב”ם ומצוות עמלק
פרק א: הסתמכות הרמב”ם על מדרשי הלכה
והרמב”ם בעצם חידש מצווה – שתי מצוות: “לא תחמוד” ו”לא תתאוה” – מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מצוות הוא בנה לפי מה שיצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי – המקורות.
אבל אין שום דיון. אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של “לא תחמוד”? מה ההבדל? מה כתוב כאן “לא תחמוד”, כאן “לא תתאוה”? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות?
את זה הרמב”ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש עם פירוש המכילתא – פסק הלכה למעשה, מכל תרי”ג המצוות, בכל זאת מכל תרי”ג המצוות, זה בא מפסוק.
דברים אחרים, כן יש גמרות, והרמב”ם תמיד לקח את הפסוק, עשה לו שזו מצווה, וממילא מה שכתוב בגמרות, זה לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת מהפסוק. בסדר?
פרק ב: המצוות החריגות של עמלק
עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין. יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק. שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים. לא בגמרא. אני רוצה לומר לכם, שאין אף גמרא אחת – יש גמרא אחת, יש ברייתא אחת שהרמב”ם לקח אבל – אין אף גמרא אחת על הלכות מחיית עמלק? אף אחת לא.
חשבתי לרגע, עשיתי חיפוש באוצר החכמה ואמרתי: איפה זה? אני לא יודע על אף סוגיה אחת בש”ס שמדברת הלכות מחיית עמלק או הלכות זכירת עמלק. אלה שתי מצוות. כתוב “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. בסדר, אולי אפשר לעשות שלוש מצוות: זכור, לא תשכח – אולי הרמב”ם התכוון לשלוש. ויש “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” עוד מצווה. לפחות שלוש מצוות או שתיים. יש שלוש? לאו אחד ושתי עשה? בסדר.
אז אין אף גמרא אחת שמדברת על זה. אם מישהו מוצא משנה איפשהו במסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים שכתוב הלכות איך זוכרים מעשה עמלק ואיך מוחים את עמלק, שישלח לי ונעשה “לחיים” על תורה. חוץ מזה, לדעתי, לא כתוב!
המקור בברייתא
יש ברייתא שכתוב בה: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [סנהדרין כ ע”ב]. יש מחלוקת תנאים לפחות על שניים מהדברים האם זו מצווה, זו בכלל לא ברייתא מוסכמת. “למנות מלך” — יש מחלוקת ר’ מאיר ור’ יהודה האם זו מצווה או רשות; לא הוכרע שזו מצווה, גם לא הברייתא.
אבל יש מקור חלש מאוד, זה בכלל היסטורי. כתוב שאז היה… הגמרא לומדת לפי הפשט, האם מה שהמלך עשה היה נכון או לא נכון. כל מיני תורות. זה מקור חלש מאוד באמת כדי לעשות מזה מצווה, במובן של מצווה לדורות, אחד מהחוקים היהודיים.
אבל הרמב”ם הקדוש — ובוודאי זכירת עמלק, יכול להיות מקור אחד בכל הש”ס — הוא אומר שזו מצווה. בסדר? אני יודע שיש, אני חושב שיש, אבל אין. מה? מצווה בתורה דאורייתא. מה מפריע לך? זו לא משנה? שוב. ספר החוקים היהודי — נכון שהגמרא לא ארגנה ספר חוקים. אוי, אני אנסה לא לחזור על דברים כי אני צריך להגיע לאנשהו, הכל רק הקדמה להקדמה להקדמה. נו, תבינו מה שאני אומר, בסדר?
עכשיו, הרמב”ם אבל החליט שזו מצווה. למה? מה כתוב בפסוק? כתוב גם במכילתא: “‘זכור’ בפה ‘לא תשכח’ בלב”. יש ספרי כזה, לא מכילתא, זה ספרי. דברים אומר דרשה כזו, והרמב”ם פסק שזו מצווה. זו אחת מהמצוות.
פרק ג: בעיית היישום (מצווה לדורות מול המציאות)
יש בעיה גדולה, בעיה גדולה מאוד, שהרמב”ם הקדוש בעצמו אמר את הדבר הזה אצל המצווה האחרת, כלומר למחות את עמלק, שהרמב”ם גם פסק שזו מצווה. והוא בעצמו שאל על עצמו: מה הכוונה? כלומר, פגשת פעם כנעני? או חתי? או אמורי? או פריזי? או חיווי? לא רק שלא פגשת, אתה לא יכול לפגוש, אין! אין בלוק כזה, כבר אין. כתוב “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אולי עוד קודם, אין. אי אפשר לקיים את המצווה. לעולם לא יהיה אפשר לקיים את המצווה.
האריז”ל אומר שאין משלימים את הנפש עד שעושים את תרי”ג המצוות. אז הרמב”ם אומר: אני עשיתי את הרשימה של תרי”ג מצוות, אני אומר לך שהמצווה הזו שום יהודי… קיימו אותה פעם קצת, לא קיימו אותה לגמרי, כתוב בספר יהושע. פחות או יותר קיימו אותה, כמה שקיימו אותה, דוד המלך סיים, לא משנה. כמה שקיימו אותה קיימו אותה, אבל אף אחד לא יוכל יותר לקיים אותה.
דיון: הגדרת אומת עמלק
תלמיד א: למה הוא כותב את זה כמצווה לדורות? כל פעם שהיו כנענים היו מקיימים אותה.
מגיד שיעור: כך אומר הרמב”ם הקדוש בפירוש בספר המצוות. ואפשר לדייק בלשון, אני לא רוצה לסלף, אבל כך אני זוכר. אבל על מחיית עמלק הוא לא אומר את זה.
תלמיד ב: זה ציווי לכלל.
תלמיד א: לא, זה ציווי לכלל, זו נוסח אחרת.
מגיד שיעור: יש ציווי שאינו אישי לאדם, המלך צריך לעשות את זה או מי שהוא. “נחרם” לא מתכוון רק להרוג כל אדם אחרון.
תלמיד א: אבל אם אפשר לקיים את המצווה, אפשר לקיים אותה שוב.
מגיד שיעור: בדיוק. זו מצווה שהיא מצווה חד-פעמית, אבל זו מצווה לדורות כי היא נמשכה כמה מאות שנים, אני יודע מה. זו לא מצווה לשעה. מצווה לשעה היא כמו שהמחנות במדבר יהיו בצורה מסוימת. הרגע שנגמר המדבר זה לא שייך, זו לא מצווה.
אני אומר לך, זו בעיה. והלמדנות — הרמב”ם עצמו אומר: אני מסכים שחסר כאן משהו בסיסי מאוד, לא איחדתי תהליך, אני אומר לך רק עובדה. והרמב”ם אמר שיש מצווה של זכירה ומחיית עמלק. והוא לא אמר שכבר אין עמלק, מה שזה ברור מאליו.
תלמיד: אולי הוא הבין שאי אפשר לפגוש עמלק? בלא יודע לו, מה ברור?
מגיד שיעור: אבל פשוט שהרמב”ם עצמו אומר את זה במורה נבוכים, הוא מדבר על הנוסח של העם, כלומר יש זכר ושם. והרמב”ם אומר ש”זכר” פירושו שקוראים לעצמם על שם אותו עם. זה שאדם הוא נכד של עמלק, אין חיוב מחיית עמלק עליו. מדברים על העם, הקבוצה של אנשים. יכול להיות אפילו לא ממש נכדים, אלא שהתערבבו.
תלמיד ב: גזע?
תלמיד א: כן, גזע הוא מבנה חברתי.
מגיד שיעור: אידיאולוגיה זה קצת עמוק מדי. קבוצת אנשים. כמו היהודים. למה אנחנו יהודים? כי אנחנו בעצם גנטית מאברהם אבינו? גם אולי, אבל לא בגלל זה, אלא כי אנחנו עדיין שייכים לקבוצה של יהודים. כך אומר הרמב”ם במורה חלק ב’ פרק ל”ב משהו, שקבוצת היהודים עדיין קיימת.
הרמב”ם אומר, כתוב “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” קשור לזרע, ממש הביולוגיה, ו”שמכם” הוא השם. הוא אומר שיש עמים שעדיין שומרים על זרעם, אבל שמם אינו קיים. מחיית עמלק פירושה שצריך למחוק “מחיית שמו”, זה לא הזרע שלו.
תלמיד: הרי יש את הלשון “זרע” במקומות מסוימים.
תלמיד ב: מה?
תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.
תלמיד ב: זה חידוש דבר כזה.
תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.
תלמיד ב: יש מצווה של מחיית עמלק?
תלמיד א: לא, לא, לא, הוא לא אומר את זה. זו מצווה לדורות של סוג אדם שנקרא עמלק.
מגיד שיעור: לא, הוא לא אומר את זה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר כך על כנעני, שאם היו כנענים היה צריך למחות אותם. הוא לא אומר. לא, זה לא כתוב. לא כאן! בדיוק להפך. אני אומר רק שאם מישהו אומר שאולי נשאר נכד של עמלק והיה צריך להרוג אותו — זה לא נכון, כי המצווה היא על הקבוצה עמלק, לא על אדם שבמקרה הוא נכד של מר עמלק.
זה נכון אם זו לא מצוות שמחיות שמו. זו דרשה מהאחרונים כשרבי חיים בריסקער אמר כך, זה כדי לתרץ את הקושיה. זה לא פשוט. יכול להיות שוב, אם נכון לעשות כך, ונכון לעשות כך בלי הדרשה. טוב. לא, אני מבין שזה אמירה. זה תירוץ. דיברתי שר’ חיים בריסקער, כך אומרים עוד ילדיו ונכדיו שהוא אמר תירוץ, אולי תירוץ חלש, כי הרמב”ם לא מתכוון לזה.
בסדר, אני לא יודע דבר אחד שאפשר, אני לא אומר עכשיו פשט ברמב”ם, זה לא שיעור על זה, זה רק שיעור הכנה להגיע לנקודה חשובה מאוד, שאני רוצה להגיע אליה, כי זה אומר רק, כי זה הנושא שאני מעלה אותו.
פרק ד: פרשת זכור והרמב”ם
וכאן, כולם יודעים שיש דבר שנקרא ד’ פרשיות. זה דבר קיים, יש דבר כזה שקוראים שיש מנהג מהמשנה, והמשנה במסכת מגילה קיימת, כותבים חזרה מימין ליד ל’ אדר, יש סדר קריאת התורה. בית מדרש, סדר בית הכנסת של המשנה כתוב במסכת מגילה. סדר בית כנסת שלם כתוב במסכת מגילה, ולא במסכת ברכות. מסכת ברכות מדברת על ברכות היחיד, ותפילת הציבור לא מוזכרת במסכת ברכות כלל, רק בגמרא, לא במשנה. אבל סדר תפילת הציבור מוזכר במסכת מגילה.
יש דברים שמוכפלים, ממש אותן משניות פעמיים, כי זה נוגע לשניהם, אבל במסכת מגילה כתוב סדר תפילת הציבור. בחלק מסדר תפילת הציבור, יש סדר קריאת התורה. כל מי שאומר שמקורית עיקר בית הכנסת בא בשביל קריאת התורה, התפילה היא סביב קריאת התורה. ושם כתוב סדר שאנחנו קוראים לו ד’ פרשיות, שמה? שמראש חודש אדר, או ממברכים אדר עד ראש חודש ניסן, יש ארבע פרשיות שנוהגים לקרוא, כמו שכתוב במשנה.
בגמרא יש דרשות שונות שנשמע מהן, שהקריאה של מצוות פרשת זכור ופרשיות אחרות, לגמרא יש מקורות לכולן. הגמרא אומרת שזה קשור לנושא של זכירת עמלק, זה כתוב בגמרא. הגמרא כותבת שאפשר ללמוד את זה מפסוק במגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” פירושו המצווה לזכור לדבר, שקודם ידברו על עמלק ואחר כך יעשו את מצוות פורים. בסדר, זה כתוב בגמרא.
לא כתוב בגמרא שיש מצווה בתורה לומר פרשת זכור. וגם לא כתוב ברמב”ם. הרבה אנשים אומרים שכתוב ברמב”ם — לא כתוב! כתוב ברמב”ם שיש מצווה של זכירת מעשה עמלק, אבל הרמב”ם מעולם לא חיבר את זה עם קריאת התורה של שבת זכור.
והרמב”ם… מה? בסדר לכם, אני אומר לכם מה כתוב. אני אומר לכם מה כתוב. והרמב”ם בסדר קריאת התורה מביא את הסדר כמו כל שאר התורות בקריאת התורה של השנה. אין שום דבר אחר, שום דבר מיוחד.
קריאת התורה היא עתיקה יותר מכל קריאת תורה אחרת? קריאת התורה היא מנהג עתיק מאוד. יכול להיות! מנהג עתיק מאוד, מנהג ישן ויפה מאוד, אבל זו לא מצווה מיוחדת של זכירת מעשה עמלק, זה לא כתוב ברמב”ם.
תפקיד התוספות
איפה כן כתוב? אולי, אולי בתוספות, כי לתוספות הייתה קושיה מוזרה על החזרה. זה כבר מוזר, אבל אני מתכוון לומר שאני לא מסכים, כי בגמרא כתוב שיש שאלה האם קריאת התורה בכל לשון. תוספות לא הבינו מתי יש בכלל דין קריאת התורה שתהיה שאלה בכל לשון, הקושיה לא מתחילה עם כל העניין, כי הכוונה לומר שהקב”ה נתן את התורה למשה רבינו באיזו שפה, כשיש שם דין תורה. הכוונה היא לא לדין קריאת התורה, קושיית התוספות אינה קושיה אמיתית.
מה? כן, בדיוק, זו באמת כל השאלה, שאומרים שיעור חנוכה על זה, שלפי דעת משנתנו משה רבינו לא נתן את התורה בלשון הקודש, אלא בכל השפות. בינתיים יהודים, לנו יש את התורה בלשון הקודש, אבל השאר יש להם את שאר השפות. יש גרסה שלמה טובה אחרי זה.
כן, אבל זה היה שיעור פרשת חנוכה, לא כאן בלייקווד. בכל אופן, זה פשוט הנושא של אותה משנה. תוספות חיפשו להבין כמו שהם הלכו ללמוד, שכל דבר צריך להיות דין. הם הבינו שיש דין קריאת התורה, חיפשו היכן יש קריאת תורה שהיא מצווה.
חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה, ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך כלל אצל בעלי התוספות לעשות פלפולים כאלה, לא פשט פשוט. בסדר?
כותרת: החידוש המבני של הלכות מלכים לרמב”ם ומצוות זכור
דובר: מגיד שיעור
הקשר בין פורים לפרשת זכור
כן, אבל זה כששיעור פרשת חנוכה לא כאן בלייקווד.
על כל פנים, זה פשוט הנושא של כל משנה. תוספות הבינו שהם היו נוקמים, כמו שכל דבר צריך להיות דין. רק הבינו שאנחנו “חושבי תורה” חיפשו, היכן יש לתורה מצווה? חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה. ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך בעלי התוספות לעשות סוג כזה של פלפולים, לא פשט פשוט. בסדר?
או אנשי כנסת הגדולה, או רבי אברהם [אבן עזרא?] אמר שאי אפשר לעשות דברים סתם. צריך לעשות דברים שיש להם מקור, שורש בתורה. חשבו שהשורש כאן הוא, כמו שזה המקור ממה שר’ יואל אומר, שזו אותה אידיאה, או אותה אידיאולוגיה — מילה מוזרה, אני מתכוון אותו סוג מעשים. היה שעמלק רצה להתחיל עם היהודים בלי שום סיבה טובה, וזה היה רשעות.
כן, יכול להיות, כי מיד הייתי מתחיל עם אלה. כוונה הייתה עושה מעשה כזה, הוא רצה למחות את זרע זכר ישראל, כך נראה. לגמרי אחרת יותר חכם על זה, אבל כך ראו היהודים את כל מעשה עמלק, חשבו שזו אותה אידיאה; המן לא עשה שום דבר אחר.
אז המקור בתורה למלחמה, איזו מצווה קיימו היהודים בשושן כשהרגו את כל אותה חבורה שם? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! לא על פי פשט! שיהיה להם על פי דרש! אף אחד לא חשב שבפסוק כתוב באמת “אגגי”, והגמרא לומדת על פי דרש שהכוונה אגג מלך עמלק — גם כן על פי דרש! שלאו דווקא יודעים כמה “אגגים” היו בעולם! אני לא יכול, יכול להיות!
אבל על כל פנים, אפילו אם כן, אני אומר, אפילו אם כן הכוונה עדיין למחות, רק כי הוא עשה מעשה עמלק! כן? דרך אגב, כמו שיש דין בכל דבר “עושה מעשה”, והתרגום אומר “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. אותו דבר הוא אצל מחיית עמלק. מחיית עמלק מדברת הרי “באותו מעשה אבותיהם”, לא שזה ממש “פוקד עוון אבות על בנים”, לא יכול להיות שהתורה נגד התורה.
אז, אם הוא עושה מעשה עמלק, הוא עמלק. וזה המקור של פורים.
קריאת התורה לחג
ממילא בתורה, קריאת התורה בשבת קוראים הרי לא מכתבי קבלה, אי אפשר לקרוא את מגילת אסתר בשבת. היה מנהג כזה במסכת סופרים, אבל המנהג שלנו הוא שקוראים רק מהתורה. אז כל דבר צריך למצוא מקור בתורה.
* בחנוכה קוראים מחנוכת המשכן. למה? חנוכה הייתה אותה אידיאה של חנוכת המשכן.
* בפורים קוראים את מחיית עמלק. סוג המלחמה, מלחמה דומה כמו שהייתה בפורים, קוראים אותה בשבת לפני פורים.
זה הפשט הפשוט. וכל השבוע לא באים לבית המדרש, הרי בשבת. אז זה הזמן שקוראים.
תלמיד: למה לא קוראים כל השבוע?
מגיד שיעור: כי זה מעשה, רוצים לקרוא את זה חלק אחד טוב.
תלמיד: קוראים כן כל השבוע.
מגיד שיעור: למה לא קוראים משל?
תלמיד: קוראים כן, בפורים.
מגיד שיעור: שניהם, זה יותר קצר. זה יכול להיות למה חיפשו פרשה קצרה יותר. היחידה, הארוכה ביותר מד’ הפרשיות היא פרשת פרה כמדומני. שזה ארוך מדי.
תלמיד: למה קוראים בשבת?
מגיד שיעור: שבת היא היחידה שקוראים בה את התורה.
תלמיד: לא, גם אחרי קריאת המגילה. אני מתכוון שהרי קוראים את המגילה באמצע השבוע.
מגיד שיעור: אבל אז הרי לא כולם באים. כשאני קורא שש עשרה מגילות, בקושי בני הכפרים צריכים להצטער. זה לא כל כך פשוט.
בשבת יש סדר. באים לבית המדרש, קוראים קטע תורה. מדברים, הרב אומר דרשה על זה, מרחיבים הלכות פורים. מסתמא כולם מסתכלים בדרשות, הדרשות בנויות על הקשר של הפרשה.
מה אומרת ההלכה שהולכת ביחד? אומרים הלכות פורים באותה שבת על הקריאה של זכור. אבל הדרשות של פורים וכו’. זה פשט פשוט.
החידוש של הרמב”ם: הלכות מלכים
עכשיו, הרמב”ם אבל, צריך לזכור כך: הרמב”ם הבין — הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל אני חושב שזה כך — הרמב”ם הבין שיש בתורה חוקי מלוכה. מה הרמב”ם? איפה כתובות הלכות מחיית עמלק ברמב”ם? באיזה חלק? באיזו הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, נכון? הלכות דין במלחמות ישראל.
הרמב”ם — זה היה עוד אחד מהחידושים העצומים של הרמב”ם. כלומר, יש קצת במסכת סנהדרין, אבל לא ממש. אין בכל הש”ס “מסכת מלכים”. ובוודאי לא “מסכת מלחמות”. אבל הרמב”ם רצה לעשות ספר חוקים עבור היהודים. כל אחד מבין שספר חוקים, אחד הדברים החשובים שספר חוקים צריך לכלול הוא: כיצד מתנהגים במלחמה. זה לא ייתכן! אנחנו לא… אנחנו לא קיימנו את הפסק של הרמב”ם.
אני רוצה להעלות, כן, חוץ מהמזרחי, החברים של ר’ יונתן, אבל אנחנו, המסורת היהודית, מי שכתב את השולחן ערוך — והמזרחי רוצים להיות נגד יהודים, זה דבר ש… כן — המסורת היהודית מזמן התלמוד הבבלי עד זמן המשנה ברורה, לא היה לומר הלכות כיצד מתנהגים במלחמה.
אין סוגיא בנושא הזה. כל הגמרות שמדברות על זה, זה קצת פנטסטי. הולכים לשאול את הסנהדרין אם לעשות מלחמה? זה לא יכול לקרות במציאות. זה רק כמו שהגמרא… תשמעו. כן, כתוב בספר החוקים איך צריך לעשות את זה.
אוקיי, אני לא יכול עכשיו להגן על הכל. לא צריך הכל, לא כל מה שאומרים צריך להגן עליו תמיד. אפשר גם לשאול על זה. הרמב”ם עשה, היהודי הראשון שעשה הלכות מלכים. הראשון וגם האחרון. אוקיי, יצחקו מזה… זה בסדר, זה בסדר. יושבים שם ככה, צריך לעשות סדר מתאים יותר.
היהודי הראשון והאחרון. אוקיי, בשולחן ערוך אין. אפילו הערוך השולחן לא עשה הלכות מלכים. אוקיי, אפילו היהודי היחיד האחר שעשה ספר הלכה אפילו על הלכתא למשיחא… מה? כן, אבל אין שם הלכות מלכים, הוא דילג על זה. הוא מדבר על דברים אחרים. אני שומע, שזו השיטה של הרמב”ם כנגד שמואל, שהוא לא הולך לפי הלכות מלכים.
בניית “מסכת” מאפס
בכל אופן, הרמב”ם היה היחיד. זה בגלל שהרמב”ם הבין: כל חוק, כל מדינה, כל קבוצת אנשים נורמלית יש לה חוק על איך מתנהגים עם מלך, עם מלחמה. גם אנחנו. אז הוא עשה ספר שנקרא הלכות מלכים, חלק מספרו.
ומה הוא עשה? אסף הכל יחד. הוא היה צריך עכשיו איזשהו מסגרת, איך עושים את זה? הוא לקח תשובה על הלכות מלכים. זה אחד מהחידושים הגדולים של הרמב”ם, כמו הלכות תשובה שדיברנו עליהן, שצוטט מהרמב”ן, כך גם… הרמב”ם בעצמו יצר את הסוגיא, יצר את תחום ההלכה הזה, הוא בעצמו בנה אותו. הוא כמובן בנה על מקורות, אבל הוא אסף את כל הגמרות, כל המצוות שאפשר להכניס איכשהו לנושא של מלכים ומלחמות.
אומרים את זה על הלכות מלכים? לא, על הלכות תשובה. אבל זה אותו רעיון. בוודאי מישהו אומר על הלכות מלכים שלא חולקים. יש עוד הלכות כאלה, אבל זה בוודאי הלכות דעות, אני מתכוון לא רק הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. כלומר, יש הרבה הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט כל הלכות עבודה זרה וספר המדע — כולם הרמב”ם חידש בעצמו, אין מסכת עליהם.
אז הרמב”ם עשה “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים אצל הרמב”ם מקביל למסכתא במשנה, כן? לקח. אז הוא עשה מסכת חדשה שנקראת “מסכת מלכים ומלחמות”. עכשיו, איך עושים מסכת כזו? לוקחים יחד את כל המצוות שיכולות להיות בתורה שקשורות לאיך מלך מתנהג. חלק מהן מפורש, כן, יש בשופטים, כי תצא: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”, “וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע”, “מַחֲנֶה יִסּוֹד”. אוקיי, אלה דברים פשוטים. גם על זה כמעט אין סוגיות בגמרא וכן הלאה. אוקיי, הוא עשה.
ההיגיון “ההפוך”: חיפוש מצוות
אבל צריך להבין שלרמב”ם לא היו מספיק מצוות להכניס לשם. היה מחסור גדול. יש מצוות פה ושם, יש הלכות שיש בהן יותר מדי מצוות. הרמב”ם עצמו מדבר קצת על זה בהקדמתו, נכון? יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. נכון, למשל, שבת יש הרבה הלכות, לא הרבה מצוות. עבודה זרה, הרמב”ם עצמו אומר הרבה מצוות. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות שמדברות עליהם.
אפילו בהלכות לולב יש ארבע מצוות שכולן בעצם אותו דבר, נכון? הרמב”ם מתלבט: “לא תעשה”, “לא תעשה גזול בלולב”, “פסול”, “לוקח לולב”. זו בעיה. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. מאכלות אסורות זה הרבה מצוות. וכך הוא אומר על הרבה מהם שיש להם הלכות בגמרא. אבל מלכים, הרמב”ם שבעצם בנה על מצוות, יש מעט מאוד מצוות. רואים ברמב”ם שיש לו מקומות שהוא מנסה לצמצם במצוות, מקומות שהוא מנסה להרבות במצוות, וחלק מהסיבות הוא כי הוא צריך לבנות סוגיא חדשה בעולם שמדברת על הנושא. אז הלכות מלכים, הרמב”ם חיפש, הוא עבר על כל התורה כולה, הוא חיפש איפה אפשר למצוא הלכות מלחמות.
עכשיו, פשוט שכל מצוה, מצוה היא תמיד כלל. אם יש מצוה שכתוב, אני יודע, שצריך ללמד תורה לילדים, יש בזה אלף פרטים. זה לא דווקא המצוה, דווקא דווקא דווקא ילדים, ודווקא תורה, ודווקא דווקא… אבל כל מצוה שיש, מוציאה ממך צד מסוים. מה שכתוב “הֶחָכָם כְּחָכְמָתוֹ”, ש”ישראל צריך לחיות”, אפשר על זה לבנות שולחן ערוך שלם כרצונך, לשני הצדדים, וכהנה וכהנה וכו’.
אז אותו דבר, הלכות מלחמה, הוא חיפש מאוד מקור בתורה לכל סוגי המלחמות שיכולות להיות, כל סוגי החוקים ואיך מתנהלת המלחמה. הרבה מאוד דברים שהרמב”ם חידש — הרמב”ם אומר שיש איסור לפחד ממלחמה. הרבה מאוד דברים בסיסיים שחסרים. כל אחד יודע את זה, הלומדים מאוד “חמודים”, הם מתלבטים על הרמב”ם: מה הפשט? דיברו על זה, כן, איך יכול להיות איסור לפחד, “לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם”, אולי זו הבטחה?
אבל אם חושבים מהכיוון ההפוך, רואים שזה פשוט. מי שרוצה להקים צבא יהודי, כן, ואנחנו רוצים להביא פסוקים על כל דבר, כן, שנעשה עם מצוות, שלא נגיד סתם. כל צבא, הדבר הבסיסי הוא שלא יפחדו. אי אפשר לנהל צבא אם החבר’ה מפחדים. הרי זה הדבר הראשון שצריך לטפל בו.
ובוודאי הרמב”ם עשה מצוה כזו. אנחנו צריכים ללמוד רמב”ם מהכיוון ההפוך. מתלבטים איך יכולה להיות מצוה לרגע? הרמב”ם היה צריך להקים מלחמה יהודית כראוי, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות. יש שתי קושיות שעובדות לכאן ולכאן, לא כל כך חשוב. העיקר תסתכל מהפרספקטיבה האחרת: שצריך להוציא לפועל עבור ההמונים היהודיים, איך עובדת מלחמה יהודית, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות.
אז כאן זה מקום שמחפשים מצוות, לא מחפשים להוציא מצוות. במקומות אחרים, יותר מדי וצריך לחפש לצמצם, לא לומר שכל שבעה ימי סוכות זו עוד מצוה עם קרבנות מוסף. זה כבר יותר מדי, שלא יהיו חמש מאות מצוות רק על זה. אבל כאן… קרבנות זה המקום שיש בו הכי הרבה מצוות אגב. שכחתי. אה, זה בעצם התירוץ הטוב יותר לשאלה ההיא. אבל כאן, הרמב”ם מצמצם מאוד בקרבנות. הוא אומר כל, הוא מכניס קבוצות שלמות לקטגוריה אחת, כל קרבנות מוסף של כל יום טוב, זה יכול להיות… כן.
אבל כאן, מה? צריך לדחוף עוד מצוה, כן.
זה לא מתאים. כן, כן. נכון שזה לא דומה לאברהם, כן, זה בשר.
אגב מדאורייתא, הוא צריך הרי לתלות את כל המערכת על משהו, מה הוא יגיד? נשאר לו חבילת מצוות על הלכות מלכים, וממילא, זו חבילה מהמצוות. אחת מהן: מצוות ישוב ארץ ישראל. זו לא ממש מצוה, אבל כתוב ברמב”ם על מגורים בארץ ישראל, וכן הלאה הרבה, לא לגור במצרים. הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות.
סוגי המלחמות במשנת הרמב”ם: כיבוש, הגנה, ועונש
הרמב”ם והמלוכה היהודית
כן כן, אתה צודק, לא צריך לענות עם שום בעיה, כי כן, כי כן לא. משהו מסוים… צריך אני צריך לתלות משהו בכל המערכת. מה זה יגיד? זו מצוה. חייבות להישאר חבילת מצוות על הלכות מלכים. וממילא, זו אחת מהמצוות.
אחת מהן, “ישוב ארץ ישראל”, היא לא ממש מצוה [במניין המצוות], מה שכתוב ברמב”ם, שצריך ישוב ארץ ישראל. וכן הלאה הרבה… לא לגור במצרים… הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות. ותשימו לב שמה שהוא מנסה לעשות מאוד, הוא לבנות מהמקורות, מהמצוות, תמונה של איך נראית מדינה יהודית. זה היה הרמב”ם; הרמב”ם היה ה”מזרחיסט” הראשון.
עכשיו… אבל אומרים שזה נראה כמצוה מסוימת? לא. אבל כתוב שם שצריך לכבוש את ארץ ישראל, או שצריך ליישב אותה שם; כתוב בהלכות מלכים. לא כל דבר חייב להיות מצוה [במניין]. הרמב”ן בא לומר שזו מצוה, אבל… הרמב”ם גם סובר שצריך לעשות את זה, לא בדיוק מצוה, כי… יש סיבות, לא לעכשיו. לא, לא מצוה, אבל כתוב שם בהלכות מלכים.
מה זה אומר? אוקיי, עוד בעיה לא מובנת. עד כאן הקדמה. עכשיו! נבין כך… בואו עכשיו נוציא דבר פשוט.
סיווג מלחמות (על פי מורה נבוכים)
במלחמה, יש… שני דברים שצריך להוציא. שני דברים, אני יכול לדבר על עיקר הדבר השני.
דבר אחד הוא, שיש הרבה סוגי מלחמות. לא כל המלחמות שוות. יש הרבה סוגי מלחמות. כל מה שאני אומר עכשיו, כתוב בערך ברמב”ם, במורה נבוכים, בחלק ג’ פרק מ”ה או בערך שם, שם הוא מדבר על עונשים.
יש הרבה סוגי מלחמות:
1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, זו הגנה פשוטה, “להציל ישראל מיד צר”. זה הסוג הבסיסי של מלחמה. עושים מה שאפשר כדי להגן. סתם מלחמה. מה? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. יש עוד קטגוריות. אני לא נכנס לעניין ההוא. אני רוצה לדבר איתך, יותר פשוט כמו… לאחרונה. אני לא מדבר על מלחמת מצוה. יכול להיות שזו מלחמת מצוה, אחד מסוגי מלחמת מצוה.
2. מלחמת כיבוש: יש מלחמה, שצריך לגור שם. סתם צריך לגור שם. וצריך לכבוש ארץ שיהיה מקום מגורים. זו מלחמת כיבוש, גם מצוה. שום מקום אי אפשר לגור, שום קבוצת אנשים לא יכולה להיות לה ארץ בלי שיכבשו אותה. פשוט כפשוטו, מה שנאמר שהוא “ילידי המקום”, הכוונה שהוא כבר שכח שהוא עצמו כבש פעם, זה הכל.
3. מלחמת רשות: ואחר כך יש חדש, עכשיו יש שלישי… יש כל סוגי מלחמות, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע, לכל המלחמות יש את הצדדים שלהן. אחר כך יש מלחמת רשות, סתם אני רוצה להרוויח כסף, מלחמת “עסקים”, סוג חדש של מלחמה.
כל מלחמה לפי הסוג שלה צריכה דינים אחרים, נכון?
* מלחמת כיבוש צריך להרוג, צריך לא להשאיר אף אחד שלא יתן לעם הספציפי שלנו להתקיים; זה הסוד של “מחיה זיין עלמין”.
* מלחמת הגנה צריך לעשות מה שנדרש שלא יהיה שום איום.
* וכן הלאה, מלחמה שהיא סתם להרחיב צריך קודם כל לקרוא לשלום, אין חותמת.
עכשיו הרמב”ם דרך אגב אומר שעמלק גם יש קריאה לשלום, וגם בשבעה עממין, זה החידוש של הרמב”ם. אבל מה שכרוך אצלו בקריאה לשלום, זה לא שנאה.
אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים שיש חדש, זה הכל, כל אחת מהמלחמות יש לה חיוב ומצוה בתורה. כתוב מלחמת מצוה, כתוב מלחמות שבעה עממין — אגב אין היום שבעה עממין, עכשיו אתה תופס. הרעיון של סוג מלחמה שכדאי שיהיה לנו מקום לפרוש מקום, זה תמיד קיים. או שאתה עושה את זה בלייקווד — זה גם אותו עניין, עושים את זה בדרכי שלום, הם יודעים, את זה אסור לעשות, זה פשוט. גם בברוקלין, לא מדובר על אלה שאומרים.
מלחמת עונש: המקרה של עמלק
אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים סוג, יש סוג חדש של מלחמה. יש מלחמה שנקראת באנגלית “מלחמה עונשית” — מלחמה שהמלחמה היא לא בדין כיבוש ולא בדין הגנה, אלא בדין שכר ועונש. סוג חדש של מלחמה.
פשוט, לפעמים אדם חוטא. אדם חוטא, יש הלכות: ארבע מיתות בית דין — סקילה, שריפה, הרג, חנק. כאן לפעמים קבוצת אנשים חוטאת. לא שהם אויבים שלנו; אויבים זו לא בעיה. אויב מוצדק בכך שהוא רוצה להרוג אותי, אין בזה עבירה, אין עבירה, זה עניין אחר. כאן אדם שהוא עבריין. “פושע מלחמה” קוראים לזה היום, נכון? הוא עושה משהו שלא כבן אדם, בן אדם אין מחלוקת. קבוצת אנשים שעושה משהו שהוא פשע, אסור לו לעשות את זה. אם יש אנשים שיושבים בשקט במדבר, אסור ללכת להתחיל איתם בלי סיבה טובה.
הם [עמלק] היו ידועים כפושע המלחמה הראשון. הוא עשה ראשון… לא כתוב שם… הוא עשה מלחמה, לא לא לא כג’נטלמן. זה הפירוש “כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). מלחמה, תעשה אותה כמו דוד מול גלית, כך שני גיבורים שלנו נלחמים, הוגן. אין טענות, אין לו טענות על גלית שעשה את זה, שגגה גדולה הייתה, אנחנו לא בצד שלו, אבל לא רשע. לא צריך להעניש אותו; צריך להרוג אותו בתור מלחמה, לא בתור עונש. כן?
אבל מי שהוא רשע, הוא עשה דבר רע — אותו צריך להעניש. הוא הראה שצריך עונש. לא בית דין — בזירה הבינלאומית אין בית דין — אלא המלחמות.
כמו עיר הנידחת שהיא גם מלחמה כזו, כלומר כלי עונש. עיר הנידחת דומה מאוד ל[מלחמת עמלק], הנ”ל בהלכות. גם היא כמו שבעה עממין, אבל נעשתה מלחמה. כמו מי שכתוב, כן, אנשים חושבים שעיר הנידחת הולכת לתת לשחוט אותה? הם לא נותנים! טעמים למה שמעולם לא היה, כי הם לא הולכים להיכנע. זה לא פשוט לעשות עיר הנידחת, צריך צבא בשביל זה.
כאן בתנ”ך, מעשה אחד שכמעט קרה [פילגש בגבעה?], אבל צריך צבא בשביל זה. אבל בעצם המלחמה היא לא בדין מלחמה, המלחמה היא כמו מיתת בית דין. ובזה גם יש דרגות: יש מי שחייב מיתה כך וכך, יש מי שחייב כך וכך, וכדומה. מי שעושה פעם אחר פעם הרבה הרבה פשעי מלחמה, עונשו הוא שהורגים אותו עם ילדיו עם נכדיו עם אשתו עם כל אחד עם בהמותיו. זה העונש. למה? כדי “יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ”, כמו כל עונש, יש לו סיבה.
זה מאוד קשה… אני צריך להבין את זה, זה סוג דבר שמאוד קשה. עונש רגיל… זה צריך שאנשים לא ירצו להיות רשעים. עושים עונש קטן על זה, כבר רואים שאסור לעשות את זה. אבל מלחמה… אני לא פציפיסט. אני מבין שלפעמים חייבים לעשות מלחמה. וזה חייב להיות מלחמה ממש רדיקלית, ממש חריפה, שבכלל יתפסו שזה לא סתם שני אנשים סתם מלחמה. סתם מלחמה, עושים עסקה. אבל כשצריך להעניש אותו, כי זה קיצוני. כי הוא צריך להיראות לעולם, שדבר כזה לא עושים.
זהו הפירוש של מחיית עמלק. זוהי המצווה כפי שהרמב”ם מבין אותה. כל הקטע הזה בתורה מופיע במורה נבוכים. מצוות מחיית עמלק. אפילו אז יש דין מיוחד. מובן מאליו ששאול אמר לקיני שיסתלקו מעמלק. וצריך לשים לב היטב, זה לא פשוט שאפשר להרוג את מי שרוצים. מי שאינו עמלק אינו חייב מיתה. ואין הורגים אותו רק בגלל שזה עונש לסבו. מה ההבדל? מיתה ומעשה ידיים. אבל זהו הדין של נקמת עמלק. נכון? זוהי המצווה של מחיית עמלק.
והאמת שזה לא היה, אבל אתה מבין שלרמב”ם חייבת להיות הלכה שעומדת מאחורי סוג כזה של מלחמה. מלחמה שהיא עונש על פשע מלחמה, סוג חדש של מלחמה.
ההבדל בין עמלק לשבע עממין
שבע אומות זה עונש? לא. שבע אומות זה לא בגלל שהם אשמים.
הוא רוצה לפנות אותם גם בגלל שהם עובדי עבודה זרה? לרמב”ם יש הסבר שלם על עבודה זרה. לא, לא בגלל שהם חלק משבע מצוות בני נח. אי אפשר לטעון כלפיהם. ואין לו טענה על הכנענים שהם עובדי עבודה זרה. שיפנו לי, אני רוצה כאן לעשות ארץ שאינה עובדת עבודה זרה. הוא רוצה לעשות כאן עם העמים האחרים. הם לא כמו בהמות, לא סתם בני אדם.
מאה אחוז! אם הוא יהודי בשיעור, אז זו קריאה לשלום. אם הוא חוזר בתשובה, כן, בוודאי. אם הוא מפסיק להיות עובד עבודה זרה, כפי שאכן הפסיק, הוא גר. יכול אפילו להיות שאנחנו הרבה נכדים שלהם, ואולי יש נכדים מחלק מהכנענים שהפסיקו את העבודה זרה. אין שום בעיה. זה בוודאי כך.
עכשיו, הרמב”ם תמיד כשהוא מדבר על שבע אומות, הוא מדבר מצד עובדי עבודה זרה. אבל זה לא עונש על עבודה זרה, הוא לא אומר עונש על עבודה זרה. כי עונש היה צריך אז להיות עכשיו, אשם התינוק שנשבה וכדומה. זה בהכרח, צריך ללמוד מהם. לא דין עונש, לא בגלל שהוא חייב מיתה, סוג אחר של דבר.
עכשיו, אוקיי, נכון. זוהי מחיית עמלק. אפשר באמת לומר שאומות קיבלו אותו סוג של עונש. אין בעיה.
מצוות זכירת עמלק: ההצדקה המוסרית
עכשיו מהי זכירת עמלק? כן? מהי זכירת מעשה עמלק? מה חסר? למה יש עוד מצווה של זכירה?
כל הספרים החסידיים מתחבטים בזה. ידעתם? שמתם לב? מהי המצווה של זכירת עמלק? יש אנשים שסוברים שיוצאים ידי חובה באמירת פרשת זכור. כתוב בתורה שצריך לקרוא כל שבוע פרשת זכור? אבל מה, מה אתה מנסה לומר? סתם הולכים לכתחילה לדבר על עמלק. מה אתה רוצה מחיי? אם נאמר… כלומר… הזכירה היא על פשע המלחמה, לא על העונש. לא על המחייה. כן? הזכירה היא שצריך לזכור מה עמלק עשה.
אז אני אומר לך מה הרמב”ם הקדוש אומר בספר המצוות. הוא לא אומר את זה שוב ב… זה מאוד מעניין, הרבה דברים, הפשט הבסיסי של המצווה כתוב ברמב”ם בספר המצוות, והוא לא אומר את זה שוב בספר היד. יש כאלה שכאשר הוא הציג שוב את העניין, יבינו מעצמם. שם לפי הדרך הוא מסביר את המצווה בספר היד. אבל הוא לא אומר את זה שוב בספר המצוות.
הרמב”ם מסביר דבר פשוט, כמו שלמדנו קודם לגבי הנושא של ‘לא תסורו ממנו’. מלחמה חייבת שיהיו לה דברים מעשיים, הלכות: מי הולך למלחמה, מי חוזר מעורכי המלחמה, איך עושים את המלחמה, מי הוא הכהן משוח מלחמה, וכו’. כל מלחמה חייבת גם שיהיה לה היבט מוסרי, כן? מורא, מורא, לא מורא. צריך לעורר את הציבור לעשות את העניין. אי אפשר לכפות על אף אחד ללכת למלחמה, כך זה הולך.
מלחמה באה עם תעמולה. אין מלחמה שלא מכרו בה תעמולה לחיילים למה עושים את זה, כן? כשאמריקה הולכת למלחמה, קודם קוראים לניו יורק טיימס והם אומרים מראש כמה רשע הלה ולמה צריך לחסל אותו. ממש כך היה, יודעים? ג’ורג’ בוש קיים פגישה עם הניו יורק טיימס, הוא הסביר למה סדאם חוסיין הוא רשע כזה, ואז כל שבוע יצא מאמר כמה רשע הוא, עד שהציבור הבין שצריך לחסל אותו. ממש כך בכל מלחמה.
במלחמת העולם השנייה היה שם חטיבה רשמית, לצבא ארצות הברית יש חטיבה רשמית שמייצרת משחקים, משחקי וידאו וסרטים, וכשיש סרט שמציג את המלחמה, הם נותנים כסף. הצבא נותן כסף, הם משאילים את המטוסים שלהם בחינם, כדי שיוציאו את המעלה של מלחמה נגד אויבי אמריקה. וכך כל מדינה עושה, לא רק אמריקה. אפילו אמריקה, אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית, גם לאמריקה היו דיונים על הצטרפות בשבילך, ואנחנו הולכים למלחמה.
אוקיי, עכשיו, זהו הכלל. זה יודע כל אחד שאי פעם הנהיג מדינה, אי אפשר להנהיג בכפייה, אין דבר כזה. אפילו כשעושים גיוס חובה, גיוס חובה צריך לעשות, אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור לא יילחם, ימצאו דרך להתחמק. אי אפשר לכפות על אדם, כלומר את מצפונו.
הפסיכולוגיה של מלחמה, טבע השכחה, וההכרח של “זכירה”
פרק א: ההכרח של שכנוע במלחמה
וכך כל מדינה עושה. לא רק אמריקה. אפילו אמריקה… אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית. גם לאמריקה יש דרך איך לשכנע אותך שצריך ללכת למלחמה. אוקיי?
עכשיו, זהו הכלל. כולם יודעים, כל מי שאי פעם הנהיג מדינה יודע: אי אפשר להנהיג בכפייה. אין דבר כזה. אפילו כשעושים, כן, גיוס חובה. גיוס חובה צריך לעשות. אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור… אי אפשר להילחם, אפשר להתחמק. אי אפשר באמת לכפות על אדם למסור את נפשו. צריך לשכנע אותו למסור את נפשו.
זה דבר חכם, שהצבא הרוסי נהג לחלק חוברות על כל הייחוס של המלכים הצאריים. כן. אתה כבר יודע שהוא גוסס, למה שימות? אפילו המלך פוטין כשהתחיל את המלחמה שלו, נתן שיעור כללי למה צריך לעשות מלחמה עם אוקראינה. למה צריך לעשות? הוא יכול סתם לומר, “אני מלך ומטעם זה”? הוא לא יכול! הוא צריך להסביר לציבור, שבאמת הם סתם רוסים שבגדו, ובאמת הם שייכים לו. הוא צריך להסביר את זה! בלי זה הציבור לא קונה.
אפילו כך, הוא מתקשה. הוא חייב למכור שלטי חוצות טובים. ברחובות, בכל מקום הוא מוכר כשהוא שם את שלטי החוצות הטובים, ואומר לכל עיתוני הטלוויזיה שיכתבו וכו’, “ביחד ננצח”, וכו’.
הציבור הבין היטב שזה דבר בסיסי כל כך. אי אפשר שלא תהיה מצווה בעניין זה. אומרים שיש מצווה “לא תחיה כל נשמה”, אבל עכשיו כל העניין כשהולכים נגד שונאי ה’, בעיקר בשביל עבודה זרה, או מלחמת הגנה, פשוט שצריך למסור את הנפש. אבל מה שזו מלחמת עונש, יש בעיה.
פרק ב: טבע האדם לשכוח ודוגמת השואה
טבע האדם הוא שהוא שוכח. טבע האדם, אפילו עשו לו עוול, אפילו עשו לו עצמו עוול. קל וחומר כשעשו עוול לסבו — לפעמים הוא צריך לזכור את זה. כשזה עונש לקבוצה, קבוצה היא דבר ש”אין ציבור מתים”; זה לא דבר שרק הדור, זה יכול להיות אפילו כמה דורות. כן? טבע האאדם הוא שהוא שוכח, הוא יודע מה הדיבור אליו, נכון?
איך אנחנו יודעים שבני אדם שכחו? אתם זוכרים את הדרשה שלי על השואה? כולם יודעים, כן? בערך חצי שנה אחרי שהגרמנים הרגו שישה מיליון יהודים, רוב היהודים הבינו שבעצם היה צריך ללכת להרוג שישה מיליון גרמנים. אפילו הייתה קבוצת יהודים שעבדו על לעשות את זה. אף אחד לא הסתייג מזה.
אחד הסתייג כשהחזיק בפוליטיקה שלו, זה לא יצא לפועל. אבל כל אדם נורמלי הבין שכך מגיע. לפחות, נכון? פשוט. מידה כנגד מידה, כלומר צדק בסיסי, אחרת אין שום יושר בעולם.
אחרי כמה שנים רוב היהודים חשבו, או חלק גדול מהיהודים, שאם הוא משלם כמה דולרים אפשר למחול לו גם כן. מעשיות שטויות… בקיצור אפשר למחול לו, הכסף לא היה בחינם, הוא היה בשביל המחילה.
שכתוב “לא תקחו כופר לנפש רוצח”, כך אמר ר’ אייזיק, מנחם בגין. אבל היהודים האחרים אמרו, כתוב “לא יומתו אבות על בנים”, כל מיני תורת לקשן, למעשה. מחלו לאדם, מחלו לעם הגרמני. כן, כן, להיפך, העם הוא… קצת, קצת, קצת.
פרק ג: תוכנית מורגנטאו מול תוכנית מרשל
הם היו עוד יותר טובים אילו היו עושים את התוכנית הראשונה שלי. אוקיי, אני לא תופס. לא רק שהם היו יותר טובים, אלא כל העולם היה יותר טוב. זה אומר מציאות בסיסית, זה ריאליזם, לא שמעו עכשיו את השיעור שלי. בטוח גירשו אותי היהודים, לגנות את זה.
אתה צריך לחיות עם זה? בוודאי שאתה צריך להבין את זה, לא רק את זה. אני רוצה לומר לך סברא פשוטה, לא חס ושלום הלכה למעשה. אתה צריך להבין משהו? יושר הוא דבר בסיסי. מידה כנגד מידה הוא דבר בסיסי, כן?
מידה כנגד מידה פירושו, שכשאתה עושה לי משהו לא נכון, אני צריך לעשות לך משהו לא נכון. אם אני עושה לך משהו שהוא נכון, זה לא מידה כנגד מידה, מבין? הרבה יותר, אז אני צריך להחזיר לך כך, אחרת זה כבר לא יושר גם כן. כי זה לא מידה כנגד מידה.
אוקיי, זה צריך גם קצת עומק יותר עמוק כאן. אז ממילא פשוט שהעולם… פשוט שהעמלק שהחריב את בית המקדש, אתה צריך לתפוס? כן, העמלק, בית המקדש זה דבר אחד, אגב, לא משנה, אני לא אומר פוליטיקה כאן. ריבונו של עולם, אני רוצה רק שיבינו את התורה.
במשך הרבה, הרבה שנים לא הבינו את התורה, עד שראו את המציאות, ואחר כך שוכחים גם כן. זה הרי הדבר המצחיק, טבע האדם הוא שהוא שוכח מיד, כל כך מהר שוכחים. לא נורמלי. רוב האנשים היום מסתכלים עליי כמשוגע גמור, הייתה תוכנית שהיה צריך לעשות כאן עם הגרמנים. זו הרמה הראשונה, רק רמה אחת שהיה צריך לעשות. היה צריך לעשות עוד דברים. היה צריך להיות לא “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… לא לדור אחד, אלא אפילו דורות, לנצח. כמו יריחו. כך היה צריך להיות.
זו לא התוכנית שלי. למי הייתה התוכנית הזו? לגנרל של צבא ארצות הברית הייתה התוכנית הזו. נכון? מורגנטאו. לא, תוכנית מרשל זה כבר היה, כבר שכחו. תוכנית מורגנטאו מה זה? גרמניה תהיה לנצח נצחים כמה חקלאים, זה הכל. שישאירו להם כמה חקלאים. אף מכונה אחת לא תעבוד בגרמניה. התחילו לקיים את התוכנית, עד שתוכנית מרשל באה ושכחו. בדיוק. זה כבר נשכח. לקח שנתיים לא להרוג, אבל בדרכי שלום להרוג. זו תהיה התוכנית, תוכנית רשמית, התחילו לקיים אותה. זאת אומרת תוכנית מורגנטאו.
פרק ד: המושג של “יכול להיות”
עכשיו, אלה דברים בסיסיים, בסיסיים. עכשיו אתה צריך להבין, ה”מתיר אסורים” הוא אחרי שמתכננים, לא כך, אין שום תגובה, כן? הגמרא אומרת, או המדרש, שלפעמים יש “מתיר אסורים”. מי שנכנס היום ל”מתיר אסורים”, תמיד כשהמשגיחים שלי שאלו את הקושיה, נכון? הוא נכנס היום ל”מתיר אסורים” והוא נכווה באמת, הוא יצא לגמרי שרוף למחרת. “קירורתא בשביל החיים”. מה פירוש “קירורתא בשביל החיים”? הוא שומע “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.
מה הסיפור כאן? הוא לא מת, הוא עדיין חי. עמלק סבל מאוד במלחמה, הוא מת לגמרי? הוא עדיין חי. הוא סבל מאוד והוא ניצח את המלחמה. יפה מאוד, הוא הפסיד הרבה יותר מהרבה אחרים. את זה אתה מבין? הוא הוכיח שבני אדם הם בני אדם. לא מצחיק, זו תחושה רציונלית. בני אדם הם סוג כזה של דבר שיש להם דברים שיכולים להיות ודברים שלא יכולים להיות.
הוא הראה שזה יכול להיות. יכול להיות שיהרגו את היהודים. יכול להיות, אוקיי? למה לא הרגו? למה הרשע של הגרמנים לא היה הראשון שהיה לו שצריך להשמיד את כל היהודים. הוא היה הראשון שתפס שאפשר, שאפשר לעשות את זה. יכול להיות שזה יקרה. זה לא הצליח לו לגמרי. זה לא הצליח לגמרי. אבל הוא הראה שזה יכול להיות.
במשך אלף שנה, המאה ה-, אני לא יודע, כשעינו יהודים יותר ממנו. למה הוא לא הרג את כל היהודים? הוא, אה, בקושי נגע כאן בבית מדרש, שם בבית מדרש. הוא דמיין לעצמו שזה לא יכול להיות! יש לי כאן כל כך הרבה יהודים שהוא הולך להרוג את כל היהודים. הוא כבר לא חי, לא הוא לא ילדיו, לא אחיו, לא דודו, אף אחד מהם כבר לא כאן. אפשר להבין את הפסוק יפה מאוד, לנו זה לא עזר.
שכל העולם ידע שזה יכול להיות. יכול להיות שכמה חשובים עם חליפות, ירצו לכבוש עיר יהודית בארץ ישראל, יכול להיות. חשבו שזה לא יכול להיות. זה היה מאז מלחמת ששת הימים, יודעים שזו כבר מלחמה, כבר תפסו שזה יכול להיות. אבל נסעו עם זה מאז תמיד, בערך מאז 73, הייתה ההנחה אצל כל אחד, אפילו שונאי ישראל הגדולים ביותר: זה לא יכול להיות! אי אפשר להכות כאן, צריך לעשות שלום, צריך לקחת עיר שם, עיר כאן, לא יכול להיות שיבואו סתם לשחוט את היהודים. עד שבא רשע זה, הוא הראה שזה יכול להיות.
פרק ה: השבת ה”לא יכול להיות” באמצעות עונש לא פרופורציונלי
עכשיו כדי לשמור, כדי לעקור את ה”יכול להיות”, אין שום דבר רציונלי שאפשר לעשות. צריך להיות משוגע לגמרי, כמו עדל יהודה, אין דרך. אתה צריך להראות, אתה צריך ללמד בחזרה את העולם, שזה לא יכול להיות. זה “לא יכול להיות”.
“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה”. שבע פעמים צריך להחזיר לו מה שהוא עשה לך. אמרתי פעם את המקור למה פסוק יום שבעה מתכוון. אפשר לעיין בספרו של ג’יימס קרוויל על התורה, לראות למה.
אפשר, חייבים להראות שזה לא יכול להיות. זה דבר קשה בטירוף, כי אפילו אם אתה מחזיר פעמיים, שבע פעמים, חצי חצי, לבוא בחמישה, עדיין זה יכול להיות. חייבים לסבול בשביל זה, בפעם הבאה סובלים קצת פחות. יכול להיות. חייב להיות משהו שזה לא יכול להיות.
אילו היו עושים את התוכנית שלי לגרמניה, העולם היה מבין שזה לא יכול להיות. בינתיים חושבים שזה יכול להיות, וזה חייב עוד מלאי, בוודאי לא פעם אחת, עוד יותר. מה זה חמישים אלף גויים כנגד יהודי אחד? את זה כולם מבינים. הוא מבין את הגויים כן.
אתם מכירים את הסיפור, היה מישהו ששאל איך יכול להיות שאתם כל כך גזעניים? אתם מחליפים 150 מהם כנגד אחד מכם? אתם באמת מחזיקים כך, שני הצדדים מחזיקים כך. זה טוב. רק אני יודע, אוקיי, אני עושה קצת ליצנות כאן.
אבל ה”נקודה” היא כן, זה יכול להיות. ויש כאן אחד, אפרים פרדוקסיק בטוויטר, יהודי מעניין, והוא הסביר את הנקודה. וממילא הוא סובר שעד שלא שוברים את הבית האחרון בעזה, זה היה יכול להיות. לא מדובר על עונש, זה סוג של עונש, יודעים שאנחנו לא מחזיקים כראוי. חייבים להיות יהודים, זו לא קושיא למה זה לא מסתדר, אי אפשר לתפוס, אי אפשר לעשות כן. הרי מדברים על מושג בסיסי כזה של מה שיכול להיות. זו הרי הנקודה.
כן, מה זה משיח? משיח מראה ליהודים שכן יכול להיות מזל במדינה יהודית. צריך שמשיח יבוא, זה שמשיח יבוא פירושו שזה לא יכול להיות. לא, משיח הוא זה שאומר שכן יכול להיות. כן? טוב, זה כבר שיעור.
עכשיו, בואו נחזור לנושא של שכחה, כן? עכשיו, הטבע בשיעור הוא שזה לא עוזר, אפילו כשזה דבר פשוט, כל אחד יכול להסתכל בחדשות, שיום אחד כולם מבינים שצריך לעשות כך.
אני עוד זוכר, זה שנים שעברו, טאריק מדבר כאן בחדשות. אני לא מדבר על איראן, אני לא יודע. אני עוד זוכר, איך הרדיקל השמאלני הגדול ביותר סבר שאולי צריך להשאיר שלושה חבר’ה בעזה, שלושה אנשים, אולי כך. אני זוכר. ושני חודשים אחר כך הכל התנהל כך, וכל כמה שבועות הגיעו עוד כמה אנשים והתחילו לומר לו: “אתה יכול עוד לבקר אנשים כמוני?”
אגב, מעולם לא חשב שאין אנשים כמוני, הוא לא הבעיה.
אבל בכל מקרה, זה אחרי הכל, העובדה היא שאנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשהוצג פסוק “לא תרצח” כביכול מהקב”ה בעצמו, אדם חייב היה להחזיק בו…
הצורך המוסרי בעונש מוות ותפקיד ה”כעס” במלחמה
תוכן: השיעור עוסק בסיבות הפסיכולוגיות והמוסריות העמוקות מדוע התורה דורשת עונש מוות לרוצח, וכיצד הדבר מונע את הנורמליזציה של רציחה. הדובר עובר לדיון על מלחמת שאול המלך בעמלק, ומסביר חידוש בשיטת הרמב”ם שמידת ה”כעס” (צעקה) היא כלי הכרחי לעשיית צדק ומלחמה.
—
הסכנה של “שכחה” והנורמליזציה של רציחה
אנחנו זוכרים, שני חודשים אחר כך [אחרי טרגדיה] הכל התרפא, וכל כמה שבועות, כמו עוד כמה אנשים, התחילו לומר: “אנחנו יכולים עוד… מה הם האנשים? כמוני?” אגב, לא חשבתי שאין אנשים כמוני? זו לא הבעיה.
אבל בכל מקרה, זו אחרי הכל העובדה: אנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשיש פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – אדם, הרגו לו את אביו, את אחיו, את בנו, אני לא יודע – אחרי כמה שבועות הוא שוכח את זה. ואנחנו עושים עסקה עם מישהו. הוא לא תופס. אתה צודק, אתה צדיק קטן, אתה עושה עסקה, אבל עכשיו נעשתה רציחה מותרת! כן? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. זה לא אומר יותר, לא מה ששואלים קושיא “זה מותר, כולם יודעים…”
אוקיי, זה כבר נהיה אחד מה”מונולוגים” שלי בעד נקמה, אבל כולם יודעים בדיחה, מה גנדי, חכם גדול – שאמר שיהודים צריכים כולם להרוג את עצמם כדי שלא יתנו לאנשי היטלר להרוג – אמר ש”אם עושים עין תחת עין, כל העולם נעשה עיוור”.
נכון, עכשיו אני חושב, אני רוצה לומר לך משהו: יש מדרש שאומר את זה. רש”י בתורה כבר נפל על החכמה הזו, לא כמו הראשון. רש”י אומר, שכתוב “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], אומר רש”י: “שלא תאמר: יהודי אחד מת, עכשיו היהודי השני ימות?” באה התורה ואומרת את הפסוק, שלא תחשוב כך.
רש”י כבר חשב על החכמה של גנדי. ומה אומר רש”י, מה התירוץ שלו? אני מתכוון עוד להביא את זה, אנשים חושבים שאנחנו גילינו דברים מוסריים בסיסיים; תמיד ידעו את החכמה הזו. מה אומר רש”י? לא, אתה לא תופס. זה לא הנושא שהאדם קיבל באופן אישי נקמה.
כשרציחה נעשית “מותרת” בעולם
הבעיה היא משהו אחר. יש שאלה: בעולם, רציחה מותרת או אסורה? “מותרת” אני לא מתכוון שכתוב בספר החוקים שזה מותר; זה לא מעניין. “מותרת” פירושו שכולם יודעים: לא רציחה, זו לא רשות. אי אפשר, זה לא דבר שאנחנו עושים. ולמה אתה לא רוצח? סתם כי זה… בבורו פארק זה לא דבר שאנחנו עושים.
הרגע שזה דבר שאנחנו עושים – אני מכיר הרבה אנשים שילכו ישר לרצות, זה מתאים לכל אחד להרוג. אני לא רואה שום סיבה למה לא? רק, למה לא עושים את זה? כי זה לא מקובל. דיברנו על זה לפני כמה שבועות על החינוך: אנחנו לא עושים את זה. רציחה אסורה.
מה פירוש אסורה? אצלנו באמת אסורה רציחה. אצל רוב היהודים, ברוך השם. במקומות אחרים, באזורים של ניו יורק סיטי, לא כל כך אסור. כאן אסור. למה אסור?
עכשיו, בא אחד והוא הורג יהודי שני. נעשתה רציחה מותרת! אם הוא מניח היתר – לא רק לעצמו; רציחה היא לא דבר שאדם עושה לעצמו, הוא עושה לעולם – עכשיו נעשה היתר. אוקיי, אחד שניים אולי. השני, עוד יותר גרוע. עכשיו רציחה מותרת.
איך עושים רציחה חזרה אסורה? רק דרך אחת: שהורגים את הרוצח. אין דרך אחרת. עדיין לא מצאו דרך אחרת. יש דרך אחרת: אפשר לשים אותו בכלא לכל חייו. זה לא הבדל גדול; זה גרוע יותר מהריגה, אגב. חלק מהחכמה המודרנית הגדולה… אנחנו לא מכים ילדים, אבל זורקים אותם מהישיבה. הרבה ממש אנחנו נוראים נוראים, מחזיקים את עצמנו גדולים: לא מכים, רק צועקים. מה הנפקא מינה? להכות זה קל יותר מלצעוק.
בכל מקרה, אז, מבין? זו הדרך היחידה לעשות את הדבר חזרה אסור. זה הפירוש.
הפסיכולוגיה של הקרבן: רציונליזציה של הרע
תחזיקו לי עכשיו חזרה לנקודה הראשונה שלי. הבעיה היא: שוכחים. הבעיה היא שאנשים הם סוג מוזר של דבר. ברגע הראשון הוא עוד זוכר, הוא מבין את זה, זה בסיסי, זה אינסטינקט אפילו – הוא מבין, אי אפשר לתת לרציחה להיות מותרת. שבועיים אחר כך זה באמת נעשה מותר אצלו. זו הבעיה. זה באמת נעשה מותר.
אצל הנרצח גם יכול להיעשות מותר מה שהרגו אותו, אתה יודע. לאדם, עושים לו עוולה, גונבים ממנו, הורגים אותו – לא אותו, את משפחתו, אני יודע – בשנייה הראשונה הוא עוד זוכר שאסור להרוג. הוא אומר: “משוגע, הורגים?! אני אהרוג אותך עם ילדיך, עם נכדיך, עם נינייך! ואפילו אלה שעוד לא נולדו, אני לא מפחד מנבואת משה רבינו שאולי יצא אחד… לא יצא כי אני אהרוג את כולם!” אוקיי?
ביום השני הוא חושב: “רגע, למה הלה הרג אותי? אולי הוא צודק בכלל? אולי מותר להרוג אנשים? אולי מגיע לי?”
רואים, בכל עוולה שקורית לאדם, האדם עצמו מתרגל שזה נורמלי לעשות עוולה, במיוחד לו! זה מאוד מוזר, אבל אנשים הם כך. ואז, אתה צדיק, אתה שנעשתה לו עוולה, זו לא בעיה.
אם יש גזירה שצריך כאן לקיים, צריך כאן פשוט לעשות. אמרה התורה: קודם כל עושים ציווי. אם אי אפשר עכשיו, יוצאים, הולכים לעשות את העונש של מחיית עמלק. מי שמסתכל במעשה עם שאול רואה בבירור: זו מסע עונשין. לא היתה שום סיבה אז; הלכו לחפש אותם להעניש.
שאול המלך והמלחמה בעמלק
עכשיו, בעיה היא שהציבור לא מחזיק בזה. שאול המלך לא החזיק בזה. הרי המקור הגדול ביותר, הרמב”ם הרי מביא את הפסוק משמואל להוכיח. שאול המלך לא החזיק. הנביא הרי בא ואמר “בוא הנה”.
ואגב, כששאול הלך למלחמה בעמלק, זה לא היה נקמה על מה שעשו ביציאת מצרים. זה היה – כן, זו טעות גדולה למי שלא לומד תנ”ך, כמו הרבה אנשים שאומרים דרשות בפרשת זכור, שהם עמי הארצות גמורים. הם חושבים ששאול בא לנקום על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים. הוא באמת לא מבין שום פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. נקמה – לא קראת פרק קודם? שני פרקים קודם? שלושה פרקים קודם?
עשיתי פעם רשימה, שבע עשרה פעמים לפחות בתנ”ך נלחם עמלק עם היהודים. חמישה שבועות קודם דוד נלחם בעמלק, קצת אחר כך עוד. קודם לכן, במדין, סיסרא – עמלק היה כל הזמן. הוא נקם בעמלק על כל המעשה שעשו כאן ושם. והוא לא היתה לו מסירות נפש לכל העניין שלא הגיוני כמו שאנשים אומרים בדרשות.
לא היתה לו האומץ להעניש את עמלק על מה שעשו שבוע שעבר, שבועיים קודם, שנה קודם, אני לא יודע כמה זמן. אותם אנשים – לא סביהם, לא סביהם! הנביא בא ואמר: “שמואל חי, אתה חושב סתם שהאנשים האלה יעשו תשובה? כבר אלף שנה שהם לא עושים תשובה, זה כבר ממצרים, הם החבר’ה, זו התרבות שלהם, אני לא יודע, אולי עשו תשובה בגלגול אחר? אני לא יודע. בינתיים זה נורא.”
וזה לא עזר. שאול המלך אמר “ויחמול”, אה, “מיטב הצאן”. מה עם אגג? צריך להרוג גם את המלך? אה, אריסטוקרט, אתה יודע? אני יודע למה מלכים לא הורגים מלכים, נכון? כי הם חושבים שהם מעל כל העניין. דבר מאוד מעניין. אני לא הורג. “ויחמול”.
כן? שמואל אומר “דבר ה'”. כן, מאוד פשוט. דבר ה’ פירושו פסק? כן, ודאי, ודאי. כמו שאמרתי לך, אני לא חוזר. הוא היה לו אשתו וילדיו התמימים, אבל אשתו וילדיו המאוד מוגנים, כי אני צדיק? מה שלך? מה יושב? אוקיי, אני לא יכול לחזור על ילדים, זה פשוט.
כן, עוד עובדה גדולה יותר. כי הראשון אינו עובדה. הראשון עוד נכון. הרי אמרתי לך קודם. חייבים. כן, חייבים. כי לא בשביל עובדה. זו לא עובדה. האמת אינה עובדה. עובדות הן מצווה. זה כן, זה חשוב… תהיה טוב, זה הדבר שמצליח שזלבנים הוא אצל אחד מושבות מעשה [לא ברור]. כשנעשה אחרי שרציחה חזרה, חוץ מזה שאסור לעשות את זה. ולפני כן שם, חייבים לעשות את זה? פיקוח נפש. אי אפשר לקחת סיכונים. לא שלקחו את הסיכונים ומחזיקים סיכונים. כן, למעשה, שאל את הרב המקומי שלך.
מידת הכעס ככלי לצדק
אוקיי, אני אומר לך את… אני רוצה לספר לך את התורה. אומר הרמב”ם הקדוש, לומדים מזה. רואים, הרמב”ם למד מהפרשה של שמואל, המצווה, הפירוש של המצווה של זכירת עמלק. הוא אומר ממש, הוא מביא לך את זה, אומר לך כבר תקרא, זה הכל לך בפרשת שלו. אומר הרמב”ם הקדוש: רואים מזה שאי אפשר, אי אפשר ללכת למלחמה, אלא אם כן כועסים.
מאוד מעניין, מה שמעת על מידת הכעס? מה שמעת על מידת הכעס פעם? מה זה כעס? כבר דיברתי על זה מספיק? פעם כאן. ושמענו שבמידות יש כעס? הרמב”ם הוא המקום בפרק פרק. פעם, פרק א’ הוא המבוא. וגם, בהלכות מלכים הוא המבוא.
כעס, לכל מידה יש הרי פעולה ששייכת, כן? התאווה שייכת כשיושבים ליד השולחן וקונים לאכול, או וכו’. איזו עוד מידה דיברנו עליה? מידת הנדיבות והנתינה שייכת כשמרוויחים כסף ומחלקים כסף, וכו’ כן? לאיזה נושא שייכת מידת הכעס? לאיזו סוגיה שייכת? זה אותו חלק מהחיים האנושיים שזה שייך אליו, בעיקר.
אני צריך להעניש מישהו. מה? אני צריך להעניש מישהו. מאוד טוב. כעס שייך לעשיית צדק. כתוב הרבה פעמים בתורה, ה’ הוא “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מפרשים כעס, כן? כך אומר רש”י. קנא – להט פנימי. כועס, בעברית פשוטה. כן? הקב”ה הוא אלוקים, הרי זו הפנימיות. אומרים שלקב”ה אין מידות, מה יש לומר? הפנימיות, המידה שגורמת, התנועה בנפש שגורמת לאדם לקחת על עצמו את הצדק הנכון, זה נקרא כעס. זה כעס.
השאלה היא, אם זה באמת כעס, לא יודעים אם זה באמת כל כך טוב או לא. צריך שיהיה רב שהוא מכריע את הציבור. זה התפקיד של ה”כהן משוח מלחמה”. תפקידו של משוח מלחמה הוא לעורר את הציבור, לעורר השנאה. זה תפקידו. הוא צריך להכריע שזה נכון. אמת. או שאדם צריך להכריע, אבל אחרי שהכריע הוא צריך להתרגש.
צריך, ברגע שאתה בכעס אתה לא יודע אם אתה עושה יותר מדי… לא, לעולם לא עושים מספיק. אל תדאג. אני אומר לך, קל וחומר כשנמצאים בכעס הגדול ביותר, לא עשו מספיק להתחיל תוכניות עולות. אני מדבר על הדרכים הישנות, כשאומרים מלחמה וכדומה, מובן? לא עושים מספיק. לא עושים מספיק. זה לא נכון. צריך שיהיה כעס. אדם הוא הרי סוג כזה של דבר שהוא עושה עם הרגשות שלו. הוא צריך שיהיה לו מידה עצומה של כעס כדי לעשות את הדבר הבסיסי שנקרא מחיית עמלק.
וממילא, חוץ ממה שיש מצווה על המעשה של מחיית עמלק, כמו כל המצוות שיש להן את זה, אבל זה מיוחד. יש מצווה על המידה של מחיית עמלק. המידה של מחיית עמלק היא להתעורר לפני שהולכים למלחמה, כמו שהכהן משוח מלחמה עשה כמו ששמואל הנביא עשה לשאול, או וכן הלאה, שיתעורר הציבור, להזכיר להם איך עמלק היה שקץ הוא, אביו, סבו, דודו, לא היה אף אדם טוב אחד.
שלום ומלחמה: שני זמנים נפרדים
כן נכון, ודאי שוב, אם יש שיחות שלום, מתחיל מה שאומרים “עושה שלום”, אבל עושה שלום מה שמתחיל. אין אדם בעולם, ודאי. אם הוא רוצה להיכנע… לא, זה אחר כך. הכעס מעורר אחר כך, אחרי שלא הצליחו שיחות השלום, הכל. קודם עושים שיחות שלום, תמיד. צריך את שניהם. שניהם. בשעת מעשה אנחנו במלחמה קבועה. לא, תזכור, “זכור”. זה אומר שצריך לזכור ולהיות… כן, כן.
אני לא מתכוון שכעס, לזה יש קשר לשיחות אחרות. כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס בלי להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה, זו טעות. וזה יכול להיות בלי שום כעס כלל. כי מה שאומרים שכעס פירושו להיות אבוד – אני לא מסכים. כעס פירושו להיות נסער. אתה יודע מה פירוש להיות אבוד?
זה יכול להיות עם ראש גדול. אהבת ה’ פירושה להיות אבוד? כך אומר באמת המהר”ל, אבל זה לא נכון. הוא נורא מלוהט בנושא הזה. אבל באותה דקה עצמה הרפ’ס השתלטו על דברים אחרים, הם לגמרי רגועים.
אתה חושב שיכולים להיות אנשים? זה לא היה מועיל! בשעה שהמלחמה מגיעה אליו, הוא באמת אבוד.
שיעור: כעס, מלחמה, והפירוש האמיתי של פנימיות
תוכן: השיעור עוסק בהבדל בין “להיות אבוד” ו”כעס” במלחמת עמלק, תפקיד מצוות הזכירה כהכנה למעשה, והגדרה עמוקה של “פנימיות” ו”חיצוניות” המבוססת על מעשה דואג ואחיתופל – שפנימיות אמיתית נמדדת במעשים, לא ברגשות.
—
כעס מבוקר: ההבדל בין “כעס” ל”להיות אבוד”
כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס ולא להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה [שכעס פירושו לאבד את הראש]. זה לסבול את עצמם… מחלוקת שלא צריך כלל כעס. אבל מה שלא צריך כלל כעס, אומרים: “כעס אסור שיהיה אבוד”.
אני לא מסכים! כעס לא צריך להיות מתוך התרגשות! מה הקשר לאיבוד שליטה? זה יכול להיות עם ראש גדול! “אהבת ה’ לא צריכה להיות מתוך איבוד שליטה” – כך אומר אכן המלבי”ם, אבל זה לא נכון!
והוא מלהיב מאוד בנושא הזה! אבל באותה דקה עצמה, כשמדברים איתו על דברים אחרים, הוא לגמרי רגוע. אפשר לראות את זה אצל אנשים. זה לא היה… בזמן שהמלחמה מתנהלת והתינוק שלו בא וצריך מוצץ, הוא לא… “אני כועס! מנהלים מלחמה עם רחמנות!” אין כאן סתירה! צריך להיות בן אדם, צריך להיות בשליטה. אבל כעס הוא באמת כעס.
מי חייב בזכירת עמלק?
מצוות הזכירה היא מצווה על מי שמנהל את המלחמה, או על הנביא, מי שהוא האחראי על “רוח המלחמה” – לא הגנרל שהוא אחראי על המלחמה המעשית – אלא נביא או כהן, מי שאחראי על רוח המלחמה. הוא האחראי על כך, הוא עושה פרשת זכור. זו המצווה.
זה לא במלחמת רשות. במלחמת רשות לא צריך להיות כל כך כועס. מלחמת רשות היא אמצעי… מלחמת רשות לא נדרשת כעניין לעצמה. מלחמת רשות היא מצווה, מלחמה שרוצים, מכל סיבה שהיא, לדבר טוב או לדבר רע, שרוצים. מלחמת עמלק היא מלחמה שתמיד יש בה חובה, זה סוג המלחמה שהיא עונש.
נכון, נכון, עושים שיור לידיים. אבל למה עושים? זה כתוב בפרשת שופטים שעושים שיור לידיים. ומי שלא רוצה אחרי שאומרים “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב”, מי שרוצה לחזור, הוא לא משועבד לכבישת שוק. אבל מה עושים? עושים סדר, דואגים לזה.
אבל במלחמת עמלק זה נדרש. כי זו לא מלחמה שעושים בזמן שכועסים, או בזמן שסתם רוצים לעשות מלחמה כמו מלחמת רשות. עושים את זה כי זהו הצדק.
הצורך בזכירה למען הצדק
בני אדם לא יכולים לעשות צדק אלא אם מעוררים אותם, מעוררים אותם שיזכרו שמגיע לאותו אחד העונש. למה באמת אנשים שוכחים? למה באמת מלחמה… למה באמת מוחלים ושוכחים? אני חושב שצריכה להיות יראה. “מוֹרָא גְדוֹלָה וּזְרוֹעַ נְטוּיָה”.
כתוב “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), אני לא יודע, יש פסוק בחומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – זה צריך להיות דווקא ביהודים. נכון, המדרש אומר מוחל לעוונותיהם של ישראל, זה בין יהודים “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.
לפעמים צריך למחול, אבל כאן יש מדרש מצד… כתוב “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, הכוונה בדיוק לזה, הנקמה שכן נדרשת, כן כשלא צריך למחול, זה כתוב בתורה “כשאתה לא יכול לעשות, אין לזה ניתוק”. מגיעה לך כן נקמה, אומרת התורה “לא תהיה נוקם”. הרמב”ם אומר שם למה? כי העולם לא יכול להתנהל עם יותר מדי נקמה. הוא אומר שם את המילים של גנדי.
אי אפשר תמיד למחול, אבל זה “בני עמך”, כי הוא בסך הכל חבר שלך, הוא לא השאיל לך את הפטיש שלו, בסדר, תמשיך הלאה, שימחלו. אבל יש פעמים שלא צריך, צריך למחול, את זה צריך לעשות לבד, בשביל זה יש מצווה. המצווה פירושה שצריך איזו תורה, איזו אחריות, איזו דעת שאומרת שכאן צריך… אז מה? כשיש משטרה, מדברים הלאה עד שם הלאה יש את המלחמות.
זכירה כהקדמה למעשה
היום, אז זהו הפירוש של מחיית עמלק. אני רוצה להביא כאן את עיקר החידוש שרציתי לומר… העולם לגמרי מבולבל. למה הם לגמרי מבולבלים? הם לא תופסים שזכירת עמלק היא הקדמה למחיית עמלק.
כל בעלי הדרשנים החסידיים חושבים, אפילו אנשים שאומרים על פי הרמב”ם, חושבים שיש מצווה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק, לא היום, לא מחר, לא אתמול, מי שהוא עמלק. אין שום עניין בזה.
למה? כי כעס, שכולם ידעו, דיברנו כאן קצת בשבוע שעבר, כל מידה היא בשביל מעשה. אין מידות שמשנות מהפנימיות. מידות זה פנימיות זה ודאי העיקר. אדם לא עושה בלי הרגשה, בלי מידה, בלי שיהיה מתרגש או משהו אחר. זה מאוד חשוב לדיין, מי שתפקידו לעשות צדק, צריך הוא לכעוס, או צריך הוא להעמיד פנים של כעס על דברים כשזה נדרש. אדם לא עושה בלי זה.
אבל הכעס הוא כדי… הכוונה שאני סובר שבאמת צריך לעשות משהו, זהו הפירוש של זה. כמו שאהבה פירושה: אני סובר שבאמת אני רוצה את הדבר, שאני רוצה את האדם, ואני רוצה להיטיב לו, שאני מחשיב אותו, וכן הלאה.
אם מישהו כועס בלב, הוא אומר בלב, בלי שזה יוביל לשום מעשה, אין לזה שום קשר לכלום! זו לא פנימיות, זו חיצוניות.
דואג ואחיתופל: ההגדרה האמיתית של פנימיות וחיצוניות
זה מה שרציתי לומר, כתוב וכולם יודעים, שצריך להיות פנימיות ולא רק חיצוניות. הרבה אנשים מה שהם קוראים פנימיות זו חיצוניות, ומה שהם קוראים חיצוניות זו פנימיות.
מה שהייתי רוצה לומר, כתוב בגמרא (סנהדרין קו:) שדואג ואחיתופל למדו הרבה תורה, זה היה “מן השפה ולחוץ”, ממש חיצוניות.
יהודי חושב שהכוונה כך: כשהוא למד, הוא למד בקרירות, משהו כזה סתמי, בלה בלה בלה בלה בלה. “שפה פנימי” פירושו שכשהוא למד הוא הלך באש, סערה פנימית, הוא הרגיש את ההרגשה שצריך להרגיש כשמתפללים. כך חושבים רוב האנשים.
אני הייתי אומר פירוש הפוך בדיוק. הייתי אומר למה? מה הבעיה של דואג ואחיתופל? מה זה דואג? דואג היה צדיק גדול, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'” (שמואל א כא:ח), הוא ישב בבית המקדש יום שלם.
אתה יכול להיות בטוח שכשמישהו בא לדואג וביקש ממנו טובה, שיגיד מידע לשידוך, הוא אמר: “מממ… לשון הרע”. הוא בוודאי אמר הרבה שיעורים מלאים בלשון הרע, היה לו כל יום שני דפים חפץ חיים, הוא בוודאי הרבה דיבר על כמה עבירה גדולה זה לדבר לשון הרע וכן הלאה.
זה היה דואג, בוודאי, הרי הוא למד, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'”. אבל כשיצא שלפי האינטרסים שלו צריך לומר לשון הרע, דואג עשה מהלך והרג עיר שלמה [נוב עיר הכהנים]. הוא לא חשב פעמיים על זה, הוא אפילו לא התחרט.
הוא יושב בבית המקדש בדיוק, אה המלך שאל אותו, עברת שם, אתה יכול להעיד עליי, מה אני צריך לעשות? שאול המלך, מה אני צריך לעשות? מה הוא אמר לו? הוא לא נתפס, סליחה באמת, כן באמת נורא היה, הרגו את הקדושה, כן.
ועל זה אומרת הגמרא: הוא “מן השפה ולחוץ”. הכוונה לא לומר שהוא לא הרגיש את איסור לשון הרע כשדיבר על לשון הרע. הכוונה לומר שהוא לא עשה את זה! כשהגיע לידי מעשה הוא לא עשה. אז מה שקוראים “מן השפה ולחוץ” זה שהוא דיבר עד סוף הדורות, כמו סוף זמן קריאת שמע. הוא דיבר בקול גדול על לשון הרע, אבל לעשות הוא לא עשה.
“אמיתי” פירושו לעשות למעשה
וזה נקרא “מן השפה ולחוץ”. במילים אחרות, כשאומרים שמישהו הוא לא בפנימיות, הוא לא “אמיתי”. אתה לא באמת מאמין באיסור לשון הרע. אתה באמת מדבר לשון הרע, אתה רק מדבר על זה. זהו הפירוש.
מה פירוש שאתה אמיתי? שאתה עושה! לא שאתה מרגיש בלב שלך. לא משנה מה אתה מרגיש בלב שלך. ודאי שזה אומר להרגיש בלב, אבל אני אומר אם באמת הרגשת בלב שלך – מה שעשית, זהו הפירוש של להרגיש בלב, ואני אכן סובר כך.
שאני מדבר על זה ואני יכול לומר שיעורים יפים ואני יכול לומר הסברים וכן הלאה, אני יכול אפילו להתלהב – זה מאוד קל להתלהב – זה לא אומר שאני “מן השפה ולפנים”. זה שאני “מן השפה ולחוץ”. “מן השפה ולחוץ” זה רק שונה ממי שעושה למעשה. במילים אחרות, ככל שהוא עושה יותר בחיצוניות זה אומר שהוא מאמין באמת בזה. זהו סימן. זה מה שזה אומר.
במילים אחרות, המילה פנימיות לא אומרת בפנים, היא אומרת “אמיתי”. ההיפך מ”מן השפה ולחוץ” הוא שהוא אמיתי. אחרת זה מזויף. במילים אחרות זה רק מבחוץ, כמו שאומרים מנורת כסף שהיא כסף מבפנים גם, היא לא מצופה זהב, נכון? היא רק כסף מבחוץ, לא כסף אמיתי. הבעיה שלו היא שהפנימיות פנימיות לא טובה יותר מהחיצוניות. זה לא אמיתי, זה שקר. הוא לא כסף אמיתי, הוא כסף מבחוץ אבל לא מבפנים. איך רואים את ההבדל? זה לא מה שרואים, זה אמיתי. אמיתי פירושו שהוא לגמרי אמיתי, הוא לא רק אומר שהוא כזה.
מה שאנחנו קוראים פנימיות פירושו שהוא עושה, לא שהוא מרגיש בפנים. לא שההרגשה בפנים היא סימן למה שהוא עושה בחוץ. הוא באמת כזה, הוא אמיתי. מה פירוש אמיתי? אמיתי פירושו מישהו שבאמת עושה. זהו הפירוש של אמיתי. הוא באמת עושה.
משה רבינו, שלא לשמה, וסוף הכבוד לבוא
דרך אגב, הוא יכול אפילו לדבר על זה. כאן יש שני סוגי אנשים: צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, או הבינוני של התניא או משה רבינו של הרמב”ם. משה רבינו הוא עדיין אמיתי. משה רבינו הוא לא “מן השפה ולחוץ”. הוא עושה באמת דברים טובים. הוא רק לא מבין למה הוא עושה את זה. הוא לא רוצה את זה לעצמו, הוא רוצה את זה בשביל אחרים, זה שלא לשמה. אבל “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא זה לא כאן אצל שלא לשמה. סוף הכבוד זה הרבה יותר גרוע משלא לשמה, או שאפשר לקרוא לזה שלא לשמה אם רוצים, אבל בכל זאת אומרים תוספות שיש דברים שונים שקוראים להם שלא לשמה, לא הכל אותו דבר.
“סוף הכבוד” פירושו שאתה לא אמיתי. אתה לא עושה את זה. אתה אפילו לא מחזיק בשלב של לעשות, אתה מחזיק בשלב של לדבר על זה, אתה לא מחזיק בשלב של לעשות. ההחזקה שלך מזויפת. זה לא אמיתי. זהו הפירוש של סוף הכבוד, זהו הפירוש שמישהו הוא משהו רק מזויף, רק לחוץ.
הוא רק לא מבין למה זה טוב. הוא לא רוצה את זה לעצמו. הוא רוצה את זה בשביל אחרים, כמו סוף הכבוד. אבל כל אחד צריך להיות מתרגש וזה אומר להיות אמיתי? צריך להיות מתרגש כל כך שעושים את זה באמת. אם הוא מאוד מתרגש אבל לא עושה כלום, זה לא מעניין. לא צריך להתרגש, אין שום מצווה בזה.
כן. יש… לא, המבחן… כן, יש מידה של לשון הרע, ויש פעולה של לשון הרע. כמו כל דבר, לא לדבר לשון הרע זה כי הוא לא מדבר. הוא מדבר על לא לדבר לשון הרע, והוא עצמו מדבר לשון הרע. הוא מתלהב מזה, הוא אומר דרשה חריפה, הוא צועק, קולות וברקים, הוא מרגיש מאוד חזק שאסור לדבר לשון הרע, הוא מתכוון מאוד חזק שהוא לא רוצה לדבר לשון הרע.
סיכום: רצון נמדד במעשה
הנפקא מינה מזה היא, ש”לרצות” זה כלום. והרבה אנשים אומרים עוד מהחידוש: “כולם רוצים להיות טובים, הם רק למעשה לא טובים”. זהו הפירוש של סוף הכבוד, בדיוק אותו דבר. כל אחד שואל אותו, הוא אומר שהוא רוצה להיות טוב. כן, הוא אומר. אבל הוא לא רוצה להיות טוב. למה? כי הוא לא טוב. לא רק למה? זה אומר שהוא לא רוצה להיות טוב. כי הוא לא טוב.
אני לא מדבר על מישהו שיש לו מלחמה שלמה שמתנהלת, או שיש לו מניעות חיצוניות. אני מדבר בצורה רגילה. הוא לא רוצה להיות טוב. כשהרמב”ם אומר בהלכות גירושין (פ”ב ה”כ), כן, שאדם אומר “רוצה אני” זה טוב כי הוא רוצה הרי להיות… הוא לא מתכוון לומר שבאמת בלב הוא רוצה. הוא מתכוון למעשה אתה רוצה! לא שתיים למעשה באותו מעשה. פירוש הדבר לשאול, באופן כללי אני לא רוצה. לא, באופן כללי אתה גם רוצה! אתה רוצה את עצמך באופן כללי, אתה רוצה להיות יהודי, אתה לא רוצה שאתה רוצה, אתה לא יודע שאתה רוצה, כי אתה כזה.
מישהו שבא לבית המדרש כל יום, כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם חיות גדולה, הוא בא סתם. כן? שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש בפנימיות או בחיצוניות?
הוא בא בפנימיות! איך אני יודע? כי הוא עושה את זה! אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.
והנה שני שמתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא כנראה מלא חיצוניות.
פנימיות, שקר, והמצווה של מחיית עמלק בזמן הזה
תוכן: השיעור מסתיים עם מבט עמוק על ההבדל בין פנימיות אמיתית לדמיונות. הדובר מסביר שפנימיות נמדדת במעשים, לא בהרגשות (“להתלהב”). הוא מביא את היסוד שאדם אסור לו לרמות את עצמו שהוא “אדם טוב” כשמעשיו מראים אחרת. לבסוף זה מתחבר למצוות מחיית עמלק: הרמב”ם דורש שנאה כהכנה למלחמה, אבל בזמן הזה המצווה הפכה ל”זכירה” סמלית וללימוד תורה, מכיוון שעמלק כבר לא קיים בפועל.
—
פנימיות מול חיצוניות: “תורת פורים” של אמת
מישהו שבא לבית המדרש כל יום — כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם רעש גדול, הוא בא סתם. כן, שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש, זה פנימיות או חיצוניות?
הוא בא בפנימיות! כי הוא יודע, כי הוא עושה את זה. אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.
ושני, שהוא מתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא מן השפה ולחוץ! הוא רוצה מאוד חזק, הוא רוצה כל כך חזק עם געגועים ורצונות וכיסופים, אבל הוא לא עושה את זה! הוא מן השפה ולחוץ!
זה שבא, אין לו מושג למה הוא בא. שואלים אותו, הוא לא יודע… הוא לא יכול לומר תורות יפות, הוא לא יכול לומר הסברים — לא תורה חסידית, לא תורה ליטאית, לא רמב”ם, הוא לא יכול לומר כלום. למעשה הוא בא… הפשט הוא: הוא אמיתי. זה מה שהוא אמיתי. בגלל זה הוא בא. כי הוא רוצה לבוא.
מבינים? זו “תורת פורים”, אני רוצה לעשות היפוך. כל מה שחשבת עד עכשיו שזו פנימיות — זו חיצוניות; וכל מה שחשבת שזו חיצוניות — זו פנימיות.
איך זה מתאים? זה הדבר הגדול, דבר מאוד חשוב. לא סימן, לא בתור סימן, לא — בתור מה שמתכוונים. אני צריך להסביר את זה עוד אולי כבר עשר-עשרים דקות. זהו הפירוש, כשאומרים שאדם צריך להיות אמיתי, זהו הפירוש של לומר שצריך להיות פנימיות. זו הכוונה.
הפסיכולוגיה של הונאה עצמית: “אני לא גנב”
אפשר לחשוב שכוונתו היא בעיה, פירושו… לא. אנחנו לא יכולים. לא. הם דיברו על זה, הדבר היחיד שיכול לקרות הוא כמו שדיברנו בשבוע שעבר: הוא לא יכול לתפוס שזו גניבה.
לבד לא הייתה לו פריצת דרך. לא, לא מסכים. לא, לא זה הפירוש של ניסיון. ניסיון הוא רק פירוש. אמרתי בשבוע שעבר את הפירוש של ניסיון, אני יכול לתת את השיעור, אני כן יכול לתת. אמרתי לאחרונה כאן את הפירוש, זהו פשט מהו הפירוש של ניסיון. ניסיון פירושו שאין לך אנושי… אני מכיר אנשים, אני אומר פשט טוב יותר כאן.
הוא לא תפס שזו גניבה. אין אף אחד ש… מי שאומר, מי שאומר, מי שרוצה לומר, מי שאומר: “אני כן תופס שזו גניבה, אני עושה את זה בכל זאת כי אני רוצה את זה…” — הפשט הוא: אתה גנב! אין בעיה! אל תגיד: “אני לא גנב!” אתה כן גנב!
זהו המשמעות של גנב! גנב הוא אדם שאוהב לגנוב! לא שהוא גונב בפועל — הוא אוהב לגנוב. לא “הוא גנב” במקרה, אלא הוא אוהב לגנוב! זה המשמעות של גנב!
מה הכוונה שאתה לא יכול להתאפק? זו מציאות של אדם, זה לא רק דבר. זה לא סתם “דבר”. מה הכוונה שזה שקר? זה בלוף, אבל אתה לא תופס. אני יכול להסביר את זה בדרך אחרת: זה בלוף שאנשים מוכרים לעצמם, כדי שבהספד זה ייראה יפה יותר ממה שהם באמת. זה מה שאני אומר, לא רק אני, ראשונים ואחרונים אומרים את זה גם. חוץ מאנשים שלא תפסו את זה בעצמם, חיים את כל חייהם בדמיון שהם בעצם אנשים טובים שיש להם “חתיכות יצר הרע” — אבל אתה אדם רע! תתחיל להיות אדם טוב.
תירוצים של יצר הרע מול התמכרות קלינית
כך אני סובר. אני סובר שזה לבד הוא טעות ראשונה, וכל חתיכת התורה שמדברים עכשיו סביב היצר הרע, זה בדיוק מה שאני אומר.
יש מישהו שרוצה לאכול פופקורן. מה הכוונה שהוא לא רוצה לאכול פופקורן? אין לו שום דבר נגד לאכול פופקורן. יש לו נגד להשמין או לאכול סתם ג’אנק, כן? אבל, למעשה, הוא לא תופס שלזה התכוונו. הוא חושב שפופקורן אחד באמת לא אומר… לא, הוא חושב שלא תופסים. את זה מגישים למוח. המוח ירגיש בנוח עם זה, אנחנו מדברים לעצמנו משהו. לא, לא מגישים. זה לא תירוץ, זה ממש הפוך, התירוץ הוא הרי סתם תירוצים. “אני רוצה לעשות את זה, יש לי יצר הרע” — לא, מה שבאמת קורה זו התמכרות קלינית.
אני לא יודע, אני לא יודע. אני מדבר על אנשים נורמליים. אני לא מדבר על אנשים חולים מבחינת בריאות הנפש. התמכרות אני לא יודע. אם יש דבר כזה, צריך ללמוד הלכות… מה שיהיה. יש בעיות שונות. יש כל מיני בעיות של אנשים. אני מדבר עכשיו על אנשים נורמליים. אין דבר כזה. זה נקרא לרמות את עצמך. זה בלוף.
אני סובר שאנשים אומרים לעצמם שקר גמור שהם אנשים טובים. הם לא אנשים טובים. הם שכנעו את עצמם. למה כל אחד שכנע את עצמו שהוא אדם טוב? אתה יכול לומר על סמך מה? לא על סמך מה שאתה עושה — על סמך מה שאתה מדמיין! מה אכפת לי מהדמיון שלך? זה נקרא “סופר-אגו”, אתה יכול לדבר יפה — למי אכפת? מה זה אומר, למה זה טוב בכלל? מי סיפר לכם שזה טוב?
רגשות אשמה וחרטה
הוא מרגיש אשם אחר כך. להרגיש אשם זה הדבר הכי גרוע בעולם, זה עושה אנשים גרועים יותר. אוקיי, “אני הרגשתי אשם אחרי זה כמה שיותר מהר” — מה זה מראה? הוא טוען שיש לו חרטה. אתה לא יודע כלום. למה הוא מרגיש אשם? הוא לא מרגיש אשם, זה עוד חרטה.
מה הכוונה להרגיש אשם? אותו דבר: אם היית מרגיש אשם היית מחזיר את הכסף. כן? למה הוא לא מרגיש אשם? אני מכיר את האדם הזה, הוא אומר לי: “גנבתי ממך מיליון דולר. אני מרגיש כל כך רע, אתה צדיק, אתה גנב…”
אם היית מרגיש — תחזיר את הכסף! היית אפילו מחזיר פעמיים כי אתה מרגיש כל כך רע. לא, אתה לא מרגיש רע, אתה רק אומר שאתה מרגיש. המילה “להרגיש” היא מילה כל כך מוזרה. אתה לא מרגיש רע, אתה אומר שאתה מרגיש. הוא יכול לומר, הוא אומר את זה לעצמו, הוא אומר את זה רק בקול, הוא אומר את זה לעצמו, הוא רק אומר את זה.
הוא נזכר חזרה שהוא צריך לעשות כך. הוא צריך לעשות את זה, דרך ההפנמה. בדיוק, דרך לעשות את זה, דרך ההפנמה. דרך “שלא לשמה בא לשמה”. אני לא מרפא שם. זה דבר. תשכח מזה.
הרמב”ם ומלחמת עמלק: שנאה כהכנה
אוקיי, זה שיעור אחר, אני לא יכול הכל בבת אחת. אני רק אומר שהעיקר כאן הוא: אני מבין מאוד טוב את הרמב”ם במה שהוא עשה לגבי מלחמת עמלק.
מישהו שהוא מאוד… אני אומר לך שהאדם שהלך לאותה שמועס, כל שנה הכעס שלו על עמלק, שזה יבוא למעשה — אין לו את זה בכלל, אין לו שום קשר לזה. יכול להיות שהוא עושה, יכול להיות שהוא לא עושה, אין לזה שום קשר לעניין. הרי אני מכיר את האדם הזה, רבונו של עולם, אני לא מדבר עליו. הוא אומר כל יום דרשות על איך שצריך אהבת ישראל, כל יום דרשות לא לדבר לשון הרע. כשזה מגיע למעשה — אני לא אומר שהוא מדבר או לא מדבר — אבל שום קשר אין לזה לדרשות כלל.
כי הכוונה לאדם מסוים. אני מכיר עוד הרבה אנשים, רק אדם אחד כועס על עמלק. הרבה אנשים, הרבה אנשים בעצם. אני מדבר על האנשים הטובים שאנחנו קוראים להם טובים, אנשים נחמדים, רובם הם בדיוק זה — מן השפה ולחוץ. האנשים שהם באמת אנשים טובים, בדרך כלל הם לא אומרים דרשות כל כך יפות על זה. הם פשוט עושים את זה.
לא, לא דווקא. לא אמרתי ששקטנים הם יותר טובים. אנשים שקטים הם בכלל לא יותר טובים מאנשים רועשים, אין לזה שום קשר לעניין.
מה היה הקשר עם הרמב”ם?
הקשר הוא רק שזו דרמה. הרמב”ם הבין מאוד טוב שכדי למחות את עמלק, חייבת להיות מצווה של לשנוא את עמלק. אבל המצווה היא לשנוא. מה הכוונה לשנוא? לשנוא לא אומר לשבת ולשנוא אצלי בבית. בלייקווד, מה הכוונה “שנאה”? “שנאה” אומרת שלפני שהולכים למלחמה, נזכרים שצריך לעשות מלחמה. מגיע לו מלחמה, זה נקרא “שנאה”.
כלומר, כלומר, כלומר: מגיע לך מחיית עמלק. לא לך — לעמלק, כן? לו מגיע, זה המשמעות: מחיית עמלק. וכשהולכים לעשות מחיית עמלק, אין שום ספק שצריך לומר שאף אחד לא מצווה לקרוא את מצוות מחיית עמלק, שהוא עושה פורים לרבונו של עולם. אין שום מצווה כזו.
זכירת עמלק בזמן הזה: מנהג ולימוד
זה מנהג יפה שלפני פורים קוראים פרשה בתורה שקשורה לפורים. אם מישהו רוצה הוא יכול לומר שזו מצווה, לא כך, אני לא יודע, חוץ מזה אין מצווה כזו.
כל העניין של כל העניין בגלות עשו ממחיית עמלק חתיכת דבר. לא, הגלות עשתה דרש, שכשאנחנו חוגגים פורים ואנחנו שורפים את המן ואת הסוס השחור, אז זו מחיית עמלק סמלית. ובשביל זה, מתכוננים בשבת שלפני כן, מדברים על זה, ומה אפשר לעשות? זה ה”זכור ונעשה”. זה הפשט של הגלות, או הפשט של פורים. בדיוק. מתכוננים ומכים חזק בהמן.
יש לי פשט פשוט. אתה חייב לזכור שכל שנה כדי שזה יבוא למעשה… אם זה יזדמן כנראה. אני שומע, אני יודע, שיש אנשים שלומדים, אבל זה עדיין דוחק גדול. כי מי הוא העמלק? שוב, העמלק של התורה כבר לא קיים… זו דעה, זה לפני דוד המלך כוונתי. כתוב כמעט בפירוש בפסוק, שדוד המלך הרג את העמלקים האחרונים. אבל מה עכשיו? המצווה של הזכירה הרי נאמרה לכם כשכבר לא היה עמלק, הא?
אני לא יודע, אני לא יודע מתי נעשו התקנות, זו תקנה דרבנן לפי מה שאני אומר, זה עם חכמים. זה נתקן. לא? שוב, חוזרים לחומש. לא עוזר לי הפסוק. אתה רואה שהיהודים… אתה יודע, אתה רואה את היהודים שקראו כל שנה פרשת זכור? האם הם יותר הצליחו נגד היטלר באמת? זה לא עוזר! משהו כבר, לא?
אני אומר לך שהפורים שלנו שהולכים לדפוק בהמן, או הולכים לעשות מה שעושים בפורים, שיתכוננו לזה בשבת זכור.
איך מתכוננים? לומדים את התורה. זה הפך לדבר, לומדים את התורה ומה לעשות עם זה. לפני כן היהודים ששולחים בשבת זכור, הם באמת רוצים, הטבע שלהם באמת רוצה. יש מה שהם רוצים. רוצה לראות שהם רוצים? זו הראיה שהם רוצים, כי הם רוצים את זה כשכבר רוצים לומר.
אוקיי, בואו נגיד שבת זכור אחת. זו הפעם החמישית למעשה כאן בברוקלין בקראון הייטס, זה הנחמן ודחיסי מלך [?]. בחוץ מה ששומעים צועקים. פעם חשבתי, האם זה היו החלוצים, הצבא הארץ-ישראלי. זה הראשון שאחרי עושים קידוש, מתנדנד ואיך העם נקרא, איך מבינים שמישהו הוא נכד? לכאורה צריך הרי שיעור שלהיות ממשפחת בית דוד, וצריך את זה הרי הוא נכד שלך? או מישהו שלא מסתבר שהוא קורא לעצמו ממש ממשפחת בית דוד. זו באמת בעיה. לא נוגע.
אוקיי אני צריך לעשות את הווידאו. זה הרי לא חסר הפוך, זה הרי לא מספיק.
סיכום השיעור 📋
מסגרת הרמב”ם למצוות עמלק: מלחמה, זיכרון ופעולה מוסרית
הקודיפיקציה המהפכנית של הרמב”ם ושיטתו
לפני הרמב”ם, כשנשאלה השאלה “מהו ספר החוקים היהודי?”, לא היתה תשובה מאורגנת אחת — רק הים הגדול של תלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא וספרי. הרמב”ם ראה את הפער הזה (“ראיתי עמי בלא ספר חוקה”) ונטל על עצמו לכתוב את המשנה תורה, ספר ההלכה המקיף הראשון והאחרון. כללי היסוד שלו (שורשים) בספר המצוות קובעים קריטריונים מרכזיים: מצוה צריכה להיות נוהג לדורות, ולא רק ציווי נבואי חד-פעמי, וצריכה לייצג דין כללי נפרד גם אם לעיתים רחוקות מתקיימת בפועל. הרמב”ם התייחס לטקסט של החומש ברצינות, ולעיתים גזר מצוות כמעט כולן מפסוקים ומדרשי הלכה ולא מסוגיות הגמרא — כמו במצוות לא תחמוד / לא תתאוה, שכמעט אין גמרא שדנה בפרטיהן.
מצוות עמלק: מקורות ואתגרים טקסטואליים
למצוות הקשורות לעמלק — זכירת מעשה עמלק, לא תשכח ומחיית עמלק — כמעט אין דיון בגמרא בשום מקום בש”ס לגבי פרטי ההלכה שלהן. הרמב”ם נסמך בעיקר על ברייתא הקובעת “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” (למנות מלך, לבנות בית המקדש, להכרית זרעו של עמלק), ועל הספרי בדברים שדורש “זכור בפה, לא תשכח בלב.” קושי מרכזי שהרמב”ם מעלה הוא שאומות אלו כבר אינן קיימות — “בא סנחריב ובלבל את האומות.” במורה נבוכים (ב:לב) הרמב”ם מסביר ש”מחיית זכר עמלק” מתייחסת למחיקת השם והזהות של האומה כקולקטיב, ולא לצאצאים ביולוגיים (זרע).
פרשת זכור: ניתוק מפתיע
הרמב”ם מעולם אינו מקשר את מצוות זכירת עמלק לקריאת התורה של שבת זכור. הוא מונה את פרשת זכור בהלכות קריאת התורה לצד כל שאר הקריאות ללא הבחנה מיוחדת. הגמרא במגילה דורשת מ”נזכרים ונעשים” שצריך קודם לדבר על עמלק לפני קיום מצוות פורים, אך אין בכך כדי לקבוע חיוב מדאורייתא דווקא דרך קריאת התורה. התפיסה הרווחת שפרשת זכור היא חיוב דאורייתא דרך קריאת התורה מקורה בתוספות, שביקשו לזהות קריאת תורה מדאורייתא כדי לפתור את השאלה האם קריאת התורה יוצאים בה “בכל לשון.” הקשר הזה הוא חידוש פלא — פלפול חדשני ולא קריאה פשוטה.
בניית הלכות מלכים ומיקום עמלק
הרמב”ם מיקם את הלכות מחיית עמלק בתוך הלכות מלכים ומלחמות, משום שכל ספר חוקים ראוי לאומה חייב לכלול דיני מלחמה ומלכות. זה היה מהפכני — כמעט אין מסכת בש”ס המוקדשת לנושאים אלו. הרמב”ם למעשה יצר “מסכת” חדשה מאפס, וליקט מצוות מפוזרות הנוגעות לאופן שבו מלך ישראל מתנהג ואיך מנהלים מלחמות. הוא היה הראשון והאחרון מפוסקי ישראל שקודיפיקד הלכות מלכים — השולחן ערוך וערוך השולחן מעולם לא גיבשו דיני מלחמה.
בתחומים כמו קרבנות, לרמב”ם היו יותר מדי מצוות והוא נזקק לאחד. אבל בהלכות מלכים הוא עמד בפני הבעיה ההפוכה — מחסור במצוות. לכן הוא חיפש באופן פעיל מצוות לכלול: האיסור לפחד מהאויב (“לא תערוץ מפניהם”), יישוב ארץ ישראל, האיסור לחזור למצרים, ומצוות עמלק.
הקשר בין פרשת זכור לפורים הוא על פי דרש, לא על פי פשט. העובדה שהמן נקרא “אגגי” היא עצמה זיהוי מדרשי. היהודים בשושן שנלחמו בכוחות המן הובנו כמקיימי מצוות מחיית עמלק דרך העיקרון שמי שעושה “מעשה עמלק” נחשב עמלק — בדומה לפירוש התרגום על “פוקד עוון אבות על בנים” כ”באותו מעשה אבותיהם.”
קטגוריות מלחמה וטיבה של מלחמת עונש
בהסתמך בעיקר על מורה נבוכים (חלק ג, פרק מה), עולות מספר קטגוריות מלחמה: (1) מלחמת הגנה; (2) מלחמת כיבוש; (3) מלחמת רשות — מלחמה אופציונלית להרחבה; ובאופן מכריע (4) מלחמת עונש — מלחמה עונשית המתפקדת כעונש אלוקי על פשעי מלחמה. הקטגוריה האחרונה היא המפתח להבנת מחיית עמלק.
עמלק היה “פושע המלחמה” הראשון — הם תקפו עם שלו במדבר באופן שהפר נורמות בסיסיות של לחימה (לא כדרך ג’נטלמן). העונש על פשעי מלחמה חוזרים וקיצוניים הוא חורבן מוחלט — כולל משפחה ורכוש — על פי “ישמעו ויראו” (שאחרים ישמעו וייראו). זה מקביל לעיר הנידחת, שגם היא דורשת צבא ומתפקדת כעונש דמוי מלחמה. שבע האומות (שבעת עמי כנען) טופלו אחרת — עקירתם נגעה לכיבוש ולהסרת עבודה זרה, לא לעונש על חטא, שהרי אי אפשר להעניש תינוק שנשבה.
זכירת עמלק: הטיעון המוסרי למלחמה
על פי הרמב”ם בספר המצוות, הזכירה מתמקדת בפשע המלחמה עצמו, לא בעונש. כל מלחמה דורשת מרכיב מוסרי ותעמולה — החיילים חייבים להבין למה הם נלחמים. שום אומה מעולם לא יצאה למלחמה בלי לשכנע קודם את עמה בצדקת המטרה. דוגמאות מודרניות כוללות את ג’ורג’ בוש שתיאר את רשעותו של סדאם חוסיין לפני מלחמת עיראק, ואת צבא ארה”ב שמימן רשמית סרטים במלחמת העולם השנייה כדי לקדם את מאמץ המלחמה.
זכירת עמלק היא “הטיעון המוסרי” שהתורה מחייבת למלחמת העונש — החובה המתמשכת לנסח ולזכור מה עמלק עשה, כדי שהאומה תבין את הצדק שמאחורי מחיית עמלק. לכן היא מהווה מצוה נפרדת מהמחייה עצמה — היא משרתת את התפקיד החיוני של שכנוע מוסרי שכל מלחמה לגיטימית דורשת.
ההכרח בזיכרון תמידי
שום מנהיג אינו יכול לכפות מלחמה על אומה בכפייה בלבד — חייב להיות שכנוע. אפילו פוטין, כשפלש לאוקראינה, נאלץ לשאת הרצאה פומבית המצדיקה את המלחמה. הנטייה הטבעית של האדם היא לשכוח — אפילו עוולות אישיות, וקל וחומר עוולות שנעשו לדורות קודמים. כשעוולה נעשתה לציבור, הבעיה מחריפה כי “אין ציבור מתים” — ציבור אינו מת כיחיד, כך שהתרעומת נמשכת לאורך דורות גם כשהזיכרון דוהה.
השואה ממחישה זאת בעוצמה. מיד אחרי המלחמה, כמעט כל יהודי הבין שהצדק דורש נקמה חמורה בגרמנים — קבוצות אף תכננו לבצע זאת. ובכל זאת, תוך שנים, רוב היהודים קיבלו פיצויים גרמניים כמחילה, תוך שימוש בהצדקות רעועות כמו “לא יומתו אבות על בנים.” תוכנית מורגנטאו — התוכנית המקורית של בעלות הברית להפוך את גרמניה לצמיתות לחברה חקלאית — היתה בשלבי יישום לפני שתוכנית מרשל החליפה אותה. השכחה הזו קרתה במהירות מזעזעת, מה שמוכיח שבלי מצוות זכירה, אפילו הדרישות המובנות ביותר של צדק (מידה כנגד מידה) ייזנחו.
ההישג המהותי של עמלק — היסטורית ובמקבילות מודרניות — הוא ההדגמה שהשמדת יהודים “קען זיין” (אפשרית). מטרת מלחמת העונש ומצוות הזכירה היא לשקם את המציאות שתקיפת יהודים “קען נישט זיין” — להפוך את המחיר למוחלט ובלתי נשכח עד שהדבר יהפוך לבלתי נתפס. זה דורש תגובות מעבר למידתיות — “שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה.” התורה מחייבת זכירה תמידית כי בלעדיה, הנטייה האנושית לשכוח מבטיחה שאפקט ההרתעה יישחק.
ההכרח המוסרי של עונש ותפקיד הכעס
פירוש רש”י על “לא תחוס עינך על הרוצח” מקדים את “חכמת גנדי” — שהריגת רוצח רק מכפילה את המוות. רש”י ממסגר מחדש את הסוגיה: השאלה היא האם רציחה מותרת או אסורה בעולם. כשרוצח אינו נענש, רצח הופך למעשה למותר. הדרך היחידה לשקם את האיסור היא דרך הוצאה להורג (או מאסר עולם). אנשים שוכחים, וברגע שאימת הפשע דוהה, הפשע הופך לנסבל.
לגבי כישלונו של שאול המלך עם עמלק: מלחמתו לא היתה נקמה על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים מאות שנים קודם. עמלק נלחם נגד ישראל שבע עשרה פעמים לאורך התנ”ך. המסר של שמואל הנביא היה שלעמלק היה דפוס תוקפנות רציף ובלתי פוסק — “זו התרבות שלהם” — ולשאול חסרה האומץ להענישם על מעשים אחרונים. ה”חמלה” שלו על אגג שיקפה סלידה אריסטוקרטית של מלכים מלהוציא להורג מלכים.
חידוש מרכזי עולה בנוגע לכעס. בהסתמך על הרמב”ם בהלכות מלכים והלכות דעות, לכל מידה יש את התחום הראוי לה: תאוה שייכת לאכילה, נדיבות לממון — וכעס שייך לעשיית צדק. כשהתורה מתארת את הקב”ה כ”אל קנא ונוקם,” זה משקף את התנועה הפנימית המניעה אדם לעמוד על הצדק. מעבר למצוה של המעשה של מחיית עמלק, יש מצוה על המידה — צריך לטפח כעס צודק לפני היציאה למלחמה. זהו התפקיד הספציפי של הכהן משוח מלחמה: לעורר את העם, להזכיר להם את רשעות עמלק, ולייצר מספיק כעס לצורך הענישה. בלי עוררות רגשית זו, הטבע האנושי נוטה לפעולה בלתי מספקת.
כעס זה אינו אומר להיות “פארלוירן” (לאבד שליטה) — אדם יכול להיות כועס עמוקות תוך שמירה על שליטה רציונלית מלאה. הצעות שלום תמיד באות ראשונות — הכעס מתעורר רק אחרי שמשא ומתן לשלום נכשל.
פנימיות מול חיצוניות: המשמעות האמיתית של אותנטיות
הכעס הנדרש למלחמת עמלק אינו עניין של להיות “פארלוירן” (חסר שליטה). אדם יכול להיות כועס באמת ובתמים ולהישאר מרוסן. מצוות הזכירה מכוונת למי שאחראי על רוח המלחמה — הנביא או הכהן המשמר את המורל הרוחני — ולא לגנרל המנהל את האסטרטגיה המעשית.
החידוש המרכזי: העולם מבולבל לחלוטין לגבי פרשת זכור. כל בעלי הדרשנות החסידיים חושבים שיש מצוה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק היום. לזכירה יש משמעות רק כהכנה לפעולה (מחיית עמלק). בלי סיכוי לפעולה, הכעס חסר משמעות.
בהסתמך על הגמרא על דואג ואחיתופל שהיו “נספה לחוץ” (נבלעו רק בחיצוניות): אין הכוונה שלמדו תורה בקרירות בלי רגש. אלא שלא פעלו על פי מה שלמדו. דואג ישב בבית המקדש, בוודאי מסר שיעורים על לשון הרע, ובכל זאת כשהגיע לפעולה — למסור על נוב עיר הכהנים — לא היסס. להיות “נספה לחוץ” פירושו שידע ורגשות אינם מתורגמים למעשה. ההפך — פנימיות — אינו אומר להרגיש עמוק בפנים; אלא להיות אכטי (אמיתי), מוכח על ידי מעשה. מי שבא לבית המדרש כל יום בלי התלהבות גדולה פועל בפנימיות כי הוא באמת עושה את זה. מי ש”קאכט זיך” בלהט אבל לא בא — זו חיצוניות.
זה מתקשר לרמב”ם בהלכות גירושין — כשאדם אומר “רוצה אני,” זה משקף רצון אמיתי המתבטא במעשה. כל מידה קיימת לשם מעשה. כעס בלי פעולה הוא חסר תכלית; אהבה בלי מעשים היא ריקה. ההבחנה היא בין שלא לשמה (עשיית הדבר הנכון מסיבות לא נכונות, שעדיין היא פעולה אמיתית) לבין סוף הכבוד לבוא (זיוף מוחלט — לדבר על טוב בלי לעשות אותו). זכירת עמלק כעוררות רגשית גרידא בבית הכנסת, מנותקת ממחיית עמלק בפועל, היא ההגדרה עצמה של חיצוניות.
מציאות הגלות של זכירת עמלק
אנשים משכנעים את עצמם שהם “אנשים טובים עם בעיית יצר הרע,” אבל זה בלוף. גנב אינו סתם מישהו שגונב — הוא אוהב לגנוב; זו המציאות שלו. להרגיש אשמה אחר כך לא מוכיח כלום — אם האשמה היתה אמיתית, היה מחזיר את הכסף. הפנמה אמיתית באה רק דרך מעשה — דרך “שלא לשמה בא לשמה.”
הרמב”ם הבין שמחיית עמלק דורשת שנאת עמלק, אבל שנאה זו משמעותה מעשית — לזכור לפני היציאה למלחמה שצריך לצאת למלחמה, לא לשבת בבית ולטפח איבה מופשטת. מכיוון שעמלק כאומה כבר אינו קיים (דוד המלך הרג את העמלקים האחרונים), מצוות הזכירה הפכה לתקנה דרבנן הקשורה לקיום פורים. פרשת זכור לפני פורים, הכאה בשם המן — אלו מחיית עמלק סמלית, התאמה של גלות. יהודים שקראו פרשת זכור כל שנה לא היו מוכנים יותר להיטלר. המצוה בגלות הפכה לעניין של לימוד תורת עמלק והכנה לפורים ולא למלחמה ממשית — דוחק גדול אבל המציאות הכנה של יישום המצוה בזמן הזה.
תמלול מלא 📝
הגישה של הרמב”ם למניין המצוות וההקדמה למחיית עמלק
המרצה:
טוב, אז בואו נתחיל. אני לא הולך לדבר על עמלק… או אולי כן? או לפחות ברמז. כן, בדיוק. זה משהו מדהים, זה מאוד מעניין. אה, אני כן יכול לדבר על עמלק. אתה יודע מה? אני כן יכול. אני כן יכול.
הציבור יודע את הפשט הפשוט, נכון? נכון, אפשר הרי להגיע לזה מכיוון אחר. אני רוצה היום לתת פשט פשוט. זה דבר מאוד חשוב. זו אבן יסוד לכל התורה כולה. הגעתי להשתלשלות גדולה, תפסתי שהכל מחובר. כל השיעורים שלי בשנים האחרונות, לכולם יש שורש אחד. אני יודע, אני לא זוכר את כל השיעורים בעל פה, אני לא הולך להבין את הכל. אנסה ללכת לאט.
אבל קודם בואו נתחיל עם עמלק. סדר, מחיית עמלק. הציבור יודע, נכון? כל אחד יודע שזה דבר מעניין.
הצורך ב”ספר החוקים”
היה יהודי, הרמב”ם, ר’ משה בן מיימון. הוא החליט שהוא הולך לעשות דבר שאף אחד לפניו לא עשה. זה לא יהיה שיעור על אותה נקודה, אני רק עובר על זה. אבל הכוונה היא: הוא יכתוב מהו החוק של הדת היהודית בכלל.
הוא ראה שלכל דת יש ספר חוקים. זה אומר שרשימת החוקים היא כך וכך, וזה אומר שהחוקים הם כך וכך. אבל אף אחד [אצל היהודים] לא יודע את התשובה. באים ליהודי ואומרים לו: “אתה יכול להראות לי בספר החוקים שלך?” הוא אומר: “יש גמרא, ש”ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, שלושים, שישה סדרים, שניים…” בקיצור, אי אפשר לחיות ככה.
כך הוא כותב במכתב: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – ראיתי שזה לא קיים. השם הקדוש, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. כן, כבר דיברתי על ספר המצוות שם פעם. משנה תורה זה בעצם זה. הוא החליט, הוא “במקום שאין איש”, יעשה את זה. הוא הולך לכתוב את הראשון ואת האחרון. אף אחד אחריו לא עשה את זה ואף אחד לפניו לא עשה את זה. כתב מהו החוק היהודי? מה רוצים מחיינו?
המקור לתרי”ג מצוות: דרשת ר’ ישמעאל
עכשיו, כדי לעשות את זה, צריך הרי למצוא את המקור. הוא הרי לא יכול סתם לבוא ולומר… הרמב”ם היה חכם גדול מאוד, הוא היה יכול לבד לקבוע מה לדעתו החוק צריך להיות. אבל אי אפשר הרי, כבר נתנו את התורה בפעם הראשונה. הוא לא יכול היה לעשות תורה משלו. לכן, הוא היה צריך להתחיל ממקום כלשהו, מאיזשהו מקום שבו אפשר למצוא תשובה לשאלה.
בואו נבין, דבר מאוד חשוב. בגמרא כתובים הרי אלף דברים, כמו שאומרים לו. באים ליהודי, אומרים לו: “מהי התורה היהודית?” – “אה, אני לא יודע, תלמוד בבלי.” זו לא תשובה לשאלה. מהו החוק? תלמוד בבלי יש בו סיפורים, הדרכות, קבלות, כל מיני דברים.
היה צריך למצוא איזשהו דרך, עיקר, שבו אפשר לומר שכאן כתוב, זה המקובל, זו המסורה, זה מקובל אצל כל חכמי ישראל, שזהו החוק היהודי.
ומצאו ברוך השם דרשה של יהודי, ר’ ישמעאל, במסכת מכות. לא אמרו את הדרשה במסכת מכות, אבל שם היא כתובה בגמרא. נראה שר’ ישמעאל ענה על הקושיה. ר’ ישמעאל היה דרשן גדול, היה לו עסק עם שונים שאינם יהודים, רואים הרבה פעמים שהוא התווכח עם גויים, נוצרים, אולי מינים. אז יכול באמת להיות שזה הפשט, שהוא דרש: מהי התורה היהודית?
הוא אמר דרשה ארוכה, זה הלך יותר. הוא אמר שמשה רבינו נתן שש מאות ושלש עשרה מצוות. בא דוד ועשה מהן אחת עשרה מצוות, וכן הלאה, עד שחבקוק אמר רק מצווה אחת, ומהי? להיות אדם. אמונה, להיות אדם.
“אמונה” פירושה… אמונה פירושה… אמונה לא פירושה “להאמין”. אמונה פירושה “יושר”. “וצדיק באמונתו יחיה”, כמו “משא ומתן באמונה”. עכשיו אמרתי, עכשיו אני לא בא לומר, אני צריך להתחיל מאיזשהו דרך. בבקשה, אני לא צריך להרחיב? אני רוצה להגיע לשם, שאגיד לך איך להתנהג? אני אומר לך רק פשט פשוט. “משא ומתן באמונה”, בסדר. “וצדיק באמונתו יחיה” פירושו, אדם יהיה אדם. נו.
אבל… אבל… אני צודק, בבקשה… לפעמים אהיה… אני יכול להתווכח איתך על זה, אבל זה לא הנושא עכשיו. זה לא השיעור עכשיו! זה שיעור אחר! זה רק סטייה! לא נוכל לרדת לסטייה הזו.
אז, מצאו את המימרא הזו. אתם רואים כמו שאני אומר, יכול להיות שעל המימרא הזו הוא באמת… כשזה התכוון במובן מסוים, לענות על השאלה: מהי התורה היהודית? תמיד הגויים רוצים איזשהו מבנה, נכון? תן לי הכל על רגל אחת, איזושהי בהירות.
הוא אמר שזו התורה היהודית: יש תרי”ג מצוות. יש אפילו דרוש: יש רמ”ח מצוות שעושים כן, או שכתובות בלשון עשה; שס”ה מצוות שלא עושים – או שזה מנוסח אחרת, הנקרא מצוות לא תעשה – טוב, מושלם. וזה כנגד האיברים של אדם שהוא עושה, שס”ה כנגד ימות החמה שלא עושים, כל יום לא עושים. אז זהו החוק היהודי.
אה, הרמב”ם היה מאוד שמח, ושמח שמחה גדולה, שמצא מקור לענות על השאלה: מהו החוק היהודי?
מהפיוט לפסק: החידוש של הרמב”ם
מובן מאליו שהוא לא היה הראשון שעשה את זה, אבל כמעט הראשון שעשה כדי לענות על הקושיה הזו. יש לציין, לפני כן עשו את זה בעיקר כדי לומר פיוטים בשבועות. הרמב”ם, הרמב”ם… לפני כן, הסיבה העיקרית שאנשים עשו את זה הייתה כדי לכתוב פיוט יפה לחג השבועות, הנקרא “אזהרות”.
היה רב סעדיה גאון לפני כן, אנשים אחרים עשו את זה, הרמב”ם לא לגמרי המציא את זה, אבל הרמב”ם הוא המצליח ביותר, הוא אמר מהן המצוות.
עכשיו בסדר, עד כאן הקדמה סתם הוא אומר, כדי שנוכל להמשיך. עכשיו כשהוא עשה את זה, הוא היה צריך להחליט – לפני שכתב ארבעה עשר שורשים בספר המצוות – הוא היה צריך להחליט מה פירוש מצווה? אילו דברים?
בתורה כתובים הרבה מאוד דברים. דברים שהיו, דברים שהם הוראות, איך ללכת במדבר, ושמשה רבינו יעשה שתי חצוצרות ובזה יקרא לציבור. הרבה מאוד דברים שכתובים בתורה, אפילו דברים שכתוב שיעשו או שלא יעשו. הרבה דברים שהם מוסר, הרבה דברים שצריך להחליט מהו חוק?
חוק הרי אינו שנביא אומר דרשה ארוכה שלא יאכלו וישתו יין ולא יבזבזו את הזמן. צריך הרי להבחין בין החוקים לא לשתות יין, לא לבזבז את הזמן. מדובר על מוסר מסוים, הוא אומר מוסר שיתנהגו כך, מסיר כל ההשגות הרעות וכדומה. אז צריך איזשהו כלל, איזשהו מהלך להחליט מהי מצווה, מהו חוק. בסדר?
אני ממשיך הלאה, יש את ספר המצוות, מהן העשרה דלא תעשה? מי?
תלמיד: ספר המצוות, סמ”ק.
המרצה: הא, סמ”ק היה אחרי כן, אבל אתה מתכוון להלכות גדולות. נכון נכון, יש… כמו שאמרתי, נכון שהיה לפני כן, היו הלכות גדולות. העיקר, הלכות גדולות הוא מה שהרמב”ם מבקר. היו אזהרות, יש אזהרות מרבי אליהו הזקן, כלומר כבר לפני הרמב”ם. רב שלמה אבן גבירול כתב אזהרות כבר לפני הרמב”ם, אחרים… אין הבדל.
אני לא רוצה לבלבל אותך, הלאה, הלאה, הלאה, רציתי להגיע לעניין הזה, אני רוצה להגיע לכאן. עכשיו, השאלה החשובה הייתה, כשעושים את זה כמו ההלכות גדולות – והאחרים לא כל כך חשוב להגיע אליהם, כי הם לא עשו [דגש] שזה יהיה ספר החוקים, זה קצת אחרת.
עכשיו, מה שהתכוונתי שאתה אומר, וזה כבר כתוב בגמרא, על מה הן המצוות. אבל להבין את הגמרא צריך גם חכמה, לדעת מתי הגמרא מתכוונת ברצינות, ומתי הגמרא אומרת משהו מצווה, האם הכוונה באמת שזו מצווה מתרי”ג מצוות או לא. לרמב”ם הייתה על זה גם כוונה מסוימת שהוא לא אומר אותה לגמרי.
הכללים של מניין המצוות
למעשה, דבר חשוב הוא כך – אני רוצה אבל להוציא את הבעיה שיש לי ולאן אני מגיע כאן, רק שכל זה הוא רק הקדמה כדי שנדע בסיסית מה אני אומר כאן. עכשיו הוא, צריך להחליט אילו מצוות הן מצוות שהן באמת חלק מהחוק.
כמו אחד מהכללים שלו היה – אני לא זוכר איזה שורש – כלל פשוט, שיש הבדל גדול בין מצווה, כלומר חוק, כמו שכתוב בתורה “חוקת עולם”, שנוהג לדורות, מצווה שתמיד צריך לעשות אותה.
לעומת זאת יש דברים שהקב”ה אמר לשמואל הנביא, ושמואל הנביא אמר לשאול שיחכה עד שיבוא כדי להקריב קרבן. זו מצווה, היה צריך לשמוע, אבל זה לא חוק, זה לא חלק מחוק, אתה לא צריך לעשות את זה, אין לזה שום קשר אליך. אם פעם יהיה שאול המלך שוב בגלגול אולי הוא יצטרך לעשות את זה, אבל זה לא נוגע, זה לא חוק לאף אחד. נכון?
והרמב”ם אומר דבר נוסף: מצווה היא פרט, אומר הרמב”ם, פרט מסוים, יכול להיות דבר מסוים, זו מצווה, צריך להיות חוק כללי. עכשיו הרמב”ם עצמו אומר למדנות, שזה לא אומר שזה נוגע בכל פעם. אפילו מצווה שמתרחשת רק פעם באלף שנה – עגלה ערופה, אני יודע מה, משהו שלא נמצא תמיד – זה נקרא מצווה, כי בכל פעם שיקרה הדבר… הוא יוצא ידי המצווה. אם זה לא מתרחש, זו בעיה של המציאות, לא בעיה של ספר החוקים. לכן, למה ספר החוקים צריך לעסוק בדברים נדירים שונים. בסדר, רואים שפעם היה מקרה, בשביל זה יש חוק. יכול להיות שהיסטורית, זו התשובה למה יש חוק כזה, אבל הוא לא מתבטל לדורות, כי כבר אין את זה. נכון.
טוב מאוד. זה מה שהוא אומר עכשיו. עכשיו, כאן מעניין יותר. בואו נזכור, שכך יש כללים, יש גם את כל ההלכות והמנהגים שכתובים בגמרא, שצריך להרים אותם ולנסות להכניס אותם לאחת מתרי”ג המצוות. כי בגמרא כתובים הרבה מאוד דברים. הגמרא לא עוסקת באיזו מצווה זו ואיך זה בא, דברים מהסוג הזה. יש הרבה מאוד דברים שעושים, או שצריך לעשות.
והרמב”ם התאמץ מאוד לקחת את שני הדברים: מצד אחד שם הם הכללים שלו, איך זה צריך לעבוד, איך הן מצוות, ואיך כל דבר מתאים למצווה. מצד שני הוא צריך לעשות את העבודה האחרת, להכניס כל קטע גמרא – או לא כל קטע, כל הקטעים שהוא סבר שהם להלכה – להכניס תחת מצווה, ולהסביר שזה הסבר של מצווה, וכן הלאה.
בין חומש לגמרא: הדוגמה של “לא תחמוד”
ומובן מאליו שהוא צריך גם להתאים עם החומש. זה דבר מעניין, הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את החומש, ויש אפילו כמה וכמה מצוות שכתובות ברמב”ם שאין עליהן אף קטע גמרא אחד. כמו “לא תחמוד”. יש רק חצי קטע גמרא בכל הש”ס על המצווה של לא תחמוד. כן.
תלמיד: מה? תחילת בבא מציעא.
המרצה: כן כן, אני יודע, יש גמרא בתחילת בבא מציעא, יש גמרא בבבא קמא או בסנהדרין, זה הכל, אלה כל הגמרות.
כן, אני לא אומר את זה בתור בקי גדול, אלא ברוך השם יש מראה מקומות בצד, אפשר לראות. והרמב”ם בעצם חידש מצווה, שתי מצוות: לא תחמוד ולא תתאוה, מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מאוד מצוות הוא בנה לפי מה שיוצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי, המקורות.
אבל אין שום דיון, אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של לא תחמוד? מה ההבדל למה כתוב כאן לא תחמוד וכאן לא תתאוה? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות… את זה הרמב”ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש ופירוש המכילתא. הוא פסק הלכה למעשה, מכל תרי”ג המצוות, שתיים מכל תרי”ג המצוות באות ישירות מפסוק.
דברים אחרים כן יש גמרות, והרמב”ם לקח את הפסוק ועשה לו שזו מצווה, וכיוון שמה שכתוב בגמרות לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת [חלק] מהפסוק, בסדר.
עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין: יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק, שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים.
מקורות הרמב”ם ומצוות עמלק
פרק א: הסתמכות הרמב”ם על מדרשי הלכה
והרמב”ם בעצם חידש מצווה – שתי מצוות: “לא תחמוד” ו”לא תתאוה” – מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מצוות הוא בנה לפי מה שיצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי – המקורות.
אבל אין שום דיון. אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של “לא תחמוד”? מה ההבדל? מה כתוב כאן “לא תחמוד”, כאן “לא תתאוה”? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות?
את זה הרמב”ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש עם פירוש המכילתא – פסק הלכה למעשה, מכל תרי”ג המצוות, בכל זאת מכל תרי”ג המצוות, זה בא מפסוק.
דברים אחרים, כן יש גמרות, והרמב”ם תמיד לקח את הפסוק, עשה לו שזו מצווה, וממילא מה שכתוב בגמרות, זה לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת מהפסוק. בסדר?
פרק ב: המצוות החריגות של עמלק
עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין. יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק. שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים. לא בגמרא. אני רוצה לומר לכם, שאין אף גמרא אחת – יש גמרא אחת, יש ברייתא אחת שהרמב”ם לקח אבל – אין אף גמרא אחת על הלכות מחיית עמלק? אף אחת לא.
חשבתי לרגע, עשיתי חיפוש באוצר החכמה ואמרתי: איפה זה? אני לא יודע על אף סוגיה אחת בש”ס שמדברת הלכות מחיית עמלק או הלכות זכירת עמלק. אלה שתי מצוות. כתוב “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. בסדר, אולי אפשר לעשות שלוש מצוות: זכור, לא תשכח – אולי הרמב”ם התכוון לשלוש. ויש “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” עוד מצווה. לפחות שלוש מצוות או שתיים. יש שלוש? לאו אחד ושתי עשה? בסדר.
אז אין אף גמרא אחת שמדברת על זה. אם מישהו מוצא משנה איפשהו במסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים שכתוב הלכות איך זוכרים מעשה עמלק ואיך מוחים את עמלק, שישלח לי ונעשה “לחיים” על תורה. חוץ מזה, לדעתי, לא כתוב!
המקור בברייתא
יש ברייתא שכתוב בה: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [סנהדרין כ ע”ב]. יש מחלוקת תנאים לפחות על שניים מהדברים האם זו מצווה, זו בכלל לא ברייתא מוסכמת. “למנות מלך” — יש מחלוקת ר’ מאיר ור’ יהודה האם זו מצווה או רשות; לא הוכרע שזו מצווה, גם לא הברייתא.
אבל יש מקור חלש מאוד, זה בכלל היסטורי. כתוב שאז היה… הגמרא לומדת לפי הפשט, האם מה שהמלך עשה היה נכון או לא נכון. כל מיני תורות. זה מקור חלש מאוד באמת כדי לעשות מזה מצווה, במובן של מצווה לדורות, אחד מהחוקים היהודיים.
אבל הרמב”ם הקדוש — ובוודאי זכירת עמלק, יכול להיות מקור אחד בכל הש”ס — הוא אומר שזו מצווה. בסדר? אני יודע שיש, אני חושב שיש, אבל אין. מה? מצווה בתורה דאורייתא. מה מפריע לך? זו לא משנה? שוב. ספר החוקים היהודי — נכון שהגמרא לא ארגנה ספר חוקים. אוי, אני אנסה לא לחזור על דברים כי אני צריך להגיע לאנשהו, הכל רק הקדמה להקדמה להקדמה. נו, תבינו מה שאני אומר, בסדר?
עכשיו, הרמב”ם אבל החליט שזו מצווה. למה? מה כתוב בפסוק? כתוב גם במכילתא: “‘זכור’ בפה ‘לא תשכח’ בלב”. יש ספרי כזה, לא מכילתא, זה ספרי. דברים אומר דרשה כזו, והרמב”ם פסק שזו מצווה. זו אחת מהמצוות.
פרק ג: בעיית היישום (מצווה לדורות מול המציאות)
יש בעיה גדולה, בעיה גדולה מאוד, שהרמב”ם הקדוש בעצמו אמר את הדבר הזה אצל המצווה האחרת, כלומר למחות את עמלק, שהרמב”ם גם פסק שזו מצווה. והוא בעצמו שאל על עצמו: מה הכוונה? כלומר, פגשת פעם כנעני? או חתי? או אמורי? או פריזי? או חיווי? לא רק שלא פגשת, אתה לא יכול לפגוש, אין! אין בלוק כזה, כבר אין. כתוב “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אולי עוד קודם, אין. אי אפשר לקיים את המצווה. לעולם לא יהיה אפשר לקיים את המצווה.
האריז”ל אומר שאין משלימים את הנפש עד שעושים את תרי”ג המצוות. אז הרמב”ם אומר: אני עשיתי את הרשימה של תרי”ג מצוות, אני אומר לך שהמצווה הזו שום יהודי… קיימו אותה פעם קצת, לא קיימו אותה לגמרי, כתוב בספר יהושע. פחות או יותר קיימו אותה, כמה שקיימו אותה, דוד המלך סיים, לא משנה. כמה שקיימו אותה קיימו אותה, אבל אף אחד לא יוכל יותר לקיים אותה.
דיון: הגדרת אומת עמלק
תלמיד א: למה הוא כותב את זה כמצווה לדורות? כל פעם שהיו כנענים היו מקיימים אותה.
מגיד שיעור: כך אומר הרמב”ם הקדוש בפירוש בספר המצוות. ואפשר לדייק בלשון, אני לא רוצה לסלף, אבל כך אני זוכר. אבל על מחיית עמלק הוא לא אומר את זה.
תלמיד ב: זה ציווי לכלל.
תלמיד א: לא, זה ציווי לכלל, זו נוסח אחרת.
מגיד שיעור: יש ציווי שאינו אישי לאדם, המלך צריך לעשות את זה או מי שהוא. “נחרם” לא מתכוון רק להרוג כל אדם אחרון.
תלמיד א: אבל אם אפשר לקיים את המצווה, אפשר לקיים אותה שוב.
מגיד שיעור: בדיוק. זו מצווה שהיא מצווה חד-פעמית, אבל זו מצווה לדורות כי היא נמשכה כמה מאות שנים, אני יודע מה. זו לא מצווה לשעה. מצווה לשעה היא כמו שהמחנות במדבר יהיו בצורה מסוימת. הרגע שנגמר המדבר זה לא שייך, זו לא מצווה.
אני אומר לך, זו בעיה. והלמדנות — הרמב”ם עצמו אומר: אני מסכים שחסר כאן משהו בסיסי מאוד, לא איחדתי תהליך, אני אומר לך רק עובדה. והרמב”ם אמר שיש מצווה של זכירה ומחיית עמלק. והוא לא אמר שכבר אין עמלק, מה שזה ברור מאליו.
תלמיד: אולי הוא הבין שאי אפשר לפגוש עמלק? בלא יודע לו, מה ברור?
מגיד שיעור: אבל פשוט שהרמב”ם עצמו אומר את זה במורה נבוכים, הוא מדבר על הנוסח של העם, כלומר יש זכר ושם. והרמב”ם אומר ש”זכר” פירושו שקוראים לעצמם על שם אותו עם. זה שאדם הוא נכד של עמלק, אין חיוב מחיית עמלק עליו. מדברים על העם, הקבוצה של אנשים. יכול להיות אפילו לא ממש נכדים, אלא שהתערבבו.
תלמיד ב: גזע?
תלמיד א: כן, גזע הוא מבנה חברתי.
מגיד שיעור: אידיאולוגיה זה קצת עמוק מדי. קבוצת אנשים. כמו היהודים. למה אנחנו יהודים? כי אנחנו בעצם גנטית מאברהם אבינו? גם אולי, אבל לא בגלל זה, אלא כי אנחנו עדיין שייכים לקבוצה של יהודים. כך אומר הרמב”ם במורה חלק ב’ פרק ל”ב משהו, שקבוצת היהודים עדיין קיימת.
הרמב”ם אומר, כתוב “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” קשור לזרע, ממש הביולוגיה, ו”שמכם” הוא השם. הוא אומר שיש עמים שעדיין שומרים על זרעם, אבל שמם אינו קיים. מחיית עמלק פירושה שצריך למחוק “מחיית שמו”, זה לא הזרע שלו.
תלמיד: הרי יש את הלשון “זרע” במקומות מסוימים.
תלמיד ב: מה?
תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.
תלמיד ב: זה חידוש דבר כזה.
תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.
תלמיד ב: יש מצווה של מחיית עמלק?
תלמיד א: לא, לא, לא, הוא לא אומר את זה. זו מצווה לדורות של סוג אדם שנקרא עמלק.
מגיד שיעור: לא, הוא לא אומר את זה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר כך על כנעני, שאם היו כנענים היה צריך למחות אותם. הוא לא אומר. לא, זה לא כתוב. לא כאן! בדיוק להפך. אני אומר רק שאם מישהו אומר שאולי נשאר נכד של עמלק והיה צריך להרוג אותו — זה לא נכון, כי המצווה היא על הקבוצה עמלק, לא על אדם שבמקרה הוא נכד של מר עמלק.
זה נכון אם זו לא מצוות שמחיות שמו. זו דרשה מהאחרונים כשרבי חיים בריסקער אמר כך, זה כדי לתרץ את הקושיה. זה לא פשוט. יכול להיות שוב, אם נכון לעשות כך, ונכון לעשות כך בלי הדרשה. טוב. לא, אני מבין שזה אמירה. זה תירוץ. דיברתי שר’ חיים בריסקער, כך אומרים עוד ילדיו ונכדיו שהוא אמר תירוץ, אולי תירוץ חלש, כי הרמב”ם לא מתכוון לזה.
בסדר, אני לא יודע דבר אחד שאפשר, אני לא אומר עכשיו פשט ברמב”ם, זה לא שיעור על זה, זה רק שיעור הכנה להגיע לנקודה חשובה מאוד, שאני רוצה להגיע אליה, כי זה אומר רק, כי זה הנושא שאני מעלה אותו.
פרק ד: פרשת זכור והרמב”ם
וכאן, כולם יודעים שיש דבר שנקרא ד’ פרשיות. זה דבר קיים, יש דבר כזה שקוראים שיש מנהג מהמשנה, והמשנה במסכת מגילה קיימת, כותבים חזרה מימין ליד ל’ אדר, יש סדר קריאת התורה. בית מדרש, סדר בית הכנסת של המשנה כתוב במסכת מגילה. סדר בית כנסת שלם כתוב במסכת מגילה, ולא במסכת ברכות. מסכת ברכות מדברת על ברכות היחיד, ותפילת הציבור לא מוזכרת במסכת ברכות כלל, רק בגמרא, לא במשנה. אבל סדר תפילת הציבור מוזכר במסכת מגילה.
יש דברים שמוכפלים, ממש אותן משניות פעמיים, כי זה נוגע לשניהם, אבל במסכת מגילה כתוב סדר תפילת הציבור. בחלק מסדר תפילת הציבור, יש סדר קריאת התורה. כל מי שאומר שמקורית עיקר בית הכנסת בא בשביל קריאת התורה, התפילה היא סביב קריאת התורה. ושם כתוב סדר שאנחנו קוראים לו ד’ פרשיות, שמה? שמראש חודש אדר, או ממברכים אדר עד ראש חודש ניסן, יש ארבע פרשיות שנוהגים לקרוא, כמו שכתוב במשנה.
בגמרא יש דרשות שונות שנשמע מהן, שהקריאה של מצוות פרשת זכור ופרשיות אחרות, לגמרא יש מקורות לכולן. הגמרא אומרת שזה קשור לנושא של זכירת עמלק, זה כתוב בגמרא. הגמרא כותבת שאפשר ללמוד את זה מפסוק במגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” פירושו המצווה לזכור לדבר, שקודם ידברו על עמלק ואחר כך יעשו את מצוות פורים. בסדר, זה כתוב בגמרא.
לא כתוב בגמרא שיש מצווה בתורה לומר פרשת זכור. וגם לא כתוב ברמב”ם. הרבה אנשים אומרים שכתוב ברמב”ם — לא כתוב! כתוב ברמב”ם שיש מצווה של זכירת מעשה עמלק, אבל הרמב”ם מעולם לא חיבר את זה עם קריאת התורה של שבת זכור.
והרמב”ם… מה? בסדר לכם, אני אומר לכם מה כתוב. אני אומר לכם מה כתוב. והרמב”ם בסדר קריאת התורה מביא את הסדר כמו כל שאר התורות בקריאת התורה של השנה. אין שום דבר אחר, שום דבר מיוחד.
קריאת התורה היא עתיקה יותר מכל קריאת תורה אחרת? קריאת התורה היא מנהג עתיק מאוד. יכול להיות! מנהג עתיק מאוד, מנהג ישן ויפה מאוד, אבל זו לא מצווה מיוחדת של זכירת מעשה עמלק, זה לא כתוב ברמב”ם.
תפקיד התוספות
איפה כן כתוב? אולי, אולי בתוספות, כי לתוספות הייתה קושיה מוזרה על החזרה. זה כבר מוזר, אבל אני מתכוון לומר שאני לא מסכים, כי בגמרא כתוב שיש שאלה האם קריאת התורה בכל לשון. תוספות לא הבינו מתי יש בכלל דין קריאת התורה שתהיה שאלה בכל לשון, הקושיה לא מתחילה עם כל העניין, כי הכוונה לומר שהקב”ה נתן את התורה למשה רבינו באיזו שפה, כשיש שם דין תורה. הכוונה היא לא לדין קריאת התורה, קושיית התוספות אינה קושיה אמיתית.
מה? כן, בדיוק, זו באמת כל השאלה, שאומרים שיעור חנוכה על זה, שלפי דעת משנתנו משה רבינו לא נתן את התורה בלשון הקודש, אלא בכל השפות. בינתיים יהודים, לנו יש את התורה בלשון הקודש, אבל השאר יש להם את שאר השפות. יש גרסה שלמה טובה אחרי זה.
כן, אבל זה היה שיעור פרשת חנוכה, לא כאן בלייקווד. בכל אופן, זה פשוט הנושא של אותה משנה. תוספות חיפשו להבין כמו שהם הלכו ללמוד, שכל דבר צריך להיות דין. הם הבינו שיש דין קריאת התורה, חיפשו היכן יש קריאת תורה שהיא מצווה.
חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה, ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך כלל אצל בעלי התוספות לעשות פלפולים כאלה, לא פשט פשוט. בסדר?
כותרת: החידוש המבני של הלכות מלכים לרמב”ם ומצוות זכור
דובר: מגיד שיעור
הקשר בין פורים לפרשת זכור
כן, אבל זה כששיעור פרשת חנוכה לא כאן בלייקווד.
על כל פנים, זה פשוט הנושא של כל משנה. תוספות הבינו שהם היו נוקמים, כמו שכל דבר צריך להיות דין. רק הבינו שאנחנו “חושבי תורה” חיפשו, היכן יש לתורה מצווה? חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה. ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך בעלי התוספות לעשות סוג כזה של פלפולים, לא פשט פשוט. בסדר?
או אנשי כנסת הגדולה, או רבי אברהם [אבן עזרא?] אמר שאי אפשר לעשות דברים סתם. צריך לעשות דברים שיש להם מקור, שורש בתורה. חשבו שהשורש כאן הוא, כמו שזה המקור ממה שר’ יואל אומר, שזו אותה אידיאה, או אותה אידיאולוגיה — מילה מוזרה, אני מתכוון אותו סוג מעשים. היה שעמלק רצה להתחיל עם היהודים בלי שום סיבה טובה, וזה היה רשעות.
כן, יכול להיות, כי מיד הייתי מתחיל עם אלה. כוונה הייתה עושה מעשה כזה, הוא רצה למחות את זרע זכר ישראל, כך נראה. לגמרי אחרת יותר חכם על זה, אבל כך ראו היהודים את כל מעשה עמלק, חשבו שזו אותה אידיאה; המן לא עשה שום דבר אחר.
אז המקור בתורה למלחמה, איזו מצווה קיימו היהודים בשושן כשהרגו את כל אותה חבורה שם? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! לא על פי פשט! שיהיה להם על פי דרש! אף אחד לא חשב שבפסוק כתוב באמת “אגגי”, והגמרא לומדת על פי דרש שהכוונה אגג מלך עמלק — גם כן על פי דרש! שלאו דווקא יודעים כמה “אגגים” היו בעולם! אני לא יכול, יכול להיות!
אבל על כל פנים, אפילו אם כן, אני אומר, אפילו אם כן הכוונה עדיין למחות, רק כי הוא עשה מעשה עמלק! כן? דרך אגב, כמו שיש דין בכל דבר “עושה מעשה”, והתרגום אומר “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. אותו דבר הוא אצל מחיית עמלק. מחיית עמלק מדברת הרי “באותו מעשה אבותיהם”, לא שזה ממש “פוקד עוון אבות על בנים”, לא יכול להיות שהתורה נגד התורה.
אז, אם הוא עושה מעשה עמלק, הוא עמלק. וזה המקור של פורים.
קריאת התורה לחג
ממילא בתורה, קריאת התורה בשבת קוראים הרי לא מכתבי קבלה, אי אפשר לקרוא את מגילת אסתר בשבת. היה מנהג כזה במסכת סופרים, אבל המנהג שלנו הוא שקוראים רק מהתורה. אז כל דבר צריך למצוא מקור בתורה.
* בחנוכה קוראים מחנוכת המשכן. למה? חנוכה הייתה אותה אידיאה של חנוכת המשכן.
* בפורים קוראים את מחיית עמלק. סוג המלחמה, מלחמה דומה כמו שהייתה בפורים, קוראים אותה בשבת לפני פורים.
זה הפשט הפשוט. וכל השבוע לא באים לבית המדרש, הרי בשבת. אז זה הזמן שקוראים.
תלמיד: למה לא קוראים כל השבוע?
מגיד שיעור: כי זה מעשה, רוצים לקרוא את זה חלק אחד טוב.
תלמיד: קוראים כן כל השבוע.
מגיד שיעור: למה לא קוראים משל?
תלמיד: קוראים כן, בפורים.
מגיד שיעור: שניהם, זה יותר קצר. זה יכול להיות למה חיפשו פרשה קצרה יותר. היחידה, הארוכה ביותר מד’ הפרשיות היא פרשת פרה כמדומני. שזה ארוך מדי.
תלמיד: למה קוראים בשבת?
מגיד שיעור: שבת היא היחידה שקוראים בה את התורה.
תלמיד: לא, גם אחרי קריאת המגילה. אני מתכוון שהרי קוראים את המגילה באמצע השבוע.
מגיד שיעור: אבל אז הרי לא כולם באים. כשאני קורא שש עשרה מגילות, בקושי בני הכפרים צריכים להצטער. זה לא כל כך פשוט.
בשבת יש סדר. באים לבית המדרש, קוראים קטע תורה. מדברים, הרב אומר דרשה על זה, מרחיבים הלכות פורים. מסתמא כולם מסתכלים בדרשות, הדרשות בנויות על הקשר של הפרשה.
מה אומרת ההלכה שהולכת ביחד? אומרים הלכות פורים באותה שבת על הקריאה של זכור. אבל הדרשות של פורים וכו’. זה פשט פשוט.
החידוש של הרמב”ם: הלכות מלכים
עכשיו, הרמב”ם אבל, צריך לזכור כך: הרמב”ם הבין — הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל אני חושב שזה כך — הרמב”ם הבין שיש בתורה חוקי מלוכה. מה הרמב”ם? איפה כתובות הלכות מחיית עמלק ברמב”ם? באיזה חלק? באיזו הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, נכון? הלכות דין במלחמות ישראל.
הרמב”ם — זה היה עוד אחד מהחידושים העצומים של הרמב”ם. כלומר, יש קצת במסכת סנהדרין, אבל לא ממש. אין בכל הש”ס “מסכת מלכים”. ובוודאי לא “מסכת מלחמות”. אבל הרמב”ם רצה לעשות ספר חוקים עבור היהודים. כל אחד מבין שספר חוקים, אחד הדברים החשובים שספר חוקים צריך לכלול הוא: כיצד מתנהגים במלחמה. זה לא ייתכן! אנחנו לא… אנחנו לא קיימנו את הפסק של הרמב”ם.
אני רוצה להעלות, כן, חוץ מהמזרחי, החברים של ר’ יונתן, אבל אנחנו, המסורת היהודית, מי שכתב את השולחן ערוך — והמזרחי רוצים להיות נגד יהודים, זה דבר ש… כן — המסורת היהודית מזמן התלמוד הבבלי עד זמן המשנה ברורה, לא היה לומר הלכות כיצד מתנהגים במלחמה.
אין סוגיא בנושא הזה. כל הגמרות שמדברות על זה, זה קצת פנטסטי. הולכים לשאול את הסנהדרין אם לעשות מלחמה? זה לא יכול לקרות במציאות. זה רק כמו שהגמרא… תשמעו. כן, כתוב בספר החוקים איך צריך לעשות את זה.
אוקיי, אני לא יכול עכשיו להגן על הכל. לא צריך הכל, לא כל מה שאומרים צריך להגן עליו תמיד. אפשר גם לשאול על זה. הרמב”ם עשה, היהודי הראשון שעשה הלכות מלכים. הראשון וגם האחרון. אוקיי, יצחקו מזה… זה בסדר, זה בסדר. יושבים שם ככה, צריך לעשות סדר מתאים יותר.
היהודי הראשון והאחרון. אוקיי, בשולחן ערוך אין. אפילו הערוך השולחן לא עשה הלכות מלכים. אוקיי, אפילו היהודי היחיד האחר שעשה ספר הלכה אפילו על הלכתא למשיחא… מה? כן, אבל אין שם הלכות מלכים, הוא דילג על זה. הוא מדבר על דברים אחרים. אני שומע, שזו השיטה של הרמב”ם כנגד שמואל, שהוא לא הולך לפי הלכות מלכים.
בניית “מסכת” מאפס
בכל אופן, הרמב”ם היה היחיד. זה בגלל שהרמב”ם הבין: כל חוק, כל מדינה, כל קבוצת אנשים נורמלית יש לה חוק על איך מתנהגים עם מלך, עם מלחמה. גם אנחנו. אז הוא עשה ספר שנקרא הלכות מלכים, חלק מספרו.
ומה הוא עשה? אסף הכל יחד. הוא היה צריך עכשיו איזשהו מסגרת, איך עושים את זה? הוא לקח תשובה על הלכות מלכים. זה אחד מהחידושים הגדולים של הרמב”ם, כמו הלכות תשובה שדיברנו עליהן, שצוטט מהרמב”ן, כך גם… הרמב”ם בעצמו יצר את הסוגיא, יצר את תחום ההלכה הזה, הוא בעצמו בנה אותו. הוא כמובן בנה על מקורות, אבל הוא אסף את כל הגמרות, כל המצוות שאפשר להכניס איכשהו לנושא של מלכים ומלחמות.
אומרים את זה על הלכות מלכים? לא, על הלכות תשובה. אבל זה אותו רעיון. בוודאי מישהו אומר על הלכות מלכים שלא חולקים. יש עוד הלכות כאלה, אבל זה בוודאי הלכות דעות, אני מתכוון לא רק הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. כלומר, יש הרבה הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט כל הלכות עבודה זרה וספר המדע — כולם הרמב”ם חידש בעצמו, אין מסכת עליהם.
אז הרמב”ם עשה “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים אצל הרמב”ם מקביל למסכתא במשנה, כן? לקח. אז הוא עשה מסכת חדשה שנקראת “מסכת מלכים ומלחמות”. עכשיו, איך עושים מסכת כזו? לוקחים יחד את כל המצוות שיכולות להיות בתורה שקשורות לאיך מלך מתנהג. חלק מהן מפורש, כן, יש בשופטים, כי תצא: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”, “וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע”, “מַחֲנֶה יִסּוֹד”. אוקיי, אלה דברים פשוטים. גם על זה כמעט אין סוגיות בגמרא וכן הלאה. אוקיי, הוא עשה.
ההיגיון “ההפוך”: חיפוש מצוות
אבל צריך להבין שלרמב”ם לא היו מספיק מצוות להכניס לשם. היה מחסור גדול. יש מצוות פה ושם, יש הלכות שיש בהן יותר מדי מצוות. הרמב”ם עצמו מדבר קצת על זה בהקדמתו, נכון? יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. נכון, למשל, שבת יש הרבה הלכות, לא הרבה מצוות. עבודה זרה, הרמב”ם עצמו אומר הרבה מצוות. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות שמדברות עליהם.
אפילו בהלכות לולב יש ארבע מצוות שכולן בעצם אותו דבר, נכון? הרמב”ם מתלבט: “לא תעשה”, “לא תעשה גזול בלולב”, “פסול”, “לוקח לולב”. זו בעיה. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. מאכלות אסורות זה הרבה מצוות. וכך הוא אומר על הרבה מהם שיש להם הלכות בגמרא. אבל מלכים, הרמב”ם שבעצם בנה על מצוות, יש מעט מאוד מצוות. רואים ברמב”ם שיש לו מקומות שהוא מנסה לצמצם במצוות, מקומות שהוא מנסה להרבות במצוות, וחלק מהסיבות הוא כי הוא צריך לבנות סוגיא חדשה בעולם שמדברת על הנושא. אז הלכות מלכים, הרמב”ם חיפש, הוא עבר על כל התורה כולה, הוא חיפש איפה אפשר למצוא הלכות מלחמות.
עכשיו, פשוט שכל מצוה, מצוה היא תמיד כלל. אם יש מצוה שכתוב, אני יודע, שצריך ללמד תורה לילדים, יש בזה אלף פרטים. זה לא דווקא המצוה, דווקא דווקא דווקא ילדים, ודווקא תורה, ודווקא דווקא… אבל כל מצוה שיש, מוציאה ממך צד מסוים. מה שכתוב “הֶחָכָם כְּחָכְמָתוֹ”, ש”ישראל צריך לחיות”, אפשר על זה לבנות שולחן ערוך שלם כרצונך, לשני הצדדים, וכהנה וכהנה וכו’.
אז אותו דבר, הלכות מלחמה, הוא חיפש מאוד מקור בתורה לכל סוגי המלחמות שיכולות להיות, כל סוגי החוקים ואיך מתנהלת המלחמה. הרבה מאוד דברים שהרמב”ם חידש — הרמב”ם אומר שיש איסור לפחד ממלחמה. הרבה מאוד דברים בסיסיים שחסרים. כל אחד יודע את זה, הלומדים מאוד “חמודים”, הם מתלבטים על הרמב”ם: מה הפשט? דיברו על זה, כן, איך יכול להיות איסור לפחד, “לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם”, אולי זו הבטחה?
אבל אם חושבים מהכיוון ההפוך, רואים שזה פשוט. מי שרוצה להקים צבא יהודי, כן, ואנחנו רוצים להביא פסוקים על כל דבר, כן, שנעשה עם מצוות, שלא נגיד סתם. כל צבא, הדבר הבסיסי הוא שלא יפחדו. אי אפשר לנהל צבא אם החבר’ה מפחדים. הרי זה הדבר הראשון שצריך לטפל בו.
ובוודאי הרמב”ם עשה מצוה כזו. אנחנו צריכים ללמוד רמב”ם מהכיוון ההפוך. מתלבטים איך יכולה להיות מצוה לרגע? הרמב”ם היה צריך להקים מלחמה יהודית כראוי, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות. יש שתי קושיות שעובדות לכאן ולכאן, לא כל כך חשוב. העיקר תסתכל מהפרספקטיבה האחרת: שצריך להוציא לפועל עבור ההמונים היהודיים, איך עובדת מלחמה יהודית, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות.
אז כאן זה מקום שמחפשים מצוות, לא מחפשים להוציא מצוות. במקומות אחרים, יותר מדי וצריך לחפש לצמצם, לא לומר שכל שבעה ימי סוכות זו עוד מצוה עם קרבנות מוסף. זה כבר יותר מדי, שלא יהיו חמש מאות מצוות רק על זה. אבל כאן… קרבנות זה המקום שיש בו הכי הרבה מצוות אגב. שכחתי. אה, זה בעצם התירוץ הטוב יותר לשאלה ההיא. אבל כאן, הרמב”ם מצמצם מאוד בקרבנות. הוא אומר כל, הוא מכניס קבוצות שלמות לקטגוריה אחת, כל קרבנות מוסף של כל יום טוב, זה יכול להיות… כן.
אבל כאן, מה? צריך לדחוף עוד מצוה, כן.
זה לא מתאים. כן, כן. נכון שזה לא דומה לאברהם, כן, זה בשר.
אגב מדאורייתא, הוא צריך הרי לתלות את כל המערכת על משהו, מה הוא יגיד? נשאר לו חבילת מצוות על הלכות מלכים, וממילא, זו חבילה מהמצוות. אחת מהן: מצוות ישוב ארץ ישראל. זו לא ממש מצוה, אבל כתוב ברמב”ם על מגורים בארץ ישראל, וכן הלאה הרבה, לא לגור במצרים. הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות.
סוגי המלחמות במשנת הרמב”ם: כיבוש, הגנה, ועונש
הרמב”ם והמלוכה היהודית
כן כן, אתה צודק, לא צריך לענות עם שום בעיה, כי כן, כי כן לא. משהו מסוים… צריך אני צריך לתלות משהו בכל המערכת. מה זה יגיד? זו מצוה. חייבות להישאר חבילת מצוות על הלכות מלכים. וממילא, זו אחת מהמצוות.
אחת מהן, “ישוב ארץ ישראל”, היא לא ממש מצוה [במניין המצוות], מה שכתוב ברמב”ם, שצריך ישוב ארץ ישראל. וכן הלאה הרבה… לא לגור במצרים… הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות. ותשימו לב שמה שהוא מנסה לעשות מאוד, הוא לבנות מהמקורות, מהמצוות, תמונה של איך נראית מדינה יהודית. זה היה הרמב”ם; הרמב”ם היה ה”מזרחיסט” הראשון.
עכשיו… אבל אומרים שזה נראה כמצוה מסוימת? לא. אבל כתוב שם שצריך לכבוש את ארץ ישראל, או שצריך ליישב אותה שם; כתוב בהלכות מלכים. לא כל דבר חייב להיות מצוה [במניין]. הרמב”ן בא לומר שזו מצוה, אבל… הרמב”ם גם סובר שצריך לעשות את זה, לא בדיוק מצוה, כי… יש סיבות, לא לעכשיו. לא, לא מצוה, אבל כתוב שם בהלכות מלכים.
מה זה אומר? אוקיי, עוד בעיה לא מובנת. עד כאן הקדמה. עכשיו! נבין כך… בואו עכשיו נוציא דבר פשוט.
סיווג מלחמות (על פי מורה נבוכים)
במלחמה, יש… שני דברים שצריך להוציא. שני דברים, אני יכול לדבר על עיקר הדבר השני.
דבר אחד הוא, שיש הרבה סוגי מלחמות. לא כל המלחמות שוות. יש הרבה סוגי מלחמות. כל מה שאני אומר עכשיו, כתוב בערך ברמב”ם, במורה נבוכים, בחלק ג’ פרק מ”ה או בערך שם, שם הוא מדבר על עונשים.
יש הרבה סוגי מלחמות:
1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, זו הגנה פשוטה, “להציל ישראל מיד צר”. זה הסוג הבסיסי של מלחמה. עושים מה שאפשר כדי להגן. סתם מלחמה. מה? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. יש עוד קטגוריות. אני לא נכנס לעניין ההוא. אני רוצה לדבר איתך, יותר פשוט כמו… לאחרונה. אני לא מדבר על מלחמת מצוה. יכול להיות שזו מלחמת מצוה, אחד מסוגי מלחמת מצוה.
2. מלחמת כיבוש: יש מלחמה, שצריך לגור שם. סתם צריך לגור שם. וצריך לכבוש ארץ שיהיה מקום מגורים. זו מלחמת כיבוש, גם מצוה. שום מקום אי אפשר לגור, שום קבוצת אנשים לא יכולה להיות לה ארץ בלי שיכבשו אותה. פשוט כפשוטו, מה שנאמר שהוא “ילידי המקום”, הכוונה שהוא כבר שכח שהוא עצמו כבש פעם, זה הכל.
3. מלחמת רשות: ואחר כך יש חדש, עכשיו יש שלישי… יש כל סוגי מלחמות, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע, לכל המלחמות יש את הצדדים שלהן. אחר כך יש מלחמת רשות, סתם אני רוצה להרוויח כסף, מלחמת “עסקים”, סוג חדש של מלחמה.
כל מלחמה לפי הסוג שלה צריכה דינים אחרים, נכון?
* מלחמת כיבוש צריך להרוג, צריך לא להשאיר אף אחד שלא יתן לעם הספציפי שלנו להתקיים; זה הסוד של “מחיה זיין עלמין”.
* מלחמת הגנה צריך לעשות מה שנדרש שלא יהיה שום איום.
* וכן הלאה, מלחמה שהיא סתם להרחיב צריך קודם כל לקרוא לשלום, אין חותמת.
עכשיו הרמב”ם דרך אגב אומר שעמלק גם יש קריאה לשלום, וגם בשבעה עממין, זה החידוש של הרמב”ם. אבל מה שכרוך אצלו בקריאה לשלום, זה לא שנאה.
אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים שיש חדש, זה הכל, כל אחת מהמלחמות יש לה חיוב ומצוה בתורה. כתוב מלחמת מצוה, כתוב מלחמות שבעה עממין — אגב אין היום שבעה עממין, עכשיו אתה תופס. הרעיון של סוג מלחמה שכדאי שיהיה לנו מקום לפרוש מקום, זה תמיד קיים. או שאתה עושה את זה בלייקווד — זה גם אותו עניין, עושים את זה בדרכי שלום, הם יודעים, את זה אסור לעשות, זה פשוט. גם בברוקלין, לא מדובר על אלה שאומרים.
מלחמת עונש: המקרה של עמלק
אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים סוג, יש סוג חדש של מלחמה. יש מלחמה שנקראת באנגלית “מלחמה עונשית” — מלחמה שהמלחמה היא לא בדין כיבוש ולא בדין הגנה, אלא בדין שכר ועונש. סוג חדש של מלחמה.
פשוט, לפעמים אדם חוטא. אדם חוטא, יש הלכות: ארבע מיתות בית דין — סקילה, שריפה, הרג, חנק. כאן לפעמים קבוצת אנשים חוטאת. לא שהם אויבים שלנו; אויבים זו לא בעיה. אויב מוצדק בכך שהוא רוצה להרוג אותי, אין בזה עבירה, אין עבירה, זה עניין אחר. כאן אדם שהוא עבריין. “פושע מלחמה” קוראים לזה היום, נכון? הוא עושה משהו שלא כבן אדם, בן אדם אין מחלוקת. קבוצת אנשים שעושה משהו שהוא פשע, אסור לו לעשות את זה. אם יש אנשים שיושבים בשקט במדבר, אסור ללכת להתחיל איתם בלי סיבה טובה.
הם [עמלק] היו ידועים כפושע המלחמה הראשון. הוא עשה ראשון… לא כתוב שם… הוא עשה מלחמה, לא לא לא כג’נטלמן. זה הפירוש “כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). מלחמה, תעשה אותה כמו דוד מול גלית, כך שני גיבורים שלנו נלחמים, הוגן. אין טענות, אין לו טענות על גלית שעשה את זה, שגגה גדולה הייתה, אנחנו לא בצד שלו, אבל לא רשע. לא צריך להעניש אותו; צריך להרוג אותו בתור מלחמה, לא בתור עונש. כן?
אבל מי שהוא רשע, הוא עשה דבר רע — אותו צריך להעניש. הוא הראה שצריך עונש. לא בית דין — בזירה הבינלאומית אין בית דין — אלא המלחמות.
כמו עיר הנידחת שהיא גם מלחמה כזו, כלומר כלי עונש. עיר הנידחת דומה מאוד ל[מלחמת עמלק], הנ”ל בהלכות. גם היא כמו שבעה עממין, אבל נעשתה מלחמה. כמו מי שכתוב, כן, אנשים חושבים שעיר הנידחת הולכת לתת לשחוט אותה? הם לא נותנים! טעמים למה שמעולם לא היה, כי הם לא הולכים להיכנע. זה לא פשוט לעשות עיר הנידחת, צריך צבא בשביל זה.
כאן בתנ”ך, מעשה אחד שכמעט קרה [פילגש בגבעה?], אבל צריך צבא בשביל זה. אבל בעצם המלחמה היא לא בדין מלחמה, המלחמה היא כמו מיתת בית דין. ובזה גם יש דרגות: יש מי שחייב מיתה כך וכך, יש מי שחייב כך וכך, וכדומה. מי שעושה פעם אחר פעם הרבה הרבה פשעי מלחמה, עונשו הוא שהורגים אותו עם ילדיו עם נכדיו עם אשתו עם כל אחד עם בהמותיו. זה העונש. למה? כדי “יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ”, כמו כל עונש, יש לו סיבה.
זה מאוד קשה… אני צריך להבין את זה, זה סוג דבר שמאוד קשה. עונש רגיל… זה צריך שאנשים לא ירצו להיות רשעים. עושים עונש קטן על זה, כבר רואים שאסור לעשות את זה. אבל מלחמה… אני לא פציפיסט. אני מבין שלפעמים חייבים לעשות מלחמה. וזה חייב להיות מלחמה ממש רדיקלית, ממש חריפה, שבכלל יתפסו שזה לא סתם שני אנשים סתם מלחמה. סתם מלחמה, עושים עסקה. אבל כשצריך להעניש אותו, כי זה קיצוני. כי הוא צריך להיראות לעולם, שדבר כזה לא עושים.
זהו הפירוש של מחיית עמלק. זוהי המצווה כפי שהרמב”ם מבין אותה. כל הקטע הזה בתורה מופיע במורה נבוכים. מצוות מחיית עמלק. אפילו אז יש דין מיוחד. מובן מאליו ששאול אמר לקיני שיסתלקו מעמלק. וצריך לשים לב היטב, זה לא פשוט שאפשר להרוג את מי שרוצים. מי שאינו עמלק אינו חייב מיתה. ואין הורגים אותו רק בגלל שזה עונש לסבו. מה ההבדל? מיתה ומעשה ידיים. אבל זהו הדין של נקמת עמלק. נכון? זוהי המצווה של מחיית עמלק.
והאמת שזה לא היה, אבל אתה מבין שלרמב”ם חייבת להיות הלכה שעומדת מאחורי סוג כזה של מלחמה. מלחמה שהיא עונש על פשע מלחמה, סוג חדש של מלחמה.
ההבדל בין עמלק לשבע עממין
שבע אומות זה עונש? לא. שבע אומות זה לא בגלל שהם אשמים.
הוא רוצה לפנות אותם גם בגלל שהם עובדי עבודה זרה? לרמב”ם יש הסבר שלם על עבודה זרה. לא, לא בגלל שהם חלק משבע מצוות בני נח. אי אפשר לטעון כלפיהם. ואין לו טענה על הכנענים שהם עובדי עבודה זרה. שיפנו לי, אני רוצה כאן לעשות ארץ שאינה עובדת עבודה זרה. הוא רוצה לעשות כאן עם העמים האחרים. הם לא כמו בהמות, לא סתם בני אדם.
מאה אחוז! אם הוא יהודי בשיעור, אז זו קריאה לשלום. אם הוא חוזר בתשובה, כן, בוודאי. אם הוא מפסיק להיות עובד עבודה זרה, כפי שאכן הפסיק, הוא גר. יכול אפילו להיות שאנחנו הרבה נכדים שלהם, ואולי יש נכדים מחלק מהכנענים שהפסיקו את העבודה זרה. אין שום בעיה. זה בוודאי כך.
עכשיו, הרמב”ם תמיד כשהוא מדבר על שבע אומות, הוא מדבר מצד עובדי עבודה זרה. אבל זה לא עונש על עבודה זרה, הוא לא אומר עונש על עבודה זרה. כי עונש היה צריך אז להיות עכשיו, אשם התינוק שנשבה וכדומה. זה בהכרח, צריך ללמוד מהם. לא דין עונש, לא בגלל שהוא חייב מיתה, סוג אחר של דבר.
עכשיו, אוקיי, נכון. זוהי מחיית עמלק. אפשר באמת לומר שאומות קיבלו אותו סוג של עונש. אין בעיה.
מצוות זכירת עמלק: ההצדקה המוסרית
עכשיו מהי זכירת עמלק? כן? מהי זכירת מעשה עמלק? מה חסר? למה יש עוד מצווה של זכירה?
כל הספרים החסידיים מתחבטים בזה. ידעתם? שמתם לב? מהי המצווה של זכירת עמלק? יש אנשים שסוברים שיוצאים ידי חובה באמירת פרשת זכור. כתוב בתורה שצריך לקרוא כל שבוע פרשת זכור? אבל מה, מה אתה מנסה לומר? סתם הולכים לכתחילה לדבר על עמלק. מה אתה רוצה מחיי? אם נאמר… כלומר… הזכירה היא על פשע המלחמה, לא על העונש. לא על המחייה. כן? הזכירה היא שצריך לזכור מה עמלק עשה.
אז אני אומר לך מה הרמב”ם הקדוש אומר בספר המצוות. הוא לא אומר את זה שוב ב… זה מאוד מעניין, הרבה דברים, הפשט הבסיסי של המצווה כתוב ברמב”ם בספר המצוות, והוא לא אומר את זה שוב בספר היד. יש כאלה שכאשר הוא הציג שוב את העניין, יבינו מעצמם. שם לפי הדרך הוא מסביר את המצווה בספר היד. אבל הוא לא אומר את זה שוב בספר המצוות.
הרמב”ם מסביר דבר פשוט, כמו שלמדנו קודם לגבי הנושא של ‘לא תסורו ממנו’. מלחמה חייבת שיהיו לה דברים מעשיים, הלכות: מי הולך למלחמה, מי חוזר מעורכי המלחמה, איך עושים את המלחמה, מי הוא הכהן משוח מלחמה, וכו’. כל מלחמה חייבת גם שיהיה לה היבט מוסרי, כן? מורא, מורא, לא מורא. צריך לעורר את הציבור לעשות את העניין. אי אפשר לכפות על אף אחד ללכת למלחמה, כך זה הולך.
מלחמה באה עם תעמולה. אין מלחמה שלא מכרו בה תעמולה לחיילים למה עושים את זה, כן? כשאמריקה הולכת למלחמה, קודם קוראים לניו יורק טיימס והם אומרים מראש כמה רשע הלה ולמה צריך לחסל אותו. ממש כך היה, יודעים? ג’ורג’ בוש קיים פגישה עם הניו יורק טיימס, הוא הסביר למה סדאם חוסיין הוא רשע כזה, ואז כל שבוע יצא מאמר כמה רשע הוא, עד שהציבור הבין שצריך לחסל אותו. ממש כך בכל מלחמה.
במלחמת העולם השנייה היה שם חטיבה רשמית, לצבא ארצות הברית יש חטיבה רשמית שמייצרת משחקים, משחקי וידאו וסרטים, וכשיש סרט שמציג את המלחמה, הם נותנים כסף. הצבא נותן כסף, הם משאילים את המטוסים שלהם בחינם, כדי שיוציאו את המעלה של מלחמה נגד אויבי אמריקה. וכך כל מדינה עושה, לא רק אמריקה. אפילו אמריקה, אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית, גם לאמריקה היו דיונים על הצטרפות בשבילך, ואנחנו הולכים למלחמה.
אוקיי, עכשיו, זהו הכלל. זה יודע כל אחד שאי פעם הנהיג מדינה, אי אפשר להנהיג בכפייה, אין דבר כזה. אפילו כשעושים גיוס חובה, גיוס חובה צריך לעשות, אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור לא יילחם, ימצאו דרך להתחמק. אי אפשר לכפות על אדם, כלומר את מצפונו.
הפסיכולוגיה של מלחמה, טבע השכחה, וההכרח של “זכירה”
פרק א: ההכרח של שכנוע במלחמה
וכך כל מדינה עושה. לא רק אמריקה. אפילו אמריקה… אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית. גם לאמריקה יש דרך איך לשכנע אותך שצריך ללכת למלחמה. אוקיי?
עכשיו, זהו הכלל. כולם יודעים, כל מי שאי פעם הנהיג מדינה יודע: אי אפשר להנהיג בכפייה. אין דבר כזה. אפילו כשעושים, כן, גיוס חובה. גיוס חובה צריך לעשות. אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור… אי אפשר להילחם, אפשר להתחמק. אי אפשר באמת לכפות על אדם למסור את נפשו. צריך לשכנע אותו למסור את נפשו.
זה דבר חכם, שהצבא הרוסי נהג לחלק חוברות על כל הייחוס של המלכים הצאריים. כן. אתה כבר יודע שהוא גוסס, למה שימות? אפילו המלך פוטין כשהתחיל את המלחמה שלו, נתן שיעור כללי למה צריך לעשות מלחמה עם אוקראינה. למה צריך לעשות? הוא יכול סתם לומר, “אני מלך ומטעם זה”? הוא לא יכול! הוא צריך להסביר לציבור, שבאמת הם סתם רוסים שבגדו, ובאמת הם שייכים לו. הוא צריך להסביר את זה! בלי זה הציבור לא קונה.
אפילו כך, הוא מתקשה. הוא חייב למכור שלטי חוצות טובים. ברחובות, בכל מקום הוא מוכר כשהוא שם את שלטי החוצות הטובים, ואומר לכל עיתוני הטלוויזיה שיכתבו וכו’, “ביחד ננצח”, וכו’.
הציבור הבין היטב שזה דבר בסיסי כל כך. אי אפשר שלא תהיה מצווה בעניין זה. אומרים שיש מצווה “לא תחיה כל נשמה”, אבל עכשיו כל העניין כשהולכים נגד שונאי ה’, בעיקר בשביל עבודה זרה, או מלחמת הגנה, פשוט שצריך למסור את הנפש. אבל מה שזו מלחמת עונש, יש בעיה.
פרק ב: טבע האדם לשכוח ודוגמת השואה
טבע האדם הוא שהוא שוכח. טבע האדם, אפילו עשו לו עוול, אפילו עשו לו עצמו עוול. קל וחומר כשעשו עוול לסבו — לפעמים הוא צריך לזכור את זה. כשזה עונש לקבוצה, קבוצה היא דבר ש”אין ציבור מתים”; זה לא דבר שרק הדור, זה יכול להיות אפילו כמה דורות. כן? טבע האאדם הוא שהוא שוכח, הוא יודע מה הדיבור אליו, נכון?
איך אנחנו יודעים שבני אדם שכחו? אתם זוכרים את הדרשה שלי על השואה? כולם יודעים, כן? בערך חצי שנה אחרי שהגרמנים הרגו שישה מיליון יהודים, רוב היהודים הבינו שבעצם היה צריך ללכת להרוג שישה מיליון גרמנים. אפילו הייתה קבוצת יהודים שעבדו על לעשות את זה. אף אחד לא הסתייג מזה.
אחד הסתייג כשהחזיק בפוליטיקה שלו, זה לא יצא לפועל. אבל כל אדם נורמלי הבין שכך מגיע. לפחות, נכון? פשוט. מידה כנגד מידה, כלומר צדק בסיסי, אחרת אין שום יושר בעולם.
אחרי כמה שנים רוב היהודים חשבו, או חלק גדול מהיהודים, שאם הוא משלם כמה דולרים אפשר למחול לו גם כן. מעשיות שטויות… בקיצור אפשר למחול לו, הכסף לא היה בחינם, הוא היה בשביל המחילה.
שכתוב “לא תקחו כופר לנפש רוצח”, כך אמר ר’ אייזיק, מנחם בגין. אבל היהודים האחרים אמרו, כתוב “לא יומתו אבות על בנים”, כל מיני תורת לקשן, למעשה. מחלו לאדם, מחלו לעם הגרמני. כן, כן, להיפך, העם הוא… קצת, קצת, קצת.
פרק ג: תוכנית מורגנטאו מול תוכנית מרשל
הם היו עוד יותר טובים אילו היו עושים את התוכנית הראשונה שלי. אוקיי, אני לא תופס. לא רק שהם היו יותר טובים, אלא כל העולם היה יותר טוב. זה אומר מציאות בסיסית, זה ריאליזם, לא שמעו עכשיו את השיעור שלי. בטוח גירשו אותי היהודים, לגנות את זה.
אתה צריך לחיות עם זה? בוודאי שאתה צריך להבין את זה, לא רק את זה. אני רוצה לומר לך סברא פשוטה, לא חס ושלום הלכה למעשה. אתה צריך להבין משהו? יושר הוא דבר בסיסי. מידה כנגד מידה הוא דבר בסיסי, כן?
מידה כנגד מידה פירושו, שכשאתה עושה לי משהו לא נכון, אני צריך לעשות לך משהו לא נכון. אם אני עושה לך משהו שהוא נכון, זה לא מידה כנגד מידה, מבין? הרבה יותר, אז אני צריך להחזיר לך כך, אחרת זה כבר לא יושר גם כן. כי זה לא מידה כנגד מידה.
אוקיי, זה צריך גם קצת עומק יותר עמוק כאן. אז ממילא פשוט שהעולם… פשוט שהעמלק שהחריב את בית המקדש, אתה צריך לתפוס? כן, העמלק, בית המקדש זה דבר אחד, אגב, לא משנה, אני לא אומר פוליטיקה כאן. ריבונו של עולם, אני רוצה רק שיבינו את התורה.
במשך הרבה, הרבה שנים לא הבינו את התורה, עד שראו את המציאות, ואחר כך שוכחים גם כן. זה הרי הדבר המצחיק, טבע האדם הוא שהוא שוכח מיד, כל כך מהר שוכחים. לא נורמלי. רוב האנשים היום מסתכלים עליי כמשוגע גמור, הייתה תוכנית שהיה צריך לעשות כאן עם הגרמנים. זו הרמה הראשונה, רק רמה אחת שהיה צריך לעשות. היה צריך לעשות עוד דברים. היה צריך להיות לא “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… לא לדור אחד, אלא אפילו דורות, לנצח. כמו יריחו. כך היה צריך להיות.
זו לא התוכנית שלי. למי הייתה התוכנית הזו? לגנרל של צבא ארצות הברית הייתה התוכנית הזו. נכון? מורגנטאו. לא, תוכנית מרשל זה כבר היה, כבר שכחו. תוכנית מורגנטאו מה זה? גרמניה תהיה לנצח נצחים כמה חקלאים, זה הכל. שישאירו להם כמה חקלאים. אף מכונה אחת לא תעבוד בגרמניה. התחילו לקיים את התוכנית, עד שתוכנית מרשל באה ושכחו. בדיוק. זה כבר נשכח. לקח שנתיים לא להרוג, אבל בדרכי שלום להרוג. זו תהיה התוכנית, תוכנית רשמית, התחילו לקיים אותה. זאת אומרת תוכנית מורגנטאו.
פרק ד: המושג של “יכול להיות”
עכשיו, אלה דברים בסיסיים, בסיסיים. עכשיו אתה צריך להבין, ה”מתיר אסורים” הוא אחרי שמתכננים, לא כך, אין שום תגובה, כן? הגמרא אומרת, או המדרש, שלפעמים יש “מתיר אסורים”. מי שנכנס היום ל”מתיר אסורים”, תמיד כשהמשגיחים שלי שאלו את הקושיה, נכון? הוא נכנס היום ל”מתיר אסורים” והוא נכווה באמת, הוא יצא לגמרי שרוף למחרת. “קירורתא בשביל החיים”. מה פירוש “קירורתא בשביל החיים”? הוא שומע “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.
מה הסיפור כאן? הוא לא מת, הוא עדיין חי. עמלק סבל מאוד במלחמה, הוא מת לגמרי? הוא עדיין חי. הוא סבל מאוד והוא ניצח את המלחמה. יפה מאוד, הוא הפסיד הרבה יותר מהרבה אחרים. את זה אתה מבין? הוא הוכיח שבני אדם הם בני אדם. לא מצחיק, זו תחושה רציונלית. בני אדם הם סוג כזה של דבר שיש להם דברים שיכולים להיות ודברים שלא יכולים להיות.
הוא הראה שזה יכול להיות. יכול להיות שיהרגו את היהודים. יכול להיות, אוקיי? למה לא הרגו? למה הרשע של הגרמנים לא היה הראשון שהיה לו שצריך להשמיד את כל היהודים. הוא היה הראשון שתפס שאפשר, שאפשר לעשות את זה. יכול להיות שזה יקרה. זה לא הצליח לו לגמרי. זה לא הצליח לגמרי. אבל הוא הראה שזה יכול להיות.
במשך אלף שנה, המאה ה-, אני לא יודע, כשעינו יהודים יותר ממנו. למה הוא לא הרג את כל היהודים? הוא, אה, בקושי נגע כאן בבית מדרש, שם בבית מדרש. הוא דמיין לעצמו שזה לא יכול להיות! יש לי כאן כל כך הרבה יהודים שהוא הולך להרוג את כל היהודים. הוא כבר לא חי, לא הוא לא ילדיו, לא אחיו, לא דודו, אף אחד מהם כבר לא כאן. אפשר להבין את הפסוק יפה מאוד, לנו זה לא עזר.
שכל העולם ידע שזה יכול להיות. יכול להיות שכמה חשובים עם חליפות, ירצו לכבוש עיר יהודית בארץ ישראל, יכול להיות. חשבו שזה לא יכול להיות. זה היה מאז מלחמת ששת הימים, יודעים שזו כבר מלחמה, כבר תפסו שזה יכול להיות. אבל נסעו עם זה מאז תמיד, בערך מאז 73, הייתה ההנחה אצל כל אחד, אפילו שונאי ישראל הגדולים ביותר: זה לא יכול להיות! אי אפשר להכות כאן, צריך לעשות שלום, צריך לקחת עיר שם, עיר כאן, לא יכול להיות שיבואו סתם לשחוט את היהודים. עד שבא רשע זה, הוא הראה שזה יכול להיות.
פרק ה: השבת ה”לא יכול להיות” באמצעות עונש לא פרופורציונלי
עכשיו כדי לשמור, כדי לעקור את ה”יכול להיות”, אין שום דבר רציונלי שאפשר לעשות. צריך להיות משוגע לגמרי, כמו עדל יהודה, אין דרך. אתה צריך להראות, אתה צריך ללמד בחזרה את העולם, שזה לא יכול להיות. זה “לא יכול להיות”.
“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה”. שבע פעמים צריך להחזיר לו מה שהוא עשה לך. אמרתי פעם את המקור למה פסוק יום שבעה מתכוון. אפשר לעיין בספרו של ג’יימס קרוויל על התורה, לראות למה.
אפשר, חייבים להראות שזה לא יכול להיות. זה דבר קשה בטירוף, כי אפילו אם אתה מחזיר פעמיים, שבע פעמים, חצי חצי, לבוא בחמישה, עדיין זה יכול להיות. חייבים לסבול בשביל זה, בפעם הבאה סובלים קצת פחות. יכול להיות. חייב להיות משהו שזה לא יכול להיות.
אילו היו עושים את התוכנית שלי לגרמניה, העולם היה מבין שזה לא יכול להיות. בינתיים חושבים שזה יכול להיות, וזה חייב עוד מלאי, בוודאי לא פעם אחת, עוד יותר. מה זה חמישים אלף גויים כנגד יהודי אחד? את זה כולם מבינים. הוא מבין את הגויים כן.
אתם מכירים את הסיפור, היה מישהו ששאל איך יכול להיות שאתם כל כך גזעניים? אתם מחליפים 150 מהם כנגד אחד מכם? אתם באמת מחזיקים כך, שני הצדדים מחזיקים כך. זה טוב. רק אני יודע, אוקיי, אני עושה קצת ליצנות כאן.
אבל ה”נקודה” היא כן, זה יכול להיות. ויש כאן אחד, אפרים פרדוקסיק בטוויטר, יהודי מעניין, והוא הסביר את הנקודה. וממילא הוא סובר שעד שלא שוברים את הבית האחרון בעזה, זה היה יכול להיות. לא מדובר על עונש, זה סוג של עונש, יודעים שאנחנו לא מחזיקים כראוי. חייבים להיות יהודים, זו לא קושיא למה זה לא מסתדר, אי אפשר לתפוס, אי אפשר לעשות כן. הרי מדברים על מושג בסיסי כזה של מה שיכול להיות. זו הרי הנקודה.
כן, מה זה משיח? משיח מראה ליהודים שכן יכול להיות מזל במדינה יהודית. צריך שמשיח יבוא, זה שמשיח יבוא פירושו שזה לא יכול להיות. לא, משיח הוא זה שאומר שכן יכול להיות. כן? טוב, זה כבר שיעור.
עכשיו, בואו נחזור לנושא של שכחה, כן? עכשיו, הטבע בשיעור הוא שזה לא עוזר, אפילו כשזה דבר פשוט, כל אחד יכול להסתכל בחדשות, שיום אחד כולם מבינים שצריך לעשות כך.
אני עוד זוכר, זה שנים שעברו, טאריק מדבר כאן בחדשות. אני לא מדבר על איראן, אני לא יודע. אני עוד זוכר, איך הרדיקל השמאלני הגדול ביותר סבר שאולי צריך להשאיר שלושה חבר’ה בעזה, שלושה אנשים, אולי כך. אני זוכר. ושני חודשים אחר כך הכל התנהל כך, וכל כמה שבועות הגיעו עוד כמה אנשים והתחילו לומר לו: “אתה יכול עוד לבקר אנשים כמוני?”
אגב, מעולם לא חשב שאין אנשים כמוני, הוא לא הבעיה.
אבל בכל מקרה, זה אחרי הכל, העובדה היא שאנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשהוצג פסוק “לא תרצח” כביכול מהקב”ה בעצמו, אדם חייב היה להחזיק בו…
הצורך המוסרי בעונש מוות ותפקיד ה”כעס” במלחמה
תוכן: השיעור עוסק בסיבות הפסיכולוגיות והמוסריות העמוקות מדוע התורה דורשת עונש מוות לרוצח, וכיצד הדבר מונע את הנורמליזציה של רציחה. הדובר עובר לדיון על מלחמת שאול המלך בעמלק, ומסביר חידוש בשיטת הרמב”ם שמידת ה”כעס” (צעקה) היא כלי הכרחי לעשיית צדק ומלחמה.
—
הסכנה של “שכחה” והנורמליזציה של רציחה
אנחנו זוכרים, שני חודשים אחר כך [אחרי טרגדיה] הכל התרפא, וכל כמה שבועות, כמו עוד כמה אנשים, התחילו לומר: “אנחנו יכולים עוד… מה הם האנשים? כמוני?” אגב, לא חשבתי שאין אנשים כמוני? זו לא הבעיה.
אבל בכל מקרה, זו אחרי הכל העובדה: אנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשיש פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – אדם, הרגו לו את אביו, את אחיו, את בנו, אני לא יודע – אחרי כמה שבועות הוא שוכח את זה. ואנחנו עושים עסקה עם מישהו. הוא לא תופס. אתה צודק, אתה צדיק קטן, אתה עושה עסקה, אבל עכשיו נעשתה רציחה מותרת! כן? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. זה לא אומר יותר, לא מה ששואלים קושיא “זה מותר, כולם יודעים…”
אוקיי, זה כבר נהיה אחד מה”מונולוגים” שלי בעד נקמה, אבל כולם יודעים בדיחה, מה גנדי, חכם גדול – שאמר שיהודים צריכים כולם להרוג את עצמם כדי שלא יתנו לאנשי היטלר להרוג – אמר ש”אם עושים עין תחת עין, כל העולם נעשה עיוור”.
נכון, עכשיו אני חושב, אני רוצה לומר לך משהו: יש מדרש שאומר את זה. רש”י בתורה כבר נפל על החכמה הזו, לא כמו הראשון. רש”י אומר, שכתוב “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], אומר רש”י: “שלא תאמר: יהודי אחד מת, עכשיו היהודי השני ימות?” באה התורה ואומרת את הפסוק, שלא תחשוב כך.
רש”י כבר חשב על החכמה של גנדי. ומה אומר רש”י, מה התירוץ שלו? אני מתכוון עוד להביא את זה, אנשים חושבים שאנחנו גילינו דברים מוסריים בסיסיים; תמיד ידעו את החכמה הזו. מה אומר רש”י? לא, אתה לא תופס. זה לא הנושא שהאדם קיבל באופן אישי נקמה.
כשרציחה נעשית “מותרת” בעולם
הבעיה היא משהו אחר. יש שאלה: בעולם, רציחה מותרת או אסורה? “מותרת” אני לא מתכוון שכתוב בספר החוקים שזה מותר; זה לא מעניין. “מותרת” פירושו שכולם יודעים: לא רציחה, זו לא רשות. אי אפשר, זה לא דבר שאנחנו עושים. ולמה אתה לא רוצח? סתם כי זה… בבורו פארק זה לא דבר שאנחנו עושים.
הרגע שזה דבר שאנחנו עושים – אני מכיר הרבה אנשים שילכו ישר לרצות, זה מתאים לכל אחד להרוג. אני לא רואה שום סיבה למה לא? רק, למה לא עושים את זה? כי זה לא מקובל. דיברנו על זה לפני כמה שבועות על החינוך: אנחנו לא עושים את זה. רציחה אסורה.
מה פירוש אסורה? אצלנו באמת אסורה רציחה. אצל רוב היהודים, ברוך השם. במקומות אחרים, באזורים של ניו יורק סיטי, לא כל כך אסור. כאן אסור. למה אסור?
עכשיו, בא אחד והוא הורג יהודי שני. נעשתה רציחה מותרת! אם הוא מניח היתר – לא רק לעצמו; רציחה היא לא דבר שאדם עושה לעצמו, הוא עושה לעולם – עכשיו נעשה היתר. אוקיי, אחד שניים אולי. השני, עוד יותר גרוע. עכשיו רציחה מותרת.
איך עושים רציחה חזרה אסורה? רק דרך אחת: שהורגים את הרוצח. אין דרך אחרת. עדיין לא מצאו דרך אחרת. יש דרך אחרת: אפשר לשים אותו בכלא לכל חייו. זה לא הבדל גדול; זה גרוע יותר מהריגה, אגב. חלק מהחכמה המודרנית הגדולה… אנחנו לא מכים ילדים, אבל זורקים אותם מהישיבה. הרבה ממש אנחנו נוראים נוראים, מחזיקים את עצמנו גדולים: לא מכים, רק צועקים. מה הנפקא מינה? להכות זה קל יותר מלצעוק.
בכל מקרה, אז, מבין? זו הדרך היחידה לעשות את הדבר חזרה אסור. זה הפירוש.
הפסיכולוגיה של הקרבן: רציונליזציה של הרע
תחזיקו לי עכשיו חזרה לנקודה הראשונה שלי. הבעיה היא: שוכחים. הבעיה היא שאנשים הם סוג מוזר של דבר. ברגע הראשון הוא עוד זוכר, הוא מבין את זה, זה בסיסי, זה אינסטינקט אפילו – הוא מבין, אי אפשר לתת לרציחה להיות מותרת. שבועיים אחר כך זה באמת נעשה מותר אצלו. זו הבעיה. זה באמת נעשה מותר.
אצל הנרצח גם יכול להיעשות מותר מה שהרגו אותו, אתה יודע. לאדם, עושים לו עוולה, גונבים ממנו, הורגים אותו – לא אותו, את משפחתו, אני יודע – בשנייה הראשונה הוא עוד זוכר שאסור להרוג. הוא אומר: “משוגע, הורגים?! אני אהרוג אותך עם ילדיך, עם נכדיך, עם נינייך! ואפילו אלה שעוד לא נולדו, אני לא מפחד מנבואת משה רבינו שאולי יצא אחד… לא יצא כי אני אהרוג את כולם!” אוקיי?
ביום השני הוא חושב: “רגע, למה הלה הרג אותי? אולי הוא צודק בכלל? אולי מותר להרוג אנשים? אולי מגיע לי?”
רואים, בכל עוולה שקורית לאדם, האדם עצמו מתרגל שזה נורמלי לעשות עוולה, במיוחד לו! זה מאוד מוזר, אבל אנשים הם כך. ואז, אתה צדיק, אתה שנעשתה לו עוולה, זו לא בעיה.
אם יש גזירה שצריך כאן לקיים, צריך כאן פשוט לעשות. אמרה התורה: קודם כל עושים ציווי. אם אי אפשר עכשיו, יוצאים, הולכים לעשות את העונש של מחיית עמלק. מי שמסתכל במעשה עם שאול רואה בבירור: זו מסע עונשין. לא היתה שום סיבה אז; הלכו לחפש אותם להעניש.
שאול המלך והמלחמה בעמלק
עכשיו, בעיה היא שהציבור לא מחזיק בזה. שאול המלך לא החזיק בזה. הרי המקור הגדול ביותר, הרמב”ם הרי מביא את הפסוק משמואל להוכיח. שאול המלך לא החזיק. הנביא הרי בא ואמר “בוא הנה”.
ואגב, כששאול הלך למלחמה בעמלק, זה לא היה נקמה על מה שעשו ביציאת מצרים. זה היה – כן, זו טעות גדולה למי שלא לומד תנ”ך, כמו הרבה אנשים שאומרים דרשות בפרשת זכור, שהם עמי הארצות גמורים. הם חושבים ששאול בא לנקום על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים. הוא באמת לא מבין שום פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. נקמה – לא קראת פרק קודם? שני פרקים קודם? שלושה פרקים קודם?
עשיתי פעם רשימה, שבע עשרה פעמים לפחות בתנ”ך נלחם עמלק עם היהודים. חמישה שבועות קודם דוד נלחם בעמלק, קצת אחר כך עוד. קודם לכן, במדין, סיסרא – עמלק היה כל הזמן. הוא נקם בעמלק על כל המעשה שעשו כאן ושם. והוא לא היתה לו מסירות נפש לכל העניין שלא הגיוני כמו שאנשים אומרים בדרשות.
לא היתה לו האומץ להעניש את עמלק על מה שעשו שבוע שעבר, שבועיים קודם, שנה קודם, אני לא יודע כמה זמן. אותם אנשים – לא סביהם, לא סביהם! הנביא בא ואמר: “שמואל חי, אתה חושב סתם שהאנשים האלה יעשו תשובה? כבר אלף שנה שהם לא עושים תשובה, זה כבר ממצרים, הם החבר’ה, זו התרבות שלהם, אני לא יודע, אולי עשו תשובה בגלגול אחר? אני לא יודע. בינתיים זה נורא.”
וזה לא עזר. שאול המלך אמר “ויחמול”, אה, “מיטב הצאן”. מה עם אגג? צריך להרוג גם את המלך? אה, אריסטוקרט, אתה יודע? אני יודע למה מלכים לא הורגים מלכים, נכון? כי הם חושבים שהם מעל כל העניין. דבר מאוד מעניין. אני לא הורג. “ויחמול”.
כן? שמואל אומר “דבר ה'”. כן, מאוד פשוט. דבר ה’ פירושו פסק? כן, ודאי, ודאי. כמו שאמרתי לך, אני לא חוזר. הוא היה לו אשתו וילדיו התמימים, אבל אשתו וילדיו המאוד מוגנים, כי אני צדיק? מה שלך? מה יושב? אוקיי, אני לא יכול לחזור על ילדים, זה פשוט.
כן, עוד עובדה גדולה יותר. כי הראשון אינו עובדה. הראשון עוד נכון. הרי אמרתי לך קודם. חייבים. כן, חייבים. כי לא בשביל עובדה. זו לא עובדה. האמת אינה עובדה. עובדות הן מצווה. זה כן, זה חשוב… תהיה טוב, זה הדבר שמצליח שזלבנים הוא אצל אחד מושבות מעשה [לא ברור]. כשנעשה אחרי שרציחה חזרה, חוץ מזה שאסור לעשות את זה. ולפני כן שם, חייבים לעשות את זה? פיקוח נפש. אי אפשר לקחת סיכונים. לא שלקחו את הסיכונים ומחזיקים סיכונים. כן, למעשה, שאל את הרב המקומי שלך.
מידת הכעס ככלי לצדק
אוקיי, אני אומר לך את… אני רוצה לספר לך את התורה. אומר הרמב”ם הקדוש, לומדים מזה. רואים, הרמב”ם למד מהפרשה של שמואל, המצווה, הפירוש של המצווה של זכירת עמלק. הוא אומר ממש, הוא מביא לך את זה, אומר לך כבר תקרא, זה הכל לך בפרשת שלו. אומר הרמב”ם הקדוש: רואים מזה שאי אפשר, אי אפשר ללכת למלחמה, אלא אם כן כועסים.
מאוד מעניין, מה שמעת על מידת הכעס? מה שמעת על מידת הכעס פעם? מה זה כעס? כבר דיברתי על זה מספיק? פעם כאן. ושמענו שבמידות יש כעס? הרמב”ם הוא המקום בפרק פרק. פעם, פרק א’ הוא המבוא. וגם, בהלכות מלכים הוא המבוא.
כעס, לכל מידה יש הרי פעולה ששייכת, כן? התאווה שייכת כשיושבים ליד השולחן וקונים לאכול, או וכו’. איזו עוד מידה דיברנו עליה? מידת הנדיבות והנתינה שייכת כשמרוויחים כסף ומחלקים כסף, וכו’ כן? לאיזה נושא שייכת מידת הכעס? לאיזו סוגיה שייכת? זה אותו חלק מהחיים האנושיים שזה שייך אליו, בעיקר.
אני צריך להעניש מישהו. מה? אני צריך להעניש מישהו. מאוד טוב. כעס שייך לעשיית צדק. כתוב הרבה פעמים בתורה, ה’ הוא “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מפרשים כעס, כן? כך אומר רש”י. קנא – להט פנימי. כועס, בעברית פשוטה. כן? הקב”ה הוא אלוקים, הרי זו הפנימיות. אומרים שלקב”ה אין מידות, מה יש לומר? הפנימיות, המידה שגורמת, התנועה בנפש שגורמת לאדם לקחת על עצמו את הצדק הנכון, זה נקרא כעס. זה כעס.
השאלה היא, אם זה באמת כעס, לא יודעים אם זה באמת כל כך טוב או לא. צריך שיהיה רב שהוא מכריע את הציבור. זה התפקיד של ה”כהן משוח מלחמה”. תפקידו של משוח מלחמה הוא לעורר את הציבור, לעורר השנאה. זה תפקידו. הוא צריך להכריע שזה נכון. אמת. או שאדם צריך להכריע, אבל אחרי שהכריע הוא צריך להתרגש.
צריך, ברגע שאתה בכעס אתה לא יודע אם אתה עושה יותר מדי… לא, לעולם לא עושים מספיק. אל תדאג. אני אומר לך, קל וחומר כשנמצאים בכעס הגדול ביותר, לא עשו מספיק להתחיל תוכניות עולות. אני מדבר על הדרכים הישנות, כשאומרים מלחמה וכדומה, מובן? לא עושים מספיק. לא עושים מספיק. זה לא נכון. צריך שיהיה כעס. אדם הוא הרי סוג כזה של דבר שהוא עושה עם הרגשות שלו. הוא צריך שיהיה לו מידה עצומה של כעס כדי לעשות את הדבר הבסיסי שנקרא מחיית עמלק.
וממילא, חוץ ממה שיש מצווה על המעשה של מחיית עמלק, כמו כל המצוות שיש להן את זה, אבל זה מיוחד. יש מצווה על המידה של מחיית עמלק. המידה של מחיית עמלק היא להתעורר לפני שהולכים למלחמה, כמו שהכהן משוח מלחמה עשה כמו ששמואל הנביא עשה לשאול, או וכן הלאה, שיתעורר הציבור, להזכיר להם איך עמלק היה שקץ הוא, אביו, סבו, דודו, לא היה אף אדם טוב אחד.
שלום ומלחמה: שני זמנים נפרדים
כן נכון, ודאי שוב, אם יש שיחות שלום, מתחיל מה שאומרים “עושה שלום”, אבל עושה שלום מה שמתחיל. אין אדם בעולם, ודאי. אם הוא רוצה להיכנע… לא, זה אחר כך. הכעס מעורר אחר כך, אחרי שלא הצליחו שיחות השלום, הכל. קודם עושים שיחות שלום, תמיד. צריך את שניהם. שניהם. בשעת מעשה אנחנו במלחמה קבועה. לא, תזכור, “זכור”. זה אומר שצריך לזכור ולהיות… כן, כן.
אני לא מתכוון שכעס, לזה יש קשר לשיחות אחרות. כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס בלי להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה, זו טעות. וזה יכול להיות בלי שום כעס כלל. כי מה שאומרים שכעס פירושו להיות אבוד – אני לא מסכים. כעס פירושו להיות נסער. אתה יודע מה פירוש להיות אבוד?
זה יכול להיות עם ראש גדול. אהבת ה’ פירושה להיות אבוד? כך אומר באמת המהר”ל, אבל זה לא נכון. הוא נורא מלוהט בנושא הזה. אבל באותה דקה עצמה הרפ’ס השתלטו על דברים אחרים, הם לגמרי רגועים.
אתה חושב שיכולים להיות אנשים? זה לא היה מועיל! בשעה שהמלחמה מגיעה אליו, הוא באמת אבוד.
שיעור: כעס, מלחמה, והפירוש האמיתי של פנימיות
תוכן: השיעור עוסק בהבדל בין “להיות אבוד” ו”כעס” במלחמת עמלק, תפקיד מצוות הזכירה כהכנה למעשה, והגדרה עמוקה של “פנימיות” ו”חיצוניות” המבוססת על מעשה דואג ואחיתופל – שפנימיות אמיתית נמדדת במעשים, לא ברגשות.
—
כעס מבוקר: ההבדל בין “כעס” ל”להיות אבוד”
כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס ולא להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה [שכעס פירושו לאבד את הראש]. זה לסבול את עצמם… מחלוקת שלא צריך כלל כעס. אבל מה שלא צריך כלל כעס, אומרים: “כעס אסור שיהיה אבוד”.
אני לא מסכים! כעס לא צריך להיות מתוך התרגשות! מה הקשר לאיבוד שליטה? זה יכול להיות עם ראש גדול! “אהבת ה’ לא צריכה להיות מתוך איבוד שליטה” – כך אומר אכן המלבי”ם, אבל זה לא נכון!
והוא מלהיב מאוד בנושא הזה! אבל באותה דקה עצמה, כשמדברים איתו על דברים אחרים, הוא לגמרי רגוע. אפשר לראות את זה אצל אנשים. זה לא היה… בזמן שהמלחמה מתנהלת והתינוק שלו בא וצריך מוצץ, הוא לא… “אני כועס! מנהלים מלחמה עם רחמנות!” אין כאן סתירה! צריך להיות בן אדם, צריך להיות בשליטה. אבל כעס הוא באמת כעס.
מי חייב בזכירת עמלק?
מצוות הזכירה היא מצווה על מי שמנהל את המלחמה, או על הנביא, מי שהוא האחראי על “רוח המלחמה” – לא הגנרל שהוא אחראי על המלחמה המעשית – אלא נביא או כהן, מי שאחראי על רוח המלחמה. הוא האחראי על כך, הוא עושה פרשת זכור. זו המצווה.
זה לא במלחמת רשות. במלחמת רשות לא צריך להיות כל כך כועס. מלחמת רשות היא אמצעי… מלחמת רשות לא נדרשת כעניין לעצמה. מלחמת רשות היא מצווה, מלחמה שרוצים, מכל סיבה שהיא, לדבר טוב או לדבר רע, שרוצים. מלחמת עמלק היא מלחמה שתמיד יש בה חובה, זה סוג המלחמה שהיא עונש.
נכון, נכון, עושים שיור לידיים. אבל למה עושים? זה כתוב בפרשת שופטים שעושים שיור לידיים. ומי שלא רוצה אחרי שאומרים “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב”, מי שרוצה לחזור, הוא לא משועבד לכבישת שוק. אבל מה עושים? עושים סדר, דואגים לזה.
אבל במלחמת עמלק זה נדרש. כי זו לא מלחמה שעושים בזמן שכועסים, או בזמן שסתם רוצים לעשות מלחמה כמו מלחמת רשות. עושים את זה כי זהו הצדק.
הצורך בזכירה למען הצדק
בני אדם לא יכולים לעשות צדק אלא אם מעוררים אותם, מעוררים אותם שיזכרו שמגיע לאותו אחד העונש. למה באמת אנשים שוכחים? למה באמת מלחמה… למה באמת מוחלים ושוכחים? אני חושב שצריכה להיות יראה. “מוֹרָא גְדוֹלָה וּזְרוֹעַ נְטוּיָה”.
כתוב “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), אני לא יודע, יש פסוק בחומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – זה צריך להיות דווקא ביהודים. נכון, המדרש אומר מוחל לעוונותיהם של ישראל, זה בין יהודים “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.
לפעמים צריך למחול, אבל כאן יש מדרש מצד… כתוב “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, הכוונה בדיוק לזה, הנקמה שכן נדרשת, כן כשלא צריך למחול, זה כתוב בתורה “כשאתה לא יכול לעשות, אין לזה ניתוק”. מגיעה לך כן נקמה, אומרת התורה “לא תהיה נוקם”. הרמב”ם אומר שם למה? כי העולם לא יכול להתנהל עם יותר מדי נקמה. הוא אומר שם את המילים של גנדי.
אי אפשר תמיד למחול, אבל זה “בני עמך”, כי הוא בסך הכל חבר שלך, הוא לא השאיל לך את הפטיש שלו, בסדר, תמשיך הלאה, שימחלו. אבל יש פעמים שלא צריך, צריך למחול, את זה צריך לעשות לבד, בשביל זה יש מצווה. המצווה פירושה שצריך איזו תורה, איזו אחריות, איזו דעת שאומרת שכאן צריך… אז מה? כשיש משטרה, מדברים הלאה עד שם הלאה יש את המלחמות.
זכירה כהקדמה למעשה
היום, אז זהו הפירוש של מחיית עמלק. אני רוצה להביא כאן את עיקר החידוש שרציתי לומר… העולם לגמרי מבולבל. למה הם לגמרי מבולבלים? הם לא תופסים שזכירת עמלק היא הקדמה למחיית עמלק.
כל בעלי הדרשנים החסידיים חושבים, אפילו אנשים שאומרים על פי הרמב”ם, חושבים שיש מצווה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק, לא היום, לא מחר, לא אתמול, מי שהוא עמלק. אין שום עניין בזה.
למה? כי כעס, שכולם ידעו, דיברנו כאן קצת בשבוע שעבר, כל מידה היא בשביל מעשה. אין מידות שמשנות מהפנימיות. מידות זה פנימיות זה ודאי העיקר. אדם לא עושה בלי הרגשה, בלי מידה, בלי שיהיה מתרגש או משהו אחר. זה מאוד חשוב לדיין, מי שתפקידו לעשות צדק, צריך הוא לכעוס, או צריך הוא להעמיד פנים של כעס על דברים כשזה נדרש. אדם לא עושה בלי זה.
אבל הכעס הוא כדי… הכוונה שאני סובר שבאמת צריך לעשות משהו, זהו הפירוש של זה. כמו שאהבה פירושה: אני סובר שבאמת אני רוצה את הדבר, שאני רוצה את האדם, ואני רוצה להיטיב לו, שאני מחשיב אותו, וכן הלאה.
אם מישהו כועס בלב, הוא אומר בלב, בלי שזה יוביל לשום מעשה, אין לזה שום קשר לכלום! זו לא פנימיות, זו חיצוניות.
דואג ואחיתופל: ההגדרה האמיתית של פנימיות וחיצוניות
זה מה שרציתי לומר, כתוב וכולם יודעים, שצריך להיות פנימיות ולא רק חיצוניות. הרבה אנשים מה שהם קוראים פנימיות זו חיצוניות, ומה שהם קוראים חיצוניות זו פנימיות.
מה שהייתי רוצה לומר, כתוב בגמרא (סנהדרין קו:) שדואג ואחיתופל למדו הרבה תורה, זה היה “מן השפה ולחוץ”, ממש חיצוניות.
יהודי חושב שהכוונה כך: כשהוא למד, הוא למד בקרירות, משהו כזה סתמי, בלה בלה בלה בלה בלה. “שפה פנימי” פירושו שכשהוא למד הוא הלך באש, סערה פנימית, הוא הרגיש את ההרגשה שצריך להרגיש כשמתפללים. כך חושבים רוב האנשים.
אני הייתי אומר פירוש הפוך בדיוק. הייתי אומר למה? מה הבעיה של דואג ואחיתופל? מה זה דואג? דואג היה צדיק גדול, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'” (שמואל א כא:ח), הוא ישב בבית המקדש יום שלם.
אתה יכול להיות בטוח שכשמישהו בא לדואג וביקש ממנו טובה, שיגיד מידע לשידוך, הוא אמר: “מממ… לשון הרע”. הוא בוודאי אמר הרבה שיעורים מלאים בלשון הרע, היה לו כל יום שני דפים חפץ חיים, הוא בוודאי הרבה דיבר על כמה עבירה גדולה זה לדבר לשון הרע וכן הלאה.
זה היה דואג, בוודאי, הרי הוא למד, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה'”. אבל כשיצא שלפי האינטרסים שלו צריך לומר לשון הרע, דואג עשה מהלך והרג עיר שלמה [נוב עיר הכהנים]. הוא לא חשב פעמיים על זה, הוא אפילו לא התחרט.
הוא יושב בבית המקדש בדיוק, אה המלך שאל אותו, עברת שם, אתה יכול להעיד עליי, מה אני צריך לעשות? שאול המלך, מה אני צריך לעשות? מה הוא אמר לו? הוא לא נתפס, סליחה באמת, כן באמת נורא היה, הרגו את הקדושה, כן.
ועל זה אומרת הגמרא: הוא “מן השפה ולחוץ”. הכוונה לא לומר שהוא לא הרגיש את איסור לשון הרע כשדיבר על לשון הרע. הכוונה לומר שהוא לא עשה את זה! כשהגיע לידי מעשה הוא לא עשה. אז מה שקוראים “מן השפה ולחוץ” זה שהוא דיבר עד סוף הדורות, כמו סוף זמן קריאת שמע. הוא דיבר בקול גדול על לשון הרע, אבל לעשות הוא לא עשה.
“אמיתי” פירושו לעשות למעשה
וזה נקרא “מן השפה ולחוץ”. במילים אחרות, כשאומרים שמישהו הוא לא בפנימיות, הוא לא “אמיתי”. אתה לא באמת מאמין באיסור לשון הרע. אתה באמת מדבר לשון הרע, אתה רק מדבר על זה. זהו הפירוש.
מה פירוש שאתה אמיתי? שאתה עושה! לא שאתה מרגיש בלב שלך. לא משנה מה אתה מרגיש בלב שלך. ודאי שזה אומר להרגיש בלב, אבל אני אומר אם באמת הרגשת בלב שלך – מה שעשית, זהו הפירוש של להרגיש בלב, ואני אכן סובר כך.
שאני מדבר על זה ואני יכול לומר שיעורים יפים ואני יכול לומר הסברים וכן הלאה, אני יכול אפילו להתלהב – זה מאוד קל להתלהב – זה לא אומר שאני “מן השפה ולפנים”. זה שאני “מן השפה ולחוץ”. “מן השפה ולחוץ” זה רק שונה ממי שעושה למעשה. במילים אחרות, ככל שהוא עושה יותר בחיצוניות זה אומר שהוא מאמין באמת בזה. זהו סימן. זה מה שזה אומר.
במילים אחרות, המילה פנימיות לא אומרת בפנים, היא אומרת “אמיתי”. ההיפך מ”מן השפה ולחוץ” הוא שהוא אמיתי. אחרת זה מזויף. במילים אחרות זה רק מבחוץ, כמו שאומרים מנורת כסף שהיא כסף מבפנים גם, היא לא מצופה זהב, נכון? היא רק כסף מבחוץ, לא כסף אמיתי. הבעיה שלו היא שהפנימיות פנימיות לא טובה יותר מהחיצוניות. זה לא אמיתי, זה שקר. הוא לא כסף אמיתי, הוא כסף מבחוץ אבל לא מבפנים. איך רואים את ההבדל? זה לא מה שרואים, זה אמיתי. אמיתי פירושו שהוא לגמרי אמיתי, הוא לא רק אומר שהוא כזה.
מה שאנחנו קוראים פנימיות פירושו שהוא עושה, לא שהוא מרגיש בפנים. לא שההרגשה בפנים היא סימן למה שהוא עושה בחוץ. הוא באמת כזה, הוא אמיתי. מה פירוש אמיתי? אמיתי פירושו מישהו שבאמת עושה. זהו הפירוש של אמיתי. הוא באמת עושה.
משה רבינו, שלא לשמה, וסוף הכבוד לבוא
דרך אגב, הוא יכול אפילו לדבר על זה. כאן יש שני סוגי אנשים: צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, או הבינוני של התניא או משה רבינו של הרמב”ם. משה רבינו הוא עדיין אמיתי. משה רבינו הוא לא “מן השפה ולחוץ”. הוא עושה באמת דברים טובים. הוא רק לא מבין למה הוא עושה את זה. הוא לא רוצה את זה לעצמו, הוא רוצה את זה בשביל אחרים, זה שלא לשמה. אבל “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא זה לא כאן אצל שלא לשמה. סוף הכבוד זה הרבה יותר גרוע משלא לשמה, או שאפשר לקרוא לזה שלא לשמה אם רוצים, אבל בכל זאת אומרים תוספות שיש דברים שונים שקוראים להם שלא לשמה, לא הכל אותו דבר.
“סוף הכבוד” פירושו שאתה לא אמיתי. אתה לא עושה את זה. אתה אפילו לא מחזיק בשלב של לעשות, אתה מחזיק בשלב של לדבר על זה, אתה לא מחזיק בשלב של לעשות. ההחזקה שלך מזויפת. זה לא אמיתי. זהו הפירוש של סוף הכבוד, זהו הפירוש שמישהו הוא משהו רק מזויף, רק לחוץ.
הוא רק לא מבין למה זה טוב. הוא לא רוצה את זה לעצמו. הוא רוצה את זה בשביל אחרים, כמו סוף הכבוד. אבל כל אחד צריך להיות מתרגש וזה אומר להיות אמיתי? צריך להיות מתרגש כל כך שעושים את זה באמת. אם הוא מאוד מתרגש אבל לא עושה כלום, זה לא מעניין. לא צריך להתרגש, אין שום מצווה בזה.
כן. יש… לא, המבחן… כן, יש מידה של לשון הרע, ויש פעולה של לשון הרע. כמו כל דבר, לא לדבר לשון הרע זה כי הוא לא מדבר. הוא מדבר על לא לדבר לשון הרע, והוא עצמו מדבר לשון הרע. הוא מתלהב מזה, הוא אומר דרשה חריפה, הוא צועק, קולות וברקים, הוא מרגיש מאוד חזק שאסור לדבר לשון הרע, הוא מתכוון מאוד חזק שהוא לא רוצה לדבר לשון הרע.
סיכום: רצון נמדד במעשה
הנפקא מינה מזה היא, ש”לרצות” זה כלום. והרבה אנשים אומרים עוד מהחידוש: “כולם רוצים להיות טובים, הם רק למעשה לא טובים”. זהו הפירוש של סוף הכבוד, בדיוק אותו דבר. כל אחד שואל אותו, הוא אומר שהוא רוצה להיות טוב. כן, הוא אומר. אבל הוא לא רוצה להיות טוב. למה? כי הוא לא טוב. לא רק למה? זה אומר שהוא לא רוצה להיות טוב. כי הוא לא טוב.
אני לא מדבר על מישהו שיש לו מלחמה שלמה שמתנהלת, או שיש לו מניעות חיצוניות. אני מדבר בצורה רגילה. הוא לא רוצה להיות טוב. כשהרמב”ם אומר בהלכות גירושין (פ”ב ה”כ), כן, שאדם אומר “רוצה אני” זה טוב כי הוא רוצה הרי להיות… הוא לא מתכוון לומר שבאמת בלב הוא רוצה. הוא מתכוון למעשה אתה רוצה! לא שתיים למעשה באותו מעשה. פירוש הדבר לשאול, באופן כללי אני לא רוצה. לא, באופן כללי אתה גם רוצה! אתה רוצה את עצמך באופן כללי, אתה רוצה להיות יהודי, אתה לא רוצה שאתה רוצה, אתה לא יודע שאתה רוצה, כי אתה כזה.
מישהו שבא לבית המדרש כל יום, כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם חיות גדולה, הוא בא סתם. כן? שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש בפנימיות או בחיצוניות?
הוא בא בפנימיות! איך אני יודע? כי הוא עושה את זה! אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.
והנה שני שמתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא כנראה מלא חיצוניות.
פנימיות, שקר, והמצווה של מחיית עמלק בזמן הזה
תוכן: השיעור מסתיים עם מבט עמוק על ההבדל בין פנימיות אמיתית לדמיונות. הדובר מסביר שפנימיות נמדדת במעשים, לא בהרגשות (“להתלהב”). הוא מביא את היסוד שאדם אסור לו לרמות את עצמו שהוא “אדם טוב” כשמעשיו מראים אחרת. לבסוף זה מתחבר למצוות מחיית עמלק: הרמב”ם דורש שנאה כהכנה למלחמה, אבל בזמן הזה המצווה הפכה ל”זכירה” סמלית וללימוד תורה, מכיוון שעמלק כבר לא קיים בפועל.
—
פנימיות מול חיצוניות: “תורת פורים” של אמת
מישהו שבא לבית המדרש כל יום — כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם רעש גדול, הוא בא סתם. כן, שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש, זה פנימיות או חיצוניות?
הוא בא בפנימיות! כי הוא יודע, כי הוא עושה את זה. אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.
ושני, שהוא מתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא מן השפה ולחוץ! הוא רוצה מאוד חזק, הוא רוצה כל כך חזק עם געגועים ורצונות וכיסופים, אבל הוא לא עושה את זה! הוא מן השפה ולחוץ!
זה שבא, אין לו מושג למה הוא בא. שואלים אותו, הוא לא יודע… הוא לא יכול לומר תורות יפות, הוא לא יכול לומר הסברים — לא תורה חסידית, לא תורה ליטאית, לא רמב”ם, הוא לא יכול לומר כלום. למעשה הוא בא… הפשט הוא: הוא אמיתי. זה מה שהוא אמיתי. בגלל זה הוא בא. כי הוא רוצה לבוא.
מבינים? זו “תורת פורים”, אני רוצה לעשות היפוך. כל מה שחשבת עד עכשיו שזו פנימיות — זו חיצוניות; וכל מה שחשבת שזו חיצוניות — זו פנימיות.
איך זה מתאים? זה הדבר הגדול, דבר מאוד חשוב. לא סימן, לא בתור סימן, לא — בתור מה שמתכוונים. אני צריך להסביר את זה עוד אולי כבר עשר-עשרים דקות. זהו הפירוש, כשאומרים שאדם צריך להיות אמיתי, זהו הפירוש של לומר שצריך להיות פנימיות. זו הכוונה.
הפסיכולוגיה של הונאה עצמית: “אני לא גנב”
אפשר לחשוב שכוונתו היא בעיה, פירושו… לא. אנחנו לא יכולים. לא. הם דיברו על זה, הדבר היחיד שיכול לקרות הוא כמו שדיברנו בשבוע שעבר: הוא לא יכול לתפוס שזו גניבה.
לבד לא הייתה לו פריצת דרך. לא, לא מסכים. לא, לא זה הפירוש של ניסיון. ניסיון הוא רק פירוש. אמרתי בשבוע שעבר את הפירוש של ניסיון, אני יכול לתת את השיעור, אני כן יכול לתת. אמרתי לאחרונה כאן את הפירוש, זהו פשט מהו הפירוש של ניסיון. ניסיון פירושו שאין לך אנושי… אני מכיר אנשים, אני אומר פשט טוב יותר כאן.
הוא לא תפס שזו גניבה. אין אף אחד ש… מי שאומר, מי שאומר, מי שרוצה לומר, מי שאומר: “אני כן תופס שזו גניבה, אני עושה את זה בכל זאת כי אני רוצה את זה…” — הפשט הוא: אתה גנב! אין בעיה! אל תגיד: “אני לא גנב!” אתה כן גנב!
זהו המשמעות של גנב! גנב הוא אדם שאוהב לגנוב! לא שהוא גונב בפועל — הוא אוהב לגנוב. לא “הוא גנב” במקרה, אלא הוא אוהב לגנוב! זה המשמעות של גנב!
מה הכוונה שאתה לא יכול להתאפק? זו מציאות של אדם, זה לא רק דבר. זה לא סתם “דבר”. מה הכוונה שזה שקר? זה בלוף, אבל אתה לא תופס. אני יכול להסביר את זה בדרך אחרת: זה בלוף שאנשים מוכרים לעצמם, כדי שבהספד זה ייראה יפה יותר ממה שהם באמת. זה מה שאני אומר, לא רק אני, ראשונים ואחרונים אומרים את זה גם. חוץ מאנשים שלא תפסו את זה בעצמם, חיים את כל חייהם בדמיון שהם בעצם אנשים טובים שיש להם “חתיכות יצר הרע” — אבל אתה אדם רע! תתחיל להיות אדם טוב.
תירוצים של יצר הרע מול התמכרות קלינית
כך אני סובר. אני סובר שזה לבד הוא טעות ראשונה, וכל חתיכת התורה שמדברים עכשיו סביב היצר הרע, זה בדיוק מה שאני אומר.
יש מישהו שרוצה לאכול פופקורן. מה הכוונה שהוא לא רוצה לאכול פופקורן? אין לו שום דבר נגד לאכול פופקורן. יש לו נגד להשמין או לאכול סתם ג’אנק, כן? אבל, למעשה, הוא לא תופס שלזה התכוונו. הוא חושב שפופקורן אחד באמת לא אומר… לא, הוא חושב שלא תופסים. את זה מגישים למוח. המוח ירגיש בנוח עם זה, אנחנו מדברים לעצמנו משהו. לא, לא מגישים. זה לא תירוץ, זה ממש הפוך, התירוץ הוא הרי סתם תירוצים. “אני רוצה לעשות את זה, יש לי יצר הרע” — לא, מה שבאמת קורה זו התמכרות קלינית.
אני לא יודע, אני לא יודע. אני מדבר על אנשים נורמליים. אני לא מדבר על אנשים חולים מבחינת בריאות הנפש. התמכרות אני לא יודע. אם יש דבר כזה, צריך ללמוד הלכות… מה שיהיה. יש בעיות שונות. יש כל מיני בעיות של אנשים. אני מדבר עכשיו על אנשים נורמליים. אין דבר כזה. זה נקרא לרמות את עצמך. זה בלוף.
אני סובר שאנשים אומרים לעצמם שקר גמור שהם אנשים טובים. הם לא אנשים טובים. הם שכנעו את עצמם. למה כל אחד שכנע את עצמו שהוא אדם טוב? אתה יכול לומר על סמך מה? לא על סמך מה שאתה עושה — על סמך מה שאתה מדמיין! מה אכפת לי מהדמיון שלך? זה נקרא “סופר-אגו”, אתה יכול לדבר יפה — למי אכפת? מה זה אומר, למה זה טוב בכלל? מי סיפר לכם שזה טוב?
רגשות אשמה וחרטה
הוא מרגיש אשם אחר כך. להרגיש אשם זה הדבר הכי גרוע בעולם, זה עושה אנשים גרועים יותר. אוקיי, “אני הרגשתי אשם אחרי זה כמה שיותר מהר” — מה זה מראה? הוא טוען שיש לו חרטה. אתה לא יודע כלום. למה הוא מרגיש אשם? הוא לא מרגיש אשם, זה עוד חרטה.
מה הכוונה להרגיש אשם? אותו דבר: אם היית מרגיש אשם היית מחזיר את הכסף. כן? למה הוא לא מרגיש אשם? אני מכיר את האדם הזה, הוא אומר לי: “גנבתי ממך מיליון דולר. אני מרגיש כל כך רע, אתה צדיק, אתה גנב…”
אם היית מרגיש — תחזיר את הכסף! היית אפילו מחזיר פעמיים כי אתה מרגיש כל כך רע. לא, אתה לא מרגיש רע, אתה רק אומר שאתה מרגיש. המילה “להרגיש” היא מילה כל כך מוזרה. אתה לא מרגיש רע, אתה אומר שאתה מרגיש. הוא יכול לומר, הוא אומר את זה לעצמו, הוא אומר את זה רק בקול, הוא אומר את זה לעצמו, הוא רק אומר את זה.
הוא נזכר חזרה שהוא צריך לעשות כך. הוא צריך לעשות את זה, דרך ההפנמה. בדיוק, דרך לעשות את זה, דרך ההפנמה. דרך “שלא לשמה בא לשמה”. אני לא מרפא שם. זה דבר. תשכח מזה.
הרמב”ם ומלחמת עמלק: שנאה כהכנה
אוקיי, זה שיעור אחר, אני לא יכול הכל בבת אחת. אני רק אומר שהעיקר כאן הוא: אני מבין מאוד טוב את הרמב”ם במה שהוא עשה לגבי מלחמת עמלק.
מישהו שהוא מאוד… אני אומר לך שהאדם שהלך לאותה שמועס, כל שנה הכעס שלו על עמלק, שזה יבוא למעשה — אין לו את זה בכלל, אין לו שום קשר לזה. יכול להיות שהוא עושה, יכול להיות שהוא לא עושה, אין לזה שום קשר לעניין. הרי אני מכיר את האדם הזה, רבונו של עולם, אני לא מדבר עליו. הוא אומר כל יום דרשות על איך שצריך אהבת ישראל, כל יום דרשות לא לדבר לשון הרע. כשזה מגיע למעשה — אני לא אומר שהוא מדבר או לא מדבר — אבל שום קשר אין לזה לדרשות כלל.
כי הכוונה לאדם מסוים. אני מכיר עוד הרבה אנשים, רק אדם אחד כועס על עמלק. הרבה אנשים, הרבה אנשים בעצם. אני מדבר על האנשים הטובים שאנחנו קוראים להם טובים, אנשים נחמדים, רובם הם בדיוק זה — מן השפה ולחוץ. האנשים שהם באמת אנשים טובים, בדרך כלל הם לא אומרים דרשות כל כך יפות על זה. הם פשוט עושים את זה.
לא, לא דווקא. לא אמרתי ששקטנים הם יותר טובים. אנשים שקטים הם בכלל לא יותר טובים מאנשים רועשים, אין לזה שום קשר לעניין.
מה היה הקשר עם הרמב”ם?
הקשר הוא רק שזו דרמה. הרמב”ם הבין מאוד טוב שכדי למחות את עמלק, חייבת להיות מצווה של לשנוא את עמלק. אבל המצווה היא לשנוא. מה הכוונה לשנוא? לשנוא לא אומר לשבת ולשנוא אצלי בבית. בלייקווד, מה הכוונה “שנאה”? “שנאה” אומרת שלפני שהולכים למלחמה, נזכרים שצריך לעשות מלחמה. מגיע לו מלחמה, זה נקרא “שנאה”.
כלומר, כלומר, כלומר: מגיע לך מחיית עמלק. לא לך — לעמלק, כן? לו מגיע, זה המשמעות: מחיית עמלק. וכשהולכים לעשות מחיית עמלק, אין שום ספק שצריך לומר שאף אחד לא מצווה לקרוא את מצוות מחיית עמלק, שהוא עושה פורים לרבונו של עולם. אין שום מצווה כזו.
זכירת עמלק בזמן הזה: מנהג ולימוד
זה מנהג יפה שלפני פורים קוראים פרשה בתורה שקשורה לפורים. אם מישהו רוצה הוא יכול לומר שזו מצווה, לא כך, אני לא יודע, חוץ מזה אין מצווה כזו.
כל העניין של כל העניין בגלות עשו ממחיית עמלק חתיכת דבר. לא, הגלות עשתה דרש, שכשאנחנו חוגגים פורים ואנחנו שורפים את המן ואת הסוס השחור, אז זו מחיית עמלק סמלית. ובשביל זה, מתכוננים בשבת שלפני כן, מדברים על זה, ומה אפשר לעשות? זה ה”זכור ונעשה”. זה הפשט של הגלות, או הפשט של פורים. בדיוק. מתכוננים ומכים חזק בהמן.
יש לי פשט פשוט. אתה חייב לזכור שכל שנה כדי שזה יבוא למעשה… אם זה יזדמן כנראה. אני שומע, אני יודע, שיש אנשים שלומדים, אבל זה עדיין דוחק גדול. כי מי הוא העמלק? שוב, העמלק של התורה כבר לא קיים… זו דעה, זה לפני דוד המלך כוונתי. כתוב כמעט בפירוש בפסוק, שדוד המלך הרג את העמלקים האחרונים. אבל מה עכשיו? המצווה של הזכירה הרי נאמרה לכם כשכבר לא היה עמלק, הא?
אני לא יודע, אני לא יודע מתי נעשו התקנות, זו תקנה דרבנן לפי מה שאני אומר, זה עם חכמים. זה נתקן. לא? שוב, חוזרים לחומש. לא עוזר לי הפסוק. אתה רואה שהיהודים… אתה יודע, אתה רואה את היהודים שקראו כל שנה פרשת זכור? האם הם יותר הצליחו נגד היטלר באמת? זה לא עוזר! משהו כבר, לא?
אני אומר לך שהפורים שלנו שהולכים לדפוק בהמן, או הולכים לעשות מה שעושים בפורים, שיתכוננו לזה בשבת זכור.
איך מתכוננים? לומדים את התורה. זה הפך לדבר, לומדים את התורה ומה לעשות עם זה. לפני כן היהודים ששולחים בשבת זכור, הם באמת רוצים, הטבע שלהם באמת רוצה. יש מה שהם רוצים. רוצה לראות שהם רוצים? זו הראיה שהם רוצים, כי הם רוצים את זה כשכבר רוצים לומר.
אוקיי, בואו נגיד שבת זכור אחת. זו הפעם החמישית למעשה כאן בברוקלין בקראון הייטס, זה הנחמן ודחיסי מלך [?]. בחוץ מה ששומעים צועקים. פעם חשבתי, האם זה היו החלוצים, הצבא הארץ-ישראלי. זה הראשון שאחרי עושים קידוש, מתנדנד ואיך העם נקרא, איך מבינים שמישהו הוא נכד? לכאורה צריך הרי שיעור שלהיות ממשפחת בית דוד, וצריך את זה הרי הוא נכד שלך? או מישהו שלא מסתבר שהוא קורא לעצמו ממש ממשפחת בית דוד. זו באמת בעיה. לא נוגע.
אוקיי אני צריך לעשות את הווידאו. זה הרי לא חסר הפוך, זה הרי לא מספיק.
🎓 שבת זכור (תשפ״ה) 3 שיעורים ›
שיעור זוהר ערב שבת תצוה זכור תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת תצוה זכור תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת ויקהל תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת ויקהל תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת תצוה זכור תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת תצוה זכור תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 שבת זכור (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
🎓 שבת זכור (תשפ״ב) 2 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' יוסף דוד אלבוים שליט"א
שיזכה לשמחת פורים אמיתית
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' יוסף דוד אלבוים שליט"א
שיזכה לשמחת פורים אמיתית
🎓 שבת זכור (תשפ״א) 1 שיעורים ›
https://www.youtube.com/watch?v=s3LbtsR6UtQ
https://www.youtube.com/watch?v=s3LbtsR6UtQ
🎓 שבת זכור (תשע״ט) 1 שיעורים ›
🎓 שבת זכור (תשע״ח) 1 שיעורים ›
ואלה הבגדים
https://www.youtube.com/watch?v=nqyzrSfrDf0
ואלה הבגדים
https://www.youtube.com/watch?v=nqyzrSfrDf0
🎓 חדש אדר 2 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' שלמה פרוכטר שליט"א
שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' שלמה פרוכטר שליט"א
שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב
דער שיעור רעדט וועגן פרשת תרומה און די פארבינדונג צווישן שמחה און השראת השכינה. שמחה איז א תנועה פון ריבוי און התפשטות — דערפאר איז די פרשה אזוי לאנג מיט אסאך פרטים, ווייל ווען מ'איז פרייליך רעדט מען אסאך. "ושכנתי בתוכם" מיינט אז די שכינה וואוינט צווישן אידן דורך זייער דעת און אמונה — נישט אין די פיזישע שטיינער, נאר דורך דעם וואס מ'ווייסט און גלייבט אז דער אייבערשטער איז דא. די עצם ידיעה אז דער אייבערשטער איז דא טוישט א מענטש'ס הנהגה פון זיך אליינס, אן באוואוסטזיניגע בחירות — און דאס איז די אמת'ע שמחה פון חודש אדר.
דער שיעור רעדט וועגן פרשת תרומה און די פארבינדונג צווישן שמחה און השראת השכינה. שמחה איז א תנועה פון ריבוי און התפשטות — דערפאר איז די פרשה אזוי לאנג מיט אסאך פרטים, ווייל ווען מ'איז פרייליך רעדט מען אסאך. "ושכנתי בתוכם" מיינט אז די שכינה וואוינט צווישן אידן דורך זייער דעת און אמונה — נישט אין די פיזישע שטיינער, נאר דורך דעם וואס מ'ווייסט און גלייבט אז דער אייבערשטער איז דא. די עצם ידיעה אז דער אייבערשטער איז דא טוישט א מענטש'ס הנהגה פון זיך אליינס, אן באוואוסטזיניגע בחירות — און דאס איז די אמת'ע שמחה פון חודש אדר.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור אויף פרשת תרומה: "ושכנתי בתוכם" — דער כוח פון דעת און נוכחות
הקדמה: שמחה און ריבוי אין בנין המשכן
פרשת תרומה ווערט כמעט אלעמאל געליינט אנהייב חודש אדר. די פרשה איז זייער לאנג מיט אסאך פרטים — דער רבינו בחיי ברענגט אז פון אנהייב ביז סוף פרשת המשכן שטייט 248 מאל א לשון עשיה ("ועשו"), כנגד די רמ"ח מצוות עשה.
דער יסוד: שמחה איז ריבוי
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" — שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי. די ערשטע ברכה אויף דער וועלט — "פרו ורבו" — איז א ברכה פון התפשטות. שמחה איז ברייטקייט און אפנקייט, בעת עצבות איז צמצום — צוקוועטשט, פארמאכט.
דער חילוק צווישן שמחה און עצבות:
| עצבות/יראה | שמחה |
|------------|------|
| שווייגן — "על כן יהיו דבריך מעטים" | רעדן — זיבן ברכות ביי א חתונה |
| "אגרתא דבי תנחומין — שתיקותא" | "אגרתא דבי הילולא — מילא" |
אפילו "בעצב תלדי בנים" ווייזט אז די גרעסטע שמחה (פריה ורביה) קומט מיט צער — אזוי אויך פורים האט זיך אנגעהויבן מיט צרה.
ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין פרשת המשכן:
די גרעסטע שמחה איז השראת השכינה — "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." כאטש דאס ווארט "שמחה" שטייט קיין איין מאל נישט אין די פרשה, פילט מען די שמחה דורך דעם ריבוי הפרטים — ווי איינער וואס קומט צוריק פון א מורא'דיגע נסיעה און הערט נישט אויף צו דערציילן יעדן פרט. די פונקטליכקייט איז נישט צמצום — עס איז חוויה, מ'וויל נישט פארפאסן קיין איין דעטאל.
אדר = א' דאר — דער אייבערשטער (א') קומט דאר (וואוינען) מיט אונז — דעריבער איז מען פרייליך און רעדט אסאך.
---
די גרויסע קשיא פון שלמה המלך
שלמה המלך האט געפרעגט: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" — דער אייבערשטער איז גרעסער פון אלע הימלען, ער איז נישט בגדר מקום בכלל, ער איז נעלם על כל נעלמים. ווי קען ער אריינפאסן אין א קליינעם משכן?
און דאס מיינט מען ברוחניות — קיין מדרגת השגה, קיין כלי קען מקבל זיין השראת השכינה. דער תירוץ איז: "לא כאשר תחשוב" — דער אייבערשטער וויל עס אזוי, אויך ווען עס בלייבט א קשיא.
---
"ושכנתי בתוכם" — נישט "בתוכו"
דער באקאנטער דיוק
דער אלשיך הקדוש ברענגט דעם דיוק (וואס ער זאגט "שמעתי אומרים"): עס שטייט "ושכנתי בתוכם" — נישט "בתוכו" (אין דעם משכן), נאר אין זיי. דער אור החיים און אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. דער אלשיך לערנט פון דא אז עיקר השראת השכינה איז באדם — אין הארץ, אין גוף, אין דעת פון מענטשן — נישט אין דעם פיזישן בנין.
קריטיק אויף דער פאפולערער פארשטאנד
דער עולם זאגט נאך: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם — בתוך כל אחד ואחד". אבער דער צווייטער חלק ("בתוך כל אחד ואחד") שטייט בכלל נישט — נישט ביים אלשיך און נישט אין קיין מדרש. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן באופן כללי, נישט אונבאדינגט אין יעדן איינצלנעם מענטש.
די קשיא אויף דעם "תירוץ"
דער גאנצער "תירוץ" אז השראת השכינה איז באדם (נישט אין בנין) איז נישט קיין תירוץ. ווייל אויב דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין אין א משכן וואס איז א מצוה בפירוש אין תורה — איז דאך קל וחומר אז ער קען נישט שורה זיין אין א מענטש, וואס איז א "חומר מלא צואה"! דאס לייזט נישט דעם פראבלעם, עס מאכט עס נאר ערגער.
---
דער יסוד: השראת השכינה איז א דבר שבדעת
דער ענטפער
השראת השכינה איז נישט אין גשמיות — נישט אין עצים ואבנים, און נישט אין פלייש און בלוט — נאר אין דעת, אין כוונה, אין אמונה.
ראיה פון ספר תורה שכתבו מין
דער רמב"ם פסק'נט אז א ספר תורה וואס א מין האט געשריבן ישרף. פארוואס? די אותיות זענען די זעלבע יו"ד ה"א! דער חילוק איז: דער אייבערשטער איז שורה נישט אין די פיזישע אותיות נאר אין דער כוונה — ווען מען שרייבט לשמו, בקדושה, בכוונה. אן כוונה איז עס גארנישט ווערט. קדושת הדברים אן כוונה האט נישט קיין קדושה.
אפליקאציע אויף דעם משכן
אין דעם משכן אליין איז אויך די השראת השכינה תלוי אין דעת ואמונה פון כלל ישראל:
- בצלאל'ס כוונות ביים בויען האבן נישט "אריינגעלייגט" קדושה אין די עצים ואבנים פאר אייביג
- יעדן טאג דורך עבודת הכהנים — קרבן תמיד, "אש תמיד תוקד על המזבח" — מיט זייערע כוונות איז מען ממשיך די השראת השכינה
- אויב מען הערט אויף צו גלייבן אין דעם מקדש — איז דער מקדש גארנישט ווערט
עס איז נישט קיין סתירה צווישן די צוויי פשטים
"מקדש בלב" און "מקדש במעשה" איז די זעלבע זאך. דער פיזישער משכן פונקציאנירט נאר דורך דעם דעת און אמונה פון כלל ישראל. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן — און דאס איז אויך דער פשט אויפן פשוט'ן משכן.
---
דער משל פון "וואוינען" — אלעס איז בדעת
וואס הייסט "ושכנתי"?
"ושכנתי" מיינט כפשוטו וואוינען (ווי דער זוהר טייטשט: "לדירה ביניהון").
וואס הייסט "איך וואוין אין ניו דזשערסי"? איך זיץ דאך נאר אין מיינע ד' אמות! דער ענטפער: וואוינען אין א שטאט איז א דבר שבדעת. ווען איך טראכט ווי איך וואוין, טראכט איך פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים, פון דער סביבה.
צוויי מענטשן קענען וואוינען אין די זעלבע גשמיות'דיגע שטאט — איינער וואוינט דארט און איינער נישט. איינער איז א אזרח (סיטיזן) און איינער איז א גר (פרעמדער). דער חילוק איז: וואו זיין מחשבה איז. איינער'ס מחשבה איז נעבן דעם בית המדרש, דער אנדערער'ס מחשבה איז נעבן דארט וואו מען שפילט קארטן — ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט, הגם ער לעבט אין דער זעלבער גשמיות.
דער יסוד: "וואוינען" — אויך ביי דעם אייבערשטער'ס "ושכנתי" — איז א דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.
דער פשוט'ער טייטש פון "ושכנתי בתוכם"
אן איד אין מדבר האט געטראכט: "דא איז מיין הויז, דארט וואוינט ראובן, דארט לוי, דארט קהת, דארט גרשון — און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט איז די שכינה'ס הויז." דאס איז דער פשוט'ער טייטש — דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. אבער דאס איז מצד דעם דעת פון דעם מענטש — דער מענטש ווייסט און טראכט אז דער אייבערשטער וואוינט דא נעבן אים.
---
די נפקא מינה למעשה: ווי "ידיעה" טוישט א מענטש
דער רמב"ם'ס יסוד
דער רמב"ם (אנהייב הלכות דעות): א מענטש פירט זיך אנדערש ווען ער איז אליין ווי ווען ער איז מיט אנדערע, כל שכן פאר א מלך גדול.
דער חידוש: דאס מיינט נישט אז ער ציטערט פאר דעם מלך. דער מלך מוז נישט אקטיוו דרוקן אויף אים. בלויז די עקזיסטענץ פון דעם מלך אין זיין מרחב, די ידיעה אז ער איז דא, מאכט אז יעדע תנועה ווערט אנדערש.
דער פסיכאלאגישער מכניזם
- א מענטש טוט עפעס בצנעה — ער מיינט אז ער איז "שטארק" און וועט זיך נישט טוישן אויב אנדערע געפינען אויס
- אין ריאליטי — ווען עס ווערט נתגלה, כמעט אלעמאל טוישט זיך זיין פירונג, אפילו 50-80%, אן ער זאל עס באמערקן אדער צוגעבן. עס געשעט "בדרך ממילא" — בלויז דורך דעם וואס אנדערע ווייסן
- דאס איז נישט ווייל ער האט מורא — עס איז א סובטילערער כוח: די בלויזע ידיעה אז יענער ווייסט, מאכט א גרויסע חילוק אויף אלע מעשים
דער עיקר חידוש
דער עולם מיינט אז דער רמב"ם'ס משל מיינט: שטייסט פאר א מלך — ציטערסט, קוקסט אריין אין הלכה ווי מ'דארף זיך פירן. ניין — נישט "על ידי זה" (נישט דורך א בוואוסטזיניגע תהליך פון יראה). נאר: "על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט" — בלויז דורך דעם וואס איך בין מכיר אז איך בין בפני המלך — פיר איך זיך ממילא באופנים של מלכות.
דאס איז דער כוח פון "ושכנתי בתוכם" — ווען א איד ווייסט (דעת!) אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אים, טוישט עס ממילא זיין גאנצע פירונג.
---
דער מושב לצים — א מופת ווי סביבה ווירקט דורך דעת
דער פסוק "במושב לצים לא ישב" (תהלים א) איז א מופת: ווען א מענטש זיצט צווישן לצים, דארף ער נישט באוואוסטזיניג באשליסן "איך וויל זיך פירן ווי א לץ." פון דער עצם ישיבה — פון דער ידיעה אז ער איז דארט — הייבט ער אן זיך צו פירן ווי זיי. ס'געשעט פון זיך אליינס, דורך דעם דעת.
דער חילוק צווישן באוואוסטע בחירה און אמת'ע שינוי
- באוואוסטע בחירה: ווען א מענטש ווייסט אז ער איז נישט אזא טיפ, אבער ער טוט זיך אן א "היט" כדי צו געפעלן עמיצן — דאס איז א פאלשע בחירה, באזירט אויף חיצוניות. דאס איז נישט ער.
- אמת'ע שינוי דורך דעת: ווען א מענטש ווייסט אז דער מלך איז דא, גייט ער ממילא א מלכות'דיגע היט — נישט ווייל דער מלך האט געהייסן, נאר ווייל ער שטייט פאר'ן מלך. "לא פחות ולא יותר."
דער עיקר חידוש: די בחירות וואס א מענטש כאפט נישט — די אומבאוואוסטע שינויים — זענען מער וועגן וואס ער איז ווי די באוואוסטע בחירות.
---
ראש השנה vs. אדר — צוויי מאדעלן פון שינוי
ראש השנה — שינוי דורך יראה, צמצום, עצבות
ראש השנה מיינט: דער אייבערשטער קומט מיט א געוויסע לבוש — "חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט." מענטשן גייען תשובה טון, אבער דאס האט א טעם פון יראה, צמצום, עצבות — "בעצב תלדי בנים", "דבריך מעטים." מ'זאגט אסאך ווערטער, אבער די פירות זענען זייער ווייניק. מ'טוישט זיך בפירוש — דורך באוואוסטע בחירה.
חודש אדר — שינוי דורך שמחה, מנוחה, נוכחות
אסאך אידן זאגן "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס" — און מיינען דערמיט אז מ'טוישט זיך נישט. אבער דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער איז דא!
דער חילוק איז: נישט אז "ער האט דיך ליב" — נאר "ער איז דא" — "ושכנתי בתוכם", די נוכחות השם, די שכינה.
"שכנתי" איז א לשון מנוחה — נישט קיין שטרענגע בליק, נישט קיין שמייסן. ער איז פשוט דא. און ווען א מענטש טאנצט מיט שמחה אז דער אייבערשטער איז דא — ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. "נישט אין איין טאג, ולא יומים" — אבער מיט אמאל זעט ער: ער איז א געטליכער מענטש. קומט ניסן, קומען נסים נגלים — ער איז שוין א געטליכער מענטש.
---
דער מסקנא
"פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס."
דער גאנצער תוכן פון "ושכנתי בתוכם" איז: די נוכחות אליין — דער דעת אז ער איז דא — איז דער מקור פון אלע שינויים, אן באוואוסטע בחירה, אן עצבות, דורך שמחה און מנוחה. דער פיזישער משכן און דער "משכן בלב" זענען איין זאך — ביידע פונקציאנירן דורך דעת, דורך אמונה, דורך די ידיעה אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה און השראת השכינה
פסוק: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
א. ריבוי הפרטים אין פרשת המשכן – א סימן פון שמחה
די פרשה ליינט מען כמעט אלעמאל אנהייב חודש אדר. ס'איז ידוע אז ס'איז א לאנגע פרשה; אין אנדערע ווערטער, ס'שטייט דארט זייער אסאך דעטאלן. אסאך מאל פלעגט זיין אזא זאך – פאר איך האב געכאפט אז ס'הייבט זיך שוין אן דער קשר – פלעגט זיין אזא זאך אז מ'נודזשעט זיך אויף די אריכות הפרטים פון די פרשיות פונעם מדבר, סיי פונעם משכן; ס'שטייט יעדע זאך, און ס'שטייט נאכאמאל און נאכאמאל.
איך האב געזען אז דער רבינו בחיי שרייבט, אז פון אנהייב ביז'ן סוף פרשת המשכן שטייט צוויי הונדערט און אכט און פערציג (248) מאל דאס ווארט "וְעָשׂוּ" אדער א לשון עשיה, קעגן די רמ"ח מצוות עשה. ס'איז זייער א גרויסער חשבון [number]. איך האב נישט געציילט צו זען וויאזוי ער האט גערעכנט, אבער ס'איז גאר א גרויסע צאל; ס'שטייט זייער אסאך מאל, זייער אסאך באריכות.
דער ערשטער טייטש פון דעם – איך האב געהערט נעכטן א שיעור פון רבי אלחנן ניר, האט ער מסביר געווען אז מ'זאגט "משנכנס אדר מרבין בשמחה". האט ער געטייטשט (ער האט עס נאכגעזאגט פון א חסידיש ספר, איך האב נאר נישט געכאפט פון וועם), אז שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי.
אזוי ווי יעדער איינער פארשטייט, די ערשטע שמחה אויף די וועלט, די ערשטע ברכה, די ערשטע שמחה איז: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). זיך מערן – דאס איז די חביבות, די גרעסטע שמחה. די שמחה פון א מענטש איז אלעמאל ווען ער איז מוליד קינדער, די קינדער זענען מוליד נאך קינדער, ער האט א חתונה – ס'איז די גרעסטע שמחה, ווי די גמרא זאגט.
שמחה אליין איז די תכונה וואס הייסט אין חסידישע ספרים "ריבוי והתפשטות" – אז מ'גייט זיך ארויס, אז מ'איז נישט בצמצום. די היפך [opposite], וואס הייסט עצבות, הייסט א צמצום. אז איינער האט נישט קיין קינדער, אז איינער איז בבחינת מצרה, בבחינת עצב, איז ער זיך מצמצם, ער איז צוקוועטשט. שמחה איז אז מ'איז ברייט, מ'איז אפן.
ב. שמחה ברענגט דיבור, עצבות ברענגט שתיקה
מ'זאגט אז ס'איז דא אזא זאך אז מ'קען מאכן פריה ורביה שלא בשמחה, אזוי ווי די קללה פון אדם הראשון איז געווען "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), אז אפילו די גרעסטע דבר של שמחה קומט אלעמאל מיט א גרויסן צער. דער אמת איז, אז אפילו די גרויסע שמחה פון פורים האט זיך אנגעהויבן מיט א "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", מיט א צער, מיט די צרה פון המן, די אלע מצבים פון מצרה. אבער די "מרבין בשמחה" איז טאקע אז מ'גייט ארויס די שמחה, וואס דאס איז אליין די שמחה פון די ריבוי – די שמחה פון דעם "אסאך זיין", אסאך מאכן, מאכן נאך און נאך און נאך.
אויב אזוי פארשטייען מיר אויך דעם דין אז "אבל אין לו פה" [אן אבל האט נישט קיין מויל], אן אבל רעדט ווייניג. ווען מ'זאגט אז מ'כאפט א צמצום, א יראה, אזוי ווי ס'שטייט אין קהלת (ה, א): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
מיר האבן געלערנט די וואך אין רמב"ם הלכות יסודי התורה: יראה איז דער פשט "אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". דער אייבערשטער פירט די הימל, דער אייבערשטער איז נאך העכער פון די הימל, ער איז אזוי ריזיג און גרויס, און דו ביסט דא אויף די ערד, א קליין מענטשעלע – איז ער רעדט נישט אזוי פיל. כאפט ער, ווי מ'זאגט, א "נרתע לאחוריו", ער גייט צוריק; דעמאלט רעדט ער ווייניג, דעמאלט זאגט ער קוים איין ווארט, דעמאלט איז ער פארמאכט אזוי ווי אן איי, ער זאגט נישט.
* סוד ה"אלם": אן איי איז א בחינת איבר, יא? וואס הייסט אין קבלה "אלם". שמות פון אלם (א-ל-ם) – אן די י' פון אלקים איז אלם. מ'קען נישט אפילו זאגן דעם אייבערשטנס נאמען, מ'קען נישט רעדן. אז מ'קען נישט רעדן, דאס איז בחינת צמצום, דאס איז בחינת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".
* אז מ'האט קינדער, מ'קען נישט פול רעדן וועגן זיי, מ'קען נישט קלאר רעדן וועגן וואס איז די שמחה וואס איז גורם צו די לידת הבנים. ס'איז דא א יצר הרע אריינגעמישט אין דעם. א גבר פילט זייער א התפשטות, אבער ס'איז נישט געמאכט אז מ'קען ערנסט רעדן וועגן דעם. ווען מ'רעדט וועגן דעם הייסט עס "נבל פה". וואס איז נבל פה? וואס איז שלעכט? ס'איז דאך א כח החיים, ס'איז דאך א כח היצר, ס'איז דאך א געוואלדיגע זאך! נאר ס'שטייט אזוי, אז ווען מ'רעדט מיט דעם, פארשטייט מען עס נישט. ס'איז דא עפעס א קליפה אויף דעם, ס'איז דא עפעס א פראבלעם מיט רעדן וועגן דעם. נישט ווייל ס'איז נישט קיין גוטע זאך, נאר ווייל אונז געבן עס נישט ארויס בשמחה. ווען מ'רעדט וועגן דעם ווערט אן עצבות. אזוי איז די טבע (מ'קען נישט יעצט אריינגיין פארוואס, ס'איז נישט מיין היינטיגע נושא).
אבער ווען מ'קען רעדן – שמחה איז א זאך ווען מ'קען רעדן, מ'רעדט אסאך.
* ביי א חתן זאגט מען זיבן ברכות. זיבן ברכות איז א לשון ריבוי, "שבע ברכות". "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה".
* א שמחה, די שמחת הנישואין, די שמחה פון יעדע זאך דארף זיין מיט א ריבוי דיבורים. "אגרתא דבי הילולא מילי" (ברכות ו:), יא? דער שכר פון א חתונה איז די ווערטער.
* "אגרתא דבי תנחומין שתיקותא", שטייט אין די גמרא. אין א בית תנחומין, אין א בית אבל, אין א בית מספד – שווייגט מען. דאס איז דער נושא פון שווייגן.
* "אגרתא דבי הילולא מילי" – ווען ס'איז דא א הילולא רעדט מען, ס'איז אסאך ווערטער, אסאך ברכות, אסאך דברי שבח, דברי שמחה.
דאס איז די בחינה, אזוי ווי מ'זעט פשוט די בחינה ווען א מענטש איז פרייליך, רעדט ער אסאך, ער איז אפן, ער פארציילט, ער האלט נישט [צוריק]. ס'איז נישט קיין צמצום, ס'איז נישט קיין עצב. ווען א מענטש איז עצוב, רעדט ער נישט, "ודבריו מועטים".
ג. די שמחה פון השראת השכינה אין די פרטי המשכן
איז דאך פשוט, "אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן". "להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ", זאגט מען ראש חודש ניסן, יא? "יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (תהלים צו, י). ווען ס'קומט דער אייבערשטער מולך זיין אויף דער וועלט, ווען ס'קומט דער אייבערשטער שורה זיין, דאס איז דאך די גרעסטע שמחה.
איז אינטערעסאנט, ס'שטייט נישט לשונות פון שמחה. מ'דארף מדייק זיין (מ'וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט). ס'שטייט נישט אין פסוק "והרעו והיו שמחות גדולות". ס'איז דא פלעצער אין תנ"ך וואו מ'זעט אז ווען ס'איז געקומען [די שכינה]... אפילו דא אין דער תורה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט, כד). איינמאל וואו מ'זעט אז דער עולם איז געווען פרייליך – "וַיָּרֹנּוּ", זיי האבן געזונגען און געזאגט שירה ושבחות, זיי האבן ארויסגעשריגן מיט שמחה. דאס איז די לשון פון רנה, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", וואס שטייט ווען ס'איז געקומען די שכינה – איינמאל וואס ס'שטייט אזא לשון אין דער תורה.
און אין תנ"ך זעט מען מער מאל ווען ס'איז געקומען די שכינה, ביי שלמה המלך, און שפעטער אין אנדערע מאל, שטייט ווייטער: מ'זעט גרויסע שמחה, א ריזיגע שמחה, מ'זאגט "הודו לה'", מ'זאגט הלל, מ'זאגט דברי שירה ושבח. אסאך מאל הלל, און ס'איז אסאך ווערטער אסאך מאל איבערגעחזר'ט. אפילו יא, ס'איז נישטא נאך א זאך וואס מ'חזר'ט אזוי איבער אין הלל... מ'זאגט נאך און נאכאמאל.
דאס איז די תנועה פון שמחה. און די גרעסטע שמחה איז אוודאי די שמחת השראת השכינה, שמחה פון "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". און ס'שטייט אונז אפילו נישט איין מאל דאס ווארט שמחה.
וויאזוי ווייסט מען, וויאזוי פילט מען די שמחה פון די פרשה?
אז מען זעט וויפיל מאל די פרשה חזר'ט זיך איבער, וויפיל ער רעדט וועגן יעדע זאך עקסטער.
אזוי ווי איינער איז געווען ביי עפעס א הערליכער בנין [beautiful building], עפעס א געוואלדיגע נסיעה [trip] געהאט, עפעס א מורא'דיגע זאך, און ער הערט נישט אויף רעדן וויפיל אמות איז געווען צווישן דא און דארט, און וויפיל גאלד איז געווען אין דעם, און ער הייבט אן צו רעכענען פונקטליך.
מ'קען מיינען אז די פונקטליכקייט איז וועגן א צמצום, מ'דארף וויסן פונקטליך. ניין! די פונקטליכקייט איז ווייל ס'איז א חוויה, איך וויל רעדן פונקטליך וויפיל איז געווען, נישט פארפאסן קיין איין פרט; געווען אזויפיל גאלד און אזויפיל זילבער, און מ'האט געדארפט דרייצן אנדערע סארט מינים זאכן, וכו' וכו' וכו'.
דאס איז א תנועה של שמחה, און דאס איז בבחינת די שמחה פון "מרבין בשמחה", "מרבין בדיבור", "מרבין בשמחה".
פון דעם קען מען זען: מגילת אסתר האט די לענגסטע פסוקים. איך מיין אז איך געדענק – אויב איך געדענק גוט – איז דער לענגסטער פסוק אין גאנץ תנ"ך שטייט אין מגילת אסתר (אבער אויב איך מאך א טעות איז עס ערגעץ אנדערש). אבער ס'איז זיכער אז ווער ס'ליינט דעם סיגנאל, דעם סטייל פון די מגילה, זעט אז ס'איז זייער לאנג. יעדע פסוק נעמט זייער אסאך צייט צו ענדיגן, יעדע זאץ [sentence] – נישט יעדע פסוק, א פסוק איז דאך בעצם א זאץ, א חלק פון דיבור – יעדע זאץ איז זייער לאנג, ווייל ס'איז געווארן געשריבן און געמאכט מיט רוב שמחה, מיט רוב פשטות.
דאס איז די תנועה של שמחה בבנין המשכן. אין חודש אדר – אדר שטייט אין חסידישע ספרים איז א' דאר, א' דאר עליון של עולם, ב' דאר [דער אלופו של עולם וואוינט דא]. ער קומט וואוינען מיט אונז, וועגן דעם איז מען זייער פרייליך, רעדט מען אסאך.
עד כאן פשט הדברים.
ד. הקושיא הפילוסופית: ווי קען דער אין-סוף רוען אין א משכן?
יעצט, איז דא דאך א גרויסע קשיא, א גרויסער פראבלעם, אז מ'דארף רעדן וועגן דעם. מ'קען זאגן אז דאס איז טאקע דער צד יראה, ס'איז געשטעלט קעגן... אבער איך מיין אז ס'קען דאך נישט זיין. ס'איז נישט גענוג צו זאגן א תירוץ אז יא, ס'איז דא יראה, "הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם", ס'איז אמת, און מ'ציטערט פון דעם. נו, דארף דאך זיין עפעס א תירוץ, דארף דאך זיין עפעס א חילוק, דארף דאך זיין עפעס א הבנה, עפעס מסביר זיין.
שלמה המלך האט דאך געפרעגט א גוטע קשיא: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח, כז). דער אייבערשטער איז גרעסער פון די גאנצע הימל, ס'איז זיכער אז ער פיט [fit] נישט אריין אין א קליינעם משכן, אין א קליינעם מקדש. דאס איז דאך נאר א משל, יא? ס'איז דאך פשוט אז ווען מ'רעדט פון ווי גרויס די הימל איז, דער אייבערשטער פיט נישט אריין אין די הימל אויך נישט, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". דער אייבערשטער איז נישט קיין בגדר מקום בכלל, דער אייבערשטער איז נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, אויך נישט במקום; ער איז נישט למעלה ממקום, נאר למעלה ממדרגה.
און ווען מ'זאגט אז אויב אזוי, א קל וחומר אז ער פיט נישט אריין אין די משכן, מיינט מען צו זאגן ברוחניות, נישט בגשמיות. נישט אז ס'וואלט געווען א גרעסערע משכן, אדער ווען ס'וואלט געווען גרעסער פון די גאנצע וועלט וואלט ער געפיט. מ'מיינט דאך צו זאגן אז די מדרגת ההשגה, די מדרגות פון די כלים – וועלכע סארט כלים, וועלכע סארט הבנה, וועלכע סארט... אפשר איז דא אנדערע סארט הבנה, וועלכע סארט קליטה וואס ס'קען זיין וואס זאל מקבל זיין השראת השכינה – איז אויב די גרעסטע הימל קען נישט, איז א קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, אז א קליינע משכן קען נישט אנהאלטן דעם אייבערשטן. ס'איז דאך פשוט.
איז וואס איז די תירוץ אויף די קשיא? וואס איז די תירוץ?
ס'שטייט: "לא כאשר תחשוב", נישט אזוי ווי דו מיינסט, נאר "עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נו, אז ס'איז שווער פאר דיר די קשיא, זאגן מיר אז דער אייבערשטער וויל אז ס'איז א קשיא פאר מעשה. דאס איז ווייטער נישט שווער פאר די קשיא.
און בפרט, לאמיר ארויסהייבן, בפרט אויב מיר זאלן דיר זאגן אז השראת השכינה איז בלב אדם. מיר דארפן אן אנדערע ווארט, און לאמיר מאכן נאך א הקדמה.
ה. הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד
א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צום נקודה.
די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, עס שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
ס'ווייסט יעדער איינער די ווארט וואס דער ר' משה אלשיך ברענגט איז "שמעתי, שמעתי אומרים". מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי ווי ס'איז טייל פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא א סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. מדרש מיין איך צו זאגן, אן אלטער מדרש; ס'איז דא א נייערע מדרש, אויך א מדרש. אבער מיר וועלן דארפן פארשטיין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, וואס גייט דא פאר?
ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט ר' משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים" אז ס'שטייט נישט "בתוכו". דאס איז א פשוט'ע דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון די זעלבע דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כאילו "בתוכו" איז אין דעם משכן. אבער עס שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז דער אייבערשטער שוכן על המשכן, בתוך המשכן. ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט...
הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה היא דבר שבדעת
[המגיד שיעור]:
לאמיר דא מאכן נאך אן הקדמה, א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צו די נקודה.
הדיוק של האלשיך הקדוש: "בתוכם" ולא "בתוכו"
די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, ס'שטייט: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. ס'ווייסט יעדער איינער דאס ווארט וואס דער משה אלשיך ברענגט, "שמעתי אומרים" – מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי אין דעם נוסח פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא קיין סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. איך מיין צו זאגן אן אלטער מדרש, ס'איז נישטא א נייער מדרש, ס'איז אויך נישטא אזא מדרש. אבער מ'מוז דאך פארשטיין, "מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר", וואס גייט דא פאר?
ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט רבי משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים", אז ס'שטייט נישט "בתוכו". ס'איז דא אזא דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כביכול איך וועל שוכן זיין אין דעם משכן. אוודאי שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז אוודאי איז דא השראת השכינה אין דעם משכן, "בתוך המשכן". ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט "בתוכם".
און אוודאי איז ריכטיג, דאס איז דער טייטש, דער פשט איז אויך אז "בתוכם" איז טייטש נישט "בתוך המשכן" נאר "בתוך די אידן". האט רבי משה אלשיך געזאגט, אז פון דעם האט מען געלערנט טייטש אז עיקר השראת השכינה איז בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – נישט אין דעם בנין נאר באדם. און דער אלשיך גייט אריין אין א גרויסע חקירה צו דאס איז אמת; אפשר איז עס נאר בגלות אזוי, און באמת איז דא השראת השכינה ב"זה שער השמים", ס'איז א מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אפשר איז דער משכן געווען אזא בחינה, מיט אלע מיני חילוקים פון השראת השכינה אין דעם בנין און די השראת השכינה אין דעם אדם.
הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת השכינה יותר מבבניין?
אונז לאמיר פארשטיין אבער א פשוט'ע זאך. אזוי זאגט דער עולם נאך, דער עולם זאגט נאך אז מ'זאגט: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם", פירט מען אויס: "בתוך כל אחד ואחד". און דאס איז א זאך... דער צווייטער חלק שטייט בכלל נישט. אוודאי איז אמת אז "בתוכם" איז טייטש צווישן די אידן, נישט אין דעם משכן. אבער דא שטייט נאך אלץ נישט אז ס'איז "בתוך כל אחד ואחד". און אין די בפרטיות, נאר אפילו צווישן די אידן באופן כללי. דער אמת איז, כלפי לייגט ער דאך נישט ארויף אויף דעם קיין דיוק אין די פסוק, און אפילו דער אלשיך האט נישט אזוי געזאגט, נאר ס'קומט אזוי אויס פון זיינע ווערטער, אז אויב בסך הכל איז די השראת השכינה איז באדם, ווי איז באדם? טראכטן מענטשן אז ס'מיינט אין איין מענטש.
איז דא איז דא א זאך וואס איך וויל אויסרעדן. פשטות, לאמיר עס פארשטיין אזוי, דאס איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא. דער תירוץ פון "באדם" איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא: דער אייבערשטער אוודאי וואוינט נישט אין א הויז, און דארף נישט קיין קרשים און קיין ברעט און קיין מנורה און קיין שולחן צו עסן, וכולי וכולי, אזוי ווי מ'שטעלט אויס די משכן. דער אייבערשטער דארף דאס נישט. אלא מי דארף עס יא? מענטשן.
הערט איר? איז דאס א נארמאלער מענטש? א הויז דארף ער נישט, אבער מענטשן דארף ער יא? וואס מיינט דאס? איך דארף א מילתא דבדיחותא [א ווערטל]. ס'איז נישט קיין תירוץ אויף די קשיא. די קשיא איז נישט קיין קשיא, די תירוץ איז נישט קיין תירוץ. ס'קומט נישט דא אריין. ס'איז דאך א קל וחומר: אויב אין א משכן וואס איז שוין א מצוה, און ס'שטייט בפירוש אין די תורה אז מ'זאל מאכן א משכן, גלייבסטו נישט אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין? איז דאך א קל וחומר אז אין א מענטש – וואס מ'דארף טרעפן מיט רמזים און אין זוהר שטייט – איז א קל וחומר אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין! א מענטש איז דאך א חומר מלא צואה און אלע מיני זאכן. האסט אמאל אריינגעקוקט אין א מענטש'ס גוף? דארט איז דער אייבערשטער שורה? וואס מיינט דאס? אה, ס'מיינט עפעס אנדערש, יא? לאמיר פארשטיין.
יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה
אלא מאי, וואס מיינט עס? מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער איז שורה באופן מופשט, באופן של דעת. אזוי ווי ס'איז פשוט, האבן מיר געלערנט די וואך, האבן מיר געזען: "ספר תורה שכתבו מין ישרף" [גיטין מה ע"ב]. פארוואס איז ספר תורה שכתבו מין ישרף? ווייל ער פארשטייט נישט. ווען ער איז מקדש די שם, גלייבט ער נישט אז א שם איז א השראת השכינה, ס'איז א חלות השם הקדוש אויף דעם ספר. ער מיינט אז ס'איז סתם. דאס איז דער רמב"ם מיט קדושת הדברים. קדושת הדברים האט נישט קיין קדושה [מצד עצמם].
איי, ס'איז די זעלבע אותיות, ס'איז די זעלבע יוד מיט די זעלבע ה', מיט אלעס, אלעס שטייט פונקטליך? אהא, וואס האט ער געמיינט? דער אייבערשטער איז שורה אין די יוד און אין די ה'? דער אייבערשטער איז שורה אין די כוונה פון די יוד וואס ער מאכט לשמו! ער האט געשריבן בקדושה, ער האט געשריבן בכוונה, ער האט געשריבן דעם שם – יעצט איז דער אייבערשטער שורה, שורה שמו שם. איינער וואס שרייבט נישט מיט קיין כוונה, עס איז גארנישט קיין ווערט.
איז אין אנדערע ווערטער, וואס לערנען אונז פון דעם? אז די השראת השכינה איז א דבר שבדעת. איז א דבר שבדעת. אין אנדערע ווערטער, וויאזוי? על ידי מה? דאך, וועלכע כלי קומט דער אייבערשטער לשכון בתוך בני ישראל? נישט א זאך וואס מען קען זען מיט די אויגן.
ראיית הנס תלויה באמונה
אבער דאס איז געווען אן אש און אן ענן וואס מען קען אפשר זען מיט די פליישיגע אויגן? אויף דעם איז אליינס אפשר דא א חקירה, צו ס'איז ממש געווען א גשמיות'דיגע ענן אדער נישט. אבער אפילו ווען ס'איז יא דא א גשמיות'דיגע ענן און א גשמיות'דיגע אש, און "וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", אזוי ווי עס פירט זיך אויס ספר שמות [מ, לח]: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ", וואס זעט מען? ס'איז געווען קלאר אז דו קענסט זען, "כִּי עַין בְּעַין נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" [במדבר יד, יד], זאגט דער אייבערשטער. זייער גוט.
אבער וואס איז "עין בעין"? ס'איז דאך שוין גאנץ מיט א פליישיגע אויג. ווייל אויב א מין וואלט עס געזען, א מין קוקט און ער זאגט: "נו, א וואלקן. ס'איז נישט די ערשטע וואלקן. אקעי, א וואלקן דא נידעריגער. דאס איז נאך א נעפל. איך האב שוין טויזנט מאל געזען א וואלקן דא אויפן ערד. ס'איז נישט די ערשטע מאל. ס'איז נישט קיין גרויסע חידוש."
אה, אז א איד האט געגלייבט, האט ער פארשטאנען. ער קען זאגן אפילו ס'איז געווען בדרך נס, האט מען פארשטאנען. אבער וואס איז דער חילוק פון נס און טבע? ס'איז אויך נאר א דבר שבדעת. אז דו ווייסט נישט גארנישט, זעסטו צאלסט די זעלבע. אויפן בילד קען מען נישט זען אז ס'איז א נס. אלמאי, דא איז תלוי ועומד, ס'איז געבויט אויף א געוויסע אמונה אדער א געוויסער דעת וואס זאגט אז דא ליגט דער אייבערשטער, דא וואוינט דער אייבערשטער. ס'איז א דבר שבדעת.
אין סתירה בין "בתוכם" ל"בתוך המשכן"
אין אנדערע ווערטער, לאמיר צוריקגיין צו די פשוט'ע פשט פון די פסוק אויב אזוי. אויב אזוי, דארפן מיר דאך הערן אז ווען דער מדרש האט געזאגט אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן, איז דאס קודם כל דער ריכטיגער פשוט'ער פשט. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. אבער דאס מיינט נישט – מיר מוזן נישט אנקומען צו די צווייטע מסקנא וואס ער האט געזאגט, אז אויב אזוי פעלט נישט אויס דער משכן, אויב אזוי איז עס נאר אין די לב בני אדם און נישט אין די משכן. ווייל דער משכן איז אויך אין לב בני אדם.
וויאזוי איז דער אייבערשטער שוכן אין משכן? נאר דורך דעם וואס די אידן גלייבן, וואס די אידן זענען "וְיִקְחוּ לִי... לִשְׁמִי", אז מ'איז מקדש די משכן לשם ה' יתברך, לשם השכינה, דעמאלטס קומט דער אייבערשטער דארט. דאס איז דורך דעם. וועלן מיר פרעגן, וואס מיינט אז דער אייבערשטער קומט טאקע דארט? אפשר דארף מען נאך צולייגן נאך א נקודה, אבער על כל פנים, זעען מיר אז אין דער משכן איז אויך תלוי בלב בני ישראל, נישט אנדערש. און קען איך אלץ זיין אז ס'וואלט געווען א מעלה אז ס'זאל זיין א משכן מיוחד לשמו חוץ פון דעם וואס מ'קען גלייבן אז ס'איז בלב? און איך וועל מסביר זיין פארוואס.
וואס איז דער טייטש? אויב אזוי איז פשוט אז די צוויי תורות, די "בתוכם" און "בתוך ישראל", "בתוך לב ישראל", ס'איז אויך אמת אויף דעם פשוט'ן משכן. מ'דארף נישט קיין צווייטע סטעפ צו זאגן אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. און אויב אזוי איז עס נישט קיין בית המקדש. מיר מענטשן מיינען מקדש מיינט גשמיות, און דער אייבערשטער ליגט נישט אין גשמיות. ניין, ער ליגט אין דער רוחניות וואס ליגט אין דער גשמיות. דורך די כוונות המשכן, דורך דעם איז דער אייבערשטער שורה געווען אין דעם משכן. דורך דעם מיינט אז דורך דעם איז ער נאך אלץ שורה, יא. נישט פשט אז נאכדעם וואס בצלאל האט געמאכט די כוונות דעמאלט איז עס געווארן אין די עצים ואבנים. אין די עצים ואבנים איז ער קיינמאל נישט. אלעמאל, בתמידות דארף זיין ווען דו טוסט די עבודה פון דעם כהן. יעדן טאג, יעדן טאג מאכט ער א קרבן תמיד, דורך דעם איז ער משרה די שכינה אין דעם משכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", מיט דעם איז ער מחזיק די אש יעדן טאג, יעדע נאכט, מיט די עבודת הכהנים, מיט די כוונות פון די כהנים.
און אן הנאה, מ'קען איינער פרעגן לך א קשיא: אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע כוונות, אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע אמונה אין דעם, איז דער אייבערשטער אוועקגעגאנגען. אפילו ליגט ער אוועקגעגאנגען, איינער וועט פרעגן, האט עס א קדושה? יא, קדושת מקדש לשעת שמים. א מקום וואס מ'האט אמאל געגלייבט אז דארט ליגט דער אייבערשטער האט אויך א קדושה. אבער אויב מ'וועט יעצט אויפהערן צו גלייבן אין דעם מקדש, אויפהערן צו קוקן אויף דעם ווי א דבר קדוש, צו קוקן אויף דעם ווי א מקום השראת השכינה, איז דער מקדש גארנישט ווערט. ס'איז בכלל נישט קיין סתירה די צוויי פשטים פון מקדש בלב און מקדש במעשה, בעצים ואבנים. ס'איז די זעלבע זאך.
משל: מהי הגדרת "מגורים" בעיר?
אלמלא, דארף מען נאך ארויסברענגען, אויב אזוי פרעגן מענטשן, מיינע מענטשן: אויב אזוי קען איך דאך מאכן א מקדש נאר בלב, פארוואס פעלט אויס דער מקדש? "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" איז דאך פשטות טייטש. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – זיי זאלן מאכן פאר מיר א מקום מקודש לשמי, דורך דעם וועל איך וואוינען צווישן זיי. וואס איז דער טייטש? איבערטייטש? איבערטייטש איז אזוי, אז דא איז א אידישע מחנה, דאס איז דאך די מחנה ישראל פון די משכן אמת'דיג. יעדע אידישע שטאט האט א חן מקדש מעט. אונז לעבן אזוי, אונז כאפן עס נישט, מ'דארף עס ארויסברענגען.
א אידישע מחנה איז אזוי, אז א מענטש לעבט, א מענטש לעבט אין א שטאט, א מענטש לעבט אין א מחנה, אין א פלאץ צווישן אנדערע מענטשן, האט ער אין זיין קאפ אלעמאל א בילד פון ווי ער לעבט. במחשבה, ווי ער לעבט. במחשבה, יא. א מענטש איז נאר אלעמאל אין זיין הויז בגוף, אפילו נישט אין זיין הויז, אין דעם קליינעם ד' אמות. איך זאג אז א מענטש, יא, טראכט "ושכנתי בתוכם". מ'זאגט אז א מענטש וואוינט, "ושכנתי" איז לשון וואוינען, כפשוטו. דער זוהר, איך האב נאכגעקוקט דער זוהר אויף דעם פסוק, ווי ער ברענגט דעם פסוק, טייטשט ער אלעמאל "לדירה ביניהון", אזוי ווי דער תרגום, "לדירה", געוואוינט. טייטשט ער אלעמאל וואוינען, כפשוטו, אז איך זאל וואוינען. מ'זאגט מ'רעדט, "ושכנתי" הערט זיך פיין, שכינה, רעדען, דאס איז א שיינע הויכע ווארט. "ושכנתי" פשט איז אז איך וועל וואוינען צווישן ענק. "לגור בתוכם", כביכול. "לגור" איז אפשר אן אנדערע לשון, שטייט "ושכנתי". אבער עס שטייט אויף א מענטש אויך לשון שכינה, אויף אזא, עס איז דאך דא א שכן הייסט עס, איינער וואס וואוינט נעבן דיר. יא, איך געדענק נישט צו ס'איז דא א הוכחה אויף א מענטש ערגעץ אין די תורה וואס זאגט די זעלבע לשון שכינה. שכינה איז נישט קיין לשון מיוחד דווקא. איינער וואס וואוינט צווישן אנדערע, דאס איז א שכינה.
אין אנדערע ווערטער, וואס מיינט עס אז איך זאג אז א מענטש וואוינט אין א שטאט? איך וואוין דא אין ניו דזשערסי. וואס הייסט איך וואוין אין ניו דזשערסי? איך וואוין אין... איך לעב אין מיינע צוויי אמות, דא יעצט זיץ איך דא לעבן דעם טיש, ממש דא, ד' אמות של אדם, אקעי. מיט וואסערע זין וואוין איך בכלל אין דעם שטאט? פשט איז, אקעי, קענסט זאגן ס'איז נאנט צו מיר, אקעי. אבער מיט וואס... אין וועלכע זין וואוין איך אין די גאנצע שטאט? א מענטש איז א בירגער פון א שטאט, אדער א בירגער פון א לאנד. איך בין... איך וואוין אין אמעריקע, איך וואוין אין ארץ ישראל, איך בין אן ארץ ישראל'דיגער. וואס הייסט? וואס מיט וואס?
דער תירוץ איז אז דאס איז בדעת. ווייטער א דין אין דעת. כמעט אלעס וואס מענטשן טוען גייט דורך זייער דעת. א מענטש איז דאך א בעל דעת, א מענטש איז דאך א נשמה. וואס הייסט בדעת? אז ווען איך טראכט ווי וואוין איך, טראכט איך פון די אלע הייזער ארום, פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים וואס איז דא ביי מיר אין געגנט, פון די גראסערי, פון די... עס קענען זיין צוויי מענטשן וואס וואוינען אין די זעלבע שטאט, איינער וואוינט דארט און איינער וואוינט נישט דארט. ער איז א גר און ער איז אן אזרח. ער וואוינט נישט דארט, ער טראכט נישט פון דעם ווי זיין שטאט, אדער די שטאט טראכט נישט פון דעם ווי זיין, עס קען זיין פון ביידע זייטן. ער טראכט נישט, ווען זיין מחשבה איז ער נישט נעבן א שכן פון די בית המדרש, זיין מחשבה איז ער א שכן פון דארט ווי מ'שפילט קארטן נעבן. ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט. הגם ער לעבט אין די זעלבע גשמיות, ער וואוינט אבער אין אן אנדערע שטאט. זאל וואוינען אין א פלאץ, ער זאל דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.
דאס איז א פארמירטע טראנסקריפציע פון דעם דריטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קעפלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט צוגעלייגטע מקורות און באמערקונגען אין קלאמערן, אבער דער אינהאלט איז געבליבן גענוי ווי אינעם אריגינעלן רעקארדירונג.
---
סטעפ 3: די נפקא מינה למעשה – "ושכנתי בתוכם" און די השפעה פון דעת
ו. די דעת פון "ושכנתי בתוכם": דער אייבערשטער וואוינט דא
ס'מוז זיין אז דער איד זאל טראכטן – אוודאי מצד דער אייבערשטער איז ער אויך דא, אבער מיר רעדן יעצט מצד דער איד, מצד די דעת פון דער איד. איך טראכט: "וואו וואוין איך? אקעי, איך וואוין אין אזא שטאט, ס'איז דא די מחנה לויה און מחנה ישראל. יא, דא איז דא ראובן, און דארט איז דא לוי, יששכר, יהודה, און אלע וואוינען, יעדער אין זיין געגענט. און בתוך [אינעווייניג אין] יעדע שבט האבן זיי אויך געוואוינט, בתי אב, און אזוי ווייטער. איך בין משפחת השמעוני, און משפחת העזרי וואס וואוינט פון אזוי ווייטער. און נעבן מיר וואוינט לוי, דארט וואוינט קהת, דארט וואוינט גרשון, דארט וואוינט מררי. און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט וואוינט די שכינה."
דאס זאגט ער, אז ער טראכט אין זיין קאפ: "וואו וואוין איך? דא איז מיין הויז, דארט איז אהרן'ס הויז, דארט איז משה'ס הויז, און דארט איז די שכינה'ס הויז – מקדש." אה, די שכינה וואוינט מיט אים! ער איז אין די זעלבע שטאט ווי איר. "ושכנתי בתוכם" – די שכינה וואוינט צווישן ענק. דאס איז א פשוט'ע טייטש.
אוודאי, אויף דעם דארף מען בויען א הויז, און ס'איז מקודש זיין לשמו במחשבה. יא, די אידן און די כהנים, און די גאנצע סדר נדבה, זיי זענען מקדיש צו זאגן: "דאס זאל זיין די שכינה'ס הויז." און דעמאלט זאלן אידן וויסן אז "וידעו כי אני שוכן בתוכם". "לדעת כי אני ה' המקדשם" – ס'שטייט אסאך לשונות, זיי זאלן וויסן, לשון פון דעת, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
"בתוך בני ישראל" מיינט כפשוטו: דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. נישט מצד "כאילו" דער אייבערשטער האט א הויז, נאר מצד די דעת פון די מענטשן, אז די מענטשן זאגן: "אה, דא איז מיין הויז, און דארט איז דער אייבערשטער'ס הויז." דארט איז די שכינה'ס הויז, דאס וואס זיי זאגן, דאס איז פשוט טייטש "ושכנתי בתוכם".
ז. "אוהל שוכן באדם" – השראת השכינה אין גוף האדם
יעצט, די איינע זאגן, מ'קען דאס טון בדעת. אקעי, אבער דעמאלטס וואוינסטו נישט, דעמאלטס האט נאך די שכינה נישט אראפגעקומען מיט די זאק און טאשן, דעמאלטס איז ער נאך בעליונים מיט דיין דעת. א מענטש קען אוודאי – דו ווייסט וואס דער אלשיך זאגט, אז ס'איז השראת השכינה באדם, ער ברענגט דעם פסוק "אוהל שוכן באדם" [תהלים ע"ח, ס']. ווייטער, איך ווייס נישט אויב ס'איז פשוט טייטש, אבער ס'איז שוין אונטער, ס'איז א דרש קרוב לפשט: "אוהל שוכן באדם", אז דער אייבערשטער איז משכין זיין אוהל באדם, אין די איברים פון דעם מענטש.
אדער ווייטער, אויב א מענטש טראכט, אז ס'שטייט אין די גמרא "כאילו קודשא שורה בתוך מעיו" [תענית י"א ע"ב], די קודשא בריך הוא, יא, די שכינה איז שורה בתוכו. איז ווייטער, וואס איז די טייטש? ס'דארף זיין עפעס א פלאץ. איך זאג דא א "בייע" [א געדאנק], און מ'קען זאגן "מולקולא דכבודא", אבער ס'איז שווער פאר אונז צו טראכטן אזוי, ווייל איך וואוין דאך דא.
זייער גוט, אויב א מענטש קען לעבן אין אזא יחידה, "לאז איך וואוין נישט", איז אוודאי איז ער שוכן בתוך בני ישראל. אויב א מענטש נישט, אבער מ'דארף האבן עפעס א מקום בלב:
* תפילין: לייגן תפילין, און זאגן אז דער אייבערשטער איז "שמי", יא, "שם ה' נקרא עליך" [דברים כ"ח, י'], זיין שמי, דער אייבערשטער ליגט אויף מיינע תפילין וואס איך לייג אינדערפרי. זייער גוט, יעצט האסטו א פלאץ אין דיין גוף וואו די תפילין איז, ממש השראת השכינה בגוף, דאס איז די מצוה.
* ציצית: אה, יעצט וועסטו זאגן, דער אייבערשטער איז אין די ציצית און נישט אין די אלע בגדים וואס א מענטש גייט? אוודאי איז ער. אבער אונז רעדן דאך אונזער דעת, און דו דארפסט דאך האבן א פלאץ וואס דו קענסט זאגן: אזוי ווי איך האב א העמד, אזוי האב איך א ציצית. אזוי ווי איך האב א קאפ, האב איך א תפילין של ראש. וואו איז דא תפילין של ראש? נישט נאר "על הראש".
* מחשבה: ווייטער, איך האב עפעס מחשבה, וואו איז דער אייבערשטער שוכן ביי מיר? אינדערפרי זאג איך "שמע ישראל ה' אחד", דארט איז דער אייבערשטער אין מיינע מחשבות.
דאס איז די טייטש "ושכנתי בתוכם".
ח. די נפקא מינה למעשה: פארוואס פעלט אויס די ידיעה?
יעצט, איך וויל מסביר זיין אביסל בעסער וואס די נפקא מינה למעשה דערפון. סטעפ 3 [דריטער טייל], דאס איז די צווייטע סטעפ פון מיין שיעור. איך האב גערעדט קודם וועגן שמחה, און איך האב גערעדט יעצט אז ווי אזוי די "אוהל שוכן באדם", "ושכנתי בתוכם", און "בתוך הבנין" איז נישט קיין סתירה, ווייל אלעמאל איז עס על ידי דעת.
יעצט וויל איך אביסל מסביר זיין בעסער אויף די בעיס [יסוד] פון די סטעפ 2 וואס זיי האבן געזאגט, אז די דעת "ושכנתי בתוכם" איז די טייטש אז איך זאג אז דא איז דער אייבערשטער'ס הויז. איך וויל מסביר זיין וואס דאס מיינט, למאי נפקא מינה? ווייל דא איז דער אייבערשטער דאך סיי ווי סיי איבעראל. מ'טראכט: "אקעי, דער אייבערשטער וואוינט דארט, וואס האט עס מיט מיר? אה, איך דארף קומען צו זיין הויז, איך דארף אים ברענגען א קרבן, איך האב עפעס צו טון מיט דעם." אבער וואס האט עס שייכות צו טון? וואס איז ער וואוינט ער דא? למאי נפקא מינה? איך מוז דאך האבן א נפקא מינה.
ט. דער יסוד פונעם רמב"ם: התנהגות "לפני מלך גדול"
אויף דעם וויל איך מסביר זיין, איך וויל נאר דאך זאגן וואס דער רמב"ם זאגט, וואס דער רמב"ם ברענגט אין סימן א' [באמערקונג: דער רמ"א אין שולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א' ברענגט דאס בשם הרמב"ם אין מורה נבוכים ח"ג פנ"ב], און ס'איז גאר א טיפע ווארט, מ'דארף עס ארויסהאבן וואס ער זאגט.
דער רמב"ם הייבט אן זיין פרק דארט: "אין ישיבת..." – איך געדענק נישט, איך האב פארגעסן די לשון. אבער מ'דארף נישט די לשון, די שכינה איז נישט שורה אין די לשון, די שכינה איז שורה וואס מ'געדענקט אין הארץ. ס'איז נישט דומה די ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו ווען ער איז אליינס, אדער ווען ער איז מיט – לאמיר זאגן פשוט – ווען ער איז מיט אנדערע מענטשן.
לאמיר ארויסברענגען דעם ווארט. אסאך מאל מענטשן מיינען: איך טו א געוויסע זאך, איך פיר זיך אין א געוויסע מנהג. אוודאי אויב אנדערע מענטשן וועלן אויסגעפינען, אדער למשל אויב דער רב וועט אויסגעפינען, אויב עפעס א קנאי וועט אויסגעפינען, אויב עפעס אן "עמך יוד" וועט אויסגעפינען, א געוויסע מענטש וועט אויסגעפינען, און זיי וועלן קומען שרייען אויף מיר, זיי וועלן מאכן א נפקא מינה – איז דא א פראבלעם. איך וועל זיך מוזן צושטעלן צו זיי, אדער איך וועל זיך מוזן מסנגד זיין צו זיי, אדער איך וועל זיי מוזן אנפייפן, איך וועל מוזן עפעס טון. ביז דערווייל, טו איך אליינס, איז נישט קיין נפקא מינה.
י. די פסיכאלאגיע פון "בצנעה" און די השפעה פון א צווייטנס בליק
און א מענטש קען טראכטן – לאמיר טראכטן, א מענטש אסאך מאל: "איך בין א שטארקער מענטש, איך ווער נישט נתפעל פון וואס מענטשן זאגן, וואס מענטשן טוען." סאו [אזוי] איך זיץ אינדערהיים אין א געוויסע וועג, איך פיר זיך אין א געוויסע וועג, איך זאג געוויסע זאכן, איך לערן געוויסע וועגן, איך דריי זיך מיט געוויסע מענטשן. אוודאי, ביז דערווייל ווייסט קיינער נישט. קיינער ווייסט נישט. אבער ער שטעלט זיך פאר: "טאמער איינער וואלט אויסגעפינען, ווען מיין רבי וואלט אויסגעפינען, ווען דער רב וואלט אויסגעפינען – איך וואלט נישט געטוישט וואס איך טו. איך בין א שטארקער מענטש, איך טו וואס איך האלט אז ס'איז ריכטיג, איך פרעג נישט יענעם רשות, איך וואלט זיך נישט געטוישט, איך וואלט געטון ווייטער די זעלבע זאך."
נו מילא, למשל, סאמטיים [אמאל] איז דא א שמירה, למשל, ס'איז דא אן ענין פון בצנעה, ס'איז דא אזעלכע הלכות, ס'איז דא זאכן וואס ס'שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, ס'איז נישט גוט, ס'שעדיגט פאר זיי צו טון ברבים. זאגט דער מענטש, טענה'ט א מענטש, טראכט א מענטש: "איך האב א מין הבנה אז ס'פעלט מיר, איך האב נישט די פראבלעם. דאס וואס שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, כדי איך ווייס, מ'זאל נישט האבן קיין מחשבות זרות, מ'זאל נישט מיינען ימים, אמאל יענער שטערט – דאס איז א פראבלעם פאר מענטשן וואס ווערן נשפע פון אנדערע מענטשן. איך בין נישט אזא מענטש וואס ווערט נשפע פון אנדערע מענטשן, נו, איך האב נישט קיין חילוק צו איך טו עס ברבים, צו איך טו עס בצנעה, ס'איז אלץ די זעלבע זאך."
יעצט, אין ריאליטי [מציאות], אן אינטערעסאנטע זאך, קוקט מען אריין, זעט מען: ס'הייבט זיך נישט אן. אלעמאל, נאכדעם וואס דער מעשה ווערט נתגלה, טוישט זיך עפעס אין די בעהעיוויער [אויפפירונג] פון דעם מענטש. אפילו ווען ער פייפט זיך אן, אפילו ווען – נישט אפילו ווען, דווקא ווען ער פייפט זיך אן. ער פייפט זיך נישט אן, איך פשוט, מיר רעדן נישט פון יענעם מענטש, דער אנפייפער, דער וואס זאגט "איך בין נישט גורס דיר, איך האב נישט קיין חילוק, יעדער איינער האט געהערט אז איך טו אזוי, איך טו עס ווייטער. זיי האלטן אז ס'איז נישט גוט, זאלן זיי האלטן." נאך אלץ טוישט זיך עפעס, און געווענליך דרך א געווינדעלטע ביסלעך, אפילו ווען ער איז בכלל נישט מכיר, אפילו ער איז זיך מכחיש די גאנצע וועג. געווענליך טוישט ער, צום סוף פירט ער זיך פונקטליך ווי יענער האט געוואלט אז ער זאל זיך פירן, אדער נישט פונקטליך, 80 פראצענט.
געווענליך, אזוי גייט געווענליך, אפילו אז א מענטש זאגט – איך האב שוין געזען, איך בין מתבונן געווען אין אסאך קעיסעס [פעלער] פון אסאך ענליכע זאכן – אפילו א מענטש זאגט... א מענטש ווערט למשל, יעדע נייע זאך, ער ווערט א חסיד פון א נייע רבי, אדער ער האט געטראפן א נייע עבירה צו טון אדער א נייע מצוה. אנהייב שעמט ער זיך, ער טוט עס בצנעה, און שפעטער, אה, אמאל צום סוף איז עס נתגלה. און אסאך מאל איז דא אנדערע מענטשן וואס זענען מתנגד צו דעם. אויב יעדער מענטש גייט לעבן לפני עיניהם, אין פראנט פון די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס זענען די אנדערע גרופע וואס זיי האלטן פון אים, דעמאלטס בלייבט ער אזוי. אבער אויב ער בלייבט אין זיין חלץ, אין זיין קבוצה, אין זיין קהילה, אין זיין פלאץ דארט וואו מען קוקט אזוי... שפעטער מאכט זיך אז דאס וואס זיי ווייסן, אויב ס'בלייבט לעולם ועד בצנעה, דעמאלטס קענען זיי זיך פירן לעולם ועד אזוי. אויב ס'געפינט אויס, ס'ווערט ריווילד [אנטפלעקט], ס'ווערט בפני העיניים, אין פראנט פון די אויגן פון אנדערע מענטשן – כמעט אלעמאל מאכט עס א חילוק.
איך זאג נישט אז הונדערט פראצענט הייבט ער אן צו טון וואס זיי עקספעקטן [ערווארטן], אבער ס'איז פופציג פראצענט, אכציג פראצענט אסאך מאל. און אן ער זאל באמערקן, אן ער זאל איינמאל זאגן: "קוק, איך האב מורא פון דיר, איך וויל נישט דו זאלסט וויסן, איך האב מורא פון דעם וואס דו זעסט, איך גיי טון אנדערש." אן ער זאל איינמאל דאס זאגן, בדרך ממילא געשעט אז דאס וואס די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס האלטן אנדערש איז אויף אים, דאס מאכט ער זאל זיך פירן כרצונם. דאס דארף מען אריינקוקן אין די מציאות און זען אז דאס מאכט זיך אלעמאל.
יא. די ידיעה אליין טוישט די מציאות
יעצט, מ'דארף זיך מתבונן זיין אין דעם מושג. וואס דאס מיינט איז, אז אונז זענען זייער איינגערעדט אביסל וועגן וואס איז גורם אונזערע מעשים. אונז זענען געווענליך נישט משים לב צו איידעלערע זאכן. אונז זאגן: "מיינע מעשים איז דאך מיין בחירה, דאך מיין חברים, דאך מיין רצון." אפילו אזעלכע זאכן איז גאנץ קלאר. אבער דאס וואס יענער קוקט, די אויג פון יענעם, סך הכל די הסתכלות – די הסתכלות מוז נישט זיין אז ער שטייט ביים פענסטער און קוקט, ס'מוז קענען זיין בידיעה. די ידיעה פון יענעם, אדער פון עפעס א דבר חיצוני, די עצם עקזיסטענץ [עקזיסטענץ] פון יענעם אין מיין מרחב, אין מיין פלאץ, אז ער איז דא, מאכט א חילוק אויף מיינע מעשים. נישט א קליינע חילוק, א גרויסע חילוק. ס'מאכט א חילוק אין אלעס.
"אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול." דער עולם מיינט אז דאס מיינט אז ער שטייט פאר א מלך, ציטערט ער. ער ציטערט, ער איז כפוף פאר יעדע תנועה. ניין, ער ציטערט נישט, דער מלך איז א קול מלך, ס'גייט אים נישט אן. אבער ער איז דארט. יעצט אז דער מלך איז דארט, ער מאכט אז יעדע תנועה מיינע איז אנדערש. נישט על ידי זה, נישט דורך עפעס א מואוומענט [באוועגונג] וואס ממילא האב איך מורא פון דעם מלך, ממילא קוק איך אריין אין ספרי הלכה וואס שטייט די אימת המלכות וויאזוי מ'דארף זיך פירן, און איך פיר זיך אזוי. נישט על ידי זה. על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט, וואס איך בין מכיר, איך זע אז איך בין בפני המלך, פיר איך זיך באופנים של מלכות, בפני המלכות.
שיעור פרשת תרומה - חלק ד'
נושא: כוחה של "ידיעה" והשראת השכינה מתוך שמחה
אינהאלטס-פארצייכעניש:
1. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה
2. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות
3. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה
4. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)
5. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם
---
יב. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה
אויב איך בין בפני [פאר איינעם], איך זאג עס, די יסוד הייבט זיך אן פארן [פריער]. אויב איך בין במושבו של אדם, ווי ס'שטייט אין תהלים (א, א): "במושב לצים לא ישב", אויב איך זיץ אין א מושב לצים, איך דארף נישט אפילו זאגן: "אה, איך זאל זיך אריינפיטן [צופאסן], איך זאל זיך פירן ווי די אלע לצים". ניין! פון דעם עצם פאקט וואס איך זיץ מיט זיי, הייב איך זיך אן ווערן ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.
ס'געשעט פון זיך אליינס, ס'געשעט פון די דעת, ס'געשעט פון די עצם ידיעה, פון די עצם פאקט. אויב ער ווייסט נישט, הייבט זיך עס טאקע נישט אן. אבער ס'געשעט פון די עצם ידיעה אז יענער איז דא, אז יענער קוקט אויף מיר. דאס איז גענוג צו טוישן א מענטש'ס הנהגה, אפילו אין א געוויסע זין, אין א מער יסודות'דיגן וועג [basic way] ווי ווען ער טראכט און ער מאכט א בחירה: "איך וויל זיין אזוי ווי דער לץ".
פארוואס? ווייל ער כאפט נישט. דאס איז וואס מענטשן כאפן נישט: די בחירות וואס מענטשן כאפן נישט [זענען נישט באוואוסטזיניג], זענען דאך אלעמאל מער וועגן "וואס זיי זענען" ווי דאס וואס זיי כאפן [באוואוסטזיניג], יא?
יג. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות
ווען איך מאך א בחירה, איך ווייס איך בין נישט אזא איינער, אבער יעצט דארף איך געפעלן פאר דעם, טו איך זיך אן אזא היט. דעמאלטס איז עס נישט מיר, דעמאלטס איז דאס א פאלשע בחירה [false choice] וואס איך האב געמאכט באזירט [based] אויף געוויסע חיצוניות'דיגע תנאים וואס זענען דא.
אבער אויב איך גיי א היט ווייל... וואס הייסט איך גיי א היט? בפשטות, דאס בין איך, איך גיי א היט. איך בין א "היט גייער". וויאזוי בין איך געווארן א היט גייער? פון א דעת, פון א הסתכלות, פון דעם וואס אלע מענטשן – אדער דער מענטש וואס איך האלט פון אים – גייט א היט, און ער קוקט אויף מיר.
דאס אליין – ער האט נישט געזאגט, ער וויל נישט איך זאל גיין א היט. אויב ער פרעגט מיר: "דארפסטו גיין א היט?" ענטפער איך: "ניין, איך דארף נישט, ס'גייט מיך נישט אן, איך בין א 'קול' [cool/רואיגער] מענטש, ס'גייט מיך נישט אן." אבער ווען איך שטיי פאר'ן מלך, טו איך אן די מלכות'דיגע היט וואס מ'טוט אן בפני המלך, ווייל ער איז דארט. לא פחות ולא יותר.
יד. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה
איך האף אז איך האב גענוג קלאר געמאכט די נקודה. אויב ווער נישט, זאל מיר שיקן א מעסעדזש.
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז ווען א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער עכטע שינוי פאסירט אויב א מענטש וויל א געטליכע שינוי – איך רעד שוין נישט פון פילע פשוט'ע זאכן, עס רעכנט זיך אז ס'איז נאך מענטש, עס רעכנט זיך אז ס'איז דא אנדערע לעוועלס פון תועבה – אבער דער געטליכע לעוועל פון "ושכנתי בתוכם" איז דער טייטש: אז אויב מ'ווייסט אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז, מיט אמאל איז אלעס אנדערש.
גארנישט איז נישט אנדערש [פיזיש], אבער מ'דארף נישט קיין איינמאל טראכטן: "אויב אזוי לאמיך אים פרעגן וואס איך דארף טון, וויבאלד ער איז דא." ער האט שוין געזאגט וואס איך דארף טון, ס'איז דא א תורה'ס אמת. אבער נישט, מ'רעדט נישט פון דעם [פון די באפעלן]. מיט אמאל וועט אלעס זיין אנדערש, און בדרך ממילא, אן וועלן – מ'דארף נישט וועלן. פאר דעם איז עס א גרויסע שמחה.
טו. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)
אין ראש השנה דארף מען תשובה טון. ראש השנה איז דער טייטש, אז דער אייבערשטער קומט, "המלכות לשבת בסעודה". אה, קומט ער מיט א געוויסע לבוש, קומט ער מיט א געוויסע צורה. ער זאגט: ס'איז דא א חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט. און אלע טאנצן און זיי גייען תשובה טון. דאס איז עצבות, יא, דאס איז "בעצב תלדי בנים".
יעדער איינער ווייסט, אז וויפיל מ'רעדט, ס'האט א טעם פון יראה, פון צמצום, פון עצבות, "דבריך מעטים". אקעי, מ'זאגט זייער אסאך ווערטער אין ראש השנה און יום כיפור, מ'דאווענט, אבער די פירות'דיגע [די עכטע תוצאה] איז זייער ווייניג. (אקעי, מ'וועט אפשר אין אן אנדערע שבת מסביר זיין פארוואס). מ'זאגט נישט, עכט גארנישט. מ'זאגט זייער ווייניג א זאך. מ'טוישט זיך בפירוש. מ'טוישט זיך, "אויב אזוי מ'דארף טון תשובה, מ'דארף ווערן בעסער."
ס'איז דא א זאך וואס הייסט שמחה. חודש אדר. אסאך אידן זאגן אזא דרשה: "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס [סיי ווי / ממילא]." און ממילא מיינען זיי, ס'מיינט אז מ'טוישט זיך נישט.
דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס. נישט אז ער האט דיך ליב, נאר אז ער איז דא. דאס איז א גרויסער חילוק. "ושכנתי בתוכם". ער איז דא. זי איז דא, די שכינה.
טז. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם
איך וויל זאגן נאך א שיעור, ס'מיינט אז מ'דארף זאגן, די שכינה איז נישט דער אייבערשטער [עצמותו]. אבער איך קען נישט נאך אריינקוקן אין די זוהר, און ווייניג פון דעם האבן היינט געלערנט. און אזוי אויך זעה איך אז איך האב שוין גענוג מאריך געווען פאר די היינטיגע שבת.
אבער ס'איז דא. ס'איז דא די נוכחות השם. די שכינה איז טייטש נוכחות השם. די פרעזענס [אנוועזנהייט] פון דער אייבערשטער איז דא. און דעטס אלל [דאס איז אלעס]! מ'דארף זיין צופרידן דערמיט. ס'איז גוט אז ס'איז דא. ס'מאכט נישט [עס שטערט נישט]. ער איז נישט געקומען מיט א שטרענגע בליק, ס'איז א גוטן בליק, ס'איז גאר מנוחה. ס'איז "ושכנתי" – שכנתי איז א לשון מנוחה, יא? נישט קיין לשון שטייט און שמייסט.
ער איז דא! און אויב א מענטש טאנצט אז ער איז בשמחה, במנוחה ובשמחה – "מנוחה ושמחה אור ליהודים" – אז דער אייבערשטער איז דא, ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. נישט אין איין טאג, און נישט "לא יום אחד ולא יומים", נישט אין איין טאג, אבער ער זעט מיט אמאל: ער איז א געטליכער מענטש.
קומט ניסן, און די נסים נגלים, ער איז א געטליכער מענטש. פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס.
שבת.
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור אויף פרשת תרומה: "ושכנתי בתוכם" — דער כוח פון דעת און נוכחות
הקדמה: שמחה און ריבוי אין בנין המשכן
פרשת תרומה ווערט כמעט אלעמאל געליינט אנהייב חודש אדר. די פרשה איז זייער לאנג מיט אסאך פרטים — דער רבינו בחיי ברענגט אז פון אנהייב ביז סוף פרשת המשכן שטייט 248 מאל א לשון עשיה ("ועשו"), כנגד די רמ"ח מצוות עשה.
דער יסוד: שמחה איז ריבוי
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" — שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי. די ערשטע ברכה אויף דער וועלט — "פרו ורבו" — איז א ברכה פון התפשטות. שמחה איז ברייטקייט און אפנקייט, בעת עצבות איז צמצום — צוקוועטשט, פארמאכט.
דער חילוק צווישן שמחה און עצבות:
| עצבות/יראה | שמחה |
|------------|------|
| שווייגן — "על כן יהיו דבריך מעטים" | רעדן — זיבן ברכות ביי א חתונה |
| "אגרתא דבי תנחומין — שתיקותא" | "אגרתא דבי הילולא — מילא" |
אפילו "בעצב תלדי בנים" ווייזט אז די גרעסטע שמחה (פריה ורביה) קומט מיט צער — אזוי אויך פורים האט זיך אנגעהויבן מיט צרה.
ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין פרשת המשכן:
די גרעסטע שמחה איז השראת השכינה — "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." כאטש דאס ווארט "שמחה" שטייט קיין איין מאל נישט אין די פרשה, פילט מען די שמחה דורך דעם ריבוי הפרטים — ווי איינער וואס קומט צוריק פון א מורא'דיגע נסיעה און הערט נישט אויף צו דערציילן יעדן פרט. די פונקטליכקייט איז נישט צמצום — עס איז חוויה, מ'וויל נישט פארפאסן קיין איין דעטאל.
אדר = א' דאר — דער אייבערשטער (א') קומט דאר (וואוינען) מיט אונז — דעריבער איז מען פרייליך און רעדט אסאך.
---
די גרויסע קשיא פון שלמה המלך
שלמה המלך האט געפרעגט: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" — דער אייבערשטער איז גרעסער פון אלע הימלען, ער איז נישט בגדר מקום בכלל, ער איז נעלם על כל נעלמים. ווי קען ער אריינפאסן אין א קליינעם משכן?
און דאס מיינט מען ברוחניות — קיין מדרגת השגה, קיין כלי קען מקבל זיין השראת השכינה. דער תירוץ איז: "לא כאשר תחשוב" — דער אייבערשטער וויל עס אזוי, אויך ווען עס בלייבט א קשיא.
---
"ושכנתי בתוכם" — נישט "בתוכו"
דער באקאנטער דיוק
דער אלשיך הקדוש ברענגט דעם דיוק (וואס ער זאגט "שמעתי אומרים"): עס שטייט "ושכנתי בתוכם" — נישט "בתוכו" (אין דעם משכן), נאר אין זיי. דער אור החיים און אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. דער אלשיך לערנט פון דא אז עיקר השראת השכינה איז באדם — אין הארץ, אין גוף, אין דעת פון מענטשן — נישט אין דעם פיזישן בנין.
קריטיק אויף דער פאפולערער פארשטאנד
דער עולם זאגט נאך: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם — בתוך כל אחד ואחד". אבער דער צווייטער חלק ("בתוך כל אחד ואחד") שטייט בכלל נישט — נישט ביים אלשיך און נישט אין קיין מדרש. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן באופן כללי, נישט אונבאדינגט אין יעדן איינצלנעם מענטש.
די קשיא אויף דעם "תירוץ"
דער גאנצער "תירוץ" אז השראת השכינה איז באדם (נישט אין בנין) איז נישט קיין תירוץ. ווייל אויב דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין אין א משכן וואס איז א מצוה בפירוש אין תורה — איז דאך קל וחומר אז ער קען נישט שורה זיין אין א מענטש, וואס איז א "חומר מלא צואה"! דאס לייזט נישט דעם פראבלעם, עס מאכט עס נאר ערגער.
---
דער יסוד: השראת השכינה איז א דבר שבדעת
דער ענטפער
השראת השכינה איז נישט אין גשמיות — נישט אין עצים ואבנים, און נישט אין פלייש און בלוט — נאר אין דעת, אין כוונה, אין אמונה.
ראיה פון ספר תורה שכתבו מין
דער רמב"ם פסק'נט אז א ספר תורה וואס א מין האט געשריבן ישרף. פארוואס? די אותיות זענען די זעלבע יו"ד ה"א! דער חילוק איז: דער אייבערשטער איז שורה נישט אין די פיזישע אותיות נאר אין דער כוונה — ווען מען שרייבט לשמו, בקדושה, בכוונה. אן כוונה איז עס גארנישט ווערט. קדושת הדברים אן כוונה האט נישט קיין קדושה.
אפליקאציע אויף דעם משכן
אין דעם משכן אליין איז אויך די השראת השכינה תלוי אין דעת ואמונה פון כלל ישראל:
- בצלאל'ס כוונות ביים בויען האבן נישט "אריינגעלייגט" קדושה אין די עצים ואבנים פאר אייביג
- יעדן טאג דורך עבודת הכהנים — קרבן תמיד, "אש תמיד תוקד על המזבח" — מיט זייערע כוונות איז מען ממשיך די השראת השכינה
- אויב מען הערט אויף צו גלייבן אין דעם מקדש — איז דער מקדש גארנישט ווערט
עס איז נישט קיין סתירה צווישן די צוויי פשטים
"מקדש בלב" און "מקדש במעשה" איז די זעלבע זאך. דער פיזישער משכן פונקציאנירט נאר דורך דעם דעת און אמונה פון כלל ישראל. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן — און דאס איז אויך דער פשט אויפן פשוט'ן משכן.
---
דער משל פון "וואוינען" — אלעס איז בדעת
וואס הייסט "ושכנתי"?
"ושכנתי" מיינט כפשוטו וואוינען (ווי דער זוהר טייטשט: "לדירה ביניהון").
וואס הייסט "איך וואוין אין ניו דזשערסי"? איך זיץ דאך נאר אין מיינע ד' אמות! דער ענטפער: וואוינען אין א שטאט איז א דבר שבדעת. ווען איך טראכט ווי איך וואוין, טראכט איך פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים, פון דער סביבה.
צוויי מענטשן קענען וואוינען אין די זעלבע גשמיות'דיגע שטאט — איינער וואוינט דארט און איינער נישט. איינער איז א אזרח (סיטיזן) און איינער איז א גר (פרעמדער). דער חילוק איז: וואו זיין מחשבה איז. איינער'ס מחשבה איז נעבן דעם בית המדרש, דער אנדערער'ס מחשבה איז נעבן דארט וואו מען שפילט קארטן — ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט, הגם ער לעבט אין דער זעלבער גשמיות.
דער יסוד: "וואוינען" — אויך ביי דעם אייבערשטער'ס "ושכנתי" — איז א דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.
דער פשוט'ער טייטש פון "ושכנתי בתוכם"
אן איד אין מדבר האט געטראכט: "דא איז מיין הויז, דארט וואוינט ראובן, דארט לוי, דארט קהת, דארט גרשון — און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט איז די שכינה'ס הויז." דאס איז דער פשוט'ער טייטש — דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. אבער דאס איז מצד דעם דעת פון דעם מענטש — דער מענטש ווייסט און טראכט אז דער אייבערשטער וואוינט דא נעבן אים.
---
די נפקא מינה למעשה: ווי "ידיעה" טוישט א מענטש
דער רמב"ם'ס יסוד
דער רמב"ם (אנהייב הלכות דעות): א מענטש פירט זיך אנדערש ווען ער איז אליין ווי ווען ער איז מיט אנדערע, כל שכן פאר א מלך גדול.
דער חידוש: דאס מיינט נישט אז ער ציטערט פאר דעם מלך. דער מלך מוז נישט אקטיוו דרוקן אויף אים. בלויז די עקזיסטענץ פון דעם מלך אין זיין מרחב, די ידיעה אז ער איז דא, מאכט אז יעדע תנועה ווערט אנדערש.
דער פסיכאלאגישער מכניזם
- א מענטש טוט עפעס בצנעה — ער מיינט אז ער איז "שטארק" און וועט זיך נישט טוישן אויב אנדערע געפינען אויס
- אין ריאליטי — ווען עס ווערט נתגלה, כמעט אלעמאל טוישט זיך זיין פירונג, אפילו 50-80%, אן ער זאל עס באמערקן אדער צוגעבן. עס געשעט "בדרך ממילא" — בלויז דורך דעם וואס אנדערע ווייסן
- דאס איז נישט ווייל ער האט מורא — עס איז א סובטילערער כוח: די בלויזע ידיעה אז יענער ווייסט, מאכט א גרויסע חילוק אויף אלע מעשים
דער עיקר חידוש
דער עולם מיינט אז דער רמב"ם'ס משל מיינט: שטייסט פאר א מלך — ציטערסט, קוקסט אריין אין הלכה ווי מ'דארף זיך פירן. ניין — נישט "על ידי זה" (נישט דורך א בוואוסטזיניגע תהליך פון יראה). נאר: "על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט" — בלויז דורך דעם וואס איך בין מכיר אז איך בין בפני המלך — פיר איך זיך ממילא באופנים של מלכות.
דאס איז דער כוח פון "ושכנתי בתוכם" — ווען א איד ווייסט (דעת!) אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אים, טוישט עס ממילא זיין גאנצע פירונג.
---
דער מושב לצים — א מופת ווי סביבה ווירקט דורך דעת
דער פסוק "במושב לצים לא ישב" (תהלים א) איז א מופת: ווען א מענטש זיצט צווישן לצים, דארף ער נישט באוואוסטזיניג באשליסן "איך וויל זיך פירן ווי א לץ." פון דער עצם ישיבה — פון דער ידיעה אז ער איז דארט — הייבט ער אן זיך צו פירן ווי זיי. ס'געשעט פון זיך אליינס, דורך דעם דעת.
דער חילוק צווישן באוואוסטע בחירה און אמת'ע שינוי
- באוואוסטע בחירה: ווען א מענטש ווייסט אז ער איז נישט אזא טיפ, אבער ער טוט זיך אן א "היט" כדי צו געפעלן עמיצן — דאס איז א פאלשע בחירה, באזירט אויף חיצוניות. דאס איז נישט ער.
- אמת'ע שינוי דורך דעת: ווען א מענטש ווייסט אז דער מלך איז דא, גייט ער ממילא א מלכות'דיגע היט — נישט ווייל דער מלך האט געהייסן, נאר ווייל ער שטייט פאר'ן מלך. "לא פחות ולא יותר."
דער עיקר חידוש: די בחירות וואס א מענטש כאפט נישט — די אומבאוואוסטע שינויים — זענען מער וועגן וואס ער איז ווי די באוואוסטע בחירות.
---
ראש השנה vs. אדר — צוויי מאדעלן פון שינוי
ראש השנה — שינוי דורך יראה, צמצום, עצבות
ראש השנה מיינט: דער אייבערשטער קומט מיט א געוויסע לבוש — "חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט." מענטשן גייען תשובה טון, אבער דאס האט א טעם פון יראה, צמצום, עצבות — "בעצב תלדי בנים", "דבריך מעטים." מ'זאגט אסאך ווערטער, אבער די פירות זענען זייער ווייניק. מ'טוישט זיך בפירוש — דורך באוואוסטע בחירה.
חודש אדר — שינוי דורך שמחה, מנוחה, נוכחות
אסאך אידן זאגן "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס" — און מיינען דערמיט אז מ'טוישט זיך נישט. אבער דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער איז דא!
דער חילוק איז: נישט אז "ער האט דיך ליב" — נאר "ער איז דא" — "ושכנתי בתוכם", די נוכחות השם, די שכינה.
"שכנתי" איז א לשון מנוחה — נישט קיין שטרענגע בליק, נישט קיין שמייסן. ער איז פשוט דא. און ווען א מענטש טאנצט מיט שמחה אז דער אייבערשטער איז דא — ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. "נישט אין איין טאג, ולא יומים" — אבער מיט אמאל זעט ער: ער איז א געטליכער מענטש. קומט ניסן, קומען נסים נגלים — ער איז שוין א געטליכער מענטש.
---
דער מסקנא
"פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס."
דער גאנצער תוכן פון "ושכנתי בתוכם" איז: די נוכחות אליין — דער דעת אז ער איז דא — איז דער מקור פון אלע שינויים, אן באוואוסטע בחירה, אן עצבות, דורך שמחה און מנוחה. דער פיזישער משכן און דער "משכן בלב" זענען איין זאך — ביידע פונקציאנירן דורך דעת, דורך אמונה, דורך די ידיעה אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת תרומה: סוד השמחה און השראת השכינה
פסוק: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
א. ריבוי הפרטים אין פרשת המשכן – א סימן פון שמחה
די פרשה ליינט מען כמעט אלעמאל אנהייב חודש אדר. ס'איז ידוע אז ס'איז א לאנגע פרשה; אין אנדערע ווערטער, ס'שטייט דארט זייער אסאך דעטאלן. אסאך מאל פלעגט זיין אזא זאך – פאר איך האב געכאפט אז ס'הייבט זיך שוין אן דער קשר – פלעגט זיין אזא זאך אז מ'נודזשעט זיך אויף די אריכות הפרטים פון די פרשיות פונעם מדבר, סיי פונעם משכן; ס'שטייט יעדע זאך, און ס'שטייט נאכאמאל און נאכאמאל.
איך האב געזען אז דער רבינו בחיי שרייבט, אז פון אנהייב ביז'ן סוף פרשת המשכן שטייט צוויי הונדערט און אכט און פערציג (248) מאל דאס ווארט "וְעָשׂוּ" אדער א לשון עשיה, קעגן די רמ"ח מצוות עשה. ס'איז זייער א גרויסער חשבון [number]. איך האב נישט געציילט צו זען וויאזוי ער האט גערעכנט, אבער ס'איז גאר א גרויסע צאל; ס'שטייט זייער אסאך מאל, זייער אסאך באריכות.
דער ערשטער טייטש פון דעם – איך האב געהערט נעכטן א שיעור פון רבי אלחנן ניר, האט ער מסביר געווען אז מ'זאגט "משנכנס אדר מרבין בשמחה". האט ער געטייטשט (ער האט עס נאכגעזאגט פון א חסידיש ספר, איך האב נאר נישט געכאפט פון וועם), אז שמחה איז אליין א נקודה פון ריבוי.
אזוי ווי יעדער איינער פארשטייט, די ערשטע שמחה אויף די וועלט, די ערשטע ברכה, די ערשטע שמחה איז: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). זיך מערן – דאס איז די חביבות, די גרעסטע שמחה. די שמחה פון א מענטש איז אלעמאל ווען ער איז מוליד קינדער, די קינדער זענען מוליד נאך קינדער, ער האט א חתונה – ס'איז די גרעסטע שמחה, ווי די גמרא זאגט.
שמחה אליין איז די תכונה וואס הייסט אין חסידישע ספרים "ריבוי והתפשטות" – אז מ'גייט זיך ארויס, אז מ'איז נישט בצמצום. די היפך [opposite], וואס הייסט עצבות, הייסט א צמצום. אז איינער האט נישט קיין קינדער, אז איינער איז בבחינת מצרה, בבחינת עצב, איז ער זיך מצמצם, ער איז צוקוועטשט. שמחה איז אז מ'איז ברייט, מ'איז אפן.
ב. שמחה ברענגט דיבור, עצבות ברענגט שתיקה
מ'זאגט אז ס'איז דא אזא זאך אז מ'קען מאכן פריה ורביה שלא בשמחה, אזוי ווי די קללה פון אדם הראשון איז געווען "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), אז אפילו די גרעסטע דבר של שמחה קומט אלעמאל מיט א גרויסן צער. דער אמת איז, אז אפילו די גרויסע שמחה פון פורים האט זיך אנגעהויבן מיט א "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", מיט א צער, מיט די צרה פון המן, די אלע מצבים פון מצרה. אבער די "מרבין בשמחה" איז טאקע אז מ'גייט ארויס די שמחה, וואס דאס איז אליין די שמחה פון די ריבוי – די שמחה פון דעם "אסאך זיין", אסאך מאכן, מאכן נאך און נאך און נאך.
אויב אזוי פארשטייען מיר אויך דעם דין אז "אבל אין לו פה" [אן אבל האט נישט קיין מויל], אן אבל רעדט ווייניג. ווען מ'זאגט אז מ'כאפט א צמצום, א יראה, אזוי ווי ס'שטייט אין קהלת (ה, א): "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
מיר האבן געלערנט די וואך אין רמב"ם הלכות יסודי התורה: יראה איז דער פשט "אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ". דער אייבערשטער פירט די הימל, דער אייבערשטער איז נאך העכער פון די הימל, ער איז אזוי ריזיג און גרויס, און דו ביסט דא אויף די ערד, א קליין מענטשעלע – איז ער רעדט נישט אזוי פיל. כאפט ער, ווי מ'זאגט, א "נרתע לאחוריו", ער גייט צוריק; דעמאלט רעדט ער ווייניג, דעמאלט זאגט ער קוים איין ווארט, דעמאלט איז ער פארמאכט אזוי ווי אן איי, ער זאגט נישט.
* סוד ה"אלם": אן איי איז א בחינת איבר, יא? וואס הייסט אין קבלה "אלם". שמות פון אלם (א-ל-ם) – אן די י' פון אלקים איז אלם. מ'קען נישט אפילו זאגן דעם אייבערשטנס נאמען, מ'קען נישט רעדן. אז מ'קען נישט רעדן, דאס איז בחינת צמצום, דאס איז בחינת "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".
* אז מ'האט קינדער, מ'קען נישט פול רעדן וועגן זיי, מ'קען נישט קלאר רעדן וועגן וואס איז די שמחה וואס איז גורם צו די לידת הבנים. ס'איז דא א יצר הרע אריינגעמישט אין דעם. א גבר פילט זייער א התפשטות, אבער ס'איז נישט געמאכט אז מ'קען ערנסט רעדן וועגן דעם. ווען מ'רעדט וועגן דעם הייסט עס "נבל פה". וואס איז נבל פה? וואס איז שלעכט? ס'איז דאך א כח החיים, ס'איז דאך א כח היצר, ס'איז דאך א געוואלדיגע זאך! נאר ס'שטייט אזוי, אז ווען מ'רעדט מיט דעם, פארשטייט מען עס נישט. ס'איז דא עפעס א קליפה אויף דעם, ס'איז דא עפעס א פראבלעם מיט רעדן וועגן דעם. נישט ווייל ס'איז נישט קיין גוטע זאך, נאר ווייל אונז געבן עס נישט ארויס בשמחה. ווען מ'רעדט וועגן דעם ווערט אן עצבות. אזוי איז די טבע (מ'קען נישט יעצט אריינגיין פארוואס, ס'איז נישט מיין היינטיגע נושא).
אבער ווען מ'קען רעדן – שמחה איז א זאך ווען מ'קען רעדן, מ'רעדט אסאך.
* ביי א חתן זאגט מען זיבן ברכות. זיבן ברכות איז א לשון ריבוי, "שבע ברכות". "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה".
* א שמחה, די שמחת הנישואין, די שמחה פון יעדע זאך דארף זיין מיט א ריבוי דיבורים. "אגרתא דבי הילולא מילי" (ברכות ו:), יא? דער שכר פון א חתונה איז די ווערטער.
* "אגרתא דבי תנחומין שתיקותא", שטייט אין די גמרא. אין א בית תנחומין, אין א בית אבל, אין א בית מספד – שווייגט מען. דאס איז דער נושא פון שווייגן.
* "אגרתא דבי הילולא מילי" – ווען ס'איז דא א הילולא רעדט מען, ס'איז אסאך ווערטער, אסאך ברכות, אסאך דברי שבח, דברי שמחה.
דאס איז די בחינה, אזוי ווי מ'זעט פשוט די בחינה ווען א מענטש איז פרייליך, רעדט ער אסאך, ער איז אפן, ער פארציילט, ער האלט נישט [צוריק]. ס'איז נישט קיין צמצום, ס'איז נישט קיין עצב. ווען א מענטש איז עצוב, רעדט ער נישט, "ודבריו מועטים".
ג. די שמחה פון השראת השכינה אין די פרטי המשכן
איז דאך פשוט, "אין לך שמחה גדולה מבנין המשכן". "להיות שמחה ישמח השמים ותגל הארץ", זאגט מען ראש חודש ניסן, יא? "יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ" (תהלים צו, י). ווען ס'קומט דער אייבערשטער מולך זיין אויף דער וועלט, ווען ס'קומט דער אייבערשטער שורה זיין, דאס איז דאך די גרעסטע שמחה.
איז אינטערעסאנט, ס'שטייט נישט לשונות פון שמחה. מ'דארף מדייק זיין (מ'וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט). ס'שטייט נישט אין פסוק "והרעו והיו שמחות גדולות". ס'איז דא פלעצער אין תנ"ך וואו מ'זעט אז ווען ס'איז געקומען [די שכינה]... אפילו דא אין דער תורה: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ" (ויקרא ט, כד). איינמאל וואו מ'זעט אז דער עולם איז געווען פרייליך – "וַיָּרֹנּוּ", זיי האבן געזונגען און געזאגט שירה ושבחות, זיי האבן ארויסגעשריגן מיט שמחה. דאס איז די לשון פון רנה, "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ", וואס שטייט ווען ס'איז געקומען די שכינה – איינמאל וואס ס'שטייט אזא לשון אין דער תורה.
און אין תנ"ך זעט מען מער מאל ווען ס'איז געקומען די שכינה, ביי שלמה המלך, און שפעטער אין אנדערע מאל, שטייט ווייטער: מ'זעט גרויסע שמחה, א ריזיגע שמחה, מ'זאגט "הודו לה'", מ'זאגט הלל, מ'זאגט דברי שירה ושבח. אסאך מאל הלל, און ס'איז אסאך ווערטער אסאך מאל איבערגעחזר'ט. אפילו יא, ס'איז נישטא נאך א זאך וואס מ'חזר'ט אזוי איבער אין הלל... מ'זאגט נאך און נאכאמאל.
דאס איז די תנועה פון שמחה. און די גרעסטע שמחה איז אוודאי די שמחת השראת השכינה, שמחה פון "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". און ס'שטייט אונז אפילו נישט איין מאל דאס ווארט שמחה.
וויאזוי ווייסט מען, וויאזוי פילט מען די שמחה פון די פרשה?
אז מען זעט וויפיל מאל די פרשה חזר'ט זיך איבער, וויפיל ער רעדט וועגן יעדע זאך עקסטער.
אזוי ווי איינער איז געווען ביי עפעס א הערליכער בנין [beautiful building], עפעס א געוואלדיגע נסיעה [trip] געהאט, עפעס א מורא'דיגע זאך, און ער הערט נישט אויף רעדן וויפיל אמות איז געווען צווישן דא און דארט, און וויפיל גאלד איז געווען אין דעם, און ער הייבט אן צו רעכענען פונקטליך.
מ'קען מיינען אז די פונקטליכקייט איז וועגן א צמצום, מ'דארף וויסן פונקטליך. ניין! די פונקטליכקייט איז ווייל ס'איז א חוויה, איך וויל רעדן פונקטליך וויפיל איז געווען, נישט פארפאסן קיין איין פרט; געווען אזויפיל גאלד און אזויפיל זילבער, און מ'האט געדארפט דרייצן אנדערע סארט מינים זאכן, וכו' וכו' וכו'.
דאס איז א תנועה של שמחה, און דאס איז בבחינת די שמחה פון "מרבין בשמחה", "מרבין בדיבור", "מרבין בשמחה".
פון דעם קען מען זען: מגילת אסתר האט די לענגסטע פסוקים. איך מיין אז איך געדענק – אויב איך געדענק גוט – איז דער לענגסטער פסוק אין גאנץ תנ"ך שטייט אין מגילת אסתר (אבער אויב איך מאך א טעות איז עס ערגעץ אנדערש). אבער ס'איז זיכער אז ווער ס'ליינט דעם סיגנאל, דעם סטייל פון די מגילה, זעט אז ס'איז זייער לאנג. יעדע פסוק נעמט זייער אסאך צייט צו ענדיגן, יעדע זאץ [sentence] – נישט יעדע פסוק, א פסוק איז דאך בעצם א זאץ, א חלק פון דיבור – יעדע זאץ איז זייער לאנג, ווייל ס'איז געווארן געשריבן און געמאכט מיט רוב שמחה, מיט רוב פשטות.
דאס איז די תנועה של שמחה בבנין המשכן. אין חודש אדר – אדר שטייט אין חסידישע ספרים איז א' דאר, א' דאר עליון של עולם, ב' דאר [דער אלופו של עולם וואוינט דא]. ער קומט וואוינען מיט אונז, וועגן דעם איז מען זייער פרייליך, רעדט מען אסאך.
עד כאן פשט הדברים.
ד. הקושיא הפילוסופית: ווי קען דער אין-סוף רוען אין א משכן?
יעצט, איז דא דאך א גרויסע קשיא, א גרויסער פראבלעם, אז מ'דארף רעדן וועגן דעם. מ'קען זאגן אז דאס איז טאקע דער צד יראה, ס'איז געשטעלט קעגן... אבער איך מיין אז ס'קען דאך נישט זיין. ס'איז נישט גענוג צו זאגן א תירוץ אז יא, ס'איז דא יראה, "הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם", ס'איז אמת, און מ'ציטערט פון דעם. נו, דארף דאך זיין עפעס א תירוץ, דארף דאך זיין עפעס א חילוק, דארף דאך זיין עפעס א הבנה, עפעס מסביר זיין.
שלמה המלך האט דאך געפרעגט א גוטע קשיא: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח, כז). דער אייבערשטער איז גרעסער פון די גאנצע הימל, ס'איז זיכער אז ער פיט [fit] נישט אריין אין א קליינעם משכן, אין א קליינעם מקדש. דאס איז דאך נאר א משל, יא? ס'איז דאך פשוט אז ווען מ'רעדט פון ווי גרויס די הימל איז, דער אייבערשטער פיט נישט אריין אין די הימל אויך נישט, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ". דער אייבערשטער איז נישט קיין בגדר מקום בכלל, דער אייבערשטער איז נעלם על כל נעלמים, עליון על כל עליונים, אויך נישט במקום; ער איז נישט למעלה ממקום, נאר למעלה ממדרגה.
און ווען מ'זאגט אז אויב אזוי, א קל וחומר אז ער פיט נישט אריין אין די משכן, מיינט מען צו זאגן ברוחניות, נישט בגשמיות. נישט אז ס'וואלט געווען א גרעסערע משכן, אדער ווען ס'וואלט געווען גרעסער פון די גאנצע וועלט וואלט ער געפיט. מ'מיינט דאך צו זאגן אז די מדרגת ההשגה, די מדרגות פון די כלים – וועלכע סארט כלים, וועלכע סארט הבנה, וועלכע סארט... אפשר איז דא אנדערע סארט הבנה, וועלכע סארט קליטה וואס ס'קען זיין וואס זאל מקבל זיין השראת השכינה – איז אויב די גרעסטע הימל קען נישט, איז א קל וחומר בבחינת רוחניות, בבחינת מדרגות העבודה, מדרגות ההשגה, אז א קליינע משכן קען נישט אנהאלטן דעם אייבערשטן. ס'איז דאך פשוט.
איז וואס איז די תירוץ אויף די קשיא? וואס איז די תירוץ?
ס'שטייט: "לא כאשר תחשוב", נישט אזוי ווי דו מיינסט, נאר "עשרים קרשים מכאן ועשרים קרשים מכאן", "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". נו, אז ס'איז שווער פאר דיר די קשיא, זאגן מיר אז דער אייבערשטער וויל אז ס'איז א קשיא פאר מעשה. דאס איז ווייטער נישט שווער פאר די קשיא.
און בפרט, לאמיר ארויסהייבן, בפרט אויב מיר זאלן דיר זאגן אז השראת השכינה איז בלב אדם. מיר דארפן אן אנדערע ווארט, און לאמיר מאכן נאך א הקדמה.
ה. הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד
א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צום נקודה.
די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, עס שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
ס'ווייסט יעדער איינער די ווארט וואס דער ר' משה אלשיך ברענגט איז "שמעתי, שמעתי אומרים". מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי ווי ס'איז טייל פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא א סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. מדרש מיין איך צו זאגן, אן אלטער מדרש; ס'איז דא א נייערע מדרש, אויך א מדרש. אבער מיר וועלן דארפן פארשטיין, מקורו מהיכן הוא בא, וסופו מהיכן הוא בא, וואס גייט דא פאר?
ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט ר' משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים" אז ס'שטייט נישט "בתוכו". דאס איז א פשוט'ע דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון די זעלבע דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כאילו "בתוכו" איז אין דעם משכן. אבער עס שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז דער אייבערשטער שוכן על המשכן, בתוך המשכן. ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט...
הקדמה שניה: "ושכנתי בתוכם" – השראת השכינה היא דבר שבדעת
[המגיד שיעור]:
לאמיר דא מאכן נאך אן הקדמה, א צווייטע הקדמה, די צווייטע וויכטיגע נקודה פון דעם שיעור, נאכדעם וועלן מיר אנקומען צו די נקודה.
הדיוק של האלשיך הקדוש: "בתוכם" ולא "בתוכו"
די צווייטע וויכטיגע נקודה איז, ס'שטייט: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [שמות כה, ח]. ס'ווייסט יעדער איינער דאס ווארט וואס דער משה אלשיך ברענגט, "שמעתי אומרים" – מ'האט עס שוין איבערגעשריבן אזוי אין דעם נוסח פון א מדרש; ס'איז נישטא אזא מדרש, און ס'איז נישטא קיין סיבה פארוואס ס'איז נישטא אזא מדרש. איך מיין צו זאגן אן אלטער מדרש, ס'איז נישטא א נייער מדרש, ס'איז אויך נישטא אזא מדרש. אבער מ'מוז דאך פארשטיין, "מקורו מאי קא סבר ולבסוף מאי קא סבר", וואס גייט דא פאר?
ס'שטייט "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". זאגט רבי משה אלשיך נאך פון א... איך ווייס נישט פון וועם, פון אליהו הנביא, "שמעתי אומרים", אז ס'שטייט נישט "בתוכו". ס'איז דא אזא דיוק, דער אור החיים רעדט פון דעם דיוק, אנדערע מפרשים רעדן פון דעם זעלבן דיוק. ס'שטייט נישט "ושכנתי בתוכו", כביכול איך וועל שוכן זיין אין דעם משכן. אוודאי שטייט בפירוש אסאך פלעצער אז אוודאי איז דא השראת השכינה אין דעם משכן, "בתוך המשכן". ס'שטייט נישט אזוי, "בתוך המקדש", אבער ס'שטייט "בתוכם".
און אוודאי איז ריכטיג, דאס איז דער טייטש, דער פשט איז אויך אז "בתוכם" איז טייטש נישט "בתוך המשכן" נאר "בתוך די אידן". האט רבי משה אלשיך געזאגט, אז פון דעם האט מען געלערנט טייטש אז עיקר השראת השכינה איז בלב האדם, בגוף האדם, בדעת האדם – נישט אין דעם בנין נאר באדם. און דער אלשיך גייט אריין אין א גרויסע חקירה צו דאס איז אמת; אפשר איז עס נאר בגלות אזוי, און באמת איז דא השראת השכינה ב"זה שער השמים", ס'איז א מקום מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, אפשר איז דער משכן געווען אזא בחינה, מיט אלע מיני חילוקים פון השראת השכינה אין דעם בנין און די השראת השכינה אין דעם אדם.
הקושי בהבנה הפשוטה: וכי באדם גשמי שייכת השראת השכינה יותר מבבניין?
אונז לאמיר פארשטיין אבער א פשוט'ע זאך. אזוי זאגט דער עולם נאך, דער עולם זאגט נאך אז מ'זאגט: "לא בתוכו נאמר אלא בתוכם", פירט מען אויס: "בתוך כל אחד ואחד". און דאס איז א זאך... דער צווייטער חלק שטייט בכלל נישט. אוודאי איז אמת אז "בתוכם" איז טייטש צווישן די אידן, נישט אין דעם משכן. אבער דא שטייט נאך אלץ נישט אז ס'איז "בתוך כל אחד ואחד". און אין די בפרטיות, נאר אפילו צווישן די אידן באופן כללי. דער אמת איז, כלפי לייגט ער דאך נישט ארויף אויף דעם קיין דיוק אין די פסוק, און אפילו דער אלשיך האט נישט אזוי געזאגט, נאר ס'קומט אזוי אויס פון זיינע ווערטער, אז אויב בסך הכל איז די השראת השכינה איז באדם, ווי איז באדם? טראכטן מענטשן אז ס'מיינט אין איין מענטש.
איז דא איז דא א זאך וואס איך וויל אויסרעדן. פשטות, לאמיר עס פארשטיין אזוי, דאס איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא. דער תירוץ פון "באדם" איז דאך געבויט פאר ענטפערן די קשיא: דער אייבערשטער אוודאי וואוינט נישט אין א הויז, און דארף נישט קיין קרשים און קיין ברעט און קיין מנורה און קיין שולחן צו עסן, וכולי וכולי, אזוי ווי מ'שטעלט אויס די משכן. דער אייבערשטער דארף דאס נישט. אלא מי דארף עס יא? מענטשן.
הערט איר? איז דאס א נארמאלער מענטש? א הויז דארף ער נישט, אבער מענטשן דארף ער יא? וואס מיינט דאס? איך דארף א מילתא דבדיחותא [א ווערטל]. ס'איז נישט קיין תירוץ אויף די קשיא. די קשיא איז נישט קיין קשיא, די תירוץ איז נישט קיין תירוץ. ס'קומט נישט דא אריין. ס'איז דאך א קל וחומר: אויב אין א משכן וואס איז שוין א מצוה, און ס'שטייט בפירוש אין די תורה אז מ'זאל מאכן א משכן, גלייבסטו נישט אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין? איז דאך א קל וחומר אז אין א מענטש – וואס מ'דארף טרעפן מיט רמזים און אין זוהר שטייט – איז א קל וחומר אז דער אייבערשטער קען נישט שורה זיין! א מענטש איז דאך א חומר מלא צואה און אלע מיני זאכן. האסט אמאל אריינגעקוקט אין א מענטש'ס גוף? דארט איז דער אייבערשטער שורה? וואס מיינט דאס? אה, ס'מיינט עפעס אנדערש, יא? לאמיר פארשטיין.
יסוד הדברים: השראת השכינה תלויה בדעת ובכוונה
אלא מאי, וואס מיינט עס? מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער איז שורה באופן מופשט, באופן של דעת. אזוי ווי ס'איז פשוט, האבן מיר געלערנט די וואך, האבן מיר געזען: "ספר תורה שכתבו מין ישרף" [גיטין מה ע"ב]. פארוואס איז ספר תורה שכתבו מין ישרף? ווייל ער פארשטייט נישט. ווען ער איז מקדש די שם, גלייבט ער נישט אז א שם איז א השראת השכינה, ס'איז א חלות השם הקדוש אויף דעם ספר. ער מיינט אז ס'איז סתם. דאס איז דער רמב"ם מיט קדושת הדברים. קדושת הדברים האט נישט קיין קדושה [מצד עצמם].
איי, ס'איז די זעלבע אותיות, ס'איז די זעלבע יוד מיט די זעלבע ה', מיט אלעס, אלעס שטייט פונקטליך? אהא, וואס האט ער געמיינט? דער אייבערשטער איז שורה אין די יוד און אין די ה'? דער אייבערשטער איז שורה אין די כוונה פון די יוד וואס ער מאכט לשמו! ער האט געשריבן בקדושה, ער האט געשריבן בכוונה, ער האט געשריבן דעם שם – יעצט איז דער אייבערשטער שורה, שורה שמו שם. איינער וואס שרייבט נישט מיט קיין כוונה, עס איז גארנישט קיין ווערט.
איז אין אנדערע ווערטער, וואס לערנען אונז פון דעם? אז די השראת השכינה איז א דבר שבדעת. איז א דבר שבדעת. אין אנדערע ווערטער, וויאזוי? על ידי מה? דאך, וועלכע כלי קומט דער אייבערשטער לשכון בתוך בני ישראל? נישט א זאך וואס מען קען זען מיט די אויגן.
ראיית הנס תלויה באמונה
אבער דאס איז געווען אן אש און אן ענן וואס מען קען אפשר זען מיט די פליישיגע אויגן? אויף דעם איז אליינס אפשר דא א חקירה, צו ס'איז ממש געווען א גשמיות'דיגע ענן אדער נישט. אבער אפילו ווען ס'איז יא דא א גשמיות'דיגע ענן און א גשמיות'דיגע אש, און "וְאֵשׁ תָּאִיר לַיְלָה לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל", אזוי ווי עס פירט זיך אויס ספר שמות [מ, לח]: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ", וואס זעט מען? ס'איז געווען קלאר אז דו קענסט זען, "כִּי עַין בְּעַין נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם" [במדבר יד, יד], זאגט דער אייבערשטער. זייער גוט.
אבער וואס איז "עין בעין"? ס'איז דאך שוין גאנץ מיט א פליישיגע אויג. ווייל אויב א מין וואלט עס געזען, א מין קוקט און ער זאגט: "נו, א וואלקן. ס'איז נישט די ערשטע וואלקן. אקעי, א וואלקן דא נידעריגער. דאס איז נאך א נעפל. איך האב שוין טויזנט מאל געזען א וואלקן דא אויפן ערד. ס'איז נישט די ערשטע מאל. ס'איז נישט קיין גרויסע חידוש."
אה, אז א איד האט געגלייבט, האט ער פארשטאנען. ער קען זאגן אפילו ס'איז געווען בדרך נס, האט מען פארשטאנען. אבער וואס איז דער חילוק פון נס און טבע? ס'איז אויך נאר א דבר שבדעת. אז דו ווייסט נישט גארנישט, זעסטו צאלסט די זעלבע. אויפן בילד קען מען נישט זען אז ס'איז א נס. אלמאי, דא איז תלוי ועומד, ס'איז געבויט אויף א געוויסע אמונה אדער א געוויסער דעת וואס זאגט אז דא ליגט דער אייבערשטער, דא וואוינט דער אייבערשטער. ס'איז א דבר שבדעת.
אין סתירה בין "בתוכם" ל"בתוך המשכן"
אין אנדערע ווערטער, לאמיר צוריקגיין צו די פשוט'ע פשט פון די פסוק אויב אזוי. אויב אזוי, דארפן מיר דאך הערן אז ווען דער מדרש האט געזאגט אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן, איז דאס קודם כל דער ריכטיגער פשוט'ער פשט. "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. אבער דאס מיינט נישט – מיר מוזן נישט אנקומען צו די צווייטע מסקנא וואס ער האט געזאגט, אז אויב אזוי פעלט נישט אויס דער משכן, אויב אזוי איז עס נאר אין די לב בני אדם און נישט אין די משכן. ווייל דער משכן איז אויך אין לב בני אדם.
וויאזוי איז דער אייבערשטער שוכן אין משכן? נאר דורך דעם וואס די אידן גלייבן, וואס די אידן זענען "וְיִקְחוּ לִי... לִשְׁמִי", אז מ'איז מקדש די משכן לשם ה' יתברך, לשם השכינה, דעמאלטס קומט דער אייבערשטער דארט. דאס איז דורך דעם. וועלן מיר פרעגן, וואס מיינט אז דער אייבערשטער קומט טאקע דארט? אפשר דארף מען נאך צולייגן נאך א נקודה, אבער על כל פנים, זעען מיר אז אין דער משכן איז אויך תלוי בלב בני ישראל, נישט אנדערש. און קען איך אלץ זיין אז ס'וואלט געווען א מעלה אז ס'זאל זיין א משכן מיוחד לשמו חוץ פון דעם וואס מ'קען גלייבן אז ס'איז בלב? און איך וועל מסביר זיין פארוואס.
וואס איז דער טייטש? אויב אזוי איז פשוט אז די צוויי תורות, די "בתוכם" און "בתוך ישראל", "בתוך לב ישראל", ס'איז אויך אמת אויף דעם פשוט'ן משכן. מ'דארף נישט קיין צווייטע סטעפ צו זאגן אז "בתוכם" מיינט צווישן די אידן. און אויב אזוי איז עס נישט קיין בית המקדש. מיר מענטשן מיינען מקדש מיינט גשמיות, און דער אייבערשטער ליגט נישט אין גשמיות. ניין, ער ליגט אין דער רוחניות וואס ליגט אין דער גשמיות. דורך די כוונות המשכן, דורך דעם איז דער אייבערשטער שורה געווען אין דעם משכן. דורך דעם מיינט אז דורך דעם איז ער נאך אלץ שורה, יא. נישט פשט אז נאכדעם וואס בצלאל האט געמאכט די כוונות דעמאלט איז עס געווארן אין די עצים ואבנים. אין די עצים ואבנים איז ער קיינמאל נישט. אלעמאל, בתמידות דארף זיין ווען דו טוסט די עבודה פון דעם כהן. יעדן טאג, יעדן טאג מאכט ער א קרבן תמיד, דורך דעם איז ער משרה די שכינה אין דעם משכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", מיט דעם איז ער מחזיק די אש יעדן טאג, יעדע נאכט, מיט די עבודת הכהנים, מיט די כוונות פון די כהנים.
און אן הנאה, מ'קען איינער פרעגן לך א קשיא: אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע כוונות, אויב מ'האט אויפגעהערט צו האבן די ריכטיגע אמונה אין דעם, איז דער אייבערשטער אוועקגעגאנגען. אפילו ליגט ער אוועקגעגאנגען, איינער וועט פרעגן, האט עס א קדושה? יא, קדושת מקדש לשעת שמים. א מקום וואס מ'האט אמאל געגלייבט אז דארט ליגט דער אייבערשטער האט אויך א קדושה. אבער אויב מ'וועט יעצט אויפהערן צו גלייבן אין דעם מקדש, אויפהערן צו קוקן אויף דעם ווי א דבר קדוש, צו קוקן אויף דעם ווי א מקום השראת השכינה, איז דער מקדש גארנישט ווערט. ס'איז בכלל נישט קיין סתירה די צוויי פשטים פון מקדש בלב און מקדש במעשה, בעצים ואבנים. ס'איז די זעלבע זאך.
משל: מהי הגדרת "מגורים" בעיר?
אלמלא, דארף מען נאך ארויסברענגען, אויב אזוי פרעגן מענטשן, מיינע מענטשן: אויב אזוי קען איך דאך מאכן א מקדש נאר בלב, פארוואס פעלט אויס דער מקדש? "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" איז דאך פשטות טייטש. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – זיי זאלן מאכן פאר מיר א מקום מקודש לשמי, דורך דעם וועל איך וואוינען צווישן זיי. וואס איז דער טייטש? איבערטייטש? איבערטייטש איז אזוי, אז דא איז א אידישע מחנה, דאס איז דאך די מחנה ישראל פון די משכן אמת'דיג. יעדע אידישע שטאט האט א חן מקדש מעט. אונז לעבן אזוי, אונז כאפן עס נישט, מ'דארף עס ארויסברענגען.
א אידישע מחנה איז אזוי, אז א מענטש לעבט, א מענטש לעבט אין א שטאט, א מענטש לעבט אין א מחנה, אין א פלאץ צווישן אנדערע מענטשן, האט ער אין זיין קאפ אלעמאל א בילד פון ווי ער לעבט. במחשבה, ווי ער לעבט. במחשבה, יא. א מענטש איז נאר אלעמאל אין זיין הויז בגוף, אפילו נישט אין זיין הויז, אין דעם קליינעם ד' אמות. איך זאג אז א מענטש, יא, טראכט "ושכנתי בתוכם". מ'זאגט אז א מענטש וואוינט, "ושכנתי" איז לשון וואוינען, כפשוטו. דער זוהר, איך האב נאכגעקוקט דער זוהר אויף דעם פסוק, ווי ער ברענגט דעם פסוק, טייטשט ער אלעמאל "לדירה ביניהון", אזוי ווי דער תרגום, "לדירה", געוואוינט. טייטשט ער אלעמאל וואוינען, כפשוטו, אז איך זאל וואוינען. מ'זאגט מ'רעדט, "ושכנתי" הערט זיך פיין, שכינה, רעדען, דאס איז א שיינע הויכע ווארט. "ושכנתי" פשט איז אז איך וועל וואוינען צווישן ענק. "לגור בתוכם", כביכול. "לגור" איז אפשר אן אנדערע לשון, שטייט "ושכנתי". אבער עס שטייט אויף א מענטש אויך לשון שכינה, אויף אזא, עס איז דאך דא א שכן הייסט עס, איינער וואס וואוינט נעבן דיר. יא, איך געדענק נישט צו ס'איז דא א הוכחה אויף א מענטש ערגעץ אין די תורה וואס זאגט די זעלבע לשון שכינה. שכינה איז נישט קיין לשון מיוחד דווקא. איינער וואס וואוינט צווישן אנדערע, דאס איז א שכינה.
אין אנדערע ווערטער, וואס מיינט עס אז איך זאג אז א מענטש וואוינט אין א שטאט? איך וואוין דא אין ניו דזשערסי. וואס הייסט איך וואוין אין ניו דזשערסי? איך וואוין אין... איך לעב אין מיינע צוויי אמות, דא יעצט זיץ איך דא לעבן דעם טיש, ממש דא, ד' אמות של אדם, אקעי. מיט וואסערע זין וואוין איך בכלל אין דעם שטאט? פשט איז, אקעי, קענסט זאגן ס'איז נאנט צו מיר, אקעי. אבער מיט וואס... אין וועלכע זין וואוין איך אין די גאנצע שטאט? א מענטש איז א בירגער פון א שטאט, אדער א בירגער פון א לאנד. איך בין... איך וואוין אין אמעריקע, איך וואוין אין ארץ ישראל, איך בין אן ארץ ישראל'דיגער. וואס הייסט? וואס מיט וואס?
דער תירוץ איז אז דאס איז בדעת. ווייטער א דין אין דעת. כמעט אלעס וואס מענטשן טוען גייט דורך זייער דעת. א מענטש איז דאך א בעל דעת, א מענטש איז דאך א נשמה. וואס הייסט בדעת? אז ווען איך טראכט ווי וואוין איך, טראכט איך פון די אלע הייזער ארום, פון מיינע שכנים, פון די בתי מדרשים וואס איז דא ביי מיר אין געגנט, פון די גראסערי, פון די... עס קענען זיין צוויי מענטשן וואס וואוינען אין די זעלבע שטאט, איינער וואוינט דארט און איינער וואוינט נישט דארט. ער איז א גר און ער איז אן אזרח. ער וואוינט נישט דארט, ער טראכט נישט פון דעם ווי זיין שטאט, אדער די שטאט טראכט נישט פון דעם ווי זיין, עס קען זיין פון ביידע זייטן. ער טראכט נישט, ווען זיין מחשבה איז ער נישט נעבן א שכן פון די בית המדרש, זיין מחשבה איז ער א שכן פון דארט ווי מ'שפילט קארטן נעבן. ער וואוינט אין אן אנדערע שטאט. הגם ער לעבט אין די זעלבע גשמיות, ער וואוינט אבער אין אן אנדערע שטאט. זאל וואוינען אין א פלאץ, ער זאל דבר רוחני, א דבר שבדעת, נישט קיין דבר שבגוף.
דאס איז א פארמירטע טראנסקריפציע פון דעם דריטן טייל פונעם שיעור. דער טעקסט איז געווארן איינגעטיילט אין קעפלעך און פאראגראפן פאר גרינגערע ליינבארקייט, מיט צוגעלייגטע מקורות און באמערקונגען אין קלאמערן, אבער דער אינהאלט איז געבליבן גענוי ווי אינעם אריגינעלן רעקארדירונג.
---
סטעפ 3: די נפקא מינה למעשה – "ושכנתי בתוכם" און די השפעה פון דעת
ו. די דעת פון "ושכנתי בתוכם": דער אייבערשטער וואוינט דא
ס'מוז זיין אז דער איד זאל טראכטן – אוודאי מצד דער אייבערשטער איז ער אויך דא, אבער מיר רעדן יעצט מצד דער איד, מצד די דעת פון דער איד. איך טראכט: "וואו וואוין איך? אקעי, איך וואוין אין אזא שטאט, ס'איז דא די מחנה לויה און מחנה ישראל. יא, דא איז דא ראובן, און דארט איז דא לוי, יששכר, יהודה, און אלע וואוינען, יעדער אין זיין געגענט. און בתוך [אינעווייניג אין] יעדע שבט האבן זיי אויך געוואוינט, בתי אב, און אזוי ווייטער. איך בין משפחת השמעוני, און משפחת העזרי וואס וואוינט פון אזוי ווייטער. און נעבן מיר וואוינט לוי, דארט וואוינט קהת, דארט וואוינט גרשון, דארט וואוינט מררי. און דארט וואוינט דער אייבערשטער, דארט וואוינט די שכינה."
דאס זאגט ער, אז ער טראכט אין זיין קאפ: "וואו וואוין איך? דא איז מיין הויז, דארט איז אהרן'ס הויז, דארט איז משה'ס הויז, און דארט איז די שכינה'ס הויז – מקדש." אה, די שכינה וואוינט מיט אים! ער איז אין די זעלבע שטאט ווי איר. "ושכנתי בתוכם" – די שכינה וואוינט צווישן ענק. דאס איז א פשוט'ע טייטש.
אוודאי, אויף דעם דארף מען בויען א הויז, און ס'איז מקודש זיין לשמו במחשבה. יא, די אידן און די כהנים, און די גאנצע סדר נדבה, זיי זענען מקדיש צו זאגן: "דאס זאל זיין די שכינה'ס הויז." און דעמאלט זאלן אידן וויסן אז "וידעו כי אני שוכן בתוכם". "לדעת כי אני ה' המקדשם" – ס'שטייט אסאך לשונות, זיי זאלן וויסן, לשון פון דעת, "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
"בתוך בני ישראל" מיינט כפשוטו: דער אייבערשטער האט א הויז צווישן אלע אידישע הייזער. נישט מצד "כאילו" דער אייבערשטער האט א הויז, נאר מצד די דעת פון די מענטשן, אז די מענטשן זאגן: "אה, דא איז מיין הויז, און דארט איז דער אייבערשטער'ס הויז." דארט איז די שכינה'ס הויז, דאס וואס זיי זאגן, דאס איז פשוט טייטש "ושכנתי בתוכם".
ז. "אוהל שוכן באדם" – השראת השכינה אין גוף האדם
יעצט, די איינע זאגן, מ'קען דאס טון בדעת. אקעי, אבער דעמאלטס וואוינסטו נישט, דעמאלטס האט נאך די שכינה נישט אראפגעקומען מיט די זאק און טאשן, דעמאלטס איז ער נאך בעליונים מיט דיין דעת. א מענטש קען אוודאי – דו ווייסט וואס דער אלשיך זאגט, אז ס'איז השראת השכינה באדם, ער ברענגט דעם פסוק "אוהל שוכן באדם" [תהלים ע"ח, ס']. ווייטער, איך ווייס נישט אויב ס'איז פשוט טייטש, אבער ס'איז שוין אונטער, ס'איז א דרש קרוב לפשט: "אוהל שוכן באדם", אז דער אייבערשטער איז משכין זיין אוהל באדם, אין די איברים פון דעם מענטש.
אדער ווייטער, אויב א מענטש טראכט, אז ס'שטייט אין די גמרא "כאילו קודשא שורה בתוך מעיו" [תענית י"א ע"ב], די קודשא בריך הוא, יא, די שכינה איז שורה בתוכו. איז ווייטער, וואס איז די טייטש? ס'דארף זיין עפעס א פלאץ. איך זאג דא א "בייע" [א געדאנק], און מ'קען זאגן "מולקולא דכבודא", אבער ס'איז שווער פאר אונז צו טראכטן אזוי, ווייל איך וואוין דאך דא.
זייער גוט, אויב א מענטש קען לעבן אין אזא יחידה, "לאז איך וואוין נישט", איז אוודאי איז ער שוכן בתוך בני ישראל. אויב א מענטש נישט, אבער מ'דארף האבן עפעס א מקום בלב:
* תפילין: לייגן תפילין, און זאגן אז דער אייבערשטער איז "שמי", יא, "שם ה' נקרא עליך" [דברים כ"ח, י'], זיין שמי, דער אייבערשטער ליגט אויף מיינע תפילין וואס איך לייג אינדערפרי. זייער גוט, יעצט האסטו א פלאץ אין דיין גוף וואו די תפילין איז, ממש השראת השכינה בגוף, דאס איז די מצוה.
* ציצית: אה, יעצט וועסטו זאגן, דער אייבערשטער איז אין די ציצית און נישט אין די אלע בגדים וואס א מענטש גייט? אוודאי איז ער. אבער אונז רעדן דאך אונזער דעת, און דו דארפסט דאך האבן א פלאץ וואס דו קענסט זאגן: אזוי ווי איך האב א העמד, אזוי האב איך א ציצית. אזוי ווי איך האב א קאפ, האב איך א תפילין של ראש. וואו איז דא תפילין של ראש? נישט נאר "על הראש".
* מחשבה: ווייטער, איך האב עפעס מחשבה, וואו איז דער אייבערשטער שוכן ביי מיר? אינדערפרי זאג איך "שמע ישראל ה' אחד", דארט איז דער אייבערשטער אין מיינע מחשבות.
דאס איז די טייטש "ושכנתי בתוכם".
ח. די נפקא מינה למעשה: פארוואס פעלט אויס די ידיעה?
יעצט, איך וויל מסביר זיין אביסל בעסער וואס די נפקא מינה למעשה דערפון. סטעפ 3 [דריטער טייל], דאס איז די צווייטע סטעפ פון מיין שיעור. איך האב גערעדט קודם וועגן שמחה, און איך האב גערעדט יעצט אז ווי אזוי די "אוהל שוכן באדם", "ושכנתי בתוכם", און "בתוך הבנין" איז נישט קיין סתירה, ווייל אלעמאל איז עס על ידי דעת.
יעצט וויל איך אביסל מסביר זיין בעסער אויף די בעיס [יסוד] פון די סטעפ 2 וואס זיי האבן געזאגט, אז די דעת "ושכנתי בתוכם" איז די טייטש אז איך זאג אז דא איז דער אייבערשטער'ס הויז. איך וויל מסביר זיין וואס דאס מיינט, למאי נפקא מינה? ווייל דא איז דער אייבערשטער דאך סיי ווי סיי איבעראל. מ'טראכט: "אקעי, דער אייבערשטער וואוינט דארט, וואס האט עס מיט מיר? אה, איך דארף קומען צו זיין הויז, איך דארף אים ברענגען א קרבן, איך האב עפעס צו טון מיט דעם." אבער וואס האט עס שייכות צו טון? וואס איז ער וואוינט ער דא? למאי נפקא מינה? איך מוז דאך האבן א נפקא מינה.
ט. דער יסוד פונעם רמב"ם: התנהגות "לפני מלך גדול"
אויף דעם וויל איך מסביר זיין, איך וויל נאר דאך זאגן וואס דער רמב"ם זאגט, וואס דער רמב"ם ברענגט אין סימן א' [באמערקונג: דער רמ"א אין שולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א' ברענגט דאס בשם הרמב"ם אין מורה נבוכים ח"ג פנ"ב], און ס'איז גאר א טיפע ווארט, מ'דארף עס ארויסהאבן וואס ער זאגט.
דער רמב"ם הייבט אן זיין פרק דארט: "אין ישיבת..." – איך געדענק נישט, איך האב פארגעסן די לשון. אבער מ'דארף נישט די לשון, די שכינה איז נישט שורה אין די לשון, די שכינה איז שורה וואס מ'געדענקט אין הארץ. ס'איז נישט דומה די ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו ווען ער איז אליינס, אדער ווען ער איז מיט – לאמיר זאגן פשוט – ווען ער איז מיט אנדערע מענטשן.
לאמיר ארויסברענגען דעם ווארט. אסאך מאל מענטשן מיינען: איך טו א געוויסע זאך, איך פיר זיך אין א געוויסע מנהג. אוודאי אויב אנדערע מענטשן וועלן אויסגעפינען, אדער למשל אויב דער רב וועט אויסגעפינען, אויב עפעס א קנאי וועט אויסגעפינען, אויב עפעס אן "עמך יוד" וועט אויסגעפינען, א געוויסע מענטש וועט אויסגעפינען, און זיי וועלן קומען שרייען אויף מיר, זיי וועלן מאכן א נפקא מינה – איז דא א פראבלעם. איך וועל זיך מוזן צושטעלן צו זיי, אדער איך וועל זיך מוזן מסנגד זיין צו זיי, אדער איך וועל זיי מוזן אנפייפן, איך וועל מוזן עפעס טון. ביז דערווייל, טו איך אליינס, איז נישט קיין נפקא מינה.
י. די פסיכאלאגיע פון "בצנעה" און די השפעה פון א צווייטנס בליק
און א מענטש קען טראכטן – לאמיר טראכטן, א מענטש אסאך מאל: "איך בין א שטארקער מענטש, איך ווער נישט נתפעל פון וואס מענטשן זאגן, וואס מענטשן טוען." סאו [אזוי] איך זיץ אינדערהיים אין א געוויסע וועג, איך פיר זיך אין א געוויסע וועג, איך זאג געוויסע זאכן, איך לערן געוויסע וועגן, איך דריי זיך מיט געוויסע מענטשן. אוודאי, ביז דערווייל ווייסט קיינער נישט. קיינער ווייסט נישט. אבער ער שטעלט זיך פאר: "טאמער איינער וואלט אויסגעפינען, ווען מיין רבי וואלט אויסגעפינען, ווען דער רב וואלט אויסגעפינען – איך וואלט נישט געטוישט וואס איך טו. איך בין א שטארקער מענטש, איך טו וואס איך האלט אז ס'איז ריכטיג, איך פרעג נישט יענעם רשות, איך וואלט זיך נישט געטוישט, איך וואלט געטון ווייטער די זעלבע זאך."
נו מילא, למשל, סאמטיים [אמאל] איז דא א שמירה, למשל, ס'איז דא אן ענין פון בצנעה, ס'איז דא אזעלכע הלכות, ס'איז דא זאכן וואס ס'שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, ס'איז נישט גוט, ס'שעדיגט פאר זיי צו טון ברבים. זאגט דער מענטש, טענה'ט א מענטש, טראכט א מענטש: "איך האב א מין הבנה אז ס'פעלט מיר, איך האב נישט די פראבלעם. דאס וואס שטייט אז מ'דארף טון בצנעה, כדי איך ווייס, מ'זאל נישט האבן קיין מחשבות זרות, מ'זאל נישט מיינען ימים, אמאל יענער שטערט – דאס איז א פראבלעם פאר מענטשן וואס ווערן נשפע פון אנדערע מענטשן. איך בין נישט אזא מענטש וואס ווערט נשפע פון אנדערע מענטשן, נו, איך האב נישט קיין חילוק צו איך טו עס ברבים, צו איך טו עס בצנעה, ס'איז אלץ די זעלבע זאך."
יעצט, אין ריאליטי [מציאות], אן אינטערעסאנטע זאך, קוקט מען אריין, זעט מען: ס'הייבט זיך נישט אן. אלעמאל, נאכדעם וואס דער מעשה ווערט נתגלה, טוישט זיך עפעס אין די בעהעיוויער [אויפפירונג] פון דעם מענטש. אפילו ווען ער פייפט זיך אן, אפילו ווען – נישט אפילו ווען, דווקא ווען ער פייפט זיך אן. ער פייפט זיך נישט אן, איך פשוט, מיר רעדן נישט פון יענעם מענטש, דער אנפייפער, דער וואס זאגט "איך בין נישט גורס דיר, איך האב נישט קיין חילוק, יעדער איינער האט געהערט אז איך טו אזוי, איך טו עס ווייטער. זיי האלטן אז ס'איז נישט גוט, זאלן זיי האלטן." נאך אלץ טוישט זיך עפעס, און געווענליך דרך א געווינדעלטע ביסלעך, אפילו ווען ער איז בכלל נישט מכיר, אפילו ער איז זיך מכחיש די גאנצע וועג. געווענליך טוישט ער, צום סוף פירט ער זיך פונקטליך ווי יענער האט געוואלט אז ער זאל זיך פירן, אדער נישט פונקטליך, 80 פראצענט.
געווענליך, אזוי גייט געווענליך, אפילו אז א מענטש זאגט – איך האב שוין געזען, איך בין מתבונן געווען אין אסאך קעיסעס [פעלער] פון אסאך ענליכע זאכן – אפילו א מענטש זאגט... א מענטש ווערט למשל, יעדע נייע זאך, ער ווערט א חסיד פון א נייע רבי, אדער ער האט געטראפן א נייע עבירה צו טון אדער א נייע מצוה. אנהייב שעמט ער זיך, ער טוט עס בצנעה, און שפעטער, אה, אמאל צום סוף איז עס נתגלה. און אסאך מאל איז דא אנדערע מענטשן וואס זענען מתנגד צו דעם. אויב יעדער מענטש גייט לעבן לפני עיניהם, אין פראנט פון די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס זענען די אנדערע גרופע וואס זיי האלטן פון אים, דעמאלטס בלייבט ער אזוי. אבער אויב ער בלייבט אין זיין חלץ, אין זיין קבוצה, אין זיין קהילה, אין זיין פלאץ דארט וואו מען קוקט אזוי... שפעטער מאכט זיך אז דאס וואס זיי ווייסן, אויב ס'בלייבט לעולם ועד בצנעה, דעמאלטס קענען זיי זיך פירן לעולם ועד אזוי. אויב ס'געפינט אויס, ס'ווערט ריווילד [אנטפלעקט], ס'ווערט בפני העיניים, אין פראנט פון די אויגן פון אנדערע מענטשן – כמעט אלעמאל מאכט עס א חילוק.
איך זאג נישט אז הונדערט פראצענט הייבט ער אן צו טון וואס זיי עקספעקטן [ערווארטן], אבער ס'איז פופציג פראצענט, אכציג פראצענט אסאך מאל. און אן ער זאל באמערקן, אן ער זאל איינמאל זאגן: "קוק, איך האב מורא פון דיר, איך וויל נישט דו זאלסט וויסן, איך האב מורא פון דעם וואס דו זעסט, איך גיי טון אנדערש." אן ער זאל איינמאל דאס זאגן, בדרך ממילא געשעט אז דאס וואס די אויגן פון די אנדערע מענטשן וואס האלטן אנדערש איז אויף אים, דאס מאכט ער זאל זיך פירן כרצונם. דאס דארף מען אריינקוקן אין די מציאות און זען אז דאס מאכט זיך אלעמאל.
יא. די ידיעה אליין טוישט די מציאות
יעצט, מ'דארף זיך מתבונן זיין אין דעם מושג. וואס דאס מיינט איז, אז אונז זענען זייער איינגערעדט אביסל וועגן וואס איז גורם אונזערע מעשים. אונז זענען געווענליך נישט משים לב צו איידעלערע זאכן. אונז זאגן: "מיינע מעשים איז דאך מיין בחירה, דאך מיין חברים, דאך מיין רצון." אפילו אזעלכע זאכן איז גאנץ קלאר. אבער דאס וואס יענער קוקט, די אויג פון יענעם, סך הכל די הסתכלות – די הסתכלות מוז נישט זיין אז ער שטייט ביים פענסטער און קוקט, ס'מוז קענען זיין בידיעה. די ידיעה פון יענעם, אדער פון עפעס א דבר חיצוני, די עצם עקזיסטענץ [עקזיסטענץ] פון יענעם אין מיין מרחב, אין מיין פלאץ, אז ער איז דא, מאכט א חילוק אויף מיינע מעשים. נישט א קליינע חילוק, א גרויסע חילוק. ס'מאכט א חילוק אין אלעס.
"אין ישובו של אדם מתנהג עצמו כשהוא לבדו כמו כשהוא עם אחרים, כל שכן כשהוא לפני מלך גדול." דער עולם מיינט אז דאס מיינט אז ער שטייט פאר א מלך, ציטערט ער. ער ציטערט, ער איז כפוף פאר יעדע תנועה. ניין, ער ציטערט נישט, דער מלך איז א קול מלך, ס'גייט אים נישט אן. אבער ער איז דארט. יעצט אז דער מלך איז דארט, ער מאכט אז יעדע תנועה מיינע איז אנדערש. נישט על ידי זה, נישט דורך עפעס א מואוומענט [באוועגונג] וואס ממילא האב איך מורא פון דעם מלך, ממילא קוק איך אריין אין ספרי הלכה וואס שטייט די אימת המלכות וויאזוי מ'דארף זיך פירן, און איך פיר זיך אזוי. נישט על ידי זה. על ידי דעם וואס דער מלך איז דארט, וואס איך בין מכיר, איך זע אז איך בין בפני המלך, פיר איך זיך באופנים של מלכות, בפני המלכות.
שיעור פרשת תרומה - חלק ד'
נושא: כוחה של "ידיעה" והשראת השכינה מתוך שמחה
אינהאלטס-פארצייכעניש:
1. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה
2. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות
3. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה
4. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)
5. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם
---
יב. דער כח פון סביבה: ווי "ידיעה" טוישט דעם מענטש אן בחירה
אויב איך בין בפני [פאר איינעם], איך זאג עס, די יסוד הייבט זיך אן פארן [פריער]. אויב איך בין במושבו של אדם, ווי ס'שטייט אין תהלים (א, א): "במושב לצים לא ישב", אויב איך זיץ אין א מושב לצים, איך דארף נישט אפילו זאגן: "אה, איך זאל זיך אריינפיטן [צופאסן], איך זאל זיך פירן ווי די אלע לצים". ניין! פון דעם עצם פאקט וואס איך זיץ מיט זיי, הייב איך זיך אן ווערן ישיבתו ותנועותיו ועסקיו ודרך של מושב לצים.
ס'געשעט פון זיך אליינס, ס'געשעט פון די דעת, ס'געשעט פון די עצם ידיעה, פון די עצם פאקט. אויב ער ווייסט נישט, הייבט זיך עס טאקע נישט אן. אבער ס'געשעט פון די עצם ידיעה אז יענער איז דא, אז יענער קוקט אויף מיר. דאס איז גענוג צו טוישן א מענטש'ס הנהגה, אפילו אין א געוויסע זין, אין א מער יסודות'דיגן וועג [basic way] ווי ווען ער טראכט און ער מאכט א בחירה: "איך וויל זיין אזוי ווי דער לץ".
פארוואס? ווייל ער כאפט נישט. דאס איז וואס מענטשן כאפן נישט: די בחירות וואס מענטשן כאפן נישט [זענען נישט באוואוסטזיניג], זענען דאך אלעמאל מער וועגן "וואס זיי זענען" ווי דאס וואס זיי כאפן [באוואוסטזיניג], יא?
יג. אמת'ע שינוי קעגן פאלשע בחירות
ווען איך מאך א בחירה, איך ווייס איך בין נישט אזא איינער, אבער יעצט דארף איך געפעלן פאר דעם, טו איך זיך אן אזא היט. דעמאלטס איז עס נישט מיר, דעמאלטס איז דאס א פאלשע בחירה [false choice] וואס איך האב געמאכט באזירט [based] אויף געוויסע חיצוניות'דיגע תנאים וואס זענען דא.
אבער אויב איך גיי א היט ווייל... וואס הייסט איך גיי א היט? בפשטות, דאס בין איך, איך גיי א היט. איך בין א "היט גייער". וויאזוי בין איך געווארן א היט גייער? פון א דעת, פון א הסתכלות, פון דעם וואס אלע מענטשן – אדער דער מענטש וואס איך האלט פון אים – גייט א היט, און ער קוקט אויף מיר.
דאס אליין – ער האט נישט געזאגט, ער וויל נישט איך זאל גיין א היט. אויב ער פרעגט מיר: "דארפסטו גיין א היט?" ענטפער איך: "ניין, איך דארף נישט, ס'גייט מיך נישט אן, איך בין א 'קול' [cool/רואיגער] מענטש, ס'גייט מיך נישט אן." אבער ווען איך שטיי פאר'ן מלך, טו איך אן די מלכות'דיגע היט וואס מ'טוט אן בפני המלך, ווייל ער איז דארט. לא פחות ולא יותר.
יד. "ושכנתי בתוכם": די רעאליטעט פון השראת השכינה
איך האף אז איך האב גענוג קלאר געמאכט די נקודה. אויב ווער נישט, זאל מיר שיקן א מעסעדזש.
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס'איז נישט גענוג צו זאגן אז ס'איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס'איז דאס זעלבע "כמו שהוא למעלה כן הוא למטה" – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז ווען א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
דער עכטע שינוי פאסירט אויב א מענטש וויל א געטליכע שינוי – איך רעד שוין נישט פון פילע פשוט'ע זאכן, עס רעכנט זיך אז ס'איז נאך מענטש, עס רעכנט זיך אז ס'איז דא אנדערע לעוועלס פון תועבה – אבער דער געטליכע לעוועל פון "ושכנתי בתוכם" איז דער טייטש: אז אויב מ'ווייסט אז דער אייבערשטער וואוינט צווישן אונז, מיט אמאל איז אלעס אנדערש.
גארנישט איז נישט אנדערש [פיזיש], אבער מ'דארף נישט קיין איינמאל טראכטן: "אויב אזוי לאמיך אים פרעגן וואס איך דארף טון, וויבאלד ער איז דא." ער האט שוין געזאגט וואס איך דארף טון, ס'איז דא א תורה'ס אמת. אבער נישט, מ'רעדט נישט פון דעם [פון די באפעלן]. מיט אמאל וועט אלעס זיין אנדערש, און בדרך ממילא, אן וועלן – מ'דארף נישט וועלן. פאר דעם איז עס א גרויסע שמחה.
טו. צוויי וועגן פון עבודת ה': ראש השנה (יראה) קעגן אדר (שמחה)
אין ראש השנה דארף מען תשובה טון. ראש השנה איז דער טייטש, אז דער אייבערשטער קומט, "המלכות לשבת בסעודה". אה, קומט ער מיט א געוויסע לבוש, קומט ער מיט א געוויסע צורה. ער זאגט: ס'איז דא א חוק וסדר, מ'דארף זיין גוט און נישט שלעכט. און אלע טאנצן און זיי גייען תשובה טון. דאס איז עצבות, יא, דאס איז "בעצב תלדי בנים".
יעדער איינער ווייסט, אז וויפיל מ'רעדט, ס'האט א טעם פון יראה, פון צמצום, פון עצבות, "דבריך מעטים". אקעי, מ'זאגט זייער אסאך ווערטער אין ראש השנה און יום כיפור, מ'דאווענט, אבער די פירות'דיגע [די עכטע תוצאה] איז זייער ווייניג. (אקעי, מ'וועט אפשר אין אן אנדערע שבת מסביר זיין פארוואס). מ'זאגט נישט, עכט גארנישט. מ'זאגט זייער ווייניג א זאך. מ'טוישט זיך בפירוש. מ'טוישט זיך, "אויב אזוי מ'דארף טון תשובה, מ'דארף ווערן בעסער."
ס'איז דא א זאך וואס הייסט שמחה. חודש אדר. אסאך אידן זאגן אזא דרשה: "דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס [סיי ווי / ממילא]." און ממילא מיינען זיי, ס'מיינט אז מ'טוישט זיך נישט.
דער אמת איז: מ'טוישט זיך אסאך מער ווען דער אייבערשטער האט דיך ליב עניוועיס. נישט אז ער האט דיך ליב, נאר אז ער איז דא. דאס איז א גרויסער חילוק. "ושכנתי בתוכם". ער איז דא. זי איז דא, די שכינה.
טז. סיכום: די מנוחה פון נוכחות השם
איך וויל זאגן נאך א שיעור, ס'מיינט אז מ'דארף זאגן, די שכינה איז נישט דער אייבערשטער [עצמותו]. אבער איך קען נישט נאך אריינקוקן אין די זוהר, און ווייניג פון דעם האבן היינט געלערנט. און אזוי אויך זעה איך אז איך האב שוין גענוג מאריך געווען פאר די היינטיגע שבת.
אבער ס'איז דא. ס'איז דא די נוכחות השם. די שכינה איז טייטש נוכחות השם. די פרעזענס [אנוועזנהייט] פון דער אייבערשטער איז דא. און דעטס אלל [דאס איז אלעס]! מ'דארף זיין צופרידן דערמיט. ס'איז גוט אז ס'איז דא. ס'מאכט נישט [עס שטערט נישט]. ער איז נישט געקומען מיט א שטרענגע בליק, ס'איז א גוטן בליק, ס'איז גאר מנוחה. ס'איז "ושכנתי" – שכנתי איז א לשון מנוחה, יא? נישט קיין לשון שטייט און שמייסט.
ער איז דא! און אויב א מענטש טאנצט אז ער איז בשמחה, במנוחה ובשמחה – "מנוחה ושמחה אור ליהודים" – אז דער אייבערשטער איז דא, ער דארף נישט תשובה טון, ס'גייט געשען פון זיך אליינס. נישט אין איין טאג, און נישט "לא יום אחד ולא יומים", נישט אין איין טאג, אבער ער זעט מיט אמאל: ער איז א געטליכער מענטש.
קומט ניסן, און די נסים נגלים, ער איז א געטליכער מענטש. פארוואס איז דער אייבערשטער געקומען דא? דאס איז אלעס.
שבת.
🎓 עשרה בטבת 3 שיעורים ›
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
צום העשירי ונבואת יחזקאל
התנאים מביאים מיחזקאל על צום העשירי
יחזקאל הנביא היה בתוך הגולה, כדכתיב: "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א, א), ושם נאמר: "הָיְתָה עָלָיו שָׁם יַד ה'" (שם, ג). והנה יש להעיר בזה דבר מעניין, שישנו דיון תנאים במסכת ראש השנה (יח, ב) בפירוש הכתוב "צוֹם הָעֲשִׂירִי" שבדברי הנביא זכריה (ח, יט). ושני התנאים המובאים שם, הן רבי שמעון והן רבי עקיבא, מייסדים את דרשתם על פסוקים מספר יחזקאל.
רבי עקיבא היה דורש שזהו צום יום העשירי בטבת שבו סמך מלך בבל אל ירושלים, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, ב), ועל משמעות נבואה זו עוד נדבר. ורבי שמעון טוען שיש לו שיטה טובה יותר, ש"צום העשירי" הוא בעצם בחמישי בטבת שבו באה השמועה לגולה, וגם זה פסוק מפורש בספר יחזקאל: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל לג, כא).
נמצא ששני התנאים מודים בנקודה אחת, שהפירוש לפסוק המדבר על "צום עשירי", כלומר הצום בחודש העשירי – יש לפרשו דווקא על פי ספר יחזקאל (בפרקים כ"ד ול"ג) ולא על פי ספרי ההיסטוריה, כלומר ספר מלכים.
השאלה על הצורך במקור הזה והתחלת התשובה
והרי ישנם לנו ספרי היסטוריה בנביאים,. ויש בזה קושי, שהרי שאר הצומות – דהיינו צום השביעי, החמישי והרביעי – אנחנו יודעים את התאריכים שלהם מפסוקים בספר מלכים ב' (כח) ובספר ירמיהו (פרקים לט ונב). כל התאריכים כפולים בשני הספרים הללו ומבטאים את אותו סיפור היסטורי; הרי גם בסוף ספר ירמיהו מופיעים פרקים היסטוריים שאינם גוף נבואתו אלא נספחו לשם.
והנה כאן, בעשרה בטבת או ב"צום העשירי", כולם מביאים פסוק מספר יחזקאל שלכאורה אינו רלוונטי לסיפור ההיסטורי הפשוט. ולא שזקוקים אנו לספר יחזקאל כדי לדעת את תאריך תחילת המצור, שהרי התאריך הזה עצמו מפורש גם בספר ירמיהו ובספר מלכים, בדיוק כמו התאריכים ששייכים לשאר הצומות, ואין ביניהם סתירה (כמו שיש לגבי צומות אחרים) או פרט מידע חסר; המידע מפורש פעמיים בירמיהו ופעם נוספת במלכים, שנראה כהעתקה מאותו מקור.
על כן נראה שלומדים אנו מכך יסוד חשוב, והוא שקביעת הצום תלויה במשמעות נבואת יחזקאל כולה, שהיא נבואה מרכזית מאוד. האבודרהם (הלכות תעניות) מבקש ללמוד מכאן הלכה, מחמת שכתוב בנבואה זו "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".
ספר יחזקאל כסיפור אחד
אכן מדובר בקטע מעניין ביותר, שכן יש להתבונן בספר יחזקאל מראשיתו כסיפור אחד רצוף, וכדרכם של נביאים שיש להם סיפור חיים המלווה את נבואתם. בספר יחזקאל הדיבור הוא בגוף ראשון, וגם אצל ירמיהו מצינו זאת אך באופן שונה.
יחזקאל מספר את סיפורו של נביא הנמצא בגולה, וזהו מצב תמוה ביותר. הנה הקשו בגמרא (חגיגה יג, ב; ובמכילתא דרבי ישמעאל, בא, א) כיצד תיתכן נבואה בחוץ לארץ? ותרצו בתירוץ דחוק, שהיה הנביא כבר בארץ ישראל קודם לכן. וכביכול כשאדם בא להיכנס לשמיים לקבל נבואה ומגיע מבבל, אומרים לו שאסור, והוא משיב שכבר "קנה כרטיס" בארץ ישראל ולכן מסתדרים עמו. רש"י (בפירושו ליחזקאל א, ג) מביא את הדעה על פסוק 'היה היה', ש"כבר היה" הנביא בארץ, ויש המדייקים בפסוקים שישנן נבואות שמתאימות יותר להיאמר בארץ ישראל.
בכל אופן, התירוץ הזה נראה כדוחק, וכדרך התירוצים שבגמרא הבבלית, שאין בהם כדי לבטא באמת את עומק הבעיה או את פתרונה.
יחזקאל כנביא בגולה
ליחזקאל הייתה בעיה ממשית; הוא גולה, ולא סתם יהודי שגלה אלא מ"גולי יכניה", שזוהי חצי גלות או אולי גלות שלמה. ישנו סיפור שלם על משמעות היהדות שם, שהרי בבל של תורה התחילה מיחזקאל ואנשי גלות יכניה. אותם יהודים שמשתמשים בתירוצים כגון "קניתי כרטיס בארץ", טוענים בעצם שבמהותם הם ישראלים גמורים ורק בדרך מקרה הם נמצאים בבבל.
הנביא כצופה
בקיצורו של עניין, ליחזקאל יש בעיה. וניתן להבין זאת כך: קיימת בעיה קלאסית בלהיות נביא – או שאתה כשקרן או שאין מאמינים לך, אלו שתי האפשרויות ביחס שבין הנביא לחברה. אנו מוצאים זאת במאבקי ירמיהו ויחזקאל מול נביאי השקר. היו נביאים שנראו כחסידים אך היו נביאי שקר, כנראה משום שהתאימו את המסר למה שכולם חפצו לשמוע, ועל כן היו להם חסידים רבים. ולעומתם נביאי האמת היו בבעיה, שיכלו לומר רק את אשר שמעו, ולנביאים אלו לא היה ביקוש רב.
מצינו סיפור אצל המלך יהושפט (במלכים א', כב) שמחפש נביא לה', והנביא מיכיהו בן ימלה מגיע ואומר לו שאינו רוצה באמת לשמוע, ומתברר שצדק; איש אינו חפץ לשמוע נבואת אמת.
יתרה מכך, אף לנביא עצמו אין בכך עניין תמיד. ירמיהו מתאר זאת בתיאוריו, ויחזקאל מכנה זאת "יַד ה'", ואין זו יד נעימה, זה משהו תקיף כמו 'יד ה' הויה במקנך'. הכוונה היא שהקב"ה אילץ אותו, אחז בידו וסחבו לבקעה לדבר עמו, ולא שאל לרצונו אם חפץ להיות נביא.
בבעיה זו עוסק כל ספר יחזקאל כשיחה אחת ארוכה, והדבר מפורש אצלו יותר מאשר אצל ירמיהו ואחרים. יחזקאל מתייחס לשאלה זו הכי הרבה, ובפסוק החוזר פעמיים – הן בתחילת הספר (ג, יז) והן לפני נבואת ביאת הפליט בפרק ל"ג (פסוק ז) – נאמר לו שהנביא הוא "צֹפֶה". תפקידו להזהיר ולהתריע, התפקיד שלו לא כולל את זה שישמעו לו; "וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ" (יחזקאל ג, יט). עליך לתקוע בשופר ולהזהיר, והאחריות לשמיעה היא עליהם ולא עליך.
גישה זו שונה, לדעתי, מגישת ירמיהו. התשובה הזו היא בעצם הכפלה של הבעיה הנבואית הרגילה לבעיה של נביא בתוך הגולה, הנמצא עם אנשים הרואים עצמם כישראלים החיים בגלות ולא כבבלים, אך מאידך אינם בטוחים אם הארץ עדיין שייכת להם.
"לנו ניתנה הארץ"
ישנו קטע החוזר פעמיים, בתחילה ובסוף, המדבר על כך שהם אומרים "לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ" (יחזקאל יא, טו; לג, כד). אנשי הגולה אומרים זאת. יחזקאל מבטא זאת כאילו אנשי ירושלים אומרים זאת, והדבר אינו ברור לגמרי, אך טענתם היא: יש לנו ארץ, לנו ניתנה הארץ למורשה.
"אחד היה אברהם" - מחלוקת הפירושים
ישנו פסוק מפורסם מאוד: "בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (יחזקאל לג, כד). כולם מכירים את המדרש המאוחר עליו, [שאברהם היה 'אחד כנגד כל העולם'] אבל מעניין שעלאותו פסוק יש מחלוקת רבי שמעון ורבי עקיבא באותו ברייתא של 'ארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואני איני דורש כמותו'.
פשוטו של מקרא הוא טענתם: אברהם ירש את הארץ כשהיה אדם אחד בלבד, וזוהי וריאציה אחרת לסיפורי אברהם; הוא נתפס כראשון כובשי הארץ. אף שלא כתוב כך במפורש בחומש, כנראה כך הבינו, שהיה "ציוני" כזה שכבש את הארץ בחוזק יד. בתורה הודגשה ההבטחה, אך כנראה עסק גם בכיבוש, שהרי לא סביר שהכנענים נתנו לו את הארץ במתנה. וטענתם הייתה: קל וחומר שאברהם היה יחיד, ואנחנו רבים ויש לנו כוח צבאי רב, ואף שיש בעיה עם מלך בבל – נסתדר. ויחזקאל מאוד אינו אוהב את הדיבורים הללו.
פירוש רבי עקיבא
הפירוש שהזכרנו אינו נתפס כפשט לא אצל רבי עקיבא ולא אצל שאר התנאים. רבי עקיבא דרש דרשה מעניינת (המובאת בספרי דברים שנב): הם אמרו, אברהם עבד רק לאל אחד ובכל זאת ירש את הארץ, כל שכן אנחנו שעובדים אלוהים הרבה, שאנו צריכים לרשת את הארץ.
זו טענה מעניינת של רבי עקיבא; לכאורה הוא מלגלג עליהם שחשבו שעבודה זרה תסייע להם, אך יש כאן טענה רצינית מצדם – אל אחד הוא "מעט מדי", ובפרט אם האל שייך לארץ ישראל ואילו בחוץ לארץ נחשב כ"גֵּרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסָּתֵחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א' כו, יט). והם הרי יצאו לחוץ לארץ. לכן טענו שאם יעבדו אלים רבים יוכלו לכבוש בכל החזיתות, ואם אין להם עזרה מאל אחד – אלים אחרים יעזרו. כביכול אברהם היה עני היה לו רק אל אחד הם עשירים יש להם הרבה אלים. כך פירש רבי עקיבא.
פירוש רבי שמעון
ורבי שמעון, בכל הדרשות הללו, טוען: "חס ושלום, חס ושלום לומר שישראל עבדו עבודה זרה" (כך במכילתא דרבי ישמעאל). הוא מפרש פירוש הפוך, אם כי בעומק הדברים זהו אותו כיוון. הוא אומר: לאברהם הייתה רק מצווה אחת (לכאורה הייו ברית מילה), ואנחנו יש לנו תרי"ג מצוות, וכל שכן שזוכים אנו לרשת את הארץ.
כמובן שבין ריבוי מצוות לבין ריבוי אלילים המסייעים לאדם – המרחק אינו רב; זו רק וריאציה "יהודית" יותר לאותו רעיון. ויחזקאל אינו מסכים לטענה זו, שהרי בהקשר שם ברור שזו טענה פסולה, כי האמונה צריכה להיות שה' נותן את הארץ, ולא בזכות המצוות או ריבוי האלים.
בכל מקרה, היכן אחזתי? זהו חלק מהטענות המלוות את הנביא לאורך הדרך.
שתיקת יחזקאל ופתיחת פיו
הפסוק הראשון בפרק ג' מתאר שיחזקאל חוזר ממראה המרכבה ומגיע אל הגולה ב"תל אביב" (יחזקאל ג, טו), והוא יושב שם שבעה ימים "מַשְׁמִים" בתוכם. שבעה ימים שבהם אינו יכול לפתוח פיו ואינו יודע מה לומר. וה' אומר לו "לך אמור להם", ואז הוא הולך. ואז מופיע הפסוק שבו ה' אומר לו במפורש: "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ... כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (יחזקאל ג, כו). ה' סוגר את פיו באופן מילולי ומוחשי – לא תדבר אליהם אף פעם.
אם כן, מה פשר כל הפרקים הבאים שבהם הוא מדבר? כנראה שדיבור זה אינו נחשב כ"דיבור" אליהם. הוא מבין שהוא מדבר כנביא בבבל שכביכול פונה לאנשי ירושלים. לא ברור כיצד הגיעו דבריו – אולי שלח להם פקסים או משהו – אך הוא אינו מדבר עם איש באמת. הוא מדבר בעיקר לעצמו ולמען העתיד, שיידעו את הדברים בסוף.
הנבואה של עשרה בטבת - תחילת הגאולה
וזהו הקטע של הנבואה הראשונה שרבי עקיבא מביא (בפרק כ"ד), ולפיה אנו נוהגים. נבואה זו של עשרה בטבת מבשרת את תחילת הגאולה של יחזקאל. יש כאן "גלות לדיבור" – יחזקאל אילם ואינו יכול לדבר, ופעם ראשונה שה' אומר לו שיתחיל לסייע לו: "כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם הזה אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".
הכתיבה חשובה מאוד. ישנו פשט פשוט שיכתוב זאת כדי שיוכלו לאמת את המידע לאחר מכן, שיראו שצפה את היום הנכון. לדעתי זהו פירוש חלש, שהרי יכלו להיות דרכים אחרות לידיעה, ואין בכך הוכחה גמורה.
הכתיבה כהכנסה לכתבי הקודש
אני סבור שהכתיבה מבטאת משהו עמוק יותר. ישנו פסוק מפורש ביחזקאל על נביאי השקר: "וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ" (יחזקאל יג, ט). נביאי השקר הכותבים נבואות – נבואתם לא תיכתב, והפשט הוא שלא תיכנס לספר התנ"ך.
גם יחזקאל נאבק עד שנכנס ל"כתב" 'ניתנה להיכתב', ולספר. וה' אומר לו: כעת, בפעם הראשונה, תוכל לכתוב את הנבואה המתרחשת כאן. כנראה עד אז כתב בנפרד (ויש אומרים שרק אנשי כנסת הגדולה כתבו, כי אסור לכתוב ספרים בחוץ לארץ), אך כעת הכתיבה מכניסה את יחזקאל לתוך התנ"ך וכתבי הקודש.
הסיר והבשר - משל הביטחון המדומה
הוא כותב את הנבואה על "ביום הזה סָמַךְ מלך בבל", המתכתבת עם נבואה קודמת של המשל שהיו אומרים: "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (יחזקאל יא, ג). כוונתם הייתה שאנו בטוחים בתוך חומות העיר ואיננו דואגים מנבואות יחזקאל.
ויחזקאל אינו מדבר עם איש, והעם אומר: "יַאֶרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" (יחזקאל יב, כב). וזו הפעם הראשונה שה' מבטיח לו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד" (יחזקאל כד, כז). בבוא הפליט עם הבשורה על המצור – אז אפתח את פיך ואכריז עליך כנביא אמת, כפי שנאמר על שמואל הנביא 'וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל נביא לה'.
הפליט ופתיחת הפה
ממשיכים בספר, ובאמת יחזקאל מאז – או אולי מהתחלה – אינו מדבר עם איש. ישנם סיפורים שבהם לכאורה הוא מדבר, אך באיזשהו שלב הוא מבטא ייאוש וחוזר על הקביעה: "הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל" (יחזקאל ג, כז). הוא מוסיף נבואות על עמים שונים וכדומה.
ואז בפרק ל"ג הוא חוזר על הנבואה, ופתאום מגיע הפליט. הדבר טעון עיון, שכן הפליט אינו מספר את הסיפור שיחזקאל סיפר; ועל כך עומדת בעצם המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי שמעון.
כי הפליט מגיע ומספר על חורבן העיר, ויחזקאל הרי אמר שזה מה שיספר. אבל זה לא רק 'סמך מלך בבל', ישנה נבואה קודמת על מות אשתו, המשמשת סימן לחורבן המקדש, ואז מגיע הפליט ומספר על שריפת המקדש. מבחינת השנים, זה קרה כשנתיים-שלוש לאחר יום "סמך מלך בבל". זהו זמן רב לאחר החורבן, שמשם הוא תחילת הסיפור עוד הרבה שנים לפני זה כשהם הגיעו לבבל עם יכניה, ועד לסוף המר.
מתוכחות לנחמות
למפרע מתברר שביום בוא הפליט יהיה לנביא פתחון פה, ואז הוא הופך לנביא ממש. והדבר המעניין ביותר – מאותו רגע יחזקאל חדל מדברי תוכחה. יש אולי תוכחה אחת או שתיים, אך הוא מתחיל לנבא נבואות נחמה. הספר נחלק לשניים: חציו הראשון תוכחה, וחציו השני דברי נחמה.
יום שמועה - יותר מיום שריפה
מה אני מבקש להבין כאן? ישנו עניין הזמן. אם נלך לפי סדר המאורעות, היה את "סמך מלך בבל" בעשרה בטבת הראשון, אך זה לא שינה לאיש דבר ולא האמינו ליחזקאל. בבבל כלל לא שמעו את החדשות או שלא התייחסו אליהן ברצינות .
רק לאחר חורבן הבית ישנו "יום שמועה". ועשו את יום השמועה כיום שריפה, ובאמת אין זה רק כיום שריפה. שהרי אם כך היו צריכים לקבוע שלא יצומו בתשעה באב כלל אלא בעשרה בטבת, ואת זה גם רבי שמעון לא אומר. אלא רבי שמעון אומר שעשו "יום שמועה". יום שמועה זהו היום שבו שמעו על נבואת יחזקאל; הם מתחילים להבין שישנו נביא ושדבריו הם מראות אלוהים ולא סתם דברים בעלמא. וזה עשרה בטבת.
מסר הנביא - אין חומה אמיתית
ומהו המסר שלו? יחזקאל אומר כל הזמן: לא אכפת לי אם תאמינו שיקרה משהו מסוים או לא. מה שחשוב הוא עניין התשובה, וההבנה שישנה תוכנית אלוהית שצריכה להתקיים, ואם תעשו תשובה יחזרו כל הטובות.
וזה מה שקורה. ישנה מחלוקת מפרשים כיצד לקרוא זאת, אך מאז יחזקאל מפסיק לתבוע תשובה בפשטות. הוא אומר בפרקים המאוחרים (כמו בפרק ל"ו) שה' יפעל לבדו: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם... וְאֵת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם". ה' יבצע את הכל בעצמו כי אין למי לחכות.
לא ויתור אלא פריצה
אני סבור שאין זה ויתור על האנשים, אלא זהו עניינו של "יום שמועה". יום שמועה מעניין הרבה יותר מיום שריפה. מה לי מתי קרה המאורע בהיסטוריה? חשוב מתי שמעו עליו, ומתי הבינו שנבואתו הראשונה של יחזקאל הייתה נבואת אמת.
כל טענותיהם – "אנו הסיר", "לנו ניתנה הארץ כי אחד היה אברהם" – התבררו כטעות. יש רק אלוהים אחד, הוא המנהל את העניינים.
בדידות הנביא
אף אחד לא שמע לו בתחילה. ואז ישנו רגע אחד של שמועה שהכל נחרב, ואיש לא שרד מלבד פליט אחד שסיפר את הסיפור על המקדש והחומה שנפרצה. אז הם מבינים שהישיבה לבטח הייתה רק אשליה, והנביא צדק שהחומה אינה קיימת באמת. הקושי העיקרי של בני אדם זה שהם לא מסוגלים להביט מעבר לכאן ועכשיו, ולכן באמת גם נבואות נחמה אינם יכולים לשמוע.
משל חומת הברזל
יחזקאל חוזר על כך בפרק ל"ג. פריצת החומה בירושלים היא דימוי למשל שנתן יחזקאל בתחילה – "מַחֲבַת בַּרְזֶל" שנתן כקיר ברזל בינו לבין העיר (יחזקאל ד, ג). זוהי חומה בין הנביא לעיר, ופריצתה מסמלת את הסרת המחיצה. מה באמת מנע מהם לשמוע את הנביא?
חזקת מרא קמא
מנעה מהם "חזקת מרא קמא". התחושה שאתמול הייתה חומה וגם מחר תהיה, וכיון ששרדנו עד כה – נמשיך לשרוד. זוהי הטיה עמוקה מאוד, להסתמך על המוכר והרגיל.
ואז בא הנביא ואומר: דעו שאינכם חיים על חומה, אלא על "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כו, ז). אלוהים הוא המנהל את העסק, וזהו המסר העמוק. אומרים על זה 'השם מנהל את הכל', אבל אלו מילים חיוורות מאד על זה שהנביא אומר.
רגע הפריצה
השמועה על החורבן ופריצת החומה גורמת להם להבין שהביטחון בחומה היה רגעי בלבד, וכי הנביא צדק שהיא אינה קיימת באמת. רגע פריצת החומה הופך את מה שהיה ידיעתו הבלעדית של הנביא אל 'מידע נפוץ' 'קומון נולדזש'. וזה הנקודה של 'נפרצה העיר' שהוא הסוד של עשרה בטבת.
ישנם אנשים "בלתי נורמליים" הסבורים שהעולם אינו נורמלי. לעיתים העולם משתגע לזמן מה, אך תפיסת צום עשרה בטבת כנוסד על נבואת יחזקאל באה להדגיש שהעולם אינו מבוסס ואין חומה אמיתית. כפי שנאמר: "אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה" (ויקרא כה, ל, וקרי ב"לא" באל"ף), משמע שאין לו חומה עכשיו אבל היה לו קודם לכן (גמרא מגילה). מתוך חוסר החומה הזה צומחת האופציה לתבנית הבית החדש מן השמים, ולגאולות בלתי רגילות כגון מלחמת גוג ומגוג. כי זה שחושבים שמקדש משמים לא אפשרי זה מאותו סיבה שחושבים שנבואת החורבן לא אפשרית, 'יארכו הימים וארכו כל חזון'.
טוב, איני יודע אם זהו שיעור מבוא ליחזקאל או שיעור סיכום ("הדרן").
תלמיד: אני באמצע דברי.
זה גם וגם, כנראה. זה רעיון חזק מאוד.
תלמיד: כעת עלי ללמוד שוב את כל ספר יחזקאל, עשית לי בלאגן בראש. אך ההקבלה בין מצב יחזקאל למצב האומה מזכירה את ירמיהו ב"קינת הגבר" (איכה ג).
נכון.
תלמיד: אך בקיצור, לגבי הפשט – האם הוא דיבר או לא?
כן?
תלמיד: על מה מדובר? על יחזקאל.
תלמיד: הרי כתוב מפורש שאסור לו לדבר מפרק ג' עד פרק ל"ג.
אך איני מבין, הרי זקני יהודה יושבים לפניו (יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א) והוא אומר להם נבואות! מה פשר הדבר?
תלמיד: זו הקושיה שהזכרתי.
לא, זו קושיה טובה.
תלמיד: תמיד הבנתי זאת באופן מטאפורי, שדבריו פשוט לא נשמעו.
איני יודע, הרי הציוויים שם נראים כפשוטם. ראיתי שמפרשים מודרניים אומרים שזה לא כפשוטו, אך אני חושב שכן; ואם כתוב שדיבר, עלינו לומר שאין זה "דיבור" אמיתי.
תלמיד: אז הדיבור הכתוב אינו כפשוטו?
מה עשה עם הדברים שכתב?
תלמיד: האם פרסם אותם אחר כך? מה המשמעות?
הוא אמר אותם, אך לא באמת אמר. לא רק שלא שמעו, אלא... איני יודע. אני מנסה לדמיין את המצב: יחזקאל יושב והאומה לפניו, מצפים לשמוע את פיו.
שכחתי לציין – הרי בסוף, בפרק ל"ג, ישנו קטע חריף שבו הוא אומר להם לאחר בוא הפליט: אתם תובעים נבואה, אך מתייחסים אליה כאל "שִׁיר עֲגָבִים" (יחזקאל לג, לב). אתם שומעים אותי כמשורר יפה, נהנים מהקול ומנענעים בראשכם. הוא זועק עליהם: משוגעים, אני מדבר על חורבן ואתם נהנים? האם ציירתי לכם סרט יפה?
זהו קטע חזק מאוד בפרק ל"ג או ל"ד. הם שומעים, אך כהנאה אסתטית ולא כדבר נבואה. זהו יסוד חזק מאוד.
סיכום השיעור 📋
צום העשירי ונבואת יחזקאל
התנאים מביאים מיחזקאל על צום העשירי
יחזקאל הנביא היה בתוך הגולה, כדכתיב: "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א, א), ושם נאמר: "הָיְתָה עָלָיו שָׁם יַד ה'" (שם, ג). והנה יש להעיר בזה דבר מעניין, שישנו דיון תנאים במסכת ראש השנה (יח, ב) בפירוש הכתוב "צוֹם הָעֲשִׂירִי" שבדברי הנביא זכריה (ח, יט). ושני התנאים המובאים שם, הן רבי שמעון והן רבי עקיבא, מייסדים את דרשתם על פסוקים מספר יחזקאל.
רבי עקיבא היה דורש שזהו צום יום העשירי בטבת שבו סמך מלך בבל אל ירושלים, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, ב), ועל משמעות נבואה זו עוד נדבר. ורבי שמעון טוען שיש לו שיטה טובה יותר, ש"צום העשירי" הוא בעצם בחמישי בטבת שבו באה השמועה לגולה, וגם זה פסוק מפורש בספר יחזקאל: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל לג, כא).
נמצא ששני התנאים מודים בנקודה אחת, שהפירוש לפסוק המדבר על "צום עשירי", כלומר הצום בחודש העשירי – יש לפרשו דווקא על פי ספר יחזקאל (בפרקים כ"ד ול"ג) ולא על פי ספרי ההיסטוריה, כלומר ספר מלכים.
השאלה על הצורך במקור הזה והתחלת התשובה
והרי ישנם לנו ספרי היסטוריה בנביאים,. ויש בזה קושי, שהרי שאר הצומות – דהיינו צום השביעי, החמישי והרביעי – אנחנו יודעים את התאריכים שלהם מפסוקים בספר מלכים ב' (כח) ובספר ירמיהו (פרקים לט ונב). כל התאריכים כפולים בשני הספרים הללו ומבטאים את אותו סיפור היסטורי; הרי גם בסוף ספר ירמיהו מופיעים פרקים היסטוריים שאינם גוף נבואתו אלא נספחו לשם.
והנה כאן, בעשרה בטבת או ב"צום העשירי", כולם מביאים פסוק מספר יחזקאל שלכאורה אינו רלוונטי לסיפור ההיסטורי הפשוט. ולא שזקוקים אנו לספר יחזקאל כדי לדעת את תאריך תחילת המצור, שהרי התאריך הזה עצמו מפורש גם בספר ירמיהו ובספר מלכים, בדיוק כמו התאריכים ששייכים לשאר הצומות, ואין ביניהם סתירה (כמו שיש לגבי צומות אחרים) או פרט מידע חסר; המידע מפורש פעמיים בירמיהו ופעם נוספת במלכים, שנראה כהעתקה מאותו מקור.
על כן נראה שלומדים אנו מכך יסוד חשוב, והוא שקביעת הצום תלויה במשמעות נבואת יחזקאל כולה, שהיא נבואה מרכזית מאוד. האבודרהם (הלכות תעניות) מבקש ללמוד מכאן הלכה, מחמת שכתוב בנבואה זו "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".
ספר יחזקאל כסיפור אחד
אכן מדובר בקטע מעניין ביותר, שכן יש להתבונן בספר יחזקאל מראשיתו כסיפור אחד רצוף, וכדרכם של נביאים שיש להם סיפור חיים המלווה את נבואתם. בספר יחזקאל הדיבור הוא בגוף ראשון, וגם אצל ירמיהו מצינו זאת אך באופן שונה.
יחזקאל מספר את סיפורו של נביא הנמצא בגולה, וזהו מצב תמוה ביותר. הנה הקשו בגמרא (חגיגה יג, ב; ובמכילתא דרבי ישמעאל, בא, א) כיצד תיתכן נבואה בחוץ לארץ? ותרצו בתירוץ דחוק, שהיה הנביא כבר בארץ ישראל קודם לכן. וכביכול כשאדם בא להיכנס לשמיים לקבל נבואה ומגיע מבבל, אומרים לו שאסור, והוא משיב שכבר "קנה כרטיס" בארץ ישראל ולכן מסתדרים עמו. רש"י (בפירושו ליחזקאל א, ג) מביא את הדעה על פסוק 'היה היה', ש"כבר היה" הנביא בארץ, ויש המדייקים בפסוקים שישנן נבואות שמתאימות יותר להיאמר בארץ ישראל.
בכל אופן, התירוץ הזה נראה כדוחק, וכדרך התירוצים שבגמרא הבבלית, שאין בהם כדי לבטא באמת את עומק הבעיה או את פתרונה.
יחזקאל כנביא בגולה
ליחזקאל הייתה בעיה ממשית; הוא גולה, ולא סתם יהודי שגלה אלא מ"גולי יכניה", שזוהי חצי גלות או אולי גלות שלמה. ישנו סיפור שלם על משמעות היהדות שם, שהרי בבל של תורה התחילה מיחזקאל ואנשי גלות יכניה. אותם יהודים שמשתמשים בתירוצים כגון "קניתי כרטיס בארץ", טוענים בעצם שבמהותם הם ישראלים גמורים ורק בדרך מקרה הם נמצאים בבבל.
הנביא כצופה
בקיצורו של עניין, ליחזקאל יש בעיה. וניתן להבין זאת כך: קיימת בעיה קלאסית בלהיות נביא – או שאתה כשקרן או שאין מאמינים לך, אלו שתי האפשרויות ביחס שבין הנביא לחברה. אנו מוצאים זאת במאבקי ירמיהו ויחזקאל מול נביאי השקר. היו נביאים שנראו כחסידים אך היו נביאי שקר, כנראה משום שהתאימו את המסר למה שכולם חפצו לשמוע, ועל כן היו להם חסידים רבים. ולעומתם נביאי האמת היו בבעיה, שיכלו לומר רק את אשר שמעו, ולנביאים אלו לא היה ביקוש רב.
מצינו סיפור אצל המלך יהושפט (במלכים א', כב) שמחפש נביא לה', והנביא מיכיהו בן ימלה מגיע ואומר לו שאינו רוצה באמת לשמוע, ומתברר שצדק; איש אינו חפץ לשמוע נבואת אמת.
יתרה מכך, אף לנביא עצמו אין בכך עניין תמיד. ירמיהו מתאר זאת בתיאוריו, ויחזקאל מכנה זאת "יַד ה'", ואין זו יד נעימה, זה משהו תקיף כמו 'יד ה' הויה במקנך'. הכוונה היא שהקב"ה אילץ אותו, אחז בידו וסחבו לבקעה לדבר עמו, ולא שאל לרצונו אם חפץ להיות נביא.
בבעיה זו עוסק כל ספר יחזקאל כשיחה אחת ארוכה, והדבר מפורש אצלו יותר מאשר אצל ירמיהו ואחרים. יחזקאל מתייחס לשאלה זו הכי הרבה, ובפסוק החוזר פעמיים – הן בתחילת הספר (ג, יז) והן לפני נבואת ביאת הפליט בפרק ל"ג (פסוק ז) – נאמר לו שהנביא הוא "צֹפֶה". תפקידו להזהיר ולהתריע, התפקיד שלו לא כולל את זה שישמעו לו; "וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ" (יחזקאל ג, יט). עליך לתקוע בשופר ולהזהיר, והאחריות לשמיעה היא עליהם ולא עליך.
גישה זו שונה, לדעתי, מגישת ירמיהו. התשובה הזו היא בעצם הכפלה של הבעיה הנבואית הרגילה לבעיה של נביא בתוך הגולה, הנמצא עם אנשים הרואים עצמם כישראלים החיים בגלות ולא כבבלים, אך מאידך אינם בטוחים אם הארץ עדיין שייכת להם.
"לנו ניתנה הארץ"
ישנו קטע החוזר פעמיים, בתחילה ובסוף, המדבר על כך שהם אומרים "לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ" (יחזקאל יא, טו; לג, כד). אנשי הגולה אומרים זאת. יחזקאל מבטא זאת כאילו אנשי ירושלים אומרים זאת, והדבר אינו ברור לגמרי, אך טענתם היא: יש לנו ארץ, לנו ניתנה הארץ למורשה.
"אחד היה אברהם" - מחלוקת הפירושים
ישנו פסוק מפורסם מאוד: "בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה" (יחזקאל לג, כד). כולם מכירים את המדרש המאוחר עליו, [שאברהם היה 'אחד כנגד כל העולם'] אבל מעניין שעלאותו פסוק יש מחלוקת רבי שמעון ורבי עקיבא באותו ברייתא של 'ארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואני איני דורש כמותו'.
פשוטו של מקרא הוא טענתם: אברהם ירש את הארץ כשהיה אדם אחד בלבד, וזוהי וריאציה אחרת לסיפורי אברהם; הוא נתפס כראשון כובשי הארץ. אף שלא כתוב כך במפורש בחומש, כנראה כך הבינו, שהיה "ציוני" כזה שכבש את הארץ בחוזק יד. בתורה הודגשה ההבטחה, אך כנראה עסק גם בכיבוש, שהרי לא סביר שהכנענים נתנו לו את הארץ במתנה. וטענתם הייתה: קל וחומר שאברהם היה יחיד, ואנחנו רבים ויש לנו כוח צבאי רב, ואף שיש בעיה עם מלך בבל – נסתדר. ויחזקאל מאוד אינו אוהב את הדיבורים הללו.
פירוש רבי עקיבא
הפירוש שהזכרנו אינו נתפס כפשט לא אצל רבי עקיבא ולא אצל שאר התנאים. רבי עקיבא דרש דרשה מעניינת (המובאת בספרי דברים שנב): הם אמרו, אברהם עבד רק לאל אחד ובכל זאת ירש את הארץ, כל שכן אנחנו שעובדים אלוהים הרבה, שאנו צריכים לרשת את הארץ.
זו טענה מעניינת של רבי עקיבא; לכאורה הוא מלגלג עליהם שחשבו שעבודה זרה תסייע להם, אך יש כאן טענה רצינית מצדם – אל אחד הוא "מעט מדי", ובפרט אם האל שייך לארץ ישראל ואילו בחוץ לארץ נחשב כ"גֵּרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסָּתֵחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א' כו, יט). והם הרי יצאו לחוץ לארץ. לכן טענו שאם יעבדו אלים רבים יוכלו לכבוש בכל החזיתות, ואם אין להם עזרה מאל אחד – אלים אחרים יעזרו. כביכול אברהם היה עני היה לו רק אל אחד הם עשירים יש להם הרבה אלים. כך פירש רבי עקיבא.
פירוש רבי שמעון
ורבי שמעון, בכל הדרשות הללו, טוען: "חס ושלום, חס ושלום לומר שישראל עבדו עבודה זרה" (כך במכילתא דרבי ישמעאל). הוא מפרש פירוש הפוך, אם כי בעומק הדברים זהו אותו כיוון. הוא אומר: לאברהם הייתה רק מצווה אחת (לכאורה הייו ברית מילה), ואנחנו יש לנו תרי"ג מצוות, וכל שכן שזוכים אנו לרשת את הארץ.
כמובן שבין ריבוי מצוות לבין ריבוי אלילים המסייעים לאדם – המרחק אינו רב; זו רק וריאציה "יהודית" יותר לאותו רעיון. ויחזקאל אינו מסכים לטענה זו, שהרי בהקשר שם ברור שזו טענה פסולה, כי האמונה צריכה להיות שה' נותן את הארץ, ולא בזכות המצוות או ריבוי האלים.
בכל מקרה, היכן אחזתי? זהו חלק מהטענות המלוות את הנביא לאורך הדרך.
שתיקת יחזקאל ופתיחת פיו
הפסוק הראשון בפרק ג' מתאר שיחזקאל חוזר ממראה המרכבה ומגיע אל הגולה ב"תל אביב" (יחזקאל ג, טו), והוא יושב שם שבעה ימים "מַשְׁמִים" בתוכם. שבעה ימים שבהם אינו יכול לפתוח פיו ואינו יודע מה לומר. וה' אומר לו "לך אמור להם", ואז הוא הולך. ואז מופיע הפסוק שבו ה' אומר לו במפורש: "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ... כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (יחזקאל ג, כו). ה' סוגר את פיו באופן מילולי ומוחשי – לא תדבר אליהם אף פעם.
אם כן, מה פשר כל הפרקים הבאים שבהם הוא מדבר? כנראה שדיבור זה אינו נחשב כ"דיבור" אליהם. הוא מבין שהוא מדבר כנביא בבבל שכביכול פונה לאנשי ירושלים. לא ברור כיצד הגיעו דבריו – אולי שלח להם פקסים או משהו – אך הוא אינו מדבר עם איש באמת. הוא מדבר בעיקר לעצמו ולמען העתיד, שיידעו את הדברים בסוף.
הנבואה של עשרה בטבת - תחילת הגאולה
וזהו הקטע של הנבואה הראשונה שרבי עקיבא מביא (בפרק כ"ד), ולפיה אנו נוהגים. נבואה זו של עשרה בטבת מבשרת את תחילת הגאולה של יחזקאל. יש כאן "גלות לדיבור" – יחזקאל אילם ואינו יכול לדבר, ופעם ראשונה שה' אומר לו שיתחיל לסייע לו: "כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם הזה אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".
הכתיבה חשובה מאוד. ישנו פשט פשוט שיכתוב זאת כדי שיוכלו לאמת את המידע לאחר מכן, שיראו שצפה את היום הנכון. לדעתי זהו פירוש חלש, שהרי יכלו להיות דרכים אחרות לידיעה, ואין בכך הוכחה גמורה.
הכתיבה כהכנסה לכתבי הקודש
אני סבור שהכתיבה מבטאת משהו עמוק יותר. ישנו פסוק מפורש ביחזקאל על נביאי השקר: "וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ" (יחזקאל יג, ט). נביאי השקר הכותבים נבואות – נבואתם לא תיכתב, והפשט הוא שלא תיכנס לספר התנ"ך.
גם יחזקאל נאבק עד שנכנס ל"כתב" 'ניתנה להיכתב', ולספר. וה' אומר לו: כעת, בפעם הראשונה, תוכל לכתוב את הנבואה המתרחשת כאן. כנראה עד אז כתב בנפרד (ויש אומרים שרק אנשי כנסת הגדולה כתבו, כי אסור לכתוב ספרים בחוץ לארץ), אך כעת הכתיבה מכניסה את יחזקאל לתוך התנ"ך וכתבי הקודש.
הסיר והבשר - משל הביטחון המדומה
הוא כותב את הנבואה על "ביום הזה סָמַךְ מלך בבל", המתכתבת עם נבואה קודמת של המשל שהיו אומרים: "הִיא הַסִּיר וַאֲנַחְנוּ הַבָּשָׂר" (יחזקאל יא, ג). כוונתם הייתה שאנו בטוחים בתוך חומות העיר ואיננו דואגים מנבואות יחזקאל.
ויחזקאל אינו מדבר עם איש, והעם אומר: "יַאֶרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן" (יחזקאל יב, כב). וזו הפעם הראשונה שה' מבטיח לו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד" (יחזקאל כד, כז). בבוא הפליט עם הבשורה על המצור – אז אפתח את פיך ואכריז עליך כנביא אמת, כפי שנאמר על שמואל הנביא 'וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל נביא לה'.
הפליט ופתיחת הפה
ממשיכים בספר, ובאמת יחזקאל מאז – או אולי מהתחלה – אינו מדבר עם איש. ישנם סיפורים שבהם לכאורה הוא מדבר, אך באיזשהו שלב הוא מבטא ייאוש וחוזר על הקביעה: "הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל" (יחזקאל ג, כז). הוא מוסיף נבואות על עמים שונים וכדומה.
ואז בפרק ל"ג הוא חוזר על הנבואה, ופתאום מגיע הפליט. הדבר טעון עיון, שכן הפליט אינו מספר את הסיפור שיחזקאל סיפר; ועל כך עומדת בעצם המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי שמעון.
כי הפליט מגיע ומספר על חורבן העיר, ויחזקאל הרי אמר שזה מה שיספר. אבל זה לא רק 'סמך מלך בבל', ישנה נבואה קודמת על מות אשתו, המשמשת סימן לחורבן המקדש, ואז מגיע הפליט ומספר על שריפת המקדש. מבחינת השנים, זה קרה כשנתיים-שלוש לאחר יום "סמך מלך בבל". זהו זמן רב לאחר החורבן, שמשם הוא תחילת הסיפור עוד הרבה שנים לפני זה כשהם הגיעו לבבל עם יכניה, ועד לסוף המר.
מתוכחות לנחמות
למפרע מתברר שביום בוא הפליט יהיה לנביא פתחון פה, ואז הוא הופך לנביא ממש. והדבר המעניין ביותר – מאותו רגע יחזקאל חדל מדברי תוכחה. יש אולי תוכחה אחת או שתיים, אך הוא מתחיל לנבא נבואות נחמה. הספר נחלק לשניים: חציו הראשון תוכחה, וחציו השני דברי נחמה.
יום שמועה - יותר מיום שריפה
מה אני מבקש להבין כאן? ישנו עניין הזמן. אם נלך לפי סדר המאורעות, היה את "סמך מלך בבל" בעשרה בטבת הראשון, אך זה לא שינה לאיש דבר ולא האמינו ליחזקאל. בבבל כלל לא שמעו את החדשות או שלא התייחסו אליהן ברצינות .
רק לאחר חורבן הבית ישנו "יום שמועה". ועשו את יום השמועה כיום שריפה, ובאמת אין זה רק כיום שריפה. שהרי אם כך היו צריכים לקבוע שלא יצומו בתשעה באב כלל אלא בעשרה בטבת, ואת זה גם רבי שמעון לא אומר. אלא רבי שמעון אומר שעשו "יום שמועה". יום שמועה זהו היום שבו שמעו על נבואת יחזקאל; הם מתחילים להבין שישנו נביא ושדבריו הם מראות אלוהים ולא סתם דברים בעלמא. וזה עשרה בטבת.
מסר הנביא - אין חומה אמיתית
ומהו המסר שלו? יחזקאל אומר כל הזמן: לא אכפת לי אם תאמינו שיקרה משהו מסוים או לא. מה שחשוב הוא עניין התשובה, וההבנה שישנה תוכנית אלוהית שצריכה להתקיים, ואם תעשו תשובה יחזרו כל הטובות.
וזה מה שקורה. ישנה מחלוקת מפרשים כיצד לקרוא זאת, אך מאז יחזקאל מפסיק לתבוע תשובה בפשטות. הוא אומר בפרקים המאוחרים (כמו בפרק ל"ו) שה' יפעל לבדו: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם... וְאֵת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם". ה' יבצע את הכל בעצמו כי אין למי לחכות.
לא ויתור אלא פריצה
אני סבור שאין זה ויתור על האנשים, אלא זהו עניינו של "יום שמועה". יום שמועה מעניין הרבה יותר מיום שריפה. מה לי מתי קרה המאורע בהיסטוריה? חשוב מתי שמעו עליו, ומתי הבינו שנבואתו הראשונה של יחזקאל הייתה נבואת אמת.
כל טענותיהם – "אנו הסיר", "לנו ניתנה הארץ כי אחד היה אברהם" – התבררו כטעות. יש רק אלוהים אחד, הוא המנהל את העניינים.
בדידות הנביא
אף אחד לא שמע לו בתחילה. ואז ישנו רגע אחד של שמועה שהכל נחרב, ואיש לא שרד מלבד פליט אחד שסיפר את הסיפור על המקדש והחומה שנפרצה. אז הם מבינים שהישיבה לבטח הייתה רק אשליה, והנביא צדק שהחומה אינה קיימת באמת. הקושי העיקרי של בני אדם זה שהם לא מסוגלים להביט מעבר לכאן ועכשיו, ולכן באמת גם נבואות נחמה אינם יכולים לשמוע.
משל חומת הברזל
יחזקאל חוזר על כך בפרק ל"ג. פריצת החומה בירושלים היא דימוי למשל שנתן יחזקאל בתחילה – "מַחֲבַת בַּרְזֶל" שנתן כקיר ברזל בינו לבין העיר (יחזקאל ד, ג). זוהי חומה בין הנביא לעיר, ופריצתה מסמלת את הסרת המחיצה. מה באמת מנע מהם לשמוע את הנביא?
חזקת מרא קמא
מנעה מהם "חזקת מרא קמא". התחושה שאתמול הייתה חומה וגם מחר תהיה, וכיון ששרדנו עד כה – נמשיך לשרוד. זוהי הטיה עמוקה מאוד, להסתמך על המוכר והרגיל.
ואז בא הנביא ואומר: דעו שאינכם חיים על חומה, אלא על "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (איוב כו, ז). אלוהים הוא המנהל את העסק, וזהו המסר העמוק. אומרים על זה 'השם מנהל את הכל', אבל אלו מילים חיוורות מאד על זה שהנביא אומר.
רגע הפריצה
השמועה על החורבן ופריצת החומה גורמת להם להבין שהביטחון בחומה היה רגעי בלבד, וכי הנביא צדק שהיא אינה קיימת באמת. רגע פריצת החומה הופך את מה שהיה ידיעתו הבלעדית של הנביא אל 'מידע נפוץ' 'קומון נולדזש'. וזה הנקודה של 'נפרצה העיר' שהוא הסוד של עשרה בטבת.
ישנם אנשים "בלתי נורמליים" הסבורים שהעולם אינו נורמלי. לעיתים העולם משתגע לזמן מה, אך תפיסת צום עשרה בטבת כנוסד על נבואת יחזקאל באה להדגיש שהעולם אינו מבוסס ואין חומה אמיתית. כפי שנאמר: "אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה" (ויקרא כה, ל, וקרי ב"לא" באל"ף), משמע שאין לו חומה עכשיו אבל היה לו קודם לכן (גמרא מגילה). מתוך חוסר החומה הזה צומחת האופציה לתבנית הבית החדש מן השמים, ולגאולות בלתי רגילות כגון מלחמת גוג ומגוג. כי זה שחושבים שמקדש משמים לא אפשרי זה מאותו סיבה שחושבים שנבואת החורבן לא אפשרית, 'יארכו הימים וארכו כל חזון'.
טוב, איני יודע אם זהו שיעור מבוא ליחזקאל או שיעור סיכום ("הדרן").
תלמיד: אני באמצע דברי.
זה גם וגם, כנראה. זה רעיון חזק מאוד.
תלמיד: כעת עלי ללמוד שוב את כל ספר יחזקאל, עשית לי בלאגן בראש. אך ההקבלה בין מצב יחזקאל למצב האומה מזכירה את ירמיהו ב"קינת הגבר" (איכה ג).
נכון.
תלמיד: אך בקיצור, לגבי הפשט – האם הוא דיבר או לא?
כן?
תלמיד: על מה מדובר? על יחזקאל.
תלמיד: הרי כתוב מפורש שאסור לו לדבר מפרק ג' עד פרק ל"ג.
אך איני מבין, הרי זקני יהודה יושבים לפניו (יחזקאל ח, א; יד, א; כ, א) והוא אומר להם נבואות! מה פשר הדבר?
תלמיד: זו הקושיה שהזכרתי.
לא, זו קושיה טובה.
תלמיד: תמיד הבנתי זאת באופן מטאפורי, שדבריו פשוט לא נשמעו.
איני יודע, הרי הציוויים שם נראים כפשוטם. ראיתי שמפרשים מודרניים אומרים שזה לא כפשוטו, אך אני חושב שכן; ואם כתוב שדיבר, עלינו לומר שאין זה "דיבור" אמיתי.
תלמיד: אז הדיבור הכתוב אינו כפשוטו?
מה עשה עם הדברים שכתב?
תלמיד: האם פרסם אותם אחר כך? מה המשמעות?
הוא אמר אותם, אך לא באמת אמר. לא רק שלא שמעו, אלא... איני יודע. אני מנסה לדמיין את המצב: יחזקאל יושב והאומה לפניו, מצפים לשמוע את פיו.
שכחתי לציין – הרי בסוף, בפרק ל"ג, ישנו קטע חריף שבו הוא אומר להם לאחר בוא הפליט: אתם תובעים נבואה, אך מתייחסים אליה כאל "שִׁיר עֲגָבִים" (יחזקאל לג, לב). אתם שומעים אותי כמשורר יפה, נהנים מהקול ומנענעים בראשכם. הוא זועק עליהם: משוגעים, אני מדבר על חורבן ואתם נהנים? האם ציירתי לכם סרט יפה?
זהו קטע חזק מאוד בפרק ל"ג או ל"ד. הם שומעים, אך כהנאה אסתטית ולא כדבר נבואה. זהו יסוד חזק מאוד.
🎓 שמונה נרות 1 שיעורים ›
מזמור שיר חנוכת הבית. שמחת החנוכה הוא שמחת חנוכת בית המקדש. ומהו ענין חנוכת הבית? שאדם תיכנן בנין שלם לגור בו, ושיכללו בכל פרטיו, עד שהגיעה עת השלמתו והוא הולך להעתיק דירתו לתוך הבית החדש אשר בנה. התחלת כניסתו לגור בביתו זה נקרא חנוכת הבית, כענין שכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, שלא התחיל לגור בו.
בנוהג שבעולם שמקיימים טקס של פתיחת השערים בשעת חנוכה זו, ומה עושים הגוים, לוקחים סרט וכורכים סביב הדלת, מזמינים את החברים ואת המכובדים, ומכבדים את המכובד שבהם לחתוך את הסרט לאות פתיחת השערים.
מה עושה יהודי, הולך אל סופר ומצווה אותו לכתוב על הקלף פרשיות שמע והיה אם שמוע, שהם פרשיות מציאות ה' ייחודו והתקשרותו איתנו. והוא כורך פרשיות אלו במכסה יפה, ובמעמד פתיחת השערים מזמין את חבריו ואת ידידיו, ומכבד את המכובד שבהם לקבוע מזוזה זו על שער ביתו. בכך הוא מכריז שלא הוא בלבד נכנס לגור בבית הזה, אלא איתו נכנס לגור ה' שומר דלתות ישראל.
בית המקדש הוא בית משכנו של ה' בתוכנו. אם כן חנוכתו הוא התחלת כניסת השכינה לשכון בבית המקדש. ככתוב שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. פסוק זה היו אומרים במקדש ראשון בשעת הכנסת הארון לבית המקדש, שהארון הוא מקום משכן השכינה ככתוב ונועדתי לך שמה, וכניסתו אל בית המקדש מסמן התחלת כניסת ה' לגור בבית, ועל כניסה זו היתה עיקר שמחת חנוכת הבית כמבואר בספר מלכים בחנוכת שלמה.
בבית שני לא היה ארון, דרשו חכמים מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן, כי גם המנורה אשר מחוץ לפרוכת, גם היא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ולפיכך כאשר חינכו חשמונאים שוב את מקדש ה', סימנו את התחלת כניסת ה' לתוך ביתו בהדלקת המנורה, על פתח פרוכת ההיכל מבחוץ, והדליקו נרות בחצרות קדשך, כמי שאומר אם אין מזוזה לקבוע ידליק את האור והוא תחילת כניסת האדם לביתו. וכך ציוו לנהוג בכל הדורות כל אחד בביתו, להדליק מנורת חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, ששם ישאו שערים ראשיהם ויבוא מלך הכבוד.
שמחת בר מצוה שמחת חנוכה הוא, לא חנוכת החפצא של המקדש והארון, אלא חנוכת הגברא בר המצווה, שעליו נאמר ושכנתי בתוכם. עמלו האב והאם על בניית האדם הזה מיום הולדתו, וטרחו במשך י"ג שנה לבסס את יסודותיו ללמדו ולחנכו. סיום בנין גופו של האדם הוא בהגיעו לבן י"ג שנה, שחזקה שכבר נגמרה בניינו. ובכן צריכים להכניס את הנשמה, את השכינה, לגור במקום הזה. מה עושים? הולכים אל אותו הסופר, ומזמינים ממנו ארבע פרשיות כתובות על קלף, הם אותם הפרשיות שבמזוזה בתוספת פרשיות קדש והיה כי יביאך. מכניסים אותם בבית יפה של עור, וקובעים אותו על פתחו של אדם.
מהו פתחו של אדם? הוא בעיניים, כרמז הכתוב ותשב בפתח עיניים. העיניים הם הפתח הראשי שבו נכנסים מראות אל נפש האדם. ושם, בין עיניכם, קובעים את המזוזה, לאות כי לא גוף בלבד יש כאן אלא גם נשמה, והויה שוכן בתוך הגוף הזה, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך.
כאשר ראינו בבית המקדש, לפעמים נחסר הארון, ואין הנשמה שבמחי כחה מספקת להשרות את השראת השכינה ולהראות אותה. כך גם בביתו של אדם, לפעמים אין המזוזה מספיקה להזכיר לו כי ה' שוכן בקרבו. מה עושים, מוסיפים את המנורה משמאל. מוסיפים את תפילין של יד בשמאל, כנגד הלב שהוא הפתח השני של האדם, עינא ולבי תרין סרסורין, ושמה קובעים אות שני להודיע שהשכינה שורה בישראל.
בנוהג שבעולם להחמיא לבעל הבית בשעת חנוכת ביתו על יופי ביתו ולברכו ביישוב טוב, כך אומרים אנחנו ראו בריה שגידלתם, ויהי רצון שיתיישבו בו תפיליו, ויהיה הבית הזה לטוב לבית ישראל.
מזמור שיר חנוכת הבית. שמחת החנוכה הוא שמחת חנוכת בית המקדש. ומהו ענין חנוכת הבית? שאדם תיכנן בנין שלם לגור בו, ושיכללו בכל פרטיו, עד שהגיעה עת השלמתו והוא הולך להעתיק דירתו לתוך הבית החדש אשר בנה. התחלת כניסתו לגור בביתו זה נקרא חנוכת הבית, כענין שכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, שלא התחיל לגור בו.
בנוהג שבעולם שמקיימים טקס של פתיחת השערים בשעת חנוכה זו, ומה עושים הגוים, לוקחים סרט וכורכים סביב הדלת, מזמינים את החברים ואת המכובדים, ומכבדים את המכובד שבהם לחתוך את הסרט לאות פתיחת השערים.
מה עושה יהודי, הולך אל סופר ומצווה אותו לכתוב על הקלף פרשיות שמע והיה אם שמוע, שהם פרשיות מציאות ה' ייחודו והתקשרותו איתנו. והוא כורך פרשיות אלו במכסה יפה, ובמעמד פתיחת השערים מזמין את חבריו ואת ידידיו, ומכבד את המכובד שבהם לקבוע מזוזה זו על שער ביתו. בכך הוא מכריז שלא הוא בלבד נכנס לגור בבית הזה, אלא איתו נכנס לגור ה' שומר דלתות ישראל.
בית המקדש הוא בית משכנו של ה' בתוכנו. אם כן חנוכתו הוא התחלת כניסת השכינה לשכון בבית המקדש. ככתוב שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. פסוק זה היו אומרים במקדש ראשון בשעת הכנסת הארון לבית המקדש, שהארון הוא מקום משכן השכינה ככתוב ונועדתי לך שמה, וכניסתו אל בית המקדש מסמן התחלת כניסת ה' לגור בבית, ועל כניסה זו היתה עיקר שמחת חנוכת הבית כמבואר בספר מלכים בחנוכת שלמה.
בבית שני לא היה ארון, דרשו חכמים מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן, כי גם המנורה אשר מחוץ לפרוכת, גם היא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ולפיכך כאשר חינכו חשמונאים שוב את מקדש ה', סימנו את התחלת כניסת ה' לתוך ביתו בהדלקת המנורה, על פתח פרוכת ההיכל מבחוץ, והדליקו נרות בחצרות קדשך, כמי שאומר אם אין מזוזה לקבוע ידליק את האור והוא תחילת כניסת האדם לביתו. וכך ציוו לנהוג בכל הדורות כל אחד בביתו, להדליק מנורת חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, ששם ישאו שערים ראשיהם ויבוא מלך הכבוד.
שמחת בר מצוה שמחת חנוכה הוא, לא חנוכת החפצא של המקדש והארון, אלא חנוכת הגברא בר המצווה, שעליו נאמר ושכנתי בתוכם. עמלו האב והאם על בניית האדם הזה מיום הולדתו, וטרחו במשך י"ג שנה לבסס את יסודותיו ללמדו ולחנכו. סיום בנין גופו של האדם הוא בהגיעו לבן י"ג שנה, שחזקה שכבר נגמרה בניינו. ובכן צריכים להכניס את הנשמה, את השכינה, לגור במקום הזה. מה עושים? הולכים אל אותו הסופר, ומזמינים ממנו ארבע פרשיות כתובות על קלף, הם אותם הפרשיות שבמזוזה בתוספת פרשיות קדש והיה כי יביאך. מכניסים אותם בבית יפה של עור, וקובעים אותו על פתחו של אדם.
מהו פתחו של אדם? הוא בעיניים, כרמז הכתוב ותשב בפתח עיניים. העיניים הם הפתח הראשי שבו נכנסים מראות אל נפש האדם. ושם, בין עיניכם, קובעים את המזוזה, לאות כי לא גוף בלבד יש כאן אלא גם נשמה, והויה שוכן בתוך הגוף הזה, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך.
כאשר ראינו בבית המקדש, לפעמים נחסר הארון, ואין הנשמה שבמחי כחה מספקת להשרות את השראת השכינה ולהראות אותה. כך גם בביתו של אדם, לפעמים אין המזוזה מספיקה להזכיר לו כי ה' שוכן בקרבו. מה עושים, מוסיפים את המנורה משמאל. מוסיפים את תפילין של יד בשמאל, כנגד הלב שהוא הפתח השני של האדם, עינא ולבי תרין סרסורין, ושמה קובעים אות שני להודיע שהשכינה שורה בישראל.
בנוהג שבעולם להחמיא לבעל הבית בשעת חנוכת ביתו על יופי ביתו ולברכו ביישוב טוב, כך אומרים אנחנו ראו בריה שגידלתם, ויהי רצון שיתיישבו בו תפיליו, ויהיה הבית הזה לטוב לבית ישראל.
🎓 תשעה באב 3 שיעורים ›
🎓 מאמר ליל הכלה 5 שיעורים ›
🎓 שיעורי עיון פסח תשפב 5 שיעורים ›
דער שיעור באהאנדלט די פיר דימענסיעס פון "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" לויטן רמב"ם אין ספר המצוות: גדולת מה שעשה לנו השם, מה שעשה למצרים מעוול וחמס, איך לקח השם נקמותינו, און הודאה. דער רמב"ם אין הלכות חמץ ומצה אונטערשיידט צווישן צוויי לעוועלס פון פארשטיין יציאת מצרים - די פשוטע לעוועל פון "עבדים היינו" (פאר קטנים און טיפשים) און די העכערע לעוועל פון "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (פאר גדולים וחכמים), וואס לערנט אז דער עיקר מעסעדזש פון יציאת מצרים איז די דעת האמת וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען - אז ס'איז דא איין גאט און אים אליין דארף מען דינען, און משה רבינו האט געראטעוועט די ירושה דורך ארויסנעמען די אידן פון עבודה זרה.
דער שיעור באהאנדלט די פיר דימענסיעס פון "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" לויטן רמב"ם אין ספר המצוות: גדולת מה שעשה לנו השם, מה שעשה למצרים מעוול וחמס, איך לקח השם נקמותינו, און הודאה. דער רמב"ם אין הלכות חמץ ומצה אונטערשיידט צווישן צוויי לעוועלס פון פארשטיין יציאת מצרים - די פשוטע לעוועל פון "עבדים היינו" (פאר קטנים און טיפשים) און די העכערע לעוועל פון "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (פאר גדולים וחכמים), וואס לערנט אז דער עיקר מעסעדזש פון יציאת מצרים איז די דעת האמת וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען - אז ס'איז דא איין גאט און אים אליין דארף מען דינען, און משה רבינו האט געראטעוועט די ירושה דורך ארויסנעמען די אידן פון עבודה זרה.
די שיעור אנאליזירט די מחלוקת צווישן דעם רמב"ם און רמב"ן וועגן די טעאלאגישע באדייט פון יציאת מצרים און שבת. דער רמב"ם פארשטייט יציאת מצרים אלס א היסטארישע געשעעניש וואס האט געברענגט ידיעת השם דורך משה רבינו, בשעת דער רמב"ן לערנט אז ביי יציאת מצרים איז טאקע געשען א מעטאפיזישע ענדערונג אין דער בריאה - די אידן זענען ארויסגענומען געווארן פון די רשות פון די זיבעציג שרים (מלאכים וואס פירן די אומות) און געווארן א "חלק ה' עמו", געפירט דירעקט דורך השם. דער רמב"ן'ס שיטה באזירט זיך אויף די פסוקים "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים" און "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", און דאס ערקלערט פארוואס יציאת מצרים איז דער יסוד פון אלע מצוות און פארוואס עס איז אזוי אפט דערמאנט אין דער תורה.
הכנה לפסח תשפ"ב שיעור ב
די שיעור אנאליזירט די מחלוקת צווישן דעם רמב"ם און רמב"ן וועגן די טעאלאגישע באדייט פון יציאת מצרים און שבת. דער רמב"ם פארשטייט יציאת מצרים אלס א היסטארישע געשעעניש וואס האט געברענגט ידיעת השם דורך משה רבינו, בשעת דער רמב"ן לערנט אז ביי יציאת מצרים איז טאקע געשען א מעטאפיזישע ענדערונג אין דער בריאה - די אידן זענען ארויסגענומען געווארן פון די רשות פון די זיבעציג שרים (מלאכים וואס פירן די אומות) און געווארן א "חלק ה' עמו", געפירט דירעקט דורך השם. דער רמב"ן'ס שיטה באזירט זיך אויף די פסוקים "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים" און "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", און דאס ערקלערט פארוואס יציאת מצרים איז דער יסוד פון אלע מצוות און פארוואס עס איז אזוי אפט דערמאנט אין דער תורה.
הכנה לפסח תשפ"ב שיעור ב
דער שיעור באהאנדלט דריי וועגן אין פארשטיין יציאת מצרים: דער רמב"ם'ס וועג פון לימוד און ידיעה, דער רמב"ן און זוהר'ס וועג פון מציאות'דיגע ענדערונג אין די עולמות העליונים, און דער חסידות'ס וועג וואס ברענגט צוריק די עבודה. די הויפט נקודה איז אז יציאת מצרים האט אויפגעטון די מעגליכקייט פון דירעקטן צוגאנג צו גאט אן קיין אמצעיים - "בכל קראנו אליו" - וואס דאס איז די אמת'דיגע חירות וואס באפרייט פון אלע באגרעניצונגען פון שרים, מלאכים, און אפילו פון די מצוות גופא ווען מען פארשטייט זיי ווי א מחיצה.
הכנה לפסח תשפב שיעור ג
דער שיעור באהאנדלט דריי וועגן אין פארשטיין יציאת מצרים: דער רמב"ם'ס וועג פון לימוד און ידיעה, דער רמב"ן און זוהר'ס וועג פון מציאות'דיגע ענדערונג אין די עולמות העליונים, און דער חסידות'ס וועג וואס ברענגט צוריק די עבודה. די הויפט נקודה איז אז יציאת מצרים האט אויפגעטון די מעגליכקייט פון דירעקטן צוגאנג צו גאט אן קיין אמצעיים - "בכל קראנו אליו" - וואס דאס איז די אמת'דיגע חירות וואס באפרייט פון אלע באגרעניצונגען פון שרים, מלאכים, און אפילו פון די מצוות גופא ווען מען פארשטייט זיי ווי א מחיצה.
הכנה לפסח תשפב שיעור ג
דער שיעור באהאנדלט דעם יסוד פון אידישקייט אז יעדער איד דארף זיין א בן חורין (פריי מענטש) און נישט א פאסיווער עבד. די הויפט נקודה איז אז מענטשן דארפן זיין אקטיוו און פארענטפערטלעך אין אלע געביטן פון זייער לעבן - אין שול, אין שלום בית, און אין עבודת ה' - און נישט זיך פארלאזן אז אנדערע זאלן טון פאר זיי. עס ווערט אויך דיסקוטירט ווי מחלוקת און "זיך שלאגן" איז א געזונטע וועג צו לייזן פראבלעמען, און ווי דאס אז מען זאגט "איך קער נישט" נעמט אוועק פון א מענטשנס humanity.
שיעור ליל שישי פרשת ויקרא תשפ"ה
ביאור התשובה לבן הרשע והתנגדות לשיטת ה' אוהב את כולם
ביאור אני ולא מלאך בעומק הפילוסופיה
דער שיעור באהאנדלט דעם יסוד פון אידישקייט אז יעדער איד דארף זיין א בן חורין (פריי מענטש) און נישט א פאסיווער עבד. די הויפט נקודה איז אז מענטשן דארפן זיין אקטיוו און פארענטפערטלעך אין אלע געביטן פון זייער לעבן - אין שול, אין שלום בית, און אין עבודת ה' - און נישט זיך פארלאזן אז אנדערע זאלן טון פאר זיי. עס ווערט אויך דיסקוטירט ווי מחלוקת און "זיך שלאגן" איז א געזונטע וועג צו לייזן פראבלעמען, און ווי דאס אז מען זאגט "איך קער נישט" נעמט אוועק פון א מענטשנס humanity.
שיעור ליל שישי פרשת ויקרא תשפ"ה
ביאור התשובה לבן הרשע והתנגדות לשיטת ה' אוהב את כולם
ביאור אני ולא מלאך בעומק הפילוסופיה
🎓 שיעורים (תש״פ) 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים (תשפ״ד) 2 שיעורים ›
00:00 סיפור הרוז'ינער וכוונת שמע ישראל
15:25 תפלה בציבור בפנימיות וחיצוניות
28:01 בשם כל דורות ישראל
38:01 כל דכפין ייתי וייכול
00:00 סיפור הרוז'ינער וכוונת שמע ישראל
15:25 תפלה בציבור בפנימיות וחיצוניות
28:01 בשם כל דורות ישראל
38:01 כל דכפין ייתי וייכול
00:00 מומנטום של הליכת החוק 05:04
פסח שני אינו חידוש 15:00
קושיא אם אור הפסח נשאר 20:00
אין אדם עושה אלא מגיע
00:00 מומנטום של הליכת החוק 05:04
פסח שני אינו חידוש 15:00
קושיא אם אור הפסח נשאר 20:00
אין אדם עושה אלא מגיע
🎓 שיעורים (תשפ״ג) 2 שיעורים ›
להקדשת שיעור -
***
00:00 פסח הוא היציאה ומצה על שם שנגאלו
04:33 הכרח ידיעת הבעקגראונג להבין סיפורים
11:42 פסח איננו זמן חינוך
15:24 החידוש הוא עצם זה שיש עוד עולם
19:19 מי הם אלהי העמים
27:00 החידוש הוא שאין מוכרחים לעבוד כסף
33:00כיון שנשבר מצרים שלמעלה ממילא נשבר למטה
40:50 אחד אלהינו בשמים ובארץ
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
להקדשת שיעור -
***
00:00 פסח הוא היציאה ומצה על שם שנגאלו
04:33 הכרח ידיעת הבעקגראונג להבין סיפורים
11:42 פסח איננו זמן חינוך
15:24 החידוש הוא עצם זה שיש עוד עולם
19:19 מי הם אלהי העמים
27:00 החידוש הוא שאין מוכרחים לעבוד כסף
33:00כיון שנשבר מצרים שלמעלה ממילא נשבר למטה
40:50 אחד אלהינו בשמים ובארץ
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 שיעורים (תשפ״ב) 1 שיעורים ›
שיעור הדרכה על פי דרכי הזוהר לפסח ובו כמה נקודות יקרות,
בענין איוב ולא להיות צדיק הרבה
ובענין סושאל מידיא אדיקשין
ובענין זריזות וחפזון וסיפור מהרה"ק מרוזי'ן
ואיך לשמוח בפסח ולא להתעצבן על הכל.
ורמז אחד מי יודע ועוד רמזים יקרים
השיעור הזה נדבת ידידי היקר ר' יוסף דוד אלבוים שליט"א המלמדנו סודות הנרצה כל ימות השנה
שיעור הדרכה על פי דרכי הזוהר לפסח ובו כמה נקודות יקרות,
בענין איוב ולא להיות צדיק הרבה
ובענין סושאל מידיא אדיקשין
ובענין זריזות וחפזון וסיפור מהרה"ק מרוזי'ן
ואיך לשמוח בפסח ולא להתעצבן על הכל.
ורמז אחד מי יודע ועוד רמזים יקרים
השיעור הזה נדבת ידידי היקר ר' יוסף דוד אלבוים שליט"א המלמדנו סודות הנרצה כל ימות השנה
🎓 שיעורים (תשפ״א) 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים (תשע״ט) 3 שיעורים ›
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת
די שיעור באהאנדלט די פיר פרשיות אין תורה וואו קינדער פרעגן וועגן יציאת מצרים, און ווייזט אז יעדע פרשה ענטפערט אויף א טיפערע קשיא: פארוואס זאל א שפעטערדיגער דור, וואס איז נישט געווען אין מצרים, היטן די מצוות און געדענקען יציאת מצרים? די תשובה איז אז יציאת מצרים האט געשאפן די מעגליכקייט פאר רוחניות - דורך באפרייען אידן פון שקלאפערייַ האט דער אייבערשטער געגעבן די מתנה פון שבת, יום טוב, און צייט פאר תורה און עבודת השם. דאס איז רעלעוואנט אין יעדן דור ווייל די חירות פון מצרים איז די יסוד פאר אונזער גאנצע אידישע לעבן.
שיעור בבית המדרש ראחמיסטריווקא לעיקוואד חול המועד פסח תשע"ט
ביאור ארבע פרשיות השאלה
דרך המענה לשאלת רלבנטיות הפסח והמצוות המשתנה במשך הדורות
זכר ליציאת מצרים במה שאין צריך לעבוד כל כך.
די שיעור באהאנדלט די פיר פרשיות אין תורה וואו קינדער פרעגן וועגן יציאת מצרים, און ווייזט אז יעדע פרשה ענטפערט אויף א טיפערע קשיא: פארוואס זאל א שפעטערדיגער דור, וואס איז נישט געווען אין מצרים, היטן די מצוות און געדענקען יציאת מצרים? די תשובה איז אז יציאת מצרים האט געשאפן די מעגליכקייט פאר רוחניות - דורך באפרייען אידן פון שקלאפערייַ האט דער אייבערשטער געגעבן די מתנה פון שבת, יום טוב, און צייט פאר תורה און עבודת השם. דאס איז רעלעוואנט אין יעדן דור ווייל די חירות פון מצרים איז די יסוד פאר אונזער גאנצע אידישע לעבן.
שיעור בבית המדרש ראחמיסטריווקא לעיקוואד חול המועד פסח תשע"ט
ביאור ארבע פרשיות השאלה
דרך המענה לשאלת רלבנטיות הפסח והמצוות המשתנה במשך הדורות
זכר ליציאת מצרים במה שאין צריך לעבוד כל כך.
🎓 שיעורים (תשע״ח) 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים (תשע״ו) 1 שיעורים ›
🎓 #עדדלאידע (תש״פ) 3 שיעורים ›
https://www.youtube.com/watch?v=sk2wqxU0Pog
https://www.youtube.com/watch?v=sk2wqxU0Pog
🎓 #עדדלאידע (תשפ״ה) 12 שיעורים ›
🎓 #עדדלאידע (תשפ״ד) 18 שיעורים ›
🎓 #עדדלאידע (תשפ״ג) 30 שיעורים ›
🎓 #עדדלאידע (תשפ״ב) 12 שיעורים ›
🎓 #עדדלאידע (תשפ״א) 26 שיעורים ›
🎓 פורים 4 שיעורים ›
שמחת סיום עבודת עשרת ימי תשובה
שמחת היצירה עצמה אחר שתיקנו הגבורות
אורות מקיפים ואורות פנימיים
ארבעה בחינות החסד: פנימי ומקיף דאימא ופנימי ומקיף דז"א
התחלת החסדים מלמטה למעלה
שמחת סיום עבודת עשרת ימי תשובה
שמחת היצירה עצמה אחר שתיקנו הגבורות
אורות מקיפים ואורות פנימיים
ארבעה בחינות החסד: פנימי ומקיף דאימא ופנימי ומקיף דז"א
התחלת החסדים מלמטה למעלה
🎓 שער הכוונות - עברית (תש״פ) 4 שיעורים ›
בשער הכוונות לראש השנה דרוש ג
כוונת הנסירה הנמשכת בכל עשרת ימי תשובה
היות עשרה ימים אלה המשך אחד
סוד עשרה ספירות שלימים
ארבע חלוקות של התכללות הספירות: בכתר וחכמה, בבינה ודעת, בחג"ת נה"י, והוצאת יסוד ומלכות חדשים מהוד
סוד ערב יום הכיפורים
בשער הכוונות לראש השנה דרוש ג
כוונת הנסירה הנמשכת בכל עשרת ימי תשובה
היות עשרה ימים אלה המשך אחד
סוד עשרה ספירות שלימים
ארבע חלוקות של התכללות הספירות: בכתר וחכמה, בבינה ודעת, בחג"ת נה"י, והוצאת יסוד ומלכות חדשים מהוד
סוד ערב יום הכיפורים
הקדמה לכוונות חנוכה - דעת זכרון ומעשה
הקדמה לכוונות חנוכה - דעת זכרון ומעשה
כלל המוחין וכלל הייחודים התלויים בו
נר חנוכה נר הוא היחוד חנוכה בגי' סג כו שזה מוח הבינה שנמשך בזא
כלל המוחין וכלל הייחודים התלויים בו
נר חנוכה נר הוא היחוד חנוכה בגי' סג כו שזה מוח הבינה שנמשך בזא
כוונת נחל של בינה, דם האדם, ושל נוק.
ביאור מהות הנס ברוחניות, כוונת שעשה ניסים.
ביאור ברחמיך הרבים, יג מידות, ויחוד נוצר חסד לאלפים
סוד זאת חנוכה
כוונת נחל של בינה, דם האדם, ושל נוק.
ביאור מהות הנס ברוחניות, כוונת שעשה ניסים.
ביאור ברחמיך הרבים, יג מידות, ויחוד נוצר חסד לאלפים
סוד זאת חנוכה
🎓 שער הכוונות - עברית (תשפ״ג) 6 שיעורים ›
🎓 שער הכוונות - עברית (תשפ״א) 1 שיעורים ›
🎓 שער הכוונות - עברית (תשע״ט) 14 שיעורים ›
הקדמה כללית לכוונות
וסוד מעשה דיבור כוונה מחשבה רעותא
https://www.youtube.com/watch?v=iJcbXtwTn5U
הקדמה כללית לכוונות
וסוד מעשה דיבור כוונה מחשבה רעותא
https://www.youtube.com/watch?v=iJcbXtwTn5U
https://www.youtube.com/watch?v=WNCw2wIPTn8
https://www.youtube.com/watch?v=WNCw2wIPTn8
סוד מלך אלהים על גוים
וסוד בני בכורי ישראל
https://www.youtube.com/watch?v=lrSeX2EL6tE
סוד מלך אלהים על גוים
וסוד בני בכורי ישראל
https://www.youtube.com/watch?v=lrSeX2EL6tE
סוד בימים ההם בזמן הזה, וסדר הדילוג בליל פסח והחזרה בספירת העומר
https://www.youtube.com/watch?v=PJlhLCW7ESs
סוד בימים ההם בזמן הזה, וסדר הדילוג בליל פסח והחזרה בספירת העומר
https://www.youtube.com/watch?v=PJlhLCW7ESs
ג' בחינות בדילוג ליל פסח
וסוד הכוונה מסטרא דלעילא בדרך מנוחה
https://www.youtube.com/watch?v=lK_E3y_VG44
ג' בחינות בדילוג ליל פסח
וסוד הכוונה מסטרא דלעילא בדרך מנוחה
https://www.youtube.com/watch?v=lK_E3y_VG44
ד' מדרגות המוחין של ליל פסח
וכוונת ארבע כוסות
שני מדרגות או"א עילאין וישסו"ת. שכל אחד מהם יש ב' מדרגות קטנות וגדלות הרי 4 מדרגות. וכל אחד מאלה יש בו חו"ב חו"ג הרי 16 מדרגות. וכל אחד מאלה יש במוחין דאבא ומוחין דאמא הרי 32 מדרגות. וכל אחד מאלה יש בו מוח ולבוש הרי 64
ביאור ההבדל בין קטנות א' לקטנות ב
וביאור חילוף אכדטם
ביאור ההבדל בין מצה חכמה ויין בינה
ביאור כוונת אחיזת הכוס, הכוס עצמו, והדיבור והכוונה הנאמר על הכוס
טבלאות להבנת הכוונות
https://drive.google.com/drive/folders/11pt5zQ_f58-Jmfafodin4lELEOpq3aiA
https://www.youtube.com/watch?v=n0Q0Fs_YRK8
ד' מדרגות המוחין של ליל פסח
וכוונת ארבע כוסות
שני מדרגות או"א עילאין וישסו"ת. שכל אחד מהם יש ב' מדרגות קטנות וגדלות הרי 4 מדרגות. וכל אחד מאלה יש בו חו"ב חו"ג הרי 16 מדרגות. וכל אחד מאלה יש במוחין דאבא ומוחין דאמא הרי 32 מדרגות. וכל אחד מאלה יש בו מוח ולבוש הרי 64
ביאור ההבדל בין קטנות א' לקטנות ב
וביאור חילוף אכדטם
ביאור ההבדל בין מצה חכמה ויין בינה
ביאור כוונת אחיזת הכוס, הכוס עצמו, והדיבור והכוונה הנאמר על הכוס
טבלאות להבנת הכוונות
https://drive.google.com/drive/folders/11pt5zQ_f58-Jmfafodin4lELEOpq3aiA
https://www.youtube.com/watch?v=n0Q0Fs_YRK8
סוד רחל ולאה בפסח
וכוונת אכילת מרור
ובענין מדרש ומנהג
https://www.youtube.com/watch?v=SKFWpVj_e-U
סוד רחל ולאה בפסח
וכוונת אכילת מרור
ובענין מדרש ומנהג
https://www.youtube.com/watch?v=SKFWpVj_e-U
כוונות ראש השנה דרוש א:
כל החדשים הם במלכות.
ו חדשי הקיץ ו"ק של הנוק שבנוק' - ז חללי גלגלת שלה, ו חדשי החורף ו"ק של הז"א שבנוק'
קידוש החודש ועיבור השנה להשלים פה של הו"ק.
טעם שמעברים אדר ולא אלול.
בניסן נברא העולם שנכנס חלק הנוק' של הנוק תחילה, בניסן נברא העולם שנכנס חלק הדכר של הנוק' תחילה.
אדם אין לעבוד את האדמה
כוונות ראש השנה דרוש א:
כל החדשים הם במלכות.
ו חדשי הקיץ ו"ק של הנוק שבנוק' - ז חללי גלגלת שלה, ו חדשי החורף ו"ק של הז"א שבנוק'
קידוש החודש ועיבור השנה להשלים פה של הו"ק.
טעם שמעברים אדר ולא אלול.
בניסן נברא העולם שנכנס חלק הנוק' של הנוק תחילה, בניסן נברא העולם שנכנס חלק הדכר של הנוק' תחילה.
אדם אין לעבוד את האדמה
תשרי בגבורה ניסן בחסד.
שורש הגבורות והדין ולא השלכותיהם.
חזרת בריאת העולם בכל שנה.
פנימיות וחצוניות העולמות מלאכים ונשמות.
ייחוד תדירי וייחוד לפרקים.
תשרי בגבורה ניסן בחסד.
שורש הגבורות והדין ולא השלכותיהם.
חזרת בריאת העולם בכל שנה.
פנימיות וחצוניות העולמות מלאכים ונשמות.
ייחוד תדירי וייחוד לפרקים.
צריך להבין את הדברים עצמם ולנסות לעשות בשלימות ולראות אם יש חטא.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני
סיפור האדם שנברא לבדו והיה צריך נסירה לחוה
הנמשל באדם העליון זו"נ דאצילות
הגבורות הם באחוריים והחסדים בפנים
אב"א תלות והנסירה שהנוק מקבלת ישירות מאו"א ומלאה גבורות
סכנת אחיזת החיצונים באחוריים במצב פב"פ
צריך להבין את הדברים עצמם ולנסות לעשות בשלימות ולראות אם יש חטא.
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני
סיפור האדם שנברא לבדו והיה צריך נסירה לחוה
הנמשל באדם העליון זו"נ דאצילות
הגבורות הם באחוריים והחסדים בפנים
אב"א תלות והנסירה שהנוק מקבלת ישירות מאו"א ומלאה גבורות
סכנת אחיזת החיצונים באחוריים במצב פב"פ
כללות הנסירה ענין אחד בכל עשרת ימי תשובה
כל מצוה עולם שלם לעצמה וענין השופר גדול מענין ראש השנה.
'לפתות' את בוראם בתרועה
יודעי תרועה ולא תוקעי תרועה או שומעי תרועה שהעיקר הכוונה
התשובה בשעת תקיעת שופר שצריכה לב
הפרטים הרבים בתמונת השופר, והתוקע, והרוח שיוצא מליבו לצווארו דרך מוצאות הפה ויוצא מהשופר ונכנס לאוזן השומעים, והתאדמות פני התוקע.
מודעות הפרטים שלב אחד בכוונה והשני ידיעת רמזי הפרטים.
תקיעת שופר בכללות ופרטי תשר"ת וקולות שונים.
שורש השופר התעוררות, ושוב פרטי התעוררות ביראה ואהבה ודבקות
שלשה פרטים בדורמיטא: הגבורות נכנסים בנוק, החסדים נשארים במקיף על ראש הז"א, והנשמה עולה לאימא לייחד חדש.
ההתעוררות להחזיר מוחין דאח' וגם לחדש מוחין דפנים וכן לחדש גבורות חדשות מתוקות
אין לישון בראש השנה להיות מרכבה בגופנו להתעוררות הז"א
כללות הנסירה ענין אחד בכל עשרת ימי תשובה
כל מצוה עולם שלם לעצמה וענין השופר גדול מענין ראש השנה.
'לפתות' את בוראם בתרועה
יודעי תרועה ולא תוקעי תרועה או שומעי תרועה שהעיקר הכוונה
התשובה בשעת תקיעת שופר שצריכה לב
הפרטים הרבים בתמונת השופר, והתוקע, והרוח שיוצא מליבו לצווארו דרך מוצאות הפה ויוצא מהשופר ונכנס לאוזן השומעים, והתאדמות פני התוקע.
מודעות הפרטים שלב אחד בכוונה והשני ידיעת רמזי הפרטים.
תקיעת שופר בכללות ופרטי תשר"ת וקולות שונים.
שורש השופר התעוררות, ושוב פרטי התעוררות ביראה ואהבה ודבקות
שלשה פרטים בדורמיטא: הגבורות נכנסים בנוק, החסדים נשארים במקיף על ראש הז"א, והנשמה עולה לאימא לייחד חדש.
ההתעוררות להחזיר מוחין דאח' וגם לחדש מוחין דפנים וכן לחדש גבורות חדשות מתוקות
אין לישון בראש השנה להיות מרכבה בגופנו להתעוררות הז"א
🎓 שיעורים חנוכה (תש״פ) 1 שיעורים ›
- תמונה ראשונה של סיפור חנוכה בתורה הוא בפרשת סיום המבול. כאשר נח צריך לדעת אם באמת יבשה הארץ, והוא שולח יונה לראות הקלו המים, והיונה חוזרת עם עלה זית, זה רומז מציאת פך שמן של זית והתעוררות החשמונאים בשמן זה.
- גם התיבה עצמה איננה עולם אלא פונטנציאל של עולם כמו זרע, וצריך לצאת ממנו לזרוע זרע על פני הארץ, זרע אדם זרע בהמה וזרע צמחים.
- שליחת היונה בפעם ראשונה רומזת לגלות בבל, שהיתה בכדי להוסיף דבר ולנסות את ישראל. אך הגלות לא הצליחה ולא מצאה היונה מנוח, "ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך". [לכן גם אין חג וזכר לגאולת גלות בבל, כי הגלות עצמה לא צלחה]
- הוסיף שלוח את היונה פעם שניה, שהוא יציאתם אל גלות יון, ולא 'שבה' אלא באה ועלה זית טרף בפיה, רמז הכהנים שהתעוררו מאליהם לקנא קנאת ה', 'ועוררתי בניך ציון', והעלה הזה נשאר גם אחרי ששלח את היונה ולא שבה עוד, ולא יספה ולא פסקה לשוב, כי תמיד עלה זית בפיה.
- תמונה ראשונה של סיפור חנוכה בתורה הוא בפרשת סיום המבול. כאשר נח צריך לדעת אם באמת יבשה הארץ, והוא שולח יונה לראות הקלו המים, והיונה חוזרת עם עלה זית, זה רומז מציאת פך שמן של זית והתעוררות החשמונאים בשמן זה.
- גם התיבה עצמה איננה עולם אלא פונטנציאל של עולם כמו זרע, וצריך לצאת ממנו לזרוע זרע על פני הארץ, זרע אדם זרע בהמה וזרע צמחים.
- שליחת היונה בפעם ראשונה רומזת לגלות בבל, שהיתה בכדי להוסיף דבר ולנסות את ישראל. אך הגלות לא הצליחה ולא מצאה היונה מנוח, "ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך". [לכן גם אין חג וזכר לגאולת גלות בבל, כי הגלות עצמה לא צלחה]
- הוסיף שלוח את היונה פעם שניה, שהוא יציאתם אל גלות יון, ולא 'שבה' אלא באה ועלה זית טרף בפיה, רמז הכהנים שהתעוררו מאליהם לקנא קנאת ה', 'ועוררתי בניך ציון', והעלה הזה נשאר גם אחרי ששלח את היונה ולא שבה עוד, ולא יספה ולא פסקה לשוב, כי תמיד עלה זית בפיה.
🎓 שיעורים חנוכה (תשפ״ה) 2 שיעורים ›
שיעור זוהר ערב שבת חנוכה מקץ תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת חנוכה מקץ תשפ"ה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת ויגש תשפ"ה
הקדמת הזוהר ומאמר מי ברא אלה ועל פי כוונות האר"י לי"ג תיבות ברכת הדלקת נר חנוכה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
שיעור זוהר ערב שבת ויגש תשפ"ה
הקדמת הזוהר ומאמר מי ברא אלה ועל פי כוונות האר"י לי"ג תיבות ברכת הדלקת נר חנוכה
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 שיעורים חנוכה (תשפ״ד) 5 שיעורים ›
🎓 שיעורים חנוכה (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' יוסף דוד אלבוים שליט"א
להקדשת שיעור -**
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' יוסף דוד אלבוים שליט"א
להקדשת שיעור -**
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 שיעורים חנוכה (תשפ״ב) 2 שיעורים ›
ביאור הגיהנום של הקיץ והגיהנום של החורף בעולם הזה
היהודי אינו מפחד מהגיהנום לפי שהוא מוגן במצוות גופו לבושיו ביתו הגנה כפולה
חידוש הזוהר להוסיף נר חנוכה ומזוזה
השביעי הוא היום והשמיני הוא הלילה
ביאור הגיהנום של הקיץ והגיהנום של החורף בעולם הזה
היהודי אינו מפחד מהגיהנום לפי שהוא מוגן במצוות גופו לבושיו ביתו הגנה כפולה
חידוש הזוהר להוסיף נר חנוכה ומזוזה
השביעי הוא היום והשמיני הוא הלילה
🎓 שיעורים חנוכה (תשפ״א) 1 שיעורים ›
שיעור החדש השבוע הוקדש על ידי
ידידי הרה"ח ר' שמואל שלעזינגער שליט"א
לזכות את הרבים
דער ערשטער סיבה פון אלעס איז לאו דווקא דאס וואס דער ערשטער מענטש וואס האט דאס געטוהן האט געטראכט - פארוואס האט ער דאס געטראכט? מוז מען אנקומען ביז פרשת בראשית.
שמן זית צינדט מען זכר צו די עלה זית וואס די יונה האט געברענגט - די יונה איז די נח פון די חיות.
דער יונה ברענגט א בריעף וואס זאגט אז מען מוז נישט בלייבן אין תיבה.
פאר מען קומט אן צו דער גאולה פרטית דארף מען זיך מחנך זיין דערצו - שפילען ווי כאילו מיר זענען שוין דארט.
שיעור החדש השבוע הוקדש על ידי
ידידי הרה"ח ר' שמואל שלעזינגער שליט"א
לזכות את הרבים
דער ערשטער סיבה פון אלעס איז לאו דווקא דאס וואס דער ערשטער מענטש וואס האט דאס געטוהן האט געטראכט - פארוואס האט ער דאס געטראכט? מוז מען אנקומען ביז פרשת בראשית.
שמן זית צינדט מען זכר צו די עלה זית וואס די יונה האט געברענגט - די יונה איז די נח פון די חיות.
דער יונה ברענגט א בריעף וואס זאגט אז מען מוז נישט בלייבן אין תיבה.
פאר מען קומט אן צו דער גאולה פרטית דארף מען זיך מחנך זיין דערצו - שפילען ווי כאילו מיר זענען שוין דארט.
🎓 שיעורים חנוכה (תשע״ט) 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים חנוכה (תשע״ז) 2 שיעורים ›
🎓 הלכות חנוכה 3 שיעורים ›
דעת הרמבם שברכת הרואה הוא חלק מן ההדלקה
שיטת הרמבם בברכה על מצוות דרבנן
סדר ההלל וחידוש למה כתב הרמ שמחה והלל ולא הלל והודיה
דעת הרמבם שברכת הרואה הוא חלק מן ההדלקה
שיטת הרמבם בברכה על מצוות דרבנן
סדר ההלל וחידוש למה כתב הרמ שמחה והלל ולא הלל והודיה
יסוד פרטי תקנות דרבנן
יסוד דיני מהדרין
יסוד פרטי תקנות דרבנן
יסוד דיני מהדרין
🎓 רמב"ם הלכות חנוכה 1 שיעורים ›
🎓 שמחת תורה 5 שיעורים ›
ערב שמיני עצרת תשפ"ה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
ערב שמיני עצרת תשפ"ה
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 דיבורים של ערב ראש השנה 6 שיעורים ›
ואנחנו לא נדע מה נעשה, תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה
https://youtu.be/oifBn6114V0
ואנחנו לא נדע מה נעשה, תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה
https://youtu.be/oifBn6114V0
שנה טובה לכל החברים
לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים.
ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים.
רבים מאתנו מכירים זה את זה ולומדים ביחד בעיקר על ידי דרכי התקשורת החדשים, פעמים רבות מורגש בזה חוסר בחיות המפגש 'פנים אל פנים', ואהבת חברים הנולדת מן הלימוד בחבורה. ואע"פ שאין לנו להתלונן על חידושים הללו יש לנו לחפש את דרכי ההתכוונות להכניס בהם את אור ההתקשרות וחיות האהבה כאיש אחד בלב אחד.
על כן הננו מתכוונים בזאת לקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואנחנו מכוונים את דיבורנו, כתיבתנו, הקלטותינו, אימיילינו ווואצאפנו, איש לקראת רעהו, ואנו מגלים דעתנו בכל מעשים אלה שאנחנו מתכוונים בהם כאילו דברינו בהם פנים אל פנים, באהבה וחיבה ורעות, ואנחנו מקשיבים לקול ההקשבה זה אל זה.
והרי זו הזמנה פתוחה לכל השומע או המקשיב או הקורא ולא מצא די ידו להודיע ולהתוודע, שהדלת פתוחה והנני רוצה להכירכם באופן אישי ואפשר לפנות אלי בכל דרכי התקשורת.
אפילו פעולה פשוטה של לענות כאן שנה טובה כבר תיצור קשר פנימי שנדע לאהוב זה את זה ולהתפלל זה על זה בימי התפלה המתרגשים עלינו, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם ולישא בעדכם רנה ותפלה.
שנה טובה לכל החברים
לכל השומעים וקוראים, משתתפי השיעורים, הקוראים והשומעים השקטים והמגיבים.
ככלות שנה שלימה שבה למדנו ולימדנו, התפללנו ושוחחנו, עלינו לתת שבח והודיה על כל השעות הרבות שבה עסקנו בדברי תורה ושבת רעים בחבורה, ועל כל השעות שבהם עסקנו בשיח חברים גם בריחוק מקום וזמן ועל ידי דרכי התקשורת השונים.
רבים מאתנו מכירים זה את זה ולומדים ביחד בעיקר על ידי דרכי התקשורת החדשים, פעמים רבות מורגש בזה חוסר בחיות המפגש 'פנים אל פנים', ואהבת חברים הנולדת מן הלימוד בחבורה. ואע"פ שאין לנו להתלונן על חידושים הללו יש לנו לחפש את דרכי ההתכוונות להכניס בהם את אור ההתקשרות וחיות האהבה כאיש אחד בלב אחד.
על כן הננו מתכוונים בזאת לקבל עלינו מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואנחנו מכוונים את דיבורנו, כתיבתנו, הקלטותינו, אימיילינו ווואצאפנו, איש לקראת רעהו, ואנו מגלים דעתנו בכל מעשים אלה שאנחנו מתכוונים בהם כאילו דברינו בהם פנים אל פנים, באהבה וחיבה ורעות, ואנחנו מקשיבים לקול ההקשבה זה אל זה.
והרי זו הזמנה פתוחה לכל השומע או המקשיב או הקורא ולא מצא די ידו להודיע ולהתוודע, שהדלת פתוחה והנני רוצה להכירכם באופן אישי ואפשר לפנות אלי בכל דרכי התקשורת.
אפילו פעולה פשוטה של לענות כאן שנה טובה כבר תיצור קשר פנימי שנדע לאהוב זה את זה ולהתפלל זה על זה בימי התפלה המתרגשים עלינו, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם ולישא בעדכם רנה ותפלה.
תוכן השיעור
https://wp.me/p5Jxjf-414
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
תוכן השיעור
https://wp.me/p5Jxjf-414
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 ראש השנה - עברית-yt 3 שיעורים ›
🎓 שבת נחמו 3 שיעורים ›
השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הר"ר יואל שטיינברג שליט"א שיזכו לשפע רב בכל העולמות
השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הר"ר יואל שטיינברג שליט"א שיזכו לשפע רב בכל העולמות
🎓 שיעורים (תשפ״ג) 5 שיעורים ›
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
🎓 שיעורים (תשפ״א) 5 שיעורים ›
הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' משה אליעזר ליבערמאן שליט"א
לע"נ ר' ישעיה בן ר' משה זצ"ל
הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' משה אליעזר ליבערמאן שליט"א
לע"נ ר' ישעיה בן ר' משה זצ"ל
אביסעל דיבורים איבער'ן מצב
פארוואס א שיעור קבוע קען אנגיין און נישט א שיעור שאינו קבוע
ל"ג בעומר איז דער טאג פאר פשוט'ע מענטשען זיך קאננעקטען, תלמידי חכמים איז די זעלבע אגאנץ יאר
יעדער פרט פון די תורה איז א נייע מתן תורה ושבח התורה
מען קען נישט ווארטן אויף עולם הבא צו טועם זיין טעם התורה
די תורה רעכנט זיך נישט בכלל א חילוק אויב מען לעבט אדער איז געשטארבען
ממילא איז די תורה פונקט אזוי גוט פאר פארשלאפענע טעג און יארן.
רמז נפלא בגמרא שבת על יומא דמפגרי רבנן שהוא יומא דשפמי בסוד דובב שפתי ישנים
עדיין אפשר לנדב השיעור
אביסעל דיבורים איבער'ן מצב
פארוואס א שיעור קבוע קען אנגיין און נישט א שיעור שאינו קבוע
ל"ג בעומר איז דער טאג פאר פשוט'ע מענטשען זיך קאננעקטען, תלמידי חכמים איז די זעלבע אגאנץ יאר
יעדער פרט פון די תורה איז א נייע מתן תורה ושבח התורה
מען קען נישט ווארטן אויף עולם הבא צו טועם זיין טעם התורה
די תורה רעכנט זיך נישט בכלל א חילוק אויב מען לעבט אדער איז געשטארבען
ממילא איז די תורה פונקט אזוי גוט פאר פארשלאפענע טעג און יארן.
רמז נפלא בגמרא שבת על יומא דמפגרי רבנן שהוא יומא דשפמי בסוד דובב שפתי ישנים
עדיין אפשר לנדב השיעור
00:00 סדר יציאת מצרים ומתן תורה וסדר עומר ספירה שתי הלחם
02:15 הסדר השני החקלאי הוא סדר שמקדים נעשה לנשמע
10:55 העבודה הפנימית המעשית הוא העיקר
13:37 ספירת העומר הוא המשך קציר שעורים שהתחיל בעומר
19:51 מנחת עומר בדבר שאינו ראוי לעבודה ואל יהא קל בעיניך
28:43 האלה ושבועה הוא בירור מה באמת בלב האשה
36:00 קנאים פוגעים בה דבר הקודם לעבודה
41:44 כנסת ישראל לא שקרת במלכא ונקתה ונזרעה זרע
00:00 סדר יציאת מצרים ומתן תורה וסדר עומר ספירה שתי הלחם
02:15 הסדר השני החקלאי הוא סדר שמקדים נעשה לנשמע
10:55 העבודה הפנימית המעשית הוא העיקר
13:37 ספירת העומר הוא המשך קציר שעורים שהתחיל בעומר
19:51 מנחת עומר בדבר שאינו ראוי לעבודה ואל יהא קל בעיניך
28:43 האלה ושבועה הוא בירור מה באמת בלב האשה
36:00 קנאים פוגעים בה דבר הקודם לעבודה
41:44 כנסת ישראל לא שקרת במלכא ונקתה ונזרעה זרע
🎓 שבת שקלים (תש״פ) 1 שיעורים ›
א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום.
ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל'נתינה' של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות.
ג) לפיכך 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב"ם 'הכל לפי רוב המעשה'. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב.
ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל 'לך עמי בא בחדרך', שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים'. צריך לשמור את עצמנו מ'בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה'. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב 'בורא רפואות' שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה.
https://www.youtube.com/watch?v=-G9FEMeNY_0א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום.
ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל'נתינה' של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות.
ג) לפיכך 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב"ם 'הכל לפי רוב המעשה'. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב.
ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל 'לך עמי בא בחדרך', שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים'. צריך לשמור את עצמנו מ'בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה'. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב 'בורא רפואות' שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה.
https://www.youtube.com/watch?v=-G9FEMeNY_0🎓 שבת שקלים (תשפ״ד) 1 שיעורים ›
🎓 שבת שקלים (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
🎓 שבת שקלים (תשפ״ב) 2 שיעורים ›
🎓 שבת שקלים (תשפ״א) 1 שיעורים ›
🎓 שבת שקלים (תשע״ט) 2 שיעורים ›
🎓 שבת שקלים (תשע״ח) 2 שיעורים ›
🎓 קדושת לוי לחנוכה 1 שיעורים ›
🎓 שמיני עצרת 3 שיעורים ›
🎓 שיעורים (תש״פ) 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים (תשפ״ב) 1 שיעורים ›
00:00 מען דארף מחליט זיין וואס מען קען און וואס מען קען נישט
07:19 מצוות מעשיות מיט דער עולם צומישט די סדר עבודה פרטית
11:57 ווען א מענטש טוהט וואס איז עם פשוט איז נישטא קיין חשש יוהרא
22:31 ראש השנה ווייסט מען נאכנישט וואס וועט זיין און דאס איז שווער
30:00 פון נישט וויסען איז דא דינים און סטרא אחרא - נישט נעמען הוה אמינא ערנסט ווי א מסקנה.
35:00 וואס איז פשט אין די חסידישע חכמות פון זיך נישט וויסענדיג מאכן פון 'מי ימות'
41:26 מחלוקת בעל התניא והמגיד בענין העלאת המידות
44:09 יום כיפור איז מגלה וואס ראש השנה האט באהאלטן - דער פארם פון תשובה און דער נישט-פארם פון סליחה.
00:00 מען דארף מחליט זיין וואס מען קען און וואס מען קען נישט
07:19 מצוות מעשיות מיט דער עולם צומישט די סדר עבודה פרטית
11:57 ווען א מענטש טוהט וואס איז עם פשוט איז נישטא קיין חשש יוהרא
22:31 ראש השנה ווייסט מען נאכנישט וואס וועט זיין און דאס איז שווער
30:00 פון נישט וויסען איז דא דינים און סטרא אחרא - נישט נעמען הוה אמינא ערנסט ווי א מסקנה.
35:00 וואס איז פשט אין די חסידישע חכמות פון זיך נישט וויסענדיג מאכן פון 'מי ימות'
41:26 מחלוקת בעל התניא והמגיד בענין העלאת המידות
44:09 יום כיפור איז מגלה וואס ראש השנה האט באהאלטן - דער פארם פון תשובה און דער נישט-פארם פון סליחה.
🎓 שיעורים (תשפ״א) 5 שיעורים ›
א. זיך זעצן לערנען איז וויכטיגער ווי לערנען.
ב. דער חידוש פון זוהר אז אלע מצוות זענען עבודת השם
ג. יחידי סגולה זענען נישט אפגעזונדערט פון אלע נאר זענען מעלה אלע צוזאמען.
א. זיך זעצן לערנען איז וויכטיגער ווי לערנען.
ב. דער חידוש פון זוהר אז אלע מצוות זענען עבודת השם
ג. יחידי סגולה זענען נישט אפגעזונדערט פון אלע נאר זענען מעלה אלע צוזאמען.
המשך השיעור בזוהר הקדוש פרשת תצוה דף קפג עמוד ב
השתתפות
ווערט א חלק פון דער אקטיווער חבורה וואס האלט דער שיעור פאר בלויז $18 א חודש
https://yitzchoklowy.com/weekly-zohar-partner/פרקי השיעור
00:00 עלמות אהבוך - שותפות בתורה לשמה 06:47 בעסטע הכנה איז א שפאציר 08:54 א בריז אין דברי תורה 11:16 זיין נייגעריק און באמערקן 13:08 ווארף אוועק די צאמי 20:49 סבא וינוקא - וואס לערנט מען פון א זיידע 27:00 איך בין א לעכטיגער איד -דאס איז גענוג צו וויסען נישט זיין א יענטע 34:25 א מלאך האט נישט קיין נאמען 42:04 געגאנגען אין מדבר איינפלאנצן נייעס
המשך השיעור בזוהר הקדוש פרשת תצוה דף קפג עמוד ב
השתתפות
ווערט א חלק פון דער אקטיווער חבורה וואס האלט דער שיעור פאר בלויז $18 א חודש
https://yitzchoklowy.com/weekly-zohar-partner/פרקי השיעור
00:00 עלמות אהבוך - שותפות בתורה לשמה 06:47 בעסטע הכנה איז א שפאציר 08:54 א בריז אין דברי תורה 11:16 זיין נייגעריק און באמערקן 13:08 ווארף אוועק די צאמי 20:49 סבא וינוקא - וואס לערנט מען פון א זיידע 27:00 איך בין א לעכטיגער איד -דאס איז גענוג צו וויסען נישט זיין א יענטע 34:25 א מלאך האט נישט קיין נאמען 42:04 געגאנגען אין מדבר איינפלאנצן נייעס
השיעור לפרשת שופטים הוקדש על ידי ידידי הרה"ג ר' מרדכי בערגער שליט"א ראש בית דין גבעת המורה לרגל נישואי בנו אלימלך שיחי' עם בת הרב אליהו אהרן טייטלבוים שליט"א יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח
השיעור לפרשת שופטים הוקדש על ידי ידידי הרה"ג ר' מרדכי בערגער שליט"א ראש בית דין גבעת המורה לרגל נישואי בנו אלימלך שיחי' עם בת הרב אליהו אהרן טייטלבוים שליט"א יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח
🎓 שיעורי עיון 1 שיעורים ›
🎓 Pesach 4 שיעורים ›
🎓 שיעורים בהגדה של פסח 2 שיעורים ›
🎓 שבת החודש (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
🎓 שבת החודש (תשפ״ב) 1 שיעורים ›
🎓 שבת החודש (תשפ״א) 2 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי דידי הרה"ג ר' מנחם מאניס גרין שליט"א תהא משכורתו שלימה ועל ידי הרה"ג הרוצה בעילום שמו שליט"א
00:00 סיום ד פרשיות והתחלת ניסן 01:42 החודש מצוות הפסח או קידוש החודש 08:39 אור התורה הניצחית והחופשית מחילופי הזמנים 11:46 התקופות הם ראש הסדר הניכר בעולם 18:42 החודש הזה ניתן לכם 27:28 הלוח הקבוע מבטא כח חכמים לדעת את הזמנים 31:00 החידוש העמוק נובע מתוך התחדשות הנפש ואינו ביאור התקופה 37:20 כוונת הרש"ש לשלש שנים
השיעור הוקדש על ידי דידי הרה"ג ר' מנחם מאניס גרין שליט"א תהא משכורתו שלימה ועל ידי הרה"ג הרוצה בעילום שמו שליט"א
00:00 סיום ד פרשיות והתחלת ניסן 01:42 החודש מצוות הפסח או קידוש החודש 08:39 אור התורה הניצחית והחופשית מחילופי הזמנים 11:46 התקופות הם ראש הסדר הניכר בעולם 18:42 החודש הזה ניתן לכם 27:28 הלוח הקבוע מבטא כח חכמים לדעת את הזמנים 31:00 החידוש העמוק נובע מתוך התחדשות הנפש ואינו ביאור התקופה 37:20 כוונת הרש"ש לשלש שנים
🎓 שבת החודש (תשע״ט) 2 שיעורים ›
קדושה וטהרה והספד על הסקולענער רבי זצ"ל
https://www.youtube.com/watch?v=3AlmmBWsn_o
קדושה וטהרה והספד על הסקולענער רבי זצ"ל
https://www.youtube.com/watch?v=3AlmmBWsn_o
🎓 שבת החודש (תשע״ח) 2 שיעורים ›
https://www.youtube.com/watch?v=XHhhbglsgMs
https://www.youtube.com/watch?v=qRnTkZ_InXw
https://www.youtube.com/watch?v=XHhhbglsgMs
https://www.youtube.com/watch?v=qRnTkZ_InXw
🎓 שבת פרה (תש״פ) 1 שיעורים ›
🎓 שבת פרה (תשפ״ג) 1 שיעורים ›
🎓 שבת פרה (תשפ״ב) 1 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרב הטמיר ונעלם נחבא אל הכלים שליט"א שיזכה ללכת בדרכי החיים.
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרב הטמיר ונעלם נחבא אל הכלים שליט"א שיזכה ללכת בדרכי החיים.
🎓 שבת פרה (תשפ״א) 2 שיעורים ›
הוקדש על ידי אבי מורי שליט"א
לרגל השמחה בנישואי אחי החשוב דוד שליט"א
שיזכו לשמחה של מצוה כל הימים.
הוקדש על ידי אבי מורי שליט"א
לרגל השמחה בנישואי אחי החשוב דוד שליט"א
שיזכו לשמחה של מצוה כל הימים.
🎓 שבת פרה (תשע״ט) 2 שיעורים ›
על החסרונות של עולם המעשה כשהוא מנותק מן המחשבה
גזירת המוות שאין הטוב המוסרי והטוב הגשמי אותו דבר
הכסיל בחושך הולך והחכם אינו הולך
חטא מי מריבה שעשה משה מעשה טרם הדיבור
על החסרונות של עולם המעשה כשהוא מנותק מן המחשבה
גזירת המוות שאין הטוב המוסרי והטוב הגשמי אותו דבר
הכסיל בחושך הולך והחכם אינו הולך
חטא מי מריבה שעשה משה מעשה טרם הדיבור
🎓 שבת פרה (תשע״ח) 1 שיעורים ›
https://www.youtube.com/watch?v=hgHG93TcsZs
https://www.youtube.com/watch?v=hgHG93TcsZs
🎓 שבת פרה (תשע״ו) 1 שיעורים ›
🎓 זוהר תצוה לימים נוראים 6 שיעורים ›
השיעור הוקדש על ידי ידידי הגה"ח ר' חיים שליט"א
לחיים טובים יכתבו אלהים חיים עם כל בני ביתו
השיעור הוקדש על ידי ידידי הגה"ח ר' חיים שליט"א
לחיים טובים יכתבו אלהים חיים עם כל בני ביתו
🎓 Holiday Kavanos 3 שיעורים ›
Theoretical and practical lengths of kavanos.
Holiness of the time and holiness of actions.
7 different ways of defining levels of holiness in different holidays.
Theoretical and practical lengths of kavanos.
Holiness of the time and holiness of actions.
7 different ways of defining levels of holiness in different holidays.
Different meanings of chanuka being hod. directness vs. independence, and yichud.
Different meanings of chanuka being hod. directness vs. independence, and yichud.
🎓 זוהר לפסח-yt 1 שיעורים ›
🎓 זוהר לפורים-yt 2 שיעורים ›
🎓 Kol Hamoadim Beteilim-yt 2 שיעורים ›
🎓 Purim 2 שיעורים ›
From Crown Heights Shiur - Sorry No Video
From Crown Heights Shiur - Sorry No Video
🎓 פורים במשנת הרמב"ם-yt 4 שיעורים ›
🎓 זוהר לימי המצרים תשפ"א 3 שיעורים ›
שיעור השבוע נדבת ידידי הרה"ח ר' יואל ווערצבערגער שליט"א
לרגל חידוש משכנו, שתשרה השכינה במעונו, ותביע את ברכתה מנוחת שלום השקט ובטח.
השיעור על פי ספר הזוהר מקץ רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון.
שיעור השבוע נדבת ידידי הרה"ח ר' יואל ווערצבערגער שליט"א
לרגל חידוש משכנו, שתשרה השכינה במעונו, ותביע את ברכתה מנוחת שלום השקט ובטח.
השיעור על פי ספר הזוהר מקץ רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון.
מראה הדמעה וקול הבכיה - המשך לימוד בזוהר מקץ רב, ב - רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון
מראה הדמעה וקול הבכיה - המשך לימוד בזוהר מקץ רב, ב - רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון
התבוננות בדברי הזוהר אחרי עה, א בכיה מסטרא דא וחדוה מסטרא דא על גילוי סודות החורבן
התבוננות בדברי הזוהר אחרי עה, א בכיה מסטרא דא וחדוה מסטרא דא על גילוי סודות החורבן
🎓 שיעורי עיון למחשבה 3 שיעורים ›
🎓 שיעורים 4 שיעורים ›
🎓 Sefirah 3 שיעורים ›
🎓 הכנה לפסח - אידיש 7 שיעורים ›
🎓 יציאת מצרים יסוד התורה - מועדים (תש״פ) 7 שיעורים ›
דער רמב"ם'ס שיטה אויף יציאת מצרים איז אז עס איז א פירסום פון אמונה, נישט א הוכחה אויף אמונה. פסח און סוכות זענען געקומען צו מפרסם זיין געוויסע דעות און צו לערנען מידות טובות, אבער דער רמב"ם זאגט קיינמאל נישט אז יציאת מצרים איז א ראיה אויף השגחה פרטית אדער אויף די עקזיסטענץ פון גאט. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם רמב"ם און דעם רמב"ן, וואס דער רמב"ן קוקט אן יציאת מצרים ווי א גילוי און הוכחה אויף יסודות האמונה.
דער רמב"ם'ס שיטה אויף יציאת מצרים איז אז עס איז א פירסום פון אמונה, נישט א הוכחה אויף אמונה. פסח און סוכות זענען געקומען צו מפרסם זיין געוויסע דעות און צו לערנען מידות טובות, אבער דער רמב"ם זאגט קיינמאל נישט אז יציאת מצרים איז א ראיה אויף השגחה פרטית אדער אויף די עקזיסטענץ פון גאט. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק צווישן דעם רמב"ם און דעם רמב"ן, וואס דער רמב"ן קוקט אן יציאת מצרים ווי א גילוי און הוכחה אויף יסודות האמונה.
דער שיעור באהאנדלט דעם פֿונדאַמענטאַלן חילוק צווישן רמב"ם און רמב"ן אין דעם באַציִונג צווישן מצוות און אמונה. דער רמב"ם האַלט אַז מצוות זענען מיטלען צו דערגרייכן אמונה און ידיעת השם, בשעת דער רמב"ן זאָגט אַז יעדע מצוה – אַפֿילו די קלענסטע – איז אַליין אַזוי חשוב ווי אמונה, ווייל אַלע מצוות קומען צו זאָגן אמונה. דער שיעור ווייזט ווי דער חילוק ווערט קלאָר דורך די משלים פֿון שבת און יציאת מצרים, און דיסקוטירט דעם רמב"ן'ס שיטה אַז נסים און מופֿתים זענען נישט בלויז פּראַקטישע לייזונגען נאָר באַווייזן אויף די גאַנצע אמונה-סיסטעם.
דער שיעור באהאנדלט דעם פֿונדאַמענטאַלן חילוק צווישן רמב"ם און רמב"ן אין דעם באַציִונג צווישן מצוות און אמונה. דער רמב"ם האַלט אַז מצוות זענען מיטלען צו דערגרייכן אמונה און ידיעת השם, בשעת דער רמב"ן זאָגט אַז יעדע מצוה – אַפֿילו די קלענסטע – איז אַליין אַזוי חשוב ווי אמונה, ווייל אַלע מצוות קומען צו זאָגן אמונה. דער שיעור ווייזט ווי דער חילוק ווערט קלאָר דורך די משלים פֿון שבת און יציאת מצרים, און דיסקוטירט דעם רמב"ן'ס שיטה אַז נסים און מופֿתים זענען נישט בלויז פּראַקטישע לייזונגען נאָר באַווייזן אויף די גאַנצע אמונה-סיסטעם.
דער שיעור אנאליזירט דעם פסוק "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און פרעגט פארוואס די תורה דערמאנט יציאת מצרים אנשטאט בריאת העולם. עס ווערט געברענגט פארשידענע תירוצים פון ראשונים - אבן עזרא'ס ענטפער אז יציאת מצרים איז א זעבארע נס, חזקוני און תוספות'ס פשט אז עס שאפט א ספעציעלע חיוב פאר אידן, און דער כוזרי'ס יסוד אז נאר דורך אן אמת'דיגן מופת קען מען באווייזן אז גאט האט א ספעציפישע תורה פאר מענטשן. דער שיעור קריטיקירט די טעאלאגישע לייענונג פון די עשרת הדברות און ווייזט אז לויט פשט איז "אנכי ה' אלקיך" בלויז אן אידענטיפיקאציע, ענליך צו די נוסח פון מלכים אין תנ"ך.
דער שיעור אנאליזירט דעם פסוק "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און פרעגט פארוואס די תורה דערמאנט יציאת מצרים אנשטאט בריאת העולם. עס ווערט געברענגט פארשידענע תירוצים פון ראשונים - אבן עזרא'ס ענטפער אז יציאת מצרים איז א זעבארע נס, חזקוני און תוספות'ס פשט אז עס שאפט א ספעציעלע חיוב פאר אידן, און דער כוזרי'ס יסוד אז נאר דורך אן אמת'דיגן מופת קען מען באווייזן אז גאט האט א ספעציפישע תורה פאר מענטשן. דער שיעור קריטיקירט די טעאלאגישע לייענונג פון די עשרת הדברות און ווייזט אז לויט פשט איז "אנכי ה' אלקיך" בלויז אן אידענטיפיקאציע, ענליך צו די נוסח פון מלכים אין תנ"ך.
דער שיעור באַהאַנדלט פיר פאַרשידענע שיטות אין פאַרשטיין יציאת מצרים: דעם רמב"ם'ס שיטה אַז ס'איז אַ באַווייז פאַר השגחה, דעם רמב"ן'ס שיטה אַז ס'ווייזט שכר ועונש דורך נסים נסתרים, און דעם כּוזרי'ס מהלך. די הויפּט טענה איז אַז דער פּשוט'סטער פּשט — אַז יציאת מצרים איז געווען די אָריגינעלע נאַציאָנאַלע באַפרייאונג — האָט געמאַכט סענס נאָר ווען אידן האָבן געוווינט אין ארץ ישראל, אָבער אין גלות האָט מען געדאַרפט טראַנספאָרמירן דעם באַגריף און געבן עס נייע פילאָזאָפישע באַדייטונגען.
דער שיעור באַהאַנדלט פיר פאַרשידענע שיטות אין פאַרשטיין יציאת מצרים: דעם רמב"ם'ס שיטה אַז ס'איז אַ באַווייז פאַר השגחה, דעם רמב"ן'ס שיטה אַז ס'ווייזט שכר ועונש דורך נסים נסתרים, און דעם כּוזרי'ס מהלך. די הויפּט טענה איז אַז דער פּשוט'סטער פּשט — אַז יציאת מצרים איז געווען די אָריגינעלע נאַציאָנאַלע באַפרייאונג — האָט געמאַכט סענס נאָר ווען אידן האָבן געוווינט אין ארץ ישראל, אָבער אין גלות האָט מען געדאַרפט טראַנספאָרמירן דעם באַגריף און געבן עס נייע פילאָזאָפישע באַדייטונגען.
דער שיעור באהאנדלט דעם צוזאמענהאנג צווישן מחשבה און מעשה, און ווי אזוי חירות און דעת זענען פארבונדן מיט יציאת מצרים. די הויפט נקודה איז אז עכטע חכמה באדייט נישט אנטלויפן פון די וועלט אין מחשבה, נאר פארשטיין די מציאות בעסער און קענען אנווענדן דעת אויף פראקטישע זאכן. דער שיעור ווארנט פאר די געפאר פון ווערן געכאפט אין אייגענע כללים און שיטות אן קוקן אויף די ריעליטעט, און ברענגט ביישפילן פון פרעה און פון היינטיגע צייטן.
דער שיעור באהאנדלט דעם צוזאמענהאנג צווישן מחשבה און מעשה, און ווי אזוי חירות און דעת זענען פארבונדן מיט יציאת מצרים. די הויפט נקודה איז אז עכטע חכמה באדייט נישט אנטלויפן פון די וועלט אין מחשבה, נאר פארשטיין די מציאות בעסער און קענען אנווענדן דעת אויף פראקטישע זאכן. דער שיעור ווארנט פאר די געפאר פון ווערן געכאפט אין אייגענע כללים און שיטות אן קוקן אויף די ריעליטעט, און ברענגט ביישפילן פון פרעה און פון היינטיגע צייטן.
על פי מאמר ד"ה ששת ימים תאכלו מצות בסידור עם דא"ח וביאוריו.
וביאור מקורות בעל התניא בדברי הכוזרי והרמב"ן
[pdf url="https://yitzchoklowy.com/wp-content/uploads/2020/04/סידור-עם-דאח-מאמר-ששת-ימים-תאכל-מצות.pdf" title="סידור עם דאח מאמר ששת ימים תאכל מצות"]
על פי מאמר ד"ה ששת ימים תאכלו מצות בסידור עם דא"ח וביאוריו.
וביאור מקורות בעל התניא בדברי הכוזרי והרמב"ן
[pdf url="https://yitzchoklowy.com/wp-content/uploads/2020/04/סידור-עם-דאח-מאמר-ששת-ימים-תאכל-מצות.pdf" title="סידור עם דאח מאמר ששת ימים תאכל מצות"]
ר' חסדאי קרשקש, א ספרדישער ראשון פון די 14טע יארהונדערט, האט געשאפן א ראדיקאלע קריטיק אויפן רמב"ם'ס פילאסאפישן פראגראם. זיין הויפט טענה איז אז אמונה וואס קומט פון באווייזן אדער פון נסים האט קיין מאראלישן ווערט נישט, ווייל דער מענטש איז אן אונס צו גלייבן און האט נישט קיין בחירה אין דעם. דאס שאפט א גרויסע פראבלעם פאר די גאנצע תורה'דיגע סיסטעם פון שכר ועונש און פאר די צענטראלע באדייטונג פון יציאת מצרים אלס יסוד פון אידישער אמונה.
מבוסס על דרשת הפסח לר' חסדאי קרשקש
ר' חסדאי קרשקש, א ספרדישער ראשון פון די 14טע יארהונדערט, האט געשאפן א ראדיקאלע קריטיק אויפן רמב"ם'ס פילאסאפישן פראגראם. זיין הויפט טענה איז אז אמונה וואס קומט פון באווייזן אדער פון נסים האט קיין מאראלישן ווערט נישט, ווייל דער מענטש איז אן אונס צו גלייבן און האט נישט קיין בחירה אין דעם. דאס שאפט א גרויסע פראבלעם פאר די גאנצע תורה'דיגע סיסטעם פון שכר ועונש און פאר די צענטראלע באדייטונג פון יציאת מצרים אלס יסוד פון אידישער אמונה.
מבוסס על דרשת הפסח לר' חסדאי קרשקש
🎓 יציאת מצרים יסוד התורה - מועדים (תשפ״ו) 1 שיעורים ›
This shiur examines the fundamental question of Jewish identity: are we defined by the Exodus from Egypt or by receiving the Torah at Sinai? The instructor argues that while contemporary Jews primarily identify through Torah and mitzvot, the biblical text consistently emphasizes yetziat Mitzrayim as God's primary identification. The Rambam's approach is analyzed in depth, explaining how the Exodus represented a revolutionary system: the prohibition of avodah zarah (idolatry) and the establishment of direct service to God, creating a framework that could be transmitted to children across generations. This stands in contrast to the pre-Abrahamic world where knowledge of God was limited to exceptional individuals who would inevitably be forgotten. The shiur explores how Moshe Rabbeinu's innovation at the Exodus wasn't merely philosophical knowledge of God, but rather a practical system ensuring that even simple people and children would maintain pure monotheism, distinguishing Judaism fundamentally from other religions that may acknowledge one God philosophically but teach their children about intermediary powers.
This shiur examines the fundamental question of Jewish identity: are we defined by the Exodus from Egypt or by receiving the Torah at Sinai? The instructor argues that while contemporary Jews primarily identify through Torah and mitzvot, the biblical text consistently emphasizes yetziat Mitzrayim as God's primary identification. The Rambam's approach is analyzed in depth, explaining how the Exodus represented a revolutionary system: the prohibition of avodah zarah (idolatry) and the establishment of direct service to God, creating a framework that could be transmitted to children across generations. This stands in contrast to the pre-Abrahamic world where knowledge of God was limited to exceptional individuals who would inevitably be forgotten. The shiur explores how Moshe Rabbeinu's innovation at the Exodus wasn't merely philosophical knowledge of God, but rather a practical system ensuring that even simple people and children would maintain pure monotheism, distinguishing Judaism fundamentally from other religions that may acknowledge one God philosophically but teach their children about intermediary powers.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
Argument Flow Summary: The Meaning of Yetziat Mitzrayim and Jewish Identity
—
1. Opening & Framing: The Central Problem
The lecture addresses a problem that has been long in the making. Some listeners have already heard parts of a series on Hilkhot Avodah Zarah, Chapter 1. There is a possible connection to the division of *middot* (character traits) and Pesach, but that remains unworked-out and is set aside.
—
2. God’s Self-Identification Through Yetziat Mitzrayim
Throughout Tanakh, when God identifies Himself, He consistently says: *”I am the Lord your God who took you out of Egypt”* (“Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim”). The Zohar counts fifty mentions, but the actual occurrences are far more — one must *cut down* to reach fifty, not add. This pattern runs through Chumash, Nevi’im, and beyond.
Conclusion: The God of the Jews is defined as the God who took them out of Egypt. Yetziat Mitzrayim is the foundational self-identification of God in the Jewish textual tradition.
—
3. The Problem: Jews Today Are “Jews of Matan Torah,” Not “Jews of Yetziat Mitzrayim”
Despite this overwhelming textual evidence, in lived Jewish experience, most Jews identify primarily with Matan Torah (the giving of the Torah), not with Yetziat Mitzrayim.
– When asked “What is a Jew?” people say: “We believe God gave us the Torah.”
– They do not say: “We believe God took us out of Egypt.”
– When asked “Why do you keep mitzvot / grow peyot / daven?” — people answer: “Because it’s a mitzvah (from Torah).” Nobody says: “To remember Yetziat Mitzrayim.”
– Even when a mitzvah is explicitly *zekher l’yetziat Mitzrayim*, the operative framework is still the *mitzvah system* — i.e., Torah — not the Exodus experience itself.
Formulation: “We are Jews of Matan Torah, not Jews of Yetziat Mitzrayim.” Matan Torah = Shavuot; Yetziat Mitzrayim = Pesach — these are different focal points with different implications.
[Side Digression: The Rambam and Proof]
The Rambam’s position regarding Ma’amad Har Sinai as proof, and the Kuzari’s similar argument, are acknowledged as valid discussions. However, the question of *proof* (“How do you know?”) is not the interest here. The focus is on the lived meaning and functional role of Yetziat Mitzrayim vs. Matan Torah. The Rambam is “a bit guilty” of contributing to the Matan Torah–centered orientation. He draws a deeper distinction between Yetziat Mitzrayim (witnessed by 600,000 but not in the same direct revelatory mode) and Matan Torah — but the real difference is deeper than the standard reading.
—
4. The Nevi’im Show Yetziat Mitzrayim *Was* Once a Living Force
In the prophetic literature (Yirmiyahu, Shmuel, Tehillim/Asaf’s psalm “Ha’azina ami torati,” etc.), the Exodus narrative functioned as a living motivational force:
– The prophets rebuked Israel by invoking: “God took you out of Egypt — why don’t you serve Him? Where is your *hakarat ha-tov*?”
– This rhetoric made sense to the people; it was their lived story, their *mesorah* to their children, their explanation for how they came to live in Eretz Yisrael.
But today this rhetoric does not work. Telling a yeshiva student struggling with his yetzer hara, “But God took you out of Egypt!” would not be effective. It is no longer a living *orot la-avodat Hashem* (a light/energy for serving God).
—
5. Historical Turning Point: When Did Yetziat Mitzrayim Lose Its Living Force?
This shift is very old — going back to the beginning of Bayit Sheni (Second Temple period), possibly connected to the era of Abaye and Rava or earlier.
Textual support: Yirmiyahu 23:7–8 states: *”It shall no longer be said ‘As the Lord lives who brought up Israel from Egypt,’ but rather ‘who brought up Israel from the land of the north…'”* — This prophetic statement itself signals the displacement of Yetziat Mitzrayim as the primary reference point.
Bold claim: The prophecy that Yetziat Mitzrayim will become *batel* (nullified/secondary) has already been fulfilled. Even when we still mention it (as a mitzvah obligation), we mean other things by it — it functions as a *tafel* (secondary element), not the *ikkar* (primary).
—
6. Two Replacement Narratives After the Nullification of the Exodus-Based Covenant
What replaced Yetziat Mitzrayim as the living core?
Version A: “Who Brought Them Up from the Land of the North”
This refers to the return from Babylonian exile. It functioned as a replacement narrative during or after the Second Temple period. People would cite this verse, tell their children on Pesach about a *second* redemption. But this was acknowledged as a *lesser* redemption (“b’dieved” — after the fact, not ideal). It worked, Jews survived, the covenant’s conditions carried over. However, this version too had a limited shelf life — it applied only until the next exile or the ultimate redemption.
Version B: “Kibluhu me’ahavah” — They Accepted It Out of Love (Purim)
This is the Talmudic teaching that during the Purim story, the Jews re-accepted the Torah voluntarily, out of love. This is not a “Purim Torah” (a joke teaching) — it is deeply serious and historically descriptive.
Key philosophical claim: The reason a Jew keeps the Torah *today* is ultimately rooted in Purim, not Sinai. At Sinai, acceptance was coerced (“He held the mountain over them”). At Purim, Jews recognized that the Torah is good — intrinsically valuable.
Distinction between “true” and “good”: Truth (*emes*) is one thing, but goodness (*tov*) is even more. Love (*ahavah*) comes from recognizing goodness. Rashi says “me’ahavat ha-nes” (from love of the miracle), but the deeper meaning is: they recognized the Torah’s inherent goodness.
This marks a paradigm shift: Torah becomes more central than the Exodus. Chazal’s literature reflects this — there are vastly more midrashim praising Torah’s value than discussing the Exodus itself.
—
7. The New Definition of a Jew: Torah-Centered Identity
A Jew is now defined as someone who walks with the Torah, loves the Torah, and is loved by the Torah — whether the acceptance is from love or awe. The older identity — “we are the generation taken out of Egypt, so we have a deal with God” — has been replaced.
[Side Digression: Analysis of the First Blessing of the Amidah (Birkat Avot)]
The opening blessing of the Shemoneh Esreh functions as an “introduction to God” — what does a Jew say about who God is when standing before Him?
– “God of Abraham, Isaac, and Jacob” — connection to ancestral tradition/mesorah.
– “Ha-El ha-Gadol ha-Gibor v’ha-Nora, El Elyon” — God as Creator; the second blessing elaborates on nature (rain, wind, etc.), meaning roughly “Master/Creator of all” (*Koneh ha-kol*).
– “Meivi Go’el livnei v’neihem” — God as the one who brings the redeemer (Mashiach).
How does Mashiach enter the very first blessing? This is significant — redemption is presented as a core identifying feature of the Jewish God, not a peripheral belief.
[Side Digression: The Chatam Sofer’s Question — Is Belief in Mashiach an “Ikkar”?]
The Chatam Sofer asks: If God hypothetically did *not* bring Mashiach, would Jews be exempt from Judaism? His answer: Belief in Mashiach is not an independent *ikkar* in the sense that Judaism couldn’t exist without it. A Jew must believe everything in the Torah (including Mashiach), but it’s not a standalone foundational principle. This reflects a Torah-centered Jewish mindset: the Torah is inherently obligatory and good; Mashiach is part of Torah but not the structural foundation.
Textual note: Some scholars (*chokerim*) argue that certain parts of this liturgical passage are later additions not found in older versions (*nuschaot*).
—
8. Two Types of Jews — The Core Distinction Crystallized
| | Torah-Centered Jew | Exodus-Centered Jew |
|—|—|—|
| Basis of identity | Torah is intrinsically good | God’s historical acts of redemption |
| Mashiach | Important but not structurally essential | Absolutely essential — without it, the whole system collapses |
| Abraham’s precedent | Abraham had Torah *before* the Exodus — Torah precedes and transcends it | The specific Jewish story *begins* with the Exodus |
| Crisis in exile | Torah remains good regardless | If redemption doesn’t come, there’s a fundamental problem |
The Exodus-centered Jew cannot do without Mashiach. For this Jew, the entire relationship with God is transactional/historical: God took us out of Egypt, will give us the Land, and will redeem us again. If that redemption doesn’t come, there’s a crisis of faith. This Jew’s God is defined by “Ehyeh asher Ehyeh” — “I will take you out of Egypt [and its future equivalents].”
The *Edah Hachareidit* (ultra-Orthodox anti-Zionist community) exemplifies the Exodus-centered Jew: “I want the *old* [covenant] back — who will take us out of exile?” If the old redemptive pattern has ended, they insist on waiting for its restoration rather than accepting a new framework.
The painful question this Exodus-centered Jew must face: “But meanwhile God is tormenting us, meanwhile He makes Holocausts, meanwhile our people perish…” — the theological crisis of a redemption-based faith confronting unredeemed suffering.
—
9. The Exodus-Centered Jew’s Response: “Ani Ma’amin Ba-Geulah”
If the specific Jewish covenant (belonging to Abraham, Isaac, Jacob, the whole story) has ended, one might need to create a new one. But the Exodus-centered Jew rejects this: “I don’t make a new one — I want the old one. The old one is coming back!” God will take us out of exile. Even if one asks about suffering, the Holocaust, and the apparent absence of God — the answer is: “Ani ma’amin ba-geulah” (I believe in the redemption) — it will come back.
What Ordinary Jews Actually Believed
There is a distinction between yeshiva Jews and simpler/ordinary Jews (our grandmothers). Yeshiva people, when asked why they are Jewish, typically answer “the Torah.” But for most ordinary Jews, they believed in the Torah not because it says so in the Torah, but because God is going to bring Mashiach. The Torah’s authority was grounded in the promise of future redemption.
“Ani Ma’amin” — Why Mashiach Over Techiyat HaMetim?
A telling cultural fact: People sing “Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach” but nobody ever sings “Ani ma’amin b’techiyat ha-metim” (resurrection of the dead). Yet the Mishnah lists denial of resurrection as heresy, not denial of Mashiach’s coming. This shows that belief in Mashiach is existentially important to people in a way that resurrection is not — it sustains the living relationship with God.
The Chatam Sofer’s Point — Belief Builds the Relationship Only When Things Are Good
Believing things written in the Torah is important because it builds the *relationship* — but only when things are currently good. When things are good, one can say “who took us out of Egypt” and it resonates. But when things are not good, one needs the future-oriented dimension of redemption.
—
10. The Messianic Promise as the Operative Engine of Jewish Religious Life
The Pesach Seder Blessing as Evidence
After the *churban* (destruction of the Temple), the Tannaim added to the Pesach blessing: saying “Ga’al Yisrael” (who redeemed Israel) alone would be somewhat false — “a fake seder” — since we are still in exile. So they appended: “So too, Hashem our God… should bring us to other festivals and holidays” — a promise of future redemption. This reframes the Pesach seder: We don’t celebrate Pesach merely because God took us out of Egypt in the past, but because He is going to take us out again, just as the Jews in Egypt made their seder in anticipation of the coming exodus.
Rav Saadia Gaon’s Explanation
Rav Saadia Gaon asks why Yetziat Mitzrayim is so important and answers: because the Exodus demonstrates that God will redeem us from our current exile — “just as He did for our ancestors, so He will do for us.” The Exodus is a paradigm for future redemption from “our own Egypt.”
R’ Elazar HaKalir’s Piyyutim — Every Single Liturgical Poem Ends with Mashiach
R’ Elazar HaKalir wrote piyyutim (liturgical poems) for virtually every prayer occasion. Every single piyyut ends with Mashiach’s coming. HaKalir always asks “What is this relevant to me?” — and the answer is never simply “it’s a mitzvah.” The answer is always: Mashiach is coming. There is not a single piyyut whose conclusion (*kalos*) does not end with the coming of Mashiach.
[Side Digression: Shabbat Zachor Example]
Remembering Amalek — one might ask “what do you want from me?” For people historically, “it’s a mitzvah” was never the sufficient answer. The answer was always connected to Mashiach.
Midrash Tanchuma — Every Weekly Sermon Ended with Mashiach
Midrash Tanchuma (and related midrashic collections) record actual sermons delivered in synagogues. Every single weekly *drasha* ends with Mashiach’s coming — not generically, but showing from that week’s parsha how one can derive that Mashiach will come.
[Side Digression: The Printing Problem of Midrash Tanchuma]
The Midrash Tanchuma was “printed wrong” — it originated in Eretz Yisrael where the Torah was read on a three-year cycle. So sometimes the midrash comments on a seemingly random verse mid-parsha, because that’s where a different *kriah* (reading) began. Each reading unit ends with Mashiach, and when you understand the three-year cycle structure, you see this pattern clearly.
The Haftarah — Read Specifically to Proclaim Mashiach’s Coming
The Haftarah is read primarily to say that Mashiach is coming. The blessings on the Haftarah state this explicitly: “Ne’eman atah” — that He will redeem us; “Asher bachar b’nevi’im tovim” — “good prophets” meaning prophets who deliver *good* (comforting, redemptive) prophecies.
[Side Digression: “Good Prophets” vs. “Bad Prophets”]
“Good prophets” means those who prophesy good things (consolation and redemption). “Bad prophets” would be those whose harsh prophecies we don’t read as haftarot. Someone quipped: “Lucky that God didn’t find wicked prophets.” The connection between the weekly parsha and its haftarah is often tenuous — sometimes just a shared word or a *gematria*. The real point of the haftarah is the messianic content, not the parsha connection.
The Zohar on Galut and Mashiach (Parshat Shemot)
The Zohar in Parshat Shemot extensively discusses when Mashiach will come. R’ Shimon bar Yochai himself acknowledges that Mashiach is not coming quickly — there will be a long wait. The Zohar asks: what sustains Jews in this long exile? The answer: Jews come to the Beit Midrash every week and read the promises of salvation and consolation that God assured them would happen. The Zohar presents this not as *drush* (homiletics) but as describing reality — this is how Jewish survival in exile actually works.
Summary of This Approach (First *Shitah*)
This is all one coherent approach (*shitah*) to the Seder and to Pesach — everything we say points to the pattern that just as there was once Yetziat Mitzrayim, God will continue to take us out of exile. This is the kind of God we have.
—
11. The Kotzker Rebbe vs. the Kuzari Approach
A student of the Kotzker Rebbe said his inspiration (*hit’orerut*) for serving God comes from “Lift up your eyes on high and see who created these” (Isaiah 40:26) — i.e., from contemplating creation. The Kotzker Rebbe rejected this: that’s fine for a non-Jew too. A Jew needs inspiration from Yetziat Mitzrayim.
This connects to the Kuzari (Ma’amar Aleph): a Jew is not defined by *briyot ha-olam* (creatures of the world / creation) but by *asher yatzar* (the specific forming/redemptive act) — i.e., the particular historical relationship, not universal cosmology.
[Side Digression: The Ramban’s Disagreement and the Ibn Ezra’s Question]
– The Ramban held somewhat differently from this position.
– The Ibn Ezra brings R’ Yehuda HaLevi’s (Kuzari’s) question and offers a different answer: the whole point is to *train* the ability to make this declaration.
– A participant raises the question of what “asher hotzi’acha mi-Mitzrayim” actually means practically — “You came out of Egypt — what do you want to do about it? It doesn’t speak to me.”
– An honest admission: “I don’t know anyone for whom this actually speaks to them” in the way the Kuzari frames it. The creation-based approach (*briyot ha-olam*) is more intuitively accessible.
– A defense of the Kotzker is attempted: perhaps he means something different — *hashra’ah* (inspiration) for action, not just theological identification.
—
12. Transition: The “Third Way” and the Deeper Level
The Kotzker’s approach is acknowledged as legitimate (“yesh l’mi lismokh”), but a third path is introduced: the “melody of the future” (*maginat ha’atid*) — the idea that “what was, will be” (*mah she’haya hu she’yihyeh*). This approach reads the Exodus as a template for future redemption.
[Side Illustration: Isaiah’s Method]
The prophet Isaiah, throughout nearly his entire book, repeatedly invokes Yetziat Mitzrayim as a proof and model for the future redemption (*geulah ha’atidah*). He argues the future redemption will be similar — splitting of the sea, etc. — using the Exodus as a lens to understand what God will do again.
Critical pivot: Everything discussed so far — all the approaches to Yetziat Mitzrayim — remains on the level of pshat, the surface level, the world of action (*olam ha’asiyah*). There is a much deeper subject (*tifere noseh*) that must be addressed.
—
13. The “Simple Story” of the Exodus Laid Out and Critiqued
The basic narrative: We were in Egypt, someone took us out, at Matan Torah God identified Himself — “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeticha” — He’s the God who rescued you, so you owe Him obedience; if not, He’s angry.
Everyone understands this is a mashal (parable). God doesn’t literally get angry. The whole framing is *mugshom* (anthropomorphic/corporeal) and represents an extremely constricted, narrow way of understanding God. All deeper thinkers (*m’amikim*) across all schools agree that this simple reading is a very weak thing — fine for small children, for “v’higadeta l’vincha” (telling your child at the Seder), but it remains in the realm of *olam ha’asiyah* and doesn’t capture the real nature of God.
Two Deficiencies of the Simple Reading
1. Insufficient from God’s side (*mitzad ha’Eibershter*):
– It’s just one small act among God’s infinite reality. Creation of the world itself may be just one small thing God did (as the Tanya likes to say). Yetziat Mitzrayim is even smaller — one event for one people.
– It’s like calling someone a “father” based on a single act of rescue — a weak definition of fatherhood.
– It doesn’t reveal the *mahut* (essence) of God, doesn’t express what “God” truly means.
2. Insufficient from our side (*mitzad anu*):
– How long must one maintain *hakarat hatov* (gratitude) for the Exodus? A thousand years? Ten thousand? The world will end and you’re still thanking?
– What about converts (*gerim*) who weren’t at the Exodus? What do they owe?
– What about the prophetic vision (Zechariah, the Shemoneh Esreh prayer) that all nations should serve God? Which God will they serve — the one who took *us* out of Egypt? That means nothing to them.
[Side Digression: The Chovot HaLevavot]
In his *sha’ar* on *hakarat hatov*, the Chovot HaLevavot says one must thank God for His favors, and whoever received more favors must thank more. This is reductive — it shrinks the relationship with God to a gratitude ledger.
—
14. Transition to Deeper Approaches: Two Opposing Methods
To understand Yetziat Mitzrayim properly — more theologically, more essentially, speaking about God *correctly* — there are two opposite approaches (*mahalachim*), possibly three (with the Rambam occupying a middle or dual position — one reading on the pshat level, one on the sod level).
—
15. The Rambam’s Method: Pure Knowledge of God
The Rambam’s Core Position
The Rambam represents the highest approach in a specific sense: he was the thinker who cared about no attribute, no description, no characterization of God other than knowing God as He truly is.
– Everything else — God performing actions, doing favors — is good for *chinuch* (education), for children. It is not the truth.
– The truth is: one must know God Himself (*yedi’at Hashem*). This was the Rambam’s entire project.
– This is a “great chutzpah” — even saying God is *eino guf* (not corporeal) requires a thousand years of explanation. Then you must add: He has no attributes (*eino ba’al ta’arim*), and negate everything humans think they mean.
– Anything less than this pure knowledge may even constitute, in the Rambam’s view, actual idolatry (*avodah zarah*).
The Rambam’s Textual Evidence: Cutting the Pasuk
A striking textual observation: The Rambam makes *yedi’at Hashem* the first mitzvah (Yesodei HaTorah, chapter 1). His source verse is “Anochi Hashem Elokecha.” But every single time the Rambam quotes this verse in the context of this mitzvah, he cuts it off at “Anochi Hashem Elokecha” — deleting “asher hotzeticha me’eretz Mitzrayim” (who took you out of Egypt).
– The Rambam knew the full verse. In other contexts he quotes complete verses even when only part is relevant.
– But in the context of knowing who God is, he never once mentions Yetziat Mitzrayim.
– Throughout the entire first part of the Moreh Nevuchim (and much of the second), where he discusses understanding God’s nature using thousands of verses — Yetziat Mitzrayim is never mentioned.
The Rambam’s Preferred Prooftext: Ki Tisa (After the Golden Calf)
Instead of Yetziat Mitzrayim, the Rambam focuses on Parshat Ki Tisa — specifically the passage *after* the Golden Calf, where Moshe asks God: “Hodi’eni na et drakhekha” (show me Your ways) and “Har’eni na et kvodekha” (show me Your glory).
– This implies that until this point, Moshe himself didn’t fully know who God is.
– God’s response there never mentions Yetziat Mitzrayim.
—
16. The Thirteen Attributes of Mercy as the Replacement Revelation
Structural Parallel: The Thirteen Attributes and the Ten Commandments
The first two verses of the Ten Commandments contain almost all of the Thirteen Attributes of Mercy. The sequence runs from “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeiticha” through “Poked avon avos al banim” and continues through to the end of the Thirteen Attributes. However, in the middle, something different is substituted — where the Exodus narrative would appear, instead we find “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun” etc. The same structural endpoint (“lo yinakeh”) appears in both Ki Tisa and the Commandments.
Conclusion: The Thirteen Attributes are essentially the same framework as the opening of the Ten Commandments, but with a completely new content replacing the Exodus reference — a new interpretation of who God is.
The Rambam’s Central Thesis
The Rambam held that the passage of the Thirteen Attributes (the *parsha* in Ki Tisa) is the primary source in the Torah for understanding what God is. He extensively discussed Aristotle’s Nicomachean Ethics in connection with this, and virtually every word in those two chapters (of Moreh Nevuchim) received the Rambam’s interpretation. Moreh Nevuchim Part I is more or less a commentary on that parsha.
Moshe’s Question and God’s Answer — Without the Exodus
When Moshe himself asked the question “Who is God?” — and when angels ask the same question — Moshe was told “no man can see Me and live.” Yet God did tell him something: the Thirteen Attributes — “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun.” Critically, God said nothing about the Exodus from Egypt.
According to those who claim the Exodus is the central matter (*davar merkazi*) of Judaism, this is very strange. When God came to reveal Himself to Moshe, He did not say “I am the one who took you out of Egypt.” He did not invoke the plagues or the splitting of the sea. Instead, an entirely new revelation, a new type of *hasaga* (apprehension), was given.
Why the New Revelation Was Needed Specifically After the Golden Calf
The Golden Calf demonstrated that the Exodus framework itself had a problem. The people said about the calf: “These are your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt” (*eleh elohecha Yisrael asher he’elucha me’eretz Mitzrayim*). The calf was able to co-opt the very same Exodus language! There is nothing inherent in the Exodus narrative that logically prevents making a golden calf — the Exodus alone does not exclude idolatry. A certain mindset can build the calf using the same “asher he’elucha” framework. Both the true commandment and the idolatrous claim use the same “who brought you up” language.
Therefore, after the calf, the entire Exodus-based self-identification of God is set aside, and a completely new revelation comes — the Thirteen Attributes — representing a fundamentally different kind of knowledge of God.
What Is Absent from This New Revelation
This new revelation mentions neither the Exodus nor the Creation of heaven and earth.
[Side Digression: Creation in the Torah]
Creation of heaven and earth is almost never mentioned outside of Sefer Bereishis. The Torah barely speaks of the creation of the world beyond that. The Rambam similarly did not build his theology primarily on creation, because he held that even creation is a “very small” matter (in terms of theological significance).
—
17. The Rambam’s Deliberate Truncation of the Verse — Further Analysis
Whenever the Rambam cites the verse “Anochi Hashem Elokecha,” he cuts it off before “asher hotzeiticha me’eretz Mitzrayim” — the Exodus clause does not interest him for the purpose of defining the first commandment. Others have noted this: the Smag (Sefer Mitzvot Gadol) follows the Rambam in Sefer HaMitzvot but then goes further, bringing the Ramban’s view that the first commandment means more than just “there is a God” — it means He supervises (*mashgiach*), etc.
[Side Digression: The Satmar Rebbe’s Use of the Smag/Smak]
The Satmar Rebbe once gave a *drasha* at an assembly against the Zionists, arguing that from the Smag (or Smak) one can see that not believing in Zionism is the first principle — because the Smag extends the first commandment all the way to the first *galus* (exile). This works according to that *shita*, but the Rambam himself did not write it that way — the Rambam wrote only “Anochi Hashem Elokecha” without “asher hotzeiticha.”
—
18. The Rambam’s Positive Understanding of the Exodus — Hilchot Avodah Zarah Chapter 1
Does this mean the Rambam didn’t value the Exodus at all? No. The Rambam’s understanding of the Exodus is found in Hilchot Avodah Zarah, Chapter 1, which is the Rambam’s fulfillment of the Haggadah’s formula: “Originally our ancestors were idol worshippers, and now God has brought us close to His service.”
The Rambam explains there why the Exodus was necessary: “lada’as ki Ani Hashem Elokeichem” — to know that I am Hashem your God. The Exodus is not primarily about gratitude for a favor (taking us out, killing their firstborn, saving ours). Rather, the Exodus was a means of discovering better who God is — a cognitive/theological event, not merely a historical liberation.
[Side Digression: Printing Difficulties]
The printed editions of this chapter make it hard to study because they compress approximately 15 sections into just three, obscuring the structure.
—
19. The Rambam’s Account of Idolatry — The Core Problem
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah Ch. 1 lays out the fundamental problem:
– Everyone originally knew about God — Adam HaRishon knew.
– But there is a deep problem: God created and initiated everything, He is the First Cause. However, God does not run the world directly in any visible way. There is nothing in the world one can point to and say “God did that directly” — perhaps a miracle, but even miracles require careful analysis.
The causal chain: Why does it rain? Because there are clouds. Why clouds? Because it’s winter. Why is winter different? Because the sun is farther away. Why is the sun farther? Because of the celestial spheres (*galgalim*). What moves the spheres? Angels. And so on upward.
Everything is true simultaneously: It is true that God made everything, but it is also true that the world operates through intermediate forces (*kochos*). The Rambam says God is called “Elohei ha’Elohim” — the God of gods. What does “Elohim” mean here? Not idols — it means angels, forces, the powers that run the sun every day. It is a great *chiddush* (novelty) to be the God of the angels, because there is a very reasonable argument (the argument of Nimrod, or of the generation of Enosh) that one should serve/honor these intermediate forces, since they are the ones actually running things.
The Logic of Idolatry
The world is run by multiple layers of forces (*olamos*). We are in the lowest world, with almost no control. Above us are higher powers that govern us. If one wants things to go well, one must appeal to them — they are God’s agents (*sheluchim*), but they are the practical reality.
Prayer, sacrifices, giving honor — all of these naturally gravitate toward the intermediate forces, because they are the ones visibly operating. This is the entire subject (*noseh*) of idolatry: it is not irrational — it follows from the observable structure of the world.
[Side Digression: The Ramban’s View and the Nature of Idolatrous Forces]
The Ramban explains that one actually does receive power from these forces (unlike praying to a virus, which does nothing). The Rambam understood the celestial forces as genuinely active — they actually do things — unlike a dead idol (*alil*) which does nothing. The stars, in the Rambam’s understanding, genuinely run the world (astrology is wrong only because it is the wrong *method* of understanding the stars, not because the stars lack influence).
However, whether the Ramban’s framework is exactly the same as the Rambam’s remains uncertain. This is a deep inquiry (*chakirah amukah*) — one must account for the entire Kabbalistic framework as well. The matter is flagged as unresolved.
Key distinction: The Rambam’s understanding of star-worship is not the same as worshipping a dead idol. The stars/angels actually do things — they are real forces. The Rambam’s point is precisely that this makes idolatry a serious intellectual temptation, not mere foolishness.
—
20. Clarifying the Nature of Intermediate Powers
The Rambam’s understanding of the intermediate forces (שרים/מלאכים) is not like worshipping a dead rock. These forces are real agents — they act, they have genuine existence and power. The Rambam explicitly states in Shemoneh Perakim that angels have free will (בחירה), though with one crucial difference from humans: they can only choose good, never evil. This parallels how God has free will yet cannot do evil.
[Brief Side Digression: The Meaning of “Ratzon” (Will)]
Our assumption that will requires the ability to choose evil is challenged by the fact that God has will yet cannot choose evil. This was discussed in a previous shiur and is not elaborated further here.
The Governor Analogy
The Rambam himself brings the analogy: God is like a king who governs through a governor (שליח). The governor is not the ultimate authority — the king can always override him — but under normal circumstances, the governor makes decisions independently. This is how the intermediate forces (מלאכים, כוכבים) operate in the world. They are genuine decision-makers within a delegated framework, more like two people interacting than like a mechanical force.
—
21. Knowing God Exists Beyond the Intermediate Powers Is Itself a Profound Achievement
Given this layered system of powers, even recognizing that there is a God above all these forces is an enormous intellectual feat (*chiddush*). Abraham’s journey is paradigmatic:
– An ordinary person sees only the immediate — his father Terach “runs the world”
– A slightly wiser person realizes the sun has greater power than any human — this is already a level of science/knowledge
– A deeper thinker grasps the entire astronomical system and realizes it cannot be self-generating — there must be a greater cause
– Key insight: That “greater cause” is not yet God — according to the Rambam, it’s an angel. One must then investigate the entire world of angels, understand how it works, and then realize that even *that* is insufficient — there must be something higher still. Only *then* does one arrive at God.
– The Kabbalists add further layers: what you think is God may only be a sefirah, and one must understand the entire system of sefirot, and even beyond that there is yet another level (Ein Sof).
This is a natural progression of understanding (*mהלך השגה*) — most people never complete it.
The Rambam’s “Aino Guf” Means Far More Than People Think
“God is not a body” doesn’t merely mean God isn’t a human — nobody ever thought that literally. It means God is not the universe, not the first sphere, not any single force. Even an angel is “not a body.” Reaching the understanding of what God truly is requires centuries of intellectual work.
—
22. The Logic of Dor Enosh Was Not Foolish
The generation of Enosh reasoned: “the king sits in his palace, only the great sages understand that a king exists; I deal with the traffic policeman who gives me tickets” — this is actually a reasonable argument. The Rambam calls it foolishness (שטות) but does not explain why it’s foolishness. The Ramban provides an explanation; the Rambam does not. This is identified as a major unresolved problem.
—
23. The Great Sages and the Cyclical Tragedy
There were always great sages (Chanoch, Metushelach, Noach, and among non-Jews — Aristotle, etc.) who understood the full picture: that all intermediate forces are servants (עבדים), that God is the ultimate source of everything. For them, the primary service of God was knowledge — knowing that “there exists” (שיש שם) — the first commandment.
The Recurring Cycle
Two levels of people always existed:
1. The masses (המון עם) — they think the idol literally is God
2. The slightly educated — they learn that the idol symbolizes the stars, and are satisfied with this explanation. This explanation is not false — but it is incomplete.
The recurring cycle:
– A great sage figures out the full truth
– He cannot transmit it effectively to the next generation
– Within a few generations, knowledge degrades back to worshipping intermediate forces
– A new sage must spend “500 years” rediscovering what was already known
– The Rambam states: “The Rock of the universe — no one in the world recognized Him” — this is the reality of a revolving cycle (*galgal ha-chozer*)
—
24. Abraham’s Unique Achievement
The Rambam says Abraham did not learn from Shem and Ever (despite other midrashim saying he did). Possible reasons:
– Perhaps one must arrive at this understanding independently
– Perhaps Abraham simply couldn’t find a teacher — if most of the world, even the wise, were “fooled” about the basic truth, finding the right sage would require extraordinary fortune
– The Raavad already cites contradictory midrashim against the Rambam’s account
The deeper point: The answer to “who created the world?” is readily available — “an angel.” Most people would be satisfied with that answer. Abraham’s greatness was pushing further: “Who created the angel?” — and this requires far deeper investigation.
This was the drama and reality of the world until Abraham: a constant cycle where truth was discovered, lost, rediscovered, and lost again. This remains the ongoing situation of the world — arriving at genuine knowledge of God is extraordinarily difficult, and most people, even intelligent ones, stop short at intermediate explanations.
—
25. Abraham’s Two Revolutionary Innovations
Abraham is called “the God of Abraham” (*Elokei Avraham*) precisely because he discovered something genuinely new. His innovation was not merely intellectual — he proposed two practical solutions to the structural problem of forgetting God:
Innovation #1: The Prohibition of Idolatry (עבודה זרה)
– Before Abraham, there was no prohibition against idolatry. The wise person who served intermediary forces had a legitimate calculation — he knew God was above them. There was nothing formally wrong with what he did.
– Abraham’s insight: Even if the original practitioner (like Enosh) had correct intentions, the system inevitably causes forgetting within a few generations. He tells Enosh, in effect: “You’re righteous, you do everything correctly, but you make one mistake — your system causes every fourth person to forget the whole matter, and within another generation people know only the forces/powers and not the Supreme Being at all.”
– Abraham’s solution: Completely prohibit idolatry — not just the worship itself, but all its accessories, customs, temples, cities where it’s practiced, buying from its merchants. He created hundreds of commandments and fences (*gederim*) around the burial of idolatry.
Key redefinition of idolatry: עבודה זרה does not necessarily mean worshipping “another god” — it means worshipping any intermediary force between you and God, even one that genuinely exists and is not truly separate from God. Abraham declared this forbidden nonetheless.
– Some of the prohibited practices were indeed foolish (*shtuyot*), but some were not inherently foolish at the basic level — yet all were prohibited regardless.
– Abraham himself approached this with *chesed* (kindness/persuasion), but Moses later escalated: anyone who touches idolatry is subject to the death penalty, no discussion, whether willing or not.
Innovation #2: Direct Worship of God (עבודה לה’)
– Before Abraham, people knew about God but did not serve God directly. All worship/service was directed at intermediary forces.
– Abraham introduced the radical idea of performing worship — sacrifices, prayers, songs of praise — directed at the First Cause Himself.
– He built an altar “to God” (*la-Hashem*) — the Torah records this as the first altar explicitly dedicated to God.
The pedagogical mechanism: The genius of this system is that it creates a mechanism of remembrance (*zekhirah*). When a child asks “Father, for whom are you making this sacrifice?” the father answers: “Not for this star, not for that star — that is idolatry, punishable by death. I make this sacrifice for God Himself.” The child asks: “What does God get from a sacrifice?” The answer: “*nachat ruach lefanai she’amarti v’na’aseh retzoni*” — satisfaction that His will was fulfilled.
The paradox: While Abraham prohibited all idolatrous practices, he simultaneously adopted certain forms from those very practices (temples, sacrifices, prayers, liturgical orders) — but redirected them toward God alone. The declaration “*l’shem isheh rei’ach nicho’ach la-Hashem*” (for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God) is what transforms the act.
[Side Digression: The Rambam’s Problem with Pre-Abrahamic Sacrifices]
If the Rambam says sacrifices were instituted as a counter to idolatry, what about Adam’s sacrifices mentioned in Midrash? The Torah text itself doesn’t mention Adam making sacrifices (only Midrash does). This is acknowledged as “a good question” but left unresolved.
—
26. The Transmission from Abraham Through the Patriarchs
Abraham’s innovations were not prophetic commands or written law — the Rambam says Abraham did not receive these as formal commandments. Rather, Abraham determined this was the right thing to do, and the practice was adopted. Isaac and Jacob continued the practice. Abraham himself agreed that the tribe of Levi should be appointed (*memuneh*) over divine service and teaching.
—
27. The Crisis in Egypt
The system broke down when the Israelites went to Egypt:
– The Levites remembered — they sat and learned and maintained the truth.
– Most other Jews forgot — because there was still no formal law (*Torah*), no binding legal system. The Abrahamic tradition was a custom (*minhag*), not a commandment (*mitzvah*). Someone who served idolatry faced no punishment.
[Side Digression: Joseph and Egyptian Religion]
– Joseph spoke to Pharaoh about “God” (*Elokim*), but what did Pharaoh understand by that word? Pharaoh understood it as referring to some intermediary deity — “elohim acherim” — some powerful force, essentially another “deity” in the pagan framework, not the Supreme Being.
– Joseph himself may have participated in Egyptian religious customs “for the sake of peace” (*mipnei darkhei shalom*), since there was no formal prohibition yet. Before Moses, this was permissible.
– Even Jacob — despite being a patriarch — the situation was complicated. Perhaps outside the Land of Israel different rules applied. Multiple Midrashic traditions and the complexity of the matter are acknowledged.
The Normal Social Dynamic
The principle “*azla l’karta azla b’nimusa*” — when you go to a city, follow its customs — meant it was natural and even considered proper for the Israelites in Egypt to participate in local religious festivals. Being a bad neighbor was socially unacceptable.
Moses’ revolution was declaring “*u-v’khol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim*” — God will execute judgment on all the gods of Egypt. The idea that you should not participate in your neighbors’ religious practices, even at the cost of social friction, was a radical innovation.
The Structural Problem Persists
The Rambam presents the situation sharply — the Jews served idolatry in Egypt. Some Midrashim agree, as do verses in Ezekiel. This is debated, and some want to defend (*melameid zekhut*) the Jews, but the core point stands even in a more charitable reading: as long as the prohibition was merely a pious custom (*middat chasidut*) rather than binding law, it could not prevent the masses from forgetting. The structural flaw identified at the beginning — that without formal, enforceable law, knowledge of God inevitably erodes — reasserted itself in Egypt.
—
28. Moses’ Mission: Restoration and Systematization of Abraham’s Insight
The Core Problem Was Systemic, Not Individual
The problem of idolatry was never that *no one* served God — there were always righteous individuals (e.g., the tribe of Levi) who maintained truth. The real problem was that this remained a matter of private family custom (“minhag avoseinu”), not a universal law or system. As long as the entire surrounding world served idols, knowledge of God gradually eroded. The fact was that the world had collectively forgotten God.
Moses’ Innovation = The Meaning of the Exodus
Moses came at the time of the Exodus with a tremendous chiddush: he brought back Abraham’s original teaching that one must not serve idolatry, and he added that this is now a mitzvah (commandment) — i.e., it became formalized as law, not merely personal conviction.
The Exodus and Matan Torah are conceptually linked. Though the Torah was given later at Sinai, in this sense “Matan Torah” *is* “Yetziat Mitzrayim” — the Exodus is the moment this project begins.
—
29. The Rambam’s Interpretation of “Mah Shemo” (What Is His Name?) — Exodus 3:13
The Rambam explains Moses’ question to God at length. Moses asks: “When they ask me ‘What is His name?’ — what shall I say?”
Simply stating a name is meaningless — you can call God any name and it proves nothing. The real issue was twofold:
– Problem 1: Who says God sent you? (This could perhaps be resolved by a miracle/sign.)
– Problem 2 (the deeper problem): “Mi Hashem?” — Who says there *is* a God at all?
Important qualification: The Jews were *not* atheists (*apikorsim*). Rather, they were idolaters: they believed in various intermediate forces (angels, stars, constellations) but had lost awareness of the one, primary God who stands behind everything. The problem was that living within the normal order of the world, it is very difficult to speak about “Ehyeh Asher Ehyeh” (I Am That I Am).
“Ehyeh Asher Ehyeh” as a Compressed Proof of God’s Existence
The Rambam interprets “Ehyeh Asher Ehyeh” (following Rav Saadia Gaon) as meaning “the Necessary Existent” (*mechuyav ha-metzi’ut*) — “the One who exists by virtue of His own existence.” This was not merely a name but a condensed philosophical argument, a brief version of the “Gate of Unity” (*Sha’ar HaYichud*) — adapted to the people’s level of understanding.
The point was not to add *another god* to Egypt’s already full pantheon. Egypt had plenty of gods. What was missing was the concept of God’s absolute unity — a being of an entirely *different category* from all specific deities (who represent particular forces of nature, specific constellations, etc.). Moses had to convey something that is prior to all definitions and categories.
> ### [Side Digression: Classroom Exchange on Simplicity]
> A student raises a question about whether this insight seems too simple. The response: it seems simple *now* only because someone once taught it. Before it was articulated, no one grasped it — just as one can see thousands of idols in India today and it “occurs to no one.” Many basic discoveries seem obvious only after they are first revealed. “Ehyeh Asher Ehyeh” was such a moment of revelation — profoundly simple on the surface, but deep in true understanding.
—
30. Moses’ Two Practical Commandments in Egypt: Pesach and Milah
Beyond the intellectual teaching, Moses also gave the Jews practical commandments even before Sinai. The Midrash identifies two mitzvot given in Egypt as a “merit” (*zekhut*) for the Exodus:
a) Korban Pesach (the Paschal Lamb) = Destruction of Idolatry
The Rambam explains that the Egyptians worshipped the lamb (the ram/Aries being the head of the zodiacal signs, the greatest celestial force). Slaughtering the lamb was an act of shattering idolatry — physically destroying the object of Egyptian worship. This is one of the Rambam’s major proofs that sacrifices (*korbanot*) in general are connected to anti-idolatry. He cites earlier sources (Targum and others) for this reading. Some of the sacrifice is burned (destroying the “shell”/*klipah* of idolatry) and some is eaten (as a korban to God) — both dimensions are present.
b) Brit Milah (Circumcision) = Positive Service of God (Avodat Hashem)
The Rambam himself states that one reason for circumcision is that it serves as a sign in the flesh of belief in God — a marker identifying the believers. Abraham had already instituted this; Moses formalized it as a commandment. This is based more on a *drasha* (homiletical reading) than the plain text of the narrative.
Structural pairing: Pesach = the *negative* dimension (breaking idolatry); Milah = the *positive* dimension (establishing service of God). Together they constitute Moses’ complete program.
—
31. The Rambam’s Grand Thesis: The True Meaning of the Exodus
The Rambam’s overall interpretation of Yetziat Mitzrayim:
– The objective of the Exodus was not merely physical liberation from slavery.
– It was the establishment of a system to break idolatry and institute the worship of the one God.
– “Egypt” can be understood both literally and metaphorically: Egypt was the epicenter of idolatry (the world of stars, constellations, angels, intermediate forces). Leaving Egypt means breaking free from that entire framework.
– The Kabbalists go further and read “Mitzrayim” entirely as a metaphor for the “world of idolatry,” but the Rambam’s point is that even on the *factual, historical* level, this is what happened at the Exodus.
—
32. The Crucial Innovation: A Transmissible System, Not Individual Wisdom
The key chiddush of the Exodus:
> The novelty was not that there could exist a lone righteous sage who knows God — that had always been possible, among Jews and non-Jews alike. The novelty was the creation of a system that could be transmitted to children (“ve-higadeta le-vinkha”) and that children would not forget.
This is why the Haggadah and the Seder emphasize telling children, asking “Mah Nishtanah,” etc. — because the entire point is the perpetuation of the system. And it has worked: it has been a very long time, and there are still Jews who do not serve idolatry — and eventually even the non-Jewish world learned from this.
The system is built on two pillars: (1) the prohibition of idolatry, and (2) the positive institution of serving God.
—
33. The Rambam’s Chiddush Deepened: “Ki Ani Hashem” vs. “Anochi Hashem”
The Rambam says “Ki Ani Hashem” (for I am God) — he does not say “Anochi Hashem” (I am God). The distinction matters:
– Knowing that God exists is NOT the chiddush of Yetziat Mitzrayim. That knowledge was always available to the *yechidei segulah* (exceptional individuals) through rational inquiry — it’s an intellectual matter accessible at all times.
– The chiddush of Yetziat Mitzrayim is the nullification of idolatry (*bittul avodah zarah*). The Exodus demonstrates something *practical* and new.
Therefore, if one wants to give a Pesach shiur based on the Rambam, one should teach from Hilchot Avodah Zarah, not Hilchot Yesodei HaTorah. Yesodei HaTorah is always true, but it’s not the specific innovation of the Exodus.
The Grand System: Perpetual Knowledge of God in the World
The Rambam describes a system — “sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem” (that there should always be knowledge of God in the world). This is a far greater chiddush than “Anochi Hashem Elokecha” from Yetziat Mitzrayim. Previously, knowledge of God was maintained only by isolated wise individuals. The Exodus created a communal, perpetual system — an entire nation dedicated to preserving monotheism.
Personal admission: This remains very difficult to fully understand. It connects to the “Mah Nishtanah” — children don’t truly understand, and perhaps adults barely do either. It requires deep work to explain properly.
—
34. The Practical Consequence: Jewish Separation from the Nations
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah states: “Just as Israel is separated from the nations — from idol worshippers — in their beliefs, so must they be separated in their actions” — not eating their bread, not drinking their wine, not eating their meat.
This separation is not because no individual gentile can know God. A non-Jew can eat pork and still arrive at knowledge of God through philosophical inquiry. The separation exists because of the communal mission: ensuring that the system of transmitting pure monotheism to future generations remains intact.
—
35. The Central Argument: Judaism vs. Christianity — The Real Difference
Christians also believe in one God. The great theologians among them claim the Trinity is really unity — it’s “aspects” (*bechinot*), not separate gods. Kabbalistic language can even be marshaled to explain such ideas. So what is the real Jewish objection?
The Rambam’s answer (as framed here):
> What does a Christian actually worship in practice? A created being (*nivra*). That is the fact. Whatever the theologians say about aspects, unity, and mystical explanations — in reality, the common Christian worships a human being, a creature.
> What did Jews throughout history give their lives for? So that when their children are asked “How many gods are there?” they answer: ONE. Not “one that is three,” not “one with aspects” — simply ONE.
This is the entire point of the Exodus and Moshe Rabbeinu’s mission according to the Rambam.
—
36. The Fundamental Structural Difference: Direction of Education
The deepest distinction between Judaism and all forms of idolatry/Christianity, formulated as a principle about educational direction:
Among the nations (including Christianity and ancient idolatry):
– The common people and children are taught multiplicity — three gods, twenty-five gods, six hundred gods — whatever the popular religion presents.
– The wise elite/philosophers know that ultimately it’s all “aspects of one thing” (*bechinot*).
Among the Jews, it is precisely the reverse:
– The children and common people are taught first and foremost: There is only ONE God. Full stop.
– The great mystics/mekubalim, when they go deeper, discover ten sefirot, multiple aspects and powers — but this comes *after* the foundation of absolute unity is established.
[Side Digression: The Rashbash’s Quip]
The Rashbash (R. Shlomo ben Shimon Duran) reported that someone once said to a mekubal: “The gentiles believe in three and you believe in ten — what’s the big difference?” This is acknowledged as a genuine question with a genuine answer, but the answer lies precisely in the *direction* of education described above.
[Side Digression: Application to Internal Jewish Debates]
Some Jews have been accused of speaking about their Rebbes in terms that come dangerously close to deification. The response is always: “But it’s only a *bechinah* (aspect), it’s written in the sources, it’s true…”
The response: The essence of Judaism is what you tell the children, not what you think in the deepest truth. The deep truth involves aspects, levels, and mystical categories — but the *chinuch* (education), the first message, must be uncompromising monotheism. When that line blurs, it approaches the very structure of avodah zarah.
—
37. Summary of the Rambam’s Pshat on Yetziat Mitzrayim
– Moshe Rabbeinu’s chiddush was NOT “Anochi Hashem Elokecha” (the bare fact of God’s existence) — that was always knowable.
– The chiddush was “Lo yihyeh lecha” — the active, communal, perpetual rejection of idolatry and the establishment of a nation that would transmit pure monotheism to its children forever.
– This operates on three levels:
1. “Lo yihyeh lecha” — no other gods
2. “Lo Elohecha” — a deeper negation
3. “Lo ta’aseh lecha” — don’t make any image or likeness — the practical prohibition, including not intermarrying with idolaters
—
38. Closing: Deferral of Remaining Interpretations
Two more pshattim remain to be presented — associated with the Ramban: one more in the mode of peshat (plain meaning) and one more in the mode of Kabbalah. These are deferred to the next session, with the third possibly reserved for the Seder itself.
Final statement: “Das iz di nekudah” — This is the essential point.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים ומתן תורה: וואס איז דער יסוד פון אידישקייט?
הקדמה: די פראבלעם וואס מיר ווילן אויספארשן
Instructor:
זייגער. יא, זייגער. ס’איז אזוי אזוי. איך וויל זאגן אזא שיעור, ער האט שוין געהערט א חלק פון די שיעור אין די הלכות עבודה זרה [Hilkhot Avodah Zarah: Laws of Idolatry from Maimonides’ Mishneh Torah] פרק א’, אבער איך וויל ארויסברענגען מיין פראבלעם וואס איך האב.
אזוי, נאכדעם אפשר קען מען לערנען אויך וועגן מידות [middot: character traits], וויאזוי צעטיילט זיך די מידות? נאר טראכטן צו מען קען עס אריינקרעקן מיט פסח [Pesach: Passover], ס’איז נאך נישט געטראכט קיין גוטע וועג וויאזוי מען קען.
דער אייבערשטערס אידענטיפיקאציע: יציאת מצרים אין תנ”ך
סאו, וואס איך וויל רעדן וועגן איז אזוי. איך וויל זאגן אזוי וואס איך טראכט. ס’איז א ידיעה אז דער אייבערשטער האט ליב צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. חומש [Chumash: the Five Books of Moses] אלעמאל. אנדערע ווערטער, יא דער זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] זאגט אז עס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים, אבער עס איז געשריבן א סאך מער מאל כדי צו שטימען די פופציג דארף מען ארויסשניידן, מען דארף נישט צולייגן.
אנדערע ווערטער, ווען דער אייבערשטער אידענטיפיצירט זיך, דאס איז די הקדמה. איינע פון די הקדמות. דער אייבערשטער, ווען ער רעפרעזענט זיך, ער זאגט, ווער בין איך? ער זאגט, איך בין דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. אזוי פעימאסלי “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. און אזוי לאורך די גאנצע תנ”ך [Tanakh: the Hebrew Bible] זעט מען דאס. נישט נאר א חומש. כמעט איבעראל, ווען דער נביא [navi: prophet] זאגט וואס דער אייבערשטער האט מיט אידן, וואס הייבט זיך אן די גאנצע זאך. אלעמאל רעדט מען פון יציאת מצרים. דאס איז א קלארע זאך.
אז אנדערע ווערטער, די אידישקייט, אדער דער גאט וואס די אידן גלייבן אין, איז דער וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. אזוי קומט אויס פון די אלע פסוקים [pesukim: verses] און פון די אלע מקורות [mekorot: sources].
די פראבלעם: אונז זענען אידן פון מתן תורה, נישט פון יציאת מצרים
יעצט, אונז האבן געלערנט פאראיאר א שיעור, א סיריעס פון זיבן שיעורים דא. און זייט דעמאלטס איז שוין אלעס, מסתם אלעס, איז דארט ראנג שוין. אבער עס הייסט איך האב געכאפט אז אלעס איז געווען ראנג, אדער נישט ריכטיג, אדער נישט מדויק [meduyak: precise]. אבער כפנים [bifnim: internally], עס איז דא א גרויסע שאלה, די שאלה וואס איך וויל וויסן, עס איז א נוגע למעשה [nogea lema’aseh: practically relevant]. עס האט אלעס אלע אנדערע ווערטער מען קען זאגן אז עס האט אלע מיני שיטות [shitot: approaches/methods] אין אידישקייט, פון ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities], אחרונים [Acharonim: later rabbinic authorities], מקובלים [mekubalim: Kabbalists], פון די סופים, חסידים [Chassidim: Hasidic Jews], וכו’, יעדער איינער פון זיי האט אן אנדערע פשט [peshat: interpretation], וואס איז דער טייטש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
וואס איז געווען דער אויפטוה, פאר וואס מען דארף עס, אדער וואס ער מיינט, יעדער איינער לויט וויאזוי ער פארשטייט די גאנצע זאך, פארשטייט ער די נושא [nosa: topic] פון יציאת מצרים.
איך מיין אז עס איז נישטא קיין יוצא מן הכלל [yotze min haklal: exception], אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו טראכטן אזוי, אונז מיינט צו זאגן… ביי אונז, אזוי ווי איך בין נתחנך [nitchanekh: educated/raised] געווארן, די מענטשן… מען רעדט תורות [torot: Torah teachings], וואס מען קען די תורות זאגן, אז א מענטש טראכט אמת’דיג, אז א מענטש דאוונט [davens: prays], אדער אז א מענטש פינקטליך ווי מען זאגט, אז ער טראכט צו זיך אליינס: וואס איז דאס דער גאט? וואס איז דאס די זאך אידישקייט? רוב מענטשן גייען נישט זאגן יציאת מצרים.
איך מיין אז רוב מענטשן גייען זאגן די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]. אונז זאגן נישט אונז זענען די אידן פון יציאת מצרים, מיר זאגן די אידן וואס האבן א תורה. רוב מענטשן וואס איך קען. ניין? וואס איז א איד? ער האט א תורה, ער גלייבט אין די תורה, אנדערע ווערטער מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Mount Sinai]. מתן תורה איז די מעשה [ma’aseh: event] פון שבועות [Shavuot: the holiday of Weeks], און נישט די מעשה פון פסח. ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז אן אנדערע נקודה [nekudah: point] אפילו.
תורה מיינט אז עס איז דא א געזעץ, עס איז דא א תורה, עס איז דא א רצון השם [retzon Hashem: the will of God], וכו’ וכו’. יציאת מצרים איז געווענליך נישט די זאך. וואס? מען זאגט תורות, מען רעדט וועגן יציאת מצרים, מען זאגט אז פסח ביינאכט איז די יסוד [yesod: foundation] פון די אמונה [emunah: faith], און אלע מיני זאכן, בט למעשה [be-lemaaseh: but in practice], in reality, וויאזוי עס איז אין לעבן, מיין איך אז רוב פון אונז… אפשר דא יוצאים מן הכלל, מענטשן וואס האבן מער געלערנט אדער אנדערש, אבער רוב פון אונז, אז א גוי פרעגט דיך וואס ביזטו? וואס איז דאס א איד? זאגט ער אונז זענען אידן, אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט געגעבן די תורה. אונז זאגן נישט אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
ער פרעגט דיך וואס איז דער אויבערשטער? זאגט ער מתן תורה. איך זאג נישט אז עס איז נישט געבינדן, מען קען אפילו זאגן אז מתן תורה איז איין פשט אויף יציאת מצרים, אויב מען וועט זאגן אזוי. עס איז דא פארשידענע פשטים אויף יציאת מצרים, דער פשט וואס רוב פון אונז גייען איז דער פשט… מען זאגט די פסוק “תעבדון את האלקים” [ta’avdun et ha-Elokim: you shall serve God], די אלע זאכן. בסדר [beseder: okay], אבער ס’איז אנדערש. איך מיין אז ס’איז אנדערש. ענק זענען נישט מסכים [maskim: agree]?
דיסקוסיע: כלפי די וועלט און כלפי די אידן
כלפי די וועלט איז דאס יציאת מצרים, כלפי די אידן איז דאס די תורה. די אידן ווען… די רייכע תקופה [tekufah: period] איז געווען א סיום. אבער איך טראכט, איך מיין אמת’דיג, דאס הייסט… דרך אגב [derekh agav: by the way], מען קען רעדן וועגן דעם אסאך מער. דהיינו [dehaynu: that is to say], ער איז געווען א איד פון יציאת מצרים, אדער א איד פון מתן תורה.
Student:
אה, דאס הייסט… איך האב מיר א הקדמה וועגן דעם, ער זאגט אזוי: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’ [esek she-nitma’et rubo ke-man de-leita dami: a matter whose majority has been nullified is considered as if it doesn’t exist – a Talmudic principle].
Instructor:
יא, אוקעי, דאס איז שוין א פראוו [proof], איך וויל נישט אריינגיין אין פראווס, איך מיין אז פראוו איז נישט די ריכטיגע נושא, פראוו איז א שאלה: וויאזוי ווייסטו? וויאזוי פארענטפערסטו פאר דיין קשיא [kushya: difficulty/question] וויאזוי ווייסטו? איך רעד נישט פון דעם, איך וויל וויסן…
Student:
אה, וועגן די תורה! דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] אמת! דער רמב”ם האלט ‘מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the standing at Mount Sinai] אין מתן תורה’! אמת! די כוזרי [Kuzari: the philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi], זיי אלע רעדן וועגן די נושא! יא, יא, יא, אמת! אמת! א גאנצע מסכת [masekhet: tractate]! איך האב א פשט אין יענעם רמב”ם!
Instructor:
אבער עס איז נאך אלץ, אמת, אוקעי, סאו באלד מען רעדט וועגן דעם רמב”ם, דער רמב”ם איז א ביסל שולדיג אין דעם, איך מיין שולדיג, נישט נאר דעם, דער רמב”ם… ווארט איין מינוט, איך וויל נאך קודם זיך מסכים זיין מיט דעם פאקט, פאקטיש איז, ער איז גערעכט, ס’איז א גוטע ריזאן, איך זאג נישט, יציאת מצרים אויך, ס’איז דאך א שווערע רמב”ם ווען ער זאגט אז מען האט נישט געזען יציאת מצרים אויך ‘לעיני כל העם’ [le-einei kol ha-am: before the eyes of all the people] און ‘יחידי’ [yechidi: individually], ס’איז דא א חילוק [chiluk: distinction], אבער ס’איז א טיפערע חילוק ווי מען מיינט סתם, אז אויף דעם איז נישט קיין ראיה [re’ayah: proof], ס’איז דא אזא ראיה אויף יציאת מצרים ווי אויף מתן תורה, ובפרט [u-bifrat: and especially] ס’איז אויך געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן דארטן, איך מיין ס’איז ממש וואס מען האט געזען די המצאה [hamtza’ah: the reality/existence], נישט דאס איז דער חילוק, דער חילוק איז טיפער.
דער רמב”ם מיינט אין דעם עפעס, ס’איז אן אנדערע שיטה צו לערנען, אבער עכ”פ [akhaf: in any case], איך מיין אז אונז זענען נישט אידן פון יציאת מצרים, אונז זענען רוב פון אונז, רוב פון אונז זענען אידן פון מתן תורה.
די פראקטישע ריעליטעט: וויאזוי מען לעבט אידישקייט
דו זאגסט ‘א איד’, דאס איז וואס ער… אדער אפילו זאגן: פארוואס דאווענסטו? פארוואס טוסטו א מצוה [mitzvah: commandment]? פארוואס מאכסטו פאות [pe’ot: sidelocks]? זאגן… א נארמאלע מענטש, יא, אפילו וואס איך קען, איך קען נישט קיינעם וואס זאגט ער פראוועט פאות ווייל ער וויל געדענקען יציאת מצרים. ניין, ער פראוועט פאות ווייל ס’איז א מצוה! אודאי דער פשט פון די מצוה איז זכר ליציאת מצרים [zekher li-Yetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], פארוואס דארף מען א מצוה? אלס פשט ס’זאל גיין דורך די מצוה, אן די מצוה האב איך גארנישט, איך זאג סתם צו די מאמע יציאת מצרים, קען איך זאגן וואס איך וויל.
אה, דאס איז א מצוה, ער זאגט ‘לשם יחוד’ [leshem yichud: for the sake of unification – a kabbalistic formula], ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’ [lekayem mitzvat sipur Yetziat Mitzrayim: to fulfill the commandment of recounting the Exodus], ‘זכר ליציאת מצרים’ וואטעווער, אודאי דער פשט פון די מצוה איז וויכטיג, ס’איז א יסוד, אבער די ריעליטי איז אז אונז לעבן מיט די תורה אדער מיט די מצוות [mitzvot: commandments], דאס איז די תורה.
עס איז נישט אין יציאת מצרים, קיינער פון אנדערע וועג פון די זאגן.
די נביאים: ווען יציאת מצרים איז געווען לעבעדיג
אין די נביא [navi: prophet] זעט מען און אויך שוין דער חומש, איך מיין אז די נביא איז מער אפשר מער קלאר אז די נביא קען זאגן פאר די אידן אז ענק זענען שקצים [shekatzim: abominations], מיר נישט צו רעדן, אייבערשטער האט ענק ארויסגענומען פון מצרים, און ענק צאלן אים גארנישט צוריק, יא? ס’איז נישט שפירטס א הכרת הטוב [hakarat ha-tov: gratitude] וואס?
שמואל [Shmuel: the prophet Samuel] זאגט דען, יא? “ואשלח לפניכם” [va-eshlach lifneikhem: and I sent before you], נישט נאר שמואל, איך דענק נישט אויף די דף ח’ בבא קמא [daf ches Bava Kama: page 8 of tractate Bava Kama], איך האב צוזאמענגעקליבן אלע פסוקים פון יציאת מצרים, איך האב נישט געברענגט אלע נביאים, באט מען זעהט אז עס איז קיינמאל קיין פראבלעם, אסף [Asaf: one of the Levitical singers in the Temple] האט געזאגט, יא? “האזינה עמי תורתי” [ha’azinah ami torati: Give ear, my people, to my teaching – Psalm 78:1], “אשר אבותינו סיפרו לנו” [asher avoteinu sipru lanu: which our fathers told us – Psalm 78:3], דאס איז איינע פון די הגדות [haggadot: Passover narratives], די גיגאנטישע לבני קרח [livnei Korach: to the sons of Korach], יא? עס איז דא א מזמור [mizmor: psalm] וואס שטייט אין תהילים [Tehillim: Psalms], ער זאגט, הערטס אויס, איך האב די חלקות צענען פאר אייער קינדערלעך וואס איז געווען, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, איז ארויס פון מצרים, און… ענק האט מען נישט געפוילט, און אייבערשטער האט עס געהאלטן צוליב, און קיצור [kitzur: in short], ער זאגט א דרשה [drashah: sermon], עס מאכט סענס פאר זיינע קינדער.
דער פסוק רעדט דאך פשוטי של מקרא [peshuto shel mikra: the plain meaning of Scripture], איך מיין אפשר אפילו פשוטי של מדרש [peshuto shel midrash: the plain meaning of the Midrash], דאס איז דער טאטע, און ער זאגט, דער אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, פארוואס ביסטו נישט קיין מענטש, פארוואס רעדסטו נישט מיט אים, פארוואס דינסטו אים נישט וואס איז געווען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פארוואס טוסטו די אנדערע עולות [olot: burnt offerings], יא, איך גלייב נישט אז עס איז דא עני פלאץ אין די וועלט, אפשר חוץ מיר אויף וועג די מדרש [midrash: homiletic interpretation] שיעור, אבער חוץ פון דעם, אפשר קיין שום פלאץ אין די וועלט וואו מען קען זאגן די דרשות, אז עס גייט עפעס אויפטון.
רבותי [rabbotai: gentlemen], גיי זאגן פאר דיינע קינדער, איך מיין קינדער, גיי זאגן פאר די בחורים [bachurim: young men] אין ישיבה [yeshivah: Torah academy], עס איז דאך עד היום [ad ha-yom: until today] דא שוועריקייטן מיט זיין יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination], זאג אים, אבער דער אייבערשטער האט דיך ארויסגעהויבן פון מצרים, תעבדו את האלקים, זיי דיך א שטיקל מענטש, הכרת הטוב, עבודה היום [avodah ha-yom: service today], ס’איז דאך יא יציאת מצרים, האט ער דאך גענומען דיינע בכורים [bikurim: first fruits], נישט זייערע בכורים, איך גלייב נישט אז עס גייט ארבעטן.
אמאל גייט עס ארבעטן, מען קען רעדן וועגן דעם, מען קען עס פארשטיין, איך זאג נישט אז איך פארשטיי עס נישט, אבער פאקטיש אז דאס זאל זיין דאס אורות לעבודת השם [orot la-avodat Hashem: lights/energies for serving God], איך זעה נישט אז דאס איז א זאך וואס קען, אז דאס איז א זאך וואס קען, וואס ארבעט, וואס איז נישט קיין לעבעדיגע זאך, אבער אין די פסוק איז עס געווען לעבעדיג, מען זעט אז אבוויעסלי אז די נביא זאגט דאס, פראוואד אז ס’איז געארבעט.
בעיסיקלי הערט ירמי’ הנביא [Yirmiyahu ha-navi: the prophet Jeremiah] וואס שרייט אז דער אייבערשטער האט דאך שוין ארויסגעהויבן די אידן פון מצרים, “ואהבתי אתכם” [ve-ahavti etkhem: and I loved you], “לכתך אחרי במדבר” [lekhtekh acharai ba-midbar: your following Me in the wilderness – Jeremiah 2:2], אלע זאכן. מיינט אז די אידן האבן פארשטאנען. עס האט דאך שוין לאנג צייט נאך יציאת מצרים.
ווען ירמיה הנביא האט דאס געזאגט, אבער דאס איז נאך געווען די וועלט וואו זיי האבן געלעבט, מען האט געטראכט אזוי, אזוי האט מען דערציילט פאר די קינדער, אזוי איז געווען די מסורה [mesorah: tradition]. מען האט אלץ גערעדט פון דעם, יעדער האט געוואוסט וויאזוי זענען זיי אהער געקומען. זיי וואוינען דאך דא אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], לאמיר זאגן, יא ביז בית ראשון [Bayit Rishon: the First Temple] זיכער קען מען דאס זען, מען וואוינט דא, וויאזוי זענען זיי אהער געקומען?
איך האב אמאל געהערט מצרים, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען, האט דאס געברענגט פון מצרים צו ארץ ישראל, די גאנצע מעשה. זיכער האט דאס געהאט עפעס א מינינג, ס’האט געמאכט סענס, ס’האט גערעדט צו מענטשן. היינט רעדט עס נישט צו קיינעם, נישט אויף דעם אופן [ofen: manner].
ווען האט זיך דאס געטשעינדזשד?
קענסטו דאס זאגן וועגן די גאולה [geulah: redemption]? ס’איז דא א פסוק וואס… און דאס האבן די רעדערס ארגיו’ד, און דאס האבן מיר פלענינג מיט דעם.
Student:
מען דארף בלייבן אונזערע רעדערס?
Instructor:
ניין, איך מיין גראדע פערסאנאלי, אז איך ווייס נישט קיין ממש א ראיה.
Student:
ווען מיינסטו אז ס’איז טשעינדזשד?
Instructor:
איך מיין אז ס’האט זיך געטשעינדזשד דעמאלטס ווען ס’איז געווען די מדורא דאביי ורבא [the era of Abaye and Rava – fourth-generation Babylonian Amoraim]. דאס איז דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אזוי אין מסכת שבת [Masekhet Shabbat: tractate Shabbat], איך מיין נישט ממש דאס, אבער איך מיין אז דאס איז שוין געטשעינדזשד פון תחילת בית שני [techilat Bayit Sheni: the beginning of the Second Temple period], אין א געוויסן זין.
דער פסוק האט דאך געזאגט ‘לא יאמר עוד חי ה” [lo ye’amer od chai Hashem: it shall no longer be said ‘as the Lord lives’ – Jeremiah 23:7] און ס’מיינט דאך דעמאלטס, ס’מיינט דאך בית שני [Bayit Sheni: the Second Temple period]. מען זאגט שוין טאקע נישט ‘חי ה”, מען זאגט עס, אמת, ס’איז א טפל [tafel: secondary]. דער עיקר [ikkar: primary] זאגט מען, וואס מען זאגט בעיקר איז צוויי אנדערע זאכן. דאס מיין איך, אויב איך בין גערעכט מיט’ן פאקט אז יציאת מצרים ארבעט נישט בתורת אורות לעבודת ה’ [be-torat orot la-avodat Hashem: as lights/energies for serving God] פאר קיינעם וואס איך קען, איז טראכט איך אז דאס איז שוין אזא זייער אלטע מעשה.
און דאס וואס מען זאגט אז יציאת מצרים גייט בטל ווערן [batel veren: be nullified], מיינט אז עס איז שוין בטל געווארן. אז עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזוי ווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, ס’בלייבט א מצוה צו רעדן וועגן יציאת מצרים, אבער אפילו ווען מען רעדט יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מען מיינט אנדערע זאכן.
וואס האט פארביטן יציאת מצרים?
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן. אדער… דאס וואס עס שטייט ‘אשר העלה מארץ צפון’ [asher he’elah me-eretz tzafon: who brought up from the land of the north – Jeremiah 23:8] וכו’, אבער דאס האט דאך אויך געארבעט ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption].
Student:
ווען ס’וועט זיין, אדער ווען ס’איז געווען?
Instructor:
יא, קען זיין אפילו בתוך בית שני [betokh Bayit Sheni: within the Second Temple period] אויך, מען האט געזאגט דאס. מסתמא [mistama: presumably] מענטשן, זיי האבן געזאגט דעם פסוק, האט ער געזאגט פאר די קינדער פסח’ליך, אוודאי איז געווען יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען. ס’איז געווען ווי א ביסל א קלענערע גאולה, אדיאבא, אדיאבא. בסדר, למעשה [lema’aseh: in practice] ס’איז געלונגען, מיר זענען דא, מ’דארף לעבן.
אדער נישט אינטערעסט, נאכאמאל ארויסשיקן, וכו’ די אלע זאכן. דאס איז דאך די תנאי [tnai: condition], די ברית [brit: covenant] פון יציאת מצרים. עס איז דורכגעגאנגען נאכאמאל. דאס איז איין גירסא [girsa: version], די אנדערע גירסא איז פדי מהוה [pidui mehoveh: ongoing redemption].
די צוויי סארטן אידן: תורה-צענטרירט און יציאת מצרים-צענטרירט
די ביטול פון יציאת מצרים אלס די הויפט-נאראטיוו
עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזויווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, עס בלייבט א מצוה [mitzvah: commandment] צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], אבער אפילו ווען מ’רעדט פון יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מ’מיינט אנדערע זאכן.
ערשטע גירסא: “אשר העלה מארץ צפון”
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן, אדער דאס וואס עס שטייט “אשר העלה מארץ צפון” [asher he’elah me’eretz tzafon: who brought them up from the land of the north] וכו’ [etc.], אבער דאס האט זיך אויך געארבעט נאר ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption], ווען ס’וועט זיין אלע, אדער ווען ס’איז געווען יא, עס קען זיין אפילו בתוך בית שני [within the Second Temple period], אויך מ’האט געזאגט דאס, און מסתמא [presumably] מענטשן האבן געזאגט דעם פסוק [pasuk: verse], אדער מ’האט געזאגט פאר די קינדער פסח [Pesach: Passover], אבער אדרבה [on the contrary], ס’איז געווען יציאת מצרים, און דער אויבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען, ס’איז דאך געווען א ביסל א קלענערע גאולה [geulah: redemption], אדיעבד אדיעבד [b’dieved b’dieved: after the fact, not ideal], בסדר [fine], למעשה [in practice] ס’איז געלונגן, מ’זענען דא, מ’דארף ביהיווען, מ’דארף ביהיווען, אדער נישט אינטערעסאנט נאכאמאל ארויסשיקן וכו’ די אלע זאכן, דאס איז דאך דער תנאי [condition], די ברית [covenant] פון יציאת מצרים, ס’איז אריבערגעגאנגען נאכאמאל.
דאס איז איין גירסא [version], איין גירסא.
צווייטע גירסא: “קבלוהו מאהבה” – די פורים נאראטיוו
אן אנדערע גירסא איז “קבלוהו מאהבה” [kibluhu me’ahavah: they accepted it out of love]. “קבלוהו מאהבה” איז דער טייטש, איך ווייס נישט, אונז זענען שולדיג פאר’ן אויבערשטן אדער דער אויבערשטער איז שולדיג פאר אונז, עס קען זיין אז ער איז גאר שולדיג פאר אונז ביי דעם סטעידזש. אדער קומט דאך אויס, איך האב דאך נישט קיין חשבונות [accounts/calculations] צי עס בלייבט די ברית אדער נישט, אבער אונז האלטן נאך אלץ די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ס’לויפט דאך אויס גאנץ געשמאק, ס’דארף מען סיי ווי טון.
דאס דאך אנגעהויבן די זאך, אז די תורה איז גאר שטערקער פון יציאת מצרים, פורים [Purim: the holiday commemorating the events of the Book of Esther]. פאר דעם איז פורים נישט קיין פורים תורה [Purim Torah: humorous Torah teachings traditionally given on Purim], דאס איז גאר ערנסט, מ’זאגט עס פטור פורים תורה אלעמאל. מענטשן מיינען אז דער “קבלוהו מאהבה” איז עפעס א פורים תורה. מ’זאגט, קיינער רעדט נישט פון דעם, איך האב קיינמאל געהערט, יא, די אלע רשעים [reshaim: wicked people] רעדן דאך פון מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Sinai] אפילו, פארוואס דארף מען גלייבן אין די תורה וואס איז געווען זעקס און צוואנציג טויזנט, איך ווייס וואס, ס’איז געווען מתן תורה.
דאס איז היסטאריש און ערנסט
אבער די ריאליטי, אויב מען נעמט ערנסט די גמרא, איך מיין אז עס איז זייער ערנסט, עס איז געזאגט געווארן אלס א ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishnah] אדער אגדתא [Aggadata: non-legal rabbinic teaching], מען קען זאגן וואס מען וויל, אבער מיר זעט אויס אז עס דעסקרייבט א זייער היסטארישע זאך, אז אין אמת’ן דארף א איד טראכטן, פארוואס האלט מען היינט די תורה? וועגן פורים. נישט וועגן פורים, מאהבת הנס [me’ahavat ha-nes: from love of the miracle], וואס רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah and Talmud commentator] זאגט “מאהבת הנס”.
“מאהבה” מיינט אנערקענונג פון גוטקייט
אבער איך מיין אז עס מיינט טיפער פון דעם. “קבלוהו מאהבה” מיינט, מ’האט איינגעזען אז די תורה איז גוט. מ’האט פארשטאנען אז די תורה איז גאנץ גוט. וואס אנדערש וועסטו טון? עס איז אן… אמת’דיג. יא, אמת’דיג איז איין זאך. אבער גוט איז אפילו מער. און גוט איז א אהבה [ahavah: love]. אמת’דיג איז גוט, אבער קען מען אריינגיין אין די חילוקים [distinctions]. אבער אהבה מיינט… ווייל מ’דערקענט אז עס איז גוט.
It’s doing more and more.
דאס איז פשוט פשט [simple straightforward meaning]. דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די זאך. מען רעדט פון די תורה מער ווי מען רעדט פון יציאת מצרים.
די צענטראליטעט פון תורה אין חז”ל
אפילו חז”ל [Chazal: the Talmudic sages] מיין איך, מ’קען טרעפן זייער אסאך מדרשים [midrashim: rabbinic homiletical teachings], זייער אסאך רעדן פון די מעלה [virtue/excellence] פון די תורה, ווי גוט ס’איז די תורה אין אלע מיני וועגן. מען טרעפט זייער ווייניג דרשות [sermons/teachings]… מען טרעפט דרשות וועגן יציאת מצרים, אבער א פאָר. די ספעיס, איך האב אמאל גערעדט, איך זאג נישט ווייל מ’האט נישט געלערנט די פרשה [parshah: Torah portion]. וואס? פונעם טרעפט. יא, די איידיע פון תורה, אפילו די איידיע, עס הייסט די צענטראלע זאך פון וואס איז א איד, א איד איז איינער וואס גייט מיט די תורה, וואס ער האט ליב די תורה, די תורה האט אים ליב, עס באקומען, עס געבן, עס איז מקבל מאהבה מיראה [mekabel me’ahavah mi-yirah: accepting from love and awe]… וואטעווער, אבער מ’רעדט פון די תורה, ווייל די תורה איז דער טייטש… וואס?
יא, רייט, אמאל דער טייטש פון די רילידזשין, די זאך וואס א איד איז געווען, א דור וואס זענען א דור וואס מ’האט ארויסגענומען פון מצרים, א ממילא [consequently] האבן אונז עפעס א דיעל מיט’ן אייבערשטער, מ’דארף טון זיינע מצוות [mitzvot: commandments] כדי עס זאל גיין ווייטער, אדער ווייל עס זענען חייב הכרת הטוב [obligated in gratitude], וואס זאל נאר זיין, האט זיך געטוישט דער דיעל, עס זענען דא צוויי אנדערע לעסאנס, איך מיין עד היום הזה [until this very day], אויב מען קוקט אין די סידור [siddur: prayer book] למשל [for example].
אנאליז פון ברכת אבות: ווער איז דער אידישער גאט?
איך טראכט אלעמאל פון ברכות אבות [Birkat Avot: the first blessing of the Amidah] פון די סידור, ברכות אבות איז דאך ווי מ’אינטראדוסט דאך צו דער אייבערשטער, יא? זאגט ברוך אתה השם [Baruch Atah Hashem: Blessed are You, God], וואס שטייט דארט? ווער איז א מענטש גייט דאווענען? ווער איז דער גאט וואס ער גייט דאווענען צו? יא? אזוי ווער איז דאס?
די ליסט פון גאט’ס אידענטיטעט
עס איז דא א לאנגע ליסט, ס’איז דא א לאנגע ליסט פון וואס ער איז, יא? אלקינו ואלקי אבותינו [Elokeinu ve’Elokei avoteinu: our God and God of our fathers], יא, וואס איך פארשטיי, אקעי, דאס איז שוין אן אנדערע שמועס. אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב [Elokei Avraham, Elokei Yitzchak, ve’Elokei Yaakov: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob]? זייער גוט.
חוץ פון דעם איז ער… האל הגדול הגבור והנורא קל עליון [Ha-El ha-Gadol ha-Gibor ve-ha-Nora, El Elyon: the great, mighty, and awesome God, supreme God]. יא, איך ווייס נישט פונקטליך וואס יענעס צו מיינט. איך מיין, עס מיינט אזוי ווי… ער טוט אויף די וועלט, ער איז דער בורא [Creator]. איך מיין, די צווייטע ברכה רעדט מער פון די בריאה [creation], פון די טבע [nature], פון די רעגן, און די ווינט, און אזעלכע זאכן. אבער איך מיין אז ס’מיינט מער ווייניגער אז ער איז דער בורא.
קונה הכל [Koneh ha-kol: Master/Possessor of all], קונה הכל מיינט זיכער, קונה טייטש בורא, אדער באזיצער, אדער מחדש [renewer], וכו’. און נאכדעם פירט זיך עס אויס אזוי.
די צענטראליטעט פון משיח אין ברכת אבות
און באמת וואלט מען געקענט סטארטן די ענדע, פירט זיך עס אויס “וזוכה חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה” [ve-zokher chasdei avot u-meivi go’el livnei veneihem lema’an shemo be’ahavah: and remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children for His name’s sake with love]. האסטו אמאל געטראכט וויאזוי עס קומט אריין משיח [Mashiach: the Messiah] אין די ערשטע ברכה?
באמת וואלט מען געדארפט וויסן דאס. ס’איז זייער אינטערעסאנט. וואס ווערט דארט ספעציפיק געזאגט? די ברכה איז שוין אז מיין ביט איז שוואך, אבער איך רוף עס אינטראדוקשאן.
העלאו, אבער שלום עליכם [shalom aleichem: peace be upon you], וויאזוי הייסט איר? וויאזוי הייסט אייער גאט? יא, זאגסט פאר משה [Moshe: Moses], וואס איז דער גאט וואס מען גייט דאווענען צו? א מענטש דארף דאך וויסן, וואס איז ער? אקעי, דער וואס אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט געדאווענט צו. אקעי, איך האב געהערט פון אברהם אבינו, יצחק אבינו [Yitzchak Avinu: Isaac our father], איך קען אפשר צולייגן שפעטערדיגע, אבער מ’טאר נישט, “אין קורין אבות אלא לשלושה” [ein korin avot ela li-shloshah: we only call the three patriarchs “fathers”], אבער ס’מיינט איך בין אנגעבינדן אין די מסורה [mesorah: tradition] פון די אבות [avot: patriarchs], יצחק האט גערעדט מיט די זעלבע. אקעי.
און וואס נאך? אקעי, דער וואס האט געמאכט די גאנצע וועלט און ער פירט עס ברחמים וחסדים [be-rachamim va-chasadim: with mercy and kindness] וכו’. אקעי, און וואס נאך? דער וואס ער גייט ברענגען משיח. פארוואס גייט ער עס ברענגען? ווייל ער געדענקט נאך די אבות, ער האט א קאנעקשאן. אקעי. “מביא גואל לבני בניהם” [meivi go’el livnei veneihem: brings a redeemer to their children’s children].
און באמת איז דאס איינס פון די עיקרים [ikkarim: fundamental principles], אז ער איז דער גאט וואס גייט ברענגען “מביא גואל”. יא, מ’דארף דאך צוקומען צו רעדן דורך די מחלוקת [dispute], אבער דאס ספעציפיק גאט, אדער דאס וויאזוי איך ווייס אז ס’איז דא א גאט, אדער וויאזוי איך מיין איך שטיי פאר א חכם [wise person], נאר וואס איז די מעשה, וואס רעד איך, וואס פארשטיי איך וועגן דעם גאט, וואס איז דער טייטש אז ער איז מיין גאט, אלקינו ואלקי אבותינו, איינס פון די טייטשן איז, אז ער איז דער וואס גייט אונז אויסלייזן.
און ער זאגט “מביא” [meivi: brings – present tense], ער מיינט שוין, ער האלט אויפן וועג. וואס? לשון הוה [present tense], מביא, יביא [will bring]. אבער עס איז א וויכטיגע זאך, דער גואל [go’el: redeemer] וואס ער גייט ברענגען, דאס איז איינע פון די מעין פארטס.
די חתם סופר’ס קשיא: איז משיח אן עיקר?
דער חתם סופר [Chatam Sofer: Rabbi Moshe Sofer, 1762-1839] האט געפרעגט א קשיא [question], אז אויב ס’שטייט נישט אז ביאת המשיח [the coming of the Messiah] איז אן עיקר, אדער אויב דער אויבערשטער וואלט נישט געברענגט משיח, וואלט מען געווען פטור [exempt]? דאס איז א הודאה מקבלי המה [an admission from those who accept it]. דער חתם סופר זאגט אין א פעימאס תשובה [responsum], ער האלט אז דער אויבערשטער וואלט געזאגט אז עס איז נישט קיין עיקר אין די סענס אז עס קען נישט זיין אן דעם קיין אידישקייט.
שטודענט: די עשרת השבטים
שטודענט: גרייט, אז עס שטייט אין די תורה אז דער אייבערשטער ברענגט משיח, ער גלייבט אז אלעס וואס שטייט אין די תורה איז אמת [true], אבער אויב דער אייבערשטער מאכט חלילה [God forbid] אן אויסנאם און ס’איז נישטא קיין משיח, גייט ער ווערן פטור פון אידישקייט?
אינסטרוקטאר: די עשרת השבטים [the ten lost tribes] זענען טאקע געווארן פטור, אבער נישט וועגן דעם ווייל זיי זענען געווארן גוים [non-Jews], אבער ער איז פטור. איך פרעג דאס גראדע אלס וואס מאכט ער דער עיקר, אמונה [belief] אין משיח? אה, ער זאגט אז די עשרת השבטים איז געווארן פטור. אה, איך פארשטיי דעם יא, יא. אה, ס’איז אן אנדערע זאך וואס ער זאגט דא, אקעי.
די תורה-צענטרירטע איד
עניוועיס, אבער ער פרעגט א קשיא און איך מיין אז דאס ברענגט ארויס זייער גוט די יהודי בלא אמונה [Jew without faith – but here meaning a specific type], וואסערע סארט איד. ער זאגט אז די תורה איז גוט, אבער ער זאגט דאס איז מחויב המציאות [necessarily existing], אבער ווי ער אנערקענט דעם אמת, ווי ער זאגט דאס איז א חיוב [obligation], ס’איז א גוטע זאך, אויב מיר ווילן בלייבן אין גוטס און ס’זאל לעבן לנצח נצחים [forever and ever], דארף מען אינוועסטעד בלייבן.
אקעי, דארט מען קען רעדן, ער רעדט נישט וועגן דעם ווארט, אבער דאס איז א ספעסיפיק חלק דאס חלק. לאמיר זאגן אז אן דאס חלק מיינט עס האט נישט קיין מינינג, איך ווייס נישט פונקטליך, אבער פונקט דעם משיח, דער אייבערשטער וועט געבן שכר בעולם הבא [reward in the World to Come], עפעס אן אנדערע סארט שכר, ס’איז א חילוק [distinction]. פונקט דעם משיח דארף עס זיין?
דאס וואס דער חתם סופר, ער האלט אז עס דארף נישט זיין, ער וואלט עס ארויסגענומען פון די עיקרים ווען מען פרעגט אים. איך מיין ער רעדט דאס ארויס, ער איז זיך מחלק [disagrees], ער זאגט נישט דא אזא זאך ווי עיקרים, נאר א מענטש דארף גלייבן אין אלעס וואס שטייט אין די תורה, אבער… דאס איז וויאזוי א תורה איד טראכט, א יהודי בלא אהבת התורה [a Jew without love of Torah – meaning a different type] טראכט, אזוי מיין איך.
ס’איז אביסל פאני ווייל כאילו [as if]… אקעי, איך מיין יא, אזוי זאגט דער חתם סופר.
שטודענט: די ליטורגישע טעקסט
שטודענט: און אן אנדערע איד וועט זאגן אז ניין, דאס הייסט ניין, קען זיין דאס וואלט געווען אן אנדערע סארט אידישקייט, אבער דער אנדערע סארט אידישקייט, א צווייטע איד קען זאגן אז ער קען נישט אנדערש ווי דאס וואס זיי ברענגען ארויס דא. ער קען נישט, דעם סארט קען מען, קען מען אלעס, דו קענסט גארנישט מאכן, איך מיין ס’איז דא נאך עפעס א מצוה וואס שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments] זענען גאנץ עפעס פטור פון גארנישט.
אבער א מענטש קען זאגן אז מיין עיקר עולם הבא [World to Come], מיין אמונה אין עולם הבא איז פארט פון מיין ערשטע ברכה אין שמונה עשרה [the Amidah prayer]. איך קען נישט, דרך אגב [by the way] איך מיין אז דאס גאנצע סדר שטייט נישט, איך דענק אז ס’איז א שפעטערדיגע הוספה [later addition] אויב איך געדענק, די חוקרים [scholars] טענה’ן, אין די אלטע נוסחאות [versions] שטייט עס טאקע נישט, אבער דער… וואס זאגט ער יא?
אינסטרוקטאר: אין מיין ספר שטייט עס אלעס.
שטודענט: ער זאגט אז מען קען נישט זיין א איד, מען קען נישט רעדן, איך קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטער, מיט’ן אידישן אייבערשטער וואלט אונז גערעדט, און זאגן אז ער גייט ברענגען משיח.
די צוויי סארטן אידן: א קלארע אונטערשייד
ווייל די פשט איז אז… עס איז… עס מיינט דאס אז עס גייט נישט? עס איז נישט גוט אז משיח זאל קומען? ניין, דאס מיינט אז ער זאגט דיר אז מען מוז זיין אויף א גוטע וועג, עס איז כביכול [so to speak]… ניין, דאס איז אן אנדערע וועג פון די כביכול. דאס איז די אנדערע פשט פון די כביכול.
די יציאת מצרים-צענטרירטע איד
דאס איז די פשט פון “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר” [lo yomar od chai Hashem asher he’elah va-asher yomar: they will no longer say ‘as God lives who brought up…’ but rather ‘who will say…’], מען קען זאגן “אשר יאמר”, ווייסט וואס? אז אונז זענען אין גלות [exile], און וואס זאגן אונז? אונז זאגן אז “אשר יאמר” פון ארץ צפון [eretz tzafon: the land of the north], וואס ער וועט אונז אויסלייזן.
מיט אנדערע ווערטער, דאס זאגט א יציאת מצרים’דיגע איד. עס זענען דא צוויי סארט אידן. עס זענען דא די כביכול אידן וואס זיי טייטשן נישט אזוי ווי איך האב געטייטשט, “מאהבת התורה” [me’ahavat ha-Torah: from love of the Torah] און נישט “מאהבת הנס”. און זיי זאגן, עס איז אלעמאל געווען א תורה, עס איז גוט צו טון די תורה, און זיי האבן נישט געכאפט אפשר.
יענער איד וואס פרעגט אפשר א קשיא, וואס זיין זיידע, פארוואס האט זיין זיידע געדארפט האבן יציאת מצרים? עס איז געווען א תורה און ס’איז גוט אן דעם? מען קען זאגן, ער קען זיין א קלענערע מדריגה [level], מען קען שוין אנקומען אמאל שפעטער, מען קען זאגן א תירוץ [answer], מען דארף ענטפערן די קשיא.
אברהם אבינו’ס תורה פאר יציאת מצרים
מיין אמת, אברהם אבינו האט דאך געהאט די תורה פאר יציאת מצרים. ס’איז דא א תורה פאר יציאת מצרים, רייט? אוודאי אזוי. דער איד דארט, ער האלט די תורה פאר יציאת מצרים. דער איד וואס טראכט אזוי, ער טראכט אז ניין, מיין גאנצע אידישקייט איז יציאת מצרים.
אבער יציאת מצרים מיינט אז ער גייט מיך ארויסנעמען פון מצרים, ער וועט מיך נעמען צו ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], ער וועט מיר געבן מיין אייגענע פלאץ, וכו’ וכו’. און אויב ס’איז נישט, איז דא א פראבלעם. איז יענער איד האט אן אנדערע תירוץ פאר די קשיא. ער זאגט אז ער קען נאר דינען דעם אייבערשטער, דער אייבערשטער וואס ער קען איז נאר דער וואס ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
די קריזיס פון גלות
יעצט איז טאקע א שווערע מינוט, פונקט טאקע, וואטעווער, מען דארף אויסווארטן די קץ [end], וואס זאל נאר זיין די מעשה, ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות בבל [Babylonian exile], פון גלות אדום [Roman exile], וועלכע גלות עס איז יעצט, ער גייט. דאס איז דער גאט, דאס וועט זיין גאט’ס באזיס אין די פיוטשער. “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh asher Ehyeh: I will be what I will be], איך גיי דיך ארויסנעמען פון מצרים.
די קאנעקשן, דאס איז די סארט מענטשן וואס… און עס זענען דא זייער אסאך אזעלכע מענטשן. פארוואס? ווייל נישט יעדער איינער פארשטייט אז די תורה איז אזוי גוט, און אפילו אויב יא, נישט יעדער איינער די ספעציפישע זאך פון פונקט זיין א איד, אז ער זאגט א גוטע תורה. און בשיטה’ן [systematically] גוטע תורות, איך ווייס נישט, די ספעציפישע זאך פון זיין א איד, וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב עס האט זיך געענדיגט, דארפן מיר מאכן א נייע, דעיס איז די עדה החרדית’דיגע [Edah Hachareidit: ultra-Orthodox anti-Zionist community] זאך, איך וויל דער אלטע, אויב דער אלטע איז צוריק קומען, ווער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות?
די אומבענטפערטע ליידן
א מענטש קען אפילו פרעגן, אקעי, אבער דער אויבערשטער דערווייל פייניגט, דערווייל פייניגט ער און ער מאכט האלאקאוסטס, ביז דערווייל גייען אונזער…
די מעשיח’דיגע האפענונג אלס דער יסוד פון אידישע אידענטיטעט
די אלטע ברית קומט צוריק
די ספעציפיק זאך פון זיין, פון זיין א איד וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב ס’האט זיך געענדיגט, דארף מען דאך מאכן א נייע. דאס איז די עדה קבליה זאך. איך זאג, איך מאך נישט קיין נייע, איך וויל דער אלטע. דער אלטע איז צוריק קומען! ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות, און א מענטש קען אפילו פרעגן, אוקעי, אבער דער אויבערשטער לאזט אונז פייניגן, די וועלט פייניגט אונז, מ’מאכט האלאקאסטס, ביז דערווייל גייען אונז נישט האלטן די מצוות, ס’וועט אונז צוריק קומען. איך זאג, ‘אני מאמין בגאולה’ [Ani ma’amin b’geulah: איך גלייב אין דער גאולה], עס גייט דאך אלעמאל…
וואס פשוט’ע אידן האבן טאקע געגלייבט
מ’זעהט דאך אז אידן… ביי זייער אסאך אידן… די היסטאריע האט געזאגט אז אונז… אזוי ווי די ישיבה לייט, אז מ’פרעגט זיי פארוואס זענען אידן, געווענליך זאגן זיי די תורה [Torah]. אבער איך מיין אז ביי זייער אסאך פשוט’ערע אידן, איך ווייס נישט פשוט’ערע, אונזערע באבעס, רוב פון זיי וואלטן נישט געגלייבט די תורה ווייל עס שטייט אין תורה, זיי וואלטן געגלייבט די תורה ווייל דער אויבערשטער גייט ברענגען משיח [Mashiach: דער געזאלבטער, דער מעשיח].
פארוואס מען זינגט “אני מאמין בביאת המשיח” און נישט “תחיית המתים”
אזוי איז אונז געזאגט געווארן, ס’איז געווען זייער א… זעהסטו אפילו היינט, מ’זינגט ‘אני מאמין בביאת המשיח’ [Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach: איך גלייב אין דעם קומען פון משיח], וואס קומט דאס אריין? ‘אני מאמין בתחיית המתים’ [Ani ma’amin b’techiyat ha-metim: איך גלייב אין דער אויפשטייונג פון די טויטע], קיינמאל געהערט איינער זאל זינגען. קיינמאל נישט! ס’איז דאך נישט אזא גרויסע עיקר [ikar: הויפט פרינציפ]. ס’איז געווען אפילו אין די משנה [Mishnah] שטייט ‘האומר אין תחיית המתים’ [ha-omer ein techiyat ha-metim: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין אויפשטייונג פון די טויטע], עס שטייט נישט ‘האומר אין ביאת המשיח’ [ha-omer ein biat ha-Mashiach: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין קומען פון משיח], יא? זעהט מען אז עס איז וויכטיג פאר א מענטש.
דער חתם סופר’ס נקודה: די רעלעישנשיפ ארבעט נאר ווען עס איז גוט
פארוואס עס איז וויכטיג? איך מיין אזוי ווי דער חתם סופר [Chatam Sofer] זאגט, איך גלייב אסאך זאכן וואס שטייט אין תורה. וואס איז דעיס וויכטיג? דעיס איז וויכטיג ווייל דעיס בויעט די relationship וויבאלד עס איז יעצט גוט. ווען יעצט איז גוט, קען מען זאגן יעצט ‘אשר הוציאנו ממצרים’ [asher hotzi’anu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים], ס’איז יעצט גוט, ‘הגאולה הלילה הזה’ [ha-geulah ha-lailah ha-zeh: די גאולה דעם נאכט]. אויב עס איז נישט, דו זעהסט אפילו אין… יא?
די ברכה פון פסח: די צוקונפט פון דער גאולה
דעי טויש פון די future פון די גאולה, זעהסטו עס אפילו אין די ברכה וואס אונז זאגן פסח [Pesach] ביינאכט, יא? ס’איז א סוף פון די תנאים [Tannaim: די משנה-צייט רבנים] וואס האבן עס צוגעלייגט נאך די חורבן [churban: די צעשטערונג פון בית המקדש], מ’זאגט גייסט מאכן א ברכה ‘גאל ישראל’ [ga’al Yisrael: האט געגאלט ישראל]? ס’איז א שטיקל שקר. מיין איך, ס’איז אמאל געווען, דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, יא? ‘אשר גאלנו ממצרים’ [asher ga’alanu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז געגאלט פון מצרים], שכוח, אבער איך בין דאך נישט געגאנגען, מ’מאכט א fake סדר [seder: די פסח צערעמאניע].
דאך איז ניין, ער לייגט צו ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’ [ken Hashem Elokeinu v’Elokei avoteinu yagi’enu l’mo’adim ul’regalim acherim: אזוי, השם אונזער גאט און גאט פון אונזערע עלטערן, זאל אונז ברענגען צו אנדערע מועדים און רגלים], יא? ער זאגט אים ער גייט אונז ארויסנעמען, א פשט, דאס איז אויך א נייע פשט אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: דער ארויסגאנג פון מצרים], אדער דאס איז א נייע version פון די זעלבע יסוד. אונז מאכן פסח נישט ווייל דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. און ווייל ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים, אזוי ווי די אידן האבן געמאכט אין מצרים, אזוי זאגן די חסידישע ספרים, יא? און אין מצרים האבן זיי געמאכט א סדר, פארוואס? השי”ת [HaKadosh Baruch Hu: דער הייליגער, געבענטשטער איז ער] עושה א סדר, מ’האט געמאכט א קרבן פסח [korban Pesach: דער פסח קרבן] וכו’, אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
רב סעדיה גאון: יציאת מצרים ווייזט אז ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות
די זעלבע זאך, דער פסוק, האסטו אויך געזען, רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] למשל זאגט, ער פרעגט די שאלה פארוואס יציאת מצרים איז אזוי וויכטיג, און ער זאגט דער תירוץ [teiruts: ענטפער] איז, ווייל ביי יציאת מצרים זעט מען אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות [galut: גלות], “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו” [k’mo she’asah la’avoteinu ken ya’aseh lanu: אזוי ווי ער האט געטון פאר אונזערע עלטערן, אזוי וועט ער טון פאר אונז], אזוי. דאס איז א זייער בעיסיק וועג פון טראכטן פון יציאת מצרים, ווייל דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים – פון אונזער מצרים.
בעיסיקלי פארוואס ער האט געזאגט אונזער מצרים, ער רעדט אפילו פון די פשוט’ע גלות.
רבי אלעזר הקליר: יעדע פיוט ענדיגט זיך מיט משיח
און מ’זעט אלע פיוטים [piyutim: ליטורגישע לידער], איך מיין, יא, ר’ אלעזר הקליר [Rabbi Elazar HaKalir] האט געשריבן פיוטים אויף יעדע תפילה [tefilah: תפילה] אין די וועלט כמעט, און אלעמאל דער מפרש [mefaresh: קאמענטאטאר] ער נעמט ארויס, יא, די ערשטע פון די עלטסטע אזוי פיל דרשות [drashot: דרשות] אויף מועדים [mo’adim: יום טוב], אויף ימים טובים [yamim tovim: יום טובים], אויף שבתות [Shabbatot: שבתים], ער פרעגט אלעמאל די שאלה: וואס איז מיר נוגע? יא, וואס איז רעלעוואנט?
שבת זכור ביישפיל
א שיינע מעשה, ס’איז געווען שבת זכור [Shabbat Zachor: דער שבת פון געדענקען], יא? מ’דארף געדענקען עמלק [Amalek], אוקעי, וואס ווילסטו פון מיר? א מצוה [mitzvah]? ביי מענטשן איז נישט געווען קיין תירוץ אז ס’איז א מצוה. ער זאגט קיינמאל נישט ‘מצוה’, ער רעדט פון מצוה אבער נישט דאס איז דער תירוץ.
דער תירוץ איז אלעמאל משיח’ס קומען. ער באמערקט אז ס’איז נישט דא קיין איין פיוט וואס דער קאלוס [kalos: סיום] ענדיגט זיך נישט מיט משיח’ס קומען, און עס אלעמאל קאנעקט זיך זייער גוט מיט די נקודה [nekudah: פונט]. “זכור” [Zachor: געדענק] ברענגט ער א מדרש [Midrash], איך מיין ס’איז דא דא א מדרש מיט אלעס, דרך אגב דער מדרש איז דאס וואס האט אנגעהויבן, יא.
אז משיח גייט קומען, און ס’איז א חלק [chelek: טייל] פון די וואס מ’האט געגעבן די תורה. יא, יא, ס’איז זייער וויכטיג.
מדרש תנחומא: יעדע דרשה ענדיגט זיך מיט משיח
די מדרש, די מדרש פון, איך מיין, מדרש חכמים [Midrash Chachamim] וואס איז אונזער מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], וואס איז געשריבן נאך די דרשות וואס מען קען זען, מדרש רבה [Midrash Rabbah] איז שוין אנדערש אויסגעשטעלט. אבער מדרש תנחומא און אנדערע מדרשים וואס ס’איז אפגעשריבן וואס מען האט געדרשנט, די תנאים צו וועמען מ’האט געדרשנט אין שול, יעדע דרשה ענדיגט זיך אז משיח גייט קומען, און נישט סתם בולע זיין גוים.
כמו שדי פרשה [parashah: וואכנדיגע תורה אפטיילונג] שטייט, זעט מען אז משיח גייט קומען. כמעט יעדע סינגל פרשה, ס’איז נישט דא קיין איין פרשה וואס ענדיגט זיך נישט, אויב איך געדענק, ס’איז נישט דא קיין פרשה…
די דריי-יאר קריאה צוקלוס אין ארץ ישראל
ווייל דער פראבלעם איז אז דער מדרש האט מען געדרוקט ראנג. ווייל דער מדרש, איך ווייס מדרש תנחומא, איך לערן יעדע שבת, אין מדרש תנחומא איז דאך פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael], סא אין ארץ ישראל האט מען געליינט די תורה אין דריי יאר.
פון דעם זעט מען מדרש סאמטיימס ער דרש’נט שוין די ערשטע פסוק אין די פרשה, נאכדעם עפעס א רענדאם פסוק אינמיטן, ווייל דארט האט זיך אנגעהויבן די קריאה [kriah: ליינונג] פון אן אנדערע קריאה. און יעדע מאל ווען איין פסוק פארטיגט זיך, זעסטו עס ענדיגט זיך אלעמאל מיט משיח, אלעמאל מיט וויאזוי משיח גייט קומען.
יעדע סינגל וואך, יעדע סינגל דרשה ענדיגט זיך, און אלעמאל האבן זיי געוויזן אין מדרש אז זיי קענען בעסער מאכן דרשות ווי די היינטיגע דרשנים [darshanim: דרשן-רעדנער] וואס זאלן מבלבל [mevalvel: פארמישן] זיין די יונגער. יעדע מאל האט ער געטראפן א וועג, פון דעם לערנט מען זיך אז משיח גייט טאקע קומען. יעדע מאל, ס’איז איינער פון די מכאן שמשיח יבוא [mi-kan she-Mashiach yavo: פון דא אז משיח וועט קומען]. יעדע סינגל פרשה האט ער געהאט אזא לימיט.
די זעלבע זאך, רבי אלעזר הקליר, יעדע סינגל זאך, נישט דא קיין איין, די ערשטע ברכה [brachah: ברכה], די צווייטע, אלעמאל קומט עס אן, און די אייבערשטער זאל אונז אויסלייזן און משיח זאל קומען, און מיר וועלן הערן די מלאכים [malachim: מלאכים] זינגען קדוש קדוש קדוש [Kadosh Kadosh Kadosh: הייליג הייליג הייליג], אקעי. אבער דאס איז יעדע סינגל זאך. און איך האב געזען… יא, די זעלבע זאך די הפטורה [Haftarah], רייט? האסטו שוין געזאגט מפטיר [maftir], ווען מען דארף הפטורה.
די הפטורה: געליינט נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען
די הפטורה ליינט מען נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען דערווייל. יעדע הפטורה, כמעט, איך האב נישט אלע, פארדעם איז דא מחלוקת’ן [machlokot: מחלוקות] אין די נוסח [nusach: נוסח], אין וועלכע הפטורה מען זאגט, איז שווער צו זאגן, אבער אין די ברכות פון הפטורה שטייט דאס, רייט? וואס זאגט מען די ברכה? “ונאמן אתה” [v’ne’eman atah: און געטריי ביסטו] אז ער וועט אונז אויסלייזן. ס’איז גוט די “אשר בחר בנביאים טובים” [asher bachar b’nevi’im tovim: וואס האט אויסגעקליבן גוטע נביאים], וואס מיינט נביאים טובים [nevi’im tovim: גוטע נביאים]? וואס זאגן נחמות [nechamot: טרייסטונגען]? יא, גוטע נביאים, וויאזוי שלעכטע נביאים? שלעכטע נביאים זענען אזעלכע… מען זאגט די הפטורות וואס מען ליינט נישט.
“נביאים טובים” מיינט פרייליכע נביאים
אפילו דאס זענען אמת’דיג גוטע נביאים? יענער זאגט “א מזל אז דער אייבערשטער האט נישט געטראפן נביאים רשעים [nevi’im resha’im: שלעכטע נביאים]”. איך מיין נביאים טובים מיינט פרייליכע גוטע נביאים, מיינט זאגן גוטע נביאות [nevuot: נבואות], און פאר דעם, אין די קריאת התורה [kriat ha-Torah: תורה ליינונג] שטייט דאך נישט דאס, אבער יעדע וואך ענדיגט מען מיט די הפטורה וואס זאגט אז משיח גייט קומען.
די קאנעקשן צווישן פרשה און הפטורה
און פאר דעם אסאך מאל מען פרעגט אפילו די קשיות [kushyot: שוועריגקייטן], עס שטימט נישט אזוי גוט די קאנעקשן פון די פרשה מיט די הפטורה, אבער די עיקר [ikar: הויפט זאך] רעדט מען וועגן משיח. עס איז נישט קיין חילוק [chiluk: אונטערשייד]… ער האט געטראפן א גימטריא [gematria: נומערישע ווערט פון אותיות], עס שטייט “נח” [Noach], די ווארט נח שטייט אין די הפטורה, ממילא ליינט מען דאס פרשת נח [Parshat Noach]. ס’איז נישט קיין מורא’דיגע קאנעקשן פון די תוכן [tochen: אינהאלט] פון די פרשה.
דער זוהר אין פרשת שמות: וואס האלט אונז אין גלות
איך האב געזען אין זוהר [Zohar] אין פרשת שמות [Parshat Shemot], ער רעדט וועגן א… עס איז אפאר פלעצער אזא שמועס אין די זוהר, עס איז אפאר פלעצער ווען די זוהר האט א שמועס. אויב ער זאל זאגן, ער מיינט נישט ר’ אלעזר [Rabbi Elazar], ער זאגט ר’ שמעון [Rabbi Shimon], ער זאגט אז וויאזוי מ’האלט זיך אין גלות… איין לשון איז משיח גייט נישט קומען, נאכדעם זאגט ער ר’ שמעון זאגט אליין משיח גייט נישט קומען, מ’דארף ווארטן נאך א לאנגע צייט. אזוי שטייט נישט, ר’ שמעון קומט א דינג, איך זאג איך זעה משיח גייט נישט קומען אזוי שנעל, נאך יעצט ווען מ’האט שוין געמיינט אז… דאס איינציגסטע וואס איך האב דאס געכאפט אז עס גייט נישט אזוי שנעל געשען ר’ שמעון בר יוחאי [Rabbi Shimon bar Yochai], עס גייט נישט קומען! רואיג.
וואס גייט מען טון אין דער לאנגער גלות?
וואס גייט מען טון? ס’איז איינע פון די זאכן וואס ער זאגט אז מען גייט טון… און ווען ער זאגט גייט טון, מיינט ער דאך נישט די גשמיות’דיגע פראבלעמען, די אידישקייט… מ’קען דאך… אונזער רעלעישן איז דורכאויס פון מצרים. דאס רעדט זיך אין פרשת שמות, אויך די זוהר גאנצע זוהר פרשת שמות רעדט ווען משיח גייט קומען. כמעט די גאנצע זוהר. איך רעד כמעט נישט וועגן ציסענסערייען ווען… אלעס רעדט ווען משיח גייט קומען.
און וואס גייט מען טון? ס’איז דא אזא לאנגע גלות. איז איינער דארט זאגט סימנים [simanim: סימנים] וויאזוי מ’קען דאס גיין קומען, נאכדעם שטייט אין זוהר דארט… איך מיין אז עס איז אין כי תשא [Ki Tisa], איך דענק נישט, לעצטנס האב איך אים געזעהן, אדער אין אנדערע פלעצער שטייט אין אנדערע פלעצער… עניקעיס, ער זאגט אז די אידן האלטן זיך אין גלות, אז זיי קומען אין בית המדרש [Beit Midrash: שטוב פון לערנען] יעדע וואך און זיי ליינען די אותם הישועות והנחמות [otam ha-yeshuot v’ha-nechamot: די זעלבע ישועות און נחמות] וואס דער אייבערשטער האט זיי צוגעזאגט אז עס גייט געשען, און דעם… ער טייטש דאס אן א פסוק, וואס שטייט דארט, ער טייטש דאס אן א פסוק, איך דענק נישט.
דאס איז א פאקט, דער זוהר פארשטייט נישט קיין… ער זאגט נישט קיין דרוש [drush: הומילעטישע אויסלייגונג], ער מסביר [mesbir: דערקלערט] דעם reality. אז אזוי… אקעי, דאס איז אלץ איין שיטה [shitah: שיטה], דאס איז אן אמת’יגע פשט [pshat: פשוט’ער זין] פון דעם סדר און פון פסח, אז אלעס זאגט מען אז אזוי ווי עס איז געווען אמאל יציאת מצרים, עס גייט ווייטער זיין דער אייבערשטער זאל אונז ארויסנעמען פון גלות, און דאס איז דער סארט גאט וואס אונז האבן.
פראגעס און דיסקוסיע: דער קאצקער רבי און די כוזרי
תלמיד: עס איז געווען דער יונג ווייס איך דער מאסטער פון זייערע basic master אין די סוגיא [sugya: תלמודישע טעמע] פון… און דער רבנים האט געפרעגט פאר זיין תלמיד [talmid: תלמיד], יא? וואס איז זיין התעוררות [hit’orerut: אויפוועקונג] פאר עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאט]? קאצקער רבי [Kotzker Rebbe], יא? און ער האט געזאגט אז זיין התעוררות איז ‘שמעו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’ [s’u marom eineichem u’r’u mi bara eleh: הייבט אויף אייערע אויגן און זעט ווער האט דאס באשאפן], און דער רבנים האט געזאגט ער איז נישט מסכים [maskim: שטימט צו], ווייל מ’דארף א איד, דאס איז גוט פאר א גוי אויך, א איד דארף האבן התעוררות פון יציאת מצרים.
אינסטרוקטאר: וואס? אז נישט. דער… ער זאגט דאס אוועק, ער זאגט… מה שאין כן [mah she-ein ken: וואס איז נישט אזוי]… איך דענק אז דער שם משמואל [Shem MiShmuel] ברענגט דאס און ער זאגט אז עס שטייט אין כוזרי [Kuzari] מאמר א’ [Ma’amar Aleph: ערשטע מאמר], אז א איד איז נישט פון בריות העולם [briyot ha-olam: די באשאפענע פון דער וועלט], אשר ברא אלוקים לעשות [asher bara Elokim la’asot: וואס גאט האט באשאפן צו טון], נאר אשר יצר אלוקים [asher yatzar Elokim: וואס גאט האט געפארמט].
תלמיד: אה, זייער גוט, זאל דאס זיין אונזער פראבלעם. אקעי, זייער גוט, זייער גוט, דארפן מיר זאגן פראבלעם. דער רמב”ן [Ramban] האט נישט אזוי געהאלטן, דער רמב”ן האלט איין ביסל אנדערש. יא.
אינסטרוקטאר: סאו, יא יא, רייט. עמ… דאס איז רבי אברהם אבן עזרא’ס [Rabbi Avraham Ibn Ezra] קשיא [kushya: שוועריגקייט], דער אבן עזרא ברענגט פון רבי יהודה הלוי [Rabbi Yehuda HaLevi], ער פרעגט א קשיא אויפן כוזרי. דער אבן עזרא האט אן אנדערע תירוץ, ער זאגט דעם גאנצן פוינט איז צו טרענירן דעם פאקט אז ער וויל דאס קענען זאגן.
תלמיד: אה, אקעי, פארוואס דארף ער דאס קענען זאגן?
אינסטרוקטאר: נאו, באט איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען דעם מעשה פון די… ווייל איך פארשטיי די קאצקע רבין, איך פארשטיי נישט וואס… און אפילו מ’זעט דאס… אבער אבן עזרא האט דאך געענטפערט פאר זיין שווער… עס איז זייער שווער, וואס הייסט נעמען ארויס אלעס פארוואס השם הוציאך ממצרים [Hashem hotzi’acha mi-Mitzrayim: השם האט דיך ארויסגענומען פון מצרים]? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט בכלל. דו זאגסט אז די גירסא [girsa: ווערסיע] איז מתן תורה [Matan Torah: געבן די תורה]?
תלמיד: ניין, מ’זאגט אזוי. מ’זאגט אז מ’דארף עס נעמען נישט פון בריות העולם, נאר פון מתן תורה.
אינסטרוקטאר: איך געדענק אז עס שטייט יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה איז בערך די זעלבע זאך.
אינסטרוקטאר: ניין, ניין, אזוי ווי דו האסט גערעדט פריער אז מ’דארף טרענירן די זאכן.
תלמיד: סאו, איך ווייס נישט. עניוועי, עס רעדט זיך פון די סוגיא. יענע וואסער רעדט זיך קלאר פון די סוגיא.
די פראבלעם מיט “אשר הוציאך ממצרים”
אינסטרוקטאר: און… וואס מיינט עס? איך זאג, איך קען נישט קיינעם וואס… אז דו ביסט ארויסגעקומען פון מצרים, וואס ווילסטו טון וועגן דעם? איך הער, דאס איז א חילוק אויף די מעשה, דאס רעדט נישט צו מיר, איך ווייס נישט. איך קען נישט קיינעם וואס עס רעדט צו אים. אשר ברא אלוקים לעשות, איך זאג דיר, איך ווייס נישט. חוץ פון אים, איך ווייס נישט צי עס איז דא איינער וואס… דאס איז מער קיין ריעל, איך מיין, איך פארשטיי בריות העולם פארשטיי איך, עס קען אפילו זיין טוב וחסד [tuv va-chesed: גוטס און חסד] פאר דיך היינט, דאס פארשטיי איך.
תלמיד: דאס איז אונזער פראבלעם, דו דארפסט עס איבערטייטשן.
אינסטרוקטאר: זייער גוט, אבער דער קאצקער רבי איז דאך געווען א גרויסער איד, יא? מ’קען דאך זאגן יש לומר לזכותו [yesh lomar l’zechuto: מען קען זאגן צו זיין זכות], יא?
תלמיד: דאס איז מיין פראבלעם, ער זאגט נישט דעם מעשה אזוי ווי דו מיינסט עס דא, ער זאגט וויאזוי נעמסטו א השראה [hashpa’ah: השפעה] פון אשר ברא אלוקים לעשות.
אינסטרוקטאר: איך ווייס נישט, מ’דארף דאך זאגן די לשון [lashon: שפראך] וואס שטייט דא.
תלמיד: א השראה, דאס איז עפעס אנדערש, דאס מיינט אן השראה וואס דו טוסט.
אינסטרוקטאר: איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג.
א דריטע וועג: פון מגילת אסתר
The third way is from Megillas Esther [Megillat Esther: די מגילה פון אסתר]. “Mordechai v’Yisroel v’Na’ar v’Na’ar” [מרדכי וישראל ונער ונער]. This is a…
יציאת מצרים: די טיפערע טעאלאגישע פארשטאנד
די דריטע וועג: מנגינת העתיד [Maginat Ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט]
ס’איז אלעס גוט, אבער דער קאצקער רבי איז געווען א גרויסער איד. מ’קען יש למי לסמוך [yesh l’mi lismokh: עס איז אויף וועמען זיך צו פארלאזן], יא, דאס מיין פראבלעם. איך זאג נישט, איך זאג ווי נעמסטו השראה [hashro’ah: אינספּיראַציע]? איך זאג ווי דארף זיין דער לשון [lashon: שפּראַך] וואס שטייט אין… איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג. די דריטע וועג איז מנגינת העתיד [maginat ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט], מה שהיה הוא שיהיה [mah she’hayah hu she’yihyeh: וואס איז געווען איז וואס וועט זיין]. דאס איז א וועג וואס איך פארשטיי, ווייל איך האף אז עס וועט קומען פאר וועטעווער רעיזאן, ס’קען זיין א רעיזאן, עס מאכט סענס צו מיר.
וואס זעסטו א פשט אין יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: די אויסגאַנג פון מצרים]? עס איז א געוויסע… איינער פון די נביאים [nevi’im: פּראָפעטן], ישעי’ הנביא [Yeshayahu HaNavi: דער פּראָפעט ישעיהו]… איז איינער געזען א שיינע מאמע… עס ווייזט זיך אז ישעי’ הנביא איז כסדר [k’seder: כּסדר, דורכאויס], דער גאנצער ספר [sefer: בוך] כמעט [kim’at: כּמעט], ער ברענגט אריין ניצט צו יציאת מצרים צו פראווען די גאולה העתידה [geulah ha’atidah: די צוקונפֿטיקע גאולה]. ער איז מסביר [mesbir: דערקלערט] עס גייט זיין בעסער די זעלבע, עס זאל אלע מיני לשונות [leshonot: שפּראַכן], אבער אין די זעלבע איידיע מיט א קריאת ים סוף [Kriat Yam Suf: די שפּאַלטונג פון ים סוף]… ער פרובירט זייער שטארק צו לערנען פון יציאת מצרים מיט די גאולה וואס גייט זיין וואס ער איז מנבא [menabei: פּראָפעצייט] אויף.
משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונדזער לערער] מאכט די דרוש [drush: דרשה, לימוד] אויף תמותי [tamuti: איך וועל שטאַרבן] אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: דאָס לאַנד פון ישראל], יא. אבער רעדט נישט… משה רבינו… נישט אזוי… יא, ער רעדט אויך אסאך משיח’ס [Moshiach’s: משיח’ס] וועג און אנדערע זאכן. עניוועיס, יא. סאו, דאס איז אלעס די אידן פון יציאת מצרים, עס איז דא אזעלכע סארט אידן, אקעי. יעצט, אונז דארפן אבער… דאס מאכט סענס לויט די אלע וועגן וואס אונז האבן געזאגט.
די פּשוט’ע פארשטאנד איז נישט גענוג
למשל… יעצט, אונז דארפן זאגן אבער, עס איז זייער וויכטיג צו כאפן, אז דאס איז נישט גענוג, דאס איז נאך אלץ על פי פשט [al pi pshat: לויט דעם פּשוטן פארשטאנד], עס איז אלץ על פי… איך ווייס נישט, עס רעדט זיך פון דעם עולם הזה [olam hazeh: דער דאָזיקער וועלט]. עס איז דא אסאך א גרעסערע פשט, אסאך א טיפערע נושא [noseh: טעמע]. און וואס איז דער טיפערע נושא? דער טיפערע נושא איז, אז ס’איז זייער גוט מען איז ארויס פון מצרים, און איינער האט אונז ארויסגענומען, אקעי, זייער א בעיסיק זאך, ס’איז נישט געשען פון זיך אליין, עפעס א גאט האט עס געטון? וויאזוי ווייסט ער וועלכער גאט? אה, ער איז געקומען, און מתן תורה [Matan Torah: די געבונג פון דער תורה] האט אונז געזאגט וועלכער גאט ס’איז. און ווער עס איז געווען, און אנכי [Anochi: איך בין] איך בין עס געווען. אשר הוצאתיך [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען], יישר כח [yasher koach: דאַנק], מען האט א דין ודברים [din u’dvarim: א געריכט און רייד], מען טוט וואס ער הייסט, און אויב נישט האט ער א ברוגז.
דאס איז א פשוט’ער מעשה [ma’aseh: געשיכטע], יעדער איינער פארשטייט אז דאס איז א משל [mashal: משל, פּאַראַבעל], יא? דער אויבערשטער איז נישט ברוגז, דער אויבערשטער עס קלערט זיך זייער מוגשם [mugshom: מוגשם, קערפּערלעך] אין א געוויסן זין די גאנצע זאך. איז חוץ פון דעם וואס עס איז מוגשם, איז עס אויך א זייער מצומצם’דיגע [metzumtzam’dige: באַגרענעצטע] וועג פון פארשטיין גאט. עס איז קלאר אזוי, איך מיין נישט עס איז קלאר, איך מיין אז אלע שיטות [shitot: מעטאָדן] וואס איך גיי יעצט זאגן זענען מסכים [maskim: שטימען איבערײן], דו האסט געפרעגט וואס איז מסכים, אלע מער מעמיקים [ma’amikim: טיפערע דענקער] זענען מסכים אז דאס איז א גאנץ א שוואכע זאך.
דאס הייסט עס איז גוט פאר קליינע קינדער, פאר א ‘והגדת לבנך’ [v’higadeta l’vincha: און דו זאָלסט דערציילן דיין זון], פרעגן וואס איז פשט ער מאכט מצוות [mitzvot: געבאָטן], יא דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אוקעי ס’מאכט נישט הענט און פיס, מען מאכט דעם פשט וואס איך האב געזאגט, ער גייט ארויסנעמען, דאס איז אלעס זייער פשוט, זייער אויף די שפראך פון די ראשונים [Rishonim: פרי מיטלאַלטערלעכע רבנים] און מקובלים [mekubalim: קבלה-געלערנטע] וואס מען רעדט אלץ פון עולם העשיה [olam ha’asiyah: די וועלט פון טאָן].
די צוויי חסרונות פון דער פּשוט’ער לייענונג
אין די אויבער וועלט איז געווען עפעס א מעשה אויך צו רעדן אויף א פאר מענטשן וואס זענען געווען אין מצרים, איין פאלק, ס’איז זייער א מצומצם’דיגע זאך, ס’איז אלץ אין א געוויסן זין ס’האט אפילו מען קען זאגן אן אנדערע שטאפל פרעגן די קשיא [kashya: שווערקייט], ס’איז אלץ נישט קיין זאך, דאס הייסט וואס וואלט געווען ווען ער וואלט ווען נישט געבויט די עדה [eidah: קהילה], איך ווייס נישט וואס, מען טייטשט שוין די גאנצע מעשה מיט יוסף [Yosef: יוסף], מען פארקויפט נישט יוסף, whatever געווען די cause מיט יציאת מצרים, וואלט נישט געווען דאס, וואלט נישט געווען דער אויבערשטער?
ס’איז זייער מצומצם, זייער א קליינע וועג פון relate צו גאט, ס’איז זייער קטנות [katnut: קליינקייט], ס’איז מוחין דקטנות [mochin d’katnut: קליינע באַוווּסטזיין] שיינע משל אבער ס’איז פשוט’ע מעשה. ס’איז גוט פאר וואס ער זאגט דא, ס’איז גוט פאר פשוט’ע מענטשן וואס האבן געהאט די קשיא, איך ברענג ארויס די קשיא וואס זיי פארענטפערן, זיי פרעגן די קשיא זייער גוט, ווען מען קען נישט זאגן דער אויבערשטער טוט מיר אליינס טובות [tovot: גוטע זאכן], ער האט מיר געגעבן פרנסה [parnasah: לעבנסאונטערהאַלט], ער האט מיר געגעבן קינדער, איך ווייס נישט וואס, און וועגן דעם, עס איז זייער גוט, אמת, אבער מען פארשטייט אז קיין religion בויט מען נישט אויף דעם.
דאס איז גוט פאר די פאר מענטשן וואס האבן געהאט די טובה [tovah: גוטע זאך], עס איז זייער שיין, אבער ס’איז נישט די גאנצע גאט, צוויי זאכן, ס’איז קודם כל [kodem kol: אין ערשטן אָרט] נישט די גאנצע גאט, לכאורה [l’kho’orah: אויף דעם ערשטן בליק] אז ס’איז דא א גאט whatever that means איז עס א סך א גרעסערע זאך, אלע בריאות העולם [briyot ha’olam: די שאַפונגען פון דער וועלט], קען זיין אז בריאות העולם איז אויך נאר איינע פון די קליינע זאכן וואס דער אויבערשטער האט געטון, זאגט וואס דער תניא [Tanya: ספר התניא] האט ליב צו זאגן. אבער at least איז, ס’איז א ליסט א גרויסע מעלה קלות חשיבות [kalut chashivut: ליכטקייט פון חשיבות] מצרים, ס’איז דאך איינע פון די זאכן וואס מ’שעמט זיך פאר דער וועלט.
רייט? און לאמיר זאגן ס’איז עפעס א גרויסע מעשה, ער איז דער טאטע וואס האט אים פארלוירן, ער איז דאס מאל געטראפן און מ’האט אים געהאלפן אין די צרה [tzarah: צרה] וואס ער האט געהאט. דאס מיינט א טאטע, דאס איז א שוואכע פשט אין די ווארט טאטע, ס’איז איין פעולה [pe’ulah: אַקציע] וואס דער טאטע האט געטון. און דאס פארשטייסטו די בעסטע, ס’איז די מיוחד [meyuchad: באַזונדער] פאר דיר, ס’רעדט צו דיר זייער שטארק, ס’איז שטארק, דו מאכסט זיך שטארק, מ’מוז רעדן מיט רגש [regesh: געפיל], ס’איז זייער emotional, ס’איז זייער גוט, אבער ס’איז א ביסל בעביש.
איך מיין די נקודה [nekudah: פּונקט] איז, דאקע קען מוגשם זיין. דאס קען זיין, איין מינוט, אבער מ’האלט נאך דעם, מ’האט שוין געמאכט די action, יעצט ווילן אונז פארשטיין דעם proud.
די פּראָבלעם פון חובת הלבבות’ס שיטה
סאו, דאס מסכים זיין מיינט קשיא, איך מיין דאס איז די קשיא behind א סאך זאכן וואס מ’פרעגט דא. ווייסט וואס איך מיין? אז דו זאגסט, דער רמב”ן [Ramban: נחמניה] פרעגט א קשיא, וואס שטייט אשר הוצאתיך, ער זאגט די גאנצע תורה [Torah: די תורה]. פארוואס ער דארף זאגן דעם טעם [ta’am: סיבה], פארוואס זאגט ער נישט פשוט טייטש וואס איך האב ביז יעצט.
זיי האבן פארשטאנען אז עס איז נישט גענוג. ער איז נישט מסכים אז עס איז עפעס wrong דערמיט. ער זאגט נישט אז עס איז עפעס wrong דערמיט. דער חובת הלבבות [Chovot HaLevavot: חובות הלבבות] זאגט אין זיין שער [sha’ar: טויער, קאַפּיטל] פון הכרת הטוב [hakarat hatov: דאַנקבאַרקייט], איך געדענק, אז יא, מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף זיינע טובות, און דער וואס דער אייבערשטער האט געטון מער טובות, דארף אים דאנקען מער. פון דעם די אידן דארפן טון א ביסל מער עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאָט], ווייל דער אייבערשטער האט געטון מער טובות.
ס’איז א שוואכע, ס’מאכט עס אזוי קליין, ס’זאל נישט זיין אז אויף דעם זאל מען זאגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יא, ס’איז נישט מאקסימום דאנקען דעם אייבערשטן אויף יציאת מצרים, מ’דארף אפילו הכרת הטוב א ביסל, אבער ס’איז נישט גענוג. ס’איז נישט גענוג מצד דעם אייבערשטן, ס’איז זייער א קליינע מעשה וועגן דעם אייבערשטן, ס’גייט נישט ארויס די מהות [mahut: עסענץ] פון דעם אייבערשטן, ס’גייט שוין ארויס וואס מיינט א גאט. אמת, א ביסל גייט ארויס, איך מיין ס’איז זייער שוואך.
די פּראָבלעם פון אונדזער זייט
און צווייטנס, ס’איז נישט גענוג פאר אונז. מ’קען אפילו פרעגן, אזוי ווי די קשיא פון עקידת יצחק [Akeidat Yitzchak: עקדת יצחק] פרעגט, אוקעי, ווי לאנג, וויפיל יארן גייט מען נאך הכרת הטוב זיין פאר יציאת מצרים? טויזנט יאר? אוקעי, צוויי טויזנט, צען טויזנט יאר? אוקעי, די וועלט גייט זיך ענדיגן, און דו ביסט נאך דא. און וואס איז מיט די גרים [geirim: גרים, קאָנווערטן] וואס זענען נישט געווען ביי יציאת מצרים? איך מיין זיי זענען אויך…
אז וואס איז מיט זיי? אקעי, איז א גר [ger: קאָנווערט], ווי חמי’סט מיט אים. מען וויל דאך אז ‘והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’ [v’hafach el amim safah berurah likro kulam b’shem Hashem: און איך וועל איבערקערן צו די פעלקער א קלאָרע שפּראַך צו רופן אַלע אין דעם נאָמען פון גאָט]. יא? זכריה [Zechariah: זכריה] דער נביא זאגט אז אלע גוים [goyim: נאַציעס] זאלן ווילן דינען דעם אייבערשטן. וואס שטייט אין די תפילה [tefilah: תפילה]? נישט פון תס”ח [Taf-Samech-Chet: 1948], פון תפילת שמונה עשרה [Tefilat Shemoneh Esreh: די אַכצן-ברכות תפילה]. אקעי. פון די ישנ’דיגע תפילה האלטן אז די גוים זאלן אויך דינען דעם אייבערשטן. און וואס גייען זיי דינען? וועלכער אייבערשטער? דער וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? וואס האבן זיי דערפון? עס איז אמת! עס איז א פראוו [proof: באַווייז]! דאס איז שוין א תירוץ [teiretz: ענטפער]. אבער עס מאכט נישט קיין סענס. די מעשה, פשוט’ע מעשה, מאכט נישט קיין סענס.
די טיפערע מהלכים [Mahalachim: וועגן]
פאר דעם איז דא אסאך דרעגן צו פארשטיין דאס מעשה אנדערש. צו פארשטיין טיפער, מער טעאלאגיש, מער בעיסיק, מער גערעדט פון דעם אייבערשטן ריכטיג, די מעשה. וואס זענען זיי? מען דארף רעדן וועגן צוויי אפאקערטע מהלכים. At least צוויי. עס איז דא א דריטע, וואס איז דער רמב”ם [Rambam: משה בן מימון, מיימאָנידעס], וואס איז ערגעץ אינצווישן די צוויי, אדער אפשר דער רמב”ם זאגט ביידע, איין פשט פשוט איין פשט סוד [sod: סוד, געהיימניס], איך ווייס נישט. דא צוויי אדער דריי פארקערטע מהלכים וועגן דעם. עס וועלן פירן נאך, אבער איך דארף דא זאגן דאס, איך האב געפרובירט צו געבן א סטרוקטור פשוט צו פארשטיין.
דער ערשטער מהלך: דער רמב”ם’ס שיטה
דער ערשטער מהלך איז געווען דער רמב”ם’ס מהלך. און דער רמב”ם אין א געוויסע זין איז דער העכסטער… דאס הייסט די העכסטע מיין איך צו זאגן אז דער רמב”ם איז געווען דער איד וואס האט נישט געקערט וועגן קיין שום תואר [to’ar: אַטריבוט], קיין שום… קיין שום… די זאגסט קיין שום, דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פארן עכטן פארשטיין דעם אייבערשטן, עכטע קאנעקשן מיט דעם אייבערשטן, איז נאר צו פארשטיין דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. אלעס אנדערש, נישט מאכט נישט אז דער אייבערשטער טוט פעולות [pe’ulot: אַקציעס] און ס’טוט זיך אלע זאכן, אבער עס איז אלעס גוט פאר חינוך [chinuch: דערציִונג]. דאס הייסט פאר קינדער, עס איז נישט דער אמת. דער אמת איז מען דארף וויסן דעם אייבערשטן אליין, דאס איז געווען דעם רמב”ם’ס גאנצע זאך.
עס איז א גרויסע חוצפה [chutzpah: עזות], ס’מיינט צו זאגן עס איז א גרויסע עזות, עס איז זייער שווער, און דער רמב”ם ווייסט אז עס איז זייער שווער, אפילו צו זאגן די ווארט ‘אינו גוף’ [eino guf: ער איז נישט קערפּערלעך], ווייל מען דארף טויזנט יאר מסביר זיין פאר מענטשן וואס ס’מיינט. ס’איז נישט קיין סימפל זאך. און נאכדעם זאגסטו אז עס איז נישט גענוג, דארף איך אויך זאגן ‘אינו בעל תארים’ [eino ba’al ta’arim: ער האָט נישט קיין אַטריבוטן] און ‘אינו… ואינו… ואינו…’, וואס מענטשן מיינען צו זאגן. אבער דאס איז דער אייבערשטער וואס דער רמב”ם קערט וועגן. אלעס אנדערש האלט ער איז אפשר אפילו עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה]. אדער אמת’דיגע עבודה זרה. דאס איז געווען דער רמב”ם.
די מצוה פון ידיעת השם און דער רמב”ם’ס טעקסטואַלע באַווייז
און מען מערקט דער רמב”ם האט געמאכט דאס א מצוה [mitzvah: געבאָט] פון ידיעת השם [yedi’at Hashem: וויסן פון גאָט], יא? די ערשטע מצוה און די ערשטע פרק [perek: קאַפּיטל] אין יסודי התורה [Yesodei HaTorah: גרונטלאַגן פון דער תורה]. ער זאל עמערקן אז וועלכע פסוק [pasuk: פּסוק] שטייט עס? דער פסוק… ווי איז דער פסוק וואס שטייט דעם מצוה? ער ברענגט דאך די גמרא [Gemara: תלמוד]: “אנכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: איך בין גאָט דיין גאָט]! דאס איז דער מקור [makor: מקור] אז דו האסט א מצוה פון ידיעת השם.
און דער רמב”ם יעדן מאל וואס ער ברענגט דעם פסוק אין דעם קאנטעקסט פון דעם מצוה, און אפשר אפילו יעדן מאל, האקט ער אפ דעם פסוק דארט: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. דער גאנצער רעשט פונעם פסוק, דיליטעד. עס שטייט נישט קיינמאל אינעם רמב”ם.
דער רמב”ם האט געקענט דעם גאנצן פסוק, ער האט נישט פארגעסן דעם גאנצן פסוק, און ווען ס’איז נוגע [nogei’a: רעלעוואַנט] ברענגט ער גאנצע פסוקים, אפילו אמאל וואס עס פעלט נישט אויס פאר זיין ענין [inyan: ענין], סתם [stam: נאָר] א פסוק אין ענין, ככל פסוקי המקרא [k’chol pesukei hamikra: ווי אַלע פּסוקים פון דער תנ”ך]. עס איז נישט אזוי סימפל אפצוצושניידן א פסוק אינמיטן ווען מ’קוואוט [quote: ציטירט] עס, און דער רמב”ם אין אנדערע פלעצער קוואוט גאנצע פסוקים אפילו ער מיינט נאר א חלק [cheilek: טייל], ווייל אזוי גייט עס דאך.
אבער יעדע מאל וואס ער ברענגט די מצוה פון “אנכי”, האקט ער עס אפ פאר “אשר הוצאתיך” [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען]. ער רעדט קיינמאל נישט פון יציאת מצרים דארט. ער רעדט וועגן יציאת מצרים, אבער אין דעם קאנטעקסט פון וויסן ווער דער אייבערשטער איז, ווען ער האט געשריבן א גאנצע ערשטע חלק פון מורה [Moreh: מורה נבוכים, גייד פאַר די פאַרווירטע], איך מיין אין דעם צווייטן חלק, האלב פון עס אט-ליסט רעדט וועגן פארשטיין דעם אייבערשטן, קיין איינמאל וועט ער נישט דערמאנען יציאת מצרים דארט.
ער רעדט פילאסאפיע, מיט טעאלאגיע, מיט פשט פון פסוקים, טויזנטער פסוקים. ער האט פסוקים ווען ער רעדט וועגן דעם חקירה [chakirah: אונטערזוכונג] פונעם רמב”ם. דא האט דער רמב”ם חוץ פון דעם וואס ער רעדט אלס פילאסאף, סתם פארשטאנד, איז דא געוויסע פרשיות [parshiyot: פּאַרשיות] אין די תורה וואס אנטהאלט אזא רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער איז. איך ווייס נישט וועלכע פרשה [parshah: פּאַרשה], הע?
פּרשת כי תשא: די אמת’דיגע געפֿינונג פון גאָט
וועלכע פרשת כי תשא [Parshat Ki Tisa: פּאַרשת כי תשא]? דער עגל [eigel: גאָלדענער קאַלב]? נישט דער עגל, נאכן עגל. דער אייבערשטער האט געזאגט אז משה [Moshe: משה] האט געבעטן “הודיעני נא את דרכיך” [hodi’eini na et derachecha: מאַך מיר באַקאַנט דיינע וועגן], “הראני נא את כבודך” [har’eini na et kevodecha: ווייז מיר דיין כּבוד]. די פסוקים, דער דיסקאשן פון משה, וואס עס זעט אויס פשוט משה וויל וויסן ווער דער אייבערשטער איז, אין אנדערע ווערטער ביז יעצט האט ער נישט געוויסט. און דער אייבערשטער ענטפערט נישט קיינמאל דארט יציאת מצרים, דארט האט ער באמערקט.
אורי אלטר [Uri Alter: אורי אַלטער] האט געשיקט זייער שיין, ער האט געשריבן די צוויי, און ווען עס האט זיך געווען צובראכן די לוחות [luchot: לוחות], האט דער אייבערשטער דארט געקומען און געמאכט נאך א ברית [brit: בונד], ער האט דארט געקראטן נאך א ברית, און געגעבן דאך א נייע ברית, און דער סדר [seder: אָרדענונג] דארף מען פארשטיין דארט. דארט איז געקומען דער אייבערשטער און געזאגט פון דאס ניי ווער ער איז, רייט? א נייע ברית, ניי איבערגעזאגט די עשרת הדברות [Aseret HaDibrot: די צען געבאָטן], אדער די חלקים פונעם פרשת משפטים [Parshat Mishpatim: פּאַרשת משפּטים] האט ער איבערגעזאגט נאכאמאל די גאנצע זאך, און דארט שטייט וואס? שטייט נישט “אנכי ה'”. ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים [Yud-Gimel Midot HaRachamim: די דרייצן אַטריבוטן פון רחמנות]. אדער איז די ערשטע פאר, נוח השם, נקח ראשי [nekach roshi: לאָמיר נעמען די ערשטע], יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים [Hashem erech apayim: גאָט איז לאַנג-געדולדיק], פוקד עוון אבות על בנים [pokeid avon avot al banim: באַזוכט די זינד פון עלטערן אויף קינדער], עס גייט אז דאך ביז די ענד פון אידל אין אידל שוין רחמים [rachamim: רחמנות], נאר דערמיטן שטייט ערפעס אנדערש, ווען מען האט עס געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, עס שטייט ווער איז דער רב, שטייט ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון [v’chanun: און גנעדיק] וכו’ [v’chu: און אַזוי ווייטער], עס איז די זעלבע פלאץ ווי עס פירט זיך אויס די צווייטע דיבה [dibah: דיבור, געבאָט], פוקד עוון אבות על בנים,
די י”ג מדות שהרחמים און די רמב”ם’ס פארשטאנד פון יציאת מצרים
די י”ג מדות אלס א פאראלעל צו די עשרת הדיברות
שטייט די שלוש עשרה מדות, ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדיברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים, אדער איז די ערשטע פאר, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, ס’גייט אזוי דורך ביז די ענד פון י”ג מדות שהרחמים.
נאר אינדערמיט שטייט עפעס אנדערש, ווען מ’האט געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, ס’שטייט ווער איז דער רבוש”ע, דארט שטייט ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ ווען ס’פירט זיך אויס, די זעלבע פלאץ ווי ס’פירט זיך אויס, דער צווייטער דיבור, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, יא, לא ינקה שטייט בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, ס’איז ממש די זעלבע מעשה, באט אן יציאת מצרים, א נייע פשט, דער י”ג מדות.
דער רמב”ם’ס צענטראלע טעזע: די י”ג מדות אלס דער הויפט מקור פאר פארשטיין דעם אייבערשטן
דער רמב”ם האט געהאלטן י”ג מדות דער פרשה, דאס איז דער מקור, דער עיקר מקור אין די תורה פאר זיין הבנה פון וואס דער אייבערשטער איז, ער איז זייער שטארק גערעדט, וועגן ניקאמאכוס’ס עטיק, און זייער אסאך כמעט מפרש געווען יעדע ווארט אין דער פרשה, נישט אלעס כסדר, אבער איינער האט זיך צוזאמגענומען אויף יעדע ווארט פון די צוויי פרקים דארט, דער רמב”ם פשט דערויף, דעריבער איז געווען זיין צענטראל מורה נבוכים חלק א’ איז מער ווייניגער א פירוש אויף יענער פרשה.
משה’ס שאלה און גאט’ס ענטפער — אן יציאת מצרים
אמת, אין זיינע תפילות, אין זיינע תפילות, אבער נישט בתורת תפילה. ווען משה רבינו אליינס האט געפרעגט די שאלה, ווער איז גאט? יא? ווען מלאכים פרעגן די שאלה, זאגט מען זיי לעסט סייד פנים ואינני, משה רבינו האט מען געזאגט, אויכעט, יא, אפשר, יא? לא יראני אדם וחי, און אויכעט האט מען אים עפעס יא געזאגט, יא? זייער געוועט, ער האט אים עפעס יא געזאגט.
וואס האט ער אים געזאגט? אט די י”ג מדות. יא, וואס מ’רופט י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, ער האט אים נישט געזאגט גארנישט פון יציאת מצרים. ער האט אים געקענט זאגן… שטייט נישט, איך פארשטיי נישט ווער…
לאמיר טראכטן, לויט די וואס זאגן אז יציאת מצרים דאס איז דער דבר מרכזי, דער עיקר זאך. עס איז זייער פאני. לעצטע וואך, מיינעס, עס איז נישט געווען אז ער איז געווען צוריק יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט געזאגט, ווען ער האט זיך געקומען צו גיין דער אייבערשטער האט געזאגט, ווער בין איך? דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים? זאגט דער אייבערשטער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, ער זאגט נישט גארנישט, און משה רבינו זאגט, קום אהער, איך וויל דיך פארשטיין בעסער דער אייבערשטער, כדי צו פירן די אידן, דער רמב”ם איז מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי צו פירן די אידן דארף מען וויסן דעם אייבערשטער.
פארוואס די נייע גילוי איז געווען נויטיג ספעציפיש נאך דעם עגל
אבער ווי קומט דאס אריין אין א באדערפעניש? דאס איז א גוטע שאלה, פונקט נאך דעם עגל האט מען דאס געדארפט וויסן. ווייל אפשר ווייל דאס מיינט צו זאגן, איך וועל דאס זאגן פארוואס.
לאמיר דאס הערן לויט א חסידישע פשט, ווייל דער אייגעל האט געוויזן אז יציאת מצרים האט א פראבלעם, עס האט זיך אויך געזאגט ‘אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. דער אייגעל איז געווען דאס זעלבע וואס האט געטשיפט דאס זעלבע, עפעס א טעות וואס מען קען דא האבן, באמת, אייגעל קען אויך זיין יציאת מצרים. עס איז דא גארנישט אין יציאת מצרים וואס זאל סותר זיין צו מאכן אן אייגעל, עס איז דא, אבער עס זאלן נישט פארשטאנען, מסתם איז דא.
א געוויסע מיינדסעט פארקערט, יא, אז מיט דעם בויעט מען דער ‘אשר העלוך’. אבער זעהסטו כאילו אז אויף ביידע שטייט ‘אשר העלוך’. און ווען דער אייבערשטער זאגט פאר משה ווער ער איז, ער זאגט אים ווי פארסייז, זאג זיי צוריק! דער אייבערשטער וואס האט ארויסגעפירט פון מצרים, דו האסט נאך געמאכט צען מכות מיט קריעת ים סוף. די גאנצע מעשה גייט אוועק, עס קומט א נייע פשט, א גאנצע נייע גילוי, א גאנצע נייע סארט השגה.
וואס פעלט אין דער נייער גילוי
ווייל דאס איז א השגה וואס שטייט נישט ‘בריאת שמים וארץ’ אויך נישט דארט. דארף מען פארשטיין, בריאת שמים וארץ שטייט כמעט קיינמאל נישט, נאר אין ספר בראשית, חוץ פון דעם, די תורה רעדט כמעט נישט פון בריאת העולם. אבער על כל פנים, דאס איז א נייע וועג. דער רמב”ם איז זיכער געגאנגען, דער רמב”ם איז נישט געגאנגען מיט בריאת העולם כמעט אויך נישט, ווייל ער האלט אז אפילו בריאת העולם איז זייער קליין.
דער רמב”ם’ס באוואוסטע אפשניידונג פון דעם פסוק
אבער ער גייט אלעמאל ווען ער זאגט דעם פסוק ‘מארץ מצרים’, זאגט ער, דעם פסוק ‘אנכי’, האקט ער עס אפ פאר ‘אשר הוצאתיך’, עס זעהט אים נישט פארט. מען קען זען קלאר, מענטשן האבן צוגעשטעלט דעם סמ”ג, יא ער גייט אלץ פון דעם רמב”ם אין ספר המצוות, און מען איז מדייק אז ווען ער ברענגט די מצוה, ער גייט ווייטער, און ער איז מסביר, ער ברענגט דעם רמב”ן, ער איז מסביר אז די ערשטע מצוה מיינט מער פון אז עס איז דא א גאט, עס מיינט אז ער איז משגיח, און ער האט וכו’ די גאנצע ערשטע ברכה ביז ‘ימי עולם’ פון די אייבערשטע…
סאטמאר רב האט געזאגט אמאל א דרשה דא, און געזאגט אז ער האט געמאכט ביי זיין אסיפה איין טאג קעגן די ציונים, האט ער געזאגט אז פון דעם סמ”ג זעט מען… סמ”ג אדער סמ”ק, איך געדענק נישט… פון דעם זעט מען אז נישט גלייבן אין ציונות איז דער ערשטער עיקר, ווייל ער פירט אויס ביז די ‘יגלינו’ דער ראשון. ווייל דאס איז זייער גוט לויט די שיטה וואס זאגט… איך מיין עס איז לאפוקי ציונות און אן אנדערע חקירה, אבער ער איז גערעכט לויט יענע שיטה, אבער דער רמב”ם האט דעם פירוש נישט אזוי געשריבן. דער רמב”ם האט נישט געשריבן ‘אשר הוצאתיך’, ער האט געשריבן נאר ‘אנכי ה’ אלקיך’.
וואס אבער דער רמב”ם האט… אה יעצט, איך האב ענליך מיינען שם תאמר אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט נישט געווארן, טיין שטו דעם פראביקן געזאגט נישט אויפהערן… אלע, עס האט גענומען א סדר… אבער עסטו מיינען אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן אז יציאת מצרים איז א בעיסיק זאך אין אידישקייט אפילו דעם? עסטו מיינען, קאמא שמא לן נישט? וויאזוי ווייסט איך אז נישט? ווי שטייט דער רמב”ם’ס פשט פון יציאת מצרים? נישט די פשט אז מען דארף דינען דעם אייבערשטן, ווייל מען האט אונז קענען א טובת ארויסגענומען פון מצרים און געהארגעט זייערע בכורים, און געראטעוועט אונזערע בכורים, נאר די פשט אז יציאת מצרים אין א געוויסע וועג האט מען אויסגעפונען בעסער ווער דער אייבערשטער איז פריער. ווי שטייט דער פשט?
דער רמב”ם’ס פאזיטיווע פארשטאנד פון יציאת מצרים — הלכות עבודה זרה פרק א’
אין דער רמב”ם, אין זיין משנה תורה שטייט עס אין הלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ איז דער רמב”ם’ס קיום פון מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, אין פרק א’ ווען ער ברענגט א הגדה ווען ער זאגט דאס, ער רעפערענצט דאס זעלבע דעם לשון, נישט אין די נוסח הגדה אין דעם פרק ווי ער איז מסביר. און דארט איז דער רמב”ם מסביר זיין מהלך פאר וואס מען האט געדארפט יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
יא, געדענקט? געווען א שיעור וועגן דעם לעצטע וואך… לעצטע יאר… אבער לעצטע וואך איז געווען א שיעור אין די רמב”ם… און וואס זאגט דער רמב”ם דארט… דאך א רמב”ם יומי שיעור… און וואס איז געשטאנען דארט… וואס זאגט דער רמב”ם דארט, מ’דארף דייקן און מדייק זיין די גאנצע פרק. די דרוק מאכט עס אזוי שווער ווייל ער לייגט אראפ דעם גאנצען פרק אין דריי סעיפים, אמת’דיג איז עס אזא 15 סעיפים, אבער דער דרוק איז, ווען ס’איז געווען א הגדה האבן זיי געמיינט אז עס קען עס צו זיין א בישאפ.
דער הויפט פראבלעם: דער רמב”ם’ס באשרייבונג פון עבודה זרה
אבער, וואס עס שטייט אין דער רמב”ם איז אזא חידוש. חידוש נפלא מאוד. דער רמב”ם זאגט, ווען מען דארף נאכמאכן נאך איינער דאמער פון דער פרשה פון אהיה אשר אהיה, עס איז נאך א פרשה וואס ווייזט אז יציאת מצרים האט עפעס מיט שם ה’, ווען מען האט אנגעקומען. אבער קודם לאמיר זאגן וואס שטייט אין הלכות עבודה זרה.
אין הלכות עבודה זרה שטייט אזוי: ס’איז דא א פראבלעם וואס הייסט עבודה זרה. בעצם יעדער איינער ווייסט פון דעם אייבערשטן, אדער עס האט זיך אנגעהויבן אזוי, ס’איז א נארמאלע זאך צו פארשטייען, אדם הראשון אליסט האט געוויסט. אקעי, אזוי שטייט אין די אנהייב הלכות עבודה זרה.
אבער, עס איז דא א בעיה. וואס איז די בעיה? איך גיי עס זאגן שארפער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ דארט, ווייל איך מיין אז דער רמב”ם היט זיך נישט צו מכשול זיין אידן חס ושלום אין עבודה זרה, ער מאכט עס קלאר, דאס איז נישט קיין מוזיקער פראבלעם. אבער דער פראבלעם איז גרעסער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ, און אנדערע ספרים האבן עס מסביר קלארער.
אז ס’איז דא א גרויסע פראבלעם, ס’איז דא א גאט וואס ער האט אנגעהויבן אלעס, דער איינס פאר אלעס, פון אים הייבט זיך אלעס אן, און אזוי ווייטער. אבער די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. נישטא קיין איינע זאך אין דער וועלט וואס מען קען זען אויף דעם, אפשר א נס, מען דארף אפילו אויף א נס מדייק זיין. אבער נישטא קיין שום זאך וואס דער אייבערשטער, וועסטו זאגן וויאזוי איז עס געקומען? פארוואס איז געווארן דער… פארוואס האט אנגעהויבן צו רעגענען? ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט ס’זאל רעגענען. אונז זאגן אזוי, ס’איז אמת.
אבער ס’איז אויך אמת אז ס’רעגנט ווייל ס’איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס? ווייל אין ווינטער איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס אין ווינטער? ווייל די שטערנס זענען עפעס אנדערש, די זון איז ווייטער פון אונז אין ווינטער. מילא, פארוואס איז די זון ווייטער? ווייל עפעס א גאנצע סדר, ווי דער רמב”ם האט געזאגט, ס’איז דא גלגלים וואס פירן די זון, די העכערע גלגלים וכולי וכולי. פארוואס פירן די גלגלים? וואס דא מלאכים וואס פירן זיי, און אזוי ווייטער. דאס זענען אלץ אמת. ס’איז אויך אמת צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אלץ געמאכט, אבער דאס איז אן טיפערע וועג.
אבער די וועלט אין reality ארבעט דורך די אלע כוחות. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער הייסט אלהי האלהים. וואס איז דער טייטש אלהים? אפגעטער? וואס איז דער חילוק? דער טייטש איז דער גאט פון אפגעטער? אלהים מיינט מלאכים. מלאכים און די וואס פירן די זון יעדן טאג. ס’איז א גרויסער חידוש צו זיין דער גאט פון די מלאכים.
ווייל ס’איז א גאר א גוטע סברה. די סברה פון נמרוד, אדער אפילו פון דור אנוש, איז געווען אז מען דארף דינען. וואס מיינט דינען? דינען מיינט געבן כבוד, געבן respect פאר די אלע כוחות וואס פירן אונז. דאווענען, ס’איז די גאנצע נושא. דאווענען, ס’איז דאך חובת דאווענען, מאכן קרבנות. קיצור, מען קען מדייק זיין אויף וואס, אבער א קרבנות איז אמת אז דא די אלע כוחות און די וועלט ווערט געפירט דורך זיי. ווער פירט די וועלט? דער תירוץ איז די שטערנס, דאס איז דער תירוץ.
דאס האט דער רמב”ם אמת’דיג אזוי געהאלטן. astrology איז נישט אמת ווייל ס’איז די wrong וועג פון פארשטיין די שטערנס. מענטשן מיינען, ווייסן אז דער רמב”ם האט אמת’דיג געהאלטן אז די שטערנס פירן די וועלט. פארוואס אין זומער איז ווארעם און אין ווינטער איז קאלט, און פארוואס נאך אלע שינויים וואס איז דא? ווייל די שטערנס זענען אנדערש, צוויי פירן עס, און פארוואס די שטערנס לינקס דא, די שטערן האט א מן השמים, א מלאך וואס פירט עס וכו’ וכו’ וכו’.
די לאגיק פון עבודה זרה לויט’ן רמב”ם
די טרוט איז אז עס איז דא א סאך פון, קענסט עס רופן כוחות, גאט, די ווארט אלקים אין די תורה וואס איז טייטש גאט, מיינט דאך נאר א כוח, א פירער, א געוועלטיגער בעל כוח, וואס איז דא אן אומצאל כוחות און זיי זענען מסודר אין א געוויסע סדר, און די וועלט ווערט געפירט דורך עולמות של מעלה ממנו, נאכדעם איז נאך העכער, עס זענען דא אמווייניגסטנס דריי עולמות אין רמב”ם, און אזוי פירט זיך די וועלט.
אונז געפינען זיך אין די נידריגסטע עולם, און אונז זענען נישט בעל הבית אויף גארנישט, איך מיין אביסל ווער עס איז א מלך אדער א טאטע וכדומה, אבער איבער אים איז דא כוחות עליונים מעליו, וואס זיי זענען בעל הבית אויף אים, זיי פירן אים, און אויב מען וויל אז עס זאל גיין עפעס גוט דארף מען זיי פרעגן, ווייל זיי זענען דעם אויבערשטנס שלוחים קענסטו זאגן, אבער דאס איז דער פאקט.
דער רמב”ן איז מסביר די גאנצע זאך פון עבודה זרה. יא, אז מען נעמט טאקע כוח פון זיי. ניין, ער זאגט אז זיי זענען… זיי זענען… דו קענסט נישט דאווענען צו קיין וויירוס, יא? נו, ס’איז דאך פשוט, דער וויירוס איז דער כוח וואס מאכט אים דעם מענטש, ער קען נישט שטיין, ער קען דאווענען צו אים ביז מארגן אינדערפרי, נו, ס’איז דאך אן איינציגע מעשה, יא? ער קען דאווענען, ער קען בעטן, אבער דער כוח… דער כוח וואס מאכט אים נישט פילן גוט איז דער מלאך המות, יא? נו.
א חקירה וועגן די נאטור פון עבודה זרה’דיגע כוחות
און ער טענה’ט אז די זון, אלע מלאכים זענען… דאס איז אזוי ווי א וויירוס. אבער איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. מיט אנדערע ווערטער… דאס איז א תורה, דאס איז שוין א חידוש. איך ווייס, איך ווייס אזוי שטייט, איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. עס איז א חקירה, איך ווייס, עס איז א חקירה עמוקה.
עס זעט אויס צו מיר, איך מיין אז דער רמב”ם איז אביסל… עס איז דא ריזן צו טראכטן. בקיצור, עס איז צו פשוט דאס, עס זעט אויס צו מיר, ווייל מען דארף פארשטיין, עס איז נישט קיין שיבה וואס מען גייט דאך טראכטן אין גאנץ קבלה און קיין דאס אריינבויען און אזוי ווייטער. נישט אזוי סימפל, עקזעקטלי. לאמיר נישט אריינגיין דערין, איך וויל נאר זאגן, איך וויל נאר זאגן, דאס וואס דו זאגסט איז אמת, עס שטייט אין רמב”ן און אין אנדערע פלעצער. עס זעט מיר אויס עס איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך, דאווענען איז א פאני ווארט. וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עגזעקטלי, איך מיין איך פארשטיי וואס דאס מיינט ווען ס’איז דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד, לויט’ן רמב”ם רעדט נישט פון דאווענען אין זיך צו עבודה זרה. געבן א ספעק, מכבד זיין, מאכן כבוד דעם יום טוב, איך ווייס וואס. מאכן עפעס א סעודה לכבודו, איז די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען, אפשר אנדערע נישט, אבער די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען אין די כוכבים איז נישט די זעלבע וועג ווי אן אליל. אן אליל איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז זיי טוען. ער איז א פונקט.
די נאטור פון מיטלדיגע כוחות און די היסטארישע פראבלעם פון עבודה זרה
די אונטערשייד צווישן דאווענען און מכבד זיין
ס’איז נישט פונקט, ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך. דאווענען איז א פאני ווארט, וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עקזעקטלי, איך פארשטיי וואס מען מיינט ווען מען זאגט דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד [kavod: honor, respect]. לויט’ן רמב”ם [Rambam: Maimonides] רעדט מען נישט פון דאווענען אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. געבן א רעספעקט, מכבד זיין [mekhabed zayn: to honor], מאכן כבוד פאר א יום טוב [yom tov: holiday], איך ווייס וואס. ס’מאכן עפעס א דבר לכבודו [davar likhvodo: something in his honor], איז דער וועג ווי די ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities] האבן פארשטאנען, אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] נישט, אבער דער וועג ווי דער רמב”ם האט פארשטאנען די כוחות [kochot: forces, powers], איז נישט די זעלבע וועג ווי א סלע [sela: rock, stone]. א סלע איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דער שר [sar: angelic prince, minister] טוט. ער איז א פועל [po’el: agent, actor], ער טוט.
וואס? ניין, נישט חוקי הטבע [chukei hateva: laws of nature]. חוקי הטבע איז א מאדערנע ווארט, דער רמב”ם קען נישט דעם ווארט בכלל. ניין ניין, זיי זענען אמת’דיגע טעבלס [actual agents], זיי זענען מענטשן, זיי זענען כאילו [ke’ilu: as if, so to speak] מענטשן. זיי האבן בחירה [bechirah: free will, choice]. דער רמב”ם זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters, Maimonides’ introduction to Ethics of the Fathers] אז זיי האבן בחירה, יא. זיי האבן דאס אליינס. דער רמב”ם זאגט בפירוש אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], וואס שטערט אונז אז מלאכים [malachim: angels] האבן בחירה? די איינציגע חילוק [chiluk: difference] פון זיי און מענטשן, אז זיי קענען נישט בוחר זיין ברע [bocher zayn b’ra: choose evil]. ביי אונז זאגט מען אז א מענטש האט בחירה, מיר זאגן אז ער האט א יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], ער קען טון שלעכט. א מלאך [malach: angel] טוט אלעמאל די זעלבע זאך, אבער ברצונו [birtzon: by his will], ער טוט נישט אליינס. ער האט א רצון [ratzon: will]. ס’איז אן אנדערע וועג וויאזוי מיר פארשטייען רצון.
דיגרעסיע: די באדייטונג פון רצון
דאס גייט צוריק צו אונזער שיעור וואס מיר האבן גערעדט, וואס מיינט רצון? אונז מיינען אז רצון מיינט אז מען קען טון שלעכט. דער אויבערשטער האט אויך בחירה און ער קען נישט טון שלעכט, יא? סא, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם. אבער איך קען נישט אריינגיין אין דעם.
דער משל פון דעם מלך און זיין שליח
איך וויל זאגן, ס’איז דא אן עכטע פראבלעם. ס’איז דא אן עכטע פראבלעם אז דער אויבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט. ער פירט דאס דורך א סך כוחות, ס’רופט זיך שליחים [shlichim: messengers, agents]. קענסט זאגן, אפילו דער רמב”ם דארף מען פונקטליך פארשטיין וואס ער מיינט. אבער זיי האבן יא אמת’דיגע געוויסע ישות [yeshut: existence, being]. ס’האט עפעס א כח. ווען איך זאג כח, מיין איך נישט א כח אזוי ווי די טיש וואס איך שטופ. איך מיין אזוי ווי איך וואס איך שטופ, און מיין טאטע גייט עס נישט שטופען. מער אזוי ווי צוויי מענטשן. א בעסערע משל [mashal: parable, analogy], ס’שטייט אין דעם, אזוי ווי ישעיה [Yeshayah: the prophet Isaiah] זאגט. אין די ראשונים שטייט דער משל. אזוי ווי דער מלך, דער רמב”ם אליין ברענגט דעם משל. אזוי ווי א מלך האט זיין שליח, דער גאווערנאר. אוודאי ער איז נישט דער בעל הבית [ba’al habayit: master, owner]. דער מלך קען אים אלעמאל אווער-רולן, ער קען אים זאגן פונקטליך וואס צו טון. אבער געווענליך נישט. דער נארמאלער סדר [seder: order, arrangement] איז, אז דער מיטל-מענטש, ער איז מחליט [machlit: decides]. אפילו ביי דער רמב”ם איז עס אביסל אנדערש, ווייל ס’איז דא מער קלארע געזעצן, אבער עט די ענד אוו דע דעי, ס’איז מער אזוי ווי צוויי מענטשן. און דאס זענען די מיטל’דיגע כוחות וואס זענען דא אויף די וועלט.
די ערשטע פראבלעם: צו וויסן פון דעם אייבערשטער איז אליין א גרויסע חידוש
און ס’איז טאקע דא אזוי פיל כוחות, נישט נאר דעם, איך וויל נאך אפילו טיפער גיין. דאס איז איין זאך, קודם כל ס’איז דא אלע כוחות אויף די וועלט, סא צו זאגן אז דער אויבערשטער פירט די וועלט נאר אים דארף מען… נאר אים דארף מען מכבד זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל. צווייטנס… נאר, לאמיר זאגן בעסער, נאך איין זאך. סאו קודם כל איין זאך, די ערשטע זאך איז, וויבאלד ס’איז דא די אלע כוחות, איז קודם כל אפילו צו וויסן פון אז ס’דא אן אייבערשטער ביאנד דעם איז א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight, innovation].
דער וועג פון אברהם אבינו: פון די שטערן ביז דעם אייבערשטער
אין אנדערע ווערטער, וויאזוי הייבט זיך אן א מענטש צו טראכטן פון א גאט? אזוי ווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather], יא, ער זעט שטערנס דא אויף די וועלט, ער גייט ווייטער, פארוואס גייט ער ווייטער? פארוואס טראכט אברהם אבינו פון די זון? ווייל יעדער קען זען אז די זון מאכט אזוי פיל זאכן, ס’איז זיכער העכער, ס’איז זיכער שולט אויף די וועלט אין א סאך וועגן, און ער הייבט אן צו טראכטן די זון. יא, יעצט, מען קען גיין ווייטער פון די זון.
העכער די זון איז דא עפעס א מלאך, לאמיר זאגן, נאך יענעם מלאך איז דא נאך א מלאך, און ס’איז טאקע דא די אלע מלאכים. יעצט, געווענליך א מענטש וויאזוי ער פארשטייט די causes פון זאכן, וואס מאכט יעדע זאך, די נארמאלע שכל [seichel: intellect, understanding] פון רוב מענטשן, און רוב מענטשן וואס זענען נישט קיין גאר גרויסע חכמים [chachamim: wise people, sages], ווען מען זאגט אמונה [emunah: faith] זאגט מען עס שוין גלייך, אבער בדרך חכמה [bederech chochmah: through wisdom], אנדערע ווערטער וואס מענטשן כאפן אמת’דיג, איז וואלט ער אנגעקומען א חכם דארף עס פארשטיין, א פשוט’ער מענטש בלייבט אפילו אונטער די זון.
ווען אברהם אבינו האט געמיינט אז די זון האט געמאכט די וועלט, איז שוין געווען א חכם. אקעי, אנדערע מענטשן האבן אפשר געזאגט, באט ס’איז שוין געווען א חכם, ווייל א נארמאלע מענטש ער קוקט דא ער זעט אז זיין טאטע פירט די וועלט, איך ווייס נישט, א תרח [Terach: Abraham’s father] פירט די וועלט. אה, די זון. ניין, דער גאנצער תרח איז, די זון איז שטערקער פון אים. אויב מען וויל אמת’דיג עפעס א טובה [tovah: favor, good] פון איינעם דארף מען בעטן די זון, נישט תרח. דאס איז שוין א חכמה [chochmah: wisdom]. דאס איז שוין א לעוול פון science, פון ידיעה [yedi’ah: knowledge], right?
יעצט, איינער איז נאך גאר א טיפערע חכם און ער קוקט, ער פארשטייט די גאנצע מערכת הכוכבים [ma’arechet hakochavim: the system of stars], די גאנצע אסטראנאמיע, מען פארשטייט, אזוי ווי אין מדרש [midrash: rabbinic homiletical literature] שטייט אין א זייער simple וועג, יא, די לבנה [levanah: moon] קומט דאך ביינאכט, קומט דאך אויס ווי די זון איז נישט דא, אבער דאס איז נישט ממש א טענה [ta’anah: claim, argument], ער האט עס נאר פארשטאנען טיפער, ס’מיינט צו זאגן א זייער simple וועג פון זאגן א טיפערע זאך, אז דער גאנצע סיסטעם כהכל בהכל מכל [the entire system as a whole] קען זיך נישט אליינס מאכן, דאס מוז זיין נאך א גרעסערע כח.
דער חידוש: יענער גרעסערער כח איז נאך נישט דער אייבערשטער
יעצט איך וויל אייך זאגן א חידוש, ענק מיינען אז יענער גרעסערער כח איז דער אייבערשטער, ס’איז נישט, ס’איז א מלאך, אזוי זאגט דער רמב”ם. מ’דארף נישט דעם אייבערשטער נאכנישט ביי דעי stage, מ’דארף נאך גאר קיין ראיה [ra’ayah: proof] פאר’ן אייבערשטער. פארוואס דער רמב”ם רופט דעם אייבערשטער. מען דארף נאכדעם פארשטיין וואס מיינט א מלאך, און ערשט אויספארשן דעם גאנצן עולם המלאכים [olam hamalachim: the world of angels] ווי דאס ארבעט. און אויך מוז מען זען אז דאס איז אלץ נישט גענוג, עס מוז זיין העכער דעם מלאך נאך עפעס א זאך. יא? און העכער דעם איז דער אייבערשטער. איז דאס וואס איז גערופן דער אייבערשטער.
די מקובלים’ס נאך העכערע לעוועלס
די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז דאס איז אויך נישט ריכטיג, ווייל דאס וואס דו פארשטייסט איז נאר א ספירה [sefirah: divine emanation in Kabbalah]. ספירה איז נישט ממש דער אייבערשטער. דו דארפסט פארשטיין די גאנצע מערכת הספירות [ma’arechet hasefirot: the system of sefirot], נאר דאס צו פארשטיין וואס מיינט דער אייבערשטער. און נאך טיפער, די מקובלים זאגן אז עס איז נאך איינס אן טאפ פון יענץ. יא? דאס איז נאר א מהלך פון השגה [mahalach shel hasagah: a process of understanding]. א נארמאלע מהלך וואס א מענטש…
מענטשן האבן אנגעהויבן מיט דעם וואס זיי האבן געוואוסט פון דער אייבערשטער, אבער וויבאלד ס’איז זייער א טיפע זאך צו זאגן דעם ווארט אייבערשטער, ס’איז נישט קיין סימפל זאך.
וואס “אינו גוף” אמת’דיג מיינט
דער “אינו גוף” [eino guf: not a body], “אינו גוף” מיינט אז ער איז נישט קיין מענטש, יא? דאס ווייסט יעדער. קיינער האט קיינמאל נישט געטראכט דער אייבערשטער איז א מענטש. “אינו גוף” מיינט נישט די גאנצע וועלט. א מלאך איז אפילו אויך נישט קיין “גוף”, ס’איז דא גרעסער פון “אינו גוף” אויך. אבער לאמיר שוין זאגן “אינו גוף”, נישט די ערשטע גלגל [galgal: sphere, celestial sphere], נישט די גאנצע אוניווערס. נישט קיין איין כח וואס מ’דארף נעמען הונדערט יאר צו אויספיגערן אז עס איז דא א כח בכלל. די וואס זענען געווען סטאק ביי די ערשטע כחות, ביי די לבנה האלטסטו נאך. אנקומען צו די זון און צו די נעקסטע לעוול איז שוין א גרויסע זאך. דאס איז א ריזיגע שווערע זאך, ס’איז גאר א טיפע זאך. נישט נאר ס’איז א טיפע זאך, רוב מענטשן פארשטייען עס נישט, נאר מ’זאגט עס בבחינת אמונה [bivchinat emunah: in the aspect of faith] ווייל אברהם אבינו האט אונז אויסגעלערנט צו זאגן. ווייל רוב מענטשן וואלטן נישט אנגעקומען דערצו. דאס איז איין זאך, דאס איז דער ערשטער גרעסער פון דעם וואס איז דא. און פון דעם קומט אויס די צווייטע זאך אז…
די סברה פון דור אנוש איז נישט געווען אזוי שוואך
וממילא, ס’מאכט עכט actually sense לכאורה [lechorah: seemingly, apparently] צו וואס ווען איינער זאגט “דער מלך זיצט אין זיין פאלאץ, ער איז זייער גרויס, אפשר די גאר גרויסע חכמים, די מיניסטערס, די חכמים פארשטייען בכלל אז עס דארף זיין א מלך. איך פארשטיי די traffic light policeman וואס גיבט מיר א ticket. איך רעד גלייך, איך רעד נאר מיט אים”. דאס איז די סברה [sevara: logical reasoning] פון דור אנוש [dor Enosh: the generation of Enosh]. ס’איז גארנישט קיין שוואכע סברה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז שטותים [shtuyot: foolishness]. דער רמב”ם זאגט אז ער רופט עס א שטות, אבער ער איז נישט מסביר [mesbir: explaining] פארוואס איז עס א שטות? די רמב”ן זאגט פון דעראון א הסבר [hesber: explanation] פארוואס איז עס א שטות, דער רמב”ם זאגט נישט קיין הסבר. דער רמב”ם מאכט עס sound א בעסערע כח, ער איז מסביר מתחילה [mehatechilah: from the beginning] וואס די טעות [ta’ut: error] איז געווען, קיינער זאל נישט דינען א חוץ אים דעם אייבערשטן. אבער ער איז נישט מסביר פארוואס איז עס א שטות? איז דא דא א גרויסע problem. יעצט, לאמיר געדענקען, דאס איז איין זאך.
די גרויסע צדיקים און חכמים וואס האבן פארשטאנען
עס איז געווען אלעמאל גרויסע צדיקים [tzaddikim: righteous people], גרויסע חכמים וואס זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה [ma’aseh: story, matter], אזוי ווי חנוך [Chanoch: Enoch], מתושלח [Metushelach: Methuselah], תנחומא [Tanchuma], נח [Noach: Noah], איך ווייס ווער. און ביי די גויים איז אויך דא, איך ווייס מען קען רעדן פונעם פסיד [possibly referring to a sage], איך ווייס שלמה המלך [Shlomo HaMelech: King Solomon] האט אראפגעברעכט אריסטו [Aristotle] האט פארשטאנען אפשר צו אזוי ווייטער. זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה.
און זיי ממילא זיי האבן פארשטאנען אז דאס איז אמת, אפשר עס איז דא די אלע כוחות, אבער דער אמת’דיגער כח, דער אמת’דיגער מקור [makor: source] פון אלעס איז דער אייבערשטער. און ממילא די אלע חכמים וואס האבן געטון למעשה [lema’aseh: in practice] ווייס איך נישט, מען דארף מדייק זיין [medayek zayn: to be precise], אבער זיי זענען זיכער… זיי האבן פארשטאנען דער אייבערשטער.
די עיקר עבודה: צו וויסן אז ער איז דא
און וואס דינט מען דער עיקר [ikar: essence, main thing] דער עבודת השם [avodat Hashem: service of God] זיך צו וויסן דער אייבערשטער? דאס איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג חכמים עפעס א קנאק שאף אפילו יענץ איז א ספק [safek: doubt], אבער דאס איינציגע זאך איז די דאזיגע אמונה אדער די דאזיגע ידיעה אז עס איז דא שיש שם [she’yesh shem: that there is (a God)], דאס איז דער ערשטער מצוה [mitzvah: commandment] שיש שם, וואס וויסן מיר פון קיין האבן גארנישט? דאך וויסן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך. דאס איז די איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים.
יעצט וואס האבן זיי געטון די אלע חכמים לגבי [legabei: regarding] עבודה זרה, לגבי די אנדערע זאכן? איך ווייס, עס האט פארשטאנען אז עס איז אלץ subservience, אלץ עבדים [avadim: servants], אלץ דער אייבערשטער איז the high of the high, דער אייבערשטער איז תכלית [tachlit: purpose, ultimate end] פון אלע זאכן. דאס איז אלעמאל געווען חכמים.
די גרויסע פראבלעם: דער גלגל החוזר פון פארלוירענע ידיעה
Now the big problem which is, אז אפילו מען פארשטייט דאס אלעס, דער טאטע האלט פארשטייט דאס, דער גרויסער חכם פארשטייט דאס, אבער זיינע קינדער פארשטייען דאס נישט. קען גאר זיין עס איז זייער שווער צו מסביר זיין, עס איז איין פראבלעם. אוקעי, לאמיר זאגן מען קען עס זאגן, עס איז דא א גרעסערע פראבלעם.
די צוויי לעוועלס פון מענטשן
ווייל למעשה פארשטייט די אלע חכמים, פארשטייט ער דאך אז מען דארף דינען למעשה, דארף מען דינען די אלע כוחות ממוצעים [kochot memutzaim: intermediate forces], די אלע מלאכים, די אלע כוכבים [kochavim: stars]. אפילו דאס פארשטייט שוין אז מען דינט אמת’דיג א כח וואס איז א גרויסע מדריגה [madreigah: level, spiritual level], ווייל די רוב מענטשן מיינען אז מען דינט די געטשקע, די פסל [pesel: idol, statue], די סטאטוע, און די חכמים זאגן ווייסטו עס מיינט נישט די סטאטוע, עס מיינט די מלאכים. דאס איז בערך וואו רוב מענטשן קומען אן ווען מען מאכט דעם פאקט.
איז… יא יא, איך גלייב דאס איז טאקע, קודש הקדשים [kodesh hakodashim: holy of holies]. וואס דאס איז נאך א סטעפ אין די מעשה, נאך א סטעפ אין די היסטאריע. אבער עס איז דא… אוקעי, אמת, עס איז נאך זאכן וואס מאכן ערגער דעם מצב, אבער עס איז גענוג, עס איז גענוג שלעכט אזוי. סאו יעצט איז דא א ריזיגע פראבלעם. דער פראבלעם איז אז אפילו דער חכם…
דער גלגל החוזר: יעדער חכם מוז אויספיגערן פון נייעם
יעדער מאל וואס עס קומט א נייע חכם, אזוי ווי חנוך, אזוי ווי דארף ער נאכאמאל ארבעטן פאר 500 יאר אויסצוגפינען אז עס איז דא א גאט. ווייל ער, פאר א פאר דורות האט מען שוין געלערנט פון די כוחות וואס מען דינט. נאר דער חכם ווייסט וואס? אפילו דער חכם, יא לאמיר פארשטיין.
ס’דא צוויי לעוועלס מענטשן אלעמאל. ס’דא דער המון עם [hamon am: the masses] וואס זיי מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער איז דער דלי [dli: bucket]. וויאזוי מיינען זיי? זיי מיינען ממש אזוי? בערך! ער פארשטייט דאך נישט בעסער, ער פארשטייט וואס ער זעהט.
נאכדעם איז דא א אינגל ווערט א ביסל קליגער, פרעגט ער זיין טאטע גלייך: העלא? מען דינט א דלי? וואס גייט דא פאר? זאגט אים זיין טאטע: ניין, ס’דא א חכמה וואס דו פארשטייסט נישט. ער גייט אין קאלעדזש, ער איז א מסביר. די דלי איז א רמז [remez: hint, allusion] אויף די שטערן. אקעי, ער איז העפי. רוב מענטשן זענען העפי נאך דעם הסבר. עס איז אפילו אמת דער הסבר. דער הסבר איז נישט שקר [sheker: falsehood].
צור עולמים: קיינער קען אים נישט
און ביז ווי דער רמב”ם זאגט: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם [Tzur Olamim lo hayah makiro adam ba’olam: the Rock of the universe, no person in the world recognized Him]. דער צור [tzur: rock, foundation] איז די source. צור טייטש איז source דא. יא, דער מקור פון אלעס. קיינער ווייסט נישט דעם.
דאס איז די רעאליטי וואס עס איז א גלגל החוזר [galgal hachozer: revolving cycle]. עס מאכט זיך א פיינע חכם און דארפסט האבן א מסביר. פאר וואס איז אברהם אבינו? דער רמב”ם זאגט אז אברהם אבינו האט געלערנט פון חנוך אדער פון מתושלח. אקעי, עס איז שוין נישט געווען ביי אים, פון שם ועבר [Shem v’Ever: Shem and Ever, Noah’s son and great-grandson].
עס איז דא אנדערע מדרשים וואס זאגן אברהם אבינו האט געלערנט ביי שם ועבר. דער רמב”ם זאגט אברהם אבינו האט עס געדארפט אליינס אויספיגערן. פארוואס? ער האט אנגעהויבן טראכטן ווער עס האט דאס באשאפן?
אברהם אבינו’ס אייגענע אויספארשונג
ניין, דא זאג איך, די מעשה איז נישט אזוי סימפל, ס’איז עכט א סאך טיפער. ווייל דער תירוץ [teiretz: answer] פאר ווער עס האט דאס באשאפן איז א מלאך. רוב די וועלט וואלט געווען העפי מיט דעם תירוץ. ווער האט באשאפן דעם מלאך?
נאר, איי מין, איך קען נישט יעצט מסביר זיין, ס’איז א סאך מער קאמפליקעיטעד ווי די מעשה. סאו גלייב מיר. וואס? זייער גוט. אמת. נאר דאס דארף א שיעור. א דיפערענט שיעור. הערטס דער שיעור אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ס’איז א זמן אז מען זאל פארשטיין די אלע זאכן. ווער עס פארשטייט נישט דארף מען זיך מער מתעמק זיין [mit’amek zayn: to delve deeper].
פארוואס אברהם האט נישט געלערנט ביי שם ועבר
אבער די פוינט דא איז, אז אברהם אבינו… איך האלט אינמיטן זאגן. אברהם אבינו האט נישט געלערנט ביי שם ועבר. פארוואס נישט? איך ווייס נישט, ס’קען זיין ווייל מען דארף עס אליינס פארשטיין, ס’קען אויך זיין ווייל ס’איז אים נישט געלונגען. איי מין, ס’דא א מדרש וואס זאגט ער האט געלערנט ביי שם ועבר, אפשר איז ער געגאנגען נאכדעם.
איך ווייס נישט פארוואס דער רמב”ם ציטירט נישט יענעם מדרש, ער גייט מיט אנדערע מדרשים, אפשר איז עס א סתירה [stirah: contradiction]. איך מיין אז דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David, 12th century critic of Maimonides] ברענגט שוין אנדערע מדרשים וואס זאלן שטימען נישט מיט די רמב”ם’ס מעשה.
אבער עס קען זיין פשוט פארוואס, ס’איז דאך שווער, וויאזוי, עס איז דאך דא, אויב רוב וועלט זענען פארנארט, אפילו די חכמים זענען פארנארט, וויאזוי מיסינג די בעיסיק זאך? ער דארף דאך האבן א ריזיגע מעלה [ma’alah: virtue, merit]. וואס פונקט ער, איינער וואס וועט מוכן זיין צו הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף עס אליין אויספיגערן.
סיכום: די דראמא פון די וועלט ביז אברהם אבינו
דאס איז די ריאליטי, א חוץ פון דעם, דאס איז די ריאליטי. עס איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די דראמא פארציילט, דאס איז געווען די סיטואציע פון די וועלט ביז אברהם אבינו, דאס איז אויך די סיטואציע פון די וועלט.
אברהם אבינו’ס רעוואלוציע: די פארבאט פון עבודה זרה און די אינסטיטוציע פון דירעקטע עבודת השם
די פראבלעם פון די פאר-אברהמישע וועלט: א צוזאמענפאסונג
וויאזוי… עס איז דאך א דראווא וועלט אינאיינעם, אפילו די חכמים [chachomim: wise people] זענען אינאיינעם, די missing are the basic זאך, ער דארף זיך האבן א ריזיגע מזל [mazal: luck] אז פונקט דער איינער וואס וועט אים הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף אליינס אויספיגערן.
This is the reality. חוץ פון דעם, this is the reality. ס’איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די… דאס איז געווען די situation פון די וועלט ביז אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather]. This is also the situation פון די וועלט היינט. אנדערע ווערטער, דאס איז די נארמאלע סדר [seder: order] וויאזוי די וועלט וואלט געארבעט, ווען נישט עפעס א גרויסן חידוש [chiddush: innovation] וואס אברהם אבינו איז מחדש [mechadeish: innovated] געווען און נאכדעם משה [Moshe: Moses] נאכמער.
אברהם אבינו’ס גרויסע חידוש: צוויי רעוואלוציאנערע לייזונגען
וואס איז געקומען אברהם אבינו? אברהם אבינו איז געקומען א ריזן חידוש, אויסגעפינען א נייע זאך. פארדעם זאגט מען אלוקי אברהם [Elokei Avraham: the God of Abraham], דאס איז די זאך. אויסגעפינען א נייע זאך. א נייע חידוש. אברהם אבינו האט געזאגט… לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין דעם חידוש לגבי [legabei: regarding] מתושלח [Metushelach: Methuselah], לגבי חנוך [Chanoch: Enoch]. לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין אבער ס’איז די אלע לעוועלס, די אלע מלאכים [malachim: angels/intermediary forces] וואס זענען נישט די ערשטע זאך. ס’איז פיין און גוט אבער מען גייט עס פארגעסן.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך גיי אייך זאגן צוויי זאכן וואס ענק זאלן טון, כדי [kedei: in order] צו solve’ן די problem. צוויי זאכן וואס מען זאל טון.
חידוש נאמבער איינס: דער פארבאט פון עבודה זרה
די ערשטע זאך איז, מען גייט אסר’ן [oser: prohibit] עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] באיסור חמור [be’issur chamur: with a severe prohibition]. ביז דעמאלטס איז נישט געווען אן איסור [issur: prohibition]. ס’איז נישט אמת’דיג אן איסור, ווייל דער וואס דינט דעם… דער חכם ווייסט, ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז העכער דעם, ער האט א ריכטיגע חשבון [cheshbon: calculation/reasoning].
אברהם אבינו, לויט ווי איך לערן דעם רמב”ם [Rambam: Maimonides], אברהם אבינו האט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] געווען אויף דעם חשבון. דאס הייסט, לאמיר זאגן די אנוש [Enosh], דער וואס ווייסט יא, דער צווייטער האט שוין פארגעסן, ס’האט אים שוין נישט קיין חשבון. אבער לאמיר זאגן אפילו מיט אנוש, אברהם אבינו זאגט פאר אנוש, ער זאגט “ביסט א הייליגער איד, דו טוסט אלעס ריכטיג, אבער דו מאכסט איין טעות, אז דיין situation, דיין system מאכט אז יעדער פערטער מענטש פארגעסט פון די גאנצע מעשה, און נאך א דור מיינט אזא מענטש וואס האט אינגאנצען פארגעסן פון די ערשטע זאך. מען ווייסט פון די אלע כחות [kochos: forces], מען ווייסט נישט פון דעם אייבערשטן”.
די לייזונג: א טאטאלע פארבאט
האט אברהם אבינו געזאגט, איך האב אן עצה [eitzah: solution]. ס’איז א שווערע עצה, ס’איז דא קשיות [kushyos: difficulties] אויף די עצה, אבער דאס איז די איינציגסטע עצה וואס ארבעט. זיין עצה איז אזוי: קודם כל [kodem kol: first of all] מען גייט נישט דינען עבודה זרה. דאן ווערט ער מחדש געווען אז עס איז דא א זאך עבודה זרה, פארדעם האט ער געהאט פיר הונדערט פרקים במסכת עבודה זרה [perakim bemasechta avodah zarah: chapters in the tractate on idolatry]. ער האט געמאכט א גרויסע חידוש אז עס איז דא א זאך פון עבודה זרה.
וואס איז עבודה זרה? א נייע דעפיניציע
ווייל אונז מיינען אלעמאל אז עבודה זרה מיינט אן אנדערע גאט. עבודה זרה מיינט שוין קיין אנדערע גאט, אבער ער מיינט אכסאך א כוח אינצווישן דיך און גאט. נישט אן אנדערע גאט, נישט אן אן אנדערע גאט. דער עבודה זרה איז נישט אמת’דיג מחולק [mechulek: divided/separate] מיט גאט.
ס’איז יא, אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט אסר’ן עבודה זרה. נישט נאר אסר’ן עבודה זרה, מ’גייט אסר’ן כל תשמישי עבודה זרה [kol tashmishei avodah zarah: all accessories of idolatry], און יעדער מנהג [minhag: custom] וואס עבודה זרה האבן. מ’גייט מאכן הונדערטער מצוות [mitzvos: commandments] און הונדערטער גדרים [gedarim: fences/protective measures] וואס יוגן די קבורת עבודה זרה. מ’גייט נישט טונקען איין זאך וואס עבודה זרה טוט. נישט גיין אין זיין היכל שטיבלעך, נישט גיין א שטאט וואו ס’איז דא עבודה זרה, נישט קויפן פון איינעם וואס פארקויפט עבודה זרה.
מ’גייט זיך מסרחק [mesareich: distance] זיין פון די אלע זאכן. א חלק פון זיי זענען טאקע שטותים [shtusim: foolish things], ווייל עס קומט דאך אלעמאל צו שטותים מיט לאקשן. אבער א חלק פון זיי זענען די בעיסיק זענען נישט שטותים. מ’גייט זיך עניוועיס מסרחק זיין.
פון אברהם’ס חסד צו משה’ס דין
נישט נאר דעם, מ’גייט זאגן… איך מיין דאס האט נאך אברהם אבינו געזאגט, אברהם אבינו איז געגאנגען מיט חסד [chesed: kindness]. אבער משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] גייט זאגן, מ’גייט הארגענען ווער ס’דינט עבודה זרה.
ווער ס’טאַטשט נאר עבודה זרה, איז געענדיגט מיט אים. מ’רעדט נישט מיט אים. ס’איז חייב מיתה [chayav misah: liable to death penalty]. סיי ער וויל יא און סיי ער וויל נישט, מ’רעדט נישט מיט אים. דאס איז איין ריזיגע אויפטרייסל וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען וואס מ’האט נישט געגעבן ביז דעמאלט. ביז דעמאלט האט מען מעגט דינען עבודה זרה. מ’האט געמעגט, ס’האט נישט געהאט קיין שום איסור. אברהם אבינו זאגט די עז ליד, אז מ’זאל פארגעסן די גאנצע זאך, מ’טאר נישט. איין חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
חידוש נאמבער צוויי: דירעקטע עבודת השם
חידוש נאמבער טו, האט ער געזאגט, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. ס’איז געוואוסט אז ביז דעמאלט האט מען נישט געדינט דעם אויבערשטן. פאר דעמאלט האט מען נאר געוואוסט פונעם אויבערשטן. ס’איז באמת לכאורה [lech’orah: seemingly] די איינציגסטע וועג וואס מען קען אים דינען. דאס הייסט דער רמב”ם זאגט, קראו וקנהו מקום לעבודתו [kara’u vekanahu makom la’avodaso: they called and established a place for His service]. ס’איז טייטש, וויאזוי וועט מען נעמען דעם אויבערשטן? ער גייט אויף די ערשטע הימל, מ’קען נישט נעמען דעם אייבערשטן ווי דא. נעמען מיינט איך האב אים, מ’פארשטייט בעסער. ס’איז קירבה בדאורייתא [kirvah be’oraisa: closeness in Torah terms].
די פאראדאקס: אננעמען פארמען פון עבודה זרה
אבער אברהם אבינו זאגט עניוועיס, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. אין אנדערע ווערטער, מ’גייט נעמען געוויסע פון די זאכן. ס’איז אינטערסאנט. אין צייט וואס ער איז מקיש [makish: compares/equates] אלע עבודה זרה, מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] נעמט ер געוויסע פון זייערע זאכן. דאס הייסט למשל [lemoshal: for example] מאכן א מקדש [mikdash: temple], מאכן קרבנות [korbanos: sacrifices], מאכן תפילות [tefillos: prayers] אדער סדרי תפילות [sidrei tefillos: prayer orders], עפעס תפילות, עפעס א זאך אלעמאל דא איך ווייס. אבער דריי תפילות א טאג, וואטעווער, אברהם אבינו האט טאקע מתקן [metaken: established] געווען שחרית [shacharis: morning prayer].
מ’גייט מאכן מצוות עבודות וואס מ’טוט צו וועמען? צו דעם ערשטן גאט.
די פעדאגאגישע מעכאניזם: זכירה דורך מעשה
קיינער חנוך האט נישט געמאכט קיין קרבנות צום ערשטן גאט. קיינער האט נישט געמאכט קרבנות? אפילו חנוך, קען זיין ער האט געדינט און געמאכט קרבנות פאר עפעס א כוחות. ס’איז א סגולה [segulah: spiritual remedy] געווען, אזוי קומט מען אן צו די כוחות. איך ווייס שוין, ס’איז נישט געהאט קיין איסור עבודה זרה. אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט יעצט אסר’ן, און מצד שני מ’גייט נעמען געוויסע פעולות [pe’ulos: actions]. נאר א חלק, נישט אלע. א חלק פון די תפילות, אזוי ווי מאכן המגדות, אזוי ווי מאכן קרבנות, אזוי ווי מאכן תפילות, מאכן עבודות, זאגן שירות ותשבחות [shiros vetishbachos: songs and praises].
מען גייט עס טון, מען גייט עס זאגן, מען גייט עס פרעגן. די קינדער וועלן פרעגן: “וואס טוסטו טאטי? פאר וועמען מאכסטו דעם קרבן?” ער וועט זאגן… זייער גוט.
דער ערשטער מזבח לה’
ער האט געמאכט א מזבח [mizbe’ach: altar]? פארוואס האט ער געמאכט א מזבח? אין דעם תורה שטייט ער האט געמאכט א מזבח, ער האט דאס ערשטע מאל געמאכט א מזבח לה’ [laHashem: to God]. ער האט געמאכט א מזבח? יא, דאס איז א גרויסע קשיא [kushya: difficulty] פונעם רמב”ם, איך גיי נישט אריין אין אנדערע וועגן, אבער אדם [Adam] האט געדינט דעם אייבערשטער, באט לויט וואס איך זאג האבן זיי נישט געדינט דעם אייבערשטער.
דיגרעסיע: די רמב”ם’ס קשיא וועגן פאר-אברהמישע קרבנות
לאמיר נישט זאגן די סודות [sodos: secrets], איך זאג נישט אויס וואס איז געווען מיט אדם הראשון [Adam HaRishon: the first man]. עס איז א פעימאס קשיא פונעם רמב”ם, וואס ער זאגט אז די קרבנות איז געווען קעגן עבודה זרה. יא, דער רמב”ם האט א קשיא דא, ער האט דא א שטארקע קשיא, אבער איך גיי נישט אריין.
די פוינט איז אז אין ערגעץ שטייט נישט אין פסוק [posuk: verse] אז ער האט געמאכט א קרבן, עס שטייט נאר אין מדרש [Midrash]. אבער עניוועיס, לאמיר אפלאזן יענע קשיא, א גוטע קשיא.
די תשובה צום קינד: נחת רוח לפני
אבער דאס איז זיכער אז אברהם אבינו איז מחדש געווען, מען גייט סיי מאכן איסור עבודה זרה, און סיי עבודה לה’ [avodah laHashem: service to God]. מען גייט מאכן קרבנות, און די עבודה גייט זיין אזוי ווי עס שטייט “כי יאמרו אליכם בניכם [ki yomru aleichem beneichem: when your children will say to you]”. דאס איז א גרויסע חידוש. דיין קינד, דיין אינגעלע גייט דיך פרעגן: “פארוואס טאטי, פאר וועמען מאכסטו א קרבן?” וועסטו זאגן: “איך מאך נישט א קרבן נישט פאר דעם שטערן, נישט פאר יענעם שטערן, דאס איז עבודה זרה. ווער עס מאכט א קרבן פאר זיי, חייב מיתה. פאר וועמען מאך איך א קרבן? פאר דעם אייבערשטער אליין.”
פרעגט דאס אינגל א קשיא: “וואס האט דער אייבערשטער פון א קרבן?” זאגט ער אים: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני [nachas ruach lefanai she’amarti vena’asah retzoni: satisfaction before Me that I said and My will was done].” אזוי זאגט דער רמב”ם אויף אברהם אבינו א חידוש נפלא.
די גרויסע אויפטו: זכירה און פאזיטיווע עבודה
וואס איז די גרויסע אויפטו דא? די אויפטו איז אזוי, צוויי זאכן. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה [zechirah: remembrance]. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה, ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט, אבער דער פאקט איז אז עס ארבעט. דאס גייט זיין א זכירה פאר דעם אייבערשטער אליין. געווענליך ווערט דער אייבערשטער פארגעסן, און פארוואס פארגעסט מען אים? ווייל מען טראכט פון די אלע כוחות, און עס איז זייער שווער צו פארשטיין דעם אייבערשטער אליין. די טבע [teva: nature] איז אז מען פארגעסט, און אזוי גייט מען נישט פארגעסן.
אלעס גייט מען זאגן זיין נאמען. אמת אז די קינדער גייען נישט אלעס פארשטיין, אבער מען גייט זאגן “תפילה לה’, תפילה לבורא [tefilah laHashem, tefilah laBoreh: prayer to God, prayer to the Creator]”, דער אייבערשטער לא ישבות מכל תמידו [lo yishbos mikol tamido: will not cease from all His continuity]. מען גייט דאס אלעס זאגן. און מצד שני גייט מען מאכן א פאזיטיווע זאך, מען גייט זאגן “מדינת יד” פאר דעם אייבערשטער, און אזוי גייען די קינדער דינען דעם אייבערשטער. ס’גייט זיין “שמעו שם נזכר [sham shem nizkar: there His name is mentioned]”. אזוי, דאס איז דער חידוש פון אברהם אבינו געווען.
אברהם אבינו’ס פראקטישע ארבעט
אברהם אבינו האט געארבעט אויף מעשים [ma’asim: actions], גערופן מענטשן, זיי געזאגט: “הערט אויף צו דינען עבודה זרה”. ער איז מסביר [mesbir: explained] געווען די אלע סברות [svaros: logical arguments], די נאך סברות וואס איך ווייס נישט. אבער ער איז מסביר געווען, מען זאל געזאגט אז מען דארף אויפהערן דינען די אלע מיטלס, די כוחות.
אגב [agav: by the way], איינער זאגט עס האט א כח, ער איז שוין א בקי [baki: expert], קוק אויף דיין אינגל, דיין אינגל ווייסט אז עס האט א כח? ניין, ער ווייסט נישט. ער ווייסט אז עס איז דא העכער פון דעם? ער ווייסט נישט. דו דארפסט אים מאכן אויפהערן דאס.
אז פרעגט א קשיא: “אוקעי, אז וויאזוי גיי איך זאגן פארן אינגל וועגן דעם אייבערשטן? איך קען דאך אים נישט מסביר זיין די אמת’דיגע פשט [pshat: simple meaning], ער דארף דאך זיין בר מצווה [bar mitzvah]”. ווייסט וואס? האב א פשוט’ע וועג, גיי מאך קרבנות פארן אייבערשטן. און וויאזוי גייט ער וויסן אז די קרבן איז פארן אייבערשטן? מען גייט זאגן. וויאזוי ווייסט מען? מען זאגט עס לשמו [lishmo: for His sake], פאר דעם שטייט דאך “לשם אשה ריח ניחוח לה’ [lesheim isheh rei’ach nicho’ach laHashem: for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God]”, מען זאגט.
איי, דו וועסט זאגן אז עס איז נאר א שטיקל הכשמה, אמת, ס’א פראבלעם, מען וועט זאגן אז ער מיינט נישט אמת’דיג. מיט פרימוס מען קען, דער רמב”ם האט עס מצדיק [matzdik: justified] געווען, ער זאגט מען זאגט, און מען זאגט אז דאס איז פארן אייבערשטן, און נישט פאר קיינע פון די כוחות. דאס איז די סיקרעט!
די טראנסמיסיע דורך די אבות
אבער אברהם האט מחדש געווען… אברהם יצחק מחדש געווען… אפילו דער רמב”ם זאגט נישט בנביאה [binevi’ah: through prophecy], דאס איז נישט בכתב [bichsav: in writing] געווען, נישט קיין מצווה [mitzvah: commandment]. ער זאגט אזוי איז ריכטיג צו טון, און אזוי האט מען אנגעהויבן צו טון. אברהם אבינו האט אזוי געטון, יצחק [Yitzchak: Isaac] האט אויך געטון פאר יצחק, ער האט אויך געמאכט קרבנות, און יעקב [Ya’akov: Jacob], און אזוי ווייטער, ביז זיי זענען געגאנגען קיין מצרים [Mitzrayim: Egypt].
די קריזיס אין מצרים
יעצט האט זיך אנגעהויבן א פראבלעם. ס’זענען געווען אלעמאל אידן וואס האבן געדענקט, לוי [Levi], שבט לוי [shevet Levi: the tribe of Levi] האבן געדענקט, האבן געדענקט, טאקע אברהם אבינו האט אליין מסכים [maskim: agreed] געווען אז זיי זאלן זיין די וואס זענען ממונה [memuneh: appointed] אויף די עבודת השם [avodas Hashem: service of God], וואס זאלן לערנען דאס אויס. אבער אלע אנדערע אידן האבן כמעט [kim’at: almost] פארגעסן, נישט כמעט פארגעסן, האבן פארגעסן.
פארוואס האבן זיי פארגעסן?
ס’הייסט וואס, פארוואס האבן זיי פארגעסן? לאמיר פארשטיין. ס’איז נאך נישט געווען קיין עסק, זיי זענען אויסן געווען, זיי האבן געוויסט אז די אידן, די מנהג ביי סיי וועלכע איד איז נישט צו מאכן עבודה זרה, אבער ס’איז נישט געווען קיין חיוב [chiyuv: obligation], ס’איז נישט געווען קיין תורה [Torah]. תורה מיינט צו זאגן, איינער וואס דינט עבודה זרה מען האט אים גארנישט געטון. ער גייט נאך זיין מנהג.
יוסף הצדיק און פרעה: די קאמפליקאציע פון שפראך
אין מצרים איז דא אן אנדערע זאך. יוסף הצדיק [Yosef HaTzaddik: Joseph the Righteous], יוסף הצדיק האט גערעדט פאר פרעה [Pharaoh] וועגן אלקים [Elokim: God], יא? וואס האט פרעה געטראכט ווען ער זאגט דאס ווארט אלקים? דער רמב”ם זאגט דאך דאס, אבער איך זאג עס א ביסל מער גראב ווי ער זאגט. יא, יוסף האט גערעדט פאר פרעה וועגן גאט. וואס פארשטייט פרעה וועגן גאט? פרעה גייט אמאל אפ פון דעם גאט? וועלכע אלקים מיינט ער? אלקים אחרים [Elokim acherim: other gods]!
“אחרי הודיע אלקים [acharei hodi’a Elokim: after God has made known]”, פרעה זאגט פאר יוסף: “אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת [acharei hodi’a Elokim oscha es kol zos: after God has made all this known to you]”. יא? וועלכער גאט סקראייבט פאדן פאר א גוט יאר? עפעס א געטשקע, די זעלבע בעיסיקלי. עפעס א געטשקע. עפעס א געטשקע.
איז דאס עפעס אנדערש. אקעי, מ’דארף… ס’איז דא מיט דיך. ס’איז דא צוזאמען טיפער ווי דאס. איך מאך עס א ביסל מער פשוט. דער רמב”ם מאכט עס טיפער ווי דעם. אבער דער פרשה [parshah: Torah portion] האט נישט… אמווייניגסטנס האבן די מענטשן דאס נישט פארשטאנען. זיי האבן געמיינט אז יוסף… יא, ס’קען זיין אז יוסף האט נישט געדינט עבודה זרה. ס’שטייט אפשר אין מדרש.
ס’קען זיין אז יוסף האט זיך משתתף געווען?
ס’קען זיין אז יוסף האט פאר א לצורך ענין [letzoreich inyan: for a necessary purpose], מפני דרכי שלום [mipnei darchei shalom: for the sake of peace], זיך משתתף [mishtateif: participated] געווען אין די מנהגים פון מצרים. איך ווייס נישט. איך קען זיך נישט אריינלייגן.
איך קען זיך פארשטעלן אז יא, ס’איז שוין אוסער. ס’קען זיין אבער אז דעמאלטס עובד… איך טראכט נאר הויך. ס’איז דאך נישט קיין מצוות. נאך משה’ן [Moshe: Moses] טוט מען דאס נישט. אבער יוסף הצדיק איז געווען פאר דעם זמן עובד. דעמאלטס האט מען געמעגט לפי א לצורך ענין. מ’האט פארשטאנען אז דאס דארף מען טון, און מ’האט עס געטון. ס’איז דאך נאכנישט געווען קיין מנהג פון אפגעזונדערט זיין פון עבודה זרה.
אבער דו זעסט אפילו יעקב וואס איז געווען אליהי אביכם [Elohei avichem: the God of your fathers]. ס’איז עפעס קאמפליקעיטעד. ס’איז געווען… אפשר האבן מיר געהאלטן אז נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] טוט מען יא… וואטעווער, אלע מינע תורות [kol minei toros: all kinds of explanations]. מ’האט געדינט עבודה זרה, וממילא [umemeilah: and consequently]…
די נארמאלע סאציאלע דינאמיק
אבער ס’איז דאך נארמאל, מענטשן גייען אין א נייעם פלאץ. ס’איז אפילו ריכטיג. איך מיין, וויאזוי זאגט מען? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא [azla lekarsa azla benimusa: when you go to a city, follow its customs]. מ’דארף זען אז יענער מאכט א יום טוב [yom tov: holiday] פאר זיין געטשקע. ס’איז נארמאל!
די תורה… משה רבינו האט געמאכט א ריזיגן חידוש! ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים [uvechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim: and upon all the gods of Egypt I will execute judgments], ס’זאלסט נישט גיין! מיין זאך איז א שלעכטע נעיבער, רייט? ס’איז וויכטיגער דער ענין נישט צו דינען עבודה זרה, ווי זאלסט זיך פאטשקען מיט דיין קאזין, מיט לויטער אייניקלעך דארט פון בנות מואב [bnos Moav: daughters of Moab], יא? ס’איז א גרויסער חידוש געווען.
די מציאות אין מצרים לויט דעם רמב”ם
דער נארמאלער וועג וואס די אידן האבן זיך געפירט אין מצרים איז פשוט נישט אזוי. גאמב”ך, איך ווייס שוין שטייט אין מדרש זיי האבן זיך אויסגעמישט. אקעי, איך ווייס נישט. דער רמב”ם לייגט עס אנדערש. מ’סיגט אויף דער רמב”ם אז ער לייגט עס אראפ אביסל צו שארף. אבער מ’זעט דאך זעקס און זיבעציג פסוקים אמת. ס’איז דאך מדרשים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם. ס’איז דאך פסוקים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם, אזוי ווי יחזקאל [Yechezkel: Ezekiel].
ס’איז דא אויך א קאמפליקעיטעד וואס האט לויט אים געטראכט און יעקב וועגן געזאגט אליהי אביכם. יא, אפילו אברהם אבינו. ס’איז קאמפליצירט די אלע זאכן. אבער דער פוינט וואס איך זאג איז וועגן די מציאות [metzi’us: reality] אין מצרים, אז דער רמב”ם זיכער לייגט עס אזוי אראפ די מעשה, און אפילו ווען מ’וויל מלמד זכות זיין [melamed zechus: judge favorably] אויף די אידן, איז נאך פלאט נאכאלץ א נקודה [nekudah: point] אזוי כולו על המזבח [kulo al hamizbe’ach: entirely on the altar], נאר אביסל מער בדקות [bedakdus: with precision].
און ס’קען אנקומען דאס קומט אויס אז נאכאמאל, די אידן האבן געדינט עבודה זרה אין מצרים. רוב פון זיי, נישט אלע. א חלק. אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקען, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז ס’איז נישט דא, אז קיינער, יעדער איינער דינט עבודה זרה.
די סטרוקטורעלע פראבלעם איז נאך דא
די פראבלעם איז דאך, אפילו עס איז דא א פאר צדיקים [tzaddikim: righteous people], לוי’ס האבן געדינט, זיי זענען געווען חכמים, זיי זענען געזעצן אין כולל [kollel: house of study], און זיי האבן דארט געלערנט די אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, וואס קען זיין א מידת חסידות [midas chasidus: pious trait], יא? ס’איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן. און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, ס’איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווי לאנג ס’איז נאר אזוי ווי א מידה [middah: trait/custom]…
משה רבינו’ס חידוש: די סיסטעמאטיזאציע פון איסור עבודה זרה און עבודת השם
די אמת’ע פראבלעם פון עבודה זרה: א סיסטעמישע קריזיס
עבודה זרה איז געווען א וועלט-ווייטע נארמאליע, נישט א פעלן פון איינציגע צדיקים
Instructor:
אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקן, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז קיינער גייט נישט און דינט עבודה זרה. די פראבלעם איז דאך, אפילו ס’איז דא א פאר צדיקים, שבט לוי [the tribe of Levi] האבן געדינט לכל הפחות דעם אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, האט עס געהייסן עבודה זרה בשיטות [idolatry was still the dominant system]. עס איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן.
און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווילאנג ס’איז דא אזא מין מנהג אבותינו [family custom of our forefathers] אז מיר דינען נישט עבודה זרה, און מ’האט עס געהאלטן זייער גוט, און מ’האט געדענקט, און ביי אונז איז נישט איינגעפירט. אבער למעשה [in practice], אויב די גאנצע עולם [world] און די גאנצע וועלט, להבדיל מצרים [Egypt, to distinguish], אלע דינען די געטשקעס דארטן, צוביסלעך מ’ווייסט נישט מער פונעם אויבערשטן. דאס איז די פאקט.
משה רבינו’ס מיסיע: צוריקברענגען אברהם אבינו’ס חידוש און מאכן עס א מצוה
יציאת מצרים און מתן תורה: דער אנהייב פון א נייע סיסטעם
Instructor:
איז געקומען משה רבינו [Moses our teacher] ביי יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], און דאס איז דער טייטש פון יציאת מצרים. אמת, דאס מיינט מתן תורה [the Giving of the Torah], עס איז נישט גלייך ביי יציאת מצרים, אבער אין דעם זין הייסט מתן תורה יציאת מצרים. פארשטייסט? משה רבינו קומט מיט א נייע חידוש [innovation], און ער האט געזאגט, צוריקגעגאנגען, צוריקגעברענגט די נושא [topic] פון אברהם אבינו [Abraham our forefather], אז מ’דינט נישט עבודה זרה, און ער האט אפילו צוגעלייגט אז ס’איז א מצוה [commandment].
דער רמב”ם’ס ביאור אויף “מה שמו” – די פראבלעם פון גאט’ס נאמען
די צוויי פראבלעמען: ווער האט געשיקט און ווער איז דער אויבערשטער?
Instructor:
דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] מסביר באריכות גדול [explains at great length] דעם נושא פון די שליחות [mission] פון משה רבינו אין פרשת שמות [the Torah portion of Shemot/Exodus], אז משה רבינו האט געזאגט “מה שמו מה אומר אליהם” [What is His name? What shall I say to them?], טייטש דער רמב”ם, יא? דא דארף מען מסביר זיין דעם נקודה [point], טייטש דער רמב”ם, וואס הייסט “מה שמו”? ווען ער זאגט א נאמען, ווייסט עפעס? איך קען דיר זאגן א נאמען פון היינט ביז מארגן, מיינט עס גארנישט. רוף עס אזוי, רוף עס אזוי. וואס מיינט עס צו זאגן?
טייטש דער רמב”ם אז ס’מוז זיין אז מ’זאגט השם השם [one must say God’s actual name]. ווען משה רבינו האט געפרעגט, די אידן האבן געזאגט ער גייט מיך נישט גלייבן, יא? זאגט דער רמב”ם ס’איז געווען צוויי אנדערע פראבלעמען. איין פראבלעם איז, ווער זאגט אז דער אויבערשטער האט דיך געשיקט? אויף דעם קען אפשר העלפן א מופת [a miraculous sign]. אבער א צווייטע פראבלעם, א גרעסערע פראבלעם איז “מי השם?” [Who is God?] ווער זאגט אז ס’איז דא אן אויבערשטער?
די אידן אין מצרים: עובדי עבודה זרה, נישט אפיקורסים
Instructor:
זאגט דער רמב”ם, דאס מיינט אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן. דער רמב”ם איז זייער ברוגז ווען דער רמב”ם זאגט חלילה [God forbid] אז ס’איז געווען אידן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן, אלע האבן געגלייבט אינעם אויבערשטן, נאר דאס פארשטייט דער רמב”ם, ער זאגט נישט אז זיי זענען געווען אפיקורסים [heretics], דער רמב”ם זאגט זיי זענען געווען עובדי עבודה זרה [idol worshippers]. זיי האבן געוואוסט אז ס’איז דא די אלע כוחות [forces] אינצווישן, דאס איז ערשט נישט געווען די שאלה.
דער רמב”ם זאגט, די פראבלעם, וויבאלד ווען מען לעבט אין די נארמאלע סדר העולם [natural order of the world], איז זייער שווער צו רעדן וועגן אהיה אשר אהיה [I Am That I Am]. וואס דער רמב”ם טייטשט ‘אהיה אשר אהיה’, וואס האט משה אויפגעטון? זאגט דער רמב”ם, משה רבינו האט געפרעגט דעם אייבערשטן “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?” [And they will say to me, ‘What is His name?’ What shall I say to them?], זאגן א ווארט קען זיך נישט העלפן.
“אהיה אשר אהיה” – א פילאסאפישע ראיה אין קורצע פארם
דער רמב”ם’ס טייטש: מחויב המציאות – דער נויטווענדיגער עקזיסטענץ
Instructor:
אמת, אמת, נאך א גוטע קשיא [good question]. ער זאגט דער רמב”ם, ס’מוז זיין אז ‘אהיה אשר אהיה’, איך האב שווער מעג אזוי זאגן, אז זאגט דער רמב”ם אז דאס מוז זיין, אז דאס איז א זייער קורצע וועג צו מסביר זיין פאר מענטשן דעם מציאות ראשון [the First Existent]. ס’מוז זיין א שטיקל פרוף [proof] בקיצור גדול [in great brevity], דער רמב”ם איז מסביר וויאזוי ס’קען זיין, און ער זאגט דאך פאר רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] אז ‘אהיה’ איז טייטש א מחויב המציאות [the Necessary Existent], הנמצא אשר נמצא [the Existent who exists], און דערפאר סאמהאו דאס איז א וועג פון אויסלערנען, דאס איז א שטיקל ראיה [proof], עס איז נישט סתם געזאגט א ווארט, איך קען אויך זאגן א ווארט.
שם השם [God’s name], עס איז אויסגעזאגט א קיצור [abbreviation] פון שער היחוד [the Gate of Unity], לפי דרכם, לפי השגתם [according to their way, according to their understanding]. יא, דער רמב”ם האלט אז אלע שמות [names] זענען… אוקעי.
דער רמב”ם’ס פשט: א פילאסאפישע ווערזיע פון שער היחוד
Instructor:
אזוי טייטשט דער רמב”ם די פרשה [Torah portion] פון “מה שמו”, אז “מה שמו” מוז זיין צום אויסגעזאגט, ער זעט אויסגעזענט אויף א ווערזשן, דער רמב”ם האט גערעדט אויף א אנדערע חכמת הקבלה [wisdom of Kabbalah], עפעס א נוסח [version] פון שער היחוד, ער האט זיך אויסגעזענט, אנדערש איז נישטא קיין וועג, ווייל צו זאגן אז עס מוז זיין א גאט, איז זיך דאך גענוג געטער געווען, עס איז אן א שיעור [without measure] געטער, מצרים איז געווען א גאנצע בוק פון געטער, איז קיינעם נישט געפעלט קיין גאט, עס האט געפעלט דעי איינס, דעי ה’ אחד [God is One], דעי איינציגער גאט, דעי זאך וואס איז פאר אלעס, און צו זאגן אז עס האט נאך א נאמען, נאכאמאל דאס לייגן אין די ליסט, צו לייגן נאך איין גאט, איז נישט דאס ווארט, אה ער איז שטערקער, ווער עס איז שטערקער, דארף מען זיך מסביר זיין, נישט איינער שטערקער, עס איז אן אנדערע סארט זאך ווי די אלע געטער, די אלע געטער זענען ספעציפישע זבובים גפנים [specific flies and vines – i.e., particular deities], אדער ספעציפיק הגדרות כוחות הטבע [specific definitions of natural forces], די אלע הגדרות [definitions], און איך מוז זאגן עפעס וואס איז פאר די אלע הגדרות, וכולי וכולי וכולי [and so on and so forth], און דאס איז ער מסביר געווען.
פראגע און תשובה: ווי אזוי איז דאס אזוי פשוט?
Student:
[Question about the simplicity of this insight]
Instructor:
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים [distinctions], מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה [revealed] געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
די צוויי מצוות אין מצרים: פסח און מילה
קרבן פסח – ביטול עבודה זרה דורך שחיטת דעם טלה
Instructor:
משה רבינו קומט מיט א ריזיגע חידוש צו אידן, די זעלבע חידוש פון אברהם אבינו, אבער זיי האבן עס פארגעסן, און געזאגט, קודם כל [first of all] אז ס’איז דא א גאט, נישט אז ס’איז דא א גאט אין די סענס אז ס’ספעציפישע תהילה [specific praise] זענען געווען תאותן [their desires], איך מיין אז דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] אפשר מיינט, האט דאס געמיינט, אבער עס איז נישט דאס דער פשט [plain meaning] פון דעם רמב”ם, נאר אז ס’איז דא א גאט אין די סענס נישט דער אלהים [the gods], נאר דער להבדיל אלהים [the God, to distinguish], א גרויסן חידוש האט ער זיי געזאגט.
יא יא אמת, דאס זאגט מען אין ישראל אשר… דאס איז גענוג פאר דעם רמב”ם. אקעי, עניוועיס, אלץ גוטע קשיות מיט תירוצים [good questions with answers], אבער דאס זאגט דער רמב”ם, און חוץ פון דעם האט עס אויך געזאגט די תורה, עס זאגט שפעטער אז דאס האט ער שוין געגעבן דעמאלטס, ווייל דער רמב”ם איז דער וואס זאגט דאס מיינט ער, אויך איז דא שוין מדרשים [Midrashic sources] וואס זאגן, אז וואס דער אייבערשטער האט שפעטער געגעבן אלע מצוות [commandments], לילך עולם ואחרים [to go to the world and others], מיט די אלע עונשים [punishments] פון עבודה זרה, וואס איז שוין ממש געמאכט געווארן א געזעץ, אבער משה רבינו אין מצרים האט שוין אנגעהויבן מיט דעם.
וואס האט ער געטון? געגעבן צוויי מצוות, וואס דו געדענקסט? דאס שטייט אין מדרש, יא? ער האט געדארפט האבן עפעס א זכות [merit], ער האט געדארפט עפעס א זכות, ער האט געדארפט עפעס אויפטון די יציאת מצרים, און וואס איז געווען די איין מצוה? פסח [Passover sacrifice]. וואס איז פסח? זאגט דער רמב”ם, פסח איז ביטול עבודה זרה [nullification of idolatry].
דאס איז איינע פון די רמב”ם’ס גרויסע ראיות [proofs], אז קרבנות [sacrifices] האט צו טון מיט אנטי עבודה זרה, ווייל ער ברענגט, עס שטייט שוין אין תרגום [Targum – Aramaic translation] און נאך אזוי, ער ברענגט שוין א פריערדיגע מקור [earlier source], אז פארוואס האבן זיי געשאכטן, ער טייטשט דעם פסוק [verse] ביי משה, פארוואס האבן זיי געשאכטן דעם טלה [lamb]? ווייל די מצריים [Egyptians] האבן געדינט דעם טלה.
אין אנדערע ווערטער, משה רבינו לערנט זיי אויס נישט נאר אז עס איז דא א גאט, דאס איז משה אליין, ער לערנט זיי אויך אויס מצוות, און ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געהייסט שעכטן די געטשקע [slaughter the idol]. וואס זאל שעכטן די געטשקע? עס האט זיך טאקע אנגעהויבן מיט’ן טלה, עס איז נישט קיין ווערטל, און אפשר האט דער שעפסטער [Aries – the ram constellation] טאקע אפילו א שייכות [connection] דערצו, איך ווייס נישט! אז דו ווייזט ווי א שטארקע פוינט די יציאת מצרים איז געווען, אז דאס איז געווען די נקודה. אז ער איז מחדש [innovating] געווען די איסור עבודה זרה [prohibition of idolatry], מיט די קרבן פסח [Passover sacrifice] האבן זיי געשאכטן די עבודה זרה פון מצרים. די גרעסטע עבודה זרה, אזוי ווי דער טלה איז דער ראש המזלות [head of the constellations], וואס עס איז…
פראגע און תשובה: די שטרוקטור פון קרבנות
Student:
אה, ער גייט עס ביידע, עס אינקלוד ביידע, אלע קרבנות אינקלוד די ביידע זאכן אין א געוויסע זין. פארוואס? ווייל א חלק איז אזוי זאגט ער, וואס דארף מען פארברענען, א חלק איז מען עסט, א חלק פארברענט מען פאר די קליפה [shell/husk – Kabbalistic term for evil forces], א חלק עסט מען אלס א קרבן פאר’ן אייבערשטן. עפעס אזוי… עס ווארפט דאך אינגאנצן ארויס…
Student:
די אבדזשעקט [objective] פון יציאת מצרים איז געווען דאס? די גאנצע אבדזשעקט פון יציאת מצרים דאס איז געווען?
Instructor:
יא, יא, יא… דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אין “אשר קבצנו ממקומות עבודתו” [who gathered us from the places of His service]. ער זאגט פאר אברהם. יא, יא, אוודאי. פארוואס נישט? ווייל ער איז געבליבן ביי די דעה [opinion], ער גייט אלעמאל צוריק אזוי ווי ער איז געגאנגען ביי אברהם און יצחק. דאס איז א ריזיגע חידוש אז ער זאל אונטערנעמען א נייע סארט עצה [plan] פאר די גאנצע זאך.
מילה – דאס פאזיטיווע: עבודת השם
Instructor:
אבער די עצה איז די צוויי זאכן, קודם כל די ידיעה [knowledge], ידיעה… שיעש אליהם [that there is a God], צו יעטש… אז ס’איז דא דער איין, דער ערשטער גאט, דאס האט מען זייער שפעטער אויסגעפילט, דאס האט מען אויסגעזאגט בדרך קיצור [in a brief manner]. דער רמב”ם זאגט אז עס איז אויסגעדינט, דער רמב”ם איז דאך א חידוש, דער רמב”ם טייטשט אויף דעם ‘מה שמו’, אז סאמהאו, אפשר דאס וואס דו זאגסט, אפשר נישט ממש, אבער דאס וואס מען זאגט, וואס איז דאך פשוט אז עס מוז דאך זיין א עבודה [work/effort], קען זיין דאס אז דאס איז א חידוש? אפשר פאר עס איז געווען אהיה אשר אהיה האט מען עס נישט געכאפט. קען זיין אז עס איז זייער סימפל, אבער עס איז סימפל ווייל איינער האט דאך עס אויסגעלערנט.
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים, מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
ס’איז געווען דעסטמאל משה רבינו אויסגעלערנט פאר די אידן, און דערויסגעלערנט אז עס איז נישט גענוג דעסטמאל צו טון, מ’דארף אויכעט שחטן עבודה זרה, מ’דארף נעמען די עבודה זרה נעמען שחטן, מבער זיין [nullify], מבטל זיין [cancel], דורך דעם עס האט נישט זיין מער דעיס ‘אלוקיכם עמכם’ [your gods are with you], ס’איז דיינע קינדער און נאמן הטעות [and the name of error], אויב מ’וואלט געשחטן וואלט ווייטער געדינט דעם טלה, ווייל ס’איז דער רשע המזלות [head of the constellations], ס’איז דער גרעסטער מלאך [angel], ס’קומט זיך אים אסאך כבוד [much honor], וואלטן די קינדער צוריק וואלטן געפאלן צו עבודה זרה.
וויבאלד די עיקר [main point] איז דער תיקון [rectification] פון משה רבינו’ס פאר די קינדער, ס’איז ממשיך זיין [continuing] דער זאך, ס’איז דאס זאגט מען די יעצטיגע מאכן א נייע ענין [matter] פון שחטן עבודה זרה, צו ברעכן עבודה זרה, דאך עפעס צו ברעכן די עבודה זרה דארט פאר אלע עמלקים indications דער עמלק איז weaker. ס’איז אלץ פארט פון די זאך, נאר דאס צו ברעכן עבודה זרה… און האסט געזאלט אויך מאכן עבודת השם [service of God]. איך האב געוואלט טראכטן אז דאן פסח איז צו ברעכן די עבודה זרה, און דאן מילה [circumcision] איז עפעס עבודת השם.
דער רמב”ם אליין זאגט אז איינער פון די טעמים [reasons] פון מילה איז עס א סימן בבשרנו [sign in our flesh] אז עס איז גלייבן אין דער אייבערשטער. אז דאס זענען די מאמינים [believers], און דאס איז געווען, אברהם אבינו האט שוין דאס געמאכט, און משה האט עס געמאכט פאר א מצווה, ווייטער. אבער מילה, דאס שטייט נישט ממש אין די פרשה האבן דאס געמאכט, נאר א דרשה [homiletical interpretation] אויכעט. על כל פנים [in any case], דער פסח, קורבן פסח, דעיס איז דער רמב”ם איז פרשטעט אויף קורבן פסח, און דאס איז געווען א ריכטיגע חידוש פון יציאת מצרים.
דער רמב”ם’ס גרויסע תזה: דער אמת’ער טייטש פון יציאת מצרים
מצרים אלס מעטאפאר און פאקט: דער עולם פון עבודה זרה
Instructor:
אן אנדערע ווערטל אין א סכנה איז נישט פשט אז דעיס דער אייבערשטער האט נישט ארויסגענומען פון מצרים, דאס ווייסט און דאס ווייזט א נייע זאך וועגן דער אייבערשטער. דער וואס ווייסט דער אייבערשטער, דער איז ‘מה שמו’, אויב וואס טוט עס אלץ? די איסור עבודה זרה און דער חידוש פון עבודת השם. עס איז געווען כדי [in order to]… יציאת מצרים איז די צייט. און ווער עס וויל טייטשן א ביסל מער אזוי ווי דרך משל [as an allegory], וואס די מקובלים [Kabbalists] גייען אינגאנצן זאגן אזוי, איז צו זאגן אז מצרים איז דער עולם העבודה זרה [the world of idolatry], דער עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’ [the world of stars and constellations and angels, etc.], און ארויסגיין פון מצרים טייטש מיט צעברעכן דאס. דער מעטאפארישער יציאת מצרים, און דאס האט מען טאקע געטון ביי דער פאקט שיציאת מצרים. עס איז נישט נאר א משל [parable] אז מצרים איז א משל פאר עבודה זרה. ביי יציאת מצרים האבן אנגעהויבן די ערשטע די זאך פון משה רבינו, פון צעברעכן עבודה זרה און פון מאכן מצוות און עבודת השם.
דער גרויסער חידוש: א סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן צו קינדער
“מה נשתנה” – פארוואס מען רעדט אזוי סאך פאר די קינדער
Instructor:
און דאס איז א זאך וואס איז… פארדעם רעדט מען אזוי סאך פאר די קינדער פון מצרים, עס שטייט אין פסוק, מה נשתנה [What is different? – the Four Questions], די אלע זאכן. ווייל דאס איז דער עיקר חידוש, איז נישט אז עס קען זיין א צדיק וואס ווייסט, א חכם יחיד בדורו [a unique sage in his generation] וואס ווייסט פונעם אייבערשטן. דאס איז געווען אלעמאל, עס קען אלעמאל זיין, סיי ביי די גויים, סיי ביי אידן. נישט דאס איז די זאך דער חידוש פון יציאת מצרים.
דער חידוש פון יציאת מצרים איז אז עס איז דא אזא סארט סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן פאר די קינדער, און וואס די קינדער גייען נישט פארגעסן דערפון, עס איז דא אלעמאל ניסיונות [tests/trials] פון עבודה זרה אפילו. עס האט געלונגען, יא. עס האט געלונגען די סיסטעם, עס איז יעצט שוין א לאנגע צייט צוריק, עס איז נאך אלס דא אידן וואס דינען נישט עבודה זרה, נישט נאר אידן, ווען אלע גויים האבן זיך שוין אויסגעלערנט דערפון. עס האט גאנץ גוט געלונגען די סיסטעם, און די סיסטעם איז געבויט אויף די איסור עבודה זרה און חידוש פון עבודת השם.
פראגע און תשובה: ווען איז דאס געשען?
Student:
וואס איז געווען ביי יציאת מצרים? עס איז געמאכט געווארן כלא היה [as if it never was], אדער… אז נישט דאס איז די זאך… אדער קען מען זאגן אז עס איז דעמאלטס?
Instructor:
בשעת [at the time of], מיין פשט איז אז, דער רמב”ם’ס פשט איז אז, בשעת יציאת מצרים… דעמאלטס איז עס געשען! נישט, אז ווען מען רעדט פון יציאת מצרים, רעדט מען פון די חידוש וואס איז געווארן מזמן יציאת מצרים ואילך [from the time of the Exodus onward]. אדער דו ווילסט זאגן מעטאפאריש, זאלסטו זאגן אז מצרים איז טאקע געווען דער מקור [source] פון עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, מען קען אויך אזוי זאגן, אבער דאס איז שוין… דער רמב”ם רעדט שוין נישט פון דעם, אפשר שוין אין א אנדערע פלאץ, איך דארף טראכטן, ערשט אין דער… ווען ער רעדט פון די כהן [priest], איך דארף נאכקוקן… איך מיין אז דאס איז דער טייטש, לויט דעם פשט… דער רמב”ם האט א ביאור [explanation] א פשט אין די גאנצע יציאת מצרים…
סיכום און פארויסקוק: נאך צוויי פשטים פון דעם רמב”ן
Instructor:
איך דארף אפשר זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, באט אפשר נעקסטע וואך… האבן מיר שוין געזאגט צוויי פשטים?
Student:
איך האב נאר געזאגט איינס? איך האב נאך צוויי.
Instructor:
ניין, ניין, זאל… איך האב נאך אמת, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטים פון דעם רמב”ן אקשולי, יא.
Student:
אמת, אבער דא איז מער פשט רמב”ן און מער קבלה [Kabbalah] רמב”ן.
יציאת מצרים און דער רמב”ם’ס חידוש: די אמת’ע חילוק צווישן אידישקייט און עבודה זרה
דער רמב”ם’ס פשט אין גאולת מצרים בכלל
דער רמב”ם דא ברענגט א פשט אין גאולת מצרים [Geulat Mitzrayim: the Redemption from Egypt] בכלל.
איך האב געוואלט זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, אבער אפשר נעקסטע וואך.
אזוי ס’איז דא דריי פשטות, איך האב שוין געזאגט צוויי פשטות.
איך האב שוין געזאגט צוויי? איך האב נאר געזאגט איינס? אה, אמת, איך האב נאך צוויי.
ניין, ניין, איך האב נאך צוויי אנדערע פשטות אין רמב”ם.
אמת, איך האב נאך עפעס, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטות, צוויי חידושים פון רמב”ם עקשועלי, יא, אמת.
אבער עס איז שוין 10:30.
“כי אני ה'” קעגן “אנכי ה'”: דער חידוש פון יציאת מצרים
איינס, וואס איז פריער דא? וואס איז דער שיעור, איז נישט גענוג דעיס?
כי אני ה’ [Ki Ani Hashem: For I am God] — ער זאגט נישט אנכי ה’ [Anochi Hashem: I am God], רייט? ווייל צו וויסן דער אייבערשטער, ס’איז נישט פשט מ’ווייסט דער אייבערשטער פון יציאת מצרים.
מען קען וויסן דאס ביטול עבודה זרה [bittul avodah zarah: nullification of idolatry] דורך יציאת מצרים, דעי חידוש [the innovation].
דער רמב”ם ברענגט דא הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry], ס’איז צוויי אדער דריי הלכות.
פסח [Pesach: Passover] רעדט זיך פון הלכות עבודה זרה, נישט אויב מ’וויל זאגן א שיעור פסח אין רמב”ם דארף מען זאגן הלכות עבודה זרה נישט הלכות יסודי התורה [Hilchot Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah].
הלכות יסודי התורה איז אמת אלעמאל, איך מיין ס’איז נישט קיין סתירה [stirah: contradiction].
אבער ס’איז נישט דער חידוש פון יציאת מצרים איז ביטול עבודה זרה, אבער דאס איז א זאך וואס איז א חידוש, דער פראקטישע.
דער רמב”ם’ס סיסטעם: שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם
דאס איז דא א סיסטעם וואס דער רמב”ם זאגט שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם [sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem: that there should always be knowledge of God in the world], דאס איז א סאך א גרעסערע חידוש פון אנכי ה’ אלקיך פון יציאת מצרים.
ווייל דאס איז אלעמאל געווען די יחידי סגולה [yechidei segulah: exceptional individuals], ס’איז א שכל’דיגע זאך, מ’קען אנקומען דערצו, ס’איז אלעמאל דא.
דאס איז א זאך וואס רעדט זיך אין דעם חג [chag: holiday], עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] פארשטייט מען נישט אזוי דעם חידוש, איך פארשטיי עס נישט, איך מוז זאגן אז עס איז מיר זייער שווער, ווייל איך האב דאך אלעמאל די קשיא [kushya: question] “מה נשתנה” [Mah Nishtanah: “What is different?” — the Four Questions], די קינדער פארשטייען דאך טאקע נישט, און כולי האי [kuli hai: all this] ואולי [ulai: perhaps] עפעס מ’דארף פארשטיין, ס’איז א גאר טיף שווערע זאך מסביר צו זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל.
אבער סוף כל סוף [sof kol sof: in the end]… ניין, א ביסל ארבעט איז עס, אבער ס’לוינט זיך טאקע פאר דעם גאנצן חלק, עפעס פארשטיין דא.
די פראקטישע תוצאה: אידן זונדערן זיך אפ פון די אומות
דו האסט דאך קודם [kodem: first] א ריזיגע רעיון, מ’דארף זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט לכבוד דעם [lichvod dem: for the sake of this], איך מיין יא.
אזוי ווי איך זאג, די השקפה [hashkafah: worldview] פון עכ”ם [akum: non-Jews] ער זאגט אז ס’איז נאך דא קושיות [kushyot: questions], ס’איז אמת, ס’איז אן אנדערע השקפה.
אבער א גרויסע חלק, אידן זונדערן זיך אפ, דער רמב”ם אין גאנץ הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם” [k’shem she’Yisrael muvdal min umot ha’olam min ovdei avodah zarah b’de’oteihem: just as Israel is separated from the nations of the world — from idol worshippers — in their beliefs], מ’דארף זיין מובדל במעשים [muvdal b’ma’asim: separated in actions], נישט עסן זייער ברויט, נישט טרינקען זייער וויין, נישט עסן זייער פלייש, אלעס נאר וועגן דעם, נישט ווייל עס איז דא איין מענטש וואס ווייסט דעם אייבערשטן.
עס קען זיין א גוי וואס פרעסט חזיר [chazer: pig/pork] און ער ווייסט דעם אייבערשטן, ער מאכט זיך עפעס א חקירה [chakirah: philosophical inquiry] דארט. אבער אונז קריגן אונז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט, IT’S TRUE, מ’מוז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט נאר ווייל מ’טענה’ט אז זייער דרך גייט נאך די אייניקלעך, חלק ד’ [chelek dalet: part four] רמב”ם מיט די נשים [nashim: women] די קינדער די פשוט’ע מענטשן מיינען אז אונז נאך אמאל אונז האלטן זיך אזוי גרויס.
גייען פארגעסן פון דעם אייבערשטן און אונז גייען יא געדענקען אבער אויך נאר מיט זאגן ווייל אונז ווייסט אונז פארשטייען דאך אויך נישט וואס ער מיינט, לעצט מיר שבו בתפיסה [shavu b’tfisah: we return to grasping] ביי.
אונז זאגן AT LEAST שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel], AT LEAST אונז זאגן שמע ישראל דריי געטער אזוי ווי זיי זאגן, AT LEAST אונז זאגן השם אחד [Hashem echad: God is One], און לכבוד דעם האבן מיר געמאכט די גאנצע זאך, דאס איז דאך א גרויסע חידוש, דאס איז תוספות יו”ט [Tosafot Yom Tov: a classical Torah commentary] אבער עס איז נישט קיין דבר פשוט [davar pashut: simple matter] פאר מיר.
מ’דארף נאך א געוויסע זין דארף מען עס פשוט פארשטיין, מ’מוז גיין לערנען אנדערע מאל, NEXT WEEK איז בעסער וואס האט נישט די פרעשור.
אבער דאס איז א זייער שווערע זאך, מ’מיינט עס א גרויסע RISK א גרויסע אויפטו, עס האט אמת’דיג א סך אויפגעטון.
די אמת’ע חילוק צווישן אידישקייט און קריסטנטום
איך מיין קענסט טראכטן, איך מיין אונז געדענקען נישט די צייטן פון משה רבינו ווען ער האט זיך געקריגט מיט די כנענים [Kena’anim: Canaanites] דארט, אבער די אידן וואס זענען זיך געקריגט מיט די מינים [minim: heretics] איז אביסל מער קאמפליצירט ווייל זיי גלייבן דאך אויך אין די אחדות השם [achdut Hashem: unity of God].
אבער אידן וואס זענען געווען יארן פאר טויזנט יאר און זיך געאקשנ’ט זיך נישט צו שמד’ן [shmad: apostasy/forced conversion] נאר וועגן א דקדוק [dikduk: fine point], דאס דארף מען ארויסהאבן.
וואס די גאנצע חילוק פון אידישקייט מיט CHRISTIANITY איז, ער גלייבט אויך אין א גאט, נאר וואס זאגן אונז אויף זיי?
וואס זאגן די חכמי התורה [chachmei haTorah: Torah sages] אפילו מ’קען זאגן גאט האט גאט א זון פאר בחינות [bechinot: aspects], על פי קבלה [al pi kabbalah: according to Kabbalah] קען מען אלעס פארענטפערן.
ניין, וואס זאגן אונז?
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ [teiretz: answer] אויף די קשיא?
וואס וואלט דער רמב”ם געזאגט?
פאר וואס מ’האט גענומען די אידן פאר טויזנט יאר וואס מ’האט געזאגט: קום אהער מאך דיך פאר א נער, בייג דיך פאר דעם צלם [tzelem: idol/image] און ס’וועט זיין גוט.
וואס האבן די אידן געזאגט?
עס איז עבודה זרה, אוקיי, אבער לאמיר טראכטן טיפער, אונז זענען מקיש [makish: comparing/equating] אז ס’איז גאר אז ס’איז דא כוחות [kochot: powers/forces] מיט די אלע זאכן וואס זיי זאגן עס איז דא בחינות, ער זאגט צה”ל [tzahal: acronym, unclear in context] דא WHATEVER רוח הקודש [ruach hakodesh: holy spirit], עס איז נישטא קיין אזא בחינה די שכינה [Shechinah: Divine Presence] איז דא אלס בחינות.
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ?
דער רמב”ם’ס ענטפער: עס איז א נברא
איך זאג שוין אז ס’איז נישט קיין MISTAKE וויאזוי זיי פארשטייען עס, דאס איז שוין פרטים [pratim: details] מ’קען זיך דא קריגן.
וואס אונז זאגן אמת’דיג איז אז אלעס איז פיינע ווערטער אבער אונז האלטן אז ענקערע קינדער דינען דעם יוזל [Yozel: derogatory term for Jesus] און דינען נישט דעם אייבערשטן, אזוי האלטן אונז.
מ’קען זאגן פון היינט ביז מארגן אז אלעס איז איינס, קיינער פארשטייט דאס נישט, דער רמב”ם זאגט דאס נישט, אפשר די גרויסע חכמים [chachamim: sages] פארשטייען, אפשר די מלאכים [malachim: angels] פארשטייען עס.
אפשר פארשטייען די מלאכים און אויך נישט, איך מיין ס’איז צו טיף!
די קינדער זיכער פארשטייען עס נישט. די קינדער דינען א מענטש, א נברא [nivra: created being].
דאס איז דער פאקט, דאס איז אמת, true. וואס דינט א קריסט? ער דינט א נברא.
In the end, ער זאגט, עס פרעגן די גלחים [galochim: priests], מען דארף מסביר זיין [mesbir zayn: to explain]. עס מיינט יא, עס מיינט נישט, ס’איז א בחינה, ס’איז אראפ, ס’איז ארויף.
In reality דאס דינט ער. אונזערע אידן זאגן, אונז גייען זיך אקשנ’ען מיט מסירות נפש [mesirut nefesh: self-sacrifice], כדי [kedei: in order that] אז די קינדער זאלן, ווען מ’פרעגן וועלכע וויפיל געטער איז דא, זאלן זאגן איינס. That’s all. פאר דעם אויפטון.
נישט זאגן איינס וואס איז דריי, וואס איז בחינות. פארדעם, פארדעם, right?
חוץ נאך וואס ס’איז שטותים [shtuyot: nonsense], איך גיי נישט אריין אין דעם, יעדע עבודה זרה מישט זיך אריין אמאל שטותים מיט לאקשן [lokshen: noodles — Yiddish idiom for nonsense], דעמענטס [elements], צווייפלס [doubts]. דאס איז דאך נישט דער עיקר [ikar: essence]. דער עיקר איז נאר די זאך.
און לכבוד דעם זענען מיר אידן. דאס איז געווען משה רבינו’ס חידוש ביי יציאת מצרים, מיינען דער אייבערשטער האט געשיקט משה.
עס איז א ריזיגע זאך. ס’איז א גרויסע חילוק.
יעדע פיצי פיצי זאך אין שורש [shoresh: root] האט א ריזיגע תוצאה [totzaah: result] שפעטער.
אמת, אמת, מ’קען זאגן דאס. ס’איז נישט א fundamental זאך. אפילו א משל [mashal: parable] אנדערש, קען זיין, קען זיין, קען זיין אן אנדערע זאך.
דער פונדאמענטאלער חילוק: די ריכטונג פון חינוך
Yeah, אבער דארפסט פארשטיין, ס’איז נישט פשט אז אונז רעדן זיך איין אז אונזערע קינדער פארשטייען די גאנצע אמת וויאזוי ס’איז.
ס’איז דא איין גרויסע חילוק. אז וויאזוי מ’האט אראפגעברענגט די מעשה [ma’aseh: deed/story] פון דעם גרויסן באשעפער צו פארשטיין אויף א קליינע level.
מען קען נאך דערויף האבן טענות [te’anot: claims/arguments], אז וואס איז דאס, די סתירה [stirah: contradiction] קען מען פארשטיין. אבער דאך פארשטייט מען גארנישט, מ’קען נאר זאגן.
שאלה: וועגן די בחינות אין קבלה
תלמיד: וואס מיינסטו?
מגיד שיעור: דאס איז נאך א reason, איך האב נישט געזאגט, דאס איז נאך א טענה ביי עבודה זרה, איך קען דאך נישט זאגן אלע טענות אויף איינמאל.
מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] האבן מיר א solution פאר יענע טענה, ווען אונז מאכן אויך געוויסע משלים [meshalim: parables], אבער אונז אקשנ’ען זיך זייער שטארק צו זאגן אז ס’איז נאר א משל.
זיי אקשנ’ען זיך נישט אזוי שטארק. דאס איז די חילוק, יא?
דער רשב”ש’ס קושיא: דריי קעגן צען
איך האב א סאך חברים [chaverim: friends] וואס מוטשען זיך אלעמאל, וואס איז די חילוק אין קבלה, אידן האבן דאך אויך.
דער רשב”ש [Rashbash: R. Shlomo ben Shimon Duran] האט שוין איינמאל געזאגט, יא, אז די גוים גלייבן אין דריי און אונז גלייבן אין צען, וואס איז די גרויסע חילוק? יא?
קען זיין די קשיא, right? קען זיין א תירוץ.
יא, דער רשב”ש ברענגט אז איינער האט געזאגט פאר איינעם פון די מקובלים [mekubalim: Kabbalists], אז די גוים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית [ma’aminim hashalosh v’atem ma’aminim ha’asirit: believe in the three and you believe in the ten]. איינער האט געזאגט אז ס’איז אמת’דיג גלייך, זיי זאגן אויך אז ס’איז אמת’דיג גלייך.
So, ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין תורת הקבלה [Torat haKabbalah: Kabbalistic teachings] עפ”י עומק [al pi omek: according to depth] אין אלע מיני זאכן.
דער אמת’דיגער חילוק: וואס מען זאגט די קינדער
דער בעיסיק חילוק אין די רעאליטי איז אזוי, אז ביי די אידן זאגט מען פאר די קינדער עס איז איין גאט, נאכדעם זאגט מען פאר די גרויסע מקובלים וואס זיי זאגן צולאות [tzelaot: unclear term] אז דא זענען צען.
ביי די גוים זאגט מען פאר די קינדער אז דא זענען דריי. נאכדעם די גרויסע חכמים ווייסן אז עס איז איינס. פארשטייסטו דעם חילוק?
מען זאגט… מען זאגט אז עס איז דא דריי. רייט, רייט. ס’איז דער ריזיגער חילוק אין די חינוך [chinuch: education].
דער עיקר חילוק פון אידישקייט מיט גוישקייט, אפילו ביי עבודה זרה, די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], זיי האבן אויך געזאגט ‘כדלה לעילא’ [kidlah le’eila: as mentioned above], אבער דאס זאגן די חכמים, וואס זאגן דאס? די פשוט’ע מענטשן האבן געוואוסט וויפיל געטער עס איז דא, פינף און צוואנציג, ווייסטו, זעקס הונדערט, דאס ווייסט א נארמאלער מענטש. א חכם זאגט יא, אלעס איז נאר בחינות פון איין זאך.
וואס זאגט א איד? אונז מאכן פונקט פארקערט, פאר די קינדער זאגט מען עס איז נאר דא איינס, זאלסט וויסן וויפיל בחינות, וויפיל כוחות עס זענען דא, אה, דענק אבאוט איט, פיגור איט אוט. דאס איז דער גאנצער חילוק.
דאס איז וואס דער רמב”ם איז מסביר וועגן משה רבינו. דער חידוש פון משה רבינו איז נישט געווען ‘אנכי ה’ אלקיך’ [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God]. דאס איז א מצוה [mitzvah: commandment] אמת, ס’איז דא א מצוה ‘אנכי ה’ אלקיך’ אליין, אבער די גאנצע זאך איז אנצוקומען צו דעם.
די דריי לעוועלס פון “לא יהיה לך”
אבער דער חילוק איז אמת’דיג ‘לא יהיה לך’ [Lo yihyeh lecha: You shall have no (other gods)], נישט ‘לא אלהיך’ [Lo Elohecha], ‘לא יהיה לך’ דאס איז אפשר אויך א פשוט’ע ‘לא תעשה לך’ [Lo ta’aseh lecha: You shall not make for yourself].
יא, דריטע לעוועל, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה [pesel v’chol temunah: graven image and any likeness] וכל כיוצא בזה [v’chol kayotza bazeh: and all similar things], ווייל אפשר האסטו אמאל געוואלט מאכן עבודה זרה פארטי, יא? פארשטייסטו דעם חומש [chumash: the Five Books of Moses], אמת? זאלסטו נישט מאכן קיין שידוך [shidduch: marriage match] מיט זיי.
ס’איז דא א נפקא מינה [nafka minah: practical difference], אבער א סאך אידן האבן געטענה’ט אז עס איז דא געוויסע חסידות [Chasidut: Hasidic movements] און זאכן וואס זיי רעדן צו פיל צו זייערע רבי’ס, און מען האט כמעט [kimat: almost] געמאכט אים כמעט א גאט, און נאכדעם זאגן מיר זיי, אבער עס איז דאך נאר א בחינה, עס שטייט טאקע, עס איז אמת, אבער וואס גייט דיין קינד טראכטן? עבודה זרה איז אויך אט אמת.
די עיקר פון אידישקייט: וואס מ’זאגט די קינדער
די עיקר אידישקייט איז וואס מ’זאגט פאר די קינדער, נישט וואס מ’טראכט אמת’דיג. וואס מ’טראכט אמת’דיג איז תורה עמוקה [Torah amukah: deep Torah], יעדע זאך איז דא בחינות און מעלות [ma’alot: levels] און בחינות. עס קען זיין, איך ווייס נישט וואס איז די הלכה למעשה [halachah lema’aseh: practical law], איך זאג נאר אן איידיע [idea].
עניוועי [anyway], דעיס איז דער פשט פון יציאת מצרים אדער דער רמב”ם.
סיום: נאך צוויי פשטים צו קומען
שוין, מען דארף נאר זאגן נאך צוויי פשטים, אי”ה [im yirtzeh Hashem: God willing] נעקסטע וואך זאגן מיר אלעס נאך איין פשט, ווייס איך נישט. ביי די סדר [Seder: Passover Seder] וועלן מיר זאגן די דריטע פשט.
דאס איז די נקודה [nekudah: point].
סיכום השיעור 📋
Argument Flow Summary: The Meaning of Yetziat Mitzrayim and Jewish Identity
—
1. Opening & Framing: The Central Problem
The lecture addresses a problem that has been long in the making. Some listeners have already heard parts of a series on Hilkhot Avodah Zarah, Chapter 1. There is a possible connection to the division of *middot* (character traits) and Pesach, but that remains unworked-out and is set aside.
—
2. God’s Self-Identification Through Yetziat Mitzrayim
Throughout Tanakh, when God identifies Himself, He consistently says: *”I am the Lord your God who took you out of Egypt”* (“Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim”). The Zohar counts fifty mentions, but the actual occurrences are far more — one must *cut down* to reach fifty, not add. This pattern runs through Chumash, Nevi’im, and beyond.
Conclusion: The God of the Jews is defined as the God who took them out of Egypt. Yetziat Mitzrayim is the foundational self-identification of God in the Jewish textual tradition.
—
3. The Problem: Jews Today Are “Jews of Matan Torah,” Not “Jews of Yetziat Mitzrayim”
Despite this overwhelming textual evidence, in lived Jewish experience, most Jews identify primarily with Matan Torah (the giving of the Torah), not with Yetziat Mitzrayim.
– When asked “What is a Jew?” people say: “We believe God gave us the Torah.”
– They do not say: “We believe God took us out of Egypt.”
– When asked “Why do you keep mitzvot / grow peyot / daven?” — people answer: “Because it’s a mitzvah (from Torah).” Nobody says: “To remember Yetziat Mitzrayim.”
– Even when a mitzvah is explicitly *zekher l’yetziat Mitzrayim*, the operative framework is still the *mitzvah system* — i.e., Torah — not the Exodus experience itself.
Formulation: “We are Jews of Matan Torah, not Jews of Yetziat Mitzrayim.” Matan Torah = Shavuot; Yetziat Mitzrayim = Pesach — these are different focal points with different implications.
[Side Digression: The Rambam and Proof]
The Rambam’s position regarding Ma’amad Har Sinai as proof, and the Kuzari’s similar argument, are acknowledged as valid discussions. However, the question of *proof* (“How do you know?”) is not the interest here. The focus is on the lived meaning and functional role of Yetziat Mitzrayim vs. Matan Torah. The Rambam is “a bit guilty” of contributing to the Matan Torah–centered orientation. He draws a deeper distinction between Yetziat Mitzrayim (witnessed by 600,000 but not in the same direct revelatory mode) and Matan Torah — but the real difference is deeper than the standard reading.
—
4. The Nevi’im Show Yetziat Mitzrayim *Was* Once a Living Force
In the prophetic literature (Yirmiyahu, Shmuel, Tehillim/Asaf’s psalm “Ha’azina ami torati,” etc.), the Exodus narrative functioned as a living motivational force:
– The prophets rebuked Israel by invoking: “God took you out of Egypt — why don’t you serve Him? Where is your *hakarat ha-tov*?”
– This rhetoric made sense to the people; it was their lived story, their *mesorah* to their children, their explanation for how they came to live in Eretz Yisrael.
But today this rhetoric does not work. Telling a yeshiva student struggling with his yetzer hara, “But God took you out of Egypt!” would not be effective. It is no longer a living *orot la-avodat Hashem* (a light/energy for serving God).
—
5. Historical Turning Point: When Did Yetziat Mitzrayim Lose Its Living Force?
This shift is very old — going back to the beginning of Bayit Sheni (Second Temple period), possibly connected to the era of Abaye and Rava or earlier.
Textual support: Yirmiyahu 23:7–8 states: *”It shall no longer be said ‘As the Lord lives who brought up Israel from Egypt,’ but rather ‘who brought up Israel from the land of the north…'”* — This prophetic statement itself signals the displacement of Yetziat Mitzrayim as the primary reference point.
Bold claim: The prophecy that Yetziat Mitzrayim will become *batel* (nullified/secondary) has already been fulfilled. Even when we still mention it (as a mitzvah obligation), we mean other things by it — it functions as a *tafel* (secondary element), not the *ikkar* (primary).
—
6. Two Replacement Narratives After the Nullification of the Exodus-Based Covenant
What replaced Yetziat Mitzrayim as the living core?
Version A: “Who Brought Them Up from the Land of the North”
This refers to the return from Babylonian exile. It functioned as a replacement narrative during or after the Second Temple period. People would cite this verse, tell their children on Pesach about a *second* redemption. But this was acknowledged as a *lesser* redemption (“b’dieved” — after the fact, not ideal). It worked, Jews survived, the covenant’s conditions carried over. However, this version too had a limited shelf life — it applied only until the next exile or the ultimate redemption.
Version B: “Kibluhu me’ahavah” — They Accepted It Out of Love (Purim)
This is the Talmudic teaching that during the Purim story, the Jews re-accepted the Torah voluntarily, out of love. This is not a “Purim Torah” (a joke teaching) — it is deeply serious and historically descriptive.
Key philosophical claim: The reason a Jew keeps the Torah *today* is ultimately rooted in Purim, not Sinai. At Sinai, acceptance was coerced (“He held the mountain over them”). At Purim, Jews recognized that the Torah is good — intrinsically valuable.
Distinction between “true” and “good”: Truth (*emes*) is one thing, but goodness (*tov*) is even more. Love (*ahavah*) comes from recognizing goodness. Rashi says “me’ahavat ha-nes” (from love of the miracle), but the deeper meaning is: they recognized the Torah’s inherent goodness.
This marks a paradigm shift: Torah becomes more central than the Exodus. Chazal’s literature reflects this — there are vastly more midrashim praising Torah’s value than discussing the Exodus itself.
—
7. The New Definition of a Jew: Torah-Centered Identity
A Jew is now defined as someone who walks with the Torah, loves the Torah, and is loved by the Torah — whether the acceptance is from love or awe. The older identity — “we are the generation taken out of Egypt, so we have a deal with God” — has been replaced.
[Side Digression: Analysis of the First Blessing of the Amidah (Birkat Avot)]
The opening blessing of the Shemoneh Esreh functions as an “introduction to God” — what does a Jew say about who God is when standing before Him?
– “God of Abraham, Isaac, and Jacob” — connection to ancestral tradition/mesorah.
– “Ha-El ha-Gadol ha-Gibor v’ha-Nora, El Elyon” — God as Creator; the second blessing elaborates on nature (rain, wind, etc.), meaning roughly “Master/Creator of all” (*Koneh ha-kol*).
– “Meivi Go’el livnei v’neihem” — God as the one who brings the redeemer (Mashiach).
How does Mashiach enter the very first blessing? This is significant — redemption is presented as a core identifying feature of the Jewish God, not a peripheral belief.
[Side Digression: The Chatam Sofer’s Question — Is Belief in Mashiach an “Ikkar”?]
The Chatam Sofer asks: If God hypothetically did *not* bring Mashiach, would Jews be exempt from Judaism? His answer: Belief in Mashiach is not an independent *ikkar* in the sense that Judaism couldn’t exist without it. A Jew must believe everything in the Torah (including Mashiach), but it’s not a standalone foundational principle. This reflects a Torah-centered Jewish mindset: the Torah is inherently obligatory and good; Mashiach is part of Torah but not the structural foundation.
Textual note: Some scholars (*chokerim*) argue that certain parts of this liturgical passage are later additions not found in older versions (*nuschaot*).
—
8. Two Types of Jews — The Core Distinction Crystallized
| | Torah-Centered Jew | Exodus-Centered Jew |
|—|—|—|
| Basis of identity | Torah is intrinsically good | God’s historical acts of redemption |
| Mashiach | Important but not structurally essential | Absolutely essential — without it, the whole system collapses |
| Abraham’s precedent | Abraham had Torah *before* the Exodus — Torah precedes and transcends it | The specific Jewish story *begins* with the Exodus |
| Crisis in exile | Torah remains good regardless | If redemption doesn’t come, there’s a fundamental problem |
The Exodus-centered Jew cannot do without Mashiach. For this Jew, the entire relationship with God is transactional/historical: God took us out of Egypt, will give us the Land, and will redeem us again. If that redemption doesn’t come, there’s a crisis of faith. This Jew’s God is defined by “Ehyeh asher Ehyeh” — “I will take you out of Egypt [and its future equivalents].”
The *Edah Hachareidit* (ultra-Orthodox anti-Zionist community) exemplifies the Exodus-centered Jew: “I want the *old* [covenant] back — who will take us out of exile?” If the old redemptive pattern has ended, they insist on waiting for its restoration rather than accepting a new framework.
The painful question this Exodus-centered Jew must face: “But meanwhile God is tormenting us, meanwhile He makes Holocausts, meanwhile our people perish…” — the theological crisis of a redemption-based faith confronting unredeemed suffering.
—
9. The Exodus-Centered Jew’s Response: “Ani Ma’amin Ba-Geulah”
If the specific Jewish covenant (belonging to Abraham, Isaac, Jacob, the whole story) has ended, one might need to create a new one. But the Exodus-centered Jew rejects this: “I don’t make a new one — I want the old one. The old one is coming back!” God will take us out of exile. Even if one asks about suffering, the Holocaust, and the apparent absence of God — the answer is: “Ani ma’amin ba-geulah” (I believe in the redemption) — it will come back.
What Ordinary Jews Actually Believed
There is a distinction between yeshiva Jews and simpler/ordinary Jews (our grandmothers). Yeshiva people, when asked why they are Jewish, typically answer “the Torah.” But for most ordinary Jews, they believed in the Torah not because it says so in the Torah, but because God is going to bring Mashiach. The Torah’s authority was grounded in the promise of future redemption.
“Ani Ma’amin” — Why Mashiach Over Techiyat HaMetim?
A telling cultural fact: People sing “Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach” but nobody ever sings “Ani ma’amin b’techiyat ha-metim” (resurrection of the dead). Yet the Mishnah lists denial of resurrection as heresy, not denial of Mashiach’s coming. This shows that belief in Mashiach is existentially important to people in a way that resurrection is not — it sustains the living relationship with God.
The Chatam Sofer’s Point — Belief Builds the Relationship Only When Things Are Good
Believing things written in the Torah is important because it builds the *relationship* — but only when things are currently good. When things are good, one can say “who took us out of Egypt” and it resonates. But when things are not good, one needs the future-oriented dimension of redemption.
—
10. The Messianic Promise as the Operative Engine of Jewish Religious Life
The Pesach Seder Blessing as Evidence
After the *churban* (destruction of the Temple), the Tannaim added to the Pesach blessing: saying “Ga’al Yisrael” (who redeemed Israel) alone would be somewhat false — “a fake seder” — since we are still in exile. So they appended: “So too, Hashem our God… should bring us to other festivals and holidays” — a promise of future redemption. This reframes the Pesach seder: We don’t celebrate Pesach merely because God took us out of Egypt in the past, but because He is going to take us out again, just as the Jews in Egypt made their seder in anticipation of the coming exodus.
Rav Saadia Gaon’s Explanation
Rav Saadia Gaon asks why Yetziat Mitzrayim is so important and answers: because the Exodus demonstrates that God will redeem us from our current exile — “just as He did for our ancestors, so He will do for us.” The Exodus is a paradigm for future redemption from “our own Egypt.”
R’ Elazar HaKalir’s Piyyutim — Every Single Liturgical Poem Ends with Mashiach
R’ Elazar HaKalir wrote piyyutim (liturgical poems) for virtually every prayer occasion. Every single piyyut ends with Mashiach’s coming. HaKalir always asks “What is this relevant to me?” — and the answer is never simply “it’s a mitzvah.” The answer is always: Mashiach is coming. There is not a single piyyut whose conclusion (*kalos*) does not end with the coming of Mashiach.
[Side Digression: Shabbat Zachor Example]
Remembering Amalek — one might ask “what do you want from me?” For people historically, “it’s a mitzvah” was never the sufficient answer. The answer was always connected to Mashiach.
Midrash Tanchuma — Every Weekly Sermon Ended with Mashiach
Midrash Tanchuma (and related midrashic collections) record actual sermons delivered in synagogues. Every single weekly *drasha* ends with Mashiach’s coming — not generically, but showing from that week’s parsha how one can derive that Mashiach will come.
[Side Digression: The Printing Problem of Midrash Tanchuma]
The Midrash Tanchuma was “printed wrong” — it originated in Eretz Yisrael where the Torah was read on a three-year cycle. So sometimes the midrash comments on a seemingly random verse mid-parsha, because that’s where a different *kriah* (reading) began. Each reading unit ends with Mashiach, and when you understand the three-year cycle structure, you see this pattern clearly.
The Haftarah — Read Specifically to Proclaim Mashiach’s Coming
The Haftarah is read primarily to say that Mashiach is coming. The blessings on the Haftarah state this explicitly: “Ne’eman atah” — that He will redeem us; “Asher bachar b’nevi’im tovim” — “good prophets” meaning prophets who deliver *good* (comforting, redemptive) prophecies.
[Side Digression: “Good Prophets” vs. “Bad Prophets”]
“Good prophets” means those who prophesy good things (consolation and redemption). “Bad prophets” would be those whose harsh prophecies we don’t read as haftarot. Someone quipped: “Lucky that God didn’t find wicked prophets.” The connection between the weekly parsha and its haftarah is often tenuous — sometimes just a shared word or a *gematria*. The real point of the haftarah is the messianic content, not the parsha connection.
The Zohar on Galut and Mashiach (Parshat Shemot)
The Zohar in Parshat Shemot extensively discusses when Mashiach will come. R’ Shimon bar Yochai himself acknowledges that Mashiach is not coming quickly — there will be a long wait. The Zohar asks: what sustains Jews in this long exile? The answer: Jews come to the Beit Midrash every week and read the promises of salvation and consolation that God assured them would happen. The Zohar presents this not as *drush* (homiletics) but as describing reality — this is how Jewish survival in exile actually works.
Summary of This Approach (First *Shitah*)
This is all one coherent approach (*shitah*) to the Seder and to Pesach — everything we say points to the pattern that just as there was once Yetziat Mitzrayim, God will continue to take us out of exile. This is the kind of God we have.
—
11. The Kotzker Rebbe vs. the Kuzari Approach
A student of the Kotzker Rebbe said his inspiration (*hit’orerut*) for serving God comes from “Lift up your eyes on high and see who created these” (Isaiah 40:26) — i.e., from contemplating creation. The Kotzker Rebbe rejected this: that’s fine for a non-Jew too. A Jew needs inspiration from Yetziat Mitzrayim.
This connects to the Kuzari (Ma’amar Aleph): a Jew is not defined by *briyot ha-olam* (creatures of the world / creation) but by *asher yatzar* (the specific forming/redemptive act) — i.e., the particular historical relationship, not universal cosmology.
[Side Digression: The Ramban’s Disagreement and the Ibn Ezra’s Question]
– The Ramban held somewhat differently from this position.
– The Ibn Ezra brings R’ Yehuda HaLevi’s (Kuzari’s) question and offers a different answer: the whole point is to *train* the ability to make this declaration.
– A participant raises the question of what “asher hotzi’acha mi-Mitzrayim” actually means practically — “You came out of Egypt — what do you want to do about it? It doesn’t speak to me.”
– An honest admission: “I don’t know anyone for whom this actually speaks to them” in the way the Kuzari frames it. The creation-based approach (*briyot ha-olam*) is more intuitively accessible.
– A defense of the Kotzker is attempted: perhaps he means something different — *hashra’ah* (inspiration) for action, not just theological identification.
—
12. Transition: The “Third Way” and the Deeper Level
The Kotzker’s approach is acknowledged as legitimate (“yesh l’mi lismokh”), but a third path is introduced: the “melody of the future” (*maginat ha’atid*) — the idea that “what was, will be” (*mah she’haya hu she’yihyeh*). This approach reads the Exodus as a template for future redemption.
[Side Illustration: Isaiah’s Method]
The prophet Isaiah, throughout nearly his entire book, repeatedly invokes Yetziat Mitzrayim as a proof and model for the future redemption (*geulah ha’atidah*). He argues the future redemption will be similar — splitting of the sea, etc. — using the Exodus as a lens to understand what God will do again.
Critical pivot: Everything discussed so far — all the approaches to Yetziat Mitzrayim — remains on the level of pshat, the surface level, the world of action (*olam ha’asiyah*). There is a much deeper subject (*tifere noseh*) that must be addressed.
—
13. The “Simple Story” of the Exodus Laid Out and Critiqued
The basic narrative: We were in Egypt, someone took us out, at Matan Torah God identified Himself — “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeticha” — He’s the God who rescued you, so you owe Him obedience; if not, He’s angry.
Everyone understands this is a mashal (parable). God doesn’t literally get angry. The whole framing is *mugshom* (anthropomorphic/corporeal) and represents an extremely constricted, narrow way of understanding God. All deeper thinkers (*m’amikim*) across all schools agree that this simple reading is a very weak thing — fine for small children, for “v’higadeta l’vincha” (telling your child at the Seder), but it remains in the realm of *olam ha’asiyah* and doesn’t capture the real nature of God.
Two Deficiencies of the Simple Reading
1. Insufficient from God’s side (*mitzad ha’Eibershter*):
– It’s just one small act among God’s infinite reality. Creation of the world itself may be just one small thing God did (as the Tanya likes to say). Yetziat Mitzrayim is even smaller — one event for one people.
– It’s like calling someone a “father” based on a single act of rescue — a weak definition of fatherhood.
– It doesn’t reveal the *mahut* (essence) of God, doesn’t express what “God” truly means.
2. Insufficient from our side (*mitzad anu*):
– How long must one maintain *hakarat hatov* (gratitude) for the Exodus? A thousand years? Ten thousand? The world will end and you’re still thanking?
– What about converts (*gerim*) who weren’t at the Exodus? What do they owe?
– What about the prophetic vision (Zechariah, the Shemoneh Esreh prayer) that all nations should serve God? Which God will they serve — the one who took *us* out of Egypt? That means nothing to them.
[Side Digression: The Chovot HaLevavot]
In his *sha’ar* on *hakarat hatov*, the Chovot HaLevavot says one must thank God for His favors, and whoever received more favors must thank more. This is reductive — it shrinks the relationship with God to a gratitude ledger.
—
14. Transition to Deeper Approaches: Two Opposing Methods
To understand Yetziat Mitzrayim properly — more theologically, more essentially, speaking about God *correctly* — there are two opposite approaches (*mahalachim*), possibly three (with the Rambam occupying a middle or dual position — one reading on the pshat level, one on the sod level).
—
15. The Rambam’s Method: Pure Knowledge of God
The Rambam’s Core Position
The Rambam represents the highest approach in a specific sense: he was the thinker who cared about no attribute, no description, no characterization of God other than knowing God as He truly is.
– Everything else — God performing actions, doing favors — is good for *chinuch* (education), for children. It is not the truth.
– The truth is: one must know God Himself (*yedi’at Hashem*). This was the Rambam’s entire project.
– This is a “great chutzpah” — even saying God is *eino guf* (not corporeal) requires a thousand years of explanation. Then you must add: He has no attributes (*eino ba’al ta’arim*), and negate everything humans think they mean.
– Anything less than this pure knowledge may even constitute, in the Rambam’s view, actual idolatry (*avodah zarah*).
The Rambam’s Textual Evidence: Cutting the Pasuk
A striking textual observation: The Rambam makes *yedi’at Hashem* the first mitzvah (Yesodei HaTorah, chapter 1). His source verse is “Anochi Hashem Elokecha.” But every single time the Rambam quotes this verse in the context of this mitzvah, he cuts it off at “Anochi Hashem Elokecha” — deleting “asher hotzeticha me’eretz Mitzrayim” (who took you out of Egypt).
– The Rambam knew the full verse. In other contexts he quotes complete verses even when only part is relevant.
– But in the context of knowing who God is, he never once mentions Yetziat Mitzrayim.
– Throughout the entire first part of the Moreh Nevuchim (and much of the second), where he discusses understanding God’s nature using thousands of verses — Yetziat Mitzrayim is never mentioned.
The Rambam’s Preferred Prooftext: Ki Tisa (After the Golden Calf)
Instead of Yetziat Mitzrayim, the Rambam focuses on Parshat Ki Tisa — specifically the passage *after* the Golden Calf, where Moshe asks God: “Hodi’eni na et drakhekha” (show me Your ways) and “Har’eni na et kvodekha” (show me Your glory).
– This implies that until this point, Moshe himself didn’t fully know who God is.
– God’s response there never mentions Yetziat Mitzrayim.
—
16. The Thirteen Attributes of Mercy as the Replacement Revelation
Structural Parallel: The Thirteen Attributes and the Ten Commandments
The first two verses of the Ten Commandments contain almost all of the Thirteen Attributes of Mercy. The sequence runs from “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeiticha” through “Poked avon avos al banim” and continues through to the end of the Thirteen Attributes. However, in the middle, something different is substituted — where the Exodus narrative would appear, instead we find “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun” etc. The same structural endpoint (“lo yinakeh”) appears in both Ki Tisa and the Commandments.
Conclusion: The Thirteen Attributes are essentially the same framework as the opening of the Ten Commandments, but with a completely new content replacing the Exodus reference — a new interpretation of who God is.
The Rambam’s Central Thesis
The Rambam held that the passage of the Thirteen Attributes (the *parsha* in Ki Tisa) is the primary source in the Torah for understanding what God is. He extensively discussed Aristotle’s Nicomachean Ethics in connection with this, and virtually every word in those two chapters (of Moreh Nevuchim) received the Rambam’s interpretation. Moreh Nevuchim Part I is more or less a commentary on that parsha.
Moshe’s Question and God’s Answer — Without the Exodus
When Moshe himself asked the question “Who is God?” — and when angels ask the same question — Moshe was told “no man can see Me and live.” Yet God did tell him something: the Thirteen Attributes — “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun.” Critically, God said nothing about the Exodus from Egypt.
According to those who claim the Exodus is the central matter (*davar merkazi*) of Judaism, this is very strange. When God came to reveal Himself to Moshe, He did not say “I am the one who took you out of Egypt.” He did not invoke the plagues or the splitting of the sea. Instead, an entirely new revelation, a new type of *hasaga* (apprehension), was given.
Why the New Revelation Was Needed Specifically After the Golden Calf
The Golden Calf demonstrated that the Exodus framework itself had a problem. The people said about the calf: “These are your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt” (*eleh elohecha Yisrael asher he’elucha me’eretz Mitzrayim*). The calf was able to co-opt the very same Exodus language! There is nothing inherent in the Exodus narrative that logically prevents making a golden calf — the Exodus alone does not exclude idolatry. A certain mindset can build the calf using the same “asher he’elucha” framework. Both the true commandment and the idolatrous claim use the same “who brought you up” language.
Therefore, after the calf, the entire Exodus-based self-identification of God is set aside, and a completely new revelation comes — the Thirteen Attributes — representing a fundamentally different kind of knowledge of God.
What Is Absent from This New Revelation
This new revelation mentions neither the Exodus nor the Creation of heaven and earth.
[Side Digression: Creation in the Torah]
Creation of heaven and earth is almost never mentioned outside of Sefer Bereishis. The Torah barely speaks of the creation of the world beyond that. The Rambam similarly did not build his theology primarily on creation, because he held that even creation is a “very small” matter (in terms of theological significance).
—
17. The Rambam’s Deliberate Truncation of the Verse — Further Analysis
Whenever the Rambam cites the verse “Anochi Hashem Elokecha,” he cuts it off before “asher hotzeiticha me’eretz Mitzrayim” — the Exodus clause does not interest him for the purpose of defining the first commandment. Others have noted this: the Smag (Sefer Mitzvot Gadol) follows the Rambam in Sefer HaMitzvot but then goes further, bringing the Ramban’s view that the first commandment means more than just “there is a God” — it means He supervises (*mashgiach*), etc.
[Side Digression: The Satmar Rebbe’s Use of the Smag/Smak]
The Satmar Rebbe once gave a *drasha* at an assembly against the Zionists, arguing that from the Smag (or Smak) one can see that not believing in Zionism is the first principle — because the Smag extends the first commandment all the way to the first *galus* (exile). This works according to that *shita*, but the Rambam himself did not write it that way — the Rambam wrote only “Anochi Hashem Elokecha” without “asher hotzeiticha.”
—
18. The Rambam’s Positive Understanding of the Exodus — Hilchot Avodah Zarah Chapter 1
Does this mean the Rambam didn’t value the Exodus at all? No. The Rambam’s understanding of the Exodus is found in Hilchot Avodah Zarah, Chapter 1, which is the Rambam’s fulfillment of the Haggadah’s formula: “Originally our ancestors were idol worshippers, and now God has brought us close to His service.”
The Rambam explains there why the Exodus was necessary: “lada’as ki Ani Hashem Elokeichem” — to know that I am Hashem your God. The Exodus is not primarily about gratitude for a favor (taking us out, killing their firstborn, saving ours). Rather, the Exodus was a means of discovering better who God is — a cognitive/theological event, not merely a historical liberation.
[Side Digression: Printing Difficulties]
The printed editions of this chapter make it hard to study because they compress approximately 15 sections into just three, obscuring the structure.
—
19. The Rambam’s Account of Idolatry — The Core Problem
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah Ch. 1 lays out the fundamental problem:
– Everyone originally knew about God — Adam HaRishon knew.
– But there is a deep problem: God created and initiated everything, He is the First Cause. However, God does not run the world directly in any visible way. There is nothing in the world one can point to and say “God did that directly” — perhaps a miracle, but even miracles require careful analysis.
The causal chain: Why does it rain? Because there are clouds. Why clouds? Because it’s winter. Why is winter different? Because the sun is farther away. Why is the sun farther? Because of the celestial spheres (*galgalim*). What moves the spheres? Angels. And so on upward.
Everything is true simultaneously: It is true that God made everything, but it is also true that the world operates through intermediate forces (*kochos*). The Rambam says God is called “Elohei ha’Elohim” — the God of gods. What does “Elohim” mean here? Not idols — it means angels, forces, the powers that run the sun every day. It is a great *chiddush* (novelty) to be the God of the angels, because there is a very reasonable argument (the argument of Nimrod, or of the generation of Enosh) that one should serve/honor these intermediate forces, since they are the ones actually running things.
The Logic of Idolatry
The world is run by multiple layers of forces (*olamos*). We are in the lowest world, with almost no control. Above us are higher powers that govern us. If one wants things to go well, one must appeal to them — they are God’s agents (*sheluchim*), but they are the practical reality.
Prayer, sacrifices, giving honor — all of these naturally gravitate toward the intermediate forces, because they are the ones visibly operating. This is the entire subject (*noseh*) of idolatry: it is not irrational — it follows from the observable structure of the world.
[Side Digression: The Ramban’s View and the Nature of Idolatrous Forces]
The Ramban explains that one actually does receive power from these forces (unlike praying to a virus, which does nothing). The Rambam understood the celestial forces as genuinely active — they actually do things — unlike a dead idol (*alil*) which does nothing. The stars, in the Rambam’s understanding, genuinely run the world (astrology is wrong only because it is the wrong *method* of understanding the stars, not because the stars lack influence).
However, whether the Ramban’s framework is exactly the same as the Rambam’s remains uncertain. This is a deep inquiry (*chakirah amukah*) — one must account for the entire Kabbalistic framework as well. The matter is flagged as unresolved.
Key distinction: The Rambam’s understanding of star-worship is not the same as worshipping a dead idol. The stars/angels actually do things — they are real forces. The Rambam’s point is precisely that this makes idolatry a serious intellectual temptation, not mere foolishness.
—
20. Clarifying the Nature of Intermediate Powers
The Rambam’s understanding of the intermediate forces (שרים/מלאכים) is not like worshipping a dead rock. These forces are real agents — they act, they have genuine existence and power. The Rambam explicitly states in Shemoneh Perakim that angels have free will (בחירה), though with one crucial difference from humans: they can only choose good, never evil. This parallels how God has free will yet cannot do evil.
[Brief Side Digression: The Meaning of “Ratzon” (Will)]
Our assumption that will requires the ability to choose evil is challenged by the fact that God has will yet cannot choose evil. This was discussed in a previous shiur and is not elaborated further here.
The Governor Analogy
The Rambam himself brings the analogy: God is like a king who governs through a governor (שליח). The governor is not the ultimate authority — the king can always override him — but under normal circumstances, the governor makes decisions independently. This is how the intermediate forces (מלאכים, כוכבים) operate in the world. They are genuine decision-makers within a delegated framework, more like two people interacting than like a mechanical force.
—
21. Knowing God Exists Beyond the Intermediate Powers Is Itself a Profound Achievement
Given this layered system of powers, even recognizing that there is a God above all these forces is an enormous intellectual feat (*chiddush*). Abraham’s journey is paradigmatic:
– An ordinary person sees only the immediate — his father Terach “runs the world”
– A slightly wiser person realizes the sun has greater power than any human — this is already a level of science/knowledge
– A deeper thinker grasps the entire astronomical system and realizes it cannot be self-generating — there must be a greater cause
– Key insight: That “greater cause” is not yet God — according to the Rambam, it’s an angel. One must then investigate the entire world of angels, understand how it works, and then realize that even *that* is insufficient — there must be something higher still. Only *then* does one arrive at God.
– The Kabbalists add further layers: what you think is God may only be a sefirah, and one must understand the entire system of sefirot, and even beyond that there is yet another level (Ein Sof).
This is a natural progression of understanding (*mהלך השגה*) — most people never complete it.
The Rambam’s “Aino Guf” Means Far More Than People Think
“God is not a body” doesn’t merely mean God isn’t a human — nobody ever thought that literally. It means God is not the universe, not the first sphere, not any single force. Even an angel is “not a body.” Reaching the understanding of what God truly is requires centuries of intellectual work.
—
22. The Logic of Dor Enosh Was Not Foolish
The generation of Enosh reasoned: “the king sits in his palace, only the great sages understand that a king exists; I deal with the traffic policeman who gives me tickets” — this is actually a reasonable argument. The Rambam calls it foolishness (שטות) but does not explain why it’s foolishness. The Ramban provides an explanation; the Rambam does not. This is identified as a major unresolved problem.
—
23. The Great Sages and the Cyclical Tragedy
There were always great sages (Chanoch, Metushelach, Noach, and among non-Jews — Aristotle, etc.) who understood the full picture: that all intermediate forces are servants (עבדים), that God is the ultimate source of everything. For them, the primary service of God was knowledge — knowing that “there exists” (שיש שם) — the first commandment.
The Recurring Cycle
Two levels of people always existed:
1. The masses (המון עם) — they think the idol literally is God
2. The slightly educated — they learn that the idol symbolizes the stars, and are satisfied with this explanation. This explanation is not false — but it is incomplete.
The recurring cycle:
– A great sage figures out the full truth
– He cannot transmit it effectively to the next generation
– Within a few generations, knowledge degrades back to worshipping intermediate forces
– A new sage must spend “500 years” rediscovering what was already known
– The Rambam states: “The Rock of the universe — no one in the world recognized Him” — this is the reality of a revolving cycle (*galgal ha-chozer*)
—
24. Abraham’s Unique Achievement
The Rambam says Abraham did not learn from Shem and Ever (despite other midrashim saying he did). Possible reasons:
– Perhaps one must arrive at this understanding independently
– Perhaps Abraham simply couldn’t find a teacher — if most of the world, even the wise, were “fooled” about the basic truth, finding the right sage would require extraordinary fortune
– The Raavad already cites contradictory midrashim against the Rambam’s account
The deeper point: The answer to “who created the world?” is readily available — “an angel.” Most people would be satisfied with that answer. Abraham’s greatness was pushing further: “Who created the angel?” — and this requires far deeper investigation.
This was the drama and reality of the world until Abraham: a constant cycle where truth was discovered, lost, rediscovered, and lost again. This remains the ongoing situation of the world — arriving at genuine knowledge of God is extraordinarily difficult, and most people, even intelligent ones, stop short at intermediate explanations.
—
25. Abraham’s Two Revolutionary Innovations
Abraham is called “the God of Abraham” (*Elokei Avraham*) precisely because he discovered something genuinely new. His innovation was not merely intellectual — he proposed two practical solutions to the structural problem of forgetting God:
Innovation #1: The Prohibition of Idolatry (עבודה זרה)
– Before Abraham, there was no prohibition against idolatry. The wise person who served intermediary forces had a legitimate calculation — he knew God was above them. There was nothing formally wrong with what he did.
– Abraham’s insight: Even if the original practitioner (like Enosh) had correct intentions, the system inevitably causes forgetting within a few generations. He tells Enosh, in effect: “You’re righteous, you do everything correctly, but you make one mistake — your system causes every fourth person to forget the whole matter, and within another generation people know only the forces/powers and not the Supreme Being at all.”
– Abraham’s solution: Completely prohibit idolatry — not just the worship itself, but all its accessories, customs, temples, cities where it’s practiced, buying from its merchants. He created hundreds of commandments and fences (*gederim*) around the burial of idolatry.
Key redefinition of idolatry: עבודה זרה does not necessarily mean worshipping “another god” — it means worshipping any intermediary force between you and God, even one that genuinely exists and is not truly separate from God. Abraham declared this forbidden nonetheless.
– Some of the prohibited practices were indeed foolish (*shtuyot*), but some were not inherently foolish at the basic level — yet all were prohibited regardless.
– Abraham himself approached this with *chesed* (kindness/persuasion), but Moses later escalated: anyone who touches idolatry is subject to the death penalty, no discussion, whether willing or not.
Innovation #2: Direct Worship of God (עבודה לה’)
– Before Abraham, people knew about God but did not serve God directly. All worship/service was directed at intermediary forces.
– Abraham introduced the radical idea of performing worship — sacrifices, prayers, songs of praise — directed at the First Cause Himself.
– He built an altar “to God” (*la-Hashem*) — the Torah records this as the first altar explicitly dedicated to God.
The pedagogical mechanism: The genius of this system is that it creates a mechanism of remembrance (*zekhirah*). When a child asks “Father, for whom are you making this sacrifice?” the father answers: “Not for this star, not for that star — that is idolatry, punishable by death. I make this sacrifice for God Himself.” The child asks: “What does God get from a sacrifice?” The answer: “*nachat ruach lefanai she’amarti v’na’aseh retzoni*” — satisfaction that His will was fulfilled.
The paradox: While Abraham prohibited all idolatrous practices, he simultaneously adopted certain forms from those very practices (temples, sacrifices, prayers, liturgical orders) — but redirected them toward God alone. The declaration “*l’shem isheh rei’ach nicho’ach la-Hashem*” (for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God) is what transforms the act.
[Side Digression: The Rambam’s Problem with Pre-Abrahamic Sacrifices]
If the Rambam says sacrifices were instituted as a counter to idolatry, what about Adam’s sacrifices mentioned in Midrash? The Torah text itself doesn’t mention Adam making sacrifices (only Midrash does). This is acknowledged as “a good question” but left unresolved.
—
26. The Transmission from Abraham Through the Patriarchs
Abraham’s innovations were not prophetic commands or written law — the Rambam says Abraham did not receive these as formal commandments. Rather, Abraham determined this was the right thing to do, and the practice was adopted. Isaac and Jacob continued the practice. Abraham himself agreed that the tribe of Levi should be appointed (*memuneh*) over divine service and teaching.
—
27. The Crisis in Egypt
The system broke down when the Israelites went to Egypt:
– The Levites remembered — they sat and learned and maintained the truth.
– Most other Jews forgot — because there was still no formal law (*Torah*), no binding legal system. The Abrahamic tradition was a custom (*minhag*), not a commandment (*mitzvah*). Someone who served idolatry faced no punishment.
[Side Digression: Joseph and Egyptian Religion]
– Joseph spoke to Pharaoh about “God” (*Elokim*), but what did Pharaoh understand by that word? Pharaoh understood it as referring to some intermediary deity — “elohim acherim” — some powerful force, essentially another “deity” in the pagan framework, not the Supreme Being.
– Joseph himself may have participated in Egyptian religious customs “for the sake of peace” (*mipnei darkhei shalom*), since there was no formal prohibition yet. Before Moses, this was permissible.
– Even Jacob — despite being a patriarch — the situation was complicated. Perhaps outside the Land of Israel different rules applied. Multiple Midrashic traditions and the complexity of the matter are acknowledged.
The Normal Social Dynamic
The principle “*azla l’karta azla b’nimusa*” — when you go to a city, follow its customs — meant it was natural and even considered proper for the Israelites in Egypt to participate in local religious festivals. Being a bad neighbor was socially unacceptable.
Moses’ revolution was declaring “*u-v’khol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim*” — God will execute judgment on all the gods of Egypt. The idea that you should not participate in your neighbors’ religious practices, even at the cost of social friction, was a radical innovation.
The Structural Problem Persists
The Rambam presents the situation sharply — the Jews served idolatry in Egypt. Some Midrashim agree, as do verses in Ezekiel. This is debated, and some want to defend (*melameid zekhut*) the Jews, but the core point stands even in a more charitable reading: as long as the prohibition was merely a pious custom (*middat chasidut*) rather than binding law, it could not prevent the masses from forgetting. The structural flaw identified at the beginning — that without formal, enforceable law, knowledge of God inevitably erodes — reasserted itself in Egypt.
—
28. Moses’ Mission: Restoration and Systematization of Abraham’s Insight
The Core Problem Was Systemic, Not Individual
The problem of idolatry was never that *no one* served God — there were always righteous individuals (e.g., the tribe of Levi) who maintained truth. The real problem was that this remained a matter of private family custom (“minhag avoseinu”), not a universal law or system. As long as the entire surrounding world served idols, knowledge of God gradually eroded. The fact was that the world had collectively forgotten God.
Moses’ Innovation = The Meaning of the Exodus
Moses came at the time of the Exodus with a tremendous chiddush: he brought back Abraham’s original teaching that one must not serve idolatry, and he added that this is now a mitzvah (commandment) — i.e., it became formalized as law, not merely personal conviction.
The Exodus and Matan Torah are conceptually linked. Though the Torah was given later at Sinai, in this sense “Matan Torah” *is* “Yetziat Mitzrayim” — the Exodus is the moment this project begins.
—
29. The Rambam’s Interpretation of “Mah Shemo” (What Is His Name?) — Exodus 3:13
The Rambam explains Moses’ question to God at length. Moses asks: “When they ask me ‘What is His name?’ — what shall I say?”
Simply stating a name is meaningless — you can call God any name and it proves nothing. The real issue was twofold:
– Problem 1: Who says God sent you? (This could perhaps be resolved by a miracle/sign.)
– Problem 2 (the deeper problem): “Mi Hashem?” — Who says there *is* a God at all?
Important qualification: The Jews were *not* atheists (*apikorsim*). Rather, they were idolaters: they believed in various intermediate forces (angels, stars, constellations) but had lost awareness of the one, primary God who stands behind everything. The problem was that living within the normal order of the world, it is very difficult to speak about “Ehyeh Asher Ehyeh” (I Am That I Am).
“Ehyeh Asher Ehyeh” as a Compressed Proof of God’s Existence
The Rambam interprets “Ehyeh Asher Ehyeh” (following Rav Saadia Gaon) as meaning “the Necessary Existent” (*mechuyav ha-metzi’ut*) — “the One who exists by virtue of His own existence.” This was not merely a name but a condensed philosophical argument, a brief version of the “Gate of Unity” (*Sha’ar HaYichud*) — adapted to the people’s level of understanding.
The point was not to add *another god* to Egypt’s already full pantheon. Egypt had plenty of gods. What was missing was the concept of God’s absolute unity — a being of an entirely *different category* from all specific deities (who represent particular forces of nature, specific constellations, etc.). Moses had to convey something that is prior to all definitions and categories.
> ### [Side Digression: Classroom Exchange on Simplicity]
> A student raises a question about whether this insight seems too simple. The response: it seems simple *now* only because someone once taught it. Before it was articulated, no one grasped it — just as one can see thousands of idols in India today and it “occurs to no one.” Many basic discoveries seem obvious only after they are first revealed. “Ehyeh Asher Ehyeh” was such a moment of revelation — profoundly simple on the surface, but deep in true understanding.
—
30. Moses’ Two Practical Commandments in Egypt: Pesach and Milah
Beyond the intellectual teaching, Moses also gave the Jews practical commandments even before Sinai. The Midrash identifies two mitzvot given in Egypt as a “merit” (*zekhut*) for the Exodus:
a) Korban Pesach (the Paschal Lamb) = Destruction of Idolatry
The Rambam explains that the Egyptians worshipped the lamb (the ram/Aries being the head of the zodiacal signs, the greatest celestial force). Slaughtering the lamb was an act of shattering idolatry — physically destroying the object of Egyptian worship. This is one of the Rambam’s major proofs that sacrifices (*korbanot*) in general are connected to anti-idolatry. He cites earlier sources (Targum and others) for this reading. Some of the sacrifice is burned (destroying the “shell”/*klipah* of idolatry) and some is eaten (as a korban to God) — both dimensions are present.
b) Brit Milah (Circumcision) = Positive Service of God (Avodat Hashem)
The Rambam himself states that one reason for circumcision is that it serves as a sign in the flesh of belief in God — a marker identifying the believers. Abraham had already instituted this; Moses formalized it as a commandment. This is based more on a *drasha* (homiletical reading) than the plain text of the narrative.
Structural pairing: Pesach = the *negative* dimension (breaking idolatry); Milah = the *positive* dimension (establishing service of God). Together they constitute Moses’ complete program.
—
31. The Rambam’s Grand Thesis: The True Meaning of the Exodus
The Rambam’s overall interpretation of Yetziat Mitzrayim:
– The objective of the Exodus was not merely physical liberation from slavery.
– It was the establishment of a system to break idolatry and institute the worship of the one God.
– “Egypt” can be understood both literally and metaphorically: Egypt was the epicenter of idolatry (the world of stars, constellations, angels, intermediate forces). Leaving Egypt means breaking free from that entire framework.
– The Kabbalists go further and read “Mitzrayim” entirely as a metaphor for the “world of idolatry,” but the Rambam’s point is that even on the *factual, historical* level, this is what happened at the Exodus.
—
32. The Crucial Innovation: A Transmissible System, Not Individual Wisdom
The key chiddush of the Exodus:
> The novelty was not that there could exist a lone righteous sage who knows God — that had always been possible, among Jews and non-Jews alike. The novelty was the creation of a system that could be transmitted to children (“ve-higadeta le-vinkha”) and that children would not forget.
This is why the Haggadah and the Seder emphasize telling children, asking “Mah Nishtanah,” etc. — because the entire point is the perpetuation of the system. And it has worked: it has been a very long time, and there are still Jews who do not serve idolatry — and eventually even the non-Jewish world learned from this.
The system is built on two pillars: (1) the prohibition of idolatry, and (2) the positive institution of serving God.
—
33. The Rambam’s Chiddush Deepened: “Ki Ani Hashem” vs. “Anochi Hashem”
The Rambam says “Ki Ani Hashem” (for I am God) — he does not say “Anochi Hashem” (I am God). The distinction matters:
– Knowing that God exists is NOT the chiddush of Yetziat Mitzrayim. That knowledge was always available to the *yechidei segulah* (exceptional individuals) through rational inquiry — it’s an intellectual matter accessible at all times.
– The chiddush of Yetziat Mitzrayim is the nullification of idolatry (*bittul avodah zarah*). The Exodus demonstrates something *practical* and new.
Therefore, if one wants to give a Pesach shiur based on the Rambam, one should teach from Hilchot Avodah Zarah, not Hilchot Yesodei HaTorah. Yesodei HaTorah is always true, but it’s not the specific innovation of the Exodus.
The Grand System: Perpetual Knowledge of God in the World
The Rambam describes a system — “sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem” (that there should always be knowledge of God in the world). This is a far greater chiddush than “Anochi Hashem Elokecha” from Yetziat Mitzrayim. Previously, knowledge of God was maintained only by isolated wise individuals. The Exodus created a communal, perpetual system — an entire nation dedicated to preserving monotheism.
Personal admission: This remains very difficult to fully understand. It connects to the “Mah Nishtanah” — children don’t truly understand, and perhaps adults barely do either. It requires deep work to explain properly.
—
34. The Practical Consequence: Jewish Separation from the Nations
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah states: “Just as Israel is separated from the nations — from idol worshippers — in their beliefs, so must they be separated in their actions” — not eating their bread, not drinking their wine, not eating their meat.
This separation is not because no individual gentile can know God. A non-Jew can eat pork and still arrive at knowledge of God through philosophical inquiry. The separation exists because of the communal mission: ensuring that the system of transmitting pure monotheism to future generations remains intact.
—
35. The Central Argument: Judaism vs. Christianity — The Real Difference
Christians also believe in one God. The great theologians among them claim the Trinity is really unity — it’s “aspects” (*bechinot*), not separate gods. Kabbalistic language can even be marshaled to explain such ideas. So what is the real Jewish objection?
The Rambam’s answer (as framed here):
> What does a Christian actually worship in practice? A created being (*nivra*). That is the fact. Whatever the theologians say about aspects, unity, and mystical explanations — in reality, the common Christian worships a human being, a creature.
> What did Jews throughout history give their lives for? So that when their children are asked “How many gods are there?” they answer: ONE. Not “one that is three,” not “one with aspects” — simply ONE.
This is the entire point of the Exodus and Moshe Rabbeinu’s mission according to the Rambam.
—
36. The Fundamental Structural Difference: Direction of Education
The deepest distinction between Judaism and all forms of idolatry/Christianity, formulated as a principle about educational direction:
Among the nations (including Christianity and ancient idolatry):
– The common people and children are taught multiplicity — three gods, twenty-five gods, six hundred gods — whatever the popular religion presents.
– The wise elite/philosophers know that ultimately it’s all “aspects of one thing” (*bechinot*).
Among the Jews, it is precisely the reverse:
– The children and common people are taught first and foremost: There is only ONE God. Full stop.
– The great mystics/mekubalim, when they go deeper, discover ten sefirot, multiple aspects and powers — but this comes *after* the foundation of absolute unity is established.
[Side Digression: The Rashbash’s Quip]
The Rashbash (R. Shlomo ben Shimon Duran) reported that someone once said to a mekubal: “The gentiles believe in three and you believe in ten — what’s the big difference?” This is acknowledged as a genuine question with a genuine answer, but the answer lies precisely in the *direction* of education described above.
[Side Digression: Application to Internal Jewish Debates]
Some Jews have been accused of speaking about their Rebbes in terms that come dangerously close to deification. The response is always: “But it’s only a *bechinah* (aspect), it’s written in the sources, it’s true…”
The response: The essence of Judaism is what you tell the children, not what you think in the deepest truth. The deep truth involves aspects, levels, and mystical categories — but the *chinuch* (education), the first message, must be uncompromising monotheism. When that line blurs, it approaches the very structure of avodah zarah.
—
37. Summary of the Rambam’s Pshat on Yetziat Mitzrayim
– Moshe Rabbeinu’s chiddush was NOT “Anochi Hashem Elokecha” (the bare fact of God’s existence) — that was always knowable.
– The chiddush was “Lo yihyeh lecha” — the active, communal, perpetual rejection of idolatry and the establishment of a nation that would transmit pure monotheism to its children forever.
– This operates on three levels:
1. “Lo yihyeh lecha” — no other gods
2. “Lo Elohecha” — a deeper negation
3. “Lo ta’aseh lecha” — don’t make any image or likeness — the practical prohibition, including not intermarrying with idolaters
—
38. Closing: Deferral of Remaining Interpretations
Two more pshattim remain to be presented — associated with the Ramban: one more in the mode of peshat (plain meaning) and one more in the mode of Kabbalah. These are deferred to the next session, with the third possibly reserved for the Seder itself.
Final statement: “Das iz di nekudah” — This is the essential point.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים ומתן תורה: וואס איז דער יסוד פון אידישקייט?
הקדמה: די פראבלעם וואס מיר ווילן אויספארשן
Instructor:
זייגער. יא, זייגער. ס’איז אזוי אזוי. איך וויל זאגן אזא שיעור, ער האט שוין געהערט א חלק פון די שיעור אין די הלכות עבודה זרה [Hilkhot Avodah Zarah: Laws of Idolatry from Maimonides’ Mishneh Torah] פרק א’, אבער איך וויל ארויסברענגען מיין פראבלעם וואס איך האב.
אזוי, נאכדעם אפשר קען מען לערנען אויך וועגן מידות [middot: character traits], וויאזוי צעטיילט זיך די מידות? נאר טראכטן צו מען קען עס אריינקרעקן מיט פסח [Pesach: Passover], ס’איז נאך נישט געטראכט קיין גוטע וועג וויאזוי מען קען.
דער אייבערשטערס אידענטיפיקאציע: יציאת מצרים אין תנ”ך
סאו, וואס איך וויל רעדן וועגן איז אזוי. איך וויל זאגן אזוי וואס איך טראכט. ס’איז א ידיעה אז דער אייבערשטער האט ליב צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. חומש [Chumash: the Five Books of Moses] אלעמאל. אנדערע ווערטער, יא דער זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] זאגט אז עס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים, אבער עס איז געשריבן א סאך מער מאל כדי צו שטימען די פופציג דארף מען ארויסשניידן, מען דארף נישט צולייגן.
אנדערע ווערטער, ווען דער אייבערשטער אידענטיפיצירט זיך, דאס איז די הקדמה. איינע פון די הקדמות. דער אייבערשטער, ווען ער רעפרעזענט זיך, ער זאגט, ווער בין איך? ער זאגט, איך בין דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. אזוי פעימאסלי “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. און אזוי לאורך די גאנצע תנ”ך [Tanakh: the Hebrew Bible] זעט מען דאס. נישט נאר א חומש. כמעט איבעראל, ווען דער נביא [navi: prophet] זאגט וואס דער אייבערשטער האט מיט אידן, וואס הייבט זיך אן די גאנצע זאך. אלעמאל רעדט מען פון יציאת מצרים. דאס איז א קלארע זאך.
אז אנדערע ווערטער, די אידישקייט, אדער דער גאט וואס די אידן גלייבן אין, איז דער וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. אזוי קומט אויס פון די אלע פסוקים [pesukim: verses] און פון די אלע מקורות [mekorot: sources].
די פראבלעם: אונז זענען אידן פון מתן תורה, נישט פון יציאת מצרים
יעצט, אונז האבן געלערנט פאראיאר א שיעור, א סיריעס פון זיבן שיעורים דא. און זייט דעמאלטס איז שוין אלעס, מסתם אלעס, איז דארט ראנג שוין. אבער עס הייסט איך האב געכאפט אז אלעס איז געווען ראנג, אדער נישט ריכטיג, אדער נישט מדויק [meduyak: precise]. אבער כפנים [bifnim: internally], עס איז דא א גרויסע שאלה, די שאלה וואס איך וויל וויסן, עס איז א נוגע למעשה [nogea lema’aseh: practically relevant]. עס האט אלעס אלע אנדערע ווערטער מען קען זאגן אז עס האט אלע מיני שיטות [shitot: approaches/methods] אין אידישקייט, פון ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities], אחרונים [Acharonim: later rabbinic authorities], מקובלים [mekubalim: Kabbalists], פון די סופים, חסידים [Chassidim: Hasidic Jews], וכו’, יעדער איינער פון זיי האט אן אנדערע פשט [peshat: interpretation], וואס איז דער טייטש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
וואס איז געווען דער אויפטוה, פאר וואס מען דארף עס, אדער וואס ער מיינט, יעדער איינער לויט וויאזוי ער פארשטייט די גאנצע זאך, פארשטייט ער די נושא [nosa: topic] פון יציאת מצרים.
איך מיין אז עס איז נישטא קיין יוצא מן הכלל [yotze min haklal: exception], אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו טראכטן אזוי, אונז מיינט צו זאגן… ביי אונז, אזוי ווי איך בין נתחנך [nitchanekh: educated/raised] געווארן, די מענטשן… מען רעדט תורות [torot: Torah teachings], וואס מען קען די תורות זאגן, אז א מענטש טראכט אמת’דיג, אז א מענטש דאוונט [davens: prays], אדער אז א מענטש פינקטליך ווי מען זאגט, אז ער טראכט צו זיך אליינס: וואס איז דאס דער גאט? וואס איז דאס די זאך אידישקייט? רוב מענטשן גייען נישט זאגן יציאת מצרים.
איך מיין אז רוב מענטשן גייען זאגן די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]. אונז זאגן נישט אונז זענען די אידן פון יציאת מצרים, מיר זאגן די אידן וואס האבן א תורה. רוב מענטשן וואס איך קען. ניין? וואס איז א איד? ער האט א תורה, ער גלייבט אין די תורה, אנדערע ווערטער מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Mount Sinai]. מתן תורה איז די מעשה [ma’aseh: event] פון שבועות [Shavuot: the holiday of Weeks], און נישט די מעשה פון פסח. ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז אן אנדערע נקודה [nekudah: point] אפילו.
תורה מיינט אז עס איז דא א געזעץ, עס איז דא א תורה, עס איז דא א רצון השם [retzon Hashem: the will of God], וכו’ וכו’. יציאת מצרים איז געווענליך נישט די זאך. וואס? מען זאגט תורות, מען רעדט וועגן יציאת מצרים, מען זאגט אז פסח ביינאכט איז די יסוד [yesod: foundation] פון די אמונה [emunah: faith], און אלע מיני זאכן, בט למעשה [be-lemaaseh: but in practice], in reality, וויאזוי עס איז אין לעבן, מיין איך אז רוב פון אונז… אפשר דא יוצאים מן הכלל, מענטשן וואס האבן מער געלערנט אדער אנדערש, אבער רוב פון אונז, אז א גוי פרעגט דיך וואס ביזטו? וואס איז דאס א איד? זאגט ער אונז זענען אידן, אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט געגעבן די תורה. אונז זאגן נישט אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
ער פרעגט דיך וואס איז דער אויבערשטער? זאגט ער מתן תורה. איך זאג נישט אז עס איז נישט געבינדן, מען קען אפילו זאגן אז מתן תורה איז איין פשט אויף יציאת מצרים, אויב מען וועט זאגן אזוי. עס איז דא פארשידענע פשטים אויף יציאת מצרים, דער פשט וואס רוב פון אונז גייען איז דער פשט… מען זאגט די פסוק “תעבדון את האלקים” [ta’avdun et ha-Elokim: you shall serve God], די אלע זאכן. בסדר [beseder: okay], אבער ס’איז אנדערש. איך מיין אז ס’איז אנדערש. ענק זענען נישט מסכים [maskim: agree]?
דיסקוסיע: כלפי די וועלט און כלפי די אידן
כלפי די וועלט איז דאס יציאת מצרים, כלפי די אידן איז דאס די תורה. די אידן ווען… די רייכע תקופה [tekufah: period] איז געווען א סיום. אבער איך טראכט, איך מיין אמת’דיג, דאס הייסט… דרך אגב [derekh agav: by the way], מען קען רעדן וועגן דעם אסאך מער. דהיינו [dehaynu: that is to say], ער איז געווען א איד פון יציאת מצרים, אדער א איד פון מתן תורה.
Student:
אה, דאס הייסט… איך האב מיר א הקדמה וועגן דעם, ער זאגט אזוי: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’ [esek she-nitma’et rubo ke-man de-leita dami: a matter whose majority has been nullified is considered as if it doesn’t exist – a Talmudic principle].
Instructor:
יא, אוקעי, דאס איז שוין א פראוו [proof], איך וויל נישט אריינגיין אין פראווס, איך מיין אז פראוו איז נישט די ריכטיגע נושא, פראוו איז א שאלה: וויאזוי ווייסטו? וויאזוי פארענטפערסטו פאר דיין קשיא [kushya: difficulty/question] וויאזוי ווייסטו? איך רעד נישט פון דעם, איך וויל וויסן…
Student:
אה, וועגן די תורה! דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] אמת! דער רמב”ם האלט ‘מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the standing at Mount Sinai] אין מתן תורה’! אמת! די כוזרי [Kuzari: the philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi], זיי אלע רעדן וועגן די נושא! יא, יא, יא, אמת! אמת! א גאנצע מסכת [masekhet: tractate]! איך האב א פשט אין יענעם רמב”ם!
Instructor:
אבער עס איז נאך אלץ, אמת, אוקעי, סאו באלד מען רעדט וועגן דעם רמב”ם, דער רמב”ם איז א ביסל שולדיג אין דעם, איך מיין שולדיג, נישט נאר דעם, דער רמב”ם… ווארט איין מינוט, איך וויל נאך קודם זיך מסכים זיין מיט דעם פאקט, פאקטיש איז, ער איז גערעכט, ס’איז א גוטע ריזאן, איך זאג נישט, יציאת מצרים אויך, ס’איז דאך א שווערע רמב”ם ווען ער זאגט אז מען האט נישט געזען יציאת מצרים אויך ‘לעיני כל העם’ [le-einei kol ha-am: before the eyes of all the people] און ‘יחידי’ [yechidi: individually], ס’איז דא א חילוק [chiluk: distinction], אבער ס’איז א טיפערע חילוק ווי מען מיינט סתם, אז אויף דעם איז נישט קיין ראיה [re’ayah: proof], ס’איז דא אזא ראיה אויף יציאת מצרים ווי אויף מתן תורה, ובפרט [u-bifrat: and especially] ס’איז אויך געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן דארטן, איך מיין ס’איז ממש וואס מען האט געזען די המצאה [hamtza’ah: the reality/existence], נישט דאס איז דער חילוק, דער חילוק איז טיפער.
דער רמב”ם מיינט אין דעם עפעס, ס’איז אן אנדערע שיטה צו לערנען, אבער עכ”פ [akhaf: in any case], איך מיין אז אונז זענען נישט אידן פון יציאת מצרים, אונז זענען רוב פון אונז, רוב פון אונז זענען אידן פון מתן תורה.
די פראקטישע ריעליטעט: וויאזוי מען לעבט אידישקייט
דו זאגסט ‘א איד’, דאס איז וואס ער… אדער אפילו זאגן: פארוואס דאווענסטו? פארוואס טוסטו א מצוה [mitzvah: commandment]? פארוואס מאכסטו פאות [pe’ot: sidelocks]? זאגן… א נארמאלע מענטש, יא, אפילו וואס איך קען, איך קען נישט קיינעם וואס זאגט ער פראוועט פאות ווייל ער וויל געדענקען יציאת מצרים. ניין, ער פראוועט פאות ווייל ס’איז א מצוה! אודאי דער פשט פון די מצוה איז זכר ליציאת מצרים [zekher li-Yetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], פארוואס דארף מען א מצוה? אלס פשט ס’זאל גיין דורך די מצוה, אן די מצוה האב איך גארנישט, איך זאג סתם צו די מאמע יציאת מצרים, קען איך זאגן וואס איך וויל.
אה, דאס איז א מצוה, ער זאגט ‘לשם יחוד’ [leshem yichud: for the sake of unification – a kabbalistic formula], ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’ [lekayem mitzvat sipur Yetziat Mitzrayim: to fulfill the commandment of recounting the Exodus], ‘זכר ליציאת מצרים’ וואטעווער, אודאי דער פשט פון די מצוה איז וויכטיג, ס’איז א יסוד, אבער די ריעליטי איז אז אונז לעבן מיט די תורה אדער מיט די מצוות [mitzvot: commandments], דאס איז די תורה.
עס איז נישט אין יציאת מצרים, קיינער פון אנדערע וועג פון די זאגן.
די נביאים: ווען יציאת מצרים איז געווען לעבעדיג
אין די נביא [navi: prophet] זעט מען און אויך שוין דער חומש, איך מיין אז די נביא איז מער אפשר מער קלאר אז די נביא קען זאגן פאר די אידן אז ענק זענען שקצים [shekatzim: abominations], מיר נישט צו רעדן, אייבערשטער האט ענק ארויסגענומען פון מצרים, און ענק צאלן אים גארנישט צוריק, יא? ס’איז נישט שפירטס א הכרת הטוב [hakarat ha-tov: gratitude] וואס?
שמואל [Shmuel: the prophet Samuel] זאגט דען, יא? “ואשלח לפניכם” [va-eshlach lifneikhem: and I sent before you], נישט נאר שמואל, איך דענק נישט אויף די דף ח’ בבא קמא [daf ches Bava Kama: page 8 of tractate Bava Kama], איך האב צוזאמענגעקליבן אלע פסוקים פון יציאת מצרים, איך האב נישט געברענגט אלע נביאים, באט מען זעהט אז עס איז קיינמאל קיין פראבלעם, אסף [Asaf: one of the Levitical singers in the Temple] האט געזאגט, יא? “האזינה עמי תורתי” [ha’azinah ami torati: Give ear, my people, to my teaching – Psalm 78:1], “אשר אבותינו סיפרו לנו” [asher avoteinu sipru lanu: which our fathers told us – Psalm 78:3], דאס איז איינע פון די הגדות [haggadot: Passover narratives], די גיגאנטישע לבני קרח [livnei Korach: to the sons of Korach], יא? עס איז דא א מזמור [mizmor: psalm] וואס שטייט אין תהילים [Tehillim: Psalms], ער זאגט, הערטס אויס, איך האב די חלקות צענען פאר אייער קינדערלעך וואס איז געווען, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, איז ארויס פון מצרים, און… ענק האט מען נישט געפוילט, און אייבערשטער האט עס געהאלטן צוליב, און קיצור [kitzur: in short], ער זאגט א דרשה [drashah: sermon], עס מאכט סענס פאר זיינע קינדער.
דער פסוק רעדט דאך פשוטי של מקרא [peshuto shel mikra: the plain meaning of Scripture], איך מיין אפשר אפילו פשוטי של מדרש [peshuto shel midrash: the plain meaning of the Midrash], דאס איז דער טאטע, און ער זאגט, דער אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, פארוואס ביסטו נישט קיין מענטש, פארוואס רעדסטו נישט מיט אים, פארוואס דינסטו אים נישט וואס איז געווען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פארוואס טוסטו די אנדערע עולות [olot: burnt offerings], יא, איך גלייב נישט אז עס איז דא עני פלאץ אין די וועלט, אפשר חוץ מיר אויף וועג די מדרש [midrash: homiletic interpretation] שיעור, אבער חוץ פון דעם, אפשר קיין שום פלאץ אין די וועלט וואו מען קען זאגן די דרשות, אז עס גייט עפעס אויפטון.
רבותי [rabbotai: gentlemen], גיי זאגן פאר דיינע קינדער, איך מיין קינדער, גיי זאגן פאר די בחורים [bachurim: young men] אין ישיבה [yeshivah: Torah academy], עס איז דאך עד היום [ad ha-yom: until today] דא שוועריקייטן מיט זיין יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination], זאג אים, אבער דער אייבערשטער האט דיך ארויסגעהויבן פון מצרים, תעבדו את האלקים, זיי דיך א שטיקל מענטש, הכרת הטוב, עבודה היום [avodah ha-yom: service today], ס’איז דאך יא יציאת מצרים, האט ער דאך גענומען דיינע בכורים [bikurim: first fruits], נישט זייערע בכורים, איך גלייב נישט אז עס גייט ארבעטן.
אמאל גייט עס ארבעטן, מען קען רעדן וועגן דעם, מען קען עס פארשטיין, איך זאג נישט אז איך פארשטיי עס נישט, אבער פאקטיש אז דאס זאל זיין דאס אורות לעבודת השם [orot la-avodat Hashem: lights/energies for serving God], איך זעה נישט אז דאס איז א זאך וואס קען, אז דאס איז א זאך וואס קען, וואס ארבעט, וואס איז נישט קיין לעבעדיגע זאך, אבער אין די פסוק איז עס געווען לעבעדיג, מען זעט אז אבוויעסלי אז די נביא זאגט דאס, פראוואד אז ס’איז געארבעט.
בעיסיקלי הערט ירמי’ הנביא [Yirmiyahu ha-navi: the prophet Jeremiah] וואס שרייט אז דער אייבערשטער האט דאך שוין ארויסגעהויבן די אידן פון מצרים, “ואהבתי אתכם” [ve-ahavti etkhem: and I loved you], “לכתך אחרי במדבר” [lekhtekh acharai ba-midbar: your following Me in the wilderness – Jeremiah 2:2], אלע זאכן. מיינט אז די אידן האבן פארשטאנען. עס האט דאך שוין לאנג צייט נאך יציאת מצרים.
ווען ירמיה הנביא האט דאס געזאגט, אבער דאס איז נאך געווען די וועלט וואו זיי האבן געלעבט, מען האט געטראכט אזוי, אזוי האט מען דערציילט פאר די קינדער, אזוי איז געווען די מסורה [mesorah: tradition]. מען האט אלץ גערעדט פון דעם, יעדער האט געוואוסט וויאזוי זענען זיי אהער געקומען. זיי וואוינען דאך דא אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], לאמיר זאגן, יא ביז בית ראשון [Bayit Rishon: the First Temple] זיכער קען מען דאס זען, מען וואוינט דא, וויאזוי זענען זיי אהער געקומען?
איך האב אמאל געהערט מצרים, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען, האט דאס געברענגט פון מצרים צו ארץ ישראל, די גאנצע מעשה. זיכער האט דאס געהאט עפעס א מינינג, ס’האט געמאכט סענס, ס’האט גערעדט צו מענטשן. היינט רעדט עס נישט צו קיינעם, נישט אויף דעם אופן [ofen: manner].
ווען האט זיך דאס געטשעינדזשד?
קענסטו דאס זאגן וועגן די גאולה [geulah: redemption]? ס’איז דא א פסוק וואס… און דאס האבן די רעדערס ארגיו’ד, און דאס האבן מיר פלענינג מיט דעם.
Student:
מען דארף בלייבן אונזערע רעדערס?
Instructor:
ניין, איך מיין גראדע פערסאנאלי, אז איך ווייס נישט קיין ממש א ראיה.
Student:
ווען מיינסטו אז ס’איז טשעינדזשד?
Instructor:
איך מיין אז ס’האט זיך געטשעינדזשד דעמאלטס ווען ס’איז געווען די מדורא דאביי ורבא [the era of Abaye and Rava – fourth-generation Babylonian Amoraim]. דאס איז דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אזוי אין מסכת שבת [Masekhet Shabbat: tractate Shabbat], איך מיין נישט ממש דאס, אבער איך מיין אז דאס איז שוין געטשעינדזשד פון תחילת בית שני [techilat Bayit Sheni: the beginning of the Second Temple period], אין א געוויסן זין.
דער פסוק האט דאך געזאגט ‘לא יאמר עוד חי ה” [lo ye’amer od chai Hashem: it shall no longer be said ‘as the Lord lives’ – Jeremiah 23:7] און ס’מיינט דאך דעמאלטס, ס’מיינט דאך בית שני [Bayit Sheni: the Second Temple period]. מען זאגט שוין טאקע נישט ‘חי ה”, מען זאגט עס, אמת, ס’איז א טפל [tafel: secondary]. דער עיקר [ikkar: primary] זאגט מען, וואס מען זאגט בעיקר איז צוויי אנדערע זאכן. דאס מיין איך, אויב איך בין גערעכט מיט’ן פאקט אז יציאת מצרים ארבעט נישט בתורת אורות לעבודת ה’ [be-torat orot la-avodat Hashem: as lights/energies for serving God] פאר קיינעם וואס איך קען, איז טראכט איך אז דאס איז שוין אזא זייער אלטע מעשה.
און דאס וואס מען זאגט אז יציאת מצרים גייט בטל ווערן [batel veren: be nullified], מיינט אז עס איז שוין בטל געווארן. אז עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזוי ווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, ס’בלייבט א מצוה צו רעדן וועגן יציאת מצרים, אבער אפילו ווען מען רעדט יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מען מיינט אנדערע זאכן.
וואס האט פארביטן יציאת מצרים?
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן. אדער… דאס וואס עס שטייט ‘אשר העלה מארץ צפון’ [asher he’elah me-eretz tzafon: who brought up from the land of the north – Jeremiah 23:8] וכו’, אבער דאס האט דאך אויך געארבעט ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption].
Student:
ווען ס’וועט זיין, אדער ווען ס’איז געווען?
Instructor:
יא, קען זיין אפילו בתוך בית שני [betokh Bayit Sheni: within the Second Temple period] אויך, מען האט געזאגט דאס. מסתמא [mistama: presumably] מענטשן, זיי האבן געזאגט דעם פסוק, האט ער געזאגט פאר די קינדער פסח’ליך, אוודאי איז געווען יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען. ס’איז געווען ווי א ביסל א קלענערע גאולה, אדיאבא, אדיאבא. בסדר, למעשה [lema’aseh: in practice] ס’איז געלונגען, מיר זענען דא, מ’דארף לעבן.
אדער נישט אינטערעסט, נאכאמאל ארויסשיקן, וכו’ די אלע זאכן. דאס איז דאך די תנאי [tnai: condition], די ברית [brit: covenant] פון יציאת מצרים. עס איז דורכגעגאנגען נאכאמאל. דאס איז איין גירסא [girsa: version], די אנדערע גירסא איז פדי מהוה [pidui mehoveh: ongoing redemption].
די צוויי סארטן אידן: תורה-צענטרירט און יציאת מצרים-צענטרירט
די ביטול פון יציאת מצרים אלס די הויפט-נאראטיוו
עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזויווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, עס בלייבט א מצוה [mitzvah: commandment] צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], אבער אפילו ווען מ’רעדט פון יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מ’מיינט אנדערע זאכן.
ערשטע גירסא: “אשר העלה מארץ צפון”
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן, אדער דאס וואס עס שטייט “אשר העלה מארץ צפון” [asher he’elah me’eretz tzafon: who brought them up from the land of the north] וכו’ [etc.], אבער דאס האט זיך אויך געארבעט נאר ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption], ווען ס’וועט זיין אלע, אדער ווען ס’איז געווען יא, עס קען זיין אפילו בתוך בית שני [within the Second Temple period], אויך מ’האט געזאגט דאס, און מסתמא [presumably] מענטשן האבן געזאגט דעם פסוק [pasuk: verse], אדער מ’האט געזאגט פאר די קינדער פסח [Pesach: Passover], אבער אדרבה [on the contrary], ס’איז געווען יציאת מצרים, און דער אויבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען, ס’איז דאך געווען א ביסל א קלענערע גאולה [geulah: redemption], אדיעבד אדיעבד [b’dieved b’dieved: after the fact, not ideal], בסדר [fine], למעשה [in practice] ס’איז געלונגן, מ’זענען דא, מ’דארף ביהיווען, מ’דארף ביהיווען, אדער נישט אינטערעסאנט נאכאמאל ארויסשיקן וכו’ די אלע זאכן, דאס איז דאך דער תנאי [condition], די ברית [covenant] פון יציאת מצרים, ס’איז אריבערגעגאנגען נאכאמאל.
דאס איז איין גירסא [version], איין גירסא.
צווייטע גירסא: “קבלוהו מאהבה” – די פורים נאראטיוו
אן אנדערע גירסא איז “קבלוהו מאהבה” [kibluhu me’ahavah: they accepted it out of love]. “קבלוהו מאהבה” איז דער טייטש, איך ווייס נישט, אונז זענען שולדיג פאר’ן אויבערשטן אדער דער אויבערשטער איז שולדיג פאר אונז, עס קען זיין אז ער איז גאר שולדיג פאר אונז ביי דעם סטעידזש. אדער קומט דאך אויס, איך האב דאך נישט קיין חשבונות [accounts/calculations] צי עס בלייבט די ברית אדער נישט, אבער אונז האלטן נאך אלץ די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ס’לויפט דאך אויס גאנץ געשמאק, ס’דארף מען סיי ווי טון.
דאס דאך אנגעהויבן די זאך, אז די תורה איז גאר שטערקער פון יציאת מצרים, פורים [Purim: the holiday commemorating the events of the Book of Esther]. פאר דעם איז פורים נישט קיין פורים תורה [Purim Torah: humorous Torah teachings traditionally given on Purim], דאס איז גאר ערנסט, מ’זאגט עס פטור פורים תורה אלעמאל. מענטשן מיינען אז דער “קבלוהו מאהבה” איז עפעס א פורים תורה. מ’זאגט, קיינער רעדט נישט פון דעם, איך האב קיינמאל געהערט, יא, די אלע רשעים [reshaim: wicked people] רעדן דאך פון מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Sinai] אפילו, פארוואס דארף מען גלייבן אין די תורה וואס איז געווען זעקס און צוואנציג טויזנט, איך ווייס וואס, ס’איז געווען מתן תורה.
דאס איז היסטאריש און ערנסט
אבער די ריאליטי, אויב מען נעמט ערנסט די גמרא, איך מיין אז עס איז זייער ערנסט, עס איז געזאגט געווארן אלס א ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishnah] אדער אגדתא [Aggadata: non-legal rabbinic teaching], מען קען זאגן וואס מען וויל, אבער מיר זעט אויס אז עס דעסקרייבט א זייער היסטארישע זאך, אז אין אמת’ן דארף א איד טראכטן, פארוואס האלט מען היינט די תורה? וועגן פורים. נישט וועגן פורים, מאהבת הנס [me’ahavat ha-nes: from love of the miracle], וואס רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah and Talmud commentator] זאגט “מאהבת הנס”.
“מאהבה” מיינט אנערקענונג פון גוטקייט
אבער איך מיין אז עס מיינט טיפער פון דעם. “קבלוהו מאהבה” מיינט, מ’האט איינגעזען אז די תורה איז גוט. מ’האט פארשטאנען אז די תורה איז גאנץ גוט. וואס אנדערש וועסטו טון? עס איז אן… אמת’דיג. יא, אמת’דיג איז איין זאך. אבער גוט איז אפילו מער. און גוט איז א אהבה [ahavah: love]. אמת’דיג איז גוט, אבער קען מען אריינגיין אין די חילוקים [distinctions]. אבער אהבה מיינט… ווייל מ’דערקענט אז עס איז גוט.
It’s doing more and more.
דאס איז פשוט פשט [simple straightforward meaning]. דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די זאך. מען רעדט פון די תורה מער ווי מען רעדט פון יציאת מצרים.
די צענטראליטעט פון תורה אין חז”ל
אפילו חז”ל [Chazal: the Talmudic sages] מיין איך, מ’קען טרעפן זייער אסאך מדרשים [midrashim: rabbinic homiletical teachings], זייער אסאך רעדן פון די מעלה [virtue/excellence] פון די תורה, ווי גוט ס’איז די תורה אין אלע מיני וועגן. מען טרעפט זייער ווייניג דרשות [sermons/teachings]… מען טרעפט דרשות וועגן יציאת מצרים, אבער א פאָר. די ספעיס, איך האב אמאל גערעדט, איך זאג נישט ווייל מ’האט נישט געלערנט די פרשה [parshah: Torah portion]. וואס? פונעם טרעפט. יא, די איידיע פון תורה, אפילו די איידיע, עס הייסט די צענטראלע זאך פון וואס איז א איד, א איד איז איינער וואס גייט מיט די תורה, וואס ער האט ליב די תורה, די תורה האט אים ליב, עס באקומען, עס געבן, עס איז מקבל מאהבה מיראה [mekabel me’ahavah mi-yirah: accepting from love and awe]… וואטעווער, אבער מ’רעדט פון די תורה, ווייל די תורה איז דער טייטש… וואס?
יא, רייט, אמאל דער טייטש פון די רילידזשין, די זאך וואס א איד איז געווען, א דור וואס זענען א דור וואס מ’האט ארויסגענומען פון מצרים, א ממילא [consequently] האבן אונז עפעס א דיעל מיט’ן אייבערשטער, מ’דארף טון זיינע מצוות [mitzvot: commandments] כדי עס זאל גיין ווייטער, אדער ווייל עס זענען חייב הכרת הטוב [obligated in gratitude], וואס זאל נאר זיין, האט זיך געטוישט דער דיעל, עס זענען דא צוויי אנדערע לעסאנס, איך מיין עד היום הזה [until this very day], אויב מען קוקט אין די סידור [siddur: prayer book] למשל [for example].
אנאליז פון ברכת אבות: ווער איז דער אידישער גאט?
איך טראכט אלעמאל פון ברכות אבות [Birkat Avot: the first blessing of the Amidah] פון די סידור, ברכות אבות איז דאך ווי מ’אינטראדוסט דאך צו דער אייבערשטער, יא? זאגט ברוך אתה השם [Baruch Atah Hashem: Blessed are You, God], וואס שטייט דארט? ווער איז א מענטש גייט דאווענען? ווער איז דער גאט וואס ער גייט דאווענען צו? יא? אזוי ווער איז דאס?
די ליסט פון גאט’ס אידענטיטעט
עס איז דא א לאנגע ליסט, ס’איז דא א לאנגע ליסט פון וואס ער איז, יא? אלקינו ואלקי אבותינו [Elokeinu ve’Elokei avoteinu: our God and God of our fathers], יא, וואס איך פארשטיי, אקעי, דאס איז שוין אן אנדערע שמועס. אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב [Elokei Avraham, Elokei Yitzchak, ve’Elokei Yaakov: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob]? זייער גוט.
חוץ פון דעם איז ער… האל הגדול הגבור והנורא קל עליון [Ha-El ha-Gadol ha-Gibor ve-ha-Nora, El Elyon: the great, mighty, and awesome God, supreme God]. יא, איך ווייס נישט פונקטליך וואס יענעס צו מיינט. איך מיין, עס מיינט אזוי ווי… ער טוט אויף די וועלט, ער איז דער בורא [Creator]. איך מיין, די צווייטע ברכה רעדט מער פון די בריאה [creation], פון די טבע [nature], פון די רעגן, און די ווינט, און אזעלכע זאכן. אבער איך מיין אז ס’מיינט מער ווייניגער אז ער איז דער בורא.
קונה הכל [Koneh ha-kol: Master/Possessor of all], קונה הכל מיינט זיכער, קונה טייטש בורא, אדער באזיצער, אדער מחדש [renewer], וכו’. און נאכדעם פירט זיך עס אויס אזוי.
די צענטראליטעט פון משיח אין ברכת אבות
און באמת וואלט מען געקענט סטארטן די ענדע, פירט זיך עס אויס “וזוכה חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה” [ve-zokher chasdei avot u-meivi go’el livnei veneihem lema’an shemo be’ahavah: and remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children for His name’s sake with love]. האסטו אמאל געטראכט וויאזוי עס קומט אריין משיח [Mashiach: the Messiah] אין די ערשטע ברכה?
באמת וואלט מען געדארפט וויסן דאס. ס’איז זייער אינטערעסאנט. וואס ווערט דארט ספעציפיק געזאגט? די ברכה איז שוין אז מיין ביט איז שוואך, אבער איך רוף עס אינטראדוקשאן.
העלאו, אבער שלום עליכם [shalom aleichem: peace be upon you], וויאזוי הייסט איר? וויאזוי הייסט אייער גאט? יא, זאגסט פאר משה [Moshe: Moses], וואס איז דער גאט וואס מען גייט דאווענען צו? א מענטש דארף דאך וויסן, וואס איז ער? אקעי, דער וואס אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט געדאווענט צו. אקעי, איך האב געהערט פון אברהם אבינו, יצחק אבינו [Yitzchak Avinu: Isaac our father], איך קען אפשר צולייגן שפעטערדיגע, אבער מ’טאר נישט, “אין קורין אבות אלא לשלושה” [ein korin avot ela li-shloshah: we only call the three patriarchs “fathers”], אבער ס’מיינט איך בין אנגעבינדן אין די מסורה [mesorah: tradition] פון די אבות [avot: patriarchs], יצחק האט גערעדט מיט די זעלבע. אקעי.
און וואס נאך? אקעי, דער וואס האט געמאכט די גאנצע וועלט און ער פירט עס ברחמים וחסדים [be-rachamim va-chasadim: with mercy and kindness] וכו’. אקעי, און וואס נאך? דער וואס ער גייט ברענגען משיח. פארוואס גייט ער עס ברענגען? ווייל ער געדענקט נאך די אבות, ער האט א קאנעקשאן. אקעי. “מביא גואל לבני בניהם” [meivi go’el livnei veneihem: brings a redeemer to their children’s children].
און באמת איז דאס איינס פון די עיקרים [ikkarim: fundamental principles], אז ער איז דער גאט וואס גייט ברענגען “מביא גואל”. יא, מ’דארף דאך צוקומען צו רעדן דורך די מחלוקת [dispute], אבער דאס ספעציפיק גאט, אדער דאס וויאזוי איך ווייס אז ס’איז דא א גאט, אדער וויאזוי איך מיין איך שטיי פאר א חכם [wise person], נאר וואס איז די מעשה, וואס רעד איך, וואס פארשטיי איך וועגן דעם גאט, וואס איז דער טייטש אז ער איז מיין גאט, אלקינו ואלקי אבותינו, איינס פון די טייטשן איז, אז ער איז דער וואס גייט אונז אויסלייזן.
און ער זאגט “מביא” [meivi: brings – present tense], ער מיינט שוין, ער האלט אויפן וועג. וואס? לשון הוה [present tense], מביא, יביא [will bring]. אבער עס איז א וויכטיגע זאך, דער גואל [go’el: redeemer] וואס ער גייט ברענגען, דאס איז איינע פון די מעין פארטס.
די חתם סופר’ס קשיא: איז משיח אן עיקר?
דער חתם סופר [Chatam Sofer: Rabbi Moshe Sofer, 1762-1839] האט געפרעגט א קשיא [question], אז אויב ס’שטייט נישט אז ביאת המשיח [the coming of the Messiah] איז אן עיקר, אדער אויב דער אויבערשטער וואלט נישט געברענגט משיח, וואלט מען געווען פטור [exempt]? דאס איז א הודאה מקבלי המה [an admission from those who accept it]. דער חתם סופר זאגט אין א פעימאס תשובה [responsum], ער האלט אז דער אויבערשטער וואלט געזאגט אז עס איז נישט קיין עיקר אין די סענס אז עס קען נישט זיין אן דעם קיין אידישקייט.
שטודענט: די עשרת השבטים
שטודענט: גרייט, אז עס שטייט אין די תורה אז דער אייבערשטער ברענגט משיח, ער גלייבט אז אלעס וואס שטייט אין די תורה איז אמת [true], אבער אויב דער אייבערשטער מאכט חלילה [God forbid] אן אויסנאם און ס’איז נישטא קיין משיח, גייט ער ווערן פטור פון אידישקייט?
אינסטרוקטאר: די עשרת השבטים [the ten lost tribes] זענען טאקע געווארן פטור, אבער נישט וועגן דעם ווייל זיי זענען געווארן גוים [non-Jews], אבער ער איז פטור. איך פרעג דאס גראדע אלס וואס מאכט ער דער עיקר, אמונה [belief] אין משיח? אה, ער זאגט אז די עשרת השבטים איז געווארן פטור. אה, איך פארשטיי דעם יא, יא. אה, ס’איז אן אנדערע זאך וואס ער זאגט דא, אקעי.
די תורה-צענטרירטע איד
עניוועיס, אבער ער פרעגט א קשיא און איך מיין אז דאס ברענגט ארויס זייער גוט די יהודי בלא אמונה [Jew without faith – but here meaning a specific type], וואסערע סארט איד. ער זאגט אז די תורה איז גוט, אבער ער זאגט דאס איז מחויב המציאות [necessarily existing], אבער ווי ער אנערקענט דעם אמת, ווי ער זאגט דאס איז א חיוב [obligation], ס’איז א גוטע זאך, אויב מיר ווילן בלייבן אין גוטס און ס’זאל לעבן לנצח נצחים [forever and ever], דארף מען אינוועסטעד בלייבן.
אקעי, דארט מען קען רעדן, ער רעדט נישט וועגן דעם ווארט, אבער דאס איז א ספעסיפיק חלק דאס חלק. לאמיר זאגן אז אן דאס חלק מיינט עס האט נישט קיין מינינג, איך ווייס נישט פונקטליך, אבער פונקט דעם משיח, דער אייבערשטער וועט געבן שכר בעולם הבא [reward in the World to Come], עפעס אן אנדערע סארט שכר, ס’איז א חילוק [distinction]. פונקט דעם משיח דארף עס זיין?
דאס וואס דער חתם סופר, ער האלט אז עס דארף נישט זיין, ער וואלט עס ארויסגענומען פון די עיקרים ווען מען פרעגט אים. איך מיין ער רעדט דאס ארויס, ער איז זיך מחלק [disagrees], ער זאגט נישט דא אזא זאך ווי עיקרים, נאר א מענטש דארף גלייבן אין אלעס וואס שטייט אין די תורה, אבער… דאס איז וויאזוי א תורה איד טראכט, א יהודי בלא אהבת התורה [a Jew without love of Torah – meaning a different type] טראכט, אזוי מיין איך.
ס’איז אביסל פאני ווייל כאילו [as if]… אקעי, איך מיין יא, אזוי זאגט דער חתם סופר.
שטודענט: די ליטורגישע טעקסט
שטודענט: און אן אנדערע איד וועט זאגן אז ניין, דאס הייסט ניין, קען זיין דאס וואלט געווען אן אנדערע סארט אידישקייט, אבער דער אנדערע סארט אידישקייט, א צווייטע איד קען זאגן אז ער קען נישט אנדערש ווי דאס וואס זיי ברענגען ארויס דא. ער קען נישט, דעם סארט קען מען, קען מען אלעס, דו קענסט גארנישט מאכן, איך מיין ס’איז דא נאך עפעס א מצוה וואס שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments] זענען גאנץ עפעס פטור פון גארנישט.
אבער א מענטש קען זאגן אז מיין עיקר עולם הבא [World to Come], מיין אמונה אין עולם הבא איז פארט פון מיין ערשטע ברכה אין שמונה עשרה [the Amidah prayer]. איך קען נישט, דרך אגב [by the way] איך מיין אז דאס גאנצע סדר שטייט נישט, איך דענק אז ס’איז א שפעטערדיגע הוספה [later addition] אויב איך געדענק, די חוקרים [scholars] טענה’ן, אין די אלטע נוסחאות [versions] שטייט עס טאקע נישט, אבער דער… וואס זאגט ער יא?
אינסטרוקטאר: אין מיין ספר שטייט עס אלעס.
שטודענט: ער זאגט אז מען קען נישט זיין א איד, מען קען נישט רעדן, איך קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטער, מיט’ן אידישן אייבערשטער וואלט אונז גערעדט, און זאגן אז ער גייט ברענגען משיח.
די צוויי סארטן אידן: א קלארע אונטערשייד
ווייל די פשט איז אז… עס איז… עס מיינט דאס אז עס גייט נישט? עס איז נישט גוט אז משיח זאל קומען? ניין, דאס מיינט אז ער זאגט דיר אז מען מוז זיין אויף א גוטע וועג, עס איז כביכול [so to speak]… ניין, דאס איז אן אנדערע וועג פון די כביכול. דאס איז די אנדערע פשט פון די כביכול.
די יציאת מצרים-צענטרירטע איד
דאס איז די פשט פון “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר” [lo yomar od chai Hashem asher he’elah va-asher yomar: they will no longer say ‘as God lives who brought up…’ but rather ‘who will say…’], מען קען זאגן “אשר יאמר”, ווייסט וואס? אז אונז זענען אין גלות [exile], און וואס זאגן אונז? אונז זאגן אז “אשר יאמר” פון ארץ צפון [eretz tzafon: the land of the north], וואס ער וועט אונז אויסלייזן.
מיט אנדערע ווערטער, דאס זאגט א יציאת מצרים’דיגע איד. עס זענען דא צוויי סארט אידן. עס זענען דא די כביכול אידן וואס זיי טייטשן נישט אזוי ווי איך האב געטייטשט, “מאהבת התורה” [me’ahavat ha-Torah: from love of the Torah] און נישט “מאהבת הנס”. און זיי זאגן, עס איז אלעמאל געווען א תורה, עס איז גוט צו טון די תורה, און זיי האבן נישט געכאפט אפשר.
יענער איד וואס פרעגט אפשר א קשיא, וואס זיין זיידע, פארוואס האט זיין זיידע געדארפט האבן יציאת מצרים? עס איז געווען א תורה און ס’איז גוט אן דעם? מען קען זאגן, ער קען זיין א קלענערע מדריגה [level], מען קען שוין אנקומען אמאל שפעטער, מען קען זאגן א תירוץ [answer], מען דארף ענטפערן די קשיא.
אברהם אבינו’ס תורה פאר יציאת מצרים
מיין אמת, אברהם אבינו האט דאך געהאט די תורה פאר יציאת מצרים. ס’איז דא א תורה פאר יציאת מצרים, רייט? אוודאי אזוי. דער איד דארט, ער האלט די תורה פאר יציאת מצרים. דער איד וואס טראכט אזוי, ער טראכט אז ניין, מיין גאנצע אידישקייט איז יציאת מצרים.
אבער יציאת מצרים מיינט אז ער גייט מיך ארויסנעמען פון מצרים, ער וועט מיך נעמען צו ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], ער וועט מיר געבן מיין אייגענע פלאץ, וכו’ וכו’. און אויב ס’איז נישט, איז דא א פראבלעם. איז יענער איד האט אן אנדערע תירוץ פאר די קשיא. ער זאגט אז ער קען נאר דינען דעם אייבערשטער, דער אייבערשטער וואס ער קען איז נאר דער וואס ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
די קריזיס פון גלות
יעצט איז טאקע א שווערע מינוט, פונקט טאקע, וואטעווער, מען דארף אויסווארטן די קץ [end], וואס זאל נאר זיין די מעשה, ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות בבל [Babylonian exile], פון גלות אדום [Roman exile], וועלכע גלות עס איז יעצט, ער גייט. דאס איז דער גאט, דאס וועט זיין גאט’ס באזיס אין די פיוטשער. “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh asher Ehyeh: I will be what I will be], איך גיי דיך ארויסנעמען פון מצרים.
די קאנעקשן, דאס איז די סארט מענטשן וואס… און עס זענען דא זייער אסאך אזעלכע מענטשן. פארוואס? ווייל נישט יעדער איינער פארשטייט אז די תורה איז אזוי גוט, און אפילו אויב יא, נישט יעדער איינער די ספעציפישע זאך פון פונקט זיין א איד, אז ער זאגט א גוטע תורה. און בשיטה’ן [systematically] גוטע תורות, איך ווייס נישט, די ספעציפישע זאך פון זיין א איד, וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב עס האט זיך געענדיגט, דארפן מיר מאכן א נייע, דעיס איז די עדה החרדית’דיגע [Edah Hachareidit: ultra-Orthodox anti-Zionist community] זאך, איך וויל דער אלטע, אויב דער אלטע איז צוריק קומען, ווער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות?
די אומבענטפערטע ליידן
א מענטש קען אפילו פרעגן, אקעי, אבער דער אויבערשטער דערווייל פייניגט, דערווייל פייניגט ער און ער מאכט האלאקאוסטס, ביז דערווייל גייען אונזער…
די מעשיח’דיגע האפענונג אלס דער יסוד פון אידישע אידענטיטעט
די אלטע ברית קומט צוריק
די ספעציפיק זאך פון זיין, פון זיין א איד וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב ס’האט זיך געענדיגט, דארף מען דאך מאכן א נייע. דאס איז די עדה קבליה זאך. איך זאג, איך מאך נישט קיין נייע, איך וויל דער אלטע. דער אלטע איז צוריק קומען! ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות, און א מענטש קען אפילו פרעגן, אוקעי, אבער דער אויבערשטער לאזט אונז פייניגן, די וועלט פייניגט אונז, מ’מאכט האלאקאסטס, ביז דערווייל גייען אונז נישט האלטן די מצוות, ס’וועט אונז צוריק קומען. איך זאג, ‘אני מאמין בגאולה’ [Ani ma’amin b’geulah: איך גלייב אין דער גאולה], עס גייט דאך אלעמאל…
וואס פשוט’ע אידן האבן טאקע געגלייבט
מ’זעהט דאך אז אידן… ביי זייער אסאך אידן… די היסטאריע האט געזאגט אז אונז… אזוי ווי די ישיבה לייט, אז מ’פרעגט זיי פארוואס זענען אידן, געווענליך זאגן זיי די תורה [Torah]. אבער איך מיין אז ביי זייער אסאך פשוט’ערע אידן, איך ווייס נישט פשוט’ערע, אונזערע באבעס, רוב פון זיי וואלטן נישט געגלייבט די תורה ווייל עס שטייט אין תורה, זיי וואלטן געגלייבט די תורה ווייל דער אויבערשטער גייט ברענגען משיח [Mashiach: דער געזאלבטער, דער מעשיח].
פארוואס מען זינגט “אני מאמין בביאת המשיח” און נישט “תחיית המתים”
אזוי איז אונז געזאגט געווארן, ס’איז געווען זייער א… זעהסטו אפילו היינט, מ’זינגט ‘אני מאמין בביאת המשיח’ [Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach: איך גלייב אין דעם קומען פון משיח], וואס קומט דאס אריין? ‘אני מאמין בתחיית המתים’ [Ani ma’amin b’techiyat ha-metim: איך גלייב אין דער אויפשטייונג פון די טויטע], קיינמאל געהערט איינער זאל זינגען. קיינמאל נישט! ס’איז דאך נישט אזא גרויסע עיקר [ikar: הויפט פרינציפ]. ס’איז געווען אפילו אין די משנה [Mishnah] שטייט ‘האומר אין תחיית המתים’ [ha-omer ein techiyat ha-metim: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין אויפשטייונג פון די טויטע], עס שטייט נישט ‘האומר אין ביאת המשיח’ [ha-omer ein biat ha-Mashiach: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין קומען פון משיח], יא? זעהט מען אז עס איז וויכטיג פאר א מענטש.
דער חתם סופר’ס נקודה: די רעלעישנשיפ ארבעט נאר ווען עס איז גוט
פארוואס עס איז וויכטיג? איך מיין אזוי ווי דער חתם סופר [Chatam Sofer] זאגט, איך גלייב אסאך זאכן וואס שטייט אין תורה. וואס איז דעיס וויכטיג? דעיס איז וויכטיג ווייל דעיס בויעט די relationship וויבאלד עס איז יעצט גוט. ווען יעצט איז גוט, קען מען זאגן יעצט ‘אשר הוציאנו ממצרים’ [asher hotzi’anu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים], ס’איז יעצט גוט, ‘הגאולה הלילה הזה’ [ha-geulah ha-lailah ha-zeh: די גאולה דעם נאכט]. אויב עס איז נישט, דו זעהסט אפילו אין… יא?
די ברכה פון פסח: די צוקונפט פון דער גאולה
דעי טויש פון די future פון די גאולה, זעהסטו עס אפילו אין די ברכה וואס אונז זאגן פסח [Pesach] ביינאכט, יא? ס’איז א סוף פון די תנאים [Tannaim: די משנה-צייט רבנים] וואס האבן עס צוגעלייגט נאך די חורבן [churban: די צעשטערונג פון בית המקדש], מ’זאגט גייסט מאכן א ברכה ‘גאל ישראל’ [ga’al Yisrael: האט געגאלט ישראל]? ס’איז א שטיקל שקר. מיין איך, ס’איז אמאל געווען, דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, יא? ‘אשר גאלנו ממצרים’ [asher ga’alanu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז געגאלט פון מצרים], שכוח, אבער איך בין דאך נישט געגאנגען, מ’מאכט א fake סדר [seder: די פסח צערעמאניע].
דאך איז ניין, ער לייגט צו ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’ [ken Hashem Elokeinu v’Elokei avoteinu yagi’enu l’mo’adim ul’regalim acherim: אזוי, השם אונזער גאט און גאט פון אונזערע עלטערן, זאל אונז ברענגען צו אנדערע מועדים און רגלים], יא? ער זאגט אים ער גייט אונז ארויסנעמען, א פשט, דאס איז אויך א נייע פשט אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: דער ארויסגאנג פון מצרים], אדער דאס איז א נייע version פון די זעלבע יסוד. אונז מאכן פסח נישט ווייל דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. און ווייל ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים, אזוי ווי די אידן האבן געמאכט אין מצרים, אזוי זאגן די חסידישע ספרים, יא? און אין מצרים האבן זיי געמאכט א סדר, פארוואס? השי”ת [HaKadosh Baruch Hu: דער הייליגער, געבענטשטער איז ער] עושה א סדר, מ’האט געמאכט א קרבן פסח [korban Pesach: דער פסח קרבן] וכו’, אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
רב סעדיה גאון: יציאת מצרים ווייזט אז ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות
די זעלבע זאך, דער פסוק, האסטו אויך געזען, רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] למשל זאגט, ער פרעגט די שאלה פארוואס יציאת מצרים איז אזוי וויכטיג, און ער זאגט דער תירוץ [teiruts: ענטפער] איז, ווייל ביי יציאת מצרים זעט מען אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות [galut: גלות], “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו” [k’mo she’asah la’avoteinu ken ya’aseh lanu: אזוי ווי ער האט געטון פאר אונזערע עלטערן, אזוי וועט ער טון פאר אונז], אזוי. דאס איז א זייער בעיסיק וועג פון טראכטן פון יציאת מצרים, ווייל דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים – פון אונזער מצרים.
בעיסיקלי פארוואס ער האט געזאגט אונזער מצרים, ער רעדט אפילו פון די פשוט’ע גלות.
רבי אלעזר הקליר: יעדע פיוט ענדיגט זיך מיט משיח
און מ’זעט אלע פיוטים [piyutim: ליטורגישע לידער], איך מיין, יא, ר’ אלעזר הקליר [Rabbi Elazar HaKalir] האט געשריבן פיוטים אויף יעדע תפילה [tefilah: תפילה] אין די וועלט כמעט, און אלעמאל דער מפרש [mefaresh: קאמענטאטאר] ער נעמט ארויס, יא, די ערשטע פון די עלטסטע אזוי פיל דרשות [drashot: דרשות] אויף מועדים [mo’adim: יום טוב], אויף ימים טובים [yamim tovim: יום טובים], אויף שבתות [Shabbatot: שבתים], ער פרעגט אלעמאל די שאלה: וואס איז מיר נוגע? יא, וואס איז רעלעוואנט?
שבת זכור ביישפיל
א שיינע מעשה, ס’איז געווען שבת זכור [Shabbat Zachor: דער שבת פון געדענקען], יא? מ’דארף געדענקען עמלק [Amalek], אוקעי, וואס ווילסטו פון מיר? א מצוה [mitzvah]? ביי מענטשן איז נישט געווען קיין תירוץ אז ס’איז א מצוה. ער זאגט קיינמאל נישט ‘מצוה’, ער רעדט פון מצוה אבער נישט דאס איז דער תירוץ.
דער תירוץ איז אלעמאל משיח’ס קומען. ער באמערקט אז ס’איז נישט דא קיין איין פיוט וואס דער קאלוס [kalos: סיום] ענדיגט זיך נישט מיט משיח’ס קומען, און עס אלעמאל קאנעקט זיך זייער גוט מיט די נקודה [nekudah: פונט]. “זכור” [Zachor: געדענק] ברענגט ער א מדרש [Midrash], איך מיין ס’איז דא דא א מדרש מיט אלעס, דרך אגב דער מדרש איז דאס וואס האט אנגעהויבן, יא.
אז משיח גייט קומען, און ס’איז א חלק [chelek: טייל] פון די וואס מ’האט געגעבן די תורה. יא, יא, ס’איז זייער וויכטיג.
מדרש תנחומא: יעדע דרשה ענדיגט זיך מיט משיח
די מדרש, די מדרש פון, איך מיין, מדרש חכמים [Midrash Chachamim] וואס איז אונזער מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], וואס איז געשריבן נאך די דרשות וואס מען קען זען, מדרש רבה [Midrash Rabbah] איז שוין אנדערש אויסגעשטעלט. אבער מדרש תנחומא און אנדערע מדרשים וואס ס’איז אפגעשריבן וואס מען האט געדרשנט, די תנאים צו וועמען מ’האט געדרשנט אין שול, יעדע דרשה ענדיגט זיך אז משיח גייט קומען, און נישט סתם בולע זיין גוים.
כמו שדי פרשה [parashah: וואכנדיגע תורה אפטיילונג] שטייט, זעט מען אז משיח גייט קומען. כמעט יעדע סינגל פרשה, ס’איז נישט דא קיין איין פרשה וואס ענדיגט זיך נישט, אויב איך געדענק, ס’איז נישט דא קיין פרשה…
די דריי-יאר קריאה צוקלוס אין ארץ ישראל
ווייל דער פראבלעם איז אז דער מדרש האט מען געדרוקט ראנג. ווייל דער מדרש, איך ווייס מדרש תנחומא, איך לערן יעדע שבת, אין מדרש תנחומא איז דאך פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael], סא אין ארץ ישראל האט מען געליינט די תורה אין דריי יאר.
פון דעם זעט מען מדרש סאמטיימס ער דרש’נט שוין די ערשטע פסוק אין די פרשה, נאכדעם עפעס א רענדאם פסוק אינמיטן, ווייל דארט האט זיך אנגעהויבן די קריאה [kriah: ליינונג] פון אן אנדערע קריאה. און יעדע מאל ווען איין פסוק פארטיגט זיך, זעסטו עס ענדיגט זיך אלעמאל מיט משיח, אלעמאל מיט וויאזוי משיח גייט קומען.
יעדע סינגל וואך, יעדע סינגל דרשה ענדיגט זיך, און אלעמאל האבן זיי געוויזן אין מדרש אז זיי קענען בעסער מאכן דרשות ווי די היינטיגע דרשנים [darshanim: דרשן-רעדנער] וואס זאלן מבלבל [mevalvel: פארמישן] זיין די יונגער. יעדע מאל האט ער געטראפן א וועג, פון דעם לערנט מען זיך אז משיח גייט טאקע קומען. יעדע מאל, ס’איז איינער פון די מכאן שמשיח יבוא [mi-kan she-Mashiach yavo: פון דא אז משיח וועט קומען]. יעדע סינגל פרשה האט ער געהאט אזא לימיט.
די זעלבע זאך, רבי אלעזר הקליר, יעדע סינגל זאך, נישט דא קיין איין, די ערשטע ברכה [brachah: ברכה], די צווייטע, אלעמאל קומט עס אן, און די אייבערשטער זאל אונז אויסלייזן און משיח זאל קומען, און מיר וועלן הערן די מלאכים [malachim: מלאכים] זינגען קדוש קדוש קדוש [Kadosh Kadosh Kadosh: הייליג הייליג הייליג], אקעי. אבער דאס איז יעדע סינגל זאך. און איך האב געזען… יא, די זעלבע זאך די הפטורה [Haftarah], רייט? האסטו שוין געזאגט מפטיר [maftir], ווען מען דארף הפטורה.
די הפטורה: געליינט נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען
די הפטורה ליינט מען נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען דערווייל. יעדע הפטורה, כמעט, איך האב נישט אלע, פארדעם איז דא מחלוקת’ן [machlokot: מחלוקות] אין די נוסח [nusach: נוסח], אין וועלכע הפטורה מען זאגט, איז שווער צו זאגן, אבער אין די ברכות פון הפטורה שטייט דאס, רייט? וואס זאגט מען די ברכה? “ונאמן אתה” [v’ne’eman atah: און געטריי ביסטו] אז ער וועט אונז אויסלייזן. ס’איז גוט די “אשר בחר בנביאים טובים” [asher bachar b’nevi’im tovim: וואס האט אויסגעקליבן גוטע נביאים], וואס מיינט נביאים טובים [nevi’im tovim: גוטע נביאים]? וואס זאגן נחמות [nechamot: טרייסטונגען]? יא, גוטע נביאים, וויאזוי שלעכטע נביאים? שלעכטע נביאים זענען אזעלכע… מען זאגט די הפטורות וואס מען ליינט נישט.
“נביאים טובים” מיינט פרייליכע נביאים
אפילו דאס זענען אמת’דיג גוטע נביאים? יענער זאגט “א מזל אז דער אייבערשטער האט נישט געטראפן נביאים רשעים [nevi’im resha’im: שלעכטע נביאים]”. איך מיין נביאים טובים מיינט פרייליכע גוטע נביאים, מיינט זאגן גוטע נביאות [nevuot: נבואות], און פאר דעם, אין די קריאת התורה [kriat ha-Torah: תורה ליינונג] שטייט דאך נישט דאס, אבער יעדע וואך ענדיגט מען מיט די הפטורה וואס זאגט אז משיח גייט קומען.
די קאנעקשן צווישן פרשה און הפטורה
און פאר דעם אסאך מאל מען פרעגט אפילו די קשיות [kushyot: שוועריגקייטן], עס שטימט נישט אזוי גוט די קאנעקשן פון די פרשה מיט די הפטורה, אבער די עיקר [ikar: הויפט זאך] רעדט מען וועגן משיח. עס איז נישט קיין חילוק [chiluk: אונטערשייד]… ער האט געטראפן א גימטריא [gematria: נומערישע ווערט פון אותיות], עס שטייט “נח” [Noach], די ווארט נח שטייט אין די הפטורה, ממילא ליינט מען דאס פרשת נח [Parshat Noach]. ס’איז נישט קיין מורא’דיגע קאנעקשן פון די תוכן [tochen: אינהאלט] פון די פרשה.
דער זוהר אין פרשת שמות: וואס האלט אונז אין גלות
איך האב געזען אין זוהר [Zohar] אין פרשת שמות [Parshat Shemot], ער רעדט וועגן א… עס איז אפאר פלעצער אזא שמועס אין די זוהר, עס איז אפאר פלעצער ווען די זוהר האט א שמועס. אויב ער זאל זאגן, ער מיינט נישט ר’ אלעזר [Rabbi Elazar], ער זאגט ר’ שמעון [Rabbi Shimon], ער זאגט אז וויאזוי מ’האלט זיך אין גלות… איין לשון איז משיח גייט נישט קומען, נאכדעם זאגט ער ר’ שמעון זאגט אליין משיח גייט נישט קומען, מ’דארף ווארטן נאך א לאנגע צייט. אזוי שטייט נישט, ר’ שמעון קומט א דינג, איך זאג איך זעה משיח גייט נישט קומען אזוי שנעל, נאך יעצט ווען מ’האט שוין געמיינט אז… דאס איינציגסטע וואס איך האב דאס געכאפט אז עס גייט נישט אזוי שנעל געשען ר’ שמעון בר יוחאי [Rabbi Shimon bar Yochai], עס גייט נישט קומען! רואיג.
וואס גייט מען טון אין דער לאנגער גלות?
וואס גייט מען טון? ס’איז איינע פון די זאכן וואס ער זאגט אז מען גייט טון… און ווען ער זאגט גייט טון, מיינט ער דאך נישט די גשמיות’דיגע פראבלעמען, די אידישקייט… מ’קען דאך… אונזער רעלעישן איז דורכאויס פון מצרים. דאס רעדט זיך אין פרשת שמות, אויך די זוהר גאנצע זוהר פרשת שמות רעדט ווען משיח גייט קומען. כמעט די גאנצע זוהר. איך רעד כמעט נישט וועגן ציסענסערייען ווען… אלעס רעדט ווען משיח גייט קומען.
און וואס גייט מען טון? ס’איז דא אזא לאנגע גלות. איז איינער דארט זאגט סימנים [simanim: סימנים] וויאזוי מ’קען דאס גיין קומען, נאכדעם שטייט אין זוהר דארט… איך מיין אז עס איז אין כי תשא [Ki Tisa], איך דענק נישט, לעצטנס האב איך אים געזעהן, אדער אין אנדערע פלעצער שטייט אין אנדערע פלעצער… עניקעיס, ער זאגט אז די אידן האלטן זיך אין גלות, אז זיי קומען אין בית המדרש [Beit Midrash: שטוב פון לערנען] יעדע וואך און זיי ליינען די אותם הישועות והנחמות [otam ha-yeshuot v’ha-nechamot: די זעלבע ישועות און נחמות] וואס דער אייבערשטער האט זיי צוגעזאגט אז עס גייט געשען, און דעם… ער טייטש דאס אן א פסוק, וואס שטייט דארט, ער טייטש דאס אן א פסוק, איך דענק נישט.
דאס איז א פאקט, דער זוהר פארשטייט נישט קיין… ער זאגט נישט קיין דרוש [drush: הומילעטישע אויסלייגונג], ער מסביר [mesbir: דערקלערט] דעם reality. אז אזוי… אקעי, דאס איז אלץ איין שיטה [shitah: שיטה], דאס איז אן אמת’יגע פשט [pshat: פשוט’ער זין] פון דעם סדר און פון פסח, אז אלעס זאגט מען אז אזוי ווי עס איז געווען אמאל יציאת מצרים, עס גייט ווייטער זיין דער אייבערשטער זאל אונז ארויסנעמען פון גלות, און דאס איז דער סארט גאט וואס אונז האבן.
פראגעס און דיסקוסיע: דער קאצקער רבי און די כוזרי
תלמיד: עס איז געווען דער יונג ווייס איך דער מאסטער פון זייערע basic master אין די סוגיא [sugya: תלמודישע טעמע] פון… און דער רבנים האט געפרעגט פאר זיין תלמיד [talmid: תלמיד], יא? וואס איז זיין התעוררות [hit’orerut: אויפוועקונג] פאר עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאט]? קאצקער רבי [Kotzker Rebbe], יא? און ער האט געזאגט אז זיין התעוררות איז ‘שמעו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’ [s’u marom eineichem u’r’u mi bara eleh: הייבט אויף אייערע אויגן און זעט ווער האט דאס באשאפן], און דער רבנים האט געזאגט ער איז נישט מסכים [maskim: שטימט צו], ווייל מ’דארף א איד, דאס איז גוט פאר א גוי אויך, א איד דארף האבן התעוררות פון יציאת מצרים.
אינסטרוקטאר: וואס? אז נישט. דער… ער זאגט דאס אוועק, ער זאגט… מה שאין כן [mah she-ein ken: וואס איז נישט אזוי]… איך דענק אז דער שם משמואל [Shem MiShmuel] ברענגט דאס און ער זאגט אז עס שטייט אין כוזרי [Kuzari] מאמר א’ [Ma’amar Aleph: ערשטע מאמר], אז א איד איז נישט פון בריות העולם [briyot ha-olam: די באשאפענע פון דער וועלט], אשר ברא אלוקים לעשות [asher bara Elokim la’asot: וואס גאט האט באשאפן צו טון], נאר אשר יצר אלוקים [asher yatzar Elokim: וואס גאט האט געפארמט].
תלמיד: אה, זייער גוט, זאל דאס זיין אונזער פראבלעם. אקעי, זייער גוט, זייער גוט, דארפן מיר זאגן פראבלעם. דער רמב”ן [Ramban] האט נישט אזוי געהאלטן, דער רמב”ן האלט איין ביסל אנדערש. יא.
אינסטרוקטאר: סאו, יא יא, רייט. עמ… דאס איז רבי אברהם אבן עזרא’ס [Rabbi Avraham Ibn Ezra] קשיא [kushya: שוועריגקייט], דער אבן עזרא ברענגט פון רבי יהודה הלוי [Rabbi Yehuda HaLevi], ער פרעגט א קשיא אויפן כוזרי. דער אבן עזרא האט אן אנדערע תירוץ, ער זאגט דעם גאנצן פוינט איז צו טרענירן דעם פאקט אז ער וויל דאס קענען זאגן.
תלמיד: אה, אקעי, פארוואס דארף ער דאס קענען זאגן?
אינסטרוקטאר: נאו, באט איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען דעם מעשה פון די… ווייל איך פארשטיי די קאצקע רבין, איך פארשטיי נישט וואס… און אפילו מ’זעט דאס… אבער אבן עזרא האט דאך געענטפערט פאר זיין שווער… עס איז זייער שווער, וואס הייסט נעמען ארויס אלעס פארוואס השם הוציאך ממצרים [Hashem hotzi’acha mi-Mitzrayim: השם האט דיך ארויסגענומען פון מצרים]? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט בכלל. דו זאגסט אז די גירסא [girsa: ווערסיע] איז מתן תורה [Matan Torah: געבן די תורה]?
תלמיד: ניין, מ’זאגט אזוי. מ’זאגט אז מ’דארף עס נעמען נישט פון בריות העולם, נאר פון מתן תורה.
אינסטרוקטאר: איך געדענק אז עס שטייט יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה איז בערך די זעלבע זאך.
אינסטרוקטאר: ניין, ניין, אזוי ווי דו האסט גערעדט פריער אז מ’דארף טרענירן די זאכן.
תלמיד: סאו, איך ווייס נישט. עניוועי, עס רעדט זיך פון די סוגיא. יענע וואסער רעדט זיך קלאר פון די סוגיא.
די פראבלעם מיט “אשר הוציאך ממצרים”
אינסטרוקטאר: און… וואס מיינט עס? איך זאג, איך קען נישט קיינעם וואס… אז דו ביסט ארויסגעקומען פון מצרים, וואס ווילסטו טון וועגן דעם? איך הער, דאס איז א חילוק אויף די מעשה, דאס רעדט נישט צו מיר, איך ווייס נישט. איך קען נישט קיינעם וואס עס רעדט צו אים. אשר ברא אלוקים לעשות, איך זאג דיר, איך ווייס נישט. חוץ פון אים, איך ווייס נישט צי עס איז דא איינער וואס… דאס איז מער קיין ריעל, איך מיין, איך פארשטיי בריות העולם פארשטיי איך, עס קען אפילו זיין טוב וחסד [tuv va-chesed: גוטס און חסד] פאר דיך היינט, דאס פארשטיי איך.
תלמיד: דאס איז אונזער פראבלעם, דו דארפסט עס איבערטייטשן.
אינסטרוקטאר: זייער גוט, אבער דער קאצקער רבי איז דאך געווען א גרויסער איד, יא? מ’קען דאך זאגן יש לומר לזכותו [yesh lomar l’zechuto: מען קען זאגן צו זיין זכות], יא?
תלמיד: דאס איז מיין פראבלעם, ער זאגט נישט דעם מעשה אזוי ווי דו מיינסט עס דא, ער זאגט וויאזוי נעמסטו א השראה [hashpa’ah: השפעה] פון אשר ברא אלוקים לעשות.
אינסטרוקטאר: איך ווייס נישט, מ’דארף דאך זאגן די לשון [lashon: שפראך] וואס שטייט דא.
תלמיד: א השראה, דאס איז עפעס אנדערש, דאס מיינט אן השראה וואס דו טוסט.
אינסטרוקטאר: איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג.
א דריטע וועג: פון מגילת אסתר
The third way is from Megillas Esther [Megillat Esther: די מגילה פון אסתר]. “Mordechai v’Yisroel v’Na’ar v’Na’ar” [מרדכי וישראל ונער ונער]. This is a…
יציאת מצרים: די טיפערע טעאלאגישע פארשטאנד
די דריטע וועג: מנגינת העתיד [Maginat Ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט]
ס’איז אלעס גוט, אבער דער קאצקער רבי איז געווען א גרויסער איד. מ’קען יש למי לסמוך [yesh l’mi lismokh: עס איז אויף וועמען זיך צו פארלאזן], יא, דאס מיין פראבלעם. איך זאג נישט, איך זאג ווי נעמסטו השראה [hashro’ah: אינספּיראַציע]? איך זאג ווי דארף זיין דער לשון [lashon: שפּראַך] וואס שטייט אין… איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג. די דריטע וועג איז מנגינת העתיד [maginat ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט], מה שהיה הוא שיהיה [mah she’hayah hu she’yihyeh: וואס איז געווען איז וואס וועט זיין]. דאס איז א וועג וואס איך פארשטיי, ווייל איך האף אז עס וועט קומען פאר וועטעווער רעיזאן, ס’קען זיין א רעיזאן, עס מאכט סענס צו מיר.
וואס זעסטו א פשט אין יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: די אויסגאַנג פון מצרים]? עס איז א געוויסע… איינער פון די נביאים [nevi’im: פּראָפעטן], ישעי’ הנביא [Yeshayahu HaNavi: דער פּראָפעט ישעיהו]… איז איינער געזען א שיינע מאמע… עס ווייזט זיך אז ישעי’ הנביא איז כסדר [k’seder: כּסדר, דורכאויס], דער גאנצער ספר [sefer: בוך] כמעט [kim’at: כּמעט], ער ברענגט אריין ניצט צו יציאת מצרים צו פראווען די גאולה העתידה [geulah ha’atidah: די צוקונפֿטיקע גאולה]. ער איז מסביר [mesbir: דערקלערט] עס גייט זיין בעסער די זעלבע, עס זאל אלע מיני לשונות [leshonot: שפּראַכן], אבער אין די זעלבע איידיע מיט א קריאת ים סוף [Kriat Yam Suf: די שפּאַלטונג פון ים סוף]… ער פרובירט זייער שטארק צו לערנען פון יציאת מצרים מיט די גאולה וואס גייט זיין וואס ער איז מנבא [menabei: פּראָפעצייט] אויף.
משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונדזער לערער] מאכט די דרוש [drush: דרשה, לימוד] אויף תמותי [tamuti: איך וועל שטאַרבן] אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: דאָס לאַנד פון ישראל], יא. אבער רעדט נישט… משה רבינו… נישט אזוי… יא, ער רעדט אויך אסאך משיח’ס [Moshiach’s: משיח’ס] וועג און אנדערע זאכן. עניוועיס, יא. סאו, דאס איז אלעס די אידן פון יציאת מצרים, עס איז דא אזעלכע סארט אידן, אקעי. יעצט, אונז דארפן אבער… דאס מאכט סענס לויט די אלע וועגן וואס אונז האבן געזאגט.
די פּשוט’ע פארשטאנד איז נישט גענוג
למשל… יעצט, אונז דארפן זאגן אבער, עס איז זייער וויכטיג צו כאפן, אז דאס איז נישט גענוג, דאס איז נאך אלץ על פי פשט [al pi pshat: לויט דעם פּשוטן פארשטאנד], עס איז אלץ על פי… איך ווייס נישט, עס רעדט זיך פון דעם עולם הזה [olam hazeh: דער דאָזיקער וועלט]. עס איז דא אסאך א גרעסערע פשט, אסאך א טיפערע נושא [noseh: טעמע]. און וואס איז דער טיפערע נושא? דער טיפערע נושא איז, אז ס’איז זייער גוט מען איז ארויס פון מצרים, און איינער האט אונז ארויסגענומען, אקעי, זייער א בעיסיק זאך, ס’איז נישט געשען פון זיך אליין, עפעס א גאט האט עס געטון? וויאזוי ווייסט ער וועלכער גאט? אה, ער איז געקומען, און מתן תורה [Matan Torah: די געבונג פון דער תורה] האט אונז געזאגט וועלכער גאט ס’איז. און ווער עס איז געווען, און אנכי [Anochi: איך בין] איך בין עס געווען. אשר הוצאתיך [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען], יישר כח [yasher koach: דאַנק], מען האט א דין ודברים [din u’dvarim: א געריכט און רייד], מען טוט וואס ער הייסט, און אויב נישט האט ער א ברוגז.
דאס איז א פשוט’ער מעשה [ma’aseh: געשיכטע], יעדער איינער פארשטייט אז דאס איז א משל [mashal: משל, פּאַראַבעל], יא? דער אויבערשטער איז נישט ברוגז, דער אויבערשטער עס קלערט זיך זייער מוגשם [mugshom: מוגשם, קערפּערלעך] אין א געוויסן זין די גאנצע זאך. איז חוץ פון דעם וואס עס איז מוגשם, איז עס אויך א זייער מצומצם’דיגע [metzumtzam’dige: באַגרענעצטע] וועג פון פארשטיין גאט. עס איז קלאר אזוי, איך מיין נישט עס איז קלאר, איך מיין אז אלע שיטות [shitot: מעטאָדן] וואס איך גיי יעצט זאגן זענען מסכים [maskim: שטימען איבערײן], דו האסט געפרעגט וואס איז מסכים, אלע מער מעמיקים [ma’amikim: טיפערע דענקער] זענען מסכים אז דאס איז א גאנץ א שוואכע זאך.
דאס הייסט עס איז גוט פאר קליינע קינדער, פאר א ‘והגדת לבנך’ [v’higadeta l’vincha: און דו זאָלסט דערציילן דיין זון], פרעגן וואס איז פשט ער מאכט מצוות [mitzvot: געבאָטן], יא דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אוקעי ס’מאכט נישט הענט און פיס, מען מאכט דעם פשט וואס איך האב געזאגט, ער גייט ארויסנעמען, דאס איז אלעס זייער פשוט, זייער אויף די שפראך פון די ראשונים [Rishonim: פרי מיטלאַלטערלעכע רבנים] און מקובלים [mekubalim: קבלה-געלערנטע] וואס מען רעדט אלץ פון עולם העשיה [olam ha’asiyah: די וועלט פון טאָן].
די צוויי חסרונות פון דער פּשוט’ער לייענונג
אין די אויבער וועלט איז געווען עפעס א מעשה אויך צו רעדן אויף א פאר מענטשן וואס זענען געווען אין מצרים, איין פאלק, ס’איז זייער א מצומצם’דיגע זאך, ס’איז אלץ אין א געוויסן זין ס’האט אפילו מען קען זאגן אן אנדערע שטאפל פרעגן די קשיא [kashya: שווערקייט], ס’איז אלץ נישט קיין זאך, דאס הייסט וואס וואלט געווען ווען ער וואלט ווען נישט געבויט די עדה [eidah: קהילה], איך ווייס נישט וואס, מען טייטשט שוין די גאנצע מעשה מיט יוסף [Yosef: יוסף], מען פארקויפט נישט יוסף, whatever געווען די cause מיט יציאת מצרים, וואלט נישט געווען דאס, וואלט נישט געווען דער אויבערשטער?
ס’איז זייער מצומצם, זייער א קליינע וועג פון relate צו גאט, ס’איז זייער קטנות [katnut: קליינקייט], ס’איז מוחין דקטנות [mochin d’katnut: קליינע באַוווּסטזיין] שיינע משל אבער ס’איז פשוט’ע מעשה. ס’איז גוט פאר וואס ער זאגט דא, ס’איז גוט פאר פשוט’ע מענטשן וואס האבן געהאט די קשיא, איך ברענג ארויס די קשיא וואס זיי פארענטפערן, זיי פרעגן די קשיא זייער גוט, ווען מען קען נישט זאגן דער אויבערשטער טוט מיר אליינס טובות [tovot: גוטע זאכן], ער האט מיר געגעבן פרנסה [parnasah: לעבנסאונטערהאַלט], ער האט מיר געגעבן קינדער, איך ווייס נישט וואס, און וועגן דעם, עס איז זייער גוט, אמת, אבער מען פארשטייט אז קיין religion בויט מען נישט אויף דעם.
דאס איז גוט פאר די פאר מענטשן וואס האבן געהאט די טובה [tovah: גוטע זאך], עס איז זייער שיין, אבער ס’איז נישט די גאנצע גאט, צוויי זאכן, ס’איז קודם כל [kodem kol: אין ערשטן אָרט] נישט די גאנצע גאט, לכאורה [l’kho’orah: אויף דעם ערשטן בליק] אז ס’איז דא א גאט whatever that means איז עס א סך א גרעסערע זאך, אלע בריאות העולם [briyot ha’olam: די שאַפונגען פון דער וועלט], קען זיין אז בריאות העולם איז אויך נאר איינע פון די קליינע זאכן וואס דער אויבערשטער האט געטון, זאגט וואס דער תניא [Tanya: ספר התניא] האט ליב צו זאגן. אבער at least איז, ס’איז א ליסט א גרויסע מעלה קלות חשיבות [kalut chashivut: ליכטקייט פון חשיבות] מצרים, ס’איז דאך איינע פון די זאכן וואס מ’שעמט זיך פאר דער וועלט.
רייט? און לאמיר זאגן ס’איז עפעס א גרויסע מעשה, ער איז דער טאטע וואס האט אים פארלוירן, ער איז דאס מאל געטראפן און מ’האט אים געהאלפן אין די צרה [tzarah: צרה] וואס ער האט געהאט. דאס מיינט א טאטע, דאס איז א שוואכע פשט אין די ווארט טאטע, ס’איז איין פעולה [pe’ulah: אַקציע] וואס דער טאטע האט געטון. און דאס פארשטייסטו די בעסטע, ס’איז די מיוחד [meyuchad: באַזונדער] פאר דיר, ס’רעדט צו דיר זייער שטארק, ס’איז שטארק, דו מאכסט זיך שטארק, מ’מוז רעדן מיט רגש [regesh: געפיל], ס’איז זייער emotional, ס’איז זייער גוט, אבער ס’איז א ביסל בעביש.
איך מיין די נקודה [nekudah: פּונקט] איז, דאקע קען מוגשם זיין. דאס קען זיין, איין מינוט, אבער מ’האלט נאך דעם, מ’האט שוין געמאכט די action, יעצט ווילן אונז פארשטיין דעם proud.
די פּראָבלעם פון חובת הלבבות’ס שיטה
סאו, דאס מסכים זיין מיינט קשיא, איך מיין דאס איז די קשיא behind א סאך זאכן וואס מ’פרעגט דא. ווייסט וואס איך מיין? אז דו זאגסט, דער רמב”ן [Ramban: נחמניה] פרעגט א קשיא, וואס שטייט אשר הוצאתיך, ער זאגט די גאנצע תורה [Torah: די תורה]. פארוואס ער דארף זאגן דעם טעם [ta’am: סיבה], פארוואס זאגט ער נישט פשוט טייטש וואס איך האב ביז יעצט.
זיי האבן פארשטאנען אז עס איז נישט גענוג. ער איז נישט מסכים אז עס איז עפעס wrong דערמיט. ער זאגט נישט אז עס איז עפעס wrong דערמיט. דער חובת הלבבות [Chovot HaLevavot: חובות הלבבות] זאגט אין זיין שער [sha’ar: טויער, קאַפּיטל] פון הכרת הטוב [hakarat hatov: דאַנקבאַרקייט], איך געדענק, אז יא, מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף זיינע טובות, און דער וואס דער אייבערשטער האט געטון מער טובות, דארף אים דאנקען מער. פון דעם די אידן דארפן טון א ביסל מער עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאָט], ווייל דער אייבערשטער האט געטון מער טובות.
ס’איז א שוואכע, ס’מאכט עס אזוי קליין, ס’זאל נישט זיין אז אויף דעם זאל מען זאגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יא, ס’איז נישט מאקסימום דאנקען דעם אייבערשטן אויף יציאת מצרים, מ’דארף אפילו הכרת הטוב א ביסל, אבער ס’איז נישט גענוג. ס’איז נישט גענוג מצד דעם אייבערשטן, ס’איז זייער א קליינע מעשה וועגן דעם אייבערשטן, ס’גייט נישט ארויס די מהות [mahut: עסענץ] פון דעם אייבערשטן, ס’גייט שוין ארויס וואס מיינט א גאט. אמת, א ביסל גייט ארויס, איך מיין ס’איז זייער שוואך.
די פּראָבלעם פון אונדזער זייט
און צווייטנס, ס’איז נישט גענוג פאר אונז. מ’קען אפילו פרעגן, אזוי ווי די קשיא פון עקידת יצחק [Akeidat Yitzchak: עקדת יצחק] פרעגט, אוקעי, ווי לאנג, וויפיל יארן גייט מען נאך הכרת הטוב זיין פאר יציאת מצרים? טויזנט יאר? אוקעי, צוויי טויזנט, צען טויזנט יאר? אוקעי, די וועלט גייט זיך ענדיגן, און דו ביסט נאך דא. און וואס איז מיט די גרים [geirim: גרים, קאָנווערטן] וואס זענען נישט געווען ביי יציאת מצרים? איך מיין זיי זענען אויך…
אז וואס איז מיט זיי? אקעי, איז א גר [ger: קאָנווערט], ווי חמי’סט מיט אים. מען וויל דאך אז ‘והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’ [v’hafach el amim safah berurah likro kulam b’shem Hashem: און איך וועל איבערקערן צו די פעלקער א קלאָרע שפּראַך צו רופן אַלע אין דעם נאָמען פון גאָט]. יא? זכריה [Zechariah: זכריה] דער נביא זאגט אז אלע גוים [goyim: נאַציעס] זאלן ווילן דינען דעם אייבערשטן. וואס שטייט אין די תפילה [tefilah: תפילה]? נישט פון תס”ח [Taf-Samech-Chet: 1948], פון תפילת שמונה עשרה [Tefilat Shemoneh Esreh: די אַכצן-ברכות תפילה]. אקעי. פון די ישנ’דיגע תפילה האלטן אז די גוים זאלן אויך דינען דעם אייבערשטן. און וואס גייען זיי דינען? וועלכער אייבערשטער? דער וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? וואס האבן זיי דערפון? עס איז אמת! עס איז א פראוו [proof: באַווייז]! דאס איז שוין א תירוץ [teiretz: ענטפער]. אבער עס מאכט נישט קיין סענס. די מעשה, פשוט’ע מעשה, מאכט נישט קיין סענס.
די טיפערע מהלכים [Mahalachim: וועגן]
פאר דעם איז דא אסאך דרעגן צו פארשטיין דאס מעשה אנדערש. צו פארשטיין טיפער, מער טעאלאגיש, מער בעיסיק, מער גערעדט פון דעם אייבערשטן ריכטיג, די מעשה. וואס זענען זיי? מען דארף רעדן וועגן צוויי אפאקערטע מהלכים. At least צוויי. עס איז דא א דריטע, וואס איז דער רמב”ם [Rambam: משה בן מימון, מיימאָנידעס], וואס איז ערגעץ אינצווישן די צוויי, אדער אפשר דער רמב”ם זאגט ביידע, איין פשט פשוט איין פשט סוד [sod: סוד, געהיימניס], איך ווייס נישט. דא צוויי אדער דריי פארקערטע מהלכים וועגן דעם. עס וועלן פירן נאך, אבער איך דארף דא זאגן דאס, איך האב געפרובירט צו געבן א סטרוקטור פשוט צו פארשטיין.
דער ערשטער מהלך: דער רמב”ם’ס שיטה
דער ערשטער מהלך איז געווען דער רמב”ם’ס מהלך. און דער רמב”ם אין א געוויסע זין איז דער העכסטער… דאס הייסט די העכסטע מיין איך צו זאגן אז דער רמב”ם איז געווען דער איד וואס האט נישט געקערט וועגן קיין שום תואר [to’ar: אַטריבוט], קיין שום… קיין שום… די זאגסט קיין שום, דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פארן עכטן פארשטיין דעם אייבערשטן, עכטע קאנעקשן מיט דעם אייבערשטן, איז נאר צו פארשטיין דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. אלעס אנדערש, נישט מאכט נישט אז דער אייבערשטער טוט פעולות [pe’ulot: אַקציעס] און ס’טוט זיך אלע זאכן, אבער עס איז אלעס גוט פאר חינוך [chinuch: דערציִונג]. דאס הייסט פאר קינדער, עס איז נישט דער אמת. דער אמת איז מען דארף וויסן דעם אייבערשטן אליין, דאס איז געווען דעם רמב”ם’ס גאנצע זאך.
עס איז א גרויסע חוצפה [chutzpah: עזות], ס’מיינט צו זאגן עס איז א גרויסע עזות, עס איז זייער שווער, און דער רמב”ם ווייסט אז עס איז זייער שווער, אפילו צו זאגן די ווארט ‘אינו גוף’ [eino guf: ער איז נישט קערפּערלעך], ווייל מען דארף טויזנט יאר מסביר זיין פאר מענטשן וואס ס’מיינט. ס’איז נישט קיין סימפל זאך. און נאכדעם זאגסטו אז עס איז נישט גענוג, דארף איך אויך זאגן ‘אינו בעל תארים’ [eino ba’al ta’arim: ער האָט נישט קיין אַטריבוטן] און ‘אינו… ואינו… ואינו…’, וואס מענטשן מיינען צו זאגן. אבער דאס איז דער אייבערשטער וואס דער רמב”ם קערט וועגן. אלעס אנדערש האלט ער איז אפשר אפילו עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה]. אדער אמת’דיגע עבודה זרה. דאס איז געווען דער רמב”ם.
די מצוה פון ידיעת השם און דער רמב”ם’ס טעקסטואַלע באַווייז
און מען מערקט דער רמב”ם האט געמאכט דאס א מצוה [mitzvah: געבאָט] פון ידיעת השם [yedi’at Hashem: וויסן פון גאָט], יא? די ערשטע מצוה און די ערשטע פרק [perek: קאַפּיטל] אין יסודי התורה [Yesodei HaTorah: גרונטלאַגן פון דער תורה]. ער זאל עמערקן אז וועלכע פסוק [pasuk: פּסוק] שטייט עס? דער פסוק… ווי איז דער פסוק וואס שטייט דעם מצוה? ער ברענגט דאך די גמרא [Gemara: תלמוד]: “אנכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: איך בין גאָט דיין גאָט]! דאס איז דער מקור [makor: מקור] אז דו האסט א מצוה פון ידיעת השם.
און דער רמב”ם יעדן מאל וואס ער ברענגט דעם פסוק אין דעם קאנטעקסט פון דעם מצוה, און אפשר אפילו יעדן מאל, האקט ער אפ דעם פסוק דארט: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. דער גאנצער רעשט פונעם פסוק, דיליטעד. עס שטייט נישט קיינמאל אינעם רמב”ם.
דער רמב”ם האט געקענט דעם גאנצן פסוק, ער האט נישט פארגעסן דעם גאנצן פסוק, און ווען ס’איז נוגע [nogei’a: רעלעוואַנט] ברענגט ער גאנצע פסוקים, אפילו אמאל וואס עס פעלט נישט אויס פאר זיין ענין [inyan: ענין], סתם [stam: נאָר] א פסוק אין ענין, ככל פסוקי המקרא [k’chol pesukei hamikra: ווי אַלע פּסוקים פון דער תנ”ך]. עס איז נישט אזוי סימפל אפצוצושניידן א פסוק אינמיטן ווען מ’קוואוט [quote: ציטירט] עס, און דער רמב”ם אין אנדערע פלעצער קוואוט גאנצע פסוקים אפילו ער מיינט נאר א חלק [cheilek: טייל], ווייל אזוי גייט עס דאך.
אבער יעדע מאל וואס ער ברענגט די מצוה פון “אנכי”, האקט ער עס אפ פאר “אשר הוצאתיך” [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען]. ער רעדט קיינמאל נישט פון יציאת מצרים דארט. ער רעדט וועגן יציאת מצרים, אבער אין דעם קאנטעקסט פון וויסן ווער דער אייבערשטער איז, ווען ער האט געשריבן א גאנצע ערשטע חלק פון מורה [Moreh: מורה נבוכים, גייד פאַר די פאַרווירטע], איך מיין אין דעם צווייטן חלק, האלב פון עס אט-ליסט רעדט וועגן פארשטיין דעם אייבערשטן, קיין איינמאל וועט ער נישט דערמאנען יציאת מצרים דארט.
ער רעדט פילאסאפיע, מיט טעאלאגיע, מיט פשט פון פסוקים, טויזנטער פסוקים. ער האט פסוקים ווען ער רעדט וועגן דעם חקירה [chakirah: אונטערזוכונג] פונעם רמב”ם. דא האט דער רמב”ם חוץ פון דעם וואס ער רעדט אלס פילאסאף, סתם פארשטאנד, איז דא געוויסע פרשיות [parshiyot: פּאַרשיות] אין די תורה וואס אנטהאלט אזא רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער איז. איך ווייס נישט וועלכע פרשה [parshah: פּאַרשה], הע?
פּרשת כי תשא: די אמת’דיגע געפֿינונג פון גאָט
וועלכע פרשת כי תשא [Parshat Ki Tisa: פּאַרשת כי תשא]? דער עגל [eigel: גאָלדענער קאַלב]? נישט דער עגל, נאכן עגל. דער אייבערשטער האט געזאגט אז משה [Moshe: משה] האט געבעטן “הודיעני נא את דרכיך” [hodi’eini na et derachecha: מאַך מיר באַקאַנט דיינע וועגן], “הראני נא את כבודך” [har’eini na et kevodecha: ווייז מיר דיין כּבוד]. די פסוקים, דער דיסקאשן פון משה, וואס עס זעט אויס פשוט משה וויל וויסן ווער דער אייבערשטער איז, אין אנדערע ווערטער ביז יעצט האט ער נישט געוויסט. און דער אייבערשטער ענטפערט נישט קיינמאל דארט יציאת מצרים, דארט האט ער באמערקט.
אורי אלטר [Uri Alter: אורי אַלטער] האט געשיקט זייער שיין, ער האט געשריבן די צוויי, און ווען עס האט זיך געווען צובראכן די לוחות [luchot: לוחות], האט דער אייבערשטער דארט געקומען און געמאכט נאך א ברית [brit: בונד], ער האט דארט געקראטן נאך א ברית, און געגעבן דאך א נייע ברית, און דער סדר [seder: אָרדענונג] דארף מען פארשטיין דארט. דארט איז געקומען דער אייבערשטער און געזאגט פון דאס ניי ווער ער איז, רייט? א נייע ברית, ניי איבערגעזאגט די עשרת הדברות [Aseret HaDibrot: די צען געבאָטן], אדער די חלקים פונעם פרשת משפטים [Parshat Mishpatim: פּאַרשת משפּטים] האט ער איבערגעזאגט נאכאמאל די גאנצע זאך, און דארט שטייט וואס? שטייט נישט “אנכי ה'”. ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים [Yud-Gimel Midot HaRachamim: די דרייצן אַטריבוטן פון רחמנות]. אדער איז די ערשטע פאר, נוח השם, נקח ראשי [nekach roshi: לאָמיר נעמען די ערשטע], יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים [Hashem erech apayim: גאָט איז לאַנג-געדולדיק], פוקד עוון אבות על בנים [pokeid avon avot al banim: באַזוכט די זינד פון עלטערן אויף קינדער], עס גייט אז דאך ביז די ענד פון אידל אין אידל שוין רחמים [rachamim: רחמנות], נאר דערמיטן שטייט ערפעס אנדערש, ווען מען האט עס געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, עס שטייט ווער איז דער רב, שטייט ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון [v’chanun: און גנעדיק] וכו’ [v’chu: און אַזוי ווייטער], עס איז די זעלבע פלאץ ווי עס פירט זיך אויס די צווייטע דיבה [dibah: דיבור, געבאָט], פוקד עוון אבות על בנים,
די י”ג מדות שהרחמים און די רמב”ם’ס פארשטאנד פון יציאת מצרים
די י”ג מדות אלס א פאראלעל צו די עשרת הדיברות
שטייט די שלוש עשרה מדות, ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדיברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים, אדער איז די ערשטע פאר, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, ס’גייט אזוי דורך ביז די ענד פון י”ג מדות שהרחמים.
נאר אינדערמיט שטייט עפעס אנדערש, ווען מ’האט געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, ס’שטייט ווער איז דער רבוש”ע, דארט שטייט ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ ווען ס’פירט זיך אויס, די זעלבע פלאץ ווי ס’פירט זיך אויס, דער צווייטער דיבור, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, יא, לא ינקה שטייט בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, ס’איז ממש די זעלבע מעשה, באט אן יציאת מצרים, א נייע פשט, דער י”ג מדות.
דער רמב”ם’ס צענטראלע טעזע: די י”ג מדות אלס דער הויפט מקור פאר פארשטיין דעם אייבערשטן
דער רמב”ם האט געהאלטן י”ג מדות דער פרשה, דאס איז דער מקור, דער עיקר מקור אין די תורה פאר זיין הבנה פון וואס דער אייבערשטער איז, ער איז זייער שטארק גערעדט, וועגן ניקאמאכוס’ס עטיק, און זייער אסאך כמעט מפרש געווען יעדע ווארט אין דער פרשה, נישט אלעס כסדר, אבער איינער האט זיך צוזאמגענומען אויף יעדע ווארט פון די צוויי פרקים דארט, דער רמב”ם פשט דערויף, דעריבער איז געווען זיין צענטראל מורה נבוכים חלק א’ איז מער ווייניגער א פירוש אויף יענער פרשה.
משה’ס שאלה און גאט’ס ענטפער — אן יציאת מצרים
אמת, אין זיינע תפילות, אין זיינע תפילות, אבער נישט בתורת תפילה. ווען משה רבינו אליינס האט געפרעגט די שאלה, ווער איז גאט? יא? ווען מלאכים פרעגן די שאלה, זאגט מען זיי לעסט סייד פנים ואינני, משה רבינו האט מען געזאגט, אויכעט, יא, אפשר, יא? לא יראני אדם וחי, און אויכעט האט מען אים עפעס יא געזאגט, יא? זייער געוועט, ער האט אים עפעס יא געזאגט.
וואס האט ער אים געזאגט? אט די י”ג מדות. יא, וואס מ’רופט י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, ער האט אים נישט געזאגט גארנישט פון יציאת מצרים. ער האט אים געקענט זאגן… שטייט נישט, איך פארשטיי נישט ווער…
לאמיר טראכטן, לויט די וואס זאגן אז יציאת מצרים דאס איז דער דבר מרכזי, דער עיקר זאך. עס איז זייער פאני. לעצטע וואך, מיינעס, עס איז נישט געווען אז ער איז געווען צוריק יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט געזאגט, ווען ער האט זיך געקומען צו גיין דער אייבערשטער האט געזאגט, ווער בין איך? דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים? זאגט דער אייבערשטער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, ער זאגט נישט גארנישט, און משה רבינו זאגט, קום אהער, איך וויל דיך פארשטיין בעסער דער אייבערשטער, כדי צו פירן די אידן, דער רמב”ם איז מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי צו פירן די אידן דארף מען וויסן דעם אייבערשטער.
פארוואס די נייע גילוי איז געווען נויטיג ספעציפיש נאך דעם עגל
אבער ווי קומט דאס אריין אין א באדערפעניש? דאס איז א גוטע שאלה, פונקט נאך דעם עגל האט מען דאס געדארפט וויסן. ווייל אפשר ווייל דאס מיינט צו זאגן, איך וועל דאס זאגן פארוואס.
לאמיר דאס הערן לויט א חסידישע פשט, ווייל דער אייגעל האט געוויזן אז יציאת מצרים האט א פראבלעם, עס האט זיך אויך געזאגט ‘אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. דער אייגעל איז געווען דאס זעלבע וואס האט געטשיפט דאס זעלבע, עפעס א טעות וואס מען קען דא האבן, באמת, אייגעל קען אויך זיין יציאת מצרים. עס איז דא גארנישט אין יציאת מצרים וואס זאל סותר זיין צו מאכן אן אייגעל, עס איז דא, אבער עס זאלן נישט פארשטאנען, מסתם איז דא.
א געוויסע מיינדסעט פארקערט, יא, אז מיט דעם בויעט מען דער ‘אשר העלוך’. אבער זעהסטו כאילו אז אויף ביידע שטייט ‘אשר העלוך’. און ווען דער אייבערשטער זאגט פאר משה ווער ער איז, ער זאגט אים ווי פארסייז, זאג זיי צוריק! דער אייבערשטער וואס האט ארויסגעפירט פון מצרים, דו האסט נאך געמאכט צען מכות מיט קריעת ים סוף. די גאנצע מעשה גייט אוועק, עס קומט א נייע פשט, א גאנצע נייע גילוי, א גאנצע נייע סארט השגה.
וואס פעלט אין דער נייער גילוי
ווייל דאס איז א השגה וואס שטייט נישט ‘בריאת שמים וארץ’ אויך נישט דארט. דארף מען פארשטיין, בריאת שמים וארץ שטייט כמעט קיינמאל נישט, נאר אין ספר בראשית, חוץ פון דעם, די תורה רעדט כמעט נישט פון בריאת העולם. אבער על כל פנים, דאס איז א נייע וועג. דער רמב”ם איז זיכער געגאנגען, דער רמב”ם איז נישט געגאנגען מיט בריאת העולם כמעט אויך נישט, ווייל ער האלט אז אפילו בריאת העולם איז זייער קליין.
דער רמב”ם’ס באוואוסטע אפשניידונג פון דעם פסוק
אבער ער גייט אלעמאל ווען ער זאגט דעם פסוק ‘מארץ מצרים’, זאגט ער, דעם פסוק ‘אנכי’, האקט ער עס אפ פאר ‘אשר הוצאתיך’, עס זעהט אים נישט פארט. מען קען זען קלאר, מענטשן האבן צוגעשטעלט דעם סמ”ג, יא ער גייט אלץ פון דעם רמב”ם אין ספר המצוות, און מען איז מדייק אז ווען ער ברענגט די מצוה, ער גייט ווייטער, און ער איז מסביר, ער ברענגט דעם רמב”ן, ער איז מסביר אז די ערשטע מצוה מיינט מער פון אז עס איז דא א גאט, עס מיינט אז ער איז משגיח, און ער האט וכו’ די גאנצע ערשטע ברכה ביז ‘ימי עולם’ פון די אייבערשטע…
סאטמאר רב האט געזאגט אמאל א דרשה דא, און געזאגט אז ער האט געמאכט ביי זיין אסיפה איין טאג קעגן די ציונים, האט ער געזאגט אז פון דעם סמ”ג זעט מען… סמ”ג אדער סמ”ק, איך געדענק נישט… פון דעם זעט מען אז נישט גלייבן אין ציונות איז דער ערשטער עיקר, ווייל ער פירט אויס ביז די ‘יגלינו’ דער ראשון. ווייל דאס איז זייער גוט לויט די שיטה וואס זאגט… איך מיין עס איז לאפוקי ציונות און אן אנדערע חקירה, אבער ער איז גערעכט לויט יענע שיטה, אבער דער רמב”ם האט דעם פירוש נישט אזוי געשריבן. דער רמב”ם האט נישט געשריבן ‘אשר הוצאתיך’, ער האט געשריבן נאר ‘אנכי ה’ אלקיך’.
וואס אבער דער רמב”ם האט… אה יעצט, איך האב ענליך מיינען שם תאמר אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט נישט געווארן, טיין שטו דעם פראביקן געזאגט נישט אויפהערן… אלע, עס האט גענומען א סדר… אבער עסטו מיינען אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן אז יציאת מצרים איז א בעיסיק זאך אין אידישקייט אפילו דעם? עסטו מיינען, קאמא שמא לן נישט? וויאזוי ווייסט איך אז נישט? ווי שטייט דער רמב”ם’ס פשט פון יציאת מצרים? נישט די פשט אז מען דארף דינען דעם אייבערשטן, ווייל מען האט אונז קענען א טובת ארויסגענומען פון מצרים און געהארגעט זייערע בכורים, און געראטעוועט אונזערע בכורים, נאר די פשט אז יציאת מצרים אין א געוויסע וועג האט מען אויסגעפונען בעסער ווער דער אייבערשטער איז פריער. ווי שטייט דער פשט?
דער רמב”ם’ס פאזיטיווע פארשטאנד פון יציאת מצרים — הלכות עבודה זרה פרק א’
אין דער רמב”ם, אין זיין משנה תורה שטייט עס אין הלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ איז דער רמב”ם’ס קיום פון מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, אין פרק א’ ווען ער ברענגט א הגדה ווען ער זאגט דאס, ער רעפערענצט דאס זעלבע דעם לשון, נישט אין די נוסח הגדה אין דעם פרק ווי ער איז מסביר. און דארט איז דער רמב”ם מסביר זיין מהלך פאר וואס מען האט געדארפט יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
יא, געדענקט? געווען א שיעור וועגן דעם לעצטע וואך… לעצטע יאר… אבער לעצטע וואך איז געווען א שיעור אין די רמב”ם… און וואס זאגט דער רמב”ם דארט… דאך א רמב”ם יומי שיעור… און וואס איז געשטאנען דארט… וואס זאגט דער רמב”ם דארט, מ’דארף דייקן און מדייק זיין די גאנצע פרק. די דרוק מאכט עס אזוי שווער ווייל ער לייגט אראפ דעם גאנצען פרק אין דריי סעיפים, אמת’דיג איז עס אזא 15 סעיפים, אבער דער דרוק איז, ווען ס’איז געווען א הגדה האבן זיי געמיינט אז עס קען עס צו זיין א בישאפ.
דער הויפט פראבלעם: דער רמב”ם’ס באשרייבונג פון עבודה זרה
אבער, וואס עס שטייט אין דער רמב”ם איז אזא חידוש. חידוש נפלא מאוד. דער רמב”ם זאגט, ווען מען דארף נאכמאכן נאך איינער דאמער פון דער פרשה פון אהיה אשר אהיה, עס איז נאך א פרשה וואס ווייזט אז יציאת מצרים האט עפעס מיט שם ה’, ווען מען האט אנגעקומען. אבער קודם לאמיר זאגן וואס שטייט אין הלכות עבודה זרה.
אין הלכות עבודה זרה שטייט אזוי: ס’איז דא א פראבלעם וואס הייסט עבודה זרה. בעצם יעדער איינער ווייסט פון דעם אייבערשטן, אדער עס האט זיך אנגעהויבן אזוי, ס’איז א נארמאלע זאך צו פארשטייען, אדם הראשון אליסט האט געוויסט. אקעי, אזוי שטייט אין די אנהייב הלכות עבודה זרה.
אבער, עס איז דא א בעיה. וואס איז די בעיה? איך גיי עס זאגן שארפער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ דארט, ווייל איך מיין אז דער רמב”ם היט זיך נישט צו מכשול זיין אידן חס ושלום אין עבודה זרה, ער מאכט עס קלאר, דאס איז נישט קיין מוזיקער פראבלעם. אבער דער פראבלעם איז גרעסער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ, און אנדערע ספרים האבן עס מסביר קלארער.
אז ס’איז דא א גרויסע פראבלעם, ס’איז דא א גאט וואס ער האט אנגעהויבן אלעס, דער איינס פאר אלעס, פון אים הייבט זיך אלעס אן, און אזוי ווייטער. אבער די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. נישטא קיין איינע זאך אין דער וועלט וואס מען קען זען אויף דעם, אפשר א נס, מען דארף אפילו אויף א נס מדייק זיין. אבער נישטא קיין שום זאך וואס דער אייבערשטער, וועסטו זאגן וויאזוי איז עס געקומען? פארוואס איז געווארן דער… פארוואס האט אנגעהויבן צו רעגענען? ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט ס’זאל רעגענען. אונז זאגן אזוי, ס’איז אמת.
אבער ס’איז אויך אמת אז ס’רעגנט ווייל ס’איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס? ווייל אין ווינטער איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס אין ווינטער? ווייל די שטערנס זענען עפעס אנדערש, די זון איז ווייטער פון אונז אין ווינטער. מילא, פארוואס איז די זון ווייטער? ווייל עפעס א גאנצע סדר, ווי דער רמב”ם האט געזאגט, ס’איז דא גלגלים וואס פירן די זון, די העכערע גלגלים וכולי וכולי. פארוואס פירן די גלגלים? וואס דא מלאכים וואס פירן זיי, און אזוי ווייטער. דאס זענען אלץ אמת. ס’איז אויך אמת צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אלץ געמאכט, אבער דאס איז אן טיפערע וועג.
אבער די וועלט אין reality ארבעט דורך די אלע כוחות. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער הייסט אלהי האלהים. וואס איז דער טייטש אלהים? אפגעטער? וואס איז דער חילוק? דער טייטש איז דער גאט פון אפגעטער? אלהים מיינט מלאכים. מלאכים און די וואס פירן די זון יעדן טאג. ס’איז א גרויסער חידוש צו זיין דער גאט פון די מלאכים.
ווייל ס’איז א גאר א גוטע סברה. די סברה פון נמרוד, אדער אפילו פון דור אנוש, איז געווען אז מען דארף דינען. וואס מיינט דינען? דינען מיינט געבן כבוד, געבן respect פאר די אלע כוחות וואס פירן אונז. דאווענען, ס’איז די גאנצע נושא. דאווענען, ס’איז דאך חובת דאווענען, מאכן קרבנות. קיצור, מען קען מדייק זיין אויף וואס, אבער א קרבנות איז אמת אז דא די אלע כוחות און די וועלט ווערט געפירט דורך זיי. ווער פירט די וועלט? דער תירוץ איז די שטערנס, דאס איז דער תירוץ.
דאס האט דער רמב”ם אמת’דיג אזוי געהאלטן. astrology איז נישט אמת ווייל ס’איז די wrong וועג פון פארשטיין די שטערנס. מענטשן מיינען, ווייסן אז דער רמב”ם האט אמת’דיג געהאלטן אז די שטערנס פירן די וועלט. פארוואס אין זומער איז ווארעם און אין ווינטער איז קאלט, און פארוואס נאך אלע שינויים וואס איז דא? ווייל די שטערנס זענען אנדערש, צוויי פירן עס, און פארוואס די שטערנס לינקס דא, די שטערן האט א מן השמים, א מלאך וואס פירט עס וכו’ וכו’ וכו’.
די לאגיק פון עבודה זרה לויט’ן רמב”ם
די טרוט איז אז עס איז דא א סאך פון, קענסט עס רופן כוחות, גאט, די ווארט אלקים אין די תורה וואס איז טייטש גאט, מיינט דאך נאר א כוח, א פירער, א געוועלטיגער בעל כוח, וואס איז דא אן אומצאל כוחות און זיי זענען מסודר אין א געוויסע סדר, און די וועלט ווערט געפירט דורך עולמות של מעלה ממנו, נאכדעם איז נאך העכער, עס זענען דא אמווייניגסטנס דריי עולמות אין רמב”ם, און אזוי פירט זיך די וועלט.
אונז געפינען זיך אין די נידריגסטע עולם, און אונז זענען נישט בעל הבית אויף גארנישט, איך מיין אביסל ווער עס איז א מלך אדער א טאטע וכדומה, אבער איבער אים איז דא כוחות עליונים מעליו, וואס זיי זענען בעל הבית אויף אים, זיי פירן אים, און אויב מען וויל אז עס זאל גיין עפעס גוט דארף מען זיי פרעגן, ווייל זיי זענען דעם אויבערשטנס שלוחים קענסטו זאגן, אבער דאס איז דער פאקט.
דער רמב”ן איז מסביר די גאנצע זאך פון עבודה זרה. יא, אז מען נעמט טאקע כוח פון זיי. ניין, ער זאגט אז זיי זענען… זיי זענען… דו קענסט נישט דאווענען צו קיין וויירוס, יא? נו, ס’איז דאך פשוט, דער וויירוס איז דער כוח וואס מאכט אים דעם מענטש, ער קען נישט שטיין, ער קען דאווענען צו אים ביז מארגן אינדערפרי, נו, ס’איז דאך אן איינציגע מעשה, יא? ער קען דאווענען, ער קען בעטן, אבער דער כוח… דער כוח וואס מאכט אים נישט פילן גוט איז דער מלאך המות, יא? נו.
א חקירה וועגן די נאטור פון עבודה זרה’דיגע כוחות
און ער טענה’ט אז די זון, אלע מלאכים זענען… דאס איז אזוי ווי א וויירוס. אבער איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. מיט אנדערע ווערטער… דאס איז א תורה, דאס איז שוין א חידוש. איך ווייס, איך ווייס אזוי שטייט, איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. עס איז א חקירה, איך ווייס, עס איז א חקירה עמוקה.
עס זעט אויס צו מיר, איך מיין אז דער רמב”ם איז אביסל… עס איז דא ריזן צו טראכטן. בקיצור, עס איז צו פשוט דאס, עס זעט אויס צו מיר, ווייל מען דארף פארשטיין, עס איז נישט קיין שיבה וואס מען גייט דאך טראכטן אין גאנץ קבלה און קיין דאס אריינבויען און אזוי ווייטער. נישט אזוי סימפל, עקזעקטלי. לאמיר נישט אריינגיין דערין, איך וויל נאר זאגן, איך וויל נאר זאגן, דאס וואס דו זאגסט איז אמת, עס שטייט אין רמב”ן און אין אנדערע פלעצער. עס זעט מיר אויס עס איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך, דאווענען איז א פאני ווארט. וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עגזעקטלי, איך מיין איך פארשטיי וואס דאס מיינט ווען ס’איז דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד, לויט’ן רמב”ם רעדט נישט פון דאווענען אין זיך צו עבודה זרה. געבן א ספעק, מכבד זיין, מאכן כבוד דעם יום טוב, איך ווייס וואס. מאכן עפעס א סעודה לכבודו, איז די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען, אפשר אנדערע נישט, אבער די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען אין די כוכבים איז נישט די זעלבע וועג ווי אן אליל. אן אליל איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז זיי טוען. ער איז א פונקט.
די נאטור פון מיטלדיגע כוחות און די היסטארישע פראבלעם פון עבודה זרה
די אונטערשייד צווישן דאווענען און מכבד זיין
ס’איז נישט פונקט, ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך. דאווענען איז א פאני ווארט, וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עקזעקטלי, איך פארשטיי וואס מען מיינט ווען מען זאגט דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד [kavod: honor, respect]. לויט’ן רמב”ם [Rambam: Maimonides] רעדט מען נישט פון דאווענען אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. געבן א רעספעקט, מכבד זיין [mekhabed zayn: to honor], מאכן כבוד פאר א יום טוב [yom tov: holiday], איך ווייס וואס. ס’מאכן עפעס א דבר לכבודו [davar likhvodo: something in his honor], איז דער וועג ווי די ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities] האבן פארשטאנען, אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] נישט, אבער דער וועג ווי דער רמב”ם האט פארשטאנען די כוחות [kochot: forces, powers], איז נישט די זעלבע וועג ווי א סלע [sela: rock, stone]. א סלע איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דער שר [sar: angelic prince, minister] טוט. ער איז א פועל [po’el: agent, actor], ער טוט.
וואס? ניין, נישט חוקי הטבע [chukei hateva: laws of nature]. חוקי הטבע איז א מאדערנע ווארט, דער רמב”ם קען נישט דעם ווארט בכלל. ניין ניין, זיי זענען אמת’דיגע טעבלס [actual agents], זיי זענען מענטשן, זיי זענען כאילו [ke’ilu: as if, so to speak] מענטשן. זיי האבן בחירה [bechirah: free will, choice]. דער רמב”ם זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters, Maimonides’ introduction to Ethics of the Fathers] אז זיי האבן בחירה, יא. זיי האבן דאס אליינס. דער רמב”ם זאגט בפירוש אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], וואס שטערט אונז אז מלאכים [malachim: angels] האבן בחירה? די איינציגע חילוק [chiluk: difference] פון זיי און מענטשן, אז זיי קענען נישט בוחר זיין ברע [bocher zayn b’ra: choose evil]. ביי אונז זאגט מען אז א מענטש האט בחירה, מיר זאגן אז ער האט א יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], ער קען טון שלעכט. א מלאך [malach: angel] טוט אלעמאל די זעלבע זאך, אבער ברצונו [birtzon: by his will], ער טוט נישט אליינס. ער האט א רצון [ratzon: will]. ס’איז אן אנדערע וועג וויאזוי מיר פארשטייען רצון.
דיגרעסיע: די באדייטונג פון רצון
דאס גייט צוריק צו אונזער שיעור וואס מיר האבן גערעדט, וואס מיינט רצון? אונז מיינען אז רצון מיינט אז מען קען טון שלעכט. דער אויבערשטער האט אויך בחירה און ער קען נישט טון שלעכט, יא? סא, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם. אבער איך קען נישט אריינגיין אין דעם.
דער משל פון דעם מלך און זיין שליח
איך וויל זאגן, ס’איז דא אן עכטע פראבלעם. ס’איז דא אן עכטע פראבלעם אז דער אויבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט. ער פירט דאס דורך א סך כוחות, ס’רופט זיך שליחים [shlichim: messengers, agents]. קענסט זאגן, אפילו דער רמב”ם דארף מען פונקטליך פארשטיין וואס ער מיינט. אבער זיי האבן יא אמת’דיגע געוויסע ישות [yeshut: existence, being]. ס’האט עפעס א כח. ווען איך זאג כח, מיין איך נישט א כח אזוי ווי די טיש וואס איך שטופ. איך מיין אזוי ווי איך וואס איך שטופ, און מיין טאטע גייט עס נישט שטופען. מער אזוי ווי צוויי מענטשן. א בעסערע משל [mashal: parable, analogy], ס’שטייט אין דעם, אזוי ווי ישעיה [Yeshayah: the prophet Isaiah] זאגט. אין די ראשונים שטייט דער משל. אזוי ווי דער מלך, דער רמב”ם אליין ברענגט דעם משל. אזוי ווי א מלך האט זיין שליח, דער גאווערנאר. אוודאי ער איז נישט דער בעל הבית [ba’al habayit: master, owner]. דער מלך קען אים אלעמאל אווער-רולן, ער קען אים זאגן פונקטליך וואס צו טון. אבער געווענליך נישט. דער נארמאלער סדר [seder: order, arrangement] איז, אז דער מיטל-מענטש, ער איז מחליט [machlit: decides]. אפילו ביי דער רמב”ם איז עס אביסל אנדערש, ווייל ס’איז דא מער קלארע געזעצן, אבער עט די ענד אוו דע דעי, ס’איז מער אזוי ווי צוויי מענטשן. און דאס זענען די מיטל’דיגע כוחות וואס זענען דא אויף די וועלט.
די ערשטע פראבלעם: צו וויסן פון דעם אייבערשטער איז אליין א גרויסע חידוש
און ס’איז טאקע דא אזוי פיל כוחות, נישט נאר דעם, איך וויל נאך אפילו טיפער גיין. דאס איז איין זאך, קודם כל ס’איז דא אלע כוחות אויף די וועלט, סא צו זאגן אז דער אויבערשטער פירט די וועלט נאר אים דארף מען… נאר אים דארף מען מכבד זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל. צווייטנס… נאר, לאמיר זאגן בעסער, נאך איין זאך. סאו קודם כל איין זאך, די ערשטע זאך איז, וויבאלד ס’איז דא די אלע כוחות, איז קודם כל אפילו צו וויסן פון אז ס’דא אן אייבערשטער ביאנד דעם איז א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight, innovation].
דער וועג פון אברהם אבינו: פון די שטערן ביז דעם אייבערשטער
אין אנדערע ווערטער, וויאזוי הייבט זיך אן א מענטש צו טראכטן פון א גאט? אזוי ווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather], יא, ער זעט שטערנס דא אויף די וועלט, ער גייט ווייטער, פארוואס גייט ער ווייטער? פארוואס טראכט אברהם אבינו פון די זון? ווייל יעדער קען זען אז די זון מאכט אזוי פיל זאכן, ס’איז זיכער העכער, ס’איז זיכער שולט אויף די וועלט אין א סאך וועגן, און ער הייבט אן צו טראכטן די זון. יא, יעצט, מען קען גיין ווייטער פון די זון.
העכער די זון איז דא עפעס א מלאך, לאמיר זאגן, נאך יענעם מלאך איז דא נאך א מלאך, און ס’איז טאקע דא די אלע מלאכים. יעצט, געווענליך א מענטש וויאזוי ער פארשטייט די causes פון זאכן, וואס מאכט יעדע זאך, די נארמאלע שכל [seichel: intellect, understanding] פון רוב מענטשן, און רוב מענטשן וואס זענען נישט קיין גאר גרויסע חכמים [chachamim: wise people, sages], ווען מען זאגט אמונה [emunah: faith] זאגט מען עס שוין גלייך, אבער בדרך חכמה [bederech chochmah: through wisdom], אנדערע ווערטער וואס מענטשן כאפן אמת’דיג, איז וואלט ער אנגעקומען א חכם דארף עס פארשטיין, א פשוט’ער מענטש בלייבט אפילו אונטער די זון.
ווען אברהם אבינו האט געמיינט אז די זון האט געמאכט די וועלט, איז שוין געווען א חכם. אקעי, אנדערע מענטשן האבן אפשר געזאגט, באט ס’איז שוין געווען א חכם, ווייל א נארמאלע מענטש ער קוקט דא ער זעט אז זיין טאטע פירט די וועלט, איך ווייס נישט, א תרח [Terach: Abraham’s father] פירט די וועלט. אה, די זון. ניין, דער גאנצער תרח איז, די זון איז שטערקער פון אים. אויב מען וויל אמת’דיג עפעס א טובה [tovah: favor, good] פון איינעם דארף מען בעטן די זון, נישט תרח. דאס איז שוין א חכמה [chochmah: wisdom]. דאס איז שוין א לעוול פון science, פון ידיעה [yedi’ah: knowledge], right?
יעצט, איינער איז נאך גאר א טיפערע חכם און ער קוקט, ער פארשטייט די גאנצע מערכת הכוכבים [ma’arechet hakochavim: the system of stars], די גאנצע אסטראנאמיע, מען פארשטייט, אזוי ווי אין מדרש [midrash: rabbinic homiletical literature] שטייט אין א זייער simple וועג, יא, די לבנה [levanah: moon] קומט דאך ביינאכט, קומט דאך אויס ווי די זון איז נישט דא, אבער דאס איז נישט ממש א טענה [ta’anah: claim, argument], ער האט עס נאר פארשטאנען טיפער, ס’מיינט צו זאגן א זייער simple וועג פון זאגן א טיפערע זאך, אז דער גאנצע סיסטעם כהכל בהכל מכל [the entire system as a whole] קען זיך נישט אליינס מאכן, דאס מוז זיין נאך א גרעסערע כח.
דער חידוש: יענער גרעסערער כח איז נאך נישט דער אייבערשטער
יעצט איך וויל אייך זאגן א חידוש, ענק מיינען אז יענער גרעסערער כח איז דער אייבערשטער, ס’איז נישט, ס’איז א מלאך, אזוי זאגט דער רמב”ם. מ’דארף נישט דעם אייבערשטער נאכנישט ביי דעי stage, מ’דארף נאך גאר קיין ראיה [ra’ayah: proof] פאר’ן אייבערשטער. פארוואס דער רמב”ם רופט דעם אייבערשטער. מען דארף נאכדעם פארשטיין וואס מיינט א מלאך, און ערשט אויספארשן דעם גאנצן עולם המלאכים [olam hamalachim: the world of angels] ווי דאס ארבעט. און אויך מוז מען זען אז דאס איז אלץ נישט גענוג, עס מוז זיין העכער דעם מלאך נאך עפעס א זאך. יא? און העכער דעם איז דער אייבערשטער. איז דאס וואס איז גערופן דער אייבערשטער.
די מקובלים’ס נאך העכערע לעוועלס
די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז דאס איז אויך נישט ריכטיג, ווייל דאס וואס דו פארשטייסט איז נאר א ספירה [sefirah: divine emanation in Kabbalah]. ספירה איז נישט ממש דער אייבערשטער. דו דארפסט פארשטיין די גאנצע מערכת הספירות [ma’arechet hasefirot: the system of sefirot], נאר דאס צו פארשטיין וואס מיינט דער אייבערשטער. און נאך טיפער, די מקובלים זאגן אז עס איז נאך איינס אן טאפ פון יענץ. יא? דאס איז נאר א מהלך פון השגה [mahalach shel hasagah: a process of understanding]. א נארמאלע מהלך וואס א מענטש…
מענטשן האבן אנגעהויבן מיט דעם וואס זיי האבן געוואוסט פון דער אייבערשטער, אבער וויבאלד ס’איז זייער א טיפע זאך צו זאגן דעם ווארט אייבערשטער, ס’איז נישט קיין סימפל זאך.
וואס “אינו גוף” אמת’דיג מיינט
דער “אינו גוף” [eino guf: not a body], “אינו גוף” מיינט אז ער איז נישט קיין מענטש, יא? דאס ווייסט יעדער. קיינער האט קיינמאל נישט געטראכט דער אייבערשטער איז א מענטש. “אינו גוף” מיינט נישט די גאנצע וועלט. א מלאך איז אפילו אויך נישט קיין “גוף”, ס’איז דא גרעסער פון “אינו גוף” אויך. אבער לאמיר שוין זאגן “אינו גוף”, נישט די ערשטע גלגל [galgal: sphere, celestial sphere], נישט די גאנצע אוניווערס. נישט קיין איין כח וואס מ’דארף נעמען הונדערט יאר צו אויספיגערן אז עס איז דא א כח בכלל. די וואס זענען געווען סטאק ביי די ערשטע כחות, ביי די לבנה האלטסטו נאך. אנקומען צו די זון און צו די נעקסטע לעוול איז שוין א גרויסע זאך. דאס איז א ריזיגע שווערע זאך, ס’איז גאר א טיפע זאך. נישט נאר ס’איז א טיפע זאך, רוב מענטשן פארשטייען עס נישט, נאר מ’זאגט עס בבחינת אמונה [bivchinat emunah: in the aspect of faith] ווייל אברהם אבינו האט אונז אויסגעלערנט צו זאגן. ווייל רוב מענטשן וואלטן נישט אנגעקומען דערצו. דאס איז איין זאך, דאס איז דער ערשטער גרעסער פון דעם וואס איז דא. און פון דעם קומט אויס די צווייטע זאך אז…
די סברה פון דור אנוש איז נישט געווען אזוי שוואך
וממילא, ס’מאכט עכט actually sense לכאורה [lechorah: seemingly, apparently] צו וואס ווען איינער זאגט “דער מלך זיצט אין זיין פאלאץ, ער איז זייער גרויס, אפשר די גאר גרויסע חכמים, די מיניסטערס, די חכמים פארשטייען בכלל אז עס דארף זיין א מלך. איך פארשטיי די traffic light policeman וואס גיבט מיר א ticket. איך רעד גלייך, איך רעד נאר מיט אים”. דאס איז די סברה [sevara: logical reasoning] פון דור אנוש [dor Enosh: the generation of Enosh]. ס’איז גארנישט קיין שוואכע סברה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז שטותים [shtuyot: foolishness]. דער רמב”ם זאגט אז ער רופט עס א שטות, אבער ער איז נישט מסביר [mesbir: explaining] פארוואס איז עס א שטות? די רמב”ן זאגט פון דעראון א הסבר [hesber: explanation] פארוואס איז עס א שטות, דער רמב”ם זאגט נישט קיין הסבר. דער רמב”ם מאכט עס sound א בעסערע כח, ער איז מסביר מתחילה [mehatechilah: from the beginning] וואס די טעות [ta’ut: error] איז געווען, קיינער זאל נישט דינען א חוץ אים דעם אייבערשטן. אבער ער איז נישט מסביר פארוואס איז עס א שטות? איז דא דא א גרויסע problem. יעצט, לאמיר געדענקען, דאס איז איין זאך.
די גרויסע צדיקים און חכמים וואס האבן פארשטאנען
עס איז געווען אלעמאל גרויסע צדיקים [tzaddikim: righteous people], גרויסע חכמים וואס זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה [ma’aseh: story, matter], אזוי ווי חנוך [Chanoch: Enoch], מתושלח [Metushelach: Methuselah], תנחומא [Tanchuma], נח [Noach: Noah], איך ווייס ווער. און ביי די גויים איז אויך דא, איך ווייס מען קען רעדן פונעם פסיד [possibly referring to a sage], איך ווייס שלמה המלך [Shlomo HaMelech: King Solomon] האט אראפגעברעכט אריסטו [Aristotle] האט פארשטאנען אפשר צו אזוי ווייטער. זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה.
און זיי ממילא זיי האבן פארשטאנען אז דאס איז אמת, אפשר עס איז דא די אלע כוחות, אבער דער אמת’דיגער כח, דער אמת’דיגער מקור [makor: source] פון אלעס איז דער אייבערשטער. און ממילא די אלע חכמים וואס האבן געטון למעשה [lema’aseh: in practice] ווייס איך נישט, מען דארף מדייק זיין [medayek zayn: to be precise], אבער זיי זענען זיכער… זיי האבן פארשטאנען דער אייבערשטער.
די עיקר עבודה: צו וויסן אז ער איז דא
און וואס דינט מען דער עיקר [ikar: essence, main thing] דער עבודת השם [avodat Hashem: service of God] זיך צו וויסן דער אייבערשטער? דאס איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג חכמים עפעס א קנאק שאף אפילו יענץ איז א ספק [safek: doubt], אבער דאס איינציגע זאך איז די דאזיגע אמונה אדער די דאזיגע ידיעה אז עס איז דא שיש שם [she’yesh shem: that there is (a God)], דאס איז דער ערשטער מצוה [mitzvah: commandment] שיש שם, וואס וויסן מיר פון קיין האבן גארנישט? דאך וויסן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך. דאס איז די איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים.
יעצט וואס האבן זיי געטון די אלע חכמים לגבי [legabei: regarding] עבודה זרה, לגבי די אנדערע זאכן? איך ווייס, עס האט פארשטאנען אז עס איז אלץ subservience, אלץ עבדים [avadim: servants], אלץ דער אייבערשטער איז the high of the high, דער אייבערשטער איז תכלית [tachlit: purpose, ultimate end] פון אלע זאכן. דאס איז אלעמאל געווען חכמים.
די גרויסע פראבלעם: דער גלגל החוזר פון פארלוירענע ידיעה
Now the big problem which is, אז אפילו מען פארשטייט דאס אלעס, דער טאטע האלט פארשטייט דאס, דער גרויסער חכם פארשטייט דאס, אבער זיינע קינדער פארשטייען דאס נישט. קען גאר זיין עס איז זייער שווער צו מסביר זיין, עס איז איין פראבלעם. אוקעי, לאמיר זאגן מען קען עס זאגן, עס איז דא א גרעסערע פראבלעם.
די צוויי לעוועלס פון מענטשן
ווייל למעשה פארשטייט די אלע חכמים, פארשטייט ער דאך אז מען דארף דינען למעשה, דארף מען דינען די אלע כוחות ממוצעים [kochot memutzaim: intermediate forces], די אלע מלאכים, די אלע כוכבים [kochavim: stars]. אפילו דאס פארשטייט שוין אז מען דינט אמת’דיג א כח וואס איז א גרויסע מדריגה [madreigah: level, spiritual level], ווייל די רוב מענטשן מיינען אז מען דינט די געטשקע, די פסל [pesel: idol, statue], די סטאטוע, און די חכמים זאגן ווייסטו עס מיינט נישט די סטאטוע, עס מיינט די מלאכים. דאס איז בערך וואו רוב מענטשן קומען אן ווען מען מאכט דעם פאקט.
איז… יא יא, איך גלייב דאס איז טאקע, קודש הקדשים [kodesh hakodashim: holy of holies]. וואס דאס איז נאך א סטעפ אין די מעשה, נאך א סטעפ אין די היסטאריע. אבער עס איז דא… אוקעי, אמת, עס איז נאך זאכן וואס מאכן ערגער דעם מצב, אבער עס איז גענוג, עס איז גענוג שלעכט אזוי. סאו יעצט איז דא א ריזיגע פראבלעם. דער פראבלעם איז אז אפילו דער חכם…
דער גלגל החוזר: יעדער חכם מוז אויספיגערן פון נייעם
יעדער מאל וואס עס קומט א נייע חכם, אזוי ווי חנוך, אזוי ווי דארף ער נאכאמאל ארבעטן פאר 500 יאר אויסצוגפינען אז עס איז דא א גאט. ווייל ער, פאר א פאר דורות האט מען שוין געלערנט פון די כוחות וואס מען דינט. נאר דער חכם ווייסט וואס? אפילו דער חכם, יא לאמיר פארשטיין.
ס’דא צוויי לעוועלס מענטשן אלעמאל. ס’דא דער המון עם [hamon am: the masses] וואס זיי מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער איז דער דלי [dli: bucket]. וויאזוי מיינען זיי? זיי מיינען ממש אזוי? בערך! ער פארשטייט דאך נישט בעסער, ער פארשטייט וואס ער זעהט.
נאכדעם איז דא א אינגל ווערט א ביסל קליגער, פרעגט ער זיין טאטע גלייך: העלא? מען דינט א דלי? וואס גייט דא פאר? זאגט אים זיין טאטע: ניין, ס’דא א חכמה וואס דו פארשטייסט נישט. ער גייט אין קאלעדזש, ער איז א מסביר. די דלי איז א רמז [remez: hint, allusion] אויף די שטערן. אקעי, ער איז העפי. רוב מענטשן זענען העפי נאך דעם הסבר. עס איז אפילו אמת דער הסבר. דער הסבר איז נישט שקר [sheker: falsehood].
צור עולמים: קיינער קען אים נישט
און ביז ווי דער רמב”ם זאגט: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם [Tzur Olamim lo hayah makiro adam ba’olam: the Rock of the universe, no person in the world recognized Him]. דער צור [tzur: rock, foundation] איז די source. צור טייטש איז source דא. יא, דער מקור פון אלעס. קיינער ווייסט נישט דעם.
דאס איז די רעאליטי וואס עס איז א גלגל החוזר [galgal hachozer: revolving cycle]. עס מאכט זיך א פיינע חכם און דארפסט האבן א מסביר. פאר וואס איז אברהם אבינו? דער רמב”ם זאגט אז אברהם אבינו האט געלערנט פון חנוך אדער פון מתושלח. אקעי, עס איז שוין נישט געווען ביי אים, פון שם ועבר [Shem v’Ever: Shem and Ever, Noah’s son and great-grandson].
עס איז דא אנדערע מדרשים וואס זאגן אברהם אבינו האט געלערנט ביי שם ועבר. דער רמב”ם זאגט אברהם אבינו האט עס געדארפט אליינס אויספיגערן. פארוואס? ער האט אנגעהויבן טראכטן ווער עס האט דאס באשאפן?
אברהם אבינו’ס אייגענע אויספארשונג
ניין, דא זאג איך, די מעשה איז נישט אזוי סימפל, ס’איז עכט א סאך טיפער. ווייל דער תירוץ [teiretz: answer] פאר ווער עס האט דאס באשאפן איז א מלאך. רוב די וועלט וואלט געווען העפי מיט דעם תירוץ. ווער האט באשאפן דעם מלאך?
נאר, איי מין, איך קען נישט יעצט מסביר זיין, ס’איז א סאך מער קאמפליקעיטעד ווי די מעשה. סאו גלייב מיר. וואס? זייער גוט. אמת. נאר דאס דארף א שיעור. א דיפערענט שיעור. הערטס דער שיעור אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ס’איז א זמן אז מען זאל פארשטיין די אלע זאכן. ווער עס פארשטייט נישט דארף מען זיך מער מתעמק זיין [mit’amek zayn: to delve deeper].
פארוואס אברהם האט נישט געלערנט ביי שם ועבר
אבער די פוינט דא איז, אז אברהם אבינו… איך האלט אינמיטן זאגן. אברהם אבינו האט נישט געלערנט ביי שם ועבר. פארוואס נישט? איך ווייס נישט, ס’קען זיין ווייל מען דארף עס אליינס פארשטיין, ס’קען אויך זיין ווייל ס’איז אים נישט געלונגען. איי מין, ס’דא א מדרש וואס זאגט ער האט געלערנט ביי שם ועבר, אפשר איז ער געגאנגען נאכדעם.
איך ווייס נישט פארוואס דער רמב”ם ציטירט נישט יענעם מדרש, ער גייט מיט אנדערע מדרשים, אפשר איז עס א סתירה [stirah: contradiction]. איך מיין אז דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David, 12th century critic of Maimonides] ברענגט שוין אנדערע מדרשים וואס זאלן שטימען נישט מיט די רמב”ם’ס מעשה.
אבער עס קען זיין פשוט פארוואס, ס’איז דאך שווער, וויאזוי, עס איז דאך דא, אויב רוב וועלט זענען פארנארט, אפילו די חכמים זענען פארנארט, וויאזוי מיסינג די בעיסיק זאך? ער דארף דאך האבן א ריזיגע מעלה [ma’alah: virtue, merit]. וואס פונקט ער, איינער וואס וועט מוכן זיין צו הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף עס אליין אויספיגערן.
סיכום: די דראמא פון די וועלט ביז אברהם אבינו
דאס איז די ריאליטי, א חוץ פון דעם, דאס איז די ריאליטי. עס איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די דראמא פארציילט, דאס איז געווען די סיטואציע פון די וועלט ביז אברהם אבינו, דאס איז אויך די סיטואציע פון די וועלט.
אברהם אבינו’ס רעוואלוציע: די פארבאט פון עבודה זרה און די אינסטיטוציע פון דירעקטע עבודת השם
די פראבלעם פון די פאר-אברהמישע וועלט: א צוזאמענפאסונג
וויאזוי… עס איז דאך א דראווא וועלט אינאיינעם, אפילו די חכמים [chachomim: wise people] זענען אינאיינעם, די missing are the basic זאך, ער דארף זיך האבן א ריזיגע מזל [mazal: luck] אז פונקט דער איינער וואס וועט אים הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף אליינס אויספיגערן.
This is the reality. חוץ פון דעם, this is the reality. ס’איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די… דאס איז געווען די situation פון די וועלט ביז אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather]. This is also the situation פון די וועלט היינט. אנדערע ווערטער, דאס איז די נארמאלע סדר [seder: order] וויאזוי די וועלט וואלט געארבעט, ווען נישט עפעס א גרויסן חידוש [chiddush: innovation] וואס אברהם אבינו איז מחדש [mechadeish: innovated] געווען און נאכדעם משה [Moshe: Moses] נאכמער.
אברהם אבינו’ס גרויסע חידוש: צוויי רעוואלוציאנערע לייזונגען
וואס איז געקומען אברהם אבינו? אברהם אבינו איז געקומען א ריזן חידוש, אויסגעפינען א נייע זאך. פארדעם זאגט מען אלוקי אברהם [Elokei Avraham: the God of Abraham], דאס איז די זאך. אויסגעפינען א נייע זאך. א נייע חידוש. אברהם אבינו האט געזאגט… לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין דעם חידוש לגבי [legabei: regarding] מתושלח [Metushelach: Methuselah], לגבי חנוך [Chanoch: Enoch]. לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין אבער ס’איז די אלע לעוועלס, די אלע מלאכים [malachim: angels/intermediary forces] וואס זענען נישט די ערשטע זאך. ס’איז פיין און גוט אבער מען גייט עס פארגעסן.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך גיי אייך זאגן צוויי זאכן וואס ענק זאלן טון, כדי [kedei: in order] צו solve’ן די problem. צוויי זאכן וואס מען זאל טון.
חידוש נאמבער איינס: דער פארבאט פון עבודה זרה
די ערשטע זאך איז, מען גייט אסר’ן [oser: prohibit] עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] באיסור חמור [be’issur chamur: with a severe prohibition]. ביז דעמאלטס איז נישט געווען אן איסור [issur: prohibition]. ס’איז נישט אמת’דיג אן איסור, ווייל דער וואס דינט דעם… דער חכם ווייסט, ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז העכער דעם, ער האט א ריכטיגע חשבון [cheshbon: calculation/reasoning].
אברהם אבינו, לויט ווי איך לערן דעם רמב”ם [Rambam: Maimonides], אברהם אבינו האט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] געווען אויף דעם חשבון. דאס הייסט, לאמיר זאגן די אנוש [Enosh], דער וואס ווייסט יא, דער צווייטער האט שוין פארגעסן, ס’האט אים שוין נישט קיין חשבון. אבער לאמיר זאגן אפילו מיט אנוש, אברהם אבינו זאגט פאר אנוש, ער זאגט “ביסט א הייליגער איד, דו טוסט אלעס ריכטיג, אבער דו מאכסט איין טעות, אז דיין situation, דיין system מאכט אז יעדער פערטער מענטש פארגעסט פון די גאנצע מעשה, און נאך א דור מיינט אזא מענטש וואס האט אינגאנצען פארגעסן פון די ערשטע זאך. מען ווייסט פון די אלע כחות [kochos: forces], מען ווייסט נישט פון דעם אייבערשטן”.
די לייזונג: א טאטאלע פארבאט
האט אברהם אבינו געזאגט, איך האב אן עצה [eitzah: solution]. ס’איז א שווערע עצה, ס’איז דא קשיות [kushyos: difficulties] אויף די עצה, אבער דאס איז די איינציגסטע עצה וואס ארבעט. זיין עצה איז אזוי: קודם כל [kodem kol: first of all] מען גייט נישט דינען עבודה זרה. דאן ווערט ער מחדש געווען אז עס איז דא א זאך עבודה זרה, פארדעם האט ער געהאט פיר הונדערט פרקים במסכת עבודה זרה [perakim bemasechta avodah zarah: chapters in the tractate on idolatry]. ער האט געמאכט א גרויסע חידוש אז עס איז דא א זאך פון עבודה זרה.
וואס איז עבודה זרה? א נייע דעפיניציע
ווייל אונז מיינען אלעמאל אז עבודה זרה מיינט אן אנדערע גאט. עבודה זרה מיינט שוין קיין אנדערע גאט, אבער ער מיינט אכסאך א כוח אינצווישן דיך און גאט. נישט אן אנדערע גאט, נישט אן אן אנדערע גאט. דער עבודה זרה איז נישט אמת’דיג מחולק [mechulek: divided/separate] מיט גאט.
ס’איז יא, אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט אסר’ן עבודה זרה. נישט נאר אסר’ן עבודה זרה, מ’גייט אסר’ן כל תשמישי עבודה זרה [kol tashmishei avodah zarah: all accessories of idolatry], און יעדער מנהג [minhag: custom] וואס עבודה זרה האבן. מ’גייט מאכן הונדערטער מצוות [mitzvos: commandments] און הונדערטער גדרים [gedarim: fences/protective measures] וואס יוגן די קבורת עבודה זרה. מ’גייט נישט טונקען איין זאך וואס עבודה זרה טוט. נישט גיין אין זיין היכל שטיבלעך, נישט גיין א שטאט וואו ס’איז דא עבודה זרה, נישט קויפן פון איינעם וואס פארקויפט עבודה זרה.
מ’גייט זיך מסרחק [mesareich: distance] זיין פון די אלע זאכן. א חלק פון זיי זענען טאקע שטותים [shtusim: foolish things], ווייל עס קומט דאך אלעמאל צו שטותים מיט לאקשן. אבער א חלק פון זיי זענען די בעיסיק זענען נישט שטותים. מ’גייט זיך עניוועיס מסרחק זיין.
פון אברהם’ס חסד צו משה’ס דין
נישט נאר דעם, מ’גייט זאגן… איך מיין דאס האט נאך אברהם אבינו געזאגט, אברהם אבינו איז געגאנגען מיט חסד [chesed: kindness]. אבער משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] גייט זאגן, מ’גייט הארגענען ווער ס’דינט עבודה זרה.
ווער ס’טאַטשט נאר עבודה זרה, איז געענדיגט מיט אים. מ’רעדט נישט מיט אים. ס’איז חייב מיתה [chayav misah: liable to death penalty]. סיי ער וויל יא און סיי ער וויל נישט, מ’רעדט נישט מיט אים. דאס איז איין ריזיגע אויפטרייסל וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען וואס מ’האט נישט געגעבן ביז דעמאלט. ביז דעמאלט האט מען מעגט דינען עבודה זרה. מ’האט געמעגט, ס’האט נישט געהאט קיין שום איסור. אברהם אבינו זאגט די עז ליד, אז מ’זאל פארגעסן די גאנצע זאך, מ’טאר נישט. איין חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
חידוש נאמבער צוויי: דירעקטע עבודת השם
חידוש נאמבער טו, האט ער געזאגט, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. ס’איז געוואוסט אז ביז דעמאלט האט מען נישט געדינט דעם אויבערשטן. פאר דעמאלט האט מען נאר געוואוסט פונעם אויבערשטן. ס’איז באמת לכאורה [lech’orah: seemingly] די איינציגסטע וועג וואס מען קען אים דינען. דאס הייסט דער רמב”ם זאגט, קראו וקנהו מקום לעבודתו [kara’u vekanahu makom la’avodaso: they called and established a place for His service]. ס’איז טייטש, וויאזוי וועט מען נעמען דעם אויבערשטן? ער גייט אויף די ערשטע הימל, מ’קען נישט נעמען דעם אייבערשטן ווי דא. נעמען מיינט איך האב אים, מ’פארשטייט בעסער. ס’איז קירבה בדאורייתא [kirvah be’oraisa: closeness in Torah terms].
די פאראדאקס: אננעמען פארמען פון עבודה זרה
אבער אברהם אבינו זאגט עניוועיס, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. אין אנדערע ווערטער, מ’גייט נעמען געוויסע פון די זאכן. ס’איז אינטערסאנט. אין צייט וואס ער איז מקיש [makish: compares/equates] אלע עבודה זרה, מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] נעמט ер געוויסע פון זייערע זאכן. דאס הייסט למשל [lemoshal: for example] מאכן א מקדש [mikdash: temple], מאכן קרבנות [korbanos: sacrifices], מאכן תפילות [tefillos: prayers] אדער סדרי תפילות [sidrei tefillos: prayer orders], עפעס תפילות, עפעס א זאך אלעמאל דא איך ווייס. אבער דריי תפילות א טאג, וואטעווער, אברהם אבינו האט טאקע מתקן [metaken: established] געווען שחרית [shacharis: morning prayer].
מ’גייט מאכן מצוות עבודות וואס מ’טוט צו וועמען? צו דעם ערשטן גאט.
די פעדאגאגישע מעכאניזם: זכירה דורך מעשה
קיינער חנוך האט נישט געמאכט קיין קרבנות צום ערשטן גאט. קיינער האט נישט געמאכט קרבנות? אפילו חנוך, קען זיין ער האט געדינט און געמאכט קרבנות פאר עפעס א כוחות. ס’איז א סגולה [segulah: spiritual remedy] געווען, אזוי קומט מען אן צו די כוחות. איך ווייס שוין, ס’איז נישט געהאט קיין איסור עבודה זרה. אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט יעצט אסר’ן, און מצד שני מ’גייט נעמען געוויסע פעולות [pe’ulos: actions]. נאר א חלק, נישט אלע. א חלק פון די תפילות, אזוי ווי מאכן המגדות, אזוי ווי מאכן קרבנות, אזוי ווי מאכן תפילות, מאכן עבודות, זאגן שירות ותשבחות [shiros vetishbachos: songs and praises].
מען גייט עס טון, מען גייט עס זאגן, מען גייט עס פרעגן. די קינדער וועלן פרעגן: “וואס טוסטו טאטי? פאר וועמען מאכסטו דעם קרבן?” ער וועט זאגן… זייער גוט.
דער ערשטער מזבח לה’
ער האט געמאכט א מזבח [mizbe’ach: altar]? פארוואס האט ער געמאכט א מזבח? אין דעם תורה שטייט ער האט געמאכט א מזבח, ער האט דאס ערשטע מאל געמאכט א מזבח לה’ [laHashem: to God]. ער האט געמאכט א מזבח? יא, דאס איז א גרויסע קשיא [kushya: difficulty] פונעם רמב”ם, איך גיי נישט אריין אין אנדערע וועגן, אבער אדם [Adam] האט געדינט דעם אייבערשטער, באט לויט וואס איך זאג האבן זיי נישט געדינט דעם אייבערשטער.
דיגרעסיע: די רמב”ם’ס קשיא וועגן פאר-אברהמישע קרבנות
לאמיר נישט זאגן די סודות [sodos: secrets], איך זאג נישט אויס וואס איז געווען מיט אדם הראשון [Adam HaRishon: the first man]. עס איז א פעימאס קשיא פונעם רמב”ם, וואס ער זאגט אז די קרבנות איז געווען קעגן עבודה זרה. יא, דער רמב”ם האט א קשיא דא, ער האט דא א שטארקע קשיא, אבער איך גיי נישט אריין.
די פוינט איז אז אין ערגעץ שטייט נישט אין פסוק [posuk: verse] אז ער האט געמאכט א קרבן, עס שטייט נאר אין מדרש [Midrash]. אבער עניוועיס, לאמיר אפלאזן יענע קשיא, א גוטע קשיא.
די תשובה צום קינד: נחת רוח לפני
אבער דאס איז זיכער אז אברהם אבינו איז מחדש געווען, מען גייט סיי מאכן איסור עבודה זרה, און סיי עבודה לה’ [avodah laHashem: service to God]. מען גייט מאכן קרבנות, און די עבודה גייט זיין אזוי ווי עס שטייט “כי יאמרו אליכם בניכם [ki yomru aleichem beneichem: when your children will say to you]”. דאס איז א גרויסע חידוש. דיין קינד, דיין אינגעלע גייט דיך פרעגן: “פארוואס טאטי, פאר וועמען מאכסטו א קרבן?” וועסטו זאגן: “איך מאך נישט א קרבן נישט פאר דעם שטערן, נישט פאר יענעם שטערן, דאס איז עבודה זרה. ווער עס מאכט א קרבן פאר זיי, חייב מיתה. פאר וועמען מאך איך א קרבן? פאר דעם אייבערשטער אליין.”
פרעגט דאס אינגל א קשיא: “וואס האט דער אייבערשטער פון א קרבן?” זאגט ער אים: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני [nachas ruach lefanai she’amarti vena’asah retzoni: satisfaction before Me that I said and My will was done].” אזוי זאגט דער רמב”ם אויף אברהם אבינו א חידוש נפלא.
די גרויסע אויפטו: זכירה און פאזיטיווע עבודה
וואס איז די גרויסע אויפטו דא? די אויפטו איז אזוי, צוויי זאכן. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה [zechirah: remembrance]. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה, ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט, אבער דער פאקט איז אז עס ארבעט. דאס גייט זיין א זכירה פאר דעם אייבערשטער אליין. געווענליך ווערט דער אייבערשטער פארגעסן, און פארוואס פארגעסט מען אים? ווייל מען טראכט פון די אלע כוחות, און עס איז זייער שווער צו פארשטיין דעם אייבערשטער אליין. די טבע [teva: nature] איז אז מען פארגעסט, און אזוי גייט מען נישט פארגעסן.
אלעס גייט מען זאגן זיין נאמען. אמת אז די קינדער גייען נישט אלעס פארשטיין, אבער מען גייט זאגן “תפילה לה’, תפילה לבורא [tefilah laHashem, tefilah laBoreh: prayer to God, prayer to the Creator]”, דער אייבערשטער לא ישבות מכל תמידו [lo yishbos mikol tamido: will not cease from all His continuity]. מען גייט דאס אלעס זאגן. און מצד שני גייט מען מאכן א פאזיטיווע זאך, מען גייט זאגן “מדינת יד” פאר דעם אייבערשטער, און אזוי גייען די קינדער דינען דעם אייבערשטער. ס’גייט זיין “שמעו שם נזכר [sham shem nizkar: there His name is mentioned]”. אזוי, דאס איז דער חידוש פון אברהם אבינו געווען.
אברהם אבינו’ס פראקטישע ארבעט
אברהם אבינו האט געארבעט אויף מעשים [ma’asim: actions], גערופן מענטשן, זיי געזאגט: “הערט אויף צו דינען עבודה זרה”. ער איז מסביר [mesbir: explained] געווען די אלע סברות [svaros: logical arguments], די נאך סברות וואס איך ווייס נישט. אבער ער איז מסביר געווען, מען זאל געזאגט אז מען דארף אויפהערן דינען די אלע מיטלס, די כוחות.
אגב [agav: by the way], איינער זאגט עס האט א כח, ער איז שוין א בקי [baki: expert], קוק אויף דיין אינגל, דיין אינגל ווייסט אז עס האט א כח? ניין, ער ווייסט נישט. ער ווייסט אז עס איז דא העכער פון דעם? ער ווייסט נישט. דו דארפסט אים מאכן אויפהערן דאס.
אז פרעגט א קשיא: “אוקעי, אז וויאזוי גיי איך זאגן פארן אינגל וועגן דעם אייבערשטן? איך קען דאך אים נישט מסביר זיין די אמת’דיגע פשט [pshat: simple meaning], ער דארף דאך זיין בר מצווה [bar mitzvah]”. ווייסט וואס? האב א פשוט’ע וועג, גיי מאך קרבנות פארן אייבערשטן. און וויאזוי גייט ער וויסן אז די קרבן איז פארן אייבערשטן? מען גייט זאגן. וויאזוי ווייסט מען? מען זאגט עס לשמו [lishmo: for His sake], פאר דעם שטייט דאך “לשם אשה ריח ניחוח לה’ [lesheim isheh rei’ach nicho’ach laHashem: for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God]”, מען זאגט.
איי, דו וועסט זאגן אז עס איז נאר א שטיקל הכשמה, אמת, ס’א פראבלעם, מען וועט זאגן אז ער מיינט נישט אמת’דיג. מיט פרימוס מען קען, דער רמב”ם האט עס מצדיק [matzdik: justified] געווען, ער זאגט מען זאגט, און מען זאגט אז דאס איז פארן אייבערשטן, און נישט פאר קיינע פון די כוחות. דאס איז די סיקרעט!
די טראנסמיסיע דורך די אבות
אבער אברהם האט מחדש געווען… אברהם יצחק מחדש געווען… אפילו דער רמב”ם זאגט נישט בנביאה [binevi’ah: through prophecy], דאס איז נישט בכתב [bichsav: in writing] געווען, נישט קיין מצווה [mitzvah: commandment]. ער זאגט אזוי איז ריכטיג צו טון, און אזוי האט מען אנגעהויבן צו טון. אברהם אבינו האט אזוי געטון, יצחק [Yitzchak: Isaac] האט אויך געטון פאר יצחק, ער האט אויך געמאכט קרבנות, און יעקב [Ya’akov: Jacob], און אזוי ווייטער, ביז זיי זענען געגאנגען קיין מצרים [Mitzrayim: Egypt].
די קריזיס אין מצרים
יעצט האט זיך אנגעהויבן א פראבלעם. ס’זענען געווען אלעמאל אידן וואס האבן געדענקט, לוי [Levi], שבט לוי [shevet Levi: the tribe of Levi] האבן געדענקט, האבן געדענקט, טאקע אברהם אבינו האט אליין מסכים [maskim: agreed] געווען אז זיי זאלן זיין די וואס זענען ממונה [memuneh: appointed] אויף די עבודת השם [avodas Hashem: service of God], וואס זאלן לערנען דאס אויס. אבער אלע אנדערע אידן האבן כמעט [kim’at: almost] פארגעסן, נישט כמעט פארגעסן, האבן פארגעסן.
פארוואס האבן זיי פארגעסן?
ס’הייסט וואס, פארוואס האבן זיי פארגעסן? לאמיר פארשטיין. ס’איז נאך נישט געווען קיין עסק, זיי זענען אויסן געווען, זיי האבן געוויסט אז די אידן, די מנהג ביי סיי וועלכע איד איז נישט צו מאכן עבודה זרה, אבער ס’איז נישט געווען קיין חיוב [chiyuv: obligation], ס’איז נישט געווען קיין תורה [Torah]. תורה מיינט צו זאגן, איינער וואס דינט עבודה זרה מען האט אים גארנישט געטון. ער גייט נאך זיין מנהג.
יוסף הצדיק און פרעה: די קאמפליקאציע פון שפראך
אין מצרים איז דא אן אנדערע זאך. יוסף הצדיק [Yosef HaTzaddik: Joseph the Righteous], יוסף הצדיק האט גערעדט פאר פרעה [Pharaoh] וועגן אלקים [Elokim: God], יא? וואס האט פרעה געטראכט ווען ער זאגט דאס ווארט אלקים? דער רמב”ם זאגט דאך דאס, אבער איך זאג עס א ביסל מער גראב ווי ער זאגט. יא, יוסף האט גערעדט פאר פרעה וועגן גאט. וואס פארשטייט פרעה וועגן גאט? פרעה גייט אמאל אפ פון דעם גאט? וועלכע אלקים מיינט ער? אלקים אחרים [Elokim acherim: other gods]!
“אחרי הודיע אלקים [acharei hodi’a Elokim: after God has made known]”, פרעה זאגט פאר יוסף: “אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת [acharei hodi’a Elokim oscha es kol zos: after God has made all this known to you]”. יא? וועלכער גאט סקראייבט פאדן פאר א גוט יאר? עפעס א געטשקע, די זעלבע בעיסיקלי. עפעס א געטשקע. עפעס א געטשקע.
איז דאס עפעס אנדערש. אקעי, מ’דארף… ס’איז דא מיט דיך. ס’איז דא צוזאמען טיפער ווי דאס. איך מאך עס א ביסל מער פשוט. דער רמב”ם מאכט עס טיפער ווי דעם. אבער דער פרשה [parshah: Torah portion] האט נישט… אמווייניגסטנס האבן די מענטשן דאס נישט פארשטאנען. זיי האבן געמיינט אז יוסף… יא, ס’קען זיין אז יוסף האט נישט געדינט עבודה זרה. ס’שטייט אפשר אין מדרש.
ס’קען זיין אז יוסף האט זיך משתתף געווען?
ס’קען זיין אז יוסף האט פאר א לצורך ענין [letzoreich inyan: for a necessary purpose], מפני דרכי שלום [mipnei darchei shalom: for the sake of peace], זיך משתתף [mishtateif: participated] געווען אין די מנהגים פון מצרים. איך ווייס נישט. איך קען זיך נישט אריינלייגן.
איך קען זיך פארשטעלן אז יא, ס’איז שוין אוסער. ס’קען זיין אבער אז דעמאלטס עובד… איך טראכט נאר הויך. ס’איז דאך נישט קיין מצוות. נאך משה’ן [Moshe: Moses] טוט מען דאס נישט. אבער יוסף הצדיק איז געווען פאר דעם זמן עובד. דעמאלטס האט מען געמעגט לפי א לצורך ענין. מ’האט פארשטאנען אז דאס דארף מען טון, און מ’האט עס געטון. ס’איז דאך נאכנישט געווען קיין מנהג פון אפגעזונדערט זיין פון עבודה זרה.
אבער דו זעסט אפילו יעקב וואס איז געווען אליהי אביכם [Elohei avichem: the God of your fathers]. ס’איז עפעס קאמפליקעיטעד. ס’איז געווען… אפשר האבן מיר געהאלטן אז נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] טוט מען יא… וואטעווער, אלע מינע תורות [kol minei toros: all kinds of explanations]. מ’האט געדינט עבודה זרה, וממילא [umemeilah: and consequently]…
די נארמאלע סאציאלע דינאמיק
אבער ס’איז דאך נארמאל, מענטשן גייען אין א נייעם פלאץ. ס’איז אפילו ריכטיג. איך מיין, וויאזוי זאגט מען? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא [azla lekarsa azla benimusa: when you go to a city, follow its customs]. מ’דארף זען אז יענער מאכט א יום טוב [yom tov: holiday] פאר זיין געטשקע. ס’איז נארמאל!
די תורה… משה רבינו האט געמאכט א ריזיגן חידוש! ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים [uvechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim: and upon all the gods of Egypt I will execute judgments], ס’זאלסט נישט גיין! מיין זאך איז א שלעכטע נעיבער, רייט? ס’איז וויכטיגער דער ענין נישט צו דינען עבודה זרה, ווי זאלסט זיך פאטשקען מיט דיין קאזין, מיט לויטער אייניקלעך דארט פון בנות מואב [bnos Moav: daughters of Moab], יא? ס’איז א גרויסער חידוש געווען.
די מציאות אין מצרים לויט דעם רמב”ם
דער נארמאלער וועג וואס די אידן האבן זיך געפירט אין מצרים איז פשוט נישט אזוי. גאמב”ך, איך ווייס שוין שטייט אין מדרש זיי האבן זיך אויסגעמישט. אקעי, איך ווייס נישט. דער רמב”ם לייגט עס אנדערש. מ’סיגט אויף דער רמב”ם אז ער לייגט עס אראפ אביסל צו שארף. אבער מ’זעט דאך זעקס און זיבעציג פסוקים אמת. ס’איז דאך מדרשים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם. ס’איז דאך פסוקים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם, אזוי ווי יחזקאל [Yechezkel: Ezekiel].
ס’איז דא אויך א קאמפליקעיטעד וואס האט לויט אים געטראכט און יעקב וועגן געזאגט אליהי אביכם. יא, אפילו אברהם אבינו. ס’איז קאמפליצירט די אלע זאכן. אבער דער פוינט וואס איך זאג איז וועגן די מציאות [metzi’us: reality] אין מצרים, אז דער רמב”ם זיכער לייגט עס אזוי אראפ די מעשה, און אפילו ווען מ’וויל מלמד זכות זיין [melamed zechus: judge favorably] אויף די אידן, איז נאך פלאט נאכאלץ א נקודה [nekudah: point] אזוי כולו על המזבח [kulo al hamizbe’ach: entirely on the altar], נאר אביסל מער בדקות [bedakdus: with precision].
און ס’קען אנקומען דאס קומט אויס אז נאכאמאל, די אידן האבן געדינט עבודה זרה אין מצרים. רוב פון זיי, נישט אלע. א חלק. אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקען, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז ס’איז נישט דא, אז קיינער, יעדער איינער דינט עבודה זרה.
די סטרוקטורעלע פראבלעם איז נאך דא
די פראבלעם איז דאך, אפילו עס איז דא א פאר צדיקים [tzaddikim: righteous people], לוי’ס האבן געדינט, זיי זענען געווען חכמים, זיי זענען געזעצן אין כולל [kollel: house of study], און זיי האבן דארט געלערנט די אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, וואס קען זיין א מידת חסידות [midas chasidus: pious trait], יא? ס’איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן. און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, ס’איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווי לאנג ס’איז נאר אזוי ווי א מידה [middah: trait/custom]…
משה רבינו’ס חידוש: די סיסטעמאטיזאציע פון איסור עבודה זרה און עבודת השם
די אמת’ע פראבלעם פון עבודה זרה: א סיסטעמישע קריזיס
עבודה זרה איז געווען א וועלט-ווייטע נארמאליע, נישט א פעלן פון איינציגע צדיקים
Instructor:
אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקן, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז קיינער גייט נישט און דינט עבודה זרה. די פראבלעם איז דאך, אפילו ס’איז דא א פאר צדיקים, שבט לוי [the tribe of Levi] האבן געדינט לכל הפחות דעם אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, האט עס געהייסן עבודה זרה בשיטות [idolatry was still the dominant system]. עס איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן.
און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווילאנג ס’איז דא אזא מין מנהג אבותינו [family custom of our forefathers] אז מיר דינען נישט עבודה זרה, און מ’האט עס געהאלטן זייער גוט, און מ’האט געדענקט, און ביי אונז איז נישט איינגעפירט. אבער למעשה [in practice], אויב די גאנצע עולם [world] און די גאנצע וועלט, להבדיל מצרים [Egypt, to distinguish], אלע דינען די געטשקעס דארטן, צוביסלעך מ’ווייסט נישט מער פונעם אויבערשטן. דאס איז די פאקט.
משה רבינו’ס מיסיע: צוריקברענגען אברהם אבינו’ס חידוש און מאכן עס א מצוה
יציאת מצרים און מתן תורה: דער אנהייב פון א נייע סיסטעם
Instructor:
איז געקומען משה רבינו [Moses our teacher] ביי יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], און דאס איז דער טייטש פון יציאת מצרים. אמת, דאס מיינט מתן תורה [the Giving of the Torah], עס איז נישט גלייך ביי יציאת מצרים, אבער אין דעם זין הייסט מתן תורה יציאת מצרים. פארשטייסט? משה רבינו קומט מיט א נייע חידוש [innovation], און ער האט געזאגט, צוריקגעגאנגען, צוריקגעברענגט די נושא [topic] פון אברהם אבינו [Abraham our forefather], אז מ’דינט נישט עבודה זרה, און ער האט אפילו צוגעלייגט אז ס’איז א מצוה [commandment].
דער רמב”ם’ס ביאור אויף “מה שמו” – די פראבלעם פון גאט’ס נאמען
די צוויי פראבלעמען: ווער האט געשיקט און ווער איז דער אויבערשטער?
Instructor:
דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] מסביר באריכות גדול [explains at great length] דעם נושא פון די שליחות [mission] פון משה רבינו אין פרשת שמות [the Torah portion of Shemot/Exodus], אז משה רבינו האט געזאגט “מה שמו מה אומר אליהם” [What is His name? What shall I say to them?], טייטש דער רמב”ם, יא? דא דארף מען מסביר זיין דעם נקודה [point], טייטש דער רמב”ם, וואס הייסט “מה שמו”? ווען ער זאגט א נאמען, ווייסט עפעס? איך קען דיר זאגן א נאמען פון היינט ביז מארגן, מיינט עס גארנישט. רוף עס אזוי, רוף עס אזוי. וואס מיינט עס צו זאגן?
טייטש דער רמב”ם אז ס’מוז זיין אז מ’זאגט השם השם [one must say God’s actual name]. ווען משה רבינו האט געפרעגט, די אידן האבן געזאגט ער גייט מיך נישט גלייבן, יא? זאגט דער רמב”ם ס’איז געווען צוויי אנדערע פראבלעמען. איין פראבלעם איז, ווער זאגט אז דער אויבערשטער האט דיך געשיקט? אויף דעם קען אפשר העלפן א מופת [a miraculous sign]. אבער א צווייטע פראבלעם, א גרעסערע פראבלעם איז “מי השם?” [Who is God?] ווער זאגט אז ס’איז דא אן אויבערשטער?
די אידן אין מצרים: עובדי עבודה זרה, נישט אפיקורסים
Instructor:
זאגט דער רמב”ם, דאס מיינט אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן. דער רמב”ם איז זייער ברוגז ווען דער רמב”ם זאגט חלילה [God forbid] אז ס’איז געווען אידן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן, אלע האבן געגלייבט אינעם אויבערשטן, נאר דאס פארשטייט דער רמב”ם, ער זאגט נישט אז זיי זענען געווען אפיקורסים [heretics], דער רמב”ם זאגט זיי זענען געווען עובדי עבודה זרה [idol worshippers]. זיי האבן געוואוסט אז ס’איז דא די אלע כוחות [forces] אינצווישן, דאס איז ערשט נישט געווען די שאלה.
דער רמב”ם זאגט, די פראבלעם, וויבאלד ווען מען לעבט אין די נארמאלע סדר העולם [natural order of the world], איז זייער שווער צו רעדן וועגן אהיה אשר אהיה [I Am That I Am]. וואס דער רמב”ם טייטשט ‘אהיה אשר אהיה’, וואס האט משה אויפגעטון? זאגט דער רמב”ם, משה רבינו האט געפרעגט דעם אייבערשטן “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?” [And they will say to me, ‘What is His name?’ What shall I say to them?], זאגן א ווארט קען זיך נישט העלפן.
“אהיה אשר אהיה” – א פילאסאפישע ראיה אין קורצע פארם
דער רמב”ם’ס טייטש: מחויב המציאות – דער נויטווענדיגער עקזיסטענץ
Instructor:
אמת, אמת, נאך א גוטע קשיא [good question]. ער זאגט דער רמב”ם, ס’מוז זיין אז ‘אהיה אשר אהיה’, איך האב שווער מעג אזוי זאגן, אז זאגט דער רמב”ם אז דאס מוז זיין, אז דאס איז א זייער קורצע וועג צו מסביר זיין פאר מענטשן דעם מציאות ראשון [the First Existent]. ס’מוז זיין א שטיקל פרוף [proof] בקיצור גדול [in great brevity], דער רמב”ם איז מסביר וויאזוי ס’קען זיין, און ער זאגט דאך פאר רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] אז ‘אהיה’ איז טייטש א מחויב המציאות [the Necessary Existent], הנמצא אשר נמצא [the Existent who exists], און דערפאר סאמהאו דאס איז א וועג פון אויסלערנען, דאס איז א שטיקל ראיה [proof], עס איז נישט סתם געזאגט א ווארט, איך קען אויך זאגן א ווארט.
שם השם [God’s name], עס איז אויסגעזאגט א קיצור [abbreviation] פון שער היחוד [the Gate of Unity], לפי דרכם, לפי השגתם [according to their way, according to their understanding]. יא, דער רמב”ם האלט אז אלע שמות [names] זענען… אוקעי.
דער רמב”ם’ס פשט: א פילאסאפישע ווערזיע פון שער היחוד
Instructor:
אזוי טייטשט דער רמב”ם די פרשה [Torah portion] פון “מה שמו”, אז “מה שמו” מוז זיין צום אויסגעזאגט, ער זעט אויסגעזענט אויף א ווערזשן, דער רמב”ם האט גערעדט אויף א אנדערע חכמת הקבלה [wisdom of Kabbalah], עפעס א נוסח [version] פון שער היחוד, ער האט זיך אויסגעזענט, אנדערש איז נישטא קיין וועג, ווייל צו זאגן אז עס מוז זיין א גאט, איז זיך דאך גענוג געטער געווען, עס איז אן א שיעור [without measure] געטער, מצרים איז געווען א גאנצע בוק פון געטער, איז קיינעם נישט געפעלט קיין גאט, עס האט געפעלט דעי איינס, דעי ה’ אחד [God is One], דעי איינציגער גאט, דעי זאך וואס איז פאר אלעס, און צו זאגן אז עס האט נאך א נאמען, נאכאמאל דאס לייגן אין די ליסט, צו לייגן נאך איין גאט, איז נישט דאס ווארט, אה ער איז שטערקער, ווער עס איז שטערקער, דארף מען זיך מסביר זיין, נישט איינער שטערקער, עס איז אן אנדערע סארט זאך ווי די אלע געטער, די אלע געטער זענען ספעציפישע זבובים גפנים [specific flies and vines – i.e., particular deities], אדער ספעציפיק הגדרות כוחות הטבע [specific definitions of natural forces], די אלע הגדרות [definitions], און איך מוז זאגן עפעס וואס איז פאר די אלע הגדרות, וכולי וכולי וכולי [and so on and so forth], און דאס איז ער מסביר געווען.
פראגע און תשובה: ווי אזוי איז דאס אזוי פשוט?
Student:
[Question about the simplicity of this insight]
Instructor:
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים [distinctions], מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה [revealed] געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
די צוויי מצוות אין מצרים: פסח און מילה
קרבן פסח – ביטול עבודה זרה דורך שחיטת דעם טלה
Instructor:
משה רבינו קומט מיט א ריזיגע חידוש צו אידן, די זעלבע חידוש פון אברהם אבינו, אבער זיי האבן עס פארגעסן, און געזאגט, קודם כל [first of all] אז ס’איז דא א גאט, נישט אז ס’איז דא א גאט אין די סענס אז ס’ספעציפישע תהילה [specific praise] זענען געווען תאותן [their desires], איך מיין אז דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] אפשר מיינט, האט דאס געמיינט, אבער עס איז נישט דאס דער פשט [plain meaning] פון דעם רמב”ם, נאר אז ס’איז דא א גאט אין די סענס נישט דער אלהים [the gods], נאר דער להבדיל אלהים [the God, to distinguish], א גרויסן חידוש האט ער זיי געזאגט.
יא יא אמת, דאס זאגט מען אין ישראל אשר… דאס איז גענוג פאר דעם רמב”ם. אקעי, עניוועיס, אלץ גוטע קשיות מיט תירוצים [good questions with answers], אבער דאס זאגט דער רמב”ם, און חוץ פון דעם האט עס אויך געזאגט די תורה, עס זאגט שפעטער אז דאס האט ער שוין געגעבן דעמאלטס, ווייל דער רמב”ם איז דער וואס זאגט דאס מיינט ער, אויך איז דא שוין מדרשים [Midrashic sources] וואס זאגן, אז וואס דער אייבערשטער האט שפעטער געגעבן אלע מצוות [commandments], לילך עולם ואחרים [to go to the world and others], מיט די אלע עונשים [punishments] פון עבודה זרה, וואס איז שוין ממש געמאכט געווארן א געזעץ, אבער משה רבינו אין מצרים האט שוין אנגעהויבן מיט דעם.
וואס האט ער געטון? געגעבן צוויי מצוות, וואס דו געדענקסט? דאס שטייט אין מדרש, יא? ער האט געדארפט האבן עפעס א זכות [merit], ער האט געדארפט עפעס א זכות, ער האט געדארפט עפעס אויפטון די יציאת מצרים, און וואס איז געווען די איין מצוה? פסח [Passover sacrifice]. וואס איז פסח? זאגט דער רמב”ם, פסח איז ביטול עבודה זרה [nullification of idolatry].
דאס איז איינע פון די רמב”ם’ס גרויסע ראיות [proofs], אז קרבנות [sacrifices] האט צו טון מיט אנטי עבודה זרה, ווייל ער ברענגט, עס שטייט שוין אין תרגום [Targum – Aramaic translation] און נאך אזוי, ער ברענגט שוין א פריערדיגע מקור [earlier source], אז פארוואס האבן זיי געשאכטן, ער טייטשט דעם פסוק [verse] ביי משה, פארוואס האבן זיי געשאכטן דעם טלה [lamb]? ווייל די מצריים [Egyptians] האבן געדינט דעם טלה.
אין אנדערע ווערטער, משה רבינו לערנט זיי אויס נישט נאר אז עס איז דא א גאט, דאס איז משה אליין, ער לערנט זיי אויך אויס מצוות, און ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געהייסט שעכטן די געטשקע [slaughter the idol]. וואס זאל שעכטן די געטשקע? עס האט זיך טאקע אנגעהויבן מיט’ן טלה, עס איז נישט קיין ווערטל, און אפשר האט דער שעפסטער [Aries – the ram constellation] טאקע אפילו א שייכות [connection] דערצו, איך ווייס נישט! אז דו ווייזט ווי א שטארקע פוינט די יציאת מצרים איז געווען, אז דאס איז געווען די נקודה. אז ער איז מחדש [innovating] געווען די איסור עבודה זרה [prohibition of idolatry], מיט די קרבן פסח [Passover sacrifice] האבן זיי געשאכטן די עבודה זרה פון מצרים. די גרעסטע עבודה זרה, אזוי ווי דער טלה איז דער ראש המזלות [head of the constellations], וואס עס איז…
פראגע און תשובה: די שטרוקטור פון קרבנות
Student:
אה, ער גייט עס ביידע, עס אינקלוד ביידע, אלע קרבנות אינקלוד די ביידע זאכן אין א געוויסע זין. פארוואס? ווייל א חלק איז אזוי זאגט ער, וואס דארף מען פארברענען, א חלק איז מען עסט, א חלק פארברענט מען פאר די קליפה [shell/husk – Kabbalistic term for evil forces], א חלק עסט מען אלס א קרבן פאר’ן אייבערשטן. עפעס אזוי… עס ווארפט דאך אינגאנצן ארויס…
Student:
די אבדזשעקט [objective] פון יציאת מצרים איז געווען דאס? די גאנצע אבדזשעקט פון יציאת מצרים דאס איז געווען?
Instructor:
יא, יא, יא… דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אין “אשר קבצנו ממקומות עבודתו” [who gathered us from the places of His service]. ער זאגט פאר אברהם. יא, יא, אוודאי. פארוואס נישט? ווייל ער איז געבליבן ביי די דעה [opinion], ער גייט אלעמאל צוריק אזוי ווי ער איז געגאנגען ביי אברהם און יצחק. דאס איז א ריזיגע חידוש אז ער זאל אונטערנעמען א נייע סארט עצה [plan] פאר די גאנצע זאך.
מילה – דאס פאזיטיווע: עבודת השם
Instructor:
אבער די עצה איז די צוויי זאכן, קודם כל די ידיעה [knowledge], ידיעה… שיעש אליהם [that there is a God], צו יעטש… אז ס’איז דא דער איין, דער ערשטער גאט, דאס האט מען זייער שפעטער אויסגעפילט, דאס האט מען אויסגעזאגט בדרך קיצור [in a brief manner]. דער רמב”ם זאגט אז עס איז אויסגעדינט, דער רמב”ם איז דאך א חידוש, דער רמב”ם טייטשט אויף דעם ‘מה שמו’, אז סאמהאו, אפשר דאס וואס דו זאגסט, אפשר נישט ממש, אבער דאס וואס מען זאגט, וואס איז דאך פשוט אז עס מוז דאך זיין א עבודה [work/effort], קען זיין דאס אז דאס איז א חידוש? אפשר פאר עס איז געווען אהיה אשר אהיה האט מען עס נישט געכאפט. קען זיין אז עס איז זייער סימפל, אבער עס איז סימפל ווייל איינער האט דאך עס אויסגעלערנט.
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים, מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
ס’איז געווען דעסטמאל משה רבינו אויסגעלערנט פאר די אידן, און דערויסגעלערנט אז עס איז נישט גענוג דעסטמאל צו טון, מ’דארף אויכעט שחטן עבודה זרה, מ’דארף נעמען די עבודה זרה נעמען שחטן, מבער זיין [nullify], מבטל זיין [cancel], דורך דעם עס האט נישט זיין מער דעיס ‘אלוקיכם עמכם’ [your gods are with you], ס’איז דיינע קינדער און נאמן הטעות [and the name of error], אויב מ’וואלט געשחטן וואלט ווייטער געדינט דעם טלה, ווייל ס’איז דער רשע המזלות [head of the constellations], ס’איז דער גרעסטער מלאך [angel], ס’קומט זיך אים אסאך כבוד [much honor], וואלטן די קינדער צוריק וואלטן געפאלן צו עבודה זרה.
וויבאלד די עיקר [main point] איז דער תיקון [rectification] פון משה רבינו’ס פאר די קינדער, ס’איז ממשיך זיין [continuing] דער זאך, ס’איז דאס זאגט מען די יעצטיגע מאכן א נייע ענין [matter] פון שחטן עבודה זרה, צו ברעכן עבודה זרה, דאך עפעס צו ברעכן די עבודה זרה דארט פאר אלע עמלקים indications דער עמלק איז weaker. ס’איז אלץ פארט פון די זאך, נאר דאס צו ברעכן עבודה זרה… און האסט געזאלט אויך מאכן עבודת השם [service of God]. איך האב געוואלט טראכטן אז דאן פסח איז צו ברעכן די עבודה זרה, און דאן מילה [circumcision] איז עפעס עבודת השם.
דער רמב”ם אליין זאגט אז איינער פון די טעמים [reasons] פון מילה איז עס א סימן בבשרנו [sign in our flesh] אז עס איז גלייבן אין דער אייבערשטער. אז דאס זענען די מאמינים [believers], און דאס איז געווען, אברהם אבינו האט שוין דאס געמאכט, און משה האט עס געמאכט פאר א מצווה, ווייטער. אבער מילה, דאס שטייט נישט ממש אין די פרשה האבן דאס געמאכט, נאר א דרשה [homiletical interpretation] אויכעט. על כל פנים [in any case], דער פסח, קורבן פסח, דעיס איז דער רמב”ם איז פרשטעט אויף קורבן פסח, און דאס איז געווען א ריכטיגע חידוש פון יציאת מצרים.
דער רמב”ם’ס גרויסע תזה: דער אמת’ער טייטש פון יציאת מצרים
מצרים אלס מעטאפאר און פאקט: דער עולם פון עבודה זרה
Instructor:
אן אנדערע ווערטל אין א סכנה איז נישט פשט אז דעיס דער אייבערשטער האט נישט ארויסגענומען פון מצרים, דאס ווייסט און דאס ווייזט א נייע זאך וועגן דער אייבערשטער. דער וואס ווייסט דער אייבערשטער, דער איז ‘מה שמו’, אויב וואס טוט עס אלץ? די איסור עבודה זרה און דער חידוש פון עבודת השם. עס איז געווען כדי [in order to]… יציאת מצרים איז די צייט. און ווער עס וויל טייטשן א ביסל מער אזוי ווי דרך משל [as an allegory], וואס די מקובלים [Kabbalists] גייען אינגאנצן זאגן אזוי, איז צו זאגן אז מצרים איז דער עולם העבודה זרה [the world of idolatry], דער עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’ [the world of stars and constellations and angels, etc.], און ארויסגיין פון מצרים טייטש מיט צעברעכן דאס. דער מעטאפארישער יציאת מצרים, און דאס האט מען טאקע געטון ביי דער פאקט שיציאת מצרים. עס איז נישט נאר א משל [parable] אז מצרים איז א משל פאר עבודה זרה. ביי יציאת מצרים האבן אנגעהויבן די ערשטע די זאך פון משה רבינו, פון צעברעכן עבודה זרה און פון מאכן מצוות און עבודת השם.
דער גרויסער חידוש: א סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן צו קינדער
“מה נשתנה” – פארוואס מען רעדט אזוי סאך פאר די קינדער
Instructor:
און דאס איז א זאך וואס איז… פארדעם רעדט מען אזוי סאך פאר די קינדער פון מצרים, עס שטייט אין פסוק, מה נשתנה [What is different? – the Four Questions], די אלע זאכן. ווייל דאס איז דער עיקר חידוש, איז נישט אז עס קען זיין א צדיק וואס ווייסט, א חכם יחיד בדורו [a unique sage in his generation] וואס ווייסט פונעם אייבערשטן. דאס איז געווען אלעמאל, עס קען אלעמאל זיין, סיי ביי די גויים, סיי ביי אידן. נישט דאס איז די זאך דער חידוש פון יציאת מצרים.
דער חידוש פון יציאת מצרים איז אז עס איז דא אזא סארט סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן פאר די קינדער, און וואס די קינדער גייען נישט פארגעסן דערפון, עס איז דא אלעמאל ניסיונות [tests/trials] פון עבודה זרה אפילו. עס האט געלונגען, יא. עס האט געלונגען די סיסטעם, עס איז יעצט שוין א לאנגע צייט צוריק, עס איז נאך אלס דא אידן וואס דינען נישט עבודה זרה, נישט נאר אידן, ווען אלע גויים האבן זיך שוין אויסגעלערנט דערפון. עס האט גאנץ גוט געלונגען די סיסטעם, און די סיסטעם איז געבויט אויף די איסור עבודה זרה און חידוש פון עבודת השם.
פראגע און תשובה: ווען איז דאס געשען?
Student:
וואס איז געווען ביי יציאת מצרים? עס איז געמאכט געווארן כלא היה [as if it never was], אדער… אז נישט דאס איז די זאך… אדער קען מען זאגן אז עס איז דעמאלטס?
Instructor:
בשעת [at the time of], מיין פשט איז אז, דער רמב”ם’ס פשט איז אז, בשעת יציאת מצרים… דעמאלטס איז עס געשען! נישט, אז ווען מען רעדט פון יציאת מצרים, רעדט מען פון די חידוש וואס איז געווארן מזמן יציאת מצרים ואילך [from the time of the Exodus onward]. אדער דו ווילסט זאגן מעטאפאריש, זאלסטו זאגן אז מצרים איז טאקע געווען דער מקור [source] פון עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, מען קען אויך אזוי זאגן, אבער דאס איז שוין… דער רמב”ם רעדט שוין נישט פון דעם, אפשר שוין אין א אנדערע פלאץ, איך דארף טראכטן, ערשט אין דער… ווען ער רעדט פון די כהן [priest], איך דארף נאכקוקן… איך מיין אז דאס איז דער טייטש, לויט דעם פשט… דער רמב”ם האט א ביאור [explanation] א פשט אין די גאנצע יציאת מצרים…
סיכום און פארויסקוק: נאך צוויי פשטים פון דעם רמב”ן
Instructor:
איך דארף אפשר זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, באט אפשר נעקסטע וואך… האבן מיר שוין געזאגט צוויי פשטים?
Student:
איך האב נאר געזאגט איינס? איך האב נאך צוויי.
Instructor:
ניין, ניין, זאל… איך האב נאך אמת, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטים פון דעם רמב”ן אקשולי, יא.
Student:
אמת, אבער דא איז מער פשט רמב”ן און מער קבלה [Kabbalah] רמב”ן.
יציאת מצרים און דער רמב”ם’ס חידוש: די אמת’ע חילוק צווישן אידישקייט און עבודה זרה
דער רמב”ם’ס פשט אין גאולת מצרים בכלל
דער רמב”ם דא ברענגט א פשט אין גאולת מצרים [Geulat Mitzrayim: the Redemption from Egypt] בכלל.
איך האב געוואלט זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, אבער אפשר נעקסטע וואך.
אזוי ס’איז דא דריי פשטות, איך האב שוין געזאגט צוויי פשטות.
איך האב שוין געזאגט צוויי? איך האב נאר געזאגט איינס? אה, אמת, איך האב נאך צוויי.
ניין, ניין, איך האב נאך צוויי אנדערע פשטות אין רמב”ם.
אמת, איך האב נאך עפעס, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטות, צוויי חידושים פון רמב”ם עקשועלי, יא, אמת.
אבער עס איז שוין 10:30.
“כי אני ה'” קעגן “אנכי ה'”: דער חידוש פון יציאת מצרים
איינס, וואס איז פריער דא? וואס איז דער שיעור, איז נישט גענוג דעיס?
כי אני ה’ [Ki Ani Hashem: For I am God] — ער זאגט נישט אנכי ה’ [Anochi Hashem: I am God], רייט? ווייל צו וויסן דער אייבערשטער, ס’איז נישט פשט מ’ווייסט דער אייבערשטער פון יציאת מצרים.
מען קען וויסן דאס ביטול עבודה זרה [bittul avodah zarah: nullification of idolatry] דורך יציאת מצרים, דעי חידוש [the innovation].
דער רמב”ם ברענגט דא הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry], ס’איז צוויי אדער דריי הלכות.
פסח [Pesach: Passover] רעדט זיך פון הלכות עבודה זרה, נישט אויב מ’וויל זאגן א שיעור פסח אין רמב”ם דארף מען זאגן הלכות עבודה זרה נישט הלכות יסודי התורה [Hilchot Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah].
הלכות יסודי התורה איז אמת אלעמאל, איך מיין ס’איז נישט קיין סתירה [stirah: contradiction].
אבער ס’איז נישט דער חידוש פון יציאת מצרים איז ביטול עבודה זרה, אבער דאס איז א זאך וואס איז א חידוש, דער פראקטישע.
דער רמב”ם’ס סיסטעם: שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם
דאס איז דא א סיסטעם וואס דער רמב”ם זאגט שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם [sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem: that there should always be knowledge of God in the world], דאס איז א סאך א גרעסערע חידוש פון אנכי ה’ אלקיך פון יציאת מצרים.
ווייל דאס איז אלעמאל געווען די יחידי סגולה [yechidei segulah: exceptional individuals], ס’איז א שכל’דיגע זאך, מ’קען אנקומען דערצו, ס’איז אלעמאל דא.
דאס איז א זאך וואס רעדט זיך אין דעם חג [chag: holiday], עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] פארשטייט מען נישט אזוי דעם חידוש, איך פארשטיי עס נישט, איך מוז זאגן אז עס איז מיר זייער שווער, ווייל איך האב דאך אלעמאל די קשיא [kushya: question] “מה נשתנה” [Mah Nishtanah: “What is different?” — the Four Questions], די קינדער פארשטייען דאך טאקע נישט, און כולי האי [kuli hai: all this] ואולי [ulai: perhaps] עפעס מ’דארף פארשטיין, ס’איז א גאר טיף שווערע זאך מסביר צו זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל.
אבער סוף כל סוף [sof kol sof: in the end]… ניין, א ביסל ארבעט איז עס, אבער ס’לוינט זיך טאקע פאר דעם גאנצן חלק, עפעס פארשטיין דא.
די פראקטישע תוצאה: אידן זונדערן זיך אפ פון די אומות
דו האסט דאך קודם [kodem: first] א ריזיגע רעיון, מ’דארף זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט לכבוד דעם [lichvod dem: for the sake of this], איך מיין יא.
אזוי ווי איך זאג, די השקפה [hashkafah: worldview] פון עכ”ם [akum: non-Jews] ער זאגט אז ס’איז נאך דא קושיות [kushyot: questions], ס’איז אמת, ס’איז אן אנדערע השקפה.
אבער א גרויסע חלק, אידן זונדערן זיך אפ, דער רמב”ם אין גאנץ הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם” [k’shem she’Yisrael muvdal min umot ha’olam min ovdei avodah zarah b’de’oteihem: just as Israel is separated from the nations of the world — from idol worshippers — in their beliefs], מ’דארף זיין מובדל במעשים [muvdal b’ma’asim: separated in actions], נישט עסן זייער ברויט, נישט טרינקען זייער וויין, נישט עסן זייער פלייש, אלעס נאר וועגן דעם, נישט ווייל עס איז דא איין מענטש וואס ווייסט דעם אייבערשטן.
עס קען זיין א גוי וואס פרעסט חזיר [chazer: pig/pork] און ער ווייסט דעם אייבערשטן, ער מאכט זיך עפעס א חקירה [chakirah: philosophical inquiry] דארט. אבער אונז קריגן אונז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט, IT’S TRUE, מ’מוז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט נאר ווייל מ’טענה’ט אז זייער דרך גייט נאך די אייניקלעך, חלק ד’ [chelek dalet: part four] רמב”ם מיט די נשים [nashim: women] די קינדער די פשוט’ע מענטשן מיינען אז אונז נאך אמאל אונז האלטן זיך אזוי גרויס.
גייען פארגעסן פון דעם אייבערשטן און אונז גייען יא געדענקען אבער אויך נאר מיט זאגן ווייל אונז ווייסט אונז פארשטייען דאך אויך נישט וואס ער מיינט, לעצט מיר שבו בתפיסה [shavu b’tfisah: we return to grasping] ביי.
אונז זאגן AT LEAST שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel], AT LEAST אונז זאגן שמע ישראל דריי געטער אזוי ווי זיי זאגן, AT LEAST אונז זאגן השם אחד [Hashem echad: God is One], און לכבוד דעם האבן מיר געמאכט די גאנצע זאך, דאס איז דאך א גרויסע חידוש, דאס איז תוספות יו”ט [Tosafot Yom Tov: a classical Torah commentary] אבער עס איז נישט קיין דבר פשוט [davar pashut: simple matter] פאר מיר.
מ’דארף נאך א געוויסע זין דארף מען עס פשוט פארשטיין, מ’מוז גיין לערנען אנדערע מאל, NEXT WEEK איז בעסער וואס האט נישט די פרעשור.
אבער דאס איז א זייער שווערע זאך, מ’מיינט עס א גרויסע RISK א גרויסע אויפטו, עס האט אמת’דיג א סך אויפגעטון.
די אמת’ע חילוק צווישן אידישקייט און קריסטנטום
איך מיין קענסט טראכטן, איך מיין אונז געדענקען נישט די צייטן פון משה רבינו ווען ער האט זיך געקריגט מיט די כנענים [Kena’anim: Canaanites] דארט, אבער די אידן וואס זענען זיך געקריגט מיט די מינים [minim: heretics] איז אביסל מער קאמפליצירט ווייל זיי גלייבן דאך אויך אין די אחדות השם [achdut Hashem: unity of God].
אבער אידן וואס זענען געווען יארן פאר טויזנט יאר און זיך געאקשנ’ט זיך נישט צו שמד’ן [shmad: apostasy/forced conversion] נאר וועגן א דקדוק [dikduk: fine point], דאס דארף מען ארויסהאבן.
וואס די גאנצע חילוק פון אידישקייט מיט CHRISTIANITY איז, ער גלייבט אויך אין א גאט, נאר וואס זאגן אונז אויף זיי?
וואס זאגן די חכמי התורה [chachmei haTorah: Torah sages] אפילו מ’קען זאגן גאט האט גאט א זון פאר בחינות [bechinot: aspects], על פי קבלה [al pi kabbalah: according to Kabbalah] קען מען אלעס פארענטפערן.
ניין, וואס זאגן אונז?
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ [teiretz: answer] אויף די קשיא?
וואס וואלט דער רמב”ם געזאגט?
פאר וואס מ’האט גענומען די אידן פאר טויזנט יאר וואס מ’האט געזאגט: קום אהער מאך דיך פאר א נער, בייג דיך פאר דעם צלם [tzelem: idol/image] און ס’וועט זיין גוט.
וואס האבן די אידן געזאגט?
עס איז עבודה זרה, אוקיי, אבער לאמיר טראכטן טיפער, אונז זענען מקיש [makish: comparing/equating] אז ס’איז גאר אז ס’איז דא כוחות [kochot: powers/forces] מיט די אלע זאכן וואס זיי זאגן עס איז דא בחינות, ער זאגט צה”ל [tzahal: acronym, unclear in context] דא WHATEVER רוח הקודש [ruach hakodesh: holy spirit], עס איז נישטא קיין אזא בחינה די שכינה [Shechinah: Divine Presence] איז דא אלס בחינות.
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ?
דער רמב”ם’ס ענטפער: עס איז א נברא
איך זאג שוין אז ס’איז נישט קיין MISTAKE וויאזוי זיי פארשטייען עס, דאס איז שוין פרטים [pratim: details] מ’קען זיך דא קריגן.
וואס אונז זאגן אמת’דיג איז אז אלעס איז פיינע ווערטער אבער אונז האלטן אז ענקערע קינדער דינען דעם יוזל [Yozel: derogatory term for Jesus] און דינען נישט דעם אייבערשטן, אזוי האלטן אונז.
מ’קען זאגן פון היינט ביז מארגן אז אלעס איז איינס, קיינער פארשטייט דאס נישט, דער רמב”ם זאגט דאס נישט, אפשר די גרויסע חכמים [chachamim: sages] פארשטייען, אפשר די מלאכים [malachim: angels] פארשטייען עס.
אפשר פארשטייען די מלאכים און אויך נישט, איך מיין ס’איז צו טיף!
די קינדער זיכער פארשטייען עס נישט. די קינדער דינען א מענטש, א נברא [nivra: created being].
דאס איז דער פאקט, דאס איז אמת, true. וואס דינט א קריסט? ער דינט א נברא.
In the end, ער זאגט, עס פרעגן די גלחים [galochim: priests], מען דארף מסביר זיין [mesbir zayn: to explain]. עס מיינט יא, עס מיינט נישט, ס’איז א בחינה, ס’איז אראפ, ס’איז ארויף.
In reality דאס דינט ער. אונזערע אידן זאגן, אונז גייען זיך אקשנ’ען מיט מסירות נפש [mesirut nefesh: self-sacrifice], כדי [kedei: in order that] אז די קינדער זאלן, ווען מ’פרעגן וועלכע וויפיל געטער איז דא, זאלן זאגן איינס. That’s all. פאר דעם אויפטון.
נישט זאגן איינס וואס איז דריי, וואס איז בחינות. פארדעם, פארדעם, right?
חוץ נאך וואס ס’איז שטותים [shtuyot: nonsense], איך גיי נישט אריין אין דעם, יעדע עבודה זרה מישט זיך אריין אמאל שטותים מיט לאקשן [lokshen: noodles — Yiddish idiom for nonsense], דעמענטס [elements], צווייפלס [doubts]. דאס איז דאך נישט דער עיקר [ikar: essence]. דער עיקר איז נאר די זאך.
און לכבוד דעם זענען מיר אידן. דאס איז געווען משה רבינו’ס חידוש ביי יציאת מצרים, מיינען דער אייבערשטער האט געשיקט משה.
עס איז א ריזיגע זאך. ס’איז א גרויסע חילוק.
יעדע פיצי פיצי זאך אין שורש [shoresh: root] האט א ריזיגע תוצאה [totzaah: result] שפעטער.
אמת, אמת, מ’קען זאגן דאס. ס’איז נישט א fundamental זאך. אפילו א משל [mashal: parable] אנדערש, קען זיין, קען זיין, קען זיין אן אנדערע זאך.
דער פונדאמענטאלער חילוק: די ריכטונג פון חינוך
Yeah, אבער דארפסט פארשטיין, ס’איז נישט פשט אז אונז רעדן זיך איין אז אונזערע קינדער פארשטייען די גאנצע אמת וויאזוי ס’איז.
ס’איז דא איין גרויסע חילוק. אז וויאזוי מ’האט אראפגעברענגט די מעשה [ma’aseh: deed/story] פון דעם גרויסן באשעפער צו פארשטיין אויף א קליינע level.
מען קען נאך דערויף האבן טענות [te’anot: claims/arguments], אז וואס איז דאס, די סתירה [stirah: contradiction] קען מען פארשטיין. אבער דאך פארשטייט מען גארנישט, מ’קען נאר זאגן.
שאלה: וועגן די בחינות אין קבלה
תלמיד: וואס מיינסטו?
מגיד שיעור: דאס איז נאך א reason, איך האב נישט געזאגט, דאס איז נאך א טענה ביי עבודה זרה, איך קען דאך נישט זאגן אלע טענות אויף איינמאל.
מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] האבן מיר א solution פאר יענע טענה, ווען אונז מאכן אויך געוויסע משלים [meshalim: parables], אבער אונז אקשנ’ען זיך זייער שטארק צו זאגן אז ס’איז נאר א משל.
זיי אקשנ’ען זיך נישט אזוי שטארק. דאס איז די חילוק, יא?
דער רשב”ש’ס קושיא: דריי קעגן צען
איך האב א סאך חברים [chaverim: friends] וואס מוטשען זיך אלעמאל, וואס איז די חילוק אין קבלה, אידן האבן דאך אויך.
דער רשב”ש [Rashbash: R. Shlomo ben Shimon Duran] האט שוין איינמאל געזאגט, יא, אז די גוים גלייבן אין דריי און אונז גלייבן אין צען, וואס איז די גרויסע חילוק? יא?
קען זיין די קשיא, right? קען זיין א תירוץ.
יא, דער רשב”ש ברענגט אז איינער האט געזאגט פאר איינעם פון די מקובלים [mekubalim: Kabbalists], אז די גוים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית [ma’aminim hashalosh v’atem ma’aminim ha’asirit: believe in the three and you believe in the ten]. איינער האט געזאגט אז ס’איז אמת’דיג גלייך, זיי זאגן אויך אז ס’איז אמת’דיג גלייך.
So, ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין תורת הקבלה [Torat haKabbalah: Kabbalistic teachings] עפ”י עומק [al pi omek: according to depth] אין אלע מיני זאכן.
דער אמת’דיגער חילוק: וואס מען זאגט די קינדער
דער בעיסיק חילוק אין די רעאליטי איז אזוי, אז ביי די אידן זאגט מען פאר די קינדער עס איז איין גאט, נאכדעם זאגט מען פאר די גרויסע מקובלים וואס זיי זאגן צולאות [tzelaot: unclear term] אז דא זענען צען.
ביי די גוים זאגט מען פאר די קינדער אז דא זענען דריי. נאכדעם די גרויסע חכמים ווייסן אז עס איז איינס. פארשטייסטו דעם חילוק?
מען זאגט… מען זאגט אז עס איז דא דריי. רייט, רייט. ס’איז דער ריזיגער חילוק אין די חינוך [chinuch: education].
דער עיקר חילוק פון אידישקייט מיט גוישקייט, אפילו ביי עבודה זרה, די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], זיי האבן אויך געזאגט ‘כדלה לעילא’ [kidlah le’eila: as mentioned above], אבער דאס זאגן די חכמים, וואס זאגן דאס? די פשוט’ע מענטשן האבן געוואוסט וויפיל געטער עס איז דא, פינף און צוואנציג, ווייסטו, זעקס הונדערט, דאס ווייסט א נארמאלער מענטש. א חכם זאגט יא, אלעס איז נאר בחינות פון איין זאך.
וואס זאגט א איד? אונז מאכן פונקט פארקערט, פאר די קינדער זאגט מען עס איז נאר דא איינס, זאלסט וויסן וויפיל בחינות, וויפיל כוחות עס זענען דא, אה, דענק אבאוט איט, פיגור איט אוט. דאס איז דער גאנצער חילוק.
דאס איז וואס דער רמב”ם איז מסביר וועגן משה רבינו. דער חידוש פון משה רבינו איז נישט געווען ‘אנכי ה’ אלקיך’ [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God]. דאס איז א מצוה [mitzvah: commandment] אמת, ס’איז דא א מצוה ‘אנכי ה’ אלקיך’ אליין, אבער די גאנצע זאך איז אנצוקומען צו דעם.
די דריי לעוועלס פון “לא יהיה לך”
אבער דער חילוק איז אמת’דיג ‘לא יהיה לך’ [Lo yihyeh lecha: You shall have no (other gods)], נישט ‘לא אלהיך’ [Lo Elohecha], ‘לא יהיה לך’ דאס איז אפשר אויך א פשוט’ע ‘לא תעשה לך’ [Lo ta’aseh lecha: You shall not make for yourself].
יא, דריטע לעוועל, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה [pesel v’chol temunah: graven image and any likeness] וכל כיוצא בזה [v’chol kayotza bazeh: and all similar things], ווייל אפשר האסטו אמאל געוואלט מאכן עבודה זרה פארטי, יא? פארשטייסטו דעם חומש [chumash: the Five Books of Moses], אמת? זאלסטו נישט מאכן קיין שידוך [shidduch: marriage match] מיט זיי.
ס’איז דא א נפקא מינה [nafka minah: practical difference], אבער א סאך אידן האבן געטענה’ט אז עס איז דא געוויסע חסידות [Chasidut: Hasidic movements] און זאכן וואס זיי רעדן צו פיל צו זייערע רבי’ס, און מען האט כמעט [kimat: almost] געמאכט אים כמעט א גאט, און נאכדעם זאגן מיר זיי, אבער עס איז דאך נאר א בחינה, עס שטייט טאקע, עס איז אמת, אבער וואס גייט דיין קינד טראכטן? עבודה זרה איז אויך אט אמת.
די עיקר פון אידישקייט: וואס מ’זאגט די קינדער
די עיקר אידישקייט איז וואס מ’זאגט פאר די קינדער, נישט וואס מ’טראכט אמת’דיג. וואס מ’טראכט אמת’דיג איז תורה עמוקה [Torah amukah: deep Torah], יעדע זאך איז דא בחינות און מעלות [ma’alot: levels] און בחינות. עס קען זיין, איך ווייס נישט וואס איז די הלכה למעשה [halachah lema’aseh: practical law], איך זאג נאר אן איידיע [idea].
עניוועי [anyway], דעיס איז דער פשט פון יציאת מצרים אדער דער רמב”ם.
סיום: נאך צוויי פשטים צו קומען
שוין, מען דארף נאר זאגן נאך צוויי פשטים, אי”ה [im yirtzeh Hashem: God willing] נעקסטע וואך זאגן מיר אלעס נאך איין פשט, ווייס איך נישט. ביי די סדר [Seder: Passover Seder] וועלן מיר זאגן די דריטע פשט.
דאס איז די נקודה [nekudah: point].
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: משמעות יציאת מצרים והזהות היהודית
---
1. פתיחה ומסגור: הבעיה המרכזית
השיעור עוסק בבעיה שהתפתחה לאורך זמן רב. חלק מהשומעים כבר שמעו קטעים מסדרה על הלכות עבודה זרה, פרק א'. יש קשר אפשרי לחלוקת המידות ולפסח, אך זה נשאר לא מעובד ומושם בצד.
---
2. הזדהות ה' דרך יציאת מצרים
לאורך כל התנ"ך, כאשר הקב"ה מזהה את עצמו, הוא אומר באופן עקבי: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הזוהר סופר חמישים אזכורים, אך המופעים בפועל הם הרבה יותר - צריך *לקצץ* כדי להגיע לחמישים, לא להוסיף. דפוס זה עובר דרך החומש, נביאים ומעבר לכך.
מסקנה: אלוקי היהודים מוגדר כאלוקים שהוציא אותם ממצרים. יציאת מצרים היא הזדהות היסוד של הקב"ה במסורת הטקסטואלית היהודית.
---
3. הבעיה: יהודים היום הם "יהודי מתן תורה", לא "יהודי יציאת מצרים"
למרות הראיות הטקסטואליות המוחצות הללו, בחוויה היהודית החיה, רוב היהודים מזדהים בעיקר עם מתן תורה, לא עם יציאת מצרים.
- כשנשאלים "מהו יהודי?" אנשים אומרים: "אנחנו מאמינים שה' נתן לנו את התורה."
- הם לא אומרים: "אנחנו מאמינים שה' הוציא אותנו ממצרים."
- כשנשאלים "למה אתה שומר מצוות / מגדל פאות / מתפלל?" - אנשים עונים: "כי זו מצווה (מהתורה)." אף אחד לא אומר: "כדי לזכור את יציאת מצרים."
- גם כאשר מצווה היא במפורש *זכר ליציאת מצרים*, המסגרת הפעילה היא עדיין *מערכת המצוות* - כלומר, התורה - לא חוויית היציאה עצמה.
ניסוח: "אנחנו יהודי מתן תורה, לא יהודי יציאת מצרים." מתן תורה = שבועות; יציאת מצרים = פסח - אלו נקודות מוקד שונות עם השלכות שונות.
[סטייה צדדית: הרמב"ם והוכחה]
עמדת הרמב"ם לגבי מעמד הר סיני כהוכחה, וטיעון דומה של הכוזרי, מוכרים כדיונים תקפים. אולם, שאלת ה*הוכחה* ("איך אתה יודע?") אינה העניין כאן. ההתמקדות היא במשמעות החיה ובתפקיד הפונקציונלי של יציאת מצרים מול מתן תורה. הרמב"ם "קצת אשם" בתרומה לכיוון הממוקד במתן תורה. הוא מצייר הבחנה עמוקה יותר בין יציאת מצרים (שנצפתה על ידי 600,000 אך לא באותו אופן התגלותי ישיר) ומתן תורה - אך ההבדל האמיתי עמוק יותר מהקריאה הסטנדרטית.
---
4. הנביאים מראים שיציאת מצרים *הייתה* פעם כוח חי
בספרות הנבואית (ירמיהו, שמואל, תהילים/מזמור של אסף "האזינה עמי תורתי", וכו'), נרטיב היציאה תפקד ככוח מוטיבציוני חי:
- הנביאים הוכיחו את ישראל על ידי הפנייה: "ה' הוציא אתכם ממצרים - למה אינכם עובדים אותו? איפה הכרת הטוב שלכם?"
- הרטוריקה הזו הייתה הגיונית לאנשים; זה היה הסיפור החי שלהם, המסורה שלהם לילדיהם, ההסבר שלהם לאיך הם הגיעו לחיות בארץ ישראל.
אבל היום הרטוריקה הזו לא עובדת. לומר לתלמיד ישיבה שנאבק עם יצרו הרע, "אבל ה' הוציא אותך ממצרים!" לא יהיה יעיל. זה כבר לא *אורות לעבודת ה'* חי.
---
5. נקודת מפנה היסטורית: מתי יציאת מצרים איבדה את כוחה החי?
השינוי הזה עתיק מאוד - חוזר לתחילת בית שני, אולי קשור לתקופת אביי ורבא או קודם לכן.
תמיכה טקסטואלית: ירמיהו כג:ז-ח קובע: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון..." - אמירה נבואית זו עצמה מסמנת את העקירה של יציאת מצרים כנקודת התייחסות ראשונית.
טענה נועזת: הנבואה שיציאת מצרים תהיה *בטלה* (משנית) כבר התקיימה. גם כאשר אנחנו עדיין מזכירים אותה (כחובת מצווה), אנחנו מתכוונים לדברים אחרים - היא מתפקדת כ*טפל*, לא כ*עיקר*.
---
6. שני נרטיבים מחליפים אחרי ביטול הברית המבוססת על היציאה
מה החליף את יציאת מצרים כליבה החיה?
גרסה א': "אשר העלה אותם מארץ צפון"
זה מתייחס לשיבה מגלות בבל. זה תפקד כנרטיב מחליף במהלך או אחרי תקופת בית שני. אנשים היו מצטטים את הפסוק הזה, מספרים לילדיהם בפסח על גאולה *שנייה*. אבל זו הוכרה כגאולה *פחותה* ("בדיעבד" - בדיעבד, לא אידיאלי). זה עבד, יהודים שרדו, תנאי הברית עברו הלאה. אולם, לגרסה זו גם היה חיי מדף מוגבלים - היא חלה רק עד הגלות הבאה או הגאולה הסופית.
גרסה ב': "קבלוה מאהבה" - קיבלו אותה מאהבה (פורים)
זוהי ההוראה התלמודית שבמהלך סיפור פורים, היהודים קיבלו מחדש את התורה מרצון, מתוך אהבה. זה לא "תורה של פורים" (הוראת בדיחה) - זה רציני מאוד ותיאורי היסטורית.
טענה פילוסופית מרכזית: הסיבה שיהודי שומר את התורה *היום* נעוצה בסופו של דבר בפורים, לא בסיני. בסיני, הקבלה הייתה כפויה ("כפה עליהם הר כגיגית"). בפורים, יהודים הכירו שהתורה טובה - בעלת ערך מהותי.
הבחנה בין "אמת" ל"טוב": אמת היא דבר אחד, אבל טוב הוא אפילו יותר. אהבה באה מהכרה בטוב. רש"י אומר "מאהבת הנס", אבל המשמעות העמוקה יותר היא: הם הכירו בטוב המהותי של התורה.
זה מסמן שינוי פרדיגמה: התורה הופכת למרכזית יותר מהיציאה. ספרות חז"ל משקפת זאת - יש הרבה יותר מדרשים המשבחים את ערך התורה מאשר דנים ביציאה עצמה.
---
7. ההגדרה החדשה של יהודי: זהות ממוקדת תורה
יהודי מוגדר כעת כמי שהולך עם התורה, אוהב את התורה, ואהוב על ידי התורה - בין אם הקבלה היא מאהבה או מיראה. הזהות הישנה יותר - "אנחנו הדור שיצא ממצרים, אז יש לנו עסקה עם ה'" - הוחלפה.
[סטייה צדדית: ניתוח הברכה הראשונה של העמידה (ברכת אבות)]
הברכה הפותחת של שמונה עשרה מתפקדת כ"הקדמה לה'" - מה יהודי אומר על מי ה' כשהוא עומד לפניו?
- "אלקי אברהם יצחק ויעקב" - קשר למסורת אבות/מסורה.
- "האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון" - ה' כבורא; הברכה השנייה מפרטת על הטבע (גשם, רוח, וכו'), כלומר בערך "קונה הכל".
- "מביא גואל לבני בניהם" - ה' כמי שמביא את הגואל (משיח).
איך משיח נכנס לברכה הראשונה ממש? זה משמעותי - גאולה מוצגת כתכונה מזהה מרכזית של אלוקי היהודים, לא אמונה היקפית.
[סטייה צדדית: שאלת החתם סופר - האם אמונה במשיח היא "עיקר"?]
החתם סופר שואל: אם ה' היפותטית *לא* היה מביא משיח, האם יהודים היו פטורים מיהדות? תשובתו: אמונה במשיח אינה עיקר עצמאי במובן שהיהדות לא יכלה להתקיים בלעדיה. יהודי חייב להאמין בכל מה שבתורה (כולל משיח), אבל זה לא עיקרון יסוד עצמאי. זה משקף חשיבה יהודית ממוקדת תורה: התורה מחייבת מטבעה וטובה; משיח הוא חלק מהתורה אבל לא היסוד המבני.
הערה טקסטואלית: חלק מהחוקרים טוענים שחלקים מסוימים מקטע ליטורגי זה הם תוספות מאוחרות יותר שלא נמצאו בנוסחאות ישנות יותר.
---
8. שני סוגי יהודים - ההבחנה המרכזית מתגבשת
| | יהודי ממוקד תורה | יהודי ממוקד יציאה |
|---|---|---|
| בסיס הזהות | התורה טובה מטבעה | מעשי גאולה היסטוריים של ה' |
| משיח | חשוב אך לא חיוני מבנית | הכרחי לחלוטין - בלעדיו, כל המערכת קורסת |
| תקדים אברהם | לאברהם הייתה תורה *לפני* היציאה - התורה קודמת ועולה על היציאה | הסיפור היהודי הספציפי *מתחיל* עם היציאה |
| משבר בגלות | התורה נשארת טובה בכל מקרה | אם הגאולה לא באה, יש בעיה יסודית |
היהודי ממוקד היציאה לא יכול בלי משיח. עבור יהודי זה, כל היחס עם ה' הוא עסקאי/היסטורי: ה' הוציא אותנו ממצרים, ייתן לנו את הארץ, ויגאל אותנו שוב. אם הגאולה הזו לא באה, יש משבר אמונה. אלוקי היהודי הזה מוגדר על ידי "אהיה אשר אהיה" - "אוציא אתכם ממצרים [ואת המקבילות העתידיות שלה]."
ה*עדה החרדית* מדגימה את היהודי ממוקד היציאה: "אני רוצה את ה*ישן* [ברית] בחזרה - מי יוציא אותנו מגלות?" אם הדפוס הגאולתי הישן הסתיים, הם מתעקשים לחכות לשיקומו במקום לקבל מסגרת חדשה.
השאלה הכואבת שהיהודי ממוקד היציאה הזה חייב להתמודד איתה: "אבל בינתיים ה' מענה אותנו, בינתיים הוא עושה שואות, בינתיים עמנו נספה..." - המשבר התיאולוגי של אמונה מבוססת גאולה המתמודדת עם סבל לא נגאל.
---
9. תגובת היהודי ממוקד היציאה: "אני מאמין בגאולה"
אם הברית היהודית הספציפית (השייכות לאברהם, יצחק, יעקב, כל הסיפור) הסתיימה, אולי צריך ליצור אחת חדשה. אבל היהודי ממוקד היציאה דוחה זאת: "אני לא עושה אחת חדשה - אני רוצה את הישנה. הישנה חוזרת!" ה' יוציא אותנו מגלות. גם אם שואלים על סבל, השואה, והיעדרות ה' לכאורה - התשובה היא: "אני מאמין בגאולה" - היא תחזור.
במה יהודים רגילים באמת האמינו
יש הבחנה בין יהודי ישיבה ויהודים פשוטים יותר/רגילים (סבתות שלנו). אנשי ישיבה, כשנשאלים למה הם יהודים, בדרך כלל עונים "התורה." אבל עבור רוב היהודים הרגילים, הם האמינו בתורה לא כי זה כתוב בתורה, אלא כי ה' הולך להביא משיח. סמכות התורה הייתה מעוגנת בהבטחת הגאולה העתידית.
"אני מאמין" - למה משיח על פני תחיית המתים?
עובדה תרבותית מעידה: אנשים שרים "אני מאמין בביאת המשיח" אבל אף אחד לעולם לא שר "אני מאמין בתחיית המתים". אבל המשנה מפרטת הכחשת תחיית המתים כמינות, לא הכחשת ביאת המשיח. זה מראה שאמונה במשיח חשובה קיומית לאנשים בצורה שתחיית המתים אינה - היא מקיימת את היחס החי עם ה'.
נקודת החתם סופר - אמונה בונה את היחס רק כשהדברים טובים
להאמין בדברים הכתובים בתורה חשוב כי זה בונה את ה*יחס* - אבל רק כשהדברים כרגע טובים. כשהדברים טובים, אפשר לומר "אשר הוצאתיך ממצרים" וזה מהדהד. אבל כשהדברים לא טובים, צריך את הממד מכוון העתיד של הגאולה.
---
10. ההבטחה המשיחית כמנוע הפעיל של החיים הדתיים היהודיים
ברכת הסדר של פסח כראיה
אחרי ה*חורבן*, התנאים הוסיפו לברכת פסח: לומר "גאל ישראל" לבד יהיה קצת שקר - "סדר מזויף" - מאחר שאנחנו עדיין בגלות. אז הם הוסיפו: "כן ה' אלקינו... יביאנו למועדים ולרגלים אחרים" - הבטחה לגאולה עתידית. זה ממסגר מחדש את סדר פסח: אנחנו לא חוגגים פסח רק כי ה' הוציא אותנו ממצרים בעבר, אלא כי הוא הולך להוציא אותנו שוב, בדיוק כמו שהיהודים במצרים עשו את הסדר שלהם בציפייה ליציאה הקרבה.
הסבר רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון שואל למה יציאת מצרים כל כך חשובה ועונה: כי היציאה מוכיחה שה' יגאל אותנו מהגלות הנוכחית שלנו - "כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו." היציאה היא פרדיגמה לגאולה עתידית מ"מצרים שלנו."
פיוטי ר' אלעזר הקליר - כל פיוט ליטורגי מסתיים במשיח
ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים כמעט לכל אירוע תפילה. כל פיוט בודד מסתיים בביאת המשיח. הקליר תמיד שואל "מה זה רלוונטי לי?" - והתשובה היא אף פעם לא פשוט "זו מצווה." התשובה היא תמיד: משיח בא. אין פיוט בודד שהסיום שלו (*קלוס*) לא מסתיים בביאת המשיח.
[סטייה צדדית: דוגמת שבת זכור]
זכירת עמלק - אפשר לשאול "מה אתה רוצה ממני?" עבור אנשים היסטורית, "זו מצווה" אף פעם לא הייתה התשובה המספקת. התשובה תמיד הייתה קשורה למשיח.
מדרש תנחומא - כל דרשה שבועית הסתיימה במשיח
מדרש תנחומא (ואוספים מדרשיים קשורים) מתעדים דרשות בפועל שנמסרו בבתי כנסת. כל דרשה שבועית בודדת מסתיימת בביאת המשיח - לא באופן כללי, אלא מראה מהפרשה של אותו שבוע איך אפשר להסיק שמשיח יבוא.
[סטייה צדדית: בעיית ההדפסה של מדרש תנחומא]
מדרש תנחומא "הודפס לא נכון" - הוא מקורו בארץ ישראל שם התורה נקראה במחזור של שלוש שנים. אז לפעמים המדרש מעיר על פסוק אמצע פרשה לכאורה אקראי, כי שם התחילה קריאה אחרת. כל יחידת קריאה מסתיימת במשיח, וכשמבינים את מבנה מחזור שלוש השנים, רואים את הדפוס הזה בבירור.
ההפטרה - נקראת במיוחד כדי להכריז על ביאת המשיח
ההפטרה נקראת בעיקר כדי לומר שמשיח בא. הברכות על ההפטרה קובעות זאת במפורש: "נאמן אתה" - שהוא יגאל אותנו; "אשר בחר בנביאים טובים" - "נביאים טובים" כלומר נביאים שמוסרים נבואות *טובות* (מנחמות, גאולתיות).
[סטייה צדדית: "נביאים טובים" מול "נביאים רעים"]
"נביאים טובים" פירושו אלה שמתנבאים דברים טובים (נחמה וגאולה). "נביאים רעים" יהיו אלה שנבואותיהם הקשות אנחנו לא קוראים כהפטרות. מישהו התבדח: "מזל שה' לא מצא נביאים רשעים." הקשר בין הפרשה השבועית להפטרתה לעתים קרובות רופף - לפעמים רק מילה משותפת או גימטריה. הנקודה האמיתית של ההפטרה היא התוכן המשיחי, לא הקשר לפרשה.
הזוהר על גלות ומשיח (פרשת שמות)
הזוהר בפרשת שמות דן בהרחבה מתי משיח יבוא. ר' שמעון בר יוחאי עצמו מכיר שמשיח לא בא מהר - תהיה המתנה ארוכה. הזוהר שואל: מה מקיים יהודים בגלות הארוכה הזו? התשובה: יהודים באים לבית המדרש כל שבוע וקוראים את הבטחות הישועה והנחמה שה' הבטיח להם שיקרו. הזוהר מציג זאת לא כ*דרוש* אלא כתיאור מציאות - כך שרידות יהודית בגלות בפועל עובדת.
סיכום גישה זו (שיטה ראשונה)
זו כולה גישה קוהרנטית אחת (*שיטה*) לסדר ולפסח - כל מה שאנחנו אומרים מצביע על הדפוס שבדיוק כמו שהייתה פעם יציאת מצרים, ה' ימשיך להוציא אותנו מגלות. זה סוג האלוקים שיש לנו.
---
11. הרבי מקוצק מול גישת הכוזרי
תלמיד של הרבי מקוצק אמר שההתעוררות שלו לעבודת ה' באה מ"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ:כו) - כלומר, מהתבוננות בבריאה. הרבי מקוצק דחה זאת: זה בסדר גם לגוי. יהודי צריך השראה מיציאת מצרים.
זה מתחבר לכוזרי (מאמר אלף): יהודי לא מוגדר על ידי *בריות העולם* אלא על ידי *אשר יצר* - כלומר, המעשה המעצב/גאולתי הספציפי - כלומר, היחס ההיסטורי המסוים, לא קוסמולוגיה אוניברסלית.
[סטייה צדדית: אי ההסכמה של הרמב"ן ושאלת אבן עזרא]
- הרמב"ן החזיק במקצת אחרת מעמדה זו.
- אבן עזרא מביא שאלת ר' יהודה הלוי (הכוזרי) ומציע תשובה אחרת: כל הנקודה היא *לאמן* את היכולת לעשות הצהרה זו.
- משתתף מעלה את השאלה מה "אשר הוצאתיך ממצרים" באמת אומר מעשית - "יצאת ממצרים - מה אתה רוצה לעשות עם זה? זה לא מדבר אליי."
- הודאה כנה: **"אני לא מכיר אף אחד שזה באמת מדבר
אליו"** בצורה שהכוזרי ממסגר את זה. הגישה המבוססת בריאה (*בריות העולם*) נגישה יותר באופן אינטואיטיבי.
- ניסיון הגנה על הקוצקר: אולי הוא מתכוון למשהו אחר - *השראה* לפעולה, לא רק זיהוי תיאולוגי.
---
12. מעבר: "הדרך השלישית" והרמה העמוקה יותר
גישת הקוצקר מוכרת כלגיטימית ("יש למי לסמוך"), אבל דרך שלישית מוצגת: "ניגון העתיד" (*מגינת העתיד*) - הרעיון ש"מה שהיה הוא שיהיה". גישה זו קוראת את היציאה כתבנית לגאולה עתידית.
[המחשה צדדית: שיטת ישעיהו]
הנביא ישעיהו, לאורך כמעט כל ספרו, מפנה שוב ושוב ליציאת מצרים כהוכחה ומודל לגאולה העתידה. הוא טוען שהגאולה העתידית תהיה דומה - קריעת ים, וכו' - משתמש ביציאה כעדשה להבין מה ה' יעשה שוב.
ציר מכריע: כל מה שנדון עד כה - כל הגישות ליציאת מצרים - נשאר ברמת הפשט, רמת השטח, עולם העשייה. יש נושא הרבה יותר עמוק שחייב להתייחס אליו.
---
13. "הסיפור הפשוט" של היציאה מונח ומבוקר
הנרטיב הבסיסי: היינו במצרים, מישהו הוציא אותנו, במתן תורה ה' זיהה את עצמו - "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" - הוא האלוקים שהציל אותך, אז אתה חייב לו ציות; אם לא, הוא כועס.
כולם מבינים שזה משל. ה' לא ממש כועס. כל המסגור *מוגשם* ומייצג דרך מצומצמת, צרה מאוד של הבנת ה'. כל החושבים העמוקים יותר (*מעמיקים*) בכל האסכולות מסכימים שהקריאה הפשוטה הזו היא דבר חלש מאוד - בסדר לילדים קטנים, ל"והגדת לבנך" (סיפור לילד שלך בסדר), אבל היא נשארת בתחום *עולם העשייה* ולא תופסת את הטבע האמיתי של ה'.
שני חסרונות של הקריאה הפשוטה
1. לא מספיק מצד ה' (*מצד האיבערשטער*):
- זה רק מעשה קטן אחד מבין המציאות האינסופית של ה'. בריאת העולם עצמה אולי רק דבר קטן אחד שה' עשה (כמו שהתניא אוהב לומר). יציאת מצרים אפילו יותר קטנה - אירוע אחד לעם אחד.
- זה כמו לקרוא למישהו "אב" על סמך מעשה הצלה בודד - הגדרה חלשה של אבהות.
- זה לא מגלה את ה*מהות* של ה', לא מבטא מה "ה'" באמת אומר.
2. לא מספיק מצדנו (*מצד אנו*):
- כמה זמן צריך לשמור *הכרת הטוב* על היציאה? אלף שנה? עשרת אלפים? העולם יסתיים ואתה עדיין מודה?
- מה עם גרים שלא היו ביציאה? מה הם חייבים?
- מה עם החזון הנבואי (זכריה, תפילת שמונה עשרה) שכל האומות צריכות לעבוד את ה'? איזה אלוקים הם יעבדו - זה שהוציא *אותנו* ממצרים? זה לא אומר להם כלום.
[סטייה צדדית: חובות הלבבות]
בשער שלו על *הכרת הטוב*, חובות הלבבות אומר שצריך להודות לה' על טובותיו, ומי שקיבל יותר טובות חייב להודות יותר. זה רדוקטיבי - זה מכווץ את היחס עם ה' לפנקס הכרת טוב.
---
14. מעבר לגישות עמוקות יותר: שתי שיטות מנוגדות
כדי להבין יציאת מצרים כראוי - יותר תיאולוגית, יותר מהותית, לדבר על ה' *נכון* - יש שתי גישות מנוגדות (*מהלכים*), אולי שלוש (כאשר הרמב"ם תופס מקום אמצעי או כפול - קריאה אחת ברמת הפשט, אחת ברמת הסוד).
---
15. שיטת הרמב"ם: ידיעת ה' טהורה
עמדת הליבה של הרמב"ם
הרמב"ם מייצג את הגישה הגבוהה ביותר במובן מסוים: הוא היה החושב שדאג לשום תכונה, שום תיאור, שום אפיון של ה' מלבד ידיעת ה' כמו שהוא באמת.
- כל השאר - ה' מבצע פעולות, עושה טובות - טוב ל*חינוך*, לילדים. זו לא האמת.
- האמת היא: צריך לדעת את ה' עצמו (*ידיעת ה'*). זה היה כל הפרויקט של הרמב"ם.
- זו "חוצפה גדולה" - אפילו לומר שה' *אינו גוף* דורש אלף שנים של הסבר. אז צריך להוסיף: אין לו תכונות (*אינו בעל תארים*), ולשלול כל מה שבני אדם חושבים שהם מתכוונים.
- כל דבר פחות מהידיעה הטהורה הזו אולי אפילו מהווה, לדעת הרמב"ם, עבודה זרה ממש.
הראיה הטקסטואלית של הרמב"ם: חיתוך הפסוק
תצפית טקסטואלית בולטת: הרמב"ם עושה *ידיעת ה'* למצווה ראשונה (יסודי התורה, פרק א'). פסוק המקור שלו הוא "אנכי ה' אלקיך." אבל כל פעם בודדת שהרמב"ם מצטט את הפסוק הזה בהקשר של מצווה זו, הוא חותך אותו ב"אנכי ה' אלקיך" - מוחק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
- הרמב"ם ידע את הפסוק המלא. בהקשרים אחרים הוא מצטט פסוקים שלמים גם כשרק חלק רלוונטי.
- אבל בהקשר של ידיעת מי ה', הוא אף פעם לא מזכיר יציאת מצרים.
- לאורך כל החלק הראשון של מורה נבוכים (והרבה מהשני), שם הוא דן בהבנת טבע ה' תוך שימוש באלפי פסוקים - יציאת מצרים אף פעם לא מוזכרת.
פסוק ההוכחה המועדף של הרמב"ם: כי תשא (אחרי חטא העגל)
במקום יציאת מצרים, הרמב"ם מתמקד בפרשת כי תשא - במיוחד הקטע *אחרי* חטא העגל, שם משה שואל את ה': "הודיעני נא את דרכך" ו"הראני נא את כבודך".
- זה מרמז שעד נקודה זו, משה עצמו לא ידע לגמרי מי ה'.
- תגובת ה' שם אף פעם לא מזכירה יציאת מצרים.
---
16. שלוש עשרה מידות הרחמים כהתגלות המחליפה
מקבילה מבנית: שלוש עשרה מידות ועשרת הדברות
שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות מכילים כמעט את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. הרצף עובר מ"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" דרך "פוקד עוון אבות על בנים" וממשיך עד סוף שלוש עשרה מידות. אולם, באמצע, משהו אחר מוחלף - איפה שנרטיב היציאה היה מופיע, במקום זה אנחנו מוצאים "ה' ה' אל רחום וחנון" וכו'. אותה נקודת סיום מבנית ("לא ינקה") מופיעה גם בכי תשא וגם בדברות.
מסקנה: שלוש עשרה מידות הן בעצם אותה מסגרת כמו פתיחת עשרת הדברות, אבל עם תוכן חדש לגמרי המחליף את התייחסות היציאה - פרשנות חדשה למי ה'.
התזה המרכזית של הרמב"ם
הרמב"ם החזיק שקטע שלוש עשרה מידות (ה*פרשה* בכי תשא) הוא המקור העיקרי בתורה להבנת מהו ה'. הוא דן בהרחבה באתיקה הניקומכית של אריסטו בקשר לזה, וכמעט כל מילה באותם שני פרקים (של מורה נבוכים) קיבלה את פרשנות הרמב"ם. מורה נבוכים חלק א' הוא פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
שאלת משה ותשובת ה' - בלי היציאה
כשמשה עצמו שאל את השאלה "מי ה'?" - וכשמלאכים שואלים את אותה שאלה - נאמר למשה "לא יראני האדם וחי". אבל ה' כן אמר לו משהו: שלוש עשרה מידות - "ה' ה' אל רחום וחנון". באופן קריטי, ה' לא אמר כלום על היציאה ממצרים.
לפי אלה שטוענים שהיציאה היא העניין המרכזי (*דבר מרכזי*) של היהדות, זה מאוד מוזר. כשה' בא להתגלות למשה, הוא לא אמר "אני זה שהוצאתי אותך ממצרים." הוא לא הפנה למכות או לקריעת ים סוף. במקום זה, התגלות חדשה לגמרי, סוג חדש של *השגה*, ניתנה.
למה ההתגלות החדשה הייתה נחוצה דווקא אחרי חטא העגל
חטא העגל הוכיח שלמסגרת היציאה עצמה הייתה בעיה. העם אמר על העגל: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". העגל הצליח לנכס את אותה שפת יציאה בדיוק! אין שום דבר מהותי בנרטיב היציאה שמונע לוגית עשיית עגל זהב - היציאה לבדה לא שוללת עבודה זרה. מחשבה מסוימת יכולה לבנות את העגל תוך שימוש באותה מסגרת "אשר העלוך". גם המצווה האמיתית וגם הטענה האלילית משתמשות באותה שפת "אשר העלוך".
לכן, אחרי העגל, כל הזדהות ה' המבוססת על היציאה מושמת בצד, והתגלות חדשה לגמרי באה - שלוש עשרה מידות - המייצגות סוג שונה ביסודו של ידיעת ה'.
מה נעדר מההתגלות החדשה הזו
ההתגלות החדשה הזו מזכירה לא את היציאה ולא את בריאת שמים וארץ.
[סטייה צדדית: בריאה בתורה]
בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מוזכרת מחוץ לספר בראשית. התורה בקושי מדברת על בריאת העולם מעבר לזה. הרמב"ם באופן דומה לא בנה את התיאולוגיה שלו בעיקר על בריאה, כי הוא החזיק שאפילו בריאה היא עניין "קטן מאוד" (במונחים של משמעות תיאולוגית).
---
17. הקיצוץ המכוון של הרמב"ם בפסוק - ניתוח נוסף
בכל פעם שהרמב"ם מצטט את הפסוק "אנכי ה' אלקיך," הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - סעיף היציאה לא מעניין אותו למטרת הגדרת המצווה הראשונה. אחרים ציינו זאת: הסמ"ג (ספר מצוות גדול) עוקב אחר הרמב"ם בספר המצוות אבל אז הולך רחוק יותר, מביא את דעת הרמב"ן שהמצווה הראשונה אומרת יותר מסתם "יש אלוקים" - זה אומר שהוא משגיח, וכו'.
[סטייה צדדית: השימוש של הסטמר רבי בסמ"ג/סמ"ק]
הסטמר רבי פעם נתן *דרשה* באסיפה נגד הציונים, טוען שמהסמ"ג (או סמ"ק) אפשר לראות שלא להאמין בציונות הוא העיקר הראשון - כי הסמ"ג מרחיב את המצווה הראשונה עד ה*גלות* הראשונה. זה עובד לפי אותה *שיטה*, אבל הרמב"ם עצמו לא כתב את זה כך - הרמב"ם כתב רק "אנכי ה' אלקיך" בלי "אשר הוצאתיך."
---
18. ההבנה החיובית של הרמב"ם ליציאה - הלכות עבודה זרה פרק א'
האם זה אומר שהרמב"ם לא העריך את היציאה בכלל? לא. הבנת הרמב"ם ליציאה נמצאת בהלכות עבודה זרה, פרק א', שהוא קיום הרמב"ם לנוסח ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו."
הרמב"ם מסביר שם למה היציאה הייתה הכרחית: "לדעת כי אני ה' אלקיכם" - לדעת שאני ה' אלקיכם. היציאה היא לא בעיקר על הכרת טוב על טובה (הוצאה אותנו, הרג את בכוריהם, הציל את שלנו). במקום זאת, היציאה הייתה אמצעי לגלות טוב יותר מי ה' - אירוע קוגניטיבי/תיאולוגי, לא רק שחרור היסטורי.
[סטייה צדדית: קשיי הדפסה]
המהדורות המודפסות של פרק זה מקשות על הלימוד כי הן דוחסות בערך 15 סעיפים לתוך רק שלושה, מטשטשות את המבנה.
---
19. תיאור הרמב"ם של עבודה זרה - הבעיה המרכזית
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"א מציג את הבעיה היסודית:
- כולם ידעו במקור על ה' - אדם הראשון ידע.
- אבל יש בעיה עמוקה: ה' ברא והתחיל הכל, הוא הסיבה הראשונה. אולם, ה' לא מנהל את העולם ישירות בשום דרך נראית לעין. אין שום דבר בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר "ה' עשה את זה ישירות" - אולי נס, אבל אפילו ניסים דורשים ניתוח זהיר.
שרשרת הסיבתיות: למה יורד גשם? כי יש עננים. למה עננים? כי זה חורף. למה חורף שונה? כי השמש רחוקה יותר. למה השמש רחוקה? בגלל הגלגלים השמימיים. מה מניע את הגלגלים? מלאכים. וכן הלאה כלפי מעלה.
הכל נכון בו זמנית: נכון שה' עשה הכל, אבל נכון גם שהעולם פועל דרך כוחות ביניים. הרמב"ם אומר שה' נקרא "אלקי האלקים" - אלוקי האלוהים. מה "אלוהים" אומר כאן? לא אלילים - זה אומר מלאכים, כוחות, הכוחות שמנהלים את השמש כל יום. זה *חידוש* גדול להיות אלוקי המלאכים, כי יש טיעון מאוד סביר (הטיעון של נמרוד, או של דור אנוש) שצריך לעבוד/לכבד את הכוחות הביניים האלה, מאחר שהם אלה שבאמת מנהלים דברים.
ההיגיון של עבודה זרה
העולם מנוהל על ידי שכבות מרובות של כוחות (*עולמות*). אנחנו בעולם הנמוך ביותר, כמעט בלי שליטה. מעלינו יש כוחות גבוהים יותר ששולטים בנו. אם רוצים שדברים ילכו טוב, צריך לפנות אליהם - הם שלוחי ה', אבל הם המציאות המעשית.
תפילה, קרבנות, נתינת כבוד - כל אלה באופן טבעי נמשכים לכוחות הביניים, כי הם אלה שפועלים באופן נראה. זה כל ה*נושא* של עבודה זרה: זה לא לא רציונלי - זה נובע מהמבנה הנצפה של העולם.
[סטייה צדדית: דעת הרמב"ן וטבע הכוחות האלילים]
הרמב"ן מסביר שבאמת כן מקבלים כוח מהכוחות האלה (בניגוד להתפלל לנגיף, שלא עושה כלום). הרמב"ם הבין את הכוחות השמימיים כפעילים באמת - הם באמת עושים דברים - בניגוד לאליל מת שלא עושה כלום. הכוכבים, בהבנת הרמב"ם, באמת מנהלים את העולם (אסטרולוגיה שגויה רק כי זו השיטה הלא נכונה של הבנת הכוכבים, לא כי לכוכבים אין השפעה).
אולם, האם מסגרת הרמב"ן היא בדיוק אותה מסגרת של הרמב"ם נשארת לא ברורה. זו חקירה עמוקה - צריך לתת דין וחשבון על כל המסגרת הקבלית גם כן. העניין מסומן כלא פתור.
הבחנה מרכזית: הבנת הרמב"ם לעבודת כוכבים היא לא אותו דבר כמו עבודת אליל מת. הכוכבים/מלאכים באמת עושים דברים - הם כוחות אמיתיים. הנקודה של הרמב"ם היא בדיוק שזה הופך עבודה זרה לפיתוי אינטלקטואלי רציני, לא סתם טיפשות.
---
20. הבהרת טבע הכוחות הביניים
הבנת הרמב"ם לכוחות הביניים (שרים/מלאכים) היא לא כמו עבודת סלע מת. הכוחות האלה הם סוכנים אמיתיים - הם פועלים, יש להם קיום וכוח אמיתי. הרמב"ם קובע במפורש בשמונה פרקים שלמלאכים יש בחירה חופשית, אם כי עם הבדל מכריע אחד מבני אדם: הם יכולים לבחור רק טוב, לעולם לא רע. זה מקביל לאיך שלה' יש רצון חופשי אבל לא יכול לעשות רע.
[סטייה קצרה: משמעות "רצון"]
ההנחה שלנו שרצון דורש את היכולת לבחור ברע מאותגרת על ידי העובדה שלה' יש רצון אבל לא יכול לבחור ברע. זה נדון בשיעור קודם ולא מפורט יותר כאן.
אנלוגיית המושל
הרמב"ם עצמו מביא את האנלוגיה: ה' הוא כמו מלך ששולט דרך מושל (שליח). המושל אינו הסמכות הסופית - המלך תמיד יכול לעקוף אותו - אבל בנסיבות רגילות, המושל מקבל החלטות באופן עצמאי. כך הכוחות הביניים (מלאכים, כוכבים) פועלים בעולם. הם מקבלי החלטות אמיתיים במסגרת מואצלת, יותר כמו שני אנשים מתקשרים מאשר כמו כוח מכני.
---
21. ידיעה שה' קיים מעבר לכוחות הביניים היא עצמה הישג עמוק
בהינתן מערכת שכבתית זו של כוחות, אפילו להכיר שיש אלוקים מעל כל הכוחות האלה הוא הישג אינטלקטואלי עצום (*חידוש*). מסע אברהם הוא פרדיגמטי:
- אדם רגיל רואה רק את המיידי - אביו תרח "מנהל את העולם"
- אדם קצת יותר חכם מבין שהשמש יש לה כוח גדול יותר מכל בן אדם - זה כבר רמה של מדע/ידע
- חושב עמוק יותר תופס את כל המערכת האסטרונומית ומבין שהיא לא יכולה להיות מייצרת את עצמה - חייבת להיות סיבה גדולה יותר
- תובנה מרכזית: אותה "סיבה גדולה יותר" היא עדיין לא ה' - לפי הרמב"ם, זה מלאך. צריך אז לחקור את כל עולם המלאכים, להבין איך זה עובד, ואז להבין שאפילו *זה* לא מספיק - חייב להיות משהו גבוה יותר עדיין. רק *אז* מגיעים לה'.
- המקובלים מוסיפים שכבות נוספות: מה שאתה חושב שזה ה' אולי רק ספירה, וצריך להבין את כל מערכת הספירות, ואפילו מעבר לז
ה יש עוד רמה (אין סוף).
זה התקדמות טבעית של הבנה (*מהלך השגה*) - רוב האנשים אף פעם לא משלימים אותה.
"אינו גוף" של הרמב"ם אומר הרבה יותר ממה שאנשים חושבים
"ה' אינו גוף" לא רק אומר שה' אינו אדם - אף אחד אף פעם לא חשב את זה ממש. זה אומר שה' אינו היקום, לא הגלגל הראשון, לא שום כוח בודד. אפילו מלאך הוא "אינו גוף". להגיע להבנה של מהו ה' באמת דורש מאות שנים של עבודה אינטלקטואלית.
---
22. ההיגיון של דור אנוש לא היה טיפשי
דור אנוש הגיע למסקנה: "המלך יושב בארמונו, רק החכמים הגדולים מבינים שמלך קיים; אני מתעסק עם השוטר שנותן לי דוחות" - זה בעצם טיעון סביר. הרמב"ם קורא לזה שטות אבל לא מסביר למה זו שטות. הרמב"ן מספק הסבר; הרמב"ם לא. זו מזוהה כבעיה גדולה לא פתורה.
---
23. החכמים הגדולים והטרגדיה המחזורית
תמיד היו חכמים גדולים (חנוך, מתושלח, נח, ובין הגויים - אריסטו, וכו') שהבינו את התמונה המלאה: שכל הכוחות הביניים הם עבדים, שה' הוא המקור הסופי של הכל. עבורם, העבודה העיקרית של ה' הייתה ידיעה - לדעת ש"יש שם" - המצווה הראשונה.
המחזור החוזר
שתי רמות של אנשים תמיד היו קיימות:
1. המון העם - הם חושבים שהאליל ממש הוא ה'
2. המשכילים מעט - הם לומדים שהאליל מסמל את הכוכבים, ומסתפקים בהסבר הזה. ההסבר הזה אינו שקר - אבל הוא לא שלם.
המחזור החוזר:
- חכם גדול מגלה את האמת המלאה
- הוא לא יכול להעביר אותה ביעילות לדור הבא
- תוך כמה דורות, הידע מתדרדר בחזרה לעבודת כוחות ביניים
- חכם חדש חייב לבלות "500 שנה" לגלות מחדש מה שכבר היה ידוע
- הרמב"ם קובע: "צור העולמים - לא הכירו בו בעולם" - זו המציאות של גלגל חוזר
---
24. ההישג הייחודי של אברהם
הרמב"ם אומר שאברהם לא למד משם ועבר (למרות מדרשים אחרים שאומרים שכן). סיבות אפשריות:
- אולי צריך להגיע להבנה הזו באופן עצמאי
- אולי אברהם פשוט לא יכול היה למצוא מורה - אם רוב העולם, אפילו החכמים, היו "מרומים" לגבי האמת הבסיסית, למצוא את החכם הנכון היה דורש מזל יוצא דופן
- הראב"ד כבר מצטט מדרשים סותרים נגד תיאור הרמב"ם
הנקודה העמוקה יותר: התשובה ל"מי ברא את העולם?" זמינה בקלות - "מלאך." רוב האנשים היו מסתפקים בתשובה הזו. גדולת אברהם הייתה לדחוף רחוק יותר: "מי ברא את המלאך?" - וזה דורש חקירה הרבה יותר עמוקה.
זו הייתה הדרמה והמציאות של העולם עד אברהם: מחזור מתמיד שבו האמת התגלתה, אבדה, התגלתה מחדש, ואבדה שוב. זו נשארת המצב המתמשך של העולם - להגיע לידיעה אמיתית של ה' קשה ביותר, ורוב האנשים, אפילו אינטליגנטיים, עוצרים בהסברים ביניים.
---
25. שני החידושים המהפכניים של אברהם
אברהם נקרא "אלוקי אברהם" בדיוק כי הוא גילה משהו חדש באמת. החידוש שלו לא היה רק אינטלקטואלי - הוא הציע שני פתרונות מעשיים לבעיה המבנית של שכחת ה':
חידוש מס' 1: איסור עבודה זרה
- לפני אברהם, לא היה איסור על עבודה זרה. החכם שעבד כוחות ביניים היה לו חישוב לגיטימי - הוא ידע שה' מעליהם. לא היה שום דבר פורמלי לא בסדר במה שהוא עשה.
- תובנת אברהם: גם אם המתרגל המקורי (כמו אנוש) היה לו כוונות נכונות, המערכת בהכרח גורמת לשכחה תוך כמה דורות. הוא אומר לאנוש, למעשה: "אתה צדיק, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת - המערכת שלך גורמת לכל אדם רביעי לשכוח את כל העניין, ותוך דור נוסף אנשים יודעים רק את הכוחות ולא את הישות העליונה בכלל."
- הפתרון של אברהם: לאסור לגמרי עבודה זרה - לא רק את העבודה עצמה, אלא את כל האביזרים שלה, המנהגים, המקדשים, הערים שבהן היא מתורגלת, קנייה מהסוחרים שלה. הוא יצר מאות מצוות וגדרים סביב קבורת עבודה זרה.
הגדרה מחדש מרכזית של עבודה זרה: עבודה זרה לא בהכרח אומרת עבודת "אלוקים אחר" - זה אומר עבודת כל כוח ביניים בינך לבין ה', אפילו כזה שקיים באמת ואינו באמת נפרד מה'. אברהם הכריז שזה אסור בכל זאת.
- חלק מהמנהגים האסורים היו אכן טיפשיים, אבל חלקם לא היו טיפשיים מטבעם ברמה הבסיסית - אבל כולם נאסרו בכל מקרה.
- אברהם עצמו ניגש לזה עם *חסד* (חסד/שכנוע), אבל משה אחר כך הסלים: כל מי שנוגע בעבודה זרה נתון לעונש מוות, בלי דיון, בין אם רצוני או לא.
חידוש מס' 2: עבודה ישירה של ה'
- לפני אברהם, אנשים ידעו על ה' אבל לא עבדו את ה' ישירות. כל העבודה/שירות הופנתה לכוחות ביניים.
- אברהם הציג את הרעיון הרדיקלי של ביצוע עבודה - קרבנות, תפילות, שירי הלל - מופנים לסיבה הראשונה עצמה.
- הוא בנה מזבח "לה'" - התורה מתעדת זאת כמזבח הראשון המוקדש במפורש לה'.
המנגנון הפדגוגי: הגאונות של מערכת זו היא שהיא יוצרת מנגנון של זכירה. כשילד שואל "אבא, למי אתה עושה את הקרבן הזה?" האב עונה: "לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא - זו עבודה זרה, ענוש במוות. אני עושה את הקרבן הזה לה' עצמו." הילד שואל: "מה ה' מקבל מקרבן?" התשובה: "*נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני*" - סיפוק שרצונו התקיים.
הפרדוקס: בעוד שאברהם אסר את כל המנהגים האלילים, הוא בו זמנית אימץ צורות מסוימות מאותם מנהגים ממש (מקדשים, קרבנות, תפילות, סדרי ליטורגיה) - אבל הפנה אותם לה' לבדו. ההכרזה "*לשם אשה ריח ניחוח לה'*" היא מה שהופך את המעשה.
[סטייה צדדית: בעיית הרמב"ם עם קרבנות לפני אברהם]
אם הרמב"ם אומר שקרבנות הוקמו כנגד עבודה זרה, מה עם קרבנות אדם המוזכרים במדרש? הטקסט התורה עצמו לא מזכיר שאדם הקריב קרבנות (רק מדרש עושה זאת). זו מוכרת כ"שאלה טובה" אבל נשארת לא פתורה.
---
26. ההעברה מאברהם דרך האבות
החידושים של אברהם לא היו פקודות נבואיות או חוק כתוב - הרמב"ם אומר שאברהם לא קיבל אלה כמצוות פורמליות. במקום זאת, אברהם קבע שזה הדבר הנכון לעשות, והמנהג אומץ. יצחק ויעקב המשיכו את המנהג. אברהם עצמו הסכים ששבט לוי צריך להיות ממונה על עבודת ה' והוראה.
---
27. המשבר במצרים
המערכת התמוטטה כשבני ישראל ירדו למצרים:
- הלוויים זכרו - הם ישבו ולמדו ושמרו על האמת.
- רוב היהודים האחרים שכחו - כי עדיין לא היה חוק פורמלי (*תורה*), שום מערכת משפטית מחייבת. המסורת האברהמית הייתה מנהג, לא מצווה. מי שעבד עבודה זרה לא עמד בפני שום עונש.
[סטייה צדדית: יוסף והדת המצרית]
- יוסף דיבר לפרעה על "אלוקים", אבל מה פרעה הבין במילה הזו? פרעה הבין אותה כמתייחסת לאיזה אלוהות ביניים - "אלוהים אחרים" - איזה כוח חזק, בעצם "אלוהות" אחרת במסגרת הפגאנית, לא הישות העליונה.
- יוסף עצמו אולי השתתף במנהגים דתיים מצריים "מפני דרכי שלום", מאחר שעדיין לא היה איסור פורמלי. לפני משה, זה היה מותר.
- אפילו יעקב - למרות היותו אב - המצב היה מסובך. אולי מחוץ לארץ ישראל חלו כללים שונים. מסורות מדרשיות מרובות ומורכבות העניין מוכרות.
הדינמיקה החברתית הרגילה
העיקרון "*אזלא לקרתא אזלא בנימוסא*" - כשאתה הולך לעיר, עקוב אחר מנהגיה - אומר שזה היה טבעי ואפילו נחשב ראוי לבני ישראל במצרים להשתתף בפסטיבלים דתיים מקומיים. להיות שכן רע היה בלתי מקובל חברתית.
מהפכת משה הייתה להכריז "*ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים*" - ה' יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים. הרעיון שאתה לא צריך להשתתף במנהגים הדתיים של שכניך, אפילו במחיר של חיכוך חברתי, היה חידוש רדיקלי.
הבעיה המבנית נמשכת
הרמב"ם מציג את המצב בחדות - היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. חלק מהמדרשים מסכימים, כמו גם פסוקים ביחזקאל. זה שנוי במחלוקת, וחלקם רוצים להגן (*מלמד זכות*) על היהודים, אבל הנקודה המרכזית עומדת אפילו בקריאה יותר מתחשבת: כל עוד האיסור היה רק מידת חסידות ולא חוק מחייב, הוא לא יכול היה למנוע מההמונים לשכוח. הפגם המבני שזוהה בהתחלה - שבלי חוק פורמלי, ניתן לאכיפה, ידיעת ה' בהכרח נשחקת - התבטא מחדש במצרים.
---
28. שליחות משה: שיקום ושיטתיות של תובנת אברהם
הבעיה המרכזית הייתה מערכתית, לא אישית
בעיית עבודה זרה אף פעם לא הייתה ש*אף אחד* לא עבד את ה' - תמיד היו יחידים צדיקים (למשל, שבט לוי) ששמרו על האמת. הבעיה האמיתית הייתה שזה נשאר עניין של מנהג משפחתי פרטי ("מנהג אבותינו"), לא חוק אוניברסלי או מערכת. כל עוד כל העולם הסובב עבד אלילים, ידיעת ה' נשחקה בהדרגה. העובדה הייתה שהעולם שכח את ה' באופן קולקטיבי.
חידוש משה = משמעות היציאה
משה בא בזמן היציאה עם חידוש עצום: הוא החזיר את ההוראה המקורית של אברהם שאסור לעבוד עבודה זרה, והוא הוסיף שזו כעת מצווה - כלומר, זה הפך לחוק פורמלי, לא רק אמונה אישית.
היציאה ומתן תורה קשורים רעיונית. אף על פי שהתורה ניתנה מאוחר יותר בסיני, במובן הזה "מתן תורה" *הוא* "יציאת מצרים" - היציאה היא הרגע שהפרויקט הזה מתחיל.
---
29. פרשנות הרמב"ם ל"מה שמו" - שמות ג:יג
הרמב"ם מסביר את שאלת משה לה' באריכות. משה שואל: "כי יאמרו לי 'מה שמו' - מה אומר להם?"
פשוט לקבוע שם הוא חסר משמעות - אתה יכול לקרוא לה' כל שם וזה לא מוכיח כלום. הבעיה האמיתית הייתה כפולה:
- בעיה 1: מי אומר שה' שלח אותך? (זה אולי יכול להיפתר על ידי נס/אות.)
- בעיה 2 (הבעיה העמוקה יותר): "מי ה'?" - מי אומר ש*יש* אלוקים בכלל?
הסתייגות חשובה: היהודים *לא* היו אפיקורסים. במקום זאת, הם היו עובדי אלילים: הם האמינו בכוחות ביניים שונים (מלאכים, כוכבים, מזלות) אבל איבדו את המודעות לאלוקים האחד, הראשוני שעומד מאחורי הכל. הבעיה הייתה שחיים בתוך הסדר הרגיל של העולם, קשה מאוד לדבר על "אהיה אשר אהיה".
"אהיה אשר אהיה" כהוכחה דחוסה לקיום ה'
הרמב"ם מפרש "אהיה אשר אהיה" (בעקבות רב סעדיה גאון) כמשמעו "מחויב המציאות" - "זה שקיים מכוח קיומו שלו." זה לא היה רק שם אלא טיעון פילוסופי דחוס, גרסה קצרה של "שער היחוד" - מותאמת לרמת ההבנה של האנשים.
הנקודה לא הייתה להוסיף *אלוקים נוסף* לפנתיאון המלא ממילא של מצרים. למצרים היו הרבה אלוהים. מה שחסר היה המושג של יחוד ה' המוחלט - ישות מ*קטגוריה שונה לגמרי* מכל האלוהויות הספציפיות (שמייצגות כוחות מסוימים של הטבע, מזלות ספציפיים, וכו'). משה היה צריך להעביר משהו שקודם לכל ההגדרות והקטגוריות.
> ### [סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על פשטות]
> תלמיד מעלה שאלה האם התובנה הזו נראית פשוטה מדי. התגובה: זה נראה פשוט *עכשיו* רק כי מישהו פעם לימד את זה. לפני שזה נוסח, אף אחד לא תפס את זה - בדיוק כמו שאפשר לראות אלפי אלילים בהודו היום וזה "לא עולה על דעת אף אחד." גילויים בסיסיים רבים נראים ברורים רק אחרי שהם מתגלים לראשונה. "אהיה אשר אהיה" היה רגע התגלות כזה - פשוט עמוקות על פני השטח, אבל עמוק בהבנה אמיתית.
---
30. שתי המצוות המעשיות של משה במצרים: פסח ומילה
מעבר להוראה האינטלקטואלית, משה גם נתן ליהודים מצוות מעשיות אפילו לפני סיני. המדרש מזהה שתי מצוות שניתנו במצרים כ"זכות" ליציאה:
א) קרבן פסח = הרס עבודה זרה
הרמב"ם מסביר שהמצרים עבדו את השה (הטלה/מזל טלה היה ראש המזלות, הכוח השמימי הגדול ביותר). שחיטת השה הייתה מעשה של שבירת עבודה זרה - הרס פיזי של אובייקט העבודה המצרית. זו אחת מההוכחות העיקריות של הרמב"ם שקרבנות בכלל קשורים לאנטי-עבודה זרה. הוא מצטט מקורות קודמים (תרגום ואחרים) לקריאה זו. חלק מהקרבן נשרף (הורס את ה"קליפה" של עבודה זרה) וחלק נאכל (כקרבן לה') - שני הממדים נוכחים.
ב) ברית מילה = עבודת ה' חיובית
הרמב"ם עצמו קובע שאחת הסיבות למילה היא שהיא משמשת כאות בבשר של אמונה בה' - סימן המזהה את המאמינים. אברהם כבר הנהיג זאת; משה פירמל אותה כמצווה. זה מבוסס יותר על *דרשה* מאשר על הטקסט הפשוט של הנרטיב.
זיווג מבני: פסח = הממד ה*שלילי* (שבירת עבודה זרה); מילה = הממד ה*חיובי* (הקמת עבודת ה'). יחד הם מהווים את התוכנית השלמה של משה.
---
31. התזה הגדולה של הרמב"ם: המשמעות האמיתית של יציאת מצרים
הפרשנות הכוללת של הרמב"ם ליציאת מצרים:
- המטרה של היציאה לא הייתה רק שחרור פיזי מעבדות.
- זו הייתה הקמת מערכת לשבור עבודה זרה ולהנהיג עבודת האל האחד.
- "מצרים" יכולה להיות מובנת גם מילולית וגם מטאפורית: מצרים הייתה האפיצנטר של עבודה זרה (עולם הכוכבים, המזלות, המלאכים, הכוחות הביניים). לעזוב את מצרים אומר להשתחרר מכל אותה מסגרת.
- המקובלים הולכים רחוק יותר וקוראים "מצרים" לגמרי כמטאפורה ל"עולם עבודה זרה", אבל הנקודה של הרמב"ם היא שאפילו ברמה ה*עובדתית, ההיסטורית*, זה מה שקרה ביציאה.
---
32. החידוש המכריע: מערכת ניתנת להעברה, לא חכמה אישית
החידוש המרכזי של היציאה:
> החידוש לא היה שיכול להתקיים חכם צדיק בודד שיודע את ה' - זה תמיד היה אפשרי, בין יהודים ובין גויים. החידוש היה יצירת מערכת שניתן להעביר לילדים ("והגדת לבנך") ושילדים לא ישכחו.
זו הסיבה שההגדה והסדר מדגישים סיפור לילדים, שאילת "מה נשתנה", וכו' - כי כל הנקודה היא הנצחת המערכת. וזה עבד: עבר זמן רב מאוד, ועדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה - ובסופו של דבר אפילו העולם הגויי למד מזה.
המערכת בנויה על שני עמודים: (1) איסור עבודה זרה, ו-(2) הנהגה חיובית של עבודת ה'.
---
33. חידוש הרמב"ם מעמיק: "כי אני ה'" מול "אנכי ה'"
הרמב"ם אומר "כי אני ה'" - הוא לא אומר "אנכי ה'". ההבחנה חשובה:
- לדעת שה' קיים הוא לא החידוש של יציאת מצרים. הידיעה הזו תמיד הייתה זמינה ל*יחידי סגולה* דרך חקירה רציונלית - זה עניין אינטלקטואלי נגיש בכל עת.
- החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה. היציאה מדגימה משהו *מעשי* וחדש.
לכן, אם רוצים לתת שיעור פסח מבוסס על הרמב"ם, צריך ללמד מהלכות עבודה זרה, לא הלכות יסודי התורה. יסודי התורה תמיד נכון, אבל זה לא החידוש הספציפי של היציאה.
המערכת הגדולה: ידיעת ה' תמידית בעולם
הרמב"ם מתאר מערכת - **"שיהיה בעול
ם תמיד ידיעת ה'" - שתהיה תמיד ידיעת ה' בעולם. זה חידוש הרבה יותר גדול מ"אנכי ה' אלקיך" מיציאת מצרים. בעבר, ידיעת ה' נשמרה רק על ידי יחידים חכמים מבודדים. היציאה יצרה מערכת קהילתית, תמידית** - עם שלם המוקדש לשימור מונותאיזם.
הודאה אישית: זה נשאר קשה מאוד להבין לגמרי. זה מתחבר ל"מה נשתנה" - ילדים לא באמת מבינים, ואולי מבוגרים בקושי מבינים גם כן. זה דורש עבודה עמוקה להסביר כראוי.
---
34. ההשלכה המעשית: הפרדה יהודית מהאומות
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה קובע: "כשם שישראל מובדלים מהאומות - מעובדי עבודה זרה - באמונותיהם, כך צריכים להיות מובדלים במעשיהם" - לא לאכול את לחמם, לא לשתות את יינם, לא לאכול את בשרם.
ההפרדה הזו היא לא כי שום גוי יחיד לא יכול לדעת את ה'. גוי יכול לאכול חזיר ועדיין להגיע לידיעת ה' דרך חקירה פילוסופית. ההפרדה קיימת בגלל השליחות הקהילתית: להבטיח שהמערכת של העברת מונותאיזם טהור לדורות הבאים תישאר שלמה.
---
35. הטיעון המרכזי: יהדות מול נצרות - ההבדל האמיתי
נוצרים גם מאמינים באל אחד. התיאולוגים הגדולים ביניהם טוענים שהשילוש הוא באמת אחדות - זה "בחינות", לא אלוהים נפרדים. שפה קבלית אפילו יכולה להיות מגויסת להסביר רעיונות כאלה. אז מה ההתנגדות היהודית האמיתית?
תשובת הרמב"ם (כפי שמוסגרת כאן):
> במה נוצרי בפועל עובד? נברא. זו העובדה. מה שהתיאולוגים אומרים על בחינות, אחדות, והסברים מיסטיים - במציאות, הנוצרי הרגיל עובד בן אדם, נברא.
> על מה יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו את נפשם? כדי שכשילדיהם נשאלים "כמה אלוהים יש?" הם עונים: אחד. לא "אחד שהוא שלושה," לא "אחד עם בחינות" - פשוט אחד.
זו כל הנקודה של היציאה ושליחות משה רבינו לפי הרמב"ם.
---
36. ההבדל המבני היסודי: כיוון החינוך
ההבחנה העמוקה ביותר בין יהדות לכל צורות עבודה זרה/נצרות, מנוסחת כעיקרון על כיוון חינוכי:
בין האומות (כולל נצרות ועבודה זרה עתיקה):
- העם הפשוט והילדים מלמדים ריבוי - שלושה אלוהים, עשרים וחמישה אלוהים, שש מאות אלוהים - מה שהדת העממית מציגה.
- האליטה החכמה/הפילוסופים יודעים שבסופו של דבר הכל "בחינות של דבר אחד".
בין היהודים, זה בדיוק הפוך:
- הילדים והעם הפשוט מלמדים קודם כל: יש רק אל אחד. נקודה.
- המקובלים הגדולים, כשהם הולכים עמוק יותר, מגלים עשר ספירות, בחינות וכוחות מרובים - אבל זה בא *אחרי* שהיסוד של אחדות מוחלטת מבוסס.
[סטייה צדדית: הערת הרשב"ש]
הרשב"ש (ר' שלמה בן שמעון דוראן) דיווח שמישהו פעם אמר למקובל: "הגויים מאמינים בשלושה ואתה מאמין בעשרה - מה ההבדל הגדול?" זו מוכרת כשאלה אמיתית עם תשובה אמיתית, אבל התשובה טמונה בדיוק ב*כיוון* החינוך שתואר לעיל.
[סטייה צדדית: יישום לוויכוחים יהודיים פנימיים]
יהודים מסוימים הואשמו בדיבור על הרבנים שלהם במונחים שמתקרבים באופן מסוכן להאלהה. התגובה היא תמיד: "אבל זו רק *בחינה*, זה כתוב במקורות, זה נכון..."
התגובה: מהות היהדות היא מה שאתה אומר לילדים, לא מה שאתה חושב באמת העמוקה ביותר. האמת העמוקה כוללת בחינות, רמות, וקטגוריות מיסטיות - אבל ה*חינוך*, המסר הראשון, חייב להיות מונותאיזם בלתי מתפשר. כשהקו הזה מטושטש, זה מתקרב למבנה עצמו של עבודה זרה.
---
37. סיכום פשט הרמב"ם על יציאת מצרים
- חידוש משה רבינו לא היה "אנכי ה' אלקיך" (העובדה הגולמית של קיום ה') - זה תמיד היה ניתן לידיעה.
- החידוש היה "לא יהיה לך" - הדחייה הפעילה, הקהילתית, התמידית של עבודה זרה והקמת עם שיעביר מונותאיזם טהור לילדיו לנצח.
- זה פועל בשלוש רמות:
1. "לא יהיה לך" - אין אלוהים אחרים
2. "לא אלוהיך" - שלילה עמוקה יותר
3. "לא תעשה לך" - אל תעשה שום פסל או דמות - האיסור המעשי, כולל לא להתחתן עם עובדי אלילים
---
38. סיום: דחיית הפרשנויות הנותרות
שני פשטים נוספים נשארים להציג - המקושרים לרמב"ן: אחד נוסף באופן של פשט ואחד נוסף באופן של קבלה. אלה נדחים למפגש הבא, כאשר השלישי אולי שמור לסדר עצמו.
הצהרה סופית: "דאס איז די נקודה" - זו הנקודה המהותית.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים ומתן תורה: מהו היסוד של היהדות?
הקדמה: הבעיה שאנו רוצים לחקור
המרצה:
זייגער. כן, זייגער. זה ככה. אני רוצה לומר שיעור כזה, הוא כבר שמע חלק מהשיעור בהלכות עבודה זרה פרק א', אבל אני רוצה להוציא את הבעיה שלי.
אז, אחר כך אולי אפשר ללמוד גם על מידות, איך מתחלקות המידות? רק לחשוב אם אפשר לקשר את זה עם פסח, עדיין לא חשבתי דרך טובה איך אפשר.
הזיהוי של הקב"ה: יציאת מצרים בתנ"ך
אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כך. אני רוצה לומר מה שאני חושב. זה ידוע שהקב"ה אוהב לדבר על יציאת מצרים. חומש כל הזמן. במילים אחרות, כן, הזוהר אומר שזה כתוב חמישים פעמים יציאת מצרים, אבל זה כתוב הרבה יותר פעמים, כדי להתאים לחמישים צריך לחתוך, לא צריך להוסיף.
במילים אחרות, כשהקב"ה מזהה את עצמו, זו ההקדמה. אחת ההקדמות. הקב"ה, כשהוא מציג את עצמו, הוא אומר, מי אני? הוא אומר, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים. כך מפורסם "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכך לאורך כל התנ"ך רואים את זה. לא רק בחומש. כמעט בכל מקום, כשהנביא אומר מה הקב"ה עשה עם היהודים, מה מתחיל את כל הדבר. תמיד מדברים על יציאת מצרים. זה דבר ברור.
אז במילים אחרות, היהדות, או האלוהים שהיהודים מאמינים בו, הוא זה שהוציא את היהודים ממצרים. כך עולה מכל הפסוקים ומכל המקורות.
הבעיה: אנחנו יהודים ממתן תורה, לא מיציאת מצרים
עכשיו, אנחנו למדנו לפני שנה שיעור, סדרה של שבעה שיעורים כאן. ומאז הכל, כנראה הכל, שם לא נכון כבר. אבל זה אומר שתפסתי שהכל היה לא נכון, או לא נכון, או לא מדויק. אבל בפנים, יש כאן שאלה גדולה, השאלה שאני רוצה לדעת, זה נוגע למעשה. יש לזה את כל... במילים אחרות אפשר לומר שיש לזה כל מיני שיטות ביהדות, מראשונים, אחרונים, מקובלים, מהסופים, חסידים, וכו', כל אחד מהם יש לו פשט אחר, מה הפירוש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
מה היה התוכן, למה צריך את זה, או מה הוא מתכוון, כל אחד לפי איך שהוא מבין את כל הדבר, מבין הוא את הנושא של יציאת מצרים.
אני חושב שאין יוצא מן הכלל, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אנחנו חושבים לומר... אצלנו, כמו שאני חונכתי, האנשים... מדברים תורות, מה התורות שאפשר לומר, שאדם חושב באמת, שאדם מתפלל, או שאדם בדיוק כמו שאומרים, שהוא חושב לעצמו: מהו האלוהים? מהו הדבר יהדות? רוב האנשים לא יגידו יציאת מצרים.
אני חושב שרוב האנשים יגידו התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו היהודים של יציאת מצרים, אנחנו אומרים היהודים שיש להם תורה. רוב האנשים שאני מכיר. לא? מהו יהודי? יש לו תורה, הוא מאמין בתורה, במילים אחרות מתן תורה. מתן תורה הוא המעשה של שבועות, ולא המעשה של פסח. זה מעשה אחר. זו נקודה אחרת אפילו.
תורה פירושה שיש חוק, יש תורה, יש רצון השם, וכו' וכו'. יציאת מצרים בדרך כלל לא הדבר. מה? אומרים תורות, מדברים על יציאת מצרים, אומרים שפסח בלילה הוא היסוד של האמונה, וכל מיני דברים, אבל למעשה, בפועל, איך זה בחיים, אני חושב שרוב מאיתנו... אולי יש כאן יוצאים מן הכלל, אנשים שלמדו יותר או אחרת, אבל רוב מאיתנו, אם גוי שואל אותך מה אתה? מהו יהודי? הוא אומר אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים שהקב"ה נתן את התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו מאמינים שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.
הוא שואל אותך מהו הקב"ה? אומרים מתן תורה. אני לא אומר שזה לא קשור, אפשר אפילו לומר שמתן תורה הוא פשט אחד על יציאת מצרים, אם נאמר כך. יש פירושים שונים על יציאת מצרים, הפשט שרוב מאיתנו הולכים הוא הפשט... אומרים את הפסוק "תעבדון את האלקים", כל הדברים האלה. בסדר, אבל זה שונה. אני חושב שזה שונה. אתם לא מסכימים?
דיון: כלפי העולם וכלפי היהודים
כלפי העולם זה יציאת מצרים, כלפי היהודים זו התורה. היהודים כש... התקופה העשירה היתה סיום. אבל אני חושב, אני מתכוון באמת, זאת אומרת... דרך אגב, אפשר לדבר על זה הרבה יותר. דהיינו, הוא היה יהודי של יציאת מצרים, או יהודי של מתן תורה.
תלמיד:
אה, זאת אומרת... יש לי הקדמה על זה, הוא אומר כך: 'עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי'.
המרצה:
כן, אוקיי, זו כבר ראיה, אני לא רוצה להיכנס לראיות, אני חושב שראיה היא לא הנושא הנכון, ראיה היא שאלה: איך אתה יודע? איך אתה עונה על הקושיה שלך איך אתה יודע? אני לא מדבר על זה, אני רוצה לדעת...
תלמיד:
אה, על התורה! הרמב"ם אמת! הרמב"ם סובר 'מעמד הר סיני ומתן תורה'! אמת! הכוזרי, כולם מדברים על הנושא! כן, כן, כן, אמת! אמת! מסכת שלמה! יש לי פשט באותו רמב"ם!
המרצה:
אבל זה עדיין, אמת, אוקיי, ברגע שמדברים על הרמב"ם, הרמב"ם קצת אשם בזה, אני מתכוון אשם, לא רק בזה, הרמב"ם... רגע אחד, אני רוצה עדיין קודם להסכים עם העובדה, למעשה, הוא צודק, יש סיבה טובה, אני לא אומר, יציאת מצרים גם, יש רמב"ם קשה כשהוא אומר שלא ראו יציאת מצרים גם 'לעיני כל העם' ו'יחידי', יש חילוק, אבל זה חילוק עמוק יותר ממה שחושבים סתם, שעל זה אין ראיה, יש ראיה כזו על יציאת מצרים כמו על מתן תורה, ובפרט שגם היו שש מאות אלף איש שם, אני מתכוון זה ממש מה שראו את המציאות, לא זה החילוק, החילוק עמוק יותר.
הרמב"ם מתכוון בזה משהו, זו שיטה אחרת ללמוד, אבל עכ"פ, אני חושב שאנחנו לא יהודים של יציאת מצרים, אנחנו רוב מאיתנו, רוב מאיתנו יהודים של מתן תורה.
המציאות המעשית: איך חיים יהדות
אתה אומר 'יהודי', זה מה שהוא... או אפילו אומרים: למה אתה מתפלל? למה אתה עושה מצוה? למה אתה מגדל פאות? אומרים... אדם נורמלי, כן, אפילו מי שאני מכיר, אני לא מכיר אף אחד שאומר שהוא מגדל פאות כי הוא רוצה לזכור יציאת מצרים. לא, הוא מגדל פאות כי זו מצוה! בוודאי הפשט של המצוה הוא זכר ליציאת מצרים, למה צריך מצוה? כל הפשט שזה יעבור דרך המצוה, בלי המצוה אין לי כלום, אני אומר סתם לאמא יציאת מצרים, אני יכול לומר מה שאני רוצה.
אה, זו מצוה, הוא אומר 'לשם יחוד', 'לקיים מצות סיפור יציאת מצרים', 'זכר ליציאת מצרים' מה שלא יהיה, בוודאי הפשט של המצוה חשוב, זה יסוד, אבל המציאות היא שאנחנו חיים עם התורה או עם המצוות, זו התורה.
זה לא ביציאת מצרים, אף אחד לא אומר אחרת.
הנביאים: כשיציאת מצרים היתה חיה
בנביא רואים וגם כבר בחומש, אני חושב שהנביא אולי יותר ברור שהנביא יכול לומר ליהודים שאתם שקצים, לא לדבר, הקב"ה הוציא אתכם ממצרים, ואתם לא משלמים לו כלום בחזרה, כן? לא מרגישים הכרת הטוב מה?
שמואל אומר אז, כן? "ואשלח לפניכם", לא רק שמואל, אני לא חושב על דף ח' בבא קמא, אספתי את כל הפסוקים של יציאת מצרים, לא הבאתי את כל הנביאים, אבל רואים שזה אף פעם לא בעיה, אסף אמר, כן? "האזינה עמי תורתי", "אשר אבותינו סיפרו לנו", זו אחת ההגדות, הענקית לבני קרח, כן? יש מזמור שכתוב בתהילים, הוא אומר, שמעו, יש לי סיפורים לילדיכם מה היה, "אשר אבותינו סיפרו לנו", יצאו ממצרים, ו... אתכם לא נטשו, והקב"ה שמר על זה, וקיצור, הוא אומר דרשה, זה הגיוני לילדיו.
הפסוק מדבר פשוטו של מקרא, אני מתכוון אולי אפילו פשוטו של מדרש, זה האבא, והוא אומר, הקב"ה הוציא אותך ממצרים, למה אתה לא אדם, למה אתה לא מדבר איתו, למה אתה לא עובד אותו מה היתה עבודה זרה, למה אתה עושה את העולות האחרות, כן, אני לא מאמין שיש מקום בעולם, אולי חוץ מאיתנו בשיעור מדרש, אבל חוץ מזה, אולי אף מקום בעולם שאפשר לומר את הדרשות האלה, שזה יעשה משהו.
רבותי, לך תגיד לילדיך, אני מתכוון לילדים, לך תגיד לבחורים בישיבה, יש עד היום קשיים עם היצר הרע, תגיד לו, אבל הקב"ה הוציא אותך ממצרים, תעבדו את האלקים, תהיה קצת אדם, הכרת הטוב, עבודה היום, זה יציאת מצרים, הוא לקח את הבכורים שלך, לא את הבכורים שלהם, אני לא מאמין שזה יעבוד.
לפעמים זה עובד, אפשר לדבר על זה, אפשר להבין את זה, אני לא אומר שאני לא מבין את זה, אבל למעשה שזה יהיה האורות לעבודת השם, אני לא רואה שזה דבר שיכול, שזה דבר שיכול, שעובד, שזה לא דבר חי, אבל בפסוק זה היה חי, רואים שכנראה שהנביא אומר את זה, הוכיח שזה עבד.
בעצם שומעים את ירמיהו הנביא שצועק שהקב"ה כבר הוציא את היהודים ממצרים, "ואהבתי אתכם", "לכתך אחרי במדבר", כל הדברים. פירושו שהיהודים הבינו. זה כבר זמן רב אחרי יציאת מצרים.
כשירמיהו הנביא אמר את זה, אבל זה עדיין היה העולם שבו הם חיו, חשבו כך, כך סיפרו לילדים, כך היתה המסורה. דיברו על זה כל הזמן, כולם ידעו איך הגיעו לכאן. הם גרים כאן בארץ ישראל, נניח, כן עד בית ראשון בוודאי אפשר לראות את זה, גרים כאן, איך הגיעו לכאן?
שמעתי פעם ממצרים, הקב"ה הוציא, הביא את זה ממצרים לארץ ישראל, כל המעשה. בוודאי היה לזה איזה משמעות, זה היה הגיוני, זה דיבר לאנשים. היום זה לא מדבר לאף אחד, לא באופן הזה.
מתי זה השתנה?
אתה יכול לומר את זה על הגאולה? יש פסוק ש... וזה הקוראים טענו, ותכננו את זה.
תלמיד:
צריך להישאר הקוראים שלנו?
המרצה:
לא, אני מתכוון דווקא באופן אישי, שאני לא יודע ממש ראיה.
תלמיד:
מתי אתה חושב שזה השתנה?
המרצה:
אני חושב שזה השתנה אז כשהיה התקופה של אביי ורבא. זה הרמב"ן אומר כך במסכת שבת, אני לא מתכוון ממש לזה, אבל אני חושב שזה כבר השתנה מתחילת בית שני, במובן מסוים.
הפסוק אמר 'לא יאמר עוד חי ה'' וזה מתכוון אז, זה מתכוון בית שני. אומרים כבר באמת לא 'חי ה'', אומרים את זה, אמת, זה טפל. העיקר אומרים, מה שאומרים בעיקר זה שני דברים אחרים. זה מה שאני מתכוון, אם אני צודק עם העובדה שיציאת מצרים לא עובד בתורת אורות לעבודת ה' לאף אחד שאני מכיר, אז אני חושב שזה כבר מעשה מאוד ישן.
ומה שאומרים שיציאת מצרים הולך להתבטל, פירושו שזה כבר התבטל. שזה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה החליף את יציאת מצרים?
מה מתכוונים כן? בעצם שני דברים. או... מה שכתוב 'אשר העלה מארץ צפון' וכו', אבל זה גם עבד עד זמן הגאולה.
תלמיד:
כשזה יהיה, או כשזה היה?
המרצה:
כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני גם, אמרו את זה. כנראה אנשים, הם אמרו את הפסוק הזה, אמר לילדים בפסח, בוודאי היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב. זה היה כמו גאולה קטנה יותר, אדרבה, אדרבה. בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך לחיות.
או לא מעניין, שוב לשלוח, וכו' כל הדברים האלה. זה התנאי, הברית של יציאת מצרים. זה עבר שוב. זו גרסה אחת, הגרסה האחרת היא פדיון מתמיד.
שני סוגי היהודים: ממוקדי-תורה וממוקדי-יציאת מצרים
הביטול של יציאת מצרים כנרטיב המרכזי
זה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
גרסה ראשונה: "אשר העלה מארץ צפון"
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים, או זה מה שכתוב "אשר העלה מארץ צפון" וכו', אבל זה גם התקיים רק עד זמן הגאולה, כשיהיה הכל, או כשהיה כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני, גם אמרו את זה, וכנראה אנשים אמרו את הפסוק, או אמרו לילדים בפסח, אבל אדרבה, היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב, הרי היתה גאולה קצת יותר קטנה, בדיעבד בדיעבד, בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך להתנהג, צריך להתנהג, או לא מעניין לשלוח שוב וכו' את כל הדברים האלה, הרי זה התנאי, הברית של יציאת מצרים, זה עבר שוב.
זו גירסה אחת, גירסה אחת.
גירסה שנייה: "קבלוהו מאהבה" – הנרטיב של פורים
גירסה אחרת היא "קבלוהו מאהבה". "קבלוהו מאהבה" זה הפירוש, אני לא יודע, אנחנו חייבים לקב"ה או הקב"ה חייב לנו, יכול להיות שהוא בכלל חייב לנו בשלב הזה. או יוצא, הרי אין לי שום חשבונות אם הברית נשארת או לא, אבל אנחנו עדיין שומרים את התורה, זה יוצא ממש טוב, צריך לעשות את זה בכל מקרה.
זה התחיל את הדבר, שהתורה היא הרבה יותר חזקה מיציאת מצרים, פורים. לכן פורים זה לא פורים תורה, זה ממש רציני, אומרים את זה פטור מפורים תורה תמיד. אנשים חושבים שה"קבלוהו מאהבה" זה איזה פורים תורה. אומרים, אף אחד לא מדבר על זה, מעולם לא שמעתי, כן, כל הרשעים האלה מדברים על מתן תורה אפילו, למה צריך להאמין בתורה שהיתה שישים וששה אלף, אני יודע מה, היה מתן תורה.
זה היסטורי ורציני
אבל המציאות, אם לוקחים ברצינות את הגמרא, אני חושב שזה מאוד רציני, זה נאמר כברייתא או אגדתא, אפשר לומר מה שרוצים, אבל נראה שזה מתאר דבר מאוד היסטורי, שבאמת יהודי צריך לחשוב, למה שומרים היום את התורה? בגלל פורים. לא בגלל פורים, מאהבת הנס, שרש"י אומר "מאהבת הנס".
"מאהבה" פירושו הכרה בטוב
אבל אני חושב שזה אומר יותר עמוק מזה. "קבלוהו מאהבה" פירושו, ראו שהתורה טובה. הבינו שהתורה טובה לגמרי. מה עוד תעשה? זה... אמיתי. כן, אמיתי זה דבר אחד. אבל טוב זה אפילו יותר. וטוב זה אהבה. אמיתי זה טוב, אבל אפשר להיכנס לחילוקים. אבל אהבה פירושה... כי מכירים שזה טוב.
זה עושה יותר ויותר.
זה פשוט פשט. אז התחיל הדבר. מדברים על התורה יותר ממה שמדברים על יציאת מצרים.
המרכזיות של התורה אצל חז"ל
אפילו חז"ל אני חושב, אפשר למצוא הרבה מאוד מדרשים, הרבה מאוד מדברים על המעלה של התורה, כמה טוב התורה בכל מיני דרכים. מוצאים מעט מאוד דרשות... מוצאים דרשות על יציאת מצרים, אבל כמה. המרחב, דיברתי פעם, אני לא אומר כי לא למדו את הפרשה. מה? ממה מוצאים. כן, הרעיון של תורה, אפילו הרעיון, זה אומר הדבר המרכזי של מה זה יהודי, יהודי זה מי שהולך עם התורה, שהוא אוהב את התורה, התורה אוהבת אותו, מקבלים, נותנים, מקבל מאהבה מיראה... מה שלא יהיה, אבל מדברים על התורה, כי התורה היא הפירוש... מה?
כן, נכון, לפעמים הפירוש של הדת, הדבר שיהודי היה, דור שהוא דור שהוציאו ממצרים, ממילא יש לנו איזה עסקה עם הקב"ה, צריך לעשות את מצוותיו כדי שזה ימשיך, או כי חייבים בהכרת הטוב, מה שיהיה, השתנתה העסקה, יש שני לקחים אחרים, אני מתכוון עד היום הזה, אם מסתכלים בסידור למשל.
ניתוח של ברכת אבות: מי הוא האלוהים היהודי?
אני חושב תמיד על ברכת אבות בסידור, ברכת אבות היא איך מציגים את הקב"ה, נכון? אומרים ברוך אתה ה', מה כתוב שם? מי הוא אדם שהולך להתפלל? מי הוא האלוהים שהוא הולך להתפלל אליו? כן? אז מי זה?
הרשימה של זהות האלוהים
יש רשימה ארוכה, יש רשימה ארוכה של מה הוא, כן? אלוקינו ואלוקי אבותינו, כן, מה שאני מבין, אוקיי, זה כבר שיחה אחרת. אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב? טוב מאוד.
חוץ מזה הוא... האל הגדול הגבור והנורא אל עליון. כן, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מתכוון, זה אומר ככה... הוא עושה את העולם, הוא הבורא. אני מתכוון, הברכה השנייה מדברת יותר על הבריאה, על הטבע, על הגשם, והרוח, ודברים כאלה. אבל אני חושב שזה אומר פחות או יותר שהוא הבורא.
קונה הכל, קונה הכל פירושו בוודאי, קונה פירושו בורא, או בעלים, או מחדש, וכו'. ואחר כך זה ממשיך ככה.
המרכזיות של משיח בברכת אבות
ובאמת אפשר היה להתחיל בסוף, זה ממשיך "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". האם פעם חשבת איך נכנס משיח לברכה הראשונה?
באמת צריך לדעת את זה. זה מאוד מעניין. מה נאמר שם ספציפית? הברכה כבר שהבקשה שלי חלשה, אבל אני קורא לזה הקדמה.
שלום, אבל שלום עליכם, איך קוראים לכם? איך קוראים לאלוהים שלכם? כן, אומרים למשה, מי האלוהים שהולכים להתפלל אליו? אדם צריך לדעת, מה הוא? אוקיי, זה שאברהם אבינו התפלל אליו. אוקיי, שמעתי על אברהם אבינו, יצחק אבינו, אני יכול אולי להוסיף מאוחרים יותר, אבל אסור, "אין קורין אבות אלא לשלושה", אבל זה אומר שאני קשור במסורה של האבות, יצחק דיבר עם אותו. אוקיי.
ומה עוד? אוקיי, זה שעשה את כל העולם והוא מנהל אותו ברחמים ובחסדים וכו'. אוקיי, ומה עוד? זה שהוא הולך להביא משיח. למה הוא הולך להביא אותו? כי הוא זוכר עוד את האבות, יש לו קשר. אוקיי. "מביא גואל לבני בניהם".
ובאמת זה אחד העיקרים, שהוא האלוהים שהולך להביא "מביא גואל". כן, צריך לבוא לדבר דרך המחלוקת, אבל האלוהים הספציפי הזה, או איך אני יודע שיש אלוהים, או איך אני חושב שאני עומד לפני חכם, רק מה המעשה, על מה אני מדבר, מה אני מבין על האלוהים הזה, מה הפירוש שהוא האלוהים שלי, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אחד הפירושים הוא, שהוא זה שהולך לגאול אותנו.
והוא אומר "מביא", הוא מתכוון כבר, הוא בדרך. מה? לשון הווה, מביא, יביא. אבל זה דבר חשוב, הגואל שהוא הולך להביא, זה אחד החלקים העיקריים.
קושיית החתם סופר: האם משיח הוא עיקר?
החתם סופר שאל קושיה, שאם לא כתוב שביאת המשיח היא עיקר, או אם הקב"ה לא היה מביא משיח, היינו פטורים? זו הודאה מקבליה המה. החתם סופר אומר בתשובה מפורסמת, הוא סובר שהקב"ה היה אומר שזה לא עיקר במובן שאי אפשר בלי זה שום יהדות.
תלמיד: עשרת השבטים
תלמיד: נכון, אם כתוב בתורה שהקב"ה מביא משיח, הוא מאמין שכל מה שכתוב בתורה אמת, אבל אם הקב"ה עושה חלילה חריג ואין משיח, הוא יהיה פטור מיהדות?
מרצה: עשרת השבטים אכן נעשו פטורים, אבל לא בגלל זה כי הם נעשו גויים, אבל הוא פטור. אני שואל את זה בדיוק מה עושה אותו עיקר, אמונה במשיח? אה, הוא אומר שעשרת השבטים נעשו פטורים. אה, אני מבין את זה כן, כן. אה, זה דבר אחר שהוא אומר כאן, אוקיי.
היהודי הממוקד בתורה
בכל מקרה, אבל הוא שואל קושיה ואני חושב שזה מוציא מאוד טוב את היהודי בלי אמונה, איזה סוג יהודי. הוא אומר שהתורה טובה, אבל הוא אומר שזה מחויב המציאות, אבל איך הוא מכיר את האמת, איך הוא אומר שזה חיוב, זה דבר טוב, אם אנחנו רוצים להישאר בטוב ושזה יחיה לנצח נצחים, צריך להישאר מושקעים.
אוקיי, שם אפשר לדבר, הוא לא מדבר על המילה, אבל זה חלק ספציפי זה החלק. נגיד שבלי החלק הזה זה לא אומר כלום, אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק המשיח, הקב"ה ייתן שכר בעולם הבא, איזה סוג אחר של שכר, יש חילוק. בדיוק המשיח זה צריך להיות?
זה מה שהחתם סופר, הוא סובר שזה לא צריך להיות, הוא היה מוציא את זה מהעיקרים כששואלים אותו. אני מתכוון שהוא מדבר על זה, הוא חולק, הוא אומר שאין דבר כזה עיקרים, רק אדם צריך להאמין בכל מה שכתוב בתורה, אבל... זה איך יהודי תורה חושב, יהודי בלי אהבת התורה חושב, כך אני חושב.
זה קצת מצחיק כי כאילו... אוקיי, אני מתכוון כן, כך אומר החתם סופר.
תלמיד: הטקסט הליטורגי
תלמיד: ויהודי אחר יגיד שלא, זה אומר לא, יכול להיות שזו היתה יהדות אחרת, אבל היהדות האחרת, יהודי שני יכול לומר שהוא לא יכול אחרת מזה שהם מוציאים כאן. הוא לא יכול, הסוג הזה אפשר, אפשר הכל, אתה לא יכול לעשות כלום, אני מתכוון שיש עוד איזו מצווה ששבע מצוות בני נח הן ממש משהו פטור מכלום.
אבל אדם יכול לומר שהעיקר שלי עולם הבא, האמונה שלי בעולם הבא היא חלק מהברכה הראשונה שלי בשמונה עשרה. אני לא יכול, דרך אגב אני חושב שכל הסדר לא עומד, אני חושב שזו תוספת מאוחרת אם אני זוכר, החוקרים טוענים, בנוסחאות הישנות זה אכן לא כתוב, אבל ה... מה הוא אומר כן?
מרצה: בספר שלי כתוב הכל.
תלמיד: הוא אומר שאי אפשר להיות יהודי, אי אפשר לדבר, אני לא יכול לדבר עם הקב"ה, עם האלוהים היהודי שהיינו מדברים, ולומר שהוא הולך להביא משיח.
שני סוגי היהודים: הבחנה ברורה
כי הפשט הוא ש... זה... זה אומר שזה לא הולך? זה לא טוב שמשיח יבוא? לא, זה אומר שהוא אומר לך שצריך להיות בדרך טובה, זה כביכול... לא, זו דרך אחרת של כביכול. זה הפשט האחר של כביכול.
היהודי הממוקד ביציאת מצרים
זה הפשט של "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ואשר יאמר", אפשר לומר "אשר יאמר", יודע מה? שאנחנו בגלות, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש"אשר יאמר" מארץ צפון, שהוא יגאל אותנו.
במילים אחרות, זה אומר יהודי של יציאת מצרים. יש שני סוגי יהודים. יש את היהודים הכביכול שהם לא מפרשים כמו שפירשתי, "מאהבת התורה" ולא "מאהבת הנס". והם אומרים, תמיד היתה תורה, זה טוב לעשות את התורה, והם לא תפסו אולי.
אותו יהודי ששואל אולי קושיה, מה לזקן שלו, למה הזקן שלו היה צריך להיות לו יציאת מצרים? היתה תורה וזה טוב בלי זה? אפשר לומר, הוא יכול להיות מדרגה יותר קטנה, אפשר להגיע פעם מאוחר יותר, אפשר לומר תירוץ, צריך לענות על הקושיה.
התורה של אברהם אבינו לפני יציאת מצרים
באמת, אברהם אבינו היה לו את התורה לפני יציאת מצרים. יש תורה לפני יציאת מצרים, נכון? בוודאי כך. היהודי שם, הוא שומר את התורה לפני יציאת מצרים. היהודי שחושב כך, הוא חושב שלא, כל היהדות שלי היא יציאת מצרים.
אבל יציאת מצרים פירושה שהוא הולך להוציא אותי ממצרים, הוא ייקח אותי לארץ ישראל, הוא ייתן לי את המקום שלי, וכו' וכו'. ואם לא, יש בעיה. אז אותו יהודי יש לו תירוץ אחר לקושיה. הוא אומר שהוא יכול רק לעבוד את הקב"ה, הקב"ה שהוא יכול הוא רק זה שהוא הולך להוציא אותנו ממצרים.
המשבר של הגלות
עכשיו זה אכן רגע קשה, בדיוק, מה שלא יהיה, צריך לחכות לקץ, מה שיהיה המעשה, הוא הולך להוציא אותנו מגלות בבל, מגלות אדום, איזו גלות זה עכשיו, הוא הולך. זה האלוהים, זה יהיה הבסיס של אלוהים בעתיד. "אהיה אשר אהיה", אני הולך להוציא אותך ממצרים.
הקשר, זה סוג האנשים ש... ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. למה? כי לא כל אחד מבין שהתורה כל כך טובה, ואפילו אם כן, לא כל אחד הדבר הספציפי של בדיוק להיות יהודי, שהוא אומר תורה טובה. ובשיטה תורות טובות, אני לא יודע, הדבר הספציפי של להיות יהודי, ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריכים לעשות חדש, זה הדבר של העדה החרדית, אני רוצה את הישן, אם הישן חוזר, מי הולך להוציא אותנו מהגלות?
הסבל שאין לו תשובה
אדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה בינתיים מענה, בינתיים הוא מענה והוא עושה שואות, עד בינתיים הולכים שלנו...
התקווה המשיחית כיסוד הזהות היהודית
הברית הישנה חוזרת
הדבר הספציפי של להיות, של להיות יהודי ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריך לעשות חדש. זה הדבר של העדה הקבלה. אני אומר, אני לא עושה חדש, אני רוצה את הישן. הישן חוזר! הוא הולך להוציא אותנו מהגלות, ואדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה נותן לנו לסבול, העולם מענה אותנו, עושים שואות, עד בינתיים הולכים אנחנו לא נשמור את המצוות, זה יחזור אלינו. אני אומר, 'אני מאמין בגאולה', זה הולך תמיד...
במה יהודים פשוטים באמת האמינו
רואים שיהודים... אצל הרבה מאוד יהודים... ההיסטוריה אמרה שאנחנו... כמו אנשי הישיבה, כששואלים אותם למה הם יהודים, בדרך כלל הם אומרים התורה. אבל אני חושב שאצל הרבה מאוד יהודים יותר פשוטים, אני לא יודע פשוטים, הסבתות שלנו, רובן לא היו מאמינות בתורה כי זה כתוב בתורה, הן היו מאמינות בתורה כי הקב"ה הולך להביא משיח.
למה שרים "אני מאמין בביאת המשיח" ולא "תחיית המתים"
אז כך נאמר לנו, זה היה מאוד... אתה רואה אפילו היום, שרים 'אני מאמין בביאת המשיח', מאיפה זה בא? 'אני מאמין בתחיית המתים', מעולם לא שמעתי מישהו שר. מעולם לא! זה לא עיקר כל כך גדול. זה היה אפילו במשנה כתוב 'האומר אין תחיית המתים', לא כתוב 'האומר אין ביאת המשיח', כן? רואים שזה חשוב לאדם.
נקודת החתם סופר: היחסים עובדים רק כשטוב
למה זה חשוב? אני מתכוון כמו שהחתם סופר אומר, אני מאמין הרבה דברים שכתובים בתורה. מה חשוב בזה? זה חשוב כי זה בונה את היחסים מכיוון שטוב עכשיו. כשטוב עכשיו, אפשר לומר עכשיו 'אשר הוציאנו ממצרים', טוב עכשיו, 'הגאולה הלילה הזה'. אם לא, אתה רואה אפילו ב... כן?
הברכה של פסח: העתיד של הגאולה
החילוף של העתיד של הגאולה, אתה רואה את זה אפילו בברכה שאנו אומרים בפסח בלילה, כן? זה סוף התנאים שהוסיפו את זה אחרי החורבן, אומרים הולכים לעשות ברכה 'גאל ישראל'? זה קצת שקר. אני מתכוון, זה היה פעם, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כן? 'אשר גאלנו ממצרים', בסדר, אבל אני לא הלכתי, עושים סדר מזויף.
אבל לא, הוא מוסיף 'כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים', כן? הוא אומר לו הוא הולך להוציא אותנו, פשט, זה גם פשט חדש על יציאת מצרים, או שזה גרסה חדשה של אותו יסוד. אנו עושים פסח לא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אלא כי הוא הולך להוציא אותנו ממצרים, כמו שהיהודים עשו במצרים, כך אומרים הספרים החסידיים, כן? ובמצרים הם עשו סדר, למה? הקב"ה עושה סדר, עשו קרבן פסח וכו', כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים.
רב סעדיה גאון: יציאת מצרים מראה שהוא הולך להוציא אותנו מגלות
אותו דבר, הפסוק, ראית גם, רב סעדיה גאון למשל אומר, הוא שואל את השאלה למה יציאת מצרים כל כך חשובה, והוא אומר התירוץ הוא, כי ביציאת מצרים רואים שהקב"ה הולך להוציא אותנו מגלות, "כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו", כך. זו דרך מאוד בסיסית של לחשוב על יציאת מצרים, כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים - מהמצרים שלנו.
בעצם למה הוא אמר המצרים שלנו, הוא מדבר אפילו על הגלות הפשוטה.
רבי אלעזר הקליר: כל פיוט מסתיים במשיח
ורואים את כל הפיוטים, אני מתכוון, כן, ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים על כל תפילה בעולם כמעט, ותמיד המפרש הוא מוציא, כן, הראשון מהעתיקים ביותר כל כך הרבה דרשות על מועדים, על ימים טובים, על שבתות, הוא שואל תמיד את השאלה: מה נוגע לי? כן, מה רלוונטי?
דוגמת שבת זכור
מעשה יפה, היה שבת זכור, כן? צריך לזכור את עמלק, בסדר, מה אתה רוצה ממני? מצוה? אצל אנשים לא היה תירוץ שזו מצוה. הוא אף פעם לא אומר 'מצוה', הוא מדבר על מצוה אבל לא שזה התירוץ.
התירוץ הוא תמיד ביאת המשיח. הוא מעיר שאין אף פיוט אחד שהסיום לא מסתיים בביאת המשיח, וזה תמיד מתחבר מאוד יפה עם הנקודה. "זכור" הוא מביא מדרש, אני מתכוון יש כאן מדרש עם הכל, דרך אגב המדרש הוא מה שהתחיל, כן.
שמשיח הולך לבוא, וזה חלק ממה שניתנה התורה. כן, כן, זה מאוד חשוב.
מדרש תנחומא: כל דרשה מסתיימת במשיח
המדרש, המדרש של, אני מתכוון, מדרש חכמים שהוא המדרש תנחומא שלנו, שנכתב לפי הדרשות שאפשר לראות, מדרש רבה כבר מסודר אחרת. אבל מדרש תנחומא ומדרשים אחרים שנרשם מה שדרשו, התנאים למי שדרשו בבית הכנסת, כל דרשה מסתיימת שמשיח הולך לבוא, ולא סתם לבלוע את הגויים.
כמו שבפרשה כתוב, רואים שמשיח הולך לבוא. כמעט כל פרשה בודדת, אין אף פרשה אחת שלא מסתיימת, אם אני זוכר, אין אף פרשה...
מחזור הקריאה של שלוש שנים בארץ ישראל
כי הבעיה היא שהמדרש הודפס מאוחר. כי המדרש, אני יודע מדרש תנחומא, אני לומד כל שבת, במדרש תנחומא הוא מארץ ישראל, אז בארץ ישראל קראו את התורה בשלוש שנים.
מזה רואים במדרש לפעמים הוא דורש כבר את הפסוק הראשון בפרשה, אחר כך איזה פסוק אקראי באמצע, כי שם התחילה הקריאה של קריאה אחרת. וכל פעם שפסוק אחד מסתיים, אתה רואה שזה תמיד מסתיים במשיח, תמיד עם איך משיח הולך לבוא.
כל שבוע בודד, כל דרשה בודדת מסתיימת, ותמיד הם הראו במדרש שהם יכולים לעשות דרשות טוב יותר מהדרשנים של היום שמבלבלים את הצעירים. כל פעם הוא מצא דרך, מזה לומדים שמשיח באמת הולך לבוא. כל פעם, זה אחד מהמכאן שמשיח יבוא. כל פרשה בודדת היה לו כזה לימוד.
אותו דבר, רבי אלעזר הקליר, כל דבר בודד, אין אף אחד, הברכה הראשונה, השנייה, תמיד זה מגיע, והקב"ה יגאל אותנו ומשיח יבוא, ונשמע את המלאכים שרים קדוש קדוש קדוש, בסדר. אבל זה כל דבר בודד. וראיתי... כן, אותו דבר ההפטרה, נכון? כבר אמרת מפטיר, כשצריך הפטרה.
ההפטרה: נקראת רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא
ההפטרה קוראים רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא בינתיים. כל הפטרה, כמעט, לא בדקתי את כולן, לכן יש מחלוקות בנוסח, באיזו הפטרה אומרים, קשה לומר, אבל בברכות של הפטרה כתוב זה, נכון? מה אומרים בברכה? "ונאמן אתה" שהוא יגאל אותנו. טוב ה"אשר בחר בנביאים טובים", מה זה נביאים טובים? שאומרים נחמות? כן, נביאים טובים, איך נביאים רעים? נביאים רעים הם כאלה... אומרים את ההפטרות שלא קוראים.
"נביאים טובים" פירושו נביאים שמחים
אפילו אלה נביאים טובים באמת? מישהו אומר "מזל שהקב"ה לא מצא נביאים רשעים". אני מתכוון נביאים טובים פירושו נביאים שמחים טובים, פירושו אומרים נבואות טובות, ובגלל זה, בקריאת התורה לא כתוב זה, אבל כל שבוע מסיימים עם ההפטרה שאומרת שמשיח הולך לבוא.
הקשר בין הפרשה להפטרה
ובגלל זה הרבה פעמים שואלים אפילו את הקושיות, לא מתאים כל כך טוב הקשר של הפרשה עם ההפטרה, אבל העיקר מדברים על משיח. אין שום חילוק... הוא מצא גימטריא, כתוב "נח", המילה נח כתובה בהפטרה, ממילא קוראים את פרשת נח. אין קשר נורא של התוכן של הפרשה.
הזוהר בפרשת שמות: מה מחזיק אותנו בגלות
ראיתי בזוהר בפרשת שמות, הוא מדבר על... יש כמה מקומות שיחה כזאת בזוהר, יש כמה מקומות שבזוהר יש שיחה. אם הוא אומר, הוא לא מתכוון לר' אלעזר, הוא אומר ר' שמעון, הוא אומר שאיך מחזיקים בגלות... לשון אחת היא משיח לא הולך לבוא, אחר כך אומר הוא ר' שמעון אומר בעצמו משיח לא הולך לבוא, צריך לחכות עוד זמן רב. כך לא כתוב, ר' שמעון מגיע דבר, אני אומר אני רואה משיח לא הולך לבוא כל כך מהר, עוד עכשיו כשכבר חשבו ש... הדבר היחיד שתפסתי את זה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר ר' שמעון בר יוחאי, זה לא הולך לבוא! רגוע.
מה הולכים לעשות בגלות הארוכה?
מה הולכים לעשות? זה אחד הדברים שהוא אומר שהולכים לעשות... וכשהוא אומר הולכים לעשות, הוא לא מתכוון לבעיות הגשמיות, היהדות... אפשר... הדת שלנו היא לגמרי ממצרים. זה מדובר בפרשת שמות, גם הזוהר כל הזוהר פרשת שמות מדבר מתי משיח הולך לבוא. כמעט כל הזוהר. אני מדבר כמעט לא על ציטוטים כש... הכל מדבר מתי משיח הולך לבוא.
ומה הולכים לעשות? יש גלות כל כך ארוכה. אז אחד שם אומר סימנים איך זה יכול לבוא, אחר כך כתוב בזוהר שם... אני חושב שזה בכי תשא, אני לא חושב, לאחרונה ראיתי אותו, או במקומות אחרים כתוב במקומות אחרים... בכל מקרה, הוא אומר שהיהודים מחזיקים בגלות, שהם באים לבית המדרש כל שבוע והם קוראים את אותם הישועות והנחמות שהקב"ה הבטיח להם שזה הולך לקרות, ואת זה... הוא מתרגם את זה פסוק, שכתוב שם, הוא מתרגם את זה פסוק, אני לא חושב.
זו עובדה, הזוהר לא מבין שום... הוא לא אומר שום דרוש, הוא מסביר את המציאות. שכך... בסדר, זו כולה שיטה אחת, זה פשט אמיתי של הסדר ושל פסח, שהכל אומרים שכמו שהיה פעם יציאת מצרים, זה הולך להמשיך להיות שהקב"ה יוציא אותנו מגלות, וזה סוג האלוהים שיש לנו.
שאלות ודיון: הרבי מקוצק והכוזרי
תלמיד: היה הבחור יודע אני המאסטר של הבסיסי שלהם מאסטר בסוגיא של... והרבנים שאלו את התלמיד שלו, כן? מה ההתעוררות שלו לעבודת השם? הרבי מקוצק, כן? והוא אמר שההתעוררות שלו היא 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', והרבנים אמרו שהוא לא מסכים, כי צריך יהודי, זה טוב לגוי גם, יהודי צריך להיות לו התעוררות מיציאת מצרים.
מרצה: מה? שלא. ה... הוא אומר את זה, הוא אומר... מה שאין כן... אני חושב שהשם משמואל מביא את זה והוא אומר שכתוב בכוזרי מאמר א', שיהודי הוא לא מבריות העולם, אשר ברא אלוקים לעשות, אלא אשר יצר אלוקים.
תלמיד: אה, מאוד טוב, שזו תהיה הבעיה שלנו. בסדר, מאוד טוב, מאוד טוב, צריכים אנחנו לומר בעיה. הרמב"ן לא החזיק כך, הרמב"ן מחזיק קצת אחרת. כן.
מרצה: אז, כן כן, נכון. אממ... זו קושיית רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא מביא מרבי יהודה הלוי, הוא שואל קושיא על הכוזרי. לאבן עזרא יש תירוץ אחר, הוא אומר כל הנקודה היא לאמן את העובדה שהוא רוצה שיוכל לומר את זה.
תלמיד: אה, בסדר, למה הוא צריך שיוכל לומר את זה?
מרצה: עכשיו, אבל אני מעולם לא הבנתי את המעשה של ה... כי אני מבין את הרבי מקוצק, אני לא מבין מה... ואפילו רואים את זה... אבל אבן עזרא ענה לחמיו... זה מאוד קשה, מה זה אומר להוציא הכל למה השם הוציאך ממצרים? אני לא יודע מה זה אומר בכלל. אתה אומר שהגירסא היא מתן תורה?
תלמיד: לא, אומרים כך. אומרים שצריך לקחת את זה לא מבריות העולם, אלא ממתן תורה.
מרצה: אני זוכר שכתוב יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה זה בערך אותו דבר.
מרצה: לא, לא, כמו שדיברת קודם שצריך לאמן את הדברים.
תלמיד: אז, אני לא יודע. בכל מקרה, זה מדובר מהסוגיא. אותו דבר מדובר ברור מהסוגיא.
הבעיה עם "אשר הוציאך ממצרים"
מרצה: ו... מה זה אומר? אני אומר, אני לא מכיר אף אחד ש... שאתה יצאת ממצרים, מה אתה רוצה לעשות עם זה? אני שומע, זה חילוק על המעשה, זה לא מדבר אלי, אני לא יודע. אני לא מכיר אף אחד שזה מדבר אליו. אשר ברא אלוקים לעשות, אני אומר לך, אני לא יודע. חוץ ממנו, אני לא יודע אם יש מישהו ש... זה יותר לא ריאלי, אני מתכוון, אני מבין בריות העולם אני מבין, זה יכול אפילו להיות טוב וחסד בשבילך היום, את זה אני מבין.
תלמיד: זו הבעיה שלנו, אתה צריך לתרגם את זה.
מרצה: מאוד טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול, כן? אפשר לומר יש לומר לזכותו, כן?
תלמיד: זו הבעיה שלי, הוא לא אומר את המעשה כמו שאתה חושב את זה כאן, הוא אומר איך לוקחים השפעה מאשר ברא אלוקים לעשות.
מרצה: אני לא יודע, צריך לומר את הלשון שכתוב כאן.
תלמיד: השפעה, זה משהו אחר, זה אומר השפעה שאתה עושה.
מרצה: אני אומר שיש דרך שלישית.
דרך שלישית: ממגילת אסתר
הדרך השלישית היא ממגילת אסתר. "מרדכי וישראל ונער ונער". זה...
יציאת מצרים: ההבנה התיאולוגית העמוקה יותר
הדרך השלישית: מנגינת העתיד
הכל טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול. אפשר יש למי לסמוך, כן, זו הבעיה שלי. אני לא אומר, אני אומר איך לוקחים השראה? אני אומר איך צריך להיות הלשון שכתוב ב... אני אומר שיש דרך שלישית. הדרך השלישית היא מנגינת העתיד, מה שהיה הוא שיהיה. זו דרך שאני מבין, כי אני מקווה שזה יבוא מכל סיבה שהיא, יכולה להיות סיבה, זה הגיוני לי.
מה אתה רואה פשט ביציאת מצרים? יש... אחד הנביאים, ישעיהו הנביא... אחד ראה אמא יפה... מתברר שישעיהו הנביא כסדר, כל הספר כמעט, הוא מביא כל הזמן ניצוץ ליציאת מצרים כדי להוכיח את הגאולה העתידה. הוא מסביר זה הולך להיות טוב יותר אותו דבר, זה יהיה כל מיני לשונות, אבל באותה רעיון עם קריעת ים סוף... הוא מנסה מאוד חזק ללמוד מיציאת מצרים עם הגאולה שהולכת להיות שהוא מתנבא עליה.
משה רבינו עושה את הדרוש על תמותי בארץ ישראל, כן. אבל לא מדבר... משה רבינו... לא כל כך... כן, הוא מדבר גם הרבה על דרך המשיח ודברים אחרים. בכל מקרה, כן. אז, זה כל היהודים של יציאת מצרים, יש סוג כזה של יהודים, בסדר. עכשיו, אנחנו צריכים אבל... זה הגיוני לפי כל הדרכים שאמרנו.
ההבנה הפשוטה לא מספיקה
תרגום לעברית
למשל... עכשיו, אנחנו צריכים לומר אבל, זה מאוד חשוב להבין, שזה לא מספיק, זה עדיין הכל על פי פשט, זה הכל על פי... אני לא יודע, זה מדבר על העולם הזה. יש כאן הרבה יותר פשט גדול, הרבה יותר נושא עמוק. ומה הנושא העמוק יותר? הנושא העמוק יותר הוא, שזה מאוד טוב שיצאנו ממצרים, ומישהו הוציא אותנו, אוקיי, דבר בסיסי מאוד, זה לא קרה מעצמו, איזה אלוה עשה את זה? איך הוא יודע איזה אלוה? אה, הוא בא, ומתן תורה אמר לנו איזה אלוה זה. ומי זה היה, ואנכי אני הייתי זה. אשר הוצאתיך, ישר כוח, יש דין ודברים, עושים מה שהוא מצווה, ואם לא יש לו טינה.
זה מעשה פשוט, כל אחד מבין שזה משל, כן? הקב"ה לא כועס, הקב"ה זה נשמע מאוד מוגשם במובן מסוים כל העניין. אז חוץ מזה שזה מוגשם, זה גם דרך מאוד מצומצמת של הבנת אלוהים. זה ברור כך, אני לא מתכוון שזה ברור, אני מתכוון שכל השיטות שאני הולך עכשיו לומר מסכימות, שאלת מה מסכים, כל המעמיקים יותר מסכימים שזה דבר חלש מאוד.
זאת אומרת זה טוב לילדים קטנים, ל'והגדת לבנך', שואלים מה פשט הוא עושה מצוות, כן הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אוקיי זה לא עושה ידיים ורגליים, עושים את הפשט שאמרתי, הוא הולך להוציא, זה הכל מאוד פשוט, מאוד בשפה של הראשונים והמקובלים שמדברים הכל מעולם העשייה.
שני החסרונות של הקריאה הפשוטה
בעולם העליון היה איזה מעשה גם לדבר על כמה אנשים שהיו במצרים, עם אחד, זה דבר מאוד מצומצם, זה הכל במובן מסוים אפילו אפשר לומר מדרגה אחרת לשאול את הקושיא, זה הכל לא שום דבר, זאת אומרת מה היה אם הוא לא היה בונה את העדה, אני לא יודע מה, מתרגמים כבר את כל המעשה עם יוסף, לא מוכרים את יוסף, מה שהיה הסיבה ליציאת מצרים, לא היה את זה, לא היה הקב"ה?
זה מאוד מצומצם, דרך קטנה מאוד להתייחס לאלוהים, זה מאוד קטנות, זה מוחין דקטנות, משל יפה אבל זה מעשה פשוט. זה טוב למה שהוא אומר כאן, זה טוב לאנשים פשוטים שהיו להם את הקושיא, אני מעלה את הקושיא שהם עונים, הם שואלים את הקושיא טוב מאוד, כשאי אפשר לומר שהקב"ה עושה לנו בעצמנו טובות, הוא נתן לי פרנסה, הוא נתן לי ילדים, אני לא יודע מה, ובגלל זה, זה מאוד טוב, אמת, אבל מבינים ששום דת לא בונים על זה.
זה טוב לכמה אנשים שהיו להם את הטובה, זה מאוד יפה, אבל זה לא כל האלוהים, שני דברים, זה קודם כל לא כל האלוהים, לכאורה אם יש אלוהים מה שזה לא אומר זה הרבה יותר דבר גדול, כל בריות העולם, יכול להיות שבריות העולם זה גם רק אחד מהדברים הקטנים שהקב"ה עשה, אומר מה שהתניא אוהב לומר. אבל לפחות זה, זה רשימה גדולה מאוד קלות חשיבות מצרים, זה דבר אחד מהדברים שמתביישים בהם מול העולם.
נכון? ובואו נגיד זה איזה מעשה גדול, הוא האבא שאיבד אותו, הוא פגש אותו הפעם ועזרו לו בצרה שהיה לו. זה אומר אבא, זה פשט חלש במילה אבא, זה פעולה אחת שהאבא עשה. ואתה מבין את זה הכי טוב, זה מיוחד בשבילך, זה מדבר אליך מאוד חזק, זה חזק, אתה מתחזק, צריך לדבר ברגש, זה מאוד רגשי, זה מאוד טוב, אבל זה קצת ילדותי.
אני מתכוון הנקודה היא, דווקא יכול להיות מוגשם. זה יכול להיות, רגע אחד, אבל מחזיקים בזה, כבר עשו את הפעולה, עכשיו רוצים להבין את הגאווה.
הבעיה של שיטת חובת הלבבות
אז, זה מסכים אומר קושיא, אני מתכוון שזו הקושיא מאחורי הרבה דברים ששואלים כאן. יודע מה אני מתכוון? שאתה אומר, הרמב"ן שואל קושיא, מה כתוב אשר הוצאתיך, הוא אומר את כל התורה. למה הוא צריך לומר את הטעם, למה הוא לא אומר פשוט תרגום מה שאמרתי עד עכשיו.
הם הבינו שזה לא מספיק. הוא לא מסכים שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא לא אומר שיש משהו לא בסדר עם זה. החובת הלבבות אומר בשער שלו של הכרת הטוב, אני זוכר, שכן, צריך להודות להקב"ה על טובותיו, ומי שהקב"ה עשה לו יותר טובות, צריך להודות לו יותר. מזה היהודים צריכים לעשות קצת יותר עבודת השם, כי הקב"ה עשה יותר טובות.
זה חלש, זה עושה את זה כל כך קטן, לא צריך להיות שעל זה יגידו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כן, זה לא מקסימום להודות להקב"ה על יציאת מצרים, צריך אפילו הכרת הטוב קצת, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק מצד הקב"ה, זה מעשה קטן מאוד לגבי הקב"ה, זה לא מוציא את המהות של הקב"ה, זה כבר מוציא מה אומר אלוה. אמת, קצת יוצא, אני מתכוון שזה מאוד חלש.
הבעיה מצדנו
ושנית, זה לא מספיק בשבילנו. אפשר אפילו לשאול, כמו הקושיא של עקידת יצחק שואל, אוקיי, כמה זמן, כמה שנים עוד הולכים להיות הכרת הטוב על יציאת מצרים? אלף שנה? אוקיי, אלפיים, עשרת אלפים שנה? אוקיי, העולם הולך להיגמר, ואתה עדיין כאן. ומה עם הגרים שלא היו ביציאת מצרים? אני מתכוון שהם גם...
אז מה איתם? אוקיי, יש גר, איך מתמודדים איתו. רוצים דווקא ש'והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם'. כן? זכריה הנביא אומר שכל הגויים ירצו לעבוד את הקב"ה. מה כתוב בתפילה? לא מתש"ח, מתפילת שמונה עשרה. אוקיי. מהתפילה הישנה מחזיקים שהגויים גם יעבדו את הקב"ה. ומה הם הולכים לעבוד? איזה קב"ה? זה שהוציא אותנו ממצרים? מה יש להם מזה? זה אמת! זה הוכחה! זה כבר תירוץ. אבל זה לא הגיוני. המעשה, מעשה פשוט, לא הגיוני.
המהלכים העמוקים יותר
בגלל זה יש הרבה דרכים להבין את המעשה אחרת. להבין יותר עמוק, יותר תיאולוגי, יותר בסיסי, יותר מדובר על הקב"ה באמת, המעשה. מה הם? צריך לדבר על שני מהלכים הפוכים. לפחות שניים. יש שלישי, שזה הרמב"ם, שהוא איפשהו בין השניים, או אולי הרמב"ם אומר את שניהם, פשט אחד פשוט פשט אחד סוד, אני לא יודע. כאן שניים או שלושה מהלכים הפוכים על זה. זה יוביל עוד, אבל אני צריך כאן לומר את זה, ניסיתי לתת מבנה פשוט להבנה.
המהלך הראשון: שיטת הרמב"ם
המהלך הראשון היה מהלך הרמב"ם. והרמב"ם במובן מסוים הוא הגבוה ביותר... זאת אומרת הגבוה ביותר אני מתכוון לומר שהרמב"ם היה היהודי שלא התעניין בשום תואר, בשום... בשום... אתה אומר בשום, הרמב"ם לא החזיק בהבנה האמיתית של הקב"ה, קשר אמיתי עם הקב"ה, זה רק להבין את הקב"ה כמו שהוא. כל השאר, לא אומר שהקב"ה עושה פעולות וקורים כל הדברים, אבל זה הכל טוב לחינוך. זאת אומרת לילדים, זה לא האמת. האמת היא שצריך לדעת את הקב"ה עצמו, זה היה כל העניין של הרמב"ם.
זו חוצפה גדולה, זאת אומרת לומר זו עזות גדולה, זה מאוד קשה, והרמב"ם יודע שזה מאוד קשה, אפילו לומר את המילה 'אינו גוף', כי צריך אלף שנה להסביר לאנשים מה זה אומר. זה לא דבר פשוט. ואחר כך אתה אומר שזה לא מספיק, צריך גם לומר 'אינו בעל תארים' ו'אינו... ואינו... ואינו...', מה שאנשים מתכוונים לומר. אבל זה הקב"ה שהרמב"ם מתעניין בו. כל השאר הוא מחזיק שזה אולי אפילו עבודה זרה. או עבודה זרה אמיתית. זה היה הרמב"ם.
מצוות ידיעת השם והראיה הטקסטואלית של הרמב"ם
ורואים שהרמב"ם עשה את זה מצוה של ידיעת השם, כן? המצווה הראשונה והפרק הראשון ביסודי התורה. הוא ישים לב איזה פסוק כתוב? הפסוק... איך הפסוק שכתוב את המצווה? הוא מביא דווקא את הגמרא: "אנכי ה' אלקיך"! זה המקור שיש לך מצווה של ידיעת השם.
והרמב"ם כל פעם שהוא מביא את הפסוק בהקשר של המצווה, ואולי אפילו כל פעם, הוא חותך את הפסוק שם: "אנכי ה' אלקיך", סוף פסוק. כל שאר הפסוק, נמחק. זה לא כתוב אף פעם ברמב"ם.
הרמב"ם ידע את כל הפסוק, הוא לא שכח את כל הפסוק, וכשזה נוגע הוא מביא פסוקים שלמים, אפילו לפעמים שזה לא חסר לעניינו, סתם פסוק בעניין, ככל פסוקי המקרא. זה לא כל כך פשוט לחתוך פסוק באמצע כשמצטטים אותו, והרמב"ם במקומות אחרים מצטט פסוקים שלמים אפילו הוא מתכוון רק לחלק, כי ככה זה הולך.
אבל כל פעם שהוא מביא את המצווה של "אנכי", הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך". הוא לא מדבר אף פעם על יציאת מצרים שם. הוא מדבר על יציאת מצרים, אבל בהקשר של לדעת מי הקב"ה, כשהוא כתב חלק ראשון שלם של מורה, אני מתכוון בחלק השני, חצי ממנו לפחות מדבר על הבנת הקב"ה, אף פעם אחת הוא לא יזכיר יציאת מצרים שם.
הוא מדבר פילוסופיה, עם תיאולוגיה, עם פשט של פסוקים, אלפי פסוקים. יש לו פסוקים כשהוא מדבר על החקירה של הרמב"ם. כאן יש לרמב"ם חוץ מזה שהוא מדבר כפילוסוף, סתם שכל, יש פרשיות מסוימות בתורה שמכילות דיבור כזה על מה שהקב"ה הוא. אני לא יודע איזו פרשה, הא?
פרשת כי תשא: הגילוי האמיתי של אלוהים
איזו פרשת כי תשא? העגל? לא העגל, אחרי העגל. הקב"ה אמר שמשה ביקש "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". הפסוקים, הדיון של משה, שנראה פשוט שמשה רוצה לדעת מי הקב"ה, במילים אחרות עד עכשיו הוא לא ידע. והקב"ה לא עונה אף פעם שם יציאת מצרים, שם הוא שם לב.
אורי אלטר שלח יפה מאוד, הוא כתב את השניים, וכשנשברו הלוחות, בא הקב"ה שם ועשה עוד ברית, הוא כרת שם עוד ברית, ונתן דווקא ברית חדשה, ואת הסדר צריך להבין שם. שם בא הקב"ה ואמר מחדש מי הוא, נכון? ברית חדשה, אמר מחדש את עשרת הדברות, או את החלקים של פרשת משפטים אמר שוב את כל הדבר, ושם כתוב מה? לא כתוב "אנכי ה'". הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים. או זה הארבעה הראשונים, נקח ראשי, יצחק, יצחק, יצחק, ה' ארך אפיים, פוקד עוון אבות על בנים, זה הולך דווקא עד הסוף של אידל באידל כבר רחמים, רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, כתוב ה', ה' ארך אפיים, וחנון וכו', זה אותו מקום שמופיע הדיבור השני, פוקד עוון אבות על בנים,
י"ג מדות הרחמים והבנת הרמב"ם את יציאת מצרים
י"ג מדות כמקבילה לעשרת הדברות
כתוב שלוש עשרה מדות, הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים, או זה הארבעה הראשונים, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, ה' אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, זה הולך כך עד הסוף של י"ג מדות הרחמים.
רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, שם כתוב ה', ה', אל רחום וחנון, וכו' כשזה מופיע, אותו מקום שמופיע, הדיבור השני, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, כן, לא ינקה כתוב בכי תשא, לא ינקה ה', ונקה לא ינקה, זה ממש אותו מעשה, אבל בלי יציאת מצרים, פשט חדש, י"ג מדות.
התזה המרכזית של הרמב"ם: י"ג מדות כמקור העיקרי להבנת הקב"ה
הרמב"ם החזיק י"ג מדות הפרשה, זה המקור, המקור העיקרי בתורה להבנתו של מה שהקב"ה הוא, הוא דיבר מאוד חזק, על האתיקה של ניקומכוס, ומאוד הרבה כמעט פירש כל מילה בפרשה, לא הכל כסדר, אבל מישהו התאסף על כל מילה משני הפרקים שם, פשט הרמב"ם עליהם, לכן היה המרכזי שלו מורה נבוכים חלק א' זה פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
שאלת משה ותשובת ה' — בלי יציאת מצרים
אמת, בתפילותיו, בתפילותיו, אבל לא בתורת תפילה. כשמשה רבינו עצמו שאל את השאלה, מי אלוהים? כן? כשמלאכים שואלים את השאלה, אומרים להם לסט סייד פנים ואינני, למשה רבינו אמרו, גם כן, כן, אולי, כן? לא יראני אדם וחי, וגם כן אמרו לו משהו כן, כן? מאוד מעורפל, הוא אמר לו משהו כן.
מה הוא אמר לו? את י"ג מדות. כן, מה שקוראים י"ג מדות, ה' ה' אל רחום וחנון, הוא לא אמר לו כלום על יציאת מצרים. הוא יכול היה לומר לו... לא כתוב, אני לא מבין מי...
בואו נחשוב, לפי אלה שאומרים שיציאת מצרים זה הדבר המרכזי, הדבר העיקרי. זה מאוד מצחיק. שבוע שעבר, שלי, זה לא היה שהוא היה אחרי יציאת מצרים, והקב"ה אמר, כשהוא בא ללכת הקב"ה אמר, מי אני? זה שהוציא אתכם ממצרים? אומר הקב"ה לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, הוא לא אומר כלום, ומשה רבינו אומר, בוא הנה, אני רוצה להבין אותך יותר טוב הקב"ה, כדי להוביל את היהודים, הרמב"ם מסביר, "הודעני נא את דרכיך", "וראה כי עמך הגוי הזה", כדי להוביל את היהודים צריך לדעת את הקב"ה.
למה הגילוי החדש היה נחוץ דווקא אחרי העגל
אבל איך זה נכנס לצורך? זו שאלה טובה, בדיוק אחרי העגל היה צריך לדעת את זה. כי אולי כי זה אומר, אני אגיד למה.
לומר את זה בצורה חסידית
לומר את זה לפי פשט חסידי, כי העגל הראה שיציאת מצרים יש בה בעיה, גם נאמר שם 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. העגל היה אותו דבר שתפס את אותו הדבר, איזו טעות שאפשר לעשות כאן, באמת, עגל יכול גם להיות יציאת מצרים. אין שום דבר ביציאת מצרים שסותר לעשות עגל, יש, אבל הם לא הבינו, כנראה יש.
מנטליות מסוימת הפוכה, כן, שעם זה בונים את ה'אשר העלוך'. אבל אתה רואה כאילו שעל שניהם כתוב 'אשר העלוך'. וכשהקב"ה אומר למשה מי הוא, הוא אומר לו כביכול, אמור להם בחזרה! הקב"ה שהוציא ממצרים, אתה עוד עשית עשר מכות עם קריעת ים סוף. כל המעשה נעלם, בא פשט חדש, גילוי חדש לגמרי, סוג השגה חדש לגמרי.
מה חסר בגילוי החדש
כי זו השגה שלא עומד 'בריאת שמים וארץ' גם לא שם. צריך להבין, בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מופיע, רק בספר בראשית, חוץ מזה, התורה כמעט לא מדברת על בריאת העולם. אבל על כל פנים, זו דרך חדשה. הרמב"ם בטח הלך, הרמב"ם לא הלך עם בריאת העולם כמעט גם לא, כי הוא סובר שאפילו בריאת העולם היא קטנה מאוד.
החיתוך המפורסם של הרמב"ם מהפסוק
אבל הוא הולך תמיד כשהוא אומר את הפסוק 'מארץ מצרים', הוא אומר, את הפסוק 'אנכי', הוא חותך אותו לפני 'אשר הוצאתיך', הוא לא רואה את זה הלאה. אפשר לראות בבירור, אנשים השוו את הסמ"ג, כן הוא הולך כולו מהרמב"ם בספר המצוות, ומדייקים שכשהוא מביא את המצווה, הוא הולך הלאה, והוא מסביר, הוא מביא את הרמב"ן, הוא מסביר שהמצווה הראשונה מתכוונת ליותר מאשר שיש אלוקים, זה אומר שהוא משגיח, ושהוא וכו' כל הברכה הראשונה עד 'ימי עולם' מהעליונה...
הסאטמר רב אמר פעם דרשה כאן, ואמר שהוא עשה באסיפה שלו יום אחד נגד הציונים, הוא אמר שמהסמ"ג רואים... סמ"ג או סמ"ק, אני לא זוכר... מזה רואים שלא להאמין בציונות זה העיקר הראשון, כי הוא מוציא עד ה'יגלינו' הראשון. כי זה מאוד טוב לפי השיטה שאומרת... אני מתכוון זה לאפוקי ציונות וחקירה אחרת, אבל הוא צודק לפי אותה שיטה, אבל הרמב"ם לא כתב את הפירוש כך. הרמב"ם לא כתב 'אשר הוצאתיך', הוא כתב רק 'אנכי ה' אלקיך'.
מה אבל הרמב"ם... אה עכשיו, אני לאחרונה מתכוון לומר שהרמב"ם לא החזיק מיציאת מצרים. הרמב"ם לא נעשה, תבין את הבעיה שנאמרה לא להפסיק... כולם, זה לקח סדר... אבל אתה מתכוון שהרמב"ם לא החזיק שיציאת מצרים היא דבר בסיסי ביהדות אפילו את זה? אתה מתכוון, כמה שמא לנו לא? איך אני יודע שלא? איך עומד הפשט של הרמב"ם על יציאת מצרים? לא הפשט שצריך לעבוד את ה', כי עשו לנו טובה שהוציאו אותנו ממצרים והרגו את בכוריהם, והצילו את בכורינו, אלא הפשט שיציאת מצרים בדרך מסוימת גילו יותר טוב מי הקב"ה קודם. איך עומד הפשט?
ההבנה החיובית של הרמב"ם על יציאת מצרים — הלכות עבודה זרה פרק א'
ברמב"ם, במשנה תורה שלו כתוב בהלכות עבודה זרה פרק א'. הלכות עבודה זרה פרק א' הוא הקיום של הרמב"ם של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, בפרק א' כשהוא מביא הגדה כשהוא אומר את זה, הוא מתייחס לאותו הלשון, לא בנוסח ההגדה בפרק איך שהוא מסביר. ושם הרמב"ם מסביר את המהלך שלו למה היינו צריכים יציאת מצרים, לדעת כי אני ה' אלקיכם.
כן, זוכרים? היה שיעור על זה בשבוע שעבר... בשנה שעברה... אבל בשבוע שעבר היה שיעור ברמב"ם... ומה אומר הרמב"ם שם... זה שיעור רמב"ם יומי... ומה כתוב שם... מה אומר הרמב"ם שם, צריך לדייק ולהיות מדייק את כל הפרק. הדפוס עושה את זה כל כך קשה כי הוא מניח את כל הפרק בשלושה סעיפים, באמת זה כמו 15 סעיפים, אבל הדפוס הוא, כשהיתה הגדה חשבו שזה יכול להיות בישוף.
הבעיה המרכזית: תיאור הרמב"ם של עבודה זרה
אבל, מה שכתוב ברמב"ם הוא חידוש כזה. חידוש נפלא מאוד. הרמב"ם אומר, כשצריך לעשות עוד פעם חלק מהפרשה של אהיה אשר אהיה, יש עוד פרשה שמראה שיציאת מצרים יש לה משהו עם שם ה', כשהגיעו. אבל קודם בואו נאמר מה כתוב בהלכות עבודה זרה.
בהלכות עבודה זרה כתוב כך: יש בעיה שנקראת עבודה זרה. בעצם כל אחד יודע על הקב"ה, או זה התחיל כך, זה דבר נורמלי להבין, אדם הראשון לפחות ידע. אוקיי, כך כתוב בתחילת הלכות עבודה זרה.
אבל, יש בעיה. מה הבעיה? אני אומר את זה יותר חד מאשר הרמב"ם מניח את זה שם, כי אני חושב שהרמב"ם נזהר לא להכשיל יהודים חס ושלום בעבודה זרה, הוא עושה את זה ברור, זו לא בעיה מוזיקלית. אבל הבעיה גדולה יותר ממה שהרמב"ם מניח את זה, וספרים אחרים מסבירים את זה יותר ברור.
שיש בעיה גדולה, יש אלוקים שהוא התחיל הכל, האחד לכל, ממנו מתחיל הכל, וכן הלאה. אבל העולם לא מנהל הקב"ה ישירות. אין שום דבר בעולם שאפשר לראות על זה, אולי נס, צריך אפילו על נס להיות מדייק. אבל אין שום דבר שהקב"ה, תאמר איך זה בא? למה נעשה ה... למה התחיל לרדת גשם? כי הקב"ה רצה שירד גשם. אנחנו אומרים כך, זה אמת.
אבל זה גם אמת שיורד גשם כי יש עננים. למה יש עננים? כי בחורף יש עננים. למה יש עננים בחורף? כי הכוכבים הם משהו אחר, השמש רחוקה יותר מאיתנו בחורף. מילא, למה השמש רחוקה יותר? כי איזה סדר שלם, כמו שהרמב"ם אמר, יש גלגלים שמנהלים את השמש, הגלגלים העליונים וכולי וכולי. למה הגלגלים מנהלים? שיש מלאכים שמנהלים אותם, וכן הלאה. כל זה אמת. זה גם אמת לומר שהקב"ה עשה הכל, אבל זו דרך עמוקה יותר.
אבל העולם במציאות עובד דרך כל הכוחות האלה. הרמב"ם אומר שהקב"ה נקרא אלהי האלהים. מה הפירוש אלהים? אלוהות? מה ההבדל? הפירוש הוא האל של אלוהות? אלהים פירושו מלאכים. מלאכים ואלה שמנהלים את השמש כל יום. זה חידוש גדול להיות האל של המלאכים.
כי יש סברא טובה מאוד. הסברא של נמרוד, או אפילו של דור אנוש, היתה שצריך לעבוד. מה פירוש לעבוד? לעבוד פירושו לתת כבוד, לתת respect לכל הכוחות שמנהלים אותנו. להתפלל, זה כל הנושא. להתפלל, יש חובת תפילה, להקריב קרבנות. בקיצור, אפשר להיות מדייק על מה, אבל קרבנות זה אמת שיש את כל הכוחות האלה והעולם מתנהל דרכם. מי מנהל את העולם? התשובה היא הכוכבים, זו התשובה.
את זה הרמב"ם באמת החזיק כך. אסטרולוגיה לא אמת כי זו הדרך הלא נכונה להבין את הכוכבים. אנשים חושבים, יודעים שהרמב"ם באמת החזיק שהכוכבים מנהלים את העולם. למה בקיץ חם ובחורף קר, ולמה כל השינויים שיש? כי הכוכבים שונים, שניים מנהלים את זה, ולמה הכוכבים משמאל כאן, לכוכב יש מן השמים, מלאך שמנהל אותו וכו' וכו' וכו'.
ההיגיון של עבודה זרה לפי הרמב"ם
האמת היא שיש הרבה, אפשר לקרוא לזה כוחות, אלוהים, המילה אלקים בתורה שפירושה אל, פירושה רק כוח, מנהל, בעל כוח אדיר, שיש אינספור כוחות והם מסודרים בסדר מסוים, והעולם מתנהל דרך עולמות של מעלה ממנו, אחר כך יש עוד יותר גבוה, יש לפחות שלושה עולמות ברמב"ם, וכך מתנהל העולם.
אנחנו נמצאים בעולם הנמוך ביותר, ואנחנו לא בעלי הבית על שום דבר, אני מתכוון קצת מי שהוא מלך או אבא וכדומה, אבל מעליו יש כוחות עליונים ממנו, שהם בעלי הבית עליו, הם מנהלים אותו, ואם רוצים שמשהו ילך טוב צריך לשאול אותם, כי הם שלוחיו של הקב"ה אפשר לומר, אבל זו העובדה.
הרמב"ן מסביר את כל העניין של עבודה זרה. כן, שלוקחים ממש כוח מהם. לא, הוא אומר שהם... הם... אתה לא יכול להתפלל לשום וירוס, כן? נו, זה פשוט, הווירוס הוא הכוח שעושה את האדם, הוא לא יכול לעמוד, הוא יכול להתפלל אליו עד מחר בבוקר, נו, זה מעשה אחת, כן? הוא יכול להתפלל, הוא יכול לבקש, אבל הכוח... הכוח שעושה לו לא להרגיש טוב הוא מלאך המוות, כן? נו.
חקירה על טבע הכוחות של עבודה זרה
והוא טוען שהשמש, כל המלאכים הם... זה כמו וירוס. אבל אני לא בטוח שזה נכון. במילים אחרות... זו תורה, זה כבר חידוש. אני יודע, אני יודע שכך כתוב, אני לא בטוח שזה נכון. זו חקירה, אני יודע, זו חקירה עמוקה.
נראה לי, אני חושב שהרמב"ם הוא קצת... יש סיבות לחשוב. בקיצור, זה פשוט מדי, נראה לי, כי צריך להבין, זו לא שיבה שהולכים לחשוב בכל הקבלה ושום בניין כזה וכן הלאה. לא כל כך פשוט, בדיוק. בואו לא ניכנס לזה, אני רק רוצה לומר, אני רק רוצה לומר, מה שאתה אומר אמת, זה כתוב ברמב"ן ובמקומות אחרים. נראה לי שזה לא בדיוק אותו דבר, תפילה היא מילה מוזרה. מה שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מתכוון אני מבין מה זה אומר כשזו תפילה. אבל אומרים לתת כבוד, לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעצמה לעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזו סעודה לכבודו, זו הדרך שהרמב"ם הבין, אולי אחרים לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוכבים היא לא אותה דרך כמו פסל. פסל הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהם עושים. הוא נקודה.
טבע הכוחות המתווכים והבעיה ההיסטורית של עבודה זרה
ההבדל בין תפילה לכיבוד
זה לא נקודה, זה לא בדיוק אותו דבר. תפילה היא מילה מוזרה, שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מבין מה מתכוונים כשאומרים תפילה. אבל אומרים לתת כבוד. לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזה דבר לכבודו, זו הדרך שהראשונים הבינו, אולי הרמב"ן לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוחות, היא לא אותה דרך כמו סלע. סלע הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהשר עושה. הוא פועל, הוא עושה.
מה? לא, לא חוקי הטבע. חוקי הטבע היא מילה מודרנית, הרמב"ם לא יודע את המילה הזו בכלל. לא לא, הם פועלים אמיתיים, הם בני אדם, הם כאילו בני אדם. יש להם בחירה. הרמב"ם אומר בפירוש בשמונה פרקים שיש להם בחירה, כן. יש להם את זה בעצמם. הרמב"ם אומר בפירוש במורה נבוכים, מה מפריע לנו שלמלאכים יש בחירה? ההבדל היחיד בינם לבין בני אדם, שהם לא יכולים לבחור ברע. אצלנו אומרים שלאדם יש בחירה, אנחנו אומרים שיש לו יצר הרע, הוא יכול לעשות רע. מלאך עושה תמיד את אותו דבר, אבל ברצונו, הוא לא עושה בעצמו. יש לו רצון. זו דרך אחרת איך אנחנו מבינים רצון.
סטייה: המשמעות של רצון
זה חוזר לשיעור שלנו שדיברנו, מה פירוש רצון? אנחנו חושבים שרצון פירושו שאפשר לעשות רע. לקב"ה יש גם בחירה והוא לא יכול לעשות רע, כן? אז, כבר דיברנו על זה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה.
המשל של המלך והשליח שלו
אני רוצה לומר, יש בעיה אמיתית. יש בעיה אמיתית שהקב"ה לא מנהל את העולם ישירות. הוא מנהל את זה דרך הרבה כוחות, זה נקרא שלוחים. אפשר לומר, אפילו את הרמב"ם צריך להבין בדיוק מה הוא מתכוון. אבל יש להם כן ישות מסוימת אמיתית. יש איזה כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח כמו השולחן שאני דוחף. אני מתכוון כמו אני שאני דוחף, ואבא שלי לא הולך לדחוף. יותר כמו שני אנשים. משל טוב יותר, כתוב בזה, כמו שישעיה אומר. בראשונים כתוב המשל. כמו המלך, הרמב"ם עצמו מביא את המשל. כמו למלך יש את השליח שלו, המושל. בוודאי הוא לא בעל הבית. המלך יכול תמיד לעקוף אותו, הוא יכול לומר לו בדיוק מה לעשות. אבל בדרך כלל לא. הסדר הנורמלי הוא, שהאדם האמצעי, הוא מחליט. אפילו אצל הרמב"ם זה קצת אחרת, כי יש חוקים יותר ברורים, אבל בסופו של דבר, זה יותר כמו שני אנשים. ואלה הכוחות המתווכים שיש בעולם.
הבעיה הראשונה: לדעת על הקב"ה זה בעצמו חידוש גדול
ויש באמת כל כך הרבה כוחות, לא רק את זה, אני רוצה אפילו ללכת יותר עמוק. זה דבר אחד, קודם כל יש את כל הכוחות בעולם, אז לומר שהקב"ה מנהל את העולם רק אותו צריך... רק אותו צריך לכבד, זה לא כל כך פשוט. שנית... לא, בואו נאמר יותר טוב, עוד דבר אחד. אז קודם כל דבר אחד, הדבר הראשון הוא, מאחר ויש את כל הכוחות האלה, אז קודם כל אפילו לדעת שיש קב"ה מעבר לזה זה חידוש גדול.
הדרך של אברהם אבינו: מהכוכבים אל הקב"ה
במילים אחרות, איך מתחיל אדם לחשוב על אלוקים? כמו אברהם אבינו, כן, הוא רואה כוכבים כאן בעולם, הוא הולך הלאה, למה הוא הולך הלאה? למה אברהם אבינו חושב על השמש? כי כולם יכולים לראות שהשמש עושה כל כך הרבה דברים, היא בטח גבוהה יותר, היא בטח שולטת על העולם בהרבה דרכים, והוא מתחיל לחשוב על השמש. כן, עכשיו, אפשר ללכת הלאה מהשמש.
מעל השמש יש איזה מלאך, בואו נאמר, אחרי אותו מלאך יש עוד מלאך, ויש באמת את כל המלאכים האלה. עכשיו, בדרך כלל אדם איך הוא מבין את הגורמים של דברים, מה עושה כל דבר, השכל הנורמלי של רוב האנשים, ורוב האנשים שהם לא חכמים גדולים כל כך, כשאומרים אמונה אומרים את זה מיד, אבל בדרך חכמה, במילים אחרות מה שאנשים תופסים באמת, היה הוא מגיע חכם צריך להבין את זה, אדם פשוט נשאר אפילו מתחת לשמש.
כשאברהם אבינו חשב שהשמש עשתה את העולם, זה כבר היה חכם. אוקיי, אנשים אחרים אולי אמרו, אבל זה כבר היה חכם, כי אדם נורמלי הוא מסתכל כאן הוא רואה שאבא שלו מנהל את העולם, אני לא יודע, תרח מנהל את העולם. אה, השמש. לא, כל תרח הוא, השמש חזקה יותר ממנו. אם רוצים באמת איזו טובה ממישהו צריך לבקש מהשמש, לא מתרח. זו כבר חכמה. זו כבר רמה של מדע, של ידיעה, נכון?
תרגום לעברית
עכשיו, אחד הוא עוד חכם עמוק יותר והוא מסתכל, הוא מבין את כל מערכת הכוכבים, את כל האסטרונומיה, מבינים, כמו שעומד במדרש בדרך פשוטה מאוד, כן, הלבנה באה בלילה, יוצא שהשמש לא נמצאת, אבל זו לא ממש טענה, הוא רק הבין את זה יותר עמוק, זאת אומרת דרך פשוטה מאוד לומר דבר עמוק, שכל המערכת ככל בהכל מכל לא יכולה לעשות את עצמה, חייב להיות עוד כוח גדול יותר.
החידוש: אותו כוח גדול יותר עדיין לא הקב"ה
עכשיו אני רוצה לומר לכם חידוש, אתם חושבים שאותו כוח גדול יותר הוא הקב"ה, זה לא, זה מלאך, כך אומר הרמב"ם. לא צריך את הקב"ה עדיין בשלב הזה, לא צריך עדיין שום ראיה להקב"ה. למה הרמב"ם קורא לזה הקב"ה. צריך אחר כך להבין מה זה אומר מלאך, ורק אז לחקור את כל עולם המלאכים איך זה עובד. וגם צריך לראות שכל זה לא מספיק, חייב להיות מעל המלאך עוד משהו. כן? ומעל זה הוא הקב"ה. זה מה שנקרא הקב"ה.
המקובלים ורמות גבוהות יותר
המקובלים אומרים שגם זה לא נכון, כי מה שאתה מבין זו רק ספירה. ספירה היא לא ממש הקב"ה. אתה צריך להבין את כל מערכת הספירות, רק אז להבין מה זה אומר הקב"ה. ועוד יותר עמוק, המקובלים אומרים שיש עוד אחד מעל זה. כן? זה רק מהלך של השגה. מהלך רגיל שאדם...
בני אדם התחילו עם מה שהם ידעו מהקב"ה, אבל מכיוון שזה דבר עמוק מאוד לומר את המילה הקב"ה, זה לא דבר פשוט.
מה "אינו גוף" באמת אומר
ה"אינו גוף", "אינו גוף" אומר שהוא לא אדם, כן? זה כולם יודעים. אף אחד מעולם לא חשב שהקב"ה הוא אדם. "אינו גוף" לא אומר את כל העולם. מלאך הוא גם לא "גוף", יש גדול יותר מ"אינו גוף" גם. אבל בואו נגיד "אינו גוף", לא הגלגל הראשון, לא כל היקום. לא שום כוח שצריך לקחת מאה שנה לגלות שיש כוח בכלל. אלה שנתקעו בכוחות הראשונים, בלבנה אתה עדיין עומד. להגיע לשמש ולרמה הבאה זה כבר דבר גדול. זה דבר עצום וקשה, זה דבר עמוק מאוד. לא רק שזה דבר עמוק, רוב האנשים לא מבינים את זה, אלא אומרים את זה בבחינת אמונה כי אברהם אבינו לימד אותנו לומר. כי רוב האנשים לא היו מגיעים לזה. זה דבר אחד, זה הראשון הגדול ממה שיש. ומזה יוצא הדבר השני ש...
הסברה של דור אנוש לא הייתה כל כך חלשה
וממילא, זה באמת actually הגיוני לכאורה למה כשאחד אומר "המלך יושב בארמונו, הוא מאוד גדול, אולי החכמים הגדולים ביותר, השרים, החכמים מבינים בכלל שצריך להיות מלך. אני מבין את השוטר שנותן לי דו"ח. אני מדבר ישר, אני מדבר רק איתו". זו הסברה של דור אנוש. זו בכלל לא סברה חלשה. הרמב"ם אומר שזה שטויות. הרמב"ם אומר שהוא קורא לזה שטות, אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? הרמב"ן אומר מזה הסבר למה זו שטות, הרמב"ם לא אומר שום הסבר. הרמב"ם עושה את זה sound כוח טוב יותר, הוא מסביר מתחילה מה הטעות הייתה, שאף אחד לא יעבוד חוץ ממנו את הקב"ה. אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? יש כאן בעיה גדולה. עכשיו, בואו נזכור, זה דבר אחד.
הצדיקים והחכמים הגדולים שהבינו
היו תמיד צדיקים גדולים, חכמים גדולים שהם הבינו את כל המעשה, כמו חנוך, מתושלח, תנחומא, נח, אני יודע מי. וגם אצל הגויים יש, אני יודע אפשר לדבר על הפסיד, אני יודע שלמה המלך הוריד את אריסטו שהבין אולי כך והלאה. הם הבינו את כל המעשה.
והם ממילא הם הבינו שזה אמת, אולי יש את כל הכוחות האלה, אבל הכוח האמיתי, המקור האמיתי של הכל הוא הקב"ה. וממילא כל החכמים האלה שעשו למעשה אני לא יודע, צריך להיות מדויק, אבל הם בטוח... הם הבינו את הקב"ה.
העיקר בעבודה: לדעת שהוא קיים
ומה עובדים העיקר בעבודת השם זה לדעת את הקב"ה? הדבר היחיד שאפשר באמת חכמים משהו קצת לעשות אפילו זה ספק, אבל הדבר היחיד הוא האמונה הזאת או הידיעה הזאת שיש שם, זו המצווה הראשונה שיש שם, מה אנחנו יודעים מלהיות בכלל? רק לדעת, נכון? זה כל העניין. זה הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות בשבילו.
עכשיו מה עשו כל החכמים האלה לגבי עבודה זרה, לגבי הדברים האחרים? אני יודע, הם הבינו שהכל כפיפות, הכל עבדים, הכל הקב"ה הוא the high of the high, הקב"ה הוא תכלית של כל הדברים. זה תמיד היו חכמים.
הבעיה הגדולה: המעגל החוזר של ידיעה אבודה
Now the big problem which is, שאפילו מבינים את כל זה, האבא עדיין מבין את זה, החכם הגדול מבין את זה, אבל הילדים שלו לא מבינים את זה. יכול מאוד להיות שזה מאוד קשה להסביר, זו בעיה אחת. אוקיי, בואו נגיד אפשר לומר את זה, יש בעיה גדולה יותר.
שתי הרמות של אנשים
כי למעשה מבינים כל החכמים, הוא מבין שצריך לעבוד למעשה, צריך לעבוד את כל הכוחות הממוצעים, את כל המלאכים, את כל הכוכבים. אפילו זה מבין כבר שעובדים באמת כוח שהוא מדרגה גדולה, כי רוב האנשים חושבים שעובדים את הפסלון, את הפסל, את הפסל, והחכמים אומרים אתה יודע זה לא אומר את הפסל, זה אומר את המלאכים. זה בערך לאן רוב האנשים מגיעים כשעושים את העובדה.
אז... כן כן, אני מאמין שזה באמת, קודש הקדשים. מה זה עוד צעד במעשה, עוד צעד בהיסטוריה. אבל יש... אוקיי, אמת, יש עוד דברים שעושים יותר גרוע את המצב, אבל זה מספיק, זה מספיק רע ככה. אז עכשיו יש בעיה עצומה. הבעיה היא שאפילו החכם...
המעגל החוזר: כל חכם צריך לגלות מחדש
כל פעם שבא חכם חדש, כמו חנוך, כמו הוא צריך שוב לעבוד 500 שנה לגלות שיש אלוקים. כי הוא, כמה דורות כבר למדו מהכוחות שעובדים. רק החכם יודע מה? אפילו החכם, כן בואו נבין.
יש שתי רמות של אנשים תמיד. יש את המון העם שהם חושבים נבך שהקב"ה הוא הדלי. איך הם חושבים? הם חושבים ממש כך? בערך! הוא לא מבין יותר טוב, הוא מבין מה שהוא רואה.
אחר כך יש ילד נעשה קצת יותר חכם, הוא שואל את אביו מיד: הלו? עובדים דלי? מה קורה פה? אומר לו אביו: לא, יש חכמה שאתה לא מבין. הוא הולך לקולג', הוא מסביר. הדלי הוא רמז על הכוכבים. אוקיי, הוא שמח. רוב האנשים שמחים אחרי ההסבר הזה. זה אפילו אמת ההסבר. ההסבר לא שקר.
צור עולמים: אף אחד לא מכיר אותו
ועד שהרמב"ם אומר: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם. הצור הוא ה-source. צור פירושו source כאן. כן, המקור של הכל. אף אחד לא יודע את זה.
זו המציאות שזה גלגל חוזר. נעשה חכם נחמד וצריך להסביר. למה אברהם אבינו? הרמב"ם אומר שאברהם אבינו למד מחנוך או ממתושלח. אוקיי, זה כבר לא היה אצלו, משם ועבר.
יש מדרשים אחרים שאומרים שאברהם אבינו למד אצל שם ועבר. הרמב"ם אומר שאברהם אבינו היה צריך לגלות את זה בעצמו. למה? הוא התחיל לחשוב מי ברא את זה?
החקירה העצמית של אברהם אבינו
לא, כאן אני אומר, המעשה לא כל כך פשוט, זה באמת הרבה יותר עמוק. כי התירוץ למי ברא את זה הוא מלאך. רוב העולם היה שמח עם התירוץ הזה. מי ברא את המלאך?
רק, איי מיין, אני לא יכול עכשיו להסביר, זה הרבה יותר מסובך מהמעשה. אז תאמינו לי. מה? טוב מאוד. אמת. רק זה צריך שיעור. שיעור אחר. תשמעו את השיעור על יציאת מצרים, זה זמן שצריך להבין את כל הדברים האלה. מי שלא מבין צריך להתעמק יותר.
למה אברהם לא למד אצל שם ועבר
אבל הנקודה כאן היא, שאברהם אבינו... אני עדיין באמצע לומר. אברהם אבינו לא למד אצל שם ועבר. למה לא? אני לא יודע, יכול להיות כי צריך להבין את זה בעצמו, יכול גם להיות כי לא הצליח. איי מיין, יש מדרש שאומר שהוא למד אצל שם ועבר, אולי הוא הלך אחר כך.
אני לא יודע למה הרמב"ם לא מצטט את אותו מדרש, הוא הולך עם מדרשים אחרים, אולי זו סתירה. אני חושב שהראב"ד מביא כבר מדרשים אחרים שלא יתאימו למעשה של הרמב"ם.
אבל יכול להיות פשוט למה, זה קשה, איך, זה יש, אם רוב העולם מטועים, אפילו החכמים מטועים, איך חסר הדבר הבסיסי? הוא צריך להיות בעל מעלה עצומה. מה בדיוק הוא, מישהו שיהיה מוכן לשמוע יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות את זה בעצמו.
סיכום: הדרמה של העולם עד אברהם אבינו
זו המציאות, חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זו הייתה הדרמה שסופרה, זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו, זה גם המצב של העולם.
המהפכה של אברהם אבינו: האיסור על עבודה זרה והמוסד של עבודת השם הישירה
הבעיה של העולם הקדם-אברהמי: סיכום
איך... זה עולם דרמטי לגמרי, אפילו החכמים לגמרי, החסר הוא הדבר הבסיסי, הוא צריך להיות בעל מזל עצום שדווקא האחד שישמע לו יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות בעצמו.
זו המציאות. חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זה היה ה... זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו. This is also the situation של העולם היום. במילים אחרות, זה הסדר הרגיל איך העולם היה עובד, אם לא משהו חידוש גדול שאברהם אבינו היה מחדש ואחר כך משה עוד יותר.
החידוש הגדול של אברהם אבינו: שני פתרונות מהפכניים
מה בא אברהם אבינו? אברהם אבינו בא עם חידוש עצום, לגלות דבר חדש. לפני כן אומרים אלוקי אברהם, זה הדבר. לגלות דבר חדש. חידוש חדש. אברהם אבינו אמר... בואו נגיד מבינים כבר את החידוש לגבי מתושלח, לגבי חנוך. בואו נגיד מבינים כבר אבל זה כל הרמות, כל המלאכים שלא הדבר הראשון. זה יפה וטוב אבל הולכים לשכוח את זה.
אמר אברהם אבינו, אני אגיד לכם שני דברים שתעשו, כדי לפתור את הבעיה. שני דברים שצריך לעשות.
חידוש מספר אחת: האיסור על עבודה זרה
הדבר הראשון הוא, הולכים לאסור עבודה זרה באיסור חמור. עד אז לא היה איסור. זה לא באמת איסור, כי מי שעובד את... החכם יודע, הוא יודע שהקב"ה גבוה מזה, יש לו חשבון נכון.
אברהם אבינו, לפי איך שאני לומד את הרמב"ם, אברהם אבינו לא היה חילוק על החשבון הזה. זאת אומרת, בואו נגיד אנוש, מי שיודע כן, השני כבר שכח, אין לו כבר חשבון. אבל בואו נגיד אפילו עם אנוש, אברהם אבינו אומר לאנוש, הוא אומר "אתה יהודי קדוש, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת, שהמצב שלך, המערכת שלך עושה שכל אדם רביעי שוכח מכל המעשה, ועוד דור חושב אדם כזה ששכח לגמרי מהדבר הראשון. יודעים מכל הכוחות, לא יודעים מהקב"ה".
הפתרון: איסור מוחלט
אמר אברהם אבינו, יש לי עצה. זו עצה קשה, יש קושיות על העצה, אבל זו העצה היחידה שעובדת. העצה שלו היא כך: קודם כל לא הולכים לעבוד עבודה זרה. אז הוא היה מחדש שיש דבר עבודה זרה, לפני כן היו לו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה. הוא עשה חידוש גדול שיש דבר של עבודה זרה.
מהי עבודה זרה? הגדרה חדשה
כי אנחנו חושבים תמיד שעבודה זרה אומרת אלוקים אחר. עבודה זרה אומרת כבר לא אלוקים אחר, אבל הוא אומר לכל היותר כוח בינך לבין אלוקים. לא אלוקים אחר, לא אלוקים אחר. העבודה זרה היא לא באמת מחולק מאלוקים.
זה כן, אבל אברהם אבינו אומר, הולכים לאסור עבודה זרה. לא רק לאסור עבודה זרה, הולכים לאסור כל תשמישי עבודה זרה, וכל מנהג שיש לעבודה זרה. הולכים לעשות מאות מצוות ומאות גדרים שרודפים את קבורת עבודה זרה. לא הולכים לעשות דבר שעבודה זרה עושה. לא ללכת להיכל שלו, לא ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה, לא לקנות ממישהו שמוכר עבודה זרה.
הולכים להתרחק מכל הדברים האלה. חלק מהם באמת שטויות, כי זה תמיד מגיע לשטויות עם לקשן. אבל חלק מהם הבסיסיים לא שטויות. הולכים להתרחק בכל מקרה.
מחסד של אברהם לדין של משה
לא רק את זה, הולכים לומר... אני מתכוון שזה עוד אברהם אבינו אמר, אברהם אבינו הלך עם חסד. אבל משה רבינו הולך לומר, הולכים להרוג מי שעובד עבודה זרה.
מי שנוגע רק בעבודה זרה, נגמר איתו. לא מדברים איתו. זה חייב מיתה. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, לא מדברים איתו. זה עניין עצום שאברהם אבינו היה מחדש שלא ניתן עד אז. עד אז אפשר היה לעבוד עבודה זרה. אפשר היה, לא היה שום איסור. אברהם אבינו אומר את הדבר הזה, כדי שלא ישכחו את כל העניין, אסור. חידוש נפלא אחד.
חידוש מספר שתיים: עבודת השם הישירה
חידוש מספר שתיים, הוא אמר, הולכים לעבוד את הקב"ה. ידוע שעד אז לא עבדו את הקב"ה. לפני כן רק ידעו מהקב"ה. זה באמת לכאורה הדרך היחידה שאפשר לעבוד אותו. זאת אומרת הרמב"ם אומר, קראו וקנהו מקום לעבודתו. זה אומר, איך ייקחו את הקב"ה? הוא הולך לשמים הראשונים, אי אפשר לקחת את הקב"ה ככה. לקחת אומר שיש לי אותו, מבינים יותר טוב. זו קירבה בדאורייתא.
הפרדוקס: לאמץ צורות מעבודה זרה
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה'
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה'. במילים אחרות, הולכים לקחת חלק מהדברים האלה. זה מעניין. בזמן שהוא משווה את כל עבודה זרה, מצד שני הוא לוקח חלק מהדברים שלהם. כלומר למשל לעשות מקדש, להקריב קרבנות, לעשות תפילות או סדרי תפילות, איזה תפילות, איזה דבר תמיד שם אני יודע. אבל שלוש תפילות ביום, מה שיהיה, אברהם אבינו אכן תיקן את שחרית.
הולכים לעשות מצוות עבודות שעושים למי? לאל הראשון.
המנגנון החינוכי: זכירה דרך מעשה
אף אחד חנוך לא הקריב קרבנות לאל הראשון. אף אחד לא הקריב קרבנות? אפילו חנוך, יכול להיות שהוא עבד והקריב קרבנות לאיזה כוחות. זו היתה סגולה, כך מגיעים אל הכוחות. אני כבר יודע, לא היה איסור עבודה זרה. אבל אברהם אבינו אומר, הולכים עכשיו לאסור, ומצד שני הולכים לקחת פעולות מסוימות. רק חלק, לא הכל. חלק מהתפילות, כמו לעשות השתחוויות, כמו להקריב קרבנות, כמו לעשות תפילות, לעשות עבודות, לומר שירות ותשבחות.
הולכים לעשות את זה, הולכים לומר את זה, הולכים לשאול את זה. הילדים ישאלו: "מה אתה עושה אבא? למי אתה מקריב את הקרבן הזה?" הוא יאמר... טוב מאוד.
המזבח הראשון לה'
הוא עשה מזבח? למה הוא עשה מזבח? בתורה כתוב שהוא עשה מזבח, הוא עשה בפעם הראשונה מזבח לה'. הוא עשה מזבח? כן, זו קושיה גדולה מהרמב"ם, אני לא נכנס לדרכים אחרות, אבל אדם עבד את ה', אבל לפי מה שאני אומר הם לא עבדו את ה'.
סטייה: קושיית הרמב"ם על קרבנות לפני אברהם
בואו לא נאמר את הסודות, אני לא אומר מה היה עם אדם הראשון. זו קושיה מפורסמת מהרמב"ם, שהוא אומר שהקרבנות היו נגד עבודה זרה. כן, לרמב"ם יש קושיה כאן, יש לו קושיה חזקה כאן, אבל אני לא נכנס.
הנקודה היא שבשום מקום לא כתוב בפסוק שהוא הקריב קרבן, זה כתוב רק במדרש. אבל בכל מקרה, בואו נשאיר את אותה קושיה, קושיה טובה.
התשובה לילד: נחת רוח לפני
אבל זה בטוח שאברהם אבינו חידש, הולכים גם לעשות איסור עבודה זרה, וגם עבודה לה'. הולכים להקריב קרבנות, והעבודה תהיה כמו שכתוב "כי יאמרו אליכם בניכם". זה חידוש גדול. הילד שלך, הבן שלך ישאל אותך: "למה אבא, למי אתה מקריב קרבן?" תאמר: "אני לא מקריב קרבן לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא, זו עבודה זרה. מי שמקריב קרבן להם, חייב מיתה. למי אני מקריב קרבן? לה' עצמו."
שואל הילד קושיה: "מה יש לה' מקרבן?" אומר לו: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כך אומר הרמב"ם על אברהם אבינו חידוש נפלא.
התפקיד הגדול: זכירה ועבודה חיובית
מה התפקיד הגדול כאן? התפקיד הוא כך, שני דברים. קודם כל, זו תהיה זכירה. קודם כל, זו תהיה זכירה, קשה מאוד להבין איך זה עובד, אבל העובדה היא שזה עובד. זו תהיה זכירה לה' עצמו. בדרך כלל ה' נשכח, ולמה שוכחים אותו? כי חושבים על כל הכוחות האלה, וקשה מאוד להבין את ה' עצמו. הטבע הוא ששוכחים, וכך לא ישכחו.
הכל יאמרו את שמו. אמת שהילדים לא יבינו הכל, אבל יאמרו "תפילה לה', תפילה לבורא", ה' לא ישבות מכל תמידו. יאמרו את כל זה. ומצד שני יעשו דבר חיובי, יאמרו "מדינת יד" לה', וכך הילדים יעבדו את ה'. יהיה "שם שם נזכר". כך, זה היה החידוש של אברהם אבינו.
העבודה המעשית של אברהם אבינו
אברהם אבינו עבד על מעשים, קרא לאנשים, אמר להם: "תפסיקו לעבוד עבודה זרה". הוא הסביר את כל הסברות, הסברות הנוספות שאני לא יודע. אבל הוא הסביר, שצריך להפסיק לעבוד את כל האמצעים האלה, הכוחות.
אגב, מישהו אומר שיש לזה כוח, הוא כבר בקי, תסתכל על הילד שלך, הילד שלך יודע שיש לזה כוח? לא, הוא לא יודע. הוא יודע שיש משהו גבוה יותר מזה? הוא לא יודע. אתה צריך לגרום לו להפסיק את זה.
אז שואל קושיה: "אוקיי, אז איך אגיד לילד על ה'? אני לא יכול להסביר לו את הפשט האמיתי, הוא צריך להיות בר מצווה". יודע מה? יש דרך פשוטה, לך תקריב קרבנות לה'. ואיך הוא ידע שהקרבן הוא לה'? יאמרו. איך יודעים? אומרים את זה לשמו, הרי כתוב "לשם אשה ריח ניחוח לה'", אומרים.
אה, תאמר שזה רק קצת השמה, אמת, זו בעיה, יאמרו שהוא לא מתכוון באמת. בפרימוס אפשר, הרמב"ם הצדיק את זה, הוא אומר שאומרים, ואומרים שזה לה', ולא לאף אחד מהכוחות. זה הסוד!
ההעברה דרך האבות
אבל אברהם חידש... אברהם יצחק חידש... אפילו הרמב"ם אומר שלא בנבואה, זה לא היה בכתב, לא שום מצווה. הוא אומר שכך נכון לעשות, וכך התחילו לעשות. אברהם אבינו עשה כך, יצחק גם עשה ליצחק, הוא גם הקריב קרבנות, ויעקב, וכן הלאה, עד שהלכו למצרים.
המשבר במצרים
עכשיו התחילה בעיה. תמיד היו יהודים שזכרו, לוי, שבט לוי זכרו, זכרו, אכן אברהם אבינו עצמו הסכים שהם יהיו אלה שממונים על עבודת השם, שילמדו את זה. אבל כל שאר היהודים כמעט שכחו, לא כמעט שכחו, שכחו.
למה הם שכחו?
כלומר מה, למה הם שכחו? בואו נבין. עדיין לא היה שום עסק, הם היו בחוץ, הם ידעו שהיהודים, המנהג אצל כל יהודי הוא לא לעשות עבודה זרה, אבל לא היה שום חיוב, לא היתה שום תורה. תורה פירושה, מי שעובד עבודה זרה לא עשו לו כלום. הוא הולך לפי המנהג שלו.
יוסף הצדיק ופרעה: הסיבוך של השפה
במצרים יש דבר אחר. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק דיבר לפרעה על אלוקים, כן? מה פרעה חשב כשהוא אומר את המילה אלוקים? הרמב"ם אומר את זה, אבל אני אומר את זה קצת יותר גס ממה שהוא אומר. כן, יוסף דיבר לפרעה על אלוקים. מה פרעה מבין על אלוקים? פרעה יפרד פעם מהאלוקים הזה? איזה אלוקים הוא מתכוון? אלוקים אחרים!
"אחרי הודיע אלוקים", פרעה אומר ליוסף: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת". כן? איזה אל כותב מראש שנה טובה? איזה אליל, אותו דבר בעצם. איזה אליל. איזה אליל.
אז זה משהו אחר. אוקיי, צריך... יש לך את זה. יש בזה משהו עמוק יותר מזה. אני עושה את זה קצת יותר פשוט. הרמב"ם עושה את זה עמוק יותר מזה. אבל הפרשה לא... לפחות האנשים לא הבינו את זה. הם חשבו שיוסף... כן, יכול להיות שיוסף לא עבד עבודה זרה. כתוב אולי במדרש.
יכול להיות שיוסף השתתף?
יכול להיות שיוסף לצורך ענין, מפני דרכי שלום, השתתף במנהגים של מצרים. אני לא יודע. אני לא יכול להיכנס לזה.
אני יכול לדמיין שכן, זה כבר אסור. אבל יכול להיות שאז עובד... אני רק חושב בקול. הרי אין מצוות. אחרי משה לא עושים את זה. אבל יוסף הצדיק היה לפני הזמן עובד. אז אפשר היה לפי צורך ענין. הבינו שצריך לעשות את זה, ועשו את זה. הרי עדיין לא היה מנהג של להיות מופרד מעבודה זרה.
אבל אתה רואה אפילו יעקב שהיה אלוהי אביכם. זה משהו מסובך. זה היה... אולי החזקנו שלא בארץ ישראל עושים כן... מה שיהיה, כל מיני תורות. עבדו עבודה זרה, וממילא...
הדינמיקה החברתית הרגילה
אבל זה נורמלי, אנשים הולכים למקום חדש. זה אפילו נכון. אני מתכוון, איך אומרים? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא. צריך לראות שההוא עושה יום טוב לאליל שלו. זה נורמלי!
התורה... משה רבינו עשה חידוש עצום! ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, לא תלך! השכן שלי הוא שכן רע, נכון? החשוב יותר הוא הענין לא לעבוד עבודה זרה, מאשר שתתעסק עם בן דוד שלך, עם המון נכדים שם מבנות מואב, כן? זה היה חידוש גדול.
המציאות במצרים לפי הרמב"ם
הדרך הרגילה שהיהודים התנהגו במצרים היא פשוט לא כך. גם בכן, אני כבר יודע שכתוב במדרש שהם התבוללו. אוקיי, אני לא יודע. הרמב"ם מניח את זה אחרת. אומרים על הרמב"ם שהוא מניח את זה קצת יותר מדי חד. אבל רואים שבעים ושישה פסוקים אמת. הרי יש מדרשים שמסכימים עם הרמב"ם. הרי יש פסוקים שמסכימים עם הרמב"ם, כמו יחזקאל.
יש גם סיבוך של מה שלפיו חשבו ויעקב אמר אלוהי אביכם. כן, אפילו אברהם אבינו. זה מסובך כל הדברים האלה. אבל הנקודה שאני אומר היא על המציאות במצרים, שהרמב"ם בטוח מניח את המעשה כך, ואפילו כשרוצים ללמד זכות על היהודים, עדיין בכל זאת יש נקודה כזו כולו על המזבח, רק קצת יותר בדקדוק.
ויכול לצאת שוב, היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. רוב מהם, לא כולם. חלק. אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאין, שאף אחד, כל אחד עובד עבודה זרה.
הבעיה המבנית עדיין קיימת
הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, הלוויים עבדו, הם היו חכמים, הם ישבו בכולל, והם למדו שם את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, שיכול להיות מידת חסידות, כן? לא היה חוק של כל האנשים האלה. וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד זה רק כמו מידה...
חידושו של משה רבינו: השיטתיות של איסור עבודה זרה ועבודת השם
הבעיה האמיתית של עבודה זרה: משבר מערכתי
עבודה זרה היתה נורמה עולמית, לא היעדר צדיקים בודדים
המרצה:
אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאף אחד לא הולך ועובד עבודה זרה. הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, שבט לוי עבדו לכל הפחות את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, זה היה נקרא עבודה זרה בשיטות. לא היה חוק של כל האנשים.
וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד יש מנהג כזה של מנהג אבותינו שאנחנו לא עובדים עבודה זרה, והחזיקו את זה טוב מאוד, וזכרו, ואצלנו זה לא מקובל. אבל למעשה, אם כל העולם וכל העולם, להבדיל מצרים, כולם עובדים את האלילים שם, לאט לאט לא יודעים יותר מה'. זו העובדה.
משימתו של משה רבינו: להחזיר את חידושו של אברהם אבינו ולעשות אותו מצווה
יציאת מצרים ומתן תורה: תחילתה של מערכת חדשה
המרצה:
בא משה רבינו ביציאת מצרים, וזה הפירוש של יציאת מצרים. אמת, זה אומר מתן תורה, זה לא בדיוק ביציאת מצרים, אבל במובן הזה מתן תורה פירושו יציאת מצרים. מבינים? משה רבינו בא עם חידוש חדש, והוא אמר, חזר, החזיר את הנושא של אברהם אבינו, שלא עובדים עבודה זרה, והוא אפילו הוסיף שזו מצווה.
ביאורו של הרמב"ם על "מה שמו" – בעיית שמו של אלוקים
שתי הבעיות: מי שלח ומי הוא ה'?
המרצה:
הרמב"ם מסביר באריכות גדולה את הנושא של השליחות של משה רבינו בפרשת שמות, שמשה רבינו אמר "מה שמו מה אומר אליהם", מתרגם הרמב"ם, כן? כאן צריך להסביר את הנקודה, מתרגם הרמב"ם, מה זה אומר "מה שמו"? כשהוא אומר שם, יודע משהו? אני יכול להגיד לך שם מהיום עד מחר, זה לא אומר כלום. תקרא לזה כך, תקרא לזה כך. מה זה אומר?
מתרגם הרמב"ם שחייבים לומר את השם השם. כשמשה רבינו שאל, היהודים אמרו שהוא לא יאמין לי, כן? אומר הרמב"ם שהיו שתי בעיות אחרות. בעיה אחת היא, מי אומר שה' שלח אותך? על זה אולי יכול לעזור מופת. אבל בעיה שנייה, בעיה גדולה יותר היא "מי השם?" מי אומר שיש ה'?
היהודים במצרים: עובדי עבודה זרה, לא כופרים
המרצה:
אומר הרמב"ם, זה אומר שהיו אנשים שלא האמינו בה'. הרמב"ם כועס מאוד כשהרמב"ם אומר חלילה שהיו יהודים שלא האמינו בה', כולם האמינו בה', רק זה מה שהרמב"ם מבין, הוא לא אומר שהם היו אפיקורסים, הרמב"ם אומר שהם היו עובדי עבודה זרה. הם ידעו שיש את כל הכוחות בינתיים, זו בכלל לא היתה השאלה.
הרמב"ם אומר, הבעיה, מכיוון שכשחיים בסדר העולם הרגיל, קשה מאוד לדבר על אהיה אשר אהיה. מה הרמב"ם מתרגם 'אהיה אשר אהיה', מה משה גילה? אומר הרמב"ם, משה רבינו שאל את ה' "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?", לומר מילה לא יכול לעזור.
"אהיה אשר אהיה" – ראיה פילוסופית בצורה קצרה
תרגומו של הרמב"ם: מחויב המציאות – הקיום ההכרחי
המרצה:
אמת, אמת, עוד קושיה טובה. הוא אומר הרמב"ם, חייב להיות ש'אהיה אשר אהיה', קשה לי להגיד כך, אומר הרמב"ם שזה חייב להיות, שזה דרך קצרה מאוד להסביר לאנשים את המציאות הראשון. חייב להיות קצת הוכחה בקיצור גדול, הרמב"ם מסביר איך זה יכול להיות, והוא אומר לרב סעדיה גאון ש'אהיה' פירושו מחויב המציאות, הנמצא אשר נמצא, ולכן איכשהו זו דרך של לימוד, זו קצת ראיה, זה לא סתם נאמרה מילה, אני גם יכול להגיד מילה.
שם השם, זה נאמר בקיצור משער היחוד, לפי דרכם, לפי השגתם
פירוש הרמב"ם: גרסה פילוסופית של שער היחוד
מרצה:
כך מפרש הרמב"ם את הפרשה של "מה שמו", ש"מה שמו" חייב להיות מוסבר, הוא נראה מסתכל על גרסה, הרמב"ם דיבר על חכמת הקבלה אחרת, איזה נוסח של שער היחוד, הוא הסתכל, אחרת אין שום דרך, כי לומר שחייב להיות אלוה, הרי היו מספיק אלים, היו אינספור אלים, מצרים היתה ספר שלם של אלים, אף אחד לא חסר אלוה, חסר היה האחד, ה' אחד, האלוה היחיד, הדבר שהוא מעל הכל, ולומר שיש לו עוד שם, שוב לשים אותו ברשימה, לשים עוד אלוה אחד, זה לא הדבר, אה הוא חזק יותר, מי שהוא חזק יותר, צריך להסביר, לא אחד חזק יותר, זה סוג אחר של דבר מכל האלים האלה, כל האלים האלה הם זבובים וגפנים ספציפיים, או הגדרות ספציפיות של כוחות הטבע, כל ההגדרות האלה, ואני חייב לומר משהו שהוא מעל כל ההגדרות האלה, וכולי וכולי וכולי, וזה הוא הסביר.
שאלה ותשובה: איך זה כל כך פשוט?
תלמיד:
[שאלה על הפשטות של התובנה הזו]
מרצה:
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
שתי המצוות במצרים: פסח ומילה
קרבן פסח – ביטול עבודה זרה דרך שחיטת הטלה
מרצה:
משה רבינו בא עם חידוש עצום ליהודים, אותו חידוש של אברהם אבינו, אבל הם שכחו אותו, ואמר, קודם כל שיש אלוה, לא שיש אלוה במובן שהתהילות הספציפיות היו תאוותם, אני מתכוון שהרמב"ן אולי מתכוון, התכוון לזה, אבל זה לא הפשט של הרמב"ם, אלא שיש אלוה במובן לא האלהים, אלא להבדיל אלהים, חידוש גדול הוא אמר להם.
כן כן אמת, זה אומרים בישראל אשר... זה מספיק לרמב"ם. אוקיי, בכל מקרה, הכל קושיות טובות עם תירוצים, אבל זה אומר הרמב"ם, וחוץ מזה גם אמרה התורה, זה אומר מאוחר יותר שזה הוא כבר נתן אז, כי הרמב"ם הוא זה שאומר שזה מתכוון, גם יש כבר מדרשים שאומרים, שמה שהקב"ה נתן מאוחר יותר את כל המצוות, ללכת לעולם ואחרים, עם כל העונשים של עבודה זרה, שכבר ממש נעשה חוק, אבל משה רבינו במצרים כבר התחיל עם זה.
מה הוא עשה? נתן שתי מצוות, מה אתה זוכר? זה עומד במדרש, כן? הוא היה צריך להיות איזו זכות, הוא היה צריך איזו זכות, הוא היה צריך לעשות משהו ליציאת מצרים, ומה היתה המצווה האחת? פסח. מה זה פסח? אומר הרמב"ם, פסח הוא ביטול עבודה זרה.
זו אחת הראיות הגדולות של הרמב"ם, שקרבנות קשור לאנטי עבודה זרה, כי הוא מביא, זה עומד כבר בתרגום ועוד כך, הוא מביא כבר מקור קודם, שלמה שחטו, הוא מפרש את הפסוק אצל משה, למה שחטו את הטלה? כי המצרים עבדו את הטלה.
במילים אחרות, משה רבינו מלמד אותם לא רק שיש אלוה, זה משה עצמו, הוא גם מלמד אותם מצוות, והוא אומר שהקב"ה ציווה לשחוט את האליל. מה זה לשחוט את האליל? זה באמת התחיל עם הטלה, זה לא סתם דבר, ואולי למזל טלה יש באמת אפילו שייכות לזה, אני לא יודע! אתה מראה איזו נקודה חזקה יציאת מצרים היתה, שזו היתה הנקודה. שהוא מחדש את איסור עבודה זרה, עם קרבן פסח הם שחטו את עבודה זרה של מצרים. העבודה זרה הגדולה ביותר, כמו שהטלה הוא ראש המזלות, שזה...
שאלה ותשובה: המבנה של קרבנות
תלמיד:
אה, הוא הולך את שניהם, זה כולל שניהם, כל הקרבנות כוללים את שני הדברים במובן מסוים. למה? כי חלק כך הוא אומר, מה צריך לשרוף, חלק אוכלים, חלק שורפים לקליפה, חלק אוכלים כקרבן לקב"ה. משהו כזה... זה זורק לגמרי החוצה...
תלמיד:
המטרה של יציאת מצרים היתה זו? כל המטרה של יציאת מצרים זו היתה?
מרצה:
כן, כן, כן... זה פירוש הרמב"ם ב"אשר קבצנו ממקומות עבודתו". הוא אומר לאברהם. כן, כן, בוודאי. למה לא? כי הוא נשאר בדעה, הוא הולך תמיד חזרה כמו שהוא הלך אצל אברהם ויצחק. זה חידוש עצום שהוא יתחיל סוג חדש של עצה לכל הדבר.
מילה – הצד החיובי: עבודת השם
מרצה:
אבל העצה היא שני הדברים, קודם כל הידיעה, ידיעה... שיש אלוה, לידע... שיש את האחד, האלוה הראשון, את זה מילאו מאוד מאוחר יותר, את זה אמרו בדרך קיצור. הרמב"ם אומר שזה הוסבר, הרמב"ם הוא חידוש, הרמב"ם מפרש על ה'מה שמו', שאיכשהו, אולי מה שאתה אומר, אולי לא ממש, אבל מה שאומרים, מה שפשוט שחייבת להיות עבודה, יכול להיות שזה חידוש? אולי לפני שהיה אהיה אשר אהיה לא תפסו את זה. יכול להיות שזה מאוד פשוט, אבל זה פשוט כי מישהו לימד את זה.
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
זה היה אז משה רבינו לימד ליהודים, ולימד שזה לא מספיק אז לעשות, צריך גם לשחוט עבודה זרה, צריך לקחת את עבודה זרה לקחת לשחוט, לבטל, לבטל, דרך זה שלא יהיה יותר 'אלוהיכם עמכם', זה הילדים ושם הטעות, אם היו שוחטים היו ממשיכים לעבוד את הטלה, כי זה ראש המזלות, זה המלאך הגדול ביותר, מגיע לו הרבה כבוד, היו הילדים חזרה היו נופלים לעבודה זרה.
מכיוון שהעיקר הוא התיקון של משה רבינו לילדים, זה ממשיך את הדבר, זה אומרים את הדבר הנוכחי לעשות ענין חדש של שחיטת עבודה זרה, לשבור עבודה זרה, משהו לשבור את עבודה זרה שם לכל האינדיקציות עמלק העמלק חלש יותר. זה הכל חלק מהדבר, רק זה לשבור עבודה זרה... והיית צריך גם לעשות עבודת השם. רציתי לחשוב שאז פסח הוא לשבור את עבודה זרה, ואז מילה היא משהו עבודת השם.
הרמב"ם עצמו אומר שאחד הטעמים של מילה היא סימן בבשרנו שיש אמונה בקב"ה. שאלה המאמינים, וזה היה, אברהם אבינו כבר עשה את זה, ומשה עשה את זה למצווה, הלאה. אבל מילה, זה לא עומד ממש בפרשה שעשו את זה, אלא דרשה גם כן. על כל פנים, הפסח, קרבן פסח, זה הרמב"ם מבין על קרבן פסח, וזה היה חידוש אמיתי של יציאת מצרים.
התזה הגדולה של הרמב"ם: הפירוש האמיתי של יציאת מצרים
מצרים כמטאפורה וכעובדה: העולם של עבודה זרה
מרצה:
דבר אחר בסכנה זה לא פשט שהקב"ה לא הוציא ממצרים, זה יודע וזה מראה דבר חדש על הקב"ה. מי שיודע את הקב"ה, הוא 'מה שמו', אם מה עושה את הכל? איסור עבודה זרה והחידוש של עבודת השם. זה היה כדי... יציאת מצרים היא הזמן. ומי שרוצה לפרש קצת יותר כמו דרך משל, שהמקובלים הולכים לגמרי לומר כך, זה לומר שמצרים היא עולם העבודה זרה, עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו', ולצאת ממצרים פירושו לשבור את זה. יציאת מצרים המטאפורית, וזה עשו באמת ביציאת מצרים העובדתית. זה לא רק משל שמצרים היא משל לעבודה זרה. ביציאת מצרים התחילו הראשונה את הדבר של משה רבינו, של שבירת עבודה זרה ושל עשיית מצוות ועבודת השם.
החידוש הגדול: מערכת שאפשר להעביר לילדים
"מה נשתנה" – למה מדברים כל כך הרבה לילדים
מרצה:
וזה דבר שהוא... לכן מדברים כל כך הרבה לילדים על מצרים, זה עומד בפסוק, מה נשתנה, כל הדברים האלה. כי זה החידוש העיקרי, זה לא שיכול להיות צדיק שיודע, חכם יחיד בדורו שיודע מהקב"ה. זה היה תמיד, זה יכול להיות תמיד, גם אצל הגויים, גם אצל יהודים. לא זה הדבר החידוש של יציאת מצרים.
החידוש של יציאת מצרים הוא שיש סוג כזה של מערכת שאפשר להעביר לילדים, ושהילדים לא ישכחו ממנה, יש תמיד ניסיונות של עבודה זרה אפילו. זה הצליח, כן. זה הצליח המערכת, זה עכשיו כבר זמן רב אחורה, זה עדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה, לא רק יהודים, כשכל הגויים כבר למדו מזה. זה הצליח מאוד טוב המערכת, והמערכת בנויה על איסור עבודה זרה וחידוש של עבודת השם.
שאלה ותשובה: מתי זה קרה?
תלמיד:
מה היה ביציאת מצרים? זה נעשה כלא היה, או... שלא זה הדבר... או אפשר לומר שזה אז?
מרצה:
בשעת, הפירוש שלי הוא ש, פירוש הרמב"ם הוא ש, בשעת יציאת מצרים... אז זה קרה! לא, שכשמדברים על יציאת מצרים, מדברים על החידוש שנעשה מזמן יציאת מצרים ואילך. או שאתה רוצה לומר מטאפורית, תאמר שמצרים היתה באמת המקור של עבודה זרה וכו'. אמת, אמת, אפשר גם כך לומר, אבל זה כבר... הרמב"ם כבר לא מדבר על זה, אולי כבר במקום אחר, אני צריך לחשוב, ראשית ב... כשהוא מדבר על הכהן, אני צריך לבדוק... אני מתכוון שזה הפירוש, לפי הפשט... לרמב"ם יש ביאור פשט בכל יציאת מצרים...
סיכום ומבט קדימה: עוד שני פירושים של הרמב"ן
מרצה:
אני צריך אולי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא... אמרנו כבר שני פירושים?
תלמיד:
אמרתי רק אחד? יש לי עוד שניים.
מרצה:
לא, לא, תן... יש לי עוד אמת, יש עוד שני פירושים אחרים של הרמב"ן אקשואלי, כן.
תלמיד:
אמת, אבל כאן יש יותר פשט רמב"ן ויותר קבלה רמב"ן.
יציאת מצרים וחידוש הרמב"ם: ההבדל האמיתי בין יהדות לעבודה זרה
פירוש הרמב"ם בגאולת מצרים בכלל
הרמב"ם כאן מביא פירוש בגאולת מצרים בכלל.
רציתי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא.
אז יש שלושה פירושים, כבר אמרתי שני פירושים.
כבר אמרתי שניים? אמרתי רק אחד? אה, אמת, יש לי עוד שניים.
לא, לא, יש לי עוד שני פירושים אחרים ברמב"ם.
אמת, יש לי עוד משהו, יש עוד שני פירושים אחרים, שני חידושים של רמב"ם אקשואלי, כן, אמת.
אבל זה כבר 10:30.
"כי אני ה'" מול "אנכי ה'": החידוש של יציאת מצרים
אחד, מה יש קודם? מה השיעור, לא מספיק זה?
כי אני ה' — הוא לא אומר אנכי ה', נכון? כי לדעת את הקב"ה, זה לא פשט שיודעים את הקב"ה מיציאת מצרים.
אפשר לדעת את ביטול עבודה זרה דרך יציאת מצרים, את החידוש.
הרמב"ם מביא כאן הלכות עבודה זרה, יש שתיים או שלוש הלכות.
פסח מדברים מהלכות עבודה זרה, לא אם רוצים לומר שיעור פסח ברמב"ם צריך לומר הלכות עבודה זרה לא הלכות יסודי התורה.
הלכות יסודי התורה זה אמת תמיד, אני מתכוון שאין סתירה.
אבל זה לא החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה, אבל זה דבר שהוא חידוש, הפרקטי.
מערכת הרמב"ם: שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם
זה יש מערכת שהרמב"ם אומר שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם, זה הרבה יותר חידוש גדול מאנכי ה' אלקיך מיציאת מצרים.
כי זה תמיד היה יחידי סגולה, זה דבר שכלי, אפשר להגיע לזה, זה תמיד יש.
זה דבר שמדברים בחג, עד היום הזה לא מבינים כל כך את החידוש, אני לא מבין את זה, אני חייב לומר שזה לי מאוד קשה, כי יש לי תמיד את הקושיא "מה נשתנה", הילדים באמת לא מבינים, וכולי האי ואולי משהו צריך להבין, זה דבר מאוד עמוק וקשה להסביר, זה לא כל כך פשוט.
אבל סוף כל סוף... לא, קצת עבודה זה, אבל זה באמת שווה לכל החלק, להבין משהו כאן.
התוצאה המעשית: יהודים מתבדלים מהאומות
יש לך קודם רעיון עצום, צריך להילחם עם כל העולם לכבוד זה, אני מתכוון כן.
כמו שאני אומר, ההשקפה של עכו"ם הוא אומר שיש עוד קושיות, זה אמת, זו השקפה אחרת.
אבל חלק גדול, יהודים מתבדלים, הרמב"ם בכל הלכות עבודה זרה "כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם", צריך להיות מובדל במעשים, לא לאכול את הלחם שלהם, לא לשתות את היין שלהם, לא לאכול את הבשר שלהם, הכל רק בגלל זה, לא כי יש אדם אחד שיודע את הקב"ה.
יכול להיות גוי שאוכל חזיר והוא יודע את הקב"ה, הוא עושה איזו חקירה שם. אבל אנחנו נלחמים נלחמים עם כל העולם, זה נכון, צריך להילחם עם כל העולם רק כי טוענים שהדרך שלהם הולכת אחרי הנכדים, חלק ד' רמב"ם עם הנשים הילדים האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו שוב אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך גדולים.
הולכים לשכוח מהקב"ה ואנחנו כן נזכור אבל גם רק בזכות כי אנחנו יודעים אנחנו מבינים גם לא מה הוא מתכוון, בסוף אנחנו שבו בתפיסה אצל.
אנחנו אומרים לפחות שמע ישראל, לפחות אנחנו אומרים שמע ישראל שלושה אלוהות כמו שהם אומרים, לפחות אנחנו אומרים השם אחד, ולכבוד זה עשינו את כל הדבר הזה, זה הרי חידוש גדול, זה תוספות יום טוב אבל זה לא דבר פשוט עבורנו.
צריך באיזשהו אופן צריך לפשוט להבין את זה, צריך ללכת ללמוד פעם אחרת, שבוע הבא עדיף שאין את הלחץ.
אבל זה דבר קשה מאוד, זה סיכון גדול, פתיחה גדולה, זה באמת פתח הרבה.
החילוק האמיתי בין יהדות לנצרות
אני מתכוון אפשר לחשוב, אני מתכוון אנחנו לא זוכרים את הזמנים של משה רבינו כשהוא נלחם עם הכנענים שם, אבל היהודים שנלחמו עם המינים זה קצת יותר מסובך כי הם מאמינים גם הם באחדות השם.
אבל יהודים שהיו במשך אלפי שנים ולא הסכימו להשתמד אלא בגלל דקדוק, את זה צריך להוציא.
מה כל החילוק של יהדות עם הנצרות, הוא מאמין גם באלוהים, אבל מה אנחנו אומרים עליהם?
מה אומרים חכמי התורה אפילו אפשר לומר שלאלוהים יש בן לבחינות, על פי קבלה אפשר לענות על הכל.
לא, מה אנחנו אומרים?
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי על הקושיא?
מה הרמב"ם היה אומר?
למה לקחו את היהודים במשך אלפי שנים שאמרו: בוא הנה עשה את עצמך לנוצרי, השתחווה לצלם ויהיה טוב.
מה היהודים אמרו?
זו עבודה זרה, בסדר, אבל בואו נחשוב עמוק יותר, אנחנו מקישים שזה ממש שיש כוחות עם כל הדברים האלה שהם אומרים שיש בחינות, הוא אומר צה"ל כאן מה שלא יהיה רוח הקודש, אין בחינה כזו השכינה היא כל הבחינות.
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי?
תשובת הרמב"ם: זה נברא
אני אומר כבר שזו לא טעות איך שהם מבינים את זה, זה כבר פרטים אפשר להתווכח כאן.
מה שאנחנו אומרים באמת הוא שהכל מילים יפות אבל אנחנו סוברים שהילדים שלהם עובדים את יוזל ולא עובדים את הקב"ה, כך אנחנו סוברים.
אפשר לומר מהיום עד מחר שהכל אחד, אף אחד לא מבין את זה, הרמב"ם לא אומר את זה, אולי החכמים הגדולים מבינים, אולי המלאכים מבינים את זה.
אולי המלאכים מבינים וגם לא, אני מתכוון זה עמוק מדי!
הילדים בטח לא מבינים את זה. הילדים עובדים אדם, נברא.
זו העובדה, זה אמת, נכון. מה עובד נוצרי? הוא עובד נברא.
בסופו של דבר, הוא אומר, הכמרים שואלים, צריך להסביר. זה אומר כן, זה אומר לא, זו בחינה, זה למטה, זה למעלה.
במציאות זה מה שהוא עובד. היהודים שלנו אומרים, אנחנו הולכים להיאבק במסירות נפש, כדי שהילדים, כששואלים כמה אלוהות יש, יאמרו אחד. זהו. בשביל הפתיחה הזו.
לא לומר אחד שהוא שלושה, שהוא בחינות. בשביל זה, בשביל זה, נכון?
חוץ מזה שזה שטויות, אני לא נכנס לזה, כל עבודה זרה מתערבבת בה לפעמים שטויות עם לוקשן, אלמנטים, ספקות. זה הרי לא העיקר. העיקר הוא רק הדבר.
ולכבוד זה אנחנו יהודים. זה היה החידוש של משה רבינו ביציאת מצרים, כלומר הקב"ה שלח את משה.
זה דבר עצום. זה חילוק גדול.
כל דבר קטן בשורש יש לו תוצאה עצומה אחר כך.
אמת, אמת, אפשר לומר את זה. זה לא דבר יסודי. אפילו משל אחר, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות דבר אחר.
החילוק היסודי: הכיוון של החינוך
כן, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט שאנחנו משכנעים את עצמנו שהילדים שלנו מבינים את כל האמת איך שזה.
יש חילוק גדול אחד. איך הורידו את המעשה של הבורא הגדול להבין ברמה קטנה.
אפשר עוד להעלות טענות, מה זה, את הסתירה אפשר להבין. אבל הרי לא מבינים כלום, אפשר רק לומר.
שאלה: לגבי הבחינות בקבלה
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מגיד שיעור: זו עוד סיבה, לא אמרתי, זו עוד טענה בעבודה זרה, אני לא יכול לומר את כל הטענות בבת אחת.
מצד שני יש לנו פתרון לאותה טענה, כשאנחנו עושים גם משלים מסוימים, אבל אנחנו נאבקים מאוד חזק לומר שזה רק משל.
הם לא נאבקים כל כך חזק. זה החילוק, כן?
קושיית הרשב"ש: שלוש נגד עשר
יש לי הרבה חברים שמתלוננים תמיד, מה החילוק בקבלה, ליהודים יש גם.
הרשב"ש כבר אמר פעם, כן, שהגויים מאמינים בשלושה ואנחנו מאמינים בעשרה, מה החילוק הגדול? כן?
יכולה להיות הקושיא, נכון? יכול להיות תירוץ.
כן, הרשב"ש מביא שאחד אמר לאחד מהמקובלים, שהגויים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית. אחד אמר שזה באמת שווה, הם אומרים גם שזה באמת שווה.
אז, יש חילוקים בתורת הקבלה על פי עומק בכל מיני דברים.
החילוק האמיתי: מה אומרים לילדים
החילוק הבסיסי במציאות הוא כך, שאצל היהודים אומרים לילדים יש אלוהים אחד, אחר כך אומרים לגדולים המקובלים מה שהם אומרים צלעות שיש עשר.
אצל הגויים אומרים לילדים שיש שלושה. אחר כך החכמים הגדולים יודעים שזה אחד. אתה מבין את החילוק?
אומרים... אומרים שיש שלושה. נכון, נכון. זה החילוק העצום בחינוך.
החילוק העיקרי של יהדות עם גויות, אפילו בעבודה זרה, עובדי עבודה זרה, הם גם אמרו 'כדלעיל', אבל מי אומר את זה? החכמים, מי אומר את זה? האנשים הפשוטים ידעו כמה אלוהות יש, עשרים וחמישה, אתה יודע, שש מאות, זה מה שאדם רגיל יודע. חכם אומר כן, הכל רק בחינות של דבר אחד.
מה אומר יהודי? אנחנו עושים בדיוק הפוך, לילדים אומרים יש רק אחד, תרצה לדעת כמה בחינות, כמה כוחות יש, אה, תחשוב על זה, תבין את זה. זה כל החילוק.
זה מה שהרמב"ם מסביר על משה רבינו. החידוש של משה רבינו לא היה 'אנכי ה' אלקיך'. זו מצווה אמת, יש מצווה 'אנכי ה' אלקיך' עצמה, אבל כל העניין הוא להגיע לזה.
שלוש הרמות של "לא יהיה לך"
אבל החילוק הוא באמת 'לא יהיה לך', לא 'לא אלהיך', 'לא יהיה לך' זה אולי גם פשוט 'לא תעשה לך'.
כן, רמה שלישית, 'לא תעשה לך' פסל וכל תמונה וכל כיוצא בזה, כי אולי רצית פעם לעשות עבודה זרה בפרט, כן? אתה מבין את החומש, אמת? לא תעשה שידוך איתם.
יש נפקא מינה, אבל הרבה יהודים טענו שיש חסידויות מסוימות ודברים שהם מדברים יותר מדי לרבי שלהם, וכמעט עשו אותו כמעט אלוהים, ואחר כך אנחנו אומרים להם, אבל זו רק בחינה, זה עומד ממש, זה אמת, אבל מה הילד שלך יחשוב? עבודה זרה היא גם אמת.
העיקר של היהדות: מה אומרים לילדים
עיקר היהדות הוא מה אומרים לילדים, לא מה חושבים באמת. מה שחושבים באמת זו תורה עמוקה, בכל דבר יש בחינות ומעלות ובחינות. יכול להיות, אני לא יודע מה ההלכה למעשה, אני רק אומר רעיון.
בכל מקרה, זה הפשט של יציאת מצרים או הרמב"ם.
סיום: עוד שני פשטים לבוא
נו, צריך רק לומר עוד שני פשטים, אם ירצה השם שבוע הבא נאמר הכל עוד פשט אחד, לא יודע. בסדר נאמר את הפשט השלישי.
זו הנקודה.
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: משמעות יציאת מצרים והזהות היהודית
---
1. פתיחה ומסגור: הבעיה המרכזית
השיעור עוסק בבעיה שהתפתחה לאורך זמן רב. חלק מהשומעים כבר שמעו קטעים מסדרה על הלכות עבודה זרה, פרק א'. יש קשר אפשרי לחלוקת המידות ולפסח, אך זה נשאר לא מעובד ומושם בצד.
---
2. הזדהות ה' דרך יציאת מצרים
לאורך כל התנ"ך, כאשר הקב"ה מזהה את עצמו, הוא אומר באופן עקבי: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הזוהר סופר חמישים אזכורים, אך המופעים בפועל הם הרבה יותר - צריך *לקצץ* כדי להגיע לחמישים, לא להוסיף. דפוס זה עובר דרך החומש, נביאים ומעבר לכך.
מסקנה: אלוקי היהודים מוגדר כאלוקים שהוציא אותם ממצרים. יציאת מצרים היא הזדהות היסוד של הקב"ה במסורת הטקסטואלית היהודית.
---
3. הבעיה: יהודים היום הם "יהודי מתן תורה", לא "יהודי יציאת מצרים"
למרות הראיות הטקסטואליות המוחצות הללו, בחוויה היהודית החיה, רוב היהודים מזדהים בעיקר עם מתן תורה, לא עם יציאת מצרים.
- כשנשאלים "מהו יהודי?" אנשים אומרים: "אנחנו מאמינים שה' נתן לנו את התורה."
- הם לא אומרים: "אנחנו מאמינים שה' הוציא אותנו ממצרים."
- כשנשאלים "למה אתה שומר מצוות / מגדל פאות / מתפלל?" - אנשים עונים: "כי זו מצווה (מהתורה)." אף אחד לא אומר: "כדי לזכור את יציאת מצרים."
- גם כאשר מצווה היא במפורש *זכר ליציאת מצרים*, המסגרת הפעילה היא עדיין *מערכת המצוות* - כלומר, התורה - לא חוויית היציאה עצמה.
ניסוח: "אנחנו יהודי מתן תורה, לא יהודי יציאת מצרים." מתן תורה = שבועות; יציאת מצרים = פסח - אלו נקודות מוקד שונות עם השלכות שונות.
[סטייה צדדית: הרמב"ם והוכחה]
עמדת הרמב"ם לגבי מעמד הר סיני כהוכחה, וטיעון דומה של הכוזרי, מוכרים כדיונים תקפים. אולם, שאלת ה*הוכחה* ("איך אתה יודע?") אינה העניין כאן. ההתמקדות היא במשמעות החיה ובתפקיד הפונקציונלי של יציאת מצרים מול מתן תורה. הרמב"ם "קצת אשם" בתרומה לכיוון הממוקד במתן תורה. הוא מצייר הבחנה עמוקה יותר בין יציאת מצרים (שנצפתה על ידי 600,000 אך לא באותו אופן התגלותי ישיר) ומתן תורה - אך ההבדל האמיתי עמוק יותר מהקריאה הסטנדרטית.
---
4. הנביאים מראים שיציאת מצרים *הייתה* פעם כוח חי
בספרות הנבואית (ירמיהו, שמואל, תהילים/מזמור של אסף "האזינה עמי תורתי", וכו'), נרטיב היציאה תפקד ככוח מוטיבציוני חי:
- הנביאים הוכיחו את ישראל על ידי הפנייה: "ה' הוציא אתכם ממצרים - למה אינכם עובדים אותו? איפה הכרת הטוב שלכם?"
- הרטוריקה הזו הייתה הגיונית לאנשים; זה היה הסיפור החי שלהם, המסורה שלהם לילדיהם, ההסבר שלהם לאיך הם הגיעו לחיות בארץ ישראל.
אבל היום הרטוריקה הזו לא עובדת. לומר לתלמיד ישיבה שנאבק עם יצרו הרע, "אבל ה' הוציא אותך ממצרים!" לא יהיה יעיל. זה כבר לא *אורות לעבודת ה'* חי.
---
5. נקודת מפנה היסטורית: מתי יציאת מצרים איבדה את כוחה החי?
השינוי הזה עתיק מאוד - חוזר לתחילת בית שני, אולי קשור לתקופת אביי ורבא או קודם לכן.
תמיכה טקסטואלית: ירמיהו כג:ז-ח קובע: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון..." - אמירה נבואית זו עצמה מסמנת את העקירה של יציאת מצרים כנקודת התייחסות ראשונית.
טענה נועזת: הנבואה שיציאת מצרים תהיה *בטלה* (משנית) כבר התקיימה. גם כאשר אנחנו עדיין מזכירים אותה (כחובת מצווה), אנחנו מתכוונים לדברים אחרים - היא מתפקדת כ*טפל*, לא כ*עיקר*.
---
6. שני נרטיבים מחליפים אחרי ביטול הברית המבוססת על היציאה
מה החליף את יציאת מצרים כליבה החיה?
גרסה א': "אשר העלה אותם מארץ צפון"
זה מתייחס לשיבה מגלות בבל. זה תפקד כנרטיב מחליף במהלך או אחרי תקופת בית שני. אנשים היו מצטטים את הפסוק הזה, מספרים לילדיהם בפסח על גאולה *שנייה*. אבל זו הוכרה כגאולה *פחותה* ("בדיעבד" - בדיעבד, לא אידיאלי). זה עבד, יהודים שרדו, תנאי הברית עברו הלאה. אולם, לגרסה זו גם היה חיי מדף מוגבלים - היא חלה רק עד הגלות הבאה או הגאולה הסופית.
גרסה ב': "קבלוה מאהבה" - קיבלו אותה מאהבה (פורים)
זוהי ההוראה התלמודית שבמהלך סיפור פורים, היהודים קיבלו מחדש את התורה מרצון, מתוך אהבה. זה לא "תורה של פורים" (הוראת בדיחה) - זה רציני מאוד ותיאורי היסטורית.
טענה פילוסופית מרכזית: הסיבה שיהודי שומר את התורה *היום* נעוצה בסופו של דבר בפורים, לא בסיני. בסיני, הקבלה הייתה כפויה ("כפה עליהם הר כגיגית"). בפורים, יהודים הכירו שהתורה טובה - בעלת ערך מהותי.
הבחנה בין "אמת" ל"טוב": אמת היא דבר אחד, אבל טוב הוא אפילו יותר. אהבה באה מהכרה בטוב. רש"י אומר "מאהבת הנס", אבל המשמעות העמוקה יותר היא: הם הכירו בטוב המהותי של התורה.
זה מסמן שינוי פרדיגמה: התורה הופכת למרכזית יותר מהיציאה. ספרות חז"ל משקפת זאת - יש הרבה יותר מדרשים המשבחים את ערך התורה מאשר דנים ביציאה עצמה.
---
7. ההגדרה החדשה של יהודי: זהות ממוקדת תורה
יהודי מוגדר כעת כמי שהולך עם התורה, אוהב את התורה, ואהוב על ידי התורה - בין אם הקבלה היא מאהבה או מיראה. הזהות הישנה יותר - "אנחנו הדור שיצא ממצרים, אז יש לנו עסקה עם ה'" - הוחלפה.
[סטייה צדדית: ניתוח הברכה הראשונה של העמידה (ברכת אבות)]
הברכה הפותחת של שמונה עשרה מתפקדת כ"הקדמה לה'" - מה יהודי אומר על מי ה' כשהוא עומד לפניו?
- "אלקי אברהם יצחק ויעקב" - קשר למסורת אבות/מסורה.
- "האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון" - ה' כבורא; הברכה השנייה מפרטת על הטבע (גשם, רוח, וכו'), כלומר בערך "קונה הכל".
- "מביא גואל לבני בניהם" - ה' כמי שמביא את הגואל (משיח).
איך משיח נכנס לברכה הראשונה ממש? זה משמעותי - גאולה מוצגת כתכונה מזהה מרכזית של אלוקי היהודים, לא אמונה היקפית.
[סטייה צדדית: שאלת החתם סופר - האם אמונה במשיח היא "עיקר"?]
החתם סופר שואל: אם ה' היפותטית *לא* היה מביא משיח, האם יהודים היו פטורים מיהדות? תשובתו: אמונה במשיח אינה עיקר עצמאי במובן שהיהדות לא יכלה להתקיים בלעדיה. יהודי חייב להאמין בכל מה שבתורה (כולל משיח), אבל זה לא עיקרון יסוד עצמאי. זה משקף חשיבה יהודית ממוקדת תורה: התורה מחייבת מטבעה וטובה; משיח הוא חלק מהתורה אבל לא היסוד המבני.
הערה טקסטואלית: חלק מהחוקרים טוענים שחלקים מסוימים מקטע ליטורגי זה הם תוספות מאוחרות יותר שלא נמצאו בנוסחאות ישנות יותר.
---
8. שני סוגי יהודים - ההבחנה המרכזית מתגבשת
| | יהודי ממוקד תורה | יהודי ממוקד יציאה |
|---|---|---|
| בסיס הזהות | התורה טובה מטבעה | מעשי גאולה היסטוריים של ה' |
| משיח | חשוב אך לא חיוני מבנית | הכרחי לחלוטין - בלעדיו, כל המערכת קורסת |
| תקדים אברהם | לאברהם הייתה תורה *לפני* היציאה - התורה קודמת ועולה על היציאה | הסיפור היהודי הספציפי *מתחיל* עם היציאה |
| משבר בגלות | התורה נשארת טובה בכל מקרה | אם הגאולה לא באה, יש בעיה יסודית |
היהודי ממוקד היציאה לא יכול בלי משיח. עבור יהודי זה, כל היחס עם ה' הוא עסקאי/היסטורי: ה' הוציא אותנו ממצרים, ייתן לנו את הארץ, ויגאל אותנו שוב. אם הגאולה הזו לא באה, יש משבר אמונה. אלוקי היהודי הזה מוגדר על ידי "אהיה אשר אהיה" - "אוציא אתכם ממצרים [ואת המקבילות העתידיות שלה]."
ה*עדה החרדית* מדגימה את היהודי ממוקד היציאה: "אני רוצה את ה*ישן* [ברית] בחזרה - מי יוציא אותנו מגלות?" אם הדפוס הגאולתי הישן הסתיים, הם מתעקשים לחכות לשיקומו במקום לקבל מסגרת חדשה.
השאלה הכואבת שהיהודי ממוקד היציאה הזה חייב להתמודד איתה: "אבל בינתיים ה' מענה אותנו, בינתיים הוא עושה שואות, בינתיים עמנו נספה..." - המשבר התיאולוגי של אמונה מבוססת גאולה המתמודדת עם סבל לא נגאל.
---
9. תגובת היהודי ממוקד היציאה: "אני מאמין בגאולה"
אם הברית היהודית הספציפית (השייכות לאברהם, יצחק, יעקב, כל הסיפור) הסתיימה, אולי צריך ליצור אחת חדשה. אבל היהודי ממוקד היציאה דוחה זאת: "אני לא עושה אחת חדשה - אני רוצה את הישנה. הישנה חוזרת!" ה' יוציא אותנו מגלות. גם אם שואלים על סבל, השואה, והיעדרות ה' לכאורה - התשובה היא: "אני מאמין בגאולה" - היא תחזור.
במה יהודים רגילים באמת האמינו
יש הבחנה בין יהודי ישיבה ויהודים פשוטים יותר/רגילים (סבתות שלנו). אנשי ישיבה, כשנשאלים למה הם יהודים, בדרך כלל עונים "התורה." אבל עבור רוב היהודים הרגילים, הם האמינו בתורה לא כי זה כתוב בתורה, אלא כי ה' הולך להביא משיח. סמכות התורה הייתה מעוגנת בהבטחת הגאולה העתידית.
"אני מאמין" - למה משיח על פני תחיית המתים?
עובדה תרבותית מעידה: אנשים שרים "אני מאמין בביאת המשיח" אבל אף אחד לעולם לא שר "אני מאמין בתחיית המתים". אבל המשנה מפרטת הכחשת תחיית המתים כמינות, לא הכחשת ביאת המשיח. זה מראה שאמונה במשיח חשובה קיומית לאנשים בצורה שתחיית המתים אינה - היא מקיימת את היחס החי עם ה'.
נקודת החתם סופר - אמונה בונה את היחס רק כשהדברים טובים
להאמין בדברים הכתובים בתורה חשוב כי זה בונה את ה*יחס* - אבל רק כשהדברים כרגע טובים. כשהדברים טובים, אפשר לומר "אשר הוצאתיך ממצרים" וזה מהדהד. אבל כשהדברים לא טובים, צריך את הממד מכוון העתיד של הגאולה.
---
10. ההבטחה המשיחית כמנוע הפעיל של החיים הדתיים היהודיים
ברכת הסדר של פסח כראיה
אחרי ה*חורבן*, התנאים הוסיפו לברכת פסח: לומר "גאל ישראל" לבד יהיה קצת שקר - "סדר מזויף" - מאחר שאנחנו עדיין בגלות. אז הם הוסיפו: "כן ה' אלקינו... יביאנו למועדים ולרגלים אחרים" - הבטחה לגאולה עתידית. זה ממסגר מחדש את סדר פסח: אנחנו לא חוגגים פסח רק כי ה' הוציא אותנו ממצרים בעבר, אלא כי הוא הולך להוציא אותנו שוב, בדיוק כמו שהיהודים במצרים עשו את הסדר שלהם בציפייה ליציאה הקרבה.
הסבר רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון שואל למה יציאת מצרים כל כך חשובה ועונה: כי היציאה מוכיחה שה' יגאל אותנו מהגלות הנוכחית שלנו - "כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו." היציאה היא פרדיגמה לגאולה עתידית מ"מצרים שלנו."
פיוטי ר' אלעזר הקליר - כל פיוט ליטורגי מסתיים במשיח
ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים כמעט לכל אירוע תפילה. כל פיוט בודד מסתיים בביאת המשיח. הקליר תמיד שואל "מה זה רלוונטי לי?" - והתשובה היא אף פעם לא פשוט "זו מצווה." התשובה היא תמיד: משיח בא. אין פיוט בודד שהסיום שלו (*קלוס*) לא מסתיים בביאת המשיח.
[סטייה צדדית: דוגמת שבת זכור]
זכירת עמלק - אפשר לשאול "מה אתה רוצה ממני?" עבור אנשים היסטורית, "זו מצווה" אף פעם לא הייתה התשובה המספקת. התשובה תמיד הייתה קשורה למשיח.
מדרש תנחומא - כל דרשה שבועית הסתיימה במשיח
מדרש תנחומא (ואוספים מדרשיים קשורים) מתעדים דרשות בפועל שנמסרו בבתי כנסת. כל דרשה שבועית בודדת מסתיימת בביאת המשיח - לא באופן כללי, אלא מראה מהפרשה של אותו שבוע איך אפשר להסיק שמשיח יבוא.
[סטייה צדדית: בעיית ההדפסה של מדרש תנחומא]
מדרש תנחומא "הודפס לא נכון" - הוא מקורו בארץ ישראל שם התורה נקראה במחזור של שלוש שנים. אז לפעמים המדרש מעיר על פסוק אמצע פרשה לכאורה אקראי, כי שם התחילה קריאה אחרת. כל יחידת קריאה מסתיימת במשיח, וכשמבינים את מבנה מחזור שלוש השנים, רואים את הדפוס הזה בבירור.
ההפטרה - נקראת במיוחד כדי להכריז על ביאת המשיח
ההפטרה נקראת בעיקר כדי לומר שמשיח בא. הברכות על ההפטרה קובעות זאת במפורש: "נאמן אתה" - שהוא יגאל אותנו; "אשר בחר בנביאים טובים" - "נביאים טובים" כלומר נביאים שמוסרים נבואות *טובות* (מנחמות, גאולתיות).
[סטייה צדדית: "נביאים טובים" מול "נביאים רעים"]
"נביאים טובים" פירושו אלה שמתנבאים דברים טובים (נחמה וגאולה). "נביאים רעים" יהיו אלה שנבואותיהם הקשות אנחנו לא קוראים כהפטרות. מישהו התבדח: "מזל שה' לא מצא נביאים רשעים." הקשר בין הפרשה השבועית להפטרתה לעתים קרובות רופף - לפעמים רק מילה משותפת או גימטריה. הנקודה האמיתית של ההפטרה היא התוכן המשיחי, לא הקשר לפרשה.
הזוהר על גלות ומשיח (פרשת שמות)
הזוהר בפרשת שמות דן בהרחבה מתי משיח יבוא. ר' שמעון בר יוחאי עצמו מכיר שמשיח לא בא מהר - תהיה המתנה ארוכה. הזוהר שואל: מה מקיים יהודים בגלות הארוכה הזו? התשובה: יהודים באים לבית המדרש כל שבוע וקוראים את הבטחות הישועה והנחמה שה' הבטיח להם שיקרו. הזוהר מציג זאת לא כ*דרוש* אלא כתיאור מציאות - כך שרידות יהודית בגלות בפועל עובדת.
סיכום גישה זו (שיטה ראשונה)
זו כולה גישה קוהרנטית אחת (*שיטה*) לסדר ולפסח - כל מה שאנחנו אומרים מצביע על הדפוס שבדיוק כמו שהייתה פעם יציאת מצרים, ה' ימשיך להוציא אותנו מגלות. זה סוג האלוקים שיש לנו.
---
11. הרבי מקוצק מול גישת הכוזרי
תלמיד של הרבי מקוצק אמר שההתעוררות שלו לעבודת ה' באה מ"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ:כו) - כלומר, מהתבוננות בבריאה. הרבי מקוצק דחה זאת: זה בסדר גם לגוי. יהודי צריך השראה מיציאת מצרים.
זה מתחבר לכוזרי (מאמר אלף): יהודי לא מוגדר על ידי *בריות העולם* אלא על ידי *אשר יצר* - כלומר, המעשה המעצב/גאולתי הספציפי - כלומר, היחס ההיסטורי המסוים, לא קוסמולוגיה אוניברסלית.
[סטייה צדדית: אי ההסכמה של הרמב"ן ושאלת אבן עזרא]
- הרמב"ן החזיק במקצת אחרת מעמדה זו.
- אבן עזרא מביא שאלת ר' יהודה הלוי (הכוזרי) ומציע תשובה אחרת: כל הנקודה היא *לאמן* את היכולת לעשות הצהרה זו.
- משתתף מעלה את השאלה מה "אשר הוצאתיך ממצרים" באמת אומר מעשית - "יצאת ממצרים - מה אתה רוצה לעשות עם זה? זה לא מדבר אליי."
- הודאה כנה: **"אני לא מכיר אף אחד שזה באמת מדבר
אליו"** בצורה שהכוזרי ממסגר את זה. הגישה המבוססת בריאה (*בריות העולם*) נגישה יותר באופן אינטואיטיבי.
- ניסיון הגנה על הקוצקר: אולי הוא מתכוון למשהו אחר - *השראה* לפעולה, לא רק זיהוי תיאולוגי.
---
12. מעבר: "הדרך השלישית" והרמה העמוקה יותר
גישת הקוצקר מוכרת כלגיטימית ("יש למי לסמוך"), אבל דרך שלישית מוצגת: "ניגון העתיד" (*מגינת העתיד*) - הרעיון ש"מה שהיה הוא שיהיה". גישה זו קוראת את היציאה כתבנית לגאולה עתידית.
[המחשה צדדית: שיטת ישעיהו]
הנביא ישעיהו, לאורך כמעט כל ספרו, מפנה שוב ושוב ליציאת מצרים כהוכחה ומודל לגאולה העתידה. הוא טוען שהגאולה העתידית תהיה דומה - קריעת ים, וכו' - משתמש ביציאה כעדשה להבין מה ה' יעשה שוב.
ציר מכריע: כל מה שנדון עד כה - כל הגישות ליציאת מצרים - נשאר ברמת הפשט, רמת השטח, עולם העשייה. יש נושא הרבה יותר עמוק שחייב להתייחס אליו.
---
13. "הסיפור הפשוט" של היציאה מונח ומבוקר
הנרטיב הבסיסי: היינו במצרים, מישהו הוציא אותנו, במתן תורה ה' זיהה את עצמו - "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" - הוא האלוקים שהציל אותך, אז אתה חייב לו ציות; אם לא, הוא כועס.
כולם מבינים שזה משל. ה' לא ממש כועס. כל המסגור *מוגשם* ומייצג דרך מצומצמת, צרה מאוד של הבנת ה'. כל החושבים העמוקים יותר (*מעמיקים*) בכל האסכולות מסכימים שהקריאה הפשוטה הזו היא דבר חלש מאוד - בסדר לילדים קטנים, ל"והגדת לבנך" (סיפור לילד שלך בסדר), אבל היא נשארת בתחום *עולם העשייה* ולא תופסת את הטבע האמיתי של ה'.
שני חסרונות של הקריאה הפשוטה
1. לא מספיק מצד ה' (*מצד האיבערשטער*):
- זה רק מעשה קטן אחד מבין המציאות האינסופית של ה'. בריאת העולם עצמה אולי רק דבר קטן אחד שה' עשה (כמו שהתניא אוהב לומר). יציאת מצרים אפילו יותר קטנה - אירוע אחד לעם אחד.
- זה כמו לקרוא למישהו "אב" על סמך מעשה הצלה בודד - הגדרה חלשה של אבהות.
- זה לא מגלה את ה*מהות* של ה', לא מבטא מה "ה'" באמת אומר.
2. לא מספיק מצדנו (*מצד אנו*):
- כמה זמן צריך לשמור *הכרת הטוב* על היציאה? אלף שנה? עשרת אלפים? העולם יסתיים ואתה עדיין מודה?
- מה עם גרים שלא היו ביציאה? מה הם חייבים?
- מה עם החזון הנבואי (זכריה, תפילת שמונה עשרה) שכל האומות צריכות לעבוד את ה'? איזה אלוקים הם יעבדו - זה שהוציא *אותנו* ממצרים? זה לא אומר להם כלום.
[סטייה צדדית: חובות הלבבות]
בשער שלו על *הכרת הטוב*, חובות הלבבות אומר שצריך להודות לה' על טובותיו, ומי שקיבל יותר טובות חייב להודות יותר. זה רדוקטיבי - זה מכווץ את היחס עם ה' לפנקס הכרת טוב.
---
14. מעבר לגישות עמוקות יותר: שתי שיטות מנוגדות
כדי להבין יציאת מצרים כראוי - יותר תיאולוגית, יותר מהותית, לדבר על ה' *נכון* - יש שתי גישות מנוגדות (*מהלכים*), אולי שלוש (כאשר הרמב"ם תופס מקום אמצעי או כפול - קריאה אחת ברמת הפשט, אחת ברמת הסוד).
---
15. שיטת הרמב"ם: ידיעת ה' טהורה
עמדת הליבה של הרמב"ם
הרמב"ם מייצג את הגישה הגבוהה ביותר במובן מסוים: הוא היה החושב שדאג לשום תכונה, שום תיאור, שום אפיון של ה' מלבד ידיעת ה' כמו שהוא באמת.
- כל השאר - ה' מבצע פעולות, עושה טובות - טוב ל*חינוך*, לילדים. זו לא האמת.
- האמת היא: צריך לדעת את ה' עצמו (*ידיעת ה'*). זה היה כל הפרויקט של הרמב"ם.
- זו "חוצפה גדולה" - אפילו לומר שה' *אינו גוף* דורש אלף שנים של הסבר. אז צריך להוסיף: אין לו תכונות (*אינו בעל תארים*), ולשלול כל מה שבני אדם חושבים שהם מתכוונים.
- כל דבר פחות מהידיעה הטהורה הזו אולי אפילו מהווה, לדעת הרמב"ם, עבודה זרה ממש.
הראיה הטקסטואלית של הרמב"ם: חיתוך הפסוק
תצפית טקסטואלית בולטת: הרמב"ם עושה *ידיעת ה'* למצווה ראשונה (יסודי התורה, פרק א'). פסוק המקור שלו הוא "אנכי ה' אלקיך." אבל כל פעם בודדת שהרמב"ם מצטט את הפסוק הזה בהקשר של מצווה זו, הוא חותך אותו ב"אנכי ה' אלקיך" - מוחק "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
- הרמב"ם ידע את הפסוק המלא. בהקשרים אחרים הוא מצטט פסוקים שלמים גם כשרק חלק רלוונטי.
- אבל בהקשר של ידיעת מי ה', הוא אף פעם לא מזכיר יציאת מצרים.
- לאורך כל החלק הראשון של מורה נבוכים (והרבה מהשני), שם הוא דן בהבנת טבע ה' תוך שימוש באלפי פסוקים - יציאת מצרים אף פעם לא מוזכרת.
פסוק ההוכחה המועדף של הרמב"ם: כי תשא (אחרי חטא העגל)
במקום יציאת מצרים, הרמב"ם מתמקד בפרשת כי תשא - במיוחד הקטע *אחרי* חטא העגל, שם משה שואל את ה': "הודיעני נא את דרכך" ו"הראני נא את כבודך".
- זה מרמז שעד נקודה זו, משה עצמו לא ידע לגמרי מי ה'.
- תגובת ה' שם אף פעם לא מזכירה יציאת מצרים.
---
16. שלוש עשרה מידות הרחמים כהתגלות המחליפה
מקבילה מבנית: שלוש עשרה מידות ועשרת הדברות
שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות מכילים כמעט את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. הרצף עובר מ"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" דרך "פוקד עוון אבות על בנים" וממשיך עד סוף שלוש עשרה מידות. אולם, באמצע, משהו אחר מוחלף - איפה שנרטיב היציאה היה מופיע, במקום זה אנחנו מוצאים "ה' ה' אל רחום וחנון" וכו'. אותה נקודת סיום מבנית ("לא ינקה") מופיעה גם בכי תשא וגם בדברות.
מסקנה: שלוש עשרה מידות הן בעצם אותה מסגרת כמו פתיחת עשרת הדברות, אבל עם תוכן חדש לגמרי המחליף את התייחסות היציאה - פרשנות חדשה למי ה'.
התזה המרכזית של הרמב"ם
הרמב"ם החזיק שקטע שלוש עשרה מידות (ה*פרשה* בכי תשא) הוא המקור העיקרי בתורה להבנת מהו ה'. הוא דן בהרחבה באתיקה הניקומכית של אריסטו בקשר לזה, וכמעט כל מילה באותם שני פרקים (של מורה נבוכים) קיבלה את פרשנות הרמב"ם. מורה נבוכים חלק א' הוא פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
שאלת משה ותשובת ה' - בלי היציאה
כשמשה עצמו שאל את השאלה "מי ה'?" - וכשמלאכים שואלים את אותה שאלה - נאמר למשה "לא יראני האדם וחי". אבל ה' כן אמר לו משהו: שלוש עשרה מידות - "ה' ה' אל רחום וחנון". באופן קריטי, ה' לא אמר כלום על היציאה ממצרים.
לפי אלה שטוענים שהיציאה היא העניין המרכזי (*דבר מרכזי*) של היהדות, זה מאוד מוזר. כשה' בא להתגלות למשה, הוא לא אמר "אני זה שהוצאתי אותך ממצרים." הוא לא הפנה למכות או לקריעת ים סוף. במקום זה, התגלות חדשה לגמרי, סוג חדש של *השגה*, ניתנה.
למה ההתגלות החדשה הייתה נחוצה דווקא אחרי חטא העגל
חטא העגל הוכיח שלמסגרת היציאה עצמה הייתה בעיה. העם אמר על העגל: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". העגל הצליח לנכס את אותה שפת יציאה בדיוק! אין שום דבר מהותי בנרטיב היציאה שמונע לוגית עשיית עגל זהב - היציאה לבדה לא שוללת עבודה זרה. מחשבה מסוימת יכולה לבנות את העגל תוך שימוש באותה מסגרת "אשר העלוך". גם המצווה האמיתית וגם הטענה האלילית משתמשות באותה שפת "אשר העלוך".
לכן, אחרי העגל, כל הזדהות ה' המבוססת על היציאה מושמת בצד, והתגלות חדשה לגמרי באה - שלוש עשרה מידות - המייצגות סוג שונה ביסודו של ידיעת ה'.
מה נעדר מההתגלות החדשה הזו
ההתגלות החדשה הזו מזכירה לא את היציאה ולא את בריאת שמים וארץ.
[סטייה צדדית: בריאה בתורה]
בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מוזכרת מחוץ לספר בראשית. התורה בקושי מדברת על בריאת העולם מעבר לזה. הרמב"ם באופן דומה לא בנה את התיאולוגיה שלו בעיקר על בריאה, כי הוא החזיק שאפילו בריאה היא עניין "קטן מאוד" (במונחים של משמעות תיאולוגית).
---
17. הקיצוץ המכוון של הרמב"ם בפסוק - ניתוח נוסף
בכל פעם שהרמב"ם מצטט את הפסוק "אנכי ה' אלקיך," הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - סעיף היציאה לא מעניין אותו למטרת הגדרת המצווה הראשונה. אחרים ציינו זאת: הסמ"ג (ספר מצוות גדול) עוקב אחר הרמב"ם בספר המצוות אבל אז הולך רחוק יותר, מביא את דעת הרמב"ן שהמצווה הראשונה אומרת יותר מסתם "יש אלוקים" - זה אומר שהוא משגיח, וכו'.
[סטייה צדדית: השימוש של הסטמר רבי בסמ"ג/סמ"ק]
הסטמר רבי פעם נתן *דרשה* באסיפה נגד הציונים, טוען שמהסמ"ג (או סמ"ק) אפשר לראות שלא להאמין בציונות הוא העיקר הראשון - כי הסמ"ג מרחיב את המצווה הראשונה עד ה*גלות* הראשונה. זה עובד לפי אותה *שיטה*, אבל הרמב"ם עצמו לא כתב את זה כך - הרמב"ם כתב רק "אנכי ה' אלקיך" בלי "אשר הוצאתיך."
---
18. ההבנה החיובית של הרמב"ם ליציאה - הלכות עבודה זרה פרק א'
האם זה אומר שהרמב"ם לא העריך את היציאה בכלל? לא. הבנת הרמב"ם ליציאה נמצאת בהלכות עבודה זרה, פרק א', שהוא קיום הרמב"ם לנוסח ההגדה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו."
הרמב"ם מסביר שם למה היציאה הייתה הכרחית: "לדעת כי אני ה' אלקיכם" - לדעת שאני ה' אלקיכם. היציאה היא לא בעיקר על הכרת טוב על טובה (הוצאה אותנו, הרג את בכוריהם, הציל את שלנו). במקום זאת, היציאה הייתה אמצעי לגלות טוב יותר מי ה' - אירוע קוגניטיבי/תיאולוגי, לא רק שחרור היסטורי.
[סטייה צדדית: קשיי הדפסה]
המהדורות המודפסות של פרק זה מקשות על הלימוד כי הן דוחסות בערך 15 סעיפים לתוך רק שלושה, מטשטשות את המבנה.
---
19. תיאור הרמב"ם של עבודה זרה - הבעיה המרכזית
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"א מציג את הבעיה היסודית:
- כולם ידעו במקור על ה' - אדם הראשון ידע.
- אבל יש בעיה עמוקה: ה' ברא והתחיל הכל, הוא הסיבה הראשונה. אולם, ה' לא מנהל את העולם ישירות בשום דרך נראית לעין. אין שום דבר בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר "ה' עשה את זה ישירות" - אולי נס, אבל אפילו ניסים דורשים ניתוח זהיר.
שרשרת הסיבתיות: למה יורד גשם? כי יש עננים. למה עננים? כי זה חורף. למה חורף שונה? כי השמש רחוקה יותר. למה השמש רחוקה? בגלל הגלגלים השמימיים. מה מניע את הגלגלים? מלאכים. וכן הלאה כלפי מעלה.
הכל נכון בו זמנית: נכון שה' עשה הכל, אבל נכון גם שהעולם פועל דרך כוחות ביניים. הרמב"ם אומר שה' נקרא "אלקי האלקים" - אלוקי האלוהים. מה "אלוהים" אומר כאן? לא אלילים - זה אומר מלאכים, כוחות, הכוחות שמנהלים את השמש כל יום. זה *חידוש* גדול להיות אלוקי המלאכים, כי יש טיעון מאוד סביר (הטיעון של נמרוד, או של דור אנוש) שצריך לעבוד/לכבד את הכוחות הביניים האלה, מאחר שהם אלה שבאמת מנהלים דברים.
ההיגיון של עבודה זרה
העולם מנוהל על ידי שכבות מרובות של כוחות (*עולמות*). אנחנו בעולם הנמוך ביותר, כמעט בלי שליטה. מעלינו יש כוחות גבוהים יותר ששולטים בנו. אם רוצים שדברים ילכו טוב, צריך לפנות אליהם - הם שלוחי ה', אבל הם המציאות המעשית.
תפילה, קרבנות, נתינת כבוד - כל אלה באופן טבעי נמשכים לכוחות הביניים, כי הם אלה שפועלים באופן נראה. זה כל ה*נושא* של עבודה זרה: זה לא לא רציונלי - זה נובע מהמבנה הנצפה של העולם.
[סטייה צדדית: דעת הרמב"ן וטבע הכוחות האלילים]
הרמב"ן מסביר שבאמת כן מקבלים כוח מהכוחות האלה (בניגוד להתפלל לנגיף, שלא עושה כלום). הרמב"ם הבין את הכוחות השמימיים כפעילים באמת - הם באמת עושים דברים - בניגוד לאליל מת שלא עושה כלום. הכוכבים, בהבנת הרמב"ם, באמת מנהלים את העולם (אסטרולוגיה שגויה רק כי זו השיטה הלא נכונה של הבנת הכוכבים, לא כי לכוכבים אין השפעה).
אולם, האם מסגרת הרמב"ן היא בדיוק אותה מסגרת של הרמב"ם נשארת לא ברורה. זו חקירה עמוקה - צריך לתת דין וחשבון על כל המסגרת הקבלית גם כן. העניין מסומן כלא פתור.
הבחנה מרכזית: הבנת הרמב"ם לעבודת כוכבים היא לא אותו דבר כמו עבודת אליל מת. הכוכבים/מלאכים באמת עושים דברים - הם כוחות אמיתיים. הנקודה של הרמב"ם היא בדיוק שזה הופך עבודה זרה לפיתוי אינטלקטואלי רציני, לא סתם טיפשות.
---
20. הבהרת טבע הכוחות הביניים
הבנת הרמב"ם לכוחות הביניים (שרים/מלאכים) היא לא כמו עבודת סלע מת. הכוחות האלה הם סוכנים אמיתיים - הם פועלים, יש להם קיום וכוח אמיתי. הרמב"ם קובע במפורש בשמונה פרקים שלמלאכים יש בחירה חופשית, אם כי עם הבדל מכריע אחד מבני אדם: הם יכולים לבחור רק טוב, לעולם לא רע. זה מקביל לאיך שלה' יש רצון חופשי אבל לא יכול לעשות רע.
[סטייה קצרה: משמעות "רצון"]
ההנחה שלנו שרצון דורש את היכולת לבחור ברע מאותגרת על ידי העובדה שלה' יש רצון אבל לא יכול לבחור ברע. זה נדון בשיעור קודם ולא מפורט יותר כאן.
אנלוגיית המושל
הרמב"ם עצמו מביא את האנלוגיה: ה' הוא כמו מלך ששולט דרך מושל (שליח). המושל אינו הסמכות הסופית - המלך תמיד יכול לעקוף אותו - אבל בנסיבות רגילות, המושל מקבל החלטות באופן עצמאי. כך הכוחות הביניים (מלאכים, כוכבים) פועלים בעולם. הם מקבלי החלטות אמיתיים במסגרת מואצלת, יותר כמו שני אנשים מתקשרים מאשר כמו כוח מכני.
---
21. ידיעה שה' קיים מעבר לכוחות הביניים היא עצמה הישג עמוק
בהינתן מערכת שכבתית זו של כוחות, אפילו להכיר שיש אלוקים מעל כל הכוחות האלה הוא הישג אינטלקטואלי עצום (*חידוש*). מסע אברהם הוא פרדיגמטי:
- אדם רגיל רואה רק את המיידי - אביו תרח "מנהל את העולם"
- אדם קצת יותר חכם מבין שהשמש יש לה כוח גדול יותר מכל בן אדם - זה כבר רמה של מדע/ידע
- חושב עמוק יותר תופס את כל המערכת האסטרונומית ומבין שהיא לא יכולה להיות מייצרת את עצמה - חייבת להיות סיבה גדולה יותר
- תובנה מרכזית: אותה "סיבה גדולה יותר" היא עדיין לא ה' - לפי הרמב"ם, זה מלאך. צריך אז לחקור את כל עולם המלאכים, להבין איך זה עובד, ואז להבין שאפילו *זה* לא מספיק - חייב להיות משהו גבוה יותר עדיין. רק *אז* מגיעים לה'.
- המקובלים מוסיפים שכבות נוספות: מה שאתה חושב שזה ה' אולי רק ספירה, וצריך להבין את כל מערכת הספירות, ואפילו מעבר לז
ה יש עוד רמה (אין סוף).
זה התקדמות טבעית של הבנה (*מהלך השגה*) - רוב האנשים אף פעם לא משלימים אותה.
"אינו גוף" של הרמב"ם אומר הרבה יותר ממה שאנשים חושבים
"ה' אינו גוף" לא רק אומר שה' אינו אדם - אף אחד אף פעם לא חשב את זה ממש. זה אומר שה' אינו היקום, לא הגלגל הראשון, לא שום כוח בודד. אפילו מלאך הוא "אינו גוף". להגיע להבנה של מהו ה' באמת דורש מאות שנים של עבודה אינטלקטואלית.
---
22. ההיגיון של דור אנוש לא היה טיפשי
דור אנוש הגיע למסקנה: "המלך יושב בארמונו, רק החכמים הגדולים מבינים שמלך קיים; אני מתעסק עם השוטר שנותן לי דוחות" - זה בעצם טיעון סביר. הרמב"ם קורא לזה שטות אבל לא מסביר למה זו שטות. הרמב"ן מספק הסבר; הרמב"ם לא. זו מזוהה כבעיה גדולה לא פתורה.
---
23. החכמים הגדולים והטרגדיה המחזורית
תמיד היו חכמים גדולים (חנוך, מתושלח, נח, ובין הגויים - אריסטו, וכו') שהבינו את התמונה המלאה: שכל הכוחות הביניים הם עבדים, שה' הוא המקור הסופי של הכל. עבורם, העבודה העיקרית של ה' הייתה ידיעה - לדעת ש"יש שם" - המצווה הראשונה.
המחזור החוזר
שתי רמות של אנשים תמיד היו קיימות:
1. המון העם - הם חושבים שהאליל ממש הוא ה'
2. המשכילים מעט - הם לומדים שהאליל מסמל את הכוכבים, ומסתפקים בהסבר הזה. ההסבר הזה אינו שקר - אבל הוא לא שלם.
המחזור החוזר:
- חכם גדול מגלה את האמת המלאה
- הוא לא יכול להעביר אותה ביעילות לדור הבא
- תוך כמה דורות, הידע מתדרדר בחזרה לעבודת כוחות ביניים
- חכם חדש חייב לבלות "500 שנה" לגלות מחדש מה שכבר היה ידוע
- הרמב"ם קובע: "צור העולמים - לא הכירו בו בעולם" - זו המציאות של גלגל חוזר
---
24. ההישג הייחודי של אברהם
הרמב"ם אומר שאברהם לא למד משם ועבר (למרות מדרשים אחרים שאומרים שכן). סיבות אפשריות:
- אולי צריך להגיע להבנה הזו באופן עצמאי
- אולי אברהם פשוט לא יכול היה למצוא מורה - אם רוב העולם, אפילו החכמים, היו "מרומים" לגבי האמת הבסיסית, למצוא את החכם הנכון היה דורש מזל יוצא דופן
- הראב"ד כבר מצטט מדרשים סותרים נגד תיאור הרמב"ם
הנקודה העמוקה יותר: התשובה ל"מי ברא את העולם?" זמינה בקלות - "מלאך." רוב האנשים היו מסתפקים בתשובה הזו. גדולת אברהם הייתה לדחוף רחוק יותר: "מי ברא את המלאך?" - וזה דורש חקירה הרבה יותר עמוקה.
זו הייתה הדרמה והמציאות של העולם עד אברהם: מחזור מתמיד שבו האמת התגלתה, אבדה, התגלתה מחדש, ואבדה שוב. זו נשארת המצב המתמשך של העולם - להגיע לידיעה אמיתית של ה' קשה ביותר, ורוב האנשים, אפילו אינטליגנטיים, עוצרים בהסברים ביניים.
---
25. שני החידושים המהפכניים של אברהם
אברהם נקרא "אלוקי אברהם" בדיוק כי הוא גילה משהו חדש באמת. החידוש שלו לא היה רק אינטלקטואלי - הוא הציע שני פתרונות מעשיים לבעיה המבנית של שכחת ה':
חידוש מס' 1: איסור עבודה זרה
- לפני אברהם, לא היה איסור על עבודה זרה. החכם שעבד כוחות ביניים היה לו חישוב לגיטימי - הוא ידע שה' מעליהם. לא היה שום דבר פורמלי לא בסדר במה שהוא עשה.
- תובנת אברהם: גם אם המתרגל המקורי (כמו אנוש) היה לו כוונות נכונות, המערכת בהכרח גורמת לשכחה תוך כמה דורות. הוא אומר לאנוש, למעשה: "אתה צדיק, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת - המערכת שלך גורמת לכל אדם רביעי לשכוח את כל העניין, ותוך דור נוסף אנשים יודעים רק את הכוחות ולא את הישות העליונה בכלל."
- הפתרון של אברהם: לאסור לגמרי עבודה זרה - לא רק את העבודה עצמה, אלא את כל האביזרים שלה, המנהגים, המקדשים, הערים שבהן היא מתורגלת, קנייה מהסוחרים שלה. הוא יצר מאות מצוות וגדרים סביב קבורת עבודה זרה.
הגדרה מחדש מרכזית של עבודה זרה: עבודה זרה לא בהכרח אומרת עבודת "אלוקים אחר" - זה אומר עבודת כל כוח ביניים בינך לבין ה', אפילו כזה שקיים באמת ואינו באמת נפרד מה'. אברהם הכריז שזה אסור בכל זאת.
- חלק מהמנהגים האסורים היו אכן טיפשיים, אבל חלקם לא היו טיפשיים מטבעם ברמה הבסיסית - אבל כולם נאסרו בכל מקרה.
- אברהם עצמו ניגש לזה עם *חסד* (חסד/שכנוע), אבל משה אחר כך הסלים: כל מי שנוגע בעבודה זרה נתון לעונש מוות, בלי דיון, בין אם רצוני או לא.
חידוש מס' 2: עבודה ישירה של ה'
- לפני אברהם, אנשים ידעו על ה' אבל לא עבדו את ה' ישירות. כל העבודה/שירות הופנתה לכוחות ביניים.
- אברהם הציג את הרעיון הרדיקלי של ביצוע עבודה - קרבנות, תפילות, שירי הלל - מופנים לסיבה הראשונה עצמה.
- הוא בנה מזבח "לה'" - התורה מתעדת זאת כמזבח הראשון המוקדש במפורש לה'.
המנגנון הפדגוגי: הגאונות של מערכת זו היא שהיא יוצרת מנגנון של זכירה. כשילד שואל "אבא, למי אתה עושה את הקרבן הזה?" האב עונה: "לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא - זו עבודה זרה, ענוש במוות. אני עושה את הקרבן הזה לה' עצמו." הילד שואל: "מה ה' מקבל מקרבן?" התשובה: "*נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני*" - סיפוק שרצונו התקיים.
הפרדוקס: בעוד שאברהם אסר את כל המנהגים האלילים, הוא בו זמנית אימץ צורות מסוימות מאותם מנהגים ממש (מקדשים, קרבנות, תפילות, סדרי ליטורגיה) - אבל הפנה אותם לה' לבדו. ההכרזה "*לשם אשה ריח ניחוח לה'*" היא מה שהופך את המעשה.
[סטייה צדדית: בעיית הרמב"ם עם קרבנות לפני אברהם]
אם הרמב"ם אומר שקרבנות הוקמו כנגד עבודה זרה, מה עם קרבנות אדם המוזכרים במדרש? הטקסט התורה עצמו לא מזכיר שאדם הקריב קרבנות (רק מדרש עושה זאת). זו מוכרת כ"שאלה טובה" אבל נשארת לא פתורה.
---
26. ההעברה מאברהם דרך האבות
החידושים של אברהם לא היו פקודות נבואיות או חוק כתוב - הרמב"ם אומר שאברהם לא קיבל אלה כמצוות פורמליות. במקום זאת, אברהם קבע שזה הדבר הנכון לעשות, והמנהג אומץ. יצחק ויעקב המשיכו את המנהג. אברהם עצמו הסכים ששבט לוי צריך להיות ממונה על עבודת ה' והוראה.
---
27. המשבר במצרים
המערכת התמוטטה כשבני ישראל ירדו למצרים:
- הלוויים זכרו - הם ישבו ולמדו ושמרו על האמת.
- רוב היהודים האחרים שכחו - כי עדיין לא היה חוק פורמלי (*תורה*), שום מערכת משפטית מחייבת. המסורת האברהמית הייתה מנהג, לא מצווה. מי שעבד עבודה זרה לא עמד בפני שום עונש.
[סטייה צדדית: יוסף והדת המצרית]
- יוסף דיבר לפרעה על "אלוקים", אבל מה פרעה הבין במילה הזו? פרעה הבין אותה כמתייחסת לאיזה אלוהות ביניים - "אלוהים אחרים" - איזה כוח חזק, בעצם "אלוהות" אחרת במסגרת הפגאנית, לא הישות העליונה.
- יוסף עצמו אולי השתתף במנהגים דתיים מצריים "מפני דרכי שלום", מאחר שעדיין לא היה איסור פורמלי. לפני משה, זה היה מותר.
- אפילו יעקב - למרות היותו אב - המצב היה מסובך. אולי מחוץ לארץ ישראל חלו כללים שונים. מסורות מדרשיות מרובות ומורכבות העניין מוכרות.
הדינמיקה החברתית הרגילה
העיקרון "*אזלא לקרתא אזלא בנימוסא*" - כשאתה הולך לעיר, עקוב אחר מנהגיה - אומר שזה היה טבעי ואפילו נחשב ראוי לבני ישראל במצרים להשתתף בפסטיבלים דתיים מקומיים. להיות שכן רע היה בלתי מקובל חברתית.
מהפכת משה הייתה להכריז "*ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים*" - ה' יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים. הרעיון שאתה לא צריך להשתתף במנהגים הדתיים של שכניך, אפילו במחיר של חיכוך חברתי, היה חידוש רדיקלי.
הבעיה המבנית נמשכת
הרמב"ם מציג את המצב בחדות - היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. חלק מהמדרשים מסכימים, כמו גם פסוקים ביחזקאל. זה שנוי במחלוקת, וחלקם רוצים להגן (*מלמד זכות*) על היהודים, אבל הנקודה המרכזית עומדת אפילו בקריאה יותר מתחשבת: כל עוד האיסור היה רק מידת חסידות ולא חוק מחייב, הוא לא יכול היה למנוע מההמונים לשכוח. הפגם המבני שזוהה בהתחלה - שבלי חוק פורמלי, ניתן לאכיפה, ידיעת ה' בהכרח נשחקת - התבטא מחדש במצרים.
---
28. שליחות משה: שיקום ושיטתיות של תובנת אברהם
הבעיה המרכזית הייתה מערכתית, לא אישית
בעיית עבודה זרה אף פעם לא הייתה ש*אף אחד* לא עבד את ה' - תמיד היו יחידים צדיקים (למשל, שבט לוי) ששמרו על האמת. הבעיה האמיתית הייתה שזה נשאר עניין של מנהג משפחתי פרטי ("מנהג אבותינו"), לא חוק אוניברסלי או מערכת. כל עוד כל העולם הסובב עבד אלילים, ידיעת ה' נשחקה בהדרגה. העובדה הייתה שהעולם שכח את ה' באופן קולקטיבי.
חידוש משה = משמעות היציאה
משה בא בזמן היציאה עם חידוש עצום: הוא החזיר את ההוראה המקורית של אברהם שאסור לעבוד עבודה זרה, והוא הוסיף שזו כעת מצווה - כלומר, זה הפך לחוק פורמלי, לא רק אמונה אישית.
היציאה ומתן תורה קשורים רעיונית. אף על פי שהתורה ניתנה מאוחר יותר בסיני, במובן הזה "מתן תורה" *הוא* "יציאת מצרים" - היציאה היא הרגע שהפרויקט הזה מתחיל.
---
29. פרשנות הרמב"ם ל"מה שמו" - שמות ג:יג
הרמב"ם מסביר את שאלת משה לה' באריכות. משה שואל: "כי יאמרו לי 'מה שמו' - מה אומר להם?"
פשוט לקבוע שם הוא חסר משמעות - אתה יכול לקרוא לה' כל שם וזה לא מוכיח כלום. הבעיה האמיתית הייתה כפולה:
- בעיה 1: מי אומר שה' שלח אותך? (זה אולי יכול להיפתר על ידי נס/אות.)
- בעיה 2 (הבעיה העמוקה יותר): "מי ה'?" - מי אומר ש*יש* אלוקים בכלל?
הסתייגות חשובה: היהודים *לא* היו אפיקורסים. במקום זאת, הם היו עובדי אלילים: הם האמינו בכוחות ביניים שונים (מלאכים, כוכבים, מזלות) אבל איבדו את המודעות לאלוקים האחד, הראשוני שעומד מאחורי הכל. הבעיה הייתה שחיים בתוך הסדר הרגיל של העולם, קשה מאוד לדבר על "אהיה אשר אהיה".
"אהיה אשר אהיה" כהוכחה דחוסה לקיום ה'
הרמב"ם מפרש "אהיה אשר אהיה" (בעקבות רב סעדיה גאון) כמשמעו "מחויב המציאות" - "זה שקיים מכוח קיומו שלו." זה לא היה רק שם אלא טיעון פילוסופי דחוס, גרסה קצרה של "שער היחוד" - מותאמת לרמת ההבנה של האנשים.
הנקודה לא הייתה להוסיף *אלוקים נוסף* לפנתיאון המלא ממילא של מצרים. למצרים היו הרבה אלוהים. מה שחסר היה המושג של יחוד ה' המוחלט - ישות מ*קטגוריה שונה לגמרי* מכל האלוהויות הספציפיות (שמייצגות כוחות מסוימים של הטבע, מזלות ספציפיים, וכו'). משה היה צריך להעביר משהו שקודם לכל ההגדרות והקטגוריות.
> ### [סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על פשטות]
> תלמיד מעלה שאלה האם התובנה הזו נראית פשוטה מדי. התגובה: זה נראה פשוט *עכשיו* רק כי מישהו פעם לימד את זה. לפני שזה נוסח, אף אחד לא תפס את זה - בדיוק כמו שאפשר לראות אלפי אלילים בהודו היום וזה "לא עולה על דעת אף אחד." גילויים בסיסיים רבים נראים ברורים רק אחרי שהם מתגלים לראשונה. "אהיה אשר אהיה" היה רגע התגלות כזה - פשוט עמוקות על פני השטח, אבל עמוק בהבנה אמיתית.
---
30. שתי המצוות המעשיות של משה במצרים: פסח ומילה
מעבר להוראה האינטלקטואלית, משה גם נתן ליהודים מצוות מעשיות אפילו לפני סיני. המדרש מזהה שתי מצוות שניתנו במצרים כ"זכות" ליציאה:
א) קרבן פסח = הרס עבודה זרה
הרמב"ם מסביר שהמצרים עבדו את השה (הטלה/מזל טלה היה ראש המזלות, הכוח השמימי הגדול ביותר). שחיטת השה הייתה מעשה של שבירת עבודה זרה - הרס פיזי של אובייקט העבודה המצרית. זו אחת מההוכחות העיקריות של הרמב"ם שקרבנות בכלל קשורים לאנטי-עבודה זרה. הוא מצטט מקורות קודמים (תרגום ואחרים) לקריאה זו. חלק מהקרבן נשרף (הורס את ה"קליפה" של עבודה זרה) וחלק נאכל (כקרבן לה') - שני הממדים נוכחים.
ב) ברית מילה = עבודת ה' חיובית
הרמב"ם עצמו קובע שאחת הסיבות למילה היא שהיא משמשת כאות בבשר של אמונה בה' - סימן המזהה את המאמינים. אברהם כבר הנהיג זאת; משה פירמל אותה כמצווה. זה מבוסס יותר על *דרשה* מאשר על הטקסט הפשוט של הנרטיב.
זיווג מבני: פסח = הממד ה*שלילי* (שבירת עבודה זרה); מילה = הממד ה*חיובי* (הקמת עבודת ה'). יחד הם מהווים את התוכנית השלמה של משה.
---
31. התזה הגדולה של הרמב"ם: המשמעות האמיתית של יציאת מצרים
הפרשנות הכוללת של הרמב"ם ליציאת מצרים:
- המטרה של היציאה לא הייתה רק שחרור פיזי מעבדות.
- זו הייתה הקמת מערכת לשבור עבודה זרה ולהנהיג עבודת האל האחד.
- "מצרים" יכולה להיות מובנת גם מילולית וגם מטאפורית: מצרים הייתה האפיצנטר של עבודה זרה (עולם הכוכבים, המזלות, המלאכים, הכוחות הביניים). לעזוב את מצרים אומר להשתחרר מכל אותה מסגרת.
- המקובלים הולכים רחוק יותר וקוראים "מצרים" לגמרי כמטאפורה ל"עולם עבודה זרה", אבל הנקודה של הרמב"ם היא שאפילו ברמה ה*עובדתית, ההיסטורית*, זה מה שקרה ביציאה.
---
32. החידוש המכריע: מערכת ניתנת להעברה, לא חכמה אישית
החידוש המרכזי של היציאה:
> החידוש לא היה שיכול להתקיים חכם צדיק בודד שיודע את ה' - זה תמיד היה אפשרי, בין יהודים ובין גויים. החידוש היה יצירת מערכת שניתן להעביר לילדים ("והגדת לבנך") ושילדים לא ישכחו.
זו הסיבה שההגדה והסדר מדגישים סיפור לילדים, שאילת "מה נשתנה", וכו' - כי כל הנקודה היא הנצחת המערכת. וזה עבד: עבר זמן רב מאוד, ועדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה - ובסופו של דבר אפילו העולם הגויי למד מזה.
המערכת בנויה על שני עמודים: (1) איסור עבודה זרה, ו-(2) הנהגה חיובית של עבודת ה'.
---
33. חידוש הרמב"ם מעמיק: "כי אני ה'" מול "אנכי ה'"
הרמב"ם אומר "כי אני ה'" - הוא לא אומר "אנכי ה'". ההבחנה חשובה:
- לדעת שה' קיים הוא לא החידוש של יציאת מצרים. הידיעה הזו תמיד הייתה זמינה ל*יחידי סגולה* דרך חקירה רציונלית - זה עניין אינטלקטואלי נגיש בכל עת.
- החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה. היציאה מדגימה משהו *מעשי* וחדש.
לכן, אם רוצים לתת שיעור פסח מבוסס על הרמב"ם, צריך ללמד מהלכות עבודה זרה, לא הלכות יסודי התורה. יסודי התורה תמיד נכון, אבל זה לא החידוש הספציפי של היציאה.
המערכת הגדולה: ידיעת ה' תמידית בעולם
הרמב"ם מתאר מערכת - **"שיהיה בעול
ם תמיד ידיעת ה'" - שתהיה תמיד ידיעת ה' בעולם. זה חידוש הרבה יותר גדול מ"אנכי ה' אלקיך" מיציאת מצרים. בעבר, ידיעת ה' נשמרה רק על ידי יחידים חכמים מבודדים. היציאה יצרה מערכת קהילתית, תמידית** - עם שלם המוקדש לשימור מונותאיזם.
הודאה אישית: זה נשאר קשה מאוד להבין לגמרי. זה מתחבר ל"מה נשתנה" - ילדים לא באמת מבינים, ואולי מבוגרים בקושי מבינים גם כן. זה דורש עבודה עמוקה להסביר כראוי.
---
34. ההשלכה המעשית: הפרדה יהודית מהאומות
הרמב"ם בהלכות עבודה זרה קובע: "כשם שישראל מובדלים מהאומות - מעובדי עבודה זרה - באמונותיהם, כך צריכים להיות מובדלים במעשיהם" - לא לאכול את לחמם, לא לשתות את יינם, לא לאכול את בשרם.
ההפרדה הזו היא לא כי שום גוי יחיד לא יכול לדעת את ה'. גוי יכול לאכול חזיר ועדיין להגיע לידיעת ה' דרך חקירה פילוסופית. ההפרדה קיימת בגלל השליחות הקהילתית: להבטיח שהמערכת של העברת מונותאיזם טהור לדורות הבאים תישאר שלמה.
---
35. הטיעון המרכזי: יהדות מול נצרות - ההבדל האמיתי
נוצרים גם מאמינים באל אחד. התיאולוגים הגדולים ביניהם טוענים שהשילוש הוא באמת אחדות - זה "בחינות", לא אלוהים נפרדים. שפה קבלית אפילו יכולה להיות מגויסת להסביר רעיונות כאלה. אז מה ההתנגדות היהודית האמיתית?
תשובת הרמב"ם (כפי שמוסגרת כאן):
> במה נוצרי בפועל עובד? נברא. זו העובדה. מה שהתיאולוגים אומרים על בחינות, אחדות, והסברים מיסטיים - במציאות, הנוצרי הרגיל עובד בן אדם, נברא.
> על מה יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו את נפשם? כדי שכשילדיהם נשאלים "כמה אלוהים יש?" הם עונים: אחד. לא "אחד שהוא שלושה," לא "אחד עם בחינות" - פשוט אחד.
זו כל הנקודה של היציאה ושליחות משה רבינו לפי הרמב"ם.
---
36. ההבדל המבני היסודי: כיוון החינוך
ההבחנה העמוקה ביותר בין יהדות לכל צורות עבודה זרה/נצרות, מנוסחת כעיקרון על כיוון חינוכי:
בין האומות (כולל נצרות ועבודה זרה עתיקה):
- העם הפשוט והילדים מלמדים ריבוי - שלושה אלוהים, עשרים וחמישה אלוהים, שש מאות אלוהים - מה שהדת העממית מציגה.
- האליטה החכמה/הפילוסופים יודעים שבסופו של דבר הכל "בחינות של דבר אחד".
בין היהודים, זה בדיוק הפוך:
- הילדים והעם הפשוט מלמדים קודם כל: יש רק אל אחד. נקודה.
- המקובלים הגדולים, כשהם הולכים עמוק יותר, מגלים עשר ספירות, בחינות וכוחות מרובים - אבל זה בא *אחרי* שהיסוד של אחדות מוחלטת מבוסס.
[סטייה צדדית: הערת הרשב"ש]
הרשב"ש (ר' שלמה בן שמעון דוראן) דיווח שמישהו פעם אמר למקובל: "הגויים מאמינים בשלושה ואתה מאמין בעשרה - מה ההבדל הגדול?" זו מוכרת כשאלה אמיתית עם תשובה אמיתית, אבל התשובה טמונה בדיוק ב*כיוון* החינוך שתואר לעיל.
[סטייה צדדית: יישום לוויכוחים יהודיים פנימיים]
יהודים מסוימים הואשמו בדיבור על הרבנים שלהם במונחים שמתקרבים באופן מסוכן להאלהה. התגובה היא תמיד: "אבל זו רק *בחינה*, זה כתוב במקורות, זה נכון..."
התגובה: מהות היהדות היא מה שאתה אומר לילדים, לא מה שאתה חושב באמת העמוקה ביותר. האמת העמוקה כוללת בחינות, רמות, וקטגוריות מיסטיות - אבל ה*חינוך*, המסר הראשון, חייב להיות מונותאיזם בלתי מתפשר. כשהקו הזה מטושטש, זה מתקרב למבנה עצמו של עבודה זרה.
---
37. סיכום פשט הרמב"ם על יציאת מצרים
- חידוש משה רבינו לא היה "אנכי ה' אלקיך" (העובדה הגולמית של קיום ה') - זה תמיד היה ניתן לידיעה.
- החידוש היה "לא יהיה לך" - הדחייה הפעילה, הקהילתית, התמידית של עבודה זרה והקמת עם שיעביר מונותאיזם טהור לילדיו לנצח.
- זה פועל בשלוש רמות:
1. "לא יהיה לך" - אין אלוהים אחרים
2. "לא אלוהיך" - שלילה עמוקה יותר
3. "לא תעשה לך" - אל תעשה שום פסל או דמות - האיסור המעשי, כולל לא להתחתן עם עובדי אלילים
---
38. סיום: דחיית הפרשנויות הנותרות
שני פשטים נוספים נשארים להציג - המקושרים לרמב"ן: אחד נוסף באופן של פשט ואחד נוסף באופן של קבלה. אלה נדחים למפגש הבא, כאשר השלישי אולי שמור לסדר עצמו.
הצהרה סופית: "דאס איז די נקודה" - זו הנקודה המהותית.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים ומתן תורה: מהו היסוד של היהדות?
הקדמה: הבעיה שאנו רוצים לחקור
המרצה:
זייגער. כן, זייגער. זה ככה. אני רוצה לומר שיעור כזה, הוא כבר שמע חלק מהשיעור בהלכות עבודה זרה פרק א', אבל אני רוצה להוציא את הבעיה שלי.
אז, אחר כך אולי אפשר ללמוד גם על מידות, איך מתחלקות המידות? רק לחשוב אם אפשר לקשר את זה עם פסח, עדיין לא חשבתי דרך טובה איך אפשר.
הזיהוי של הקב"ה: יציאת מצרים בתנ"ך
אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כך. אני רוצה לומר מה שאני חושב. זה ידוע שהקב"ה אוהב לדבר על יציאת מצרים. חומש כל הזמן. במילים אחרות, כן, הזוהר אומר שזה כתוב חמישים פעמים יציאת מצרים, אבל זה כתוב הרבה יותר פעמים, כדי להתאים לחמישים צריך לחתוך, לא צריך להוסיף.
במילים אחרות, כשהקב"ה מזהה את עצמו, זו ההקדמה. אחת ההקדמות. הקב"ה, כשהוא מציג את עצמו, הוא אומר, מי אני? הוא אומר, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים. כך מפורסם "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכך לאורך כל התנ"ך רואים את זה. לא רק בחומש. כמעט בכל מקום, כשהנביא אומר מה הקב"ה עשה עם היהודים, מה מתחיל את כל הדבר. תמיד מדברים על יציאת מצרים. זה דבר ברור.
אז במילים אחרות, היהדות, או האלוהים שהיהודים מאמינים בו, הוא זה שהוציא את היהודים ממצרים. כך עולה מכל הפסוקים ומכל המקורות.
הבעיה: אנחנו יהודים ממתן תורה, לא מיציאת מצרים
עכשיו, אנחנו למדנו לפני שנה שיעור, סדרה של שבעה שיעורים כאן. ומאז הכל, כנראה הכל, שם לא נכון כבר. אבל זה אומר שתפסתי שהכל היה לא נכון, או לא נכון, או לא מדויק. אבל בפנים, יש כאן שאלה גדולה, השאלה שאני רוצה לדעת, זה נוגע למעשה. יש לזה את כל... במילים אחרות אפשר לומר שיש לזה כל מיני שיטות ביהדות, מראשונים, אחרונים, מקובלים, מהסופים, חסידים, וכו', כל אחד מהם יש לו פשט אחר, מה הפירוש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
מה היה התוכן, למה צריך את זה, או מה הוא מתכוון, כל אחד לפי איך שהוא מבין את כל הדבר, מבין הוא את הנושא של יציאת מצרים.
אני חושב שאין יוצא מן הכלל, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אנחנו חושבים לומר... אצלנו, כמו שאני חונכתי, האנשים... מדברים תורות, מה התורות שאפשר לומר, שאדם חושב באמת, שאדם מתפלל, או שאדם בדיוק כמו שאומרים, שהוא חושב לעצמו: מהו האלוהים? מהו הדבר יהדות? רוב האנשים לא יגידו יציאת מצרים.
אני חושב שרוב האנשים יגידו התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו היהודים של יציאת מצרים, אנחנו אומרים היהודים שיש להם תורה. רוב האנשים שאני מכיר. לא? מהו יהודי? יש לו תורה, הוא מאמין בתורה, במילים אחרות מתן תורה. מתן תורה הוא המעשה של שבועות, ולא המעשה של פסח. זה מעשה אחר. זו נקודה אחרת אפילו.
תורה פירושה שיש חוק, יש תורה, יש רצון השם, וכו' וכו'. יציאת מצרים בדרך כלל לא הדבר. מה? אומרים תורות, מדברים על יציאת מצרים, אומרים שפסח בלילה הוא היסוד של האמונה, וכל מיני דברים, אבל למעשה, בפועל, איך זה בחיים, אני חושב שרוב מאיתנו... אולי יש כאן יוצאים מן הכלל, אנשים שלמדו יותר או אחרת, אבל רוב מאיתנו, אם גוי שואל אותך מה אתה? מהו יהודי? הוא אומר אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים שהקב"ה נתן את התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו מאמינים שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.
הוא שואל אותך מהו הקב"ה? אומרים מתן תורה. אני לא אומר שזה לא קשור, אפשר אפילו לומר שמתן תורה הוא פשט אחד על יציאת מצרים, אם נאמר כך. יש פירושים שונים על יציאת מצרים, הפשט שרוב מאיתנו הולכים הוא הפשט... אומרים את הפסוק "תעבדון את האלקים", כל הדברים האלה. בסדר, אבל זה שונה. אני חושב שזה שונה. אתם לא מסכימים?
דיון: כלפי העולם וכלפי היהודים
כלפי העולם זה יציאת מצרים, כלפי היהודים זו התורה. היהודים כש... התקופה העשירה היתה סיום. אבל אני חושב, אני מתכוון באמת, זאת אומרת... דרך אגב, אפשר לדבר על זה הרבה יותר. דהיינו, הוא היה יהודי של יציאת מצרים, או יהודי של מתן תורה.
תלמיד:
אה, זאת אומרת... יש לי הקדמה על זה, הוא אומר כך: 'עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי'.
המרצה:
כן, אוקיי, זו כבר ראיה, אני לא רוצה להיכנס לראיות, אני חושב שראיה היא לא הנושא הנכון, ראיה היא שאלה: איך אתה יודע? איך אתה עונה על הקושיה שלך איך אתה יודע? אני לא מדבר על זה, אני רוצה לדעת...
תלמיד:
אה, על התורה! הרמב"ם אמת! הרמב"ם סובר 'מעמד הר סיני ומתן תורה'! אמת! הכוזרי, כולם מדברים על הנושא! כן, כן, כן, אמת! אמת! מסכת שלמה! יש לי פשט באותו רמב"ם!
המרצה:
אבל זה עדיין, אמת, אוקיי, ברגע שמדברים על הרמב"ם, הרמב"ם קצת אשם בזה, אני מתכוון אשם, לא רק בזה, הרמב"ם... רגע אחד, אני רוצה עדיין קודם להסכים עם העובדה, למעשה, הוא צודק, יש סיבה טובה, אני לא אומר, יציאת מצרים גם, יש רמב"ם קשה כשהוא אומר שלא ראו יציאת מצרים גם 'לעיני כל העם' ו'יחידי', יש חילוק, אבל זה חילוק עמוק יותר ממה שחושבים סתם, שעל זה אין ראיה, יש ראיה כזו על יציאת מצרים כמו על מתן תורה, ובפרט שגם היו שש מאות אלף איש שם, אני מתכוון זה ממש מה שראו את המציאות, לא זה החילוק, החילוק עמוק יותר.
הרמב"ם מתכוון בזה משהו, זו שיטה אחרת ללמוד, אבל עכ"פ, אני חושב שאנחנו לא יהודים של יציאת מצרים, אנחנו רוב מאיתנו, רוב מאיתנו יהודים של מתן תורה.
המציאות המעשית: איך חיים יהדות
אתה אומר 'יהודי', זה מה שהוא... או אפילו אומרים: למה אתה מתפלל? למה אתה עושה מצוה? למה אתה מגדל פאות? אומרים... אדם נורמלי, כן, אפילו מי שאני מכיר, אני לא מכיר אף אחד שאומר שהוא מגדל פאות כי הוא רוצה לזכור יציאת מצרים. לא, הוא מגדל פאות כי זו מצוה! בוודאי הפשט של המצוה הוא זכר ליציאת מצרים, למה צריך מצוה? כל הפשט שזה יעבור דרך המצוה, בלי המצוה אין לי כלום, אני אומר סתם לאמא יציאת מצרים, אני יכול לומר מה שאני רוצה.
אה, זו מצוה, הוא אומר 'לשם יחוד', 'לקיים מצות סיפור יציאת מצרים', 'זכר ליציאת מצרים' מה שלא יהיה, בוודאי הפשט של המצוה חשוב, זה יסוד, אבל המציאות היא שאנחנו חיים עם התורה או עם המצוות, זו התורה.
זה לא ביציאת מצרים, אף אחד לא אומר אחרת.
הנביאים: כשיציאת מצרים היתה חיה
בנביא רואים וגם כבר בחומש, אני חושב שהנביא אולי יותר ברור שהנביא יכול לומר ליהודים שאתם שקצים, לא לדבר, הקב"ה הוציא אתכם ממצרים, ואתם לא משלמים לו כלום בחזרה, כן? לא מרגישים הכרת הטוב מה?
שמואל אומר אז, כן? "ואשלח לפניכם", לא רק שמואל, אני לא חושב על דף ח' בבא קמא, אספתי את כל הפסוקים של יציאת מצרים, לא הבאתי את כל הנביאים, אבל רואים שזה אף פעם לא בעיה, אסף אמר, כן? "האזינה עמי תורתי", "אשר אבותינו סיפרו לנו", זו אחת ההגדות, הענקית לבני קרח, כן? יש מזמור שכתוב בתהילים, הוא אומר, שמעו, יש לי סיפורים לילדיכם מה היה, "אשר אבותינו סיפרו לנו", יצאו ממצרים, ו... אתכם לא נטשו, והקב"ה שמר על זה, וקיצור, הוא אומר דרשה, זה הגיוני לילדיו.
הפסוק מדבר פשוטו של מקרא, אני מתכוון אולי אפילו פשוטו של מדרש, זה האבא, והוא אומר, הקב"ה הוציא אותך ממצרים, למה אתה לא אדם, למה אתה לא מדבר איתו, למה אתה לא עובד אותו מה היתה עבודה זרה, למה אתה עושה את העולות האחרות, כן, אני לא מאמין שיש מקום בעולם, אולי חוץ מאיתנו בשיעור מדרש, אבל חוץ מזה, אולי אף מקום בעולם שאפשר לומר את הדרשות האלה, שזה יעשה משהו.
רבותי, לך תגיד לילדיך, אני מתכוון לילדים, לך תגיד לבחורים בישיבה, יש עד היום קשיים עם היצר הרע, תגיד לו, אבל הקב"ה הוציא אותך ממצרים, תעבדו את האלקים, תהיה קצת אדם, הכרת הטוב, עבודה היום, זה יציאת מצרים, הוא לקח את הבכורים שלך, לא את הבכורים שלהם, אני לא מאמין שזה יעבוד.
לפעמים זה עובד, אפשר לדבר על זה, אפשר להבין את זה, אני לא אומר שאני לא מבין את זה, אבל למעשה שזה יהיה האורות לעבודת השם, אני לא רואה שזה דבר שיכול, שזה דבר שיכול, שעובד, שזה לא דבר חי, אבל בפסוק זה היה חי, רואים שכנראה שהנביא אומר את זה, הוכיח שזה עבד.
בעצם שומעים את ירמיהו הנביא שצועק שהקב"ה כבר הוציא את היהודים ממצרים, "ואהבתי אתכם", "לכתך אחרי במדבר", כל הדברים. פירושו שהיהודים הבינו. זה כבר זמן רב אחרי יציאת מצרים.
כשירמיהו הנביא אמר את זה, אבל זה עדיין היה העולם שבו הם חיו, חשבו כך, כך סיפרו לילדים, כך היתה המסורה. דיברו על זה כל הזמן, כולם ידעו איך הגיעו לכאן. הם גרים כאן בארץ ישראל, נניח, כן עד בית ראשון בוודאי אפשר לראות את זה, גרים כאן, איך הגיעו לכאן?
שמעתי פעם ממצרים, הקב"ה הוציא, הביא את זה ממצרים לארץ ישראל, כל המעשה. בוודאי היה לזה איזה משמעות, זה היה הגיוני, זה דיבר לאנשים. היום זה לא מדבר לאף אחד, לא באופן הזה.
מתי זה השתנה?
אתה יכול לומר את זה על הגאולה? יש פסוק ש... וזה הקוראים טענו, ותכננו את זה.
תלמיד:
צריך להישאר הקוראים שלנו?
המרצה:
לא, אני מתכוון דווקא באופן אישי, שאני לא יודע ממש ראיה.
תלמיד:
מתי אתה חושב שזה השתנה?
המרצה:
אני חושב שזה השתנה אז כשהיה התקופה של אביי ורבא. זה הרמב"ן אומר כך במסכת שבת, אני לא מתכוון ממש לזה, אבל אני חושב שזה כבר השתנה מתחילת בית שני, במובן מסוים.
הפסוק אמר 'לא יאמר עוד חי ה'' וזה מתכוון אז, זה מתכוון בית שני. אומרים כבר באמת לא 'חי ה'', אומרים את זה, אמת, זה טפל. העיקר אומרים, מה שאומרים בעיקר זה שני דברים אחרים. זה מה שאני מתכוון, אם אני צודק עם העובדה שיציאת מצרים לא עובד בתורת אורות לעבודת ה' לאף אחד שאני מכיר, אז אני חושב שזה כבר מעשה מאוד ישן.
ומה שאומרים שיציאת מצרים הולך להתבטל, פירושו שזה כבר התבטל. שזה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה החליף את יציאת מצרים?
מה מתכוונים כן? בעצם שני דברים. או... מה שכתוב 'אשר העלה מארץ צפון' וכו', אבל זה גם עבד עד זמן הגאולה.
תלמיד:
כשזה יהיה, או כשזה היה?
המרצה:
כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני גם, אמרו את זה. כנראה אנשים, הם אמרו את הפסוק הזה, אמר לילדים בפסח, בוודאי היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב. זה היה כמו גאולה קטנה יותר, אדרבה, אדרבה. בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך לחיות.
או לא מעניין, שוב לשלוח, וכו' כל הדברים האלה. זה התנאי, הברית של יציאת מצרים. זה עבר שוב. זו גרסה אחת, הגרסה האחרת היא פדיון מתמיד.
שני סוגי היהודים: ממוקדי-תורה וממוקדי-יציאת מצרים
הביטול של יציאת מצרים כנרטיב המרכזי
זה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
גרסה ראשונה: "אשר העלה מארץ צפון"
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים, או זה מה שכתוב "אשר העלה מארץ צפון" וכו', אבל זה גם התקיים רק עד זמן הגאולה, כשיהיה הכל, או כשהיה כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני, גם אמרו את זה, וכנראה אנשים אמרו את הפסוק, או אמרו לילדים בפסח, אבל אדרבה, היתה יציאת מצרים, והקב"ה הוציא אותנו שוב, הרי היתה גאולה קצת יותר קטנה, בדיעבד בדיעבד, בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך להתנהג, צריך להתנהג, או לא מעניין לשלוח שוב וכו' את כל הדברים האלה, הרי זה התנאי, הברית של יציאת מצרים, זה עבר שוב.
זו גירסה אחת, גירסה אחת.
גירסה שנייה: "קבלוהו מאהבה" – הנרטיב של פורים
גירסה אחרת היא "קבלוהו מאהבה". "קבלוהו מאהבה" זה הפירוש, אני לא יודע, אנחנו חייבים לקב"ה או הקב"ה חייב לנו, יכול להיות שהוא בכלל חייב לנו בשלב הזה. או יוצא, הרי אין לי שום חשבונות אם הברית נשארת או לא, אבל אנחנו עדיין שומרים את התורה, זה יוצא ממש טוב, צריך לעשות את זה בכל מקרה.
זה התחיל את הדבר, שהתורה היא הרבה יותר חזקה מיציאת מצרים, פורים. לכן פורים זה לא פורים תורה, זה ממש רציני, אומרים את זה פטור מפורים תורה תמיד. אנשים חושבים שה"קבלוהו מאהבה" זה איזה פורים תורה. אומרים, אף אחד לא מדבר על זה, מעולם לא שמעתי, כן, כל הרשעים האלה מדברים על מתן תורה אפילו, למה צריך להאמין בתורה שהיתה שישים וששה אלף, אני יודע מה, היה מתן תורה.
זה היסטורי ורציני
אבל המציאות, אם לוקחים ברצינות את הגמרא, אני חושב שזה מאוד רציני, זה נאמר כברייתא או אגדתא, אפשר לומר מה שרוצים, אבל נראה שזה מתאר דבר מאוד היסטורי, שבאמת יהודי צריך לחשוב, למה שומרים היום את התורה? בגלל פורים. לא בגלל פורים, מאהבת הנס, שרש"י אומר "מאהבת הנס".
"מאהבה" פירושו הכרה בטוב
אבל אני חושב שזה אומר יותר עמוק מזה. "קבלוהו מאהבה" פירושו, ראו שהתורה טובה. הבינו שהתורה טובה לגמרי. מה עוד תעשה? זה... אמיתי. כן, אמיתי זה דבר אחד. אבל טוב זה אפילו יותר. וטוב זה אהבה. אמיתי זה טוב, אבל אפשר להיכנס לחילוקים. אבל אהבה פירושה... כי מכירים שזה טוב.
זה עושה יותר ויותר.
זה פשוט פשט. אז התחיל הדבר. מדברים על התורה יותר ממה שמדברים על יציאת מצרים.
המרכזיות של התורה אצל חז"ל
אפילו חז"ל אני חושב, אפשר למצוא הרבה מאוד מדרשים, הרבה מאוד מדברים על המעלה של התורה, כמה טוב התורה בכל מיני דרכים. מוצאים מעט מאוד דרשות... מוצאים דרשות על יציאת מצרים, אבל כמה. המרחב, דיברתי פעם, אני לא אומר כי לא למדו את הפרשה. מה? ממה מוצאים. כן, הרעיון של תורה, אפילו הרעיון, זה אומר הדבר המרכזי של מה זה יהודי, יהודי זה מי שהולך עם התורה, שהוא אוהב את התורה, התורה אוהבת אותו, מקבלים, נותנים, מקבל מאהבה מיראה... מה שלא יהיה, אבל מדברים על התורה, כי התורה היא הפירוש... מה?
כן, נכון, לפעמים הפירוש של הדת, הדבר שיהודי היה, דור שהוא דור שהוציאו ממצרים, ממילא יש לנו איזה עסקה עם הקב"ה, צריך לעשות את מצוותיו כדי שזה ימשיך, או כי חייבים בהכרת הטוב, מה שיהיה, השתנתה העסקה, יש שני לקחים אחרים, אני מתכוון עד היום הזה, אם מסתכלים בסידור למשל.
ניתוח של ברכת אבות: מי הוא האלוהים היהודי?
אני חושב תמיד על ברכת אבות בסידור, ברכת אבות היא איך מציגים את הקב"ה, נכון? אומרים ברוך אתה ה', מה כתוב שם? מי הוא אדם שהולך להתפלל? מי הוא האלוהים שהוא הולך להתפלל אליו? כן? אז מי זה?
הרשימה של זהות האלוהים
יש רשימה ארוכה, יש רשימה ארוכה של מה הוא, כן? אלוקינו ואלוקי אבותינו, כן, מה שאני מבין, אוקיי, זה כבר שיחה אחרת. אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב? טוב מאוד.
חוץ מזה הוא... האל הגדול הגבור והנורא אל עליון. כן, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מתכוון, זה אומר ככה... הוא עושה את העולם, הוא הבורא. אני מתכוון, הברכה השנייה מדברת יותר על הבריאה, על הטבע, על הגשם, והרוח, ודברים כאלה. אבל אני חושב שזה אומר פחות או יותר שהוא הבורא.
קונה הכל, קונה הכל פירושו בוודאי, קונה פירושו בורא, או בעלים, או מחדש, וכו'. ואחר כך זה ממשיך ככה.
המרכזיות של משיח בברכת אבות
ובאמת אפשר היה להתחיל בסוף, זה ממשיך "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". האם פעם חשבת איך נכנס משיח לברכה הראשונה?
באמת צריך לדעת את זה. זה מאוד מעניין. מה נאמר שם ספציפית? הברכה כבר שהבקשה שלי חלשה, אבל אני קורא לזה הקדמה.
שלום, אבל שלום עליכם, איך קוראים לכם? איך קוראים לאלוהים שלכם? כן, אומרים למשה, מי האלוהים שהולכים להתפלל אליו? אדם צריך לדעת, מה הוא? אוקיי, זה שאברהם אבינו התפלל אליו. אוקיי, שמעתי על אברהם אבינו, יצחק אבינו, אני יכול אולי להוסיף מאוחרים יותר, אבל אסור, "אין קורין אבות אלא לשלושה", אבל זה אומר שאני קשור במסורה של האבות, יצחק דיבר עם אותו. אוקיי.
ומה עוד? אוקיי, זה שעשה את כל העולם והוא מנהל אותו ברחמים ובחסדים וכו'. אוקיי, ומה עוד? זה שהוא הולך להביא משיח. למה הוא הולך להביא אותו? כי הוא זוכר עוד את האבות, יש לו קשר. אוקיי. "מביא גואל לבני בניהם".
ובאמת זה אחד העיקרים, שהוא האלוהים שהולך להביא "מביא גואל". כן, צריך לבוא לדבר דרך המחלוקת, אבל האלוהים הספציפי הזה, או איך אני יודע שיש אלוהים, או איך אני חושב שאני עומד לפני חכם, רק מה המעשה, על מה אני מדבר, מה אני מבין על האלוהים הזה, מה הפירוש שהוא האלוהים שלי, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אחד הפירושים הוא, שהוא זה שהולך לגאול אותנו.
והוא אומר "מביא", הוא מתכוון כבר, הוא בדרך. מה? לשון הווה, מביא, יביא. אבל זה דבר חשוב, הגואל שהוא הולך להביא, זה אחד החלקים העיקריים.
קושיית החתם סופר: האם משיח הוא עיקר?
החתם סופר שאל קושיה, שאם לא כתוב שביאת המשיח היא עיקר, או אם הקב"ה לא היה מביא משיח, היינו פטורים? זו הודאה מקבליה המה. החתם סופר אומר בתשובה מפורסמת, הוא סובר שהקב"ה היה אומר שזה לא עיקר במובן שאי אפשר בלי זה שום יהדות.
תלמיד: עשרת השבטים
תלמיד: נכון, אם כתוב בתורה שהקב"ה מביא משיח, הוא מאמין שכל מה שכתוב בתורה אמת, אבל אם הקב"ה עושה חלילה חריג ואין משיח, הוא יהיה פטור מיהדות?
מרצה: עשרת השבטים אכן נעשו פטורים, אבל לא בגלל זה כי הם נעשו גויים, אבל הוא פטור. אני שואל את זה בדיוק מה עושה אותו עיקר, אמונה במשיח? אה, הוא אומר שעשרת השבטים נעשו פטורים. אה, אני מבין את זה כן, כן. אה, זה דבר אחר שהוא אומר כאן, אוקיי.
היהודי הממוקד בתורה
בכל מקרה, אבל הוא שואל קושיה ואני חושב שזה מוציא מאוד טוב את היהודי בלי אמונה, איזה סוג יהודי. הוא אומר שהתורה טובה, אבל הוא אומר שזה מחויב המציאות, אבל איך הוא מכיר את האמת, איך הוא אומר שזה חיוב, זה דבר טוב, אם אנחנו רוצים להישאר בטוב ושזה יחיה לנצח נצחים, צריך להישאר מושקעים.
אוקיי, שם אפשר לדבר, הוא לא מדבר על המילה, אבל זה חלק ספציפי זה החלק. נגיד שבלי החלק הזה זה לא אומר כלום, אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק המשיח, הקב"ה ייתן שכר בעולם הבא, איזה סוג אחר של שכר, יש חילוק. בדיוק המשיח זה צריך להיות?
זה מה שהחתם סופר, הוא סובר שזה לא צריך להיות, הוא היה מוציא את זה מהעיקרים כששואלים אותו. אני מתכוון שהוא מדבר על זה, הוא חולק, הוא אומר שאין דבר כזה עיקרים, רק אדם צריך להאמין בכל מה שכתוב בתורה, אבל... זה איך יהודי תורה חושב, יהודי בלי אהבת התורה חושב, כך אני חושב.
זה קצת מצחיק כי כאילו... אוקיי, אני מתכוון כן, כך אומר החתם סופר.
תלמיד: הטקסט הליטורגי
תלמיד: ויהודי אחר יגיד שלא, זה אומר לא, יכול להיות שזו היתה יהדות אחרת, אבל היהדות האחרת, יהודי שני יכול לומר שהוא לא יכול אחרת מזה שהם מוציאים כאן. הוא לא יכול, הסוג הזה אפשר, אפשר הכל, אתה לא יכול לעשות כלום, אני מתכוון שיש עוד איזו מצווה ששבע מצוות בני נח הן ממש משהו פטור מכלום.
אבל אדם יכול לומר שהעיקר שלי עולם הבא, האמונה שלי בעולם הבא היא חלק מהברכה הראשונה שלי בשמונה עשרה. אני לא יכול, דרך אגב אני חושב שכל הסדר לא עומד, אני חושב שזו תוספת מאוחרת אם אני זוכר, החוקרים טוענים, בנוסחאות הישנות זה אכן לא כתוב, אבל ה... מה הוא אומר כן?
מרצה: בספר שלי כתוב הכל.
תלמיד: הוא אומר שאי אפשר להיות יהודי, אי אפשר לדבר, אני לא יכול לדבר עם הקב"ה, עם האלוהים היהודי שהיינו מדברים, ולומר שהוא הולך להביא משיח.
שני סוגי היהודים: הבחנה ברורה
כי הפשט הוא ש... זה... זה אומר שזה לא הולך? זה לא טוב שמשיח יבוא? לא, זה אומר שהוא אומר לך שצריך להיות בדרך טובה, זה כביכול... לא, זו דרך אחרת של כביכול. זה הפשט האחר של כביכול.
היהודי הממוקד ביציאת מצרים
זה הפשט של "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ואשר יאמר", אפשר לומר "אשר יאמר", יודע מה? שאנחנו בגלות, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש"אשר יאמר" מארץ צפון, שהוא יגאל אותנו.
במילים אחרות, זה אומר יהודי של יציאת מצרים. יש שני סוגי יהודים. יש את היהודים הכביכול שהם לא מפרשים כמו שפירשתי, "מאהבת התורה" ולא "מאהבת הנס". והם אומרים, תמיד היתה תורה, זה טוב לעשות את התורה, והם לא תפסו אולי.
אותו יהודי ששואל אולי קושיה, מה לזקן שלו, למה הזקן שלו היה צריך להיות לו יציאת מצרים? היתה תורה וזה טוב בלי זה? אפשר לומר, הוא יכול להיות מדרגה יותר קטנה, אפשר להגיע פעם מאוחר יותר, אפשר לומר תירוץ, צריך לענות על הקושיה.
התורה של אברהם אבינו לפני יציאת מצרים
באמת, אברהם אבינו היה לו את התורה לפני יציאת מצרים. יש תורה לפני יציאת מצרים, נכון? בוודאי כך. היהודי שם, הוא שומר את התורה לפני יציאת מצרים. היהודי שחושב כך, הוא חושב שלא, כל היהדות שלי היא יציאת מצרים.
אבל יציאת מצרים פירושה שהוא הולך להוציא אותי ממצרים, הוא ייקח אותי לארץ ישראל, הוא ייתן לי את המקום שלי, וכו' וכו'. ואם לא, יש בעיה. אז אותו יהודי יש לו תירוץ אחר לקושיה. הוא אומר שהוא יכול רק לעבוד את הקב"ה, הקב"ה שהוא יכול הוא רק זה שהוא הולך להוציא אותנו ממצרים.
המשבר של הגלות
עכשיו זה אכן רגע קשה, בדיוק, מה שלא יהיה, צריך לחכות לקץ, מה שיהיה המעשה, הוא הולך להוציא אותנו מגלות בבל, מגלות אדום, איזו גלות זה עכשיו, הוא הולך. זה האלוהים, זה יהיה הבסיס של אלוהים בעתיד. "אהיה אשר אהיה", אני הולך להוציא אותך ממצרים.
הקשר, זה סוג האנשים ש... ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. למה? כי לא כל אחד מבין שהתורה כל כך טובה, ואפילו אם כן, לא כל אחד הדבר הספציפי של בדיוק להיות יהודי, שהוא אומר תורה טובה. ובשיטה תורות טובות, אני לא יודע, הדבר הספציפי של להיות יהודי, ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריכים לעשות חדש, זה הדבר של העדה החרדית, אני רוצה את הישן, אם הישן חוזר, מי הולך להוציא אותנו מהגלות?
הסבל שאין לו תשובה
אדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה בינתיים מענה, בינתיים הוא מענה והוא עושה שואות, עד בינתיים הולכים שלנו...
התקווה המשיחית כיסוד הזהות היהודית
הברית הישנה חוזרת
הדבר הספציפי של להיות, של להיות יהודי ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריך לעשות חדש. זה הדבר של העדה הקבלה. אני אומר, אני לא עושה חדש, אני רוצה את הישן. הישן חוזר! הוא הולך להוציא אותנו מהגלות, ואדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב"ה נותן לנו לסבול, העולם מענה אותנו, עושים שואות, עד בינתיים הולכים אנחנו לא נשמור את המצוות, זה יחזור אלינו. אני אומר, 'אני מאמין בגאולה', זה הולך תמיד...
במה יהודים פשוטים באמת האמינו
רואים שיהודים... אצל הרבה מאוד יהודים... ההיסטוריה אמרה שאנחנו... כמו אנשי הישיבה, כששואלים אותם למה הם יהודים, בדרך כלל הם אומרים התורה. אבל אני חושב שאצל הרבה מאוד יהודים יותר פשוטים, אני לא יודע פשוטים, הסבתות שלנו, רובן לא היו מאמינות בתורה כי זה כתוב בתורה, הן היו מאמינות בתורה כי הקב"ה הולך להביא משיח.
למה שרים "אני מאמין בביאת המשיח" ולא "תחיית המתים"
אז כך נאמר לנו, זה היה מאוד... אתה רואה אפילו היום, שרים 'אני מאמין בביאת המשיח', מאיפה זה בא? 'אני מאמין בתחיית המתים', מעולם לא שמעתי מישהו שר. מעולם לא! זה לא עיקר כל כך גדול. זה היה אפילו במשנה כתוב 'האומר אין תחיית המתים', לא כתוב 'האומר אין ביאת המשיח', כן? רואים שזה חשוב לאדם.
נקודת החתם סופר: היחסים עובדים רק כשטוב
למה זה חשוב? אני מתכוון כמו שהחתם סופר אומר, אני מאמין הרבה דברים שכתובים בתורה. מה חשוב בזה? זה חשוב כי זה בונה את היחסים מכיוון שטוב עכשיו. כשטוב עכשיו, אפשר לומר עכשיו 'אשר הוציאנו ממצרים', טוב עכשיו, 'הגאולה הלילה הזה'. אם לא, אתה רואה אפילו ב... כן?
הברכה של פסח: העתיד של הגאולה
החילוף של העתיד של הגאולה, אתה רואה את זה אפילו בברכה שאנו אומרים בפסח בלילה, כן? זה סוף התנאים שהוסיפו את זה אחרי החורבן, אומרים הולכים לעשות ברכה 'גאל ישראל'? זה קצת שקר. אני מתכוון, זה היה פעם, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, כן? 'אשר גאלנו ממצרים', בסדר, אבל אני לא הלכתי, עושים סדר מזויף.
אבל לא, הוא מוסיף 'כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים', כן? הוא אומר לו הוא הולך להוציא אותנו, פשט, זה גם פשט חדש על יציאת מצרים, או שזה גרסה חדשה של אותו יסוד. אנו עושים פסח לא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אלא כי הוא הולך להוציא אותנו ממצרים, כמו שהיהודים עשו במצרים, כך אומרים הספרים החסידיים, כן? ובמצרים הם עשו סדר, למה? הקב"ה עושה סדר, עשו קרבן פסח וכו', כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים.
רב סעדיה גאון: יציאת מצרים מראה שהוא הולך להוציא אותנו מגלות
אותו דבר, הפסוק, ראית גם, רב סעדיה גאון למשל אומר, הוא שואל את השאלה למה יציאת מצרים כל כך חשובה, והוא אומר התירוץ הוא, כי ביציאת מצרים רואים שהקב"ה הולך להוציא אותנו מגלות, "כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו", כך. זו דרך מאוד בסיסית של לחשוב על יציאת מצרים, כי הקב"ה הולך להוציא אותנו ממצרים - מהמצרים שלנו.
בעצם למה הוא אמר המצרים שלנו, הוא מדבר אפילו על הגלות הפשוטה.
רבי אלעזר הקליר: כל פיוט מסתיים במשיח
ורואים את כל הפיוטים, אני מתכוון, כן, ר' אלעזר הקליר כתב פיוטים על כל תפילה בעולם כמעט, ותמיד המפרש הוא מוציא, כן, הראשון מהעתיקים ביותר כל כך הרבה דרשות על מועדים, על ימים טובים, על שבתות, הוא שואל תמיד את השאלה: מה נוגע לי? כן, מה רלוונטי?
דוגמת שבת זכור
מעשה יפה, היה שבת זכור, כן? צריך לזכור את עמלק, בסדר, מה אתה רוצה ממני? מצוה? אצל אנשים לא היה תירוץ שזו מצוה. הוא אף פעם לא אומר 'מצוה', הוא מדבר על מצוה אבל לא שזה התירוץ.
התירוץ הוא תמיד ביאת המשיח. הוא מעיר שאין אף פיוט אחד שהסיום לא מסתיים בביאת המשיח, וזה תמיד מתחבר מאוד יפה עם הנקודה. "זכור" הוא מביא מדרש, אני מתכוון יש כאן מדרש עם הכל, דרך אגב המדרש הוא מה שהתחיל, כן.
שמשיח הולך לבוא, וזה חלק ממה שניתנה התורה. כן, כן, זה מאוד חשוב.
מדרש תנחומא: כל דרשה מסתיימת במשיח
המדרש, המדרש של, אני מתכוון, מדרש חכמים שהוא המדרש תנחומא שלנו, שנכתב לפי הדרשות שאפשר לראות, מדרש רבה כבר מסודר אחרת. אבל מדרש תנחומא ומדרשים אחרים שנרשם מה שדרשו, התנאים למי שדרשו בבית הכנסת, כל דרשה מסתיימת שמשיח הולך לבוא, ולא סתם לבלוע את הגויים.
כמו שבפרשה כתוב, רואים שמשיח הולך לבוא. כמעט כל פרשה בודדת, אין אף פרשה אחת שלא מסתיימת, אם אני זוכר, אין אף פרשה...
מחזור הקריאה של שלוש שנים בארץ ישראל
כי הבעיה היא שהמדרש הודפס מאוחר. כי המדרש, אני יודע מדרש תנחומא, אני לומד כל שבת, במדרש תנחומא הוא מארץ ישראל, אז בארץ ישראל קראו את התורה בשלוש שנים.
מזה רואים במדרש לפעמים הוא דורש כבר את הפסוק הראשון בפרשה, אחר כך איזה פסוק אקראי באמצע, כי שם התחילה הקריאה של קריאה אחרת. וכל פעם שפסוק אחד מסתיים, אתה רואה שזה תמיד מסתיים במשיח, תמיד עם איך משיח הולך לבוא.
כל שבוע בודד, כל דרשה בודדת מסתיימת, ותמיד הם הראו במדרש שהם יכולים לעשות דרשות טוב יותר מהדרשנים של היום שמבלבלים את הצעירים. כל פעם הוא מצא דרך, מזה לומדים שמשיח באמת הולך לבוא. כל פעם, זה אחד מהמכאן שמשיח יבוא. כל פרשה בודדת היה לו כזה לימוד.
אותו דבר, רבי אלעזר הקליר, כל דבר בודד, אין אף אחד, הברכה הראשונה, השנייה, תמיד זה מגיע, והקב"ה יגאל אותנו ומשיח יבוא, ונשמע את המלאכים שרים קדוש קדוש קדוש, בסדר. אבל זה כל דבר בודד. וראיתי... כן, אותו דבר ההפטרה, נכון? כבר אמרת מפטיר, כשצריך הפטרה.
ההפטרה: נקראת רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא
ההפטרה קוראים רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא בינתיים. כל הפטרה, כמעט, לא בדקתי את כולן, לכן יש מחלוקות בנוסח, באיזו הפטרה אומרים, קשה לומר, אבל בברכות של הפטרה כתוב זה, נכון? מה אומרים בברכה? "ונאמן אתה" שהוא יגאל אותנו. טוב ה"אשר בחר בנביאים טובים", מה זה נביאים טובים? שאומרים נחמות? כן, נביאים טובים, איך נביאים רעים? נביאים רעים הם כאלה... אומרים את ההפטרות שלא קוראים.
"נביאים טובים" פירושו נביאים שמחים
אפילו אלה נביאים טובים באמת? מישהו אומר "מזל שהקב"ה לא מצא נביאים רשעים". אני מתכוון נביאים טובים פירושו נביאים שמחים טובים, פירושו אומרים נבואות טובות, ובגלל זה, בקריאת התורה לא כתוב זה, אבל כל שבוע מסיימים עם ההפטרה שאומרת שמשיח הולך לבוא.
הקשר בין הפרשה להפטרה
ובגלל זה הרבה פעמים שואלים אפילו את הקושיות, לא מתאים כל כך טוב הקשר של הפרשה עם ההפטרה, אבל העיקר מדברים על משיח. אין שום חילוק... הוא מצא גימטריא, כתוב "נח", המילה נח כתובה בהפטרה, ממילא קוראים את פרשת נח. אין קשר נורא של התוכן של הפרשה.
הזוהר בפרשת שמות: מה מחזיק אותנו בגלות
ראיתי בזוהר בפרשת שמות, הוא מדבר על... יש כמה מקומות שיחה כזאת בזוהר, יש כמה מקומות שבזוהר יש שיחה. אם הוא אומר, הוא לא מתכוון לר' אלעזר, הוא אומר ר' שמעון, הוא אומר שאיך מחזיקים בגלות... לשון אחת היא משיח לא הולך לבוא, אחר כך אומר הוא ר' שמעון אומר בעצמו משיח לא הולך לבוא, צריך לחכות עוד זמן רב. כך לא כתוב, ר' שמעון מגיע דבר, אני אומר אני רואה משיח לא הולך לבוא כל כך מהר, עוד עכשיו כשכבר חשבו ש... הדבר היחיד שתפסתי את זה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר ר' שמעון בר יוחאי, זה לא הולך לבוא! רגוע.
מה הולכים לעשות בגלות הארוכה?
מה הולכים לעשות? זה אחד הדברים שהוא אומר שהולכים לעשות... וכשהוא אומר הולכים לעשות, הוא לא מתכוון לבעיות הגשמיות, היהדות... אפשר... הדת שלנו היא לגמרי ממצרים. זה מדובר בפרשת שמות, גם הזוהר כל הזוהר פרשת שמות מדבר מתי משיח הולך לבוא. כמעט כל הזוהר. אני מדבר כמעט לא על ציטוטים כש... הכל מדבר מתי משיח הולך לבוא.
ומה הולכים לעשות? יש גלות כל כך ארוכה. אז אחד שם אומר סימנים איך זה יכול לבוא, אחר כך כתוב בזוהר שם... אני חושב שזה בכי תשא, אני לא חושב, לאחרונה ראיתי אותו, או במקומות אחרים כתוב במקומות אחרים... בכל מקרה, הוא אומר שהיהודים מחזיקים בגלות, שהם באים לבית המדרש כל שבוע והם קוראים את אותם הישועות והנחמות שהקב"ה הבטיח להם שזה הולך לקרות, ואת זה... הוא מתרגם את זה פסוק, שכתוב שם, הוא מתרגם את זה פסוק, אני לא חושב.
זו עובדה, הזוהר לא מבין שום... הוא לא אומר שום דרוש, הוא מסביר את המציאות. שכך... בסדר, זו כולה שיטה אחת, זה פשט אמיתי של הסדר ושל פסח, שהכל אומרים שכמו שהיה פעם יציאת מצרים, זה הולך להמשיך להיות שהקב"ה יוציא אותנו מגלות, וזה סוג האלוהים שיש לנו.
שאלות ודיון: הרבי מקוצק והכוזרי
תלמיד: היה הבחור יודע אני המאסטר של הבסיסי שלהם מאסטר בסוגיא של... והרבנים שאלו את התלמיד שלו, כן? מה ההתעוררות שלו לעבודת השם? הרבי מקוצק, כן? והוא אמר שההתעוררות שלו היא 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', והרבנים אמרו שהוא לא מסכים, כי צריך יהודי, זה טוב לגוי גם, יהודי צריך להיות לו התעוררות מיציאת מצרים.
מרצה: מה? שלא. ה... הוא אומר את זה, הוא אומר... מה שאין כן... אני חושב שהשם משמואל מביא את זה והוא אומר שכתוב בכוזרי מאמר א', שיהודי הוא לא מבריות העולם, אשר ברא אלוקים לעשות, אלא אשר יצר אלוקים.
תלמיד: אה, מאוד טוב, שזו תהיה הבעיה שלנו. בסדר, מאוד טוב, מאוד טוב, צריכים אנחנו לומר בעיה. הרמב"ן לא החזיק כך, הרמב"ן מחזיק קצת אחרת. כן.
מרצה: אז, כן כן, נכון. אממ... זו קושיית רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא מביא מרבי יהודה הלוי, הוא שואל קושיא על הכוזרי. לאבן עזרא יש תירוץ אחר, הוא אומר כל הנקודה היא לאמן את העובדה שהוא רוצה שיוכל לומר את זה.
תלמיד: אה, בסדר, למה הוא צריך שיוכל לומר את זה?
מרצה: עכשיו, אבל אני מעולם לא הבנתי את המעשה של ה... כי אני מבין את הרבי מקוצק, אני לא מבין מה... ואפילו רואים את זה... אבל אבן עזרא ענה לחמיו... זה מאוד קשה, מה זה אומר להוציא הכל למה השם הוציאך ממצרים? אני לא יודע מה זה אומר בכלל. אתה אומר שהגירסא היא מתן תורה?
תלמיד: לא, אומרים כך. אומרים שצריך לקחת את זה לא מבריות העולם, אלא ממתן תורה.
מרצה: אני זוכר שכתוב יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה זה בערך אותו דבר.
מרצה: לא, לא, כמו שדיברת קודם שצריך לאמן את הדברים.
תלמיד: אז, אני לא יודע. בכל מקרה, זה מדובר מהסוגיא. אותו דבר מדובר ברור מהסוגיא.
הבעיה עם "אשר הוציאך ממצרים"
מרצה: ו... מה זה אומר? אני אומר, אני לא מכיר אף אחד ש... שאתה יצאת ממצרים, מה אתה רוצה לעשות עם זה? אני שומע, זה חילוק על המעשה, זה לא מדבר אלי, אני לא יודע. אני לא מכיר אף אחד שזה מדבר אליו. אשר ברא אלוקים לעשות, אני אומר לך, אני לא יודע. חוץ ממנו, אני לא יודע אם יש מישהו ש... זה יותר לא ריאלי, אני מתכוון, אני מבין בריות העולם אני מבין, זה יכול אפילו להיות טוב וחסד בשבילך היום, את זה אני מבין.
תלמיד: זו הבעיה שלנו, אתה צריך לתרגם את זה.
מרצה: מאוד טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול, כן? אפשר לומר יש לומר לזכותו, כן?
תלמיד: זו הבעיה שלי, הוא לא אומר את המעשה כמו שאתה חושב את זה כאן, הוא אומר איך לוקחים השפעה מאשר ברא אלוקים לעשות.
מרצה: אני לא יודע, צריך לומר את הלשון שכתוב כאן.
תלמיד: השפעה, זה משהו אחר, זה אומר השפעה שאתה עושה.
מרצה: אני אומר שיש דרך שלישית.
דרך שלישית: ממגילת אסתר
הדרך השלישית היא ממגילת אסתר. "מרדכי וישראל ונער ונער". זה...
יציאת מצרים: ההבנה התיאולוגית העמוקה יותר
הדרך השלישית: מנגינת העתיד
הכל טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול. אפשר יש למי לסמוך, כן, זו הבעיה שלי. אני לא אומר, אני אומר איך לוקחים השראה? אני אומר איך צריך להיות הלשון שכתוב ב... אני אומר שיש דרך שלישית. הדרך השלישית היא מנגינת העתיד, מה שהיה הוא שיהיה. זו דרך שאני מבין, כי אני מקווה שזה יבוא מכל סיבה שהיא, יכולה להיות סיבה, זה הגיוני לי.
מה אתה רואה פשט ביציאת מצרים? יש... אחד הנביאים, ישעיהו הנביא... אחד ראה אמא יפה... מתברר שישעיהו הנביא כסדר, כל הספר כמעט, הוא מביא כל הזמן ניצוץ ליציאת מצרים כדי להוכיח את הגאולה העתידה. הוא מסביר זה הולך להיות טוב יותר אותו דבר, זה יהיה כל מיני לשונות, אבל באותה רעיון עם קריעת ים סוף... הוא מנסה מאוד חזק ללמוד מיציאת מצרים עם הגאולה שהולכת להיות שהוא מתנבא עליה.
משה רבינו עושה את הדרוש על תמותי בארץ ישראל, כן. אבל לא מדבר... משה רבינו... לא כל כך... כן, הוא מדבר גם הרבה על דרך המשיח ודברים אחרים. בכל מקרה, כן. אז, זה כל היהודים של יציאת מצרים, יש סוג כזה של יהודים, בסדר. עכשיו, אנחנו צריכים אבל... זה הגיוני לפי כל הדרכים שאמרנו.
ההבנה הפשוטה לא מספיקה
תרגום לעברית
למשל... עכשיו, אנחנו צריכים לומר אבל, זה מאוד חשוב להבין, שזה לא מספיק, זה עדיין הכל על פי פשט, זה הכל על פי... אני לא יודע, זה מדבר על העולם הזה. יש כאן הרבה יותר פשט גדול, הרבה יותר נושא עמוק. ומה הנושא העמוק יותר? הנושא העמוק יותר הוא, שזה מאוד טוב שיצאנו ממצרים, ומישהו הוציא אותנו, אוקיי, דבר בסיסי מאוד, זה לא קרה מעצמו, איזה אלוה עשה את זה? איך הוא יודע איזה אלוה? אה, הוא בא, ומתן תורה אמר לנו איזה אלוה זה. ומי זה היה, ואנכי אני הייתי זה. אשר הוצאתיך, ישר כוח, יש דין ודברים, עושים מה שהוא מצווה, ואם לא יש לו טינה.
זה מעשה פשוט, כל אחד מבין שזה משל, כן? הקב"ה לא כועס, הקב"ה זה נשמע מאוד מוגשם במובן מסוים כל העניין. אז חוץ מזה שזה מוגשם, זה גם דרך מאוד מצומצמת של הבנת אלוהים. זה ברור כך, אני לא מתכוון שזה ברור, אני מתכוון שכל השיטות שאני הולך עכשיו לומר מסכימות, שאלת מה מסכים, כל המעמיקים יותר מסכימים שזה דבר חלש מאוד.
זאת אומרת זה טוב לילדים קטנים, ל'והגדת לבנך', שואלים מה פשט הוא עושה מצוות, כן הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אוקיי זה לא עושה ידיים ורגליים, עושים את הפשט שאמרתי, הוא הולך להוציא, זה הכל מאוד פשוט, מאוד בשפה של הראשונים והמקובלים שמדברים הכל מעולם העשייה.
שני החסרונות של הקריאה הפשוטה
בעולם העליון היה איזה מעשה גם לדבר על כמה אנשים שהיו במצרים, עם אחד, זה דבר מאוד מצומצם, זה הכל במובן מסוים אפילו אפשר לומר מדרגה אחרת לשאול את הקושיא, זה הכל לא שום דבר, זאת אומרת מה היה אם הוא לא היה בונה את העדה, אני לא יודע מה, מתרגמים כבר את כל המעשה עם יוסף, לא מוכרים את יוסף, מה שהיה הסיבה ליציאת מצרים, לא היה את זה, לא היה הקב"ה?
זה מאוד מצומצם, דרך קטנה מאוד להתייחס לאלוהים, זה מאוד קטנות, זה מוחין דקטנות, משל יפה אבל זה מעשה פשוט. זה טוב למה שהוא אומר כאן, זה טוב לאנשים פשוטים שהיו להם את הקושיא, אני מעלה את הקושיא שהם עונים, הם שואלים את הקושיא טוב מאוד, כשאי אפשר לומר שהקב"ה עושה לנו בעצמנו טובות, הוא נתן לי פרנסה, הוא נתן לי ילדים, אני לא יודע מה, ובגלל זה, זה מאוד טוב, אמת, אבל מבינים ששום דת לא בונים על זה.
זה טוב לכמה אנשים שהיו להם את הטובה, זה מאוד יפה, אבל זה לא כל האלוהים, שני דברים, זה קודם כל לא כל האלוהים, לכאורה אם יש אלוהים מה שזה לא אומר זה הרבה יותר דבר גדול, כל בריות העולם, יכול להיות שבריות העולם זה גם רק אחד מהדברים הקטנים שהקב"ה עשה, אומר מה שהתניא אוהב לומר. אבל לפחות זה, זה רשימה גדולה מאוד קלות חשיבות מצרים, זה דבר אחד מהדברים שמתביישים בהם מול העולם.
נכון? ובואו נגיד זה איזה מעשה גדול, הוא האבא שאיבד אותו, הוא פגש אותו הפעם ועזרו לו בצרה שהיה לו. זה אומר אבא, זה פשט חלש במילה אבא, זה פעולה אחת שהאבא עשה. ואתה מבין את זה הכי טוב, זה מיוחד בשבילך, זה מדבר אליך מאוד חזק, זה חזק, אתה מתחזק, צריך לדבר ברגש, זה מאוד רגשי, זה מאוד טוב, אבל זה קצת ילדותי.
אני מתכוון הנקודה היא, דווקא יכול להיות מוגשם. זה יכול להיות, רגע אחד, אבל מחזיקים בזה, כבר עשו את הפעולה, עכשיו רוצים להבין את הגאווה.
הבעיה של שיטת חובת הלבבות
אז, זה מסכים אומר קושיא, אני מתכוון שזו הקושיא מאחורי הרבה דברים ששואלים כאן. יודע מה אני מתכוון? שאתה אומר, הרמב"ן שואל קושיא, מה כתוב אשר הוצאתיך, הוא אומר את כל התורה. למה הוא צריך לומר את הטעם, למה הוא לא אומר פשוט תרגום מה שאמרתי עד עכשיו.
הם הבינו שזה לא מספיק. הוא לא מסכים שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא לא אומר שיש משהו לא בסדר עם זה. החובת הלבבות אומר בשער שלו של הכרת הטוב, אני זוכר, שכן, צריך להודות להקב"ה על טובותיו, ומי שהקב"ה עשה לו יותר טובות, צריך להודות לו יותר. מזה היהודים צריכים לעשות קצת יותר עבודת השם, כי הקב"ה עשה יותר טובות.
זה חלש, זה עושה את זה כל כך קטן, לא צריך להיות שעל זה יגידו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כן, זה לא מקסימום להודות להקב"ה על יציאת מצרים, צריך אפילו הכרת הטוב קצת, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק מצד הקב"ה, זה מעשה קטן מאוד לגבי הקב"ה, זה לא מוציא את המהות של הקב"ה, זה כבר מוציא מה אומר אלוה. אמת, קצת יוצא, אני מתכוון שזה מאוד חלש.
הבעיה מצדנו
ושנית, זה לא מספיק בשבילנו. אפשר אפילו לשאול, כמו הקושיא של עקידת יצחק שואל, אוקיי, כמה זמן, כמה שנים עוד הולכים להיות הכרת הטוב על יציאת מצרים? אלף שנה? אוקיי, אלפיים, עשרת אלפים שנה? אוקיי, העולם הולך להיגמר, ואתה עדיין כאן. ומה עם הגרים שלא היו ביציאת מצרים? אני מתכוון שהם גם...
אז מה איתם? אוקיי, יש גר, איך מתמודדים איתו. רוצים דווקא ש'והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם'. כן? זכריה הנביא אומר שכל הגויים ירצו לעבוד את הקב"ה. מה כתוב בתפילה? לא מתש"ח, מתפילת שמונה עשרה. אוקיי. מהתפילה הישנה מחזיקים שהגויים גם יעבדו את הקב"ה. ומה הם הולכים לעבוד? איזה קב"ה? זה שהוציא אותנו ממצרים? מה יש להם מזה? זה אמת! זה הוכחה! זה כבר תירוץ. אבל זה לא הגיוני. המעשה, מעשה פשוט, לא הגיוני.
המהלכים העמוקים יותר
בגלל זה יש הרבה דרכים להבין את המעשה אחרת. להבין יותר עמוק, יותר תיאולוגי, יותר בסיסי, יותר מדובר על הקב"ה באמת, המעשה. מה הם? צריך לדבר על שני מהלכים הפוכים. לפחות שניים. יש שלישי, שזה הרמב"ם, שהוא איפשהו בין השניים, או אולי הרמב"ם אומר את שניהם, פשט אחד פשוט פשט אחד סוד, אני לא יודע. כאן שניים או שלושה מהלכים הפוכים על זה. זה יוביל עוד, אבל אני צריך כאן לומר את זה, ניסיתי לתת מבנה פשוט להבנה.
המהלך הראשון: שיטת הרמב"ם
המהלך הראשון היה מהלך הרמב"ם. והרמב"ם במובן מסוים הוא הגבוה ביותר... זאת אומרת הגבוה ביותר אני מתכוון לומר שהרמב"ם היה היהודי שלא התעניין בשום תואר, בשום... בשום... אתה אומר בשום, הרמב"ם לא החזיק בהבנה האמיתית של הקב"ה, קשר אמיתי עם הקב"ה, זה רק להבין את הקב"ה כמו שהוא. כל השאר, לא אומר שהקב"ה עושה פעולות וקורים כל הדברים, אבל זה הכל טוב לחינוך. זאת אומרת לילדים, זה לא האמת. האמת היא שצריך לדעת את הקב"ה עצמו, זה היה כל העניין של הרמב"ם.
זו חוצפה גדולה, זאת אומרת לומר זו עזות גדולה, זה מאוד קשה, והרמב"ם יודע שזה מאוד קשה, אפילו לומר את המילה 'אינו גוף', כי צריך אלף שנה להסביר לאנשים מה זה אומר. זה לא דבר פשוט. ואחר כך אתה אומר שזה לא מספיק, צריך גם לומר 'אינו בעל תארים' ו'אינו... ואינו... ואינו...', מה שאנשים מתכוונים לומר. אבל זה הקב"ה שהרמב"ם מתעניין בו. כל השאר הוא מחזיק שזה אולי אפילו עבודה זרה. או עבודה זרה אמיתית. זה היה הרמב"ם.
מצוות ידיעת השם והראיה הטקסטואלית של הרמב"ם
ורואים שהרמב"ם עשה את זה מצוה של ידיעת השם, כן? המצווה הראשונה והפרק הראשון ביסודי התורה. הוא ישים לב איזה פסוק כתוב? הפסוק... איך הפסוק שכתוב את המצווה? הוא מביא דווקא את הגמרא: "אנכי ה' אלקיך"! זה המקור שיש לך מצווה של ידיעת השם.
והרמב"ם כל פעם שהוא מביא את הפסוק בהקשר של המצווה, ואולי אפילו כל פעם, הוא חותך את הפסוק שם: "אנכי ה' אלקיך", סוף פסוק. כל שאר הפסוק, נמחק. זה לא כתוב אף פעם ברמב"ם.
הרמב"ם ידע את כל הפסוק, הוא לא שכח את כל הפסוק, וכשזה נוגע הוא מביא פסוקים שלמים, אפילו לפעמים שזה לא חסר לעניינו, סתם פסוק בעניין, ככל פסוקי המקרא. זה לא כל כך פשוט לחתוך פסוק באמצע כשמצטטים אותו, והרמב"ם במקומות אחרים מצטט פסוקים שלמים אפילו הוא מתכוון רק לחלק, כי ככה זה הולך.
אבל כל פעם שהוא מביא את המצווה של "אנכי", הוא חותך אותו לפני "אשר הוצאתיך". הוא לא מדבר אף פעם על יציאת מצרים שם. הוא מדבר על יציאת מצרים, אבל בהקשר של לדעת מי הקב"ה, כשהוא כתב חלק ראשון שלם של מורה, אני מתכוון בחלק השני, חצי ממנו לפחות מדבר על הבנת הקב"ה, אף פעם אחת הוא לא יזכיר יציאת מצרים שם.
הוא מדבר פילוסופיה, עם תיאולוגיה, עם פשט של פסוקים, אלפי פסוקים. יש לו פסוקים כשהוא מדבר על החקירה של הרמב"ם. כאן יש לרמב"ם חוץ מזה שהוא מדבר כפילוסוף, סתם שכל, יש פרשיות מסוימות בתורה שמכילות דיבור כזה על מה שהקב"ה הוא. אני לא יודע איזו פרשה, הא?
פרשת כי תשא: הגילוי האמיתי של אלוהים
איזו פרשת כי תשא? העגל? לא העגל, אחרי העגל. הקב"ה אמר שמשה ביקש "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". הפסוקים, הדיון של משה, שנראה פשוט שמשה רוצה לדעת מי הקב"ה, במילים אחרות עד עכשיו הוא לא ידע. והקב"ה לא עונה אף פעם שם יציאת מצרים, שם הוא שם לב.
אורי אלטר שלח יפה מאוד, הוא כתב את השניים, וכשנשברו הלוחות, בא הקב"ה שם ועשה עוד ברית, הוא כרת שם עוד ברית, ונתן דווקא ברית חדשה, ואת הסדר צריך להבין שם. שם בא הקב"ה ואמר מחדש מי הוא, נכון? ברית חדשה, אמר מחדש את עשרת הדברות, או את החלקים של פרשת משפטים אמר שוב את כל הדבר, ושם כתוב מה? לא כתוב "אנכי ה'". הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים. או זה הארבעה הראשונים, נקח ראשי, יצחק, יצחק, יצחק, ה' ארך אפיים, פוקד עוון אבות על בנים, זה הולך דווקא עד הסוף של אידל באידל כבר רחמים, רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, כתוב ה', ה' ארך אפיים, וחנון וכו', זה אותו מקום שמופיע הדיבור השני, פוקד עוון אבות על בנים,
י"ג מדות הרחמים והבנת הרמב"ם את יציאת מצרים
י"ג מדות כמקבילה לעשרת הדברות
כתוב שלוש עשרה מדות, הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י"ג מדות הרחמים, או זה הארבעה הראשונים, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך, ה' אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, זה הולך כך עד הסוף של י"ג מדות הרחמים.
רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש"ע, שם כתוב ה', ה', אל רחום וחנון, וכו' כשזה מופיע, אותו מקום שמופיע, הדיבור השני, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, כן, לא ינקה כתוב בכי תשא, לא ינקה ה', ונקה לא ינקה, זה ממש אותו מעשה, אבל בלי יציאת מצרים, פשט חדש, י"ג מדות.
התזה המרכזית של הרמב"ם: י"ג מדות כמקור העיקרי להבנת הקב"ה
הרמב"ם החזיק י"ג מדות הפרשה, זה המקור, המקור העיקרי בתורה להבנתו של מה שהקב"ה הוא, הוא דיבר מאוד חזק, על האתיקה של ניקומכוס, ומאוד הרבה כמעט פירש כל מילה בפרשה, לא הכל כסדר, אבל מישהו התאסף על כל מילה משני הפרקים שם, פשט הרמב"ם עליהם, לכן היה המרכזי שלו מורה נבוכים חלק א' זה פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
שאלת משה ותשובת ה' — בלי יציאת מצרים
אמת, בתפילותיו, בתפילותיו, אבל לא בתורת תפילה. כשמשה רבינו עצמו שאל את השאלה, מי אלוהים? כן? כשמלאכים שואלים את השאלה, אומרים להם לסט סייד פנים ואינני, למשה רבינו אמרו, גם כן, כן, אולי, כן? לא יראני אדם וחי, וגם כן אמרו לו משהו כן, כן? מאוד מעורפל, הוא אמר לו משהו כן.
מה הוא אמר לו? את י"ג מדות. כן, מה שקוראים י"ג מדות, ה' ה' אל רחום וחנון, הוא לא אמר לו כלום על יציאת מצרים. הוא יכול היה לומר לו... לא כתוב, אני לא מבין מי...
בואו נחשוב, לפי אלה שאומרים שיציאת מצרים זה הדבר המרכזי, הדבר העיקרי. זה מאוד מצחיק. שבוע שעבר, שלי, זה לא היה שהוא היה אחרי יציאת מצרים, והקב"ה אמר, כשהוא בא ללכת הקב"ה אמר, מי אני? זה שהוציא אתכם ממצרים? אומר הקב"ה לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, הוא לא אומר כלום, ומשה רבינו אומר, בוא הנה, אני רוצה להבין אותך יותר טוב הקב"ה, כדי להוביל את היהודים, הרמב"ם מסביר, "הודעני נא את דרכיך", "וראה כי עמך הגוי הזה", כדי להוביל את היהודים צריך לדעת את הקב"ה.
למה הגילוי החדש היה נחוץ דווקא אחרי העגל
אבל איך זה נכנס לצורך? זו שאלה טובה, בדיוק אחרי העגל היה צריך לדעת את זה. כי אולי כי זה אומר, אני אגיד למה.
לומר את זה בצורה חסידית
לומר את זה לפי פשט חסידי, כי העגל הראה שיציאת מצרים יש בה בעיה, גם נאמר שם 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים'. העגל היה אותו דבר שתפס את אותו הדבר, איזו טעות שאפשר לעשות כאן, באמת, עגל יכול גם להיות יציאת מצרים. אין שום דבר ביציאת מצרים שסותר לעשות עגל, יש, אבל הם לא הבינו, כנראה יש.
מנטליות מסוימת הפוכה, כן, שעם זה בונים את ה'אשר העלוך'. אבל אתה רואה כאילו שעל שניהם כתוב 'אשר העלוך'. וכשהקב"ה אומר למשה מי הוא, הוא אומר לו כביכול, אמור להם בחזרה! הקב"ה שהוציא ממצרים, אתה עוד עשית עשר מכות עם קריעת ים סוף. כל המעשה נעלם, בא פשט חדש, גילוי חדש לגמרי, סוג השגה חדש לגמרי.
מה חסר בגילוי החדש
כי זו השגה שלא עומד 'בריאת שמים וארץ' גם לא שם. צריך להבין, בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מופיע, רק בספר בראשית, חוץ מזה, התורה כמעט לא מדברת על בריאת העולם. אבל על כל פנים, זו דרך חדשה. הרמב"ם בטח הלך, הרמב"ם לא הלך עם בריאת העולם כמעט גם לא, כי הוא סובר שאפילו בריאת העולם היא קטנה מאוד.
החיתוך המפורסם של הרמב"ם מהפסוק
אבל הוא הולך תמיד כשהוא אומר את הפסוק 'מארץ מצרים', הוא אומר, את הפסוק 'אנכי', הוא חותך אותו לפני 'אשר הוצאתיך', הוא לא רואה את זה הלאה. אפשר לראות בבירור, אנשים השוו את הסמ"ג, כן הוא הולך כולו מהרמב"ם בספר המצוות, ומדייקים שכשהוא מביא את המצווה, הוא הולך הלאה, והוא מסביר, הוא מביא את הרמב"ן, הוא מסביר שהמצווה הראשונה מתכוונת ליותר מאשר שיש אלוקים, זה אומר שהוא משגיח, ושהוא וכו' כל הברכה הראשונה עד 'ימי עולם' מהעליונה...
הסאטמר רב אמר פעם דרשה כאן, ואמר שהוא עשה באסיפה שלו יום אחד נגד הציונים, הוא אמר שמהסמ"ג רואים... סמ"ג או סמ"ק, אני לא זוכר... מזה רואים שלא להאמין בציונות זה העיקר הראשון, כי הוא מוציא עד ה'יגלינו' הראשון. כי זה מאוד טוב לפי השיטה שאומרת... אני מתכוון זה לאפוקי ציונות וחקירה אחרת, אבל הוא צודק לפי אותה שיטה, אבל הרמב"ם לא כתב את הפירוש כך. הרמב"ם לא כתב 'אשר הוצאתיך', הוא כתב רק 'אנכי ה' אלקיך'.
מה אבל הרמב"ם... אה עכשיו, אני לאחרונה מתכוון לומר שהרמב"ם לא החזיק מיציאת מצרים. הרמב"ם לא נעשה, תבין את הבעיה שנאמרה לא להפסיק... כולם, זה לקח סדר... אבל אתה מתכוון שהרמב"ם לא החזיק שיציאת מצרים היא דבר בסיסי ביהדות אפילו את זה? אתה מתכוון, כמה שמא לנו לא? איך אני יודע שלא? איך עומד הפשט של הרמב"ם על יציאת מצרים? לא הפשט שצריך לעבוד את ה', כי עשו לנו טובה שהוציאו אותנו ממצרים והרגו את בכוריהם, והצילו את בכורינו, אלא הפשט שיציאת מצרים בדרך מסוימת גילו יותר טוב מי הקב"ה קודם. איך עומד הפשט?
ההבנה החיובית של הרמב"ם על יציאת מצרים — הלכות עבודה זרה פרק א'
ברמב"ם, במשנה תורה שלו כתוב בהלכות עבודה זרה פרק א'. הלכות עבודה זרה פרק א' הוא הקיום של הרמב"ם של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, בפרק א' כשהוא מביא הגדה כשהוא אומר את זה, הוא מתייחס לאותו הלשון, לא בנוסח ההגדה בפרק איך שהוא מסביר. ושם הרמב"ם מסביר את המהלך שלו למה היינו צריכים יציאת מצרים, לדעת כי אני ה' אלקיכם.
כן, זוכרים? היה שיעור על זה בשבוע שעבר... בשנה שעברה... אבל בשבוע שעבר היה שיעור ברמב"ם... ומה אומר הרמב"ם שם... זה שיעור רמב"ם יומי... ומה כתוב שם... מה אומר הרמב"ם שם, צריך לדייק ולהיות מדייק את כל הפרק. הדפוס עושה את זה כל כך קשה כי הוא מניח את כל הפרק בשלושה סעיפים, באמת זה כמו 15 סעיפים, אבל הדפוס הוא, כשהיתה הגדה חשבו שזה יכול להיות בישוף.
הבעיה המרכזית: תיאור הרמב"ם של עבודה זרה
אבל, מה שכתוב ברמב"ם הוא חידוש כזה. חידוש נפלא מאוד. הרמב"ם אומר, כשצריך לעשות עוד פעם חלק מהפרשה של אהיה אשר אהיה, יש עוד פרשה שמראה שיציאת מצרים יש לה משהו עם שם ה', כשהגיעו. אבל קודם בואו נאמר מה כתוב בהלכות עבודה זרה.
בהלכות עבודה זרה כתוב כך: יש בעיה שנקראת עבודה זרה. בעצם כל אחד יודע על הקב"ה, או זה התחיל כך, זה דבר נורמלי להבין, אדם הראשון לפחות ידע. אוקיי, כך כתוב בתחילת הלכות עבודה זרה.
אבל, יש בעיה. מה הבעיה? אני אומר את זה יותר חד מאשר הרמב"ם מניח את זה שם, כי אני חושב שהרמב"ם נזהר לא להכשיל יהודים חס ושלום בעבודה זרה, הוא עושה את זה ברור, זו לא בעיה מוזיקלית. אבל הבעיה גדולה יותר ממה שהרמב"ם מניח את זה, וספרים אחרים מסבירים את זה יותר ברור.
שיש בעיה גדולה, יש אלוקים שהוא התחיל הכל, האחד לכל, ממנו מתחיל הכל, וכן הלאה. אבל העולם לא מנהל הקב"ה ישירות. אין שום דבר בעולם שאפשר לראות על זה, אולי נס, צריך אפילו על נס להיות מדייק. אבל אין שום דבר שהקב"ה, תאמר איך זה בא? למה נעשה ה... למה התחיל לרדת גשם? כי הקב"ה רצה שירד גשם. אנחנו אומרים כך, זה אמת.
אבל זה גם אמת שיורד גשם כי יש עננים. למה יש עננים? כי בחורף יש עננים. למה יש עננים בחורף? כי הכוכבים הם משהו אחר, השמש רחוקה יותר מאיתנו בחורף. מילא, למה השמש רחוקה יותר? כי איזה סדר שלם, כמו שהרמב"ם אמר, יש גלגלים שמנהלים את השמש, הגלגלים העליונים וכולי וכולי. למה הגלגלים מנהלים? שיש מלאכים שמנהלים אותם, וכן הלאה. כל זה אמת. זה גם אמת לומר שהקב"ה עשה הכל, אבל זו דרך עמוקה יותר.
אבל העולם במציאות עובד דרך כל הכוחות האלה. הרמב"ם אומר שהקב"ה נקרא אלהי האלהים. מה הפירוש אלהים? אלוהות? מה ההבדל? הפירוש הוא האל של אלוהות? אלהים פירושו מלאכים. מלאכים ואלה שמנהלים את השמש כל יום. זה חידוש גדול להיות האל של המלאכים.
כי יש סברא טובה מאוד. הסברא של נמרוד, או אפילו של דור אנוש, היתה שצריך לעבוד. מה פירוש לעבוד? לעבוד פירושו לתת כבוד, לתת respect לכל הכוחות שמנהלים אותנו. להתפלל, זה כל הנושא. להתפלל, יש חובת תפילה, להקריב קרבנות. בקיצור, אפשר להיות מדייק על מה, אבל קרבנות זה אמת שיש את כל הכוחות האלה והעולם מתנהל דרכם. מי מנהל את העולם? התשובה היא הכוכבים, זו התשובה.
את זה הרמב"ם באמת החזיק כך. אסטרולוגיה לא אמת כי זו הדרך הלא נכונה להבין את הכוכבים. אנשים חושבים, יודעים שהרמב"ם באמת החזיק שהכוכבים מנהלים את העולם. למה בקיץ חם ובחורף קר, ולמה כל השינויים שיש? כי הכוכבים שונים, שניים מנהלים את זה, ולמה הכוכבים משמאל כאן, לכוכב יש מן השמים, מלאך שמנהל אותו וכו' וכו' וכו'.
ההיגיון של עבודה זרה לפי הרמב"ם
האמת היא שיש הרבה, אפשר לקרוא לזה כוחות, אלוהים, המילה אלקים בתורה שפירושה אל, פירושה רק כוח, מנהל, בעל כוח אדיר, שיש אינספור כוחות והם מסודרים בסדר מסוים, והעולם מתנהל דרך עולמות של מעלה ממנו, אחר כך יש עוד יותר גבוה, יש לפחות שלושה עולמות ברמב"ם, וכך מתנהל העולם.
אנחנו נמצאים בעולם הנמוך ביותר, ואנחנו לא בעלי הבית על שום דבר, אני מתכוון קצת מי שהוא מלך או אבא וכדומה, אבל מעליו יש כוחות עליונים ממנו, שהם בעלי הבית עליו, הם מנהלים אותו, ואם רוצים שמשהו ילך טוב צריך לשאול אותם, כי הם שלוחיו של הקב"ה אפשר לומר, אבל זו העובדה.
הרמב"ן מסביר את כל העניין של עבודה זרה. כן, שלוקחים ממש כוח מהם. לא, הוא אומר שהם... הם... אתה לא יכול להתפלל לשום וירוס, כן? נו, זה פשוט, הווירוס הוא הכוח שעושה את האדם, הוא לא יכול לעמוד, הוא יכול להתפלל אליו עד מחר בבוקר, נו, זה מעשה אחת, כן? הוא יכול להתפלל, הוא יכול לבקש, אבל הכוח... הכוח שעושה לו לא להרגיש טוב הוא מלאך המוות, כן? נו.
חקירה על טבע הכוחות של עבודה זרה
והוא טוען שהשמש, כל המלאכים הם... זה כמו וירוס. אבל אני לא בטוח שזה נכון. במילים אחרות... זו תורה, זה כבר חידוש. אני יודע, אני יודע שכך כתוב, אני לא בטוח שזה נכון. זו חקירה, אני יודע, זו חקירה עמוקה.
נראה לי, אני חושב שהרמב"ם הוא קצת... יש סיבות לחשוב. בקיצור, זה פשוט מדי, נראה לי, כי צריך להבין, זו לא שיבה שהולכים לחשוב בכל הקבלה ושום בניין כזה וכן הלאה. לא כל כך פשוט, בדיוק. בואו לא ניכנס לזה, אני רק רוצה לומר, אני רק רוצה לומר, מה שאתה אומר אמת, זה כתוב ברמב"ן ובמקומות אחרים. נראה לי שזה לא בדיוק אותו דבר, תפילה היא מילה מוזרה. מה שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מתכוון אני מבין מה זה אומר כשזו תפילה. אבל אומרים לתת כבוד, לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעצמה לעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזו סעודה לכבודו, זו הדרך שהרמב"ם הבין, אולי אחרים לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוכבים היא לא אותה דרך כמו פסל. פסל הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהם עושים. הוא נקודה.
טבע הכוחות המתווכים והבעיה ההיסטורית של עבודה זרה
ההבדל בין תפילה לכיבוד
זה לא נקודה, זה לא בדיוק אותו דבר. תפילה היא מילה מוזרה, שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מבין מה מתכוונים כשאומרים תפילה. אבל אומרים לתת כבוד. לפי הרמב"ם לא מדברים על תפילה בעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזה דבר לכבודו, זו הדרך שהראשונים הבינו, אולי הרמב"ן לא, אבל הדרך שהרמב"ם הבין את הכוחות, היא לא אותה דרך כמו סלע. סלע הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב"ם הבין שהשר עושה. הוא פועל, הוא עושה.
מה? לא, לא חוקי הטבע. חוקי הטבע היא מילה מודרנית, הרמב"ם לא יודע את המילה הזו בכלל. לא לא, הם פועלים אמיתיים, הם בני אדם, הם כאילו בני אדם. יש להם בחירה. הרמב"ם אומר בפירוש בשמונה פרקים שיש להם בחירה, כן. יש להם את זה בעצמם. הרמב"ם אומר בפירוש במורה נבוכים, מה מפריע לנו שלמלאכים יש בחירה? ההבדל היחיד בינם לבין בני אדם, שהם לא יכולים לבחור ברע. אצלנו אומרים שלאדם יש בחירה, אנחנו אומרים שיש לו יצר הרע, הוא יכול לעשות רע. מלאך עושה תמיד את אותו דבר, אבל ברצונו, הוא לא עושה בעצמו. יש לו רצון. זו דרך אחרת איך אנחנו מבינים רצון.
סטייה: המשמעות של רצון
זה חוזר לשיעור שלנו שדיברנו, מה פירוש רצון? אנחנו חושבים שרצון פירושו שאפשר לעשות רע. לקב"ה יש גם בחירה והוא לא יכול לעשות רע, כן? אז, כבר דיברנו על זה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה.
המשל של המלך והשליח שלו
אני רוצה לומר, יש בעיה אמיתית. יש בעיה אמיתית שהקב"ה לא מנהל את העולם ישירות. הוא מנהל את זה דרך הרבה כוחות, זה נקרא שלוחים. אפשר לומר, אפילו את הרמב"ם צריך להבין בדיוק מה הוא מתכוון. אבל יש להם כן ישות מסוימת אמיתית. יש איזה כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח כמו השולחן שאני דוחף. אני מתכוון כמו אני שאני דוחף, ואבא שלי לא הולך לדחוף. יותר כמו שני אנשים. משל טוב יותר, כתוב בזה, כמו שישעיה אומר. בראשונים כתוב המשל. כמו המלך, הרמב"ם עצמו מביא את המשל. כמו למלך יש את השליח שלו, המושל. בוודאי הוא לא בעל הבית. המלך יכול תמיד לעקוף אותו, הוא יכול לומר לו בדיוק מה לעשות. אבל בדרך כלל לא. הסדר הנורמלי הוא, שהאדם האמצעי, הוא מחליט. אפילו אצל הרמב"ם זה קצת אחרת, כי יש חוקים יותר ברורים, אבל בסופו של דבר, זה יותר כמו שני אנשים. ואלה הכוחות המתווכים שיש בעולם.
הבעיה הראשונה: לדעת על הקב"ה זה בעצמו חידוש גדול
ויש באמת כל כך הרבה כוחות, לא רק את זה, אני רוצה אפילו ללכת יותר עמוק. זה דבר אחד, קודם כל יש את כל הכוחות בעולם, אז לומר שהקב"ה מנהל את העולם רק אותו צריך... רק אותו צריך לכבד, זה לא כל כך פשוט. שנית... לא, בואו נאמר יותר טוב, עוד דבר אחד. אז קודם כל דבר אחד, הדבר הראשון הוא, מאחר ויש את כל הכוחות האלה, אז קודם כל אפילו לדעת שיש קב"ה מעבר לזה זה חידוש גדול.
הדרך של אברהם אבינו: מהכוכבים אל הקב"ה
במילים אחרות, איך מתחיל אדם לחשוב על אלוקים? כמו אברהם אבינו, כן, הוא רואה כוכבים כאן בעולם, הוא הולך הלאה, למה הוא הולך הלאה? למה אברהם אבינו חושב על השמש? כי כולם יכולים לראות שהשמש עושה כל כך הרבה דברים, היא בטח גבוהה יותר, היא בטח שולטת על העולם בהרבה דרכים, והוא מתחיל לחשוב על השמש. כן, עכשיו, אפשר ללכת הלאה מהשמש.
מעל השמש יש איזה מלאך, בואו נאמר, אחרי אותו מלאך יש עוד מלאך, ויש באמת את כל המלאכים האלה. עכשיו, בדרך כלל אדם איך הוא מבין את הגורמים של דברים, מה עושה כל דבר, השכל הנורמלי של רוב האנשים, ורוב האנשים שהם לא חכמים גדולים כל כך, כשאומרים אמונה אומרים את זה מיד, אבל בדרך חכמה, במילים אחרות מה שאנשים תופסים באמת, היה הוא מגיע חכם צריך להבין את זה, אדם פשוט נשאר אפילו מתחת לשמש.
כשאברהם אבינו חשב שהשמש עשתה את העולם, זה כבר היה חכם. אוקיי, אנשים אחרים אולי אמרו, אבל זה כבר היה חכם, כי אדם נורמלי הוא מסתכל כאן הוא רואה שאבא שלו מנהל את העולם, אני לא יודע, תרח מנהל את העולם. אה, השמש. לא, כל תרח הוא, השמש חזקה יותר ממנו. אם רוצים באמת איזו טובה ממישהו צריך לבקש מהשמש, לא מתרח. זו כבר חכמה. זו כבר רמה של מדע, של ידיעה, נכון?
תרגום לעברית
עכשיו, אחד הוא עוד חכם עמוק יותר והוא מסתכל, הוא מבין את כל מערכת הכוכבים, את כל האסטרונומיה, מבינים, כמו שעומד במדרש בדרך פשוטה מאוד, כן, הלבנה באה בלילה, יוצא שהשמש לא נמצאת, אבל זו לא ממש טענה, הוא רק הבין את זה יותר עמוק, זאת אומרת דרך פשוטה מאוד לומר דבר עמוק, שכל המערכת ככל בהכל מכל לא יכולה לעשות את עצמה, חייב להיות עוד כוח גדול יותר.
החידוש: אותו כוח גדול יותר עדיין לא הקב"ה
עכשיו אני רוצה לומר לכם חידוש, אתם חושבים שאותו כוח גדול יותר הוא הקב"ה, זה לא, זה מלאך, כך אומר הרמב"ם. לא צריך את הקב"ה עדיין בשלב הזה, לא צריך עדיין שום ראיה להקב"ה. למה הרמב"ם קורא לזה הקב"ה. צריך אחר כך להבין מה זה אומר מלאך, ורק אז לחקור את כל עולם המלאכים איך זה עובד. וגם צריך לראות שכל זה לא מספיק, חייב להיות מעל המלאך עוד משהו. כן? ומעל זה הוא הקב"ה. זה מה שנקרא הקב"ה.
המקובלים ורמות גבוהות יותר
המקובלים אומרים שגם זה לא נכון, כי מה שאתה מבין זו רק ספירה. ספירה היא לא ממש הקב"ה. אתה צריך להבין את כל מערכת הספירות, רק אז להבין מה זה אומר הקב"ה. ועוד יותר עמוק, המקובלים אומרים שיש עוד אחד מעל זה. כן? זה רק מהלך של השגה. מהלך רגיל שאדם...
בני אדם התחילו עם מה שהם ידעו מהקב"ה, אבל מכיוון שזה דבר עמוק מאוד לומר את המילה הקב"ה, זה לא דבר פשוט.
מה "אינו גוף" באמת אומר
ה"אינו גוף", "אינו גוף" אומר שהוא לא אדם, כן? זה כולם יודעים. אף אחד מעולם לא חשב שהקב"ה הוא אדם. "אינו גוף" לא אומר את כל העולם. מלאך הוא גם לא "גוף", יש גדול יותר מ"אינו גוף" גם. אבל בואו נגיד "אינו גוף", לא הגלגל הראשון, לא כל היקום. לא שום כוח שצריך לקחת מאה שנה לגלות שיש כוח בכלל. אלה שנתקעו בכוחות הראשונים, בלבנה אתה עדיין עומד. להגיע לשמש ולרמה הבאה זה כבר דבר גדול. זה דבר עצום וקשה, זה דבר עמוק מאוד. לא רק שזה דבר עמוק, רוב האנשים לא מבינים את זה, אלא אומרים את זה בבחינת אמונה כי אברהם אבינו לימד אותנו לומר. כי רוב האנשים לא היו מגיעים לזה. זה דבר אחד, זה הראשון הגדול ממה שיש. ומזה יוצא הדבר השני ש...
הסברה של דור אנוש לא הייתה כל כך חלשה
וממילא, זה באמת actually הגיוני לכאורה למה כשאחד אומר "המלך יושב בארמונו, הוא מאוד גדול, אולי החכמים הגדולים ביותר, השרים, החכמים מבינים בכלל שצריך להיות מלך. אני מבין את השוטר שנותן לי דו"ח. אני מדבר ישר, אני מדבר רק איתו". זו הסברה של דור אנוש. זו בכלל לא סברה חלשה. הרמב"ם אומר שזה שטויות. הרמב"ם אומר שהוא קורא לזה שטות, אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? הרמב"ן אומר מזה הסבר למה זו שטות, הרמב"ם לא אומר שום הסבר. הרמב"ם עושה את זה sound כוח טוב יותר, הוא מסביר מתחילה מה הטעות הייתה, שאף אחד לא יעבוד חוץ ממנו את הקב"ה. אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? יש כאן בעיה גדולה. עכשיו, בואו נזכור, זה דבר אחד.
הצדיקים והחכמים הגדולים שהבינו
היו תמיד צדיקים גדולים, חכמים גדולים שהם הבינו את כל המעשה, כמו חנוך, מתושלח, תנחומא, נח, אני יודע מי. וגם אצל הגויים יש, אני יודע אפשר לדבר על הפסיד, אני יודע שלמה המלך הוריד את אריסטו שהבין אולי כך והלאה. הם הבינו את כל המעשה.
והם ממילא הם הבינו שזה אמת, אולי יש את כל הכוחות האלה, אבל הכוח האמיתי, המקור האמיתי של הכל הוא הקב"ה. וממילא כל החכמים האלה שעשו למעשה אני לא יודע, צריך להיות מדויק, אבל הם בטוח... הם הבינו את הקב"ה.
העיקר בעבודה: לדעת שהוא קיים
ומה עובדים העיקר בעבודת השם זה לדעת את הקב"ה? הדבר היחיד שאפשר באמת חכמים משהו קצת לעשות אפילו זה ספק, אבל הדבר היחיד הוא האמונה הזאת או הידיעה הזאת שיש שם, זו המצווה הראשונה שיש שם, מה אנחנו יודעים מלהיות בכלל? רק לדעת, נכון? זה כל העניין. זה הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות בשבילו.
עכשיו מה עשו כל החכמים האלה לגבי עבודה זרה, לגבי הדברים האחרים? אני יודע, הם הבינו שהכל כפיפות, הכל עבדים, הכל הקב"ה הוא the high of the high, הקב"ה הוא תכלית של כל הדברים. זה תמיד היו חכמים.
הבעיה הגדולה: המעגל החוזר של ידיעה אבודה
Now the big problem which is, שאפילו מבינים את כל זה, האבא עדיין מבין את זה, החכם הגדול מבין את זה, אבל הילדים שלו לא מבינים את זה. יכול מאוד להיות שזה מאוד קשה להסביר, זו בעיה אחת. אוקיי, בואו נגיד אפשר לומר את זה, יש בעיה גדולה יותר.
שתי הרמות של אנשים
כי למעשה מבינים כל החכמים, הוא מבין שצריך לעבוד למעשה, צריך לעבוד את כל הכוחות הממוצעים, את כל המלאכים, את כל הכוכבים. אפילו זה מבין כבר שעובדים באמת כוח שהוא מדרגה גדולה, כי רוב האנשים חושבים שעובדים את הפסלון, את הפסל, את הפסל, והחכמים אומרים אתה יודע זה לא אומר את הפסל, זה אומר את המלאכים. זה בערך לאן רוב האנשים מגיעים כשעושים את העובדה.
אז... כן כן, אני מאמין שזה באמת, קודש הקדשים. מה זה עוד צעד במעשה, עוד צעד בהיסטוריה. אבל יש... אוקיי, אמת, יש עוד דברים שעושים יותר גרוע את המצב, אבל זה מספיק, זה מספיק רע ככה. אז עכשיו יש בעיה עצומה. הבעיה היא שאפילו החכם...
המעגל החוזר: כל חכם צריך לגלות מחדש
כל פעם שבא חכם חדש, כמו חנוך, כמו הוא צריך שוב לעבוד 500 שנה לגלות שיש אלוקים. כי הוא, כמה דורות כבר למדו מהכוחות שעובדים. רק החכם יודע מה? אפילו החכם, כן בואו נבין.
יש שתי רמות של אנשים תמיד. יש את המון העם שהם חושבים נבך שהקב"ה הוא הדלי. איך הם חושבים? הם חושבים ממש כך? בערך! הוא לא מבין יותר טוב, הוא מבין מה שהוא רואה.
אחר כך יש ילד נעשה קצת יותר חכם, הוא שואל את אביו מיד: הלו? עובדים דלי? מה קורה פה? אומר לו אביו: לא, יש חכמה שאתה לא מבין. הוא הולך לקולג', הוא מסביר. הדלי הוא רמז על הכוכבים. אוקיי, הוא שמח. רוב האנשים שמחים אחרי ההסבר הזה. זה אפילו אמת ההסבר. ההסבר לא שקר.
צור עולמים: אף אחד לא מכיר אותו
ועד שהרמב"ם אומר: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם. הצור הוא ה-source. צור פירושו source כאן. כן, המקור של הכל. אף אחד לא יודע את זה.
זו המציאות שזה גלגל חוזר. נעשה חכם נחמד וצריך להסביר. למה אברהם אבינו? הרמב"ם אומר שאברהם אבינו למד מחנוך או ממתושלח. אוקיי, זה כבר לא היה אצלו, משם ועבר.
יש מדרשים אחרים שאומרים שאברהם אבינו למד אצל שם ועבר. הרמב"ם אומר שאברהם אבינו היה צריך לגלות את זה בעצמו. למה? הוא התחיל לחשוב מי ברא את זה?
החקירה העצמית של אברהם אבינו
לא, כאן אני אומר, המעשה לא כל כך פשוט, זה באמת הרבה יותר עמוק. כי התירוץ למי ברא את זה הוא מלאך. רוב העולם היה שמח עם התירוץ הזה. מי ברא את המלאך?
רק, איי מיין, אני לא יכול עכשיו להסביר, זה הרבה יותר מסובך מהמעשה. אז תאמינו לי. מה? טוב מאוד. אמת. רק זה צריך שיעור. שיעור אחר. תשמעו את השיעור על יציאת מצרים, זה זמן שצריך להבין את כל הדברים האלה. מי שלא מבין צריך להתעמק יותר.
למה אברהם לא למד אצל שם ועבר
אבל הנקודה כאן היא, שאברהם אבינו... אני עדיין באמצע לומר. אברהם אבינו לא למד אצל שם ועבר. למה לא? אני לא יודע, יכול להיות כי צריך להבין את זה בעצמו, יכול גם להיות כי לא הצליח. איי מיין, יש מדרש שאומר שהוא למד אצל שם ועבר, אולי הוא הלך אחר כך.
אני לא יודע למה הרמב"ם לא מצטט את אותו מדרש, הוא הולך עם מדרשים אחרים, אולי זו סתירה. אני חושב שהראב"ד מביא כבר מדרשים אחרים שלא יתאימו למעשה של הרמב"ם.
אבל יכול להיות פשוט למה, זה קשה, איך, זה יש, אם רוב העולם מטועים, אפילו החכמים מטועים, איך חסר הדבר הבסיסי? הוא צריך להיות בעל מעלה עצומה. מה בדיוק הוא, מישהו שיהיה מוכן לשמוע יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות את זה בעצמו.
סיכום: הדרמה של העולם עד אברהם אבינו
זו המציאות, חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זו הייתה הדרמה שסופרה, זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו, זה גם המצב של העולם.
המהפכה של אברהם אבינו: האיסור על עבודה זרה והמוסד של עבודת השם הישירה
הבעיה של העולם הקדם-אברהמי: סיכום
איך... זה עולם דרמטי לגמרי, אפילו החכמים לגמרי, החסר הוא הדבר הבסיסי, הוא צריך להיות בעל מזל עצום שדווקא האחד שישמע לו יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות בעצמו.
זו המציאות. חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זה היה ה... זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו. This is also the situation של העולם היום. במילים אחרות, זה הסדר הרגיל איך העולם היה עובד, אם לא משהו חידוש גדול שאברהם אבינו היה מחדש ואחר כך משה עוד יותר.
החידוש הגדול של אברהם אבינו: שני פתרונות מהפכניים
מה בא אברהם אבינו? אברהם אבינו בא עם חידוש עצום, לגלות דבר חדש. לפני כן אומרים אלוקי אברהם, זה הדבר. לגלות דבר חדש. חידוש חדש. אברהם אבינו אמר... בואו נגיד מבינים כבר את החידוש לגבי מתושלח, לגבי חנוך. בואו נגיד מבינים כבר אבל זה כל הרמות, כל המלאכים שלא הדבר הראשון. זה יפה וטוב אבל הולכים לשכוח את זה.
אמר אברהם אבינו, אני אגיד לכם שני דברים שתעשו, כדי לפתור את הבעיה. שני דברים שצריך לעשות.
חידוש מספר אחת: האיסור על עבודה זרה
הדבר הראשון הוא, הולכים לאסור עבודה זרה באיסור חמור. עד אז לא היה איסור. זה לא באמת איסור, כי מי שעובד את... החכם יודע, הוא יודע שהקב"ה גבוה מזה, יש לו חשבון נכון.
אברהם אבינו, לפי איך שאני לומד את הרמב"ם, אברהם אבינו לא היה חילוק על החשבון הזה. זאת אומרת, בואו נגיד אנוש, מי שיודע כן, השני כבר שכח, אין לו כבר חשבון. אבל בואו נגיד אפילו עם אנוש, אברהם אבינו אומר לאנוש, הוא אומר "אתה יהודי קדוש, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת, שהמצב שלך, המערכת שלך עושה שכל אדם רביעי שוכח מכל המעשה, ועוד דור חושב אדם כזה ששכח לגמרי מהדבר הראשון. יודעים מכל הכוחות, לא יודעים מהקב"ה".
הפתרון: איסור מוחלט
אמר אברהם אבינו, יש לי עצה. זו עצה קשה, יש קושיות על העצה, אבל זו העצה היחידה שעובדת. העצה שלו היא כך: קודם כל לא הולכים לעבוד עבודה זרה. אז הוא היה מחדש שיש דבר עבודה זרה, לפני כן היו לו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה. הוא עשה חידוש גדול שיש דבר של עבודה זרה.
מהי עבודה זרה? הגדרה חדשה
כי אנחנו חושבים תמיד שעבודה זרה אומרת אלוקים אחר. עבודה זרה אומרת כבר לא אלוקים אחר, אבל הוא אומר לכל היותר כוח בינך לבין אלוקים. לא אלוקים אחר, לא אלוקים אחר. העבודה זרה היא לא באמת מחולק מאלוקים.
זה כן, אבל אברהם אבינו אומר, הולכים לאסור עבודה זרה. לא רק לאסור עבודה זרה, הולכים לאסור כל תשמישי עבודה זרה, וכל מנהג שיש לעבודה זרה. הולכים לעשות מאות מצוות ומאות גדרים שרודפים את קבורת עבודה זרה. לא הולכים לעשות דבר שעבודה זרה עושה. לא ללכת להיכל שלו, לא ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה, לא לקנות ממישהו שמוכר עבודה זרה.
הולכים להתרחק מכל הדברים האלה. חלק מהם באמת שטויות, כי זה תמיד מגיע לשטויות עם לקשן. אבל חלק מהם הבסיסיים לא שטויות. הולכים להתרחק בכל מקרה.
מחסד של אברהם לדין של משה
לא רק את זה, הולכים לומר... אני מתכוון שזה עוד אברהם אבינו אמר, אברהם אבינו הלך עם חסד. אבל משה רבינו הולך לומר, הולכים להרוג מי שעובד עבודה זרה.
מי שנוגע רק בעבודה זרה, נגמר איתו. לא מדברים איתו. זה חייב מיתה. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, לא מדברים איתו. זה עניין עצום שאברהם אבינו היה מחדש שלא ניתן עד אז. עד אז אפשר היה לעבוד עבודה זרה. אפשר היה, לא היה שום איסור. אברהם אבינו אומר את הדבר הזה, כדי שלא ישכחו את כל העניין, אסור. חידוש נפלא אחד.
חידוש מספר שתיים: עבודת השם הישירה
חידוש מספר שתיים, הוא אמר, הולכים לעבוד את הקב"ה. ידוע שעד אז לא עבדו את הקב"ה. לפני כן רק ידעו מהקב"ה. זה באמת לכאורה הדרך היחידה שאפשר לעבוד אותו. זאת אומרת הרמב"ם אומר, קראו וקנהו מקום לעבודתו. זה אומר, איך ייקחו את הקב"ה? הוא הולך לשמים הראשונים, אי אפשר לקחת את הקב"ה ככה. לקחת אומר שיש לי אותו, מבינים יותר טוב. זו קירבה בדאורייתא.
הפרדוקס: לאמץ צורות מעבודה זרה
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה'
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה'. במילים אחרות, הולכים לקחת חלק מהדברים האלה. זה מעניין. בזמן שהוא משווה את כל עבודה זרה, מצד שני הוא לוקח חלק מהדברים שלהם. כלומר למשל לעשות מקדש, להקריב קרבנות, לעשות תפילות או סדרי תפילות, איזה תפילות, איזה דבר תמיד שם אני יודע. אבל שלוש תפילות ביום, מה שיהיה, אברהם אבינו אכן תיקן את שחרית.
הולכים לעשות מצוות עבודות שעושים למי? לאל הראשון.
המנגנון החינוכי: זכירה דרך מעשה
אף אחד חנוך לא הקריב קרבנות לאל הראשון. אף אחד לא הקריב קרבנות? אפילו חנוך, יכול להיות שהוא עבד והקריב קרבנות לאיזה כוחות. זו היתה סגולה, כך מגיעים אל הכוחות. אני כבר יודע, לא היה איסור עבודה זרה. אבל אברהם אבינו אומר, הולכים עכשיו לאסור, ומצד שני הולכים לקחת פעולות מסוימות. רק חלק, לא הכל. חלק מהתפילות, כמו לעשות השתחוויות, כמו להקריב קרבנות, כמו לעשות תפילות, לעשות עבודות, לומר שירות ותשבחות.
הולכים לעשות את זה, הולכים לומר את זה, הולכים לשאול את זה. הילדים ישאלו: "מה אתה עושה אבא? למי אתה מקריב את הקרבן הזה?" הוא יאמר... טוב מאוד.
המזבח הראשון לה'
הוא עשה מזבח? למה הוא עשה מזבח? בתורה כתוב שהוא עשה מזבח, הוא עשה בפעם הראשונה מזבח לה'. הוא עשה מזבח? כן, זו קושיה גדולה מהרמב"ם, אני לא נכנס לדרכים אחרות, אבל אדם עבד את ה', אבל לפי מה שאני אומר הם לא עבדו את ה'.
סטייה: קושיית הרמב"ם על קרבנות לפני אברהם
בואו לא נאמר את הסודות, אני לא אומר מה היה עם אדם הראשון. זו קושיה מפורסמת מהרמב"ם, שהוא אומר שהקרבנות היו נגד עבודה זרה. כן, לרמב"ם יש קושיה כאן, יש לו קושיה חזקה כאן, אבל אני לא נכנס.
הנקודה היא שבשום מקום לא כתוב בפסוק שהוא הקריב קרבן, זה כתוב רק במדרש. אבל בכל מקרה, בואו נשאיר את אותה קושיה, קושיה טובה.
התשובה לילד: נחת רוח לפני
אבל זה בטוח שאברהם אבינו חידש, הולכים גם לעשות איסור עבודה זרה, וגם עבודה לה'. הולכים להקריב קרבנות, והעבודה תהיה כמו שכתוב "כי יאמרו אליכם בניכם". זה חידוש גדול. הילד שלך, הבן שלך ישאל אותך: "למה אבא, למי אתה מקריב קרבן?" תאמר: "אני לא מקריב קרבן לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא, זו עבודה זרה. מי שמקריב קרבן להם, חייב מיתה. למי אני מקריב קרבן? לה' עצמו."
שואל הילד קושיה: "מה יש לה' מקרבן?" אומר לו: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". כך אומר הרמב"ם על אברהם אבינו חידוש נפלא.
התפקיד הגדול: זכירה ועבודה חיובית
מה התפקיד הגדול כאן? התפקיד הוא כך, שני דברים. קודם כל, זו תהיה זכירה. קודם כל, זו תהיה זכירה, קשה מאוד להבין איך זה עובד, אבל העובדה היא שזה עובד. זו תהיה זכירה לה' עצמו. בדרך כלל ה' נשכח, ולמה שוכחים אותו? כי חושבים על כל הכוחות האלה, וקשה מאוד להבין את ה' עצמו. הטבע הוא ששוכחים, וכך לא ישכחו.
הכל יאמרו את שמו. אמת שהילדים לא יבינו הכל, אבל יאמרו "תפילה לה', תפילה לבורא", ה' לא ישבות מכל תמידו. יאמרו את כל זה. ומצד שני יעשו דבר חיובי, יאמרו "מדינת יד" לה', וכך הילדים יעבדו את ה'. יהיה "שם שם נזכר". כך, זה היה החידוש של אברהם אבינו.
העבודה המעשית של אברהם אבינו
אברהם אבינו עבד על מעשים, קרא לאנשים, אמר להם: "תפסיקו לעבוד עבודה זרה". הוא הסביר את כל הסברות, הסברות הנוספות שאני לא יודע. אבל הוא הסביר, שצריך להפסיק לעבוד את כל האמצעים האלה, הכוחות.
אגב, מישהו אומר שיש לזה כוח, הוא כבר בקי, תסתכל על הילד שלך, הילד שלך יודע שיש לזה כוח? לא, הוא לא יודע. הוא יודע שיש משהו גבוה יותר מזה? הוא לא יודע. אתה צריך לגרום לו להפסיק את זה.
אז שואל קושיה: "אוקיי, אז איך אגיד לילד על ה'? אני לא יכול להסביר לו את הפשט האמיתי, הוא צריך להיות בר מצווה". יודע מה? יש דרך פשוטה, לך תקריב קרבנות לה'. ואיך הוא ידע שהקרבן הוא לה'? יאמרו. איך יודעים? אומרים את זה לשמו, הרי כתוב "לשם אשה ריח ניחוח לה'", אומרים.
אה, תאמר שזה רק קצת השמה, אמת, זו בעיה, יאמרו שהוא לא מתכוון באמת. בפרימוס אפשר, הרמב"ם הצדיק את זה, הוא אומר שאומרים, ואומרים שזה לה', ולא לאף אחד מהכוחות. זה הסוד!
ההעברה דרך האבות
אבל אברהם חידש... אברהם יצחק חידש... אפילו הרמב"ם אומר שלא בנבואה, זה לא היה בכתב, לא שום מצווה. הוא אומר שכך נכון לעשות, וכך התחילו לעשות. אברהם אבינו עשה כך, יצחק גם עשה ליצחק, הוא גם הקריב קרבנות, ויעקב, וכן הלאה, עד שהלכו למצרים.
המשבר במצרים
עכשיו התחילה בעיה. תמיד היו יהודים שזכרו, לוי, שבט לוי זכרו, זכרו, אכן אברהם אבינו עצמו הסכים שהם יהיו אלה שממונים על עבודת השם, שילמדו את זה. אבל כל שאר היהודים כמעט שכחו, לא כמעט שכחו, שכחו.
למה הם שכחו?
כלומר מה, למה הם שכחו? בואו נבין. עדיין לא היה שום עסק, הם היו בחוץ, הם ידעו שהיהודים, המנהג אצל כל יהודי הוא לא לעשות עבודה זרה, אבל לא היה שום חיוב, לא היתה שום תורה. תורה פירושה, מי שעובד עבודה זרה לא עשו לו כלום. הוא הולך לפי המנהג שלו.
יוסף הצדיק ופרעה: הסיבוך של השפה
במצרים יש דבר אחר. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק דיבר לפרעה על אלוקים, כן? מה פרעה חשב כשהוא אומר את המילה אלוקים? הרמב"ם אומר את זה, אבל אני אומר את זה קצת יותר גס ממה שהוא אומר. כן, יוסף דיבר לפרעה על אלוקים. מה פרעה מבין על אלוקים? פרעה יפרד פעם מהאלוקים הזה? איזה אלוקים הוא מתכוון? אלוקים אחרים!
"אחרי הודיע אלוקים", פרעה אומר ליוסף: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת". כן? איזה אל כותב מראש שנה טובה? איזה אליל, אותו דבר בעצם. איזה אליל. איזה אליל.
אז זה משהו אחר. אוקיי, צריך... יש לך את זה. יש בזה משהו עמוק יותר מזה. אני עושה את זה קצת יותר פשוט. הרמב"ם עושה את זה עמוק יותר מזה. אבל הפרשה לא... לפחות האנשים לא הבינו את זה. הם חשבו שיוסף... כן, יכול להיות שיוסף לא עבד עבודה זרה. כתוב אולי במדרש.
יכול להיות שיוסף השתתף?
יכול להיות שיוסף לצורך ענין, מפני דרכי שלום, השתתף במנהגים של מצרים. אני לא יודע. אני לא יכול להיכנס לזה.
אני יכול לדמיין שכן, זה כבר אסור. אבל יכול להיות שאז עובד... אני רק חושב בקול. הרי אין מצוות. אחרי משה לא עושים את זה. אבל יוסף הצדיק היה לפני הזמן עובד. אז אפשר היה לפי צורך ענין. הבינו שצריך לעשות את זה, ועשו את זה. הרי עדיין לא היה מנהג של להיות מופרד מעבודה זרה.
אבל אתה רואה אפילו יעקב שהיה אלוהי אביכם. זה משהו מסובך. זה היה... אולי החזקנו שלא בארץ ישראל עושים כן... מה שיהיה, כל מיני תורות. עבדו עבודה זרה, וממילא...
הדינמיקה החברתית הרגילה
אבל זה נורמלי, אנשים הולכים למקום חדש. זה אפילו נכון. אני מתכוון, איך אומרים? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא. צריך לראות שההוא עושה יום טוב לאליל שלו. זה נורמלי!
התורה... משה רבינו עשה חידוש עצום! ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, לא תלך! השכן שלי הוא שכן רע, נכון? החשוב יותר הוא הענין לא לעבוד עבודה זרה, מאשר שתתעסק עם בן דוד שלך, עם המון נכדים שם מבנות מואב, כן? זה היה חידוש גדול.
המציאות במצרים לפי הרמב"ם
הדרך הרגילה שהיהודים התנהגו במצרים היא פשוט לא כך. גם בכן, אני כבר יודע שכתוב במדרש שהם התבוללו. אוקיי, אני לא יודע. הרמב"ם מניח את זה אחרת. אומרים על הרמב"ם שהוא מניח את זה קצת יותר מדי חד. אבל רואים שבעים ושישה פסוקים אמת. הרי יש מדרשים שמסכימים עם הרמב"ם. הרי יש פסוקים שמסכימים עם הרמב"ם, כמו יחזקאל.
יש גם סיבוך של מה שלפיו חשבו ויעקב אמר אלוהי אביכם. כן, אפילו אברהם אבינו. זה מסובך כל הדברים האלה. אבל הנקודה שאני אומר היא על המציאות במצרים, שהרמב"ם בטוח מניח את המעשה כך, ואפילו כשרוצים ללמד זכות על היהודים, עדיין בכל זאת יש נקודה כזו כולו על המזבח, רק קצת יותר בדקדוק.
ויכול לצאת שוב, היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. רוב מהם, לא כולם. חלק. אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאין, שאף אחד, כל אחד עובד עבודה זרה.
הבעיה המבנית עדיין קיימת
הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, הלוויים עבדו, הם היו חכמים, הם ישבו בכולל, והם למדו שם את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, שיכול להיות מידת חסידות, כן? לא היה חוק של כל האנשים האלה. וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד זה רק כמו מידה...
חידושו של משה רבינו: השיטתיות של איסור עבודה זרה ועבודת השם
הבעיה האמיתית של עבודה זרה: משבר מערכתי
עבודה זרה היתה נורמה עולמית, לא היעדר צדיקים בודדים
המרצה:
אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש... בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאף אחד לא הולך ועובד עבודה זרה. הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, שבט לוי עבדו לכל הפחות את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, זה היה נקרא עבודה זרה בשיטות. לא היה חוק של כל האנשים.
וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד יש מנהג כזה של מנהג אבותינו שאנחנו לא עובדים עבודה זרה, והחזיקו את זה טוב מאוד, וזכרו, ואצלנו זה לא מקובל. אבל למעשה, אם כל העולם וכל העולם, להבדיל מצרים, כולם עובדים את האלילים שם, לאט לאט לא יודעים יותר מה'. זו העובדה.
משימתו של משה רבינו: להחזיר את חידושו של אברהם אבינו ולעשות אותו מצווה
יציאת מצרים ומתן תורה: תחילתה של מערכת חדשה
המרצה:
בא משה רבינו ביציאת מצרים, וזה הפירוש של יציאת מצרים. אמת, זה אומר מתן תורה, זה לא בדיוק ביציאת מצרים, אבל במובן הזה מתן תורה פירושו יציאת מצרים. מבינים? משה רבינו בא עם חידוש חדש, והוא אמר, חזר, החזיר את הנושא של אברהם אבינו, שלא עובדים עבודה זרה, והוא אפילו הוסיף שזו מצווה.
ביאורו של הרמב"ם על "מה שמו" – בעיית שמו של אלוקים
שתי הבעיות: מי שלח ומי הוא ה'?
המרצה:
הרמב"ם מסביר באריכות גדולה את הנושא של השליחות של משה רבינו בפרשת שמות, שמשה רבינו אמר "מה שמו מה אומר אליהם", מתרגם הרמב"ם, כן? כאן צריך להסביר את הנקודה, מתרגם הרמב"ם, מה זה אומר "מה שמו"? כשהוא אומר שם, יודע משהו? אני יכול להגיד לך שם מהיום עד מחר, זה לא אומר כלום. תקרא לזה כך, תקרא לזה כך. מה זה אומר?
מתרגם הרמב"ם שחייבים לומר את השם השם. כשמשה רבינו שאל, היהודים אמרו שהוא לא יאמין לי, כן? אומר הרמב"ם שהיו שתי בעיות אחרות. בעיה אחת היא, מי אומר שה' שלח אותך? על זה אולי יכול לעזור מופת. אבל בעיה שנייה, בעיה גדולה יותר היא "מי השם?" מי אומר שיש ה'?
היהודים במצרים: עובדי עבודה זרה, לא כופרים
המרצה:
אומר הרמב"ם, זה אומר שהיו אנשים שלא האמינו בה'. הרמב"ם כועס מאוד כשהרמב"ם אומר חלילה שהיו יהודים שלא האמינו בה', כולם האמינו בה', רק זה מה שהרמב"ם מבין, הוא לא אומר שהם היו אפיקורסים, הרמב"ם אומר שהם היו עובדי עבודה זרה. הם ידעו שיש את כל הכוחות בינתיים, זו בכלל לא היתה השאלה.
הרמב"ם אומר, הבעיה, מכיוון שכשחיים בסדר העולם הרגיל, קשה מאוד לדבר על אהיה אשר אהיה. מה הרמב"ם מתרגם 'אהיה אשר אהיה', מה משה גילה? אומר הרמב"ם, משה רבינו שאל את ה' "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?", לומר מילה לא יכול לעזור.
"אהיה אשר אהיה" – ראיה פילוסופית בצורה קצרה
תרגומו של הרמב"ם: מחויב המציאות – הקיום ההכרחי
המרצה:
אמת, אמת, עוד קושיה טובה. הוא אומר הרמב"ם, חייב להיות ש'אהיה אשר אהיה', קשה לי להגיד כך, אומר הרמב"ם שזה חייב להיות, שזה דרך קצרה מאוד להסביר לאנשים את המציאות הראשון. חייב להיות קצת הוכחה בקיצור גדול, הרמב"ם מסביר איך זה יכול להיות, והוא אומר לרב סעדיה גאון ש'אהיה' פירושו מחויב המציאות, הנמצא אשר נמצא, ולכן איכשהו זו דרך של לימוד, זו קצת ראיה, זה לא סתם נאמרה מילה, אני גם יכול להגיד מילה.
שם השם, זה נאמר בקיצור משער היחוד, לפי דרכם, לפי השגתם
פירוש הרמב"ם: גרסה פילוסופית של שער היחוד
מרצה:
כך מפרש הרמב"ם את הפרשה של "מה שמו", ש"מה שמו" חייב להיות מוסבר, הוא נראה מסתכל על גרסה, הרמב"ם דיבר על חכמת הקבלה אחרת, איזה נוסח של שער היחוד, הוא הסתכל, אחרת אין שום דרך, כי לומר שחייב להיות אלוה, הרי היו מספיק אלים, היו אינספור אלים, מצרים היתה ספר שלם של אלים, אף אחד לא חסר אלוה, חסר היה האחד, ה' אחד, האלוה היחיד, הדבר שהוא מעל הכל, ולומר שיש לו עוד שם, שוב לשים אותו ברשימה, לשים עוד אלוה אחד, זה לא הדבר, אה הוא חזק יותר, מי שהוא חזק יותר, צריך להסביר, לא אחד חזק יותר, זה סוג אחר של דבר מכל האלים האלה, כל האלים האלה הם זבובים וגפנים ספציפיים, או הגדרות ספציפיות של כוחות הטבע, כל ההגדרות האלה, ואני חייב לומר משהו שהוא מעל כל ההגדרות האלה, וכולי וכולי וכולי, וזה הוא הסביר.
שאלה ותשובה: איך זה כל כך פשוט?
תלמיד:
[שאלה על הפשטות של התובנה הזו]
מרצה:
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
שתי המצוות במצרים: פסח ומילה
קרבן פסח – ביטול עבודה זרה דרך שחיטת הטלה
מרצה:
משה רבינו בא עם חידוש עצום ליהודים, אותו חידוש של אברהם אבינו, אבל הם שכחו אותו, ואמר, קודם כל שיש אלוה, לא שיש אלוה במובן שהתהילות הספציפיות היו תאוותם, אני מתכוון שהרמב"ן אולי מתכוון, התכוון לזה, אבל זה לא הפשט של הרמב"ם, אלא שיש אלוה במובן לא האלהים, אלא להבדיל אלהים, חידוש גדול הוא אמר להם.
כן כן אמת, זה אומרים בישראל אשר... זה מספיק לרמב"ם. אוקיי, בכל מקרה, הכל קושיות טובות עם תירוצים, אבל זה אומר הרמב"ם, וחוץ מזה גם אמרה התורה, זה אומר מאוחר יותר שזה הוא כבר נתן אז, כי הרמב"ם הוא זה שאומר שזה מתכוון, גם יש כבר מדרשים שאומרים, שמה שהקב"ה נתן מאוחר יותר את כל המצוות, ללכת לעולם ואחרים, עם כל העונשים של עבודה זרה, שכבר ממש נעשה חוק, אבל משה רבינו במצרים כבר התחיל עם זה.
מה הוא עשה? נתן שתי מצוות, מה אתה זוכר? זה עומד במדרש, כן? הוא היה צריך להיות איזו זכות, הוא היה צריך איזו זכות, הוא היה צריך לעשות משהו ליציאת מצרים, ומה היתה המצווה האחת? פסח. מה זה פסח? אומר הרמב"ם, פסח הוא ביטול עבודה זרה.
זו אחת הראיות הגדולות של הרמב"ם, שקרבנות קשור לאנטי עבודה זרה, כי הוא מביא, זה עומד כבר בתרגום ועוד כך, הוא מביא כבר מקור קודם, שלמה שחטו, הוא מפרש את הפסוק אצל משה, למה שחטו את הטלה? כי המצרים עבדו את הטלה.
במילים אחרות, משה רבינו מלמד אותם לא רק שיש אלוה, זה משה עצמו, הוא גם מלמד אותם מצוות, והוא אומר שהקב"ה ציווה לשחוט את האליל. מה זה לשחוט את האליל? זה באמת התחיל עם הטלה, זה לא סתם דבר, ואולי למזל טלה יש באמת אפילו שייכות לזה, אני לא יודע! אתה מראה איזו נקודה חזקה יציאת מצרים היתה, שזו היתה הנקודה. שהוא מחדש את איסור עבודה זרה, עם קרבן פסח הם שחטו את עבודה זרה של מצרים. העבודה זרה הגדולה ביותר, כמו שהטלה הוא ראש המזלות, שזה...
שאלה ותשובה: המבנה של קרבנות
תלמיד:
אה, הוא הולך את שניהם, זה כולל שניהם, כל הקרבנות כוללים את שני הדברים במובן מסוים. למה? כי חלק כך הוא אומר, מה צריך לשרוף, חלק אוכלים, חלק שורפים לקליפה, חלק אוכלים כקרבן לקב"ה. משהו כזה... זה זורק לגמרי החוצה...
תלמיד:
המטרה של יציאת מצרים היתה זו? כל המטרה של יציאת מצרים זו היתה?
מרצה:
כן, כן, כן... זה פירוש הרמב"ם ב"אשר קבצנו ממקומות עבודתו". הוא אומר לאברהם. כן, כן, בוודאי. למה לא? כי הוא נשאר בדעה, הוא הולך תמיד חזרה כמו שהוא הלך אצל אברהם ויצחק. זה חידוש עצום שהוא יתחיל סוג חדש של עצה לכל הדבר.
מילה – הצד החיובי: עבודת השם
מרצה:
אבל העצה היא שני הדברים, קודם כל הידיעה, ידיעה... שיש אלוה, לידע... שיש את האחד, האלוה הראשון, את זה מילאו מאוד מאוחר יותר, את זה אמרו בדרך קיצור. הרמב"ם אומר שזה הוסבר, הרמב"ם הוא חידוש, הרמב"ם מפרש על ה'מה שמו', שאיכשהו, אולי מה שאתה אומר, אולי לא ממש, אבל מה שאומרים, מה שפשוט שחייבת להיות עבודה, יכול להיות שזה חידוש? אולי לפני שהיה אהיה אשר אהיה לא תפסו את זה. יכול להיות שזה מאוד פשוט, אבל זה פשוט כי מישהו לימד את זה.
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב"ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
זה היה אז משה רבינו לימד ליהודים, ולימד שזה לא מספיק אז לעשות, צריך גם לשחוט עבודה זרה, צריך לקחת את עבודה זרה לקחת לשחוט, לבטל, לבטל, דרך זה שלא יהיה יותר 'אלוהיכם עמכם', זה הילדים ושם הטעות, אם היו שוחטים היו ממשיכים לעבוד את הטלה, כי זה ראש המזלות, זה המלאך הגדול ביותר, מגיע לו הרבה כבוד, היו הילדים חזרה היו נופלים לעבודה זרה.
מכיוון שהעיקר הוא התיקון של משה רבינו לילדים, זה ממשיך את הדבר, זה אומרים את הדבר הנוכחי לעשות ענין חדש של שחיטת עבודה זרה, לשבור עבודה זרה, משהו לשבור את עבודה זרה שם לכל האינדיקציות עמלק העמלק חלש יותר. זה הכל חלק מהדבר, רק זה לשבור עבודה זרה... והיית צריך גם לעשות עבודת השם. רציתי לחשוב שאז פסח הוא לשבור את עבודה זרה, ואז מילה היא משהו עבודת השם.
הרמב"ם עצמו אומר שאחד הטעמים של מילה היא סימן בבשרנו שיש אמונה בקב"ה. שאלה המאמינים, וזה היה, אברהם אבינו כבר עשה את זה, ומשה עשה את זה למצווה, הלאה. אבל מילה, זה לא עומד ממש בפרשה שעשו את זה, אלא דרשה גם כן. על כל פנים, הפסח, קרבן פסח, זה הרמב"ם מבין על קרבן פסח, וזה היה חידוש אמיתי של יציאת מצרים.
התזה הגדולה של הרמב"ם: הפירוש האמיתי של יציאת מצרים
מצרים כמטאפורה וכעובדה: העולם של עבודה זרה
מרצה:
דבר אחר בסכנה זה לא פשט שהקב"ה לא הוציא ממצרים, זה יודע וזה מראה דבר חדש על הקב"ה. מי שיודע את הקב"ה, הוא 'מה שמו', אם מה עושה את הכל? איסור עבודה זרה והחידוש של עבודת השם. זה היה כדי... יציאת מצרים היא הזמן. ומי שרוצה לפרש קצת יותר כמו דרך משל, שהמקובלים הולכים לגמרי לומר כך, זה לומר שמצרים היא עולם העבודה זרה, עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו', ולצאת ממצרים פירושו לשבור את זה. יציאת מצרים המטאפורית, וזה עשו באמת ביציאת מצרים העובדתית. זה לא רק משל שמצרים היא משל לעבודה זרה. ביציאת מצרים התחילו הראשונה את הדבר של משה רבינו, של שבירת עבודה זרה ושל עשיית מצוות ועבודת השם.
החידוש הגדול: מערכת שאפשר להעביר לילדים
"מה נשתנה" – למה מדברים כל כך הרבה לילדים
מרצה:
וזה דבר שהוא... לכן מדברים כל כך הרבה לילדים על מצרים, זה עומד בפסוק, מה נשתנה, כל הדברים האלה. כי זה החידוש העיקרי, זה לא שיכול להיות צדיק שיודע, חכם יחיד בדורו שיודע מהקב"ה. זה היה תמיד, זה יכול להיות תמיד, גם אצל הגויים, גם אצל יהודים. לא זה הדבר החידוש של יציאת מצרים.
החידוש של יציאת מצרים הוא שיש סוג כזה של מערכת שאפשר להעביר לילדים, ושהילדים לא ישכחו ממנה, יש תמיד ניסיונות של עבודה זרה אפילו. זה הצליח, כן. זה הצליח המערכת, זה עכשיו כבר זמן רב אחורה, זה עדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה, לא רק יהודים, כשכל הגויים כבר למדו מזה. זה הצליח מאוד טוב המערכת, והמערכת בנויה על איסור עבודה זרה וחידוש של עבודת השם.
שאלה ותשובה: מתי זה קרה?
תלמיד:
מה היה ביציאת מצרים? זה נעשה כלא היה, או... שלא זה הדבר... או אפשר לומר שזה אז?
מרצה:
בשעת, הפירוש שלי הוא ש, פירוש הרמב"ם הוא ש, בשעת יציאת מצרים... אז זה קרה! לא, שכשמדברים על יציאת מצרים, מדברים על החידוש שנעשה מזמן יציאת מצרים ואילך. או שאתה רוצה לומר מטאפורית, תאמר שמצרים היתה באמת המקור של עבודה זרה וכו'. אמת, אמת, אפשר גם כך לומר, אבל זה כבר... הרמב"ם כבר לא מדבר על זה, אולי כבר במקום אחר, אני צריך לחשוב, ראשית ב... כשהוא מדבר על הכהן, אני צריך לבדוק... אני מתכוון שזה הפירוש, לפי הפשט... לרמב"ם יש ביאור פשט בכל יציאת מצרים...
סיכום ומבט קדימה: עוד שני פירושים של הרמב"ן
מרצה:
אני צריך אולי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא... אמרנו כבר שני פירושים?
תלמיד:
אמרתי רק אחד? יש לי עוד שניים.
מרצה:
לא, לא, תן... יש לי עוד אמת, יש עוד שני פירושים אחרים של הרמב"ן אקשואלי, כן.
תלמיד:
אמת, אבל כאן יש יותר פשט רמב"ן ויותר קבלה רמב"ן.
יציאת מצרים וחידוש הרמב"ם: ההבדל האמיתי בין יהדות לעבודה זרה
פירוש הרמב"ם בגאולת מצרים בכלל
הרמב"ם כאן מביא פירוש בגאולת מצרים בכלל.
רציתי לומר את הפירוש ההפוך ברמב"ם, אבל אולי בשבוע הבא.
אז יש שלושה פירושים, כבר אמרתי שני פירושים.
כבר אמרתי שניים? אמרתי רק אחד? אה, אמת, יש לי עוד שניים.
לא, לא, יש לי עוד שני פירושים אחרים ברמב"ם.
אמת, יש לי עוד משהו, יש עוד שני פירושים אחרים, שני חידושים של רמב"ם אקשואלי, כן, אמת.
אבל זה כבר 10:30.
"כי אני ה'" מול "אנכי ה'": החידוש של יציאת מצרים
אחד, מה יש קודם? מה השיעור, לא מספיק זה?
כי אני ה' — הוא לא אומר אנכי ה', נכון? כי לדעת את הקב"ה, זה לא פשט שיודעים את הקב"ה מיציאת מצרים.
אפשר לדעת את ביטול עבודה זרה דרך יציאת מצרים, את החידוש.
הרמב"ם מביא כאן הלכות עבודה זרה, יש שתיים או שלוש הלכות.
פסח מדברים מהלכות עבודה זרה, לא אם רוצים לומר שיעור פסח ברמב"ם צריך לומר הלכות עבודה זרה לא הלכות יסודי התורה.
הלכות יסודי התורה זה אמת תמיד, אני מתכוון שאין סתירה.
אבל זה לא החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה, אבל זה דבר שהוא חידוש, הפרקטי.
מערכת הרמב"ם: שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם
זה יש מערכת שהרמב"ם אומר שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם, זה הרבה יותר חידוש גדול מאנכי ה' אלקיך מיציאת מצרים.
כי זה תמיד היה יחידי סגולה, זה דבר שכלי, אפשר להגיע לזה, זה תמיד יש.
זה דבר שמדברים בחג, עד היום הזה לא מבינים כל כך את החידוש, אני לא מבין את זה, אני חייב לומר שזה לי מאוד קשה, כי יש לי תמיד את הקושיא "מה נשתנה", הילדים באמת לא מבינים, וכולי האי ואולי משהו צריך להבין, זה דבר מאוד עמוק וקשה להסביר, זה לא כל כך פשוט.
אבל סוף כל סוף... לא, קצת עבודה זה, אבל זה באמת שווה לכל החלק, להבין משהו כאן.
התוצאה המעשית: יהודים מתבדלים מהאומות
יש לך קודם רעיון עצום, צריך להילחם עם כל העולם לכבוד זה, אני מתכוון כן.
כמו שאני אומר, ההשקפה של עכו"ם הוא אומר שיש עוד קושיות, זה אמת, זו השקפה אחרת.
אבל חלק גדול, יהודים מתבדלים, הרמב"ם בכל הלכות עבודה זרה "כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם", צריך להיות מובדל במעשים, לא לאכול את הלחם שלהם, לא לשתות את היין שלהם, לא לאכול את הבשר שלהם, הכל רק בגלל זה, לא כי יש אדם אחד שיודע את הקב"ה.
יכול להיות גוי שאוכל חזיר והוא יודע את הקב"ה, הוא עושה איזו חקירה שם. אבל אנחנו נלחמים נלחמים עם כל העולם, זה נכון, צריך להילחם עם כל העולם רק כי טוענים שהדרך שלהם הולכת אחרי הנכדים, חלק ד' רמב"ם עם הנשים הילדים האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו שוב אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך גדולים.
הולכים לשכוח מהקב"ה ואנחנו כן נזכור אבל גם רק בזכות כי אנחנו יודעים אנחנו מבינים גם לא מה הוא מתכוון, בסוף אנחנו שבו בתפיסה אצל.
אנחנו אומרים לפחות שמע ישראל, לפחות אנחנו אומרים שמע ישראל שלושה אלוהות כמו שהם אומרים, לפחות אנחנו אומרים השם אחד, ולכבוד זה עשינו את כל הדבר הזה, זה הרי חידוש גדול, זה תוספות יום טוב אבל זה לא דבר פשוט עבורנו.
צריך באיזשהו אופן צריך לפשוט להבין את זה, צריך ללכת ללמוד פעם אחרת, שבוע הבא עדיף שאין את הלחץ.
אבל זה דבר קשה מאוד, זה סיכון גדול, פתיחה גדולה, זה באמת פתח הרבה.
החילוק האמיתי בין יהדות לנצרות
אני מתכוון אפשר לחשוב, אני מתכוון אנחנו לא זוכרים את הזמנים של משה רבינו כשהוא נלחם עם הכנענים שם, אבל היהודים שנלחמו עם המינים זה קצת יותר מסובך כי הם מאמינים גם הם באחדות השם.
אבל יהודים שהיו במשך אלפי שנים ולא הסכימו להשתמד אלא בגלל דקדוק, את זה צריך להוציא.
מה כל החילוק של יהדות עם הנצרות, הוא מאמין גם באלוהים, אבל מה אנחנו אומרים עליהם?
מה אומרים חכמי התורה אפילו אפשר לומר שלאלוהים יש בן לבחינות, על פי קבלה אפשר לענות על הכל.
לא, מה אנחנו אומרים?
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי על הקושיא?
מה הרמב"ם היה אומר?
למה לקחו את היהודים במשך אלפי שנים שאמרו: בוא הנה עשה את עצמך לנוצרי, השתחווה לצלם ויהיה טוב.
מה היהודים אמרו?
זו עבודה זרה, בסדר, אבל בואו נחשוב עמוק יותר, אנחנו מקישים שזה ממש שיש כוחות עם כל הדברים האלה שהם אומרים שיש בחינות, הוא אומר צה"ל כאן מה שלא יהיה רוח הקודש, אין בחינה כזו השכינה היא כל הבחינות.
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי?
תשובת הרמב"ם: זה נברא
אני אומר כבר שזו לא טעות איך שהם מבינים את זה, זה כבר פרטים אפשר להתווכח כאן.
מה שאנחנו אומרים באמת הוא שהכל מילים יפות אבל אנחנו סוברים שהילדים שלהם עובדים את יוזל ולא עובדים את הקב"ה, כך אנחנו סוברים.
אפשר לומר מהיום עד מחר שהכל אחד, אף אחד לא מבין את זה, הרמב"ם לא אומר את זה, אולי החכמים הגדולים מבינים, אולי המלאכים מבינים את זה.
אולי המלאכים מבינים וגם לא, אני מתכוון זה עמוק מדי!
הילדים בטח לא מבינים את זה. הילדים עובדים אדם, נברא.
זו העובדה, זה אמת, נכון. מה עובד נוצרי? הוא עובד נברא.
בסופו של דבר, הוא אומר, הכמרים שואלים, צריך להסביר. זה אומר כן, זה אומר לא, זו בחינה, זה למטה, זה למעלה.
במציאות זה מה שהוא עובד. היהודים שלנו אומרים, אנחנו הולכים להיאבק במסירות נפש, כדי שהילדים, כששואלים כמה אלוהות יש, יאמרו אחד. זהו. בשביל הפתיחה הזו.
לא לומר אחד שהוא שלושה, שהוא בחינות. בשביל זה, בשביל זה, נכון?
חוץ מזה שזה שטויות, אני לא נכנס לזה, כל עבודה זרה מתערבבת בה לפעמים שטויות עם לוקשן, אלמנטים, ספקות. זה הרי לא העיקר. העיקר הוא רק הדבר.
ולכבוד זה אנחנו יהודים. זה היה החידוש של משה רבינו ביציאת מצרים, כלומר הקב"ה שלח את משה.
זה דבר עצום. זה חילוק גדול.
כל דבר קטן בשורש יש לו תוצאה עצומה אחר כך.
אמת, אמת, אפשר לומר את זה. זה לא דבר יסודי. אפילו משל אחר, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות דבר אחר.
החילוק היסודי: הכיוון של החינוך
כן, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט שאנחנו משכנעים את עצמנו שהילדים שלנו מבינים את כל האמת איך שזה.
יש חילוק גדול אחד. איך הורידו את המעשה של הבורא הגדול להבין ברמה קטנה.
אפשר עוד להעלות טענות, מה זה, את הסתירה אפשר להבין. אבל הרי לא מבינים כלום, אפשר רק לומר.
שאלה: לגבי הבחינות בקבלה
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מגיד שיעור: זו עוד סיבה, לא אמרתי, זו עוד טענה בעבודה זרה, אני לא יכול לומר את כל הטענות בבת אחת.
מצד שני יש לנו פתרון לאותה טענה, כשאנחנו עושים גם משלים מסוימים, אבל אנחנו נאבקים מאוד חזק לומר שזה רק משל.
הם לא נאבקים כל כך חזק. זה החילוק, כן?
קושיית הרשב"ש: שלוש נגד עשר
יש לי הרבה חברים שמתלוננים תמיד, מה החילוק בקבלה, ליהודים יש גם.
הרשב"ש כבר אמר פעם, כן, שהגויים מאמינים בשלושה ואנחנו מאמינים בעשרה, מה החילוק הגדול? כן?
יכולה להיות הקושיא, נכון? יכול להיות תירוץ.
כן, הרשב"ש מביא שאחד אמר לאחד מהמקובלים, שהגויים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית. אחד אמר שזה באמת שווה, הם אומרים גם שזה באמת שווה.
אז, יש חילוקים בתורת הקבלה על פי עומק בכל מיני דברים.
החילוק האמיתי: מה אומרים לילדים
החילוק הבסיסי במציאות הוא כך, שאצל היהודים אומרים לילדים יש אלוהים אחד, אחר כך אומרים לגדולים המקובלים מה שהם אומרים צלעות שיש עשר.
אצל הגויים אומרים לילדים שיש שלושה. אחר כך החכמים הגדולים יודעים שזה אחד. אתה מבין את החילוק?
אומרים... אומרים שיש שלושה. נכון, נכון. זה החילוק העצום בחינוך.
החילוק העיקרי של יהדות עם גויות, אפילו בעבודה זרה, עובדי עבודה זרה, הם גם אמרו 'כדלעיל', אבל מי אומר את זה? החכמים, מי אומר את זה? האנשים הפשוטים ידעו כמה אלוהות יש, עשרים וחמישה, אתה יודע, שש מאות, זה מה שאדם רגיל יודע. חכם אומר כן, הכל רק בחינות של דבר אחד.
מה אומר יהודי? אנחנו עושים בדיוק הפוך, לילדים אומרים יש רק אחד, תרצה לדעת כמה בחינות, כמה כוחות יש, אה, תחשוב על זה, תבין את זה. זה כל החילוק.
זה מה שהרמב"ם מסביר על משה רבינו. החידוש של משה רבינו לא היה 'אנכי ה' אלקיך'. זו מצווה אמת, יש מצווה 'אנכי ה' אלקיך' עצמה, אבל כל העניין הוא להגיע לזה.
שלוש הרמות של "לא יהיה לך"
אבל החילוק הוא באמת 'לא יהיה לך', לא 'לא אלהיך', 'לא יהיה לך' זה אולי גם פשוט 'לא תעשה לך'.
כן, רמה שלישית, 'לא תעשה לך' פסל וכל תמונה וכל כיוצא בזה, כי אולי רצית פעם לעשות עבודה זרה בפרט, כן? אתה מבין את החומש, אמת? לא תעשה שידוך איתם.
יש נפקא מינה, אבל הרבה יהודים טענו שיש חסידויות מסוימות ודברים שהם מדברים יותר מדי לרבי שלהם, וכמעט עשו אותו כמעט אלוהים, ואחר כך אנחנו אומרים להם, אבל זו רק בחינה, זה עומד ממש, זה אמת, אבל מה הילד שלך יחשוב? עבודה זרה היא גם אמת.
העיקר של היהדות: מה אומרים לילדים
עיקר היהדות הוא מה אומרים לילדים, לא מה חושבים באמת. מה שחושבים באמת זו תורה עמוקה, בכל דבר יש בחינות ומעלות ובחינות. יכול להיות, אני לא יודע מה ההלכה למעשה, אני רק אומר רעיון.
בכל מקרה, זה הפשט של יציאת מצרים או הרמב"ם.
סיום: עוד שני פשטים לבוא
נו, צריך רק לומר עוד שני פשטים, אם ירצה השם שבוע הבא נאמר הכל עוד פשט אחד, לא יודע. בסדר נאמר את הפשט השלישי.
זו הנקודה.
🎓 יציאת מצרים יסוד התורה - מועדים (תשפ״א) 1 שיעורים ›
🎓 שמונה פרקים - מועדים 5 שיעורים ›
This lecture examines Shavuot's true meaning as an agricultural festival celebrating the wheat harvest and economic prosperity, rather than simply commemorating the giving of the Torah. The speaker argues that Torah law should be read as utopian social blueprints for creating a just, prosperous society—where following divine economic principles (like leaving gleanings for the poor) leads to tangible material success—not merely as abstract religious obligations. The discussion concludes by challenging the concept of "Torah from Heaven," suggesting that prophets spoke in the normal rhetorical conventions of their time to address real human problems, and that modern distance from this context creates a false impression that ancient revelation was categorically different from rational moral teaching.
This lecture examines Shavuot's true meaning as an agricultural festival celebrating the wheat harvest and economic prosperity, rather than simply commemorating the giving of the Torah. The speaker argues that Torah law should be read as utopian social blueprints for creating a just, prosperous society—where following divine economic principles (like leaving gleanings for the poor) leads to tangible material success—not merely as abstract religious obligations. The discussion concludes by challenging the concept of "Torah from Heaven," suggesting that prophets spoke in the normal rhetorical conventions of their time to address real human problems, and that modern distance from this context creates a false impression that ancient revelation was categorically different from rational moral teaching.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
1. השאלה המרכזית
השאלה המרכזית של השיעור, לרגל שבועות (זמן מתן תורתנו): האם באמת עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
שתי דרכי ניסוח:
– ניסוח “פרום”: *למה* עלינו לשמוח? (מניח מראש שכן)
– ניסוח “לא פרום”: *האם* עלינו לשמוח בכלל
2. תצפית: אנשים לא באמת נראים שמחים
אנשים פועלים כאילו הם מושקעים בתורה ועוברים את תנועות החגיגה, אבל לא באמת נראים שמחים שקיבלו אותה. התורה נראית יותר כמקור לבעיות מאשר מקור לפתרונות – משהו שצריך לקיים (*מקיים*), אבל שלא מייצר שמחה.
סטייה צדדית: הומור ביתי של שבועות
השמחה האמיתית של שבועות עבור חלק מהאנשים היא שבני זוג יכולים לישון כל היום בזמן שהשני שומר על הילדים, ובארץ ישראל החג נגמר מהר. זה מדגיש שהשמחה לא באמת *על* התורה.
3. המדרש של האומות – מופנה פנימה
המדרש הידוע: הקב״ה הציע את התורה לכל האומות, כל אחת מהן מצאה מצווה “שוברת עסקה” (למשל, “לא תרצח”). אבל האם *אתה* יכול לחשוב על מצווה שוברת עסקה? יש רשימה גדולה.
הסיבה היחידה שהיהודים קיבלו הייתה הנוסחה “נעשה ונשמע” – הם התחייבו *לפני* שידעו את הפרטים. אילו ידעו את התוכן המלא, אולי גם הם היו מסרבים.
רבי זושא מאניפולי לפי הדיווחים אמר שאם היו אומרים ליהודים על איסור *לשון הרע*, הם לעולם לא היו מקבלים את התורה.
סטייה צדדית: בדיחה על פשעי צווארון לבן
האיסור “כחול הצווארון” (רצח) קל לקבל באופן נומינלי – “רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה” – אבל האיסורים העדינים יותר, היומיומיים, הם המכשולים האמיתיים.
4. תשובה מוצעת של תלמיד: התורה כמבנה/תבנית
תלמיד מציע תשובה (ה“שיטה מהאינטרנט”): בלי התורה, אדם הוא כמו האינטרנט הלא מסונן – זמין לכל דבר, מעוצב על ידי שום דבר. התורה משייפת ומעצבת אדם למשהו ספציפי, נותנת לחיים צורה וכיוון. בלעדיה, אתה “גוש” – תיאורטית יכול להיות כל דבר, ולכן בפועל כלום.
אנלוגיה: זה כמו תכנית לימודים שהופכת אותך למדען מחשבים לעומת להיסחף ללא מטרה בין הספה, החוף והגיטרה.
5. ביקורת על תשובה זו
לטיעון יש ערך כטיעון לטובת *איזשהו* מבנה, אבל הוא לא טיעון טוב עבור *המבנה הספציפי הזה* (התורה):
– כל מערכת של משמעת או כיוון יכולה לשרת את הפונקציה “אנטי-גוש”.
– הטיעון לא מתייחס לשאלה האם אלמנטים ספציפיים של התורה הם באמת טובים או מועילים.
– אפשר עדיין להעלות ביקורות על מצוות או נורמות מסוימות – למשל, הגבלות על נישואי תערובת, זהות שבטית, הדחף להיות “הטובים ביותר” – שאולי גרמו ליותר בעיות מאשר פתרו.
6. עמדה זמנית, כנה: אין תשובה עדיין
אין תשובה לשאלה עדיין. ממשיכים הלאה:
– יש חלקים בתורה (במובן הרחב, כולל כל המסורה והמנהגים) שהם באמת רעים עבורנו – לא רק לא מועילים, אלא מזיקים באופן אקטיבי.
– השאלה ההשוואתית (“האם תורה *אחרת* הייתה טובה יותר?”) מוכרת אבל מוצדת כלא השאלה הנכונה.
– השאלה הנכונה היא האם כל דבר בתוך המסורת הרחבה הזו מועיל – והתשובה היא בבירור לא: חלק מהחלקים הם “ההפך ממועיל.”
—
7. דוגמה קונקרטית: בעיית הבחירה (*אתה בחרתנו*)
בעיה אוניברסלית המוטמעת בתורה עצמה: דוקטרינת הבחירה היהודית (*אתה בחרתנו*). זה אולי נכון, אבל זה מוביל למידות רעות, במיוחד גאווה מוגזמת (*גאווה*). קצת גאווה נחוצה (*מידה בינונית*), אבל גאווה מוגזמת בהיות יהודי מזיקה ומייצרת תוצאות נוראות.
זה לא אלמנט שניתן להפריד בקלות – זה אינטגרלי ל*יידישקייט*, מה שהופך את זה לקשה מאוד פשוט לזקק. רוב האנשים או נאבקים עם זה או, גרוע מכך, מאמצים את המידה הרעה כי הם מרגישים שהתורה נותנת להם רישיון לכך.
נקודת משנה: השלכות מעשיות של גאווה זו
חצי מהבעיות שיש ליהודים עם אומות אחרות נובעות ממידות רעות יהודיות – לא רק מאנטישמיות חיצונית. *רבי* אמר פעם שאנטישמיות היא חצי אשמת הגויים וחצי אשמת היהודים. זה מערב את התורה עצמה.
—
8. סילוק הגרסה “הקלה” של השאלה
פנטזיה נאיבית: בלי תורה, אפשר היה להיות “חופשי” לעשות מה שרוצים. זה ניתן לתשובה טריוויאלית:
– אתה לא יודע מה אתה רוצה – תשוקה אינה מדריך אמין.
– לעשות מה שאתה רוצה זה למעשה לא לעשות כלום – זו לא באמת חופש.
זו גרסת “מצב קל” של השאלה – באמת רק שואלת “האם בני אדם צריכים תרבות/חוקים?” – שהתשובה עליה היא כמובן כן. יש להתמודד עם הגרסה הקשה: האם *האדם הספציפי הזה* (בלייקווד, ב-2025) צריך לשמוח עם *התורה הספציפית הזו*, כולל כל ספריה ותוכנה?
—
9. פיצול השאלה לשתי שאלות נפרדות
שאלה א׳: האם *האידיאל* של התורה טוב? (שאלת ה״דגל”)
זו השאלה שרוב האנשים *חושבים* שהם שואלים: האם התורה – אות גדולה ‘ה׳, אות גדולה ‘ת׳, התורה הקדושה שניתנה בסיני – טובה?
– התשובה כמובן אמורה להיות כן.
– אנחנו “אפילו לא מורשים” לשאול את זה.
– זו השאלה הפחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת האידיאל מהמבצעים שלו. דוגמאות:
– “אוהב יהדות, לא את היהודים”
– “אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו”
– “99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים”
זו הגנה בסגנון קראי: ה*ספר* קדוש; רק הפרשנים/המבצעים רעים.
שתי בעיות עם הגנה זו
1. בעיה אמפירית: אולי התורה/הדת *כן* עשתה אנשים כאלה – אי אפשר פשוט להפריד את הטקסט מההשפעות שלו.
2. הבעיה הגדולה יותר – ה״דגל” לא רלוונטי: אף אחד לא צריך לדאוג להגן על האידיאל/הכותרת המופשטת שנקראת “תורה” או “יהדות”. הגנה על הדגל היא:
– לא שימושית לחיים האמיתיים של אף אחד
– עניין של *כבוד* במקרה הטוב
– רלוונטית רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב
– לא *אמונה* בשום מובן משמעותי – *אמונה* היא לא להיות “מעריץ” של דגל ולהגן עליו מביקורת
אנלוגיה להמחשה: איסלאם
האם הקוראן הוא ספר טוב או רע לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאנשים מסוימים רוצים להרוג אותך. האם ההתנהגות שלהם נובעת מהספר או לא היא לא רלוונטית טקטית – הוכחה שהספר רע לא משנה את המצב המעשי. באופן דומה, אם מישהו מוכיח שהספר באמת טוב ופשוט “הושחת,” המידע הזה חסר תועלת – הוא לא משנה כלום לגבי המציאות החיה.
סטייה צדדית: סוגריים לתיאודיציה
תלמיד מעלה האם הטיעון הזה באמת על האם אלוהים טוב. תיאודיציה מוצבת בסוגריים במפורש – הדיון הזה לא על הגנה על טובת אלוהים. הדחף להגן על אידיאל התורה נובע מהתחייבות קודמת (אלוהים נתן אותה, אלוהים חייב להיות טוב), אבל המטרה היא לעבור מעבר למסגור הזה.
—
10. דחיית שאלת האלוהים כלא רלוונטית
גם אם מניחים שאלוהים נתן את התורה, זה לא עונה על השאלה.
נגד ההגנה “אלוהים נתן תורה טובה, אנשים הרסו אותה”:
– אם אלוהים כל יודע, הוא היה צריך לדעת איך התורה תתפרש ותתורגל. אלוהים שנותן תורה שרק מייצרת תוצאות רעות אינו אלוהים ששווה להגן עליו (*רחמנא ליצלן*).
– גם אם אלוהים נעשה “חף מפשע” על ידי ההגנה הזו: מה זה עושה עבורי? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן – וואס איז דאס פאר מיר?”*) – אלוהים חף מפשע בגן עדן לא רלוונטי לשאלה המעשית האם התורה טובה *עבורנו*.
—
11. השאלה המרכזית מוגדרת במדויק
שני הצדדים של הדיון כל הזמן מזיזים את השאלה.
השאלה שחשובה: האם *זו* התורה – זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה, מלמדים אותה וחיים לפיה – טובה? האם אני צריך לשמוח איתה?
השאלה שלא חשובה:
– האם *הרעיון* של האלוהים שנתן את התורה הוא רעיון טוב?
– האם התורה *ספר* טוב במופשט?
– האם התוכנית של אלוהים הייתה טובה?
אלו “שאלות נחמדות” אבל הן לא השאלה, ואנשים כל הזמן מבצעים “תעלול קסמים” (כמו אימון תקשורתי: “ענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך”).
סטייה צדדית: אנלוגיה לנצרות ולמסעות הצלב
אף אחד לא באמת דואג האם הנצרות *כדוקטרינה* גרמה למסעות הצלב. אנשים שופטים את הצלבנים לפי מעשיהם. השאלה הסיבתית המופשטת מעניינת רק מסיבות פוליטיות, לא להערכה אתית.
—
12. העיקרון הפרגמטי/קונסקוונציאליסטי
טענה מרכזית: אם תורה היא “טובה” במופשט אבל כל העוקבים שלה רעים → אתה צריך להיות *כופר* לגבי התורה הזו ולהתעלם מכל ההגנות האפולוגטיות.
להיפך: אם תורה היא “רעה” במופשט אבל איכשהו גורמת לכל העוקבים שלה להיות טובים → יש לפחות *צד* (טיעון) רציני שאתה צריך להצטרף לקבוצה הזו, כי זה עובד.
המחשה היפותטית: דמיין טקסט במקור על רצח ואונס, אבל הפרשנים והמסורת שבעל פה הפכו אותו למערכת של צדקה וטוב. אתה צריך להצטרף לקבוצה הזו – למי אכפת מה ה*פשוטו של מקרא* היה במקור?
הקריטריון המכריע הוא תוצאה מעשית, לא טוהר טקסטואלי או תיאולוגי.
—
13. תורה היא לא ספר – היא פרקטיקה חיה
טענה חזקה: המילה “תורה” לא מתכוונת לספר. כל מי שאומר שתורה היא ספר הוא *אפיקורס*.
הוכחה תלמודית (מסכת קידושין): ינאי המלך עשה את הטעות לומר שהתורה היא ספר – כל אחד יכול לקרוא אותה, אז החכמים מיותרים. הגמרא אומרת *ניזרקה בו מינות*.
סיבה: תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא עובדת. התורה קיימת באנשים שמתרגלים ומעבירים אותה, לא על הדף. הגנה על ה*ספר* בזמן שה*אנשים* נכשלים היא חסרת משמעות: “אם לא בזכות האנשים שטובים, אין לי מה לעשות עם הספר.”
—
14. התייחסות לטיעון הנגדי: “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
תלמיד מציע: גם אם המתרגלים הנוכחיים פגומים, האם אי אפשר לעקוב אחרי ה*ספר עצמו* (או המפרש ההיסטורי הטוב ביותר, למשל הרמב״ם) ישירות?
תשובה – זו קראות מחודשת: עקיפת המסורת החיה כדי לעקוב רק אחרי הטקסט היא מבחינה מבנית זהה לקראות.
התנגדויות מעשיות:
– קשה מאוד להיות תלמיד של אדם מת (למשל, הרמב״ם). אפשרי בדרכים מוגבלות, אבל מוגבל מאוד.
– אתה תיצור יהדות *חדשה* (או מחודשת ישנה), לא משתתף בזו הקיימת בפועל.
– זה עדיין לא עונה על השאלה המקורית: “האם אני צריך לשמוח עם התורה” מתכוון לתורה *כפי שלימדו אותי אותה*, לא כזו שאני יכול היפותטית לשחזר מספר ישן טוב.
נקודת משנה: התורה היא לא הספר הטוב היחיד
גם לפי הרמב״ם, התורה היא לא הספר הטוב היחיד בעולם. יש אולי חמישה (או עד ~20) ספרים משמעותיים היסטורית-עולמית עם מיליוני עוקבים, וכולם כנראה דומים בערכם (“ערך טוב כמו התורה באותה מידה”). זה מוצהר כהשערה, לא מתוך ידע עמוק של כל המסורות.
—
15. בעיית המעגליות – מהו “טוב”
בעיה עצומה לא פתורה: לאורך הדיון הזה, הייתה העמדת פנים שאנחנו יודעים מה “טוב” אומר ויכולים להעריך האם התורה (או כל מערכת) טובה.
אם אתה מגדיר “טוב” כמה שהתורה אומרת, אתה לכוד במעגל: אתה יכול רק לשמוח עם התורה כי התורה מצווה שמחה, וזה מעגלי לחלוטין (*דהא דא בקטיגתא דקטיגתא*).
אנשים בספרות דתית (למשל, *ליקוטי שיחות*) חוזרים על טיעונים מעגליים כאלה בלי להכיר בהם כמעגליים. אין דרך לצאת מהמעגליות הזו עדיין, אבל השאלה חייבת להישאל ממחוץ למערכת כדי להיות משמעותית.
—
16. לא שנוי במחלוקת שיש גרסאות רעות של תורה
זה מקובל באופן מסורתי – לא שנוי במחלוקת כלל – שיש דרכים רעות ללמוד ולתרגל את התורה. מקורות:
– הגמרא: *”לא זכה, נעשית לו סם המוות”*
– *”ישתו תלמידים ומים רעים”*
– *”מוציאים דברי תורה למינות”*
– השקפת חז״ל שהנצרות היא בעצם גרסה רעה/פרשנות של התורה – לא משהו חיצוני, אלא משהו שצמח מהתורה “בדרך הלא נכונה”
כל הדעות מסכימות שזה אפשרי תיאורטית שאנשים יטענו למחויבות לתורה בזמן שהם אנשים רעים נורא, אנשים שאפילו התורה עצמה הייתה מגנה אותם – ובכל זאת באמת “באו מ״התורה.
—
17. המקרה של האדם שעוזב קהילת תורה מושחתת
ניסוי מחשבתי: מישהו גדל בקהילת תורה מושחתת (למשל, עבר התעללות ממורה). האדם הזה, דרך הגיון מוסרי כן – כמו “גרסה טהורה של אברהם אבינו” – מסיק שמה שהוא חווה הוא לא נכון ועוזב להיות לא-יהודי (*גוי*).
התגובה הדתית הנפוצה: “המורה הרע שלך לא מייצג את כל התורה; אל תזרוק את התינוק עם מי האמבטיה; אתה טיפש שעזבת את היהדות בגלל מנהיג רע אחד.”
הטיעון הזה לחלוטין שגוי. הנמקה:
– אין תורה שקיימת מלבד התורה כפי שהיא באמת מלומדת ונחיית על ידי אנשים אמיתיים בקהילות אמיתיות.
– המדרש (מחובר לפורים) ופיוט לשבועות: התורה אמרה לאלוהים, *”אם אין ישראל, אין תורה”* – תורה “בשמים” בלי אף אחד שמתרגל אותה היא חסרת תועלת.
– לכן, אם הגרסה היחידה של תורה שמישהו נתקל בה היא רעה, האדם הזה צודק לעזוב אותה. הוא לא עושה טעות. אתה יכול להציע לו גרסה טובה יותר, אבל אתה לא יכול לקרוא לו טיפש.
—
18. המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר
ההפך נכון באותה מידה: מישהו שאומר “אני לא יודע אם הסיפורים של התורה נכונים היסטורית, אבל דרך החיים שלימדו אותי נראית טובה – אבא שלי היה אדם טוב, המורים שלי היו אנשים טובים – אז אני רוצה להמשיך לחיות ככה ולגדל את הילדים שלי בזה” – האדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והחכמה.
– האם *מעמד הר סיני* באמת קרה לא רלוונטי להחלטה המוצדקת של האדם הזה.
– אם המסורת מבוססת על סיפורים כאלה, בסדר – הוא יכול לאשר אותם גם. אבל היסוד של המחויבות שלו הוא שהאנשים שהעבירו אותה היו באמת טובים.
– זו חוכמה: לעשות את הפעולות הנכונות מהסיבות הנכונות.
—
19. תזה מרכזית: טובת האנשים היא מה שחשוב, לא הדגל
להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב. אנשים כל הזמן מנסים לברוח מזה באמירה “אני מאמין בתורה, יש לי את ה*אמונות* הנכונות” – אבל זה חסר תועלת.
– אם אתה אדם רע, הילדים שלך צריכים להיות גויים, וה״דגל” של מחויבות לתורה לא מציל אותך.
– הרבה אנשים מסתמכים על אמונות נכונות כתחליף להיות טובים, והילדים שלהם אכן עוזבים את היהדות (*טאקע become goyim*).
—
20. מה “הציל” את היידישקייט – דיון על הבעל שם טוב
סטייה צדדית: דיון שנצפה
האם הבעל שם טוב הציל את היהדות, או שהתורה “הגנה על עצמה”?
כל המסגור הוא “לה-לה-לנד” – אנשים
מתווכחים איזו *תיאוריה* (רציונליסטית לעומת מיסטית) הצילה את התורה מפספסים את הנקודה לחלוטין.
מה שבאמת שומר על התורה חיה הוא אנשים שהם באמת טובים דרכה. המיתולוגיה החסידית ש״לפני הבעל שם טוב, היידישקייט הייתה בירידה” פשוט אומרת: הבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה, בעוד שהרבנים הממסדיים לפניו הפכו מושחתים במקצת – השתמשו בתורה למטרות אגואיסטיות במקום לשיפור מוסרי אמיתי. אם זה המצב, אנשים *צריכים* לעזוב גרסה מושחתת כזו.
—
21. הטענה האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
טענה ניתנת לצפייה:
– איפה שמורי תורה כנים – גם אם טיפשים או טועים – ובאמת מנסים להיות אנשים טובים יותר דרך התורה, הילדים שלהם נשארים יהודים.
– איפה שהמורים בבירור לא כנים, מסתמכים על התירוץ שיש אמונות נכונות (*אמונות*) מספיק, הילדים שלהם עוזבים את היהדות.
ניואנס: לפעמים אתה צריך *תיאוריה* טובה (כמו חסידות) כך שאנשים *יכולים* להאמין בתורה ולהשתמש בה כדי להיות טובים – אם בלי מסגרת כזו הם היו חושבים שהתורה רעה, הם לא יכולים להשתמש בה לצמיחה מוסרית. אבל התיאוריות הן אינסטרומנטליות; מה שעושה אנשים טובים הוא הכנות שלהם, לא התיאוריות עצמן.
סטייה צדדית: התייחסות לאיזביץ
מאזין מעלה קשר למחשבת איזביץ (המי השילוח) – משהו כמו “הוא הפך לגוי אבל שמר על יידישקייט.” זה מוכר אבל נדחה להרחבה, כי זה יוביל לסיבוכים.
—
22. הכרה בהשלכה המסוכנת
הטיעון עד כה יוצר בעיה: לפי ההיגיון שלו, הוא אולי אומר לאנשים מרקעים רעים לעזוב את היהדות (*להיות גויים*), וזה *רחמנא ליצלן*. המתח הזה מוכר ישירות.
—
23. מעבר: הבטחת תשובה דרך מושג המעלה
יש *שטיקל* (תשובה חלקית) – אחת שנחשבת באמת שימושית – גם לשאלה העיקרית (למה לשמוח על קבלת התורה / מה עושה את התורה טובה) וגם להשלכה המסוכנת. התשובה דורשת *הקדמה* מורחבת דרך מושג המעלה (*מידות*), שתוביל ל*סיום* של הטיעון הרחב יותר.
—
טבע המעלה (*מידות*)
24. בעיית התרגום של “מעלה”
– מקור יווני: המילה היוונית *arete* אומרת משהו כמו “מצוינות.”
– לטינית: “Virtue” היא רק תרגום לטיני של המונח היווני הזה.
– עברית – *מידות טובות*: זה התרגום היהודי המסורתי, אבל הוא לא מספיק כהגדרה.
– *מידה* פירושו המילולי “מידה.”
– המונח כנראה נובע מאימוץ הרמב״ם (מיימונידס) של דוקטרינת אריסטו של מעלה כממוצע בין קיצוניות – ה״מידה” הנכונה.
– אבל לקרוא לזה “מידה טובה” (*מידה טובה*) לא אומר לך של מה או לאיזו מטרה.
סטייה צדדית: אטימולוגיה של *מידות טובות*
הרמב״ם השתמש ב*מידה* ב*פירוש המשנה*; *חז״ל* כבר השתמשו במילה *מידה* במובן רחב של “מידה” (למשל, *ארבע מידות בתלמידים*, *מידה טובה מרובה*). השימושים האלה קרובים למה שהיוונים קראו מעלות – מידות של דרכי פעולה – אבל הטרמינולוגיה עדיין לא מסבירה את הטבע של מעלה.
—
25. תזה מרכזית: מעלת אופי = “אהבה” מאומנת
מעלות אופי הן אהבות ושנאות – במיוחד, האהבה או החיבה לפעילות ספציפית (לא לאובייקט ספציפי). מעלות אינטלקטואליות (למשל, לדעת *איך* ללמוד) שונות ממעלות אופי (למשל, *לאהוב* ללמוד).
המחשה: מערכת הישיבה הליטאית
*ישיבה* לא מלמדת אותך בעיקר ללמוד (מיומנות אינטלקטואלית); היא מלמדת אותך לאהוב ללמוד (מעלת אופי). “תוצר מוצלח” של ישיבה ליטאית אוהב ללמוד ללא קשר לגורמים אחרים – אפילו שמירת מצוות.
סיפורים חסידיים לועגים לאנשים שלומדים תורה בזמן שמעשנים בשבת, אבל זה בעצם מוכיח שהישיבה הצליחה: היא ייצרה את ה*אהבה* של למידה, שהיא בלתי תלויה ב*שמירת מצוות*.
סטייה צדדית: חסידים לעומת ליטאים
חסידים עושים את אותו דבר – הם מלמדים אותך לאהוב לשיר *מנוחה ושמחה*, להתפלל עם הרגשה, וכו׳. הדיון האמיתי בין שני המחנות הוא אילו מעלות חשובות יותר – לא למי יש יותר *יראת שמים*. הדיון הזה לא יכול להיפתר על ידי הצבעה על אנשים שחסרים מחויבות דתית; הוא יכול להיפתר רק על ידי שאילה: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר? זו שאלה רצינית שנשארת ללא מענה כאן – רק המסגרת מסופקת.
—
26. הטעות היסודית: בלבול בין מעלה לאמונה או להנאה חושית
דיכוטומיה שקרית שאנשים נופלים לתוכה בדרך כלל:
שתי האפשרויות השגויות:
1. “אני מאמין בזה” – הרמה האינטלקטואלית/דוגמטית (למשל, “לימוד תורה הוא אידיאל”). הרבה אנשים מחזיקים באמונה הזו אבל לא באמת אוהבים ללמוד. אלה אנשים שעבורם *חינוך* נכשל.
2. “אני פשוט *סתם* אוהב את זה” – צמצום האהבה להעדפה חושית גסה, כאילו לאהוב תורה זה אותו דבר כמו לאהוב מיץ תפוזים.
האפשרות השלישית הנכונה: **סוג חדש של אהבה**
אימון מעלה יוצר יכולת חדשה באמת לאהבה שלא הייתה קיימת לפני כן. היא לא ניתנת לצמצום ל:
– הנאות חושיות קיימות מראש (אוכל, תשומת לב, נוחות)
– מוטיבציות אינסטרומנטליות (*כבוד*, כסף, *נחת*)
– אמונה או אידיאולוגיה בלבד
אתה נולד עם אהבות בסיסיות מסוימות (אוכל, הנאה, תשומת לב). דרך *חינוך*, אתה רוכש אהבות חדשות – למשל, אהבת לימוד תורה.
—
27. *מתוך שלא לשמה בא לשמה* – המנגנון של רכישת אהבות חדשות
תיאור התפתחותי:
1. שלב התחלתי (*שלא לשמה*): פעילות הלמידה מחוברת בהתחלה לתגמולים חיצוניים – ממתק, עוגת גבינה בליל שבועות, *כבוד*, *נחת* הורית.
2. מעבר: מכיוון שהתגמול החיצוני מחובר באופן מלאכותי ללמידה (הוא לא נובע ממנה באופן טבעי), הלומד בסופו של דבר נתקל במטרות הפנימיות של הפעילות עצמה – למשל, להבין את ה*סוגיא* היטב.
3. שלב בוגר (*לשמה*): האדם אוהב ללמוד למען הטוב המובנה שלה עצמה, לא למען התגמול החיצוני.
– זה מתיישב עם *הבנת נפש החיים* של *לשמה*: אתה אוהב את הדבר עצמו.
– זה מנוגד ל*פשט* “חסידי” יותר של *לשמה* שמאופיין כתיאורטי/מופשט יותר.
נקודה מרכזית: המסלול הטבעי
להישאר ממוקד בממתק בזמן למידה הוא אפשרי אבל לא טבעי – זה דורש מאמץ מכוון *לא* לדאוג ל*סוגיא*. המצב הטבעי לכל מי שבאמת אוהב ללמוד הוא שהם הגיעו להעריך את הטוב המובנה בפעילות עצמה.
—
28. דחיית ה״הרגשה” או “הטעם החושי” של תורה
תלמיד מעלה את הרעיון שאולי יש “טעם” של תורה אנלוגי לטעם של מיץ תפוזים – איזו חוויה חושית מובנית.
זה נדחה בתקיפות:
– אין הנאה חושית בלימוד תורה. אף אחת.
– האנלוגיה של מיץ תפוזים ממחישה את סוג האהבה המובנה, הקיימת מראש – והסוג הזה פשוט לא קיים לתורה.
– כל קשר “חושי” לכאורה לתורה (עוגת גבינה בשבועות, *כבוד*, וכו׳) הוא מלאכותי וחיצוני – זה בדיוק שלב ה*שלא לשמה*, לא הדבר האמיתי.
– האהבה האמיתית של תורה היא יכולת חדשה – לא הרגשה חושית אלא הערכה של המטרות הפנימיות של הפעילות עצמה.
—
ההבדל הקטגורי בין הנאה חושית ולא-חושית
29. ה״הרגשה” של למידה אינה חושית
ההרגשה או ההנאה הקשורה ללמידה היא לא הרגשה חושית. כשמישהו אומר “למידה מרגישה טוב,” הם משתמשים במילה “מרגיש” במובן אנלוגי, לא מילולי חושי. הבנת *פשט* לא מרגישה כמו מתיקות על הלשון או כל הנאה חושית מבוססת-עצבים. אולי יש נוירונים יורים, אבל אלה נוירונים שונים, עצבים שונים – הם לא ניתנים לצמצום ל״אני מרגיש טוב” במובן החושי. ה״הרגשה טובה” של למידה היא סוג שונה קטגורית של הרגשה טובה מזו של שתיית משהו מתוק או השתכרות.
30. ביקורת על הדגל מחנה אפרים והבלבול החסידי
בלבול היסטורי: הדגל מחנה אפרים (טקסט חסידי) התחיל לדון ב״הנאת הלמידה,” וזה יצר בלבול נרחב. הסיבה השורשית: הדגל מחנה אפרים, כמו רוב ההוגים המודרניים, חסר את הקטגוריה הביניים בין הנאה חושית לבין האידיאלים הרוחניים הגבוהים ביותר. הקטגוריה הביניים הזו הייתה ידועה היטב במסורת האריסטוטלית אבל נשכחה ברגע שהאוניברסיטאות (וכתוצאה מכך העולם האינטלקטואלי היהודי) הפסיקו לקרוא את אריסטו.
הטעות הנובעת יש לה שני שלבים:
– שלב 1: אנשים מכווצים את כל צורות האהבה להנאה חושית (וזה בבירור שגוי אבל מונח באופן נרחב).
– שלב 2: מכיוון שאנשים דתיים עדיין חשים שחייב להיות משהו גבוה יותר, אבל אין להם קטגוריה ביניים, הם קופצים לאידיאל הגבוה ביותר האפשרי – *לשמה*, *דבקות*, קשר-אלוהי – כחלופה היחידה להנאה בסיסית.
מה שנדון הוא הרבה יותר פשוט מקשר אלוהי. ההנאה של למידה היא סוג משלה – לא חושית, וגם לא בהכרח הטוב הרוחני האולטימטיבי.
31. האם ההנאה של למידה ניתנת להפרדה מהלמידה עצמה?
האהבה המעורבת בלמידה לא יכולה להיות מופרדת מהלמידה באופן שבו אהבת גלידה יכולה להיות מופרדת ממעשה אכילת גלידה. כל המהות (*מהות*) של להיות לומד היא שסוג חדש של אהבה הותקן בך. האהבה היא חלק מהלמידה עצמה.
הדגל מחנה אפרים מבין את הנקודה המסוימת הזו נכון: האהבה היא מהותית ללמידה. מישהו שרק ממלא את מצוות תלמוד תורה (*מקיים מצוות תלמוד תורה*) בלי לאהוב את זה הוא *צדיק* אבל לא לומד (*לומד*). המשימה החינוכית של הישיבה נכשלה אם היא מייצרת מישהו שלומד בלי לאהוב את זה. אם החינוך מצליח, התלמיד אוהב ללמוד – והאהבה הזו היא מרכיבה של להיות לומד.
הערת צד: סוגריים לשאלה הנורמטיבית
השאלה האם ההנאה הזו *טובה מספיק* או האם היא מהווה *לשמה* היא במפורש בסוגריים. החסידים היו אומרים שזה לא מספיק – וזה לא נטען איתו. הנקודה היחידה היא שכשהחסידים מבקרים את ההנאה הזו על ידי צמצום שלה להנאה חושית, הביקורת הזו שגויה. אפשר לבקר אותה על בסיסים אחרים, אבל לא על ידי כיווץ שלה להנאה בסיסית.
סטייה צדדית: אתגרי תלמידים על סוגים שונים של אהבה בתוך למידה
תלמיד מעלה הבחנה בין (א) ה*חשק* (תשוקה/דחף) ללכת ללמוד (למשל, ב-2 בלילה), ו-(ב) ה*געשמאק* (עונג) שחווים בזמן למידת תוספות בפועל. ההבחנה הזו נדחית כלא רלוונטית (*לא לגבי עניין*) למטרה הנוכחית. מכיוון שהמטרה היא רק להגדיר מהי מעלה, כל הווריאציות המשנה האלה נופלות לאותה קטגוריה. הן היו הבחנות מעניינות אם דנים במעלת הלמידה בפירוט, אבל לא עכשיו.
סטייה צדדית: אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד מציע: “מכיוון שפעם אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב אכילת פיצה” – מציע שאהבת למידה אולי עובדת באותו אופן כמו טעם נרכש לאוכל. האנלוגיה הזו נדחית בתקיפות. שני סוגי האהבה מחוברים קרוב מדי. דוגמאות חייבות להישמר מובחנות בבירור כדי להימנע מבלבול: אכילה והנאות פיזיות הן סוג אחד של אהבה; *כבוד*, *גאווה*, ו*כעס* הם סוג אחר לגמרי.
—
32. הבחנה מרכזית: הנאה חושית לעומת אהבה חברתית/בנויה
הבחנה מכרעת:
– הנאות חושיות (אוכל, שתייה): טבעיות, גופניות, לא דורשות הוראה כדי ליהנות.
– אהבות חברתיות/בנויות (כבוד, גאווה): מלומדות תרבותית, קיימות ביחסים בין אנשים, לא ממוקמות בגוף באותו אופן. אתה צריך ללמד לאהוב כבוד. זה מוסד תרבותי. (אדם תיאוריה ביקורתית היה אומר שזה לא באמת קיים.)
לימוד תורה שייך לקטגוריה השנייה – זה מסוג הדברים ש*כבוד* הוא, לא מסוג הדברים שאוכל הוא. אתה צריך *חינוך* כדי להגיע לאהוב את זה. זה קיים ב״חלק אחר של הנשמה.”
התייחסות להתנגדות: “אבל טעמי אוכל גם דורשים אימון”
תלמיד שואל: אם טעם אוכל גם דורש *חינוך* (טעמים נרכשים), האם זה לא יהיה אותו דבר? לא. ההבחנה הוראה/אימון הוצעה כהבדל אחד (*חילוק*), לא כהבדל המגדיר או היחיד. גם אם העדפות אוכל היו נלמדות לחלוטין, שני סוגי האהבה עדיין היו שונים קטגורית. הם מורגשים אחרת, ממוקמים אחרת בחוויה, וקיימים בתחומים שונים.
התייחסות להתנגדות אחרת: “אחד הוא פעילות, אחד הוא אהבת פריט”
תלמיד מציע שההבדל האמיתי הוא שאחד כולל אהבת פעילות והשני אהבת דבר/פריט. זה נדחה בנחרצות: “בהחלט לא! זו רק פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם.” אינטרוספקציה מגלה שאלה סוגים שונים לחלוטין של דברים.
33. ביקורת מסכמת: השטחת “אהבה” לקטגוריה אחת לא מובחנת
טעות קונספטואלית נרחבת: אנשים המציאו קטגוריה יחידה, לא מובחנת שנקראת “לאהוב דברים” ואז מתייחסים לכל המקרים כשווים – “אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה, אני אוהב תורה.” זה נכון רק במובן הרחב ביותר, הריק ביותר של המילה “אוהב”. זה אנלוגי לאמירה “זה שולחן וזה כוכב – שניהם דברים.” נכון טכנית, אבל זה מחסל את כל ההבחנות המשמעותיות.
—
34. הגנה מורחבת על ההבדל הקטגורי
זה לא שיפוט ערכי (לא אומר שצריך “לדאוג” יותר לסוג אחד של הנאה). זו טענה תיאורית, אונטולוגית בלבד: הנאה חושית וההנאה של לימוד תורה (או מעורבות אינטלקטואלית) הם סוגים שונים ביסודם של דברים, לא רק דרגות או טעמים שונים של אותו דבר.
זו העובדה הבסיסית ביותר בדיון – כל כך בסיסית שאם מישהו לא רואה את זה, משהו השתבש ביסודות הפילוסופיים שלו.
אנלוגיית הטוש-הצהוב/הטוש-הכחול
שני טושים שונים בבירור; השאלה “למה הם שונים?” היא כמעט אבסורדית – אחד צהוב, אחד כחול. באופן דומה, הנאה חושית והנאה אינטלקטואלית שונות באופן ברור מאליו.
נטל ההוכחה
הנטל נופל על מי שטוען שההנאות האלה זהות. עמדת ברירת המחדל, השכל הישר היא שהן שונות. טענת זהות דורשת הוכחה חיובית; טענת הבדל לא.
האשמה בדו-משמעות
ההתנגדות נובעת מהעובדה שאנגלית משתמשת באותה מילה (“אוהב,” “נהנה,” “הנאה”) לשתי החוויות. שימוש באותה מילה לא הופך את המתייחסים לזהים. זו דו-משמעות – טריק מילולי, לא תובנה פילוסופית.
סטייה צדדית: אנלוגיית הכיסא
רדוקציו: “הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה – הוא אף פעם לא קופץ למעלה.” אנחנו משתמשים במילה “אוהב” גם שם, אבל בבירור ה״אהבה” של הכיסא היא לא אותו דבר כמו אדם שאוהב פיצה. המילה המשותפת מסתירה הבדל מוחלט בסוג.
חמשת החושים כקטגוריה אמיתית
חוש הוא משהו שנותן מידע על העולם החיצון באופן אנלוגי למגע – מגע פיזי או אינט
ראקציה (גלי אור פוגעים ברשתית, גלי קול פוגעים באוזן, וכו׳). בתוך החושים, הנאות שונות (טעם לעומת מגע לעומת שמיעה) הן אכן שונות זו מזו, אבל הן חולקות דמיון משפחתי – כולן חושיות, כולן כוללות גירוי פיזי של קולטן.
הנאה אינטלקטואלית לא מתאימה לקטגוריה הזו. “איזה חוש נהנה מלמידה?” אף אחד לא יכול לענות, כי זו לא חוויה חושית באופן הרלוונטי. “אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע שאני אוהב את זה” – האהבה אמיתית אבל אי היכולת לזהות איבר חוש היא בדיוק הנקודה – זה סוג שונה של דבר.
סטייה צדדית: שמיעת בדיחה לעומת שמיעת צליל
ההנאה הפיזית של צליל נעים (למה תינוקות מגיבים) = הנאה חושית אמיתית של שמיעה. הערכת מוזיקה או הבנת בדיחה = לא הנאה חושית; זה תרבותי, חברתי, נלמד. תרבויות שונות מוצאות בדיחות שונות מצחיקות. זה אנלוגי להנאה אינטלקטואלית, לא להנאה חושית.
סטייה צדדית: אלכוהול/שתייה
לאהוב לשתות אלכוהול (כשהטעם לא נעים) הוא דוגמה טובה להנאה לא-חושית שמתחזה תחת אותה מילה – ההנאה מהשתכרות אינה הנאת-טעם.
ניסוי המחשבה “פלנג׳וימנט”
כדי לשבור את הכישוף של המילה המשותפת: קרא להנאה חושית “enjoyment” ולהנאה לא-חושית “plenjoyment.” ברגע שאתה משתמש במילים שונות, ההתנגדות מתאיידת – אף אחד לא יבלבל בין השתיים. כל הבלבול הוא לשוני בלבד.
המחשות נוספות
– נישואין לעומת מין: ההנאה מלהיות נשוי אינה אותו דבר כמו ההנאה ממין. שניהם נקראים “הנאה,” אבל המילה אומרת ממש משהו שונה בכל מקרה.
– נחת מילדים (יידיש: נחת פון די קינדער): האם זה אותו דבר כמו ליהנות ממין? בבירור לא. חלק מהטקסטים החסידיים עושים *דרש* כזה (קשר הומילטי), אבל זה שטויות ברמה המילולית. אולי שניהם “אנוכיים” – אבל זו תכונה משותפת, לא זהות.
– אנלוגיית רצפה ותקרה: הם חולקים כמה תכונות (שניהם משטחים שטוחים בחדר), אבל הם בבירור שני דברים שונים.
אבחון הבלבול
ההתנגדות של התלמידים נובעת משטיפת מוח פילוסופית – מאות שנים של פילוסופים (ומסורות ישיבה מסוימות, למשל, “חסיד קוצקער”) שכיווצו את כל ההנאות לקטגוריה אחת. זו הנחה שגויה עמוקה מושרשת אבל שגויה שנספגה באופן לא ביקורתי.
—
35. השלכה מרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
לאחר ביסוס ההבדל הקטגורי:
– הנאות חושיות הן טבעיות – הן לא צריכות להילמד. בני אדם (ותינוקות) מגיבים אליהן אוטומטית.
– הנאות לא-חושיות (אינטלקטואליות, רוחניות, יחסיות) חייבות להיות מאומנות/מלומדות. הן לא אינסטינקטיביות.
תובנה זו מיוחסת לשלמה המלך ואפלטון – נקודת ההתכנסות של המסורות הפילוסופיות היהודית והיוונית.
—
סינתזה: אימון, תרבות, והתשובה לשאלה
36. הצורך באימון לאהבות לא-חושיות
הנאות חושיות (למשל, אוכל) הן טבעיות ואין צורך ללמד אותן, אבל אהבות מסדר גבוה יותר – כולל אהבת תורה ולמידה – חייבות להיות מאומנות לתוך אדם. זה מיוחס גם לשלמה המלך (משלי) וגם לאפלטון. בלי אימון, אדם פשוט לעולם לא יגיע לאהוב את הדברים האלה. אין קיצור דרך.
37. אי-ספיקות הטיעון לבדו (וספיקות האימון לבדו)
שתי נקודות משלימות:
– אפילו טיעון רציונלי מושלם למה תורה טובה לא יגרום למישהו *לאהוב* אותה. הם אולי יסכימו אינטלקטואלית, אבל אהבה היא קטגוריה שונה מהסכמה.
– להיפך, אימון יכול לגרום למישהו לאהוב תורה אפילו בלי לספק את הטיעון. מערכת הישיבה מצוטטת כראיה: ישיבות בדרך כלל לא מסבירות *למה* תורה טובה אלא אומרות לתלמידים להאמין בזה – ובכל זאת הן מצליחות לגרום לתלמידים לאהוב ללמוד.
סטייה צדדית: אימון ישיבה חורג מהמטרה המיועדת
תופעה מעניינת: אימון ישיבה לעתים קרובות מייצר אהבת *למידה בכלל*, לא רק ציות לראש הישיבה. תלמידים שאומנו בישיבה מגיעים ליהנות מלימוד דברים שהישיבה עצמה לא הייתה מאשרת. זה מדגים שמה שנרכש הוא *נטייה כללית* (אהבת למידה), לא נאמנות לסמכות ספציפית. זה מושווה למושג לא לשמה – נקודת כניסה לא מושלמת שמובילה למשהו אמיתי.
38. תרבות *היא* אימון (חינוך = תרבות = Culture)
כל תרבות שאי פעם הייתה קיימת מאמנת את חבריה לאהוב דברים מסוימים ולשנוא אחרים. זה ממש מה שהמילה “תרבות” אומרת. המילה העברית תרבות קשורה אטימולוגית לחינוך (חינוך/גידול). הביטוי של הגמרא *”קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם”* מצוטט – תרבות אומרת את הגידול/העיצוב של אדם, לא במובן החייתי, אלא במובן האנושי המובהק של טיפוח *מידות* (תכונות אופי/נטיות).
הבהרת צד: מידות ומעלות
מידות (מעלות/נטיות אופי) הן בדיוק מה שתרבות מייצרת. המילה “מעלה” טכנית רק אומרת “טובה” (דעה טובה/נטייה), אז דעה יכולה להתקיים בלי להיות מידה טובה. תרבות מעצבת דעות; האם הן טובות היא שאלה הערכתית נפרדת.
39. אימון ילדות קובע את מסלול החיים
גם משלי וגם אפלטון/אריסטו מלמדים את ה״מסקנה המפחידה” שמה שאתה מאומן לעשות כילד יישאר איתך לכל החיים. הפסוק *”חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”* (משלי כב:ו): חנך נער על דרכו, וגם בזקנתו לא יסור ממנה.
דוגמאות:
– בתי ספר חסידיים מלמדים כבוד לרבנים → בוגרים תמיד מכבדים רבנים (אולי רבי אחר, אבל ה*מידה* של אמונת חכמים נמשכת).
– בתי ספר ליטאיים מלמדים חשיבה ביקורתית → בוגרים שומרים על הנטייה הביקורתית הזו.
סטייה צדדית: האם מישהו יכול לעבור לגמרי?
מעט מאוד אנשים עוברים לגמרי; רוב האנשים *משכללים* במקום להחליף. החלפה מלאה אינה ריאליסטית ולא הכרחית. המטרה היא שיכלול, לא טרנספורמציה סיטונאית.
—
40. מה זה באמת אומר לשמוח על קבלת התורה
“לשמוח שקיבלנו את התורה” אומר לשמוח עם המעלות/הנטיות שהתרבות שלך (יידישקייט) אימנה לתוכך – דברים שגרמו לך לאהוב שלעולם לא היית אוהב בלי האימון הזה.
זו הכוונה הקוהרנטית היחידה שאפשר להיות לה כשאומרים *”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.”* זה לא יכול להיות שמחה על ספר או על קבוצת הצעות; זה חייב להיות שמחה על עיצוב האופי.
סטייה צדדית: השאלה הלא נכון ממוסגרת
הסחה נפוצה: אנשים ממסגרים מחדש את השאלה “האם אתה שמח עם התורה שקיבלת?” לשאלה ההיפותטית “האם הייתי הופך דתי אם הייתי נולד בהונולולו?” זו לא השאלה שנשאלת. השאלה נוגעת לעיצוב ה*אמיתי* שלך, לא לעיצוב קונטרפקטואלי. אנשים עושים את ההחלפה הזו בהתמדה.
41. המסגרת לתשובה ושיכלול
מכיוון שהשאלה היא על האימון ה*אמיתי* שלך:
– במידה שהמעלות המאומנות שלך טובות → אתה צריך לשמוח.
– במידה שהן לא טובות → אתה צריך לעשות תשובה.
הגמרא *”נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו”* מצוטטת: עכשיו שאתה קיים, בדוק את מעשיך.
שיטת השיכלול
העבודה המעשית של פילוסופיה/תשובה/התבגרות:
1. זהה מה אומנת לאהוב (מעלות שלעולם לא היית רוכש בלי התרבות שלך).
2. הבחן בין הטוב לרע בתוך הנטיות המאומנות האלה.
3. גרום לפרשנויות הטובות לשלוט ברעות, במקום להיפך.
זה מתחבר לדוקטרינת הממוצע (מידת המצוות / הממוצע האריסטוטלי): אין מידה רעה לחלוטין; לכל נטייה יש “יותר מדי,” “פחות מדי,” ומידה נכונה. השאלה היא תמיד *מתי, איפה, איך, וכמה.*
—
42. דוגמה קונקרטית: מעלת לייקווד
דוגמה מפורטת להמחשת תהליך השיכלול:
הנטייה המאומנת מתרבות לייקווד: “אנחנו הטובים ביותר, אנחנו יודעים את האמת, ולא אכפת לנו מה אחרים חושבים.”
זו מעלה אמיתית – דרך להיות, נטייה שטופחה.
– פרשנות טובה (מעלת אומץ/יושרה): להיות בעל עמוד שדרה, תחושת עצמי, לא להיות *חנף* (מחניף/מרצה לאנשים שעושה מה שאחרים רוצים). אדם צריך קצת שכנוע פנימי ועצמאות.
– פרשנות רעה (רשע של אגואיזם): לא לדאוג לאנשים אחרים בכלל, לדחות את כולם מחוץ לקבוצה שלך.
ה״תלמיד הרע של לייקווד” מקבל את הרשע של אגואיזם. ה״תלמיד הטוב” מקבל את המעלה של יושרה/אומץ. חומר הגלם הוא אותה נטייה מאומנת; ההבדל הוא איזו פרשנות שולטת.
יש אי-ודאות לגבי השם המדויק למעלה הזו – “אומץ” אולי לא בדיוק נכון מכיוון שהוא מסורתית כולל התמודדות עם סכנה – ויושרה מוסכמת באופן זמני כמונח עבודה, תוך ציון שהמושג צריך שיכלול נוסף.
—
43. תפקיד החוכמה המעשית (פרונזיס) ביישום מעלה
עיקרון מרכזי: אין דרך ליישם שום מעלה נכון בלי להשתמש ב*שכל* (חוכמה מעשית / phronesis). מעלת היושרה/עמוד השדרה חייבת להיות מיושמת במקרים הנכונים, בדרך הנכונה, ובכמות הנכונה – מכוילת למצב.
– דוגמה שלילית: יישום שלה בעודף הופך אותך ל*גס רוח* (אדם יהיר/מנופח) – וככה “אנשים אחרים מסוימים” מיישמים אותה לא נכון.
– תוצאה חיובית: יישום נכון שלה הוא מה שזה אומר להיות *מנטש* (אדם בוגר מוסרית) כמבוגר.
44. התנאי המוקדם לקבלת תורה
טענה מרכזית: רק ברגע שאדם פיתח את המעלה המכוילת נכון הזו של יושרה – להיות *מנטש* – יש לו את הזכות לקבל את התורה. בלי הפיתוח המוסרי המוקדם הזה, קבלת תורה “רק עשתה אותך גרוע יותר” – תורה בלי יסוד של אופי טוב היא לא פרודוקטיבית ואפילו מזיקה.
45. השאלה שלא נענתה
תלמיד מעלה (או מעלה מחדש) את השאלה: האם זה עדיין חייב להיות *התורה הזו* במיוחד? (כלומר, האם העיקרון יכול לעבוד עם מערכת מוסרית/משפטית אחרת?)
השאלה הזו במפורש נדחית. אומרים לתלמידים לחשוב על זה בעצמם. רק הערה קריפטית מוצעת: “לא היה צריך להיות כלום” – מציע אולי ש*משהו* היה הכרחי, אבל משאיר את הזהות הספציפית של ה״משהו” הזה פתוח במכוון.
השיעור מסתיים בנקודה הלא פתורה במכוון הזו, משאיר את השאלה כתרגיל להרהור נוסף.
תמלול מלא 📝
האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה? בחינה ביקורתית של שמחת תורה וחובה דתית
פרק א׳: השאלה המרכזית – שמחה אמיתית או ביצוע דתי?
ניסוח הבעיה בשתי שפות
מרביץ: אפשר לומר שיש לי שאלה, או שלעתים קרובות אני רוצה לענות, אבל בעיקר שאלה, והשאלה שלי היא אם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה, כלומר, או שאלה אחרת, הדרך לומר את זה בשפה הפרומית [דתית/שומרת מצוות] תהיה למה עלינו לשמוח. אבל בשפה הלא-פרומית, זה אותו דבר כמו אם עלינו לשמוח.
כי יש לנו את היום טוב הזה שנקרא זמן מתן תורתנו [מתייחס לשבועות]. ולכאורה העולם שמח כי קיבלו את התורה.
עכשיו אני לא כל כך בטוח. בואו נהיה ריאליים. מה ההעמדת פנים הזאת? נכון? זאת ההעמדת פנים שלהם. אוקיי, אני הולך לשאול אתכם על התורה. אני לא יודע אם זה היה עושה יום טוב שלם.
בדיקת המציאות: התורה כמקור לבעיות
אבל עכשיו אני הרוצח, אני הולך להיות המועמד הוא האדון, להיות ריאלי. אז אני הכי טוב עשוי, אני לא עושה אותם, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה שרה, לראות אם היא הייתה בבית שלי.
אתה לא צריך לסמם את הילדים יותר. ושמעתי שאתה חזק, אגב. יום טוב נגמר, אחי. מיד אחרי שחרית, זה נגמר. מה שלא יהיה, אוקיי.
זאת שאלה טובה, לא?
תלמיד: כן, כן, אוקיי.
מרביץ: שאלה רצינית. אנחנו מבוגרים. מותר לנו לשאול שאלות נורמליות. צריכים להיות כנים, ואם לא, תעקבו אחרי המעמיד פנים. אבל בשביל זה אנחנו באים לכאן.
נראה לי שהתורה היא מקור לבעיות, לא מקור לפתרונות. נכון? איך אנחנו עושים חיים? אוקיי, זאת בעיה. אנחנו צריכים לעשות חיים. אז אתה לא שמח.
פרק ב׳: המדרש של הסירוב – מופנה פנימה
תרגיל שובר העסקה
מרביץ: פעם עשיתי שיף ושוויץ [לימוד בליל שבועות] בלילה בבית שלי. אמרתי לכולם שכולם יודעים את הסיפור שכל הגויים וכולם אמרו שיש דבר אחד שהוא שובר עסקה, נכון? לא יכול להיות את זה.
אז אמרתי, תארו לעצמכם אם היו באים אליכם, האם הייתם יכולים לחשוב על דבר אחד שהייתם אומרים לא בגללו? קיבלתי רשימה גדולה. אז נהיה בסדר, אוקיי. אמרנו אחרת לא היינו מקבלים את זה גם כן, נכון? זה הטריק.
דיבור אמיתי, דיבור אמיתי. הם אמרו, לא רציתי לשמוע. שמעתי, שמעתי פעם שאם היו אומרים להם לעולם לא היינו מקבלים את התואר.
תלמיד: גם פשעי צווארון לבן?
מרביץ: כן, רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה. אוקיי.
הרצינות של השאלה
אז זאת שאלה רצינית. אני חושב שזאת שאלה רצינית. חייבת להגיע לשאלה רצינית. אמרתי את השאלה הזאת לבת שלי. היא אמרה, אז כולם חושבים שזאת כבר תשובה. אולי אין תשובה. אתה לא מבין, אתה לא מבין, אתה לא מבין.
פרק ג׳: תשובה מוצעת ראשונה – התורה כתבנית ומבנה
פרשנות התלמיד
תלמיד: תסביר. אם רק היית מאפשר לעצמך פשוט להיות כמו, פשוט תמיד מסוגל לעשות הכל, נכון? כמו האינטרנט, שפשוט אתה זמין להכל ולכל דבר בכל זמן ושום דבר לא מעצב אותך לדבר ספציפי, נכון? זה לא חיים.
אז התורה היא כמו הדבר הזה שמחדד אותך.
מרביץ: אז אתה אומר שברוך השם, יש דבר. דבר.
במילים אחרות, אתה מפרש את השאלה שלי כשאלה שרוב האנשים חושבים כמו הבחור בספר של מה-שמו שאמר בלי אלוהים הכל מותר ואתה בא לומר שנראה כמו רוב האנשים כשאני אומר להם את השאלה הזאת הם מפרשים מה נכון מה הצד השני כמו מה היה קורה אם לא הייתה תורה והתשובה שרוב האנשים הפרומיים חושבים שזה היה היא שהכל היה מותר או משהו כמו שהיינו מסוגלים לעשות מה שאני יכול לתת לך את השפה המדויקת היינו מסוגלים לעשות מה שרצינו.
תלמיד: כן, נכון, כן, כן, היינו פראיים, נכון?
מרביץ: זאת התוצאה של להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, לא צריך להיות למטה.
תלמיד: לא, זה אומר למישהו, כלומר מישהו שיש לו את התורה, תשאל אותו נכון מה מה היית עושה זה היה פראי אתה יודע מה אני אומר.
מרביץ: כן, כן, זה מה שהם אמרו, נכון? נכון? לא חושבים על אלטרנטיבה לזה.
הבהרת מטאפורת הגוש
שאלתי שאלה רחבה מאוד, אז אתה נותן פרשנות מסוימת לשאלה, שהיא כנראה מה שרוב האנשים, לפחות במידה מסוימת, חושבים. ואז אתה נותן תשובה לפרשנות הזאת.
אני לא מתכוון כי הכל היה מותר. זה לא באמת מה שאני אומר. אני חושב שזה פשוט שירותים. היית חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
תלמיד: לא, זאת דרך של, לא, זה התבנית של החיים האלה, כלומר אתה פשוט גוש, נכון? וכדי לעשות אותך, נגיד, לשולחן או למשהו, נכון? ולא רק להיות כל דבר.
מרביץ: אבל הגוש הזה הוא שם לבחירה חופשית, נכון? להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה, נכון? זה היה כלום או מה שחלק מהאנשים חושבים שזה הכל, נכון? זה כמו להיות מסוגל לבחור מה שרציתי לרצות מה שרציתי לעשות מה שאני רוצה. זה בעצם מה שזה, או שיש לך תפיסה אחרת של מה זה.
תלמיד: זה מה שחשבתי שזה גם כן.
האנלוגיה למדעי המחשב
מרביץ: אבל זה רק אם אתה מפרש שהתורה היא מאוד מגבילה, נכון? אני לא יודע אם היא צריכה לעשות את החיים שלך מגבילים. אני לא יודע אם היא צריכה להיות מגבילה. היא פשוט אומרת לך מה הדרך הטובה להיות.
בכל מקרה, זה לא כולם, זה אחד מהם, נכון? או לפחות, לא אינסוף מכולם. אולי זה הרבה מהם, אבל לא כולם.
תלמיד: אני מתכוון, בוא נגיד שהישן אמר, אין לובינג, נגיד, כן, פשוט תעשה את זה וזה וזה וזה. נגיד שהמטרה היא להיות מדען מחשב, נכון? אז אני אומר לך לעשות את זה וזה וזה וזה וזה, ואז אתה הופך למדען מחשב, אוקיי? אז עכשיו אתה מעצב את זה למדען מחשב, נכון? זה דבר טוב. במילים אחרות, זאת המטרה, נכון?
לעומת לא להיות עם כלום, ואז אתה פשוט, יום אחד אתה על הספה, למחרת אתה על החוף, למחרת אתה מנגן בגיטרה, נכון? פשוט כלום לעולם כי אתה מסוגל להיות הכל, אז זה שונה מכלום. זה כל מה שאני מנסה לומר.
פרק ד׳: ביקורת על טיעון המבנה
המגבלה של הגנת “כל מבנה”
מרביץ: אבל זה לא צריך להיות זאת התורה מהסיבה הזאת. טוב מאוד. אז זה היה טיעון טוב למשהו, משהו. זה לא טיעון טוב מאוד למשהו הספציפי הזה, לא טיעון.
אני עדיין יכול לומר, זה נעשה יותר קשה לומר קצת, אבל אני עדיין יכול לומר משהו כמו, אני עדיין יכול להיות עם ביקורות מסוימות על דברים ספציפיים, כמו לומר, אין לי באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני יכול לומר משהו כמו:
האם היינו צריכים את הדבר הזה של להיות הטובים ביותר, של להיות עם העצה הזאת, של לא להתחתן עם מי שאתה רוצה, רק אנשים מספציפי, איך קוראים לזה, שבט? אולי זה פשוט הגורם לרוב הבעיות שלנו. אולי אנחנו צריכים לומר לעצמנו להאשים בזה. אבל בכל מקרה.
תלמיד: כן, כמו…
מרביץ: במילים אחרות, כל הדברים הפרטיים. או אולי אפילו, אולי אפילו אם מישהו אומר, ובכן, אתה צריך דברים פרטיים מסוימים, אולי לא נהיה שמחים עם דברים ספציפיים. אולי יש כמה דברים שהם רעים.
העמדה הכנה של המרביץ
אולי יש כמה חלקים של, אני מתכוון אולי יש כמה חלקים בתורה שגורמים לנו בעיות והם מקור לבעיות. אנחנו צריכים להיות עצובים לגביהם לפחות. אנחנו צריכים לחפש פתרונות. אתה כל כך שמח על זה?
אגב, אני, אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני חושב שיש חלקים בתורה שהם רעים לנו, עד כמה שאני יכול לדעת, ולומר שזה היה עדיף להיות עם אחת אחרת, זאת שאלה השוואתית, כמו האם יש אחת אחרת שיותר טובה, אתה צריך לשקול את כל האפשרויות, אבל לפחות ב, וזה לא, אני לא חושב שזאת באמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם זה נכון שהכל, התורה, והתורה מתכוונת למשהו מאוד רחב כאן, נכון, כל המסורת והכל, נכון, ואולי זה רק אם אתה כולל את כל זה, יש בהחלט כמה חלקים בזה שהם לא מועילים, שהם אפילו ההפך ממועילים.
הבקשה לדוגמאות
תלמיד: כמו?
מרביץ: כמו? כל אחד צריך לחשוב על הדוגמה שלו. אתה רוצה שאני אספר לך את הבעיות שלי?
תלמיד: לא, תגיד לי בעיה שהיא כמו בעיה אוניברסלית.
מרביץ: אין בעיה אוניברסלית.
פרק ה׳: בעיית ההגנה על האידיאל של התורה: למה אנחנו צריכים לשאול שאלות טובות יותר
דוגמה קונקרטית – בעיית הבחירה והגאווה
אני מתכוון, בעיות אוניברסליות, כן, כמו, למשל, עם משהו שאני חושב שהוא בעיה, זה הדבר הזה של להיות כל כך מיוחדים. אני חושב שאתה בחרתנו היא בעיה גדולה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אמרתי שזאת בעיה גדולה שמובילה לכמה מידות מאוד רעות, שהן לא מועילות.
אבל גאווה היא לא מידה טובה, וגאווה על להיות עם יידיש [להיות יהודי] לא עושה את זה יותר טוב. לפחות לא כשזה מוגזם. אולי יש לנו שלף מידרחם צוי [ביטוי לא ברור ביידיש, אולי “מידה של מתינות”], אולי יש מידה בינונית של גאווה. אוקיי, קצת גאווה זה חשוב. אני חושב שזה נכון. אני לא חושב שאדם יכול לחיות בלי קצת גאווה, כולל גאווה בעם שלו או כך הלאה.
אבל אני חושב שיותר מדי מזה זה בהחלט נורא ומוביל לתוצאות מאוד רעות. ולכן, ומכיוון שזה משהו מאוד אינטגרלי ליידישקייט [יהדות], זה מאוד קשה לדמיין יידישקייט בלעדיו. זה לא כמו משהו שאתה יכול בקלות—אתה יכול לנסות, הרבה אנשים ניסו לזקק את זה ולהסביר את זה טוב יותר, אבל זה לפחות אתגר כמעט לכולם, לכולם בעצם, חוץ מאנשים שפשוט מאמצים את זה כמו שאנחנו צריכים לקחת כל מידה רעה אם היא בתורה, אם יכולה להיות לנו תירוץ לתורה בשבילה. אבל זה משהו שהוא בעיה וזה בעצם גורם לנו הרבה בעיות.
ההשלכות המעשיות: אנטישמיות ואחריות יהודית
כמו חצי מהבעיות שיש לנו עם אומות אחרות זה פשוט בגלל המידות הרעות שלנו, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? האנטישמיות—חצי ממנה, חצי מהאנטישמיות זה אשמת הגוי, אבל החצי השני זה אשמת היהודים.
אני לא יודע למה אני אומר את זה, תחתכו את זה מהסרטון. אוקיי, אז אנחנו מקבלים—אני לא—אני לא רוצה—אוקיי, אני הולך בקרוב, בעוד דקה אנחנו הולכים לדבר על זה. זה כמו התורה, זה מה שאמרתי כשאני אומר את המילה תורה, להראות שאלוהים לא נהדר כי כל הדברים, מה שלא יהיה, עכשיו.
עכשיו, ואני חושב, טוב מאוד, טוב מאוד, אני מדבר על זה.
תלמיד: לא, אני לא חושב שזה לא בכלל. אני בעצם חושב שהטיעון הזה הוא הטיעון הנכון, ואנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות.
מרביץ: למה? אני אגיד לך למה. כי—
תלמיד: אני לא יודע את הטיעון הזה, אז…
מרביץ: אוקיי, אני יודע למה הוא מתכוון. עכשיו, זה לא משנה. זה לא משנה. זה לא מראה מקומות, נכון? השיעור הזה הוא לא על מראה מקומות. אנחנו לא צריכים לדעת כלום. אין דרישות מוקדמות. רק מה שאני דן בו.
למה אני—אני צריך להפסיק לומר את השיעור הזה. זה גורם לי בעיות. לא, בוא נגיד את זה מאוד ברור ונכון.
פרק ו׳: זיקוק השאלה המרכזית: האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה?
ובכן, התחלנו עם שאלה. השאלה היא, האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה? או למה אנחנו שמחים? יותר דרך לשאול את אותה שאלה.
עכשיו, אנחנו צריכים לזקק את השאלה קצת. דנו, כי היא מאוד כללית, היא לא—רוב מה שאנחנו יכולים לעשות באמת זה לזקק שאלות באופן אקראי.
סילוק גרסת “המצב הקל”: פנטזיית החופש
דרך אחת לדבר, מה שארי דיבר עליו היה, האם זה אומר כמו—כמו, הדמיון המצחיק הזה שיש לרוב האנשים הפרומיים, ואולי לרוב האנשים יש בכלל ביחס לקטן שלהם, כל תרבות שיש להם, זה כמו, בלי זה, הייתי יותר חופשי. הייתי מסוגל לעשות מה שרציתי.
והתשובה לזה, אני חושב, היא טריוויאלית יחסית:
ראשית: לא היית מסוגל לעשות מה שרצית כי אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה חוזר לשיעור אחר שבו מה שאתה רוצה זה לא מקור טוב לכלום, אני חושב.
ושנית: זה לא טוב לעשות מה שאתה רוצה. זה מילה אחרת לעשות כלום.
אוקיי, עכשיו אלה נקודות טובות מאוד, טוב מאוד. אז אנחנו לא—לא באמת מדברים עליהן. אבל אמרתי שזה זה—זה מצב קל, נכון? כי במקום לשאול שאלה ספציפית, שהייתה השאלה שהתחלנו איתה, שהיא למה אנשים בלייקווד ביוטיוב 2025 צריכים לשמוח, או האם עלינו לשמוח עם קבלת התורה, אתה שואל שאלה כללית: האם בני אדם צריכים להיות עם תרבות? האם אנחנו צריכים להיות עם חוקים? כמובן שהתשובה היא כן.
אז יש לנו מסורת, זאת שאלה יותר מסובכת, אנחנו יכולים להגיע לזה. אבל באמת הלב—שזאת לא שאלה לומר שאלות קלות, נכון? אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות, שהן: האם צריך להיות שמח שיש לו את התורה הזאת, שכוללת את כל הספרים האלה?
נכון, עכשיו אנחנו צריכים לזקק את השאלה הזאת עוד קצת. וזה גם, אני חושב שזה גם מפתח לפתרון. זה לא רק עושה את הבעיה, אבל אני חושב שזה חשוב.
פרק ז׳: פיצול השאלה: האידיאל מול המציאות
אז אנחנו יכולים לפצל את השאלה הזאת גם לחבורה של שאלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים לפצל לפחות לשתי השאלות.
שאלה א׳: האם האידיאל של התורה טוב? (שאלת “הכותרת”)
אחת היא כמו השאלה שרוב האנשים חושבים שהם נשאלים כשהם שואלים את השאלה הזאת והם נעשים הגנתיים לגביה. אני גם נעשה הגנתי לגביה, נכון? שזה—להיות הגנתי זה תלוי באיזה הקשר. אבל השאלה היא כמו יש את האידיאל האידיאולוגיה האמונה הזאת, משהו כזה, שאנחנו כמו מאמינים בתורה—כמו שאתה אומר “התורה” עם ה׳ גדולה ות׳ גדולה—ויש שאלות עליה כמו: אתה שמח איתה? האם היא טובה? כמעט אותה שאלה.
וכמובן שהתשובה חייבת להיות שהיא טובה. אנחנו אפילו לא מורשים לשאול את השאלה הזאת, או לפחות אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול את השאלה הזאת. ואני גם חושב שזאת שאלה פחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת אידיאל מפרקטיקה
ואז נוכל לומר כך: נגיד אם זאת הייתה השאלה, אז יכולה להיות לנו השאלה הזאת, ההבדל הזה בין—איך זה הולך?—לאהוב יהדות ולא את היהודים, או כמו שהנוצרים אומרים, לאהוב את ישו ולא את הנוצרים, או כזה. נגיד, אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו, נכון? זאת הייתה כמו תשובה, נכון? זאת תשובה טובה לאנשים שחושבים שהשאלה העיקרית היא להגן על איזה אידיאל של התורה—ה׳ גדולה ו—או כל דבר שהוא מאמין בו.
ומכיוון שיש כמה אנשים ש, אתה יודע, כמו 99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים, אז הוא מודאג מהשם הרע של הדבר הכותרת הזה, אז הוא הולך להצדיק את זה, הוא הולך לעשות התנצלויות בשבילו, הוא הולך לומר, אה, אתה יודע איזה יהודי שהוא רע, כן, אבל זה לא יידישקייט, אלוהים עשה אותו רע, היידישקייט ניסתה לעשות אותו טוב, זה הוא רע, הוא יהודי רע, נכון? אותה בדיחה, נכון?
ביקורת על המהלך ההגנתי
עכשיו מה הבעיה עם הטיעון הזה? האם זה טיעון סקוטי אמיתי? בערך. מה הבעיה עם הטיעון הזה? מה הבעיה שיש לי עם הטיעון הזה? או אם כמה אנשים—
תלמיד: איך אנחנו יודעים שזה לא עשה אותך ככה?
מרביץ: אוקיי, אין בעיה. אולי זה עשה. וכמובן, יש דרכים שבהן זה עשה. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הטיעון הזה, שהיא שלא אכפת לי מהכותרת הזאת.
אני לא כאן – אני לא חושב שמישהו צריך לדאוג. כשאני אומר שלא אכפת לי, אני חושב שלא צריך לדאוג לכם. לא צריך לדאוג לכם לגבי השלט שאומר “יהדות”. כל השלטים, זה פשוט צריך להיות טוב. למי אכפת מה קורה משם? מה אנחנו הולכים להרויח מזה שהשלט הזה יהיה נכון?
אוקיי, יש כאילו אמונה – אנשים חושבים שאמונה פירושה להיות מעריץ גדול של השלט הזה ולוודא שהוא לא יתלכלך מאיזה ויכוחים או משהו. אבל אני לא רואה איך זה מועיל למישהו. זו שאלה של כבוד. אני לא יודע מה זו שאלה של. זה לא נראה מועיל.
זו לא שאלה שאתה צריך לשאול. אתה לעולם לא צריך לשאול אם הדבר הזה שנקרא יידישקייט או תורה או מה שזה לא יהיה שאתה מגן עליו הוא טוב או רע. למה שמישהו – לחיים של מי השאלה הזו רלוונטית? רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב. אבל חוץ מזה, למען הכוונה.
תלמיד: אני יכול רק להגיד דבר אחד? אני יודע שאתה לא אומר את המילים האלה, אבל אתה גם אומר שלמען זה, בזמן של הראשונים, כל הדברים הרעים האלה למען זה לא היו יוצאים. זה מה שאתה אומר?
מורה: לא, מה שאני אומר הוא, אפילו תדמיין שיכולת – אם היית משכנע אותי, אוקיי, שכל הדברים הרעים – עכשיו אולי יש מצווה לשכנע את עצמך בזה, אבל זו לא השאלה שאכפת לי ממנה.
ההגנה בסגנון הקראים ולמה היא לא רלוונטית
אתה משכנע אותי שכל הדברים הרעים שאתה מוצא ב – נגיד מישהו יהיה כמו טיעון בסגנון קראי, נכון? אז יש חבורה של דברים רעים שאנחנו מניחים שהם רעים – שוב, אנחנו יכולים לדון אם הם רעים או לא, אבל אנחנו פשוט מניחים – יש חבורה של דברים רעים בדת פלונית, במדינה פלונית, ובקבוצה פלונית. ועכשיו יש לי בעיה: זו קבוצה רעה כי היא מלאה בדברים רעים.
אז מישהו בא ואומר, תראה, יש לי הסברה בשבילך. הקבוצה הזו, הם לא באמת על מה שהם עושים. הם באמת על הספר הזה שהם טוענים שהם מאמינים בו, שאף אחד לא באמת פותח או אכפת לו מה כתוב בו. לאף אחד בקבוצה הזו לא אכפת. אבל פתאום לנו אכפת. והספר הזה באמת מאוד גבוה. פשוט במקרה יש הרבה מפרשים על הספר הזה שהם רעים. אבל אתה באמת צריך להחזיק מהספר הזה כי רק הפירושים רעים, אבל הספר עצמו טוב ואומר רק דברים טובים.
ואני הולך לענות לבחור הזה: למה לעזאזל אכפת לי ממה שהאנשים האלה טוענים שהם עליו? לא אכפת לי ממה שהם טוענים שהם עליו. אכפת לי על מה הם היו באמת. עכשיו זו קבוצה רעה של אנשים.
אנלוגיה להמחשה: האיסלאם וחוסר הרלוונטיות של הגנה טקסטואלית
אנשים נראה שממשיכים להתבלבל, נכון? האם האיסלאם הוא בעיה? לא אכפת לי אם הקוראן הוא ספר טוב או ספר רע. קראתי אותו וזה לא – קראתי אותו וזו לא הנקודה. אבל לא אכפת לי. זה לא הדיון. הם נראה שרוצים להרוג אותי, אז אני לא מעריץ שלהם. זה הכל.
בין אם זה מהספר הזה או הספר ההוא, אולי זה עניין טקטי. האם נוכל לשכנע אותם שהספר לא נכון? זה לא עושה שום הבדל לחיים שלי. ואנשים נתקעים עם זה כי אם נוכל להוכיח שהספר שלהם רע, זה עוזר לי איכשהו. אבל אם מישהו אומר, אתה יודע, מישהו בא ואומר, אתה יודע שבאמת הספר היה נהדר, רק מישהו אחר השחית אותו – אוקיי, ועכשיו מה? מה אני צריך לעשות עם המידע הזה? אין שום דבר שאני לא יכול לעשות איתו כלום.
פרק 8: הבחנה מתיאודיציה
אוקיי, אבל זו תמיד שאלה של מה הטיעון היה במקור. אם הטיעון הוא שאלוהים לא טוב – אז רגע, קודם כל אנחנו מדברים – אני לא מדבר על זה שאלוהים טוב. זה לא שיעור בתיאודיציה. אותו דבר. אני לא חושב שכאשר – טוב מאוד.
אז אם אתה מעוניין להגן על איזה אלוהים או משהו כזה, כי אנחנו כבר מאמינים שאלוהים נתן את זה והוא חייב להיות טוב –
האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה? השאלה של הערכה מעשית מול מופשטת
פרק 9: הגדרת השאלה האמיתית – תורה כפרקטיקה חיה, לא טקסט מופשט
ההסחה המתמדת: איזו שאלה אנחנו באמת שואלים?
מורה: אני חושב שאנשים, אני חושב שאנשים מיד נוטים להסיט את השיחה לשאלה הלא נכונה. השאלה שאנחנו רוצים לדעת כשאנחנו שואלים את השאלות האלה היא: האם זה טוב?
כשאני שואל אותך את השאלה “האם אני צריך להיות מרוצה?” אני הולך להגיד לך מה התכוונתי עם השאלה. אני חושב שאנשים מתבלבלים בקלות רבה – שני הצדדים של הדיון מתבלבלים בקלות רבה עם השאלה. כשאני בא ואני אומר, האם אנחנו צריכים להיות מרוצים שקיבלנו את התורה? נכון? אני מתכוון לזה ממש. אני מתכוון ליצחק הזה ולתורה הזו. זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה או מלמדים אותה וכן הלאה.
אני לא מתכוון לשאלה אחרת, שהיא שאלה מאוד יפה. כאילו, אני איתך. זו שאלה טובה. האם הרעיון של האלוהים שנתן את התורה והיתה לו התוכנית הזו, האם זו היתה תוכנית טובה? האם הוא אלוהים טוב? האם התורה היא ספר טוב? אלו שאלות יפות, אבל הן לא השאלות ששאלתי. אני לא חושב שהתכוונתי לשאול אותן.
אנחנו מסיטים. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לשים לב לזה – אנשים תמיד מסיטים שאלות שאתה שואל כאילו התכוונת למשהו אחר. ואם אתה באמת נשאר מאוד מיסטי ואתה אומר, “ובכן זה קשה לחשוב מה באמת רצית לדעת,” תשים לב שמעולם לא רצית לדעת את השאלה ההיא.
האנלוגיה של הנצרות והמסעות הצלב
מורה: אותו דבר כמו שאמרתי, קל יותר לחשוב על – לאף אחד לא היה אכפת אם הנצרות היא הגורם למסעות הצלב או לא. אם החברה הזו עם מסעות הצלב, אנחנו לא אוהבים אותם. חברה שעושה דברים אחרים, אנחנו כן אוהבים אותם. אז עכשיו יש שאלה למה השאלה המופשטת הזו כל כך מעניינת? היא לא כל כך מעניינת. היא כמובן מעניינת גם מסיבות פוליטיות, אבל השאלה שאני שואל היא לא השאלה ההיא.
הקריטריון הפרגמטי: האם זה עובד?
מורה: ואני חושב שאם היתה תורה כזו שהיא בעצמה איכשהו היינו יכולים לדעת שהיא טובה מאוד, שכל האפולוגטיקה הזו נכונה, האידיאל הזה נהדר, אבל כל האנשים שעוקבים אחריה הם איכשהו רעים – אני אומר שאתה צריך להיות כופר בתורה הזו ואתה צריך להתעלם מכל התירוצים כי זה לא רלוונטי.
ולהיפך, אני חושב שאם יש תורה שהיא רעה תיאורטית אבל איכשהו גורמת לכל האנשים להיות טובים – עכשיו כמובן זה מסובך כי איך אתה יודע מה טוב ורע, אוקיי, אבל תדמיין שזה היה אפשרי – אני חושב שאתה צריך, יש לפחות מחשבה רצינית מאוד שאתה צריך להיות חלק מהקבוצה הזו כי נראה שזה עושה להם טוב.
למי אכפת אם הם – תדמיין שיהיה כמו טקסט שכולם מסכימים שבמקור הוא היה רק על רצח ואונס, ואיכשהו המפרשים באו ואמרו, “לא, זה על להיות בחור טוב ולתת צדקה.” אז אנחנו צריכים להיות חלק מהקבוצה הזו. למי אכפת מה באמת הצדקה היתה? זה רק אם –
תלמיד: למי אמר, אם זה עובד.
מורה: כן, כן, כן, אם זה עובד. כי זו השאלה הרבה יותר מעניינת. כשאני שואל על התורה, אני לא שואל על איזה – זו לא שאלה מדעית, נכון? זו שאלה על אתיקה. זו שאלה על הטוב. תורה היא מערכת של איך לחיות. היא לא מערכת של לספר לנו סיפור שקרה, בין אם הסיפור האמיתי של מעמד סיני או איזה אמיתות על אלוהים. אלו שאלות לגמרי נפרדות. אנחנו שואלים על דרכי חיים מסוימות. אם אלו דרך חיים טובה, אז זה הכל.
תורה קיימת באנשים, לא בספרים
מורה: הלוואי שבפיוט, כתוב בפיוט, אני עושה דברים מאוד פשוטים. אם זה שזור, אז אתה צריך להשיג את זה עד שזה נעשה פשוט. מאוד פשוט. לא פשוט.
אני לא מאמין בתורה כדבר מופשט. אני חושב שהשאלה שמעניינת היא זו של האמיתית שקיימת בין – באנשים, לא בספר.
תלמיד: אני לא מבין משהו. למה אתה לא יכול להגיד באופן מופשט מה שזה לא יהיה, באמת המפרשים, התורה היא כמו אסון, משובשת נפשית. אז תסביר איזה סוג של אלוהים זה האלוהים הזה שלא ידע –
מורה: מה אתה מתכוון, איזה סוג של אלוהים זה האלוהים שנותן לך לקלקל הכל?
תלמיד: דרך אגב, כן, חסר תועלת.
מורה: מה, חסר תועלת?
תלמיד: כן, אתה פשוט רגיל ל –
מורה: לא, אני שואל אותך, האם זו השאלה? האם זו השאלה שלך, שלא היית צריך –
תלמיד: לא, לא, לא, זה היה פשוט טיעון זרוק. תמחק את זה מהפרוטוקול.
ההסחה של שאלות תיאולוגיות מופשטות
מורה: זה לא היה הדבר המעניין. זה שאני לא חושב שהשאלה הזו היא הסחה. אתה מבלבל אותי כמו שהרבה אנשים טובים בדיונים. הם נוצרים גדולים, אבל הם עושים תעלול. הם במקום לענות על השאלה שלך, הם גורמים לך לחשוב שאתה עונה על שאלה אחרת ויש להם תשובה טובה על השאלה ההיא והם עונים עליה. כמו אימון תקשורת, נכון? תענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך.
אני חושב שכשאני שואל את השאלה, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” שזו בערך אותה שאלה, “האם אני צריך לעקוב אחריה,” נכון? אם זה טוב, אני מרוצה מזה, אני אעקוב אחרי זה, נכון? אם זה לא טוב, אני לא אעקוב אחרי זה. השאלה שאני רוצה לדעת –
תלמיד: לא, לא, לא, לא. אוקיי, אוקיי, רגע, רגע, רגע. אני לא עוקב אחרי האנשים.
מורה: לא, אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני לא מאמין בקונספט של תורה שקיימת בלי האנשים.
תלמיד: לא, לא, לא, היא לא. לא, היא לא.
מורה: היא לא. היא לא. אוקיי, אני אירשם בשנה הבאה. שלום, אתה דוחף את הדבר. 99% מהאנשים עשו טעויות. בסדר, תקשיב לי, תקשיב לי, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה קופץ, אתה קופץ, אתה קופץ.
אני אומר שזו הסחה. אנשים מסיחים את הדעת באמירה, “אוקיי, אבל הספר כל כך טוב.” יש לי חדשות בשבילך: אם אף אחד מהאנשים לא טוב, אז אין לי מה לעשות עם הספר. לא אכפת לי מהספר. זה מה שאני אומר. השאלה שאני באמת רוצה לדעת – אוקיי, עכשיו אם אתה רוצה להגיד לי שיש לך דרך סודית –
תלמיד: לא, אבל תקשיב, תקשיב למה אני חייב – תקשיב, כל האנשים הם –
ההוכחה התלמודית: תורה היא לא ספר
מורה: כי המילה תורה לא מתכוונת לספר. אם מישהו אמר לך שזה ספר, הוא אפיקורוס. קלל אותם. שבגמרא, אם מישהו רק חשב כספר, נזרקה בו מינות. התורה היא לא ספר. התורה היא אנשים שעושים את זה.
אני עושה לך תשכח תורה. נשמד. ינאי המלך מעולם לא עשה טעות. האם יש ספר? כל מי שרוצה לקרוא אותו שיקרא אותו. אני בחור רע, אבל למי אכפת? הרגתי את כל החכמים, אבל עדיין יש את הספר. זה גמול. אבל למה? כי התורה הזו לא עובדת. התורה היא לא ספר.
ואולי יש ספר שנקרא התורה, ואולי אלוהים נתן את הספר הזה, ואולי אתה יכול להגן עליו כספר מאוד יפה, אבל לא, אין דבר כזה. זה לא מה שאנחנו מתכוונים להגיד כשאנחנו אומרים תורה, או כשאנחנו שואלים, “אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתורה.” אנחנו לא מתכוונים, האם זה ספר טוב?
הטיעון הנגדי “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
מורה: עכשיו, הגעת לרעיון יפה, שהוא אוקיי, משכיל, אבל אולי אני יכול להיות הראשון לעקוב אחרי הספר הזה שהוא ספר טוב לפי האפולוגטיקה שהחליפה את השאלה, ואני אהיה אדם טוב על ידי מעקב אחרי הספר. אוקיי, זה מה שאתה אומר. אז למה אלוהים נתן כזה – רגע, רגע, תשכח מהשאלות על אלוהים. אנחנו לא דואגים לאלוהים. הוא דואג לו.
אבל אז זה כזה בלבול. זו קושיא על השם, זו קושיא על אלוהים. אבל אנחנו לא מעוניינים להצדיק את אלוהים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך טובה לחיות.
אז אתה שואל שלמרות שכל האנשים, או בהנחה שהאנשים שבאמת מלמדים את הספר הזה – נכון, אתה צריך לזכור, אבל כשאני אומר אנשים שעוקבים אחריו, אולי אנשים שמלמדים אותו, נכון? אנשים שמלמדים את הספר לא מבינים אותו. מר ארי הגיע לקצה לחברה שלו. ומאחר שהאנשים האלה עצמם יותר שהספר טוב יותר מהם, נכון? ברור שזה מה שכל מי שמאמין בתורה יגיד, שהספר טוב יותר מהם במובן מסוים. אני הולך לעקוב אחרי הספר ולא אחריהם, נכון? תהיה תלמיד של התורה ולא של לומדי התורה.
אז זו גרסה אחרת של קראות, נכון? שמת לב, נכון? פשוט המצאת מחדש את הקראות, נכון? ואז זה לא טיעון. זה פשוט אני עושה ממך צחוק.
המגבלות המעשיות של מעקב אחרי ספר בלי מורים חיים
מורה: אבל הבעיה עם זה היא שאני לא באמת מאמין שזה עובד. כלומר, זה אולי עובד בצורה מאוד מוגבלת. אבל גם אם היה תחושה שזה עובד, זה עובד רק במובן שאתה כן מוצא אדם אחד שחושב שהוא אדם טוב. אם אתה אומר, כמו שאתה אומר, הרמב״ם אמר ש-99% מהאנשים לא מבינים, אז אתה בחוף של הרמב״ם. אז הרמב״ם נמצא שם. זה סוג של בעיה.
תלמיד: לא אמרתי שאתה צריך אדם חי.
מורה: אז אתה לא חלק מהיידישקייט של האגם. כשאתה חלק מיידישקייט חדש, או ישן שנקרא רמב״ם, או כל אחד, מה שזה לא יהיה, הספר הישן שלהם שהחליטו שהוא טוב, ואתה מנסה להיות תלמיד של האדם הזה, זה די קשה להיות תלמיד של האדם הזה. זה אפשרי במידה מסוימת, בדרכים מוגבלות זה אפשרי. אתה אולי תוכל לעשות את זה.
אבל רק כדי לחזור לשאלה, זו לא השאלה ששאלתי, נכון? זה שוב לא הולך לספק אותי, כי כשאני אומר, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” אני מתכוון לזו שלימדו אותי, נכון? אני לא מתכוון לזו שאני יכול להמציא, כי מצאתי ספר טוב שנראה כספר טוב, ואין אנשים שבאמת עוקבים אחריו, או אולי מעט מאוד. אבל אני מעוניין בספר הזה.
התורה היא לא הספר הטוב היחיד
מורה: יש לי המון ספרים טובים בשבילך. ויפה לקבל את הספרים. זה כל כך קל לכתוב ספר טוב. זה לא כל כך קל – אני מגזים – אבל יש חמישה ספרים טובים, לא רק אחד. אנחנו צריכים להיות ריאליים. התורה, אפילו לפי הרמב״ם, היא לא הספר הטוב היחיד. מישהו אומר לך שזה הספר הטוב היחיד, אולי הם פשוט לא קראו שום ספרים טובים אחרים, וזה – אני לא אומר שאין הרבה ספרים טובים אחרים. אולי יש חמישה. אני חושב שזה מאוד קשה לכתוב ספר טוב היסטורי עולמי. זה לא פשוט.
במציאות, כמה ספרים יש שיש מיליון אנשים שעוקבים אחריהם? אולי חמישה, נכון? אוקיי, שנים עשר אם אתה סופר. מספר פחות מעשרים, אני חושב. אוקיי, אבל אני די בטוח שכולם טובים כמו התורה באותה צורה. לא שאני יודע. אני עושה את הטיעון הזה לא מתוך ידע. אני פשוט – אבל הדבר החשוב ביותר הוא – אוקיי, לא אמרתי.
הבעיה היסודית: מה זה “טוב”?
מורה: אני מעמיד פנים בכל הדיון הזה שאנחנו יודעים מה זה טוב ואנחנו יכולים להחליט אם הספר הטוב הוא טוב. כמובן. אחרת, שום דבר לא עובד, נכון? אם אנחנו לא יכולים להחליט מה זה טוב, אז אין לנו מאיפה להתחיל ממילא. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל זו השאלה החשובה. כמובן שזו שאלה גדולה. לא, לא פתרתי את זה בכלל.
אם אתה פשוט מגדיר טוב כמה שהספר הזה אומר, אז שוב אנחנו תקועים בלולאה שלא עוזרת לנו. אנחנו גם לא יכולים להיות מרוצים מזה. אנחנו יכולים להיות מרוצים רק כי זה אומר שאתה צריך להיות מרוצה, אז אתה צריך להיות מרוצה מזה. אבל זה פשוט מעגלי. זה פשוט הרבי שאמר שאתה צריך להאמין שהתורה טובה.
פרק 10: בעיית המעגליות והקריטריון של אנשים טובים: מה באמת שומר על התורה בחיים
המעגליות היסודית בהצדקת טיבה של התורה
תרגום לעברית
מרצה: מישהו שגדל בקבוצה הזו. כל אחד צריך לדמיין איזו קבוצה שהוא חושב עליה. ואז הוא התחיל לשאול את השאלות הנכונות. כמובן, זו פנטזיה. זה לא באמת עובד ככה, אבל בואו נגיד שבאמת התעלל בו מורה שם, אבל בואו נגיד שאתה יכול להיות כמו הגרסה הטהורה הזו של אברם אבינו.
אגב, זה רע. זו סיבה שאני לא יודע מה אני אומר, נכון? זה נכון. זה האמיתי.
בכל מקרה, בואו נגיד שהוא מבין שזה לא בסדר, נכון? כי זה לא טוב להתעלל באנשים. אז הוא הופך לגוי, נכון?
ואנחנו, אנחנו באים ואומרים לו, מה זאת אומרת? שאתה רבי, השייגעץ, הוא לא מייצג את כל התורה. הייתה לו שיטה לא נכונה בתורה. לכן, בוא אלינו, או שאתה טיפש על שהפכת לגוי כי הבנת שהרבי המרובע הוא לא כזה צדיק.
כי הרבי עצמו לא מתיימר להיות משה רבינו – הוא גם מודה שהתורה מעליו. לא באמת מודה אגב, אבל אנחנו מעמידים פנים שהוא כן. ולא רק שהוא צודק, אלא ולכן אתה מאוד טיפש אם אתה מגיע למסקנה הזו, נכון? זה מה שאנחנו אוהבים להגיד.
דחיית הטיעון הסטנדרטי: אין תורה מלבד מה שמלמדים
אני חושב שהטיעון הזה הוא לגמרי שגוי כי אין תורה מלבד זו שבאמת מלמדים בתלמוד תורה. וזה אומר במדרש, נכון? כולם יודעים את המדרש של פורים. התורה באה לרבונו של עולם. זה אומר בפיוט של תורה – קדוש – שמישהו הדפיס אותו למחזור לשבועות. אז שרתי את זה אתמול, שהתורה אמרה שבני ישראל לומדים באחד ישראל תורה אחת.
מה זאת אומרת תורה אחת? זה בהימל אין שימוש, נכון? התורה קיימת רק במידה שאנשים קורים אותה ועושים אותה, בסדר?
ולכן אם יש גרסה של תורה שהיא רעה, אז מי שמתגייר ממנה צודק ואין שום טיעון נגד זה. הוא לא עושה טעות.
יכול להיות שאתה יכול להציע לו עכשיו שיצאת מזה, אין בעיה, כי הבחור אבוד, אז אתה עוזר לו. אני לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו בדרך הזו. אבל אני רק אומר שהטיעון שאומר שהוא טיפש הוא שגוי. הוא צודק.
המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר גם הוא צודק
ואמרתי שאני חושב שזה צודק מול אמת. אם מישהו בא אליי – ואני מכיר אנשים שבאים ואומרים את זה – אני לא יודע שזה אמת. נראה לי שמה שלימדו אותי הוא טוב. זו דרך טובה לחיות. ואנשים חושבים שזה ציני. הם קוראים לזה אורתופרקסי או משהו כזה.
מסתבר שזו האמת, נכון? וזה לא באמת מה שהאנשים אומרים, אבל אם הם היו אומרים משהו כזה, אני חושב שהם מתכוונים לומר שמישהו היה בא ואומר: אין לי מושג אם כל הסיפורים האלה אמיתיים, אבל אני מאושר. אבא שלי נראה כמו בחור טוב. המורה שלי נראו כמו אנשים טובים. אני לא יודע אם יש דרכים אחרות להיות אדם טוב, אבל זו דרך טובה להיות אדם טוב. אני מאושר עם זה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אנשים טובים באותה דרך. לכן אני רוצה לקבל את הגרסה הזו של דרך חיים.
אני חושב שהאדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והמוצדקת, נכון? הבחירה החכמה. חכמה במובן של עשיית המעשים הנכונים על בסיס הסיבות הנכונות, מהסיבות הנכונות.
אין לו מושג אם מעמד הר סיני קרה, אז מה? זו מעולם לא הייתה השאלה. הדבר של אבא שלו מבוסס על זה. בסדר. אז נגיד גם את אותו סיפור. אין בעיה. אם זה מבוסס על זה, נאמין בזה גם. אבל הם היו צריכים להיות אנשים טובים.
התזה המרכזית: להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב
זה הטיעון שאני עושה על בסיס השאלה שלי, נכון? לא עניתי על השאלה. רק הנחתי שזה רק בגלל שאני אומר שזו השאלה הנכונה. תודה, מר מסכים.
מסתבר שזה מאוד חשוב להיות אנשים טובים. אנשים ממשיכים לקפוץ מזה ולומר, אני לא צריך להיות אדם טוב כי אני מאמין נכון בתורה. יש לי את הכרזה הזו מאחוריי, זה היה טוב. חסר תועלת.
אם אתה בחור רע, הילדים שלך צריכים להפוך לגויים. גם אם יש לך את הכרזה הזו. זה לא מציל אותך. אני חושב כמה אנשים סומכים על זה והילדים שלהם תכא הופכים לגויים.
סטייה: מה באמת הציל את היהדות – תיאוריות או אנשים טובים?
ויש לי את זה – ראיתי את הדיון הזה, חשבתי על זה. אנשים שיש להם את המחלוקת הזו: מה שמר על היהדות? הבחור הזה אומר שזה הבעל שם טוב, זו הסיבה שזה טוב. אחרי שהאומה יצאה אבל וזה בסיס. אז התורה מגינה על עצמה, מגינה על עצמה על ידי – טוב אם אכפת לך אבל אכפת לי מאנשים.
וכולם אמרו משהו אחר כמו השאלות על איזו תיאוריה הצילה את התורה: האם זו התיאוריה הרציונליסטית או התיאוריה המיסטית? ואני מסתכל על האנשים האלה – אתם אנשים חיים בארץ לה-לה. אתם חושבים שהכל עוסק בתיאוריות שאתם יכולים להגן עליהן ולהתווכח. זה שטויות.
מה שבאמת שומר על התורה זה אנשים שהם אנשים טובים על ידה. ואני חושב שכשאנשים אומרים לפני הבעל שם טוב היהדות ירדה והבעל שם טוב הציל אותה, כל מה שזה אומר זה שהבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה. ולפי המיתולוגיה, הם לא אהבו לומר לעצמם שהרבנים לפני זה היו קצת מושחתים. מה שפשוט אומר שהם השתמשו בתורה לעצמם במקום לנסות להפוך לאנשים טובים וללמד את הילדים שלהם. כמובן שאתה צריך להפוך לגוי, אם זה המצב.
התצפית האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
אני בעצם חושב שזה נכון. כל אזור שבו אתה רואה שהמורים של התורה הם כנים – הם בהחלט עשויים להיות טיפשים. הם יכולים לטעות. זו לא הנקודה. אם הם כנים, הם מנסים להפוך לאנשים טובים יותר באמצעות התורה. הילדים שלהם נשארים יהודים.
אנשים שמאוד ברור שהם לא כנים, שם, ולפעמים אפילו אין להם בעיה כי הם חושבים שהתירוץ של האמונות הנכונות מציל אותם, הילדים שלהם הופכים לגויים. תסתכל מסביב.
יכול להיות שאתה צריך תיאוריה טובה לזה. כמו, אם אנשים לא יכולים להאמין בתורה בלי חסידות, אז אתה צריך חסידות כדי להיות מסוגל להיות אדם טוב באמצעות התורה. כי אחרת אתה חושב שהתורה לא כל כך רעה. אז אתה לא יכול להפוך לאדם טוב באמצעותה. אבל הדבר שעושה אנשים טובים זה רק האנשים הטובים, לא התיאוריות.
התייחסות קצרה לאיזביץ
זה כל הרעיון של איזביץ כל הזמן, נכון? זה מה שאתה אומר?
מרצה: אני לא יודע, מה זה, כן?
תלמיד: יידיש לאך כזך לה-תורה, נכון? שכאילו אתה מפחד שמישהו אולי יהפוך כאילו רע מזה. הוא איכשהו כאילו עושה את זה לא כל כך טוב.
מרצה: זה באמת אומר את זה? אולי, אני לא יודע. בעיקרון, גוי עבדא גוי, ייד בלד גוישא. כאילו הוא שמר על היהדות.
אני לא בטוח מה אתה מתכוון, אבל אני מרגיש שזה יכניס אותי לסיבוך שלם אם אני אתחיל לדבר על זה.
הכרה בהשלכה המסוכנת
אז לא עניתי על השאלה שלי, רק אמרתי מה השאלה. אתה מבין?
תלמיד: לא.
מרצה: אני לא מבין.
תלמיד: אני לא מבין.
מרצה: אני לא מבין. מה אתה עושה?
תלמיד: כן, כי כאילו הדורות לפני הם שמרו את התורה, נכון?
מרצה: נכון.
תלמיד: והם אמרו, זו התורה. התורה אומרת לעשות את כל אלה כאילו, כאילו, אתה יודע, זה דבר של סמית או מה שזה לא יהיה, נכון? והם מאשימים, הם לא לימדו את זה לגבות אותם, נכון? אז המעשה עשה חברה רעה, כן?
מרצה: עכשיו, השאלה היא, אני לא אומר שאף אחד מהפתרונות האלה הם הפתרונות הנכונים או משהו. אני רק אומר איזה סוג דבר זה, איזה סוג שאלה השאלה היא. עכשיו בהתחשב בכך שזו השאלה הנכונה, אנחנו צריכים לחשוב מה התשובה.
תלמיד: הא?
מרצה: זה לא יהיה מסובך?
תלמיד: אז מה אני חושב? מה אתה חושב?
מרצה: מסתבר שעשיתי את העבודה שלי מאוד קשה עכשיו כי משהו – כל האנשים מקשיבים לשיעורים שלי, לא לכולם יש אותו רקע כמוני, ולחלקם אולי יש רקע רע, ואני אומר להם להפוך לגויים, וכן הלאה. רחמנא ליצלן, נכון?
תלמיד: כן, שלום.
מעבר: הבטחת תשובה
מרצה: בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה, ובעצם אני גם חושב שהתשובה הזו משמשת. יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל?
תלמיד: בסדר, רציתי להיכנס.
מרצה: עכשיו אנחנו הולכים לומר את הפשט. בסדר. זה קשה להתחיל עם הפשט. זה תמיד קשה. זה טוב לאתגר. בסדר. אז.
טבע המידה: אהבות מאומנות ורכישת יכולות חדשות
פרק 11: חזרה למסגרת המידות
מרצה: שך המעס זה שין, נכון? כן, שלום. בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה. אני בעצם גם חושב שהתשובה הזו משמשת… יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל? אה, נכון, רציתי להיכנס… עכשיו אנחנו הולכים לומר את התירוץ.
תלמיד: תירוץ.
מרצה: זה קשה להתחיל עם התירוץ. זה תמיד קשה, אבל זה טוב לאתגר, נכון?
אז התירוץ אומר – מה התירוץ? בראש השנה אני לא יכול להיכנס לתירוץ בפועל אולי, אבל אני יכול לומר איזה סוג תירוץ יכול להיות, נכון? איזה סוג תירוץ יכול להיות חוזר למה שדיברנו על מידות, נכון?
תלמיד: זה היה לפני הרבה זמן.
מרצה: הייתי צריך לחזור לעניין שלנו.
תלמיד: כן, כמובן שאנחנו לא מדברים על שום דבר אחר, נכון?
הבעיה של תרגום “Virtue”
מרצה: למדנו שיש משהו שנקרא מידות – virtues – וזה מאוד קשה למצוא תרגום טוב לזה, אפילו באנגלית. Virtue זו רק מילה לטינית שמתרגמת מילה יוונית שאומרת ארטה [ἀρετή: מצוינות], שאומרת משהו כמו מצוינות. וביהדות אנשים קוראים לזה מידות טובות, אבל זה כנראה תרגום רע, למרות שיש לו משהו לטובתו – זה מסורתי – אבל זה לא באמת טוב להגדיר מה זה.
כי מידה פשוט אומרת מדידה, והסיבה שאנחנו קוראים לזה מידה הייתה רק מבוססת, אני חושב, על תיאוריית המידה של הרמב״ם, תיאוריית המידות של אריסטו להיות מדידות באמצע. ומידה טובה פשוט אומרת המדידה הנכונה, אבל זה לא חושב על מה – כמו שום דבר מה הנקודה של זה. המונח מידה טובה בא מהמילה היוונית?
תלמיד: כן, אני חושב כן.
מרצה: לא מהמילה היוונית. זה בא מהמתרגמים, כמו מהרמב״ם. הרמב״ם כבר השתמש במילה מידה, למרות שהוא קרא לספר הלכות דעות, כי זו המידה של הדעות.
תלמיד: זה לא – אבל הוא השתמש במונח מידה בפירוש המשנה.
מרצה: זה מחז״ל. חז״ל השתמשו במילה מידה, ואולי לאותו – לסוג הדבר שהיוונים קוראים מידות. עכשיו, אני לא יכול להכחיש את הפרשנות הזו. חז״ל השתמשו במילה מידה במובן של מדידה, אבל במובן הרחב של מדידה – כמו במובן הרחב הזה של מדידת כל דבר. כמו דברים כאלה, הם ממש אומרים מדידה, אבל זה אומר כמו המדידה של דרך מסוימת של פעולה, אני חושב. אז משהו מאוד קרוב למה שאנחנו קוראים מידות.
וזה שימש את הרמב״ם ואת המתרגמים למידות באופן כללי יותר. אבל זה לא עוזר לנו להסביר מה זה.
פרק 12: מידה כ״אהבה” מאומנת של פעילות
ההגדרה המרכזית: מידת אופי כאהבה
מרצה: הדבר החשוב להבין, או הדבר שאנחנו נאבקים להבין עכשיו – יש משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, נכון? משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, וזה קשור למה שאני אומר. משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, שקשור לשאלה של איך להשיג מידות, נכון? איך להשיג מידות, נכון?
עכשיו, אמרנו שמידה היא אהבה. מידה היא אהבה, בסדר? מידת אופי, לפחות. יש מידות אחרות, מידות שכליות, שהן לא בדיוק ככה. אבל מידות אופי הן אהבות ושנאות, שזו דרך לומר את האהבה או האהבה של פעילות ספציפית, נכון? לא של דבר ספציפי, אלא של פעילות ספציפית.
המחשה: מערכת הישיבה ואהבת הלימוד
כמו, למשל, אם אתה הולך לישיבה והם מלמדים אותך ללמוד, מה שהם מלמדים אותך זה לא ללמוד – הם מלמדים אותך לאהוב ללמוד.
תלמיד: ישיבה ישנה יותר, אני שואל עם זה.
מרצה: הם מלמדים אותך לדעת איך ללמוד – זו מידה שכלית. אבל אני מדבר על מידת האופי. זו המידה של לאהוב ללמוד. ומעניין, כל מי שעבר מערכת ישיבה, מערכת ספרותית שהצליחה אצלו – היום לא כולן מצליחות, או אולי מעולם לא כולן הצליחו – אבל לרוב, כמו תוצר מוצלח של מערכת ישיבה – אנחנו מילה רעה – תוצר מוצלח של ישיבה אוהב ללמוד, לא משנה אם הוא גוי, אם הוא יהודי, אם הוא שומר שבת או לא.
יש את כל הסיפורים המטופשים האלה שאמורים לעשות צחוק מזה, אומרים, “אה, יש בחור שהיה לומד עם סיגריה בשבת.” אבל זה רק מראה שהם הצליחו, נכון? זו הייתה המטרה שלהם – לגרום לך לאהוב ללמוד – והם הצליחו בזה. כי אהבה אומרת שאתה אוהב את זה. זה לא אומר שאתה עושה מצוה.
כמו שדיברנו, לשם מצוה זה הפרט הזה של אהבה.
הוויכוח החסידי-ליטאי: אילו מידות חשובות ביותר?
חסידים, אגב, יש להם אותו דבר. הם רק מלמדים אותך לאהוב לשיר מנוחה ושמחה, ויש אנשים שעשו את זה עם הושע גראן שבת.
אבל זה בעצם כל המחלוקת היא מאוד טיפשית, כי המחלוקת הזו כולה מתנהלת כאילו העיקר הוא איזשהו קבלה סויל, נכון? ואז כולם מתווכחים אם יש לך את הנכון. אבל המציאות של חינוך היא שזה לא עובד עם קבלה סויל. המציאות של חינוך שהיא שזה מלמד אותך לאהוב דברים מסוימים.
עכשיו המחלוקת היא באמת איזה – מאיזה יותר חשוב – של לשיר מנוחה ושמחה או כמוהו ללמוד. זה דיון הוגן. זה לא נפתר על ידי התייחסות לכמה אנשים הם כמו, אין להם ארץ שמים ועושים את זה, נכון? זה נפתר על ידי: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר או לא? זו שאלה רצינית. אין לי את התשובות שם עכשיו. אני רק מנסה לתת את המסגרת של מה השאלה, נכון?
חינוך כאימון באהבות חדשות
אז זה נקרא אימון. זה נקרא חינוך. זה נקרא מידות.
עכשיו, לאן אני מגיע כאן? שזה הופך למשהו קצת קשה להגדיר או קצת קשה לנו. אנחנו מאוד רגילים – מאז כמו שדיברנו לפני דקה – אנחנו מאוד רגילים לקפוץ לרמה השכלית או לרמה הדוגמטית של דברים. כמו, האם אתה צריך ללמוד תורה? אז אנחנו מעמידים פנים שישיבות מלמדות אותך שאתה צריך – שיש ענין גדול שזה אידיאלי ללמוד תורה. אבל זה לא – זה לא מה שהם מלמדים אותך. שכולם מאמינים כביכול – זו לא הנקודה, או שאתה עושה או שאתה לא. אולי הם אפילו לא מאמינים בזה.
מה שהם באמת מלמדים אותך זה הפעילות – לא הפעילות, אלא האהבה של הפעילות, ההרגל, נכון? זה נקרא ההרגל, התחביב, האהבה של זה, להיות סוג האדם הזה, בסדר?
פרק 13: הדיכוטומיה הכוזבת – אמונה מול העדפה בלבד
המידה אינה אמונה ואינה הנאה חושית
מרצה: עכשיו זה לא אותו דבר כמו הדגל – מה שאנחנו קוראים כמו האמונה. כי כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שהם כמו – כל האנשים שכותבים ב*עתד* [עתד: התייחסות לא ברורה, אולי פרסום] – אנשים שלא לומדים *אסכתס* [אסכתס: לא ברור, אולי *שטארק* שטארק: בעוצמה] אבל הם מאוד מאמינים באידיאל של הלימוד, נכון? אלה אנשים שעבורם ה*חינוך* לא עבד, נכון? האנשים שעבדו הם האנשים שאוהבים ללמוד.
אבל זה גם לא – זה מאוד חשוב לשים לב, נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. זה גם לא מסוג של כמו לאהוב מיץ תפוזים, נכון? זה כמו הטעם של מיץ תפוזים.
תלמיד: כן, נכון. אמרת את זה אתמול בלילה.
מרצה: אוקיי, בואו נניח שיש – יש אהבת לימוד, ואז יש בפועל כשאתה לומד שזה קורה.
תלמיד: אני לא מסווה.
מרצה: כשאמרתי הטעם של תפוזים, התכוונתי רק לדבר שבנוי בתוכך. הדבר שהוא פשוט הנאה חושית. אין הנאה חושית בלימוד. פשוט אין.
תלמיד: תגיד שאתה אוהב את הפעילות של שתיית תפוזים. זה יהיה שונה מההנאה החושית של שתיית תפוזים.
מרצה: מה אתה אוהב בתפוזים?
תלמיד: לאנשים יש אהבות כאלה. פשוט אמרתי את המילה תפוזים.
מרצה: לא, לא. אנשים שנהנים מפופקורן.
תלמיד: כן, כן, כן.
מרצה: אין בעיה. אבל זה לא קיים בכלל לגבי תורה, רק כדי להיות ברור. זה לא קיים.
תלמיד: הדרך היחידה –
מרצה: לא, זה לא. לא, לא, זה לא. זה לא. הדרך היחידה שזה יכול להתקיים היא בדרך של – שזה כמו שאתה צריך לבוא ל – כי הם מחלקים עוגת גבינה, שזה כמו קשר מלאכותי בין הפעילות של הלימוד לזה. ואתה יכול לעשות את הלימוד לא לשמו, אלא למטרה של *כבוד* או לכסף או ל*נאש* [נאש: חטיף] שאתה נותן.
*מתוך שלא לשמה בא לשמה* – ממוטיבציה חיצונית לפנימית
אבל זה – תן לי לסיים את המשפט שלי – אבל זה הרעיון של [*מתוך שלא לשמה בא לשמה*], שאומר שכי זה לא באמת בגלל זה, הפעילות של הלימוד לא מתחברת טוב מאוד לידע הזה שאתה מקבל. זה היה מתחבר טוב, אז היית תקוע. אבל זה לא באמת מתחבר כי זו פעילות נפרדת, מה שאומר שיש לה מטרות משלה.
ואז, ברגע שאתה נכנס לזה, אתה שם לב למטרות האלה. זו נקודה חשובה שאנחנו הולכים להגיע אליה. אתה שם לב למטרות האלה. אתה שם לב שללימוד יש מטרה משלו.
תלמיד: מה זה, *חבש* [חבש: לא ברור]?
מרצה: להבין את ה*סוגיא* [סוגיא: נושא/קטע תלמודי] טוב, נגיד. זו מטרה שהיא לגמרי נפרדת מלקבל את הממתק.
עכשיו אתה יכול – אתה יכול לעבוד קשה ואתה יכול כמו לנסות להמשיך לזכור, “אני לא באמת אכפת לי ללמוד את זה. ובכן, אכפת לי רק לקבל את הממתק בסוף.” זה נקרא הלימוד המבני. זה לא באמת המצב הטבעי. זה תמיד – זה כמו איפה שאנשים מתחילים. אבל זה לא המצב הטבעי של מישהו שאוהב ללמוד.
כל מי שאוהב ללמוד זה בגלל שהם אוהבים את הטוב שהוא חלק מ – שהוא טבוע בלימוד עצמו.
דחיית מודל ה״תחושה”
תלמיד: אתה יכול להגיד שהם אוהבים את התחושה של הלימוד?
מרצה: לא, כי תחושה היא דבר אחר שאתה מעמיד פנים –
[סוף החלק]
טבע ההנאה בלימוד תורה: חושית מול אהבה אינטלקטואלית
פרק 14: ההבחנה היסודית: הלימוד אינו הנאה חושית
מרצה: אני לא יודע מה זו התחושה של הלימוד. התחושה של הלימוד הייתה פחות *חדש* כשלימדו אותך ללמוד. כשאתה אומר התחושה, אתה מעמיד פנים ש… אני לא יודע מה זה תחושות. אני יודע מה זה תחושות חושיות, בסדר? תחושות חושיות, כמו… אין תחושה חושית בזה. לא. בהחלט לא. לא. זה לא מרגיש כמו כלום. זה מרגיש כמו… כלומר, זה מרגיש… זה שימוש אנלוגי במונח מרגיש. זה מרגיש כמו הבנת *פשט* [פשט: פירוש/הסבר]. זה לא מרגיש כמו מתיקות בלשון שלך או כמו כל הנאה חושית בעצבים שיש לך מהנאה חושית אחרת. פשוט לא.
אנשים אוהבים להעמיד פנים שזה כך אבל זה לא. אני לא מכחיש שאין לזה כמה נוירונים שיורים במוח שלך או מה שזה לא יהיה, אבל זה עדיין נפרד ממה שאנחנו קוראים הנאות חושיות. זה נוירונים אחרים, נגיד. זה גם נוירונים, אני לא נכנס לחומריות, אבל זה נוירונים אחרים, עצבים אחרים. והעצבים האלה לא פועלים – הם לא אותם. אתה לא יכול לצמצם את זה ל״אני מרגיש טוב.” מה זה בכלל אומר להרגיש טוב? ההרגשה הטובה של הלימוד היא סוג שונה של הרגשה טובה מההרגשה הטובה משתיית משהו מתוק או להשתכר או מה שזה לא יהיה. וזו ההרגשה הטובה ששייכת ללימוד.
הבלבול ההיסטורי: דגל מחנה אפרים ואובדן הקטגוריות האריסטוטליות
זה מה שבלבל כל כך הרבה אנשים כשהם התחילו להיכנס להנאה מהלימוד, כל הדברים האלה. הם כולם פשוט בלבולים מאי הבנה של זה. כן, בהחלט. פשוט מבולבלים. לגמרי מבולבלים. כי ה*דגל* [דגל מחנה אפרים, טקסט חסידי] חושב שלשמה זה אומר משהו דבר שלישי, שהוא יותר קרוב… לא, לא. ה*דגל* חושב… שוב, ל*דגל* אין את הקטגוריה האמצעית הזו כמו רוב האנשים המודרניים, כי הם שכחו אותה, כי הם הפסיקו לקרוא אריסטו.
ומאז שהאוניברסיטה התחילה לקרוא דקארט, גם ה*יידן* [יהודים] הפסיקו. ולכן, הם שכחו את המציאות שהדרך הרגילה לדבר על הדברים האלה היא לא להעמיד פנים שכל מה שאתה אוהב הוא פשוט סוג של הנאה חושית, שזה ברור שלא. אז, כמובן, כולם יודעים את זה. אז אנחנו מעמידים פנים שההנאות הפסיכולוגיות האלה הן איכשהו אותו דבר כמו הנאות חושיות, נכון?
ואז, מאז שכולם עדיין – כולם, לפחות כולם דתיים או כולם חלק מהיהדות – עדיין חושבים שיש משהו גבוה יותר מזה, אבל אתה לא יודע על שום דבר ביניים, אז אתה קופץ למשהו מאוד גבוה. אז החסידים קופצים לרעיון הזה של לשמה, של *דבקות* [דבקות: היצמדות/התקשרות לה׳], של כוונה לה׳ או משהו כזה.
עכשיו, כוונה לה׳ היא אידיאל מאוד יפה, אבל זה לא כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר פשוט מזה. והסוג של הנאה שיש לך מהלימוד אינו חושי. למה בכלל היית חושב כך? זה דבר בפני עצמו.
עכשיו, האם זה טוב? אגב, לא אמרתי שזה טוב לרדוף אחריו לשמו. אני לא יודע אם זה טוב… השאלה של טל היא שאלה אחרת. או השאלה של, האם זה טוב, האם זה באמת הדבר שאתה צריך לרדוף אחריו? אבל אני לא באמת חושב… אני אגיד משהו מאוחר יותר.
חוסר ההפרדה של האהבה מהלימוד עצמו
תלמיד: לא, לענות על השאלה שלך – זה לא… זה לא יכול להיות נפרד. ההנאה… הסוג של הנאה… אם אנחנו קוראים לזה הנאה… אם אנחנו קוראים לזה אהבה… האהבה של הלימוד אינה נפרדת מהלימוד באותה דרך שהאהבה של… כמו החלוקה הראשונה שעשינו, כמו האהבה של גלידה והאהבה של אכילת גלידה. זה לא… זה לא נפרד בדרך הזו.
מרצה: כי כל… כל העניין הזה הוא שעכשיו יש לך – התקנתי לך דבר חדש של אהבה. זה כל מה שזה אומר. כמובן שיש פעילות של לימוד. אולי לא תמיד אתה אוהב את זה. אולי האהבה באה בהתחלה. זה כבר איך שזה עובד. אבל האהבה היא אותו דבר.
שה*דגל טל* [דגל מחנה אפרים] כן מבין את זה נכון. האהבה היא חלק מהלימוד. זה לא אפשרי למישהו להיות *לומד* [לומד: לומד]. ה*מידה* [מידה: תכונת אופי/איכות] היא *לומד לימיט*. אתה יכול להיות… אז אתה לא *לומד*. אז החינוך של הישיבה נכשל בך. אתה *צדיק* [צדיק: אדם צדיק]. אתה לא *לומד*. אתה *חוביב צדיקים* [מקיים מצוות]. אתה אף פעם לא אוהב לימוד. אבל אם הם מצליחים, אז אתה אוהב את זה. והאהבה הזו אינה אותו סוג של הנאה.
ובכן, אם זה לשמה… אם לה׳ אכפת מזה, זו שאלה נפרדת. אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזו. החסידים בהחלט יגידו שזה לא מספיק. אני לא מתווכח עם זה. אני רק אומר שזה לא אותו דבר. כשהם מבקרים את החסידים, הם לפעמים מצמצמים את זה לסוג הנמוך יותר של הנאה, מה שזה לא. זה יכול להיות מבוקר, אבל לא בדרך הזו, נכון?
התייחסות להתנגדויות: למה הלימוד אינו כמו הנאה חושית
תלמיד: אתה אומר שאם זה היה סוג כזה של הנאה חושית, אז אף אחד לא היה צריך ללמד אותך את הסוג הזה של אהבה. אז כל תורה שאינה כך…
מרצה: שוב, אני לא יודע אם זה לא היה צריך ללמד, אבל זה פשוט לא מה שזה. אני לא יודע למה מישהו היה חושב שזו הנאה חושית. זה פשוט לא. איזה חוש זה?
למי אכפת איך קוראים לזה – חושי זה, חושי זה? אני רק יודע לעצמי, נכון? יש שתי אהבות שונות. יש אחת, כמו, לפני שאתה קם, כמו, מקבל *חשק* [חשק: רצון/דחף] ללכת, כן? אם הייתי עומד לייעץ, זה *געשמאק* [געשמאק: תענוג/הנאה]. אבל אם אתה אוהב את הפעילות של הלימוד, במילים אחרות, נכון? כמו 2 בלילה, מקבל את ה*חשק* הזה ללמוד, נגיד, או 2 אחר הצהריים, מה שזה לא יהיה, נכון? פשוט ללכת, נכון?
רגע אחד, ואז מה אתה עושה? חוץ מזה, אלה פרטים בתוך הדבר. אני לא רואה את זה. זה לא כאילו הוא אוהב את הפעילות של הלימוד בשביל הלימוד עצמו. יש אנשים שאוהבים את זה, אבל לא, אני לא חושב שזה… אני לא חושב שזה… זה לא משנה לי. זה לא משנה לי. אלה דיונים מעניינים לנהל אם אנחנו מדברים בפועל על המידה של הלימוד. נכנס לכל החלקים השונים שלה. אבל מאז שאני רק מנסה למצוא מה זו מידה… וכל אלה באותה קטגוריה עבורי.
הנאה פסיכולוגית – אני לא יודע מה זה אומר. זו רק מילה שנראה גורמת לאנשים לחשוב שהם יודעים משהו.
אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד: אני רוצה להגיד משהו מאוד, מאוד פשוט, כי אני רוצה להבין את זה. מאז שפעם אחת אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב פיצה. במילים אחרות, תשכח מהטעם של פיצה. בשלב הזה אני כבר אוהב אכילת פיצה, נכון?
מרצה: אני לא יודע. אבל אנחנו לא מדברים… שוב, אנחנו לא מדברים… אנחנו לא יכולים… לא. שוב, אני לא… איך אתה מבין את זה? אני אוהב פיצה. מה זה בכלל אומר?
תלמיד: כן, אני חושב שזה… אני בעצם חושב שאתה טועה כי אתה קופץ בתוך זה. אתה מחבר אותם יותר מדי, נכון? אתה תזכור. אתה תזכור.
מרצה: אל… בוא נעשה… בוא נשמור על דברים פשוטים. תקשיב, תקשיב. זה לא זה. רגע, אז בוא נשמור על דברים מאוד פשוטים ולעולם לא נדבר על אותו דבר שיש לו את שניהם, כי זה פשוט מבלבל, בסדר? אנחנו הולכים להשתמש בדוגמאות שבהן זה ברור נפרד, בסדר?
אכילה והנאות פיזיות אחרות הן סוג אחד של אהבה, ו*כבוד* [כבוד: כבוד] ו*גאווה* [גאווה: גאווה] ו*כעס* [כעס: כעס] הם סוג אחר של אהבה, בסדר? פשוט כך. *כבוד* לא אומר שאני מקבל עקצוץ בעמוד השדרה שלי או משהו. זה פשוט אומר שאני אוהב את זה, בסדר? זה דבר חברתי. זה קיים איפשהו. אני לא נכנס לשאלת החומריות. פשוט סוג שונה של דבר, בסדר?
תלמיד: האם *כעס* הוא סוג שונה של דבר?
מרצה: הנה זה. זה הכל. עכשיו תורה היא מהסוג של… הלימוד הוא מהסוג של דבר שה*כבוד* הוא, לא מהסוג של דבר שהאוכל הוא. זה הכל. יש דבר שלישי? לא שלישי. אותו. אין דבר שלישי. זה טוב יותר, אבל זה אותו סוג של דבר. יש דבר שלישי שהוא אינטלקטואלי. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המידה של הלימוד.
ההבחנה המרכזית: אהבה טבעית מול אהבה שנבנית חברתית
תלמיד: אתה יכול לתת שתי דוגמאות רגילות, נגיד, של כמו *גאווה* ונגיד, אני לא יודע, עניין האוכל, מה שזה לא יהיה, עניין ההנאה?
מרצה: כן, מה אתה מתכוון? ברגע שאני מרגיש *כבוד*… למה זה כל כך קשה? ההבדל הגדול בדרך כלל הוא שאחד הוא חברתי – במילים אחרות, הוא נלמד – והשני הוא יותר טבעי. האם לא… אנחנו, שוב, להשתמש בדוגמה פשוטה, חושי… אתה לא צריך להילמד לאהוב אוכל, אבל אתה כן צריך להילמד לאהוב *כבוד*.
תלמיד: כולם נלמדים את זה כי זה קשור להנאה החושית?
מרצה: כן, בעוד ש*גאווה* אין לה שום קשר להנאה החושית. בדיוק. זה משהו שאתה נלמד. אולי אתה נלמד… יש לך נטייה טבעית לזה כי יש לך נטייה טבעית לכל דבר, אבל אתה נלמד במובן של זה חברתי… הם תרבותיים. *כבוד* הוא מוסד תרבותי, נכון?
אם אתה אדם של תיאוריה ביקורתית, אתה אומר שזה לא באמת קיים. רק הנאות מילוליות אולי קיימות. אפילו זה תרבותי כי הם נכנסים לרמה הזו של זה. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה פשוט. אבל זה… איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? פרדוקס? לא פרדוקס. דבר בונה, נכון? משהו שלא חי בגוף שלך באותה דרך שאהבת אוכל, אכילה, חיה בגוף שלך. פשוט כך. זה חי ביחסים ביני לבינך.
האם יש לזה ייצוג כלשהו בגוף שלי, במוח שלי? לא השאלה שלי. אבל זה לא חי בגוף שלי באותה דרך. כן. אתה צריך להילמד. ולאהוב את זה זה לא צמצום של אחד לשני. זה לא שעכשיו אני פשוט אוהב את זה באותה דרך שאני אוהב אוכל. אני אוהב את זה בדרך שונה.
עכשיו, אתה יכול להגיד שכל סוגי האהבות האלה הם עדיין אנוכיים ורעים. אני לא נכנס לשאלה הזו. זו הביקורת החסידית, הביקורת האפלטונית. אפלטון כבר היה לו את הביקורת הזו. אבל זו לא הנקודה שלי. זה עדיין יותר שזה סוג שונה של דבר, ונראה שאנשים מפספסים את זה כי זה פשוט… במילים אחרות, אם אין ערך… כמו, אני לא יודע, ערך… זה לא שונה. זה לא שונה בכלל. כמו שיש אנשים שאוהבים פיצה ויש אנשים שאוהבים תורה. זה לא באמת נכון. זה נכון, אבל זה סוג שונה של דבר.
תגובה להתנגדויות נוספות
תלמיד: כדי להיות מסוגל לאהוב פיצה זה דבר פשוט. כדי להיות מסוגל לאהוב תורה אתה צריך אימון, אתה צריך *חינוך* [חינוך: חינוך/אימון]. זה חשוב. זה נבנה חברתית, בסדר. ואם הטעם צריך *חינוך* גם, אז זה לא יהיה אותו דבר.
מרצה: זה לא. יש הבדלים אחרים. זה דבר שונה. הרגע אמרתי לך הבדל אחד ביניהם. זה דבר שונה. אפילו ל… לא יהיה… יש עדיין דבר שונה. אנחנו רק מנסים להגדיר למה זה דבר שונה.
תלמיד: לא, אמרתי אחד, כי לא אמרתי שזה מה שעשה את ההבדל. ברור שזה דבר שונה. אני פשוט לא חושב שאני צריך להסביר למה זה דבר שונה.
מרצה: זה סוג של… מה אתה מתכוון? זה דבר שונה. זה כמו חוש. תחושה היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? הנאה של החוש היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? וחוש של… של אהבה לזה. זה סוג שונה של דבר. אתה לא מרגיש את זה באותו מקום. אני רק רוצה להגיד את זה. זה לא קיים באותו חלק של הנשמה. בהחלט. זה לא אותו דבר.
תלמיד: אחד הוא פעילות ואחד הוא אהבה של הפריט עצמו. אבל אם אתה מגיע עם דוגמאות שבהן זה לא פעילות, נכון?
מרצה: לא, בהחלט לא. זו פשוט פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם. אני לא יודע למה אנשים קיבלו את זה. אתה ממש לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
מסקנה: השטחת ה״אהבה” לקטגוריה אחת בלתי מובחנת
מרצה: מאוד יפה. לא, *המבול* [מבולבל/מעורבב]. אז זה לא אותה אהבה, אותו דבר. למה אנשים מסתובבים עם זה? האנשים האלה פשוט המציאו את הקטגוריה הזו שנקראת אהבת דברים, ואז כמו, אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מוגדרת. אבל זה כמו להגיד זה השולחן וזה… וזה כוכב. שניהם דברים. מאוד יפה. אבל יש שולחן, זה כוכב.
פרק 15: טבע ההנאה: הנאה חושית מול הנאה אינטלקטואלית
ההבחנה היסודית בין סוגי ההנאה
מרצה: אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
תלמיד: כן, זה לא פוגע בטעם שלי. זה באיזשהו חוש אחר.
מרצה: יפה מאוד! זה במובן אחר כלשהו. אז זה לא אותו דבר. למה אנשים הולכים… אנשים פשוט המציאו את הקטגוריה הזאת שנקראת לאהוב דברים. ואז כאילו, אתה אוהב טויוטה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מובחנת. אבל זה כמו להגיד, זה שולחן וזה כוכב. שניהם דברים. יפה מאוד. אבל זה שולחן, זה כוכב. אז, שני דברים שונים.
אז, למה שיהיה לי אכפת מזה? אין מה לעשות.
תלמיד: לא אמרתי שצריך להיות לך אכפת. רק אמרתי קודם שזה דבר אחר.
מרצה: בסדר.
תלמיד: לא אמרתי שום דבר על אכפתיות. אני רק מנסה להגיד לך את העובדה הכי בסיסית שזה שונה. ומסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. אני כן יודע למה. כי זה בסיסי. אם זה משהו אחר, זה בעצם אתה מבולבל. לא, אני מתכוון לזה ברצינות.
תלמיד: אני בעצם חושב בדרך שאתה בדרך כלל מלמד את הדבר. אבל אני לא רואה למה טעם הלשון, כי זה לשון וחתיכה של משהו פוגעת בו.
מרצה: אני לא מבין מה אתה אומר. אנחנו יודעים מה זה ואנחנו יודעים מה זה. הם לא אותו דבר. אם זה למה – זה כמו טוש צהוב שונה מהטוש הכחול. אני לא יודע. אחד צהוב, אחד כחול. מה השאלה? אלה שונים, נכון?
תלמיד: כמובן שאלה שונים.
מרצה: יפה מאוד. אבל הם אותו –
תלמיד: אוקיי, לא לא לא, הם אותו סוג של דבר, נכון? יש לנו את זה –
מרצה: אוקיי, האם אתה – אוקיי האם אתה – האם אי פעם הבנת את הקטגוריה הזאת שנקראת חושים? אתה יודע מה זה חוש?
תלמיד: אה, אז אתה החלטת שיש חמישה חושים?
מרצה: אני החלטתי? כן.
תלמיד: וזהו? יכול להיות עוד –
מרצה: שוב, שוב, שוב, אנחנו צריכים להיות – אנחנו צריכים להיות מאוד – לא, אין אחד מתוך חמישה. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים במובן הזה. במובן הזה, אולי במובן אחר, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? זה לא חכמה פשוט ללכת ולקחת מילים – זה סופיסטיקה, נכון? בואו ניקח מילים ונעמיד פנים שאנחנו יכולים לגרום לכולן להישמע אותו דבר. הן לא אותו דבר. אין שום – זה ההיפך. אם מישהו רוצה לטעון שהן אותו דבר, הוא צריך להוכיח את זה. הדרך הרגילה של חשיבה היא שהן לא אותו דבר. זה לא אותו סוג של דבר.
נטל ההוכחה ובעיית השוויון המילולי
מרצה: אני לא יודע למה. כמו תגיד לי למה. אפילו אני, כשאתה אומר אותו סוג של דבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא, זה לא. זה בהחלט לא. זה לא אותו דבר כמו מה? זה לא אותו דבר כמו להרגיש משהו במוח שלי, כמו להרגיש משהו בלשון שלי. מה אתה אומר לי?
תלמיד: אה, אז שוב, אז החוש האחר שנקרא שמיעה גם לא אותו דבר כמו להגיד –
מרצה: שוב, כשאתה אומר מוזיקה, רק כדי להיות ברור, לא, כי עשית לי דוגמאות מסובכות. אני אגיד לך למה. כי אנחנו לא יכולים – אנשים תמיד אוהבים לברוח לדוגמאות מסובכות. כי מוזיקה היא לא הנאה לאוזן. אם אתה אומר משהו מאוד פשוט, כמו הסוג של מוזיקה שתינוקות אוהבים, אז כן. אבל אם אתה מדבר על הערכת מוזיקה, זה משהו –
תלמיד: לא, אני לא מעריך. אני מדבר על מה שתינוקות אוהבים.
מרצה: אז כמובן זה פשוט צליל מהנה. זה לא פשוט שיש דבר כזה, אבל אני מניח שיש דבר כזה. כן, כמובן. צלילים חזקים מאוד כואבים לך וצליל נעים נחמד אוהב אותך. זה בדיוק אותו סוג של דבר, כמובן. זה סוג של – אני אפילו יכול לתת לך איזושהי הגדרה למה חוש אומר, אבל למה שאצטרך ללכת לשם? כאילו אני מרגיש שזה משהו שכולנו יודעים.
ואני חושב שהדבר האחר – אני אומר לך את זה, אני עושה את הטיעון הזה, בסדר? אני חושב שהדבר האחר, ההנחה הזאת שזה אותו סוג של דבר, כמו סתיכל תוספות, זה משהו שאף אחד לא יודע. זה סתיכל פילוסופיה שלא הגיוני שסיפרו לך מישהו ואתה מחליט שזה בסיסי, וזה שטויות. פשוט תחשוב על זה לשנייה אחת ואתה רואה שזה שטויות.
תלמיד: אני מנסה להבין כשאתה אומר – אני אגיד לך את זה. אני מבין כל כך הרבה כשאני ישן וכשאני הולך הביתה זה נגמר.
מרצה: לא, אתה לא יודע את זה. אתה בעצם לא יודע את זה. לא, לא, זה לא מציאות. זה מה שאני אומר לך. זה שטיפת מוח על ידי כת שאמרה לך את זה.
תלמיד: אני יודע שאתה לא – אתה צריך לבוא אליי בכל פעם שאני אומר משהו שזה לא מציאות, אני יודע את זה, בסדר?
מרצה: לא לא לא, אני עושה קיצור דרך כי אין לי טוב – אני עושה קיצור דרך כי אין לי – אין לי צורך לנקוב בחילוק. אתה זה שמחבר שני דברים רק כדי שתהיה להם אותה מילה. זה בכלל לא הגיוני. ומסיבה כלשהי אתה מעמיד פנים שזה אני שצריך להוכיח לך שזה שונה. זה כל כך מצחיק. זה לא שייך. זה שני הדברים האלה.
ואני אפילו לא מגיע – בעצם השאלה האחרת שלך הייתה שאלה טובה יותר. מה השייכות בין ליהנות ממגע לבין ליהנות מטעם? זו שאלה טובה. זה בעצם דרך די קלה לענות על זה, למה הם דומים. אבל מה שאתה אומר זה משהו שונה לגמרי.
ניסוי המחשבה של “הנאה-פלוס”
מרצה: מילה – כמו לשניהם, או ליהנות לשניהם, וזה מאוד לא מדויק כי זו לא אותה סוג של הנאה. זה אותו סוג רק במובן של, אתה יודע, כמו באותו אבל דומה – כמו שאני לפעמים עושה את הדברים המצחיקים האלה כמו הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה, גם אוהב ואף פעם לא קופץ למעלה מעצמו, אז אני בטח אוהב את זה. וזה אותו סוג של דבר כמו שאני אוהב פיצה. זו פשוט מילה שאנחנו משתמשים באותה, אבל זו פשוט סופיסטיקה. אין שום – אין שום – זה, אותה מילה מתייחסת בחוויה שלך או בכל דבר שאתה גורם להם להעמיד פנים שהם אותו דבר. אין לי מושג למה מישהו היה אומר את זה.
תלמיד: אני משתמש במשל של שמיעה מסיבה מאוד פשוטה, בסדר? כי אמרת ששמיעה היא אחד מחמשת החושים ויש לזה סוג של הנאה, נכון? אז אז אמרת, לא, אני משתמש במשל מסובך. לא השתמשתי במשל מסובך. אני מנסה להגיד לך משל שלשמיעה יש הנאה ממנו, נכון? הנה. כך שתבין ששמיעה של הנאה והנאת מגע זה שונה, למרות שהם מחמשת החושים. אני פשוט, האם אני – אז, חבר, המוח –
מרצה: צדיק, האם עניתי? האם עניתי? האם הקשבת למה שאמרתי או שרק חשבת על מה אתה הולך לענות? כי בדיוק חזרתי על השאלה הזאת שאמרת לך.
תלמיד: לא, אמרת על ההבדל במגע וטעם. ואני ספציפית אמרתי שמיעה.
מרצה: לא, כי אני חושב שספציפית נתתי לך את – אתה מבין למה הגענו למושג הזה של חמשת החושים? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חושים?
תלמיד: יש לי דוגמה של לא חמשת החושים. מה עם לשמוע בדיחה? עכשיו, אני לא מדבר על התחושה הפיזית של לצחוק אחרי ששומעים את הבדיחה.
מרצה: זה כמו להעריך מוזיקה.
תלמיד: כן, זה כמו מוזיקה, אבל המוזיקה היא אחד מחמשת החושים. וזה כמו להבין מגע.
מרצה: כן, כן, זה לא שמיעה. זו לא הנאה של האוזן. כמובן שלא. כמובן שלא. זה דבר חברתי. אני לא יודע מה – כן, כמובן. זה דבר חברתי. כמובן, כמובן. זה לא חברתי – בחברתי אני לא מתכוון שאף אחד לא בסביבה. אני מתכוון שזה משהו שמלמדים אותך. זה דבר תרבותי. כמובן. תרבויות שונות אוהבות בדיחות שונות. אוקיי, זו לא לגמרי הוכחה, אבל במובן מסוים, כן, כמובן. כן, כמובן. כן, כמובן. זה לא אותו סוג של דבר כמו לאהוב, כמו ההנאה של חושים. כמובן שלא.
הגדרת מה שהופך משהו ל״חוש”
מרצה: לא שכנעתי אותך שמשהו טוב יותר או משהו. אני רק אומר לך שזה שונה. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר, כאילו אנחנו יודעים מה זה. אבל אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים מה להרגיש טוב אומר במובן חושי. אנחנו גם יודעים מה זה אומר במובן אחר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא – אין לי מושג למה אתה ממשיך להעמיד פנים שזה אותו דבר. זו פשוט אותה מילה. זה אפילו לא – אתה צריך להשתמש במילה אחרת ואתה תראה שזה לא אותו דבר.
אני יכול לקרוא לזה אחרת. בוא נקרא – בוא נחליט לקרוא לזה אחרת ואז אני אהיה צודק, נכון? אני לא יכול פשוט לבוא – מה ההבדל? דא סבא חליף, דא סבא חליף, דא סבא חליף. שוב, שוב, אני לא תקוע – אני תקוע על זה שאתה כל כך עבר שטיפת מוח ואתה חוזר לי על מילים שלא אומרות כלום.
בוא נעשה שפה חדשה. אנחנו לא מורשים לקרוא לדברים האלה הנאה. אנחנו צריכים לקרוא לאחד הנאה ולשני “הנאה-פלוס”, בסדר? עכשיו אתה מבין שזה שני דברים שונים, נכון? מזה אני נהנה ומזה אני “נהנה-פלוס”. סיום. פתרתי את הבעיה שלך? עכשיו תן לי משהו מלבד המילים להגיד לי למה אמרתי משהו לא נכון.
תלמיד: בוא נגיד לאהוב לשתות, מדברים על אלכוהול – אלכוהול, לאהוב להשתכר, נכון? זו דוגמה מושלמת בשבילך. אתה לא יכול – אתה צריך לעשות הבחנה בין, של, של, של למה – לא למה אתה אוהב לשתות, אלא כלומר אתה לא יכול להביא טעם לעניין, נכון? כי זה מגעיל, נכון?
מרצה: לא, לא, מבחינה חושית, נכון? כמו שאין לזה שום קשר לטעם הטוב, נכון? זה ההיבט החברתי של זה, נכון? אז אני אוהב – אני אוהב לשתות. אני אוהב ל –
תלמיד: אני לא חושב שאדה לא מסכים שזה שונה. הוא לא מסכים שלכן אנחנו צריכים להגיד שזה שונה.
מרצה: אני לא יודע למה. זה ההיפך. אם אתה רוצה לחבר דברים, אתה צריך לחבר אותם.
תלמיד: בתוך לימוד אתה אומר שיש לך חושי. אני לא חושב שיש לך שני דברים. אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד.
מרצה: אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד. אם אתה רוצה להגיד לי איזה אחד זה, או באיזה מובן זה חוש – אז למה בכלל היית קורא לזה חוש?
תלמיד: אני לא יודע איפה זה, אבל אני יודע בוודאות שאני אוהב את זה.
מרצה: מאוד חמוד. אם אני שואל שאתה אוהב את זה, אבל אתה פשוט – לא, כי לחושים יש משמעות. זו לא רק מילה שהמצאנו. לחוש יש משמעות. צדיק, כשאנחנו קוראים לזה חושים, זה לא בגלל שהחלטנו באופן אקראי לקרוא לדברים האלה חושים.
תלמיד: לא, אבל אם אתה אומר שיש חמישה חושים, אז אתה לוקח מדברים אחרים שיש להם אותה תחושה שאתה יכול לקרוא חושים, אבל הם לא חושים כי הם לא –
מרצה: אוקיי, חוש הוא משהו שנותן לי מידע על העולם החיצון בדרך של מגע, או בסוג של דרך – עכשיו רק מגע, כן. עם ראייה זה מגע.
תלמיד: כן, סוג של מגע, כולם –
מרצה: כמובן. התיאוריות העתיקות היו בטוחות כך, אבל כיום זה גם ככה. פשוט גל אור פוגע בקרנית שלך או מה שזה לא יהיה. כן, כמובן. זה מה שחוש הוא. יכול להיות שיש בעצם יותר מחמישה אלה, אבל קשה למצוא אותם. כמו שיש הרבה יותר. וזה לא נוגע במוח שלך או נוגע במה שזה לא יהיה – לא ב, לא באותה דרך. כמו שוב, בדרך אנלוגית, כן, יש לנו את האנלוגיות האלה, כמו – אבל לא ב – זו פשוט אנלוגיה. זו אותה מילה לדבר אחר.
ההבדל הקטגורי: נישואין, נחת ודוגמאות אחרות
מרצה: אני לא רואה למה אני צריך להסביר לך שזה שונה, כי זה ברור ששונה. זה אתה שצריך להסביר לך למה זה דומה. אני יכול להסביר לך למה זה אנלוגי, אבל אני לא יודע למה היית מניח שזה אותו דבר.
ורק כדי להיות ברור, אני לא אומר – לא עשיתי שום טענות מוסריות כאן. לא אמרתי שזה סוג טוב יותר של הנאה. רק אמרתי שזה סוג אחר של דבר שקורה. הם נקראים להרגיש טוב באותה דרך, אבל זה דבר שונה לגמרי. זה אותו דבר, בסדר? תן לי להגיד לך בבירור. אנשים נראים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני לא יודע למה. אני יודע למה – כי עברתי שטיפת מוח על ידי חבורה של מאות שנים של פילוסופים שמנסים להעמיד פנים שזו העובדות הבסיסיות, אבל זה לא.
ההנאה מלהיות נשוי היא לא אותו דבר כמו ההנאה ממין. וחלק מהאנשים חושבים שזה כן, אבל זה לא. זה ששניהם מהנים, שניהם מענגים, אבל המילה הנאה פשוטו כמשמעו אומרת משהו אחר בשני המקרים, בסדר? נחת, ביידיש זה נקרא נחת. נחת – מה זה נחת? בעצם אותו דבר כמו ליהנות ממין? לא, זה לא נחת. יש איזה יידיש שעושים את הטיעון הזה, אבל זה שטויות. אולי שניהם אנוכיים. לא אמרתי שאחד טוב יותר מהשני או משהו מזה. כל מה שאמרתי זה שזה דבר שונה איכותית.
זה כמו להגיד אתה אומר לי הרצפה והתקרה שניהם אותו דבר. כן, יש להם איזושהי דמיון, אבל הם שני דברים שונים. כמו למה בכלל היית מחבר אותם?
ההשלכה המרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
מרצה: אוקיי, בוא נחזור לדבר הזה. אני הולך לסיים את השיעור שלי. אז עכשיו, הדבר החשוב לגבי הסוג הזה של דבר הוא שאתה צריך להילמד, בסדר? אתה צריך להילמד. זה לא טבעי. יש בעצם מעט מאוד דברים שהם באמת טבעיים, או לפחות מה ש – ההבחנה הזאת יותר מסובכת. אבל לפחות באיזושהי רמת פישוט: הנאות חושיות לא צריכות להילמד לבני אדם. אבל הנאות אחרות, או אהבות אחרות – אנחנו לא צריכים להשתמש במילה הנאה כי זה מבלבל אותנו, אבל כמובן שזה מהנה – צריכות להיות מאומנות, בסדר?
וזה מה ששלמה המלך אמר ואפלטון אמר.
טבע האימון התרבותי ומשמעות קבלת התורה
פרק 16: אי-ספיקות הטיעון הרציונלי לבדו
מרצה: אין דרך לגרום לך לאהוב [תורה] בלי אימון. עשינו את זה ממש בשבוע שעבר. אני לא יודע. עשיתי את זה ביידיש שלי. אתה צריך להיות מאומן. וזה גם אומר ששניהם – אפילו אם הייתי יכול לתת לך טיעון למה זה טוב, שזה יהיה דיון אחר, זה לא יהיה מספיק. כי אתה עדיין לא תאהב את זה.
אם אני נותן לך טיעון למה זה טוב, אתה הולך להסכים שזה טוב, אבל אתה לא הולך לאהוב את זה באותה דרך שאתה אוהב אוכל, לדרך השונה שאנחנו מדברים עליה כאן, נכון?
ולהיפך, אם אני לא נותן לך את הטיעון למה תורה טובה, אני עדיין יכול לגרום לך לאהוב את זה. אולי קצת פחות בהצלחה, אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. אתה יודע איך אני יודע שזה יכול להיעשות? כי הרבה אנשים עושים את זה כל הזמן.
מערכת הישיבות כראיה
וכמו בישיבה, הם לא באמת מסבירים לך למה תורה טובה. הם פשוט אומרים לך שאתה צריך להאמין בזה, אבל הם כן גורמים לך לאהוב את זה, לפחות במקרים מסוימים. וזה אפילו עובד מאוד טוב. הם אפילו גורמים לך לאהוב את זה בדרכים שהם לא היו מסכימים איתן, נכון? כי אנשים שהלכו לישיבה אוהבים גם ללמוד דברים אחרים שהישיבה לא מאשרת, מה שפשוט מראה לך שזה כמו סוג של דבר שאתה יכול – אתה יכול להיות מאומן לאהוב לימוד, וזה לא מתורגם לאהוב לעקוב אחרי מה שהישיבה אומרת. זה לא אותו דבר. ככה אתה נכנס לזה, אולי, אבל זה לא מה שאתה מקבל. בדיוק כמו שזה סוג של דרך להכניס אותך לזה.
תלמיד: הגיוני.
מרצה: הגיוני?
פרק 17: תרבות כאימון אוניברסלי
עכשיו, רק כדי להיות מאוד ברור, כל תרבות בודדת שאי פעם התקיימה עושה את זה, מלבד כמה שמעמידות פנים שחינוך לא נחוץ, אבל הן גם עושות את זה. הן פשוט לא מדברות על זה, נכון? להשתייך לתרבות פשוטו כמשמעו אומר את זה. זה מה שזה אומר. זה מה שתרבות אומרת.
המילה הזאת “תרבות”, שדרך אגב, תרבות היא פשוטו כמשמעו מה שחז״ל קראו תרבות, ותרבות אומר חינוך. קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם. תרביס אומר גידול – גידול של אנשים, לא גידול של אנשים בדרך של גידול בעלי חיים, דרך של גידול אנשים, מה שאומר ללמד אותם עוד כמה זכויות אנושיות. ברור שלבעלי חיים אין ממש, לפחות לא במידה שיש לנו. וזה משהו שלפחות תרביס מגדיר כאנושי.
מידות כתוצרים תרבותיים
וכשאתה גדל, מלמדים אותך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים שלא בהכרח קשורים לאמונות של החברה הזאת. המילה “virtue” היא מוזרה, אבל סוג הדבר שהוא virtue – virtue פשוט אומר את הטובים. לכן זו דעה מבלי להיות מידה. זה מה שהתרבות עושה.
פרק 18: ההשפעה המתמשכת של החינוך בילדות
וזו הסיבה שהתרבות – ואפילו במידה מסוימת זה מוביל למסקנות מפחידות עבורנו, שכבר נאמרו, שנמשכו על ידי משלי ועל ידי אפלטון ואריסטו – שסוג הדברים שאתה מתחיל לעשות כשאתה ילד, הם הולכים לקבוע את כל חייך, בעצם. כל מה שאתה מאומן לעשות כילד בצורה ילדותית, ישאר איתך לשארית חייך.
דוגמאות לאימון מתמשך
וזו הסיבה שאם אתה הולך לבית ספר נוצרי, אם מלמדים אותך לכבד את הרבנים, אתה תמיד יכול לכבד רבי. אולי זה יהיה רבי אחר, אבל זו מידה. או אם יש לך בית ספר לספרות שמלמד אותך להיות ביקורתי במובן מסוים, אתה הולך להישאר עם המידה הזאת, וכן הלאה.
תלמיד: רגע, רגע. אנחנו הולכים להבין איך להחליף.
מורה: אני לא חושב שאנשים מחליפים לגמרי. אנשים משכללים. מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, למעשה. אולי אף אחד, או אולי מעט מאוד. אבל מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. טוב – אבל בואו נגיע לזה בעוד שנייה.
פרק 19: מה זה אומר להיות שמח על קבלת התורה
אבל זה, אמרתי לפני השאלה שלי מה בסדר. עכשיו, כשמישהו אומר אני שמח להיות – אם אני שמח שקיבלתי את התורה, וכמו שנתנו בחצי השעה הראשונה של השיעור, שאנחנו לא מתכוונים לתורה שבכרזה [הספר הפיזי]. אז הדבר היחיד שזה יכול להיות זה שאני שמח עם מידות מסוימות שגרמו לי להיות. דברים מסוימים שגרמו לי לאהוב.
זה לא שאני בוחר לאהוב, נכון? זה אפילו משהו שמוזר לדבר עליו בחירה. הבחירה היא – זו בחירה, אבל במובן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו חושבים על בחירות, כמו שאני בוחר את הפעולה הזאת או את הפעולה ההיא. אתה לא יכול ממש לשבת ולבחור לאהוב ללמוד. אתה יכול לבחור להיכנס למסלול שיגרום לך לזה. אתה יכול לבחור לאמן את הילדים שלך לעשות את זה. זה דבר הרבה יותר רחב מבחירת פעולה פרטית מסוימת.
הכוונה היחידה שיש בה היגיון
אבל אם קיבלת אימון, קיבלת סוג של שגרם לך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים, והדברים האלה טובים – עכשיו נצטרך איזושהי דרך להעריך אם הם טובים – אבל אם אתה מבין שהם טובים, אז אתה צריך להיות שמח עם קבלת התורה.
אם מישהו אומר, אתם צריכים להגיד לי, כי זו נראית הכוונה היחידה שאפשר להיות: שהתרבות שלך שגדלת בה, אם זו הייתה התרבות שגדלת בה, נתנה לך אהבות מסוימות שלא היית מקבל אחרת. זה לא אפשרי לקבל אותם אחרת. אין אף אחד שמקבל אותם בלי להיות מאומן בהם, בלי להיות מתורבת ומחונך לתוכם.
פרק 20: התייחסות לשאלה שמוצגת בצורה שגויה
ואנחנו צריכים לדבר על מה אתה עושה כשאתה תקוע, אבל אנחנו מדברים על כשאנחנו מדברים על להיות שמח עם התורה, אנחנו לא – זה, אגב, מאוד ברור, נכון? אנחנו לא מדברים על הפעם האחרונה, נכון? שוב, אנשים אוהבים ללכת למקרים הקיצוניים מסיבה כלשהי, נכון?
כשאני שואל אותך שאלה, האם אתה שמח עם – הלו? כשאני שואל אותך את השאלה, האם אתה שמח שקיבלת את התורה, אני לא מתכוון הלו. אני לא מתכוון לשאלה של האם היית – האם היית לוקח את התורה אם היית נולד בהונולולו או משהו, היית נולד אחרת, שהרבה אנשים חושבים שזו השאלה. אני לא יודע למה זו תהיה השאלה. זה נחמד מסיבה כלשהי.
למה אנשים מחליפים את השאלה
זו עוד אחת מהדרכים שבהן אנשים מחליפים את השאלה לאחרת, שהיא או יותר קשה או יותר קלה לדבר עליה, נכון? אם אני – לפני ששאלתי את השאלה הזאת של – אמרתי שאנחנו צריכים לשאול, כולנו צריכים לחשוב אם אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה, ומסיבה כלשהי אנשים חושבים שהשאלה הזאת מתורגמת לשאלה אחרת, שהיא אם הייתי נולד ב – חלילה – הייתי האיש הזה. זה לגמרי מחוץ – מלבד שזו לא שאלה ריאליסטית, זו גם לא השאלה ששאלתי אותך.
כשאני שואל אותך אם אתה שמח, אני מתכוון לזו שיש לך, בפועל. לא אחרת שהיית מקבל תיאורטית. למה אנשים ממשיכים לשנות את זה לזו? אני לא יודע. אני בעצם יודע על מה אתה צריך לחשוב.
פרק 21: המסגרת לשכלול ותשובה
ומכיוון שהשאלה היא על זו הממשית שניתנה לך – ו״ניתנה” לא אומר שיש ספר שאתה מאמין בו; “ניתנה” אומר שאומנת בה, זה מה שחינוך אומר – לכן, השאלה היא: אם המידות – לא הערכים – אם המידות שאומנת בהן טובות, עכשיו במידה שהן טובות, צריך להיות שמח. במידה שהן לא טובות, צריך לעשות משהו מאוד פשוט.
תהליך השכלול
ומה זה אומר לשכלל אותן? שזה כנראה מאוד קשה לחשוב על חברה שיש לה אפס מידות, או שאין לה מידות בכלל, כי זה יהיה בלתי אפשרי. ומכיוון שלכולם יש כמה מידות, אז העבודה של להתבגר, או לעשות תשובה, שזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו יותר מחמש עשרה וכן הלאה ואנחנו לא יכולים לחיות מחדש את הילדות שלנו – זה ילדות, לא רק ילדות, נכון? נעורים.
אז התשובה היא שאתה צריך לדעת מה המידות האלה, ואתה צריך לדעת מה החלקים הטובים שלהן – מה הדברים הטובים שלימדו אותך לאהוב שלעולם לא היית אוהב אחרת – ואז אתה מגלה מה הדברים הרעים, מה הדברים הרעים שלימדו אותך לאהוב ולעולם לא היית אוהב אחרת.
ומה שתצטרך לעשות זה כמו עבודת הפילוסופיה, או עבודת התשובה, כמו עבודת ההתבגרות: זה לגרום לטובים לפרש את הרעים במקום להיפך.
פרק 22: דוגמה קונקרטית: המידה של לייקווד
תלמיד: מה זה אומר?
מורה: אה, עכשיו אני צריך – אני אגיד לך את התשובה גם. התשובה – כן, אני יכול להגיד לך דוגמה אחת, אבל אני צריך לסיים. התשובה תהיה משהו כמו – כמו, גדלתי ל – בואו נעשה משהו כזה, נכון? זה באמת מה שכל המידות עוסקות בזה, מידות המצוות. ומידות המצוות מראה לך שאין, כאילו, באמת דבר כזה דבר רע לגמרי. זו רק שאלה של מתי ואיפה ואיך וכמה, נכון?
הנטייה הגולמית
אז, למשל, אם מישהו גדל באיזושהי חברה שלימדה אותו, כאילו, לא לדאוג ממה שמישהו אחר אומר, נכון? אוקיי, זו מידה שאתה מקבל מ – אני הולך להגיד לך עליה. אוקיי? אנחנו הכי טובים. דיברנו על זה. אנחנו אלה שיודעים את האמת, וכל השאר יכולים פֿאַרשטיין. כן, אחת המידות הבסיסיות.
פשוט מאוד ברור, שוב, אנחנו בורחים לאמת של זה כשאנחנו מדברים על זה, אבל זו מידה. זה סוג של דרך להיות. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להיות אלה שיודעים מה הם צריכים לעשות, ואנחנו לחלוטין לא נותנים גאָרנישט מה שמישהו אחר חושב, נכון? זו מידה. זו מעלה. זה דבר שאתה מקבל. אוקיי, מה?
תלמיד: אבל זה טוב או רע?
מורה: זו מידה.
תלמיד: אוקיי.
מורה: כן, אין לי מילה אחרת. זו דרך חשיבה.
פרשנויות טובות ורעות
עכשיו, לזה יש יותר מדי, שזה רע, ופחות מדי, שזה גם רע. ואיזו מידה זו? זה משהו כמו מידת האומץ. אני נותן לך פרשנות של זה. זה מה שאני מתכוון.
עכשיו יש פרשנות רעה של זה, שנקראת החטא של אגואיזם. אוקיי? שזה לא לדאוג לאנשים אחרים. ככה אתה הופך לתלמיד רע של לייקווד. אבל הדרך להפוך לתלמיד טוב היא לפרש את זה כמידת האומץ, שזה הרעיון שאתה כאדם צריך להיות לו איזשהו תחושה של מה הוא עושה ולא להיות ההיפך מזה, שיהיה החטא של להיות חנף, מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
אתה צריך להיות עם סוג כזה של – אני קורא לזה אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ. זה אומץ – יש לזה יותר קשר עם להתמודד עם סכנה ודברים. אבל עצמי – איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה. אוקיי?
תלמיד: יושרה.
מורה: יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. נבין. אתה מבין יותר? זה מה שאני מתכוון. ואיזושהי יושרה –
יושרה, חכמה מעשית, והתנאים המוקדמים לקבלת התורה
פרק 23: המידה של להיות עם עמוד שדרה
מורה: ההיפך מזה יהיה מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. אתה צריך להיות עם סוג כזה של… אני הולך לקבל אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ – קשה להיות יותר קשור להתמודדות עם סכנה ודברים. אבל איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה.
אוקיי, יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. אני אבין – אתה מבין פחות או יותר מה אני מתכוון – איזושהי יושרה. אני לא יודע. אני מנסה להשתמש במילים עתיקות. אז איזושהי יושרה או אומץ או עמוד שדרה.
פרק 24: יישום מידה דרך חכמה מעשית
אוקיי, עכשיו זו הפרשנות הטובה של זה. ואתה לוקח – אתה מבין את זה בצורה הזאת ומשתמש בזה בצורה הזאת. וזה – אין דרך ליישם מידה בלי להשתמש בשכל שלך, שנקרא חכמה מעשית. ואתה מיישם את זה במקרים, או בדרך, או בכמות שנדרשת לזה, ולא בכמות שנדרשת להיות גס רוח – כמו שאנשים אחרים מיישמים את זה.
פרק 25: להפוך למנטש והזכות לקבל תורה
זה נקרא להפוך למנטש כשאתה כבר מבוגר. זה נקרא – ואז, אז יש לך זכות להגיד שאתה שמח לקבל את התורה. אחרת אין לך את הזכות, כי זה רק גרם לך להיות יותר גרוע.
פרק 26: השאלה שלא נענתה
אז זה עדיין לא היה חייב להיות התורה הזאת. לא עניתי על השאלה הזאת כי אני – אוקיי, אני הולך לעצור כאן. אתה יכול לחשוב על זה בעצמך. זה לא היה חייב להיות כלום.
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
1. השאלה המרכזית
השאלה המרכזית של השיעור, לרגל שבועות (זמן מתן תורתנו): האם באמת עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
שתי דרכי ניסוח:
– ניסוח “פרום”: *למה* עלינו לשמוח? (מניח מראש שכן)
– ניסוח “לא פרום”: *האם* עלינו לשמוח בכלל
2. תצפית: אנשים לא באמת נראים שמחים
אנשים פועלים כאילו הם מושקעים בתורה ועוברים את תנועות החגיגה, אבל לא באמת נראים שמחים שקיבלו אותה. התורה נראית יותר כמקור לבעיות מאשר מקור לפתרונות – משהו שצריך לקיים (*מקיים*), אבל שלא מייצר שמחה.
סטייה צדדית: הומור ביתי של שבועות
השמחה האמיתית של שבועות עבור חלק מהאנשים היא שבני זוג יכולים לישון כל היום בזמן שהשני שומר על הילדים, ובארץ ישראל החג נגמר מהר. זה מדגיש שהשמחה לא באמת *על* התורה.
3. המדרש של האומות – מופנה פנימה
המדרש הידוע: הקב״ה הציע את התורה לכל האומות, כל אחת מהן מצאה מצווה “שוברת עסקה” (למשל, “לא תרצח”). אבל האם *אתה* יכול לחשוב על מצווה שוברת עסקה? יש רשימה גדולה.
הסיבה היחידה שהיהודים קיבלו הייתה הנוסחה “נעשה ונשמע” – הם התחייבו *לפני* שידעו את הפרטים. אילו ידעו את התוכן המלא, אולי גם הם היו מסרבים.
רבי זושא מאניפולי לפי הדיווחים אמר שאם היו אומרים ליהודים על איסור *לשון הרע*, הם לעולם לא היו מקבלים את התורה.
סטייה צדדית: בדיחה על פשעי צווארון לבן
האיסור “כחול הצווארון” (רצח) קל לקבל באופן נומינלי – “רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה” – אבל האיסורים העדינים יותר, היומיומיים, הם המכשולים האמיתיים.
4. תשובה מוצעת של תלמיד: התורה כמבנה/תבנית
תלמיד מציע תשובה (ה“שיטה מהאינטרנט”): בלי התורה, אדם הוא כמו האינטרנט הלא מסונן – זמין לכל דבר, מעוצב על ידי שום דבר. התורה משייפת ומעצבת אדם למשהו ספציפי, נותנת לחיים צורה וכיוון. בלעדיה, אתה “גוש” – תיאורטית יכול להיות כל דבר, ולכן בפועל כלום.
אנלוגיה: זה כמו תכנית לימודים שהופכת אותך למדען מחשבים לעומת להיסחף ללא מטרה בין הספה, החוף והגיטרה.
5. ביקורת על תשובה זו
לטיעון יש ערך כטיעון לטובת *איזשהו* מבנה, אבל הוא לא טיעון טוב עבור *המבנה הספציפי הזה* (התורה):
– כל מערכת של משמעת או כיוון יכולה לשרת את הפונקציה “אנטי-גוש”.
– הטיעון לא מתייחס לשאלה האם אלמנטים ספציפיים של התורה הם באמת טובים או מועילים.
– אפשר עדיין להעלות ביקורות על מצוות או נורמות מסוימות – למשל, הגבלות על נישואי תערובת, זהות שבטית, הדחף להיות “הטובים ביותר” – שאולי גרמו ליותר בעיות מאשר פתרו.
6. עמדה זמנית, כנה: אין תשובה עדיין
אין תשובה לשאלה עדיין. ממשיכים הלאה:
– יש חלקים בתורה (במובן הרחב, כולל כל המסורה והמנהגים) שהם באמת רעים עבורנו – לא רק לא מועילים, אלא מזיקים באופן אקטיבי.
– השאלה ההשוואתית (“האם תורה *אחרת* הייתה טובה יותר?”) מוכרת אבל מוצדת כלא השאלה הנכונה.
– השאלה הנכונה היא האם כל דבר בתוך המסורת הרחבה הזו מועיל – והתשובה היא בבירור לא: חלק מהחלקים הם “ההפך ממועיל.”
—
7. דוגמה קונקרטית: בעיית הבחירה (*אתה בחרתנו*)
בעיה אוניברסלית המוטמעת בתורה עצמה: דוקטרינת הבחירה היהודית (*אתה בחרתנו*). זה אולי נכון, אבל זה מוביל למידות רעות, במיוחד גאווה מוגזמת (*גאווה*). קצת גאווה נחוצה (*מידה בינונית*), אבל גאווה מוגזמת בהיות יהודי מזיקה ומייצרת תוצאות נוראות.
זה לא אלמנט שניתן להפריד בקלות – זה אינטגרלי ל*יידישקייט*, מה שהופך את זה לקשה מאוד פשוט לזקק. רוב האנשים או נאבקים עם זה או, גרוע מכך, מאמצים את המידה הרעה כי הם מרגישים שהתורה נותנת להם רישיון לכך.
נקודת משנה: השלכות מעשיות של גאווה זו
חצי מהבעיות שיש ליהודים עם אומות אחרות נובעות ממידות רעות יהודיות – לא רק מאנטישמיות חיצונית. *רבי* אמר פעם שאנטישמיות היא חצי אשמת הגויים וחצי אשמת היהודים. זה מערב את התורה עצמה.
—
8. סילוק הגרסה “הקלה” של השאלה
פנטזיה נאיבית: בלי תורה, אפשר היה להיות “חופשי” לעשות מה שרוצים. זה ניתן לתשובה טריוויאלית:
– אתה לא יודע מה אתה רוצה – תשוקה אינה מדריך אמין.
– לעשות מה שאתה רוצה זה למעשה לא לעשות כלום – זו לא באמת חופש.
זו גרסת “מצב קל” של השאלה – באמת רק שואלת “האם בני אדם צריכים תרבות/חוקים?” – שהתשובה עליה היא כמובן כן. יש להתמודד עם הגרסה הקשה: האם *האדם הספציפי הזה* (בלייקווד, ב-2025) צריך לשמוח עם *התורה הספציפית הזו*, כולל כל ספריה ותוכנה?
—
9. פיצול השאלה לשתי שאלות נפרדות
שאלה א׳: האם *האידיאל* של התורה טוב? (שאלת ה״דגל”)
זו השאלה שרוב האנשים *חושבים* שהם שואלים: האם התורה – אות גדולה ‘ה׳, אות גדולה ‘ת׳, התורה הקדושה שניתנה בסיני – טובה?
– התשובה כמובן אמורה להיות כן.
– אנחנו “אפילו לא מורשים” לשאול את זה.
– זו השאלה הפחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת האידיאל מהמבצעים שלו. דוגמאות:
– “אוהב יהדות, לא את היהודים”
– “אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו”
– “99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים”
זו הגנה בסגנון קראי: ה*ספר* קדוש; רק הפרשנים/המבצעים רעים.
שתי בעיות עם הגנה זו
1. בעיה אמפירית: אולי התורה/הדת *כן* עשתה אנשים כאלה – אי אפשר פשוט להפריד את הטקסט מההשפעות שלו.
2. הבעיה הגדולה יותר – ה״דגל” לא רלוונטי: אף אחד לא צריך לדאוג להגן על האידיאל/הכותרת המופשטת שנקראת “תורה” או “יהדות”. הגנה על הדגל היא:
– לא שימושית לחיים האמיתיים של אף אחד
– עניין של *כבוד* במקרה הטוב
– רלוונטית רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב
– לא *אמונה* בשום מובן משמעותי – *אמונה* היא לא להיות “מעריץ” של דגל ולהגן עליו מביקורת
אנלוגיה להמחשה: איסלאם
האם הקוראן הוא ספר טוב או רע לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאנשים מסוימים רוצים להרוג אותך. האם ההתנהגות שלהם נובעת מהספר או לא היא לא רלוונטית טקטית – הוכחה שהספר רע לא משנה את המצב המעשי. באופן דומה, אם מישהו מוכיח שהספר באמת טוב ופשוט “הושחת,” המידע הזה חסר תועלת – הוא לא משנה כלום לגבי המציאות החיה.
סטייה צדדית: סוגריים לתיאודיציה
תלמיד מעלה האם הטיעון הזה באמת על האם אלוהים טוב. תיאודיציה מוצבת בסוגריים במפורש – הדיון הזה לא על הגנה על טובת אלוהים. הדחף להגן על אידיאל התורה נובע מהתחייבות קודמת (אלוהים נתן אותה, אלוהים חייב להיות טוב), אבל המטרה היא לעבור מעבר למסגור הזה.
—
10. דחיית שאלת האלוהים כלא רלוונטית
גם אם מניחים שאלוהים נתן את התורה, זה לא עונה על השאלה.
נגד ההגנה “אלוהים נתן תורה טובה, אנשים הרסו אותה”:
– אם אלוהים כל יודע, הוא היה צריך לדעת איך התורה תתפרש ותתורגל. אלוהים שנותן תורה שרק מייצרת תוצאות רעות אינו אלוהים ששווה להגן עליו (*רחמנא ליצלן*).
– גם אם אלוהים נעשה “חף מפשע” על ידי ההגנה הזו: מה זה עושה עבורי? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן – וואס איז דאס פאר מיר?”*) – אלוהים חף מפשע בגן עדן לא רלוונטי לשאלה המעשית האם התורה טובה *עבורנו*.
—
11. השאלה המרכזית מוגדרת במדויק
שני הצדדים של הדיון כל הזמן מזיזים את השאלה.
השאלה שחשובה: האם *זו* התורה – זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה, מלמדים אותה וחיים לפיה – טובה? האם אני צריך לשמוח איתה?
השאלה שלא חשובה:
– האם *הרעיון* של האלוהים שנתן את התורה הוא רעיון טוב?
– האם התורה *ספר* טוב במופשט?
– האם התוכנית של אלוהים הייתה טובה?
אלו “שאלות נחמדות” אבל הן לא השאלה, ואנשים כל הזמן מבצעים “תעלול קסמים” (כמו אימון תקשורתי: “ענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך”).
סטייה צדדית: אנלוגיה לנצרות ולמסעות הצלב
אף אחד לא באמת דואג האם הנצרות *כדוקטרינה* גרמה למסעות הצלב. אנשים שופטים את הצלבנים לפי מעשיהם. השאלה הסיבתית המופשטת מעניינת רק מסיבות פוליטיות, לא להערכה אתית.
—
12. העיקרון הפרגמטי/קונסקוונציאליסטי
טענה מרכזית: אם תורה היא “טובה” במופשט אבל כל העוקבים שלה רעים → אתה צריך להיות *כופר* לגבי התורה הזו ולהתעלם מכל ההגנות האפולוגטיות.
להיפך: אם תורה היא “רעה” במופשט אבל איכשהו גורמת לכל העוקבים שלה להיות טובים → יש לפחות *צד* (טיעון) רציני שאתה צריך להצטרף לקבוצה הזו, כי זה עובד.
המחשה היפותטית: דמיין טקסט במקור על רצח ואונס, אבל הפרשנים והמסורת שבעל פה הפכו אותו למערכת של צדקה וטוב. אתה צריך להצטרף לקבוצה הזו – למי אכפת מה ה*פשוטו של מקרא* היה במקור?
הקריטריון המכריע הוא תוצאה מעשית, לא טוהר טקסטואלי או תיאולוגי.
—
13. תורה היא לא ספר – היא פרקטיקה חיה
טענה חזקה: המילה “תורה” לא מתכוונת לספר. כל מי שאומר שתורה היא ספר הוא *אפיקורס*.
הוכחה תלמודית (מסכת קידושין): ינאי המלך עשה את הטעות לומר שהתורה היא ספר – כל אחד יכול לקרוא אותה, אז החכמים מיותרים. הגמרא אומרת *ניזרקה בו מינות*.
סיבה: תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא עובדת. התורה קיימת באנשים שמתרגלים ומעבירים אותה, לא על הדף. הגנה על ה*ספר* בזמן שה*אנשים* נכשלים היא חסרת משמעות: “אם לא בזכות האנשים שטובים, אין לי מה לעשות עם הספר.”
—
14. התייחסות לטיעון הנגדי: “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
תלמיד מציע: גם אם המתרגלים הנוכחיים פגומים, האם אי אפשר לעקוב אחרי ה*ספר עצמו* (או המפרש ההיסטורי הטוב ביותר, למשל הרמב״ם) ישירות?
תשובה – זו קראות מחודשת: עקיפת המסורת החיה כדי לעקוב רק אחרי הטקסט היא מבחינה מבנית זהה לקראות.
התנגדויות מעשיות:
– קשה מאוד להיות תלמיד של אדם מת (למשל, הרמב״ם). אפשרי בדרכים מוגבלות, אבל מוגבל מאוד.
– אתה תיצור יהדות *חדשה* (או מחודשת ישנה), לא משתתף בזו הקיימת בפועל.
– זה עדיין לא עונה על השאלה המקורית: “האם אני צריך לשמוח עם התורה” מתכוון לתורה *כפי שלימדו אותי אותה*, לא כזו שאני יכול היפותטית לשחזר מספר ישן טוב.
נקודת משנה: התורה היא לא הספר הטוב היחיד
גם לפי הרמב״ם, התורה היא לא הספר הטוב היחיד בעולם. יש אולי חמישה (או עד ~20) ספרים משמעותיים היסטורית-עולמית עם מיליוני עוקבים, וכולם כנראה דומים בערכם (“ערך טוב כמו התורה באותה מידה”). זה מוצהר כהשערה, לא מתוך ידע עמוק של כל המסורות.
—
15. בעיית המעגליות – מהו “טוב”
בעיה עצומה לא פתורה: לאורך הדיון הזה, הייתה העמדת פנים שאנחנו יודעים מה “טוב” אומר ויכולים להעריך האם התורה (או כל מערכת) טובה.
אם אתה מגדיר “טוב” כמה שהתורה אומרת, אתה לכוד במעגל: אתה יכול רק לשמוח עם התורה כי התורה מצווה שמחה, וזה מעגלי לחלוטין (*דהא דא בקטיגתא דקטיגתא*).
אנשים בספרות דתית (למשל, *ליקוטי שיחות*) חוזרים על טיעונים מעגליים כאלה בלי להכיר בהם כמעגליים. אין דרך לצאת מהמעגליות הזו עדיין, אבל השאלה חייבת להישאל ממחוץ למערכת כדי להיות משמעותית.
—
16. לא שנוי במחלוקת שיש גרסאות רעות של תורה
זה מקובל באופן מסורתי – לא שנוי במחלוקת כלל – שיש דרכים רעות ללמוד ולתרגל את התורה. מקורות:
– הגמרא: *”לא זכה, נעשית לו סם המוות”*
– *”ישתו תלמידים ומים רעים”*
– *”מוציאים דברי תורה למינות”*
– השקפת חז״ל שהנצרות היא בעצם גרסה רעה/פרשנות של התורה – לא משהו חיצוני, אלא משהו שצמח מהתורה “בדרך הלא נכונה”
כל הדעות מסכימות שזה אפשרי תיאורטית שאנשים יטענו למחויבות לתורה בזמן שהם אנשים רעים נורא, אנשים שאפילו התורה עצמה הייתה מגנה אותם – ובכל זאת באמת “באו מ״התורה.
—
17. המקרה של האדם שעוזב קהילת תורה מושחתת
ניסוי מחשבתי: מישהו גדל בקהילת תורה מושחתת (למשל, עבר התעללות ממורה). האדם הזה, דרך הגיון מוסרי כן – כמו “גרסה טהורה של אברהם אבינו” – מסיק שמה שהוא חווה הוא לא נכון ועוזב להיות לא-יהודי (*גוי*).
התגובה הדתית הנפוצה: “המורה הרע שלך לא מייצג את כל התורה; אל תזרוק את התינוק עם מי האמבטיה; אתה טיפש שעזבת את היהדות בגלל מנהיג רע אחד.”
הטיעון הזה לחלוטין שגוי. הנמקה:
– אין תורה שקיימת מלבד התורה כפי שהיא באמת מלומדת ונחיית על ידי אנשים אמיתיים בקהילות אמיתיות.
– המדרש (מחובר לפורים) ופיוט לשבועות: התורה אמרה לאלוהים, *”אם אין ישראל, אין תורה”* – תורה “בשמים” בלי אף אחד שמתרגל אותה היא חסרת תועלת.
– לכן, אם הגרסה היחידה של תורה שמישהו נתקל בה היא רעה, האדם הזה צודק לעזוב אותה. הוא לא עושה טעות. אתה יכול להציע לו גרסה טובה יותר, אבל אתה לא יכול לקרוא לו טיפש.
—
18. המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר
ההפך נכון באותה מידה: מישהו שאומר “אני לא יודע אם הסיפורים של התורה נכונים היסטורית, אבל דרך החיים שלימדו אותי נראית טובה – אבא שלי היה אדם טוב, המורים שלי היו אנשים טובים – אז אני רוצה להמשיך לחיות ככה ולגדל את הילדים שלי בזה” – האדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והחכמה.
– האם *מעמד הר סיני* באמת קרה לא רלוונטי להחלטה המוצדקת של האדם הזה.
– אם המסורת מבוססת על סיפורים כאלה, בסדר – הוא יכול לאשר אותם גם. אבל היסוד של המחויבות שלו הוא שהאנשים שהעבירו אותה היו באמת טובים.
– זו חוכמה: לעשות את הפעולות הנכונות מהסיבות הנכונות.
—
19. תזה מרכזית: טובת האנשים היא מה שחשוב, לא הדגל
להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב. אנשים כל הזמן מנסים לברוח מזה באמירה “אני מאמין בתורה, יש לי את ה*אמונות* הנכונות” – אבל זה חסר תועלת.
– אם אתה אדם רע, הילדים שלך צריכים להיות גויים, וה״דגל” של מחויבות לתורה לא מציל אותך.
– הרבה אנשים מסתמכים על אמונות נכונות כתחליף להיות טובים, והילדים שלהם אכן עוזבים את היהדות (*טאקע become goyim*).
—
20. מה “הציל” את היידישקייט – דיון על הבעל שם טוב
סטייה צדדית: דיון שנצפה
האם הבעל שם טוב הציל את היהדות, או שהתורה “הגנה על עצמה”?
כל המסגור הוא “לה-לה-לנד” – אנשים
מתווכחים איזו *תיאוריה* (רציונליסטית לעומת מיסטית) הצילה את התורה מפספסים את הנקודה לחלוטין.
מה שבאמת שומר על התורה חיה הוא אנשים שהם באמת טובים דרכה. המיתולוגיה החסידית ש״לפני הבעל שם טוב, היידישקייט הייתה בירידה” פשוט אומרת: הבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה, בעוד שהרבנים הממסדיים לפניו הפכו מושחתים במקצת – השתמשו בתורה למטרות אגואיסטיות במקום לשיפור מוסרי אמיתי. אם זה המצב, אנשים *צריכים* לעזוב גרסה מושחתת כזו.
—
21. הטענה האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
טענה ניתנת לצפייה:
– איפה שמורי תורה כנים – גם אם טיפשים או טועים – ובאמת מנסים להיות אנשים טובים יותר דרך התורה, הילדים שלהם נשארים יהודים.
– איפה שהמורים בבירור לא כנים, מסתמכים על התירוץ שיש אמונות נכונות (*אמונות*) מספיק, הילדים שלהם עוזבים את היהדות.
ניואנס: לפעמים אתה צריך *תיאוריה* טובה (כמו חסידות) כך שאנשים *יכולים* להאמין בתורה ולהשתמש בה כדי להיות טובים – אם בלי מסגרת כזו הם היו חושבים שהתורה רעה, הם לא יכולים להשתמש בה לצמיחה מוסרית. אבל התיאוריות הן אינסטרומנטליות; מה שעושה אנשים טובים הוא הכנות שלהם, לא התיאוריות עצמן.
סטייה צדדית: התייחסות לאיזביץ
מאזין מעלה קשר למחשבת איזביץ (המי השילוח) – משהו כמו “הוא הפך לגוי אבל שמר על יידישקייט.” זה מוכר אבל נדחה להרחבה, כי זה יוביל לסיבוכים.
—
22. הכרה בהשלכה המסוכנת
הטיעון עד כה יוצר בעיה: לפי ההיגיון שלו, הוא אולי אומר לאנשים מרקעים רעים לעזוב את היהדות (*להיות גויים*), וזה *רחמנא ליצלן*. המתח הזה מוכר ישירות.
—
23. מעבר: הבטחת תשובה דרך מושג המעלה
יש *שטיקל* (תשובה חלקית) – אחת שנחשבת באמת שימושית – גם לשאלה העיקרית (למה לשמוח על קבלת התורה / מה עושה את התורה טובה) וגם להשלכה המסוכנת. התשובה דורשת *הקדמה* מורחבת דרך מושג המעלה (*מידות*), שתוביל ל*סיום* של הטיעון הרחב יותר.
—
טבע המעלה (*מידות*)
24. בעיית התרגום של “מעלה”
– מקור יווני: המילה היוונית *arete* אומרת משהו כמו “מצוינות.”
– לטינית: “Virtue” היא רק תרגום לטיני של המונח היווני הזה.
– עברית – *מידות טובות*: זה התרגום היהודי המסורתי, אבל הוא לא מספיק כהגדרה.
– *מידה* פירושו המילולי “מידה.”
– המונח כנראה נובע מאימוץ הרמב״ם (מיימונידס) של דוקטרינת אריסטו של מעלה כממוצע בין קיצוניות – ה״מידה” הנכונה.
– אבל לקרוא לזה “מידה טובה” (*מידה טובה*) לא אומר לך של מה או לאיזו מטרה.
סטייה צדדית: אטימולוגיה של *מידות טובות*
הרמב״ם השתמש ב*מידה* ב*פירוש המשנה*; *חז״ל* כבר השתמשו במילה *מידה* במובן רחב של “מידה” (למשל, *ארבע מידות בתלמידים*, *מידה טובה מרובה*). השימושים האלה קרובים למה שהיוונים קראו מעלות – מידות של דרכי פעולה – אבל הטרמינולוגיה עדיין לא מסבירה את הטבע של מעלה.
—
25. תזה מרכזית: מעלת אופי = “אהבה” מאומנת
מעלות אופי הן אהבות ושנאות – במיוחד, האהבה או החיבה לפעילות ספציפית (לא לאובייקט ספציפי). מעלות אינטלקטואליות (למשל, לדעת *איך* ללמוד) שונות ממעלות אופי (למשל, *לאהוב* ללמוד).
המחשה: מערכת הישיבה הליטאית
*ישיבה* לא מלמדת אותך בעיקר ללמוד (מיומנות אינטלקטואלית); היא מלמדת אותך לאהוב ללמוד (מעלת אופי). “תוצר מוצלח” של ישיבה ליטאית אוהב ללמוד ללא קשר לגורמים אחרים – אפילו שמירת מצוות.
סיפורים חסידיים לועגים לאנשים שלומדים תורה בזמן שמעשנים בשבת, אבל זה בעצם מוכיח שהישיבה הצליחה: היא ייצרה את ה*אהבה* של למידה, שהיא בלתי תלויה ב*שמירת מצוות*.
סטייה צדדית: חסידים לעומת ליטאים
חסידים עושים את אותו דבר – הם מלמדים אותך לאהוב לשיר *מנוחה ושמחה*, להתפלל עם הרגשה, וכו׳. הדיון האמיתי בין שני המחנות הוא אילו מעלות חשובות יותר – לא למי יש יותר *יראת שמים*. הדיון הזה לא יכול להיפתר על ידי הצבעה על אנשים שחסרים מחויבות דתית; הוא יכול להיפתר רק על ידי שאילה: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר? זו שאלה רצינית שנשארת ללא מענה כאן – רק המסגרת מסופקת.
—
26. הטעות היסודית: בלבול בין מעלה לאמונה או להנאה חושית
דיכוטומיה שקרית שאנשים נופלים לתוכה בדרך כלל:
שתי האפשרויות השגויות:
1. “אני מאמין בזה” – הרמה האינטלקטואלית/דוגמטית (למשל, “לימוד תורה הוא אידיאל”). הרבה אנשים מחזיקים באמונה הזו אבל לא באמת אוהבים ללמוד. אלה אנשים שעבורם *חינוך* נכשל.
2. “אני פשוט *סתם* אוהב את זה” – צמצום האהבה להעדפה חושית גסה, כאילו לאהוב תורה זה אותו דבר כמו לאהוב מיץ תפוזים.
האפשרות השלישית הנכונה: **סוג חדש של אהבה**
אימון מעלה יוצר יכולת חדשה באמת לאהבה שלא הייתה קיימת לפני כן. היא לא ניתנת לצמצום ל:
– הנאות חושיות קיימות מראש (אוכל, תשומת לב, נוחות)
– מוטיבציות אינסטרומנטליות (*כבוד*, כסף, *נחת*)
– אמונה או אידיאולוגיה בלבד
אתה נולד עם אהבות בסיסיות מסוימות (אוכל, הנאה, תשומת לב). דרך *חינוך*, אתה רוכש אהבות חדשות – למשל, אהבת לימוד תורה.
—
27. *מתוך שלא לשמה בא לשמה* – המנגנון של רכישת אהבות חדשות
תיאור התפתחותי:
1. שלב התחלתי (*שלא לשמה*): פעילות הלמידה מחוברת בהתחלה לתגמולים חיצוניים – ממתק, עוגת גבינה בליל שבועות, *כבוד*, *נחת* הורית.
2. מעבר: מכיוון שהתגמול החיצוני מחובר באופן מלאכותי ללמידה (הוא לא נובע ממנה באופן טבעי), הלומד בסופו של דבר נתקל במטרות הפנימיות של הפעילות עצמה – למשל, להבין את ה*סוגיא* היטב.
3. שלב בוגר (*לשמה*): האדם אוהב ללמוד למען הטוב המובנה שלה עצמה, לא למען התגמול החיצוני.
– זה מתיישב עם *הבנת נפש החיים* של *לשמה*: אתה אוהב את הדבר עצמו.
– זה מנוגד ל*פשט* “חסידי” יותר של *לשמה* שמאופיין כתיאורטי/מופשט יותר.
נקודה מרכזית: המסלול הטבעי
להישאר ממוקד בממתק בזמן למידה הוא אפשרי אבל לא טבעי – זה דורש מאמץ מכוון *לא* לדאוג ל*סוגיא*. המצב הטבעי לכל מי שבאמת אוהב ללמוד הוא שהם הגיעו להעריך את הטוב המובנה בפעילות עצמה.
—
28. דחיית ה״הרגשה” או “הטעם החושי” של תורה
תלמיד מעלה את הרעיון שאולי יש “טעם” של תורה אנלוגי לטעם של מיץ תפוזים – איזו חוויה חושית מובנית.
זה נדחה בתקיפות:
– אין הנאה חושית בלימוד תורה. אף אחת.
– האנלוגיה של מיץ תפוזים ממחישה את סוג האהבה המובנה, הקיימת מראש – והסוג הזה פשוט לא קיים לתורה.
– כל קשר “חושי” לכאורה לתורה (עוגת גבינה בשבועות, *כבוד*, וכו׳) הוא מלאכותי וחיצוני – זה בדיוק שלב ה*שלא לשמה*, לא הדבר האמיתי.
– האהבה האמיתית של תורה היא יכולת חדשה – לא הרגשה חושית אלא הערכה של המטרות הפנימיות של הפעילות עצמה.
—
ההבדל הקטגורי בין הנאה חושית ולא-חושית
29. ה״הרגשה” של למידה אינה חושית
ההרגשה או ההנאה הקשורה ללמידה היא לא הרגשה חושית. כשמישהו אומר “למידה מרגישה טוב,” הם משתמשים במילה “מרגיש” במובן אנלוגי, לא מילולי חושי. הבנת *פשט* לא מרגישה כמו מתיקות על הלשון או כל הנאה חושית מבוססת-עצבים. אולי יש נוירונים יורים, אבל אלה נוירונים שונים, עצבים שונים – הם לא ניתנים לצמצום ל״אני מרגיש טוב” במובן החושי. ה״הרגשה טובה” של למידה היא סוג שונה קטגורית של הרגשה טובה מזו של שתיית משהו מתוק או השתכרות.
30. ביקורת על הדגל מחנה אפרים והבלבול החסידי
בלבול היסטורי: הדגל מחנה אפרים (טקסט חסידי) התחיל לדון ב״הנאת הלמידה,” וזה יצר בלבול נרחב. הסיבה השורשית: הדגל מחנה אפרים, כמו רוב ההוגים המודרניים, חסר את הקטגוריה הביניים בין הנאה חושית לבין האידיאלים הרוחניים הגבוהים ביותר. הקטגוריה הביניים הזו הייתה ידועה היטב במסורת האריסטוטלית אבל נשכחה ברגע שהאוניברסיטאות (וכתוצאה מכך העולם האינטלקטואלי היהודי) הפסיקו לקרוא את אריסטו.
הטעות הנובעת יש לה שני שלבים:
– שלב 1: אנשים מכווצים את כל צורות האהבה להנאה חושית (וזה בבירור שגוי אבל מונח באופן נרחב).
– שלב 2: מכיוון שאנשים דתיים עדיין חשים שחייב להיות משהו גבוה יותר, אבל אין להם קטגוריה ביניים, הם קופצים לאידיאל הגבוה ביותר האפשרי – *לשמה*, *דבקות*, קשר-אלוהי – כחלופה היחידה להנאה בסיסית.
מה שנדון הוא הרבה יותר פשוט מקשר אלוהי. ההנאה של למידה היא סוג משלה – לא חושית, וגם לא בהכרח הטוב הרוחני האולטימטיבי.
31. האם ההנאה של למידה ניתנת להפרדה מהלמידה עצמה?
האהבה המעורבת בלמידה לא יכולה להיות מופרדת מהלמידה באופן שבו אהבת גלידה יכולה להיות מופרדת ממעשה אכילת גלידה. כל המהות (*מהות*) של להיות לומד היא שסוג חדש של אהבה הותקן בך. האהבה היא חלק מהלמידה עצמה.
הדגל מחנה אפרים מבין את הנקודה המסוימת הזו נכון: האהבה היא מהותית ללמידה. מישהו שרק ממלא את מצוות תלמוד תורה (*מקיים מצוות תלמוד תורה*) בלי לאהוב את זה הוא *צדיק* אבל לא לומד (*לומד*). המשימה החינוכית של הישיבה נכשלה אם היא מייצרת מישהו שלומד בלי לאהוב את זה. אם החינוך מצליח, התלמיד אוהב ללמוד – והאהבה הזו היא מרכיבה של להיות לומד.
הערת צד: סוגריים לשאלה הנורמטיבית
השאלה האם ההנאה הזו *טובה מספיק* או האם היא מהווה *לשמה* היא במפורש בסוגריים. החסידים היו אומרים שזה לא מספיק – וזה לא נטען איתו. הנקודה היחידה היא שכשהחסידים מבקרים את ההנאה הזו על ידי צמצום שלה להנאה חושית, הביקורת הזו שגויה. אפשר לבקר אותה על בסיסים אחרים, אבל לא על ידי כיווץ שלה להנאה בסיסית.
סטייה צדדית: אתגרי תלמידים על סוגים שונים של אהבה בתוך למידה
תלמיד מעלה הבחנה בין (א) ה*חשק* (תשוקה/דחף) ללכת ללמוד (למשל, ב-2 בלילה), ו-(ב) ה*געשמאק* (עונג) שחווים בזמן למידת תוספות בפועל. ההבחנה הזו נדחית כלא רלוונטית (*לא לגבי עניין*) למטרה הנוכחית. מכיוון שהמטרה היא רק להגדיר מהי מעלה, כל הווריאציות המשנה האלה נופלות לאותה קטגוריה. הן היו הבחנות מעניינות אם דנים במעלת הלמידה בפירוט, אבל לא עכשיו.
סטייה צדדית: אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד מציע: “מכיוון שפעם אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב אכילת פיצה” – מציע שאהבת למידה אולי עובדת באותו אופן כמו טעם נרכש לאוכל. האנלוגיה הזו נדחית בתקיפות. שני סוגי האהבה מחוברים קרוב מדי. דוגמאות חייבות להישמר מובחנות בבירור כדי להימנע מבלבול: אכילה והנאות פיזיות הן סוג אחד של אהבה; *כבוד*, *גאווה*, ו*כעס* הם סוג אחר לגמרי.
—
32. הבחנה מרכזית: הנאה חושית לעומת אהבה חברתית/בנויה
הבחנה מכרעת:
– הנאות חושיות (אוכל, שתייה): טבעיות, גופניות, לא דורשות הוראה כדי ליהנות.
– אהבות חברתיות/בנויות (כבוד, גאווה): מלומדות תרבותית, קיימות ביחסים בין אנשים, לא ממוקמות בגוף באותו אופן. אתה צריך ללמד לאהוב כבוד. זה מוסד תרבותי. (אדם תיאוריה ביקורתית היה אומר שזה לא באמת קיים.)
לימוד תורה שייך לקטגוריה השנייה – זה מסוג הדברים ש*כבוד* הוא, לא מסוג הדברים שאוכל הוא. אתה צריך *חינוך* כדי להגיע לאהוב את זה. זה קיים ב״חלק אחר של הנשמה.”
התייחסות להתנגדות: “אבל טעמי אוכל גם דורשים אימון”
תלמיד שואל: אם טעם אוכל גם דורש *חינוך* (טעמים נרכשים), האם זה לא יהיה אותו דבר? לא. ההבחנה הוראה/אימון הוצעה כהבדל אחד (*חילוק*), לא כהבדל המגדיר או היחיד. גם אם העדפות אוכל היו נלמדות לחלוטין, שני סוגי האהבה עדיין היו שונים קטגורית. הם מורגשים אחרת, ממוקמים אחרת בחוויה, וקיימים בתחומים שונים.
התייחסות להתנגדות אחרת: “אחד הוא פעילות, אחד הוא אהבת פריט”
תלמיד מציע שההבדל האמיתי הוא שאחד כולל אהבת פעילות והשני אהבת דבר/פריט. זה נדחה בנחרצות: “בהחלט לא! זו רק פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם.” אינטרוספקציה מגלה שאלה סוגים שונים לחלוטין של דברים.
33. ביקורת מסכמת: השטחת “אהבה” לקטגוריה אחת לא מובחנת
טעות קונספטואלית נרחבת: אנשים המציאו קטגוריה יחידה, לא מובחנת שנקראת “לאהוב דברים” ואז מתייחסים לכל המקרים כשווים – “אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה, אני אוהב תורה.” זה נכון רק במובן הרחב ביותר, הריק ביותר של המילה “אוהב”. זה אנלוגי לאמירה “זה שולחן וזה כוכב – שניהם דברים.” נכון טכנית, אבל זה מחסל את כל ההבחנות המשמעותיות.
—
34. הגנה מורחבת על ההבדל הקטגורי
זה לא שיפוט ערכי (לא אומר שצריך “לדאוג” יותר לסוג אחד של הנאה). זו טענה תיאורית, אונטולוגית בלבד: הנאה חושית וההנאה של לימוד תורה (או מעורבות אינטלקטואלית) הם סוגים שונים ביסודם של דברים, לא רק דרגות או טעמים שונים של אותו דבר.
זו העובדה הבסיסית ביותר בדיון – כל כך בסיסית שאם מישהו לא רואה את זה, משהו השתבש ביסודות הפילוסופיים שלו.
אנלוגיית הטוש-הצהוב/הטוש-הכחול
שני טושים שונים בבירור; השאלה “למה הם שונים?” היא כמעט אבסורדית – אחד צהוב, אחד כחול. באופן דומה, הנאה חושית והנאה אינטלקטואלית שונות באופן ברור מאליו.
נטל ההוכחה
הנטל נופל על מי שטוען שההנאות האלה זהות. עמדת ברירת המחדל, השכל הישר היא שהן שונות. טענת זהות דורשת הוכחה חיובית; טענת הבדל לא.
האשמה בדו-משמעות
ההתנגדות נובעת מהעובדה שאנגלית משתמשת באותה מילה (“אוהב,” “נהנה,” “הנאה”) לשתי החוויות. שימוש באותה מילה לא הופך את המתייחסים לזהים. זו דו-משמעות – טריק מילולי, לא תובנה פילוסופית.
סטייה צדדית: אנלוגיית הכיסא
רדוקציו: “הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה – הוא אף פעם לא קופץ למעלה.” אנחנו משתמשים במילה “אוהב” גם שם, אבל בבירור ה״אהבה” של הכיסא היא לא אותו דבר כמו אדם שאוהב פיצה. המילה המשותפת מסתירה הבדל מוחלט בסוג.
חמשת החושים כקטגוריה אמיתית
חוש הוא משהו שנותן מידע על העולם החיצון באופן אנלוגי למגע – מגע פיזי או אינט
ראקציה (גלי אור פוגעים ברשתית, גלי קול פוגעים באוזן, וכו׳). בתוך החושים, הנאות שונות (טעם לעומת מגע לעומת שמיעה) הן אכן שונות זו מזו, אבל הן חולקות דמיון משפחתי – כולן חושיות, כולן כוללות גירוי פיזי של קולטן.
הנאה אינטלקטואלית לא מתאימה לקטגוריה הזו. “איזה חוש נהנה מלמידה?” אף אחד לא יכול לענות, כי זו לא חוויה חושית באופן הרלוונטי. “אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע שאני אוהב את זה” – האהבה אמיתית אבל אי היכולת לזהות איבר חוש היא בדיוק הנקודה – זה סוג שונה של דבר.
סטייה צדדית: שמיעת בדיחה לעומת שמיעת צליל
ההנאה הפיזית של צליל נעים (למה תינוקות מגיבים) = הנאה חושית אמיתית של שמיעה. הערכת מוזיקה או הבנת בדיחה = לא הנאה חושית; זה תרבותי, חברתי, נלמד. תרבויות שונות מוצאות בדיחות שונות מצחיקות. זה אנלוגי להנאה אינטלקטואלית, לא להנאה חושית.
סטייה צדדית: אלכוהול/שתייה
לאהוב לשתות אלכוהול (כשהטעם לא נעים) הוא דוגמה טובה להנאה לא-חושית שמתחזה תחת אותה מילה – ההנאה מהשתכרות אינה הנאת-טעם.
ניסוי המחשבה “פלנג׳וימנט”
כדי לשבור את הכישוף של המילה המשותפת: קרא להנאה חושית “enjoyment” ולהנאה לא-חושית “plenjoyment.” ברגע שאתה משתמש במילים שונות, ההתנגדות מתאיידת – אף אחד לא יבלבל בין השתיים. כל הבלבול הוא לשוני בלבד.
המחשות נוספות
– נישואין לעומת מין: ההנאה מלהיות נשוי אינה אותו דבר כמו ההנאה ממין. שניהם נקראים “הנאה,” אבל המילה אומרת ממש משהו שונה בכל מקרה.
– נחת מילדים (יידיש: נחת פון די קינדער): האם זה אותו דבר כמו ליהנות ממין? בבירור לא. חלק מהטקסטים החסידיים עושים *דרש* כזה (קשר הומילטי), אבל זה שטויות ברמה המילולית. אולי שניהם “אנוכיים” – אבל זו תכונה משותפת, לא זהות.
– אנלוגיית רצפה ותקרה: הם חולקים כמה תכונות (שניהם משטחים שטוחים בחדר), אבל הם בבירור שני דברים שונים.
אבחון הבלבול
ההתנגדות של התלמידים נובעת משטיפת מוח פילוסופית – מאות שנים של פילוסופים (ומסורות ישיבה מסוימות, למשל, “חסיד קוצקער”) שכיווצו את כל ההנאות לקטגוריה אחת. זו הנחה שגויה עמוקה מושרשת אבל שגויה שנספגה באופן לא ביקורתי.
—
35. השלכה מרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
לאחר ביסוס ההבדל הקטגורי:
– הנאות חושיות הן טבעיות – הן לא צריכות להילמד. בני אדם (ותינוקות) מגיבים אליהן אוטומטית.
– הנאות לא-חושיות (אינטלקטואליות, רוחניות, יחסיות) חייבות להיות מאומנות/מלומדות. הן לא אינסטינקטיביות.
תובנה זו מיוחסת לשלמה המלך ואפלטון – נקודת ההתכנסות של המסורות הפילוסופיות היהודית והיוונית.
—
סינתזה: אימון, תרבות, והתשובה לשאלה
36. הצורך באימון לאהבות לא-חושיות
הנאות חושיות (למשל, אוכל) הן טבעיות ואין צורך ללמד אותן, אבל אהבות מסדר גבוה יותר – כולל אהבת תורה ולמידה – חייבות להיות מאומנות לתוך אדם. זה מיוחס גם לשלמה המלך (משלי) וגם לאפלטון. בלי אימון, אדם פשוט לעולם לא יגיע לאהוב את הדברים האלה. אין קיצור דרך.
37. אי-ספיקות הטיעון לבדו (וספיקות האימון לבדו)
שתי נקודות משלימות:
– אפילו טיעון רציונלי מושלם למה תורה טובה לא יגרום למישהו *לאהוב* אותה. הם אולי יסכימו אינטלקטואלית, אבל אהבה היא קטגוריה שונה מהסכמה.
– להיפך, אימון יכול לגרום למישהו לאהוב תורה אפילו בלי לספק את הטיעון. מערכת הישיבה מצוטטת כראיה: ישיבות בדרך כלל לא מסבירות *למה* תורה טובה אלא אומרות לתלמידים להאמין בזה – ובכל זאת הן מצליחות לגרום לתלמידים לאהוב ללמוד.
סטייה צדדית: אימון ישיבה חורג מהמטרה המיועדת
תופעה מעניינת: אימון ישיבה לעתים קרובות מייצר אהבת *למידה בכלל*, לא רק ציות לראש הישיבה. תלמידים שאומנו בישיבה מגיעים ליהנות מלימוד דברים שהישיבה עצמה לא הייתה מאשרת. זה מדגים שמה שנרכש הוא *נטייה כללית* (אהבת למידה), לא נאמנות לסמכות ספציפית. זה מושווה למושג לא לשמה – נקודת כניסה לא מושלמת שמובילה למשהו אמיתי.
38. תרבות *היא* אימון (חינוך = תרבות = Culture)
כל תרבות שאי פעם הייתה קיימת מאמנת את חבריה לאהוב דברים מסוימים ולשנוא אחרים. זה ממש מה שהמילה “תרבות” אומרת. המילה העברית תרבות קשורה אטימולוגית לחינוך (חינוך/גידול). הביטוי של הגמרא *”קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם”* מצוטט – תרבות אומרת את הגידול/העיצוב של אדם, לא במובן החייתי, אלא במובן האנושי המובהק של טיפוח *מידות* (תכונות אופי/נטיות).
הבהרת צד: מידות ומעלות
מידות (מעלות/נטיות אופי) הן בדיוק מה שתרבות מייצרת. המילה “מעלה” טכנית רק אומרת “טובה” (דעה טובה/נטייה), אז דעה יכולה להתקיים בלי להיות מידה טובה. תרבות מעצבת דעות; האם הן טובות היא שאלה הערכתית נפרדת.
39. אימון ילדות קובע את מסלול החיים
גם משלי וגם אפלטון/אריסטו מלמדים את ה״מסקנה המפחידה” שמה שאתה מאומן לעשות כילד יישאר איתך לכל החיים. הפסוק *”חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”* (משלי כב:ו): חנך נער על דרכו, וגם בזקנתו לא יסור ממנה.
דוגמאות:
– בתי ספר חסידיים מלמדים כבוד לרבנים → בוגרים תמיד מכבדים רבנים (אולי רבי אחר, אבל ה*מידה* של אמונת חכמים נמשכת).
– בתי ספר ליטאיים מלמדים חשיבה ביקורתית → בוגרים שומרים על הנטייה הביקורתית הזו.
סטייה צדדית: האם מישהו יכול לעבור לגמרי?
מעט מאוד אנשים עוברים לגמרי; רוב האנשים *משכללים* במקום להחליף. החלפה מלאה אינה ריאליסטית ולא הכרחית. המטרה היא שיכלול, לא טרנספורמציה סיטונאית.
—
40. מה זה באמת אומר לשמוח על קבלת התורה
“לשמוח שקיבלנו את התורה” אומר לשמוח עם המעלות/הנטיות שהתרבות שלך (יידישקייט) אימנה לתוכך – דברים שגרמו לך לאהוב שלעולם לא היית אוהב בלי האימון הזה.
זו הכוונה הקוהרנטית היחידה שאפשר להיות לה כשאומרים *”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.”* זה לא יכול להיות שמחה על ספר או על קבוצת הצעות; זה חייב להיות שמחה על עיצוב האופי.
סטייה צדדית: השאלה הלא נכון ממוסגרת
הסחה נפוצה: אנשים ממסגרים מחדש את השאלה “האם אתה שמח עם התורה שקיבלת?” לשאלה ההיפותטית “האם הייתי הופך דתי אם הייתי נולד בהונולולו?” זו לא השאלה שנשאלת. השאלה נוגעת לעיצוב ה*אמיתי* שלך, לא לעיצוב קונטרפקטואלי. אנשים עושים את ההחלפה הזו בהתמדה.
41. המסגרת לתשובה ושיכלול
מכיוון שהשאלה היא על האימון ה*אמיתי* שלך:
– במידה שהמעלות המאומנות שלך טובות → אתה צריך לשמוח.
– במידה שהן לא טובות → אתה צריך לעשות תשובה.
הגמרא *”נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו”* מצוטטת: עכשיו שאתה קיים, בדוק את מעשיך.
שיטת השיכלול
העבודה המעשית של פילוסופיה/תשובה/התבגרות:
1. זהה מה אומנת לאהוב (מעלות שלעולם לא היית רוכש בלי התרבות שלך).
2. הבחן בין הטוב לרע בתוך הנטיות המאומנות האלה.
3. גרום לפרשנויות הטובות לשלוט ברעות, במקום להיפך.
זה מתחבר לדוקטרינת הממוצע (מידת המצוות / הממוצע האריסטוטלי): אין מידה רעה לחלוטין; לכל נטייה יש “יותר מדי,” “פחות מדי,” ומידה נכונה. השאלה היא תמיד *מתי, איפה, איך, וכמה.*
—
42. דוגמה קונקרטית: מעלת לייקווד
דוגמה מפורטת להמחשת תהליך השיכלול:
הנטייה המאומנת מתרבות לייקווד: “אנחנו הטובים ביותר, אנחנו יודעים את האמת, ולא אכפת לנו מה אחרים חושבים.”
זו מעלה אמיתית – דרך להיות, נטייה שטופחה.
– פרשנות טובה (מעלת אומץ/יושרה): להיות בעל עמוד שדרה, תחושת עצמי, לא להיות *חנף* (מחניף/מרצה לאנשים שעושה מה שאחרים רוצים). אדם צריך קצת שכנוע פנימי ועצמאות.
– פרשנות רעה (רשע של אגואיזם): לא לדאוג לאנשים אחרים בכלל, לדחות את כולם מחוץ לקבוצה שלך.
ה״תלמיד הרע של לייקווד” מקבל את הרשע של אגואיזם. ה״תלמיד הטוב” מקבל את המעלה של יושרה/אומץ. חומר הגלם הוא אותה נטייה מאומנת; ההבדל הוא איזו פרשנות שולטת.
יש אי-ודאות לגבי השם המדויק למעלה הזו – “אומץ” אולי לא בדיוק נכון מכיוון שהוא מסורתית כולל התמודדות עם סכנה – ויושרה מוסכמת באופן זמני כמונח עבודה, תוך ציון שהמושג צריך שיכלול נוסף.
—
43. תפקיד החוכמה המעשית (פרונזיס) ביישום מעלה
עיקרון מרכזי: אין דרך ליישם שום מעלה נכון בלי להשתמש ב*שכל* (חוכמה מעשית / phronesis). מעלת היושרה/עמוד השדרה חייבת להיות מיושמת במקרים הנכונים, בדרך הנכונה, ובכמות הנכונה – מכוילת למצב.
– דוגמה שלילית: יישום שלה בעודף הופך אותך ל*גס רוח* (אדם יהיר/מנופח) – וככה “אנשים אחרים מסוימים” מיישמים אותה לא נכון.
– תוצאה חיובית: יישום נכון שלה הוא מה שזה אומר להיות *מנטש* (אדם בוגר מוסרית) כמבוגר.
44. התנאי המוקדם לקבלת תורה
טענה מרכזית: רק ברגע שאדם פיתח את המעלה המכוילת נכון הזו של יושרה – להיות *מנטש* – יש לו את הזכות לקבל את התורה. בלי הפיתוח המוסרי המוקדם הזה, קבלת תורה “רק עשתה אותך גרוע יותר” – תורה בלי יסוד של אופי טוב היא לא פרודוקטיבית ואפילו מזיקה.
45. השאלה שלא נענתה
תלמיד מעלה (או מעלה מחדש) את השאלה: האם זה עדיין חייב להיות *התורה הזו* במיוחד? (כלומר, האם העיקרון יכול לעבוד עם מערכת מוסרית/משפטית אחרת?)
השאלה הזו במפורש נדחית. אומרים לתלמידים לחשוב על זה בעצמם. רק הערה קריפטית מוצעת: “לא היה צריך להיות כלום” – מציע אולי ש*משהו* היה הכרחי, אבל משאיר את הזהות הספציפית של ה״משהו” הזה פתוח במכוון.
השיעור מסתיים בנקודה הלא פתורה במכוון הזו, משאיר את השאלה כתרגיל להרהור נוסף.
תמלול מלא 📝
האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה? בחינה ביקורתית של שמחת תורה וחובה דתית
פרק א׳: השאלה המרכזית – שמחה אמיתית או ביצוע דתי?
ניסוח הבעיה בשתי שפות
מרביץ: אפשר לומר שיש לי שאלה, או שלעתים קרובות אני רוצה לענות, אבל בעיקר שאלה, והשאלה שלי היא אם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה, כלומר, או שאלה אחרת, הדרך לומר את זה בשפה הפרומית [דתית/שומרת מצוות] תהיה למה עלינו לשמוח. אבל בשפה הלא-פרומית, זה אותו דבר כמו אם עלינו לשמוח.
כי יש לנו את היום טוב הזה שנקרא זמן מתן תורתנו [מתייחס לשבועות]. ולכאורה העולם שמח כי קיבלו את התורה.
עכשיו אני לא כל כך בטוח. בואו נהיה ריאליים. מה ההעמדת פנים הזאת? נכון? זאת ההעמדת פנים שלהם. אוקיי, אני הולך לשאול אתכם על התורה. אני לא יודע אם זה היה עושה יום טוב שלם.
בדיקת המציאות: התורה כמקור לבעיות
אבל עכשיו אני הרוצח, אני הולך להיות המועמד הוא האדון, להיות ריאלי. אז אני הכי טוב עשוי, אני לא עושה אותם, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה שרה, לראות אם היא הייתה בבית שלי.
אתה לא צריך לסמם את הילדים יותר. ושמעתי שאתה חזק, אגב. יום טוב נגמר, אחי. מיד אחרי שחרית, זה נגמר. מה שלא יהיה, אוקיי.
זאת שאלה טובה, לא?
תלמיד: כן, כן, אוקיי.
מרביץ: שאלה רצינית. אנחנו מבוגרים. מותר לנו לשאול שאלות נורמליות. צריכים להיות כנים, ואם לא, תעקבו אחרי המעמיד פנים. אבל בשביל זה אנחנו באים לכאן.
נראה לי שהתורה היא מקור לבעיות, לא מקור לפתרונות. נכון? איך אנחנו עושים חיים? אוקיי, זאת בעיה. אנחנו צריכים לעשות חיים. אז אתה לא שמח.
פרק ב׳: המדרש של הסירוב – מופנה פנימה
תרגיל שובר העסקה
מרביץ: פעם עשיתי שיף ושוויץ [לימוד בליל שבועות] בלילה בבית שלי. אמרתי לכולם שכולם יודעים את הסיפור שכל הגויים וכולם אמרו שיש דבר אחד שהוא שובר עסקה, נכון? לא יכול להיות את זה.
אז אמרתי, תארו לעצמכם אם היו באים אליכם, האם הייתם יכולים לחשוב על דבר אחד שהייתם אומרים לא בגללו? קיבלתי רשימה גדולה. אז נהיה בסדר, אוקיי. אמרנו אחרת לא היינו מקבלים את זה גם כן, נכון? זה הטריק.
דיבור אמיתי, דיבור אמיתי. הם אמרו, לא רציתי לשמוע. שמעתי, שמעתי פעם שאם היו אומרים להם לעולם לא היינו מקבלים את התואר.
תלמיד: גם פשעי צווארון לבן?
מרביץ: כן, רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה. אוקיי.
הרצינות של השאלה
אז זאת שאלה רצינית. אני חושב שזאת שאלה רצינית. חייבת להגיע לשאלה רצינית. אמרתי את השאלה הזאת לבת שלי. היא אמרה, אז כולם חושבים שזאת כבר תשובה. אולי אין תשובה. אתה לא מבין, אתה לא מבין, אתה לא מבין.
פרק ג׳: תשובה מוצעת ראשונה – התורה כתבנית ומבנה
פרשנות התלמיד
תלמיד: תסביר. אם רק היית מאפשר לעצמך פשוט להיות כמו, פשוט תמיד מסוגל לעשות הכל, נכון? כמו האינטרנט, שפשוט אתה זמין להכל ולכל דבר בכל זמן ושום דבר לא מעצב אותך לדבר ספציפי, נכון? זה לא חיים.
אז התורה היא כמו הדבר הזה שמחדד אותך.
מרביץ: אז אתה אומר שברוך השם, יש דבר. דבר.
במילים אחרות, אתה מפרש את השאלה שלי כשאלה שרוב האנשים חושבים כמו הבחור בספר של מה-שמו שאמר בלי אלוהים הכל מותר ואתה בא לומר שנראה כמו רוב האנשים כשאני אומר להם את השאלה הזאת הם מפרשים מה נכון מה הצד השני כמו מה היה קורה אם לא הייתה תורה והתשובה שרוב האנשים הפרומיים חושבים שזה היה היא שהכל היה מותר או משהו כמו שהיינו מסוגלים לעשות מה שאני יכול לתת לך את השפה המדויקת היינו מסוגלים לעשות מה שרצינו.
תלמיד: כן, נכון, כן, כן, היינו פראיים, נכון?
מרביץ: זאת התוצאה של להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, לא צריך להיות למטה.
תלמיד: לא, זה אומר למישהו, כלומר מישהו שיש לו את התורה, תשאל אותו נכון מה מה היית עושה זה היה פראי אתה יודע מה אני אומר.
מרביץ: כן, כן, זה מה שהם אמרו, נכון? נכון? לא חושבים על אלטרנטיבה לזה.
הבהרת מטאפורת הגוש
שאלתי שאלה רחבה מאוד, אז אתה נותן פרשנות מסוימת לשאלה, שהיא כנראה מה שרוב האנשים, לפחות במידה מסוימת, חושבים. ואז אתה נותן תשובה לפרשנות הזאת.
אני לא מתכוון כי הכל היה מותר. זה לא באמת מה שאני אומר. אני חושב שזה פשוט שירותים. היית חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
תלמיד: לא, זאת דרך של, לא, זה התבנית של החיים האלה, כלומר אתה פשוט גוש, נכון? וכדי לעשות אותך, נגיד, לשולחן או למשהו, נכון? ולא רק להיות כל דבר.
מרביץ: אבל הגוש הזה הוא שם לבחירה חופשית, נכון? להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה, נכון? זה היה כלום או מה שחלק מהאנשים חושבים שזה הכל, נכון? זה כמו להיות מסוגל לבחור מה שרציתי לרצות מה שרציתי לעשות מה שאני רוצה. זה בעצם מה שזה, או שיש לך תפיסה אחרת של מה זה.
תלמיד: זה מה שחשבתי שזה גם כן.
האנלוגיה למדעי המחשב
מרביץ: אבל זה רק אם אתה מפרש שהתורה היא מאוד מגבילה, נכון? אני לא יודע אם היא צריכה לעשות את החיים שלך מגבילים. אני לא יודע אם היא צריכה להיות מגבילה. היא פשוט אומרת לך מה הדרך הטובה להיות.
בכל מקרה, זה לא כולם, זה אחד מהם, נכון? או לפחות, לא אינסוף מכולם. אולי זה הרבה מהם, אבל לא כולם.
תלמיד: אני מתכוון, בוא נגיד שהישן אמר, אין לובינג, נגיד, כן, פשוט תעשה את זה וזה וזה וזה. נגיד שהמטרה היא להיות מדען מחשב, נכון? אז אני אומר לך לעשות את זה וזה וזה וזה וזה, ואז אתה הופך למדען מחשב, אוקיי? אז עכשיו אתה מעצב את זה למדען מחשב, נכון? זה דבר טוב. במילים אחרות, זאת המטרה, נכון?
לעומת לא להיות עם כלום, ואז אתה פשוט, יום אחד אתה על הספה, למחרת אתה על החוף, למחרת אתה מנגן בגיטרה, נכון? פשוט כלום לעולם כי אתה מסוגל להיות הכל, אז זה שונה מכלום. זה כל מה שאני מנסה לומר.
פרק ד׳: ביקורת על טיעון המבנה
המגבלה של הגנת “כל מבנה”
מרביץ: אבל זה לא צריך להיות זאת התורה מהסיבה הזאת. טוב מאוד. אז זה היה טיעון טוב למשהו, משהו. זה לא טיעון טוב מאוד למשהו הספציפי הזה, לא טיעון.
אני עדיין יכול לומר, זה נעשה יותר קשה לומר קצת, אבל אני עדיין יכול לומר משהו כמו, אני עדיין יכול להיות עם ביקורות מסוימות על דברים ספציפיים, כמו לומר, אין לי באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני יכול לומר משהו כמו:
האם היינו צריכים את הדבר הזה של להיות הטובים ביותר, של להיות עם העצה הזאת, של לא להתחתן עם מי שאתה רוצה, רק אנשים מספציפי, איך קוראים לזה, שבט? אולי זה פשוט הגורם לרוב הבעיות שלנו. אולי אנחנו צריכים לומר לעצמנו להאשים בזה. אבל בכל מקרה.
תלמיד: כן, כמו…
מרביץ: במילים אחרות, כל הדברים הפרטיים. או אולי אפילו, אולי אפילו אם מישהו אומר, ובכן, אתה צריך דברים פרטיים מסוימים, אולי לא נהיה שמחים עם דברים ספציפיים. אולי יש כמה דברים שהם רעים.
העמדה הכנה של המרביץ
אולי יש כמה חלקים של, אני מתכוון אולי יש כמה חלקים בתורה שגורמים לנו בעיות והם מקור לבעיות. אנחנו צריכים להיות עצובים לגביהם לפחות. אנחנו צריכים לחפש פתרונות. אתה כל כך שמח על זה?
אגב, אני, אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני חושב שיש חלקים בתורה שהם רעים לנו, עד כמה שאני יכול לדעת, ולומר שזה היה עדיף להיות עם אחת אחרת, זאת שאלה השוואתית, כמו האם יש אחת אחרת שיותר טובה, אתה צריך לשקול את כל האפשרויות, אבל לפחות ב, וזה לא, אני לא חושב שזאת באמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם זה נכון שהכל, התורה, והתורה מתכוונת למשהו מאוד רחב כאן, נכון, כל המסורת והכל, נכון, ואולי זה רק אם אתה כולל את כל זה, יש בהחלט כמה חלקים בזה שהם לא מועילים, שהם אפילו ההפך ממועילים.
הבקשה לדוגמאות
תלמיד: כמו?
מרביץ: כמו? כל אחד צריך לחשוב על הדוגמה שלו. אתה רוצה שאני אספר לך את הבעיות שלי?
תלמיד: לא, תגיד לי בעיה שהיא כמו בעיה אוניברסלית.
מרביץ: אין בעיה אוניברסלית.
פרק ה׳: בעיית ההגנה על האידיאל של התורה: למה אנחנו צריכים לשאול שאלות טובות יותר
דוגמה קונקרטית – בעיית הבחירה והגאווה
אני מתכוון, בעיות אוניברסליות, כן, כמו, למשל, עם משהו שאני חושב שהוא בעיה, זה הדבר הזה של להיות כל כך מיוחדים. אני חושב שאתה בחרתנו היא בעיה גדולה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אמרתי שזאת בעיה גדולה שמובילה לכמה מידות מאוד רעות, שהן לא מועילות.
אבל גאווה היא לא מידה טובה, וגאווה על להיות עם יידיש [להיות יהודי] לא עושה את זה יותר טוב. לפחות לא כשזה מוגזם. אולי יש לנו שלף מידרחם צוי [ביטוי לא ברור ביידיש, אולי “מידה של מתינות”], אולי יש מידה בינונית של גאווה. אוקיי, קצת גאווה זה חשוב. אני חושב שזה נכון. אני לא חושב שאדם יכול לחיות בלי קצת גאווה, כולל גאווה בעם שלו או כך הלאה.
אבל אני חושב שיותר מדי מזה זה בהחלט נורא ומוביל לתוצאות מאוד רעות. ולכן, ומכיוון שזה משהו מאוד אינטגרלי ליידישקייט [יהדות], זה מאוד קשה לדמיין יידישקייט בלעדיו. זה לא כמו משהו שאתה יכול בקלות—אתה יכול לנסות, הרבה אנשים ניסו לזקק את זה ולהסביר את זה טוב יותר, אבל זה לפחות אתגר כמעט לכולם, לכולם בעצם, חוץ מאנשים שפשוט מאמצים את זה כמו שאנחנו צריכים לקחת כל מידה רעה אם היא בתורה, אם יכולה להיות לנו תירוץ לתורה בשבילה. אבל זה משהו שהוא בעיה וזה בעצם גורם לנו הרבה בעיות.
ההשלכות המעשיות: אנטישמיות ואחריות יהודית
כמו חצי מהבעיות שיש לנו עם אומות אחרות זה פשוט בגלל המידות הרעות שלנו, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? האנטישמיות—חצי ממנה, חצי מהאנטישמיות זה אשמת הגוי, אבל החצי השני זה אשמת היהודים.
אני לא יודע למה אני אומר את זה, תחתכו את זה מהסרטון. אוקיי, אז אנחנו מקבלים—אני לא—אני לא רוצה—אוקיי, אני הולך בקרוב, בעוד דקה אנחנו הולכים לדבר על זה. זה כמו התורה, זה מה שאמרתי כשאני אומר את המילה תורה, להראות שאלוהים לא נהדר כי כל הדברים, מה שלא יהיה, עכשיו.
עכשיו, ואני חושב, טוב מאוד, טוב מאוד, אני מדבר על זה.
תלמיד: לא, אני לא חושב שזה לא בכלל. אני בעצם חושב שהטיעון הזה הוא הטיעון הנכון, ואנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות.
מרביץ: למה? אני אגיד לך למה. כי—
תלמיד: אני לא יודע את הטיעון הזה, אז…
מרביץ: אוקיי, אני יודע למה הוא מתכוון. עכשיו, זה לא משנה. זה לא משנה. זה לא מראה מקומות, נכון? השיעור הזה הוא לא על מראה מקומות. אנחנו לא צריכים לדעת כלום. אין דרישות מוקדמות. רק מה שאני דן בו.
למה אני—אני צריך להפסיק לומר את השיעור הזה. זה גורם לי בעיות. לא, בוא נגיד את זה מאוד ברור ונכון.
פרק ו׳: זיקוק השאלה המרכזית: האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה?
ובכן, התחלנו עם שאלה. השאלה היא, האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה? או למה אנחנו שמחים? יותר דרך לשאול את אותה שאלה.
עכשיו, אנחנו צריכים לזקק את השאלה קצת. דנו, כי היא מאוד כללית, היא לא—רוב מה שאנחנו יכולים לעשות באמת זה לזקק שאלות באופן אקראי.
סילוק גרסת “המצב הקל”: פנטזיית החופש
דרך אחת לדבר, מה שארי דיבר עליו היה, האם זה אומר כמו—כמו, הדמיון המצחיק הזה שיש לרוב האנשים הפרומיים, ואולי לרוב האנשים יש בכלל ביחס לקטן שלהם, כל תרבות שיש להם, זה כמו, בלי זה, הייתי יותר חופשי. הייתי מסוגל לעשות מה שרציתי.
והתשובה לזה, אני חושב, היא טריוויאלית יחסית:
ראשית: לא היית מסוגל לעשות מה שרצית כי אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה חוזר לשיעור אחר שבו מה שאתה רוצה זה לא מקור טוב לכלום, אני חושב.
ושנית: זה לא טוב לעשות מה שאתה רוצה. זה מילה אחרת לעשות כלום.
אוקיי, עכשיו אלה נקודות טובות מאוד, טוב מאוד. אז אנחנו לא—לא באמת מדברים עליהן. אבל אמרתי שזה זה—זה מצב קל, נכון? כי במקום לשאול שאלה ספציפית, שהייתה השאלה שהתחלנו איתה, שהיא למה אנשים בלייקווד ביוטיוב 2025 צריכים לשמוח, או האם עלינו לשמוח עם קבלת התורה, אתה שואל שאלה כללית: האם בני אדם צריכים להיות עם תרבות? האם אנחנו צריכים להיות עם חוקים? כמובן שהתשובה היא כן.
אז יש לנו מסורת, זאת שאלה יותר מסובכת, אנחנו יכולים להגיע לזה. אבל באמת הלב—שזאת לא שאלה לומר שאלות קלות, נכון? אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות, שהן: האם צריך להיות שמח שיש לו את התורה הזאת, שכוללת את כל הספרים האלה?
נכון, עכשיו אנחנו צריכים לזקק את השאלה הזאת עוד קצת. וזה גם, אני חושב שזה גם מפתח לפתרון. זה לא רק עושה את הבעיה, אבל אני חושב שזה חשוב.
פרק ז׳: פיצול השאלה: האידיאל מול המציאות
אז אנחנו יכולים לפצל את השאלה הזאת גם לחבורה של שאלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים לפצל לפחות לשתי השאלות.
שאלה א׳: האם האידיאל של התורה טוב? (שאלת “הכותרת”)
אחת היא כמו השאלה שרוב האנשים חושבים שהם נשאלים כשהם שואלים את השאלה הזאת והם נעשים הגנתיים לגביה. אני גם נעשה הגנתי לגביה, נכון? שזה—להיות הגנתי זה תלוי באיזה הקשר. אבל השאלה היא כמו יש את האידיאל האידיאולוגיה האמונה הזאת, משהו כזה, שאנחנו כמו מאמינים בתורה—כמו שאתה אומר “התורה” עם ה׳ גדולה ות׳ גדולה—ויש שאלות עליה כמו: אתה שמח איתה? האם היא טובה? כמעט אותה שאלה.
וכמובן שהתשובה חייבת להיות שהיא טובה. אנחנו אפילו לא מורשים לשאול את השאלה הזאת, או לפחות אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול את השאלה הזאת. ואני גם חושב שזאת שאלה פחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת אידיאל מפרקטיקה
ואז נוכל לומר כך: נגיד אם זאת הייתה השאלה, אז יכולה להיות לנו השאלה הזאת, ההבדל הזה בין—איך זה הולך?—לאהוב יהדות ולא את היהודים, או כמו שהנוצרים אומרים, לאהוב את ישו ולא את הנוצרים, או כזה. נגיד, אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו, נכון? זאת הייתה כמו תשובה, נכון? זאת תשובה טובה לאנשים שחושבים שהשאלה העיקרית היא להגן על איזה אידיאל של התורה—ה׳ גדולה ו—או כל דבר שהוא מאמין בו.
ומכיוון שיש כמה אנשים ש, אתה יודע, כמו 99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים, אז הוא מודאג מהשם הרע של הדבר הכותרת הזה, אז הוא הולך להצדיק את זה, הוא הולך לעשות התנצלויות בשבילו, הוא הולך לומר, אה, אתה יודע איזה יהודי שהוא רע, כן, אבל זה לא יידישקייט, אלוהים עשה אותו רע, היידישקייט ניסתה לעשות אותו טוב, זה הוא רע, הוא יהודי רע, נכון? אותה בדיחה, נכון?
ביקורת על המהלך ההגנתי
עכשיו מה הבעיה עם הטיעון הזה? האם זה טיעון סקוטי אמיתי? בערך. מה הבעיה עם הטיעון הזה? מה הבעיה שיש לי עם הטיעון הזה? או אם כמה אנשים—
תלמיד: איך אנחנו יודעים שזה לא עשה אותך ככה?
מרביץ: אוקיי, אין בעיה. אולי זה עשה. וכמובן, יש דרכים שבהן זה עשה. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הטיעון הזה, שהיא שלא אכפת לי מהכותרת הזאת.
אני לא כאן – אני לא חושב שמישהו צריך לדאוג. כשאני אומר שלא אכפת לי, אני חושב שלא צריך לדאוג לכם. לא צריך לדאוג לכם לגבי השלט שאומר “יהדות”. כל השלטים, זה פשוט צריך להיות טוב. למי אכפת מה קורה משם? מה אנחנו הולכים להרויח מזה שהשלט הזה יהיה נכון?
אוקיי, יש כאילו אמונה – אנשים חושבים שאמונה פירושה להיות מעריץ גדול של השלט הזה ולוודא שהוא לא יתלכלך מאיזה ויכוחים או משהו. אבל אני לא רואה איך זה מועיל למישהו. זו שאלה של כבוד. אני לא יודע מה זו שאלה של. זה לא נראה מועיל.
זו לא שאלה שאתה צריך לשאול. אתה לעולם לא צריך לשאול אם הדבר הזה שנקרא יידישקייט או תורה או מה שזה לא יהיה שאתה מגן עליו הוא טוב או רע. למה שמישהו – לחיים של מי השאלה הזו רלוונטית? רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב. אבל חוץ מזה, למען הכוונה.
תלמיד: אני יכול רק להגיד דבר אחד? אני יודע שאתה לא אומר את המילים האלה, אבל אתה גם אומר שלמען זה, בזמן של הראשונים, כל הדברים הרעים האלה למען זה לא היו יוצאים. זה מה שאתה אומר?
מורה: לא, מה שאני אומר הוא, אפילו תדמיין שיכולת – אם היית משכנע אותי, אוקיי, שכל הדברים הרעים – עכשיו אולי יש מצווה לשכנע את עצמך בזה, אבל זו לא השאלה שאכפת לי ממנה.
ההגנה בסגנון הקראים ולמה היא לא רלוונטית
אתה משכנע אותי שכל הדברים הרעים שאתה מוצא ב – נגיד מישהו יהיה כמו טיעון בסגנון קראי, נכון? אז יש חבורה של דברים רעים שאנחנו מניחים שהם רעים – שוב, אנחנו יכולים לדון אם הם רעים או לא, אבל אנחנו פשוט מניחים – יש חבורה של דברים רעים בדת פלונית, במדינה פלונית, ובקבוצה פלונית. ועכשיו יש לי בעיה: זו קבוצה רעה כי היא מלאה בדברים רעים.
אז מישהו בא ואומר, תראה, יש לי הסברה בשבילך. הקבוצה הזו, הם לא באמת על מה שהם עושים. הם באמת על הספר הזה שהם טוענים שהם מאמינים בו, שאף אחד לא באמת פותח או אכפת לו מה כתוב בו. לאף אחד בקבוצה הזו לא אכפת. אבל פתאום לנו אכפת. והספר הזה באמת מאוד גבוה. פשוט במקרה יש הרבה מפרשים על הספר הזה שהם רעים. אבל אתה באמת צריך להחזיק מהספר הזה כי רק הפירושים רעים, אבל הספר עצמו טוב ואומר רק דברים טובים.
ואני הולך לענות לבחור הזה: למה לעזאזל אכפת לי ממה שהאנשים האלה טוענים שהם עליו? לא אכפת לי ממה שהם טוענים שהם עליו. אכפת לי על מה הם היו באמת. עכשיו זו קבוצה רעה של אנשים.
אנלוגיה להמחשה: האיסלאם וחוסר הרלוונטיות של הגנה טקסטואלית
אנשים נראה שממשיכים להתבלבל, נכון? האם האיסלאם הוא בעיה? לא אכפת לי אם הקוראן הוא ספר טוב או ספר רע. קראתי אותו וזה לא – קראתי אותו וזו לא הנקודה. אבל לא אכפת לי. זה לא הדיון. הם נראה שרוצים להרוג אותי, אז אני לא מעריץ שלהם. זה הכל.
בין אם זה מהספר הזה או הספר ההוא, אולי זה עניין טקטי. האם נוכל לשכנע אותם שהספר לא נכון? זה לא עושה שום הבדל לחיים שלי. ואנשים נתקעים עם זה כי אם נוכל להוכיח שהספר שלהם רע, זה עוזר לי איכשהו. אבל אם מישהו אומר, אתה יודע, מישהו בא ואומר, אתה יודע שבאמת הספר היה נהדר, רק מישהו אחר השחית אותו – אוקיי, ועכשיו מה? מה אני צריך לעשות עם המידע הזה? אין שום דבר שאני לא יכול לעשות איתו כלום.
פרק 8: הבחנה מתיאודיציה
אוקיי, אבל זו תמיד שאלה של מה הטיעון היה במקור. אם הטיעון הוא שאלוהים לא טוב – אז רגע, קודם כל אנחנו מדברים – אני לא מדבר על זה שאלוהים טוב. זה לא שיעור בתיאודיציה. אותו דבר. אני לא חושב שכאשר – טוב מאוד.
אז אם אתה מעוניין להגן על איזה אלוהים או משהו כזה, כי אנחנו כבר מאמינים שאלוהים נתן את זה והוא חייב להיות טוב –
האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה? השאלה של הערכה מעשית מול מופשטת
פרק 9: הגדרת השאלה האמיתית – תורה כפרקטיקה חיה, לא טקסט מופשט
ההסחה המתמדת: איזו שאלה אנחנו באמת שואלים?
מורה: אני חושב שאנשים, אני חושב שאנשים מיד נוטים להסיט את השיחה לשאלה הלא נכונה. השאלה שאנחנו רוצים לדעת כשאנחנו שואלים את השאלות האלה היא: האם זה טוב?
כשאני שואל אותך את השאלה “האם אני צריך להיות מרוצה?” אני הולך להגיד לך מה התכוונתי עם השאלה. אני חושב שאנשים מתבלבלים בקלות רבה – שני הצדדים של הדיון מתבלבלים בקלות רבה עם השאלה. כשאני בא ואני אומר, האם אנחנו צריכים להיות מרוצים שקיבלנו את התורה? נכון? אני מתכוון לזה ממש. אני מתכוון ליצחק הזה ולתורה הזו. זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה או מלמדים אותה וכן הלאה.
אני לא מתכוון לשאלה אחרת, שהיא שאלה מאוד יפה. כאילו, אני איתך. זו שאלה טובה. האם הרעיון של האלוהים שנתן את התורה והיתה לו התוכנית הזו, האם זו היתה תוכנית טובה? האם הוא אלוהים טוב? האם התורה היא ספר טוב? אלו שאלות יפות, אבל הן לא השאלות ששאלתי. אני לא חושב שהתכוונתי לשאול אותן.
אנחנו מסיטים. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לשים לב לזה – אנשים תמיד מסיטים שאלות שאתה שואל כאילו התכוונת למשהו אחר. ואם אתה באמת נשאר מאוד מיסטי ואתה אומר, “ובכן זה קשה לחשוב מה באמת רצית לדעת,” תשים לב שמעולם לא רצית לדעת את השאלה ההיא.
האנלוגיה של הנצרות והמסעות הצלב
מורה: אותו דבר כמו שאמרתי, קל יותר לחשוב על – לאף אחד לא היה אכפת אם הנצרות היא הגורם למסעות הצלב או לא. אם החברה הזו עם מסעות הצלב, אנחנו לא אוהבים אותם. חברה שעושה דברים אחרים, אנחנו כן אוהבים אותם. אז עכשיו יש שאלה למה השאלה המופשטת הזו כל כך מעניינת? היא לא כל כך מעניינת. היא כמובן מעניינת גם מסיבות פוליטיות, אבל השאלה שאני שואל היא לא השאלה ההיא.
הקריטריון הפרגמטי: האם זה עובד?
מורה: ואני חושב שאם היתה תורה כזו שהיא בעצמה איכשהו היינו יכולים לדעת שהיא טובה מאוד, שכל האפולוגטיקה הזו נכונה, האידיאל הזה נהדר, אבל כל האנשים שעוקבים אחריה הם איכשהו רעים – אני אומר שאתה צריך להיות כופר בתורה הזו ואתה צריך להתעלם מכל התירוצים כי זה לא רלוונטי.
ולהיפך, אני חושב שאם יש תורה שהיא רעה תיאורטית אבל איכשהו גורמת לכל האנשים להיות טובים – עכשיו כמובן זה מסובך כי איך אתה יודע מה טוב ורע, אוקיי, אבל תדמיין שזה היה אפשרי – אני חושב שאתה צריך, יש לפחות מחשבה רצינית מאוד שאתה צריך להיות חלק מהקבוצה הזו כי נראה שזה עושה להם טוב.
למי אכפת אם הם – תדמיין שיהיה כמו טקסט שכולם מסכימים שבמקור הוא היה רק על רצח ואונס, ואיכשהו המפרשים באו ואמרו, “לא, זה על להיות בחור טוב ולתת צדקה.” אז אנחנו צריכים להיות חלק מהקבוצה הזו. למי אכפת מה באמת הצדקה היתה? זה רק אם –
תלמיד: למי אמר, אם זה עובד.
מורה: כן, כן, כן, אם זה עובד. כי זו השאלה הרבה יותר מעניינת. כשאני שואל על התורה, אני לא שואל על איזה – זו לא שאלה מדעית, נכון? זו שאלה על אתיקה. זו שאלה על הטוב. תורה היא מערכת של איך לחיות. היא לא מערכת של לספר לנו סיפור שקרה, בין אם הסיפור האמיתי של מעמד סיני או איזה אמיתות על אלוהים. אלו שאלות לגמרי נפרדות. אנחנו שואלים על דרכי חיים מסוימות. אם אלו דרך חיים טובה, אז זה הכל.
תורה קיימת באנשים, לא בספרים
מורה: הלוואי שבפיוט, כתוב בפיוט, אני עושה דברים מאוד פשוטים. אם זה שזור, אז אתה צריך להשיג את זה עד שזה נעשה פשוט. מאוד פשוט. לא פשוט.
אני לא מאמין בתורה כדבר מופשט. אני חושב שהשאלה שמעניינת היא זו של האמיתית שקיימת בין – באנשים, לא בספר.
תלמיד: אני לא מבין משהו. למה אתה לא יכול להגיד באופן מופשט מה שזה לא יהיה, באמת המפרשים, התורה היא כמו אסון, משובשת נפשית. אז תסביר איזה סוג של אלוהים זה האלוהים הזה שלא ידע –
מורה: מה אתה מתכוון, איזה סוג של אלוהים זה האלוהים שנותן לך לקלקל הכל?
תלמיד: דרך אגב, כן, חסר תועלת.
מורה: מה, חסר תועלת?
תלמיד: כן, אתה פשוט רגיל ל –
מורה: לא, אני שואל אותך, האם זו השאלה? האם זו השאלה שלך, שלא היית צריך –
תלמיד: לא, לא, לא, זה היה פשוט טיעון זרוק. תמחק את זה מהפרוטוקול.
ההסחה של שאלות תיאולוגיות מופשטות
מורה: זה לא היה הדבר המעניין. זה שאני לא חושב שהשאלה הזו היא הסחה. אתה מבלבל אותי כמו שהרבה אנשים טובים בדיונים. הם נוצרים גדולים, אבל הם עושים תעלול. הם במקום לענות על השאלה שלך, הם גורמים לך לחשוב שאתה עונה על שאלה אחרת ויש להם תשובה טובה על השאלה ההיא והם עונים עליה. כמו אימון תקשורת, נכון? תענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך.
אני חושב שכשאני שואל את השאלה, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” שזו בערך אותה שאלה, “האם אני צריך לעקוב אחריה,” נכון? אם זה טוב, אני מרוצה מזה, אני אעקוב אחרי זה, נכון? אם זה לא טוב, אני לא אעקוב אחרי זה. השאלה שאני רוצה לדעת –
תלמיד: לא, לא, לא, לא. אוקיי, אוקיי, רגע, רגע, רגע. אני לא עוקב אחרי האנשים.
מורה: לא, אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני לא מאמין בקונספט של תורה שקיימת בלי האנשים.
תלמיד: לא, לא, לא, היא לא. לא, היא לא.
מורה: היא לא. היא לא. אוקיי, אני אירשם בשנה הבאה. שלום, אתה דוחף את הדבר. 99% מהאנשים עשו טעויות. בסדר, תקשיב לי, תקשיב לי, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה קופץ, אתה קופץ, אתה קופץ.
אני אומר שזו הסחה. אנשים מסיחים את הדעת באמירה, “אוקיי, אבל הספר כל כך טוב.” יש לי חדשות בשבילך: אם אף אחד מהאנשים לא טוב, אז אין לי מה לעשות עם הספר. לא אכפת לי מהספר. זה מה שאני אומר. השאלה שאני באמת רוצה לדעת – אוקיי, עכשיו אם אתה רוצה להגיד לי שיש לך דרך סודית –
תלמיד: לא, אבל תקשיב, תקשיב למה אני חייב – תקשיב, כל האנשים הם –
ההוכחה התלמודית: תורה היא לא ספר
מורה: כי המילה תורה לא מתכוונת לספר. אם מישהו אמר לך שזה ספר, הוא אפיקורוס. קלל אותם. שבגמרא, אם מישהו רק חשב כספר, נזרקה בו מינות. התורה היא לא ספר. התורה היא אנשים שעושים את זה.
אני עושה לך תשכח תורה. נשמד. ינאי המלך מעולם לא עשה טעות. האם יש ספר? כל מי שרוצה לקרוא אותו שיקרא אותו. אני בחור רע, אבל למי אכפת? הרגתי את כל החכמים, אבל עדיין יש את הספר. זה גמול. אבל למה? כי התורה הזו לא עובדת. התורה היא לא ספר.
ואולי יש ספר שנקרא התורה, ואולי אלוהים נתן את הספר הזה, ואולי אתה יכול להגן עליו כספר מאוד יפה, אבל לא, אין דבר כזה. זה לא מה שאנחנו מתכוונים להגיד כשאנחנו אומרים תורה, או כשאנחנו שואלים, “אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתורה.” אנחנו לא מתכוונים, האם זה ספר טוב?
הטיעון הנגדי “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
מורה: עכשיו, הגעת לרעיון יפה, שהוא אוקיי, משכיל, אבל אולי אני יכול להיות הראשון לעקוב אחרי הספר הזה שהוא ספר טוב לפי האפולוגטיקה שהחליפה את השאלה, ואני אהיה אדם טוב על ידי מעקב אחרי הספר. אוקיי, זה מה שאתה אומר. אז למה אלוהים נתן כזה – רגע, רגע, תשכח מהשאלות על אלוהים. אנחנו לא דואגים לאלוהים. הוא דואג לו.
אבל אז זה כזה בלבול. זו קושיא על השם, זו קושיא על אלוהים. אבל אנחנו לא מעוניינים להצדיק את אלוהים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך טובה לחיות.
אז אתה שואל שלמרות שכל האנשים, או בהנחה שהאנשים שבאמת מלמדים את הספר הזה – נכון, אתה צריך לזכור, אבל כשאני אומר אנשים שעוקבים אחריו, אולי אנשים שמלמדים אותו, נכון? אנשים שמלמדים את הספר לא מבינים אותו. מר ארי הגיע לקצה לחברה שלו. ומאחר שהאנשים האלה עצמם יותר שהספר טוב יותר מהם, נכון? ברור שזה מה שכל מי שמאמין בתורה יגיד, שהספר טוב יותר מהם במובן מסוים. אני הולך לעקוב אחרי הספר ולא אחריהם, נכון? תהיה תלמיד של התורה ולא של לומדי התורה.
אז זו גרסה אחרת של קראות, נכון? שמת לב, נכון? פשוט המצאת מחדש את הקראות, נכון? ואז זה לא טיעון. זה פשוט אני עושה ממך צחוק.
המגבלות המעשיות של מעקב אחרי ספר בלי מורים חיים
מורה: אבל הבעיה עם זה היא שאני לא באמת מאמין שזה עובד. כלומר, זה אולי עובד בצורה מאוד מוגבלת. אבל גם אם היה תחושה שזה עובד, זה עובד רק במובן שאתה כן מוצא אדם אחד שחושב שהוא אדם טוב. אם אתה אומר, כמו שאתה אומר, הרמב״ם אמר ש-99% מהאנשים לא מבינים, אז אתה בחוף של הרמב״ם. אז הרמב״ם נמצא שם. זה סוג של בעיה.
תלמיד: לא אמרתי שאתה צריך אדם חי.
מורה: אז אתה לא חלק מהיידישקייט של האגם. כשאתה חלק מיידישקייט חדש, או ישן שנקרא רמב״ם, או כל אחד, מה שזה לא יהיה, הספר הישן שלהם שהחליטו שהוא טוב, ואתה מנסה להיות תלמיד של האדם הזה, זה די קשה להיות תלמיד של האדם הזה. זה אפשרי במידה מסוימת, בדרכים מוגבלות זה אפשרי. אתה אולי תוכל לעשות את זה.
אבל רק כדי לחזור לשאלה, זו לא השאלה ששאלתי, נכון? זה שוב לא הולך לספק אותי, כי כשאני אומר, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” אני מתכוון לזו שלימדו אותי, נכון? אני לא מתכוון לזו שאני יכול להמציא, כי מצאתי ספר טוב שנראה כספר טוב, ואין אנשים שבאמת עוקבים אחריו, או אולי מעט מאוד. אבל אני מעוניין בספר הזה.
התורה היא לא הספר הטוב היחיד
מורה: יש לי המון ספרים טובים בשבילך. ויפה לקבל את הספרים. זה כל כך קל לכתוב ספר טוב. זה לא כל כך קל – אני מגזים – אבל יש חמישה ספרים טובים, לא רק אחד. אנחנו צריכים להיות ריאליים. התורה, אפילו לפי הרמב״ם, היא לא הספר הטוב היחיד. מישהו אומר לך שזה הספר הטוב היחיד, אולי הם פשוט לא קראו שום ספרים טובים אחרים, וזה – אני לא אומר שאין הרבה ספרים טובים אחרים. אולי יש חמישה. אני חושב שזה מאוד קשה לכתוב ספר טוב היסטורי עולמי. זה לא פשוט.
במציאות, כמה ספרים יש שיש מיליון אנשים שעוקבים אחריהם? אולי חמישה, נכון? אוקיי, שנים עשר אם אתה סופר. מספר פחות מעשרים, אני חושב. אוקיי, אבל אני די בטוח שכולם טובים כמו התורה באותה צורה. לא שאני יודע. אני עושה את הטיעון הזה לא מתוך ידע. אני פשוט – אבל הדבר החשוב ביותר הוא – אוקיי, לא אמרתי.
הבעיה היסודית: מה זה “טוב”?
מורה: אני מעמיד פנים בכל הדיון הזה שאנחנו יודעים מה זה טוב ואנחנו יכולים להחליט אם הספר הטוב הוא טוב. כמובן. אחרת, שום דבר לא עובד, נכון? אם אנחנו לא יכולים להחליט מה זה טוב, אז אין לנו מאיפה להתחיל ממילא. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל זו השאלה החשובה. כמובן שזו שאלה גדולה. לא, לא פתרתי את זה בכלל.
אם אתה פשוט מגדיר טוב כמה שהספר הזה אומר, אז שוב אנחנו תקועים בלולאה שלא עוזרת לנו. אנחנו גם לא יכולים להיות מרוצים מזה. אנחנו יכולים להיות מרוצים רק כי זה אומר שאתה צריך להיות מרוצה, אז אתה צריך להיות מרוצה מזה. אבל זה פשוט מעגלי. זה פשוט הרבי שאמר שאתה צריך להאמין שהתורה טובה.
פרק 10: בעיית המעגליות והקריטריון של אנשים טובים: מה באמת שומר על התורה בחיים
המעגליות היסודית בהצדקת טיבה של התורה
תרגום לעברית
מרצה: מישהו שגדל בקבוצה הזו. כל אחד צריך לדמיין איזו קבוצה שהוא חושב עליה. ואז הוא התחיל לשאול את השאלות הנכונות. כמובן, זו פנטזיה. זה לא באמת עובד ככה, אבל בואו נגיד שבאמת התעלל בו מורה שם, אבל בואו נגיד שאתה יכול להיות כמו הגרסה הטהורה הזו של אברם אבינו.
אגב, זה רע. זו סיבה שאני לא יודע מה אני אומר, נכון? זה נכון. זה האמיתי.
בכל מקרה, בואו נגיד שהוא מבין שזה לא בסדר, נכון? כי זה לא טוב להתעלל באנשים. אז הוא הופך לגוי, נכון?
ואנחנו, אנחנו באים ואומרים לו, מה זאת אומרת? שאתה רבי, השייגעץ, הוא לא מייצג את כל התורה. הייתה לו שיטה לא נכונה בתורה. לכן, בוא אלינו, או שאתה טיפש על שהפכת לגוי כי הבנת שהרבי המרובע הוא לא כזה צדיק.
כי הרבי עצמו לא מתיימר להיות משה רבינו – הוא גם מודה שהתורה מעליו. לא באמת מודה אגב, אבל אנחנו מעמידים פנים שהוא כן. ולא רק שהוא צודק, אלא ולכן אתה מאוד טיפש אם אתה מגיע למסקנה הזו, נכון? זה מה שאנחנו אוהבים להגיד.
דחיית הטיעון הסטנדרטי: אין תורה מלבד מה שמלמדים
אני חושב שהטיעון הזה הוא לגמרי שגוי כי אין תורה מלבד זו שבאמת מלמדים בתלמוד תורה. וזה אומר במדרש, נכון? כולם יודעים את המדרש של פורים. התורה באה לרבונו של עולם. זה אומר בפיוט של תורה – קדוש – שמישהו הדפיס אותו למחזור לשבועות. אז שרתי את זה אתמול, שהתורה אמרה שבני ישראל לומדים באחד ישראל תורה אחת.
מה זאת אומרת תורה אחת? זה בהימל אין שימוש, נכון? התורה קיימת רק במידה שאנשים קורים אותה ועושים אותה, בסדר?
ולכן אם יש גרסה של תורה שהיא רעה, אז מי שמתגייר ממנה צודק ואין שום טיעון נגד זה. הוא לא עושה טעות.
יכול להיות שאתה יכול להציע לו עכשיו שיצאת מזה, אין בעיה, כי הבחור אבוד, אז אתה עוזר לו. אני לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו בדרך הזו. אבל אני רק אומר שהטיעון שאומר שהוא טיפש הוא שגוי. הוא צודק.
המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר גם הוא צודק
ואמרתי שאני חושב שזה צודק מול אמת. אם מישהו בא אליי – ואני מכיר אנשים שבאים ואומרים את זה – אני לא יודע שזה אמת. נראה לי שמה שלימדו אותי הוא טוב. זו דרך טובה לחיות. ואנשים חושבים שזה ציני. הם קוראים לזה אורתופרקסי או משהו כזה.
מסתבר שזו האמת, נכון? וזה לא באמת מה שהאנשים אומרים, אבל אם הם היו אומרים משהו כזה, אני חושב שהם מתכוונים לומר שמישהו היה בא ואומר: אין לי מושג אם כל הסיפורים האלה אמיתיים, אבל אני מאושר. אבא שלי נראה כמו בחור טוב. המורה שלי נראו כמו אנשים טובים. אני לא יודע אם יש דרכים אחרות להיות אדם טוב, אבל זו דרך טובה להיות אדם טוב. אני מאושר עם זה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אנשים טובים באותה דרך. לכן אני רוצה לקבל את הגרסה הזו של דרך חיים.
אני חושב שהאדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והמוצדקת, נכון? הבחירה החכמה. חכמה במובן של עשיית המעשים הנכונים על בסיס הסיבות הנכונות, מהסיבות הנכונות.
אין לו מושג אם מעמד הר סיני קרה, אז מה? זו מעולם לא הייתה השאלה. הדבר של אבא שלו מבוסס על זה. בסדר. אז נגיד גם את אותו סיפור. אין בעיה. אם זה מבוסס על זה, נאמין בזה גם. אבל הם היו צריכים להיות אנשים טובים.
התזה המרכזית: להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב
זה הטיעון שאני עושה על בסיס השאלה שלי, נכון? לא עניתי על השאלה. רק הנחתי שזה רק בגלל שאני אומר שזו השאלה הנכונה. תודה, מר מסכים.
מסתבר שזה מאוד חשוב להיות אנשים טובים. אנשים ממשיכים לקפוץ מזה ולומר, אני לא צריך להיות אדם טוב כי אני מאמין נכון בתורה. יש לי את הכרזה הזו מאחוריי, זה היה טוב. חסר תועלת.
אם אתה בחור רע, הילדים שלך צריכים להפוך לגויים. גם אם יש לך את הכרזה הזו. זה לא מציל אותך. אני חושב כמה אנשים סומכים על זה והילדים שלהם תכא הופכים לגויים.
סטייה: מה באמת הציל את היהדות – תיאוריות או אנשים טובים?
ויש לי את זה – ראיתי את הדיון הזה, חשבתי על זה. אנשים שיש להם את המחלוקת הזו: מה שמר על היהדות? הבחור הזה אומר שזה הבעל שם טוב, זו הסיבה שזה טוב. אחרי שהאומה יצאה אבל וזה בסיס. אז התורה מגינה על עצמה, מגינה על עצמה על ידי – טוב אם אכפת לך אבל אכפת לי מאנשים.
וכולם אמרו משהו אחר כמו השאלות על איזו תיאוריה הצילה את התורה: האם זו התיאוריה הרציונליסטית או התיאוריה המיסטית? ואני מסתכל על האנשים האלה – אתם אנשים חיים בארץ לה-לה. אתם חושבים שהכל עוסק בתיאוריות שאתם יכולים להגן עליהן ולהתווכח. זה שטויות.
מה שבאמת שומר על התורה זה אנשים שהם אנשים טובים על ידה. ואני חושב שכשאנשים אומרים לפני הבעל שם טוב היהדות ירדה והבעל שם טוב הציל אותה, כל מה שזה אומר זה שהבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה. ולפי המיתולוגיה, הם לא אהבו לומר לעצמם שהרבנים לפני זה היו קצת מושחתים. מה שפשוט אומר שהם השתמשו בתורה לעצמם במקום לנסות להפוך לאנשים טובים וללמד את הילדים שלהם. כמובן שאתה צריך להפוך לגוי, אם זה המצב.
התצפית האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
אני בעצם חושב שזה נכון. כל אזור שבו אתה רואה שהמורים של התורה הם כנים – הם בהחלט עשויים להיות טיפשים. הם יכולים לטעות. זו לא הנקודה. אם הם כנים, הם מנסים להפוך לאנשים טובים יותר באמצעות התורה. הילדים שלהם נשארים יהודים.
אנשים שמאוד ברור שהם לא כנים, שם, ולפעמים אפילו אין להם בעיה כי הם חושבים שהתירוץ של האמונות הנכונות מציל אותם, הילדים שלהם הופכים לגויים. תסתכל מסביב.
יכול להיות שאתה צריך תיאוריה טובה לזה. כמו, אם אנשים לא יכולים להאמין בתורה בלי חסידות, אז אתה צריך חסידות כדי להיות מסוגל להיות אדם טוב באמצעות התורה. כי אחרת אתה חושב שהתורה לא כל כך רעה. אז אתה לא יכול להפוך לאדם טוב באמצעותה. אבל הדבר שעושה אנשים טובים זה רק האנשים הטובים, לא התיאוריות.
התייחסות קצרה לאיזביץ
זה כל הרעיון של איזביץ כל הזמן, נכון? זה מה שאתה אומר?
מרצה: אני לא יודע, מה זה, כן?
תלמיד: יידיש לאך כזך לה-תורה, נכון? שכאילו אתה מפחד שמישהו אולי יהפוך כאילו רע מזה. הוא איכשהו כאילו עושה את זה לא כל כך טוב.
מרצה: זה באמת אומר את זה? אולי, אני לא יודע. בעיקרון, גוי עבדא גוי, ייד בלד גוישא. כאילו הוא שמר על היהדות.
אני לא בטוח מה אתה מתכוון, אבל אני מרגיש שזה יכניס אותי לסיבוך שלם אם אני אתחיל לדבר על זה.
הכרה בהשלכה המסוכנת
אז לא עניתי על השאלה שלי, רק אמרתי מה השאלה. אתה מבין?
תלמיד: לא.
מרצה: אני לא מבין.
תלמיד: אני לא מבין.
מרצה: אני לא מבין. מה אתה עושה?
תלמיד: כן, כי כאילו הדורות לפני הם שמרו את התורה, נכון?
מרצה: נכון.
תלמיד: והם אמרו, זו התורה. התורה אומרת לעשות את כל אלה כאילו, כאילו, אתה יודע, זה דבר של סמית או מה שזה לא יהיה, נכון? והם מאשימים, הם לא לימדו את זה לגבות אותם, נכון? אז המעשה עשה חברה רעה, כן?
מרצה: עכשיו, השאלה היא, אני לא אומר שאף אחד מהפתרונות האלה הם הפתרונות הנכונים או משהו. אני רק אומר איזה סוג דבר זה, איזה סוג שאלה השאלה היא. עכשיו בהתחשב בכך שזו השאלה הנכונה, אנחנו צריכים לחשוב מה התשובה.
תלמיד: הא?
מרצה: זה לא יהיה מסובך?
תלמיד: אז מה אני חושב? מה אתה חושב?
מרצה: מסתבר שעשיתי את העבודה שלי מאוד קשה עכשיו כי משהו – כל האנשים מקשיבים לשיעורים שלי, לא לכולם יש אותו רקע כמוני, ולחלקם אולי יש רקע רע, ואני אומר להם להפוך לגויים, וכן הלאה. רחמנא ליצלן, נכון?
תלמיד: כן, שלום.
מעבר: הבטחת תשובה
מרצה: בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה, ובעצם אני גם חושב שהתשובה הזו משמשת. יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל?
תלמיד: בסדר, רציתי להיכנס.
מרצה: עכשיו אנחנו הולכים לומר את הפשט. בסדר. זה קשה להתחיל עם הפשט. זה תמיד קשה. זה טוב לאתגר. בסדר. אז.
טבע המידה: אהבות מאומנות ורכישת יכולות חדשות
פרק 11: חזרה למסגרת המידות
מרצה: שך המעס זה שין, נכון? כן, שלום. בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה. אני בעצם גם חושב שהתשובה הזו משמשת… יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל? אה, נכון, רציתי להיכנס… עכשיו אנחנו הולכים לומר את התירוץ.
תלמיד: תירוץ.
מרצה: זה קשה להתחיל עם התירוץ. זה תמיד קשה, אבל זה טוב לאתגר, נכון?
אז התירוץ אומר – מה התירוץ? בראש השנה אני לא יכול להיכנס לתירוץ בפועל אולי, אבל אני יכול לומר איזה סוג תירוץ יכול להיות, נכון? איזה סוג תירוץ יכול להיות חוזר למה שדיברנו על מידות, נכון?
תלמיד: זה היה לפני הרבה זמן.
מרצה: הייתי צריך לחזור לעניין שלנו.
תלמיד: כן, כמובן שאנחנו לא מדברים על שום דבר אחר, נכון?
הבעיה של תרגום “Virtue”
מרצה: למדנו שיש משהו שנקרא מידות – virtues – וזה מאוד קשה למצוא תרגום טוב לזה, אפילו באנגלית. Virtue זו רק מילה לטינית שמתרגמת מילה יוונית שאומרת ארטה [ἀρετή: מצוינות], שאומרת משהו כמו מצוינות. וביהדות אנשים קוראים לזה מידות טובות, אבל זה כנראה תרגום רע, למרות שיש לו משהו לטובתו – זה מסורתי – אבל זה לא באמת טוב להגדיר מה זה.
כי מידה פשוט אומרת מדידה, והסיבה שאנחנו קוראים לזה מידה הייתה רק מבוססת, אני חושב, על תיאוריית המידה של הרמב״ם, תיאוריית המידות של אריסטו להיות מדידות באמצע. ומידה טובה פשוט אומרת המדידה הנכונה, אבל זה לא חושב על מה – כמו שום דבר מה הנקודה של זה. המונח מידה טובה בא מהמילה היוונית?
תלמיד: כן, אני חושב כן.
מרצה: לא מהמילה היוונית. זה בא מהמתרגמים, כמו מהרמב״ם. הרמב״ם כבר השתמש במילה מידה, למרות שהוא קרא לספר הלכות דעות, כי זו המידה של הדעות.
תלמיד: זה לא – אבל הוא השתמש במונח מידה בפירוש המשנה.
מרצה: זה מחז״ל. חז״ל השתמשו במילה מידה, ואולי לאותו – לסוג הדבר שהיוונים קוראים מידות. עכשיו, אני לא יכול להכחיש את הפרשנות הזו. חז״ל השתמשו במילה מידה במובן של מדידה, אבל במובן הרחב של מדידה – כמו במובן הרחב הזה של מדידת כל דבר. כמו דברים כאלה, הם ממש אומרים מדידה, אבל זה אומר כמו המדידה של דרך מסוימת של פעולה, אני חושב. אז משהו מאוד קרוב למה שאנחנו קוראים מידות.
וזה שימש את הרמב״ם ואת המתרגמים למידות באופן כללי יותר. אבל זה לא עוזר לנו להסביר מה זה.
פרק 12: מידה כ״אהבה” מאומנת של פעילות
ההגדרה המרכזית: מידת אופי כאהבה
מרצה: הדבר החשוב להבין, או הדבר שאנחנו נאבקים להבין עכשיו – יש משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, נכון? משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, וזה קשור למה שאני אומר. משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, שקשור לשאלה של איך להשיג מידות, נכון? איך להשיג מידות, נכון?
עכשיו, אמרנו שמידה היא אהבה. מידה היא אהבה, בסדר? מידת אופי, לפחות. יש מידות אחרות, מידות שכליות, שהן לא בדיוק ככה. אבל מידות אופי הן אהבות ושנאות, שזו דרך לומר את האהבה או האהבה של פעילות ספציפית, נכון? לא של דבר ספציפי, אלא של פעילות ספציפית.
המחשה: מערכת הישיבה ואהבת הלימוד
כמו, למשל, אם אתה הולך לישיבה והם מלמדים אותך ללמוד, מה שהם מלמדים אותך זה לא ללמוד – הם מלמדים אותך לאהוב ללמוד.
תלמיד: ישיבה ישנה יותר, אני שואל עם זה.
מרצה: הם מלמדים אותך לדעת איך ללמוד – זו מידה שכלית. אבל אני מדבר על מידת האופי. זו המידה של לאהוב ללמוד. ומעניין, כל מי שעבר מערכת ישיבה, מערכת ספרותית שהצליחה אצלו – היום לא כולן מצליחות, או אולי מעולם לא כולן הצליחו – אבל לרוב, כמו תוצר מוצלח של מערכת ישיבה – אנחנו מילה רעה – תוצר מוצלח של ישיבה אוהב ללמוד, לא משנה אם הוא גוי, אם הוא יהודי, אם הוא שומר שבת או לא.
יש את כל הסיפורים המטופשים האלה שאמורים לעשות צחוק מזה, אומרים, “אה, יש בחור שהיה לומד עם סיגריה בשבת.” אבל זה רק מראה שהם הצליחו, נכון? זו הייתה המטרה שלהם – לגרום לך לאהוב ללמוד – והם הצליחו בזה. כי אהבה אומרת שאתה אוהב את זה. זה לא אומר שאתה עושה מצוה.
כמו שדיברנו, לשם מצוה זה הפרט הזה של אהבה.
הוויכוח החסידי-ליטאי: אילו מידות חשובות ביותר?
חסידים, אגב, יש להם אותו דבר. הם רק מלמדים אותך לאהוב לשיר מנוחה ושמחה, ויש אנשים שעשו את זה עם הושע גראן שבת.
אבל זה בעצם כל המחלוקת היא מאוד טיפשית, כי המחלוקת הזו כולה מתנהלת כאילו העיקר הוא איזשהו קבלה סויל, נכון? ואז כולם מתווכחים אם יש לך את הנכון. אבל המציאות של חינוך היא שזה לא עובד עם קבלה סויל. המציאות של חינוך שהיא שזה מלמד אותך לאהוב דברים מסוימים.
עכשיו המחלוקת היא באמת איזה – מאיזה יותר חשוב – של לשיר מנוחה ושמחה או כמוהו ללמוד. זה דיון הוגן. זה לא נפתר על ידי התייחסות לכמה אנשים הם כמו, אין להם ארץ שמים ועושים את זה, נכון? זה נפתר על ידי: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר או לא? זו שאלה רצינית. אין לי את התשובות שם עכשיו. אני רק מנסה לתת את המסגרת של מה השאלה, נכון?
חינוך כאימון באהבות חדשות
אז זה נקרא אימון. זה נקרא חינוך. זה נקרא מידות.
עכשיו, לאן אני מגיע כאן? שזה הופך למשהו קצת קשה להגדיר או קצת קשה לנו. אנחנו מאוד רגילים – מאז כמו שדיברנו לפני דקה – אנחנו מאוד רגילים לקפוץ לרמה השכלית או לרמה הדוגמטית של דברים. כמו, האם אתה צריך ללמוד תורה? אז אנחנו מעמידים פנים שישיבות מלמדות אותך שאתה צריך – שיש ענין גדול שזה אידיאלי ללמוד תורה. אבל זה לא – זה לא מה שהם מלמדים אותך. שכולם מאמינים כביכול – זו לא הנקודה, או שאתה עושה או שאתה לא. אולי הם אפילו לא מאמינים בזה.
מה שהם באמת מלמדים אותך זה הפעילות – לא הפעילות, אלא האהבה של הפעילות, ההרגל, נכון? זה נקרא ההרגל, התחביב, האהבה של זה, להיות סוג האדם הזה, בסדר?
פרק 13: הדיכוטומיה הכוזבת – אמונה מול העדפה בלבד
המידה אינה אמונה ואינה הנאה חושית
מרצה: עכשיו זה לא אותו דבר כמו הדגל – מה שאנחנו קוראים כמו האמונה. כי כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שהם כמו – כל האנשים שכותבים ב*עתד* [עתד: התייחסות לא ברורה, אולי פרסום] – אנשים שלא לומדים *אסכתס* [אסכתס: לא ברור, אולי *שטארק* שטארק: בעוצמה] אבל הם מאוד מאמינים באידיאל של הלימוד, נכון? אלה אנשים שעבורם ה*חינוך* לא עבד, נכון? האנשים שעבדו הם האנשים שאוהבים ללמוד.
אבל זה גם לא – זה מאוד חשוב לשים לב, נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. זה גם לא מסוג של כמו לאהוב מיץ תפוזים, נכון? זה כמו הטעם של מיץ תפוזים.
תלמיד: כן, נכון. אמרת את זה אתמול בלילה.
מרצה: אוקיי, בואו נניח שיש – יש אהבת לימוד, ואז יש בפועל כשאתה לומד שזה קורה.
תלמיד: אני לא מסווה.
מרצה: כשאמרתי הטעם של תפוזים, התכוונתי רק לדבר שבנוי בתוכך. הדבר שהוא פשוט הנאה חושית. אין הנאה חושית בלימוד. פשוט אין.
תלמיד: תגיד שאתה אוהב את הפעילות של שתיית תפוזים. זה יהיה שונה מההנאה החושית של שתיית תפוזים.
מרצה: מה אתה אוהב בתפוזים?
תלמיד: לאנשים יש אהבות כאלה. פשוט אמרתי את המילה תפוזים.
מרצה: לא, לא. אנשים שנהנים מפופקורן.
תלמיד: כן, כן, כן.
מרצה: אין בעיה. אבל זה לא קיים בכלל לגבי תורה, רק כדי להיות ברור. זה לא קיים.
תלמיד: הדרך היחידה –
מרצה: לא, זה לא. לא, לא, זה לא. זה לא. הדרך היחידה שזה יכול להתקיים היא בדרך של – שזה כמו שאתה צריך לבוא ל – כי הם מחלקים עוגת גבינה, שזה כמו קשר מלאכותי בין הפעילות של הלימוד לזה. ואתה יכול לעשות את הלימוד לא לשמו, אלא למטרה של *כבוד* או לכסף או ל*נאש* [נאש: חטיף] שאתה נותן.
*מתוך שלא לשמה בא לשמה* – ממוטיבציה חיצונית לפנימית
אבל זה – תן לי לסיים את המשפט שלי – אבל זה הרעיון של [*מתוך שלא לשמה בא לשמה*], שאומר שכי זה לא באמת בגלל זה, הפעילות של הלימוד לא מתחברת טוב מאוד לידע הזה שאתה מקבל. זה היה מתחבר טוב, אז היית תקוע. אבל זה לא באמת מתחבר כי זו פעילות נפרדת, מה שאומר שיש לה מטרות משלה.
ואז, ברגע שאתה נכנס לזה, אתה שם לב למטרות האלה. זו נקודה חשובה שאנחנו הולכים להגיע אליה. אתה שם לב למטרות האלה. אתה שם לב שללימוד יש מטרה משלו.
תלמיד: מה זה, *חבש* [חבש: לא ברור]?
מרצה: להבין את ה*סוגיא* [סוגיא: נושא/קטע תלמודי] טוב, נגיד. זו מטרה שהיא לגמרי נפרדת מלקבל את הממתק.
עכשיו אתה יכול – אתה יכול לעבוד קשה ואתה יכול כמו לנסות להמשיך לזכור, “אני לא באמת אכפת לי ללמוד את זה. ובכן, אכפת לי רק לקבל את הממתק בסוף.” זה נקרא הלימוד המבני. זה לא באמת המצב הטבעי. זה תמיד – זה כמו איפה שאנשים מתחילים. אבל זה לא המצב הטבעי של מישהו שאוהב ללמוד.
כל מי שאוהב ללמוד זה בגלל שהם אוהבים את הטוב שהוא חלק מ – שהוא טבוע בלימוד עצמו.
דחיית מודל ה״תחושה”
תלמיד: אתה יכול להגיד שהם אוהבים את התחושה של הלימוד?
מרצה: לא, כי תחושה היא דבר אחר שאתה מעמיד פנים –
[סוף החלק]
טבע ההנאה בלימוד תורה: חושית מול אהבה אינטלקטואלית
פרק 14: ההבחנה היסודית: הלימוד אינו הנאה חושית
מרצה: אני לא יודע מה זו התחושה של הלימוד. התחושה של הלימוד הייתה פחות *חדש* כשלימדו אותך ללמוד. כשאתה אומר התחושה, אתה מעמיד פנים ש… אני לא יודע מה זה תחושות. אני יודע מה זה תחושות חושיות, בסדר? תחושות חושיות, כמו… אין תחושה חושית בזה. לא. בהחלט לא. לא. זה לא מרגיש כמו כלום. זה מרגיש כמו… כלומר, זה מרגיש… זה שימוש אנלוגי במונח מרגיש. זה מרגיש כמו הבנת *פשט* [פשט: פירוש/הסבר]. זה לא מרגיש כמו מתיקות בלשון שלך או כמו כל הנאה חושית בעצבים שיש לך מהנאה חושית אחרת. פשוט לא.
אנשים אוהבים להעמיד פנים שזה כך אבל זה לא. אני לא מכחיש שאין לזה כמה נוירונים שיורים במוח שלך או מה שזה לא יהיה, אבל זה עדיין נפרד ממה שאנחנו קוראים הנאות חושיות. זה נוירונים אחרים, נגיד. זה גם נוירונים, אני לא נכנס לחומריות, אבל זה נוירונים אחרים, עצבים אחרים. והעצבים האלה לא פועלים – הם לא אותם. אתה לא יכול לצמצם את זה ל״אני מרגיש טוב.” מה זה בכלל אומר להרגיש טוב? ההרגשה הטובה של הלימוד היא סוג שונה של הרגשה טובה מההרגשה הטובה משתיית משהו מתוק או להשתכר או מה שזה לא יהיה. וזו ההרגשה הטובה ששייכת ללימוד.
הבלבול ההיסטורי: דגל מחנה אפרים ואובדן הקטגוריות האריסטוטליות
זה מה שבלבל כל כך הרבה אנשים כשהם התחילו להיכנס להנאה מהלימוד, כל הדברים האלה. הם כולם פשוט בלבולים מאי הבנה של זה. כן, בהחלט. פשוט מבולבלים. לגמרי מבולבלים. כי ה*דגל* [דגל מחנה אפרים, טקסט חסידי] חושב שלשמה זה אומר משהו דבר שלישי, שהוא יותר קרוב… לא, לא. ה*דגל* חושב… שוב, ל*דגל* אין את הקטגוריה האמצעית הזו כמו רוב האנשים המודרניים, כי הם שכחו אותה, כי הם הפסיקו לקרוא אריסטו.
ומאז שהאוניברסיטה התחילה לקרוא דקארט, גם ה*יידן* [יהודים] הפסיקו. ולכן, הם שכחו את המציאות שהדרך הרגילה לדבר על הדברים האלה היא לא להעמיד פנים שכל מה שאתה אוהב הוא פשוט סוג של הנאה חושית, שזה ברור שלא. אז, כמובן, כולם יודעים את זה. אז אנחנו מעמידים פנים שההנאות הפסיכולוגיות האלה הן איכשהו אותו דבר כמו הנאות חושיות, נכון?
ואז, מאז שכולם עדיין – כולם, לפחות כולם דתיים או כולם חלק מהיהדות – עדיין חושבים שיש משהו גבוה יותר מזה, אבל אתה לא יודע על שום דבר ביניים, אז אתה קופץ למשהו מאוד גבוה. אז החסידים קופצים לרעיון הזה של לשמה, של *דבקות* [דבקות: היצמדות/התקשרות לה׳], של כוונה לה׳ או משהו כזה.
עכשיו, כוונה לה׳ היא אידיאל מאוד יפה, אבל זה לא כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר פשוט מזה. והסוג של הנאה שיש לך מהלימוד אינו חושי. למה בכלל היית חושב כך? זה דבר בפני עצמו.
עכשיו, האם זה טוב? אגב, לא אמרתי שזה טוב לרדוף אחריו לשמו. אני לא יודע אם זה טוב… השאלה של טל היא שאלה אחרת. או השאלה של, האם זה טוב, האם זה באמת הדבר שאתה צריך לרדוף אחריו? אבל אני לא באמת חושב… אני אגיד משהו מאוחר יותר.
חוסר ההפרדה של האהבה מהלימוד עצמו
תלמיד: לא, לענות על השאלה שלך – זה לא… זה לא יכול להיות נפרד. ההנאה… הסוג של הנאה… אם אנחנו קוראים לזה הנאה… אם אנחנו קוראים לזה אהבה… האהבה של הלימוד אינה נפרדת מהלימוד באותה דרך שהאהבה של… כמו החלוקה הראשונה שעשינו, כמו האהבה של גלידה והאהבה של אכילת גלידה. זה לא… זה לא נפרד בדרך הזו.
מרצה: כי כל… כל העניין הזה הוא שעכשיו יש לך – התקנתי לך דבר חדש של אהבה. זה כל מה שזה אומר. כמובן שיש פעילות של לימוד. אולי לא תמיד אתה אוהב את זה. אולי האהבה באה בהתחלה. זה כבר איך שזה עובד. אבל האהבה היא אותו דבר.
שה*דגל טל* [דגל מחנה אפרים] כן מבין את זה נכון. האהבה היא חלק מהלימוד. זה לא אפשרי למישהו להיות *לומד* [לומד: לומד]. ה*מידה* [מידה: תכונת אופי/איכות] היא *לומד לימיט*. אתה יכול להיות… אז אתה לא *לומד*. אז החינוך של הישיבה נכשל בך. אתה *צדיק* [צדיק: אדם צדיק]. אתה לא *לומד*. אתה *חוביב צדיקים* [מקיים מצוות]. אתה אף פעם לא אוהב לימוד. אבל אם הם מצליחים, אז אתה אוהב את זה. והאהבה הזו אינה אותו סוג של הנאה.
ובכן, אם זה לשמה… אם לה׳ אכפת מזה, זו שאלה נפרדת. אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזו. החסידים בהחלט יגידו שזה לא מספיק. אני לא מתווכח עם זה. אני רק אומר שזה לא אותו דבר. כשהם מבקרים את החסידים, הם לפעמים מצמצמים את זה לסוג הנמוך יותר של הנאה, מה שזה לא. זה יכול להיות מבוקר, אבל לא בדרך הזו, נכון?
התייחסות להתנגדויות: למה הלימוד אינו כמו הנאה חושית
תלמיד: אתה אומר שאם זה היה סוג כזה של הנאה חושית, אז אף אחד לא היה צריך ללמד אותך את הסוג הזה של אהבה. אז כל תורה שאינה כך…
מרצה: שוב, אני לא יודע אם זה לא היה צריך ללמד, אבל זה פשוט לא מה שזה. אני לא יודע למה מישהו היה חושב שזו הנאה חושית. זה פשוט לא. איזה חוש זה?
למי אכפת איך קוראים לזה – חושי זה, חושי זה? אני רק יודע לעצמי, נכון? יש שתי אהבות שונות. יש אחת, כמו, לפני שאתה קם, כמו, מקבל *חשק* [חשק: רצון/דחף] ללכת, כן? אם הייתי עומד לייעץ, זה *געשמאק* [געשמאק: תענוג/הנאה]. אבל אם אתה אוהב את הפעילות של הלימוד, במילים אחרות, נכון? כמו 2 בלילה, מקבל את ה*חשק* הזה ללמוד, נגיד, או 2 אחר הצהריים, מה שזה לא יהיה, נכון? פשוט ללכת, נכון?
רגע אחד, ואז מה אתה עושה? חוץ מזה, אלה פרטים בתוך הדבר. אני לא רואה את זה. זה לא כאילו הוא אוהב את הפעילות של הלימוד בשביל הלימוד עצמו. יש אנשים שאוהבים את זה, אבל לא, אני לא חושב שזה… אני לא חושב שזה… זה לא משנה לי. זה לא משנה לי. אלה דיונים מעניינים לנהל אם אנחנו מדברים בפועל על המידה של הלימוד. נכנס לכל החלקים השונים שלה. אבל מאז שאני רק מנסה למצוא מה זו מידה… וכל אלה באותה קטגוריה עבורי.
הנאה פסיכולוגית – אני לא יודע מה זה אומר. זו רק מילה שנראה גורמת לאנשים לחשוב שהם יודעים משהו.
אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד: אני רוצה להגיד משהו מאוד, מאוד פשוט, כי אני רוצה להבין את זה. מאז שפעם אחת אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב פיצה. במילים אחרות, תשכח מהטעם של פיצה. בשלב הזה אני כבר אוהב אכילת פיצה, נכון?
מרצה: אני לא יודע. אבל אנחנו לא מדברים… שוב, אנחנו לא מדברים… אנחנו לא יכולים… לא. שוב, אני לא… איך אתה מבין את זה? אני אוהב פיצה. מה זה בכלל אומר?
תלמיד: כן, אני חושב שזה… אני בעצם חושב שאתה טועה כי אתה קופץ בתוך זה. אתה מחבר אותם יותר מדי, נכון? אתה תזכור. אתה תזכור.
מרצה: אל… בוא נעשה… בוא נשמור על דברים פשוטים. תקשיב, תקשיב. זה לא זה. רגע, אז בוא נשמור על דברים מאוד פשוטים ולעולם לא נדבר על אותו דבר שיש לו את שניהם, כי זה פשוט מבלבל, בסדר? אנחנו הולכים להשתמש בדוגמאות שבהן זה ברור נפרד, בסדר?
אכילה והנאות פיזיות אחרות הן סוג אחד של אהבה, ו*כבוד* [כבוד: כבוד] ו*גאווה* [גאווה: גאווה] ו*כעס* [כעס: כעס] הם סוג אחר של אהבה, בסדר? פשוט כך. *כבוד* לא אומר שאני מקבל עקצוץ בעמוד השדרה שלי או משהו. זה פשוט אומר שאני אוהב את זה, בסדר? זה דבר חברתי. זה קיים איפשהו. אני לא נכנס לשאלת החומריות. פשוט סוג שונה של דבר, בסדר?
תלמיד: האם *כעס* הוא סוג שונה של דבר?
מרצה: הנה זה. זה הכל. עכשיו תורה היא מהסוג של… הלימוד הוא מהסוג של דבר שה*כבוד* הוא, לא מהסוג של דבר שהאוכל הוא. זה הכל. יש דבר שלישי? לא שלישי. אותו. אין דבר שלישי. זה טוב יותר, אבל זה אותו סוג של דבר. יש דבר שלישי שהוא אינטלקטואלי. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המידה של הלימוד.
ההבחנה המרכזית: אהבה טבעית מול אהבה שנבנית חברתית
תלמיד: אתה יכול לתת שתי דוגמאות רגילות, נגיד, של כמו *גאווה* ונגיד, אני לא יודע, עניין האוכל, מה שזה לא יהיה, עניין ההנאה?
מרצה: כן, מה אתה מתכוון? ברגע שאני מרגיש *כבוד*… למה זה כל כך קשה? ההבדל הגדול בדרך כלל הוא שאחד הוא חברתי – במילים אחרות, הוא נלמד – והשני הוא יותר טבעי. האם לא… אנחנו, שוב, להשתמש בדוגמה פשוטה, חושי… אתה לא צריך להילמד לאהוב אוכל, אבל אתה כן צריך להילמד לאהוב *כבוד*.
תלמיד: כולם נלמדים את זה כי זה קשור להנאה החושית?
מרצה: כן, בעוד ש*גאווה* אין לה שום קשר להנאה החושית. בדיוק. זה משהו שאתה נלמד. אולי אתה נלמד… יש לך נטייה טבעית לזה כי יש לך נטייה טבעית לכל דבר, אבל אתה נלמד במובן של זה חברתי… הם תרבותיים. *כבוד* הוא מוסד תרבותי, נכון?
אם אתה אדם של תיאוריה ביקורתית, אתה אומר שזה לא באמת קיים. רק הנאות מילוליות אולי קיימות. אפילו זה תרבותי כי הם נכנסים לרמה הזו של זה. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה פשוט. אבל זה… איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? פרדוקס? לא פרדוקס. דבר בונה, נכון? משהו שלא חי בגוף שלך באותה דרך שאהבת אוכל, אכילה, חיה בגוף שלך. פשוט כך. זה חי ביחסים ביני לבינך.
האם יש לזה ייצוג כלשהו בגוף שלי, במוח שלי? לא השאלה שלי. אבל זה לא חי בגוף שלי באותה דרך. כן. אתה צריך להילמד. ולאהוב את זה זה לא צמצום של אחד לשני. זה לא שעכשיו אני פשוט אוהב את זה באותה דרך שאני אוהב אוכל. אני אוהב את זה בדרך שונה.
עכשיו, אתה יכול להגיד שכל סוגי האהבות האלה הם עדיין אנוכיים ורעים. אני לא נכנס לשאלה הזו. זו הביקורת החסידית, הביקורת האפלטונית. אפלטון כבר היה לו את הביקורת הזו. אבל זו לא הנקודה שלי. זה עדיין יותר שזה סוג שונה של דבר, ונראה שאנשים מפספסים את זה כי זה פשוט… במילים אחרות, אם אין ערך… כמו, אני לא יודע, ערך… זה לא שונה. זה לא שונה בכלל. כמו שיש אנשים שאוהבים פיצה ויש אנשים שאוהבים תורה. זה לא באמת נכון. זה נכון, אבל זה סוג שונה של דבר.
תגובה להתנגדויות נוספות
תלמיד: כדי להיות מסוגל לאהוב פיצה זה דבר פשוט. כדי להיות מסוגל לאהוב תורה אתה צריך אימון, אתה צריך *חינוך* [חינוך: חינוך/אימון]. זה חשוב. זה נבנה חברתית, בסדר. ואם הטעם צריך *חינוך* גם, אז זה לא יהיה אותו דבר.
מרצה: זה לא. יש הבדלים אחרים. זה דבר שונה. הרגע אמרתי לך הבדל אחד ביניהם. זה דבר שונה. אפילו ל… לא יהיה… יש עדיין דבר שונה. אנחנו רק מנסים להגדיר למה זה דבר שונה.
תלמיד: לא, אמרתי אחד, כי לא אמרתי שזה מה שעשה את ההבדל. ברור שזה דבר שונה. אני פשוט לא חושב שאני צריך להסביר למה זה דבר שונה.
מרצה: זה סוג של… מה אתה מתכוון? זה דבר שונה. זה כמו חוש. תחושה היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? הנאה של החוש היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? וחוש של… של אהבה לזה. זה סוג שונה של דבר. אתה לא מרגיש את זה באותו מקום. אני רק רוצה להגיד את זה. זה לא קיים באותו חלק של הנשמה. בהחלט. זה לא אותו דבר.
תלמיד: אחד הוא פעילות ואחד הוא אהבה של הפריט עצמו. אבל אם אתה מגיע עם דוגמאות שבהן זה לא פעילות, נכון?
מרצה: לא, בהחלט לא. זו פשוט פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם. אני לא יודע למה אנשים קיבלו את זה. אתה ממש לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
מסקנה: השטחת ה״אהבה” לקטגוריה אחת בלתי מובחנת
מרצה: מאוד יפה. לא, *המבול* [מבולבל/מעורבב]. אז זה לא אותה אהבה, אותו דבר. למה אנשים מסתובבים עם זה? האנשים האלה פשוט המציאו את הקטגוריה הזו שנקראת אהבת דברים, ואז כמו, אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מוגדרת. אבל זה כמו להגיד זה השולחן וזה… וזה כוכב. שניהם דברים. מאוד יפה. אבל יש שולחן, זה כוכב.
פרק 15: טבע ההנאה: הנאה חושית מול הנאה אינטלקטואלית
ההבחנה היסודית בין סוגי ההנאה
מרצה: אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
תלמיד: כן, זה לא פוגע בטעם שלי. זה באיזשהו חוש אחר.
מרצה: יפה מאוד! זה במובן אחר כלשהו. אז זה לא אותו דבר. למה אנשים הולכים… אנשים פשוט המציאו את הקטגוריה הזאת שנקראת לאהוב דברים. ואז כאילו, אתה אוהב טויוטה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מובחנת. אבל זה כמו להגיד, זה שולחן וזה כוכב. שניהם דברים. יפה מאוד. אבל זה שולחן, זה כוכב. אז, שני דברים שונים.
אז, למה שיהיה לי אכפת מזה? אין מה לעשות.
תלמיד: לא אמרתי שצריך להיות לך אכפת. רק אמרתי קודם שזה דבר אחר.
מרצה: בסדר.
תלמיד: לא אמרתי שום דבר על אכפתיות. אני רק מנסה להגיד לך את העובדה הכי בסיסית שזה שונה. ומסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. אני כן יודע למה. כי זה בסיסי. אם זה משהו אחר, זה בעצם אתה מבולבל. לא, אני מתכוון לזה ברצינות.
תלמיד: אני בעצם חושב בדרך שאתה בדרך כלל מלמד את הדבר. אבל אני לא רואה למה טעם הלשון, כי זה לשון וחתיכה של משהו פוגעת בו.
מרצה: אני לא מבין מה אתה אומר. אנחנו יודעים מה זה ואנחנו יודעים מה זה. הם לא אותו דבר. אם זה למה – זה כמו טוש צהוב שונה מהטוש הכחול. אני לא יודע. אחד צהוב, אחד כחול. מה השאלה? אלה שונים, נכון?
תלמיד: כמובן שאלה שונים.
מרצה: יפה מאוד. אבל הם אותו –
תלמיד: אוקיי, לא לא לא, הם אותו סוג של דבר, נכון? יש לנו את זה –
מרצה: אוקיי, האם אתה – אוקיי האם אתה – האם אי פעם הבנת את הקטגוריה הזאת שנקראת חושים? אתה יודע מה זה חוש?
תלמיד: אה, אז אתה החלטת שיש חמישה חושים?
מרצה: אני החלטתי? כן.
תלמיד: וזהו? יכול להיות עוד –
מרצה: שוב, שוב, שוב, אנחנו צריכים להיות – אנחנו צריכים להיות מאוד – לא, אין אחד מתוך חמישה. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים במובן הזה. במובן הזה, אולי במובן אחר, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? זה לא חכמה פשוט ללכת ולקחת מילים – זה סופיסטיקה, נכון? בואו ניקח מילים ונעמיד פנים שאנחנו יכולים לגרום לכולן להישמע אותו דבר. הן לא אותו דבר. אין שום – זה ההיפך. אם מישהו רוצה לטעון שהן אותו דבר, הוא צריך להוכיח את זה. הדרך הרגילה של חשיבה היא שהן לא אותו דבר. זה לא אותו סוג של דבר.
נטל ההוכחה ובעיית השוויון המילולי
מרצה: אני לא יודע למה. כמו תגיד לי למה. אפילו אני, כשאתה אומר אותו סוג של דבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא, זה לא. זה בהחלט לא. זה לא אותו דבר כמו מה? זה לא אותו דבר כמו להרגיש משהו במוח שלי, כמו להרגיש משהו בלשון שלי. מה אתה אומר לי?
תלמיד: אה, אז שוב, אז החוש האחר שנקרא שמיעה גם לא אותו דבר כמו להגיד –
מרצה: שוב, כשאתה אומר מוזיקה, רק כדי להיות ברור, לא, כי עשית לי דוגמאות מסובכות. אני אגיד לך למה. כי אנחנו לא יכולים – אנשים תמיד אוהבים לברוח לדוגמאות מסובכות. כי מוזיקה היא לא הנאה לאוזן. אם אתה אומר משהו מאוד פשוט, כמו הסוג של מוזיקה שתינוקות אוהבים, אז כן. אבל אם אתה מדבר על הערכת מוזיקה, זה משהו –
תלמיד: לא, אני לא מעריך. אני מדבר על מה שתינוקות אוהבים.
מרצה: אז כמובן זה פשוט צליל מהנה. זה לא פשוט שיש דבר כזה, אבל אני מניח שיש דבר כזה. כן, כמובן. צלילים חזקים מאוד כואבים לך וצליל נעים נחמד אוהב אותך. זה בדיוק אותו סוג של דבר, כמובן. זה סוג של – אני אפילו יכול לתת לך איזושהי הגדרה למה חוש אומר, אבל למה שאצטרך ללכת לשם? כאילו אני מרגיש שזה משהו שכולנו יודעים.
ואני חושב שהדבר האחר – אני אומר לך את זה, אני עושה את הטיעון הזה, בסדר? אני חושב שהדבר האחר, ההנחה הזאת שזה אותו סוג של דבר, כמו סתיכל תוספות, זה משהו שאף אחד לא יודע. זה סתיכל פילוסופיה שלא הגיוני שסיפרו לך מישהו ואתה מחליט שזה בסיסי, וזה שטויות. פשוט תחשוב על זה לשנייה אחת ואתה רואה שזה שטויות.
תלמיד: אני מנסה להבין כשאתה אומר – אני אגיד לך את זה. אני מבין כל כך הרבה כשאני ישן וכשאני הולך הביתה זה נגמר.
מרצה: לא, אתה לא יודע את זה. אתה בעצם לא יודע את זה. לא, לא, זה לא מציאות. זה מה שאני אומר לך. זה שטיפת מוח על ידי כת שאמרה לך את זה.
תלמיד: אני יודע שאתה לא – אתה צריך לבוא אליי בכל פעם שאני אומר משהו שזה לא מציאות, אני יודע את זה, בסדר?
מרצה: לא לא לא, אני עושה קיצור דרך כי אין לי טוב – אני עושה קיצור דרך כי אין לי – אין לי צורך לנקוב בחילוק. אתה זה שמחבר שני דברים רק כדי שתהיה להם אותה מילה. זה בכלל לא הגיוני. ומסיבה כלשהי אתה מעמיד פנים שזה אני שצריך להוכיח לך שזה שונה. זה כל כך מצחיק. זה לא שייך. זה שני הדברים האלה.
ואני אפילו לא מגיע – בעצם השאלה האחרת שלך הייתה שאלה טובה יותר. מה השייכות בין ליהנות ממגע לבין ליהנות מטעם? זו שאלה טובה. זה בעצם דרך די קלה לענות על זה, למה הם דומים. אבל מה שאתה אומר זה משהו שונה לגמרי.
ניסוי המחשבה של “הנאה-פלוס”
מרצה: מילה – כמו לשניהם, או ליהנות לשניהם, וזה מאוד לא מדויק כי זו לא אותה סוג של הנאה. זה אותו סוג רק במובן של, אתה יודע, כמו באותו אבל דומה – כמו שאני לפעמים עושה את הדברים המצחיקים האלה כמו הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה, גם אוהב ואף פעם לא קופץ למעלה מעצמו, אז אני בטח אוהב את זה. וזה אותו סוג של דבר כמו שאני אוהב פיצה. זו פשוט מילה שאנחנו משתמשים באותה, אבל זו פשוט סופיסטיקה. אין שום – אין שום – זה, אותה מילה מתייחסת בחוויה שלך או בכל דבר שאתה גורם להם להעמיד פנים שהם אותו דבר. אין לי מושג למה מישהו היה אומר את זה.
תלמיד: אני משתמש במשל של שמיעה מסיבה מאוד פשוטה, בסדר? כי אמרת ששמיעה היא אחד מחמשת החושים ויש לזה סוג של הנאה, נכון? אז אז אמרת, לא, אני משתמש במשל מסובך. לא השתמשתי במשל מסובך. אני מנסה להגיד לך משל שלשמיעה יש הנאה ממנו, נכון? הנה. כך שתבין ששמיעה של הנאה והנאת מגע זה שונה, למרות שהם מחמשת החושים. אני פשוט, האם אני – אז, חבר, המוח –
מרצה: צדיק, האם עניתי? האם עניתי? האם הקשבת למה שאמרתי או שרק חשבת על מה אתה הולך לענות? כי בדיוק חזרתי על השאלה הזאת שאמרת לך.
תלמיד: לא, אמרת על ההבדל במגע וטעם. ואני ספציפית אמרתי שמיעה.
מרצה: לא, כי אני חושב שספציפית נתתי לך את – אתה מבין למה הגענו למושג הזה של חמשת החושים? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חושים?
תלמיד: יש לי דוגמה של לא חמשת החושים. מה עם לשמוע בדיחה? עכשיו, אני לא מדבר על התחושה הפיזית של לצחוק אחרי ששומעים את הבדיחה.
מרצה: זה כמו להעריך מוזיקה.
תלמיד: כן, זה כמו מוזיקה, אבל המוזיקה היא אחד מחמשת החושים. וזה כמו להבין מגע.
מרצה: כן, כן, זה לא שמיעה. זו לא הנאה של האוזן. כמובן שלא. כמובן שלא. זה דבר חברתי. אני לא יודע מה – כן, כמובן. זה דבר חברתי. כמובן, כמובן. זה לא חברתי – בחברתי אני לא מתכוון שאף אחד לא בסביבה. אני מתכוון שזה משהו שמלמדים אותך. זה דבר תרבותי. כמובן. תרבויות שונות אוהבות בדיחות שונות. אוקיי, זו לא לגמרי הוכחה, אבל במובן מסוים, כן, כמובן. כן, כמובן. כן, כמובן. זה לא אותו סוג של דבר כמו לאהוב, כמו ההנאה של חושים. כמובן שלא.
הגדרת מה שהופך משהו ל״חוש”
מרצה: לא שכנעתי אותך שמשהו טוב יותר או משהו. אני רק אומר לך שזה שונה. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר, כאילו אנחנו יודעים מה זה. אבל אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים מה להרגיש טוב אומר במובן חושי. אנחנו גם יודעים מה זה אומר במובן אחר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא – אין לי מושג למה אתה ממשיך להעמיד פנים שזה אותו דבר. זו פשוט אותה מילה. זה אפילו לא – אתה צריך להשתמש במילה אחרת ואתה תראה שזה לא אותו דבר.
אני יכול לקרוא לזה אחרת. בוא נקרא – בוא נחליט לקרוא לזה אחרת ואז אני אהיה צודק, נכון? אני לא יכול פשוט לבוא – מה ההבדל? דא סבא חליף, דא סבא חליף, דא סבא חליף. שוב, שוב, אני לא תקוע – אני תקוע על זה שאתה כל כך עבר שטיפת מוח ואתה חוזר לי על מילים שלא אומרות כלום.
בוא נעשה שפה חדשה. אנחנו לא מורשים לקרוא לדברים האלה הנאה. אנחנו צריכים לקרוא לאחד הנאה ולשני “הנאה-פלוס”, בסדר? עכשיו אתה מבין שזה שני דברים שונים, נכון? מזה אני נהנה ומזה אני “נהנה-פלוס”. סיום. פתרתי את הבעיה שלך? עכשיו תן לי משהו מלבד המילים להגיד לי למה אמרתי משהו לא נכון.
תלמיד: בוא נגיד לאהוב לשתות, מדברים על אלכוהול – אלכוהול, לאהוב להשתכר, נכון? זו דוגמה מושלמת בשבילך. אתה לא יכול – אתה צריך לעשות הבחנה בין, של, של, של למה – לא למה אתה אוהב לשתות, אלא כלומר אתה לא יכול להביא טעם לעניין, נכון? כי זה מגעיל, נכון?
מרצה: לא, לא, מבחינה חושית, נכון? כמו שאין לזה שום קשר לטעם הטוב, נכון? זה ההיבט החברתי של זה, נכון? אז אני אוהב – אני אוהב לשתות. אני אוהב ל –
תלמיד: אני לא חושב שאדה לא מסכים שזה שונה. הוא לא מסכים שלכן אנחנו צריכים להגיד שזה שונה.
מרצה: אני לא יודע למה. זה ההיפך. אם אתה רוצה לחבר דברים, אתה צריך לחבר אותם.
תלמיד: בתוך לימוד אתה אומר שיש לך חושי. אני לא חושב שיש לך שני דברים. אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד.
מרצה: אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד. אם אתה רוצה להגיד לי איזה אחד זה, או באיזה מובן זה חוש – אז למה בכלל היית קורא לזה חוש?
תלמיד: אני לא יודע איפה זה, אבל אני יודע בוודאות שאני אוהב את זה.
מרצה: מאוד חמוד. אם אני שואל שאתה אוהב את זה, אבל אתה פשוט – לא, כי לחושים יש משמעות. זו לא רק מילה שהמצאנו. לחוש יש משמעות. צדיק, כשאנחנו קוראים לזה חושים, זה לא בגלל שהחלטנו באופן אקראי לקרוא לדברים האלה חושים.
תלמיד: לא, אבל אם אתה אומר שיש חמישה חושים, אז אתה לוקח מדברים אחרים שיש להם אותה תחושה שאתה יכול לקרוא חושים, אבל הם לא חושים כי הם לא –
מרצה: אוקיי, חוש הוא משהו שנותן לי מידע על העולם החיצון בדרך של מגע, או בסוג של דרך – עכשיו רק מגע, כן. עם ראייה זה מגע.
תלמיד: כן, סוג של מגע, כולם –
מרצה: כמובן. התיאוריות העתיקות היו בטוחות כך, אבל כיום זה גם ככה. פשוט גל אור פוגע בקרנית שלך או מה שזה לא יהיה. כן, כמובן. זה מה שחוש הוא. יכול להיות שיש בעצם יותר מחמישה אלה, אבל קשה למצוא אותם. כמו שיש הרבה יותר. וזה לא נוגע במוח שלך או נוגע במה שזה לא יהיה – לא ב, לא באותה דרך. כמו שוב, בדרך אנלוגית, כן, יש לנו את האנלוגיות האלה, כמו – אבל לא ב – זו פשוט אנלוגיה. זו אותה מילה לדבר אחר.
ההבדל הקטגורי: נישואין, נחת ודוגמאות אחרות
מרצה: אני לא רואה למה אני צריך להסביר לך שזה שונה, כי זה ברור ששונה. זה אתה שצריך להסביר לך למה זה דומה. אני יכול להסביר לך למה זה אנלוגי, אבל אני לא יודע למה היית מניח שזה אותו דבר.
ורק כדי להיות ברור, אני לא אומר – לא עשיתי שום טענות מוסריות כאן. לא אמרתי שזה סוג טוב יותר של הנאה. רק אמרתי שזה סוג אחר של דבר שקורה. הם נקראים להרגיש טוב באותה דרך, אבל זה דבר שונה לגמרי. זה אותו דבר, בסדר? תן לי להגיד לך בבירור. אנשים נראים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני לא יודע למה. אני יודע למה – כי עברתי שטיפת מוח על ידי חבורה של מאות שנים של פילוסופים שמנסים להעמיד פנים שזו העובדות הבסיסיות, אבל זה לא.
ההנאה מלהיות נשוי היא לא אותו דבר כמו ההנאה ממין. וחלק מהאנשים חושבים שזה כן, אבל זה לא. זה ששניהם מהנים, שניהם מענגים, אבל המילה הנאה פשוטו כמשמעו אומרת משהו אחר בשני המקרים, בסדר? נחת, ביידיש זה נקרא נחת. נחת – מה זה נחת? בעצם אותו דבר כמו ליהנות ממין? לא, זה לא נחת. יש איזה יידיש שעושים את הטיעון הזה, אבל זה שטויות. אולי שניהם אנוכיים. לא אמרתי שאחד טוב יותר מהשני או משהו מזה. כל מה שאמרתי זה שזה דבר שונה איכותית.
זה כמו להגיד אתה אומר לי הרצפה והתקרה שניהם אותו דבר. כן, יש להם איזושהי דמיון, אבל הם שני דברים שונים. כמו למה בכלל היית מחבר אותם?
ההשלכה המרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
מרצה: אוקיי, בוא נחזור לדבר הזה. אני הולך לסיים את השיעור שלי. אז עכשיו, הדבר החשוב לגבי הסוג הזה של דבר הוא שאתה צריך להילמד, בסדר? אתה צריך להילמד. זה לא טבעי. יש בעצם מעט מאוד דברים שהם באמת טבעיים, או לפחות מה ש – ההבחנה הזאת יותר מסובכת. אבל לפחות באיזושהי רמת פישוט: הנאות חושיות לא צריכות להילמד לבני אדם. אבל הנאות אחרות, או אהבות אחרות – אנחנו לא צריכים להשתמש במילה הנאה כי זה מבלבל אותנו, אבל כמובן שזה מהנה – צריכות להיות מאומנות, בסדר?
וזה מה ששלמה המלך אמר ואפלטון אמר.
טבע האימון התרבותי ומשמעות קבלת התורה
פרק 16: אי-ספיקות הטיעון הרציונלי לבדו
מרצה: אין דרך לגרום לך לאהוב [תורה] בלי אימון. עשינו את זה ממש בשבוע שעבר. אני לא יודע. עשיתי את זה ביידיש שלי. אתה צריך להיות מאומן. וזה גם אומר ששניהם – אפילו אם הייתי יכול לתת לך טיעון למה זה טוב, שזה יהיה דיון אחר, זה לא יהיה מספיק. כי אתה עדיין לא תאהב את זה.
אם אני נותן לך טיעון למה זה טוב, אתה הולך להסכים שזה טוב, אבל אתה לא הולך לאהוב את זה באותה דרך שאתה אוהב אוכל, לדרך השונה שאנחנו מדברים עליה כאן, נכון?
ולהיפך, אם אני לא נותן לך את הטיעון למה תורה טובה, אני עדיין יכול לגרום לך לאהוב את זה. אולי קצת פחות בהצלחה, אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. אתה יודע איך אני יודע שזה יכול להיעשות? כי הרבה אנשים עושים את זה כל הזמן.
מערכת הישיבות כראיה
וכמו בישיבה, הם לא באמת מסבירים לך למה תורה טובה. הם פשוט אומרים לך שאתה צריך להאמין בזה, אבל הם כן גורמים לך לאהוב את זה, לפחות במקרים מסוימים. וזה אפילו עובד מאוד טוב. הם אפילו גורמים לך לאהוב את זה בדרכים שהם לא היו מסכימים איתן, נכון? כי אנשים שהלכו לישיבה אוהבים גם ללמוד דברים אחרים שהישיבה לא מאשרת, מה שפשוט מראה לך שזה כמו סוג של דבר שאתה יכול – אתה יכול להיות מאומן לאהוב לימוד, וזה לא מתורגם לאהוב לעקוב אחרי מה שהישיבה אומרת. זה לא אותו דבר. ככה אתה נכנס לזה, אולי, אבל זה לא מה שאתה מקבל. בדיוק כמו שזה סוג של דרך להכניס אותך לזה.
תלמיד: הגיוני.
מרצה: הגיוני?
פרק 17: תרבות כאימון אוניברסלי
עכשיו, רק כדי להיות מאוד ברור, כל תרבות בודדת שאי פעם התקיימה עושה את זה, מלבד כמה שמעמידות פנים שחינוך לא נחוץ, אבל הן גם עושות את זה. הן פשוט לא מדברות על זה, נכון? להשתייך לתרבות פשוטו כמשמעו אומר את זה. זה מה שזה אומר. זה מה שתרבות אומרת.
המילה הזאת “תרבות”, שדרך אגב, תרבות היא פשוטו כמשמעו מה שחז״ל קראו תרבות, ותרבות אומר חינוך. קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם. תרביס אומר גידול – גידול של אנשים, לא גידול של אנשים בדרך של גידול בעלי חיים, דרך של גידול אנשים, מה שאומר ללמד אותם עוד כמה זכויות אנושיות. ברור שלבעלי חיים אין ממש, לפחות לא במידה שיש לנו. וזה משהו שלפחות תרביס מגדיר כאנושי.
מידות כתוצרים תרבותיים
וכשאתה גדל, מלמדים אותך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים שלא בהכרח קשורים לאמונות של החברה הזאת. המילה “virtue” היא מוזרה, אבל סוג הדבר שהוא virtue – virtue פשוט אומר את הטובים. לכן זו דעה מבלי להיות מידה. זה מה שהתרבות עושה.
פרק 18: ההשפעה המתמשכת של החינוך בילדות
וזו הסיבה שהתרבות – ואפילו במידה מסוימת זה מוביל למסקנות מפחידות עבורנו, שכבר נאמרו, שנמשכו על ידי משלי ועל ידי אפלטון ואריסטו – שסוג הדברים שאתה מתחיל לעשות כשאתה ילד, הם הולכים לקבוע את כל חייך, בעצם. כל מה שאתה מאומן לעשות כילד בצורה ילדותית, ישאר איתך לשארית חייך.
דוגמאות לאימון מתמשך
וזו הסיבה שאם אתה הולך לבית ספר נוצרי, אם מלמדים אותך לכבד את הרבנים, אתה תמיד יכול לכבד רבי. אולי זה יהיה רבי אחר, אבל זו מידה. או אם יש לך בית ספר לספרות שמלמד אותך להיות ביקורתי במובן מסוים, אתה הולך להישאר עם המידה הזאת, וכן הלאה.
תלמיד: רגע, רגע. אנחנו הולכים להבין איך להחליף.
מורה: אני לא חושב שאנשים מחליפים לגמרי. אנשים משכללים. מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, למעשה. אולי אף אחד, או אולי מעט מאוד. אבל מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. טוב – אבל בואו נגיע לזה בעוד שנייה.
פרק 19: מה זה אומר להיות שמח על קבלת התורה
אבל זה, אמרתי לפני השאלה שלי מה בסדר. עכשיו, כשמישהו אומר אני שמח להיות – אם אני שמח שקיבלתי את התורה, וכמו שנתנו בחצי השעה הראשונה של השיעור, שאנחנו לא מתכוונים לתורה שבכרזה [הספר הפיזי]. אז הדבר היחיד שזה יכול להיות זה שאני שמח עם מידות מסוימות שגרמו לי להיות. דברים מסוימים שגרמו לי לאהוב.
זה לא שאני בוחר לאהוב, נכון? זה אפילו משהו שמוזר לדבר עליו בחירה. הבחירה היא – זו בחירה, אבל במובן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו חושבים על בחירות, כמו שאני בוחר את הפעולה הזאת או את הפעולה ההיא. אתה לא יכול ממש לשבת ולבחור לאהוב ללמוד. אתה יכול לבחור להיכנס למסלול שיגרום לך לזה. אתה יכול לבחור לאמן את הילדים שלך לעשות את זה. זה דבר הרבה יותר רחב מבחירת פעולה פרטית מסוימת.
הכוונה היחידה שיש בה היגיון
אבל אם קיבלת אימון, קיבלת סוג של שגרם לך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים, והדברים האלה טובים – עכשיו נצטרך איזושהי דרך להעריך אם הם טובים – אבל אם אתה מבין שהם טובים, אז אתה צריך להיות שמח עם קבלת התורה.
אם מישהו אומר, אתם צריכים להגיד לי, כי זו נראית הכוונה היחידה שאפשר להיות: שהתרבות שלך שגדלת בה, אם זו הייתה התרבות שגדלת בה, נתנה לך אהבות מסוימות שלא היית מקבל אחרת. זה לא אפשרי לקבל אותם אחרת. אין אף אחד שמקבל אותם בלי להיות מאומן בהם, בלי להיות מתורבת ומחונך לתוכם.
פרק 20: התייחסות לשאלה שמוצגת בצורה שגויה
ואנחנו צריכים לדבר על מה אתה עושה כשאתה תקוע, אבל אנחנו מדברים על כשאנחנו מדברים על להיות שמח עם התורה, אנחנו לא – זה, אגב, מאוד ברור, נכון? אנחנו לא מדברים על הפעם האחרונה, נכון? שוב, אנשים אוהבים ללכת למקרים הקיצוניים מסיבה כלשהי, נכון?
כשאני שואל אותך שאלה, האם אתה שמח עם – הלו? כשאני שואל אותך את השאלה, האם אתה שמח שקיבלת את התורה, אני לא מתכוון הלו. אני לא מתכוון לשאלה של האם היית – האם היית לוקח את התורה אם היית נולד בהונולולו או משהו, היית נולד אחרת, שהרבה אנשים חושבים שזו השאלה. אני לא יודע למה זו תהיה השאלה. זה נחמד מסיבה כלשהי.
למה אנשים מחליפים את השאלה
זו עוד אחת מהדרכים שבהן אנשים מחליפים את השאלה לאחרת, שהיא או יותר קשה או יותר קלה לדבר עליה, נכון? אם אני – לפני ששאלתי את השאלה הזאת של – אמרתי שאנחנו צריכים לשאול, כולנו צריכים לחשוב אם אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה, ומסיבה כלשהי אנשים חושבים שהשאלה הזאת מתורגמת לשאלה אחרת, שהיא אם הייתי נולד ב – חלילה – הייתי האיש הזה. זה לגמרי מחוץ – מלבד שזו לא שאלה ריאליסטית, זו גם לא השאלה ששאלתי אותך.
כשאני שואל אותך אם אתה שמח, אני מתכוון לזו שיש לך, בפועל. לא אחרת שהיית מקבל תיאורטית. למה אנשים ממשיכים לשנות את זה לזו? אני לא יודע. אני בעצם יודע על מה אתה צריך לחשוב.
פרק 21: המסגרת לשכלול ותשובה
ומכיוון שהשאלה היא על זו הממשית שניתנה לך – ו״ניתנה” לא אומר שיש ספר שאתה מאמין בו; “ניתנה” אומר שאומנת בה, זה מה שחינוך אומר – לכן, השאלה היא: אם המידות – לא הערכים – אם המידות שאומנת בהן טובות, עכשיו במידה שהן טובות, צריך להיות שמח. במידה שהן לא טובות, צריך לעשות משהו מאוד פשוט.
תהליך השכלול
ומה זה אומר לשכלל אותן? שזה כנראה מאוד קשה לחשוב על חברה שיש לה אפס מידות, או שאין לה מידות בכלל, כי זה יהיה בלתי אפשרי. ומכיוון שלכולם יש כמה מידות, אז העבודה של להתבגר, או לעשות תשובה, שזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו יותר מחמש עשרה וכן הלאה ואנחנו לא יכולים לחיות מחדש את הילדות שלנו – זה ילדות, לא רק ילדות, נכון? נעורים.
אז התשובה היא שאתה צריך לדעת מה המידות האלה, ואתה צריך לדעת מה החלקים הטובים שלהן – מה הדברים הטובים שלימדו אותך לאהוב שלעולם לא היית אוהב אחרת – ואז אתה מגלה מה הדברים הרעים, מה הדברים הרעים שלימדו אותך לאהוב ולעולם לא היית אוהב אחרת.
ומה שתצטרך לעשות זה כמו עבודת הפילוסופיה, או עבודת התשובה, כמו עבודת ההתבגרות: זה לגרום לטובים לפרש את הרעים במקום להיפך.
פרק 22: דוגמה קונקרטית: המידה של לייקווד
תלמיד: מה זה אומר?
מורה: אה, עכשיו אני צריך – אני אגיד לך את התשובה גם. התשובה – כן, אני יכול להגיד לך דוגמה אחת, אבל אני צריך לסיים. התשובה תהיה משהו כמו – כמו, גדלתי ל – בואו נעשה משהו כזה, נכון? זה באמת מה שכל המידות עוסקות בזה, מידות המצוות. ומידות המצוות מראה לך שאין, כאילו, באמת דבר כזה דבר רע לגמרי. זו רק שאלה של מתי ואיפה ואיך וכמה, נכון?
הנטייה הגולמית
אז, למשל, אם מישהו גדל באיזושהי חברה שלימדה אותו, כאילו, לא לדאוג ממה שמישהו אחר אומר, נכון? אוקיי, זו מידה שאתה מקבל מ – אני הולך להגיד לך עליה. אוקיי? אנחנו הכי טובים. דיברנו על זה. אנחנו אלה שיודעים את האמת, וכל השאר יכולים פֿאַרשטיין. כן, אחת המידות הבסיסיות.
פשוט מאוד ברור, שוב, אנחנו בורחים לאמת של זה כשאנחנו מדברים על זה, אבל זו מידה. זה סוג של דרך להיות. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להיות אלה שיודעים מה הם צריכים לעשות, ואנחנו לחלוטין לא נותנים גאָרנישט מה שמישהו אחר חושב, נכון? זו מידה. זו מעלה. זה דבר שאתה מקבל. אוקיי, מה?
תלמיד: אבל זה טוב או רע?
מורה: זו מידה.
תלמיד: אוקיי.
מורה: כן, אין לי מילה אחרת. זו דרך חשיבה.
פרשנויות טובות ורעות
עכשיו, לזה יש יותר מדי, שזה רע, ופחות מדי, שזה גם רע. ואיזו מידה זו? זה משהו כמו מידת האומץ. אני נותן לך פרשנות של זה. זה מה שאני מתכוון.
עכשיו יש פרשנות רעה של זה, שנקראת החטא של אגואיזם. אוקיי? שזה לא לדאוג לאנשים אחרים. ככה אתה הופך לתלמיד רע של לייקווד. אבל הדרך להפוך לתלמיד טוב היא לפרש את זה כמידת האומץ, שזה הרעיון שאתה כאדם צריך להיות לו איזשהו תחושה של מה הוא עושה ולא להיות ההיפך מזה, שיהיה החטא של להיות חנף, מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
אתה צריך להיות עם סוג כזה של – אני קורא לזה אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ. זה אומץ – יש לזה יותר קשר עם להתמודד עם סכנה ודברים. אבל עצמי – איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה. אוקיי?
תלמיד: יושרה.
מורה: יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. נבין. אתה מבין יותר? זה מה שאני מתכוון. ואיזושהי יושרה –
יושרה, חכמה מעשית, והתנאים המוקדמים לקבלת התורה
פרק 23: המידה של להיות עם עמוד שדרה
מורה: ההיפך מזה יהיה מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. אתה צריך להיות עם סוג כזה של… אני הולך לקבל אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ – קשה להיות יותר קשור להתמודדות עם סכנה ודברים. אבל איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה.
אוקיי, יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. אני אבין – אתה מבין פחות או יותר מה אני מתכוון – איזושהי יושרה. אני לא יודע. אני מנסה להשתמש במילים עתיקות. אז איזושהי יושרה או אומץ או עמוד שדרה.
פרק 24: יישום מידה דרך חכמה מעשית
אוקיי, עכשיו זו הפרשנות הטובה של זה. ואתה לוקח – אתה מבין את זה בצורה הזאת ומשתמש בזה בצורה הזאת. וזה – אין דרך ליישם מידה בלי להשתמש בשכל שלך, שנקרא חכמה מעשית. ואתה מיישם את זה במקרים, או בדרך, או בכמות שנדרשת לזה, ולא בכמות שנדרשת להיות גס רוח – כמו שאנשים אחרים מיישמים את זה.
פרק 25: להפוך למנטש והזכות לקבל תורה
זה נקרא להפוך למנטש כשאתה כבר מבוגר. זה נקרא – ואז, אז יש לך זכות להגיד שאתה שמח לקבל את התורה. אחרת אין לך את הזכות, כי זה רק גרם לך להיות יותר גרוע.
פרק 26: השאלה שלא נענתה
אז זה עדיין לא היה חייב להיות התורה הזאת. לא עניתי על השאלה הזאת כי אני – אוקיי, אני הולך לעצור כאן. אתה יכול לחשוב על זה בעצמך. זה לא היה חייב להיות כלום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Should We Be Happy That We Received the Torah?
1. The Central Question
The core question of the class, occasioned by Shavuot (Zman Matan Torateinu): Should we actually be happy that we received the Torah?
Two framings:
– “Frum” framing: *Why* should we be happy? (presupposes we should be)
– “Non-frum” framing: *Whether* we should be happy at all
2. Observation: People Don’t Actually Seem Happy
People act invested in the Torah and go through the motions of celebration, but don’t genuinely appear happy about having received it. The Torah seems more like a source of problems than a source of solutions — something one must fulfill (*mekayem*), but that doesn’t produce joy.
Side Digression: Shavuot Domestic Humor
The real happiness of Shavuot for some is that spouses get to sleep all day while the other watches the kids, and in Eretz Yisrael the holiday is over quickly. This underscores that the joy isn’t really *about* the Torah.
3. The Midrash of the Nations — Turned Inward
The well-known midrash: God offered the Torah to all the nations, each of whom found a “deal-breaker” commandment (e.g., “Lo Tirtzach” — do not murder). But could *you* think of a deal-breaker? There’s a big list.
The only reason the Jews accepted was the formula “Na’aseh v’Nishma” (we will do and then we will hear) — they committed *before* knowing the details. Had they known the full contents, they might have refused too.
Reb Zushe of Anipoli reportedly said that if the Jews had been told about the prohibition of *lashon hara* (evil speech), they never would have accepted the Torah.
Side Digression: White-Collar Crimes Joke
The “blue-collar” prohibition (murder) is easy to nominally accept — “only do it when nobody sees” — but the subtler, everyday prohibitions are the real obstacles.
4. A Student’s Proposed Answer: The Torah as Structure/Mold
A student offers an answer (the “internet shittah”): Without the Torah, a person is like the unfiltered internet — available for everything, shaped by nothing. The Torah hones and molds a person into something specific, giving life form and direction. Without it, you’re a “blob” — theoretically able to be anything, therefore actually nothing.
Analogy: It’s like a curriculum that makes you a computer scientist vs. drifting aimlessly between the couch, the beach, and the guitar.
5. Critique of This Answer
The argument has merit as a case for having *some* structure, but is not a good argument for *this specific* structure (the Torah):
– Any system of discipline or direction could serve the “anti-blob” function.
– The argument doesn’t address whether specific elements of the Torah are actually good or beneficial.
– One can still raise criticisms of particular commandments or norms — e.g., restrictions on intermarriage, tribal identity, the drive to be “the best” — which may have caused more problems than they solved.
6. Provisional, Honest Position: No Answer Yet
There is no answer to the question yet. Going further:
– There are parts of the Torah (broadly construed, including the entire mesorah and minhagim) that are genuinely bad for us — not merely unhelpful, but actively harmful.
– The comparative question (“Would a *different* Torah be better?”) is acknowledged but set aside as not the right question.
– The right question is whether everything within this broad tradition is helpful — and the answer is clearly no: some parts are “the opposite of helpful.”
—
7. A Concrete Example: The Problem of Chosenness (*Atah Bechartanu*)
A universal problem embedded in Torah itself: the doctrine of Jewish chosenness (*Atah Bechartanu*). It may be true, but it leads to bad character traits (*middos*), specifically excessive pride (*ga’avah*). Some pride is necessary (a *middah beinonis* — a moderate measure), but overdone pride in being Jewish is harmful and produces terrible results.
This is not an easily separable element — it is integral to *Yiddishkeit*, making it very hard to simply refine away. Most people either struggle with it or, worse, embrace the bad trait because they feel the Torah gives them license for it.
Sub-point: Practical Consequences of This Pride
Half the problems Jews have with other nations stem from Jewish bad *middos* — not just from external anti-Semitism. A *rebbe* once said anti-Semitism is half the Gentiles’ fault and half the Jews’ fault. This implicates the Torah itself.
—
8. Disposing of the “Easy” Version of the Question
A naive fantasy: without Torah, one would be “free” to do whatever one wants. This is trivially answerable:
– You don’t know what you want — desire is not a reliable guide.
– Doing whatever you want is effectively doing nothing — it’s not actually freedom.
This is the “easy mode” version of the question — really just asking “should human beings have a culture/laws?” — to which the answer is obviously yes. The hard version must be tackled: Should *this specific person* (in Lakewood, in 2025) be happy with *this specific Torah*, including all its books and content?
—
9. Splitting the Question into Two Distinct Questions
Question A: Is the *Ideal* of Torah Good? (The “Banner” Question)
This is the question most people *think* they’re asking: Is the Torah — capital ‘The’, capital ‘T’, the holy Torah given at Sinai — good?
– The answer is obviously supposed to be yes.
– We’re “not even allowed” to ask it.
– This is the less relevant question.
The typical defensive move: separating the ideal from its practitioners. Examples:
– “Love Judaism, not the Jews”
– “I don’t have a problem with Christ, only his fan club”
– “99% of the apples give a bad name to the other 1%”
This is the Karaite-style defense: the *book* is holy; it’s only the commentaries/practitioners that are bad.
Two Problems with This Defense
1. Empirical problem: Maybe the Torah/religion *did* make people that way — you can’t simply separate the text from its effects.
2. The bigger problem — the “Banner” is irrelevant: No one should care about defending the abstract ideal/headline called “Torah” or “Judaism.” Defending the banner is:
– Not useful to anyone’s actual life
– A matter of *kavod* (honor) at best
– Only relevant to people having fights on YouTube
– Not *emunah* (faith) in any meaningful sense — *emunah* is not about being a “fan” of a banner and protecting it from criticism
Illustrative Analogy: Islam
Whether the Quran is a good or bad book is irrelevant. What matters is that certain people want to kill you. Whether their behavior derives from the book or not is tactically irrelevant — proving the book bad doesn’t change the practical situation. Similarly, if someone proves the book is really good and was just “corrupted,” that information is useless — it changes nothing about lived reality.
Side Digression: Bracketing Theodicy
A student raises whether this argument is really about whether God is good. Theodicy is explicitly bracketed — this discussion is not about defending God’s goodness. The impulse to defend the Torah’s ideal comes from a prior commitment (God gave it, God must be good), but the goal is to move past that framing.
—
10. Dismissing the God Question as Irrelevant
Even granting that God gave the Torah, this doesn’t answer the question.
Against the “God gave a good Torah, people ruined it” defense:
– If God is omniscient, He should have known how the Torah would be interpreted and practiced. A God who gives a Torah that only produces bad outcomes is not a God worth defending (*Rachmana litzlan*).
– Even if God is rendered “blameless” by this defense: what does that do for me? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן — וואס איז דאס פאר מיר?”*) — God being blameless in paradise is irrelevant to the practical question of whether the Torah is good *for us*.
—
11. The Core Question Precisely Defined
Both sides of the debate constantly shift the question.
The question that matters: Is *this* Torah — the one that actually exists among the actual people who follow it, teach it, and live by it — good? Should I be happy with it?
The question that does NOT matter:
– Is the *idea* of the God who gave the Torah a good idea?
– Is the Torah a good *book* in the abstract?
– Was God’s plan good?
These are “nice questions” but they are not the question, and people keep performing a “sleight of hand” (like media training: “answer the question you wanted to be asked, not the one you were asked”).
Side Digression: Analogy to Christianity and the Crusades
Nobody really cares whether Christianity *as a doctrine* caused the Crusades. People judge the Crusaders by their actions. The abstract causal question is only interesting for political reasons, not for ethical evaluation.
—
12. The Pragmatic/Consequentialist Principle
Key claim: If a Torah is abstractly “good” but all its followers are bad → you should be a *kofer* (heretic) regarding that Torah and disregard all the apologetic defenses.
Conversely: If a Torah is abstractly “bad” but somehow causes all its followers to be good → there is at least a serious *tsad* (argument) that you should join that group, because it works.
Hypothetical illustration: Imagine a text originally about murder and rape, but the commentators and oral tradition transformed it into a system of charity and goodness. You should join that group — who cares what the *peshuto shel mikra* (plain meaning) originally was?
The decisive criterion is practical outcome, not textual or theological purity.
—
13. Torah Is Not a Book — It Is a Living Practice
Strong claim: The word “Torah” does not mean a book. Anyone who says Torah is a book is an *apikores* (heretic).
Talmudic proof (Masechet Kiddushin): Yannai HaMelech made the mistake of saying the Torah is a book — anyone can read it, so the sages are dispensable. The Gemara says *nizreka bo minus* (heresy was cast into him).
Reason: Torah she-bikhtav (Written Torah) without Torah she-be’al peh (Oral Torah) doesn’t work. The Torah exists in the people who practice and transmit it, not on the page. Defending the *book* while the *people* fail is meaningless: “If not for the people that are good, I have nothing to do with the book.”
—
14. Addressing the Counter-Argument: “Follow the Book, Not the People”
A student proposes: Even if the current practitioners are flawed, can’t one follow the *book itself* (or the best historical interpreter, e.g., the Rambam) directly?
Response — this is Karaism reinvented: Bypassing the living tradition to follow only the text is structurally identical to Karaism.
Practical objections:
– It’s very hard to be a student of a dead person (e.g., the Rambam). Possible in limited ways, but severely constrained.
– You’d be creating a *new* (or revived old) Judaism, not participating in the actual existing one.
– This still doesn’t answer the original question: “Should I be happy with the Torah” means the Torah *as I was taught it*, not one I could hypothetically reconstruct from a good old book.
Side Point: The Torah Is Not the Only Good Book
Even according to the Rambam, the Torah is not the only good book in the world. There are perhaps five (or up to ~20) world-historically significant books with millions of followers, and they are all likely roughly comparable in quality (“erech as good as the Torah in the same way”). This is stated as a conjecture, not from deep knowledge of all traditions.
—
15. The Circularity Problem — What Is “Good”?
A massive unresolved problem: throughout this discussion, there has been a pretense that we know what “good” means and can evaluate whether the Torah (or any system) is good.
If you define “good” as whatever the Torah says, you are trapped in a circle: you can only be happy with the Torah because the Torah commands happiness, which is purely circular (*deha da bekatigatah de-katigatah*).
People in religious literature (e.g., *Likutey Shivos*) repeat such circular arguments without recognizing them as circular. There is no way out of this circularity yet, but the question must be asked from outside the system to be meaningful.
—
16. It Is Uncontroversial That There Are Bad Versions of Torah
It is traditionally accepted — not controversial at all — that there are bad ways to learn and practice the Torah. Sources:
– The Gemara: *”lo zakha, na’aseis lo sam hamaves”* (if one is unworthy, Torah becomes a potion of death)
– *”Yishtu talmidim u’mayim ra’im”* (students drink bad waters)
– *”Motzi’im divrei Torah l’minus”* (deriving heresy from Torah)
– Chazal’s view that Christianity is essentially a bad version/interpretation of the Torah — not something external, but something that emerged from Torah “in the wrong way”
All opinions agree that it is theoretically possible for people to claim commitment to Torah while being horribly bad people, people whom even the Torah itself would condemn — yet who genuinely “came from” the Torah.
—
17. The Case of the Person Who Leaves a Corrupt Torah Community
Thought experiment: Someone grows up in a corrupt Torah community (e.g., was molested by a teacher). This person, through sincere moral reasoning — like a “pure version of Avraham Avinu” — concludes that what he experienced is wrong and leaves to become a non-Jew (*goy*).
The common religious response: “Your bad teacher doesn’t represent the whole Torah; don’t throw out the baby with the bathwater; you’re foolish for leaving Judaism because of one bad leader.”
This argument is absolutely wrong. Reasoning:
– There is no Torah that exists apart from the Torah as it is actually taught and lived by real people in real communities.
– The Midrash (connected to Purim) and a piyyut for Shavuos: the Torah said to God, *”Im ein Yisrael, ein Torah”* — if there is no Israel, there is no Torah. Torah “in Heaven” with no one practicing it is useless.
– Therefore, if the only version of Torah someone encountered is a bad one, that person is correct to leave it. He is not making a mistake. You might offer him a better version, but you cannot call him stupid.
—
18. The Converse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays
The reverse is equally true: Someone who says “I don’t know if the Torah’s stories are historically true, but the way of life I was taught seems good — my father was a good person, my teachers were good people — so I want to continue living this way and raise my children in it” — this person has made the correct and wise choice.
– Whether *Maamad Har Sinai* literally happened is irrelevant to this person’s justified decision.
– If the tradition is based on such stories, fine — he can affirm them too. But the foundation of his commitment is that the people who transmitted it were genuinely good.
– This is wisdom: doing the correct actions for the correct reasons.
—
19. Central Thesis: Goodness of the People Is What Matters, Not the Banner
Being good people is what actually matters. People constantly try to escape this by saying “I believe in the Torah, I have the right *emunos* (beliefs)” — but this is useless.
– If you are a bad person, your children should become non-Jews, and the “banner” of Torah commitment does not save you.
– Many people rely on having correct beliefs as a substitute for being good, and their children do in fact leave Judaism (*taka become goyim*).
—
20. What “Saved” Yiddishkeit — The Baal Shem Tov Debate
Side Digression: A Debate Observed
Did the Baal Shem Tov save Judaism, or did Torah “protect itself”?
The entire framing is “la-la-land” — people debating which *theory* (rationalist vs. mystical) saved the Torah are missing the point entirely.
What actually keeps the Torah alive is people being genuinely good through it. The Chassidic mythology that “before the Baal Shem Tov, Yiddishkeit was declining” simply means: the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to become good using the Torah, whereas the establishment rabbis before him had become somewhat corrupt — using Torah for self-serving purposes rather than genuine moral improvement. If that’s the case, people *should* leave such a corrupt version.
—
21. The Empirical Claim: Sincerity Predicts Continuity
An observable claim:
– Where Torah teachers are sincere — even if stupid or wrong — and genuinely trying to become better people through Torah, their children remain Jewish.
– Where teachers are obviously insincere, relying on the excuse that having correct beliefs (*emunos*) is sufficient, their children leave Judaism.
A nuance: sometimes you need a good *theory* (like Chassidus) so that people *can* believe in the Torah and use it to become good — if without such a framework they’d think the Torah is bad, they can’t use it for moral growth. But the theories are instrumental; what makes people good is their sincerity, not the theories themselves.
Side Digression: Reference to Izhbitz
A listener raises a connection to the thought of Izhbitz (the Mei HaShiloach) — something like “he became a goy but kept Yiddishkeit.” This is acknowledged but declined for elaboration, as it would lead to complications.
—
22. Acknowledging the Dangerous Implication
The argument so far creates a problem: by its own logic, it might be telling people from bad backgrounds to leave Judaism (*become goyim*), which is *rachmana litzlan* (God forbid). This tension is acknowledged directly.
—
23. Transition: Promising an Answer Through the Concept of Virtue
There is a *shtickel* (partial) answer — one considered genuinely useful — to both the main question (why be happy about receiving the Torah / what makes Torah good) and the dangerous implication. The answer requires an extended introduction (*hakdamah*) through the concept of virtue (*middot*), which will lead to the *siyum* (conclusion) of the broader argument.
—
The Nature of Virtue (*Middot*)
24. The Problem of Translating “Virtue”
– Greek origin: The Greek word *arete* means something like “excellence.”
– Latin: “Virtue” is just a Latin translation of that Greek term.
– Hebrew – *Middot Tovot*: This is the traditional Jewish translation, but it is inadequate as a definition.
– *Middah* literally means “measure.”
– The term likely derives from the Rambam’s (Maimonides’) adoption of Aristotle’s doctrine of virtue as the mean between extremes — the correct “measure.”
– But calling it a “good measure” (*middah tovah*) doesn’t tell you of what or to what end.
Side Digression: Etymology of *Middot Tovot*
The Rambam used *middah* in *Peirush HaMishnah*; *Chazal* (the Sages) already used the word *middah* in a broad sense of “measure” (e.g., *Arba Middot B’Talmidim*, *Middah Tovah Merubah*). These usages are close to what the Greeks called virtues — measures of ways of acting — but the terminology still doesn’t explain the nature of virtue.
—
25. Core Thesis: Character Virtue = A Trained “Like”
Character virtues are likes and dislikes — specifically, the love or liking of a specific activity (not a specific object). Intellectual virtues (e.g., knowing *how* to learn) are different from character virtues (e.g., *liking* to learn).
Illustration: The Litvish Yeshivah System
A *yeshivah* doesn’t primarily teach you to learn (intellectual skill); it teaches you to love learning (character virtue). A “successful product” of a Litvish yeshivah loves to learn regardless of other factors — even religious observance.
Chassidish stories mock people who learn Torah while smoking on Shabbos, but this actually proves the yeshivah succeeded: it produced the *like* of learning, which is independent of *mitzvah observance*.
Side Digression: Chassidim vs. Litvaks
Chassidim do the same thing — they teach you to love singing *Menuchah V’Simchah*, davening with feeling, etc. The real debate between the two camps is which virtues are more important — not who has more *yiras shamayim*. This debate cannot be resolved by pointing to people who lack religious commitment; it can only be resolved by asking: Is this kind of person a better person? This is a serious question left unanswered here — only the framework is being provided.
—
26. The Fundamental Error: Confusing Virtue with Belief or with Sensory Pleasure
A false dichotomy that people commonly fall into:
The Two Wrong Options:
1. “I believe in it” — the intellectual/dogmatic level (e.g., “Torah learning is an ideal”). Many people hold this belief but don’t actually love learning. These are people for whom *chinuch* (education) failed.
2. “I just *stam* (merely) like it” — reducing the like to a brute sensory preference, as if liking Torah is the same as liking orange juice.
The Correct Third Option: A **New Kind of Like**
Virtue-training creates a genuinely new capacity for liking that didn’t exist before. It is not reducible to:
– Pre-existing sensory pleasures (food, attention, comfort)
– Instrumental motivations (*kavod*, money, *nachas*)
– A mere belief or ideology
You are born with certain basic likes (food, pleasure, attention). Through *chinuch*, you acquire new likes — e.g., the love of Torah learning.
—
27. *Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma* — The Mechanism of Acquiring New Likes
A developmental account:
1. Beginning stage (*shelo lishma*): The activity of learning is initially connected to external rewards — candy, cheesecake on Shavuos night, *kavod*, parental *nachas*.
2. Transition: Because the external reward is only artificially connected to learning (it doesn’t naturally follow from it), the learner eventually encounters the internal goals of the activity itself — e.g., understanding the *sugya* well.
3. Mature stage (*lishma*): The person likes learning for its own inherent good, not for the external reward.
– This aligns with the *Nefesh HaChaim*’s understanding of *lishma*: you like the thing itself.
– This is contrasted with a more “Chassidish” *pshat* of *lishma* which is characterized as more theoretical/abstract.
Key point: The Natural Trajectory
Staying focused on the candy while learning is possible but unnatural — it requires deliberate effort to *not* care about the *sugya*. The natural situation for anyone who genuinely likes learning is that they have come to appreciate the good inherent in the activity itself.
—
28. Rejecting the “Feeling” or “Sensory Taste” of Torah
A student raises the idea that perhaps there is a “taste” of Torah analogous to the taste of orange juice — some built-in sensory experience.
This is firmly rejected:
– There is no sensory pleasure in learning Torah. None.
– The orange juice analogy illustrates the built-in, pre-existing type of like — and that type simply does not exist for Torah.
– Any apparent “sensory” connection to Torah (cheesecake on Shavuos, *kavod*, etc.) is artificial and external — that’s precisely the *shelo lishma* stage, not the real thing.
– The real like of Torah is a new capacity — not a sensory feeling but an appreciation of the activity’s own internal goals.
—
The Categorical Difference Between Sensory and Non-Sensory Pleasure
29. The “Feeling” of Learning Is Not Sensory
The feeling or pleasure associated with learning is not a sensory feeling. When someone says “learning feels good,” they are using the word “feel” in an analogous sense, not a literal sensory one. Understanding a *pshat* does not feel like sweetness on the tongue or any nerve-based sensory pleasure. There may be neurons firing, but these are different neurons, different nerves — they cannot be reduced to “I feel good” in the sensory sense. The “feeling good” of learning is a categorically different kind of feeling good than that of drinking something sweet or getting drunk.
30. Critique of the Degel Machaneh Efraim and the Chassidic Confusion
A historical confusion: the Degel Machaneh Efraim (a Chassidic text) began discussing the “pleasure of learning,” and this generated widespread confusion. The root cause: the Degel Machaneh Efraim, like most modern thinkers, lacks the intermediate category between sensory pleasure and the highest spiritual ideals. This intermediate category was well-known in the Aristotelian tradition but was forgotten once universities (and consequently the Jewish intellectual world) stopped reading Aristotle.
The resulting error has two steps:
– Step 1: People collapse all forms of liking into sensory pleasure (which is obviously wrong but widely assumed).
– Step 2: Since religious people still sense there must be something higher, but have no intermediate category, they leap to the highest possible ideal — *lishmah*, *dveikus*, God-connection — as the only alternative to base pleasure.
What is being discussed is much simpler than divine connection. The pleasure of learning is its own kind of thing — not sensory, and not necessarily the ultimate spiritual good either.
31. Is the Pleasure of Learning Separable from Learning Itself?
The liking involved in learning cannot be separated from the learning in the way that liking ice cream can be separated from the act of eating ice cream. The whole essence (*mehus*) of becoming a learner is that a new kind of liking has been installed in you. The liking is part of the learning itself.
The Degel Machaneh Efraim gets this particular point right: the liking is intrinsic to learning. Someone who merely fulfills the commandment of Torah study (*mekayem mitzvas talmud Torah*) without liking it is a *tzaddik* (righteous person) but not a learner (*lomed*). The yeshiva’s educational mission has failed if it produces someone who studies without liking it. If the education succeeds, the student likes learning — and this liking is constitutive of being a learner.
Side Note: Bracketing the Normative Question
The question of whether this pleasure is *good enough* or whether it constitutes *lishmah* is explicitly bracketed. The Chassidim would say it’s not sufficient — and that’s not being argued with. The only point is that when the Chassidim criticize this pleasure by reducing it to sensory pleasure, that criticism is wrong. It can be criticized on other grounds, but not by collapsing it into base pleasure.
Side Digression: Student Challenges About Different Kinds of Liking Within Learning
A student raises a distinction between (a) the *cheshek* (desire/urge) to go learn (e.g., at 2 AM), and (b) the *geshmak* (delight) experienced while actually learning a Tosafos. This distinction is dismissed as not relevant (*lo ligabei inyan*) to the current purpose. Since the goal is only to define what a virtue is, all these sub-varieties fall into the same category. They would be interesting distinctions if discussing the virtue of learning in detail, but not now.
Side Digression: The Pizza Analogy and Its Rejection
A student proposes: “Since I once ate pizza, now I like pizza-eating” — suggesting that liking learning might work the same way as acquired taste for food. This analogy is firmly rejected. The two kinds of liking are being connected too closely. Examples must be kept clearly distinct to avoid confusion: eating and physical pleasures are one kind of liking; *kavod* (honor), *gaiva* (pride), and *ka’as* (anger) are another kind entirely.
—
32. Key Distinction: Sensory Pleasure vs. Social/Constructed Liking
A crucial distinction:
– Sensory pleasures (food, drink): natural, bodily, don’t require teaching to enjoy.
– Social/constructed likings (kavod, gaiva): culturally taught, exist in the relationship between people, not located in the body in the same way. You have to be taught to like honor. It’s a cultural institution. (A critical theory person would say it doesn’t really exist.)
Torah learning belongs to the second category — it is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. You need *chinuch* (education/training) to come to like it. It exists in a different “part of the soul.”
Addressing the Objection: “But Food Tastes Also Require Training”
A student asks: if food taste also requires *chinuch* (acquired tastes), wouldn’t it be the same? No. The teaching/training distinction was offered as one difference (*chiluk*), not as the defining or sole difference. Even if food preferences were entirely learned, the two kinds of liking would still be categorically different. They are felt differently, located differently in experience, and exist in different domains.
Addressing Another Objection: “One Is an Activity, One Is Liking an Item”
A student suggests the real difference is that one involves liking an activity and the other liking a thing/item. This is emphatically rejected: “Absolutely not! This is just a nice fantasy that people like to tell themselves.” Introspection reveals these are totally different kinds of things.
33. Concluding Critique: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
A widespread conceptual error: people have invented a single, undifferentiated category called “liking things” and then treat all instances as equivalent — “You like soda, I like pizza, I like Torah.” This is true only in the broadest, most vacuous sense of the word “like.” It’s analogous to saying “this is a table and that is a star — both are things.” Technically true, but it obliterates all meaningful distinctions.
—
34. Extended Defense of the Categorical Difference
This is not a value judgment (not saying one should “care” more about one kind of pleasure). It is a purely descriptive, ontological claim: sensory pleasure and the pleasure of learning Torah (or intellectual engagement) are fundamentally different kinds of things, not merely different degrees or flavors of the same thing.
This is the most basic fact in the discussion — so basic that if someone doesn’t see it, something has gone wrong in their philosophical foundations.
The Yellow-Marker/Blue-Marker Analogy
Two markers are obviously different; the question “why are they different?” is almost absurd — one is yellow, one is blue. Similarly, sensory pleasure and intellectual pleasure are self-evidently different.
Burden of Proof
The burden falls on whoever claims these pleasures are the same. The default, commonsense position is that they are different. Claiming sameness requires positive proof; claiming difference does not.
Accusation of Equivocation
The resistance comes from the fact that English uses the same word (“like,” “enjoy,” “pleasure”) for both experiences. Using the same word does not make the referents identical. This is equivocation — a verbal trick, not a philosophical insight.
Side Digression: The Chair Analogy
A reductio: “My chair likes to be on the floor — it never jumps up.” We use the word “likes” there too, but obviously the chair’s “liking” is not the same as a human liking pizza. The shared word masks a total difference in kind.
The Five Senses as a Genuine Category
A sense is something that gives information about the outside world in a way analogous to touch — physical contact or interaction (light waves hitting the cornea, sound waves hitting the ear, etc.). Within the senses, different pleasures (taste vs. touch vs. hearing) are indeed different from each other, but they share a family resemblance — they are all sensory, all involve physical stimulation of a receptor.
Intellectual pleasure does not fit this category. “Which sense enjoys learning?” No one can answer, because it is not a sensory experience in the relevant way. “I don’t know what it is, but I know I like it” — the liking is real but not being able to identify a sense organ is precisely the point — it is a different kind of thing.
Side Digression: Hearing a Joke vs. Hearing a Sound
The physical pleasure of a pleasant sound (what babies respond to) = genuine sensory pleasure of hearing. Appreciating music or getting a joke = not sensory pleasure; it is cultural, social, learned. Different cultures find different jokes funny. This is analogous to intellectual pleasure, not to sensory pleasure.
Side Digression: Alcohol/Drinking
Liking to drink alcohol (where the taste is unpleasant) is a good example of a non-sensory pleasure masquerading under the same word — the enjoyment of getting drunk is not a taste-pleasure.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
To break the spell of the shared word: call sensory pleasure “enjoyment” and non-sensory pleasure “plenjoyment.” Once you use different words, the objection evaporates — no one would confuse the two. The entire confusion is purely linguistic.
Further Illustrations
– Marriage vs. sex: The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. Both are called “pleasure,” but the word means literally something different in each case.
– Nachas from children (Yiddish: נחת פון די קינדער): Is that the same as enjoying sex? Obviously not. Some Chassidic texts make such a *drash* (homiletical connection), but this is nonsense at the literal level. Perhaps both are “selfish” — but that is a shared property, not an identity.
– Floor and ceiling analogy: They share some features (both are flat surfaces in a room), but they are plainly two different things.
Diagnosis of the Confusion
The students’ resistance stems from philosophical brainwashing — centuries of philosophers (and certain yeshiva traditions, e.g., “a Kotzker chassid”) who collapsed all pleasures into one category. This is a deeply entrenched but false assumption absorbed uncritically.
—
35. Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Having established the categorical difference:
– Sensory pleasures are natural — they do not need to be taught. Humans (and babies) respond to them automatically.
– Non-sensory pleasures (intellectual, spiritual, relational) must be trained/taught. They are not instinctive.
This insight is attributed to Shlomo Hamelech (King Solomon) and Plato — the convergence point of the Jewish and Greek philosophical traditions.
—
Synthesis: Training, Culture, and the Answer to the Question
36. The Necessity of Training for Non-Sensory Likes
Sensory pleasures (e.g., food) are natural and need not be taught, but higher-order likes — including the love of Torah and learning — must be trained into a person. This is attributed to both Shlomo HaMelech (Mishlei) and Plato. Without training, a person will simply never come to like these things. There is no shortcut.
37. The Insufficiency of Argument Alone (and the Sufficiency of Training Alone)
Two complementary points:
– Even a perfect rational argument for why Torah is good would not make someone *like* it. They might agree intellectually, but liking is a different category from assent.
– Conversely, training can make someone like Torah even without providing the argument. The yeshiva system is cited as evidence: yeshivot typically do not explain *why* Torah is good but rather tell students to believe it — and yet they succeed in making students like learning.
Side Digression: Yeshiva Training Overshoots Its Intended Target
An interesting phenomenon: yeshiva training often produces a love of *learning in general*, not merely obedience to the rosh yeshiva. Students trained in yeshiva come to enjoy learning things the yeshiva itself would not approve of. This demonstrates that what is acquired is a *general disposition* (love of learning), not loyalty to a specific authority. This is compared to the concept of lo lishmah — an imperfect entry point that leads to something genuine.
38. Culture *Is* Training (Chinuch = Tarbut = Culture)
Every culture that has ever existed trains its members to like certain things and dislike others. This is literally what the word “culture” means. The Hebrew word tarbut (culture) is etymologically connected to chinuch (education/raising). The Gemara’s phrase *”kasheh tarbut ra’ah betokh beito shel adam”* is cited — tarbut means the raising/formation of a person, not in the animal sense, but in the distinctly human sense of cultivating *middot* (character traits/dispositions).
Side Clarification: Middot and Virtues
Middot (virtues/character dispositions) are exactly what culture produces. The word “virtue” technically just means “a good one” (a good de’ah/disposition), so a de’ah can exist without being a middah tovah. Culture shapes de’ot; whether they are good is a separate evaluative question.
39. Childhood Training Determines the Trajectory of Life
Both Mishlei and Plato/Aristotle teach the “scary conclusion” that what you are trained to do as a child will remain with you for life. The verse *”Chanokh la-na’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah”* (Proverbs 22:6): train a youth in his way, and even in old age he will not depart from it.
Examples:
– Chassidishe schools teach respect for Rebbes → graduates always respect Rebbes (possibly a different Rebbe, but the *middah* of emunat chachamim persists).
– Litvishe schools teach critical thinking → graduates retain that critical disposition.
Side Digression: Can Someone Fully Switch?
Very few people entirely switch; most people *refine* rather than replace. Full replacement is neither realistic nor necessary. The goal is refinement, not wholesale transformation.
—
40. What It Actually Means to Be Happy About Receiving the Torah
“Being happy to have received the Torah” means being happy with the virtues/dispositions that your culture (Yiddishkeit) trained into you — things you were made to like that you would never have liked without that training.
This is the only coherent kavanah one can have when saying *”asher bachar banu mikol ha-amim v’natan lanu et Torato.”* It cannot mean happiness about a book or a set of propositions; it must mean happiness about the formation of character.
Side Digression: The Misframed Question
A common deflection: people reframe the question “Are you happy with the Torah you received?” into the hypothetical “Would I have become religious if I’d been born in Honolulu?” This is not the question being asked. The question concerns your *actual* formation, not a counterfactual one. People persistently make this substitution.
41. The Framework for Teshuvah and Refinement
Since the question is about your *actual* training:
– To the extent your trained virtues are good → you should be happy.
– To the extent they are not good → you should do teshuvah.
The Gemara *”noach lo l’adam shelo nivra mishennivra, v’achshav shenivra, y’fashpeish b’ma’asav”* is cited: now that you exist, examine your deeds.
The Method of Refinement
The practical work of philosophy/teshuvah/growing up:
1. Identify what you were trained to like (virtues you would never have acquired without your culture).
2. Distinguish the good from the bad within those trained dispositions.
3. Make the good interpretations govern the bad ones, rather than vice versa.
This connects to the doctrine of the mean (Middas HaMitzvot / Aristotelian mean): there is no entirely bad trait; every disposition has a “too much,” a “too little,” and a proper measure. The question is always *when, where, how, and how much.*
—
42. Concrete Example: The Lakewood Virtue
A detailed example to illustrate the refinement process:
The trained disposition from Lakewood culture: “We are the best, we know the truth, and we don’t care what anyone else thinks.”
This is a genuine virtue — a way of being, a disposition that was cultivated.
– Good interpretation (virtue of courage/integrity): Having a backbone, a sense of self, not being a *chanaf* (sycophant/people-pleaser who does whatever others want). A person needs some inner conviction and independence.
– Bad interpretation (vice of egoism): Not caring about other people at all, dismissing everyone outside your group.
The “bad talmid of Lakewood” gets the vice of egoism. The “good talmid” gets the virtue of integrity/courage. The raw material is the same trained disposition; the difference is which interpretation governs.
There is uncertainty about the precise name for this virtue — “courage” may not be exactly right since it traditionally involves facing danger — and integrity is tentatively settled on as a working term, while noting the concept needs further refinement.
—
43. The Role of Practical Wisdom (Phronesis) in Applying Virtue
Key principle: There is no way to apply any virtue correctly without using *seichel* (practical wisdom / phronesis). The virtue of integrity/backbone must be applied in the right cases, in the right way, and in the right amount — calibrated to the situation.
– Negative example: Applying it in excess makes one a *gas ruach* (an arrogant/inflated person) — which is how “some other people” misapply it.
– Positive outcome: Applying it correctly is what it means to become a *mensch* (a morally mature person) as an adult.
44. The Precondition for Receiving Torah
Central claim: Only once a person has developed this properly calibrated virtue of integrity — becoming a *mensch* — do they have the right to receive the Torah. Without this prior moral development, receiving Torah “only made you worse” — Torah without the foundation of good character is counterproductive and even harmful.
45. The Unanswered Question
A student raises (or re-raises) the question: Does it still have to be *this* Torah specifically? (i.e., could the principle work with a different moral/legal system?)
This question is explicitly declined. Students are told to think about it themselves. Only a cryptic remark is offered: “Didn’t have to be nothing” — suggesting perhaps that *something* was necessary, but leaving the specific identity of that “something” deliberately open.
The lecture concludes on this deliberately unresolved note, leaving the question as an exercise for further reflection.
📝 Full Transcript
Should We Be Happy We Received the Torah? A Critical Examination of Simchat Torah and Religious Obligation
Chapter 1: The Central Question – Genuine Joy or Religious Performance?
Framing the Problem in Two Languages
Instructor: We can say that I have a question, or I often want to answer, but mainly a question, and my question is if we should be happy that we got the Torah, which means, or another question, the way to say it in the frum [religious/observant] language would be why we should be happy. But in the non-frum language, it’s the same thing as if we should be happy.
Because we have this Yom Tov [holiday] called Zman Matan Torateinu [the time of the giving of our Torah – referring to Shavuot]. And supposedly the Olam [world/community] was happy because they received the Torah.
Now I’m not so sure. Let’s be real. What’s this pretending? Right? This is their pretense. Okay, I’m going to ask you about the Torah. I don’t know if it would make a whole Yom Tov.
The Reality Check: Torah as Source of Problems
But now I’m the killer, I’m going to be the nominator is the master, be real. So I’m best made, I’m not doing them, I want, I want, I want, I want Sarah, see if she’s been out to my house.
You don’t have to drug the kids anymore. And I heard you’re strong, by the way. Yom Tov is over, bro. Right after Shachar [morning prayers], it’s over. Whatever, okay.
It’s a good question, no?
Student: Yeah, yeah, okay.
Instructor: Serious question. We’re adults. We’re allowed to ask normal questions. Chvay tzemes medrash’tum [we need to be honest], and if not, follow the pretendant. But that’s why we come here.
It seems to me that Torah is a source of problems, not a source of solutions. Right? How do we make chayim [life]? Okay, it’s a problem. We have to make chayim. Then you’re not happy.
Chapter 2: The Midrash of Refusal – Turned Inward
The Deal-Breaker Exercise
Instructor: I once had a sif and shviz [Shavuot night learning session] by night in my house. I told everyone that everyone knows the story that the all the going [nations] and everyone said there’s one thing that’s a deal breaker, right? Can’t have that.
So I said, imagine if they come to you, could you think of one thing that you would say no because of it? I got a big list. Then we’ll be fine, okay. We said otherwise we wouldn’t have gotten it either, right? That’s the trick.
Real talk, real talk. They said, I didn’t want to hear. I heard, I heard once that if they would have told them we would have never gotten the title.
Student: White collar crimes too?
Instructor: Yeah, only do it when nobody sees. Okay.
The Seriousness of the Question
So this is a serious question. I think it’s a serious question. Must come to a serious question. I told this question to my daughter. She said, so everyone thinks that’s already an answer. Maybe there’s no answer. You don’t understand, you don’t understand, you don’t understand.
Chapter 3: First Proposed Answer – The Torah as Mold and Structure
The Student’s Interpretation
Student: Explain. If you would just allow yourself just to be like, just always able to do everything, right? Like the internet, which is just you’re available for everything and anything at any time and nothing to mold you to a specific thing, right? That’s not a life.
So the Torah is like this thing that hones you in.
Instructor: So you’re saying that, Berksham [with God’s name], there’s a thing. A thing.
In other words, you’re interpreting my question as the question which most people think like the guy in the what’s-his-name’s book said without a God everything was permitted and you’re coming to say that seems like most Eden [people] when I tell them this question they’re interpreting what right what’s the other side like what would have happened if it would not be a Torah and the answer that most frum people think it would be is that everything would be permitted or something like we would be able to do what I could give you the exact language we would be able to do whatever we wanted.
Student: Yeah, right, yeah, yeah, we’d be wild, right?
Instructor: That’s the outcome of being able to do whatever you want, don’t have to be down.
Student: No, it’s telling somebody, meaning somebody who has the terror [Torah], ask him right what what would you do it would be wild you know what I’m saying.
Instructor: Yeah, yeah, that’s what they were saying, right? Right? Not thinking of an alternative to that.
Clarifying the Blob Metaphor
I asked a very broad question, so you give a certain interpretation of the question, which is probably what most people, at least in some way, think. And then you give an answer to that interpretation.
I don’t mean because everything would be mutter [permitted]. It’s not really what I’m saying. I think it’s just a toilet. You’d be free to do whatever you want.
Student: No, it’s a way of, no, it’s the mold of this chayim [life], meaning you’re just a blob, right? And in order to make you, let’s say, into a table or into a something, right? And not just to be anything.
Instructor: But this blob is a name for free will, right? For being able to do whatever you want. That’s what we mean when we say that, right? That’d be nothing or what some people think is everything, right? It’s like being able to choose whatever I wanted to want, whatever I wanted to do whatever I want. That’s basically what it is, or you have a different shot of what it is.
Student: That’s what I thought it was also.
The Computer Science Analogy
Instructor: But that’s only if you interpret that the Torah is very restrictive, right? I don’t know if it needs to make your life restrictive. I don’t know if it needs to be restrictive. It’s just telling you what the good way is to be.
Anyway, it’s not all of them, it’s one of them, right? Or at least, not infinitely all of them. Maybe it’s a lot of them, but not all of them.
Student: I mean, let’s just say the old said, there’s no lobbying, let’s say, yeah, just do this and this and this and this. Let’s say the goal is to be a computer scientist, right? So I’m telling you to do this and this and this and this and this, and then you become a computer scientist, okay? So now you mold it into a computer scientist, right? That’s a good thing. In other words, that’s the goal, right?
Versus not having anything, and then you just, one day you’re on the couch, the next day you’re on the beach, the next day you’re playing guitar, right? Just nothing ever because you’re able to be everything, so it’s different than nothing. That’s all I’m trying to say.
Chapter 4: Critique of the Structure Argument
The Limitation of the “Any Structure” Defense
Instructor: But it doesn’t have to be Zotoid [this Torah] for that reason. Very good. So that would be a good argument for something, a something. It’s not a very good argument for this specific something, not an argument.
I can still say, it becomes harder to say a little bit, but I can still say something like, I could still have certain criticisms of specific things, like say, I don’t actually have an answer for this question, but I could say something like:
Did we need this thing about being the best, about having this advice, about not marrying wherever you want, only people from a specific, how do you call it, tribe? Maybe that’s just the cause of most of our problems. Maybe we should tell ourselves to blame for that. But anyways.
Student: Yeah, like…
Instructor: In other words, all the particular things. Or maybe even, maybe even if someone says, well, you need certain particular things, we might not be happy with specific things. Maybe there are some things that are bad.
The Instructor’s Honest Position
Maybe there are some parts of, I mean maybe there’s some parts of the Toyota [Torah] that cause us problems and are the source of issues. We should be sad about them at least. We should look for solutions. Are you so happy about it?
By the way, I’m, I don’t know, I don’t have an answer this question. I think that there are parts in the Toyota [Torah] that are bad for us, as far as I can tell, and to say that it would have been better to have a different one, that was a comparative question, like is there a different one that’s better, you have to weigh all the options, but at least in the, and that’s not, I don’t think that’s really the question we should ask.
The question we should ask is it true that everything, the Toyota [Torah], and the Toyota [Torah] means something very broad here, right, the whole Masada [tradition] and everything, right, and maybe it’s only if you include all of that, there are definitely some parts of it that are not helpful, that are even the opposite of helpful.
The Request for Examples
Student: Like?
Instructor: Like? Everyone should think of their example. You want me to tell you my problems?
Student: No, tell me a problem that is like a universal problem.
Instructor: There’s no universal problem.
Chapter 5: The Problem of Defending the Torah’s Ideal: Why We Should Ask Better Questions
A Concrete Example – The Problem of Chosenness and Pride
I mean, universal problems, yeah, like, for example, with something that I think is a problem, is this thing with being so special. I think that *Atah Bechartanu* [the liturgical phrase “You have chosen us,” expressing Jewish chosenness] is a big problem. I’m not saying it’s not true, but I said that it’s a big problem that leads to some very bad *middos* [character traits], which are not helpful.
But *ga’avah* [pride, arrogance] is not a good *middah* [character trait], and *ga’avah* about being with *Yiddish* [being Jewish] doesn’t make it better. At least not when it’s overdone. Maybe we have a *shalef middercham tsui* [unclear Yiddish phrase, possibly “a measure of moderation”], maybe there’s a *middah beinonis* [moderate measure] of *ga’avah*. Okay, some pride is important. I think it’s true. I don’t think a person could live without some pride, including pride in his people or so on.
But I think that too much of it is definitely horrible and leads to very bad results. And therefore, and since this is something very integral to *Yiddishkeit* [Judaism], it’s very hard to imagine *Yiddishkeit* without it. It’s not like something that you could easily—you could try, many people have tried to refine it and explain it better, but it’s at least a challenge for almost everyone, for everyone basically, besides for people to just embrace it like we should take any bad *middah* if it’s in the Torah, if we could have an excuse for the Torah for it. But that’s something that’s a problem and it actually causes us many problems.
The Practical Consequences: Anti-Semitism and Jewish Responsibility
Like half of the problems we have with other nations is just because of our bad *middos*, and we have to be real, right? The anti-Semitism—half of it, half of anti-Semitism is the *goy’s* [non-Jew’s] fault, but the other half is *Yidden’s* [Jews’] fault.
I don’t know why am I saying this, cut it out of the video. Okay, then we get—I’m not—I don’t want—okay, I’m gonna soon, in a minute we’re gonna talk about this. It’s like the Torah, that’s what I said when I say the word Torah, to show that God is not great because all the things, whatever, right now.
Now, and I think, very good, very good, I’m talking about this.
Student: No, I don’t think it’s not at all. I actually think that that argument is the correct argument, and we should take it seriously.
Instructor: Why? I’ll tell you why. Because—
Student: I don’t know that argument, so…
Instructor: Okay, I know what he means. Now, it doesn’t matter. It doesn’t matter. This is not *mareh mekomos* [source references], right? This *shiur* [class/lesson] is not about *mareh mekomos*. We don’t have to know anything. No prerequisites. Only what I’m discussing.
Why am I—I should stop saying this *shiur*. It’s causing me issues. No, let’s say it’s very clear and correctly.
Chapter 6: Refining the Core Question: Should We Be Happy We Have the Torah?
Well, we started with a question. Question is, should we be happy that we have the Torah? Or why are we happy? More of a way of asking the same question.
Now, we have to refine the question a little bit. We discussed, because it’s very general, it doesn’t—most of what we can do really is to refine questions randomly.
Disposing of the “Easy Mode” Version: The Freedom Fantasy
One way of talking, what Ari talked about was, does this mean like—like, this funny imagination that most *frum* [religiously observant] people have, and maybe most people have in general in regards to their little, whatever culture they have, is like, without this, I would have been more free. I would have been able to do whatever I wanted.
And the answer to that, I think, is relatively trivial:
First: You wouldn’t be able to do whatever you wanted because you don’t know what you want. That goes back to a different *shiur* where what you want is not a good source for anything, I think.
And secondly: It’s not good to do whatever you want. It’s another word for doing nothing.
Okay, now those are very good points, very good. So we don’t—not really talking about them. But I’d said it’s that’s—that’s easy mode, right? Because instead of asking a specific question, which was the question we started with, which is why we people in Lakewood in YouTube 2025 should be happy, or should we be happy with having received *Torah*, you’re asking a general question: should human beings have a culture? Should we have laws? Of course the answer is yes.
So we have tradition, that’s a more complicated question, we can get to that. But really the heart—which is not a question to say easy questions, right? We should ask the hard questions, which is: should it be happy that he has this *Torah*, which includes all of these books?
Right, now we have to refine that question a little more. And this also, I think it’s also a key for a solution. It’s not only making the problem, but I think it’s important.
Chapter 7: Splitting the Question: The Ideal vs. The Reality
Then we can split this question also into a bunch of questions. In other words, we can split at least to the two questions.
Question A: Is the Ideal of Torah Good? (The “Banner” Question)
One is like the question that most people think that they’re asked when they ask this question and they get defensive about it. I also am getting defensive about it, right? Which is—being defensive is depending on which context. But the question is like there’s this ideal ideology belief, something like that, which we like believe in the Torah—like you say “the Torah” with the capital T-H-E and capital T—and it’s questions on it like: are you happy with it? Is it good? Almost the same question.
And of course the answer has to be that it’s good. We’re not even allowed to ask that question, or at least we don’t allow ourselves to ask that question. And I also think it’s a less relevant question.
The Typical Defensive Move: Separating Ideal from Practice
And then we could say like this: let’s say if that would be the question, then we could have this question, this difference between—how does it go?—love Judaism and not the Jews, or like the Christians say, love Christ and not the Christians, or like that. Let’s say, I don’t have a problem with Christ, only with his fan club, right? That would be like an answer, right? That’s a good answer for people that think that the primary question is to defend some ideal of the Torah—capital T-H-E and—or the whatever thing he believes in.
And since there’s some people that, you know, like 99% of the apples give a bad name to the other 1%, so he’s worried about the bad name of this headline thing, so he’s going to justify it, he’s going to make apologies for it, he’s going to say, oh, you know some *Yid* [Jew] that’s bad, yeah, but that’s not *Yiddishkeit*, God made him bad, the *Yiddishkeit* was trying to make him good, it’s he’s bad, he’s a bad *Yid*, right? Same joke, right?
Critique of the Defensive Move
Now what’s the problem with this argument? Is that a true Scotsman argument? Sort of. What’s the problem with this argument? What’s the problem that I have with this argument? Or if some people—
Student: How do we know it didn’t make you that way?
Instructor: Okay, no problem. Maybe it did. And of course, there’s ways in which it did. But I have a bigger problem with this argument, which is that I don’t care about this headline.
I am not here—I don’t think anyone should care. When I say I don’t care, I think you should not care. You should not care about the banner that says “Judaism.” All the banners, that just should be good. Who cares what’s happening from there? What are we going to gain out of having that banner be right?
Okay, there’s like a *emunah* [faith]—people think that *emunah* means to be a big fan of that banner and to make sure that it doesn’t get sullied by any arguments or anything. But I don’t see how that’s useful to anyone. It’s a question of *kavod* [honor]. I don’t know what it’s a question of. It doesn’t seem to be useful.
That’s not a question you should be asking. You should never be asking if this headline thing called *Yiddishkeit* or Torah or whatever it is that you’re defending is good or bad. Why would anyone—to whose life is this question relevant? Only to people who are having fights on YouTube. But other than that, *lema’an ha’kavana* [for what purpose/to what end].
Student: Can I just say one thing? I know you’re not saying these words, but are you also saying that *lema’an zeh* [for this purpose], in the time was the *Rishonim* [early medieval rabbinic authorities], all these bad things in this *lema’an* wouldn’t come out. Is that what you’re saying?
Instructor: No, what I’m saying is, even imagine you could have—if you would convince me, okay, that all the bad—now maybe there’s a *mitzvah* [commandment] to convince yourself of that, but it’s not the question that I care about.
The Karaite-Style Defense and Why It’s Irrelevant
You convince me that all the bad things that you find in—let’s say someone would be like a Karaite-style argument, right? So there’s a bunch of bad things that we assume are bad—again, we can discuss if they’re bad or not, but we’re just assuming—there’s a bunch of bad things in religion so-and-so, in state so-and-so, and group so-and-so. And now I have a problem: this is a bad group because they’re full of bad things.
So someone comes and says, look, I have *hasbara* [explanation] for you. This group, they’re not really about what they’re doing. They’re really about this book that they claim to believe in, which nobody really opens or cares what it says. Nobody in that group cares. But suddenly we care. And that book is really very high. It just happens to be there’s a lot of *mefarshim* [commentators] on that book that are bad. But you should really hold of this book because it’s only the commentaries that are bad, but the book itself is good and says only good things.
And I’m going to answer this guy: why in the world should I care about what these people claim to be about? I don’t care about what they claim to be about. I care what they were actually about. Now this is a bad group of people.
Illustrative Analogy: Islam and the Irrelevance of Textual Defense
People seem to keep on getting confused, right? Is Islam a problem? I don’t care if the Quran is a good book or a bad book. I’ve read it and it’s not—I’ve read it and it’s not the point. But I don’t care. That’s not the discussion. They seem to want to kill me, so I’m not a fan of them. That’s all.
Whether it’s from this book or that book, maybe it’s a tactical thing. Could we convince them that the book is wrong? It makes no difference to my life. And people get stuck with this because if we could prove that their book is bad, that helps me somehow. But if someone says, you know, someone comes and says, you know that really the book was great, just someone else corrupted it—okay, and now what? What should I do with this information? There’s nothing I can’t do anything with it.
Chapter 8: Distinguishing from Theodicy
Okay, but it’s always a question of what the argument originally was. If the argument is God’s not good—so wait, first we’re talking—I’m not talking about God being good. This is not a *shiur* in theodicy. Same thing. I don’t think that when—very good.
So if you’re interested in defending some God or something like that, because we already believe that God gave it and He must be good—
Should I Be Happy With the Torah? The Question of Practical vs. Abstract Evaluation
Chapter 9: Defining the Real Question – Torah as Living Practice, Not Abstract Text
The Constant Misdirection: What Question Are We Actually Asking?
Instructor: I think that people, I think that people right away tend to shift the conversation to the wrong question. The question that we want to know when we ask these questions is: is this good?
When I ask you the question “should I be happy?” I’m going to tell you what I meant with the question. I think that people get very easily confused—both sides of the discussion get very easily confused with the question. When I come and I say, should we be happy that we got the Torah? Right? I mean literally that. I mean this Yitzchak [Isaac] and this Torah. The one that actually exists amongst the actual people who are following it or teaching it and so on.
I don’t mean a different question, which is a very nice question. Like, I’m with you. It’s a good question. Is the idea of the God that gave the Torah and had this plan, was it a good plan? Is he a good God? Is the Torah a good book? Those are nice questions, but they’re not the questions that I asked. I don’t think I meant to ask them.
We shift. That’s why we keep on noticing this—people always shift questions that you ask as if you meant something else. And if you actually remain very mystic and you say, “well that’s hard to think what you really wanted to know,” you’ll notice that you never wanted to know that question.
The Christianity and Crusades Analogy
Instructor: Same thing like I said, it’s easier to think about—nobody cared if Christianity is the cause of the Crusades or not. If these *chevra* [group/people] with the Crusades, we don’t like them. *Chevra* that do other things, we do like them. So now is there a question of why is this abstract question so interesting? It’s not so interesting. It’s of course interesting also for political reasons, but the question that I’m asking is not that question.
The Pragmatic Criterion: Does It Work?
Instructor: And I think that if there would be such a Torah which is in itself somehow we could know that it’s very good, that all these apologetics are true, this ideal is great, but all the people that follow it are somehow bad—I say that you should be a *kofer* [heretic] in that Torah and you should disregard all the *teritzim* [apologetic answers] because it’s not relevant.
And vice versa, I think that if there’s a Torah that’s bad theoretically but somehow causes all the people to be good—now of course this is complicated because how do you know what’s good and bad, okay, but imagine that this would be possible—I think you should, there’s at least a very serious thought that you should become part of that group because it seems to be doing good for them.
Who cares if they’re—imagine there would be like a text that everyone agrees that originally it was just about murder and rape, and somehow the *meforshim* [commentators] came and said, “no, it’s about being a good guy and giving *tzedakah* [charity].” So we should become part of that group. Who cares what really the *tzedakah* was? That’s only if—
Student: *Lamei said* [unclear phrase], if it works.
Instructor: Yeah, yeah, yeah, if it works. Because that’s the much more interesting question. When I ask about the Torah, I don’t ask about some—it’s not a science question, right? It’s a question about ethics. It’s a question about the good. Torah is a system of how to live. It’s not a system of telling us a story that happened, whether the actual story of *Maamad Sinai* [the giving of the Torah at Mount Sinai] or some truths about God. Those are totally separate questions. We’re asking about certain ways of living. If these are a good way of living, then that’s all.
Torah Exists in People, Not in Books
Instructor: I wish that in the *piyut* [liturgical poem], it says in the—it says in the *piyut*, I make things very simple. If it’s intertwined, then you should achieve it until it becomes simple. Very simple. Not *pashut* [simple/simplistic].
I don’t believe in the Torah as an abstract thing. I think the question that’s interesting is the one of the actual one which exists between—in the people, not in the book.
Student: I don’t understand something. Why can’t you say abstractly whatever, really the *meforshim* [commentators], the Torah is like a disaster, mentally corrupted. So explain what type of God is that God that didn’t know—
Instructor: What do you mean, what type of God is the God that gives you to screw everything up?
Student: By the way, yeah, useless.
Instructor: What, useless?
Student: Yeah, you’re just used to the—
Instructor: No, I’m asking you, is that the question? Is that your question, that you shouldn’t have—
Student: No, no, no, that was just a throwaway argument. Delete that from the record.
The Distraction of Abstract Theological Questions
Instructor: That was not the interesting thing. Is that I don’t think that this question is a distraction. You’re confusing me like many people are good at debates. They’re big Christians, but they do sleight of hand. They instead of answering your question, they make you think that you answer a different question and they have a good answer on that question and they answer it. Like media training, right? Answer the question you wanted to be asked, not the one you asked.
I think that when I ask the question, “should I be happy with the Torah,” which is sort of the same question, “should I follow it,” right? If it’s good, I’m happy with it, I’ll follow it, right? If it’s not good, I won’t follow it. The question I want to know—
Student: No, no, no, no. Okay, okay, wait, wait, wait. I’m not following the people.
Instructor: No, okay, okay, okay. I don’t believe in the concept of a Torah existing without the people.
Student: No, no, no, it does not. No, it does not.
Instructor: It does not. It does not. Okay, I’ll subscribe by the next year. Hello, you’re pushing away the thing. 99% of people made mistakes. Fine, listen to me, listen to me, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait. You’re jumping around, you’re jumping around, you’re jumping around.
I say that it’s distraction. People distract by saying, “okay, but the book is so good.” I have news for you: if none of the people that are good, then I have nothing to do with the book. I don’t care about the book. That’s what I say. The question that I actually want to know—okay, now if you want to tell me that you have a secret way—
Student: No, but listen, listen to what I must—listen, all the people are—
The Talmudic Proof: Torah Is Not a Book
Instructor: Because the word *Torah* doesn’t mean a book. If anyone told you it as a book, they’re an *apikores* [heretic]. Curse them. That in the *Gemara* [Talmud], if someone just thought as a book, *nizreka bo minus* [heresy was cast into him]. The *Torah* is not a book. The *Torah* is people that do it.
I make it for you *tishkach Torah* [you will forget the Torah]. *Nishmad* [it will be destroyed]. *Yannai HaMelech* [King Yannai] never made a mistake. Is that there is a book? Anyone that wants to read it should read it. I’m a bad guy, but who cares? I killed all the *chachamim* [sages], but there’s still the book. That’s a *gemul* [consequence]. But why? Because this Torah doesn’t work. The Torah is not a book.
And maybe there’s a book called the Torah, and maybe God gave that book, and maybe you could defend it as a very nice book, but no, there’s no such a thing. That’s not what we mean to say when we say Torah, or when we ask, “we should be happy with the Torah.” We don’t mean, is that a good book?
The “Follow the Book, Not the People” Counter-Argument
Instructor: Now, you came up with a nice idea, which is okay, *maskil* [enlightened person], but maybe I could be the first one to follow that book which is a good book according to the apologetics which switched the question, and I’ll be a good person by following the book. Okay, that’s what you’re saying. Then why did God give such a—wait, wait, forget about the questions on God. We’re not worrying about God. He’s worrying about him.
But then it’s such a confusion. That’s a *kasha al Hashem* [question on God], that’s a *kasha* on God. But we’re not interested in justifying God. We’re interested in finding a good way to live.
So you’re asking that even though all the people, or assuming that the people that are actually teaching this book—right, you have to remember, but when I say people following it, maybe people teaching it, right? People teaching the book don’t understand it. Mr. Ari got on the edge to his society. And since those people themselves are more that the book is better than them, right? Obviously that’s what everyone that believes in the Torah will say, that the book is better than them in some sense. I’m going to be following the book and not them, right? Be a *talmid* [student] of the Torah and not of the *lomdei Torah* [students of Torah].
So that’s another version of *Karaism*, right? You noticed, right? You just reinvented *Karaism*, right? And so that’s not an argument. That’s just me making fun of you.
The Practical Limitations of Following a Book Without Living Teachers
Instructor: But the problem with this is that I don’t actually believe that this works. I mean, it might work in a very limited way. But even though there was a sense that it works, it only works in the sense that you do find one person who thinks he’s a good person. If you say, like you say, the Rambam [Maimonides] said that 99% of people don’t understand, so you’re at the coast of the Rambam. So the Rambam is there. It’s a kind of problem.
Student: I didn’t say you have to have a live person.
Instructor: So you’re not part of the *Yiddishkeit* [Judaism] of the lake. When you’re part of a new *Yiddishkeit*, or an old one called Rambam, or any one, whatever it is, your old book they decided is good, and you’re trying to be a student of this person, it’s quite hard to be a student of that person. It’s possible somewhat, in limited ways it’s possible. You might be able to do that.
But just to go back to the question, that’s not the question that I asked, right? That’s again not going to satisfy me, because when I say, “should I be happy with the Torah,” I mean the one I was taught, right? I don’t mean one that I could invent, because I found a good book that seems to be a good book, and there’s no people that actually follow it, or maybe very few. But I’m interested in that book.
The Torah Is Not the Only Good Book
Instructor: I have tons of good books for you. *Veyafeh* [and it’s good] to get the books. It’s so easy to write a good book. It’s not that much easy—I’m exaggerating—but there’s five good books, not only one. We have to be real. The Torah, even according to the *Rambam*, is not the only good book. Someone tells you it’s the only good book, maybe they just didn’t read any other good books, which is—I’m not saying there’s not many other good books. Maybe there’s five. I think it’s very hard to write a world historical good book. It’s not simple.
In reality, how many books are there that have a million people following them? Maybe five, right? Okay, twelve if you count. A number less than twenty, I think. Okay, but I’m pretty sure all of them are as good as the Torah in the same way. Not that I know. I’m making this argument not out of knowledge. I’m just—but the most important thing is—okay, I didn’t say.
The Fundamental Problem: What Is “Good”?
Instructor: I pretend in this whole discussion that we know what is good and we can decide if the good book is good. Of course. Otherwise, nothing works, right? If we can’t decide what is good, then we don’t have anywhere to start with anyways. Of course we have to do that. But that’s the important question. Of course that’s a big question. No, I didn’t solve that at all.
If you just define good as whatever that book says, then again we’re stuck in a loop that doesn’t help us. We can’t be happy with it either. We can only be happy because it says you should be happy, so you should be happy with it. But that’s just circular. That’s just the Rebbe who said you should believe that the Torah is good.
Chapter 10: The Circularity Problem and the Criterion of Good People: What Actually Keeps Torah Alive
The Fundamental Circularity in Justifying Torah’s Goodness
Instructor: Someone that grew up in that group. Everyone should imagine whichever group he’s thinking of. And then he started asking the right questions. Of course, it’s a fantasy. It doesn’t really work like this, but let’s say really got molested by a teacher over there, but let’s say you could be like this pure version of Avram Avinu [Abraham our Father, the first patriarch].
By the way, that’s bad. That’s a reason I don’t know what I’m saying, right? That’s correct. That’s the real.
Anyway, let’s say he figures out that this is wrong, right? Because it’s not good to molest people. So, he becomes a goy [non-Jew], right?
And us, we come and tell him, what do you mean? That you’re a rebbe [rabbi/teacher], the shayigetz [derogatory term for non-Jew], he doesn’t represent the whole Torah. He had a wrong shita [approach/interpretation] in the Torah. Therefore, come to us, or you’re stupid for becoming a goy because you realize that the square rebbe is not such a tzaddik [righteous person].
Because the rebbe himself doesn’t pretend to be Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] — he is also modeh [admits] that the Torah is above him. Does not actually modeh by the way, but we pretend that he is. And not only he is right, but and therefore you are very dumb if you make that conclusion, right? That is what we like to say.
Rejecting the Standard Argument: There Is No Torah Apart from What Gets Taught
I think that that argument is absolutely wrong because there is no Torah besides for the one that actually gets taught in Talmud Torah [Torah study/school]. And it says in the Midrash [rabbinic commentary], right? Everyone knows the Midrash of Purim [the festival commemorating the story of Esther]. The Torah came to the Ribbono Shel Olam [Master of the Universe, i.e., God]. It says in the piyyut [liturgical poem] of Torah — Gedosh [holy] — that someone printed it into a machzor [holiday prayer book] for Shavuos [the festival celebrating the giving of the Torah]. So I sang it yesterday, that the Torah said that the Bnei Yisrael [Children of Israel] learn in one Yisroel [Israel] one Torah.
What do you mean one Torah? It’s in the Himmel [Heaven] no use, right? The Torah only exists to the extent that people read it and do it, okay?
And therefore if there’s a version of Torah which is bad, then whoever converts out of it is right and there isn’t any argument against it. He’s not making a mistake.
It could be that you could propose to him now that you got out of that, no problem, because the guy’s lost, so you’re helping him. I’m not saying you shouldn’t help him in that way. But I’m just saying that the argument that says that he’s stupid is wrong. He’s right.
The Reverse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays Is Also Right
And I said I think it’s right versus true. If someone comes to me — and I know people that come and say this — I don’t know that it is true. It seems to me that whatever I was taught is good. It’s a good way to live. And people think that this is cynical. They call it orthoprax or something like that.
Turns out that this is the truth, right? And that’s not really what the people say, but if they would say something like this, I think that they mean to say that someone would come and say: I have no idea if all these stories are real, but I’m happy. My father seemed to be a good guy. My teacher seemed to be good people. I don’t know if there’s other ways to be a good person, but this is a good way of being a good person. I’m happy with it. I want my children to be good people in the same way. Therefore I want to accept this version of way of life.
I think that that person made the correct choice and the justified choice, right? The wise choice. Wisdom in the sense of doing the correct actions based on the correct reasons, for the correct reasons.
He has no idea if Maamad Har Sinai [the revelation at Mount Sinai] happened, so what? That was never the question. His father’s thing is based on that. Okay. So we’ll say the same story also. No problem. If it’s based on that, we’ll believe in it also. But they had to be good people.
The Central Thesis: Being Good People Is What Actually Matters
This is the argument that I make based on my question, right? I didn’t answer the question. I just assumed that that’s just because of me saying that that’s the correct question. Thanks, Mr. Maskim [one who agrees].
Turns out that it’s very important to be good people. People keep on jumping out of this and saying, I don’t have to be a good person because I believe right in the Torah. I have this banner behind me, it was good. Useless.
If you’re a bad guy, your children should become goyim. Even if you have this banner. It doesn’t save you. I think how many people sort of rely on that and their children taka [actually/indeed] become goyim.
Digression: What Really Saved Yiddishkeit — Theories or Good People?
And like I have that — I saw this discussion I was thinking about this. People who are having this machloikes [dispute]: what kept Yiddishkeit [Judaism/Jewish way of life]? This guy says it’s the Baal Shem Tov [founder of Chassidic movement, lit. “Master of the Good Name”] that’s why it is a good. After the nation was out though and this is a base. So the Torah protects itself, protects itself by — well if you care but I care about people.
And everyone was saying something else like the questions about which theory saved the Torah: is it the rationalist theory or the mystical theory? And I’m looking at these people — you people are living in la-la-land. You think that everything is about theories that you can defend and debate. It’s nonsense.
What really keeps the Torah is people being good people by it. And I think when people say before the Baal Shem Tov Yiddishkeit was going down and the Baal Shem Tov saved it, all that means is the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to be good using the Torah. And according to the mythology, they didn’t like to tell themselves that the rabbonim [rabbis] before that were somewhat corrupt. Which just means they used the Torah for themselves instead of trying to become good people and teach their children. Of course you should become a goy, if that’s the case.
The Empirical Observation: Sincerity Predicts Continuity
I actually think this is true. Any area where you see where the teachers of the Torah are sincere — they might definitely be stupid. They could be wrong. That’s not the point. If they’re sincere, they’re trying to become better people using the Torah. Their children stay Yiddish [Jewish].
People who are very obviously not sincere, there, and sometimes not even having a problem because they think that the excuse of having the correct emunos [beliefs] saves them, their children become goyim. Look around.
It could be that you need a good theory for that. Like, if people can’t believe in the Torah without Chassidus [Chassidic philosophy/movement], then you need Chassidus in order to be able to be a good person using the Torah. Because otherwise you think the Torah is not that bad. So you can’t become a good person using it. But the thing that makes people good is only the good people, not the theories.
Brief Reference to Izhbitz
That’s the whole idea of Izhbitz [referring to the Izhbitzer Rebbe/Mei HaShiloach] the whole time, right? That’s what you’re saying?
Instructor: I don’t know, what is that, yeah?
Student: Yiddish lach kezach la-Torah [Yiddish phrase], right? That like you’re scared that someone’s gonna maybe become like bad from it. He somehow like makes it not as good.
Instructor: Does it really mean this? Maybe, I don’t know. Basically, goy avda goy, Yid bled goysha [mixed Yiddish phrase]. Like he kept Yiddishkeit.
I’m not sure what you mean, but I feel like it’s gonna get me into a whole complication if I start talking about it.
Acknowledging the Dangerous Implication
So I didn’t answer my question, I just said what the question is. Do you understand?
Student: No.
Instructor: I don’t understand.
Student: I don’t understand.
Instructor: I don’t understand. What are you doing?
Student: Yeah, because like the generations before they kept the Torah, right?
Instructor: Right.
Student: And they said, this is the Torah. The Torah says to do all these like, like, you know, that’s a smith’s thing or whatever, right? And they blame, they haven’t taught it to back them, right? So the ma’aseh [deed/action] made a bad society, yeah?
Instructor: Now, the question is, I’m not saying that any of these solutions are the correct solutions or anything. I’m just saying what kind of thing it is, what kind of question the question is. Now given that this is the correct question, we should think of what the answer is.
Student: Huh?
Instructor: Wouldn’t that be complicated?
Student: So what do I think? What do you think?
Instructor: Turns out I made my job very hard now because something — all the people listen to my classes, not all of them have the same background as me, and some of them maybe have a bad background, and I’m telling them to become goyim, and so on. Rachmana litzlan [God forbid], right?
Student: Yeah, hello.
Transition: Promising an Answer
Instructor: Okay, so I have a shtickel [small piece/partial] answer, and actually I also think that this answer is used. I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything?
Student: All right, I wanted to come in.
Instructor: Now we’re going to say the peshat [straightforward interpretation/textual reading]. All right. It’s hard to start with the peshat. It’s always hard. It’s good for a challenge. All right. So.
The Nature of Virtue: Trained Likes and the Acquisition of New Capacities
Chapter 11: Returning to the Framework of Virtue (*Middot*)
Instructor: Shach HaMaas is this sheen, right? Yeah, hello. Okay, so I have a stickle answer. I actually also think that this answer is used… I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything? Ah, right, I wanted to come in… Now we’re gonna say the *teretz* [resolution/answer].
Student: *Teretz*.
Instructor: It’s hard to start with the *teretz*. It’s always hard, but it’s good for a challenge, right?
So the *teretz* says—what’s the *teretz*? In Rosh Hashanah I can’t get into the actual *teretz* maybe, but I can say what kind of *teretz* there could be, right? What kind of *teretz* there could be goes back to what we discussed about virtue, right?
Student: This was a long time.
Instructor: I had to get back to our thing.
Student: Yeah, of course we’re not getting about anything else, right?
The Problem of Translating “Virtue”
Instructor: We learned that there’s something called virtues—virtues—and it’s very hard to find a good translation for it, even in English. Virtue is just a Latin word that translates a Greek word which means *arete* [ἀρετή: excellence], which means something like excellence. And in Judaism people call it *middot tovot* [מידות טובות: good character traits], but it’s apparently a bad translation, although it has something going for it—it’s traditional—but it’s not actually good for defining what it is.
Because *middah* [מידה] just means a measure, and the reason we call it *middah* was just based, I think, on the Rambam’s [Maimonides’] theory of *middah*, Aristotle’s theory of virtues being measures in between. And *middah tovah* [מידה טובה: good measure] just means the correct measure, but it doesn’t think of what—like nothing what the point of that is. The term *middah tovah* came from the Greek word?
Student: Yeah, I think so.
Instructor: Not from the Greek word. It came from the translators, like from the Rambam. The Rambam already used the word *middah*, although he called the book *Hilchot De’ot* [הלכות דעות: Laws of Character Traits], because it’s the *middah* of the *de’ot* [דעות: opinions/character traits].
Student: It’s not—but he used the term *middah* in *Peirush HaMishnah* [פירוש המשנה: Commentary on the Mishnah].
Instructor: It’s from *Chazal* [חז״ל: the Sages]. *Chazal* used the word *middah*, and possibly for the same—for the kind of thing that the Greeks call virtues. Now, I can’t deny that interpretation. *Chazal* used the word *middah* in the sense of measure, but in the broad sense of measure—like in this broad sense of measuring anything. Like things like that, they literally mean measure, but it means like the measure of a certain way of acting, I think. So something very close to what we call virtues.
And it was used by Rambam and tennis translators for virtues more generally. But it doesn’t help us to explain what it is.
Chapter 12: Virtue as a Trained “Like” of Activity
The Core Definition: Character Virtue as Liking
Instructor: The important thing to understand, or the thing that we’re struggling to understand right now—there’s something about it that we could say, right? Something about it that we could say, and this is connected to what I’m saying. Something about it that we could say, which has to do with the question of how to get *middot* [מידות: character traits], right? How to get virtues, right?
Now, we said that virtue is liking. A virtue is a like, okay? A character virtue, at least. There are other virtues, intellectual virtues, which are not like that exactly. But character virtues are likes and dislikes, which is a way of saying the love or the liking of a specific activity, right? Not of a specific thing, but of a specific activity.
Illustration: The Yeshiva System and the Love of Learning
Like, for example, if you go to yeshiva and they teach you to learn, what they teach you is not to learn—they teach you to like learning.
Student: Older yeshiva, I’m asking with this.
Instructor: They teach you to know how to learn—that’s intellectual virtue. But I’m talking about the character virtue. It’s the *middah* of liking to learn. And interestingly, anyone that went through a yeshiva system, a literature system that was successful at him—nowadays not all of them are successful, or maybe never they were all successful—but for the most part, like a successful product of a yeshiva system—we’re a bad word—a successful product of a yeshiva loves to learn, no matter if he’s a *goy* [גוי: non-Jew], if he’s a *yid* [יִיד: Jew], if he keeps Shabbos [שבת: the Sabbath] or not.
There’s all these silly stories that are supposed to make fun of this, saying, “Oh, there’s a guy that used to learn with a cigarette on Shabbos.” But that just shows that they were successful, right? That was their goal—to make you like learning—and they were successful at it. Because liking means that you like it. It doesn’t mean that you do a mitzvah [מצוה: commandment].
Like we discussed, *lishem mitzvah* [לשם מצוה: for the sake of the commandment] is that particular of liking.
The Chassidic-Litvish Debate: Which Virtues Matter Most?
*Chassidim* [חסידים: Hasidic Jews], by the way, have the same thing. They just teach you to like singing *menuchah v’simchah* [מנוחה ושמחה: rest and joy], and there’s people that did that with *Hosea Gran Shabbat* [הושע גראן שבת: unclear reference, possibly a specific Chassidic practice].
But it’s actually the whole *machloket* [מחלוקת: dispute] is very dumb, because this *machloket* all gets conducted as if the main thing is some kind of Kabbalah soil, right? And then everyone is arguing if you have the correct one. But the reality of *chinuch* [חינוך: education] is that it doesn’t work with Kabbalah soil. The reality of *chinuch* for which is that that teaches you to love certain things.
Now the *machloket* is really which—of which is more important—of singing *menuchah v’simchah* or like him to learn. That’s a fair discussion. It doesn’t get resolved by referring to how many people are like, don’t have *eretz shemaim* [ארץ שמים: unclear, possibly *yirat shamayim* יראת שמים: fear of Heaven] and do it, right? It gets resolved by: is this kind of person a better person or not? That’s a serious question. I don’t have the answers there right now. I’m just trying to give the framework of what the question is, right?
Chinuch as Training in New Likes
So that’s called training. That’s called *chinuch*. That’s called virtues.
Now, what am I getting at here? That this becomes something a little hard to define or a little hard for us. We are very used—since like we discussed a minute ago—we are very used to jumping to the like intellectual level or the like dogmatic level of things. Like, should you learn Torah? Then we pretend that yeshivas teach you that you should—that there’s a big *inyan* [ענין: matter/concept] that’s ideal to learn Torah. But that’s not—that’s not what they teach you. That everyone believes supposedly—that’s not the point, or you do or you don’t. Maybe they don’t even believe it.
What they actually teach you is the activity—not the activity, but the like of the activity, the habit, right? It’s called the habit, the hobby, the love of this, being this kind of person, alright?
Chapter 13: The False Dichotomy—Belief vs. Mere Preference
Virtue Is Neither Belief Nor Sensory Pleasure
Instructor: Now that is not the same as the banner—what we call like the belief. Like because, like I said, there’s many people that are like—all the people that write in the *Ated* [עתד: unclear reference, possibly a publication]—people that don’t learn *asachas* [אסכתס: unclear, possibly *shtark* שטארק: intensely] but they very much believe in the ideal of learning, right? Those are people for who the *chinuch* didn’t work, right? The people that did work are the people that like to learn.
But it’s also not—it’s very important to notice, right? We discussed this in the last class. It’s also not the kind of like as liking orange juice, right? It’s like the taste of orange juice.
Student: Yeah, right. You said this last one tonight.
Instructor: Okay, let’s assume that we—there is liking learning, and then there is actually when you learn that it happens.
Student: I’m not masking.
Instructor: When I said the taste of oranges, I just meant the thing that is built into you. The thing that is just sensitive pleasure. There is no sensitive pleasure in learning. There just isn’t.
Student: Say that you like the activity of drinking oranges. That would be different than the sensory pleasure of drinking oranges.
Instructor: What do you like about oranges?
Student: People have likes like that. I just said the word oranges.
Instructor: No, no. People that enjoy popcorning.
Student: Yes, yes, yes.
Instructor: No problem. But this does not exist at all for Torah, just to be clear. It does not exist.
Student: The only way—
Instructor: No, it doesn’t. No, no, it doesn’t. It doesn’t. The only way it can exist is in the way of—which is as in you should come to—because they give out cheesecake, which is like an artificial connection between the activity of learning and that. And you could do the learning not for itself, but for the purpose of *kavod* [כבוד: honor] or for money or for the *nash* [נאש: snack] that you give.
*Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma*—From External to Internal Motivation
But that’s—let me finish my sentence—but that’s the idea of [*mitokh shelo lishma ba lishma* מתוך שלא לשמה בא לשמה: from doing something not for its own sake, one comes to do it for its own sake], which is saying that because it’s not actually because of that, the activity of learning doesn’t very well connect to this knowledge that you get. It would connect well, then you would be stuck. But it doesn’t actually connect because it’s a separate activity, which means it has its own goals.
And then, once you get into it, you notice those goals. This is an important point that we’re going to get to. You notice those goals. You notice that learning has its own goal.
Student: What is it, *chvesh* [חבש: unclear]?
Instructor: To understand the *sugya* [סוגיא: Talmudic topic/passage] well, let’s say. That’s a goal that’s entirely separate from getting the candy.
Now you could—you could work hard and you could like try to keep on remembering, “I don’t really care about learning this. Well, I only care about getting the candy in the end.” That’s called the structural learning. That’s not actually the natural situation. That’s always—that’s like where people begin. But it’s not the natural situation of anyone that likes to learn.
Anyone that likes to learn is because they like the good which is part of—which is inherent to learning itself.
Rejecting the “Feeling” Model
Student: Can you say that they like the feeling of learning?
Instructor: No, because feeling is another thing that you pretend—
[End of chunk]
The Nature of Pleasure in Torah Learning: Sensory vs. Intellectual Liking
Chapter 14: The Fundamental Distinction: Learning Is Not a Sensory Pleasure
Instructor: I don’t know what the feeling of learning is. The feeling of learning was less *hadesh* [new/novel] when you were taught to learn. When you say the feeling, you’re pretending that… I don’t know what feelings are. I know what sensory feelings are, okay? Sensory feelings, as in… There’s no sensory feeling in that. No. Absolutely not. No. It doesn’t feel like anything. It feels like… I mean, it feels… It’s an analogous use of the term feel. It feels like understanding a *pshat* [interpretation/explanation]. It doesn’t feel like sweetness in your tongue or like whatever sensory pleasure in your nerves you have from other sensory pleasure. Just not.
People like to pretend that it is but it’s not. I’m not denying that it doesn’t have some neurons firing in your brain or whatever that is, but that’s still separate than what we call sensual pleasures. It’s other neurons, let’s say. It’s also neurons, I’m not getting into materialism, but it’s other neurons, other nerves. And those nerves do not act—they’re not the same ones. You can’t reduce it to “I feel good.” What does feeling good even mean? The feeling good of learning is a different kind of feeling good than the feeling good from drinking something sweet or getting drunk or whatever it is. And that is the feeling good that belongs to learning.
The Historical Confusion: The Degel Machaneh Efraim and the Loss of Aristotelian Categories
This is what confused so many people when they started getting into pleasure of learning, all these things. They’re all just confusions for not understanding this. Yes, absolutely. Just confused. Entirely confused. Because the *Degel* [Degel Machaneh Efraim, a Chassidic text] thinks that *lishmah* [for its own sake] means something a third thing, which is closer… No, no. The *Degel* thinks… Again, the *Degel* doesn’t have this middle category like most modern people, because they forgot it, because they stopped reading Aristotle.
And since the university started reading Descartes, the *yidn* [Jews] also stopped. And therefore, they forgot about the reality that the normal way of talking about these things is not to pretend that everything you like is just a kind of sensory pleasure, which is obviously not. So, of course, everyone knows that. So we pretend that these psychological pleasures are somehow the same thing as sensory pleasures, right?
And then, since everyone still—everyone, at least everyone religious or everyone part of Judaism—still thinks that there’s something higher than that, but you don’t know of anything intermediate, so you jump to something very high. So the Chassidim jump to this idea of *lishmah*, of *dveikus* [cleaving/attachment to God], of meaning God or something like that.
Now, meaning God is a very nice ideal, but that’s not all we’re talking about over here. We’re talking about something much simpler than that. And the kind of pleasure that you have from learning is not sensory. Why would you even think that? It’s a thing itself.
Now, is that good? By the way, I didn’t say that it’s good to pursue for itself. I don’t know if it’s a good… The Tal’s question is a different question. Or the question of, is it good, is it really the thing you should pursue? But I don’t actually think… I’ll say something later.
The Inseparability of Liking from Learning Itself
Student: No, to answer your question—it does not… It can’t be distinct. The pleasure… The kind of pleasure… If we call this pleasure… If we call this liking… The liking of the learning is not separate from the learning in the same way that the liking of… Like the first division that we made, like the liking of ice cream and the liking of eating ice cream. It’s not… It doesn’t separate in that way.
Instructor: Because the whole… The whole of this thing is that now you have—I installed you a new liking thing. That’s all it means. Of course there’s an activity of learning. Maybe not always you like it. Maybe the like comes in the beginning. That’s already how it works. But the liking is the same thing.
That the *Degel Tal* [Degel Machaneh Efraim] does get this right. The liking is part of the learning. It’s not possible for someone to be a *loymid* [learner]. The *middah* [character trait/quality] is a *loymid limit*. You could be a… Then you’re not a *loymid*. Then the yeshiva’s education failed on you. You’re a *tzaddik* [righteous person]. You’re not a *loymid*. You’re a *choviv tzadikim* [one who fulfills commandments]. You never like learning. But if they succeed, then you like it. And this liking is not the same kind of pleasure.
Well, if it’s *lishmah*… If God cares about it, that’s a separate question. We have to ask that question. The Chassidim will definitely say that it’s not enough. I’m not arguing with that. I’m just saying that it’s not the same. When they criticize the Chassidim, they sometimes reduce it to the lower kind of pleasure, which it isn’t. It can be criticized, but not in that way, right?
Addressing Objections: Why Learning Is Not Like Sensory Pleasure
Student: You’re saying that if it would have been such a type of sensory pleasure, then no one would have to teach you this type of liking. Then all Torah that isn’t that…
Instructor: Again, I don’t know if it wouldn’t be a have to teach, but that’s just not what it is. I don’t know why anyone would think it’s a sensory pleasure. It just isn’t. Which sense is it?
Who cares what it’s called—sensory this, sensory that? I just know for myself, right? There’s two different likings. There’s one, like, before you get up, like, get a *cheshek* [desire/urge] to go over, yeah? If I was about to advise, that’s a *geshmak* [delight/pleasure]. But if you like the activity of learning, in other words, right? Like 2 o’clock in the morning, get this *cheshek* to learn, let’s say, or 2 o’clock in the afternoon, whatever, right? Just go, right?
One second, and then what do you do? Besides, these are details within the thing. I don’t see that. It’s not like he’s liking the activity of learning for the learning itself. Some people like this, but no, I don’t think it’s… I don’t think it’s… It doesn’t matter to me. It doesn’t matter to me. These are interesting discussions to have if we’re talking about actually the virtue of learning. We’ll get into all the different parts of it. But since I’m just trying to find what a virtue is… And all of those are in the same category to me.
Psychological pleasure—I don’t know what that means. It’s just a word that seems to make people think they know something.
The Pizza Analogy and Its Rejection
Student: I want to say something very, very simple, because I want to understand this. Since I one time ate pizza, now I like pizza. In other words, forget about the taste of pizza. At this point I already like pizza eating, right?
Instructor: I don’t know. But we’re not talking… Again, we’re not talking… We can’t… No. Again, I’m not… How do you understand that? I like pizza. What does that even mean?
Student: Yeah, I think that it’s… I actually think that you’re wrong because you’re jumping within that. You’re connecting them too much, right? You’ll remember. You’ll remember.
Instructor: Don’t… Let’s do… Let’s keep things simple. Listen, listen. That’s not it. Wait, so let’s keep things very simple and never talk about the same thing which has both, because that’s just confusing, okay? We’re going to use examples where it’s clearly distinct, okay?
Eating and other physical pleasures are one kind of like, and *kavod* [honor] and *gaiva* [pride] and *ka’as* [anger] are another kind of like, okay? As simple as that. *Kavod* doesn’t mean I get a tingle in my spine or something. It just means I like that, okay? It’s a social thing. It exists somewhere. I’m not getting into the materialism thing question. Just a different kind of thing, okay?
Student: Is *ka’as* a different kind of thing?
Instructor: There you go. That’s all. Now Torah is the kind of… Learning is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. That’s all. There’s a third thing? Not a third. Same. There isn’t a third thing. It’s a better one, but it’s the same kind of thing. There’s a third thing which is intellectual. We’re not talking about that. We’re talking about the virtue of learning.
The Key Distinction: Natural vs. Socially Constructed Liking
Student: Can you give two regular examples, let’s say, of like *gaiva* and let’s say, I don’t know, the food thing, whatever, the pleasure thing?
Instructor: Yeah, what do you mean? Once I feel *kavod*… Why is it so difficult? The generally big difference is that one is social—in other words, it’s taught—and the other one is more natural. Isn’t… We, again, to use a simplified example, sensory… You don’t have to be taught to like food, but you do have to be taught to like *kavod*.
Student: Everyone is taught that because it has to do with the sensory pleasure?
Instructor: Yes, whereas *gaiva* has nothing to do with the sensory pleasure. Exactly. It’s something you’re taught. Maybe you’re taught… You have a natural disposition to it because you have a natural disposition to everything, but you’re taught in the sense of it’s a social… They’re cultural. *Kavod* is a cultural institution, right?
If you’re a critical theory person, you say it doesn’t really exist. Only literal pleasures might exist. Even that’s culturally construed because they get into that level of that. But we’re trying to make it simple. But it’s a… How do they call it? How do they call it? A paradox? Not a paradox. A constructive thing, right? Something that doesn’t live in your body in the same way that food-loving, eating, lives in your body. As simple as that. It lives in the relationship between me and you.
Does that have some representation in my body, in my brain? Not my question. But it doesn’t live in my body in the same way. Yes. You have to be taught. And liking it is not a reduction of one to the other. It’s not that now I just like it in the same way I like food. I like it in a different way.
Now, you could say that all of these kinds of likes are still selfish and bad. I’m not getting into that question. That’s the Chassidish criticism, the Platonic criticism. Plato already had that criticism. But that’s not my point. It’s still more that it’s a different kind of thing, and people seem to be missing this because it just… In other words, if there’s no value… Like, I don’t know, value… It’s not different. It’s not different at all. Like some people like pizza and some people like Torah. That doesn’t really follow. It’s true, but it’s a different kind of thing.
Responding to Further Objections
Student: To be able to like pizza is a simple thing. To be able to like Torah you need training, you need *chinuch* [education/training]. This is important. It’s socially constructed, okay. And if taste needs *chinuch* also, then it wouldn’t be the same.
Instructor: It doesn’t. There’s other differences. It’s a different thing. I just told you one difference between them. It’s a different thing. Even for… There wouldn’t be… There’s still a different thing. We’re just trying to define why it’s a different thing.
Student: No, I said one, because I didn’t say this is what made the difference. Obviously a different thing. It’s just I don’t think I need to explain why it’s a different thing.
Instructor: It’s a kind of… What do you mean? It’s a different thing. It’s like a sense. Feeling is a kind of thing. Do you understand what that means? A pleasure of the sense is a kind of thing. Do you understand what that means? And sense of… of liking to it. It’s a different kind of thing. You don’t feel it in the same place. I just want to say that. It doesn’t exist in the same part of the soul. Absolutely. It’s not the same.
Student: One is an activity and one is liking the actual item. But if you come out with examples where it’s not an activity, correct?
Instructor: No, absolutely not. This is just a nice fantasy that people like to tell themselves. I don’t know why people got this. You literally don’t feel the same. I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Conclusion: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
Very nice. No, *hamevul* [confused/mixed up]. So it’s not the same like, the same thing. Why do people go around that? These people have just invented this category called liking things, and then like, you like soda, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undefined way. But it’s like saying this is the table and that’s… and that’s a star. Both are things. Very nice. But there’s a table, that’s a star.
Chapter 15: The Nature of Pleasure: Sensory vs. Intellectual Enjoyment
The Fundamental Distinction Between Types of Pleasure
Instructor: I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Student: Yeah, it doesn’t hit my taste buds. It’s in some other sense.
Instructor: Very nice! It’s in some other sense. So it’s not the same thing. Why do people go around… People have just invented this category called liking things. And then like, you like Toyota, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undifferentiated way. But it’s like saying, this is a table and that’s a star. Both are things. Very nice. But this is a table, that’s a star. So, two different things.
So, why should I care about this? There’s nothing to do.
Student: I didn’t say that you should care. I just said first that it’s a different thing.
Instructor: Fine.
Student: I didn’t say anything about caring. I’m just trying to tell you the most basic fact that it’s different. And for some reason, I don’t know why. I do know why. Because it’s basic. If it’s something else, it’s basically you’re messed up. No, I mean this for real.
Student: I’m actually thinking the way you usually teach the thing. But I don’t see why the taste bud, because it’s a tongue and a piece of something hits it.
Instructor: I don’t understand what you’re saying. We know what that is and we know what this is. They’re not the same thing. If that’s why—it’s like yellow marker different than the blue marker. I don’t know. It’s one is yellow, one is blue. What is the question? Those are different, right?
Student: Of course those are different.
Instructor: Very nice. But they’re the same—
Student: Okay, no no no, they’re the same kind of thing, right? We have this—
Instructor: Okay, did you—okay did you—did you ever figure out this category called senses? Do you know what a sense is?
Student: Oh, so you decided there’s five senses?
Instructor: I decided? Yes.
Student: And that’s it? It can be another—
Instructor: Again, again, again, we have to be—we have to be very—no, there’s not one in five. But we have to be real in this sense. In this sense, maybe in a different sense, and we have to be real, right? It’s not a *chochma* [wisdom/cleverness] to just go and take words—this is sophistry, right? Let’s take words and pretend we can make them all sound the same. They’re not the same. There’s no real—like it’s the opposite. If someone wants to claim they’re the same, they have to prove it. The normal way of thinking is that they’re not the same. It’s not the same kind of thing.
The Burden of Proof and the Problem of Equivocation
Instructor: I don’t know why. Like tell me why. Even me, when you say the same kind of thing, I have no clue what you’re saying. No, it’s not. It’s absolutely not. It’s not the same as what? It’s not the same as feeling something in my mind, as feeling something in my tongue. What are you telling me?
Student: Oh, so once again, so the other sense called hearing is also not the same as saying—
Instructor: Again, when you say music, just to be clear, no, because you made me complicated examples. I’ll tell you why. Because we can’t—people always like escaping complicated examples. Because music is not a pleasure for the ear. If you say something very simple, like the kind of music that babies like, then yes. But if you talk about appreciating music, that’s something—
Student: No, I’m not appreciating. I’m talking about what babies like.
Instructor: Then of course it’s just a pleasurable sound. It’s not simple that there’s such a thing, but I’m assuming that there’s such a thing. Yeah, of course. Very loud sounds hurts you and a nice pleasant sound likes you. That’s the same exact kind of thing, of course. It’s a kind of—I could even give you some definition for what a sense means, but why would I have to go there? Like I feel like it’s something we all know.
And I think that the other thing—I’m telling you this, I’m making this argument, okay? I think that the other thing, this assumption that it’s the same kind of thing, like a *stickl* [piece of] Tosfos [medieval Talmudic commentary], is something that nobody knows. It’s a *stickl* philosophy that makes no sense that you were told by someone and you decide that it’s basic, and it’s nonsense. Just think of it for one second and you see that it’s nonsense.
Student: I’m trying to figure out when you say—I’ll tell you this. I understand so much when I sleep and when I go home it’s over.
Instructor: No, you don’t know that. You actually don’t know that. No, no, it’s not a *metzius* [reality/fact]. That’s what I’m telling you. It’s brainwashing by a *kat* [sect/group] that told you this.
Student: I know you’re not—you have to come to me whenever I say something that’s not a *metzius*, I know it, okay?
Instructor: No no no, I’m doing a shortcut because I don’t have a good—I’m doing a shortcut because I don’t have—I don’t have to name a *chalik* [difference]. You’re the one that’s connecting two things just to have the same word. It makes totally no sense. And for some reason you’re pretending that it’s me that has to prove you that it’s different. It’s so funny. It’s no *shaych* [connection/relevance]. It’s these two things.
And I’m not even getting—actually your other question was a better question. What is the *shaych* between enjoying a touch and enjoying a taste? That’s a good question. It’s actually a pretty easy way of answering it, why they’re similar. But what you’re saying is something totally different.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
Instructor: Word—like for both, or enjoy for both, which is very not accurate because it’s not the same kind of enjoyment. It’s the same kind just in the sense that, you know, like in the same but similar—like I sometimes make these funny things like my chair likes to be on the floor, both likes and never jumps up by itself, so I must like it. And that’s the same kind of thing as me liking pizza. It’s just a word that we use the same, but it’s just sophistry. There’s nothing—there’s nothing—this, the same word refers to in your experience or in your in anything that you’re making them pretend to be the same thing. I have no idea why anyone would say this.
Student: I use the *mashal* [parable/example] of hearing for a very simple reason, okay? Because you said that hearing is one of the five senses and that has type of enjoyment, right? So then you said, no, I’m using a complicated *mashal*. I wasn’t using a complicated *mashal*. I’m trying to tell you a *mashal* that hearing has pleasure from, right? There you go. So that you understand that hearing’s pleasure and touch pleasure is different, even though they’re from the five senses. I just, did I—so, dude, the brain—
Instructor: Tzadik [righteous one/my friend], did you answer? Did you answer? Did you listen to what I said or you just were thinking of what you’re going to answer? Because I just repeated this question that you said to you.
Student: No, you said about the difference in touch and taste. And I specifically said hearing.
Instructor: No, because I think I specifically gave you the—do you understand why we came up with this concept of the five senses? What do we mean when we say senses?
Student: I have an example of not the five senses. What about hearing a joke? Now, I’m not talking about the physical feeling of laughing after you hear the joke.
Instructor: That’s like appreciating music.
Student: Yeah, it’s like music, but the music is one of the five senses. And that’s like understanding touch.
Instructor: Yeah, yeah, that’s not hearing. It’s not a pleasure of the ear. Of course not. Of course not. It’s a social thing. I don’t know what—yeah, of course. It’s a social thing. Of course, of course. That’s not social—by social I don’t mean that no one’s around. I mean it’s something you’re taught. It’s a cultural thing. Of course. Different cultures like different jokes. Okay, that’s not entirely a proof, but in some sense, yeah, of course. Yeah, of course. Yeah, of course. It’s not the same kind of thing as liking, as the pleasure of senses. Of course not.
Defining What Makes Something a “Sense”
Instructor: I didn’t convince you that anything better or anything. I’m just telling you it’s different. We just use this word “feel good” for everything. We just use this word “feel good” for everything, as if we know what that is. But we don’t know what that is. We know what feeling good means in a sensory sense. We also know what it means in a different sense. But it’s not the same thing. It doesn’t—I have no idea why you keep on pretending it’s the same thing. It’s just the same word. It’s not even—you should use a different word and you’ll see that it’s not the same thing.
I could call it differently. Let’s call—let’s decide to call it differently and then I’ll be right, right? I can’t just come—what’s the difference? *Deh sabah khalif, deh sabah khalif, deh sabah khalif* [this is different, this is different, this is different – Yiddish/Aramaic]. Again, again, I’m not hooked—I’m hooked on you being so brainwashed and you’re repeating words to me that mean nothing.
Let’s make a new language. We’re not allowed to call these things enjoyment. We have to call one enjoyment and one “plenjoyment,” okay? Now you understand that’s two different things, right? This I enjoy and this I “plenj oy.” Finish. Did I solve your problem? Now give me something besides for the words to tell me why I said something wrong.
Student: Let’s say liking to drink, talking about alcohol—alcohol, liking to get drunk, right? It’s a perfect example for you. You can’t—you have to make a distinction between, of, of, of why—not why you like to drink, but meaning you can’t bring taste into the matter, right? Because it’s disgusting, right?
Instructor: No, no, sensory-wise, right? Like it’s nothing to do with the good taste, right? It’s the social aspect of it, right? So I’d like—I’d like to drink. I’d like to—
Student: I don’t think Ada disagrees that it’s different. He disagrees that therefore we should say that it’s different.
Instructor: I don’t know why. It’s the opposite. If you want to connect things, you have to connect them.
Student: Within learning you’re saying you have sensory. I don’t think you have both things. I don’t know which sense enjoys learning.
Instructor: I don’t know which sense enjoys learning. If you want to tell me which one it is, or in which sense it’s a sense—so why would you even call it a sense?
Student: I don’t know where it is, but I know for sure that I like it.
Instructor: Very cute. If I’m asking that you like it, but you’re just—no, because senses have a meaning. It’s not just a word that we made up. A sense has a meaning. Tzadik, when we call it senses, it’s not because we randomly decided to call these things senses.
Student: No, but if you say there’s five senses, then you’re taking away from other things that have the same feeling you could call senses, but they’re not senses because they’re not—
Instructor: Okay, a sense is something that gives me information about the outside world in a way of touch, or in a kind of way—now just a touch, yes. With sight is touch.
Student: Yeah, kind of touch, everyone—
Instructor: Of course. The ancient theories were sure like that, but nowadays it’s also like that. Just a light wave is hitting your cornea or whatever. Yeah, of course. That’s what a sense is. There might actually be more than these five, but it’s hard to find them. Like there’s many more. And this is not touching your brain or touching your whatever—not in, not in the same way. Like again, in analogous way, yeah, we have these analogies, like—but not in—it’s just an analogy. It’s the same word for a different thing.
The Categorical Difference: Marriage, Nachas, and Other Examples
Instructor: I don’t see why I have to explain to you that it’s different, because it’s obviously different. It’s you that has to explain to you why it’s similar. I can explain to you why it’s analogous, but I don’t know why you would assume that it’s the same thing.
And just to be clear, I’m not saying—I didn’t make any moral claims here. I didn’t say that it’s a better kind of pleasure. I just said it’s a different kind of thing that happens. They get called feeling good in the same way, but it’s a totally different thing. It’s the same thing, okay? Let me tell you clearly. People seem to be very confused about this. I don’t know why. I know why—because I’m brainwashed by a bunch of hundreds of years of philosophers that try to pretend that this is the basic facts, but it’s not.
The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. And some people think that it is, but it’s not. It’s that both enjoyable, both are pleasurable, but the word pleasure literally means something else in both cases, okay? *Nachas* [satisfaction/joy, especially from children], in Yiddish it’s called *nachas*. *Nachas*—what’s *nachas*? Basically the same thing as enjoying some sex? No, it’s not *nachas*. There’s some Yiddish that make that argument, but it’s nonsense. Maybe they’re both selfish. I didn’t say that one is better than the other or any of that. All I said is that it’s a qualitatively different thing.
It’s like saying you’re telling me the floor and the ceiling are both the same. Yeah, they have some similarity, but they’re two different things. Like why would you even connect them?
The Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Instructor: Okay, let’s get back to this thing. I’m going to finish my *shiur* [lesson/class]. So now, the important thing about this kind of thing is that you have to be taught, okay? You have to be taught. It’s not natural. There’s actually very few things that are really natural, or at least whatever—this distinction is more complicated. But at least in some simplification level: sensory pleasures don’t have to be taught to humans. But other pleasures, or other likes—we shouldn’t use the word pleasure because it confuses us, but of course it is pleasurable—have to be trained, okay?
And that’s what Shlomo Hamelech [King Solomon] said and Plato said.
The Nature of Cultural Training and the Meaning of Receiving the Torah
Chapter 16: The Insufficiency of Rational Argument Alone
Instructor: There is no way to make you like [Torah] without training. We did this right last week. I don’t know. I did it in my Yiddish. You have to be trained. And this also means that both—even if I could give you an argument for why it’s good, which would be a different discussion, it wouldn’t be enough. Because you still won’t like it.
If I give you an argument for why it’s good, you’re going to agree that it’s good, but you’re not going to like it in the same way which you like food, for the different way that we’re talking about here, right?
And vice versa, if I don’t give you the argument why Torah is good, I can still make you like it. Maybe slightly less successfully, but I can still do it. You know how I know that it can be done? Because many people have been doing it all the time.
The Yeshiva System as Evidence
And like with yeshiva, they don’t really explain to you why Torah is good. They just tell you you should believe it, but they do make you like it, at least in some cases. And it even works very well. They even make you like it in the ways that they would not agree with, right? Because people that went to the yeshiva like also learning other things that the yeshiva doesn’t approve of, which just shows you that this is like a kind of thing that you could—you could be trained into liking learning, and it doesn’t translate into liking following what the yeshiva says. It’s not the same thing. That’s how you get into it, maybe, but that’s not what you get. Just like it’s a kind of way of getting you into it.
Student: Make sense.
Instructor: Make sense?
Chapter 17: Culture as Universal Training
Now, just to be very clear, every single culture that ever existed does this, besides for a few that pretend that chinuch [חינוך: education/training] is not necessary, but they also do it. They just don’t talk about it, right? Belonging to a culture literally means this. That’s what it means. That’s what culture means.
This word “culture,” which, by the way, tarbut [תרבות: culture] is literally what Chazal [חז״ל: our Sages, of blessed memory] called culture, and tarbut means chinuch. Kasheh tarbis ra’ah betokh beito shel adam [קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם: difficult is bad training within a person’s house]. Tarbis means being raised—the raising of people, not the raising of people the way of raising animals, the way of raising people, which means teaching them some more human rights. Obviously animals don’t literally have, at least not to the extent that we do. And this is something that at least tarbis defines as human.
Middot [מידות: Character Traits] as Cultural Products
And when you grow up, you are taught to like certain things and dislike certain things that is not very much connected with the beliefs of this society. The word “virtue” is weird, but the kind of thing that a virtue is—virtue just means the good ones. That’s why it’s a de’ah [דעה: disposition/opinion] without being a middah [מידה: character trait]. This is what culture does.
Chapter 18: The Lasting Impact of Childhood Training
And this is why culture—and even to some extent this leads to some scary conclusions for us, which were said already, drawn by the Mishlei [משלי: Book of Proverbs] and by Plato and Aristotle—that the kind of things that you start doing when you’re a child, there are going to determine your whole life, basically. Whatever you are trained into doing as a child in a childish way, you will remain with you for the rest of your life.
Examples of Persistent Training
Which is why if you go to a Christian school, if they teach you to respect the Rabbis, you can always respect Rebbe [רבי: Rabbi/teacher]. It might be a different Rebbe, but that’s a middah. Or if you’ve got a literature school which teaches you to be critical in some sense, you’re going to remain with this middah, and so on.
Student: Wait, wait. We’re going to figure out how to switch.
Instructor: I don’t think people entirely switch. People refine. Very few people entirely switch, actually. Maybe none, or maybe very few. But very few people entirely switch, and I don’t think that’s what we need to be doing. Well—but let’s get to that in a second.
Chapter 19: What It Means to Be Happy About Receiving the Torah
But this, I said before my question of what’s okay. Now, when someone says I’m happy to be—if I am happy to have received the Torah, and like we gave in the first half hour of the shiur [שיעור: lesson], that we don’t mean the Torah that’s in the banner [the physical book]. So the only thing it could mean is that I am happy with certain virtues that I was made to have. Certain things that I was made to like.
It’s not that I choose to like, right? This is even something that’s weird to talk about choice. The choice is—it’s a choice, but in a much broader sense than what we think about choices, like I choose to this action or that action. You can’t literally sit down and choose to like learning. You could choose to get into a path that will cause you to that. You could choose to train your children to do that. It’s a much broader thing than individual particular action choice.
The Only Coherent Kavanah [כוונה: Intention]
But if you were received a training, you received a kind of that made you like certain things and dislike certain things, and those things are good—now we’ll have to have some way of evaluating whether they’re good—but if you realize them to be good, then you should be happy with receiving the Torah.
If anyone says, you should tell me, because this seems to be the only kavanah that’s possible to have: that your culture that you were brought up in, if that was the culture you were brought up in, has given you certain likes that you would not have had otherwise. It’s not possible to get them otherwise. There is nobody that gets them without being trained in them, without being cultured and educated into them.
Chapter 20: Addressing the Misframed Question
And we have to talk about what do you do when you’re stuck, but we’re talking about when we talk about being happy with the Torah, we’re not—this is, by the way, very clear, right? We’re not talking about the last time, right? Again, people like to go to the extreme cases for some reason, right?
When I ask you a question, are you happy with—hello? When I ask you the question, are you happy with having received the Torah, I don’t mean hello. I don’t mean the question of would you have been—would you have taken the Torah if you would have been born in Honolulu or something, you’ve been born differently, which many people think that that’s the question. I don’t know why that would be the question. That’s nice for some reason.
Why People Switch the Question
This is another one of the ways in which people switch the question to a different one, which is either harder or easier to talk about, right? If I—before I asked this question of—I said that we should ask, we should all think of if we’re happy to have received the Torah, and for some reason people think that this question translates to a different question, which is if I would have been born in—halilah [חלילה: God forbid]—would have been this guy. It’s entirely besides—besides for that not being a realistic question, it’s also not the question that I asked you.
When I asked you if you’re happy, I mean the one that you have, actually. Not a different one that you would have theoretically had. Why do people keep on changing it to that one? I don’t know. I actually know what you should think about.
Chapter 21: The Framework for Refinement and Teshuvah [תשובה: Repentance/Return]
And since the question is on this actual one that you were given—and “given” doesn’t mean there’s a book that you believe in; “given” means you were trained in, that’s what chinech means—therefore, the question is: if the virtues—not the values—if the virtues that you were trained in are good, now to the extent that they’re good, they should be happy. To the extent that they’re not good, they should do something very simple.
The Process of Refinement
And what does refining them mean? That it’s probably very hard to think of a society that has zero virtues, or that has no virtues at all, because that would be an impossibility. And since everyone has some virtues, then the job of growing up, or doing teshuvah, which is what we do when we’re more than fifteen and so on and we can’t relive our childhood—is childhood, not only childhood, right? Youth.
Then the answer is you need to know what those virtues are, and you need to know what the good parts of them are—what the good things that you were taught to like that you would never have liked otherwise—and then you find out what the bad things are, what are the bad things that you were taught to like and you would never have liked otherwise.
And what you would have to do is like the work of philosophy, or the work of teshuvah, like the work of growing up: it’s to make the good ones interpret the bad ones instead of vice versa.
Chapter 22: A Concrete Example: The Lakewood Virtue
Student: What does that mean?
Instructor: Ah, now I have to—I’ll tell you the answer also. The answer—yeah, I could tell you one example, but I have to finish. The answer would be something like—like, I was brought up to—let’s do something like this, right? This is really what all the middas [מידות: character traits] are about, the Middas HaMitzvot [מידות המצוות: the mean/measure of character traits]. And the Middas HaMitzvot shows you that there isn’t, like, really such a thing as a totally bad thing. It’s only a question of when and where and how and how much, right?
The Raw Disposition
So, for example, if someone was brought up in some kind of society which taught him, like, to not care about what anyone else says, right? Okay, this is a virtue that you get from—I’m going to tell you about it. Okay? We are the best. We talked about this. We are the ones that know the truth, and everyone else can farshtayn [פֿאַרשטיין: understand/get lost—Yiddish]. Yeah, one of the basic virtues.
Just very clear, again, we escape to the truth of it when we talk about it, but this is a virtue. This is a kind of way of being. We like it. We like to be the ones that know what they have to do, and we absolutely don’t give a gornisht [גאָרנישט: nothing—Yiddish] what anyone else thinks, right? That’s a virtue. It’s an excellence. It’s a thing that you get. Okay, what?
Student: But it’s good or bad?
Instructor: It’s a virtue.
Student: Okay.
Instructor: Yeah, I don’t have a different word. It’s a way of thinking.
Good and Bad Interpretations
Now, this has a too much, which is bad, and a too little, which is bad also. And which virtue is this? This is something like the virtue of courage. I’m giving you an interpretation of this. This is what I mean.
Now there’s a bad interpretation of it, which is called the vice of egoism. Okay? Which is not caring about other people. That’s how you become a bad talmid [תלמיד: student] of Lakewood. But the way to become a good talmid is to interpret it as the virtue of courage, which is the idea that you as a human being need to have some sense of what he is doing and not be the opposite of that, which would be the vice of being a chanef [חנף: sycophant/flatterer], someone that just does what everyone else wants him to do, which is not good—not for himself and not for anyone else.
You need to have that kind of—I’m calling it courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage. It’s courage—it has more to do with facing danger and stuff. But self—some kind of virtue of having a backbone. Okay?
Student: Integrity.
Instructor: Integrity. Integrity, you could call this. We’ll figure out. You understand more? That’s what I mean. And some kind of integrity—
Integrity, Practical Wisdom, and the Preconditions for Receiving Torah
Chapter 23: The Virtue of Having a Backbone
Instructor: The opposite of that would be someone that just does what everyone else wants them to do, which is not good—not for himself and not for anyone else. You need to have that kind of… I’m going to get courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage—it’s hard to have more to do with facing danger and stuff. But some kind of virtue of having a backbone.
Okay, integrity. Integrity, you could call this. I will figure out—you understand more or less what I mean—some kind of integrity. I don’t know. I’m trying to use ancient words. So some kind of integrity or courage or backbone.
Chapter 24: Applying Virtue Through Practical Wisdom
Okay, now that’s the good interpretation of it. And you take—you understand it in that way and use it in that way. And this is—there’s no way of applying virtue without using your *seichel* [practical wisdom/reason], which is called practical wisdom. And you apply it in the cases, or in the way, or in the amount which is needed for that, and not in the amount which is needed to be a *gas ruach* [arrogant/inflated person]—like some other people apply it.
Chapter 25: Becoming a Mensch and the Right to Receive Torah
That’s called becoming a *mensch* [morally mature person] when you’re already an adult. That’s called—and then, then you have a right to say that you’re happy to receive the Torah. Otherwise you don’t have the right, because it only made you worse.
Chapter 26: The Unanswered Question
So it still didn’t have to be this Torah. I didn’t answer that question because I—okay, I’m going to stop here. You can think about it yourself. It didn’t have to be nothing.
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Should We Be Happy That We Received the Torah?
1. The Central Question
The core question of the class, occasioned by Shavuot (Zman Matan Torateinu): Should we actually be happy that we received the Torah?
Two framings:
– “Frum” framing: *Why* should we be happy? (presupposes we should be)
– “Non-frum” framing: *Whether* we should be happy at all
2. Observation: People Don’t Actually Seem Happy
People act invested in the Torah and go through the motions of celebration, but don’t genuinely appear happy about having received it. The Torah seems more like a source of problems than a source of solutions — something one must fulfill (*mekayem*), but that doesn’t produce joy.
Side Digression: Shavuot Domestic Humor
The real happiness of Shavuot for some is that spouses get to sleep all day while the other watches the kids, and in Eretz Yisrael the holiday is over quickly. This underscores that the joy isn’t really *about* the Torah.
3. The Midrash of the Nations — Turned Inward
The well-known midrash: God offered the Torah to all the nations, each of whom found a “deal-breaker” commandment (e.g., “Lo Tirtzach” — do not murder). But could *you* think of a deal-breaker? There’s a big list.
The only reason the Jews accepted was the formula “Na’aseh v’Nishma” (we will do and then we will hear) — they committed *before* knowing the details. Had they known the full contents, they might have refused too.
Reb Zushe of Anipoli reportedly said that if the Jews had been told about the prohibition of *lashon hara* (evil speech), they never would have accepted the Torah.
Side Digression: White-Collar Crimes Joke
The “blue-collar” prohibition (murder) is easy to nominally accept — “only do it when nobody sees” — but the subtler, everyday prohibitions are the real obstacles.
4. A Student’s Proposed Answer: The Torah as Structure/Mold
A student offers an answer (the “internet shittah”): Without the Torah, a person is like the unfiltered internet — available for everything, shaped by nothing. The Torah hones and molds a person into something specific, giving life form and direction. Without it, you’re a “blob” — theoretically able to be anything, therefore actually nothing.
Analogy: It’s like a curriculum that makes you a computer scientist vs. drifting aimlessly between the couch, the beach, and the guitar.
5. Critique of This Answer
The argument has merit as a case for having *some* structure, but is not a good argument for *this specific* structure (the Torah):
– Any system of discipline or direction could serve the “anti-blob” function.
– The argument doesn’t address whether specific elements of the Torah are actually good or beneficial.
– One can still raise criticisms of particular commandments or norms — e.g., restrictions on intermarriage, tribal identity, the drive to be “the best” — which may have caused more problems than they solved.
6. Provisional, Honest Position: No Answer Yet
There is no answer to the question yet. Going further:
– There are parts of the Torah (broadly construed, including the entire mesorah and minhagim) that are genuinely bad for us — not merely unhelpful, but actively harmful.
– The comparative question (“Would a *different* Torah be better?”) is acknowledged but set aside as not the right question.
– The right question is whether everything within this broad tradition is helpful — and the answer is clearly no: some parts are “the opposite of helpful.”
—
7. A Concrete Example: The Problem of Chosenness (*Atah Bechartanu*)
A universal problem embedded in Torah itself: the doctrine of Jewish chosenness (*Atah Bechartanu*). It may be true, but it leads to bad character traits (*middos*), specifically excessive pride (*ga’avah*). Some pride is necessary (a *middah beinonis* — a moderate measure), but overdone pride in being Jewish is harmful and produces terrible results.
This is not an easily separable element — it is integral to *Yiddishkeit*, making it very hard to simply refine away. Most people either struggle with it or, worse, embrace the bad trait because they feel the Torah gives them license for it.
Sub-point: Practical Consequences of This Pride
Half the problems Jews have with other nations stem from Jewish bad *middos* — not just from external anti-Semitism. A *rebbe* once said anti-Semitism is half the Gentiles’ fault and half the Jews’ fault. This implicates the Torah itself.
—
8. Disposing of the “Easy” Version of the Question
A naive fantasy: without Torah, one would be “free” to do whatever one wants. This is trivially answerable:
– You don’t know what you want — desire is not a reliable guide.
– Doing whatever you want is effectively doing nothing — it’s not actually freedom.
This is the “easy mode” version of the question — really just asking “should human beings have a culture/laws?” — to which the answer is obviously yes. The hard version must be tackled: Should *this specific person* (in Lakewood, in 2025) be happy with *this specific Torah*, including all its books and content?
—
9. Splitting the Question into Two Distinct Questions
Question A: Is the *Ideal* of Torah Good? (The “Banner” Question)
This is the question most people *think* they’re asking: Is the Torah — capital ‘The’, capital ‘T’, the holy Torah given at Sinai — good?
– The answer is obviously supposed to be yes.
– We’re “not even allowed” to ask it.
– This is the less relevant question.
The typical defensive move: separating the ideal from its practitioners. Examples:
– “Love Judaism, not the Jews”
– “I don’t have a problem with Christ, only his fan club”
– “99% of the apples give a bad name to the other 1%”
This is the Karaite-style defense: the *book* is holy; it’s only the commentaries/practitioners that are bad.
Two Problems with This Defense
1. Empirical problem: Maybe the Torah/religion *did* make people that way — you can’t simply separate the text from its effects.
2. The bigger problem — the “Banner” is irrelevant: No one should care about defending the abstract ideal/headline called “Torah” or “Judaism.” Defending the banner is:
– Not useful to anyone’s actual life
– A matter of *kavod* (honor) at best
– Only relevant to people having fights on YouTube
– Not *emunah* (faith) in any meaningful sense — *emunah* is not about being a “fan” of a banner and protecting it from criticism
Illustrative Analogy: Islam
Whether the Quran is a good or bad book is irrelevant. What matters is that certain people want to kill you. Whether their behavior derives from the book or not is tactically irrelevant — proving the book bad doesn’t change the practical situation. Similarly, if someone proves the book is really good and was just “corrupted,” that information is useless — it changes nothing about lived reality.
Side Digression: Bracketing Theodicy
A student raises whether this argument is really about whether God is good. Theodicy is explicitly bracketed — this discussion is not about defending God’s goodness. The impulse to defend the Torah’s ideal comes from a prior commitment (God gave it, God must be good), but the goal is to move past that framing.
—
10. Dismissing the God Question as Irrelevant
Even granting that God gave the Torah, this doesn’t answer the question.
Against the “God gave a good Torah, people ruined it” defense:
– If God is omniscient, He should have known how the Torah would be interpreted and practiced. A God who gives a Torah that only produces bad outcomes is not a God worth defending (*Rachmana litzlan*).
– Even if God is rendered “blameless” by this defense: what does that do for me? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן — וואס איז דאס פאר מיר?”*) — God being blameless in paradise is irrelevant to the practical question of whether the Torah is good *for us*.
—
11. The Core Question Precisely Defined
Both sides of the debate constantly shift the question.
The question that matters: Is *this* Torah — the one that actually exists among the actual people who follow it, teach it, and live by it — good? Should I be happy with it?
The question that does NOT matter:
– Is the *idea* of the God who gave the Torah a good idea?
– Is the Torah a good *book* in the abstract?
– Was God’s plan good?
These are “nice questions” but they are not the question, and people keep performing a “sleight of hand” (like media training: “answer the question you wanted to be asked, not the one you were asked”).
Side Digression: Analogy to Christianity and the Crusades
Nobody really cares whether Christianity *as a doctrine* caused the Crusades. People judge the Crusaders by their actions. The abstract causal question is only interesting for political reasons, not for ethical evaluation.
—
12. The Pragmatic/Consequentialist Principle
Key claim: If a Torah is abstractly “good” but all its followers are bad → you should be a *kofer* (heretic) regarding that Torah and disregard all the apologetic defenses.
Conversely: If a Torah is abstractly “bad” but somehow causes all its followers to be good → there is at least a serious *tsad* (argument) that you should join that group, because it works.
Hypothetical illustration: Imagine a text originally about murder and rape, but the commentators and oral tradition transformed it into a system of charity and goodness. You should join that group — who cares what the *peshuto shel mikra* (plain meaning) originally was?
The decisive criterion is practical outcome, not textual or theological purity.
—
13. Torah Is Not a Book — It Is a Living Practice
Strong claim: The word “Torah” does not mean a book. Anyone who says Torah is a book is an *apikores* (heretic).
Talmudic proof (Masechet Kiddushin): Yannai HaMelech made the mistake of saying the Torah is a book — anyone can read it, so the sages are dispensable. The Gemara says *nizreka bo minus* (heresy was cast into him).
Reason: Torah she-bikhtav (Written Torah) without Torah she-be’al peh (Oral Torah) doesn’t work. The Torah exists in the people who practice and transmit it, not on the page. Defending the *book* while the *people* fail is meaningless: “If not for the people that are good, I have nothing to do with the book.”
—
14. Addressing the Counter-Argument: “Follow the Book, Not the People”
A student proposes: Even if the current practitioners are flawed, can’t one follow the *book itself* (or the best historical interpreter, e.g., the Rambam) directly?
Response — this is Karaism reinvented: Bypassing the living tradition to follow only the text is structurally identical to Karaism.
Practical objections:
– It’s very hard to be a student of a dead person (e.g., the Rambam). Possible in limited ways, but severely constrained.
– You’d be creating a *new* (or revived old) Judaism, not participating in the actual existing one.
– This still doesn’t answer the original question: “Should I be happy with the Torah” means the Torah *as I was taught it*, not one I could hypothetically reconstruct from a good old book.
Side Point: The Torah Is Not the Only Good Book
Even according to the Rambam, the Torah is not the only good book in the world. There are perhaps five (or up to ~20) world-historically significant books with millions of followers, and they are all likely roughly comparable in quality (“erech as good as the Torah in the same way”). This is stated as a conjecture, not from deep knowledge of all traditions.
—
15. The Circularity Problem — What Is “Good”?
A massive unresolved problem: throughout this discussion, there has been a pretense that we know what “good” means and can evaluate whether the Torah (or any system) is good.
If you define “good” as whatever the Torah says, you are trapped in a circle: you can only be happy with the Torah because the Torah commands happiness, which is purely circular (*deha da bekatigatah de-katigatah*).
People in religious literature (e.g., *Likutey Shivos*) repeat such circular arguments without recognizing them as circular. There is no way out of this circularity yet, but the question must be asked from outside the system to be meaningful.
—
16. It Is Uncontroversial That There Are Bad Versions of Torah
It is traditionally accepted — not controversial at all — that there are bad ways to learn and practice the Torah. Sources:
– The Gemara: *”lo zakha, na’aseis lo sam hamaves”* (if one is unworthy, Torah becomes a potion of death)
– *”Yishtu talmidim u’mayim ra’im”* (students drink bad waters)
– *”Motzi’im divrei Torah l’minus”* (deriving heresy from Torah)
– Chazal’s view that Christianity is essentially a bad version/interpretation of the Torah — not something external, but something that emerged from Torah “in the wrong way”
All opinions agree that it is theoretically possible for people to claim commitment to Torah while being horribly bad people, people whom even the Torah itself would condemn — yet who genuinely “came from” the Torah.
—
17. The Case of the Person Who Leaves a Corrupt Torah Community
Thought experiment: Someone grows up in a corrupt Torah community (e.g., was molested by a teacher). This person, through sincere moral reasoning — like a “pure version of Avraham Avinu” — concludes that what he experienced is wrong and leaves to become a non-Jew (*goy*).
The common religious response: “Your bad teacher doesn’t represent the whole Torah; don’t throw out the baby with the bathwater; you’re foolish for leaving Judaism because of one bad leader.”
This argument is absolutely wrong. Reasoning:
– There is no Torah that exists apart from the Torah as it is actually taught and lived by real people in real communities.
– The Midrash (connected to Purim) and a piyyut for Shavuos: the Torah said to God, *”Im ein Yisrael, ein Torah”* — if there is no Israel, there is no Torah. Torah “in Heaven” with no one practicing it is useless.
– Therefore, if the only version of Torah someone encountered is a bad one, that person is correct to leave it. He is not making a mistake. You might offer him a better version, but you cannot call him stupid.
—
18. The Converse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays
The reverse is equally true: Someone who says “I don’t know if the Torah’s stories are historically true, but the way of life I was taught seems good — my father was a good person, my teachers were good people — so I want to continue living this way and raise my children in it” — this person has made the correct and wise choice.
– Whether *Maamad Har Sinai* literally happened is irrelevant to this person’s justified decision.
– If the tradition is based on such stories, fine — he can affirm them too. But the foundation of his commitment is that the people who transmitted it were genuinely good.
– This is wisdom: doing the correct actions for the correct reasons.
—
19. Central Thesis: Goodness of the People Is What Matters, Not the Banner
Being good people is what actually matters. People constantly try to escape this by saying “I believe in the Torah, I have the right *emunos* (beliefs)” — but this is useless.
– If you are a bad person, your children should become non-Jews, and the “banner” of Torah commitment does not save you.
– Many people rely on having correct beliefs as a substitute for being good, and their children do in fact leave Judaism (*taka become goyim*).
—
20. What “Saved” Yiddishkeit — The Baal Shem Tov Debate
Side Digression: A Debate Observed
Did the Baal Shem Tov save Judaism, or did Torah “protect itself”?
The entire framing is “la-la-land” — people debating which *theory* (rationalist vs. mystical) saved the Torah are missing the point entirely.
What actually keeps the Torah alive is people being genuinely good through it. The Chassidic mythology that “before the Baal Shem Tov, Yiddishkeit was declining” simply means: the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to become good using the Torah, whereas the establishment rabbis before him had become somewhat corrupt — using Torah for self-serving purposes rather than genuine moral improvement. If that’s the case, people *should* leave such a corrupt version.
—
21. The Empirical Claim: Sincerity Predicts Continuity
An observable claim:
– Where Torah teachers are sincere — even if stupid or wrong — and genuinely trying to become better people through Torah, their children remain Jewish.
– Where teachers are obviously insincere, relying on the excuse that having correct beliefs (*emunos*) is sufficient, their children leave Judaism.
A nuance: sometimes you need a good *theory* (like Chassidus) so that people *can* believe in the Torah and use it to become good — if without such a framework they’d think the Torah is bad, they can’t use it for moral growth. But the theories are instrumental; what makes people good is their sincerity, not the theories themselves.
Side Digression: Reference to Izhbitz
A listener raises a connection to the thought of Izhbitz (the Mei HaShiloach) — something like “he became a goy but kept Yiddishkeit.” This is acknowledged but declined for elaboration, as it would lead to complications.
—
22. Acknowledging the Dangerous Implication
The argument so far creates a problem: by its own logic, it might be telling people from bad backgrounds to leave Judaism (*become goyim*), which is *rachmana litzlan* (God forbid). This tension is acknowledged directly.
—
23. Transition: Promising an Answer Through the Concept of Virtue
There is a *shtickel* (partial) answer — one considered genuinely useful — to both the main question (why be happy about receiving the Torah / what makes Torah good) and the dangerous implication. The answer requires an extended introduction (*hakdamah*) through the concept of virtue (*middot*), which will lead to the *siyum* (conclusion) of the broader argument.
—
The Nature of Virtue (*Middot*)
24. The Problem of Translating “Virtue”
– Greek origin: The Greek word *arete* means something like “excellence.”
– Latin: “Virtue” is just a Latin translation of that Greek term.
– Hebrew – *Middot Tovot*: This is the traditional Jewish translation, but it is inadequate as a definition.
– *Middah* literally means “measure.”
– The term likely derives from the Rambam’s (Maimonides’) adoption of Aristotle’s doctrine of virtue as the mean between extremes — the correct “measure.”
– But calling it a “good measure” (*middah tovah*) doesn’t tell you of what or to what end.
Side Digression: Etymology of *Middot Tovot*
The Rambam used *middah* in *Peirush HaMishnah*; *Chazal* (the Sages) already used the word *middah* in a broad sense of “measure” (e.g., *Arba Middot B’Talmidim*, *Middah Tovah Merubah*). These usages are close to what the Greeks called virtues — measures of ways of acting — but the terminology still doesn’t explain the nature of virtue.
—
25. Core Thesis: Character Virtue = A Trained “Like”
Character virtues are likes and dislikes — specifically, the love or liking of a specific activity (not a specific object). Intellectual virtues (e.g., knowing *how* to learn) are different from character virtues (e.g., *liking* to learn).
Illustration: The Litvish Yeshivah System
A *yeshivah* doesn’t primarily teach you to learn (intellectual skill); it teaches you to love learning (character virtue). A “successful product” of a Litvish yeshivah loves to learn regardless of other factors — even religious observance.
Chassidish stories mock people who learn Torah while smoking on Shabbos, but this actually proves the yeshivah succeeded: it produced the *like* of learning, which is independent of *mitzvah observance*.
Side Digression: Chassidim vs. Litvaks
Chassidim do the same thing — they teach you to love singing *Menuchah V’Simchah*, davening with feeling, etc. The real debate between the two camps is which virtues are more important — not who has more *yiras shamayim*. This debate cannot be resolved by pointing to people who lack religious commitment; it can only be resolved by asking: Is this kind of person a better person? This is a serious question left unanswered here — only the framework is being provided.
—
26. The Fundamental Error: Confusing Virtue with Belief or with Sensory Pleasure
A false dichotomy that people commonly fall into:
The Two Wrong Options:
1. “I believe in it” — the intellectual/dogmatic level (e.g., “Torah learning is an ideal”). Many people hold this belief but don’t actually love learning. These are people for whom *chinuch* (education) failed.
2. “I just *stam* (merely) like it” — reducing the like to a brute sensory preference, as if liking Torah is the same as liking orange juice.
The Correct Third Option: A **New Kind of Like**
Virtue-training creates a genuinely new capacity for liking that didn’t exist before. It is not reducible to:
– Pre-existing sensory pleasures (food, attention, comfort)
– Instrumental motivations (*kavod*, money, *nachas*)
– A mere belief or ideology
You are born with certain basic likes (food, pleasure, attention). Through *chinuch*, you acquire new likes — e.g., the love of Torah learning.
—
27. *Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma* — The Mechanism of Acquiring New Likes
A developmental account:
1. Beginning stage (*shelo lishma*): The activity of learning is initially connected to external rewards — candy, cheesecake on Shavuos night, *kavod*, parental *nachas*.
2. Transition: Because the external reward is only artificially connected to learning (it doesn’t naturally follow from it), the learner eventually encounters the internal goals of the activity itself — e.g., understanding the *sugya* well.
3. Mature stage (*lishma*): The person likes learning for its own inherent good, not for the external reward.
– This aligns with the *Nefesh HaChaim*’s understanding of *lishma*: you like the thing itself.
– This is contrasted with a more “Chassidish” *pshat* of *lishma* which is characterized as more theoretical/abstract.
Key point: The Natural Trajectory
Staying focused on the candy while learning is possible but unnatural — it requires deliberate effort to *not* care about the *sugya*. The natural situation for anyone who genuinely likes learning is that they have come to appreciate the good inherent in the activity itself.
—
28. Rejecting the “Feeling” or “Sensory Taste” of Torah
A student raises the idea that perhaps there is a “taste” of Torah analogous to the taste of orange juice — some built-in sensory experience.
This is firmly rejected:
– There is no sensory pleasure in learning Torah. None.
– The orange juice analogy illustrates the built-in, pre-existing type of like — and that type simply does not exist for Torah.
– Any apparent “sensory” connection to Torah (cheesecake on Shavuos, *kavod*, etc.) is artificial and external — that’s precisely the *shelo lishma* stage, not the real thing.
– The real like of Torah is a new capacity — not a sensory feeling but an appreciation of the activity’s own internal goals.
—
The Categorical Difference Between Sensory and Non-Sensory Pleasure
29. The “Feeling” of Learning Is Not Sensory
The feeling or pleasure associated with learning is not a sensory feeling. When someone says “learning feels good,” they are using the word “feel” in an analogous sense, not a literal sensory one. Understanding a *pshat* does not feel like sweetness on the tongue or any nerve-based sensory pleasure. There may be neurons firing, but these are different neurons, different nerves — they cannot be reduced to “I feel good” in the sensory sense. The “feeling good” of learning is a categorically different kind of feeling good than that of drinking something sweet or getting drunk.
30. Critique of the Degel Machaneh Efraim and the Chassidic Confusion
A historical confusion: the Degel Machaneh Efraim (a Chassidic text) began discussing the “pleasure of learning,” and this generated widespread confusion. The root cause: the Degel Machaneh Efraim, like most modern thinkers, lacks the intermediate category between sensory pleasure and the highest spiritual ideals. This intermediate category was well-known in the Aristotelian tradition but was forgotten once universities (and consequently the Jewish intellectual world) stopped reading Aristotle.
The resulting error has two steps:
– Step 1: People collapse all forms of liking into sensory pleasure (which is obviously wrong but widely assumed).
– Step 2: Since religious people still sense there must be something higher, but have no intermediate category, they leap to the highest possible ideal — *lishmah*, *dveikus*, God-connection — as the only alternative to base pleasure.
What is being discussed is much simpler than divine connection. The pleasure of learning is its own kind of thing — not sensory, and not necessarily the ultimate spiritual good either.
31. Is the Pleasure of Learning Separable from Learning Itself?
The liking involved in learning cannot be separated from the learning in the way that liking ice cream can be separated from the act of eating ice cream. The whole essence (*mehus*) of becoming a learner is that a new kind of liking has been installed in you. The liking is part of the learning itself.
The Degel Machaneh Efraim gets this particular point right: the liking is intrinsic to learning. Someone who merely fulfills the commandment of Torah study (*mekayem mitzvas talmud Torah*) without liking it is a *tzaddik* (righteous person) but not a learner (*lomed*). The yeshiva’s educational mission has failed if it produces someone who studies without liking it. If the education succeeds, the student likes learning — and this liking is constitutive of being a learner.
Side Note: Bracketing the Normative Question
The question of whether this pleasure is *good enough* or whether it constitutes *lishmah* is explicitly bracketed. The Chassidim would say it’s not sufficient — and that’s not being argued with. The only point is that when the Chassidim criticize this pleasure by reducing it to sensory pleasure, that criticism is wrong. It can be criticized on other grounds, but not by collapsing it into base pleasure.
Side Digression: Student Challenges About Different Kinds of Liking Within Learning
A student raises a distinction between (a) the *cheshek* (desire/urge) to go learn (e.g., at 2 AM), and (b) the *geshmak* (delight) experienced while actually learning a Tosafos. This distinction is dismissed as not relevant (*lo ligabei inyan*) to the current purpose. Since the goal is only to define what a virtue is, all these sub-varieties fall into the same category. They would be interesting distinctions if discussing the virtue of learning in detail, but not now.
Side Digression: The Pizza Analogy and Its Rejection
A student proposes: “Since I once ate pizza, now I like pizza-eating” — suggesting that liking learning might work the same way as acquired taste for food. This analogy is firmly rejected. The two kinds of liking are being connected too closely. Examples must be kept clearly distinct to avoid confusion: eating and physical pleasures are one kind of liking; *kavod* (honor), *gaiva* (pride), and *ka’as* (anger) are another kind entirely.
—
32. Key Distinction: Sensory Pleasure vs. Social/Constructed Liking
A crucial distinction:
– Sensory pleasures (food, drink): natural, bodily, don’t require teaching to enjoy.
– Social/constructed likings (kavod, gaiva): culturally taught, exist in the relationship between people, not located in the body in the same way. You have to be taught to like honor. It’s a cultural institution. (A critical theory person would say it doesn’t really exist.)
Torah learning belongs to the second category — it is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. You need *chinuch* (education/training) to come to like it. It exists in a different “part of the soul.”
Addressing the Objection: “But Food Tastes Also Require Training”
A student asks: if food taste also requires *chinuch* (acquired tastes), wouldn’t it be the same? No. The teaching/training distinction was offered as one difference (*chiluk*), not as the defining or sole difference. Even if food preferences were entirely learned, the two kinds of liking would still be categorically different. They are felt differently, located differently in experience, and exist in different domains.
Addressing Another Objection: “One Is an Activity, One Is Liking an Item”
A student suggests the real difference is that one involves liking an activity and the other liking a thing/item. This is emphatically rejected: “Absolutely not! This is just a nice fantasy that people like to tell themselves.” Introspection reveals these are totally different kinds of things.
33. Concluding Critique: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
A widespread conceptual error: people have invented a single, undifferentiated category called “liking things” and then treat all instances as equivalent — “You like soda, I like pizza, I like Torah.” This is true only in the broadest, most vacuous sense of the word “like.” It’s analogous to saying “this is a table and that is a star — both are things.” Technically true, but it obliterates all meaningful distinctions.
—
34. Extended Defense of the Categorical Difference
This is not a value judgment (not saying one should “care” more about one kind of pleasure). It is a purely descriptive, ontological claim: sensory pleasure and the pleasure of learning Torah (or intellectual engagement) are fundamentally different kinds of things, not merely different degrees or flavors of the same thing.
This is the most basic fact in the discussion — so basic that if someone doesn’t see it, something has gone wrong in their philosophical foundations.
The Yellow-Marker/Blue-Marker Analogy
Two markers are obviously different; the question “why are they different?” is almost absurd — one is yellow, one is blue. Similarly, sensory pleasure and intellectual pleasure are self-evidently different.
Burden of Proof
The burden falls on whoever claims these pleasures are the same. The default, commonsense position is that they are different. Claiming sameness requires positive proof; claiming difference does not.
Accusation of Equivocation
The resistance comes from the fact that English uses the same word (“like,” “enjoy,” “pleasure”) for both experiences. Using the same word does not make the referents identical. This is equivocation — a verbal trick, not a philosophical insight.
Side Digression: The Chair Analogy
A reductio: “My chair likes to be on the floor — it never jumps up.” We use the word “likes” there too, but obviously the chair’s “liking” is not the same as a human liking pizza. The shared word masks a total difference in kind.
The Five Senses as a Genuine Category
A sense is something that gives information about the outside world in a way analogous to touch — physical contact or interaction (light waves hitting the cornea, sound waves hitting the ear, etc.). Within the senses, different pleasures (taste vs. touch vs. hearing) are indeed different from each other, but they share a family resemblance — they are all sensory, all involve physical stimulation of a receptor.
Intellectual pleasure does not fit this category. “Which sense enjoys learning?” No one can answer, because it is not a sensory experience in the relevant way. “I don’t know what it is, but I know I like it” — the liking is real but not being able to identify a sense organ is precisely the point — it is a different kind of thing.
Side Digression: Hearing a Joke vs. Hearing a Sound
The physical pleasure of a pleasant sound (what babies respond to) = genuine sensory pleasure of hearing. Appreciating music or getting a joke = not sensory pleasure; it is cultural, social, learned. Different cultures find different jokes funny. This is analogous to intellectual pleasure, not to sensory pleasure.
Side Digression: Alcohol/Drinking
Liking to drink alcohol (where the taste is unpleasant) is a good example of a non-sensory pleasure masquerading under the same word — the enjoyment of getting drunk is not a taste-pleasure.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
To break the spell of the shared word: call sensory pleasure “enjoyment” and non-sensory pleasure “plenjoyment.” Once you use different words, the objection evaporates — no one would confuse the two. The entire confusion is purely linguistic.
Further Illustrations
– Marriage vs. sex: The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. Both are called “pleasure,” but the word means literally something different in each case.
– Nachas from children (Yiddish: נחת פון די קינדער): Is that the same as enjoying sex? Obviously not. Some Chassidic texts make such a *drash* (homiletical connection), but this is nonsense at the literal level. Perhaps both are “selfish” — but that is a shared property, not an identity.
– Floor and ceiling analogy: They share some features (both are flat surfaces in a room), but they are plainly two different things.
Diagnosis of the Confusion
The students’ resistance stems from philosophical brainwashing — centuries of philosophers (and certain yeshiva traditions, e.g., “a Kotzker chassid”) who collapsed all pleasures into one category. This is a deeply entrenched but false assumption absorbed uncritically.
—
35. Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Having established the categorical difference:
– Sensory pleasures are natural — they do not need to be taught. Humans (and babies) respond to them automatically.
– Non-sensory pleasures (intellectual, spiritual, relational) must be trained/taught. They are not instinctive.
This insight is attributed to Shlomo Hamelech (King Solomon) and Plato — the convergence point of the Jewish and Greek philosophical traditions.
—
Synthesis: Training, Culture, and the Answer to the Question
36. The Necessity of Training for Non-Sensory Likes
Sensory pleasures (e.g., food) are natural and need not be taught, but higher-order likes — including the love of Torah and learning — must be trained into a person. This is attributed to both Shlomo HaMelech (Mishlei) and Plato. Without training, a person will simply never come to like these things. There is no shortcut.
37. The Insufficiency of Argument Alone (and the Sufficiency of Training Alone)
Two complementary points:
– Even a perfect rational argument for why Torah is good would not make someone *like* it. They might agree intellectually, but liking is a different category from assent.
– Conversely, training can make someone like Torah even without providing the argument. The yeshiva system is cited as evidence: yeshivot typically do not explain *why* Torah is good but rather tell students to believe it — and yet they succeed in making students like learning.
Side Digression: Yeshiva Training Overshoots Its Intended Target
An interesting phenomenon: yeshiva training often produces a love of *learning in general*, not merely obedience to the rosh yeshiva. Students trained in yeshiva come to enjoy learning things the yeshiva itself would not approve of. This demonstrates that what is acquired is a *general disposition* (love of learning), not loyalty to a specific authority. This is compared to the concept of lo lishmah — an imperfect entry point that leads to something genuine.
38. Culture *Is* Training (Chinuch = Tarbut = Culture)
Every culture that has ever existed trains its members to like certain things and dislike others. This is literally what the word “culture” means. The Hebrew word tarbut (culture) is etymologically connected to chinuch (education/raising). The Gemara’s phrase *”kasheh tarbut ra’ah betokh beito shel adam”* is cited — tarbut means the raising/formation of a person, not in the animal sense, but in the distinctly human sense of cultivating *middot* (character traits/dispositions).
Side Clarification: Middot and Virtues
Middot (virtues/character dispositions) are exactly what culture produces. The word “virtue” technically just means “a good one” (a good de’ah/disposition), so a de’ah can exist without being a middah tovah. Culture shapes de’ot; whether they are good is a separate evaluative question.
39. Childhood Training Determines the Trajectory of Life
Both Mishlei and Plato/Aristotle teach the “scary conclusion” that what you are trained to do as a child will remain with you for life. The verse *”Chanokh la-na’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah”* (Proverbs 22:6): train a youth in his way, and even in old age he will not depart from it.
Examples:
– Chassidishe schools teach respect for Rebbes → graduates always respect Rebbes (possibly a different Rebbe, but the *middah* of emunat chachamim persists).
– Litvishe schools teach critical thinking → graduates retain that critical disposition.
Side Digression: Can Someone Fully Switch?
Very few people entirely switch; most people *refine* rather than replace. Full replacement is neither realistic nor necessary. The goal is refinement, not wholesale transformation.
—
40. What It Actually Means to Be Happy About Receiving the Torah
“Being happy to have received the Torah” means being happy with the virtues/dispositions that your culture (Yiddishkeit) trained into you — things you were made to like that you would never have liked without that training.
This is the only coherent kavanah one can have when saying *”asher bachar banu mikol ha-amim v’natan lanu et Torato.”* It cannot mean happiness about a book or a set of propositions; it must mean happiness about the formation of character.
Side Digression: The Misframed Question
A common deflection: people reframe the question “Are you happy with the Torah you received?” into the hypothetical “Would I have become religious if I’d been born in Honolulu?” This is not the question being asked. The question concerns your *actual* formation, not a counterfactual one. People persistently make this substitution.
41. The Framework for Teshuvah and Refinement
Since the question is about your *actual* training:
– To the extent your trained virtues are good → you should be happy.
– To the extent they are not good → you should do teshuvah.
The Gemara *”noach lo l’adam shelo nivra mishennivra, v’achshav shenivra, y’fashpeish b’ma’asav”* is cited: now that you exist, examine your deeds.
The Method of Refinement
The practical work of philosophy/teshuvah/growing up:
1. Identify what you were trained to like (virtues you would never have acquired without your culture).
2. Distinguish the good from the bad within those trained dispositions.
3. Make the good interpretations govern the bad ones, rather than vice versa.
This connects to the doctrine of the mean (Middas HaMitzvot / Aristotelian mean): there is no entirely bad trait; every disposition has a “too much,” a “too little,” and a proper measure. The question is always *when, where, how, and how much.*
—
42. Concrete Example: The Lakewood Virtue
A detailed example to illustrate the refinement process:
The trained disposition from Lakewood culture: “We are the best, we know the truth, and we don’t care what anyone else thinks.”
This is a genuine virtue — a way of being, a disposition that was cultivated.
– Good interpretation (virtue of courage/integrity): Having a backbone, a sense of self, not being a *chanaf* (sycophant/people-pleaser who does whatever others want). A person needs some inner conviction and independence.
– Bad interpretation (vice of egoism): Not caring about other people at all, dismissing everyone outside your group.
The “bad talmid of Lakewood” gets the vice of egoism. The “good talmid” gets the virtue of integrity/courage. The raw material is the same trained disposition; the difference is which interpretation governs.
There is uncertainty about the precise name for this virtue — “courage” may not be exactly right since it traditionally involves facing danger — and integrity is tentatively settled on as a working term, while noting the concept needs further refinement.
—
43. The Role of Practical Wisdom (Phronesis) in Applying Virtue
Key principle: There is no way to apply any virtue correctly without using *seichel* (practical wisdom / phronesis). The virtue of integrity/backbone must be applied in the right cases, in the right way, and in the right amount — calibrated to the situation.
– Negative example: Applying it in excess makes one a *gas ruach* (an arrogant/inflated person) — which is how “some other people” misapply it.
– Positive outcome: Applying it correctly is what it means to become a *mensch* (a morally mature person) as an adult.
44. The Precondition for Receiving Torah
Central claim: Only once a person has developed this properly calibrated virtue of integrity — becoming a *mensch* — do they have the right to receive the Torah. Without this prior moral development, receiving Torah “only made you worse” — Torah without the foundation of good character is counterproductive and even harmful.
45. The Unanswered Question
A student raises (or re-raises) the question: Does it still have to be *this* Torah specifically? (i.e., could the principle work with a different moral/legal system?)
This question is explicitly declined. Students are told to think about it themselves. Only a cryptic remark is offered: “Didn’t have to be nothing” — suggesting perhaps that *something* was necessary, but leaving the specific identity of that “something” deliberately open.
The lecture concludes on this deliberately unresolved note, leaving the question as an exercise for further reflection.
📝 Full Transcript
Should We Be Happy We Received the Torah? A Critical Examination of Simchat Torah and Religious Obligation
Chapter 1: The Central Question – Genuine Joy or Religious Performance?
Framing the Problem in Two Languages
Instructor: We can say that I have a question, or I often want to answer, but mainly a question, and my question is if we should be happy that we got the Torah, which means, or another question, the way to say it in the frum [religious/observant] language would be why we should be happy. But in the non-frum language, it’s the same thing as if we should be happy.
Because we have this Yom Tov [holiday] called Zman Matan Torateinu [the time of the giving of our Torah – referring to Shavuot]. And supposedly the Olam [world/community] was happy because they received the Torah.
Now I’m not so sure. Let’s be real. What’s this pretending? Right? This is their pretense. Okay, I’m going to ask you about the Torah. I don’t know if it would make a whole Yom Tov.
The Reality Check: Torah as Source of Problems
But now I’m the killer, I’m going to be the nominator is the master, be real. So I’m best made, I’m not doing them, I want, I want, I want, I want Sarah, see if she’s been out to my house.
You don’t have to drug the kids anymore. And I heard you’re strong, by the way. Yom Tov is over, bro. Right after Shachar [morning prayers], it’s over. Whatever, okay.
It’s a good question, no?
Student: Yeah, yeah, okay.
Instructor: Serious question. We’re adults. We’re allowed to ask normal questions. Chvay tzemes medrash’tum [we need to be honest], and if not, follow the pretendant. But that’s why we come here.
It seems to me that Torah is a source of problems, not a source of solutions. Right? How do we make chayim [life]? Okay, it’s a problem. We have to make chayim. Then you’re not happy.
Chapter 2: The Midrash of Refusal – Turned Inward
The Deal-Breaker Exercise
Instructor: I once had a sif and shviz [Shavuot night learning session] by night in my house. I told everyone that everyone knows the story that the all the going [nations] and everyone said there’s one thing that’s a deal breaker, right? Can’t have that.
So I said, imagine if they come to you, could you think of one thing that you would say no because of it? I got a big list. Then we’ll be fine, okay. We said otherwise we wouldn’t have gotten it either, right? That’s the trick.
Real talk, real talk. They said, I didn’t want to hear. I heard, I heard once that if they would have told them we would have never gotten the title.
Student: White collar crimes too?
Instructor: Yeah, only do it when nobody sees. Okay.
The Seriousness of the Question
So this is a serious question. I think it’s a serious question. Must come to a serious question. I told this question to my daughter. She said, so everyone thinks that’s already an answer. Maybe there’s no answer. You don’t understand, you don’t understand, you don’t understand.
Chapter 3: First Proposed Answer – The Torah as Mold and Structure
The Student’s Interpretation
Student: Explain. If you would just allow yourself just to be like, just always able to do everything, right? Like the internet, which is just you’re available for everything and anything at any time and nothing to mold you to a specific thing, right? That’s not a life.
So the Torah is like this thing that hones you in.
Instructor: So you’re saying that, Berksham [with God’s name], there’s a thing. A thing.
In other words, you’re interpreting my question as the question which most people think like the guy in the what’s-his-name’s book said without a God everything was permitted and you’re coming to say that seems like most Eden [people] when I tell them this question they’re interpreting what right what’s the other side like what would have happened if it would not be a Torah and the answer that most frum people think it would be is that everything would be permitted or something like we would be able to do what I could give you the exact language we would be able to do whatever we wanted.
Student: Yeah, right, yeah, yeah, we’d be wild, right?
Instructor: That’s the outcome of being able to do whatever you want, don’t have to be down.
Student: No, it’s telling somebody, meaning somebody who has the terror [Torah], ask him right what what would you do it would be wild you know what I’m saying.
Instructor: Yeah, yeah, that’s what they were saying, right? Right? Not thinking of an alternative to that.
Clarifying the Blob Metaphor
I asked a very broad question, so you give a certain interpretation of the question, which is probably what most people, at least in some way, think. And then you give an answer to that interpretation.
I don’t mean because everything would be mutter [permitted]. It’s not really what I’m saying. I think it’s just a toilet. You’d be free to do whatever you want.
Student: No, it’s a way of, no, it’s the mold of this chayim [life], meaning you’re just a blob, right? And in order to make you, let’s say, into a table or into a something, right? And not just to be anything.
Instructor: But this blob is a name for free will, right? For being able to do whatever you want. That’s what we mean when we say that, right? That’d be nothing or what some people think is everything, right? It’s like being able to choose whatever I wanted to want, whatever I wanted to do whatever I want. That’s basically what it is, or you have a different shot of what it is.
Student: That’s what I thought it was also.
The Computer Science Analogy
Instructor: But that’s only if you interpret that the Torah is very restrictive, right? I don’t know if it needs to make your life restrictive. I don’t know if it needs to be restrictive. It’s just telling you what the good way is to be.
Anyway, it’s not all of them, it’s one of them, right? Or at least, not infinitely all of them. Maybe it’s a lot of them, but not all of them.
Student: I mean, let’s just say the old said, there’s no lobbying, let’s say, yeah, just do this and this and this and this. Let’s say the goal is to be a computer scientist, right? So I’m telling you to do this and this and this and this and this, and then you become a computer scientist, okay? So now you mold it into a computer scientist, right? That’s a good thing. In other words, that’s the goal, right?
Versus not having anything, and then you just, one day you’re on the couch, the next day you’re on the beach, the next day you’re playing guitar, right? Just nothing ever because you’re able to be everything, so it’s different than nothing. That’s all I’m trying to say.
Chapter 4: Critique of the Structure Argument
The Limitation of the “Any Structure” Defense
Instructor: But it doesn’t have to be Zotoid [this Torah] for that reason. Very good. So that would be a good argument for something, a something. It’s not a very good argument for this specific something, not an argument.
I can still say, it becomes harder to say a little bit, but I can still say something like, I could still have certain criticisms of specific things, like say, I don’t actually have an answer for this question, but I could say something like:
Did we need this thing about being the best, about having this advice, about not marrying wherever you want, only people from a specific, how do you call it, tribe? Maybe that’s just the cause of most of our problems. Maybe we should tell ourselves to blame for that. But anyways.
Student: Yeah, like…
Instructor: In other words, all the particular things. Or maybe even, maybe even if someone says, well, you need certain particular things, we might not be happy with specific things. Maybe there are some things that are bad.
The Instructor’s Honest Position
Maybe there are some parts of, I mean maybe there’s some parts of the Toyota [Torah] that cause us problems and are the source of issues. We should be sad about them at least. We should look for solutions. Are you so happy about it?
By the way, I’m, I don’t know, I don’t have an answer this question. I think that there are parts in the Toyota [Torah] that are bad for us, as far as I can tell, and to say that it would have been better to have a different one, that was a comparative question, like is there a different one that’s better, you have to weigh all the options, but at least in the, and that’s not, I don’t think that’s really the question we should ask.
The question we should ask is it true that everything, the Toyota [Torah], and the Toyota [Torah] means something very broad here, right, the whole Masada [tradition] and everything, right, and maybe it’s only if you include all of that, there are definitely some parts of it that are not helpful, that are even the opposite of helpful.
The Request for Examples
Student: Like?
Instructor: Like? Everyone should think of their example. You want me to tell you my problems?
Student: No, tell me a problem that is like a universal problem.
Instructor: There’s no universal problem.
Chapter 5: The Problem of Defending the Torah’s Ideal: Why We Should Ask Better Questions
A Concrete Example – The Problem of Chosenness and Pride
I mean, universal problems, yeah, like, for example, with something that I think is a problem, is this thing with being so special. I think that *Atah Bechartanu* [the liturgical phrase “You have chosen us,” expressing Jewish chosenness] is a big problem. I’m not saying it’s not true, but I said that it’s a big problem that leads to some very bad *middos* [character traits], which are not helpful.
But *ga’avah* [pride, arrogance] is not a good *middah* [character trait], and *ga’avah* about being with *Yiddish* [being Jewish] doesn’t make it better. At least not when it’s overdone. Maybe we have a *shalef middercham tsui* [unclear Yiddish phrase, possibly “a measure of moderation”], maybe there’s a *middah beinonis* [moderate measure] of *ga’avah*. Okay, some pride is important. I think it’s true. I don’t think a person could live without some pride, including pride in his people or so on.
But I think that too much of it is definitely horrible and leads to very bad results. And therefore, and since this is something very integral to *Yiddishkeit* [Judaism], it’s very hard to imagine *Yiddishkeit* without it. It’s not like something that you could easily—you could try, many people have tried to refine it and explain it better, but it’s at least a challenge for almost everyone, for everyone basically, besides for people to just embrace it like we should take any bad *middah* if it’s in the Torah, if we could have an excuse for the Torah for it. But that’s something that’s a problem and it actually causes us many problems.
The Practical Consequences: Anti-Semitism and Jewish Responsibility
Like half of the problems we have with other nations is just because of our bad *middos*, and we have to be real, right? The anti-Semitism—half of it, half of anti-Semitism is the *goy’s* [non-Jew’s] fault, but the other half is *Yidden’s* [Jews’] fault.
I don’t know why am I saying this, cut it out of the video. Okay, then we get—I’m not—I don’t want—okay, I’m gonna soon, in a minute we’re gonna talk about this. It’s like the Torah, that’s what I said when I say the word Torah, to show that God is not great because all the things, whatever, right now.
Now, and I think, very good, very good, I’m talking about this.
Student: No, I don’t think it’s not at all. I actually think that that argument is the correct argument, and we should take it seriously.
Instructor: Why? I’ll tell you why. Because—
Student: I don’t know that argument, so…
Instructor: Okay, I know what he means. Now, it doesn’t matter. It doesn’t matter. This is not *mareh mekomos* [source references], right? This *shiur* [class/lesson] is not about *mareh mekomos*. We don’t have to know anything. No prerequisites. Only what I’m discussing.
Why am I—I should stop saying this *shiur*. It’s causing me issues. No, let’s say it’s very clear and correctly.
Chapter 6: Refining the Core Question: Should We Be Happy We Have the Torah?
Well, we started with a question. Question is, should we be happy that we have the Torah? Or why are we happy? More of a way of asking the same question.
Now, we have to refine the question a little bit. We discussed, because it’s very general, it doesn’t—most of what we can do really is to refine questions randomly.
Disposing of the “Easy Mode” Version: The Freedom Fantasy
One way of talking, what Ari talked about was, does this mean like—like, this funny imagination that most *frum* [religiously observant] people have, and maybe most people have in general in regards to their little, whatever culture they have, is like, without this, I would have been more free. I would have been able to do whatever I wanted.
And the answer to that, I think, is relatively trivial:
First: You wouldn’t be able to do whatever you wanted because you don’t know what you want. That goes back to a different *shiur* where what you want is not a good source for anything, I think.
And secondly: It’s not good to do whatever you want. It’s another word for doing nothing.
Okay, now those are very good points, very good. So we don’t—not really talking about them. But I’d said it’s that’s—that’s easy mode, right? Because instead of asking a specific question, which was the question we started with, which is why we people in Lakewood in YouTube 2025 should be happy, or should we be happy with having received *Torah*, you’re asking a general question: should human beings have a culture? Should we have laws? Of course the answer is yes.
So we have tradition, that’s a more complicated question, we can get to that. But really the heart—which is not a question to say easy questions, right? We should ask the hard questions, which is: should it be happy that he has this *Torah*, which includes all of these books?
Right, now we have to refine that question a little more. And this also, I think it’s also a key for a solution. It’s not only making the problem, but I think it’s important.
Chapter 7: Splitting the Question: The Ideal vs. The Reality
Then we can split this question also into a bunch of questions. In other words, we can split at least to the two questions.
Question A: Is the Ideal of Torah Good? (The “Banner” Question)
One is like the question that most people think that they’re asked when they ask this question and they get defensive about it. I also am getting defensive about it, right? Which is—being defensive is depending on which context. But the question is like there’s this ideal ideology belief, something like that, which we like believe in the Torah—like you say “the Torah” with the capital T-H-E and capital T—and it’s questions on it like: are you happy with it? Is it good? Almost the same question.
And of course the answer has to be that it’s good. We’re not even allowed to ask that question, or at least we don’t allow ourselves to ask that question. And I also think it’s a less relevant question.
The Typical Defensive Move: Separating Ideal from Practice
And then we could say like this: let’s say if that would be the question, then we could have this question, this difference between—how does it go?—love Judaism and not the Jews, or like the Christians say, love Christ and not the Christians, or like that. Let’s say, I don’t have a problem with Christ, only with his fan club, right? That would be like an answer, right? That’s a good answer for people that think that the primary question is to defend some ideal of the Torah—capital T-H-E and—or the whatever thing he believes in.
And since there’s some people that, you know, like 99% of the apples give a bad name to the other 1%, so he’s worried about the bad name of this headline thing, so he’s going to justify it, he’s going to make apologies for it, he’s going to say, oh, you know some *Yid* [Jew] that’s bad, yeah, but that’s not *Yiddishkeit*, God made him bad, the *Yiddishkeit* was trying to make him good, it’s he’s bad, he’s a bad *Yid*, right? Same joke, right?
Critique of the Defensive Move
Now what’s the problem with this argument? Is that a true Scotsman argument? Sort of. What’s the problem with this argument? What’s the problem that I have with this argument? Or if some people—
Student: How do we know it didn’t make you that way?
Instructor: Okay, no problem. Maybe it did. And of course, there’s ways in which it did. But I have a bigger problem with this argument, which is that I don’t care about this headline.
I am not here—I don’t think anyone should care. When I say I don’t care, I think you should not care. You should not care about the banner that says “Judaism.” All the banners, that just should be good. Who cares what’s happening from there? What are we going to gain out of having that banner be right?
Okay, there’s like a *emunah* [faith]—people think that *emunah* means to be a big fan of that banner and to make sure that it doesn’t get sullied by any arguments or anything. But I don’t see how that’s useful to anyone. It’s a question of *kavod* [honor]. I don’t know what it’s a question of. It doesn’t seem to be useful.
That’s not a question you should be asking. You should never be asking if this headline thing called *Yiddishkeit* or Torah or whatever it is that you’re defending is good or bad. Why would anyone—to whose life is this question relevant? Only to people who are having fights on YouTube. But other than that, *lema’an ha’kavana* [for what purpose/to what end].
Student: Can I just say one thing? I know you’re not saying these words, but are you also saying that *lema’an zeh* [for this purpose], in the time was the *Rishonim* [early medieval rabbinic authorities], all these bad things in this *lema’an* wouldn’t come out. Is that what you’re saying?
Instructor: No, what I’m saying is, even imagine you could have—if you would convince me, okay, that all the bad—now maybe there’s a *mitzvah* [commandment] to convince yourself of that, but it’s not the question that I care about.
The Karaite-Style Defense and Why It’s Irrelevant
You convince me that all the bad things that you find in—let’s say someone would be like a Karaite-style argument, right? So there’s a bunch of bad things that we assume are bad—again, we can discuss if they’re bad or not, but we’re just assuming—there’s a bunch of bad things in religion so-and-so, in state so-and-so, and group so-and-so. And now I have a problem: this is a bad group because they’re full of bad things.
So someone comes and says, look, I have *hasbara* [explanation] for you. This group, they’re not really about what they’re doing. They’re really about this book that they claim to believe in, which nobody really opens or cares what it says. Nobody in that group cares. But suddenly we care. And that book is really very high. It just happens to be there’s a lot of *mefarshim* [commentators] on that book that are bad. But you should really hold of this book because it’s only the commentaries that are bad, but the book itself is good and says only good things.
And I’m going to answer this guy: why in the world should I care about what these people claim to be about? I don’t care about what they claim to be about. I care what they were actually about. Now this is a bad group of people.
Illustrative Analogy: Islam and the Irrelevance of Textual Defense
People seem to keep on getting confused, right? Is Islam a problem? I don’t care if the Quran is a good book or a bad book. I’ve read it and it’s not—I’ve read it and it’s not the point. But I don’t care. That’s not the discussion. They seem to want to kill me, so I’m not a fan of them. That’s all.
Whether it’s from this book or that book, maybe it’s a tactical thing. Could we convince them that the book is wrong? It makes no difference to my life. And people get stuck with this because if we could prove that their book is bad, that helps me somehow. But if someone says, you know, someone comes and says, you know that really the book was great, just someone else corrupted it—okay, and now what? What should I do with this information? There’s nothing I can’t do anything with it.
Chapter 8: Distinguishing from Theodicy
Okay, but it’s always a question of what the argument originally was. If the argument is God’s not good—so wait, first we’re talking—I’m not talking about God being good. This is not a *shiur* in theodicy. Same thing. I don’t think that when—very good.
So if you’re interested in defending some God or something like that, because we already believe that God gave it and He must be good—
Should I Be Happy With the Torah? The Question of Practical vs. Abstract Evaluation
Chapter 9: Defining the Real Question – Torah as Living Practice, Not Abstract Text
The Constant Misdirection: What Question Are We Actually Asking?
Instructor: I think that people, I think that people right away tend to shift the conversation to the wrong question. The question that we want to know when we ask these questions is: is this good?
When I ask you the question “should I be happy?” I’m going to tell you what I meant with the question. I think that people get very easily confused—both sides of the discussion get very easily confused with the question. When I come and I say, should we be happy that we got the Torah? Right? I mean literally that. I mean this Yitzchak [Isaac] and this Torah. The one that actually exists amongst the actual people who are following it or teaching it and so on.
I don’t mean a different question, which is a very nice question. Like, I’m with you. It’s a good question. Is the idea of the God that gave the Torah and had this plan, was it a good plan? Is he a good God? Is the Torah a good book? Those are nice questions, but they’re not the questions that I asked. I don’t think I meant to ask them.
We shift. That’s why we keep on noticing this—people always shift questions that you ask as if you meant something else. And if you actually remain very mystic and you say, “well that’s hard to think what you really wanted to know,” you’ll notice that you never wanted to know that question.
The Christianity and Crusades Analogy
Instructor: Same thing like I said, it’s easier to think about—nobody cared if Christianity is the cause of the Crusades or not. If these *chevra* [group/people] with the Crusades, we don’t like them. *Chevra* that do other things, we do like them. So now is there a question of why is this abstract question so interesting? It’s not so interesting. It’s of course interesting also for political reasons, but the question that I’m asking is not that question.
The Pragmatic Criterion: Does It Work?
Instructor: And I think that if there would be such a Torah which is in itself somehow we could know that it’s very good, that all these apologetics are true, this ideal is great, but all the people that follow it are somehow bad—I say that you should be a *kofer* [heretic] in that Torah and you should disregard all the *teritzim* [apologetic answers] because it’s not relevant.
And vice versa, I think that if there’s a Torah that’s bad theoretically but somehow causes all the people to be good—now of course this is complicated because how do you know what’s good and bad, okay, but imagine that this would be possible—I think you should, there’s at least a very serious thought that you should become part of that group because it seems to be doing good for them.
Who cares if they’re—imagine there would be like a text that everyone agrees that originally it was just about murder and rape, and somehow the *meforshim* [commentators] came and said, “no, it’s about being a good guy and giving *tzedakah* [charity].” So we should become part of that group. Who cares what really the *tzedakah* was? That’s only if—
Student: *Lamei said* [unclear phrase], if it works.
Instructor: Yeah, yeah, yeah, if it works. Because that’s the much more interesting question. When I ask about the Torah, I don’t ask about some—it’s not a science question, right? It’s a question about ethics. It’s a question about the good. Torah is a system of how to live. It’s not a system of telling us a story that happened, whether the actual story of *Maamad Sinai* [the giving of the Torah at Mount Sinai] or some truths about God. Those are totally separate questions. We’re asking about certain ways of living. If these are a good way of living, then that’s all.
Torah Exists in People, Not in Books
Instructor: I wish that in the *piyut* [liturgical poem], it says in the—it says in the *piyut*, I make things very simple. If it’s intertwined, then you should achieve it until it becomes simple. Very simple. Not *pashut* [simple/simplistic].
I don’t believe in the Torah as an abstract thing. I think the question that’s interesting is the one of the actual one which exists between—in the people, not in the book.
Student: I don’t understand something. Why can’t you say abstractly whatever, really the *meforshim* [commentators], the Torah is like a disaster, mentally corrupted. So explain what type of God is that God that didn’t know—
Instructor: What do you mean, what type of God is the God that gives you to screw everything up?
Student: By the way, yeah, useless.
Instructor: What, useless?
Student: Yeah, you’re just used to the—
Instructor: No, I’m asking you, is that the question? Is that your question, that you shouldn’t have—
Student: No, no, no, that was just a throwaway argument. Delete that from the record.
The Distraction of Abstract Theological Questions
Instructor: That was not the interesting thing. Is that I don’t think that this question is a distraction. You’re confusing me like many people are good at debates. They’re big Christians, but they do sleight of hand. They instead of answering your question, they make you think that you answer a different question and they have a good answer on that question and they answer it. Like media training, right? Answer the question you wanted to be asked, not the one you asked.
I think that when I ask the question, “should I be happy with the Torah,” which is sort of the same question, “should I follow it,” right? If it’s good, I’m happy with it, I’ll follow it, right? If it’s not good, I won’t follow it. The question I want to know—
Student: No, no, no, no. Okay, okay, wait, wait, wait. I’m not following the people.
Instructor: No, okay, okay, okay. I don’t believe in the concept of a Torah existing without the people.
Student: No, no, no, it does not. No, it does not.
Instructor: It does not. It does not. Okay, I’ll subscribe by the next year. Hello, you’re pushing away the thing. 99% of people made mistakes. Fine, listen to me, listen to me, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait. You’re jumping around, you’re jumping around, you’re jumping around.
I say that it’s distraction. People distract by saying, “okay, but the book is so good.” I have news for you: if none of the people that are good, then I have nothing to do with the book. I don’t care about the book. That’s what I say. The question that I actually want to know—okay, now if you want to tell me that you have a secret way—
Student: No, but listen, listen to what I must—listen, all the people are—
The Talmudic Proof: Torah Is Not a Book
Instructor: Because the word *Torah* doesn’t mean a book. If anyone told you it as a book, they’re an *apikores* [heretic]. Curse them. That in the *Gemara* [Talmud], if someone just thought as a book, *nizreka bo minus* [heresy was cast into him]. The *Torah* is not a book. The *Torah* is people that do it.
I make it for you *tishkach Torah* [you will forget the Torah]. *Nishmad* [it will be destroyed]. *Yannai HaMelech* [King Yannai] never made a mistake. Is that there is a book? Anyone that wants to read it should read it. I’m a bad guy, but who cares? I killed all the *chachamim* [sages], but there’s still the book. That’s a *gemul* [consequence]. But why? Because this Torah doesn’t work. The Torah is not a book.
And maybe there’s a book called the Torah, and maybe God gave that book, and maybe you could defend it as a very nice book, but no, there’s no such a thing. That’s not what we mean to say when we say Torah, or when we ask, “we should be happy with the Torah.” We don’t mean, is that a good book?
The “Follow the Book, Not the People” Counter-Argument
Instructor: Now, you came up with a nice idea, which is okay, *maskil* [enlightened person], but maybe I could be the first one to follow that book which is a good book according to the apologetics which switched the question, and I’ll be a good person by following the book. Okay, that’s what you’re saying. Then why did God give such a—wait, wait, forget about the questions on God. We’re not worrying about God. He’s worrying about him.
But then it’s such a confusion. That’s a *kasha al Hashem* [question on God], that’s a *kasha* on God. But we’re not interested in justifying God. We’re interested in finding a good way to live.
So you’re asking that even though all the people, or assuming that the people that are actually teaching this book—right, you have to remember, but when I say people following it, maybe people teaching it, right? People teaching the book don’t understand it. Mr. Ari got on the edge to his society. And since those people themselves are more that the book is better than them, right? Obviously that’s what everyone that believes in the Torah will say, that the book is better than them in some sense. I’m going to be following the book and not them, right? Be a *talmid* [student] of the Torah and not of the *lomdei Torah* [students of Torah].
So that’s another version of *Karaism*, right? You noticed, right? You just reinvented *Karaism*, right? And so that’s not an argument. That’s just me making fun of you.
The Practical Limitations of Following a Book Without Living Teachers
Instructor: But the problem with this is that I don’t actually believe that this works. I mean, it might work in a very limited way. But even though there was a sense that it works, it only works in the sense that you do find one person who thinks he’s a good person. If you say, like you say, the Rambam [Maimonides] said that 99% of people don’t understand, so you’re at the coast of the Rambam. So the Rambam is there. It’s a kind of problem.
Student: I didn’t say you have to have a live person.
Instructor: So you’re not part of the *Yiddishkeit* [Judaism] of the lake. When you’re part of a new *Yiddishkeit*, or an old one called Rambam, or any one, whatever it is, your old book they decided is good, and you’re trying to be a student of this person, it’s quite hard to be a student of that person. It’s possible somewhat, in limited ways it’s possible. You might be able to do that.
But just to go back to the question, that’s not the question that I asked, right? That’s again not going to satisfy me, because when I say, “should I be happy with the Torah,” I mean the one I was taught, right? I don’t mean one that I could invent, because I found a good book that seems to be a good book, and there’s no people that actually follow it, or maybe very few. But I’m interested in that book.
The Torah Is Not the Only Good Book
Instructor: I have tons of good books for you. *Veyafeh* [and it’s good] to get the books. It’s so easy to write a good book. It’s not that much easy—I’m exaggerating—but there’s five good books, not only one. We have to be real. The Torah, even according to the *Rambam*, is not the only good book. Someone tells you it’s the only good book, maybe they just didn’t read any other good books, which is—I’m not saying there’s not many other good books. Maybe there’s five. I think it’s very hard to write a world historical good book. It’s not simple.
In reality, how many books are there that have a million people following them? Maybe five, right? Okay, twelve if you count. A number less than twenty, I think. Okay, but I’m pretty sure all of them are as good as the Torah in the same way. Not that I know. I’m making this argument not out of knowledge. I’m just—but the most important thing is—okay, I didn’t say.
The Fundamental Problem: What Is “Good”?
Instructor: I pretend in this whole discussion that we know what is good and we can decide if the good book is good. Of course. Otherwise, nothing works, right? If we can’t decide what is good, then we don’t have anywhere to start with anyways. Of course we have to do that. But that’s the important question. Of course that’s a big question. No, I didn’t solve that at all.
If you just define good as whatever that book says, then again we’re stuck in a loop that doesn’t help us. We can’t be happy with it either. We can only be happy because it says you should be happy, so you should be happy with it. But that’s just circular. That’s just the Rebbe who said you should believe that the Torah is good.
Chapter 10: The Circularity Problem and the Criterion of Good People: What Actually Keeps Torah Alive
The Fundamental Circularity in Justifying Torah’s Goodness
Instructor: Someone that grew up in that group. Everyone should imagine whichever group he’s thinking of. And then he started asking the right questions. Of course, it’s a fantasy. It doesn’t really work like this, but let’s say really got molested by a teacher over there, but let’s say you could be like this pure version of Avram Avinu [Abraham our Father, the first patriarch].
By the way, that’s bad. That’s a reason I don’t know what I’m saying, right? That’s correct. That’s the real.
Anyway, let’s say he figures out that this is wrong, right? Because it’s not good to molest people. So, he becomes a goy [non-Jew], right?
And us, we come and tell him, what do you mean? That you’re a rebbe [rabbi/teacher], the shayigetz [derogatory term for non-Jew], he doesn’t represent the whole Torah. He had a wrong shita [approach/interpretation] in the Torah. Therefore, come to us, or you’re stupid for becoming a goy because you realize that the square rebbe is not such a tzaddik [righteous person].
Because the rebbe himself doesn’t pretend to be Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] — he is also modeh [admits] that the Torah is above him. Does not actually modeh by the way, but we pretend that he is. And not only he is right, but and therefore you are very dumb if you make that conclusion, right? That is what we like to say.
Rejecting the Standard Argument: There Is No Torah Apart from What Gets Taught
I think that that argument is absolutely wrong because there is no Torah besides for the one that actually gets taught in Talmud Torah [Torah study/school]. And it says in the Midrash [rabbinic commentary], right? Everyone knows the Midrash of Purim [the festival commemorating the story of Esther]. The Torah came to the Ribbono Shel Olam [Master of the Universe, i.e., God]. It says in the piyyut [liturgical poem] of Torah — Gedosh [holy] — that someone printed it into a machzor [holiday prayer book] for Shavuos [the festival celebrating the giving of the Torah]. So I sang it yesterday, that the Torah said that the Bnei Yisrael [Children of Israel] learn in one Yisroel [Israel] one Torah.
What do you mean one Torah? It’s in the Himmel [Heaven] no use, right? The Torah only exists to the extent that people read it and do it, okay?
And therefore if there’s a version of Torah which is bad, then whoever converts out of it is right and there isn’t any argument against it. He’s not making a mistake.
It could be that you could propose to him now that you got out of that, no problem, because the guy’s lost, so you’re helping him. I’m not saying you shouldn’t help him in that way. But I’m just saying that the argument that says that he’s stupid is wrong. He’s right.
The Reverse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays Is Also Right
And I said I think it’s right versus true. If someone comes to me — and I know people that come and say this — I don’t know that it is true. It seems to me that whatever I was taught is good. It’s a good way to live. And people think that this is cynical. They call it orthoprax or something like that.
Turns out that this is the truth, right? And that’s not really what the people say, but if they would say something like this, I think that they mean to say that someone would come and say: I have no idea if all these stories are real, but I’m happy. My father seemed to be a good guy. My teacher seemed to be good people. I don’t know if there’s other ways to be a good person, but this is a good way of being a good person. I’m happy with it. I want my children to be good people in the same way. Therefore I want to accept this version of way of life.
I think that that person made the correct choice and the justified choice, right? The wise choice. Wisdom in the sense of doing the correct actions based on the correct reasons, for the correct reasons.
He has no idea if Maamad Har Sinai [the revelation at Mount Sinai] happened, so what? That was never the question. His father’s thing is based on that. Okay. So we’ll say the same story also. No problem. If it’s based on that, we’ll believe in it also. But they had to be good people.
The Central Thesis: Being Good People Is What Actually Matters
This is the argument that I make based on my question, right? I didn’t answer the question. I just assumed that that’s just because of me saying that that’s the correct question. Thanks, Mr. Maskim [one who agrees].
Turns out that it’s very important to be good people. People keep on jumping out of this and saying, I don’t have to be a good person because I believe right in the Torah. I have this banner behind me, it was good. Useless.
If you’re a bad guy, your children should become goyim. Even if you have this banner. It doesn’t save you. I think how many people sort of rely on that and their children taka [actually/indeed] become goyim.
Digression: What Really Saved Yiddishkeit — Theories or Good People?
And like I have that — I saw this discussion I was thinking about this. People who are having this machloikes [dispute]: what kept Yiddishkeit [Judaism/Jewish way of life]? This guy says it’s the Baal Shem Tov [founder of Chassidic movement, lit. “Master of the Good Name”] that’s why it is a good. After the nation was out though and this is a base. So the Torah protects itself, protects itself by — well if you care but I care about people.
And everyone was saying something else like the questions about which theory saved the Torah: is it the rationalist theory or the mystical theory? And I’m looking at these people — you people are living in la-la-land. You think that everything is about theories that you can defend and debate. It’s nonsense.
What really keeps the Torah is people being good people by it. And I think when people say before the Baal Shem Tov Yiddishkeit was going down and the Baal Shem Tov saved it, all that means is the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to be good using the Torah. And according to the mythology, they didn’t like to tell themselves that the rabbonim [rabbis] before that were somewhat corrupt. Which just means they used the Torah for themselves instead of trying to become good people and teach their children. Of course you should become a goy, if that’s the case.
The Empirical Observation: Sincerity Predicts Continuity
I actually think this is true. Any area where you see where the teachers of the Torah are sincere — they might definitely be stupid. They could be wrong. That’s not the point. If they’re sincere, they’re trying to become better people using the Torah. Their children stay Yiddish [Jewish].
People who are very obviously not sincere, there, and sometimes not even having a problem because they think that the excuse of having the correct emunos [beliefs] saves them, their children become goyim. Look around.
It could be that you need a good theory for that. Like, if people can’t believe in the Torah without Chassidus [Chassidic philosophy/movement], then you need Chassidus in order to be able to be a good person using the Torah. Because otherwise you think the Torah is not that bad. So you can’t become a good person using it. But the thing that makes people good is only the good people, not the theories.
Brief Reference to Izhbitz
That’s the whole idea of Izhbitz [referring to the Izhbitzer Rebbe/Mei HaShiloach] the whole time, right? That’s what you’re saying?
Instructor: I don’t know, what is that, yeah?
Student: Yiddish lach kezach la-Torah [Yiddish phrase], right? That like you’re scared that someone’s gonna maybe become like bad from it. He somehow like makes it not as good.
Instructor: Does it really mean this? Maybe, I don’t know. Basically, goy avda goy, Yid bled goysha [mixed Yiddish phrase]. Like he kept Yiddishkeit.
I’m not sure what you mean, but I feel like it’s gonna get me into a whole complication if I start talking about it.
Acknowledging the Dangerous Implication
So I didn’t answer my question, I just said what the question is. Do you understand?
Student: No.
Instructor: I don’t understand.
Student: I don’t understand.
Instructor: I don’t understand. What are you doing?
Student: Yeah, because like the generations before they kept the Torah, right?
Instructor: Right.
Student: And they said, this is the Torah. The Torah says to do all these like, like, you know, that’s a smith’s thing or whatever, right? And they blame, they haven’t taught it to back them, right? So the ma’aseh [deed/action] made a bad society, yeah?
Instructor: Now, the question is, I’m not saying that any of these solutions are the correct solutions or anything. I’m just saying what kind of thing it is, what kind of question the question is. Now given that this is the correct question, we should think of what the answer is.
Student: Huh?
Instructor: Wouldn’t that be complicated?
Student: So what do I think? What do you think?
Instructor: Turns out I made my job very hard now because something — all the people listen to my classes, not all of them have the same background as me, and some of them maybe have a bad background, and I’m telling them to become goyim, and so on. Rachmana litzlan [God forbid], right?
Student: Yeah, hello.
Transition: Promising an Answer
Instructor: Okay, so I have a shtickel [small piece/partial] answer, and actually I also think that this answer is used. I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything?
Student: All right, I wanted to come in.
Instructor: Now we’re going to say the peshat [straightforward interpretation/textual reading]. All right. It’s hard to start with the peshat. It’s always hard. It’s good for a challenge. All right. So.
The Nature of Virtue: Trained Likes and the Acquisition of New Capacities
Chapter 11: Returning to the Framework of Virtue (*Middot*)
Instructor: Shach HaMaas is this sheen, right? Yeah, hello. Okay, so I have a stickle answer. I actually also think that this answer is used… I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything? Ah, right, I wanted to come in… Now we’re gonna say the *teretz* [resolution/answer].
Student: *Teretz*.
Instructor: It’s hard to start with the *teretz*. It’s always hard, but it’s good for a challenge, right?
So the *teretz* says—what’s the *teretz*? In Rosh Hashanah I can’t get into the actual *teretz* maybe, but I can say what kind of *teretz* there could be, right? What kind of *teretz* there could be goes back to what we discussed about virtue, right?
Student: This was a long time.
Instructor: I had to get back to our thing.
Student: Yeah, of course we’re not getting about anything else, right?
The Problem of Translating “Virtue”
Instructor: We learned that there’s something called virtues—virtues—and it’s very hard to find a good translation for it, even in English. Virtue is just a Latin word that translates a Greek word which means *arete* [ἀρετή: excellence], which means something like excellence. And in Judaism people call it *middot tovot* [מידות טובות: good character traits], but it’s apparently a bad translation, although it has something going for it—it’s traditional—but it’s not actually good for defining what it is.
Because *middah* [מידה] just means a measure, and the reason we call it *middah* was just based, I think, on the Rambam’s [Maimonides’] theory of *middah*, Aristotle’s theory of virtues being measures in between. And *middah tovah* [מידה טובה: good measure] just means the correct measure, but it doesn’t think of what—like nothing what the point of that is. The term *middah tovah* came from the Greek word?
Student: Yeah, I think so.
Instructor: Not from the Greek word. It came from the translators, like from the Rambam. The Rambam already used the word *middah*, although he called the book *Hilchot De’ot* [הלכות דעות: Laws of Character Traits], because it’s the *middah* of the *de’ot* [דעות: opinions/character traits].
Student: It’s not—but he used the term *middah* in *Peirush HaMishnah* [פירוש המשנה: Commentary on the Mishnah].
Instructor: It’s from *Chazal* [חז״ל: the Sages]. *Chazal* used the word *middah*, and possibly for the same—for the kind of thing that the Greeks call virtues. Now, I can’t deny that interpretation. *Chazal* used the word *middah* in the sense of measure, but in the broad sense of measure—like in this broad sense of measuring anything. Like things like that, they literally mean measure, but it means like the measure of a certain way of acting, I think. So something very close to what we call virtues.
And it was used by Rambam and tennis translators for virtues more generally. But it doesn’t help us to explain what it is.
Chapter 12: Virtue as a Trained “Like” of Activity
The Core Definition: Character Virtue as Liking
Instructor: The important thing to understand, or the thing that we’re struggling to understand right now—there’s something about it that we could say, right? Something about it that we could say, and this is connected to what I’m saying. Something about it that we could say, which has to do with the question of how to get *middot* [מידות: character traits], right? How to get virtues, right?
Now, we said that virtue is liking. A virtue is a like, okay? A character virtue, at least. There are other virtues, intellectual virtues, which are not like that exactly. But character virtues are likes and dislikes, which is a way of saying the love or the liking of a specific activity, right? Not of a specific thing, but of a specific activity.
Illustration: The Yeshiva System and the Love of Learning
Like, for example, if you go to yeshiva and they teach you to learn, what they teach you is not to learn—they teach you to like learning.
Student: Older yeshiva, I’m asking with this.
Instructor: They teach you to know how to learn—that’s intellectual virtue. But I’m talking about the character virtue. It’s the *middah* of liking to learn. And interestingly, anyone that went through a yeshiva system, a literature system that was successful at him—nowadays not all of them are successful, or maybe never they were all successful—but for the most part, like a successful product of a yeshiva system—we’re a bad word—a successful product of a yeshiva loves to learn, no matter if he’s a *goy* [גוי: non-Jew], if he’s a *yid* [יִיד: Jew], if he keeps Shabbos [שבת: the Sabbath] or not.
There’s all these silly stories that are supposed to make fun of this, saying, “Oh, there’s a guy that used to learn with a cigarette on Shabbos.” But that just shows that they were successful, right? That was their goal—to make you like learning—and they were successful at it. Because liking means that you like it. It doesn’t mean that you do a mitzvah [מצוה: commandment].
Like we discussed, *lishem mitzvah* [לשם מצוה: for the sake of the commandment] is that particular of liking.
The Chassidic-Litvish Debate: Which Virtues Matter Most?
*Chassidim* [חסידים: Hasidic Jews], by the way, have the same thing. They just teach you to like singing *menuchah v’simchah* [מנוחה ושמחה: rest and joy], and there’s people that did that with *Hosea Gran Shabbat* [הושע גראן שבת: unclear reference, possibly a specific Chassidic practice].
But it’s actually the whole *machloket* [מחלוקת: dispute] is very dumb, because this *machloket* all gets conducted as if the main thing is some kind of Kabbalah soil, right? And then everyone is arguing if you have the correct one. But the reality of *chinuch* [חינוך: education] is that it doesn’t work with Kabbalah soil. The reality of *chinuch* for which is that that teaches you to love certain things.
Now the *machloket* is really which—of which is more important—of singing *menuchah v’simchah* or like him to learn. That’s a fair discussion. It doesn’t get resolved by referring to how many people are like, don’t have *eretz shemaim* [ארץ שמים: unclear, possibly *yirat shamayim* יראת שמים: fear of Heaven] and do it, right? It gets resolved by: is this kind of person a better person or not? That’s a serious question. I don’t have the answers there right now. I’m just trying to give the framework of what the question is, right?
Chinuch as Training in New Likes
So that’s called training. That’s called *chinuch*. That’s called virtues.
Now, what am I getting at here? That this becomes something a little hard to define or a little hard for us. We are very used—since like we discussed a minute ago—we are very used to jumping to the like intellectual level or the like dogmatic level of things. Like, should you learn Torah? Then we pretend that yeshivas teach you that you should—that there’s a big *inyan* [ענין: matter/concept] that’s ideal to learn Torah. But that’s not—that’s not what they teach you. That everyone believes supposedly—that’s not the point, or you do or you don’t. Maybe they don’t even believe it.
What they actually teach you is the activity—not the activity, but the like of the activity, the habit, right? It’s called the habit, the hobby, the love of this, being this kind of person, alright?
Chapter 13: The False Dichotomy—Belief vs. Mere Preference
Virtue Is Neither Belief Nor Sensory Pleasure
Instructor: Now that is not the same as the banner—what we call like the belief. Like because, like I said, there’s many people that are like—all the people that write in the *Ated* [עתד: unclear reference, possibly a publication]—people that don’t learn *asachas* [אסכתס: unclear, possibly *shtark* שטארק: intensely] but they very much believe in the ideal of learning, right? Those are people for who the *chinuch* didn’t work, right? The people that did work are the people that like to learn.
But it’s also not—it’s very important to notice, right? We discussed this in the last class. It’s also not the kind of like as liking orange juice, right? It’s like the taste of orange juice.
Student: Yeah, right. You said this last one tonight.
Instructor: Okay, let’s assume that we—there is liking learning, and then there is actually when you learn that it happens.
Student: I’m not masking.
Instructor: When I said the taste of oranges, I just meant the thing that is built into you. The thing that is just sensitive pleasure. There is no sensitive pleasure in learning. There just isn’t.
Student: Say that you like the activity of drinking oranges. That would be different than the sensory pleasure of drinking oranges.
Instructor: What do you like about oranges?
Student: People have likes like that. I just said the word oranges.
Instructor: No, no. People that enjoy popcorning.
Student: Yes, yes, yes.
Instructor: No problem. But this does not exist at all for Torah, just to be clear. It does not exist.
Student: The only way—
Instructor: No, it doesn’t. No, no, it doesn’t. It doesn’t. The only way it can exist is in the way of—which is as in you should come to—because they give out cheesecake, which is like an artificial connection between the activity of learning and that. And you could do the learning not for itself, but for the purpose of *kavod* [כבוד: honor] or for money or for the *nash* [נאש: snack] that you give.
*Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma*—From External to Internal Motivation
But that’s—let me finish my sentence—but that’s the idea of [*mitokh shelo lishma ba lishma* מתוך שלא לשמה בא לשמה: from doing something not for its own sake, one comes to do it for its own sake], which is saying that because it’s not actually because of that, the activity of learning doesn’t very well connect to this knowledge that you get. It would connect well, then you would be stuck. But it doesn’t actually connect because it’s a separate activity, which means it has its own goals.
And then, once you get into it, you notice those goals. This is an important point that we’re going to get to. You notice those goals. You notice that learning has its own goal.
Student: What is it, *chvesh* [חבש: unclear]?
Instructor: To understand the *sugya* [סוגיא: Talmudic topic/passage] well, let’s say. That’s a goal that’s entirely separate from getting the candy.
Now you could—you could work hard and you could like try to keep on remembering, “I don’t really care about learning this. Well, I only care about getting the candy in the end.” That’s called the structural learning. That’s not actually the natural situation. That’s always—that’s like where people begin. But it’s not the natural situation of anyone that likes to learn.
Anyone that likes to learn is because they like the good which is part of—which is inherent to learning itself.
Rejecting the “Feeling” Model
Student: Can you say that they like the feeling of learning?
Instructor: No, because feeling is another thing that you pretend—
[End of chunk]
The Nature of Pleasure in Torah Learning: Sensory vs. Intellectual Liking
Chapter 14: The Fundamental Distinction: Learning Is Not a Sensory Pleasure
Instructor: I don’t know what the feeling of learning is. The feeling of learning was less *hadesh* [new/novel] when you were taught to learn. When you say the feeling, you’re pretending that… I don’t know what feelings are. I know what sensory feelings are, okay? Sensory feelings, as in… There’s no sensory feeling in that. No. Absolutely not. No. It doesn’t feel like anything. It feels like… I mean, it feels… It’s an analogous use of the term feel. It feels like understanding a *pshat* [interpretation/explanation]. It doesn’t feel like sweetness in your tongue or like whatever sensory pleasure in your nerves you have from other sensory pleasure. Just not.
People like to pretend that it is but it’s not. I’m not denying that it doesn’t have some neurons firing in your brain or whatever that is, but that’s still separate than what we call sensual pleasures. It’s other neurons, let’s say. It’s also neurons, I’m not getting into materialism, but it’s other neurons, other nerves. And those nerves do not act—they’re not the same ones. You can’t reduce it to “I feel good.” What does feeling good even mean? The feeling good of learning is a different kind of feeling good than the feeling good from drinking something sweet or getting drunk or whatever it is. And that is the feeling good that belongs to learning.
The Historical Confusion: The Degel Machaneh Efraim and the Loss of Aristotelian Categories
This is what confused so many people when they started getting into pleasure of learning, all these things. They’re all just confusions for not understanding this. Yes, absolutely. Just confused. Entirely confused. Because the *Degel* [Degel Machaneh Efraim, a Chassidic text] thinks that *lishmah* [for its own sake] means something a third thing, which is closer… No, no. The *Degel* thinks… Again, the *Degel* doesn’t have this middle category like most modern people, because they forgot it, because they stopped reading Aristotle.
And since the university started reading Descartes, the *yidn* [Jews] also stopped. And therefore, they forgot about the reality that the normal way of talking about these things is not to pretend that everything you like is just a kind of sensory pleasure, which is obviously not. So, of course, everyone knows that. So we pretend that these psychological pleasures are somehow the same thing as sensory pleasures, right?
And then, since everyone still—everyone, at least everyone religious or everyone part of Judaism—still thinks that there’s something higher than that, but you don’t know of anything intermediate, so you jump to something very high. So the Chassidim jump to this idea of *lishmah*, of *dveikus* [cleaving/attachment to God], of meaning God or something like that.
Now, meaning God is a very nice ideal, but that’s not all we’re talking about over here. We’re talking about something much simpler than that. And the kind of pleasure that you have from learning is not sensory. Why would you even think that? It’s a thing itself.
Now, is that good? By the way, I didn’t say that it’s good to pursue for itself. I don’t know if it’s a good… The Tal’s question is a different question. Or the question of, is it good, is it really the thing you should pursue? But I don’t actually think… I’ll say something later.
The Inseparability of Liking from Learning Itself
Student: No, to answer your question—it does not… It can’t be distinct. The pleasure… The kind of pleasure… If we call this pleasure… If we call this liking… The liking of the learning is not separate from the learning in the same way that the liking of… Like the first division that we made, like the liking of ice cream and the liking of eating ice cream. It’s not… It doesn’t separate in that way.
Instructor: Because the whole… The whole of this thing is that now you have—I installed you a new liking thing. That’s all it means. Of course there’s an activity of learning. Maybe not always you like it. Maybe the like comes in the beginning. That’s already how it works. But the liking is the same thing.
That the *Degel Tal* [Degel Machaneh Efraim] does get this right. The liking is part of the learning. It’s not possible for someone to be a *loymid* [learner]. The *middah* [character trait/quality] is a *loymid limit*. You could be a… Then you’re not a *loymid*. Then the yeshiva’s education failed on you. You’re a *tzaddik* [righteous person]. You’re not a *loymid*. You’re a *choviv tzadikim* [one who fulfills commandments]. You never like learning. But if they succeed, then you like it. And this liking is not the same kind of pleasure.
Well, if it’s *lishmah*… If God cares about it, that’s a separate question. We have to ask that question. The Chassidim will definitely say that it’s not enough. I’m not arguing with that. I’m just saying that it’s not the same. When they criticize the Chassidim, they sometimes reduce it to the lower kind of pleasure, which it isn’t. It can be criticized, but not in that way, right?
Addressing Objections: Why Learning Is Not Like Sensory Pleasure
Student: You’re saying that if it would have been such a type of sensory pleasure, then no one would have to teach you this type of liking. Then all Torah that isn’t that…
Instructor: Again, I don’t know if it wouldn’t be a have to teach, but that’s just not what it is. I don’t know why anyone would think it’s a sensory pleasure. It just isn’t. Which sense is it?
Who cares what it’s called—sensory this, sensory that? I just know for myself, right? There’s two different likings. There’s one, like, before you get up, like, get a *cheshek* [desire/urge] to go over, yeah? If I was about to advise, that’s a *geshmak* [delight/pleasure]. But if you like the activity of learning, in other words, right? Like 2 o’clock in the morning, get this *cheshek* to learn, let’s say, or 2 o’clock in the afternoon, whatever, right? Just go, right?
One second, and then what do you do? Besides, these are details within the thing. I don’t see that. It’s not like he’s liking the activity of learning for the learning itself. Some people like this, but no, I don’t think it’s… I don’t think it’s… It doesn’t matter to me. It doesn’t matter to me. These are interesting discussions to have if we’re talking about actually the virtue of learning. We’ll get into all the different parts of it. But since I’m just trying to find what a virtue is… And all of those are in the same category to me.
Psychological pleasure—I don’t know what that means. It’s just a word that seems to make people think they know something.
The Pizza Analogy and Its Rejection
Student: I want to say something very, very simple, because I want to understand this. Since I one time ate pizza, now I like pizza. In other words, forget about the taste of pizza. At this point I already like pizza eating, right?
Instructor: I don’t know. But we’re not talking… Again, we’re not talking… We can’t… No. Again, I’m not… How do you understand that? I like pizza. What does that even mean?
Student: Yeah, I think that it’s… I actually think that you’re wrong because you’re jumping within that. You’re connecting them too much, right? You’ll remember. You’ll remember.
Instructor: Don’t… Let’s do… Let’s keep things simple. Listen, listen. That’s not it. Wait, so let’s keep things very simple and never talk about the same thing which has both, because that’s just confusing, okay? We’re going to use examples where it’s clearly distinct, okay?
Eating and other physical pleasures are one kind of like, and *kavod* [honor] and *gaiva* [pride] and *ka’as* [anger] are another kind of like, okay? As simple as that. *Kavod* doesn’t mean I get a tingle in my spine or something. It just means I like that, okay? It’s a social thing. It exists somewhere. I’m not getting into the materialism thing question. Just a different kind of thing, okay?
Student: Is *ka’as* a different kind of thing?
Instructor: There you go. That’s all. Now Torah is the kind of… Learning is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. That’s all. There’s a third thing? Not a third. Same. There isn’t a third thing. It’s a better one, but it’s the same kind of thing. There’s a third thing which is intellectual. We’re not talking about that. We’re talking about the virtue of learning.
The Key Distinction: Natural vs. Socially Constructed Liking
Student: Can you give two regular examples, let’s say, of like *gaiva* and let’s say, I don’t know, the food thing, whatever, the pleasure thing?
Instructor: Yeah, what do you mean? Once I feel *kavod*… Why is it so difficult? The generally big difference is that one is social—in other words, it’s taught—and the other one is more natural. Isn’t… We, again, to use a simplified example, sensory… You don’t have to be taught to like food, but you do have to be taught to like *kavod*.
Student: Everyone is taught that because it has to do with the sensory pleasure?
Instructor: Yes, whereas *gaiva* has nothing to do with the sensory pleasure. Exactly. It’s something you’re taught. Maybe you’re taught… You have a natural disposition to it because you have a natural disposition to everything, but you’re taught in the sense of it’s a social… They’re cultural. *Kavod* is a cultural institution, right?
If you’re a critical theory person, you say it doesn’t really exist. Only literal pleasures might exist. Even that’s culturally construed because they get into that level of that. But we’re trying to make it simple. But it’s a… How do they call it? How do they call it? A paradox? Not a paradox. A constructive thing, right? Something that doesn’t live in your body in the same way that food-loving, eating, lives in your body. As simple as that. It lives in the relationship between me and you.
Does that have some representation in my body, in my brain? Not my question. But it doesn’t live in my body in the same way. Yes. You have to be taught. And liking it is not a reduction of one to the other. It’s not that now I just like it in the same way I like food. I like it in a different way.
Now, you could say that all of these kinds of likes are still selfish and bad. I’m not getting into that question. That’s the Chassidish criticism, the Platonic criticism. Plato already had that criticism. But that’s not my point. It’s still more that it’s a different kind of thing, and people seem to be missing this because it just… In other words, if there’s no value… Like, I don’t know, value… It’s not different. It’s not different at all. Like some people like pizza and some people like Torah. That doesn’t really follow. It’s true, but it’s a different kind of thing.
Responding to Further Objections
Student: To be able to like pizza is a simple thing. To be able to like Torah you need training, you need *chinuch* [education/training]. This is important. It’s socially constructed, okay. And if taste needs *chinuch* also, then it wouldn’t be the same.
Instructor: It doesn’t. There’s other differences. It’s a different thing. I just told you one difference between them. It’s a different thing. Even for… There wouldn’t be… There’s still a different thing. We’re just trying to define why it’s a different thing.
Student: No, I said one, because I didn’t say this is what made the difference. Obviously a different thing. It’s just I don’t think I need to explain why it’s a different thing.
Instructor: It’s a kind of… What do you mean? It’s a different thing. It’s like a sense. Feeling is a kind of thing. Do you understand what that means? A pleasure of the sense is a kind of thing. Do you understand what that means? And sense of… of liking to it. It’s a different kind of thing. You don’t feel it in the same place. I just want to say that. It doesn’t exist in the same part of the soul. Absolutely. It’s not the same.
Student: One is an activity and one is liking the actual item. But if you come out with examples where it’s not an activity, correct?
Instructor: No, absolutely not. This is just a nice fantasy that people like to tell themselves. I don’t know why people got this. You literally don’t feel the same. I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Conclusion: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
Very nice. No, *hamevul* [confused/mixed up]. So it’s not the same like, the same thing. Why do people go around that? These people have just invented this category called liking things, and then like, you like soda, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undefined way. But it’s like saying this is the table and that’s… and that’s a star. Both are things. Very nice. But there’s a table, that’s a star.
Chapter 15: The Nature of Pleasure: Sensory vs. Intellectual Enjoyment
The Fundamental Distinction Between Types of Pleasure
Instructor: I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Student: Yeah, it doesn’t hit my taste buds. It’s in some other sense.
Instructor: Very nice! It’s in some other sense. So it’s not the same thing. Why do people go around… People have just invented this category called liking things. And then like, you like Toyota, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undifferentiated way. But it’s like saying, this is a table and that’s a star. Both are things. Very nice. But this is a table, that’s a star. So, two different things.
So, why should I care about this? There’s nothing to do.
Student: I didn’t say that you should care. I just said first that it’s a different thing.
Instructor: Fine.
Student: I didn’t say anything about caring. I’m just trying to tell you the most basic fact that it’s different. And for some reason, I don’t know why. I do know why. Because it’s basic. If it’s something else, it’s basically you’re messed up. No, I mean this for real.
Student: I’m actually thinking the way you usually teach the thing. But I don’t see why the taste bud, because it’s a tongue and a piece of something hits it.
Instructor: I don’t understand what you’re saying. We know what that is and we know what this is. They’re not the same thing. If that’s why—it’s like yellow marker different than the blue marker. I don’t know. It’s one is yellow, one is blue. What is the question? Those are different, right?
Student: Of course those are different.
Instructor: Very nice. But they’re the same—
Student: Okay, no no no, they’re the same kind of thing, right? We have this—
Instructor: Okay, did you—okay did you—did you ever figure out this category called senses? Do you know what a sense is?
Student: Oh, so you decided there’s five senses?
Instructor: I decided? Yes.
Student: And that’s it? It can be another—
Instructor: Again, again, again, we have to be—we have to be very—no, there’s not one in five. But we have to be real in this sense. In this sense, maybe in a different sense, and we have to be real, right? It’s not a *chochma* [wisdom/cleverness] to just go and take words—this is sophistry, right? Let’s take words and pretend we can make them all sound the same. They’re not the same. There’s no real—like it’s the opposite. If someone wants to claim they’re the same, they have to prove it. The normal way of thinking is that they’re not the same. It’s not the same kind of thing.
The Burden of Proof and the Problem of Equivocation
Instructor: I don’t know why. Like tell me why. Even me, when you say the same kind of thing, I have no clue what you’re saying. No, it’s not. It’s absolutely not. It’s not the same as what? It’s not the same as feeling something in my mind, as feeling something in my tongue. What are you telling me?
Student: Oh, so once again, so the other sense called hearing is also not the same as saying—
Instructor: Again, when you say music, just to be clear, no, because you made me complicated examples. I’ll tell you why. Because we can’t—people always like escaping complicated examples. Because music is not a pleasure for the ear. If you say something very simple, like the kind of music that babies like, then yes. But if you talk about appreciating music, that’s something—
Student: No, I’m not appreciating. I’m talking about what babies like.
Instructor: Then of course it’s just a pleasurable sound. It’s not simple that there’s such a thing, but I’m assuming that there’s such a thing. Yeah, of course. Very loud sounds hurts you and a nice pleasant sound likes you. That’s the same exact kind of thing, of course. It’s a kind of—I could even give you some definition for what a sense means, but why would I have to go there? Like I feel like it’s something we all know.
And I think that the other thing—I’m telling you this, I’m making this argument, okay? I think that the other thing, this assumption that it’s the same kind of thing, like a *stickl* [piece of] Tosfos [medieval Talmudic commentary], is something that nobody knows. It’s a *stickl* philosophy that makes no sense that you were told by someone and you decide that it’s basic, and it’s nonsense. Just think of it for one second and you see that it’s nonsense.
Student: I’m trying to figure out when you say—I’ll tell you this. I understand so much when I sleep and when I go home it’s over.
Instructor: No, you don’t know that. You actually don’t know that. No, no, it’s not a *metzius* [reality/fact]. That’s what I’m telling you. It’s brainwashing by a *kat* [sect/group] that told you this.
Student: I know you’re not—you have to come to me whenever I say something that’s not a *metzius*, I know it, okay?
Instructor: No no no, I’m doing a shortcut because I don’t have a good—I’m doing a shortcut because I don’t have—I don’t have to name a *chalik* [difference]. You’re the one that’s connecting two things just to have the same word. It makes totally no sense. And for some reason you’re pretending that it’s me that has to prove you that it’s different. It’s so funny. It’s no *shaych* [connection/relevance]. It’s these two things.
And I’m not even getting—actually your other question was a better question. What is the *shaych* between enjoying a touch and enjoying a taste? That’s a good question. It’s actually a pretty easy way of answering it, why they’re similar. But what you’re saying is something totally different.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
Instructor: Word—like for both, or enjoy for both, which is very not accurate because it’s not the same kind of enjoyment. It’s the same kind just in the sense that, you know, like in the same but similar—like I sometimes make these funny things like my chair likes to be on the floor, both likes and never jumps up by itself, so I must like it. And that’s the same kind of thing as me liking pizza. It’s just a word that we use the same, but it’s just sophistry. There’s nothing—there’s nothing—this, the same word refers to in your experience or in your in anything that you’re making them pretend to be the same thing. I have no idea why anyone would say this.
Student: I use the *mashal* [parable/example] of hearing for a very simple reason, okay? Because you said that hearing is one of the five senses and that has type of enjoyment, right? So then you said, no, I’m using a complicated *mashal*. I wasn’t using a complicated *mashal*. I’m trying to tell you a *mashal* that hearing has pleasure from, right? There you go. So that you understand that hearing’s pleasure and touch pleasure is different, even though they’re from the five senses. I just, did I—so, dude, the brain—
Instructor: Tzadik [righteous one/my friend], did you answer? Did you answer? Did you listen to what I said or you just were thinking of what you’re going to answer? Because I just repeated this question that you said to you.
Student: No, you said about the difference in touch and taste. And I specifically said hearing.
Instructor: No, because I think I specifically gave you the—do you understand why we came up with this concept of the five senses? What do we mean when we say senses?
Student: I have an example of not the five senses. What about hearing a joke? Now, I’m not talking about the physical feeling of laughing after you hear the joke.
Instructor: That’s like appreciating music.
Student: Yeah, it’s like music, but the music is one of the five senses. And that’s like understanding touch.
Instructor: Yeah, yeah, that’s not hearing. It’s not a pleasure of the ear. Of course not. Of course not. It’s a social thing. I don’t know what—yeah, of course. It’s a social thing. Of course, of course. That’s not social—by social I don’t mean that no one’s around. I mean it’s something you’re taught. It’s a cultural thing. Of course. Different cultures like different jokes. Okay, that’s not entirely a proof, but in some sense, yeah, of course. Yeah, of course. Yeah, of course. It’s not the same kind of thing as liking, as the pleasure of senses. Of course not.
Defining What Makes Something a “Sense”
Instructor: I didn’t convince you that anything better or anything. I’m just telling you it’s different. We just use this word “feel good” for everything. We just use this word “feel good” for everything, as if we know what that is. But we don’t know what that is. We know what feeling good means in a sensory sense. We also know what it means in a different sense. But it’s not the same thing. It doesn’t—I have no idea why you keep on pretending it’s the same thing. It’s just the same word. It’s not even—you should use a different word and you’ll see that it’s not the same thing.
I could call it differently. Let’s call—let’s decide to call it differently and then I’ll be right, right? I can’t just come—what’s the difference? *Deh sabah khalif, deh sabah khalif, deh sabah khalif* [this is different, this is different, this is different – Yiddish/Aramaic]. Again, again, I’m not hooked—I’m hooked on you being so brainwashed and you’re repeating words to me that mean nothing.
Let’s make a new language. We’re not allowed to call these things enjoyment. We have to call one enjoyment and one “plenjoyment,” okay? Now you understand that’s two different things, right? This I enjoy and this I “plenj oy.” Finish. Did I solve your problem? Now give me something besides for the words to tell me why I said something wrong.
Student: Let’s say liking to drink, talking about alcohol—alcohol, liking to get drunk, right? It’s a perfect example for you. You can’t—you have to make a distinction between, of, of, of why—not why you like to drink, but meaning you can’t bring taste into the matter, right? Because it’s disgusting, right?
Instructor: No, no, sensory-wise, right? Like it’s nothing to do with the good taste, right? It’s the social aspect of it, right? So I’d like—I’d like to drink. I’d like to—
Student: I don’t think Ada disagrees that it’s different. He disagrees that therefore we should say that it’s different.
Instructor: I don’t know why. It’s the opposite. If you want to connect things, you have to connect them.
Student: Within learning you’re saying you have sensory. I don’t think you have both things. I don’t know which sense enjoys learning.
Instructor: I don’t know which sense enjoys learning. If you want to tell me which one it is, or in which sense it’s a sense—so why would you even call it a sense?
Student: I don’t know where it is, but I know for sure that I like it.
Instructor: Very cute. If I’m asking that you like it, but you’re just—no, because senses have a meaning. It’s not just a word that we made up. A sense has a meaning. Tzadik, when we call it senses, it’s not because we randomly decided to call these things senses.
Student: No, but if you say there’s five senses, then you’re taking away from other things that have the same feeling you could call senses, but they’re not senses because they’re not—
Instructor: Okay, a sense is something that gives me information about the outside world in a way of touch, or in a kind of way—now just a touch, yes. With sight is touch.
Student: Yeah, kind of touch, everyone—
Instructor: Of course. The ancient theories were sure like that, but nowadays it’s also like that. Just a light wave is hitting your cornea or whatever. Yeah, of course. That’s what a sense is. There might actually be more than these five, but it’s hard to find them. Like there’s many more. And this is not touching your brain or touching your whatever—not in, not in the same way. Like again, in analogous way, yeah, we have these analogies, like—but not in—it’s just an analogy. It’s the same word for a different thing.
The Categorical Difference: Marriage, Nachas, and Other Examples
Instructor: I don’t see why I have to explain to you that it’s different, because it’s obviously different. It’s you that has to explain to you why it’s similar. I can explain to you why it’s analogous, but I don’t know why you would assume that it’s the same thing.
And just to be clear, I’m not saying—I didn’t make any moral claims here. I didn’t say that it’s a better kind of pleasure. I just said it’s a different kind of thing that happens. They get called feeling good in the same way, but it’s a totally different thing. It’s the same thing, okay? Let me tell you clearly. People seem to be very confused about this. I don’t know why. I know why—because I’m brainwashed by a bunch of hundreds of years of philosophers that try to pretend that this is the basic facts, but it’s not.
The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. And some people think that it is, but it’s not. It’s that both enjoyable, both are pleasurable, but the word pleasure literally means something else in both cases, okay? *Nachas* [satisfaction/joy, especially from children], in Yiddish it’s called *nachas*. *Nachas*—what’s *nachas*? Basically the same thing as enjoying some sex? No, it’s not *nachas*. There’s some Yiddish that make that argument, but it’s nonsense. Maybe they’re both selfish. I didn’t say that one is better than the other or any of that. All I said is that it’s a qualitatively different thing.
It’s like saying you’re telling me the floor and the ceiling are both the same. Yeah, they have some similarity, but they’re two different things. Like why would you even connect them?
The Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Instructor: Okay, let’s get back to this thing. I’m going to finish my *shiur* [lesson/class]. So now, the important thing about this kind of thing is that you have to be taught, okay? You have to be taught. It’s not natural. There’s actually very few things that are really natural, or at least whatever—this distinction is more complicated. But at least in some simplification level: sensory pleasures don’t have to be taught to humans. But other pleasures, or other likes—we shouldn’t use the word pleasure because it confuses us, but of course it is pleasurable—have to be trained, okay?
And that’s what Shlomo Hamelech [King Solomon] said and Plato said.
The Nature of Cultural Training and the Meaning of Receiving the Torah
Chapter 16: The Insufficiency of Rational Argument Alone
Instructor: There is no way to make you like [Torah] without training. We did this right last week. I don’t know. I did it in my Yiddish. You have to be trained. And this also means that both—even if I could give you an argument for why it’s good, which would be a different discussion, it wouldn’t be enough. Because you still won’t like it.
If I give you an argument for why it’s good, you’re going to agree that it’s good, but you’re not going to like it in the same way which you like food, for the different way that we’re talking about here, right?
And vice versa, if I don’t give you the argument why Torah is good, I can still make you like it. Maybe slightly less successfully, but I can still do it. You know how I know that it can be done? Because many people have been doing it all the time.
The Yeshiva System as Evidence
And like with yeshiva, they don’t really explain to you why Torah is good. They just tell you you should believe it, but they do make you like it, at least in some cases. And it even works very well. They even make you like it in the ways that they would not agree with, right? Because people that went to the yeshiva like also learning other things that the yeshiva doesn’t approve of, which just shows you that this is like a kind of thing that you could—you could be trained into liking learning, and it doesn’t translate into liking following what the yeshiva says. It’s not the same thing. That’s how you get into it, maybe, but that’s not what you get. Just like it’s a kind of way of getting you into it.
Student: Make sense.
Instructor: Make sense?
Chapter 17: Culture as Universal Training
Now, just to be very clear, every single culture that ever existed does this, besides for a few that pretend that chinuch [חינוך: education/training] is not necessary, but they also do it. They just don’t talk about it, right? Belonging to a culture literally means this. That’s what it means. That’s what culture means.
This word “culture,” which, by the way, tarbut [תרבות: culture] is literally what Chazal [חז״ל: our Sages, of blessed memory] called culture, and tarbut means chinuch. Kasheh tarbis ra’ah betokh beito shel adam [קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם: difficult is bad training within a person’s house]. Tarbis means being raised—the raising of people, not the raising of people the way of raising animals, the way of raising people, which means teaching them some more human rights. Obviously animals don’t literally have, at least not to the extent that we do. And this is something that at least tarbis defines as human.
Middot [מידות: Character Traits] as Cultural Products
And when you grow up, you are taught to like certain things and dislike certain things that is not very much connected with the beliefs of this society. The word “virtue” is weird, but the kind of thing that a virtue is—virtue just means the good ones. That’s why it’s a de’ah [דעה: disposition/opinion] without being a middah [מידה: character trait]. This is what culture does.
Chapter 18: The Lasting Impact of Childhood Training
And this is why culture—and even to some extent this leads to some scary conclusions for us, which were said already, drawn by the Mishlei [משלי: Book of Proverbs] and by Plato and Aristotle—that the kind of things that you start doing when you’re a child, there are going to determine your whole life, basically. Whatever you are trained into doing as a child in a childish way, you will remain with you for the rest of your life.
Examples of Persistent Training
Which is why if you go to a Christian school, if they teach you to respect the Rabbis, you can always respect Rebbe [רבי: Rabbi/teacher]. It might be a different Rebbe, but that’s a middah. Or if you’ve got a literature school which teaches you to be critical in some sense, you’re going to remain with this middah, and so on.
Student: Wait, wait. We’re going to figure out how to switch.
Instructor: I don’t think people entirely switch. People refine. Very few people entirely switch, actually. Maybe none, or maybe very few. But very few people entirely switch, and I don’t think that’s what we need to be doing. Well—but let’s get to that in a second.
Chapter 19: What It Means to Be Happy About Receiving the Torah
But this, I said before my question of what’s okay. Now, when someone says I’m happy to be—if I am happy to have received the Torah, and like we gave in the first half hour of the shiur [שיעור: lesson], that we don’t mean the Torah that’s in the banner [the physical book]. So the only thing it could mean is that I am happy with certain virtues that I was made to have. Certain things that I was made to like.
It’s not that I choose to like, right? This is even something that’s weird to talk about choice. The choice is—it’s a choice, but in a much broader sense than what we think about choices, like I choose to this action or that action. You can’t literally sit down and choose to like learning. You could choose to get into a path that will cause you to that. You could choose to train your children to do that. It’s a much broader thing than individual particular action choice.
The Only Coherent Kavanah [כוונה: Intention]
But if you were received a training, you received a kind of that made you like certain things and dislike certain things, and those things are good—now we’ll have to have some way of evaluating whether they’re good—but if you realize them to be good, then you should be happy with receiving the Torah.
If anyone says, you should tell me, because this seems to be the only kavanah that’s possible to have: that your culture that you were brought up in, if that was the culture you were brought up in, has given you certain likes that you would not have had otherwise. It’s not possible to get them otherwise. There is nobody that gets them without being trained in them, without being cultured and educated into them.
Chapter 20: Addressing the Misframed Question
And we have to talk about what do you do when you’re stuck, but we’re talking about when we talk about being happy with the Torah, we’re not—this is, by the way, very clear, right? We’re not talking about the last time, right? Again, people like to go to the extreme cases for some reason, right?
When I ask you a question, are you happy with—hello? When I ask you the question, are you happy with having received the Torah, I don’t mean hello. I don’t mean the question of would you have been—would you have taken the Torah if you would have been born in Honolulu or something, you’ve been born differently, which many people think that that’s the question. I don’t know why that would be the question. That’s nice for some reason.
Why People Switch the Question
This is another one of the ways in which people switch the question to a different one, which is either harder or easier to talk about, right? If I—before I asked this question of—I said that we should ask, we should all think of if we’re happy to have received the Torah, and for some reason people think that this question translates to a different question, which is if I would have been born in—halilah [חלילה: God forbid]—would have been this guy. It’s entirely besides—besides for that not being a realistic question, it’s also not the question that I asked you.
When I asked you if you’re happy, I mean the one that you have, actually. Not a different one that you would have theoretically had. Why do people keep on changing it to that one? I don’t know. I actually know what you should think about.
Chapter 21: The Framework for Refinement and Teshuvah [תשובה: Repentance/Return]
And since the question is on this actual one that you were given—and “given” doesn’t mean there’s a book that you believe in; “given” means you were trained in, that’s what chinech means—therefore, the question is: if the virtues—not the values—if the virtues that you were trained in are good, now to the extent that they’re good, they should be happy. To the extent that they’re not good, they should do something very simple.
The Process of Refinement
And what does refining them mean? That it’s probably very hard to think of a society that has zero virtues, or that has no virtues at all, because that would be an impossibility. And since everyone has some virtues, then the job of growing up, or doing teshuvah, which is what we do when we’re more than fifteen and so on and we can’t relive our childhood—is childhood, not only childhood, right? Youth.
Then the answer is you need to know what those virtues are, and you need to know what the good parts of them are—what the good things that you were taught to like that you would never have liked otherwise—and then you find out what the bad things are, what are the bad things that you were taught to like and you would never have liked otherwise.
And what you would have to do is like the work of philosophy, or the work of teshuvah, like the work of growing up: it’s to make the good ones interpret the bad ones instead of vice versa.
Chapter 22: A Concrete Example: The Lakewood Virtue
Student: What does that mean?
Instructor: Ah, now I have to—I’ll tell you the answer also. The answer—yeah, I could tell you one example, but I have to finish. The answer would be something like—like, I was brought up to—let’s do something like this, right? This is really what all the middas [מידות: character traits] are about, the Middas HaMitzvot [מידות המצוות: the mean/measure of character traits]. And the Middas HaMitzvot shows you that there isn’t, like, really such a thing as a totally bad thing. It’s only a question of when and where and how and how much, right?
The Raw Disposition
So, for example, if someone was brought up in some kind of society which taught him, like, to not care about what anyone else says, right? Okay, this is a virtue that you get from—I’m going to tell you about it. Okay? We are the best. We talked about this. We are the ones that know the truth, and everyone else can farshtayn [פֿאַרשטיין: understand/get lost—Yiddish]. Yeah, one of the basic virtues.
Just very clear, again, we escape to the truth of it when we talk about it, but this is a virtue. This is a kind of way of being. We like it. We like to be the ones that know what they have to do, and we absolutely don’t give a gornisht [גאָרנישט: nothing—Yiddish] what anyone else thinks, right? That’s a virtue. It’s an excellence. It’s a thing that you get. Okay, what?
Student: But it’s good or bad?
Instructor: It’s a virtue.
Student: Okay.
Instructor: Yeah, I don’t have a different word. It’s a way of thinking.
Good and Bad Interpretations
Now, this has a too much, which is bad, and a too little, which is bad also. And which virtue is this? This is something like the virtue of courage. I’m giving you an interpretation of this. This is what I mean.
Now there’s a bad interpretation of it, which is called the vice of egoism. Okay? Which is not caring about other people. That’s how you become a bad talmid [תלמיד: student] of Lakewood. But the way to become a good talmid is to interpret it as the virtue of courage, which is the idea that you as a human being need to have some sense of what he is doing and not be the opposite of that, which would be the vice of being a chanef [חנף: sycophant/flatterer], someone that just does what everyone else wants him to do, which is not good—not for himself and not for anyone else.
You need to have that kind of—I’m calling it courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage. It’s courage—it has more to do with facing danger and stuff. But self—some kind of virtue of having a backbone. Okay?
Student: Integrity.
Instructor: Integrity. Integrity, you could call this. We’ll figure out. You understand more? That’s what I mean. And some kind of integrity—
Integrity, Practical Wisdom, and the Preconditions for Receiving Torah
Chapter 23: The Virtue of Having a Backbone
Instructor: The opposite of that would be someone that just does what everyone else wants them to do, which is not good—not for himself and not for anyone else. You need to have that kind of… I’m going to get courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage—it’s hard to have more to do with facing danger and stuff. But some kind of virtue of having a backbone.
Okay, integrity. Integrity, you could call this. I will figure out—you understand more or less what I mean—some kind of integrity. I don’t know. I’m trying to use ancient words. So some kind of integrity or courage or backbone.
Chapter 24: Applying Virtue Through Practical Wisdom
Okay, now that’s the good interpretation of it. And you take—you understand it in that way and use it in that way. And this is—there’s no way of applying virtue without using your *seichel* [practical wisdom/reason], which is called practical wisdom. And you apply it in the cases, or in the way, or in the amount which is needed for that, and not in the amount which is needed to be a *gas ruach* [arrogant/inflated person]—like some other people apply it.
Chapter 25: Becoming a Mensch and the Right to Receive Torah
That’s called becoming a *mensch* [morally mature person] when you’re already an adult. That’s called—and then, then you have a right to say that you’re happy to receive the Torah. Otherwise you don’t have the right, because it only made you worse.
Chapter 26: The Unanswered Question
So it still didn’t have to be this Torah. I didn’t answer that question because I—okay, I’m going to stop here. You can think about it yourself. It didn’t have to be nothing.
🎓 שבועות (תש״פ) 3 שיעורים ›
השיעור נתנדב על ידי ידיד נפשי הרה"ג ר' חיים שליט"א לכבוד התורה ולכבוד הרגל
ישלח לו הקב"ה אורו ואמיתו לנחותו
דפי מקורות לחג השבועות (חלק הזוהר - תיקון ליל שבועות)
א) אמרתי לא לרשום שיעור הזה כי איני יודע מה ניתן להיכתב ממנו ומכל מקום הנני רושם מה שאפשר.
ב) סוד תיקון ליל שבועות (שאינו נקרא כך בזוהר, ואין ליל שבועות שבור שצריך לתקנו, אך על פי פשוט 'תיקון' פה הוא שם שהיו נותנים לסדרי אמירות מודפסים. והגם שבזוהר מוזכרים תיקונים משמעותם קישוטים ויתבאר) מתבאר בספר הזוהר בשני מקומות, בהקדמת ספר בראשית ובפרשת אמור. הקדמת ספר הזוהר כשמו כן הוא הקדמת ספר הזוהר. כי הזוהר צריך הקדמה כמו שכל התורה צריכה הכנה. שאין מתנה מתנה אם אין בו גם דרך להגיע אליו. וההגעה מן העולם הזה אל הזוהר בוודאי צריכה הקדמה. הקדמה זו חושפת בפנינו את דרכי ההגעה אל התורה של הזוהר, והיא נצרכת לנו בכל יום בהתרוממות מעפר העולם אל התורה. וכן מלא הזוהר הקדמות לדרושיהם בכמה דרכים לעורר הלב אל התורה. סיפר הזוהר בהקדמתו את לימוד רשב"י עם חבורתו בלילה שכלה נכנסת לחופה. ולא לפי ששכח את מקום חג השבועות אלא לפי שהקדמתו עוסקת בסוד חידושי תורת הזוהר עצמם, ובלילה זו עסק רשב"י בהסברת דבר זה שהוא הוא פעולת הלילה.
ג) מושג זה חידושי תורה הוא מן החידושים הפלאים ביותר שעוברים אנחנו עליהם בכל יום ואין שם על לב. כי כולנו למדנו כי הדבר או שהוא כתוב או שאינו כתוב או שהוא נכון כי כבר כתוב או שאינו נכון כי אינו כתוב או כתוב אחרת. ואם כן אין חידוש בעולם כלל. אך כל עיקר חידוש תורה אומר שלא זו בלבד שיש חידוש תורה אלא שזולתו אינו תורה כלל ובכל יום כחדשים כתיב. חידושי תורת אמת הם יצירה, והקדמת הזוהר עומד על פסוק זה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, מה אני יוצר עולמות בדיבורי אף אתה יוצר עולמות בדיבורי. ואלה הם דברי תורה שפרים ורבים. כאשר אמר רבי ישראל על הלומד מחבירו אות אחת, שאין זה אלא לפי שדברי תורה פרים ורבים וגם אות אחת לצבאות רבות יהיה. כמו המוליד ילד ואינו רואה בו אלא אות אחת תינוק קטן ומכוער ואין לך שליטה עליו והוא לגוי גדול ייתכן, כך חידושי תורה אינם צריכים להיות כתובים, ואדרבה המחפש לכל דבר עיקר נהיה עקר, אבל כאשר יגדלו ויהיו לאיש יהיו לאילנות גדולים. אמר רבינו נחמן עם כל דבר חידוש אמת אפשר לעבור את כל התורה כולה. אע"פ שמחדשו אינו יודעו כי ההורה איננו צריך לדעת מה יעשה ילדו בגדלותו. ולפיכך צריך שמירה שלא יבואו התלמידים וכו' ומכל מקום אמת הוא שכך הדבר עובד.
ד) וזה כל פרי מטרת התורה בסודה להוליד ממנה. כמבואר בכל כתבי אריז"ל שכל כולם אינם אלא ספר הדרכה להוליד נשמות חדשות. כי כל הבעיה של העולם שרוב הנשמות ישנות מתגלגלות ורוב התורות ישנות מתגלגלות, תורות ממוחזרות. ואין זה נקרא אור היחוד אלא ספיחי ספיחים. כמו איש ואשה שאהבו זה את זה לפני עשרים שנה ועדיין הם מזדווגים בכח אותה האהבה אבל ייחודם אינה חדש, אין לה סיבה להתקיים עכשיו, הוא רק מיחזור וספיחים של מה שהיה להם אז. ותורה זו כח הפריון שלה אוזל ומתמעט.
ה) החכמים אינם לומדי התורה אלא עושי התורה. ועשיתם עולה. ועשיתם אותם. החכם הוא מי שמסוגל לחדש חידושי תורה וזולת זה אינו חכם כלל. לפיכך צריכים החכמים להיות בסוד ליל שבועות הקודם ליומו. משל לחתונה שהזמינו אליה את כל העולם, מתי כל העולם מגיע לחופה בשעה שנקבעה או שעה אחריה. הכלה ושושביניה מגיעים כבר לילה מקודם להכין את החופה ואילו לא יבואו לילה קודם לא תהיה חופה כלל. תולים שלטים בשבת אחרי הצהריים ידרוש הרב. מתי כל הציבור מגיעים לדרשה שבת אחרי הקוגל. מתי הרב מגיע לדרשה, ביום ראשון בבוקר. ואם לא יגיע ביום ראשון לא יהיה לו מה לדרוש בשבת. כך תלמידי חכמים אינם מגיעים למתן תורה בשעה שנקבעה הם מגיעים לילה מקודם להכין את התורה שתינתן למחר.
ו) הכנה זו לקשט את הכלה היא. וכמה הכלה צריכה קישוטים חדשים. שהרי לולא כן לא תתקיים היחוד אלא בספיחי ספיחים. כדי שתתקיים חג שבועות כנתינתה צריכים לחדש חידושי תורה חדשים. וסדר הקישוטים כנאמר צוארך בחרוזים, להיות חורז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים וכו'. היינו כמו חברתה של הכלה האוספת מרגליות ונוקבת אותם וחורזת אותם על חוט ועושה מזה תכשיט לכלה. כך אוספים תלמידי חכמים מילות התורה מכאן ומשם לעשות מזה תכשיט חדש לשכינה. ובהכרח שכל חידוש אמת יוכל לעבור מדברי תורה לנביאים ולכתובים ולתורה שבעל פה וכל שאינו כן אינו חידוש תורה אלא פירוש לוקאלי לאותו מאמר שנשאר על עיקרו ואינו מוליד. ולא שאפשר למצוא אסמכתא לכל דבר בכל מקום אלא באמת חידוש כזה הוא מכל מקום וצריכים לחפשו ולבנותו ולציירו.
ז) בהגיע הלילה הוא הזמן שצריכים שימור. כאמור ג' צריכים שימור חיה כלה וחתן. לפעמים טועים חושבים כבר הגענו טהור לההוא יומא כבר אפשר לנוח. זה כמי שטרח לכבס את עצמו וטבל במקווה ואז יוצא מן המקוה ואינו נזהר ונופל לטיט. (והנמשל לזמננו וד"ל). אדרבה דווקא כאשר בגדיך לבנים צריכים להיזהר עוד יותר. וסוד שמירת שבת שאין עושים בו מלאכה. יתירה עליו יום הכיפורים שאין אוכלים בו. יתירה עליו ליל שבועות שאין ישנים בו. כך צריכה להיות השמירה מכל דבר שעלול לגרום היסח הדעת דווקא בעת הזאת שכבר הגענו אל היחוד אבל היחוד עוד לא התקיימה. דווקא הלב הפתוח צריך משמר מכל משמר הרבה יותר מן הלב הסגור.
ח) אין להבין כי חברי הכלה הם מרכבה לשכינה. הבנה זו גורמת למבקשי ה' לבקש את טובת עצמם בלבד שהוא היפך הכוונה. אך בדווקא אומר הזוהר אנחנו בני חבורת הכלה ולא הכלה עצמה. כי זה שאנחנו מבקשים תיקון נפשנו בחיות התורה אינו לרוות צמאוננו כי הלא אנחנו לא עשינו את עצמנו צמאים ומה יש לנו מכל המשחק הזה. אבל הא"ס יצר את החסרון עצמו כי כך רצה שיעלו מ"ן אליו ולכן הבקשה אינה למען תיקון הנפש אלא למען תיקון השכינה וזכור ושמור כלל זה היטב.
ט) האשה הישנה שמחפשת להתקרב אל בעלה הולכת היא אל חברותיה ודורשת מהם שיתקנו לה תכשיטים. כך התורה 'אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני'. המקרא שהיא השכינה מנדנדת לחברותיה תלמידי חכמים הנה אנכי צריכה להזדמן לבעלי ואין לי במה לבוא אל המלך. והיא מראה להם את זה על ידי קושיות הנופלות להם בלימוד או קשיים שנופלים להם בעבודה. והם אומרים את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך. והם מכינים לה מכתבי אהבה וחרוזים חדשים ותופרים לה בגדים חדשים ובהם היא מפתה את המלך והוא טועם בה טעם בתולה.
י) ואז בשעת היחוד אומר המלך באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, והוא שואל מי לימד אותך דברי הפיתוי האלה ומי הראה לך את סימני האהבה האלה שאת מראה לי. והיא אומרת אלה חברותי שהכינו לי, הם שהכינו את יערי ואת דבשי ואת ייני. מיד אומר המלך אכלו רעים שתו ושכרו דודים, יבואו גם רעים ודודים אלה אל השמחה ויקבלו פרי מעשיהם אשר עשו לה.
השיעור נתנדב על ידי ידיד נפשי הרה"ג ר' חיים שליט"א לכבוד התורה ולכבוד הרגל
ישלח לו הקב"ה אורו ואמיתו לנחותו
דפי מקורות לחג השבועות (חלק הזוהר - תיקון ליל שבועות)
א) אמרתי לא לרשום שיעור הזה כי איני יודע מה ניתן להיכתב ממנו ומכל מקום הנני רושם מה שאפשר.
ב) סוד תיקון ליל שבועות (שאינו נקרא כך בזוהר, ואין ליל שבועות שבור שצריך לתקנו, אך על פי פשוט 'תיקון' פה הוא שם שהיו נותנים לסדרי אמירות מודפסים. והגם שבזוהר מוזכרים תיקונים משמעותם קישוטים ויתבאר) מתבאר בספר הזוהר בשני מקומות, בהקדמת ספר בראשית ובפרשת אמור. הקדמת ספר הזוהר כשמו כן הוא הקדמת ספר הזוהר. כי הזוהר צריך הקדמה כמו שכל התורה צריכה הכנה. שאין מתנה מתנה אם אין בו גם דרך להגיע אליו. וההגעה מן העולם הזה אל הזוהר בוודאי צריכה הקדמה. הקדמה זו חושפת בפנינו את דרכי ההגעה אל התורה של הזוהר, והיא נצרכת לנו בכל יום בהתרוממות מעפר העולם אל התורה. וכן מלא הזוהר הקדמות לדרושיהם בכמה דרכים לעורר הלב אל התורה. סיפר הזוהר בהקדמתו את לימוד רשב"י עם חבורתו בלילה שכלה נכנסת לחופה. ולא לפי ששכח את מקום חג השבועות אלא לפי שהקדמתו עוסקת בסוד חידושי תורת הזוהר עצמם, ובלילה זו עסק רשב"י בהסברת דבר זה שהוא הוא פעולת הלילה.
ג) מושג זה חידושי תורה הוא מן החידושים הפלאים ביותר שעוברים אנחנו עליהם בכל יום ואין שם על לב. כי כולנו למדנו כי הדבר או שהוא כתוב או שאינו כתוב או שהוא נכון כי כבר כתוב או שאינו נכון כי אינו כתוב או כתוב אחרת. ואם כן אין חידוש בעולם כלל. אך כל עיקר חידוש תורה אומר שלא זו בלבד שיש חידוש תורה אלא שזולתו אינו תורה כלל ובכל יום כחדשים כתיב. חידושי תורת אמת הם יצירה, והקדמת הזוהר עומד על פסוק זה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, מה אני יוצר עולמות בדיבורי אף אתה יוצר עולמות בדיבורי. ואלה הם דברי תורה שפרים ורבים. כאשר אמר רבי ישראל על הלומד מחבירו אות אחת, שאין זה אלא לפי שדברי תורה פרים ורבים וגם אות אחת לצבאות רבות יהיה. כמו המוליד ילד ואינו רואה בו אלא אות אחת תינוק קטן ומכוער ואין לך שליטה עליו והוא לגוי גדול ייתכן, כך חידושי תורה אינם צריכים להיות כתובים, ואדרבה המחפש לכל דבר עיקר נהיה עקר, אבל כאשר יגדלו ויהיו לאיש יהיו לאילנות גדולים. אמר רבינו נחמן עם כל דבר חידוש אמת אפשר לעבור את כל התורה כולה. אע"פ שמחדשו אינו יודעו כי ההורה איננו צריך לדעת מה יעשה ילדו בגדלותו. ולפיכך צריך שמירה שלא יבואו התלמידים וכו' ומכל מקום אמת הוא שכך הדבר עובד.
ד) וזה כל פרי מטרת התורה בסודה להוליד ממנה. כמבואר בכל כתבי אריז"ל שכל כולם אינם אלא ספר הדרכה להוליד נשמות חדשות. כי כל הבעיה של העולם שרוב הנשמות ישנות מתגלגלות ורוב התורות ישנות מתגלגלות, תורות ממוחזרות. ואין זה נקרא אור היחוד אלא ספיחי ספיחים. כמו איש ואשה שאהבו זה את זה לפני עשרים שנה ועדיין הם מזדווגים בכח אותה האהבה אבל ייחודם אינה חדש, אין לה סיבה להתקיים עכשיו, הוא רק מיחזור וספיחים של מה שהיה להם אז. ותורה זו כח הפריון שלה אוזל ומתמעט.
ה) החכמים אינם לומדי התורה אלא עושי התורה. ועשיתם עולה. ועשיתם אותם. החכם הוא מי שמסוגל לחדש חידושי תורה וזולת זה אינו חכם כלל. לפיכך צריכים החכמים להיות בסוד ליל שבועות הקודם ליומו. משל לחתונה שהזמינו אליה את כל העולם, מתי כל העולם מגיע לחופה בשעה שנקבעה או שעה אחריה. הכלה ושושביניה מגיעים כבר לילה מקודם להכין את החופה ואילו לא יבואו לילה קודם לא תהיה חופה כלל. תולים שלטים בשבת אחרי הצהריים ידרוש הרב. מתי כל הציבור מגיעים לדרשה שבת אחרי הקוגל. מתי הרב מגיע לדרשה, ביום ראשון בבוקר. ואם לא יגיע ביום ראשון לא יהיה לו מה לדרוש בשבת. כך תלמידי חכמים אינם מגיעים למתן תורה בשעה שנקבעה הם מגיעים לילה מקודם להכין את התורה שתינתן למחר.
ו) הכנה זו לקשט את הכלה היא. וכמה הכלה צריכה קישוטים חדשים. שהרי לולא כן לא תתקיים היחוד אלא בספיחי ספיחים. כדי שתתקיים חג שבועות כנתינתה צריכים לחדש חידושי תורה חדשים. וסדר הקישוטים כנאמר צוארך בחרוזים, להיות חורז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים וכו'. היינו כמו חברתה של הכלה האוספת מרגליות ונוקבת אותם וחורזת אותם על חוט ועושה מזה תכשיט לכלה. כך אוספים תלמידי חכמים מילות התורה מכאן ומשם לעשות מזה תכשיט חדש לשכינה. ובהכרח שכל חידוש אמת יוכל לעבור מדברי תורה לנביאים ולכתובים ולתורה שבעל פה וכל שאינו כן אינו חידוש תורה אלא פירוש לוקאלי לאותו מאמר שנשאר על עיקרו ואינו מוליד. ולא שאפשר למצוא אסמכתא לכל דבר בכל מקום אלא באמת חידוש כזה הוא מכל מקום וצריכים לחפשו ולבנותו ולציירו.
ז) בהגיע הלילה הוא הזמן שצריכים שימור. כאמור ג' צריכים שימור חיה כלה וחתן. לפעמים טועים חושבים כבר הגענו טהור לההוא יומא כבר אפשר לנוח. זה כמי שטרח לכבס את עצמו וטבל במקווה ואז יוצא מן המקוה ואינו נזהר ונופל לטיט. (והנמשל לזמננו וד"ל). אדרבה דווקא כאשר בגדיך לבנים צריכים להיזהר עוד יותר. וסוד שמירת שבת שאין עושים בו מלאכה. יתירה עליו יום הכיפורים שאין אוכלים בו. יתירה עליו ליל שבועות שאין ישנים בו. כך צריכה להיות השמירה מכל דבר שעלול לגרום היסח הדעת דווקא בעת הזאת שכבר הגענו אל היחוד אבל היחוד עוד לא התקיימה. דווקא הלב הפתוח צריך משמר מכל משמר הרבה יותר מן הלב הסגור.
ח) אין להבין כי חברי הכלה הם מרכבה לשכינה. הבנה זו גורמת למבקשי ה' לבקש את טובת עצמם בלבד שהוא היפך הכוונה. אך בדווקא אומר הזוהר אנחנו בני חבורת הכלה ולא הכלה עצמה. כי זה שאנחנו מבקשים תיקון נפשנו בחיות התורה אינו לרוות צמאוננו כי הלא אנחנו לא עשינו את עצמנו צמאים ומה יש לנו מכל המשחק הזה. אבל הא"ס יצר את החסרון עצמו כי כך רצה שיעלו מ"ן אליו ולכן הבקשה אינה למען תיקון הנפש אלא למען תיקון השכינה וזכור ושמור כלל זה היטב.
ט) האשה הישנה שמחפשת להתקרב אל בעלה הולכת היא אל חברותיה ודורשת מהם שיתקנו לה תכשיטים. כך התורה 'אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני'. המקרא שהיא השכינה מנדנדת לחברותיה תלמידי חכמים הנה אנכי צריכה להזדמן לבעלי ואין לי במה לבוא אל המלך. והיא מראה להם את זה על ידי קושיות הנופלות להם בלימוד או קשיים שנופלים להם בעבודה. והם אומרים את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך. והם מכינים לה מכתבי אהבה וחרוזים חדשים ותופרים לה בגדים חדשים ובהם היא מפתה את המלך והוא טועם בה טעם בתולה.
י) ואז בשעת היחוד אומר המלך באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, והוא שואל מי לימד אותך דברי הפיתוי האלה ומי הראה לך את סימני האהבה האלה שאת מראה לי. והיא אומרת אלה חברותי שהכינו לי, הם שהכינו את יערי ואת דבשי ואת ייני. מיד אומר המלך אכלו רעים שתו ושכרו דודים, יבואו גם רעים ודודים אלה אל השמחה ויקבלו פרי מעשיהם אשר עשו לה.
🎓 שבועות (תשפ״ו) 1 שיעורים ›
דער שיעור באהאנדלט דעם סוד פון "שבע שבתות תמימות" און דעם פארבינד צווישן מתן תורה און מנחה חדשה אויף שבועות. ס'ווערט אויסגעקלערט אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע היסטארישע געשעעניש, נאר א טבעי'דיגער סייקל וואס חזר'ט זיך איבער יעדע יאר, פונקט ווי די תבואה חדשה. דורך די בליק פון קבלה און חסידות ווערט געוויזן ווי מתן תורה איז א דבר נצחי וואס איז אלעמאל הווה, און ווי דורך שער החמישים קען מען צוטרעטן צו די אחדות שבתורה וואו אלעס איז אינגאנצן פרעזענט אויף איין מאל.
דער שיעור באהאנדלט דעם סוד פון "שבע שבתות תמימות" און דעם פארבינד צווישן מתן תורה און מנחה חדשה אויף שבועות. ס'ווערט אויסגעקלערט אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע היסטארישע געשעעניש, נאר א טבעי'דיגער סייקל וואס חזר'ט זיך איבער יעדע יאר, פונקט ווי די תבואה חדשה. דורך די בליק פון קבלה און חסידות ווערט געוויזן ווי מתן תורה איז א דבר נצחי וואס איז אלעמאל הווה, און ווי דורך שער החמישים קען מען צוטרעטן צו די אחדות שבתורה וואו אלעס איז אינגאנצן פרעזענט אויף איין מאל.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” און דער פופציגסטער טאג – ערב שבועות
דער קעפסטאון פון דער סעריע: סייקלס און חידוש
דאס איז דער אויספיר-שטיקל, דער קעפסטאון, פון א קליינע סעריע וואס איז געלערנט געווארן איבער די זיבן וואכן פון ספירת העומר. דער יסוד פון דער גאנצער סעריע איז געווען דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – וואס דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם”, ווי דער רמב״ן האט געזאגט. דאס מיינט דער סוד פון דעם סדר, דעם מעגל, דעם סייקל וואס די וועלט דרייט זיך – סיי אין דער גרעסטער וועלט, די גרעסטע סירקלס פון היסטאריע, וואס די וועלט דרייט זיך און קומט אלעמאל צוריק צום אנהייב. און אויך אין יעדן טאג, אין יעדער וואך, וואס יעדער טאג ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג.
—
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה
פיינעלי קומט מען אן צו “שבע שבתות תמימות תהיינה” – מ׳דארף ווארטן א גאנצע טאג, נישט בין השמשות, גאנצע זיבן וואכן, ביז מ׳קומט אן צו “עד ממחרת השבת השביעית” – דער פופציגסטער טאג. דעמאלט – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מ׳ברענגט א נייע מנחה: די שתי הלחם, דער לחם פון דער נייער תבואה. מ׳מאכט עס חמץ, מ׳מאכט תנופה, מ׳ברענגט א נייע קרבן – א חידוש, א דבר חדש.
שוין ביי פסח האט מען געברענגט א קליינעם חידוש – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – דער אנהייב פון דער קציר, א שטיקל עומר שעורים מיט א תנופה לפני ה׳. אבער יעצט ביים פופציגסטן טאג ברענגט מען ממש חדש – ווי די גמרא זאגט: מתיר חדש למזבח – מ׳ברענגט פון דער נייער תבואה וואס איז ניי געוואקסן, מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים.
—
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
דער יום החמישים איז אויך יום מתן תורה – דער טאג וואס מ׳איז עולה צו הר סיני און מ׳באקומט די תורה. דא ליגט אבער א שטיקל סתירה צווישן די צוויי ענינים פון דעם יום טוב:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: דער עיקר פון דעם טאג איז יום הביכורים. ביכורים מיינט ראשית – מ׳ברענגט ביכורי מעשיך, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה, א קרבן מנחה פאר׳ן אייבערשטן. דער עיקר נאמען איז “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: אין דעם זעלבן טאג פייערט מען זמן מתן תורתנו. אבער תורה איז דער פארקערט פון חדש! ווי דער רמב״ם ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. תורה טוישט זיך נישט – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ. ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
אין דער שפראך פון דער סעריע וועגן סייקלס: תורה איז נישט אין דעם סייקל. ביי מתן תורה איז נישט דא א סייקל ווי ביי די סיזענס. דאס איז די סתירה וואס דארף פארטיפט ווערן.
—
דער יסוד: וואס הייסט “סייקל” און וואס הייסט “פארשטיין”
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דער מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן – דאס איז דער סייקל וואס די וועלט דרייט זיך. יעדע יאר קומט א נייער ווינטער, א נייער זומער, א נייער זמן הקציר, נייע תבואה. מ׳קען עס רופן “ניי” – אבער אויך “אלט”, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, חוזר חלילה. ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה – נישט א חידוש לגמרי, נאר א נאכאמאל לויט א סדר.
דאס איז דער טייטש פון “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל דער סייקל, די זון קומט ארויף ווי זי איז ארויפגעקומען ביום הרביעי פון בראשית. ביי תקופות השנה – דאס זעלבע. ס׳איז א חידוש מעשה בראשית – אבער א חידוש אינערהאלב א סייקל.
פארשטיין מיינט: מ׳קען מאכן פון דעם א כלל. ווי דער פסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – ס׳איז דא א סדר, מ׳קען מאכן א כלל, מ׳קען עס פרידיקטן. די פרטים זענען התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה – מ׳קען עס פארשטיין כסדר.
דאס איז טבע – א סייקל. און ממילא איז דא אין דעם א סייענס, א ידיעה – מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אלע סייענסעס זענען געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס אין נעטשער, מאכן פון דעם כללים, פרידיקטן, פארשטיין, פרעגן פארוואס, זוכן גורמים.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
היסטאריע איז עקזעקטלי דער פארקערט – דאס וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, נישט פרידיקטן, נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, פארוואס ס׳איז געשען. ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר, קיין כלל, קיין קעטעגאריע כלליות.
דאס איז א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור, ולא יוסף – ס׳גייט נישט ווייטער.
ס׳איז נישט דא קיין קעטעגאריע וואס הייסט “מתן תורה” אדער “יציאת מצרים” וואס געשעט איינמאל אין אזויפיל יארן. ס׳איז איינמאליג. איינמאליגע זאכן חזר׳ן זיך נישט איבער, מ׳קען זיי נישט פארשטיין, נישט פרידיקטן. קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט נאכאמאל געשען – ס׳גייט נישט נאכאמאל געשען. קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס ס׳איז געשען דעמאלט – ווייל אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט דעם כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען אזעלכע זאכן געשעען.
היסטאריקערס זוכן נישט צו פארשטיין – זיי זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי טרעפן זענען נאך א שטיקל היסטאריע. “דאס האט גורם געווען צו יענעם, און יענץ האט גורם געווען צו דעם” – אין דעם זין איז דא עפעס וואס מען רופט “היסטארישע הסברים.” אבער די גאנצע זאך – פארוואס עס געשעט בכלל, פארוואס אין דער צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין דעם אופן – דאס איז ביי דעפיניציע אן הסבר, ווייל היסטאריע איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
אויב מ׳זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס: ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, ס׳האט נישט קיין טעם, נישט קיין סייענס, נישט קיין הבנה. מ׳קען עס נאר געדענקען – מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, זוכן ראיות, עווידענס. אבער וואס ס׳איז – פארשטיין איז מן הנמנע.
—
דער שארפער ניגוד אויפ׳ן פופציגסטן טאג
דער פופציגסטער טאג האלט אלזא אין זיך צוויי פאלן קעגנאיבערדיגע ענינים:
1. מנחה חדשה / ביכורים – דאס געהערט צום סייקל פון טבע, צום מעגל פון זיבן מאל זיבן. יעדע יאר קומט פון פריש נייע תבואה – ס׳איז א חידוש אינערהאלב א סייקל, פארשטענדליך, פרידיקטעבל, א חלק פון דער נאטירלעכער וועלט.
2. מתן תורה – דאס איז אויסערהאלב דעם סייקל, א היסטארישע איינמאליגע געשעעניש, וואס חזר׳ט זיך נישט איבער, וואס איז נישט פארשטענדליך אויף דעם זעלבן אופן, וואס איז חוקת עולם – אייביג, נישט ניי, נישט זיך טוישנדיג.
—
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה – דער היסטארישער בליק
דאס איז ווי רוב מענטשן פארשטייען יציאת מצרים און מתן תורה – אלע היסטארישע זאכן וואס די אידישע אמונה איז געבויט דערויף. לויט דעם, האט מתן תורה נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו דער אנהייב-שאלה – די מתיקות פון מנחה חדשה. ווייל “חדשה” מיינט דארט א חידוש אין דעם זין אז יעדע יאר קומט א נייע – מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם. דאס איז טבע.
ווען מ׳זאגט דא “טבע” מיינט מען נישט כפירה. אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים מיינט “טבע” אפיקורסות – אבער דא מיינט מען דעם סדר, די קביעות וואס איז דא אויף דער וועלט, ווייל דאס איז “מחדש בטובו” – דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען אים, און מיט דעם דינט מען אים. עס איז זייער רעליגיעז, זייער אמוני – בכלל נישט אנטי-אמונה. נאר עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
לויט דעם בליק, ווען מען זאגט עפעס וועגן מתן תורה, קלערט מען נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס – יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג. מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, נישט דא קיין כלל – מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען. דערפאר דארפן מענטשן שטארק אויסגעפינען אז עס איז געשען – זיי האבן א ראיה, עס זענען געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות. אבער וואס עס איז געשען – דאס האט נישט קיין שום מבוא, נישט קיין שום הבנה. ביי דעפיניציע א נס – א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, נישט דא קיין כלל.
און אויב אזוי, זאגן מענטשן, תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – כאילו עס איז עפעס נישט רעליגיעז. ששת ימי בראשית – זיי גלייבן שוין אין שבת (וואס איז דער טייטש טבע), זיי גלייבן נאר אין יום טוב (וואס איז דער טייטש נס). און ממילא זאגן זיי: תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן. מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך וואס בלייבט ביז אייביג – טאקע פארדעם בלייבט עס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – עס קומט יעדע יאר פון ניי, וואס דאס האט גארנישט מיט תורה איינגעלייגט.
—
דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה – נפשי׳דיג
א וויכטיגע הערה: עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז דער יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, אין כוזרי, מיט ראיות, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, גענוג עווידענס. און מען קוקט אויף דעם איד, און מען זעט אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ווען ער רעדט פון מתן תורה, איז עס א חיוב – ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט, דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
אבער – אויף דעם טאנצט מען נישט “עליונים ששו ותחתונים עלזו.” אויף דעם שרייבט מען נישט א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקב״ה (וואס ר׳ ישראל נג׳ארה האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות). אויף דעם זאגט מען נישט אקדמות מילין מיט א ניגון. דאס איז נישט דער מקור פון חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה מיינט יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן. אבער דא רעדט מען פון יסוד האמונה במובן נפשי – וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דיין אידישקייט, אין דיין תורה, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות?
אויב מען וואלט געקענט מאכן א ניתוח, אריינקוקן אין א מענטש׳ס נשמה, וואלט מען נישט געטראפן אז די מערסטע לעבעדיגע זאך איז א שום ידיעה, א שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני. מען זעט עס נישט אויף קיין שטיין – אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען עס זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
פון דער אנדערער זייט – עס מוז דארט ליגן מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן מעמד הנבואה. עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא חיות, אור, חתונה, לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות. יעדער איד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם – “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” ווי מען זאגט אין אהבה רבה.
—
דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה: מתן תורה איז נישט היסטאריע – עס איז טבע
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דער היסטארישער בליק איז נישט ריכטיג
יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה – ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים פון די מקובלים, דער אריז״ל, דער רמ״ק, חסידישע ספרים – דארף גלייך זאגן אז די גאנצע אויבנדערמאנטע אויפפאסונג איז נישט ריכטיג, מאכט נישט קיין סענס, איז נישט אמת.
מתן תורה איז נישט געשען איינמאל. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, מיינט דאס לויט דעם וואס מען האט מסביר געווען: עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין. עס איז נישט א זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער וואס לערנט קבלה, חסידות, עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט – אפילו רמב״ם, אפילו אנדערע שיטות – כמעט יעדער איינער זאגט אז מען קען פארשטיין וואס מתן תורה איז. פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף דער מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען. אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
דער מסקנא
אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה – וואס מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת – איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסער כלל.
ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון. אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו – אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין **יעדן** חסידישן ספר שטייט דאס
אין יעדן איינציגן חסידישן ספר אויף דער וועלט שטייט אז מתן תורה איז מן הסתם נישט קיין איינמאליגע זאך – עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. ביים רמב״ן שטייט עס אפשר בפירוש, מ׳דארף נאר וויסן וואו צו ליינען. אבער אין חסידיש׳ע ספרים שטייט עס בפירוש.
—
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
געוויסע חסידיש׳ע ספרים פרעגן: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים און מתן תורה? זיי ענטפערן, געבויט אויף מאמרי חז״ל: עס איז שוין דעמאלטס אויך געווען שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – דער צאנזער רב און אנדערע זאגן עס בפירוש: אברהם אבינו האט שבועות אינדערפרי געגעסן טשיזקעיק, ווייל די אידן האבן היינט מקבל געווען די תורה. ווען מ׳פרעגט: וואס הייסט? די אידן זענען דאך דיינע אייניקלעך וואס וועלן ערשט קומען, עס איז נאך נישט געווען די מעשה – איז דער ענטפער: עס איז דא א סדר אויף דער וועלט, און אין דעם סדר איז ו׳ סיון א זמן פון מתן תורה מעצמותו. אזוי ווי עס איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט דער סדר פון נעיטשער, לויט דער וועג ווי דער וועטער ארבעט.
—
די קלארקייט פון דער צייט
ווי עס שטייט אין מדרשים: די צייט פון פסח איז די בעסטע וועטער – נישט צו הייס, נישט צו קאלט, א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני. די קלארקייט פון דעם טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון דער וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, די זיבן הימלען וואס עפענען זיך – דאס קומט ארויס פון דער קלארקייט פון דער נאטור אין דער תקופה. דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, דער זוהר ברענגט עס ארויס.
—
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
דער רמב״ן האט שבועות אריינגעשטעלט אין דער מתן תורה. פרעגט מען: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי די נארמאלע סייקלס? אוודאי נישט! אבער דאס “אוודאי נישט” האט צוויי זייטן:
ערשטנס: ווען מ׳זאגט עס איז דא א סדר, מיינט מען נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט אויף דער אויבערפלאך. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – אבער טבע איז נישט שטחיות. עס קען זיין א טיפערע סדר וואס מ׳זעט נישט גלייך.
צווייטנס: עס איז דא אן אמת׳דיגער חילוק פון טבע און נס. כאטש – און דאס דארף מען וויסן – אין דער תורה שטייט נישט בפשטות קיינמאל נישט “טבע” און נישט “נס”. אלעס איז דער זעלבער גאט וואס מאכט אלעס. אבער דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און עס איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל-חילוק.
—
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס פון סייקלס
דער חילוק ווערט באלויכטן דורך שבת און יום טוב:
– שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט. מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען דעם זיבעטן.
– יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. אין דעם פשוט׳ן זין: דער סייקל פון נאטור – עס האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט.
– יום טוב אין דעם היסטארישן זין (יציאת מצרים, מתן תורה): דא איז נאך א טיפערע סדר, א גרעסערע סדר פון “כל ימות עולם.” נישט נאר יעדע יאר קומט צוריק דער הארוועסט – אין דער מענטשהייט גופא איז דא א סדר: ווען מענטשן באקומען א תורה, ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס. די סדר איז נישט פונקטליך ווי א חשבון, אבער עס איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: ווען מ׳זאגט אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז עס איז דא א חילוק פון נס און טבע – מיינט מען נישט אז דער נס איז רענדאם אדער איינמאליג. דער נס איז נישט איינמאליג – ער זעט נאר אויס איינמאליג פון אונזער באגרענעצטער פערספעקטיוו.
—
דער מענטש׳ס באגרענעצטע פערספעקטיוו – דער משל פון איין לעבן
א מענטש וואס קוקט נאר אויף זיך אליין – אן עגאיסט, פונקט ווי יענער וואס מיינט אז זיין פשט איז דער איינציגער פשט – זעט יעדע זאך אין זיין לעבן ווי א נס: ער איז געבוירן – א נס, ממש יש מאין. בר מצוה – א נס. חתונה – א נס. קינדער, מידל עידזש, טויט – אלעס ניסים. און פון דער פערספעקטיוו פון דעם יחיד איז עס טאקע אזוי – “נפלאותיך שבכל יום” – מ׳קען נישט פרעדיקטן אויף דעם פרט. “יום המיתה נעלם מן האדם.”
אבער אויב א מענטש איז אביסל א חכם, נישט אזא עגאיסט, קוקט ער ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט! די פרטי פרטיות קען קיינער נישט וויסן, אבער עס איז דא א טבע: על פי רוב ווערן מענטשן געבוירן, וואקסן אויף, ווערן גרעסער, גייען אראפ, שטארבן. דעם סייקל קען מען זען – נישט פון איין פרט, נאר פון א ברייטערן קוק. מ׳מאכט א דזשענעראליזעישאן, מ׳זעט אלע מענטשן. דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה – חכמה טייטשט מיט כללים, בינה טייטשט מיט כללים. דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה – אבער דאס איז דער כלל הדברים.
—
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג ווי ביים איינצלנעם מענטש, איז אמת אויף דער גאנצער וועלט. ווי מ׳קוקט אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע – אונזער שמיטה – זעט מען: יא, עס איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז מיר זענען קליינע מענטשן. מיר געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר. אונזער תורה, אין פשט, שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר.
—
דער גרעסערער בליק: די וועלט איז סאך גרעסער
היינט ווייסט יעדער – די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און דאס איז נישט קיין נייע סייענס – ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר. דאס איז א יסוד פון קבלה.
גילוי סודות התורה אין אונזער צייט
היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער פון „חכמת הבריאה” – אסאך מער „נפלאות הבורא”. מיר ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער ווי די ראשונים האבן זיך געקענט פארשטעלן. דער רמב״ם אין הלכות יסודי התורה, אדער אפילו אין מתימטישע ספרים, האט גערעדט וועגן דער גרויס פון עולם הכוכבים – אבער דאס איז געווען א „מצומצמדיגע בליק”. עס איז אמת געווען פון זייער נקודת מבט, זייערע חשבונות האבן געשטימט, אבער היינט ווייסן מיר אז עס איז אסאך גרעסער. דאס זעלבע פאר היסטאריע. דאס איז „גילוי סודות התורה” – די וועלט איז גרעסער געווארן פאר מענטשן.
נישט אלע מענטשן דארפן דאס – אסאך קענען ווייטער גלויבן אין פשוט פשט. אבער ווער עס האט די כלים, ווער עס קען פארשטיין אז וואס מען האט אים געזאגט אין פשוט פשט איז נאר לויט די קליינע כלים וואס זיין עלטער-עלטער-זיידע האט געהאט דארט אמאל אין מצרים – דער קען קוקן טיפער.
—
דער זוהר׳ס מוסר: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
וואס מיר זעען פון דער תורה איז לויט אונזער קליינקעפיגקייט. דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער קען פארשטיין. א נארמאלער מענטש קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר – און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. דער סייקל פון מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען. דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער, און די תורה איז אסאך גרעסער.
עס איז דא א פירוש אויף דער תורה וואס רעדט פון אסאך גרעסערע סייקלס – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. און נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס – וואו די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה, נאר פון מלאכים, פון אצילות.
דער זוהר שעלט שטארק אויס דעם וואס זאגט “אין בתורה אלא פשט.” ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט דעם פשט פון דעם פשט און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר איז ער כופר אין גדולת התורה (ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ), ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה.
אבער אויך דער אנדערער עקסטרעם איז פאלש: א איד דארף גלייבן אז זיין פשט וואס ער פארשטייט – דאס איז זיין חלק אין תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב. די תורה איז ווי א קאליידאסקאפ – זי ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן געגעבן די תורה – אז מענטשן זאלן קוקן און זען אז ער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר, עס שטימט פערפעקט, עס מאכט סענס אין זיין קאפ, און דאס איז אן אמת׳דיגער חלק אין תורה. אבער צו זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה – דאס איז אפיקורסות.
—
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: שמיטות און מתן תורה
די ראשונים האבן ממש אזוי געזאגט. ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א – זיי האבן אלע געגלויבט אז ווען מען דערציילט אז אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח איז געווען מתן תורה, מיינט דאס: ב׳ אלפים תמ״ח פון דער צווייטער שמיטה. עס איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און עס קען נאך זיין נאכדעם. און דא איז דא א געוויסער כלל: נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט, בערך, קומט א מתן תורה.
זיי האבן אזוי געטראכט, און עס מאכט אסאך סענס. פארשטייט זיך, עס איז „חוץ לידיעה” – מיר האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות, ווייל מיר זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש – מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז א סדר, א זאך וואס מען קען יא פארשטיין. דער פשט איז נאר: עס איז אזא גרויסער סייקל אז מיר זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא זעט עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך. אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון דער פערספעקטיוו פון גאט, פון א מלאך, פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער – וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
—
די גאונות פון די מקובלים: פון גרויסע סייקלס צו קליינע
די מקובלים, די מתעמקים, האבן זיך געוואגט – אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל – אבער זיי האבן געהאט די יכולת און די אמת׳קייט צו קוקן אויף דער וועלט אזוי ווי זי איז. „כאלף שנים בעיניך” – זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט פון דער פערספעקטיוו פון שער החמישים, וואס קען זען אלעס אויף איינמאל. און זיי האבן אונז פארציילט: מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, עס איז א שטענדיגע זאך, א זאך וואס מען קען זיך קאכן דערין און מען קען עס ארויסהאבן.
און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע סייקלס, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע. דאס הייסט: יעדע זומער, יעדע תקופת סיון, קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. דאס איז „בזהר אנפין” – דער פרטות׳דיגער וועג ווי דער סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זעקס און צוואנציג דורות אין דער וועלט איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני, אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר, נאך זיבן וואכן – וואס שטימט בערך דער חשבון ענליך צו זעקס און צוואנציג דורות – קומט מתן תורה, קומט שבועות.
שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט „נאטורליך” אין דעם זין אז יעדער גוי ווייסט דערפון – נישט יעדער טיפש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור, ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס קוקט יא גרעסער, זעט עס.
—
דער חילוק פון שבת און יום טוב: שער החמישים
אונז האבן געפרעגט פריער: אויב מתן תורה און אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן וואס חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר – וואס איז דער חילוק פון שבת און יום טוב, פון טבע און נס? איין תירוץ איז שוין געזאגט געווארן: נס איז א גרעסערער סייקל. אבער אמת׳דיג, די הבנה ביז יעצט איז נאר די הבנה פון „שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים, של הספירה.
אבער עס איז דא אויך שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען ווי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך – „כל התורה כולה ענין אחד”. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית ביז עזרא, זייער גוט – אבער עס איז דא נאר איין ווארט, מען קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מען קען די גאנצע זאך איבערפארשטיין למפרע.
—
תורה איז „למעלה מן הסייקל” – וואס מיינט דאס?
אין דער זעלבער וועג איז דא נאך א הבנה וואס מתן תורה מיינט ווען מען זאגט אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות זענען „למעלה” – „עולם השמיני”. דאס קומט פון שמיטה ויובל, פון מתן תורה וואס איז דער יום החמישים – פונקטליך די זאך וואס קומט נאך דער גאנצער סייקל, וואס איז למעלה פון דער גאנצער סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל – עס שטייט יא היסטארישע זאכן, ווי דער צענזוס פון נשיאים, וואס איז נאר איינמאל געזאגט געווארן, איינמאל, נישט אין א סייקל – דאס הייסט מען קען עס נישט פארשטיין.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
לויט ווי דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט, מיינט „למעלה מן הסייקל” אז עס איז די השגה פון נאך א סייקל – אזוי ווי יובל. עס איז דא א מחלוקת צו שנת היובל עולה מן המנין – וואס האט צו טון מיט דער זעלבער חקירה צו כתר איז פון די ערשטע ספירות. עס איז אלעס די זעלבע אידעע.
אבער לאמיתו של דבר, ווען מען זאגט „למעלה מן הסייקל”, מיינט מען צו זאגן: למעלה מהבנתנו. עס מיינט נישט אז עס איז נישט אמת׳דיג דא א סדר – עס מיינט נאר אז מיר, קליינע מענטשן, פארשטייען עס נישט. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט וועגן טעמי המצוות: עס איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם, עס איז דא וואס זאגן אז זיי האבן א טעם אבער „בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – נישט אונזער חכמה. דאס איז אנדערש ווי צו זאגן אז עס האט נישט קיין טעם, אז עס איז סתם רענדאם, אז עס איז ביסודו אן א טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות מיינט נישט „אייביג אלט” – עס מיינט „אלעמאל הווה”
די שאלה אויף שם הוי״ה
עס שטייט אין שלחן ערוך אז דער אייבערשטער איז „היה הווה ויהיה” – דאס איז איינע פון די כוונות פון שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – שטייט אין ספר ברית מנוחה – די גאנצע תורה איז דער פירוש אויף די ד׳ אותיות י-ה-ו-ה. די תורה ברענגט בעסער ארויס דעם שם.
די שאלה: אויב הוי״ה טייטשט „היה הווה ויהיה” – „השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? עס שטייט נישט מיט א י׳ (עבר), עס הייבט זיך נישט אן „היה”. עס שטייט נישט נאר „יהיה” (עתיד). עס שטייט בעיקר מיט א ו׳ – און די ו׳ איז זייער וויכטיג, די ו׳ איז דער סדר העולם, דאס איז א זייער גרויסע עמקות – אבער בעיסיקלי שטייט עס הווה, מיט א י׳: דער וואס איז הווה תמיד.
דער תירוץ: א נייע הבנה אין נצחיות
דער עולם – מענטשן, דער שכל פון אדם – האט א ביסל
א ביסל א טעות אין וואס „נצחיות” מיינט. פאר אונז, „אייביג” מיינט: זייער אלט, עס ווערט יעדן טאג עלטער, עס איז אלעמאל געווען און עס גייט אלעמאל זיין. מיליאנען יארן אין דער פארגאנגענהייט, מיליאנען יארן אין דער צוקונפט, און אויך יעצט. דאס איז ווי מיר מיינען „דבר נצחי” – „היה הווה ויהיה” – דריי זאכן.
דער אמת אבער איז – און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש, יעדער וואס האט געלערנט חב״ד למשל רעדט וועגן דעם יסוד אסאך – אז הוי״ה-נצחיות מיינט: עס איז אלעמאל הווה. פארדעם הייסט עס „הווה” און נישט עתיד און נישט עבר. אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מען קען עס רופן „נישט חידוש”, אדער מען קען עס רופן „חידוש תמיד” – עס איז נאר א שאלה פון לשון, אבער די כוונה איז די זעלבע זאך.
נצחיות = פרעזענס, נישט עטערניטי
א חבר זאגט: מען דארף נישט טרענסלעיטן „נצחיות” אדער „היה הווה ויהיה” אויף eternity – מען דארף עס טרענסלעיטן אויף presence. וואס איז די כוונה?
—
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
א זאך וואס ליגט אין צייט – אין די סייקלס פון עולם העשיה, עולם הטבע, און אפילו העכערע עולמות וואס האבן זייערע אייגענע סייקלס – איז א זאך וואס אירע חלוקים אין צייט זענען מחולק זה מזה. דער מענטש פון נעכטן איז נישט פונקטליך דער זעלבער ווי דער מענטש פון היינט. יא, ער האט א שייכות, ער איז נישט א גאנץ אנדערער – אבער ער איז אויך נישט גאנצן דער זעלבער. ער איז נתחלק אין צייט, פונקט אזוי ווי ער איז נתחלק אין מקום: א ביסל פון מיר איז אויף דער לינקער זייט, א ביסל אויף דער רעכטער זייט, איך האב parts אין place – און גענוי אזוי האב איך parts אין time. יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל – געבוירן ווערן, לעבן, שטארבן – איז צעטיילט אין היה, הווה, ויהיה.
דאס ברענגט ארויס א טיפע באגרענעצונג: ווען דו טרעפסט א מענטש, טרעפסטו אים נישט אינגאנצן. דו הערסט מיין שיעור היינט – אבער דו הערסט נישט נעכטנ׳ס שיעור, נישט מארגנ׳ס שיעור. דו קענסט נאר א שטיקל צייט פון מיר. ווילסט מיך אינגאנצן קענען? מוזטו זיין געבוירן מיט מיר ביז׳ן שטארבן, יעדע מינוט. ווייל א מענטש׳ס מציאות איז מחולק אין זמן. די הווה פון אדם הנברא איז אלעמאל חסר – עס פעלט דער עבר און דער עתיד. קיינמאל בין איך נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין דעם מאמענט – מצד מיין גוף, מצד בינה וואס ציילט אין צייט.
—
א דבר נצחי איז אלעמאל הווה – אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
א דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער אליינס, אבער אפילו די תורה וואס איז „נאר” א פירוש אויף גאט – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל present. ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – די היה, די הווה, די יהיה – זענען איינס. ס׳איז נישטא קיין שום part פון אים וואס גייט ארויס.
וודאי, אין אונזער הבנה – אין בינה – ווערט די תורה צוטיילט אויף צייט, ווערט זי קליין. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, אזוי ווי זי איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און לערנסט עס לשמה, נישט פראקטיש, נישט נאר וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, נאר דו כאפסט די חכמה שבו – האסטו די נקודת מתן תורה, דעם שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
שער החמישים איז, לויט קבלה, דער פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה – דער מקום הייחוד של חכמה ובינה. מאל באלאנגט ער פאר בינה, אבער דער פופציגסטער שער איז דער נקודה וואו זיי קאנעקטן זיך. דער אריז״ל רופט עס מיט דעם פסוק: „נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות חכמה מיט די מ״ט שערי בינה. דאס איז די נקודה.
—
אין דעם נקודה איז נישטא „אמאל”
אין דעם שער החמישים, ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה. דער בעל שם טוב זאגט: „הלומד מכווני אותיות אחדות” – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט. דער בעל שם טוב ברענגט א לשון פון מקובלים הקדמונים: „תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, נישט אין פלאץ און נישט אין צייט. ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
—
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט עומד לפני השכינה, און זיין חבר דאוונט אויך עומד לפני השכינה – האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער שכינה? אויך נישט. ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלוקות. דאס איז „ה׳ אחד” – איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
—
דער חילוק צווישן גוף און חכמה אין מקום
די סתירה וואס מ׳קען פרעגן – ווי קען עס זיין אינגאנצן איבעראל? – איז נאר א סתירה אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה, זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. אבער זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דער משל: מיין האנט איז תופס מקום – זי איז נאר אויף דער רעכטער זייט, נישט אויף דער לינקער. אין א געוויסן זין איז זי קאנעקטעד צום גאנצן גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. אבער חכמה – דער חלק הכללי שבנפש – ווען זי איז דא, איז זי אינגאנצן איבעראל: אין דער האנט שבחכמה איז דא פונקט אזויפיל חכמה ווי אין די פיס, ווי אין דעם קאפ. ס׳איז די גאנצע חכמה איבעראל גלייך.
—
„כולה תורת ה׳ תמימה” – דער סוד פון אחדות שבתורה
דאס איז דער סוד פון וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה. דער רמב״ם זאגט: „ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. דאס מיינט: אויב מ׳לערנט עס אויף דעם אופן – אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, דעם שער החמישים שבתורה – דעמאלטס איז מען נישט איינמאל א חלק בזמן, נאר אלעמאל אינגאנצן.
[זייט-באמערקונג: בעל שם טוב׳ס תורות וועגן לערנען]
דער בעל שם טוב האט געזאגט „לובן חברי עד סוף” – די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה. ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף דער נקודה – נישט נאר וועגן תפילה, נאר אויך וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע אותיות נאר מלמעלה למטה. דער יסוד איז דער זעלבער.
—
סיכום און ברכה
דאס אלעס איז זייער איידעלע נקודות – אבער דער עיקר איז: ווען מ׳האט די תורה אזוי ווי זי איז דעיו – האט מען זי איינמאל און אלעמאל אויף דער זעלבער צייט. די תורה איז נישט א זאך וואס איז געווען אמאל און מ׳געדענקט עס – זי איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל פרעזענט, אלעמאל אינגאנצן דא. ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – איז מען אין מתן תורה ממש, נישט א זכרון פון מתן תורה, נאר מתן תורה גופא.
דאס איז דער תירוץ אויף דער סתירה פון אנהייב: מנחה חדשה און מתן תורה זענען נישט צוויי באזונדערע זאכן – זיי זענען איין זאך. די תבואה חדשה וואס קומט יעדע יאר אין א סייקל, און די תורה וואס איז נצחי – זיי טרעפן זיך אין שער החמישים, וואו דער סייקל פון טבע (בינה, מ״ט שערים) טרעפט זיך מיט דער נקודה וואס איז למעלה מן הסייקל (חכמה, ל״ב נתיבות). דער פופציגסטער טאג איז דער מקום הייחוד – וואו חדש און נצחי, וואו טבע און תורה, וואו סייקל און איינמאליגקייט, ווערן איינס.
מיר זאלן אלע זוכה זיין צו דער תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה און א השגה אין דער תורה אויף דעם אופן.
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
הקדמה: דער קעפסטאון פון די זיבן-וואכן סעריע
רבותי, ס׳איז ערב שבועות. גייען מיר יעצט אויספירן א שטיקל, דער קעפסטאון שטיקל פון די קליינע סעריע וואס אונז האבן געלערנט די לעצטע זיבן וואכן, וואס דאס איז דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” [שבע שבתות תמימות: זיבן גאנצע וואכן, די ספירת העומר צווישן פסח און שבועות].
מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם” [כל ימות עולם: אלע טעג פון דער וועלט], ווי דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס, 1194-1270] האט געזאגט. מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון די סדר, די מעגל, די סירקוט, די סייקל וואס די וועלט דרייט זיך, וואס די מילא דרייט זיך עס סיי בכלל, אין די גרעסטע וועלט, וואס דאס איז די עיקר צו פארשטיין די גאנצע וועלט, די גרעסטע סירקלס פון די וועלט, וואס די וועלט דרייט זיך און זי קומט אלעמאל צוריק צו די אנהייב. און דאס איז די גאנצע סדר פון היסטאריע, פון כל ימות עולם.
און ווי אזוי ס׳איז דא אין יעדע טאג, אדער אין יעדע וואך, אדער אין יעדע טאג וואס ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, מער בכללות, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג צו פארשטיין אלעס.
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה לה׳
איז פיינעלי קומען מיר אן לקראת היינט ביינאכט, קומט אן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין], יא. ס׳איז אן אינטערעסאנטע פשט אז מ׳דארף ווארטן פאר א גאנצע טאג, נישט ווארטן בין השמשות [בין השמשות: צווישן זון-אונטערגאנג און נאכט], וואס וועט זיין גאנצע זיבן וואכן, נישט פארפאסן, און אנקומען צו “עד ממחרת השבת השביעית” [עד ממחרת השבת השביעית: ביז דעם טאג נאך דער זיבעטער שבת], וואס דאס איז די פופציגסטע טאג, וואס דעמאלט “והקרבתם מנחה חדשה לה'” [והקרבתם מנחה חדשה לה׳: און איר וועט ברענגען א נייע מנחה-קרבן פאר השם], מ׳ברענגט א נייע מנחה, די מנחה פון שתי הלחם [שתי הלחם: די צוויי ברויטן], די לחם פון די נייע תבואה [תבואה: קארן, געטריידע]. מ׳מאכט עס חמץ [חמץ: געזויערט], מ׳מאכט תנופה [תנופה: שווינגען, א סארט עבודה אין בית המקדש] מיט דעם, מ׳ברענגט א נייע קרבן, א חידוש [חידוש: עפעס נייעס], א נייע חידוש, א דבר חדש [דבר חדש: א נייע זאך].
מ׳האט שוין געברענגט א קליינע חידוש האט מען שוין געברענגט אין פסח, יא, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” [ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם: און ווען איר וועט שניידן דעם עומר, דעם ערשטן פון אייער שניט], די אנהייב פון די קציר [קציר: שניט, האַרוועסט], אזויווי די אשכולות הקציר [אשכולות הקציר: די בינדלעך פון דער שניט], זכר לעבודת הקציר [זכר לעבודת הקציר: א זכר צו דער ארבעט פון דער שניט], האט מען געברענגט א שטיקל עומר שעורים [עומר שעורים: אן עומר-מאָס פון גערשטן], מ׳האט אויך געמאכט פון דעם א תנופה לפני ה׳ [תנופה לפני ה׳: שווינגען פאר השם].
און יעצט ביי די פופציגסטע טאג ברענגט מען א ממש, ס׳הייסט ממש חדש [חדש: ניי], די גמרא [גמרא: דער תלמוד] רופט זיך עס אז דאס איז מתיר חדש למזבח [מתיר חדש למזבח: דערלויבט נייע תבואה פאר׳ן מזבח], מ׳ברענגט פון די נייע תבואה וואס איז ניי געוואקסן און מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים [ביום החמישים: אויפן פופציגסטן טאג].
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
יעדער איינער ווייסט אז דער יום החמישים איז אויך דער יום מתן תורה [יום מתן תורה: דער טאג פון געבן די תורה], דער טאג וואס מ׳איז עולה [עולה: גייט ארויף] צו הר סיני [הר סיני: באַרג סיני] און מ׳באקומט די תורה, וואס אויף דעם איז אויך דא א שייכות צו א זאך פון חידוש.
ס׳איז דא ווי א שטיקל סתירה [סתירה: ווידערשפרוך] צווישן די צוויי ענינים [ענינים: ענינים, טעמעס] לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק]. פארשטייט זיך יעדער איינער גייט לייכט דזשאמפן און זאגן די תירוץ [תירוץ: ענטפער], אבער מ׳דארף דא אסאך מעמיק זיין. ס׳איז דא לכאורה א סתירה צווישן די צוויי ענינים פון די יום טוב [יום טוב: פייערטאג].
ענין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשט איז דער ענין, דער יום, דער עיקר איז יום הביכורים [יום הביכורים: דער טאג פון די ערשטע פירות]. יא, ביכורים [ביכורים: ערשטע פירות] איז א טייטש ראשית [ראשית: ערשטע, אנהייב], מ׳הייבט אן צו ברענגען ביכורים פון אלע פירות וכו׳, אבער בעיקר ביכורים מיינט אליין די שתי הלחם, מ׳ברענגט ביכורי מעשיך [ביכורי מעשיך: די ערשטע פון דיינע ארבעטן], און מ׳ברענגט די אנהייב, די ערשטע לחם וואס איז געוואקסן, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה וואס מ׳ברענגט פון איר א קרבן מנחה [קרבן מנחה: א מעל-קרבן] פאר׳ן אייבערשטן אין בית המקדש [בית המקדש: דער הייליגער טעמפל]. דאס איז אבער, די ווארט הייסט חדש, דער עיקר נאמען וואס דאס האט איז חדש, מנחה חדשה.
ענין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
און אין דעם טאג פייערט מען די תורה, דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען [מקבל געווען: אנגענומען], זמן מתן תורתנו [זמן מתן תורתנו: די צייט פון געבן אונזער תורה] ווי ס׳שטייט אין סידור [סידור: געבעט-בוך], דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען די תורה אין דעם טאג. און דאס איז די תורה אחת [תורה אחת: איין תורה], חוקה אחת יהיה לכם [חוקה אחת יהיה לכם: איין געזעץ זאל זיין פאר אייך], חוקת עולם [חוקת עולם: אן אייביגע געזעץ], אזויווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס, 1138-1204] ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳ [יסודי התורה: גרונדלאגן פון דער תורה], חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים [דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים: א קלארע און אויסדריקלעכע זאך אין דער תורה אז זי איז א מצוה פאר אייביג און פאר אייביגע צייטן], א זייער אלטע תורה, ס׳איז לעד ולעולמי עולמים. ס׳איז די תורה, דאס איז, אויף דעם טאג האט זיך אנגעהויבן די תורה, פייערט מען דעם טאג, מ׳מאכט א מצב דערפון, מ׳רעדט דערוועגן, אז דאס איז דער פארקערט פון חדש.
יא, בפשטות [בפשטות: אין דער פשוט׳ער מיינונג], דער פשטות׳דיגער טייטש פון מתן תורה איז אז דאס איז די תורה, ס׳טוישט זיך נישט, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו [לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: דו זאלסט נישט צולייגן צו אים און נישט אראפנעמען פון אים], מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ, דאס איז די תורה, און ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
די שארפע פארמולירונג פון דער סתירה
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זיין קלאר, אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳וויל מנסח זיין [מנסח זיין: פארמולירן] די שאלה אין די לענגווידזש פון די שמועסן וואס מיר האבן געהאט וועגן די סייקלס פון די וועלט, תורה איז נישט אין די סייקל.
ביי מתן תורה איז דא א סייקל, יעדע יאר קומט די זעלבע ווינטער און די זעלבע זומער קומט פריש, יא, מ׳קען עס רופן די זעלבע, מ׳קען עס אבער רופן א נייע. מנחה חדשה פשט איז ס׳קומט א נייע ווינט, א נייע זומער, א נייע זמן הקציר, א נייע זמן וואס ס׳קומט א נייע תבואה, פון דאס ניי ברענגט מען עס איבער.
דער יסוד: סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דאס איז אין די סייקל וואס מ׳רופט די טבע [טבע: נאטור], יא, דאס איז מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן, דאס איז דאך די טייטש, יא, זיבן מאל זיבן גייט עס מיט א סייקל, און די סייקל רופט מען זיבן, יא, מ׳קען טראכטן ווינקליך וויאזוי די סייקל פון די תבואה איז זיבן, אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], סייקל הייסט זיבן, איז די סייקל פון די וועלט, ששת ימים ויום השביעי [ששת ימים ויום השביעי: זעקס טעג און דער זיבעטער טאג], און ס׳קומט יעדע וואך צוריק, יעדע יאר צוריק, די זעלבע, א גאנצע נייע אבער קען מען עס זאגן, ס׳איז א נייע חידוש העולם [חידוש העולם: דערנייערונג פון דער וועלט], אזויווי מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער דערנייערט אין זיין גוטסקייט יעדן טאג דעם מעשה בראשית].
וואס איז די פשוט׳ע טייטש פון די מאמר [מאמר: אויסזאגונג] וואס מ׳זאגט ביי ברכות יוצר [ברכות יוצר: די ברכות פון “יוצר אור”]? אז יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל די סייקל, די זון איז ארויפגעקומען די ערשטע מאל אין ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג] ביום הרביעי [ביום הרביעי: אויפן פערטן טאג], און יעדן טאג קומט זי ארויף, די זעלבע זאך איז דא ביי תקופות השנה [תקופות השנה: די סיזאנען פון יאר], וואס דאס איז א חידוש מעשה בראשית. די זעלבע יעדע יאר קומט פון די פריש די תבואה, די ערשטע תבואה קומט פון פריש יעדע יאר, ס׳איז א נייע יעדע יאר.
מ׳קען עס רופן א נייע און אויך די אלטע, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, ס׳איז חוזר חלילה [חוזר חלילה: קערט זיך איבער אומעטום] א גאנצע צייט, אבער ס׳איז א סייקל וואס ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות [מעשה חדשות: נייע זאכן], ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות אין א חזרה [חזרה: איבערחזרונג], ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה פון א סייקל, ס׳ווערט נאכאמאל די זעלבע מעגל, די זעלבע סייקל ווערט נאכאמאל.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
ווען אונז רעדן אבער אפילו פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], פון מתן תורה, איז פשוט אז די גאנצע ווארט פון רעדן וועגן דעם איז אז ס׳איז נישט אין א סייקל. מ׳קען עס רופן היסטאריע. מ׳קען זאגן היסטאריע איז די סתירה פון אים. היסטאריע איז א פראבלעם צו לערנען. פארוואס? ווייל מ׳קען עס נישט פארשטיין.
וואס מיינט “פארשטיין”?
וואס מיין איך צו זאגן? איך זאג א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים [אחרונים: שפעטערע רבנים און מפרשים], איך ווייס נישט וויפיל אידן רעדן וועגן דעם, אבער די חוקרים [חוקרים: פארשער] אחרונים, מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן], וואס ברענגען ארויס די סוגיא [סוגיא: טעמע] פון היסטאריע, זענען זיי מסביר [מסביר: דערקלערן] אזוי עלמא [עלמא: די וועלט]. היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור [ולא יעבור: און ס׳גייט נישט ווייטער], ולא יוסף [ולא יוסף: און ס׳לייגט נישט צו], כל הגדה ולא יוסף [כל הגדה ולא יוסף: די גאנצע דערצייל און ס׳לייגט נישט צו]. ס׳גייט נישט ווייטער.
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי: די טבע, דאס איז וואס מ׳קען פארשטיין. אזוי ווי אונז זאגן, די בעיסיק, די ערשטע טבע, און אפשר די ערשטע סייענס, איז די סייענס פון די סיזענס. מענטשן זעען אז ס׳קומט יעדע יאר צוריק די זון, די לבנה [לבנה: לבנה], די שטערן, ס׳גייט אין א סייקל, און פון דעם וואקסט יעדע יאר צוריק. דאס איז א זאך וואס מ׳קען פארשטיין. מ׳קען זאגן מ׳קען עס פרעדיקטן, מ׳קען פארשטיין אז ס׳קומט יעדע יאר פון פריש.
פארשטייט זיך, מ׳דארף טון עבודת השם [עבודת השם: דינסט פון השם], מ׳דארף טון תשובה [תשובה: אומקער] כדי ס׳זאל געלונגען די גשמים [גשמים: רעגן] פון די יאר. ס׳איז דא אין דעם א דין [דין: משפט], בראש השנה כל באי עולם נידונין [בראש השנה כל באי עולם נידונין: אין ראש השנה ווערן אלע וואס קומען אין דער וועלט געמשפט], אלעס פיין און וואויל. אבער די דין איז א זאך וואס מ׳פארשטייט. ס׳איז נישט קיין דבר שלמעלה מן הזמן [דבר שלמעלה מן הזמן: א זאך וואס איז העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין זאך וואס האט נישט אין אים קיין סייענס. סייענס דאך טייטש מ׳מאכט כללים [כללים: פרינציפן]. און וואס טייטשט פארשטיין? פארשטיין מיינט אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך. פארשטיין מיינט אז מ׳קען מאכן פון דעם א כלל.
איך קען זאגן באופן כללי [באופן כללי: אין א גענעראלן אופן] איז דא א חכמה [חכמה: וויסנשאפט], “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” [עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו: נאך אלע טעג פון דער ערד, זייען און שניידן און קעלט און היץ און זומער און ווינטער און טאג און נאכט וועלן נישט אויפהערן]. ס׳איז דא די סייקל, ס׳איז דא א סדר, איך קען מאכן א כלל. דאס וואס דו זעסט יעדע מאל, ס׳איז התחדשות [התחדשות: דערנייערונג] טאקע, און די פרטים [פרטים: פרטים, דעטאלן] איז התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה [דברי חכמה: ווערטער פון חכמה], מ׳קען עס פארשטיין כסדר [כסדר: לויט דעם סדר].
טבע און סייענס
דאס איז די טייטש פון טבע, וואס אונז רופן טבע, אדער וואס אונז רופן די נעטשרעל וועלט, וואס איז א סייקל. און ממילא [ממילא: דערפון] איז דא אין דעם א סייענס, ס׳איז דא אין דעם א ידיעה [ידיעה: וויסן], מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אזוי ווי אונז זאגן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער איז אויך דא א נייע יעדע יאר, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אז עס חזר׳ט זיך איבער, דאס מאכט א נייע, ס׳איז אפשר א נאכאמאל, דו קענסט עס רופן א קאפי, איך ווייס נישט צו ס׳איז א קאפי, נאכאמאל די זעלבע זאך, אבער נאכאמאל, נישט נאכאמאל ווי א חידוש לגמרי [חידוש לגמרי: א גאנצער חידוש], נישט נאכאמאל אומפרידיקטעבל, נאכאמאל פרידיקטעבל לויט א סדר.
דאס איז די נושא [נושא: טעמע] פון נעטשער, פון טבע, וואס די סייקלס, וואס אלע סייענס, די הבנות מרובים [הבנות מרובים: פילע פארשטאנדן], חכמה אין נשיאות [נשיאות: טראגן, פירן], איז געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס וואס איז דא אין נעטשער, און עס פארשטיין, מאכן פון דעם כללים, נאכדעם קען מען עס פרידיקטן, נאכדעם קען מען עס פארשטיין, מען קען פרעגן פארוואס ס׳איז, וואס איז די גורם [גורם: אורזאך] דערפון, וכו׳.
היסטאריע איז נישט פארשטענדליך
ווען מ׳זאגט היסטאריע, היסטאריע איז דיטעטשט, היסטאריע איז עקזעקטלי די זאך וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, מ׳קען עס נישט זאגן, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, מ׳קען נישט זאגן ווען גייט געשען, ווען איז געשען, פארוואס איז געשען, און ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר [הסבר: דערקלערונג], ס׳איז נישט דא אין דעם קיין כלל, ס׳איז נישט דא קיין קעטעגארי כלליות [קעטעגארי כלליות: גענעראלע קאטעגאריע] וואס הייסט מתן תורה אדער יציאת מצרים, וואס געשעט איינמאל אין איך ווייס וויפיל יארן, און ממילא, אויב ס׳איז דא א כלל, מ׳ווייסט ווען ס׳געשעט, יעדע מאל וואס ס׳איז דא אזא ווינט, אזא זון, יעדע יאר אין אזא סארט תקופה געשעט עס? ניין. ס׳געשעט איינמאל, און פון יענע איינמאל דארף מען עס געדענקען, ווייל ס׳געשעט נאר איינמאל, אן איינמאליגע זאך.
איינמאליגע זאכן זענען אזעלכע זאכן וואס חזר׳ן זיך נישט איבער, און זענען ממילא אזעלכע סארט זאכן וואס מ׳קען נישט פארשטיין, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, ס׳גייט נישט געשען נאכאמאל, קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס איז געשען דעמאלטס. אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט די כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען ס׳געשעט אזעלכע סארט זאכן.
אויב מ׳זאגט אז ס׳איז היסטאריע, איז די טייטש ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, און ס׳האט נישט קיין טעם [טעם: סיבה], ס׳האט נישט קיין סייענס, ס׳איז נישט דא קיין הבנה [הבנה: פארשטאנד] אין דעם. מ׳קען עס נאר געדענקען, מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען לערנען היסטאריע, חוקר זיין צו ס׳איז געשען, יא, מ׳קען נאר חוקר זיין אויב ס׳איז געשען.
די גרענעץ פון היסטארישע פארשונג
לאמיר זאגן קלאר, דער וואס פארשטייט מתן תורה בתור [בתור: אלס] היסטאריע, אזוי זאגן זיי זייער קלאר, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, מען קען זוכן ראיות [ראיות: באווייזן], עווידענס, וויסן צו ס׳איז געשען, אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע [מן הנמנע: אומעגליך], מען קען נישט פארשטיין וואס ס׳איז געשען, ווייל ס׳איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך, אין א געוויסע זין גאנצע היסטערי איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך [כך וכך: אזוי און אזוי] וואס האט כובש געווען [כובש געווען: פארכאפט] א מדינה [מדינה: לאנד] כך וכך בשנת [בשנת: אין יאר] כך וכך.
מתן תורה: טבע אדער היסטאריע? — די ראדיקאלע חידוש פון פנימיות התורה
פרק א: די היסטארישע אויפפאסונג פון מתן תורה און איר חסרונות
וואס מיינט “היסטאריע” אין דעם קאנטעקסט?
אויב מען וואלט געקענט וויסן פארוואס עפעס איז געשען, וואלט מען געוואוסט דעם כלל — וואסערע סארט זאך עס איז, און ווען אזעלכע סארט זאכן געשעען.
אבער אויב מען זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס:
– עס איז געשען איינמאל
– עס חזר׳ט זיך נישט איבער
– עס האט נישט קיין טעם
– עס האט נישט קיין סייענס
– עס איז נישט דא קיין הבנה אין דעם
מען קען עס נאר געדענקען, מען קען נאר חוקר זיין צי עס איז געשען — אבער וואס עס איז געשען, פארשטיין, איז מן הנמנע.
לאמיר זאגן קלאר: די וואס פארשטייען מתן תורה בתור היסטאריע, אזוי זאגן זיי, דאס איז זייער כלל: מען קען חוקר זיין צו עס איז געשען, מען קען זוכן ראיות, עווידענס, וויסן צו עס איז געשען. אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע. מען קען נישט פארשטיין וואס איז געשען, ווייל עס איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך.
היסטאריע בכלל איז נישט פארשטענדליך
און אין א געוויסן זין, גאנץ היסטאריע איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. דו קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך, עס האט געהערשט אין מדינה כך וכך בשנת כך וכך. עס איז נישט דא אין דעם קיין הסבר.
ממילא, וואס טוען היסטאריקערס? זיי זוכן נישט צו פארשטיין, זיי קענען זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי זוכן איז נאך א שטיקל היסטאריע. ער קען טרעפן עווידענס און זוכן ראיות אז עס איז געווען פארדעם. אקעי, דאס האט גורם געווען צו דעם, און יענץ האט גורם געווען צו דאס. אין דעם סענס איז דא עפעס א הסבר וואס מען רופט היסטארישע הסברים.
אבער די גאנצע זאך — פארוואס געשעט בכלל די גאנצה זאך, פארוואס אין די צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין די תקופה, אין די אופן — דאס איז ביי דעפיניציע נישט דא קיין הסברים, ווייל היסטאריע, וואס אונז רופן יעצט דאס ווארט היסטאריע, איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
נס קעגן טבע — א פרעציזע דעפיניציע
אקעי, עס איז כלומר, מען קען זאגן אזוי יעצט, עס איז כלומר נס. בחינת נס, וואס מיר האבן גערופן א מינוט צוריק.
בחינת טבע מיינט:
– וואס מען קען פרידיקטן
– וואס עס איז דא א סייקל
– עס חזר׳ט זיך איבער
– מען קען וויסן ווען עס חזר׳ט זיך איבער
– עס איז דא אין דעם א כלל
בחינת נס איז:
– וואס עס איז נישט דא אין דעם א כלל
לויט ווי מען פארשטייט היסטאריע דא, איז דאס טייטש אז עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, עס איז נישט דא קיין הבנה, דו קענסט נישט זאגן פארוואס, קיינער פארשטייט עס נישט, עס איז נישט דא קיין חכמה דערפון. עס איז נאר דא עדות, עס איז נאר דא, אזוי ווי מען קען זאגן, נאר דא נבואה דערפון, עס איז נאר דא די פרטים, עס איז נאר דא דער פאקט אז עס איז געשען אזוי, עס איז געשען איינמאל, און ממילא ציילט מען פשוט מען געדענקט נאר פון די איינמאל וואס איז געשען יציאת מצרים, פון די איינמאל וואס איז געשען מתן תורה.
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה
דאס איז וויאזוי רוב מענטשן פארשטייען די נושא פון יציאת מצרים, לויט דעם, און די נושא פון מתן תורה, די אלע היסטאריקל זאכן וואס די אידישע אמונה, די אידישע רעליגיע, די אידישע תורה איז געבויט דערויף.
לויט דעם פארשטייען רוב מענטשן אז עס האט נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו אונזער אנהייב שאלה, עס האט נישט קיין טראפ שייכות די מתיקות פון מנחה חדשה, וואס חדשה מיינט, עס איז א חידוש, אבער נישט חידוש אין די סענס אזויווי היסטאריע, עס איז א חידוש ווייל יעדע יאר קומט א נייע חידוש, מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם, ווייל דאס איז די אמונה, עס איז נישט, יא, טבע.
הערה: “טבע” מיינט נישט כפירה
ווען איך זאג דא טבע מיין איך נישט כפירה. יא, אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים, טבע מיינען זיי אפיקורסות, איך מיין נישט אפיקורסות. איך מיין די סארט סדר, די סארט קביעות וואס איז דא אויף די וועלט, ווייל דאס איז מחדש בטובו, דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם דינט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם לויבט מען אים וכו׳ וכו׳ וכו׳.
עס איז זייער רעליגיעז, עס איז זייער אמוני, עס איז בכלל נישט אנטי-אמונה, עס איז בכלל נישט אנטי-אידישקייט, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת השם, די סארט בליק, נאר אבער עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
און רוב מענטשן ווען מען זאגט זיי א זאך וואס איז מתן תורה וכדומה, קלערן זיי נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס, בבחינת יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג, אפילו וואס עס האט געשען צוויי מאל, איז צוויי מאל געשען אן איינמאליגע זאך, מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען.
און וועגן דעם רוב מענטשן וואס האלטן אז זייער אידישקייט איז געבויט אויף מתן תורה, זיי דארפן שטארק אויסגעפונען אז עס איז געשען, זיי האבן א ראיה, עס איז געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות, עס איז געשען, אבער וואס עס איז געשען האט נישט אין דעם קיין שום מבוא, און האט נישט אין דעם קיין שום הבנה.
עס איז ביי דעפיניציע א נס, און ביי דעפיניציע נס מיין איך צו זאגן א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל.
און אויב אזוי, די נושא פון תבואה חדשה, זאגן מענטשן, דאס איז א נאטורליכע זאך, כאילו פאר סאם ריזען איז ביי זיי אין קאפ אז דאס איז עפעס נישט רעליגיעזע זאך, דאס איז עפעס א נאטורליכע זאך, כאילו דאס מאכט נישט דער אייבערשטער, כאילו דאס איז א סייקל פון נעיטשער.
ששת ימי בראשית, זיי גלייבן שוין אין שבת, יא? שבת איז דער טייטש טבע, זיי גלייבן נאר אין יום טוב וואס איז דער טייטש נס. אקעי, אין א געוויסן זין, מען קען פארשטיין אז יום טוב איז יא א נס, און זיי זאגן אז תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן.
מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך, ווייל דאס בלייבט ביז אייביג. טאקע פארדעם בלייבט דאס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך, עס קומט יעדע יאר פון ניי, עס איז דא נייע מהלכים חדשים, עס איז זייער געשמאק, מענטשן זענען העפי, עס קומט די זומער, עס קומט קציר, וואס דאס האט גארנישט מיט די תורה איינגעלייגט.
פרק ב: דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דאס איז נישט ריכטיג
אקעי. יעצט, יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה, ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים אחרונים פון די מקובלים, יא, די אריז״ל, די רמ״ק, די חסידישע ספרים, יעדער איינער וואס עפנט איינע פון די ספרים, די גאנצע זאך וואס ער האט יעצט געזאגט, דארף ער גלייך זאגן אז עס איז נישט ריכטיג, עס מאכט נישט קיין סענס, עס איז נישט אמת.
דאס אז מתן תורה איז געשען איינמאל, עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, וואס מיינט דאס צו זאגן לויט וואס מיר האבן מסביר געווען? עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, עס איז נישט קיין זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער איינער וואס לערנט קבלה, יעדער איינער וואס לערנט חסידות, יעדער איינער וואס לערנט עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט, אפילו ער לערנט רמב״ם, אפילו ער לערנט אנדערע שיטות וואס איז דא, איך ווייס, כמעט יעדער איינער, חוץ ממש עפעס ממש ספרים אחרונים וואס טראכטן אזוי ווי איך האב יעצט געזאגט, כמעט קיינער פון זיי זאגט נישט אז מען קען נישט פארשטיין וואס דאס איז א מתן תורה.
עס איז נישטא קיין איין אידישע ספר וואס איך קען, קיין איינס איז נישטא, עס איז דא אבער איינס, אבער די נארמאלע דרך המלך פון די מקובלים, פון די חסידים, פון די רמב״ם, יעדער איינער איז מודה אויף דעם, אז מתן תורה איז יא א זאך וואס מען קען פארשטיין.
פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף די מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען, מען וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט, אבער קיינער זאגט נישט אז דאס איז פשוט אן איינמאליגע זאך און מען דארף נאר וויסן אויב עס איז.
הערה: דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה — נפשי׳דיג
פארדעם, איך קען דאס זאגן א הערה, א וויכטיגע הערה. עס איז דא אסאך אידן וואס מען רעדט יעצט, מיר רעדן פון בעיסיקס פון אמונה, יא, עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז די יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, עס שטייט אין כוזרי וכדומה, און ער האט ראיות, יא, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, ווייל עס איז געווען גענוג עווידענס וכדומה.
און איך קוק אויף דעם איד, און איך זע אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ער האט נישט קיין חיות. ווען ער רעדט פון מתן תורה, עס איז א חיוב. יא, ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, און ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט. דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון, און וויאזוי מען גייט האבן א גוטע לעבן. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
במחילה, ער איז א חשוב׳ער איד. אבער במחילה, איך זע נישט אז אויף דעם טאנצט מען “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. איך זע נישט אז אויף דעם שרייבט מען א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקדוש ברוך הוא, וואס ר׳ ישראל נג׳ארה צו א צווייטער האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות. איך זע נישט וואס עס מיינט. נישט אויף דעם זאגט מען די אקדמות מילין וואס מען זינגט פאר מיט א ניגון פאר מען רעדט פון דעם מתן תורה, אז משמע לן אז עס האבן א ראיה, די גוים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק האבן נאר דריי מענטשן וואס האבן געזען ענקערע נסים, און אונז האבן מיר זעקס הונדערט טויזנט מענטשן.
במחילה, אפשר בין איך דער מאדנער מענטש. איך זע נישט אז פאר דעם קאכט מען זיך. איך זע נישט אז אין דעם איז דא א חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
דער יסוד האמונה, יסוד האמונה דארף דאך זיין… לאמיר דאך אויפשטעלן א פשוט׳ע זאך. עס איז דא א זאך וואס הייסט עיקרי אמונה אדער יסודי אמונה. יסודי אמונה מיינעך דא יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן, יא? דו קענסט פרואוון פאר א גוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, די ענטפערן… אקעי, זייער גוטע ענטפערן, וואטעווער די ארגומענטס וואס די אפאלאדזשעטיקס זאגן.
אבער איך רעד דא פון יסוד האמונה במובן נפשי, יא? דער פרייטאג׳דיגער שיעור, ערב שבת ויום טוב שיעור איז צו רעדן וואס רעדט אמת׳דיג לעבעדיג צו די נפשות ישראל. יסוד האמונה מיינעך, וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דעם ענין פון דיין אידישקייט, אין דעם ענין פון דיין תורה וואס דו טוסט אין דיין לעבן, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות, און אזוי ווייטער? וואס איז די לעבעדיגע זאך?
איך ווייס, איך גלייב נישט אז מען וועט מאכן אזוי ווי א פרעסטן, א ניתוח, מען וועט אריינגיין קוקן אין א מענטש׳ס נשמה און טרעפן די מערסטע די זאך וואס מאכט אים די מערסטע לעבעדיג, און עס טרעפט מען נישט קיין שום ידיעה, קיין שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני, זעט מען נישט אויף קיין שטיין, אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען זיי זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
און אוודאי מצד שני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הנבואה. עס קען זיין א מענטש האט אנדערע מקורות, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבער עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא די חיות, די אור, די חתונה, די לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות, און יעדער יוד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם, ער זאגט, “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, אונז זענען מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, יא? ווי מען זאגט אין אהבה רבה. עס מוז דאך דאס זיין.
דער מסקנא: מתן תורה איז טבע, נישט היסטאריע
אויב עס מוז אזוי זיין, וועט יעדער איינער פארשטיין, מוז זיין אז אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה — פנימיות התורה מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת — איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נישט דאס.
עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל אפילו. איינער זאגט אז עס איז איינמאליג, מען וועט שוין רעדן וועגן דעם, עס איז אן אנדערע סארט איינמאליג. עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל, עס איז דא אין דעם א געוויסע הבנה.
ווער עס לערנט אזוי — זעט קלאר
און ווער עס לערנט אזוי, ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר, ובפרט ווער עס לערנט די מער שארפע חסידישע ספרים וואס זאגן דאס אין די שארפסטע וועג וואס עס קען נאר זיין, זעט אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון, אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. עס איז נישט קיין זאך וואס אונז ווייסן נישט וויאזוי צו מאכן, עס איז א זאך וואס אונז ווייסן יא. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו, פארשטייט זיך, מען דארף גלייבן אז עס איז דא מער ווי וואס אונז פארשטייען, אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין יעדן חסידישן ספר שטייט דאס
און יעדע חסידישע ספר שטייט דאס. רבונו דעלמא כולא, איך האב געוואלט מען זאל כאפן וואס פאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואס פאר א חידוש זיי זאגן.
אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף די וועלט שטייט אז מן הסתם איז דאס נישט קיין איינמאליגע זאך, עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
אמת, עס שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף די וועלט. ווער עס האט געוואוסט, ווער עס האט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט, בפרט די יסוד. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין, מען האט אמאל גערעדט מיט מיר אז עס שטייט.
די טיפערע סדר פון מתן תורה: פון טבע און נס צו די גרעסערע סייקלס פון דער וועלט
פרק ג: דער חסידישער יסוד – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר
די ראדיקאלע חידוש אין חסידישע ספרים
אין יעדע חסידישע ספר שטייט, איך דיר רבותי, יעצט הייבן זיי אן צו כאפן וואספאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואספאר א חידוש זיי זאגן. אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף דער וועלט שטייט אז מעמד הר סיני איז נישט קיין איינמאליגע זאך – ס׳חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. אמת? שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף דער וועלט.
ווער ס׳האט געוואוסט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט – דאס איז א יסוד. שטייט שוין אין אריז״ל [רבי יצחק לוריא], און אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. איך האב אמאל גערעדט צו מוז שטיין בפירוש, צו פארוואס עס שטייט נישט ממש אויף די לשון, און אזוי דארף מען זיך מוטשענען, אבער ס׳איז זיכער אז ער האט אויך אזוי געגלייבט, וכדומה. און דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן] אפשר שטייט עס בפירוש, אויך דארף מען וויסן וואו צו ליינען די דברים. אבער זיכער אין חסידישע ספרים שטייט עס בפירוש – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
דער משל פון קוצר – די יערליכע חזרה
פונקט אזוי ווי דאס קוצר [הארוועסט] איז יעדע יאר א נייע, און ס׳איז יעדע יאר די זעלבע, און מיר ווייסן צו זאגן ס׳קען קומען די שבעה מיני פורעניות [זיבן מיני שטראפן], מ׳מוז נאך אלץ האבן די אייבערשטער זאל מאכן א רגע, מ׳מוז נאך אלץ האבן זיך אלעס אויסארבעטן – אבער ס׳איז דא א כלל אין דעם, מ׳קען עס פארשטיין. אויף דעם איז געבויט די חכמה אנושית [מענטשליכע חכמה], די חכמה פון בני אדם, די חכמה פון בורא, יא? די בורא פון בורא עולמות [שעפער פון וועלטן]. דאס איז געבויט אויף דעם וואס ס׳קומט יעדע יאר. פונקט אזוי יעדע יאר קומט שבועות, ס׳קומט יעדע יאר.
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
די שאלה: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים?
און מ׳וועט קוקן אין געוויסע חסידישע ספרים, וועלן זיי פרעגן אפילו אזויווי א שאלה: און וואס איז געווען ו׳ סיון, וואס איז געווען אין די תקופה פאר ס׳איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה?
זאגן זיי בפירוש, און ס׳איז געבויט אויף מאמרי חז״ל [אויסזאגונגען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה] וואס זאגן אזא זאך: ס׳איז שוין געווען דעמאלטס אויכעט שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אונזער פאטער האט געהאלטן די גאנצע תורה פאר זי איז געגעבן געווארן], זאגט דער צאנזער רב און אנדערע – איך געדענק דער צאנזער רב זאגט עס בפירוש, און אנדערע.
דער משל פון אברהם׳ס טשיזקעיק
וואס מיינט עס? אז אברהם אבינו שבועות אינדערפרי האט ער געגעסן טשיזקעיק, און מ׳האט אים געפרעגט: פארוואס עסטו טשיזקעיק? ווייל די אידן האבן מקבל געווען היינט די תורה, און איך בין מורא׳דיג צופרידן מיט דעם, און וואטעווער די כוונה איז, און מ׳עסט טשיזקעיק.
וועט מען פרעגן: וואס הייסט די אידן האבן מקבל געווען די תורה? די אידן זענען דיינע אייניקלעך וואס גייען געשען, און ס׳איז נאך נישט געווען די מעשה, ס׳איז נאך נישט אריינגעגאנגען אין מצרים. וואס זאגסטו?
דער ענטפער: ס׳איז דא א סדר אויף דער וועלט
האט ער געענטפערט – דער ענטפער איז אביסל נפש׳דיג געווען פון די גשמיות [געשמאק׳דיג געווען פון דער גשמיות], אבער ער האט געזאגט: וואס הייסט? ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, און אין דעם סדר, אין די זמן הקצר [באשטימטע צייט], איז א זמן פון מתן תורה מעצמותו [פון זיך אליין]. ווייל ס׳איז דא א סדר וואס ער איז, ס׳איז א גוטע צייט צו מאכן די תורה, יא?
אזוי ווי ס׳איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט די סדר פון נעיטשער [נאטור], לויט די וועג וויאזוי די וועטער ארבעט. ס׳דארף זיין א גוטע וועטער, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים: די זמן פון פסח, ביים פסח לעתיד, ס׳איז די בעסטע וועטער – ס׳איז נישט צו הייס, נישט צו קאלט, ס׳איז דא א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני.
די קלארקייט פון דער צייט
און די קלארקייט פון די טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון די וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [די צייט פון רצון צו וויסן אז השם איז דער אלקים], די שבעה שמים [זיבן הימלען] וואס עפענען זיך, איז א זאך וואס קומט ארויס פון די קלארקייט פון די נעיטשער וואס איז דא אין די תקופה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים, און דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, און זוהר ברענגט עס ארויס, אנדערע ספרים.
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
די שאלה: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך?
און דער רמב״ן האט געמאכט שבועות אין די מתן תורה. וועלן מיר פרעגן: ס׳איז די זעלבע זאך ווי טבע? ס׳איז די מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי סתם די נארמאלע סייקלס פון די יאר, פון די טאג, פון די וואך, פון די חודש?
אוודאי נישט! וואס הייסט אוודאי נישט?!
צוויי זאכן
קודם כל! ווען מיר זאגן אז ס׳איז דא א סדר, א מהלך ווי די זאכן מיינען, מיינט איך נאך ס׳וועט זיין די זעלבע זאך – מיינט איך נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט, וואס איז נראה לעינים [געזען צו די אויגן] אין די ערשטע מינוט. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – טבע איז נישט די זעלבע זאך ווי שטחיות.
דער חילוק פון שבת און יום טוב
ס׳קען אוודאי זיין, ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון שבת און יום טוב, ווייל מ׳זעט נאך א לעוועל חילוק. אבער די ערשטע זאך איז: ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון טבע און נס.
די קאטעגאריע וואס הייסן טבע און נס – הגם זיי שטייען נישט אין די תורה בפשטות קיינמאל נישט, מ׳דארף דאס וויסן: ס׳שטייט נישט אין די תורה, נישט טבע און נישט נס שטייט נישט – אלעס איז די זעלבע גאט וואס מאכט אלעס. אבער לאמיר זאגן, דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און ס׳איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל.
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס
און די תורה זעט מען יא אויך אז ס׳איז דא דרכי שלום [וועגן פון שלום], און ס׳איז דא שבת און יום טוב, וואס זענען צוויי אנדערע סארט זאכן – הגם יום טוב הייסט שבת, און שבת הייסט יום טוב אפשר, מועד, מקרא קודש – אבער ס׳איז דאך אלץ צוויי קאטעגאריעס.
און די חילוק איז:
שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט אז ס׳איז שבת. יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. מ׳קען אפילו זאגן פשטות, יא: שבת איז דאס וואס מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען די זיבעטע טאג.
יום טוב איז דאס וואס ס׳איז דא א סייקל פון נאטור. ס׳האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון, יא, האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט, וואקסן זאכן. דאס איז איין זאך.
יום טוב אין דעם היסטארישן זין – א טיפערע סדר
און אויב דו זאגסט יום טוב אין די היסטארישע סענס, ווען מ׳רעדט פון יציאת מצרים – דא איז נאך א טיפערע סדר. ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר, אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע וואך: ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר פון כל ימות עולם [אלע טעג פון דער וועלט], די וועלט.
נישט נאר יעדע יאר איז דא א סייקל אז ס׳קומט צוריק די הארוועסט, ס׳קומט צוריק וואס ס׳וואקסט נאכאמאל יעדע יאר – נאר אין די מענטשהייט איז דא א סדר. אזוי ווי מיר האבן גערעדט פון ארבע מאות שנה [פיר הונדערט יאר], פון די קץ [ענדע], די אלע זאכן. ס׳איז דא א גרעסערע סדר אין די וועלט. ס׳איז דא א סדר ווען מענטשן באקומען א תורה, ס׳איז דא א סדר ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס פון גלות. ס׳איז טאקע די סדר איז נישט פונקטליך ווי דאס וואס דו בעטסט א חשבון, אזוי ווי מיר האבן גערעדט, אבער ס׳איז דא א גרעסערע סדר, ס׳איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: נס איז נישט איינמאליג
ממילא, ווען אונז זאגן אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז ס׳איז דא א חילוק פון א נס און טבע – מיינען אונז נישט צו זאגן אז די נס איז רענדאם, אז די נס איז איינמאליג. די נס איז נישט איינמאליג.
פארוואס זעט עס אויס איינמאליג?
נאר לאמיר זאגן אזוי: פארוואס זעט אונז אויס איינמאליג? מ׳קען אפילו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז אין אונזער מחזור [סייקל], אזוי ווי דער רמב״ן וואלט געזאגט, אין אונזער מחזור פון שמיטה [שמיטה-סייקל], אין אונזערע זיבן טויזנט יאר – איז נאר געווען איינמאל דער מתן תורה וואס אונז רעדן וועגן. אמת. ס׳איז זיכער אמת אין איין זין, יא? ס׳איז דא טאקע יעדע יאר, אבער דאס איז א קליינע פארנעם. די גרויסע פארנעם איז נאר געווען איינמאל.
דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז אונז זענען קליינע מענטשן. אונז געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. אונזער תורה, אין פשט התורה שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. מיינט נאך נישט.
די גרעסערע וועלט – וואס די סייענס און מקובלים זאגן
די וועלט איז סאך גרעסער
יעדער איינער ווייסט היינט, די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און די סייענס איז נישט קיין נייע סייענס, אזוי ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר.
דער יסוד פון קבלה: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
דאס איז אין אלע פארשטייט זיך די יסוד פון קבלה: אז וואס אונז זעען פון די תורה, יא – נישט ווייל זיי גלייבן נישט אין קדושת התורה, פארקערט, זיי גלייבן מער אין קדושת התורה, רייט? זיי זאגן: וויאזוי זעסטו די תורה? וואס איז די צירוף אותיות [קאמבינאציע פון אותיות] וואס די תורה שטייט אפילו? וואס איז די וועג וויאזוי דו ביסט מפרש די תורה? לויט די קליינקעפיגקייט וואס דו ביסט אין.
דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט
דו ברענגסט די תורה קלושן אן – דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער איינער קען פארשטיין. א מענטש, א נארמאלער מענטש, קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר, און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר וואס אונז קענען הייבט זיך אן די סייקל פון מעשה בראשית, גייט אריבער צו די אבות, צו יציאת מצרים, צו משיח – די גאנצע סייקל. דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען.
גרעסערע פירושים פון תורה
דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער פון דעם, און די תורה איז אסאך גרעסער פון דעם. ס׳איז דא א פירוש אויף די תורה וואס רעדט פון אסאך א גרעסערע סייקלס, וואס שטייט בדרך רמז [אויפן וועג פון רמז], בדרך דרש [אויפן וועג פון דרש], בדרך סוד [אויפן וועג פון סוד].
און ס׳איז דא אפילו נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס, וואס די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה [די וועלט פון מעשה], ס׳רעדט בכלל פון מלאכים, פון אצילות [די העכסטע וועלט].
דער זוהר׳ס שטארקע מוסר
די תורה וואס אונז קענען זען, יא? ווער ס׳זאגט אז וואס איז פשוטו של מקרא [דער פשט פון דער פסוק] מוז זיין אמת און דאס איז די איינציגסטע זאך – מאכט נישט די תורה גרעסער, ער מאכט די תורה קלענער.
יעדער איינער וואס לערנט אביסל קבלה, יעדער איינער וואס לערנט אביסל זוהר, זעט דאס: ווי דער זוהר שעלט אזוי שטארק אויס דער וואס זאגט אז אין בתורה אלא פשט [אין דער תורה איז נישט מער ווי דער פשט], יא?
די ריכטיגע באלאנס
מענטשן זאגן: אוודאי, די פשט איז אויך – דו מוזט גלייבן אז די פשט איז נישט אמת, דו דארפסט וויסן אז ס׳איז דא א פשט פון די פשט. און ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט די פשט פון די פשט, און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר ער איז כופר אין די גדולת התורה [לייקענער אין דער גרויסקייט פון דער תורה], ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ, ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה [שטאלצער מענטש]. דעם פשט, דאס איז די גאנצע פשט, און ווער ס׳גלייבט אנדערש איז אן אפיקורס. העלא?
אבער מען דארף נעמען ערנסט זיין פשט
אוודאי דארף א איד גלייבן אז זיין פשט וואס ער גלייבט אין די תורה – דאס איז זיין חלק אין די תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב [א שלאפער], ער נעמט נישט גארנישט ערנסט. א מענטש דארף נעמען ערנסט וואס ער פארשטייט, און ער דארף גלייבן.
די תורה ווי א קאליידאסקאפ
די תורה איז טאקע אזוי ווי א קאליידאסקאפ – ס׳ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן [אויף דעם תנאי] געגעבן די תורה, אז דו, מענטשן, זאלן קוקן און זען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר – ס׳שטימט פערפעקט, ס׳מאכט סענס אין זיין קאפ. על מנת כן איז דא אן אמת׳דיגער חלק אין די תורה.
אבער אז א מענטש זאל זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה, אז א מענטש זאל זאגן אז די תורה איז נישט גרעסער פון דעם – איז ער סתם אן אפיקורס, סתם א קליינקעפיגער מענטש וואס קען נישט זען אז ס׳איז דא גרעסער פון אים.
דער משל פון איין מענטש׳ס לעבן – ווי מ׳זעט נס און טבע
דער מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס
און ממילא, אונזער תורה שטייט נאר – און אויב דו קוקסט, דו האסט א לימיטעד וויזשאן [באגרענעצטע זעה], דו ביסט א מענטש, דו קענסט קוים זען. “אלף שנים בעיניך” [טויזנט יאר אין דיינע אויגן] – א מענטש קען קוים זען אפאר יאר, אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר איז טאקע אן איינמאליגע געשעעניש, די מעמד הר סיני.
פונקט אזוי ווי א מענטש זאל טראכטן, יא, טראכט אזוי: שטעל דיך פאר א מענטש ווייגט נאר איין גאלד [לעבט נאר איין מאל], לאמיר אים נעמען אין א פשוט׳ע סייקל, אזוי וועט אונז רעדן די סייקל פון א מענטש׳ס לעבן? א מענטש ווערט געבוירן, ער ווערט גרויס, ער ווערט אלט, ער ווערט מידל עידזש [מיטל-עלטער], און שפעטער גייט ער אראפ און ער שטארבט.
פון דעם איינצלנעם פערספעקטיוו – אלעס איז א נס
א מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס, אן עגאיסט, איינער וואס איז אזוי ווי יענער וואס ער מיינט אז זיין פשט איז דער פשוט׳ער פשט און יעדער איינער דארף דאס גלייבן, עס איז נישטא מער פון דעם – זעט ער, זעט ער וואס? זאגט ער: איך בין געבוירן, ס׳איז געווען א נס. קיינער האט נישט געקענט פרעדיקטן, איך האב נישט געוואוסט פאר איך בין געבוירן, איך בין נישט געווען. ער איז ממש א יש מאין [עפעס פון גארנישט].
און אז ער איז געווארן בר מצוה, איז אויך א נס. ווער האט געזאגט? ער האט שוין דרייצן יאר, ווייטער איז ער געווארן בר מצוה, אה, פיין, איז ער געווארן בר מצוה. און נאכדעם האט ער חתונה געהאט, נאכדעם איז ער געגאנגען מידל עידזש, ער האט קינדער, און אזוי ווייטער די גאנצע סדר החיים [סדר פון לעבן], ביז ער איז געשטארבן. יעדע זאך איז ביי מיר א נס.
נפלאותיך שבכל יום
און אזוי איז טאקע. פון די, מ׳זאל זאגן “נפלאותיך שבכל יום” [דיינע וואונדער וואס זענען יעדן טאג], פון די פערספעקטיוו פון איין יחיד, פון איין פרט – יעדע זאך וואס קומט אים פאר אין זיין לעבן איז א נס, איז א פלא, ער קען זיך נישט פרעדיקטן. מען קען טאקע נישט פרעדיקטן אויף די פרט, רייט? פונקטליך ווען גייסטו חתונה האבן, ווען גייסטו האבן קינדער, ווען גייסטו קראנק ווערן, ווען גייסטו שטארבן – א מענטש ווייסט נישט, רייט? “יום המיתה נעלם מן האדם” [דער טאג פון טויט איז באהאלטן פון דעם מענטש], ס׳איז א נס. מבחינת זיין פרט, אויב ער קוקט אין זיין עולם המצומצם [באגרענעצטע וועלט], איז עס א נס.
אבער פון א ברייטערן קוק – מ׳זעט דעם טבע
אבער אויב איז א מענטש אביסל א חכם, ער איז נישט אזא עגאיסט, ער איז נישט אזוי סטאק [פארקלעמט] אין זיך אליינס, ער קוקט ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט, די פרטי פרטיות, וויפיל, פאקטיש ווען גייסטו שטארבן, ווען גייסטו געבוירן, קען קיינער נישט וויסן. דעם דארף מען אפשר נבואה [פראפעצייאונג] אדער עפעס אן אנדערע זאך צו וויסן. אדער אפשר איז דא אן הנאה, ווייסט נישט.
אבער ס׳איז דא אזא טבע, אז על פי רוב [לויט דער רוב] די מענטשן כסדר [אין סדר] ווערן געבוירן, און כסדר וואקסן אויף, און כסדר ווערן גרעסער, און זיי גייען אראפ, און זיי שטארבן. דעם סייקל, נאכדעם ווערט צוריק, תחיית המתים [אויפשטייאונג פון די טויטע], וואטעווער די סייקל איז – די סייקל קען מען זען.
וויאזוי זעט מען עס?
וויאזוי זעט מען עס? נישט פון איין פרט, נאר פון קוקן אויף א ברייטערע קוק. דו קוקסט ארום, דו מאכסט א דזשענעראליזעישאן, דו זעסט אלע מענטשן, יעדע מענטש געשעט דאס. אה, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געבוירן, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געשטארבן. ס׳איז דא א כלל.
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה. חכמה טייטשט מיט כללים, אזויווי בינה האבן מיר געזען טייטשט מיט כללים. ס׳איז דא א כלל, ס׳איז דא א נאטורליכע זאך, מען קען עקספעקטן אז רוב מענטשן ווערן געבוירן און אויפוואקסן און שטארבן. פארשטייט זיך, דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה, ס׳מיינט נישט אז דער מענטש דארף נישט טון וואס ער האט צו טון, אזויווי אלעס וואס מיר האבן גערעדט – אבער דאס איז נאך אלץ די כלל הדברים [דער כלל פון די זאכן].
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג אויף דער גאנצער וועלט
און די זעלבע וועג, און די זעלבע וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. ווי אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע וואס אונז זענען א חלק דערפון, אונזער וועלט, אונזער שמיטה וואו אונז זענען געבוירן געווארן – זעט מען, יא, ס׳איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים.
דער אמת איז, אפילו אין אונזער וועלט קען מען שוין זען מער מאל ווי ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אין סענס וואס ס׳איז נאר דא איינמאל, איז נאר איינמאל. אבער קוקן אביסל גרעסער – אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דאס איז אונזער אמת.
מתן תורה אין די גרעסערע סייקלס פון שמיטות און יובל: פון היסטאריע צו נצחיות
פרק ד: די בליק פון די שמיטות און די גאונות פון די מקובלים
די וועלט-געשיכטע אין גרעסערע סייקלס: די לימיטס פון אונזער בליק
אין דער זעלבער וועג, לאמיך זאגן נאך א משל, אין דער זעלבער וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. וואו אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע, וואס אונז אין א חלק דערפון אין אונזער וועלט, אונזער שמיטה, וואו אונז זענען געבוירן געווארן, זעהט מען, יא, עס איז געווען איין מאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אמת איז אפילו אין אונזער וועלט קען עס נישט זען מער מאל ווער ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אינסטענס וואס איז נאר דא איינמאל, נאר איינמאל.
אבער קוקן אביסל גרעסער, אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דא זענען עס אמת׳דיג לימיטעד [limited: באגרענעצט]. שטעל דיך פאר אז א מענטש וואלט טאקע נישט געקענט זען נאך מענטש, ווייל ער טאקע נישט געקענט זען, וואלט ער געמוזט זאגן יא, אפשר קען ער גלייבן אז עס האט דא א צווייטער, אבער ער זעט נישט דעם צווייטן. אבער אויף דעם אפשר שטייט מען טאר נישט קוקן מיילא פאר אין מיילא אוכח [מילא פאר און מילא אוכח: מילא אזוי און מילא אזוי], אונז קענען טאקע נישט, אונז קענען ספּעקולירן.
גילוי סודות התורה: די וועלט איז גרעסער געווארן
היינט האבן אונז אויף געוויסע נאטורליכע זאכן, נאמען איז יא סייענס [science: וויסנשאפט], אונז האבן יא, און איז נתגלה געווארן אסאך סודות התורה [סודות התורה: די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה]. אונז ווייסן צו וויסן מער זאכן ווי די אפאר טויזנט יאר וואס די תורה, לויט וואס אונזער מקבלדיגע כלים [מקבלדיגע כלים: די כלים וואס קענען אויפנעמען] האבן געקענט כאפן, האט אונז געזאגט. אבער און אוודאי דאס הייסט גילוי סודות התורה [גילוי סודות התורה: די אנטפלעקונג פון די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה], יא, די וועלט איז אסאך גרעסער געווארן פאר מענטשן.
און יעדער איינער וואס לערנט אין דעם רמב״ם הלכות יסודי התורה [רמב״ם הלכות יסודי התורה: די רמב״ם׳ס געזעצן פון די יסודות פון דער תורה], אדער אפילו אין מתמטישע ספרים, ווי גרויס איז דער עולם הכוכבים [עולם הכוכבים: די וועלט פון די שטערן], ווייסט אז דאס איז געווען א גאר א מצומצמדיגע בליק, וואס מענטשן איז אמת אין א געוויסע זינס, און ס׳איז נישט צו שקר, ס׳איז אמת פון נקודת מבט [נקודת מבט: פערספּעקטיוו], פון דער פּערספּעקטיוו ווי אונז זעהן, איז אמת האט געשטימט זייערע חשבונות. אבער היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער וואס אונז רופן חכמת הבריאה [חכמת הבריאה: די חכמה פון דער שאפונג], אסאך מער נפלאות הבורא [נפלאות הבורא: די וואונדער פון דעם באשעפער], אונז ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער וואס זיי האבן זיך געקענט פארשטעלן.
די זעלבע זאך פאר היסטאריע: נישט אלע דארפן דאס וויסן
און די זעלבע זאך פאר היסטאריע. אונז ווי גוט ווייסן אונז אגענדע איז שוין חקירת פרטיות [חקירת פרטיות: אונטערזוכונג פון פרטים], אבער אונז ווייסן אז עס איז אסאך גרעסער פון דעם. און ברוך השם, נישט אלע מענטשן האבן א כלום [כלום: א געפיל] פאר דעם, אלע דארפן זיי ווייטערגלייבן אין פשוט פשט [פשוט פשט: דער איינפאכער פשט]. אבער ווער ס׳האט כלום, ווער ס׳קען פארשטיין אז וואס מען זאגט אים אין פשוט פשט, איז נאר לויט די קליינע כלום וואס ער האט, אז עס האט געזאגט פאר זיין עלטער עלטער עלטער זיידע דארט אמאל אין מצרים, און לויט וואס זייער קליינע קאפ קליינע כלים קענט קולד זיין [could: געקענט], די ראשונים האבן ממש געזאגט אזוי.
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: מתן תורה אין די שמיטות
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [משל מיט א נמשל: א משל מיט זיין אפּליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: כאראקטער-אייגנשאפטן], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבלה-מייסטער] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: די אייגנשאפטן פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: ער וועקט אויף] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
ספר התמונה [ספר התמונה: א קבלה-ספר פון די ראשונים] און דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], דער רשב״א [רשב״א: רבי שלמה בן אדרת], זיי האבן אלע אזוי געגלייבט אז דו ווילסט אונז פארציילן א מעשה וואס איז געווען אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח [שנת ב׳ אלפים תמ״ח: יאר 2448] איז געווען מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], דאס איז ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השניה [של השמיטה השניה: פון דער צווייטער שמיטה], האבן זיי געזאגט. ס׳איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און ס׳קען נאך זיין נאכדעם, און דא איז דא א געוויסער כלל [כלל: פּרינציפּ], נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט געווענליך בערך קומט א מתן תורה.
די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש
ווייל זיי האבן אזוי געטראכט, און ס׳מאכט אסאך סענס [sense: זינען], פארשטייט זיך ס׳איז חוץ לידיעה [חוץ לידיעה: אויסער אונזער וויסן], אונז האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות [שמיטות: די שמיטה-סייקלס] ווייל אונז קענען נישט, אונז זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון די סייקל פון א מענטש, מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז דא א סדר [סדר: סדר], דא איז דא א זאך וואס מ׳קען יא פארשטיין. די פשט איז נאר אזא גרויסע סייקל אז אונז זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא [ממילא: דעריבער] זעט אונז עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך.
אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון גאט, דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון א מלאך [מלאך: אן אנגעל], פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער, וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
די גאונות פון די מקובלים: מתן תורה איז א דבר ההווה תמיד
און די גאונות [גאונות: גענעאלאגיע], די בליק וואס ווייזט אונז אז מתן תורה איז נישט אן איינמאליגע זאך, ס׳איז א דבר ההווה תמיד [דבר ההווה תמיד: א זאך וואס איז שטענדיג געשעענדיג], ס׳איז א מחדש [מחדש: עס ווערט באנייט], אזוי ווי ס׳איז דא א “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער באנייט אין זיין גוטקייט יעדן טאג די מעשה בראשית], איז דא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” [בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: יעדן טאג זאלן זיי זיין אין דיינע אויגן ווי נייע] זאגט די מדרש [מדרש: אגדישע דרשות פון חז״ל], און די מקובלים און די חסידישע ספרים נעמען די מדרש ליטעראלי [literally: ווערטליך], אונז נישט יעדע מדרש איז ליטעראל, די מדרש איז ליטעראל, די תורה איז ניי יעדע יאר.
ס׳איז נישט סתם ניי יעדע יאר, אזוי ווי די תבואה [תבואה: ערנטע] איז ניי יעדע יאר, ס׳איז דא א געוויסע וועג וויאזוי די תורה ווערט געבוירן, און באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיינעם] אין די תקופת השנה [תקופת השנה: די צייט פון יאר], באופן פרטי [באופן פרטי: אין פרטים] יעדע טאג, באופן כללי יותר [באופן כללי יותר: אין א מער אלגעמיינעם אופן] אין די לעבן פון יעדע מענטש, באופן כללי יותר אין יעדע דור, באופן מער כללי אין די יעדע סייקל פון דורות [דורות: דורות].
די סטרוקטור פון די סייקלס: פון טאג ביז שמיטה
די יעדע דור האבן א קאנעקשאן איינער מיט די צווייטע, ס׳איז דא ווי גרופּס [groups: גרופּעס] פון דורות, און יעדע איינע פון זיי איז דא א בחינה [בחינה: אן אספּעקט] פון מתן תורה וואס געשעט אין א געוויסע צייט, נאך א געוויסע הכנה [הכנה: פארגרייטונג] פון שבע שבועות [שבע שבועות: זיבן וואכן], נאך א געוויסע מהלך [מהלך: פּראצעס]. ס׳איז נישט די ערשטע זאך די תורה, די תורה קומט אלעמאל שפּעט אין די ריאליטי [reality: ווירקלעכקייט], ווייל ס׳נעמט צייט אנצוקומען דערצו, אבער س’איז דא א סייקל, דאס איז די תורה.
די כח פון די מקובלים: קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון שער החמישים
און דאס איז געקומען צו אונז פון די כח [כח: שטארקייט] פון די מקובלים, פון די מתעמקים [מתעמקים: די וואס פארטיפן זיך] וואס האבן זיך געוואגט, אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל, אבער זיי האבן געהאט די יכולת [יכולת: פעאיקייט] און געהאט די ווארהייט צו קוקן אויף די וועלט אזוי ווי זי איז, “כאלף שנים בעיניך” [כאלף שנים בעיניך: ווי טויזנט יאר אין דיינע אויגן], זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט [כמעט: כמעט] פון די פּערספּעקטיוו פון די שער החמישים [שער החמישים: די פופציקסטע טויער], קען זען אלעס אויף איינמאל.
האבן זיי אונז פארציילט אז וואס? אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, ס׳איז א שטענדיגע זאך, ס׳איז א זאך וואס מ׳קען זיך קאכן דערין און מ׳קען עס ארויסהאבן. אוודאי, אונז האבן נישט… אזוי ווי אונז זאגן, אונז זאגן נאר ביסוד [ביסוד: אין יסוד], ס׳מיינט נישט אז אונז ווייסן יעדע פרט, אבער ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין לעבן, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין יאר, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין נקודה [נקודה: פּונקט], אז וואס?
אראפּלייגן די גרעסערע סייקלס אין די קלענערע: שבועות יעדע יאר
אז יעדע זומער, יעדע תקופת סיון [תקופת סיון: די צייט פון חודש סיון] קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. ווייל וואס? דאס איז די בזהר אנפין [בזהר אנפין: אין די שיינקייט פון די פנים], די בפרטיות [בפרטיות: אין פרטים], די וועג ווי די סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זיבן… איך ווייס נישט וואס, נאך אפאר דורות, נאך זעקס און צוואנציק דורות אין דער וועלט, אין די וועלט, אין די סייקל פון דער וועלט וואס אונז ווייסן, איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני [הר סיני: בארג סיני], אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר [חודש אייר: דער חודש אייר], נאך זיבן וואכן, וואס ס׳שטימט בערך דער חשבון אזוי ענליך צו זעקס און צוואנציק דורות, קומט מתן תורה, קומט שבועות [שבועות: דער יום טוב פון שבועות].
שבועות איז א נאטורליכע זאך
און שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט נאטורליך וואס נישט יעדער גוי ווייסט דערפון, נישט יעדער טיפּש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור [nature: נאטור], ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס האלט יא, קוקט ער גרעסער. און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע, און געוויזן אז ס׳איז דא א קליינע בחינת מתן תורה [בחינת מתן תורה: אן אספּעקט פון מתן תורה], א התחדשות [התחדשות: באנייאונג] וואס קומט דא. דאס איז דער יסוד [יסוד: יסוד], און איך האף אז ס׳איז ארויסגעקומען קלאר, ווייל איך מיין אז ס׳איז מורא׳דיג די קלארקייט וואס ער זאגט דא.
פרק ה: שער החמישים און די הבנה פון “למעלה מן הסייקל”
גיין נאך ווייטער: די שאלה פון שבת און יום טוב
און יעצט קען איך גיין אפילו ווייטער. איך האף אז מ׳וועט נישט ווערן פארלוירן און צומישט אויב איך גיי נאך ווייטער, אבער איך וויל גיין אפילו ווייטער און זאגן נאך א נקודה, און נאך גיין אפילו ווייטער. איך וויל גיין ווייטער אזוי, און איך וויל אונז זאגן נאך א תירוץ [תירוץ: ענטפער] צו די שאלה וואס אונז האבן געהאט.
אונז האבן געפרעגט פריער, אז אויב אונז זאגן אז מתן תורה און די אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן, זיי חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר, אזוי ווי דער אריז״ל הקדוש [אריז״ל הקדוש: דער הייליגער אריז״ל, רבי יצחק לוריא] האט אונז געלערנט, אזוי אויב אזוי, וואס איז דער חילוק [חילוק: אונטערשייד] פון שבת [שבת: שבת] און יום טוב [יום טוב: יום טוב]? וואס איז דער חילוק פון טבע [טבע: נאטור] און נס [נס: נס]?
ערשטנס: נס איז א גרעסערע סייקל
ערשטנס האבן מיר געזאגט אז נס איז א גרעסערע סייקל, דאס איז איין זאך.
אבער אמת׳דיג: שבת של ימות טובים פארזוס שער החמישים
אבער אמת׳דיג, די הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס אונז האבן געזאגט ביז יעצט איז נאר די הבנה פון אזוי ווי די שבת פון תוך הספירה [תוך הספירה: אינעווייניג די ספירה]. שבע שבתות [שבע שבתות: זיבן שבתות], ס׳איז דא זיבן שבתות, און יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים [של ימות טובים: פון די ימים טובים], של הספירה [של הספירה: פון דער ספירה].
אבער, אונז האבן געלערנט לעצטע וואך אז ס׳איז דא אויך א שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען, און דאס איז דער בליק, וויאזוי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך, “כל התורה כולה ענין אחד” [כל התורה כולה ענין אחד: די גאנצע תורה איז איין ענין]. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית [בראשית: בראשית] ביז עזרא [עזרא: עזרא], זייער גוט, אבער ס׳איז דא נאר איין ווארט, מ׳קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מ׳קען עס איבער פארשטיין די גאנצע זאך למפרע [למפרע: רעטראספּעקטיוו].
די זעלבע וועג: תורה איז העכער פון טבע
און די זעלבע וועג איז דא דא נאך א הבנה וואס צו מסביר זיין וואס אונז מיינען ווען אונז זאגן אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות [מצוות: מצוות] זענען למעלה [למעלה: העכער], ס׳זאגט עולם השמיני [עולם השמיני: די אכטע וועלט], ריכטיק? אזוי ווי יעצט קומט אוודאי פון דא, פון שמיטה ויובל [שמיטה ויובל: שמיטה און יובל], פון מתן תורה, און מתן תורה איז דער יום החמישים [יום החמישים: דער פופציקסטער טאג], ס׳איז פּונקטליך, און דא קען איינער אוודאי זאגן, ס׳איז פּונקטליך די זאך וואס קומט נאך די גאנצע סייקל, וואס איז למעלה פון די גאנצע סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל
קיינער זאגט נישט אזוי ווי ס׳שטייט יא, תורה איז היסטארישע זאכן, די צענזוס [census: צענזוס] פון נשיאים [נשיאים: פירער] וואס מיר האבן געזאגט, נאר איינמאל האט מען געזאגט, איינמאל איז עס נישט אין א סייקל, ס׳הייסט מ׳קען עס נישט פארשטיין.
סאו [so: אזוי] פארשטייט זיך אז די תורה איז אמת׳דיג, די פשוט׳ע תורה איז דא א קשר [קשר: פארבינדונג], ווי מיר האבן שוין גערעדט.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
אז ווען אונז זאגן אז שער החמישים איז למעלה מן הסייקל [למעלה מן הסייקל: העכער פון דעם סייקל], לויט ווי דער בעל שם טוב [בעל שם טוב: דער בעל שם טוב, גרינדער פון חסידות] האט אויסגעלערנט, אז דאס מיינט אז ס׳איז די השגה [השגה: פארשטאנד] פון נאך א סייקל, אזוי ווי יובל [יובל: יובל]. ס׳איז דא א מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת] צו שנת היובל עולה מן המנין [שנת היובל עולה מן המנין: די יאר פון יובל גייט אויף פון דעם צאל], וואס האט צו טון מיט די יסוד, וואס האט צו טון מיט די זעלבע חקירה [חקירה: אונטערזוכונג] צו כתר [כתר: כתר] איז פון די ערשטע ספירות [ספירות: ספירות]. ס׳איז אלעס די זעלבע אידעע [idea: אידעע]. אקעי [okay: אקעי].
אבער לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבער לאמיתו של דבר [לאמיתו של דבר: אין דער אמת], ווען אונז זאגן ס׳איז למעלה מן הסייקל, מיינען אונז צו זאגן אז ס׳איז למעלה מהבנתנו [למעלה מהבנתנו: העכער פון אונזער פארשטאנד]. ס׳מיינט נישט אז ס׳איז נישט אמת׳דיג דא א סדר, ס׳מיינט נאר, אזוי ווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] זאגט וועגן טעמי המצוות [טעמי המצוות: די טעמים פון די מצוות], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם [טעם: טעם], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן א טעם, אבער ס׳איז בחכמתו של הקדוש ברוך הוא [בחכמתו של הקדוש ברוך הוא: אין דער חכמה פון דעם הייליגן באשעפער], נישט אונזער חכמה [חכמה: חכמה], אונז זענען קליינע מענטשן, אונז פארשטייען עס נישט.
ס׳איז אנדערש ווי צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין טעם, ס׳איז סתם רענדאם [random: רענדאם], ס׳איז ביסודו [ביסודו: אין זיין יסוד] אן א טעם.
דאס איז פשוט׳ע פשט, אבער אין א טיפערע פשט…
דאס איז פשוט׳ע פשט. אבער אין א טיפערע פשט איז עס קאנעקטעד [connected: פארבונדן] מיט דאס וואס מיר האבן גערעדט פריער, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך. ווען אונז זאגן אז די תורה איז שער החמישים, און אונז זאגן אז די תורה איז יא למעלה מן הזמן [למעלה מן הזמן: העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין סייקל, וואס מיינען אונז צו זאגן?
פרק ו: שם הוי״ה און די הבנה פון נצחיות
דארף מען דא געדענקען: היה הווה ויהיה
דארף מען דא געדענקען, לאמיר זאגן אויף די פשוט׳סטע וועג וואס מ׳קען עס זאגן. סודות ורזים ידועים [סודות ורזים ידועים: געהיימענישן און סודות וואס זענען באקאנט], יעדער איינער ווייסט אז ס׳שטייט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער שלחן ערוך] אז דער אייבערשטער איז היה הווה ויהיה [היה הווה ויהיה: ער איז געווען, איז, און וועט זיין], אז י-ה-ו-ה [י-ה-ו-ה: דער פיר-אותיות׳דיגער נאמען פון גאט], דער מכוון [מכוון: כוונה], איינע פון די כוונות [כוונות: כוונות] פון שם הוי״ה [שם הוי״ה: דער נאמען הוי״ה] איז אז ער איז הווה [הווה: איז], היה הווה ויהיה, ער איז אלעמאל.
די שאלה: פארוואס שטייט עס בעיקר הווה?
אויב אזוי איז דא א שאלה, אויב אזוי, פארוואס איז די י-ה-ו-ה, די שם הוי״ה, דאס איז די עיקר תורה [עיקר תורה: הויפּט-זאך פון דער תורה]? יא? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא” [כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא: די גאנצע תורה איז די נעמען פון דעם הייליגן באשעפער], “כל התורה כולה אחד” [כל התורה כולה אחד: די גאנצע תורה איז איינס], שטייט אין ספר ברית מנוחה [ספר ברית מנוחה: דער ספר ברית מנוחה], די גאנצע תורה איז די פירוש [פירוש: פירוש] אויף די ד׳ אותיות [ד׳ אותיות: פיר אותיות] י׳ און ה׳ און ו׳ און ה׳. די תורה גיבט עס ארויס, יא, ס׳איז א פירוש, די תורה ברענגט בעסער ארויס די שם [שם: נאמען].
איז, פארוואס אויב די הוי״ה טייטשט היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך” [השם מלך השם מלך השם ימלוך: השם האט געקעניגט, קעניגט, און וועט קעניגן], פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? ס׳שטייט נישט מיט א י׳, ס׳שטייט נישט מיט א… ס׳הייבט זיך נישט אן היה [היה: געווען], ס׳הייבט זיך אן מיט א י׳ און א ה׳? ס׳שטייט נישט נאר יהיה [יהיה: וועט זיין]? ס׳שטייט בעיקר מיט א ו׳, ס׳איז זייער וויכטיג די ו׳, יא, די ו׳ איז די סדר העולם [סדר העולם: סדר פון דער וועלט], דאס איז זייער אן עמקות [עמקות: טיפקייט]. ס׳שטייט הווה בעיסיקלי [basically: בעיסיקלי], מיט א י׳. דער וואס איז הווה תמיד [הווה תמיד: שטענדיג איז].
דער תירוץ: נצחיות מיינט נישט “אייביג אלט”
דער תירוץ איז, אז דער עולם [עולם: וועלט] האט א ביסל א טעות אין וואס די טייטש נצחיות [נצחיות: אייביקייט], און וואס די טייטש הווה איז. דער עולם, מיין איך מענטשן, די השכלות השכל של אדם [השכלות השכל של אדם: די פארשטאנדן פון דעם שכל פון מענטש] כאפט נישט. פאר אונז, זאגן אז א זאך איז אייביג, מיינען מיר אז ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז זייער אלט, יא? ס׳ווערט יעדן טאג עלטער, ס׳איז אלעמאל געווען און ס׳גייט אלעמאל זיין. ס׳איז אלעמאל געווען כאילו [כאילו: ווי] מיליאנען יארן, איך ווייס נישט וואס, פאר פריער וואס ס׳איז געווען, און נאך מיליאנען יארן אין די פיוטשער [future: צוקונפט], און אויך יעצט. דאס איז אזוי ווי מיר מיינען איז די טייטש פון א דבר נצחי [דבר נצחי: אן אייביגע זאך], א דבר היה הווה ויהיה. ס׳איז דא דריי זאכן.
דער אמת: נצחיות מיינט אלעמאל הווה
דער אמת אבער איז, און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש [חידוש: חידוש], יעדער וואס האט געלערנט חב״ד [חב״ד: חב״ד] למשל, רעדן וועגן די יסוד אסאך, און ווער ס׳האט אן שכל [שכל: שכל] מסתמא [מסתמא: מסתמא] כאפט אז ס׳איז פשוט. דער אמת איז אז די הוי״ה, הוי״ה נצחיות, א בעסערע וועג פון עס זאגן איז אז ס׳איז אלעמאל הווה, פארדעם הייסט עס הווה און נישט עתיד [עתיד: צוקונפט] און נישט עבר [עבר: פארגאנגענהייט].
אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און נישט ניי
אין אנדערע ווערטער, איז א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מ׳קען עס רופן נישט חידוש, אדער מ׳קען עס רופן חידוש תמיד [חידוש תמיד: שטענדיגע באנייאונג]. ס׳איז נאר א שאלה פון לשון [לשון: שפּראך], אבער די כוונה [כוונה: כוונה] איז די זעלבע זאך.
נצחיות = presence, נישט eternity
אדער איינער, איך האב א חבר וואס זאגט אז מ׳דארף נישט טרענסלעיטן [translate: איבערזעצן] נצחיות אדער הוי״ה, היה הווה ויהיה, אויף “eternity” [eternity: אייביקייט], מ׳דארף עס טרענסלעיטן אויף “presence” [presence: אנווייזנקייט]. און וואס איז די כוונה פון דעם? די כוונה פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט, אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין די עולם העשיה [עולם העשיה: די וועלט פון מעשה] און די עולם הטבע [עולם הטבע: די וועלט פון נאטור], אפשר אפילו נאר אין אונזער עולם, וואס האבן א סייקל אין די יצירה [יצירה: יצירה] און אזוי ווייטער, איז א זאך וואס זיינע חלקים [חלקים: טיילן] פון צייט כביכול [כביכול: כביכול] זענען מחולק זה מזה [מחולק זה מזה: אפגעטיילט איינער פון דעם אנדערן].
אחדות התורה: די נצחיות פון תורה און די שער החמישים
פרק ז: די מהות פון א דבר נצחי – אחדות שבתורה און שער החמישים
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
און וואס איז די מכוון פון דעם? די מכוון פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט – אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין עולם העשיה און עולם הטבע, און אפשר אפילו העכערע עולמות האבן א סייקל אין יצירה און אזוי ווייטער – איז א זאך וואס זיינע חלוקים פון צייט כביכול זענען מחולק זה מזה, ריכטיק?
ער איז אביסל געווען נעכטן, דאס איז דאך כביכול א חלק פון זיין מציאות, ריכטיק? אזוי ווי א מענטש׳ס היסטאריע איז א חלק פון זיין מציאות, נאר ס׳איז על אורך זמן. אזוי ווי א מענטש איז אין מקום מחולק – אביסל פון מיר איז אויף די לינקע זייט, אביסל פון מיר איז אויף די רעכטע זייט, איך בין מחולק, איך האב פארטס, איך בין נישט פשוט, ריכטיק? איך האב פארטס, איך האב פארטס אין פלייס. די זעלבע זאך האב איך פארטס אין טיים.
איך בין געווען נעכטן, און דער וואס איז געווען נעכטן איז נישט פונקטליך די זעלבע ווי וואס איז געווען היינט. ער האט עפעס א שייכות – נישט וואס ער איז געווען ממש אן אנדערע משוגענער, ער האט נישט געהאט קיין קאנעקשאן פון היינט מיט נעכטן – ער האט עפעס א שייכות, ער איז דער זעלבער וואס איז געווען נעכטן און היינט. אבער מצד שני איז ער אנדערש, ער איז נישט געווען גאנצן די זעלבע. ס׳איז דא פארטס, ס׳איז דא חלוקים, ער איז נתחלק אין צייט. נעכטן בין איך געווען אביסל אזוי, היינט בין איך אזוי, מארגן גיי איך זיין נאך אנדערש, וכולי וכולי.
און אזוי איז יעדע דבר טבעי, יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל, וואס האט א צייט – ער ווערט געבוירן, ער שטארבט, ער האט אינמיטן. דאס איז די בעיסיק צייט: היה, הווה, ויהיה – געבוירן, ער איז, ער שטארבט.
די מהות פון א דבר נצחי: אלעמאל הווה
א דבר נצחי – אזוי ווי חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער, אבער אפילו חכמה, אפילו די תורה וואס איז נאר א פירוש אויף גאט, אפילו די תורה – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה. דאס איז די הגדרה, א בעסערע הגדרה: ער איז אלעמאל פרעזענט.
אין אנדערע ווערטער, ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – ס׳איז נישט קיין חלוקים. די היה איז די זעלבע ווי די הווה, און די יהיה איז די זעלבע ווי די הווה. ער איז אלעמאל אין די הווה. ס׳איז נישטא קיין שום פארט פון אים וואס גייט ארויס.
דער משל פון א מענטש וואס איז מחולק אין צייט
ס׳איז נישט פשט ווען דו טרעפסט מיר היינט – לאמיר זאגן א בעסערע, ריכטיק? אזוי ווי דער בעל שם טוב האט געזאגט “לובן חברי עד סוף” [לשון: “לבן חברי עד סוף” – לערנען מיט א חבר ביז׳ן סוף], אז די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה – ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף די נקודה.
אוקיי, מיר האבן יעצט אנגעקומען צו מיר האבן א שיעור בעל שם טוב וואס לערנט וועגן תפילה, אבער מ׳דארף אויך לערנען די בעל שם טוב וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע, ווייל ס׳איז די זעלבע אותיות, נאר מלמעלה למטה. אוקיי, נישט אונזער שיעור איז נישט אפיציעל א בעל שם טוב שיעור, נאר איך זאג, ס׳איז מער פשוט, אדער מער אין די אלטע סטייל, אז א דבר הנצחי איז א דבר ההווה תמיד.
דאס הייסט, ווען דו טרעפסט מיך – יא, איינער טרעפט מיך היינט, רעדט ענקערן מיין שיעור היינט, הערן ענק יצחק׳ס שיעור פון ערב שבועות תשפ״ו. ווען דו טרעפסט מיך נישט אינגאנצן – ס׳איז נישט אינגאנצן מיך, ווייל א חלק פון מיך איז וואס איז געווען נעכטן ביי די שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו נישט אויך נעכטן׳ס שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו אויך נישט מארגן׳ס שיעור. ס׳איז מחולק.
און דו ווילסט מיך קענען – וויאזוי קען מען א מענטש? איינער וויל קענען זיין חבר? מען קען נישט. מען דארף זיין געבוירן מיט אים ביז׳ן שטארבן, זיין יעדע מינוט מיט אים. אפשר דעמאלטס קענסטו זאגן דו קענסט אים זיין גאנצע לעבן, ווייל א מענטש׳ס גאנצע לעבן איז מחולק אין זמן.
דו קענסט מיך – דו קענסט א ביסל צייט פון מיר, פון די תקופה וואס דו דרייסט זיך מיט מיר, פון די שיעור וואס דו הערסט פון מיר. הערסטו די האלבע שעה פון מיר – וואס איך האב געטראכט פריער, וואס איך האב געזאגט שפעטער, וואס איך גיי זאגן – דאס קענסטו נישט. ס׳איז אלעמאל חסר.
די הווה שבו, די הווה פון אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, איז חסר אלעמאל די עבר און די עתיד. ס׳פעלט, ס׳איז נישט אינגאנצן דו. איך בין נישט – א מענטש זאגט מ׳דארף זיין פרעזענט – איך בין קיינמאל נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין די מאמענט, מצד מיין גוף את ליסט [לפחות], מצד וואס איך קען דיר זאגן, מצד בינה וואס ציילט אין צייט. פארוואס? ווייל מיין פרעזענט איז אפגעהאקט פון מיין עבר און מיין עתיד. דו קענסט נישט מיין וואס איך האב געזען נעכטן, דו קענסט נישט וואס איך גיי זיין מארגן, דו קענסט נאר וואס ס׳איז יעצט. ס׳איז זייער פארשל [פארציעל], ס׳איז חלקי.
אלקות, תורה, און חכמה: אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
אבער אלקות, אבער די תורה, אבער חכמה וואס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, אבער ס׳איז א ניצוץ פון דער אייבערשטער – יא, ס׳האט ענליכקייט פון דער אייבערשטער, ס׳איז אויך נצחי, ס׳איז אויך אלעמאל געווען, ס׳איז קודם לעולם, ס׳גייט אלעמאל זיין.
איז מצד די אמת׳דיגע נקודה, וודאי אין די תורה איז אויך דא בינה, וואס איז אין אונזער הבנה וואס איז טאקע זייער קליין, אז ווען ס׳רעדט צו אונז ווערט עס ממש קליין צוטיילט אויף צייט. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, וויאזוי ס׳איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און דו לערנסט עס לשמה, נישט דו לערנסט עס פראקטיש און וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, דו לערנסט עס לשמה, דו לערנסט עס אז דו כאפסט די חכמה שבו – דו האסט די נקודת מתן תורה, די שער החמישים שבו.
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
דאס איז די שער החמישים וואס קומט אין קבלה שטייט. שער החמישים איז די פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה. מאל באלאנגט פאר בינה, און די שער החמישים דאס איז די מקום הייחוד של חכמה ובינה.
און די אריז״ל רופט עס: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות [די דרייסיק-צוויי נתיבות פון חכמה] מיט די מ״ט שערי בינה [די נייןאונפערציק שערים פון בינה]. דאס איז די נקודה.
אין שער החמישים איז נישטא “אמאל” – אחדות שבתורה
דארט, אין דעם נקודה, איז נישטא אמאל. איז נישטא ווען דו לערנסט דאס דבר תורה בבחינת אלקות שבו, בבחינת אמת שבו, איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” זאגט דער בעל שם טוב – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט.
“תופס בחלקו אחדות” זאגט דער בעל שם טוב א לשון וואס ער ברענגט פון די מקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, ס׳האט נישט קיין חלוקים נישט אין פלאץ כביכול און אויך נישט אין צייט.
ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט צו דער אייבערשטער, צום פרעגן, דאוונט עומד לפני השכינה, און דער חבר איז אויך עומד לפני השכינה – איז וואס איז, ס׳האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער די שכינה? אויך נישט.
ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלקות. דאס איז “ה׳ אחד”. דאס איז איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
פארוואס ס׳איז נישט קיין סתירה: דער חילוק צווישן גשמיות און רוחניות
איי, וועסטו פרעגן, ס׳איז א סתירה. די סתירה איז אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה איז דא אזא סתירה – זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דאס הייסט, ווען איך בין – אפילו איך, אדער מיין האנט – האב איך א גוף וואס איז תופס מקום, איז עס נישט אינגאנצן אין אלע פלעצער. דאס הייסט מיין האנט, אין א געוויסע זין מיין האנט איז קאנעקטעד צו די גאנצע גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. מיין האנט איז נאר אין די רעכטע זייט, און מיין לינקע האנט איז דא.
אבער די חכמה – מ׳קען אפילו זאגן די חלק הכללי שבנפש – ווען איך בין דא, איז אינגאנצן איבעראל. אין די האנט שבחכמה כביכול איז דא פונקט אזויפיל חכמה, איז דא די גאנצע חכמה פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די פיס, פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די קאפ.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה
דאס איז די סוד וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקדוש ברוך הוא. און די לשון הרמב״ם זאגט: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
דאס איז טייטש אז אויב מ׳לערנט עס – אבער אויב מ׳לערנט עס אזויווי דו האסט געפרעגט איז נישט אזוי, דאס איז נאר א רמז אויף יסוד, אויף קבלה, אויף פנימיות. אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, די שער החמישים שבתורה – די שער החמישים איז אז דו ביסט נישט איינמאל א חלק בזמן, ס׳איז אלעמאל אינגאנצן.
סיכום: צו האבן די תורה אזוי ווי זי איז דעיו
און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אייבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אייבערשטער די מדות החסד.
איך זאל האבן מיין ריכטיגע חידוש אין תורה. אבער איך בין שוין אנגעקומען אז עס איז שער החמישים. דאס איז סוף חנוכה צוריק אריין מעמיק זיין אין יענץ, אבער עס איז פשוט ווי עס האט זיך אריינגעטרעכט ביז יעצט. עס איז א ביסל איידעלע זייטן, ס׳איז זייער איידעלע נקודות, אבער איך מיין איך האב עס ארויסגעברענגט ווי קלאר איך האב געקענט פאר היינט.
ברכה לסיום
און זאלן מיר אלע זוכה זיין צו די תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה, א השגה אין די תורה, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז דעיו, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז איינמאל און אלעמאל אויף די זעלבע צייט.
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” און דער פופציגסטער טאג – ערב שבועות
דער קעפסטאון פון דער סעריע: סייקלס און חידוש
דאס איז דער אויספיר-שטיקל, דער קעפסטאון, פון א קליינע סעריע וואס איז געלערנט געווארן איבער די זיבן וואכן פון ספירת העומר. דער יסוד פון דער גאנצער סעריע איז געווען דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – וואס דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם”, ווי דער רמב״ן האט געזאגט. דאס מיינט דער סוד פון דעם סדר, דעם מעגל, דעם סייקל וואס די וועלט דרייט זיך – סיי אין דער גרעסטער וועלט, די גרעסטע סירקלס פון היסטאריע, וואס די וועלט דרייט זיך און קומט אלעמאל צוריק צום אנהייב. און אויך אין יעדן טאג, אין יעדער וואך, וואס יעדער טאג ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג.
—
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה
פיינעלי קומט מען אן צו “שבע שבתות תמימות תהיינה” – מ׳דארף ווארטן א גאנצע טאג, נישט בין השמשות, גאנצע זיבן וואכן, ביז מ׳קומט אן צו “עד ממחרת השבת השביעית” – דער פופציגסטער טאג. דעמאלט – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מ׳ברענגט א נייע מנחה: די שתי הלחם, דער לחם פון דער נייער תבואה. מ׳מאכט עס חמץ, מ׳מאכט תנופה, מ׳ברענגט א נייע קרבן – א חידוש, א דבר חדש.
שוין ביי פסח האט מען געברענגט א קליינעם חידוש – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – דער אנהייב פון דער קציר, א שטיקל עומר שעורים מיט א תנופה לפני ה׳. אבער יעצט ביים פופציגסטן טאג ברענגט מען ממש חדש – ווי די גמרא זאגט: מתיר חדש למזבח – מ׳ברענגט פון דער נייער תבואה וואס איז ניי געוואקסן, מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים.
—
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
דער יום החמישים איז אויך יום מתן תורה – דער טאג וואס מ׳איז עולה צו הר סיני און מ׳באקומט די תורה. דא ליגט אבער א שטיקל סתירה צווישן די צוויי ענינים פון דעם יום טוב:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: דער עיקר פון דעם טאג איז יום הביכורים. ביכורים מיינט ראשית – מ׳ברענגט ביכורי מעשיך, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה, א קרבן מנחה פאר׳ן אייבערשטן. דער עיקר נאמען איז “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: אין דעם זעלבן טאג פייערט מען זמן מתן תורתנו. אבער תורה איז דער פארקערט פון חדש! ווי דער רמב״ם ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. תורה טוישט זיך נישט – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ. ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
אין דער שפראך פון דער סעריע וועגן סייקלס: תורה איז נישט אין דעם סייקל. ביי מתן תורה איז נישט דא א סייקל ווי ביי די סיזענס. דאס איז די סתירה וואס דארף פארטיפט ווערן.
—
דער יסוד: וואס הייסט “סייקל” און וואס הייסט “פארשטיין”
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דער מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן – דאס איז דער סייקל וואס די וועלט דרייט זיך. יעדע יאר קומט א נייער ווינטער, א נייער זומער, א נייער זמן הקציר, נייע תבואה. מ׳קען עס רופן “ניי” – אבער אויך “אלט”, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, חוזר חלילה. ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה – נישט א חידוש לגמרי, נאר א נאכאמאל לויט א סדר.
דאס איז דער טייטש פון “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל דער סייקל, די זון קומט ארויף ווי זי איז ארויפגעקומען ביום הרביעי פון בראשית. ביי תקופות השנה – דאס זעלבע. ס׳איז א חידוש מעשה בראשית – אבער א חידוש אינערהאלב א סייקל.
פארשטיין מיינט: מ׳קען מאכן פון דעם א כלל. ווי דער פסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – ס׳איז דא א סדר, מ׳קען מאכן א כלל, מ׳קען עס פרידיקטן. די פרטים זענען התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה – מ׳קען עס פארשטיין כסדר.
דאס איז טבע – א סייקל. און ממילא איז דא אין דעם א סייענס, א ידיעה – מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אלע סייענסעס זענען געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס אין נעטשער, מאכן פון דעם כללים, פרידיקטן, פארשטיין, פרעגן פארוואס, זוכן גורמים.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
היסטאריע איז עקזעקטלי דער פארקערט – דאס וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, נישט פרידיקטן, נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, פארוואס ס׳איז געשען. ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר, קיין כלל, קיין קעטעגאריע כלליות.
דאס איז א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור, ולא יוסף – ס׳גייט נישט ווייטער.
ס׳איז נישט דא קיין קעטעגאריע וואס הייסט “מתן תורה” אדער “יציאת מצרים” וואס געשעט איינמאל אין אזויפיל יארן. ס׳איז איינמאליג. איינמאליגע זאכן חזר׳ן זיך נישט איבער, מ׳קען זיי נישט פארשטיין, נישט פרידיקטן. קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט נאכאמאל געשען – ס׳גייט נישט נאכאמאל געשען. קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס ס׳איז געשען דעמאלט – ווייל אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט דעם כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען אזעלכע זאכן געשעען.
היסטאריקערס זוכן נישט צו פארשטיין – זיי זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי טרעפן זענען נאך א שטיקל היסטאריע. “דאס האט גורם געווען צו יענעם, און יענץ האט גורם געווען צו דעם” – אין דעם זין איז דא עפעס וואס מען רופט “היסטארישע הסברים.” אבער די גאנצע זאך – פארוואס עס געשעט בכלל, פארוואס אין דער צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין דעם אופן – דאס איז ביי דעפיניציע אן הסבר, ווייל היסטאריע איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
אויב מ׳זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס: ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, ס׳האט נישט קיין טעם, נישט קיין סייענס, נישט קיין הבנה. מ׳קען עס נאר געדענקען – מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, זוכן ראיות, עווידענס. אבער וואס ס׳איז – פארשטיין איז מן הנמנע.
—
דער שארפער ניגוד אויפ׳ן פופציגסטן טאג
דער פופציגסטער טאג האלט אלזא אין זיך צוויי פאלן קעגנאיבערדיגע ענינים:
1. מנחה חדשה / ביכורים – דאס געהערט צום סייקל פון טבע, צום מעגל פון זיבן מאל זיבן. יעדע יאר קומט פון פריש נייע תבואה – ס׳איז א חידוש אינערהאלב א סייקל, פארשטענדליך, פרידיקטעבל, א חלק פון דער נאטירלעכער וועלט.
2. מתן תורה – דאס איז אויסערהאלב דעם סייקל, א היסטארישע איינמאליגע געשעעניש, וואס חזר׳ט זיך נישט איבער, וואס איז נישט פארשטענדליך אויף דעם זעלבן אופן, וואס איז חוקת עולם – אייביג, נישט ניי, נישט זיך טוישנדיג.
—
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה – דער היסטארישער בליק
דאס איז ווי רוב מענטשן פארשטייען יציאת מצרים און מתן תורה – אלע היסטארישע זאכן וואס די אידישע אמונה איז געבויט דערויף. לויט דעם, האט מתן תורה נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו דער אנהייב-שאלה – די מתיקות פון מנחה חדשה. ווייל “חדשה” מיינט דארט א חידוש אין דעם זין אז יעדע יאר קומט א נייע – מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם. דאס איז טבע.
ווען מ׳זאגט דא “טבע” מיינט מען נישט כפירה. אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים מיינט “טבע” אפיקורסות – אבער דא מיינט מען דעם סדר, די קביעות וואס איז דא אויף דער וועלט, ווייל דאס איז “מחדש בטובו” – דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען אים, און מיט דעם דינט מען אים. עס איז זייער רעליגיעז, זייער אמוני – בכלל נישט אנטי-אמונה. נאר עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
לויט דעם בליק, ווען מען זאגט עפעס וועגן מתן תורה, קלערט מען נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס – יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג. מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, נישט דא קיין כלל – מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען. דערפאר דארפן מענטשן שטארק אויסגעפינען אז עס איז געשען – זיי האבן א ראיה, עס זענען געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות. אבער וואס עס איז געשען – דאס האט נישט קיין שום מבוא, נישט קיין שום הבנה. ביי דעפיניציע א נס – א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, נישט דא קיין כלל.
און אויב אזוי, זאגן מענטשן, תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – כאילו עס איז עפעס נישט רעליגיעז. ששת ימי בראשית – זיי גלייבן שוין אין שבת (וואס איז דער טייטש טבע), זיי גלייבן נאר אין יום טוב (וואס איז דער טייטש נס). און ממילא זאגן זיי: תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן. מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך וואס בלייבט ביז אייביג – טאקע פארדעם בלייבט עס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – עס קומט יעדע יאר פון ניי, וואס דאס האט גארנישט מיט תורה איינגעלייגט.
—
דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה – נפשי׳דיג
א וויכטיגע הערה: עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז דער יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, אין כוזרי, מיט ראיות, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, גענוג עווידענס. און מען קוקט אויף דעם איד, און מען זעט אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ווען ער רעדט פון מתן תורה, איז עס א חיוב – ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט, דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
אבער – אויף דעם טאנצט מען נישט “עליונים ששו ותחתונים עלזו.” אויף דעם שרייבט מען נישט א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקב״ה (וואס ר׳ ישראל נג׳ארה האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות). אויף דעם זאגט מען נישט אקדמות מילין מיט א ניגון. דאס איז נישט דער מקור פון חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה מיינט יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן. אבער דא רעדט מען פון יסוד האמונה במובן נפשי – וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דיין אידישקייט, אין דיין תורה, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות?
אויב מען וואלט געקענט מאכן א ניתוח, אריינקוקן אין א מענטש׳ס נשמה, וואלט מען נישט געטראפן אז די מערסטע לעבעדיגע זאך איז א שום ידיעה, א שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני. מען זעט עס נישט אויף קיין שטיין – אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען עס זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
פון דער אנדערער זייט – עס מוז דארט ליגן מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן מעמד הנבואה. עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא חיות, אור, חתונה, לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות. יעדער איד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם – “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” ווי מען זאגט אין אהבה רבה.
—
דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה: מתן תורה איז נישט היסטאריע – עס איז טבע
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דער היסטארישער בליק איז נישט ריכטיג
יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה – ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים פון די מקובלים, דער אריז״ל, דער רמ״ק, חסידישע ספרים – דארף גלייך זאגן אז די גאנצע אויבנדערמאנטע אויפפאסונג איז נישט ריכטיג, מאכט נישט קיין סענס, איז נישט אמת.
מתן תורה איז נישט געשען איינמאל. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, מיינט דאס לויט דעם וואס מען האט מסביר געווען: עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין. עס איז נישט א זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער וואס לערנט קבלה, חסידות, עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט – אפילו רמב״ם, אפילו אנדערע שיטות – כמעט יעדער איינער זאגט אז מען קען פארשטיין וואס מתן תורה איז. פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף דער מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען. אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
דער מסקנא
אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה – וואס מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת – איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסער כלל.
ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון. אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו – אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין **יעדן** חסידישן ספר שטייט דאס
אין יעדן איינציגן חסידישן ספר אויף דער וועלט שטייט אז מתן תורה איז מן הסתם נישט קיין איינמאליגע זאך – עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. ביים רמב״ן שטייט עס אפשר בפירוש, מ׳דארף נאר וויסן וואו צו ליינען. אבער אין חסידיש׳ע ספרים שטייט עס בפירוש.
—
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
געוויסע חסידיש׳ע ספרים פרעגן: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים און מתן תורה? זיי ענטפערן, געבויט אויף מאמרי חז״ל: עס איז שוין דעמאלטס אויך געווען שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – דער צאנזער רב און אנדערע זאגן עס בפירוש: אברהם אבינו האט שבועות אינדערפרי געגעסן טשיזקעיק, ווייל די אידן האבן היינט מקבל געווען די תורה. ווען מ׳פרעגט: וואס הייסט? די אידן זענען דאך דיינע אייניקלעך וואס וועלן ערשט קומען, עס איז נאך נישט געווען די מעשה – איז דער ענטפער: עס איז דא א סדר אויף דער וועלט, און אין דעם סדר איז ו׳ סיון א זמן פון מתן תורה מעצמותו. אזוי ווי עס איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט דער סדר פון נעיטשער, לויט דער וועג ווי דער וועטער ארבעט.
—
די קלארקייט פון דער צייט
ווי עס שטייט אין מדרשים: די צייט פון פסח איז די בעסטע וועטער – נישט צו הייס, נישט צו קאלט, א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני. די קלארקייט פון דעם טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון דער וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, די זיבן הימלען וואס עפענען זיך – דאס קומט ארויס פון דער קלארקייט פון דער נאטור אין דער תקופה. דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, דער זוהר ברענגט עס ארויס.
—
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
דער רמב״ן האט שבועות אריינגעשטעלט אין דער מתן תורה. פרעגט מען: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי די נארמאלע סייקלס? אוודאי נישט! אבער דאס “אוודאי נישט” האט צוויי זייטן:
ערשטנס: ווען מ׳זאגט עס איז דא א סדר, מיינט מען נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט אויף דער אויבערפלאך. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – אבער טבע איז נישט שטחיות. עס קען זיין א טיפערע סדר וואס מ׳זעט נישט גלייך.
צווייטנס: עס איז דא אן אמת׳דיגער חילוק פון טבע און נס. כאטש – און דאס דארף מען וויסן – אין דער תורה שטייט נישט בפשטות קיינמאל נישט “טבע” און נישט “נס”. אלעס איז דער זעלבער גאט וואס מאכט אלעס. אבער דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און עס איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל-חילוק.
—
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס פון סייקלס
דער חילוק ווערט באלויכטן דורך שבת און יום טוב:
– שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט. מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען דעם זיבעטן.
– יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. אין דעם פשוט׳ן זין: דער סייקל פון נאטור – עס האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט.
– יום טוב אין דעם היסטארישן זין (יציאת מצרים, מתן תורה): דא איז נאך א טיפערע סדר, א גרעסערע סדר פון “כל ימות עולם.” נישט נאר יעדע יאר קומט צוריק דער הארוועסט – אין דער מענטשהייט גופא איז דא א סדר: ווען מענטשן באקומען א תורה, ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס. די סדר איז נישט פונקטליך ווי א חשבון, אבער עס איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: ווען מ׳זאגט אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז עס איז דא א חילוק פון נס און טבע – מיינט מען נישט אז דער נס איז רענדאם אדער איינמאליג. דער נס איז נישט איינמאליג – ער זעט נאר אויס איינמאליג פון אונזער באגרענעצטער פערספעקטיוו.
—
דער מענטש׳ס באגרענעצטע פערספעקטיוו – דער משל פון איין לעבן
א מענטש וואס קוקט נאר אויף זיך אליין – אן עגאיסט, פונקט ווי יענער וואס מיינט אז זיין פשט איז דער איינציגער פשט – זעט יעדע זאך אין זיין לעבן ווי א נס: ער איז געבוירן – א נס, ממש יש מאין. בר מצוה – א נס. חתונה – א נס. קינדער, מידל עידזש, טויט – אלעס ניסים. און פון דער פערספעקטיוו פון דעם יחיד איז עס טאקע אזוי – “נפלאותיך שבכל יום” – מ׳קען נישט פרעדיקטן אויף דעם פרט. “יום המיתה נעלם מן האדם.”
אבער אויב א מענטש איז אביסל א חכם, נישט אזא עגאיסט, קוקט ער ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט! די פרטי פרטיות קען קיינער נישט וויסן, אבער עס איז דא א טבע: על פי רוב ווערן מענטשן געבוירן, וואקסן אויף, ווערן גרעסער, גייען אראפ, שטארבן. דעם סייקל קען מען זען – נישט פון איין פרט, נאר פון א ברייטערן קוק. מ׳מאכט א דזשענעראליזעישאן, מ׳זעט אלע מענטשן. דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה – חכמה טייטשט מיט כללים, בינה טייטשט מיט כללים. דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה – אבער דאס איז דער כלל הדברים.
—
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג ווי ביים איינצלנעם מענטש, איז אמת אויף דער גאנצער וועלט. ווי מ׳קוקט אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע – אונזער שמיטה – זעט מען: יא, עס איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז מיר זענען קליינע מענטשן. מיר געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר. אונזער תורה, אין פשט, שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר.
—
דער גרעסערער בליק: די וועלט איז סאך גרעסער
היינט ווייסט יעדער – די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און דאס איז נישט קיין נייע סייענס – ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר. דאס איז א יסוד פון קבלה.
גילוי סודות התורה אין אונזער צייט
היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער פון „חכמת הבריאה” – אסאך מער „נפלאות הבורא”. מיר ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער ווי די ראשונים האבן זיך געקענט פארשטעלן. דער רמב״ם אין הלכות יסודי התורה, אדער אפילו אין מתימטישע ספרים, האט גערעדט וועגן דער גרויס פון עולם הכוכבים – אבער דאס איז געווען א „מצומצמדיגע בליק”. עס איז אמת געווען פון זייער נקודת מבט, זייערע חשבונות האבן געשטימט, אבער היינט ווייסן מיר אז עס איז אסאך גרעסער. דאס זעלבע פאר היסטאריע. דאס איז „גילוי סודות התורה” – די וועלט איז גרעסער געווארן פאר מענטשן.
נישט אלע מענטשן דארפן דאס – אסאך קענען ווייטער גלויבן אין פשוט פשט. אבער ווער עס האט די כלים, ווער עס קען פארשטיין אז וואס מען האט אים געזאגט אין פשוט פשט איז נאר לויט די קליינע כלים וואס זיין עלטער-עלטער-זיידע האט געהאט דארט אמאל אין מצרים – דער קען קוקן טיפער.
—
דער זוהר׳ס מוסר: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
וואס מיר זעען פון דער תורה איז לויט אונזער קליינקעפיגקייט. דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער קען פארשטיין. א נארמאלער מענטש קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר – און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. דער סייקל פון מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען. דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער, און די תורה איז אסאך גרעסער.
עס איז דא א פירוש אויף דער תורה וואס רעדט פון אסאך גרעסערע סייקלס – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. און נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס – וואו די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה, נאר פון מלאכים, פון אצילות.
דער זוהר שעלט שטארק אויס דעם וואס זאגט “אין בתורה אלא פשט.” ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט דעם פשט פון דעם פשט און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר איז ער כופר אין גדולת התורה (ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ), ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה.
אבער אויך דער אנדערער עקסטרעם איז פאלש: א איד דארף גלייבן אז זיין פשט וואס ער פארשטייט – דאס איז זיין חלק אין תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב. די תורה איז ווי א קאליידאסקאפ – זי ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן געגעבן די תורה – אז מענטשן זאלן קוקן און זען אז ער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר, עס שטימט פערפעקט, עס מאכט סענס אין זיין קאפ, און דאס איז אן אמת׳דיגער חלק אין תורה. אבער צו זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה – דאס איז אפיקורסות.
—
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: שמיטות און מתן תורה
די ראשונים האבן ממש אזוי געזאגט. ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א – זיי האבן אלע געגלויבט אז ווען מען דערציילט אז אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח איז געווען מתן תורה, מיינט דאס: ב׳ אלפים תמ״ח פון דער צווייטער שמיטה. עס איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און עס קען נאך זיין נאכדעם. און דא איז דא א געוויסער כלל: נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט, בערך, קומט א מתן תורה.
זיי האבן אזוי געטראכט, און עס מאכט אסאך סענס. פארשטייט זיך, עס איז „חוץ לידיעה” – מיר האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות, ווייל מיר זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש – מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז א סדר, א זאך וואס מען קען יא פארשטיין. דער פשט איז נאר: עס איז אזא גרויסער סייקל אז מיר זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא זעט עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך. אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון דער פערספעקטיוו פון גאט, פון א מלאך, פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער – וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
—
די גאונות פון די מקובלים: פון גרויסע סייקלס צו קליינע
די מקובלים, די מתעמקים, האבן זיך געוואגט – אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל – אבער זיי האבן געהאט די יכולת און די אמת׳קייט צו קוקן אויף דער וועלט אזוי ווי זי איז. „כאלף שנים בעיניך” – זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט פון דער פערספעקטיוו פון שער החמישים, וואס קען זען אלעס אויף איינמאל. און זיי האבן אונז פארציילט: מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, עס איז א שטענדיגע זאך, א זאך וואס מען קען זיך קאכן דערין און מען קען עס ארויסהאבן.
און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע סייקלס, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע. דאס הייסט: יעדע זומער, יעדע תקופת סיון, קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. דאס איז „בזהר אנפין” – דער פרטות׳דיגער וועג ווי דער סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זעקס און צוואנציג דורות אין דער וועלט איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני, אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר, נאך זיבן וואכן – וואס שטימט בערך דער חשבון ענליך צו זעקס און צוואנציג דורות – קומט מתן תורה, קומט שבועות.
שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט „נאטורליך” אין דעם זין אז יעדער גוי ווייסט דערפון – נישט יעדער טיפש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור, ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס קוקט יא גרעסער, זעט עס.
—
דער חילוק פון שבת און יום טוב: שער החמישים
אונז האבן געפרעגט פריער: אויב מתן תורה און אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן וואס חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר – וואס איז דער חילוק פון שבת און יום טוב, פון טבע און נס? איין תירוץ איז שוין געזאגט געווארן: נס איז א גרעסערער סייקל. אבער אמת׳דיג, די הבנה ביז יעצט איז נאר די הבנה פון „שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים, של הספירה.
אבער עס איז דא אויך שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען ווי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך – „כל התורה כולה ענין אחד”. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית ביז עזרא, זייער גוט – אבער עס איז דא נאר איין ווארט, מען קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מען קען די גאנצע זאך איבערפארשטיין למפרע.
—
תורה איז „למעלה מן הסייקל” – וואס מיינט דאס?
אין דער זעלבער וועג איז דא נאך א הבנה וואס מתן תורה מיינט ווען מען זאגט אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות זענען „למעלה” – „עולם השמיני”. דאס קומט פון שמיטה ויובל, פון מתן תורה וואס איז דער יום החמישים – פונקטליך די זאך וואס קומט נאך דער גאנצער סייקל, וואס איז למעלה פון דער גאנצער סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל – עס שטייט יא היסטארישע זאכן, ווי דער צענזוס פון נשיאים, וואס איז נאר איינמאל געזאגט געווארן, איינמאל, נישט אין א סייקל – דאס הייסט מען קען עס נישט פארשטיין.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
לויט ווי דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט, מיינט „למעלה מן הסייקל” אז עס איז די השגה פון נאך א סייקל – אזוי ווי יובל. עס איז דא א מחלוקת צו שנת היובל עולה מן המנין – וואס האט צו טון מיט דער זעלבער חקירה צו כתר איז פון די ערשטע ספירות. עס איז אלעס די זעלבע אידעע.
אבער לאמיתו של דבר, ווען מען זאגט „למעלה מן הסייקל”, מיינט מען צו זאגן: למעלה מהבנתנו. עס מיינט נישט אז עס איז נישט אמת׳דיג דא א סדר – עס מיינט נאר אז מיר, קליינע מענטשן, פארשטייען עס נישט. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט וועגן טעמי המצוות: עס איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם, עס איז דא וואס זאגן אז זיי האבן א טעם אבער „בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – נישט אונזער חכמה. דאס איז אנדערש ווי צו זאגן אז עס האט נישט קיין טעם, אז עס איז סתם רענדאם, אז עס איז ביסודו אן א טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות מיינט נישט „אייביג אלט” – עס מיינט „אלעמאל הווה”
די שאלה אויף שם הוי״ה
עס שטייט אין שלחן ערוך אז דער אייבערשטער איז „היה הווה ויהיה” – דאס איז איינע פון די כוונות פון שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – שטייט אין ספר ברית מנוחה – די גאנצע תורה איז דער פירוש אויף די ד׳ אותיות י-ה-ו-ה. די תורה ברענגט בעסער ארויס דעם שם.
די שאלה: אויב הוי״ה טייטשט „היה הווה ויהיה” – „השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? עס שטייט נישט מיט א י׳ (עבר), עס הייבט זיך נישט אן „היה”. עס שטייט נישט נאר „יהיה” (עתיד). עס שטייט בעיקר מיט א ו׳ – און די ו׳ איז זייער וויכטיג, די ו׳ איז דער סדר העולם, דאס איז א זייער גרויסע עמקות – אבער בעיסיקלי שטייט עס הווה, מיט א י׳: דער וואס איז הווה תמיד.
דער תירוץ: א נייע הבנה אין נצחיות
דער עולם – מענטשן, דער שכל פון אדם – האט א ביסל
א ביסל א טעות אין וואס „נצחיות” מיינט. פאר אונז, „אייביג” מיינט: זייער אלט, עס ווערט יעדן טאג עלטער, עס איז אלעמאל געווען און עס גייט אלעמאל זיין. מיליאנען יארן אין דער פארגאנגענהייט, מיליאנען יארן אין דער צוקונפט, און אויך יעצט. דאס איז ווי מיר מיינען „דבר נצחי” – „היה הווה ויהיה” – דריי זאכן.
דער אמת אבער איז – און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש, יעדער וואס האט געלערנט חב״ד למשל רעדט וועגן דעם יסוד אסאך – אז הוי״ה-נצחיות מיינט: עס איז אלעמאל הווה. פארדעם הייסט עס „הווה” און נישט עתיד און נישט עבר. אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מען קען עס רופן „נישט חידוש”, אדער מען קען עס רופן „חידוש תמיד” – עס איז נאר א שאלה פון לשון, אבער די כוונה איז די זעלבע זאך.
נצחיות = פרעזענס, נישט עטערניטי
א חבר זאגט: מען דארף נישט טרענסלעיטן „נצחיות” אדער „היה הווה ויהיה” אויף eternity – מען דארף עס טרענסלעיטן אויף presence. וואס איז די כוונה?
—
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
א זאך וואס ליגט אין צייט – אין די סייקלס פון עולם העשיה, עולם הטבע, און אפילו העכערע עולמות וואס האבן זייערע אייגענע סייקלס – איז א זאך וואס אירע חלוקים אין צייט זענען מחולק זה מזה. דער מענטש פון נעכטן איז נישט פונקטליך דער זעלבער ווי דער מענטש פון היינט. יא, ער האט א שייכות, ער איז נישט א גאנץ אנדערער – אבער ער איז אויך נישט גאנצן דער זעלבער. ער איז נתחלק אין צייט, פונקט אזוי ווי ער איז נתחלק אין מקום: א ביסל פון מיר איז אויף דער לינקער זייט, א ביסל אויף דער רעכטער זייט, איך האב parts אין place – און גענוי אזוי האב איך parts אין time. יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל – געבוירן ווערן, לעבן, שטארבן – איז צעטיילט אין היה, הווה, ויהיה.
דאס ברענגט ארויס א טיפע באגרענעצונג: ווען דו טרעפסט א מענטש, טרעפסטו אים נישט אינגאנצן. דו הערסט מיין שיעור היינט – אבער דו הערסט נישט נעכטנ׳ס שיעור, נישט מארגנ׳ס שיעור. דו קענסט נאר א שטיקל צייט פון מיר. ווילסט מיך אינגאנצן קענען? מוזטו זיין געבוירן מיט מיר ביז׳ן שטארבן, יעדע מינוט. ווייל א מענטש׳ס מציאות איז מחולק אין זמן. די הווה פון אדם הנברא איז אלעמאל חסר – עס פעלט דער עבר און דער עתיד. קיינמאל בין איך נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין דעם מאמענט – מצד מיין גוף, מצד בינה וואס ציילט אין צייט.
—
א דבר נצחי איז אלעמאל הווה – אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
א דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער אליינס, אבער אפילו די תורה וואס איז „נאר” א פירוש אויף גאט – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל present. ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – די היה, די הווה, די יהיה – זענען איינס. ס׳איז נישטא קיין שום part פון אים וואס גייט ארויס.
וודאי, אין אונזער הבנה – אין בינה – ווערט די תורה צוטיילט אויף צייט, ווערט זי קליין. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, אזוי ווי זי איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און לערנסט עס לשמה, נישט פראקטיש, נישט נאר וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, נאר דו כאפסט די חכמה שבו – האסטו די נקודת מתן תורה, דעם שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
שער החמישים איז, לויט קבלה, דער פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה – דער מקום הייחוד של חכמה ובינה. מאל באלאנגט ער פאר בינה, אבער דער פופציגסטער שער איז דער נקודה וואו זיי קאנעקטן זיך. דער אריז״ל רופט עס מיט דעם פסוק: „נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות חכמה מיט די מ״ט שערי בינה. דאס איז די נקודה.
—
אין דעם נקודה איז נישטא „אמאל”
אין דעם שער החמישים, ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה. דער בעל שם טוב זאגט: „הלומד מכווני אותיות אחדות” – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט. דער בעל שם טוב ברענגט א לשון פון מקובלים הקדמונים: „תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, נישט אין פלאץ און נישט אין צייט. ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
—
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט עומד לפני השכינה, און זיין חבר דאוונט אויך עומד לפני השכינה – האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער שכינה? אויך נישט. ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלוקות. דאס איז „ה׳ אחד” – איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
—
דער חילוק צווישן גוף און חכמה אין מקום
די סתירה וואס מ׳קען פרעגן – ווי קען עס זיין אינגאנצן איבעראל? – איז נאר א סתירה אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה, זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. אבער זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דער משל: מיין האנט איז תופס מקום – זי איז נאר אויף דער רעכטער זייט, נישט אויף דער לינקער. אין א געוויסן זין איז זי קאנעקטעד צום גאנצן גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. אבער חכמה – דער חלק הכללי שבנפש – ווען זי איז דא, איז זי אינגאנצן איבעראל: אין דער האנט שבחכמה איז דא פונקט אזויפיל חכמה ווי אין די פיס, ווי אין דעם קאפ. ס׳איז די גאנצע חכמה איבעראל גלייך.
—
„כולה תורת ה׳ תמימה” – דער סוד פון אחדות שבתורה
דאס איז דער סוד פון וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה. דער רמב״ם זאגט: „ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. דאס מיינט: אויב מ׳לערנט עס אויף דעם אופן – אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, דעם שער החמישים שבתורה – דעמאלטס איז מען נישט איינמאל א חלק בזמן, נאר אלעמאל אינגאנצן.
[זייט-באמערקונג: בעל שם טוב׳ס תורות וועגן לערנען]
דער בעל שם טוב האט געזאגט „לובן חברי עד סוף” – די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה. ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף דער נקודה – נישט נאר וועגן תפילה, נאר אויך וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע אותיות נאר מלמעלה למטה. דער יסוד איז דער זעלבער.
—
סיכום און ברכה
דאס אלעס איז זייער איידעלע נקודות – אבער דער עיקר איז: ווען מ׳האט די תורה אזוי ווי זי איז דעיו – האט מען זי איינמאל און אלעמאל אויף דער זעלבער צייט. די תורה איז נישט א זאך וואס איז געווען אמאל און מ׳געדענקט עס – זי איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל פרעזענט, אלעמאל אינגאנצן דא. ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – איז מען אין מתן תורה ממש, נישט א זכרון פון מתן תורה, נאר מתן תורה גופא.
דאס איז דער תירוץ אויף דער סתירה פון אנהייב: מנחה חדשה און מתן תורה זענען נישט צוויי באזונדערע זאכן – זיי זענען איין זאך. די תבואה חדשה וואס קומט יעדע יאר אין א סייקל, און די תורה וואס איז נצחי – זיי טרעפן זיך אין שער החמישים, וואו דער סייקל פון טבע (בינה, מ״ט שערים) טרעפט זיך מיט דער נקודה וואס איז למעלה מן הסייקל (חכמה, ל״ב נתיבות). דער פופציגסטער טאג איז דער מקום הייחוד – וואו חדש און נצחי, וואו טבע און תורה, וואו סייקל און איינמאליגקייט, ווערן איינס.
מיר זאלן אלע זוכה זיין צו דער תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה און א השגה אין דער תורה אויף דעם אופן.
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
הקדמה: דער קעפסטאון פון די זיבן-וואכן סעריע
רבותי, ס׳איז ערב שבועות. גייען מיר יעצט אויספירן א שטיקל, דער קעפסטאון שטיקל פון די קליינע סעריע וואס אונז האבן געלערנט די לעצטע זיבן וואכן, וואס דאס איז דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” [שבע שבתות תמימות: זיבן גאנצע וואכן, די ספירת העומר צווישן פסח און שבועות].
מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם” [כל ימות עולם: אלע טעג פון דער וועלט], ווי דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס, 1194-1270] האט געזאגט. מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון די סדר, די מעגל, די סירקוט, די סייקל וואס די וועלט דרייט זיך, וואס די מילא דרייט זיך עס סיי בכלל, אין די גרעסטע וועלט, וואס דאס איז די עיקר צו פארשטיין די גאנצע וועלט, די גרעסטע סירקלס פון די וועלט, וואס די וועלט דרייט זיך און זי קומט אלעמאל צוריק צו די אנהייב. און דאס איז די גאנצע סדר פון היסטאריע, פון כל ימות עולם.
און ווי אזוי ס׳איז דא אין יעדע טאג, אדער אין יעדע וואך, אדער אין יעדע טאג וואס ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, מער בכללות, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג צו פארשטיין אלעס.
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה לה׳
איז פיינעלי קומען מיר אן לקראת היינט ביינאכט, קומט אן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין], יא. ס׳איז אן אינטערעסאנטע פשט אז מ׳דארף ווארטן פאר א גאנצע טאג, נישט ווארטן בין השמשות [בין השמשות: צווישן זון-אונטערגאנג און נאכט], וואס וועט זיין גאנצע זיבן וואכן, נישט פארפאסן, און אנקומען צו “עד ממחרת השבת השביעית” [עד ממחרת השבת השביעית: ביז דעם טאג נאך דער זיבעטער שבת], וואס דאס איז די פופציגסטע טאג, וואס דעמאלט “והקרבתם מנחה חדשה לה'” [והקרבתם מנחה חדשה לה׳: און איר וועט ברענגען א נייע מנחה-קרבן פאר השם], מ׳ברענגט א נייע מנחה, די מנחה פון שתי הלחם [שתי הלחם: די צוויי ברויטן], די לחם פון די נייע תבואה [תבואה: קארן, געטריידע]. מ׳מאכט עס חמץ [חמץ: געזויערט], מ׳מאכט תנופה [תנופה: שווינגען, א סארט עבודה אין בית המקדש] מיט דעם, מ׳ברענגט א נייע קרבן, א חידוש [חידוש: עפעס נייעס], א נייע חידוש, א דבר חדש [דבר חדש: א נייע זאך].
מ׳האט שוין געברענגט א קליינע חידוש האט מען שוין געברענגט אין פסח, יא, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” [ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם: און ווען איר וועט שניידן דעם עומר, דעם ערשטן פון אייער שניט], די אנהייב פון די קציר [קציר: שניט, האַרוועסט], אזויווי די אשכולות הקציר [אשכולות הקציר: די בינדלעך פון דער שניט], זכר לעבודת הקציר [זכר לעבודת הקציר: א זכר צו דער ארבעט פון דער שניט], האט מען געברענגט א שטיקל עומר שעורים [עומר שעורים: אן עומר-מאָס פון גערשטן], מ׳האט אויך געמאכט פון דעם א תנופה לפני ה׳ [תנופה לפני ה׳: שווינגען פאר השם].
און יעצט ביי די פופציגסטע טאג ברענגט מען א ממש, ס׳הייסט ממש חדש [חדש: ניי], די גמרא [גמרא: דער תלמוד] רופט זיך עס אז דאס איז מתיר חדש למזבח [מתיר חדש למזבח: דערלויבט נייע תבואה פאר׳ן מזבח], מ׳ברענגט פון די נייע תבואה וואס איז ניי געוואקסן און מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים [ביום החמישים: אויפן פופציגסטן טאג].
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
יעדער איינער ווייסט אז דער יום החמישים איז אויך דער יום מתן תורה [יום מתן תורה: דער טאג פון געבן די תורה], דער טאג וואס מ׳איז עולה [עולה: גייט ארויף] צו הר סיני [הר סיני: באַרג סיני] און מ׳באקומט די תורה, וואס אויף דעם איז אויך דא א שייכות צו א זאך פון חידוש.
ס׳איז דא ווי א שטיקל סתירה [סתירה: ווידערשפרוך] צווישן די צוויי ענינים [ענינים: ענינים, טעמעס] לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק]. פארשטייט זיך יעדער איינער גייט לייכט דזשאמפן און זאגן די תירוץ [תירוץ: ענטפער], אבער מ׳דארף דא אסאך מעמיק זיין. ס׳איז דא לכאורה א סתירה צווישן די צוויי ענינים פון די יום טוב [יום טוב: פייערטאג].
ענין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשט איז דער ענין, דער יום, דער עיקר איז יום הביכורים [יום הביכורים: דער טאג פון די ערשטע פירות]. יא, ביכורים [ביכורים: ערשטע פירות] איז א טייטש ראשית [ראשית: ערשטע, אנהייב], מ׳הייבט אן צו ברענגען ביכורים פון אלע פירות וכו׳, אבער בעיקר ביכורים מיינט אליין די שתי הלחם, מ׳ברענגט ביכורי מעשיך [ביכורי מעשיך: די ערשטע פון דיינע ארבעטן], און מ׳ברענגט די אנהייב, די ערשטע לחם וואס איז געוואקסן, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה וואס מ׳ברענגט פון איר א קרבן מנחה [קרבן מנחה: א מעל-קרבן] פאר׳ן אייבערשטן אין בית המקדש [בית המקדש: דער הייליגער טעמפל]. דאס איז אבער, די ווארט הייסט חדש, דער עיקר נאמען וואס דאס האט איז חדש, מנחה חדשה.
ענין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
און אין דעם טאג פייערט מען די תורה, דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען [מקבל געווען: אנגענומען], זמן מתן תורתנו [זמן מתן תורתנו: די צייט פון געבן אונזער תורה] ווי ס׳שטייט אין סידור [סידור: געבעט-בוך], דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען די תורה אין דעם טאג. און דאס איז די תורה אחת [תורה אחת: איין תורה], חוקה אחת יהיה לכם [חוקה אחת יהיה לכם: איין געזעץ זאל זיין פאר אייך], חוקת עולם [חוקת עולם: אן אייביגע געזעץ], אזויווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס, 1138-1204] ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳ [יסודי התורה: גרונדלאגן פון דער תורה], חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים [דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים: א קלארע און אויסדריקלעכע זאך אין דער תורה אז זי איז א מצוה פאר אייביג און פאר אייביגע צייטן], א זייער אלטע תורה, ס׳איז לעד ולעולמי עולמים. ס׳איז די תורה, דאס איז, אויף דעם טאג האט זיך אנגעהויבן די תורה, פייערט מען דעם טאג, מ׳מאכט א מצב דערפון, מ׳רעדט דערוועגן, אז דאס איז דער פארקערט פון חדש.
יא, בפשטות [בפשטות: אין דער פשוט׳ער מיינונג], דער פשטות׳דיגער טייטש פון מתן תורה איז אז דאס איז די תורה, ס׳טוישט זיך נישט, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו [לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: דו זאלסט נישט צולייגן צו אים און נישט אראפנעמען פון אים], מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ, דאס איז די תורה, און ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
די שארפע פארמולירונג פון דער סתירה
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זיין קלאר, אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳וויל מנסח זיין [מנסח זיין: פארמולירן] די שאלה אין די לענגווידזש פון די שמועסן וואס מיר האבן געהאט וועגן די סייקלס פון די וועלט, תורה איז נישט אין די סייקל.
ביי מתן תורה איז דא א סייקל, יעדע יאר קומט די זעלבע ווינטער און די זעלבע זומער קומט פריש, יא, מ׳קען עס רופן די זעלבע, מ׳קען עס אבער רופן א נייע. מנחה חדשה פשט איז ס׳קומט א נייע ווינט, א נייע זומער, א נייע זמן הקציר, א נייע זמן וואס ס׳קומט א נייע תבואה, פון דאס ניי ברענגט מען עס איבער.
דער יסוד: סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דאס איז אין די סייקל וואס מ׳רופט די טבע [טבע: נאטור], יא, דאס איז מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן, דאס איז דאך די טייטש, יא, זיבן מאל זיבן גייט עס מיט א סייקל, און די סייקל רופט מען זיבן, יא, מ׳קען טראכטן ווינקליך וויאזוי די סייקל פון די תבואה איז זיבן, אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], סייקל הייסט זיבן, איז די סייקל פון די וועלט, ששת ימים ויום השביעי [ששת ימים ויום השביעי: זעקס טעג און דער זיבעטער טאג], און ס׳קומט יעדע וואך צוריק, יעדע יאר צוריק, די זעלבע, א גאנצע נייע אבער קען מען עס זאגן, ס׳איז א נייע חידוש העולם [חידוש העולם: דערנייערונג פון דער וועלט], אזויווי מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער דערנייערט אין זיין גוטסקייט יעדן טאג דעם מעשה בראשית].
וואס איז די פשוט׳ע טייטש פון די מאמר [מאמר: אויסזאגונג] וואס מ׳זאגט ביי ברכות יוצר [ברכות יוצר: די ברכות פון “יוצר אור”]? אז יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל די סייקל, די זון איז ארויפגעקומען די ערשטע מאל אין ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג] ביום הרביעי [ביום הרביעי: אויפן פערטן טאג], און יעדן טאג קומט זי ארויף, די זעלבע זאך איז דא ביי תקופות השנה [תקופות השנה: די סיזאנען פון יאר], וואס דאס איז א חידוש מעשה בראשית. די זעלבע יעדע יאר קומט פון די פריש די תבואה, די ערשטע תבואה קומט פון פריש יעדע יאר, ס׳איז א נייע יעדע יאר.
מ׳קען עס רופן א נייע און אויך די אלטע, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, ס׳איז חוזר חלילה [חוזר חלילה: קערט זיך איבער אומעטום] א גאנצע צייט, אבער ס׳איז א סייקל וואס ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות [מעשה חדשות: נייע זאכן], ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות אין א חזרה [חזרה: איבערחזרונג], ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה פון א סייקל, ס׳ווערט נאכאמאל די זעלבע מעגל, די זעלבע סייקל ווערט נאכאמאל.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
ווען אונז רעדן אבער אפילו פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], פון מתן תורה, איז פשוט אז די גאנצע ווארט פון רעדן וועגן דעם איז אז ס׳איז נישט אין א סייקל. מ׳קען עס רופן היסטאריע. מ׳קען זאגן היסטאריע איז די סתירה פון אים. היסטאריע איז א פראבלעם צו לערנען. פארוואס? ווייל מ׳קען עס נישט פארשטיין.
וואס מיינט “פארשטיין”?
וואס מיין איך צו זאגן? איך זאג א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים [אחרונים: שפעטערע רבנים און מפרשים], איך ווייס נישט וויפיל אידן רעדן וועגן דעם, אבער די חוקרים [חוקרים: פארשער] אחרונים, מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן], וואס ברענגען ארויס די סוגיא [סוגיא: טעמע] פון היסטאריע, זענען זיי מסביר [מסביר: דערקלערן] אזוי עלמא [עלמא: די וועלט]. היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור [ולא יעבור: און ס׳גייט נישט ווייטער], ולא יוסף [ולא יוסף: און ס׳לייגט נישט צו], כל הגדה ולא יוסף [כל הגדה ולא יוסף: די גאנצע דערצייל און ס׳לייגט נישט צו]. ס׳גייט נישט ווייטער.
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי: די טבע, דאס איז וואס מ׳קען פארשטיין. אזוי ווי אונז זאגן, די בעיסיק, די ערשטע טבע, און אפשר די ערשטע סייענס, איז די סייענס פון די סיזענס. מענטשן זעען אז ס׳קומט יעדע יאר צוריק די זון, די לבנה [לבנה: לבנה], די שטערן, ס׳גייט אין א סייקל, און פון דעם וואקסט יעדע יאר צוריק. דאס איז א זאך וואס מ׳קען פארשטיין. מ׳קען זאגן מ׳קען עס פרעדיקטן, מ׳קען פארשטיין אז ס׳קומט יעדע יאר פון פריש.
פארשטייט זיך, מ׳דארף טון עבודת השם [עבודת השם: דינסט פון השם], מ׳דארף טון תשובה [תשובה: אומקער] כדי ס׳זאל געלונגען די גשמים [גשמים: רעגן] פון די יאר. ס׳איז דא אין דעם א דין [דין: משפט], בראש השנה כל באי עולם נידונין [בראש השנה כל באי עולם נידונין: אין ראש השנה ווערן אלע וואס קומען אין דער וועלט געמשפט], אלעס פיין און וואויל. אבער די דין איז א זאך וואס מ׳פארשטייט. ס׳איז נישט קיין דבר שלמעלה מן הזמן [דבר שלמעלה מן הזמן: א זאך וואס איז העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין זאך וואס האט נישט אין אים קיין סייענס. סייענס דאך טייטש מ׳מאכט כללים [כללים: פרינציפן]. און וואס טייטשט פארשטיין? פארשטיין מיינט אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך. פארשטיין מיינט אז מ׳קען מאכן פון דעם א כלל.
איך קען זאגן באופן כללי [באופן כללי: אין א גענעראלן אופן] איז דא א חכמה [חכמה: וויסנשאפט], “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” [עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו: נאך אלע טעג פון דער ערד, זייען און שניידן און קעלט און היץ און זומער און ווינטער און טאג און נאכט וועלן נישט אויפהערן]. ס׳איז דא די סייקל, ס׳איז דא א סדר, איך קען מאכן א כלל. דאס וואס דו זעסט יעדע מאל, ס׳איז התחדשות [התחדשות: דערנייערונג] טאקע, און די פרטים [פרטים: פרטים, דעטאלן] איז התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה [דברי חכמה: ווערטער פון חכמה], מ׳קען עס פארשטיין כסדר [כסדר: לויט דעם סדר].
טבע און סייענס
דאס איז די טייטש פון טבע, וואס אונז רופן טבע, אדער וואס אונז רופן די נעטשרעל וועלט, וואס איז א סייקל. און ממילא [ממילא: דערפון] איז דא אין דעם א סייענס, ס׳איז דא אין דעם א ידיעה [ידיעה: וויסן], מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אזוי ווי אונז זאגן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער איז אויך דא א נייע יעדע יאר, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אז עס חזר׳ט זיך איבער, דאס מאכט א נייע, ס׳איז אפשר א נאכאמאל, דו קענסט עס רופן א קאפי, איך ווייס נישט צו ס׳איז א קאפי, נאכאמאל די זעלבע זאך, אבער נאכאמאל, נישט נאכאמאל ווי א חידוש לגמרי [חידוש לגמרי: א גאנצער חידוש], נישט נאכאמאל אומפרידיקטעבל, נאכאמאל פרידיקטעבל לויט א סדר.
דאס איז די נושא [נושא: טעמע] פון נעטשער, פון טבע, וואס די סייקלס, וואס אלע סייענס, די הבנות מרובים [הבנות מרובים: פילע פארשטאנדן], חכמה אין נשיאות [נשיאות: טראגן, פירן], איז געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס וואס איז דא אין נעטשער, און עס פארשטיין, מאכן פון דעם כללים, נאכדעם קען מען עס פרידיקטן, נאכדעם קען מען עס פארשטיין, מען קען פרעגן פארוואס ס׳איז, וואס איז די גורם [גורם: אורזאך] דערפון, וכו׳.
היסטאריע איז נישט פארשטענדליך
ווען מ׳זאגט היסטאריע, היסטאריע איז דיטעטשט, היסטאריע איז עקזעקטלי די זאך וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, מ׳קען עס נישט זאגן, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, מ׳קען נישט זאגן ווען גייט געשען, ווען איז געשען, פארוואס איז געשען, און ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר [הסבר: דערקלערונג], ס׳איז נישט דא אין דעם קיין כלל, ס׳איז נישט דא קיין קעטעגארי כלליות [קעטעגארי כלליות: גענעראלע קאטעגאריע] וואס הייסט מתן תורה אדער יציאת מצרים, וואס געשעט איינמאל אין איך ווייס וויפיל יארן, און ממילא, אויב ס׳איז דא א כלל, מ׳ווייסט ווען ס׳געשעט, יעדע מאל וואס ס׳איז דא אזא ווינט, אזא זון, יעדע יאר אין אזא סארט תקופה געשעט עס? ניין. ס׳געשעט איינמאל, און פון יענע איינמאל דארף מען עס געדענקען, ווייל ס׳געשעט נאר איינמאל, אן איינמאליגע זאך.
איינמאליגע זאכן זענען אזעלכע זאכן וואס חזר׳ן זיך נישט איבער, און זענען ממילא אזעלכע סארט זאכן וואס מ׳קען נישט פארשטיין, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, ס׳גייט נישט געשען נאכאמאל, קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס איז געשען דעמאלטס. אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט די כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען ס׳געשעט אזעלכע סארט זאכן.
אויב מ׳זאגט אז ס׳איז היסטאריע, איז די טייטש ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, און ס׳האט נישט קיין טעם [טעם: סיבה], ס׳האט נישט קיין סייענס, ס׳איז נישט דא קיין הבנה [הבנה: פארשטאנד] אין דעם. מ׳קען עס נאר געדענקען, מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען לערנען היסטאריע, חוקר זיין צו ס׳איז געשען, יא, מ׳קען נאר חוקר זיין אויב ס׳איז געשען.
די גרענעץ פון היסטארישע פארשונג
לאמיר זאגן קלאר, דער וואס פארשטייט מתן תורה בתור [בתור: אלס] היסטאריע, אזוי זאגן זיי זייער קלאר, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, מען קען זוכן ראיות [ראיות: באווייזן], עווידענס, וויסן צו ס׳איז געשען, אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע [מן הנמנע: אומעגליך], מען קען נישט פארשטיין וואס ס׳איז געשען, ווייל ס׳איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך, אין א געוויסע זין גאנצע היסטערי איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך [כך וכך: אזוי און אזוי] וואס האט כובש געווען [כובש געווען: פארכאפט] א מדינה [מדינה: לאנד] כך וכך בשנת [בשנת: אין יאר] כך וכך.
מתן תורה: טבע אדער היסטאריע? — די ראדיקאלע חידוש פון פנימיות התורה
פרק א: די היסטארישע אויפפאסונג פון מתן תורה און איר חסרונות
וואס מיינט “היסטאריע” אין דעם קאנטעקסט?
אויב מען וואלט געקענט וויסן פארוואס עפעס איז געשען, וואלט מען געוואוסט דעם כלל — וואסערע סארט זאך עס איז, און ווען אזעלכע סארט זאכן געשעען.
אבער אויב מען זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס:
– עס איז געשען איינמאל
– עס חזר׳ט זיך נישט איבער
– עס האט נישט קיין טעם
– עס האט נישט קיין סייענס
– עס איז נישט דא קיין הבנה אין דעם
מען קען עס נאר געדענקען, מען קען נאר חוקר זיין צי עס איז געשען — אבער וואס עס איז געשען, פארשטיין, איז מן הנמנע.
לאמיר זאגן קלאר: די וואס פארשטייען מתן תורה בתור היסטאריע, אזוי זאגן זיי, דאס איז זייער כלל: מען קען חוקר זיין צו עס איז געשען, מען קען זוכן ראיות, עווידענס, וויסן צו עס איז געשען. אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע. מען קען נישט פארשטיין וואס איז געשען, ווייל עס איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך.
היסטאריע בכלל איז נישט פארשטענדליך
און אין א געוויסן זין, גאנץ היסטאריע איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. דו קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך, עס האט געהערשט אין מדינה כך וכך בשנת כך וכך. עס איז נישט דא אין דעם קיין הסבר.
ממילא, וואס טוען היסטאריקערס? זיי זוכן נישט צו פארשטיין, זיי קענען זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי זוכן איז נאך א שטיקל היסטאריע. ער קען טרעפן עווידענס און זוכן ראיות אז עס איז געווען פארדעם. אקעי, דאס האט גורם געווען צו דעם, און יענץ האט גורם געווען צו דאס. אין דעם סענס איז דא עפעס א הסבר וואס מען רופט היסטארישע הסברים.
אבער די גאנצע זאך — פארוואס געשעט בכלל די גאנצה זאך, פארוואס אין די צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין די תקופה, אין די אופן — דאס איז ביי דעפיניציע נישט דא קיין הסברים, ווייל היסטאריע, וואס אונז רופן יעצט דאס ווארט היסטאריע, איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
נס קעגן טבע — א פרעציזע דעפיניציע
אקעי, עס איז כלומר, מען קען זאגן אזוי יעצט, עס איז כלומר נס. בחינת נס, וואס מיר האבן גערופן א מינוט צוריק.
בחינת טבע מיינט:
– וואס מען קען פרידיקטן
– וואס עס איז דא א סייקל
– עס חזר׳ט זיך איבער
– מען קען וויסן ווען עס חזר׳ט זיך איבער
– עס איז דא אין דעם א כלל
בחינת נס איז:
– וואס עס איז נישט דא אין דעם א כלל
לויט ווי מען פארשטייט היסטאריע דא, איז דאס טייטש אז עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, עס איז נישט דא קיין הבנה, דו קענסט נישט זאגן פארוואס, קיינער פארשטייט עס נישט, עס איז נישט דא קיין חכמה דערפון. עס איז נאר דא עדות, עס איז נאר דא, אזוי ווי מען קען זאגן, נאר דא נבואה דערפון, עס איז נאר דא די פרטים, עס איז נאר דא דער פאקט אז עס איז געשען אזוי, עס איז געשען איינמאל, און ממילא ציילט מען פשוט מען געדענקט נאר פון די איינמאל וואס איז געשען יציאת מצרים, פון די איינמאל וואס איז געשען מתן תורה.
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה
דאס איז וויאזוי רוב מענטשן פארשטייען די נושא פון יציאת מצרים, לויט דעם, און די נושא פון מתן תורה, די אלע היסטאריקל זאכן וואס די אידישע אמונה, די אידישע רעליגיע, די אידישע תורה איז געבויט דערויף.
לויט דעם פארשטייען רוב מענטשן אז עס האט נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו אונזער אנהייב שאלה, עס האט נישט קיין טראפ שייכות די מתיקות פון מנחה חדשה, וואס חדשה מיינט, עס איז א חידוש, אבער נישט חידוש אין די סענס אזויווי היסטאריע, עס איז א חידוש ווייל יעדע יאר קומט א נייע חידוש, מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם, ווייל דאס איז די אמונה, עס איז נישט, יא, טבע.
הערה: “טבע” מיינט נישט כפירה
ווען איך זאג דא טבע מיין איך נישט כפירה. יא, אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים, טבע מיינען זיי אפיקורסות, איך מיין נישט אפיקורסות. איך מיין די סארט סדר, די סארט קביעות וואס איז דא אויף די וועלט, ווייל דאס איז מחדש בטובו, דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם דינט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם לויבט מען אים וכו׳ וכו׳ וכו׳.
עס איז זייער רעליגיעז, עס איז זייער אמוני, עס איז בכלל נישט אנטי-אמונה, עס איז בכלל נישט אנטי-אידישקייט, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת השם, די סארט בליק, נאר אבער עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
און רוב מענטשן ווען מען זאגט זיי א זאך וואס איז מתן תורה וכדומה, קלערן זיי נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס, בבחינת יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג, אפילו וואס עס האט געשען צוויי מאל, איז צוויי מאל געשען אן איינמאליגע זאך, מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען.
און וועגן דעם רוב מענטשן וואס האלטן אז זייער אידישקייט איז געבויט אויף מתן תורה, זיי דארפן שטארק אויסגעפונען אז עס איז געשען, זיי האבן א ראיה, עס איז געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות, עס איז געשען, אבער וואס עס איז געשען האט נישט אין דעם קיין שום מבוא, און האט נישט אין דעם קיין שום הבנה.
עס איז ביי דעפיניציע א נס, און ביי דעפיניציע נס מיין איך צו זאגן א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל.
און אויב אזוי, די נושא פון תבואה חדשה, זאגן מענטשן, דאס איז א נאטורליכע זאך, כאילו פאר סאם ריזען איז ביי זיי אין קאפ אז דאס איז עפעס נישט רעליגיעזע זאך, דאס איז עפעס א נאטורליכע זאך, כאילו דאס מאכט נישט דער אייבערשטער, כאילו דאס איז א סייקל פון נעיטשער.
ששת ימי בראשית, זיי גלייבן שוין אין שבת, יא? שבת איז דער טייטש טבע, זיי גלייבן נאר אין יום טוב וואס איז דער טייטש נס. אקעי, אין א געוויסן זין, מען קען פארשטיין אז יום טוב איז יא א נס, און זיי זאגן אז תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן.
מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך, ווייל דאס בלייבט ביז אייביג. טאקע פארדעם בלייבט דאס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך, עס קומט יעדע יאר פון ניי, עס איז דא נייע מהלכים חדשים, עס איז זייער געשמאק, מענטשן זענען העפי, עס קומט די זומער, עס קומט קציר, וואס דאס האט גארנישט מיט די תורה איינגעלייגט.
פרק ב: דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דאס איז נישט ריכטיג
אקעי. יעצט, יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה, ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים אחרונים פון די מקובלים, יא, די אריז״ל, די רמ״ק, די חסידישע ספרים, יעדער איינער וואס עפנט איינע פון די ספרים, די גאנצע זאך וואס ער האט יעצט געזאגט, דארף ער גלייך זאגן אז עס איז נישט ריכטיג, עס מאכט נישט קיין סענס, עס איז נישט אמת.
דאס אז מתן תורה איז געשען איינמאל, עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, וואס מיינט דאס צו זאגן לויט וואס מיר האבן מסביר געווען? עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, עס איז נישט קיין זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער איינער וואס לערנט קבלה, יעדער איינער וואס לערנט חסידות, יעדער איינער וואס לערנט עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט, אפילו ער לערנט רמב״ם, אפילו ער לערנט אנדערע שיטות וואס איז דא, איך ווייס, כמעט יעדער איינער, חוץ ממש עפעס ממש ספרים אחרונים וואס טראכטן אזוי ווי איך האב יעצט געזאגט, כמעט קיינער פון זיי זאגט נישט אז מען קען נישט פארשטיין וואס דאס איז א מתן תורה.
עס איז נישטא קיין איין אידישע ספר וואס איך קען, קיין איינס איז נישטא, עס איז דא אבער איינס, אבער די נארמאלע דרך המלך פון די מקובלים, פון די חסידים, פון די רמב״ם, יעדער איינער איז מודה אויף דעם, אז מתן תורה איז יא א זאך וואס מען קען פארשטיין.
פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף די מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען, מען וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט, אבער קיינער זאגט נישט אז דאס איז פשוט אן איינמאליגע זאך און מען דארף נאר וויסן אויב עס איז.
הערה: דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה — נפשי׳דיג
פארדעם, איך קען דאס זאגן א הערה, א וויכטיגע הערה. עס איז דא אסאך אידן וואס מען רעדט יעצט, מיר רעדן פון בעיסיקס פון אמונה, יא, עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז די יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, עס שטייט אין כוזרי וכדומה, און ער האט ראיות, יא, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, ווייל עס איז געווען גענוג עווידענס וכדומה.
און איך קוק אויף דעם איד, און איך זע אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ער האט נישט קיין חיות. ווען ער רעדט פון מתן תורה, עס איז א חיוב. יא, ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, און ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט. דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון, און וויאזוי מען גייט האבן א גוטע לעבן. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
במחילה, ער איז א חשוב׳ער איד. אבער במחילה, איך זע נישט אז אויף דעם טאנצט מען “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. איך זע נישט אז אויף דעם שרייבט מען א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקדוש ברוך הוא, וואס ר׳ ישראל נג׳ארה צו א צווייטער האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות. איך זע נישט וואס עס מיינט. נישט אויף דעם זאגט מען די אקדמות מילין וואס מען זינגט פאר מיט א ניגון פאר מען רעדט פון דעם מתן תורה, אז משמע לן אז עס האבן א ראיה, די גוים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק האבן נאר דריי מענטשן וואס האבן געזען ענקערע נסים, און אונז האבן מיר זעקס הונדערט טויזנט מענטשן.
במחילה, אפשר בין איך דער מאדנער מענטש. איך זע נישט אז פאר דעם קאכט מען זיך. איך זע נישט אז אין דעם איז דא א חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
דער יסוד האמונה, יסוד האמונה דארף דאך זיין… לאמיר דאך אויפשטעלן א פשוט׳ע זאך. עס איז דא א זאך וואס הייסט עיקרי אמונה אדער יסודי אמונה. יסודי אמונה מיינעך דא יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן, יא? דו קענסט פרואוון פאר א גוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, די ענטפערן… אקעי, זייער גוטע ענטפערן, וואטעווער די ארגומענטס וואס די אפאלאדזשעטיקס זאגן.
אבער איך רעד דא פון יסוד האמונה במובן נפשי, יא? דער פרייטאג׳דיגער שיעור, ערב שבת ויום טוב שיעור איז צו רעדן וואס רעדט אמת׳דיג לעבעדיג צו די נפשות ישראל. יסוד האמונה מיינעך, וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דעם ענין פון דיין אידישקייט, אין דעם ענין פון דיין תורה וואס דו טוסט אין דיין לעבן, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות, און אזוי ווייטער? וואס איז די לעבעדיגע זאך?
איך ווייס, איך גלייב נישט אז מען וועט מאכן אזוי ווי א פרעסטן, א ניתוח, מען וועט אריינגיין קוקן אין א מענטש׳ס נשמה און טרעפן די מערסטע די זאך וואס מאכט אים די מערסטע לעבעדיג, און עס טרעפט מען נישט קיין שום ידיעה, קיין שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני, זעט מען נישט אויף קיין שטיין, אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען זיי זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
און אוודאי מצד שני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הנבואה. עס קען זיין א מענטש האט אנדערע מקורות, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבער עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא די חיות, די אור, די חתונה, די לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות, און יעדער יוד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם, ער זאגט, “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, אונז זענען מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, יא? ווי מען זאגט אין אהבה רבה. עס מוז דאך דאס זיין.
דער מסקנא: מתן תורה איז טבע, נישט היסטאריע
אויב עס מוז אזוי זיין, וועט יעדער איינער פארשטיין, מוז זיין אז אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה — פנימיות התורה מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת — איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נישט דאס.
עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל אפילו. איינער זאגט אז עס איז איינמאליג, מען וועט שוין רעדן וועגן דעם, עס איז אן אנדערע סארט איינמאליג. עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל, עס איז דא אין דעם א געוויסע הבנה.
ווער עס לערנט אזוי — זעט קלאר
און ווער עס לערנט אזוי, ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר, ובפרט ווער עס לערנט די מער שארפע חסידישע ספרים וואס זאגן דאס אין די שארפסטע וועג וואס עס קען נאר זיין, זעט אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון, אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. עס איז נישט קיין זאך וואס אונז ווייסן נישט וויאזוי צו מאכן, עס איז א זאך וואס אונז ווייסן יא. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו, פארשטייט זיך, מען דארף גלייבן אז עס איז דא מער ווי וואס אונז פארשטייען, אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין יעדן חסידישן ספר שטייט דאס
און יעדע חסידישע ספר שטייט דאס. רבונו דעלמא כולא, איך האב געוואלט מען זאל כאפן וואס פאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואס פאר א חידוש זיי זאגן.
אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף די וועלט שטייט אז מן הסתם איז דאס נישט קיין איינמאליגע זאך, עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
אמת, עס שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף די וועלט. ווער עס האט געוואוסט, ווער עס האט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט, בפרט די יסוד. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין, מען האט אמאל גערעדט מיט מיר אז עס שטייט.
די טיפערע סדר פון מתן תורה: פון טבע און נס צו די גרעסערע סייקלס פון דער וועלט
פרק ג: דער חסידישער יסוד – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר
די ראדיקאלע חידוש אין חסידישע ספרים
אין יעדע חסידישע ספר שטייט, איך דיר רבותי, יעצט הייבן זיי אן צו כאפן וואספאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואספאר א חידוש זיי זאגן. אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף דער וועלט שטייט אז מעמד הר סיני איז נישט קיין איינמאליגע זאך – ס׳חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. אמת? שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף דער וועלט.
ווער ס׳האט געוואוסט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט – דאס איז א יסוד. שטייט שוין אין אריז״ל [רבי יצחק לוריא], און אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. איך האב אמאל גערעדט צו מוז שטיין בפירוש, צו פארוואס עס שטייט נישט ממש אויף די לשון, און אזוי דארף מען זיך מוטשענען, אבער ס׳איז זיכער אז ער האט אויך אזוי געגלייבט, וכדומה. און דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן] אפשר שטייט עס בפירוש, אויך דארף מען וויסן וואו צו ליינען די דברים. אבער זיכער אין חסידישע ספרים שטייט עס בפירוש – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
דער משל פון קוצר – די יערליכע חזרה
פונקט אזוי ווי דאס קוצר [הארוועסט] איז יעדע יאר א נייע, און ס׳איז יעדע יאר די זעלבע, און מיר ווייסן צו זאגן ס׳קען קומען די שבעה מיני פורעניות [זיבן מיני שטראפן], מ׳מוז נאך אלץ האבן די אייבערשטער זאל מאכן א רגע, מ׳מוז נאך אלץ האבן זיך אלעס אויסארבעטן – אבער ס׳איז דא א כלל אין דעם, מ׳קען עס פארשטיין. אויף דעם איז געבויט די חכמה אנושית [מענטשליכע חכמה], די חכמה פון בני אדם, די חכמה פון בורא, יא? די בורא פון בורא עולמות [שעפער פון וועלטן]. דאס איז געבויט אויף דעם וואס ס׳קומט יעדע יאר. פונקט אזוי יעדע יאר קומט שבועות, ס׳קומט יעדע יאר.
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
די שאלה: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים?
און מ׳וועט קוקן אין געוויסע חסידישע ספרים, וועלן זיי פרעגן אפילו אזויווי א שאלה: און וואס איז געווען ו׳ סיון, וואס איז געווען אין די תקופה פאר ס׳איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה?
זאגן זיי בפירוש, און ס׳איז געבויט אויף מאמרי חז״ל [אויסזאגונגען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה] וואס זאגן אזא זאך: ס׳איז שוין געווען דעמאלטס אויכעט שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אונזער פאטער האט געהאלטן די גאנצע תורה פאר זי איז געגעבן געווארן], זאגט דער צאנזער רב און אנדערע – איך געדענק דער צאנזער רב זאגט עס בפירוש, און אנדערע.
דער משל פון אברהם׳ס טשיזקעיק
וואס מיינט עס? אז אברהם אבינו שבועות אינדערפרי האט ער געגעסן טשיזקעיק, און מ׳האט אים געפרעגט: פארוואס עסטו טשיזקעיק? ווייל די אידן האבן מקבל געווען היינט די תורה, און איך בין מורא׳דיג צופרידן מיט דעם, און וואטעווער די כוונה איז, און מ׳עסט טשיזקעיק.
וועט מען פרעגן: וואס הייסט די אידן האבן מקבל געווען די תורה? די אידן זענען דיינע אייניקלעך וואס גייען געשען, און ס׳איז נאך נישט געווען די מעשה, ס׳איז נאך נישט אריינגעגאנגען אין מצרים. וואס זאגסטו?
דער ענטפער: ס׳איז דא א סדר אויף דער וועלט
האט ער געענטפערט – דער ענטפער איז אביסל נפש׳דיג געווען פון די גשמיות [געשמאק׳דיג געווען פון דער גשמיות], אבער ער האט געזאגט: וואס הייסט? ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, און אין דעם סדר, אין די זמן הקצר [באשטימטע צייט], איז א זמן פון מתן תורה מעצמותו [פון זיך אליין]. ווייל ס׳איז דא א סדר וואס ער איז, ס׳איז א גוטע צייט צו מאכן די תורה, יא?
אזוי ווי ס׳איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט די סדר פון נעיטשער [נאטור], לויט די וועג וויאזוי די וועטער ארבעט. ס׳דארף זיין א גוטע וועטער, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים: די זמן פון פסח, ביים פסח לעתיד, ס׳איז די בעסטע וועטער – ס׳איז נישט צו הייס, נישט צו קאלט, ס׳איז דא א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני.
די קלארקייט פון דער צייט
און די קלארקייט פון די טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון די וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [די צייט פון רצון צו וויסן אז השם איז דער אלקים], די שבעה שמים [זיבן הימלען] וואס עפענען זיך, איז א זאך וואס קומט ארויס פון די קלארקייט פון די נעיטשער וואס איז דא אין די תקופה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים, און דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, און זוהר ברענגט עס ארויס, אנדערע ספרים.
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
די שאלה: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך?
און דער רמב״ן האט געמאכט שבועות אין די מתן תורה. וועלן מיר פרעגן: ס׳איז די זעלבע זאך ווי טבע? ס׳איז די מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי סתם די נארמאלע סייקלס פון די יאר, פון די טאג, פון די וואך, פון די חודש?
אוודאי נישט! וואס הייסט אוודאי נישט?!
צוויי זאכן
קודם כל! ווען מיר זאגן אז ס׳איז דא א סדר, א מהלך ווי די זאכן מיינען, מיינט איך נאך ס׳וועט זיין די זעלבע זאך – מיינט איך נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט, וואס איז נראה לעינים [געזען צו די אויגן] אין די ערשטע מינוט. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – טבע איז נישט די זעלבע זאך ווי שטחיות.
דער חילוק פון שבת און יום טוב
ס׳קען אוודאי זיין, ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון שבת און יום טוב, ווייל מ׳זעט נאך א לעוועל חילוק. אבער די ערשטע זאך איז: ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון טבע און נס.
די קאטעגאריע וואס הייסן טבע און נס – הגם זיי שטייען נישט אין די תורה בפשטות קיינמאל נישט, מ׳דארף דאס וויסן: ס׳שטייט נישט אין די תורה, נישט טבע און נישט נס שטייט נישט – אלעס איז די זעלבע גאט וואס מאכט אלעס. אבער לאמיר זאגן, דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און ס׳איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל.
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס
און די תורה זעט מען יא אויך אז ס׳איז דא דרכי שלום [וועגן פון שלום], און ס׳איז דא שבת און יום טוב, וואס זענען צוויי אנדערע סארט זאכן – הגם יום טוב הייסט שבת, און שבת הייסט יום טוב אפשר, מועד, מקרא קודש – אבער ס׳איז דאך אלץ צוויי קאטעגאריעס.
און די חילוק איז:
שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט אז ס׳איז שבת. יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. מ׳קען אפילו זאגן פשטות, יא: שבת איז דאס וואס מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען די זיבעטע טאג.
יום טוב איז דאס וואס ס׳איז דא א סייקל פון נאטור. ס׳האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון, יא, האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט, וואקסן זאכן. דאס איז איין זאך.
יום טוב אין דעם היסטארישן זין – א טיפערע סדר
און אויב דו זאגסט יום טוב אין די היסטארישע סענס, ווען מ׳רעדט פון יציאת מצרים – דא איז נאך א טיפערע סדר. ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר, אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע וואך: ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר פון כל ימות עולם [אלע טעג פון דער וועלט], די וועלט.
נישט נאר יעדע יאר איז דא א סייקל אז ס׳קומט צוריק די הארוועסט, ס׳קומט צוריק וואס ס׳וואקסט נאכאמאל יעדע יאר – נאר אין די מענטשהייט איז דא א סדר. אזוי ווי מיר האבן גערעדט פון ארבע מאות שנה [פיר הונדערט יאר], פון די קץ [ענדע], די אלע זאכן. ס׳איז דא א גרעסערע סדר אין די וועלט. ס׳איז דא א סדר ווען מענטשן באקומען א תורה, ס׳איז דא א סדר ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס פון גלות. ס׳איז טאקע די סדר איז נישט פונקטליך ווי דאס וואס דו בעטסט א חשבון, אזוי ווי מיר האבן גערעדט, אבער ס׳איז דא א גרעסערע סדר, ס׳איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: נס איז נישט איינמאליג
ממילא, ווען אונז זאגן אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז ס׳איז דא א חילוק פון א נס און טבע – מיינען אונז נישט צו זאגן אז די נס איז רענדאם, אז די נס איז איינמאליג. די נס איז נישט איינמאליג.
פארוואס זעט עס אויס איינמאליג?
נאר לאמיר זאגן אזוי: פארוואס זעט אונז אויס איינמאליג? מ׳קען אפילו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז אין אונזער מחזור [סייקל], אזוי ווי דער רמב״ן וואלט געזאגט, אין אונזער מחזור פון שמיטה [שמיטה-סייקל], אין אונזערע זיבן טויזנט יאר – איז נאר געווען איינמאל דער מתן תורה וואס אונז רעדן וועגן. אמת. ס׳איז זיכער אמת אין איין זין, יא? ס׳איז דא טאקע יעדע יאר, אבער דאס איז א קליינע פארנעם. די גרויסע פארנעם איז נאר געווען איינמאל.
דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז אונז זענען קליינע מענטשן. אונז געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. אונזער תורה, אין פשט התורה שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. מיינט נאך נישט.
די גרעסערע וועלט – וואס די סייענס און מקובלים זאגן
די וועלט איז סאך גרעסער
יעדער איינער ווייסט היינט, די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און די סייענס איז נישט קיין נייע סייענס, אזוי ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר.
דער יסוד פון קבלה: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
דאס איז אין אלע פארשטייט זיך די יסוד פון קבלה: אז וואס אונז זעען פון די תורה, יא – נישט ווייל זיי גלייבן נישט אין קדושת התורה, פארקערט, זיי גלייבן מער אין קדושת התורה, רייט? זיי זאגן: וויאזוי זעסטו די תורה? וואס איז די צירוף אותיות [קאמבינאציע פון אותיות] וואס די תורה שטייט אפילו? וואס איז די וועג וויאזוי דו ביסט מפרש די תורה? לויט די קליינקעפיגקייט וואס דו ביסט אין.
דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט
דו ברענגסט די תורה קלושן אן – דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער איינער קען פארשטיין. א מענטש, א נארמאלער מענטש, קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר, און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר וואס אונז קענען הייבט זיך אן די סייקל פון מעשה בראשית, גייט אריבער צו די אבות, צו יציאת מצרים, צו משיח – די גאנצע סייקל. דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען.
גרעסערע פירושים פון תורה
דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער פון דעם, און די תורה איז אסאך גרעסער פון דעם. ס׳איז דא א פירוש אויף די תורה וואס רעדט פון אסאך א גרעסערע סייקלס, וואס שטייט בדרך רמז [אויפן וועג פון רמז], בדרך דרש [אויפן וועג פון דרש], בדרך סוד [אויפן וועג פון סוד].
און ס׳איז דא אפילו נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס, וואס די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה [די וועלט פון מעשה], ס׳רעדט בכלל פון מלאכים, פון אצילות [די העכסטע וועלט].
דער זוהר׳ס שטארקע מוסר
די תורה וואס אונז קענען זען, יא? ווער ס׳זאגט אז וואס איז פשוטו של מקרא [דער פשט פון דער פסוק] מוז זיין אמת און דאס איז די איינציגסטע זאך – מאכט נישט די תורה גרעסער, ער מאכט די תורה קלענער.
יעדער איינער וואס לערנט אביסל קבלה, יעדער איינער וואס לערנט אביסל זוהר, זעט דאס: ווי דער זוהר שעלט אזוי שטארק אויס דער וואס זאגט אז אין בתורה אלא פשט [אין דער תורה איז נישט מער ווי דער פשט], יא?
די ריכטיגע באלאנס
מענטשן זאגן: אוודאי, די פשט איז אויך – דו מוזט גלייבן אז די פשט איז נישט אמת, דו דארפסט וויסן אז ס׳איז דא א פשט פון די פשט. און ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט די פשט פון די פשט, און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר ער איז כופר אין די גדולת התורה [לייקענער אין דער גרויסקייט פון דער תורה], ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ, ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה [שטאלצער מענטש]. דעם פשט, דאס איז די גאנצע פשט, און ווער ס׳גלייבט אנדערש איז אן אפיקורס. העלא?
אבער מען דארף נעמען ערנסט זיין פשט
אוודאי דארף א איד גלייבן אז זיין פשט וואס ער גלייבט אין די תורה – דאס איז זיין חלק אין די תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב [א שלאפער], ער נעמט נישט גארנישט ערנסט. א מענטש דארף נעמען ערנסט וואס ער פארשטייט, און ער דארף גלייבן.
די תורה ווי א קאליידאסקאפ
די תורה איז טאקע אזוי ווי א קאליידאסקאפ – ס׳ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן [אויף דעם תנאי] געגעבן די תורה, אז דו, מענטשן, זאלן קוקן און זען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר – ס׳שטימט פערפעקט, ס׳מאכט סענס אין זיין קאפ. על מנת כן איז דא אן אמת׳דיגער חלק אין די תורה.
אבער אז א מענטש זאל זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה, אז א מענטש זאל זאגן אז די תורה איז נישט גרעסער פון דעם – איז ער סתם אן אפיקורס, סתם א קליינקעפיגער מענטש וואס קען נישט זען אז ס׳איז דא גרעסער פון אים.
דער משל פון איין מענטש׳ס לעבן – ווי מ׳זעט נס און טבע
דער מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס
און ממילא, אונזער תורה שטייט נאר – און אויב דו קוקסט, דו האסט א לימיטעד וויזשאן [באגרענעצטע זעה], דו ביסט א מענטש, דו קענסט קוים זען. “אלף שנים בעיניך” [טויזנט יאר אין דיינע אויגן] – א מענטש קען קוים זען אפאר יאר, אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר איז טאקע אן איינמאליגע געשעעניש, די מעמד הר סיני.
פונקט אזוי ווי א מענטש זאל טראכטן, יא, טראכט אזוי: שטעל דיך פאר א מענטש ווייגט נאר איין גאלד [לעבט נאר איין מאל], לאמיר אים נעמען אין א פשוט׳ע סייקל, אזוי וועט אונז רעדן די סייקל פון א מענטש׳ס לעבן? א מענטש ווערט געבוירן, ער ווערט גרויס, ער ווערט אלט, ער ווערט מידל עידזש [מיטל-עלטער], און שפעטער גייט ער אראפ און ער שטארבט.
פון דעם איינצלנעם פערספעקטיוו – אלעס איז א נס
א מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס, אן עגאיסט, איינער וואס איז אזוי ווי יענער וואס ער מיינט אז זיין פשט איז דער פשוט׳ער פשט און יעדער איינער דארף דאס גלייבן, עס איז נישטא מער פון דעם – זעט ער, זעט ער וואס? זאגט ער: איך בין געבוירן, ס׳איז געווען א נס. קיינער האט נישט געקענט פרעדיקטן, איך האב נישט געוואוסט פאר איך בין געבוירן, איך בין נישט געווען. ער איז ממש א יש מאין [עפעס פון גארנישט].
און אז ער איז געווארן בר מצוה, איז אויך א נס. ווער האט געזאגט? ער האט שוין דרייצן יאר, ווייטער איז ער געווארן בר מצוה, אה, פיין, איז ער געווארן בר מצוה. און נאכדעם האט ער חתונה געהאט, נאכדעם איז ער געגאנגען מידל עידזש, ער האט קינדער, און אזוי ווייטער די גאנצע סדר החיים [סדר פון לעבן], ביז ער איז געשטארבן. יעדע זאך איז ביי מיר א נס.
נפלאותיך שבכל יום
און אזוי איז טאקע. פון די, מ׳זאל זאגן “נפלאותיך שבכל יום” [דיינע וואונדער וואס זענען יעדן טאג], פון די פערספעקטיוו פון איין יחיד, פון איין פרט – יעדע זאך וואס קומט אים פאר אין זיין לעבן איז א נס, איז א פלא, ער קען זיך נישט פרעדיקטן. מען קען טאקע נישט פרעדיקטן אויף די פרט, רייט? פונקטליך ווען גייסטו חתונה האבן, ווען גייסטו האבן קינדער, ווען גייסטו קראנק ווערן, ווען גייסטו שטארבן – א מענטש ווייסט נישט, רייט? “יום המיתה נעלם מן האדם” [דער טאג פון טויט איז באהאלטן פון דעם מענטש], ס׳איז א נס. מבחינת זיין פרט, אויב ער קוקט אין זיין עולם המצומצם [באגרענעצטע וועלט], איז עס א נס.
אבער פון א ברייטערן קוק – מ׳זעט דעם טבע
אבער אויב איז א מענטש אביסל א חכם, ער איז נישט אזא עגאיסט, ער איז נישט אזוי סטאק [פארקלעמט] אין זיך אליינס, ער קוקט ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט, די פרטי פרטיות, וויפיל, פאקטיש ווען גייסטו שטארבן, ווען גייסטו געבוירן, קען קיינער נישט וויסן. דעם דארף מען אפשר נבואה [פראפעצייאונג] אדער עפעס אן אנדערע זאך צו וויסן. אדער אפשר איז דא אן הנאה, ווייסט נישט.
אבער ס׳איז דא אזא טבע, אז על פי רוב [לויט דער רוב] די מענטשן כסדר [אין סדר] ווערן געבוירן, און כסדר וואקסן אויף, און כסדר ווערן גרעסער, און זיי גייען אראפ, און זיי שטארבן. דעם סייקל, נאכדעם ווערט צוריק, תחיית המתים [אויפשטייאונג פון די טויטע], וואטעווער די סייקל איז – די סייקל קען מען זען.
וויאזוי זעט מען עס?
וויאזוי זעט מען עס? נישט פון איין פרט, נאר פון קוקן אויף א ברייטערע קוק. דו קוקסט ארום, דו מאכסט א דזשענעראליזעישאן, דו זעסט אלע מענטשן, יעדע מענטש געשעט דאס. אה, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געבוירן, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געשטארבן. ס׳איז דא א כלל.
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה. חכמה טייטשט מיט כללים, אזויווי בינה האבן מיר געזען טייטשט מיט כללים. ס׳איז דא א כלל, ס׳איז דא א נאטורליכע זאך, מען קען עקספעקטן אז רוב מענטשן ווערן געבוירן און אויפוואקסן און שטארבן. פארשטייט זיך, דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה, ס׳מיינט נישט אז דער מענטש דארף נישט טון וואס ער האט צו טון, אזויווי אלעס וואס מיר האבן גערעדט – אבער דאס איז נאך אלץ די כלל הדברים [דער כלל פון די זאכן].
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג אויף דער גאנצער וועלט
און די זעלבע וועג, און די זעלבע וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. ווי אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע וואס אונז זענען א חלק דערפון, אונזער וועלט, אונזער שמיטה וואו אונז זענען געבוירן געווארן – זעט מען, יא, ס׳איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים.
דער אמת איז, אפילו אין אונזער וועלט קען מען שוין זען מער מאל ווי ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אין סענס וואס ס׳איז נאר דא איינמאל, איז נאר איינמאל. אבער קוקן אביסל גרעסער – אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דאס איז אונזער אמת.
מתן תורה אין די גרעסערע סייקלס פון שמיטות און יובל: פון היסטאריע צו נצחיות
פרק ד: די בליק פון די שמיטות און די גאונות פון די מקובלים
די וועלט-געשיכטע אין גרעסערע סייקלס: די לימיטס פון אונזער בליק
אין דער זעלבער וועג, לאמיך זאגן נאך א משל, אין דער זעלבער וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. וואו אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע, וואס אונז אין א חלק דערפון אין אונזער וועלט, אונזער שמיטה, וואו אונז זענען געבוירן געווארן, זעהט מען, יא, עס איז געווען איין מאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אמת איז אפילו אין אונזער וועלט קען עס נישט זען מער מאל ווער ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אינסטענס וואס איז נאר דא איינמאל, נאר איינמאל.
אבער קוקן אביסל גרעסער, אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דא זענען עס אמת׳דיג לימיטעד [limited: באגרענעצט]. שטעל דיך פאר אז א מענטש וואלט טאקע נישט געקענט זען נאך מענטש, ווייל ער טאקע נישט געקענט זען, וואלט ער געמוזט זאגן יא, אפשר קען ער גלייבן אז עס האט דא א צווייטער, אבער ער זעט נישט דעם צווייטן. אבער אויף דעם אפשר שטייט מען טאר נישט קוקן מיילא פאר אין מיילא אוכח [מילא פאר און מילא אוכח: מילא אזוי און מילא אזוי], אונז קענען טאקע נישט, אונז קענען ספּעקולירן.
גילוי סודות התורה: די וועלט איז גרעסער געווארן
היינט האבן אונז אויף געוויסע נאטורליכע זאכן, נאמען איז יא סייענס [science: וויסנשאפט], אונז האבן יא, און איז נתגלה געווארן אסאך סודות התורה [סודות התורה: די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה]. אונז ווייסן צו וויסן מער זאכן ווי די אפאר טויזנט יאר וואס די תורה, לויט וואס אונזער מקבלדיגע כלים [מקבלדיגע כלים: די כלים וואס קענען אויפנעמען] האבן געקענט כאפן, האט אונז געזאגט. אבער און אוודאי דאס הייסט גילוי סודות התורה [גילוי סודות התורה: די אנטפלעקונג פון די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה], יא, די וועלט איז אסאך גרעסער געווארן פאר מענטשן.
און יעדער איינער וואס לערנט אין דעם רמב״ם הלכות יסודי התורה [רמב״ם הלכות יסודי התורה: די רמב״ם׳ס געזעצן פון די יסודות פון דער תורה], אדער אפילו אין מתמטישע ספרים, ווי גרויס איז דער עולם הכוכבים [עולם הכוכבים: די וועלט פון די שטערן], ווייסט אז דאס איז געווען א גאר א מצומצמדיגע בליק, וואס מענטשן איז אמת אין א געוויסע זינס, און ס׳איז נישט צו שקר, ס׳איז אמת פון נקודת מבט [נקודת מבט: פערספּעקטיוו], פון דער פּערספּעקטיוו ווי אונז זעהן, איז אמת האט געשטימט זייערע חשבונות. אבער היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער וואס אונז רופן חכמת הבריאה [חכמת הבריאה: די חכמה פון דער שאפונג], אסאך מער נפלאות הבורא [נפלאות הבורא: די וואונדער פון דעם באשעפער], אונז ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער וואס זיי האבן זיך געקענט פארשטעלן.
די זעלבע זאך פאר היסטאריע: נישט אלע דארפן דאס וויסן
און די זעלבע זאך פאר היסטאריע. אונז ווי גוט ווייסן אונז אגענדע איז שוין חקירת פרטיות [חקירת פרטיות: אונטערזוכונג פון פרטים], אבער אונז ווייסן אז עס איז אסאך גרעסער פון דעם. און ברוך השם, נישט אלע מענטשן האבן א כלום [כלום: א געפיל] פאר דעם, אלע דארפן זיי ווייטערגלייבן אין פשוט פשט [פשוט פשט: דער איינפאכער פשט]. אבער ווער ס׳האט כלום, ווער ס׳קען פארשטיין אז וואס מען זאגט אים אין פשוט פשט, איז נאר לויט די קליינע כלום וואס ער האט, אז עס האט געזאגט פאר זיין עלטער עלטער עלטער זיידע דארט אמאל אין מצרים, און לויט וואס זייער קליינע קאפ קליינע כלים קענט קולד זיין [could: געקענט], די ראשונים האבן ממש געזאגט אזוי.
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: מתן תורה אין די שמיטות
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [משל מיט א נמשל: א משל מיט זיין אפּליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: כאראקטער-אייגנשאפטן], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבלה-מייסטער] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: די אייגנשאפטן פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: ער וועקט אויף] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
ספר התמונה [ספר התמונה: א קבלה-ספר פון די ראשונים] און דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], דער רשב״א [רשב״א: רבי שלמה בן אדרת], זיי האבן אלע אזוי געגלייבט אז דו ווילסט אונז פארציילן א מעשה וואס איז געווען אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח [שנת ב׳ אלפים תמ״ח: יאר 2448] איז געווען מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], דאס איז ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השניה [של השמיטה השניה: פון דער צווייטער שמיטה], האבן זיי געזאגט. ס׳איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און ס׳קען נאך זיין נאכדעם, און דא איז דא א געוויסער כלל [כלל: פּרינציפּ], נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט געווענליך בערך קומט א מתן תורה.
די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש
ווייל זיי האבן אזוי געטראכט, און ס׳מאכט אסאך סענס [sense: זינען], פארשטייט זיך ס׳איז חוץ לידיעה [חוץ לידיעה: אויסער אונזער וויסן], אונז האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות [שמיטות: די שמיטה-סייקלס] ווייל אונז קענען נישט, אונז זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון די סייקל פון א מענטש, מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז דא א סדר [סדר: סדר], דא איז דא א זאך וואס מ׳קען יא פארשטיין. די פשט איז נאר אזא גרויסע סייקל אז אונז זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא [ממילא: דעריבער] זעט אונז עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך.
אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון גאט, דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון א מלאך [מלאך: אן אנגעל], פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער, וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
די גאונות פון די מקובלים: מתן תורה איז א דבר ההווה תמיד
און די גאונות [גאונות: גענעאלאגיע], די בליק וואס ווייזט אונז אז מתן תורה איז נישט אן איינמאליגע זאך, ס׳איז א דבר ההווה תמיד [דבר ההווה תמיד: א זאך וואס איז שטענדיג געשעענדיג], ס׳איז א מחדש [מחדש: עס ווערט באנייט], אזוי ווי ס׳איז דא א “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער באנייט אין זיין גוטקייט יעדן טאג די מעשה בראשית], איז דא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” [בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: יעדן טאג זאלן זיי זיין אין דיינע אויגן ווי נייע] זאגט די מדרש [מדרש: אגדישע דרשות פון חז״ל], און די מקובלים און די חסידישע ספרים נעמען די מדרש ליטעראלי [literally: ווערטליך], אונז נישט יעדע מדרש איז ליטעראל, די מדרש איז ליטעראל, די תורה איז ניי יעדע יאר.
ס׳איז נישט סתם ניי יעדע יאר, אזוי ווי די תבואה [תבואה: ערנטע] איז ניי יעדע יאר, ס׳איז דא א געוויסע וועג וויאזוי די תורה ווערט געבוירן, און באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיינעם] אין די תקופת השנה [תקופת השנה: די צייט פון יאר], באופן פרטי [באופן פרטי: אין פרטים] יעדע טאג, באופן כללי יותר [באופן כללי יותר: אין א מער אלגעמיינעם אופן] אין די לעבן פון יעדע מענטש, באופן כללי יותר אין יעדע דור, באופן מער כללי אין די יעדע סייקל פון דורות [דורות: דורות].
די סטרוקטור פון די סייקלס: פון טאג ביז שמיטה
די יעדע דור האבן א קאנעקשאן איינער מיט די צווייטע, ס׳איז דא ווי גרופּס [groups: גרופּעס] פון דורות, און יעדע איינע פון זיי איז דא א בחינה [בחינה: אן אספּעקט] פון מתן תורה וואס געשעט אין א געוויסע צייט, נאך א געוויסע הכנה [הכנה: פארגרייטונג] פון שבע שבועות [שבע שבועות: זיבן וואכן], נאך א געוויסע מהלך [מהלך: פּראצעס]. ס׳איז נישט די ערשטע זאך די תורה, די תורה קומט אלעמאל שפּעט אין די ריאליטי [reality: ווירקלעכקייט], ווייל ס׳נעמט צייט אנצוקומען דערצו, אבער س’איז דא א סייקל, דאס איז די תורה.
די כח פון די מקובלים: קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון שער החמישים
און דאס איז געקומען צו אונז פון די כח [כח: שטארקייט] פון די מקובלים, פון די מתעמקים [מתעמקים: די וואס פארטיפן זיך] וואס האבן זיך געוואגט, אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל, אבער זיי האבן געהאט די יכולת [יכולת: פעאיקייט] און געהאט די ווארהייט צו קוקן אויף די וועלט אזוי ווי זי איז, “כאלף שנים בעיניך” [כאלף שנים בעיניך: ווי טויזנט יאר אין דיינע אויגן], זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט [כמעט: כמעט] פון די פּערספּעקטיוו פון די שער החמישים [שער החמישים: די פופציקסטע טויער], קען זען אלעס אויף איינמאל.
האבן זיי אונז פארציילט אז וואס? אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, ס׳איז א שטענדיגע זאך, ס׳איז א זאך וואס מ׳קען זיך קאכן דערין און מ׳קען עס ארויסהאבן. אוודאי, אונז האבן נישט… אזוי ווי אונז זאגן, אונז זאגן נאר ביסוד [ביסוד: אין יסוד], ס׳מיינט נישט אז אונז ווייסן יעדע פרט, אבער ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין לעבן, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין יאר, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין נקודה [נקודה: פּונקט], אז וואס?
אראפּלייגן די גרעסערע סייקלס אין די קלענערע: שבועות יעדע יאר
אז יעדע זומער, יעדע תקופת סיון [תקופת סיון: די צייט פון חודש סיון] קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. ווייל וואס? דאס איז די בזהר אנפין [בזהר אנפין: אין די שיינקייט פון די פנים], די בפרטיות [בפרטיות: אין פרטים], די וועג ווי די סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זיבן… איך ווייס נישט וואס, נאך אפאר דורות, נאך זעקס און צוואנציק דורות אין דער וועלט, אין די וועלט, אין די סייקל פון דער וועלט וואס אונז ווייסן, איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני [הר סיני: בארג סיני], אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר [חודש אייר: דער חודש אייר], נאך זיבן וואכן, וואס ס׳שטימט בערך דער חשבון אזוי ענליך צו זעקס און צוואנציק דורות, קומט מתן תורה, קומט שבועות [שבועות: דער יום טוב פון שבועות].
שבועות איז א נאטורליכע זאך
און שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט נאטורליך וואס נישט יעדער גוי ווייסט דערפון, נישט יעדער טיפּש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור [nature: נאטור], ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס האלט יא, קוקט ער גרעסער. און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע, און געוויזן אז ס׳איז דא א קליינע בחינת מתן תורה [בחינת מתן תורה: אן אספּעקט פון מתן תורה], א התחדשות [התחדשות: באנייאונג] וואס קומט דא. דאס איז דער יסוד [יסוד: יסוד], און איך האף אז ס׳איז ארויסגעקומען קלאר, ווייל איך מיין אז ס׳איז מורא׳דיג די קלארקייט וואס ער זאגט דא.
פרק ה: שער החמישים און די הבנה פון “למעלה מן הסייקל”
גיין נאך ווייטער: די שאלה פון שבת און יום טוב
און יעצט קען איך גיין אפילו ווייטער. איך האף אז מ׳וועט נישט ווערן פארלוירן און צומישט אויב איך גיי נאך ווייטער, אבער איך וויל גיין אפילו ווייטער און זאגן נאך א נקודה, און נאך גיין אפילו ווייטער. איך וויל גיין ווייטער אזוי, און איך וויל אונז זאגן נאך א תירוץ [תירוץ: ענטפער] צו די שאלה וואס אונז האבן געהאט.
אונז האבן געפרעגט פריער, אז אויב אונז זאגן אז מתן תורה און די אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן, זיי חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר, אזוי ווי דער אריז״ל הקדוש [אריז״ל הקדוש: דער הייליגער אריז״ל, רבי יצחק לוריא] האט אונז געלערנט, אזוי אויב אזוי, וואס איז דער חילוק [חילוק: אונטערשייד] פון שבת [שבת: שבת] און יום טוב [יום טוב: יום טוב]? וואס איז דער חילוק פון טבע [טבע: נאטור] און נס [נס: נס]?
ערשטנס: נס איז א גרעסערע סייקל
ערשטנס האבן מיר געזאגט אז נס איז א גרעסערע סייקל, דאס איז איין זאך.
אבער אמת׳דיג: שבת של ימות טובים פארזוס שער החמישים
אבער אמת׳דיג, די הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס אונז האבן געזאגט ביז יעצט איז נאר די הבנה פון אזוי ווי די שבת פון תוך הספירה [תוך הספירה: אינעווייניג די ספירה]. שבע שבתות [שבע שבתות: זיבן שבתות], ס׳איז דא זיבן שבתות, און יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים [של ימות טובים: פון די ימים טובים], של הספירה [של הספירה: פון דער ספירה].
אבער, אונז האבן געלערנט לעצטע וואך אז ס׳איז דא אויך א שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען, און דאס איז דער בליק, וויאזוי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך, “כל התורה כולה ענין אחד” [כל התורה כולה ענין אחד: די גאנצע תורה איז איין ענין]. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית [בראשית: בראשית] ביז עזרא [עזרא: עזרא], זייער גוט, אבער ס׳איז דא נאר איין ווארט, מ׳קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מ׳קען עס איבער פארשטיין די גאנצע זאך למפרע [למפרע: רעטראספּעקטיוו].
די זעלבע וועג: תורה איז העכער פון טבע
און די זעלבע וועג איז דא דא נאך א הבנה וואס צו מסביר זיין וואס אונז מיינען ווען אונז זאגן אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות [מצוות: מצוות] זענען למעלה [למעלה: העכער], ס׳זאגט עולם השמיני [עולם השמיני: די אכטע וועלט], ריכטיק? אזוי ווי יעצט קומט אוודאי פון דא, פון שמיטה ויובל [שמיטה ויובל: שמיטה און יובל], פון מתן תורה, און מתן תורה איז דער יום החמישים [יום החמישים: דער פופציקסטער טאג], ס׳איז פּונקטליך, און דא קען איינער אוודאי זאגן, ס׳איז פּונקטליך די זאך וואס קומט נאך די גאנצע סייקל, וואס איז למעלה פון די גאנצע סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל
קיינער זאגט נישט אזוי ווי ס׳שטייט יא, תורה איז היסטארישע זאכן, די צענזוס [census: צענזוס] פון נשיאים [נשיאים: פירער] וואס מיר האבן געזאגט, נאר איינמאל האט מען געזאגט, איינמאל איז עס נישט אין א סייקל, ס׳הייסט מ׳קען עס נישט פארשטיין.
סאו [so: אזוי] פארשטייט זיך אז די תורה איז אמת׳דיג, די פשוט׳ע תורה איז דא א קשר [קשר: פארבינדונג], ווי מיר האבן שוין גערעדט.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
אז ווען אונז זאגן אז שער החמישים איז למעלה מן הסייקל [למעלה מן הסייקל: העכער פון דעם סייקל], לויט ווי דער בעל שם טוב [בעל שם טוב: דער בעל שם טוב, גרינדער פון חסידות] האט אויסגעלערנט, אז דאס מיינט אז ס׳איז די השגה [השגה: פארשטאנד] פון נאך א סייקל, אזוי ווי יובל [יובל: יובל]. ס׳איז דא א מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת] צו שנת היובל עולה מן המנין [שנת היובל עולה מן המנין: די יאר פון יובל גייט אויף פון דעם צאל], וואס האט צו טון מיט די יסוד, וואס האט צו טון מיט די זעלבע חקירה [חקירה: אונטערזוכונג] צו כתר [כתר: כתר] איז פון די ערשטע ספירות [ספירות: ספירות]. ס׳איז אלעס די זעלבע אידעע [idea: אידעע]. אקעי [okay: אקעי].
אבער לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבער לאמיתו של דבר [לאמיתו של דבר: אין דער אמת], ווען אונז זאגן ס׳איז למעלה מן הסייקל, מיינען אונז צו זאגן אז ס׳איז למעלה מהבנתנו [למעלה מהבנתנו: העכער פון אונזער פארשטאנד]. ס׳מיינט נישט אז ס׳איז נישט אמת׳דיג דא א סדר, ס׳מיינט נאר, אזוי ווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] זאגט וועגן טעמי המצוות [טעמי המצוות: די טעמים פון די מצוות], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם [טעם: טעם], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן א טעם, אבער ס׳איז בחכמתו של הקדוש ברוך הוא [בחכמתו של הקדוש ברוך הוא: אין דער חכמה פון דעם הייליגן באשעפער], נישט אונזער חכמה [חכמה: חכמה], אונז זענען קליינע מענטשן, אונז פארשטייען עס נישט.
ס׳איז אנדערש ווי צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין טעם, ס׳איז סתם רענדאם [random: רענדאם], ס׳איז ביסודו [ביסודו: אין זיין יסוד] אן א טעם.
דאס איז פשוט׳ע פשט, אבער אין א טיפערע פשט…
דאס איז פשוט׳ע פשט. אבער אין א טיפערע פשט איז עס קאנעקטעד [connected: פארבונדן] מיט דאס וואס מיר האבן גערעדט פריער, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך. ווען אונז זאגן אז די תורה איז שער החמישים, און אונז זאגן אז די תורה איז יא למעלה מן הזמן [למעלה מן הזמן: העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין סייקל, וואס מיינען אונז צו זאגן?
פרק ו: שם הוי״ה און די הבנה פון נצחיות
דארף מען דא געדענקען: היה הווה ויהיה
דארף מען דא געדענקען, לאמיר זאגן אויף די פשוט׳סטע וועג וואס מ׳קען עס זאגן. סודות ורזים ידועים [סודות ורזים ידועים: געהיימענישן און סודות וואס זענען באקאנט], יעדער איינער ווייסט אז ס׳שטייט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער שלחן ערוך] אז דער אייבערשטער איז היה הווה ויהיה [היה הווה ויהיה: ער איז געווען, איז, און וועט זיין], אז י-ה-ו-ה [י-ה-ו-ה: דער פיר-אותיות׳דיגער נאמען פון גאט], דער מכוון [מכוון: כוונה], איינע פון די כוונות [כוונות: כוונות] פון שם הוי״ה [שם הוי״ה: דער נאמען הוי״ה] איז אז ער איז הווה [הווה: איז], היה הווה ויהיה, ער איז אלעמאל.
די שאלה: פארוואס שטייט עס בעיקר הווה?
אויב אזוי איז דא א שאלה, אויב אזוי, פארוואס איז די י-ה-ו-ה, די שם הוי״ה, דאס איז די עיקר תורה [עיקר תורה: הויפּט-זאך פון דער תורה]? יא? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא” [כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא: די גאנצע תורה איז די נעמען פון דעם הייליגן באשעפער], “כל התורה כולה אחד” [כל התורה כולה אחד: די גאנצע תורה איז איינס], שטייט אין ספר ברית מנוחה [ספר ברית מנוחה: דער ספר ברית מנוחה], די גאנצע תורה איז די פירוש [פירוש: פירוש] אויף די ד׳ אותיות [ד׳ אותיות: פיר אותיות] י׳ און ה׳ און ו׳ און ה׳. די תורה גיבט עס ארויס, יא, ס׳איז א פירוש, די תורה ברענגט בעסער ארויס די שם [שם: נאמען].
איז, פארוואס אויב די הוי״ה טייטשט היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך” [השם מלך השם מלך השם ימלוך: השם האט געקעניגט, קעניגט, און וועט קעניגן], פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? ס׳שטייט נישט מיט א י׳, ס׳שטייט נישט מיט א… ס׳הייבט זיך נישט אן היה [היה: געווען], ס׳הייבט זיך אן מיט א י׳ און א ה׳? ס׳שטייט נישט נאר יהיה [יהיה: וועט זיין]? ס׳שטייט בעיקר מיט א ו׳, ס׳איז זייער וויכטיג די ו׳, יא, די ו׳ איז די סדר העולם [סדר העולם: סדר פון דער וועלט], דאס איז זייער אן עמקות [עמקות: טיפקייט]. ס׳שטייט הווה בעיסיקלי [basically: בעיסיקלי], מיט א י׳. דער וואס איז הווה תמיד [הווה תמיד: שטענדיג איז].
דער תירוץ: נצחיות מיינט נישט “אייביג אלט”
דער תירוץ איז, אז דער עולם [עולם: וועלט] האט א ביסל א טעות אין וואס די טייטש נצחיות [נצחיות: אייביקייט], און וואס די טייטש הווה איז. דער עולם, מיין איך מענטשן, די השכלות השכל של אדם [השכלות השכל של אדם: די פארשטאנדן פון דעם שכל פון מענטש] כאפט נישט. פאר אונז, זאגן אז א זאך איז אייביג, מיינען מיר אז ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז זייער אלט, יא? ס׳ווערט יעדן טאג עלטער, ס׳איז אלעמאל געווען און ס׳גייט אלעמאל זיין. ס׳איז אלעמאל געווען כאילו [כאילו: ווי] מיליאנען יארן, איך ווייס נישט וואס, פאר פריער וואס ס׳איז געווען, און נאך מיליאנען יארן אין די פיוטשער [future: צוקונפט], און אויך יעצט. דאס איז אזוי ווי מיר מיינען איז די טייטש פון א דבר נצחי [דבר נצחי: אן אייביגע זאך], א דבר היה הווה ויהיה. ס׳איז דא דריי זאכן.
דער אמת: נצחיות מיינט אלעמאל הווה
דער אמת אבער איז, און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש [חידוש: חידוש], יעדער וואס האט געלערנט חב״ד [חב״ד: חב״ד] למשל, רעדן וועגן די יסוד אסאך, און ווער ס׳האט אן שכל [שכל: שכל] מסתמא [מסתמא: מסתמא] כאפט אז ס׳איז פשוט. דער אמת איז אז די הוי״ה, הוי״ה נצחיות, א בעסערע וועג פון עס זאגן איז אז ס׳איז אלעמאל הווה, פארדעם הייסט עס הווה און נישט עתיד [עתיד: צוקונפט] און נישט עבר [עבר: פארגאנגענהייט].
אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און נישט ניי
אין אנדערע ווערטער, איז א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מ׳קען עס רופן נישט חידוש, אדער מ׳קען עס רופן חידוש תמיד [חידוש תמיד: שטענדיגע באנייאונג]. ס׳איז נאר א שאלה פון לשון [לשון: שפּראך], אבער די כוונה [כוונה: כוונה] איז די זעלבע זאך.
נצחיות = presence, נישט eternity
אדער איינער, איך האב א חבר וואס זאגט אז מ׳דארף נישט טרענסלעיטן [translate: איבערזעצן] נצחיות אדער הוי״ה, היה הווה ויהיה, אויף “eternity” [eternity: אייביקייט], מ׳דארף עס טרענסלעיטן אויף “presence” [presence: אנווייזנקייט]. און וואס איז די כוונה פון דעם? די כוונה פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט, אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין די עולם העשיה [עולם העשיה: די וועלט פון מעשה] און די עולם הטבע [עולם הטבע: די וועלט פון נאטור], אפשר אפילו נאר אין אונזער עולם, וואס האבן א סייקל אין די יצירה [יצירה: יצירה] און אזוי ווייטער, איז א זאך וואס זיינע חלקים [חלקים: טיילן] פון צייט כביכול [כביכול: כביכול] זענען מחולק זה מזה [מחולק זה מזה: אפגעטיילט איינער פון דעם אנדערן].
אחדות התורה: די נצחיות פון תורה און די שער החמישים
פרק ז: די מהות פון א דבר נצחי – אחדות שבתורה און שער החמישים
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
און וואס איז די מכוון פון דעם? די מכוון פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט – אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין עולם העשיה און עולם הטבע, און אפשר אפילו העכערע עולמות האבן א סייקל אין יצירה און אזוי ווייטער – איז א זאך וואס זיינע חלוקים פון צייט כביכול זענען מחולק זה מזה, ריכטיק?
ער איז אביסל געווען נעכטן, דאס איז דאך כביכול א חלק פון זיין מציאות, ריכטיק? אזוי ווי א מענטש׳ס היסטאריע איז א חלק פון זיין מציאות, נאר ס׳איז על אורך זמן. אזוי ווי א מענטש איז אין מקום מחולק – אביסל פון מיר איז אויף די לינקע זייט, אביסל פון מיר איז אויף די רעכטע זייט, איך בין מחולק, איך האב פארטס, איך בין נישט פשוט, ריכטיק? איך האב פארטס, איך האב פארטס אין פלייס. די זעלבע זאך האב איך פארטס אין טיים.
איך בין געווען נעכטן, און דער וואס איז געווען נעכטן איז נישט פונקטליך די זעלבע ווי וואס איז געווען היינט. ער האט עפעס א שייכות – נישט וואס ער איז געווען ממש אן אנדערע משוגענער, ער האט נישט געהאט קיין קאנעקשאן פון היינט מיט נעכטן – ער האט עפעס א שייכות, ער איז דער זעלבער וואס איז געווען נעכטן און היינט. אבער מצד שני איז ער אנדערש, ער איז נישט געווען גאנצן די זעלבע. ס׳איז דא פארטס, ס׳איז דא חלוקים, ער איז נתחלק אין צייט. נעכטן בין איך געווען אביסל אזוי, היינט בין איך אזוי, מארגן גיי איך זיין נאך אנדערש, וכולי וכולי.
און אזוי איז יעדע דבר טבעי, יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל, וואס האט א צייט – ער ווערט געבוירן, ער שטארבט, ער האט אינמיטן. דאס איז די בעיסיק צייט: היה, הווה, ויהיה – געבוירן, ער איז, ער שטארבט.
די מהות פון א דבר נצחי: אלעמאל הווה
א דבר נצחי – אזוי ווי חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער, אבער אפילו חכמה, אפילו די תורה וואס איז נאר א פירוש אויף גאט, אפילו די תורה – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה. דאס איז די הגדרה, א בעסערע הגדרה: ער איז אלעמאל פרעזענט.
אין אנדערע ווערטער, ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – ס׳איז נישט קיין חלוקים. די היה איז די זעלבע ווי די הווה, און די יהיה איז די זעלבע ווי די הווה. ער איז אלעמאל אין די הווה. ס׳איז נישטא קיין שום פארט פון אים וואס גייט ארויס.
דער משל פון א מענטש וואס איז מחולק אין צייט
ס׳איז נישט פשט ווען דו טרעפסט מיר היינט – לאמיר זאגן א בעסערע, ריכטיק? אזוי ווי דער בעל שם טוב האט געזאגט “לובן חברי עד סוף” [לשון: “לבן חברי עד סוף” – לערנען מיט א חבר ביז׳ן סוף], אז די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה – ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף די נקודה.
אוקיי, מיר האבן יעצט אנגעקומען צו מיר האבן א שיעור בעל שם טוב וואס לערנט וועגן תפילה, אבער מ׳דארף אויך לערנען די בעל שם טוב וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע, ווייל ס׳איז די זעלבע אותיות, נאר מלמעלה למטה. אוקיי, נישט אונזער שיעור איז נישט אפיציעל א בעל שם טוב שיעור, נאר איך זאג, ס׳איז מער פשוט, אדער מער אין די אלטע סטייל, אז א דבר הנצחי איז א דבר ההווה תמיד.
דאס הייסט, ווען דו טרעפסט מיך – יא, איינער טרעפט מיך היינט, רעדט ענקערן מיין שיעור היינט, הערן ענק יצחק׳ס שיעור פון ערב שבועות תשפ״ו. ווען דו טרעפסט מיך נישט אינגאנצן – ס׳איז נישט אינגאנצן מיך, ווייל א חלק פון מיך איז וואס איז געווען נעכטן ביי די שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו נישט אויך נעכטן׳ס שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו אויך נישט מארגן׳ס שיעור. ס׳איז מחולק.
און דו ווילסט מיך קענען – וויאזוי קען מען א מענטש? איינער וויל קענען זיין חבר? מען קען נישט. מען דארף זיין געבוירן מיט אים ביז׳ן שטארבן, זיין יעדע מינוט מיט אים. אפשר דעמאלטס קענסטו זאגן דו קענסט אים זיין גאנצע לעבן, ווייל א מענטש׳ס גאנצע לעבן איז מחולק אין זמן.
דו קענסט מיך – דו קענסט א ביסל צייט פון מיר, פון די תקופה וואס דו דרייסט זיך מיט מיר, פון די שיעור וואס דו הערסט פון מיר. הערסטו די האלבע שעה פון מיר – וואס איך האב געטראכט פריער, וואס איך האב געזאגט שפעטער, וואס איך גיי זאגן – דאס קענסטו נישט. ס׳איז אלעמאל חסר.
די הווה שבו, די הווה פון אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, איז חסר אלעמאל די עבר און די עתיד. ס׳פעלט, ס׳איז נישט אינגאנצן דו. איך בין נישט – א מענטש זאגט מ׳דארף זיין פרעזענט – איך בין קיינמאל נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין די מאמענט, מצד מיין גוף את ליסט [לפחות], מצד וואס איך קען דיר זאגן, מצד בינה וואס ציילט אין צייט. פארוואס? ווייל מיין פרעזענט איז אפגעהאקט פון מיין עבר און מיין עתיד. דו קענסט נישט מיין וואס איך האב געזען נעכטן, דו קענסט נישט וואס איך גיי זיין מארגן, דו קענסט נאר וואס ס׳איז יעצט. ס׳איז זייער פארשל [פארציעל], ס׳איז חלקי.
אלקות, תורה, און חכמה: אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
אבער אלקות, אבער די תורה, אבער חכמה וואס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, אבער ס׳איז א ניצוץ פון דער אייבערשטער – יא, ס׳האט ענליכקייט פון דער אייבערשטער, ס׳איז אויך נצחי, ס׳איז אויך אלעמאל געווען, ס׳איז קודם לעולם, ס׳גייט אלעמאל זיין.
איז מצד די אמת׳דיגע נקודה, וודאי אין די תורה איז אויך דא בינה, וואס איז אין אונזער הבנה וואס איז טאקע זייער קליין, אז ווען ס׳רעדט צו אונז ווערט עס ממש קליין צוטיילט אויף צייט. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, וויאזוי ס׳איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און דו לערנסט עס לשמה, נישט דו לערנסט עס פראקטיש און וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, דו לערנסט עס לשמה, דו לערנסט עס אז דו כאפסט די חכמה שבו – דו האסט די נקודת מתן תורה, די שער החמישים שבו.
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
דאס איז די שער החמישים וואס קומט אין קבלה שטייט. שער החמישים איז די פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה. מאל באלאנגט פאר בינה, און די שער החמישים דאס איז די מקום הייחוד של חכמה ובינה.
און די אריז״ל רופט עס: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות [די דרייסיק-צוויי נתיבות פון חכמה] מיט די מ״ט שערי בינה [די נייןאונפערציק שערים פון בינה]. דאס איז די נקודה.
אין שער החמישים איז נישטא “אמאל” – אחדות שבתורה
דארט, אין דעם נקודה, איז נישטא אמאל. איז נישטא ווען דו לערנסט דאס דבר תורה בבחינת אלקות שבו, בבחינת אמת שבו, איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” זאגט דער בעל שם טוב – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט.
“תופס בחלקו אחדות” זאגט דער בעל שם טוב א לשון וואס ער ברענגט פון די מקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, ס׳האט נישט קיין חלוקים נישט אין פלאץ כביכול און אויך נישט אין צייט.
ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט צו דער אייבערשטער, צום פרעגן, דאוונט עומד לפני השכינה, און דער חבר איז אויך עומד לפני השכינה – איז וואס איז, ס׳האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער די שכינה? אויך נישט.
ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלקות. דאס איז “ה׳ אחד”. דאס איז איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
פארוואס ס׳איז נישט קיין סתירה: דער חילוק צווישן גשמיות און רוחניות
איי, וועסטו פרעגן, ס׳איז א סתירה. די סתירה איז אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה איז דא אזא סתירה – זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דאס הייסט, ווען איך בין – אפילו איך, אדער מיין האנט – האב איך א גוף וואס איז תופס מקום, איז עס נישט אינגאנצן אין אלע פלעצער. דאס הייסט מיין האנט, אין א געוויסע זין מיין האנט איז קאנעקטעד צו די גאנצע גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. מיין האנט איז נאר אין די רעכטע זייט, און מיין לינקע האנט איז דא.
אבער די חכמה – מ׳קען אפילו זאגן די חלק הכללי שבנפש – ווען איך בין דא, איז אינגאנצן איבעראל. אין די האנט שבחכמה כביכול איז דא פונקט אזויפיל חכמה, איז דא די גאנצע חכמה פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די פיס, פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די קאפ.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה
דאס איז די סוד וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקדוש ברוך הוא. און די לשון הרמב״ם זאגט: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
דאס איז טייטש אז אויב מ׳לערנט עס – אבער אויב מ׳לערנט עס אזויווי דו האסט געפרעגט איז נישט אזוי, דאס איז נאר א רמז אויף יסוד, אויף קבלה, אויף פנימיות. אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, די שער החמישים שבתורה – די שער החמישים איז אז דו ביסט נישט איינמאל א חלק בזמן, ס׳איז אלעמאל אינגאנצן.
סיכום: צו האבן די תורה אזוי ווי זי איז דעיו
און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אייבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אייבערשטער די מדות החסד.
איך זאל האבן מיין ריכטיגע חידוש אין תורה. אבער איך בין שוין אנגעקומען אז עס איז שער החמישים. דאס איז סוף חנוכה צוריק אריין מעמיק זיין אין יענץ, אבער עס איז פשוט ווי עס האט זיך אריינגעטרעכט ביז יעצט. עס איז א ביסל איידעלע זייטן, ס׳איז זייער איידעלע נקודות, אבער איך מיין איך האב עס ארויסגעברענגט ווי קלאר איך האב געקענט פאר היינט.
ברכה לסיום
און זאלן מיר אלע זוכה זיין צו די תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה, א השגה אין די תורה, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז דעיו, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז איינמאל און אלעמאל אויף די זעלבע צייט.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
הסוד של “שבע שבתות תמימות” והיום החמישים – ערב שבועות
אבן הפינה של הסדרה: מעגלים וחידוש
זהו השיעור האחרון, אבן הפינה, של סדרה קטנה שנלמדה במשך שבעת השבועות של ספירת העומר. היסוד של כל הסדרה היה הסוד של “שבע שבתות תמימות” – שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. זה אומר הסוד של הסדר, המעגל, המחזור שהעולם מסתובב בו – הן בעולם הגדול ביותר, המעגלים הגדולים ביותר של ההיסטוריה, שהעולם מסתובב וחוזר תמיד להתחלה. וגם בכל יום, בכל שבוע, שכל יום מראה עולם שלם אחר, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח כדי להבין דרך חדשה לגמרי.
—
היום החמישים: מנחה חדשה
לבסוף מגיעים ל“שבע שבתות תמימות תהיינה” – צריך לחכות יום שלם, לא בין השמשות, שבעה שבועות שלמים, עד שמגיעים ל“עד ממחרת השבת השביעית” – היום החמישים. אז – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מביאים מנחה חדשה: את שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה, מביאים קרבן חדש – חידוש, דבר חדש.
כבר בפסח הביאו חידוש קטן – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – תחילת הקציר, קצת עומר שעורים עם תנופה לפני ה׳. אבל עכשיו ביום החמישים מביאים ממש חדש – כמו שהגמרא אומרת: מתיר חדש למזבח – מביאים מהתבואה החדשה שצמחה זה עתה, עושים מזה לחם שלם, ואת זה מביאים ביום החמישים.
—
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
יום החמישים הוא גם יום מתן תורה – היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה. כאן טמונה אבל סתירה מסוימת בין שני העניינים של החג:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: עיקר היום הוא יום הביכורים. ביכורים פירושו ראשית – מביאים ביכורי מעשיך, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה, קרבן מנחה להקב״ה. השם העיקרי הוא “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: באותו יום חוגגים זמן מתן תורתנו. אבל תורה היא ההפך מחדש! כפי שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. התורה לא משתנה – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – לא מוסיפים ולא גורעים. זו לא תורה חדשה כל שנה.
בשפה של הסדרה על מעגלים: תורה אינה במעגל. במתן תורה אין מעגל כמו בעונות השנה. זו הסתירה שצריכה להתעמק.
—
היסוד: מה זה “מעגל” ומה זה “להבין”
טבע = מעגל = מובן
מעגל הטבע של שבע פעמים שבע – זה המעגל שהעולם מסתובב בו. כל שנה בא חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, תבואה חדשה. אפשר לקרוא לזה “חדש” – אבל גם “ישן”, כי זה אותו מעגל, חוזר חלילה. זה חדשות שקורות מחזרה – לא חידוש לגמרי, אלא שוב לפי סדר.
זה הפירוש של “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – כל יום בבוקר חוזר המעגל, השמש עולה כמו שעלתה ביום הרביעי של בראשית. בתקופות השנה – אותו דבר. זה חידוש מעשה בראשית – אבל חידוש בתוך מעגל.
להבין פירושו: אפשר לעשות מזה כלל. כמו הפסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – יש סדר, אפשר לעשות כלל, אפשר לחזות את זה. הפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה – אפשר להבין את זה כסדר.
זה טבע – מעגל. וממילא יש בזה מדע, ידיעה – אפשר לדעת את זה, כי זה חוזר על עצמו. כל המדעים בנויים על הבחנה בדפוסים, במעגלים בטבע, עשיית כללים מזה, חיזוי, הבנה, שאילת שאלות למה, חיפוש גורמים.
היסטוריה = חד פעמי = לא מובן
היסטוריה היא בדיוק ההפך – מה שאי אפשר להסביר, לחזות, לומר מתי זה יקרה, למה זה קרה. אין בזה הסבר, כלל, קטגוריה כללית.
זה יסוד עמוק שאומרים כל האחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף – זה לא ממשיך.
אין קטגוריה שנקראת “מתן תורה” או “יציאת מצרים” שקורה פעם בכמה שנים. זה חד פעמי. דברים חד פעמיים לא חוזרים על עצמם, אי אפשר להבין אותם, לחזות אותם. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי זה יקרה שוב – זה לא יקרה שוב. אף אחד לא יכול להגיד לך למה זה קרה אז – כי אם היו יכולים לדעת למה, היו יודעים את הכלל, היו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי דברים כאלה קורים.
היסטוריונים לא מחפשים להבין – הם מחפשים סיבות, אבל כל הסיבות שהם מוצאים הן עוד קצת היסטוריה. “זה גרם לזה, וזה גרם לזה” – במובן הזה יש משהו שנקרא “הסברים היסטוריים”. אבל כל הדבר – למה זה קורה בכלל, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה באופן הזה – זה בהגדרה ללא הסבר, כי היסטוריה אינה דבר שמסביר.
אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, זה אומר: זה קרה פעם אחת, זה לא חוזר על עצמו, אין לזה טעם, אין מדע, אין הבנה. אפשר רק לזכור את זה – אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר לחקור אם זה קרה, לחפש ראיות, עדויות. אבל מה זה – הבנה היא מן הנמנע.
—
הניגוד החד ביום החמישים
היום החמישים מכיל אפוא שני עניינים מנוגדים לחלוטין:
1. מנחה חדשה / ביכורים – זה שייך למעגל הטבע, למעגל של שבע פעמים שבע. כל שנה באה תבואה חדשה טרייה – זה חידוש בתוך מעגל, מובן, צפוי, חלק מהעולם הטבעי.
2. מתן תורה – זה מחוץ למעגל, אירוע היסטורי חד פעמי, שלא חוזר על עצמו, שלא מובן באותו אופן, שהוא חוקת עולם – נצחי, לא חדש, לא משתנה.
—
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה – המבט ההיסטורי
כך רוב האנשים מבינים יציאת מצרים ומתן תורה – כל הדברים ההיסטוריים שהאמונה היהודית בנויה עליהם. לפי זה, למתן תורה אין שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה – המתיקות של מנחה חדשה. כי “חדשה” פירושה שם חידוש במובן שכל שנה בא חדש – אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל. זה טבע.
כשאומרים כאן “טבע” לא מתכוונים לכפירה. הרבה פעמים כשלומדים ספרים “טבע” פירושו אפיקורסות – אבל כאן מתכוונים לסדר, לקביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו” – הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים לו, ובזה עובדים אותו. זה מאוד דתי, מאוד אמוני – בכלל לא אנטי-אמונה. אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
לפי המבט הזה, כשאומרים משהו על מתן תורה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס – כל פעם שזה קרה זה חד פעמי. אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין כלל – אפשר רק לדעת אם זה קרה. לכן אנשים צריכים מאוד לברר שזה כן קרה – יש להם ראיה, היו שם שש מאות אלף איש, יש להם עדות. אבל מה קרה – אין לזה שום מבוא, שום הבנה. בהגדרה נס – דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין כלל.
ואם כך, אומרים אנשים, תבואה חדשה היא דבר טבעי – כאילו זה משהו לא דתי. ששת ימי בראשית – הם כבר מאמינים בשבת (שזה הפירוש של טבע), הם מאמינים רק ביום טוב (שזה הפירוש של נס). וממילא אומרים: תבואה חדשה ומתן תורה הם שני דברים שונים. מתן תורה הוא דבר חד פעמי שנשאר לנצח – דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לנצח, כי יש רק אחד כזה. ותבואה חדשה היא דבר טבעי – זה בא כל שנה מחדש, ולזה אין שום קשר לתורה.
—
החסרון של האמונה ההיסטורית – נפשית
הערה חשובה: יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, בכוזרי, עם ראיות, זה הגיוני שזה באמת היה, מספיק ראיות. ורואים את היהודי הזה, ורואים שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב – הוא האמין שזה היה, ממילא צריך לקיים מה שכתוב, הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
אבל – על זה לא רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. על זה לא כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקב״ה (שר׳ ישראל נג׳ארה כתב, שקורים בסאטמר ערב שבועות). על זה לא אומרים אקדמות מילין בניגון. זה לא המקור של חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם. אבל כאן מדברים על יסוד האמונה במובן נפשי – מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך ביהדות שלך, בתורה שלך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות?
אם היו יכולים לעשות ניתוח, להסתכל בנשמה של אדם, לא היו מוצאים שהדבר החי ביותר הוא איזו ידיעה, איזו ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני. לא רואים את זה על שום אבן – אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר את זה, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
מצד שני – חייב להיות שם מעמד הר סיני, חייב להיות שם מעמד הנבואה. זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש חיות, אור, חתונה, חיים ממעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות. כל יהודי מזדהה עם זה – “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” כמו שאומרים באהבה רבה.
—
החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה: מתן תורה אינו היסטוריה – זה טבע
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שהמבט ההיסטורי אינו נכון
כל מי שלומד קצת פנימיות התורה – מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים של המקובלים, האריז״ל, הרמ״ק, ספרים חסידיים – צריך מיד לומר שכל התפיסה הנ״ל אינה נכונה, לא הגיונית, לא אמת.
מתן תורה לא קרה פעם אחת. זה לא דבר חד פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד פעמי, זה אומר לפי מה שהוסבר: זה לא דבר שאי אפשר להבין. זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל מי שלומד קבלה, חסידות, כל סוג של ספר השכלה של יהדות – אפילו רמב״ם, אפילו שיטות אחרות – כמעט כל אחד אומר שאפשר כן להבין מה זה מתן תורה. מובן, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין. אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
המסקנה
פנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה – שפירושו מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת – הוא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא חייבים לקיים את זה. זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים.
מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד ברור שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מובן, כל אחד לפי השגתו – אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
ב**כל** ספר חסידי כתוב זה
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמתן תורה כנראה לא דבר חד פעמי – זה חוזר כל שנה. זה כתוב כבר באריז״ל, במקובלים ראשונים זה בוודאי כתוב. אצל הרמב״ן זה כתוב אולי בפירוש, צריך רק לדעת איפה לקרוא. אבל בספרים חסידיים זה כתוב בפירוש.
—
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
ספרים חסידיים מסוימים שואלים: מה היה ו׳ סיון לפני יציאת מצרים ומתן תורה? הם עונים, בהתבסס על מאמרי חז״ל: זה כבר אז גם היה שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – הצאנזער רב ואחרים אומרים זאת בפירוש: אברהם אבינו אכל שבועות בבוקר עוגת גבינה, כי היהודים קיבלו היום את התורה. כששואלים: מה זה אומר? היהודים הם נכדיך שעוד יבואו, עדיין לא היה המעשה – התשובה היא: יש סדר בעולם, ובסדר הזה ו׳ סיון הוא זמן של מתן תורה מעצמותו. כמו שיש זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, יש זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי סדר הטבע, לפי האופן שהמזג אוויר עובד.
—
הבהירות של הזמן
כמו שכתוב במדרשים: הזמן של פסח הוא מזג האוויר הטוב ביותר – לא חם מדי, לא קר מדי, זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול. הבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, שבעת השמים שנפתחים – זה יוצא מהבהירות של הטבע בתקופה. הרמב״ן מוציא את זה, הזוהר מוציא את זה.
—
החילוק של טבע ונס – לא מה שחושבים
הרמב״ן הכניס את שבועות למתן תורה. שואלים: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו המעגלים הרגילים? בוודאי לא! אבל ה״בוודאי לא” הזה יש לו שני צדדים:
ראשית: כשאומרים שיש סדר, לא אומרים עדיין שהכל הוא מה שרואים על פני השטח. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – אבל טבע אינו שטחיות. יכול להיות סדר עמוק יותר שלא רואים מיד.
שנית: יש חילוק אמיתי של טבע ונס. אמנם – וזה צריך לדעת – בתורה לא כתוב בפשטות אף פעם לא “טבע” ולא “נס”. הכל אותו אלוקים שעושה הכל. אבל העולם מדבר על זה כבר הרבה זמן, ויש חילוק אמיתי של רמות.
—
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות של מעגלים
החילוק מואר על ידי שבת ויום טוב:
– שבת הוא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין. אנשים עובדים שישה ימים, נחים ביום השביעי.
– יום טוב הוא מערכת רחבה יותר. במובן הפשוט: המעגל של הטבע – לקח כמה שנים עד שאדם הראשון תפס שכל קיץ חוזר החום.
– יום טוב במובן ההיסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה): כאן יש עוד סדר עמוק יותר, סדר גדול יותר של “כל ימות עולם”. לא רק כל שנה חוזר הקציר – באנושות עצמה יש סדר: מתי אנשים מקבלים תורה, מתי נכנסים לגלות, מתי יוצאים. הסדר לא מדויק כמו חשבון, אבל יש סדר עמוק יותר.
ממילא: כשאומרים שיום טוב הוא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק של נס וטבע – לא מתכוונים שהנס הוא אקראי או חד פעמי. הנס אינו חד פעמי – הוא רק נראה חד פעמי מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
—
הפרספקטיבה המוגבלת של האדם – המשל של חיים אחד
אדם שמסתכל רק על עצמו – אגואיסט, בדיוק כמו מי שחושב שהפשט שלו הוא הפשט היחיד – רואה כל דבר בחייו כנס: הוא נולד – נס, ממש יש מאין. בר מצווה – נס. חתונה – נס. ילדים, גיל בינוני, מוות – הכל ניסים. ומהפרספקטיבה של היחיד זה באמת כך – “נפלאותיך שבכל יום” – אי אפשר לחזות על הפרט. “יום המיתה נעלם מן האדם”.
אבל אם אדם הוא קצת חכם, לא כל כך אגואיסט, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – רואה: אה, רגע! הפרטים הפרטיים אף אחד לא יכול לדעת, אבל יש טבע: על פי רוב אנשים נולדים, גדלים, מתבגרים, יורדים, מתים. את
המעגל הזה אפשר לראות – לא מפרט אחד, אלא ממבט רחב יותר. עושים הכללה, רואים את כל האנשים. הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה – חכמה פירושה כללים, בינה פירושה כללים. זה לא אומר שלאדם אין בחירה – אבל זה הכלל הדברים.
—
בסקאלה העולמית: מעמד הר סיני – חד פעמי רק מהמבט שלנו
באותו אופן כמו אצל האדם הבודד, זה נכון על כל העולם. כשמסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה – השמיטה שלנו – רואים: כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אבל זה לא אומר שאין מעגל – זה רק אומר שאנחנו אנשים קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים. התורה שלנו, בפשט, עומדת רק כמה אלפי שנים.
—
המבט הגדול יותר: העולם הרבה יותר גדול
היום כולם יודעים – המדעים סיפרו לנו שהעולם הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. וזה לא מדע חדש – כמו שר׳ אריה קפלן כבר הבחין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה. זה יסוד של קבלה.
גילוי סודות התורה בזמננו
היום נתגלה הרבה יותר מ״חכמת הבריאה” – הרבה יותר “נפלאות הבורא”. אנחנו יודעים שהעולם מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהראשונים יכלו לדמיין. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, דיבר על גודל עולם הכוכבים – אבל זה היה “מבט מצומצם”. זה היה נכון מנקודת המבט שלהם, החישובים שלהם היו נכונים, אבל היום אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול. אותו דבר להיסטוריה. זה “גילוי סודות התורה” – העולם נעשה גדול יותר לאנשים.
לא כל האנשים צריכים את זה – הרבה יכולים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו את הכלים, מי שיכול להבין שמה שסיפרו לו בפשט פשוט הוא רק לפי הכלים הקטנים שהיו לסבא-סבא-סבא שלו שם פעם במצרים – הוא יכול להסתכל עמוק יותר.
—
המוסר של הזוהר: התורה גדולה יותר מהראש שלך
מה שאנחנו רואים מהתורה הוא לפי הקטנות שלנו. הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם רגיל לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים – והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. המעגל של מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות. הקב״ה הרבה יותר גדול, והתורה הרבה יותר גדולה.
יש פירוש על התורה שמדבר על מעגלים הרבה יותר גדולים – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. ועוד פירושים גדולים יותר שלוקחים מעגלים עוד יותר גדולים – שבהם התורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, אלא על מלאכים, על אצילות.
הזוהר גוער מאוד במי שאומר “אין בתורה אלא פשט”. מי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה (הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו), הוא גם בעל גאווה עצום.
אבל גם הקיצון השני שקר: יהודי צריך להאמין שהפשט שלו שהוא מבין – זה החלק שלו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם לולב. התורה היא כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי ההבנה שלו. הקב״ה נתן את התורה על מנת כן – שאנשים יסתכלו ויראו שהוא ברא את העולם בששה ימים, בששת אלפים שנה, זה מתאים בצורה מושלמת, זה הגיוני בראש שלו, וזה חלק אמיתי בתורה. אבל לומר שזו כל התורה – זו כפירה.
—
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: שמיטות ומתן תורה
הראשונים אמרו ממש כך. ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א – כולם האמינו שכשמספרים שבשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה אומר: ב׳ אלפים תמ״ח מהשמיטה השנייה. כבר היה פעם עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחרי כן. ויש כאן כלל מסוים: אחרי אלפיים שנה של עולם, בערך, בא מתן תורה.
הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד. מובן, זה “חוץ לידיעה” – אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות, כי לא נולדנו שם. אבל חשוב על האנלוגיה של המעגל של אדם – זה הגיוני לחלוטין שיש כאן סדר, דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק: זה מעגל כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה כמו דבר חד פעמי. אבל אם היית יכול להסתכל מהפרספקטיבה של אלוקים, של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר גדול – היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
—
הגאונות של המקובלים: ממעגלים גדולים לקטנים
המקובלים, המתעמקים, העזו – אולי לא היה להם רשות, אדם לא צריך להסתכל יותר מדי – אבל היתה להם היכולת והאמיתיות להסתכל על העולם כמו שהיא. “כאלף שנים בעיניך” – הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מהפרספקטיבה של שער החמישים, שיכול לראות הכל בבת אחת. והם סיפרו לנו: מתן תורה אינו דבר חד פעמי, זה דבר תמידי, דבר שאפשר לטבול בו ואפשר להוציא אותו.
ואחר כך, כשהםראו את המעגלים הגדולים יותר, הם הורידו את זה גם לקטנים יותר. כלומר: כל קיץ, כל תקופת סיון, בא אור חדש של תורה על העולם. זה “בזהר אנפין” – האופן הפרטי שבו המעגל עובד. בדיוק כמו שאחרי עשרים ושישה דורות בעולם היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך כל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות – שמתאים בערך לחשבון דומה לעשרים ושישה דורות – בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי. לא “טבעי” במובן שכל גוי יודע על זה – לא כל טיפש יודע על זה, כי הוא לא מבין את המעגלים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שמסתכל כן גדול יותר, רואה את זה.
—
החילוק של שבת ויום טוב: שער החמישים
שאלנו קודם: אם מתן תורה וכל הדברים הם גם דברים טבעיים שחוזרים כל שנה – מה החילוק של שבת ויום טוב, של טבע ונס? תירוץ אחד כבר נאמר: נס הוא מעגל גדול יותר. אבל באמת, ההבנה עד עכשיו היא רק ההבנה של “שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, כל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל יש גם שער החמישים. שער החמישים הוסבר איך כל הדבר הוא רק דבר אחד – “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת על היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד – אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר את זה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
—
תורה היא “למעלה מהמעגל” – מה זה אומר?
באותו אופן יש עוד הבנה שמתן תורה פירושו כשאומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן “למעלה” – “עולם השמיני”. זה בא משמיטה ויובל, ממתן תורה שהוא יום החמישים – בדיוק הדבר שבא אחרי כל המעגל, שהוא למעלה מכל המעגל.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במעגל – כן כתובים דברים היסטוריים, כמו המפקד של נשיאים, שנאמר רק פעם אחת, פעם אחת, לא במעגל – כלומר אי אפשר להבין את זה.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מעגל
לפי מה שהבעל שם טוב למד, “למעלה מהמעגל” פירושו שזו ההשגה של עוד מעגל – כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין – שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון.
אבל לאמיתו של דבר, כשאומרים “למעלה מהמעגל”, מתכוונים לומר: למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שלא באמת יש סדר – זה רק אומר שאנחנו, אנשים קטנים, לא מבינים את זה. כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות: יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שיש להן טעם אבל “בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – לא החכמה שלנו. זה שונה מלומר שאין טעם, שזה סתם אקראי, שביסודו אין טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות לא אומרת “נצחי ישן” – זה אומר “תמיד הווה”
השאלה על שם הוי״ה
כתוב בשולחן ערוך שהקב״ה הוא “היה הווה ויהיה” – זו אחת הכוונות של שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – כתוב בספר ברית מנוחה – כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י-ה-ו-ה. התורה מוציאה טוב יותר את השם.
השאלה: אם הוי״ה פירושו “היה הווה ויהיה” – “השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳ (עבר), לא מתחיל “היה”. לא כתוב רק “יהיה” (עתיד). כתוב בעיקר עם ו׳ – והו׳ מאוד חשובה, הו׳ היא סדר העולם, זה עומק גדול מאוד – אבל בעיקר כתוב הווה, עם י׳: מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: הבנה חדשה בנצחיות
העולם – אנשים, השכל של אדם – יש קצת טעות במה “נצחיות” פירושו. עבורנו, “נצחי” פירושו: מאוד ישן, נעשה יותר ישן כל יום, תמיד היה ותמיד יהיה. מיליוני שנים בעבר, מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. כך אנחנו מתכוונים “דבר נצחי” – “היה הווה ויהיה” – שלושה דברים.
האמת אבל היא – וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל מדבר על היסוד הזה הרבה – שהוי״ה-נצחיות פירושו: זה תמיד הווה. לכן זה נקרא “הווה” ולא עתיד ולא עבר. במילים אחרות: דבר שלא נעשה ישן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה “לא חידוש”, או אפשר לקרוא לזה “חידוש תמיד” – זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצחיות
חבר אומר: לא צריך לתרגם “נצחיות” או “היה הווה ויהיה” לeternity – צריך לתרגם את זה לpresence. מה הכוונה?
—
החילוק בין דבר שבזמן ודבר נצחי
דבר ששוכן בזמן – במעגלים של עולם העשייה, עולם הטבע, ואפילו עולמות עליונים שיש להם מעגלים משלהם – הוא דבר שחלוקיו בזמן מחולקים זה מזה. האדם של אתמול אינו בדיוק אותו אדם של היום. כן, יש לו קשר, הוא לא לגמרי אחר – אבל הוא גם לא לגמרי אותו אדם. הוא מחולק בזמן, בדיוק כמו שהוא מחולק במקום: קצת ממני בצד שמאל, קצת בצד ימין, יש לי חלקים במקום – ובדיוק כך יש לי חלקים בזמן. כל דבר חי שיש לו מעגל – להיוולד, לחיות, למות – מחולק בהיה, הווה, ויהיה.
זה מוציא מגבלה עמוקה: כשאתה פוגש אדם, אתה לא פוגש אותו במלואו. אתה שומע את השיעור שלי היום – אבל אתה לא שומע את השיעור של אתמול, לא את השיעור של מחר. אתה יכול רק חלק זמן ממני. רוצה להכיר אותי במלואי? צריך להיוולד איתי עד המוות, כל רגע. כי מציאות האדם מחולקת בזמן. ההווה של אדם הנברא תמיד חסר – חסר העבר והעתיד. אף פעם אני לא לגמרי נוכח איתך ברגע הזה – מצד הגוף שלי, מצד בינה שסופרת בזמן.
—
דבר נצחי הוא תמיד הווה – תמיד נוכח במלואו
דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה עצמו, אבל אפילו התורה שהיא “רק” פירוש על אלוקים – הוא דבר שתמיד הווה, תמיד present. הוא לא מחולק לחלקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – ההיה, ההווה, היהיה – הם אחד. אין שום חלק ממנו שיוצא.
בוודאי, בהבנה שלנו – בבינה – התורה מתחלקת לזמן, נעשית קטנה. אבל התורה באשר היא, חכמת אלוקים באשר היא, כמו שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ולומד אותו לשמה, לא מעשית, לא רק איך צריך להבין את זה, אלא אתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
שער החמישים הוא, לפי הקבלה, המקום שבו בינה קוראת אל חכמה – מקום היחוד של חכמה ובינה. לפעמים הוא שייך לבינה, אבל השער החמישים הוא הנקודה שבה הם מתחברים. האריז״ל קורא לזה עם הפסוק: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות חכמה עם מ״ט שערי בינה. זו הנקודה.
—
בנקודה הזו אין “פעם”
בשער החמישים, כשלומדים דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – זה לא מנותק מכל שאר חלקי התורה. הבעל שם טוב אומר: “הלומד מכווני אותיות אחדות” – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר למד. הבעל שם טוב מביא לשון ממקובלים הקדמונים: “תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות היא סוג כזה של דבר שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקים, לא במקום ולא בזמן. כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
—
המשל של תפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל עומד לפני השכינה, וחברו מתפלל גם עומד לפני השכינה – האם השכינה התחלקה? לא. האם נעשה יותר שכינה? גם לא. שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד” – אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
—
החילוק בין גוף וחכמה במקום
הסתירה שאפשר לשאול – איך זה יכול להיות במלואו בכל מקום? – היא רק סתירה על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה, דברים שמתחלקים בזמן. אבל דברים שלא מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
המשל: היד שלי תופסת מקום – היא רק בצד ימין, לא בצד שמאל. במובן מסוים היא מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. אבל חכמה – החלק הכללי שבנפש – כשהיא כאן, היא במלואה בכל מקום: ביד שבחכמה יש בדיוק אותה כמות חכמה כמו ברגל, כמו בראש. זו כל החכמה בכל מקום באותה מידה.
—
“כולה תורת ה׳ תמימה” – הסוד של אחדות שבתורה
זה הסוד של מה שאנחנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה. הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. זה אומר: אם לומדים את זה באופן הזה – אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – אז אדם לא פעם אחת חלק בזמן, אלא תמיד במלואו.
[הערת צד: תורות הבעל שם טוב על לימוד]
הבעל שם טוב אמר “לובן חברי עד סוף” – הדרך הנכונה של לימוד תורה. יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו – לא רק על תפילה, אלא גם מה הפשט בתורה, שזה אותן אותיות רק מלמעלה למטה. היסוד הוא אותו דבר.
—
סיכום וברכה
כל זה נקודות עדינות מאוד – אבל העיקר הוא: כשיש את התורה כמו שהיא באמת – יש אותה פעם אחת ותמיד באותו זמן. התורה אינה דבר שהיה פעם וזוכרים את זה – היא דבר שתמיד הווה, תמיד נוכח, תמיד במלואו כאן. כשלומדים דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – נמצאים במתן תורה ממש, לא זיכרון של מתן תורה, אלא מתן תורה עצמו.
זה התירוץ על הסתירה מההתחלה: מנחה חדשה ומתן תורה אינם שני דברים נפרדים – הם דבר אחד. התבואה החדשה שבאה כל שנה במעגל, והתורה שהיא נצחית – הם נפגשים בשער החמישים, שבו המעגל של הטבע (בינה, מ״ט שערים) נפגש עם הנקודה שלמעלה מהמעגל (חכמה, ל״ב נתיבות). היום החמישים הוא מקום היחוד – שבו חדש ונצחי, שבו טבע ותורה, שבו מעגל וחד פעמיות, נעשים אחד.
נזכה כולנו לתורה, להבין, שתהיה לנו חכמה והש
גה בתורה באופן הזה.
גוט יום טוב!
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: הסוד של “שבע שבתות תמימות” – מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
הקדמה: אבן הפינה של סדרת שבעת השבועות
רבותי, זה ערב שבועות. בואו נבצע עכשיו קטע, קטע אבן הפינה של הסדרה הקטנה שלמדנו בשבעת השבועות האחרונים, שזהו הסוד של “שבע שבתות תמימות”.
למדנו שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. למדנו שזהו הסוד של הסדר, המעגל, המסלול, המחזור שהעולם מסתובב, שהמילא מסתובבת בכלל, בעולם הגדול ביותר, שזה העיקר להבין את כל העולם, המעגלים הגדולים ביותר של העולם, שהעולם מסתובב והוא חוזר תמיד להתחלה. וזה כל הסדר של ההיסטוריה, של כל ימות עולם.
וכיצד יש בכל יום, או בכל שבוע, או בכל יום שמראה על שבוע אחר שלם, יותר בכללות, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח להבין דרך חדשה לגמרי להבין הכל.
היום החמישים: מנחה חדשה לה׳
אז סוף סוף אנו מגיעים לקראת הלילה, מגיע “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כן. יש פירוש מעניין שצריך לחכות יום שלם, לא לחכות בין השמשות, שיהיו שבעה שבועות שלמים, לא לפספס, ולהגיע ל״עד ממחרת השבת השביעית”, שזה היום החמישים, שאז “והקרבתם מנחה חדשה לה'”, מביאים מנחה חדשה, המנחה של שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה עמו, מביאים קרבן חדש, חידוש, חידוש חדש, דבר חדש.
כבר הביאו חידוש קטן בפסח, כן, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם”, תחילת הקציר, כמו אשכולות הקציר, זכר לעבודת הקציר, הביאו קצת עומר שעורים, גם עשו ממנו תנופה לפני ה׳.
ועכשיו ביום החמישים מביאים ממש, זה נקרא ממש חדש, הגמרא קוראת לזה שזה מתיר חדש למזבח, מביאים מהתבואה החדשה שגדלה לאחרונה ועושים מזה לחם שלם, וזה מביאים ביום החמישים.
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
כל אחד יודע שיום החמישים הוא גם יום מתן תורה, היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה, שעל זה יש גם קשר לעניין של חידוש.
יש כמו סתירה קטנה בין שני העניינים לכאורה. מובן שכל אחד קופץ בקלות ואומר את התירוץ, אבל צריך כאן להיות מעמיק מאוד. יש לכאורה סתירה בין שני העניינים של היום טוב.
עניין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשוט זה העניין, היום, העיקר הוא יום הביכורים. כן, ביכורים זה תרגום של ראשית, מתחילים להביא ביכורים מכל הפירות וכו׳, אבל בעיקר ביכורים מתכוון לשתי הלחם עצמם, מביאים ביכורי מעשיך, ומביאים את ההתחלה, הלחם הראשון שגדל, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה שמביאים ממנה קרבן מנחה לקב״ה בבית המקדש. אבל זה, המילה נקראת חדש, השם העיקרי שיש לזה הוא חדש, מנחה חדשה.
עניין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
וביום הזה חוגגים את התורה, את מה שהיהודים קיבלו, זמן מתן תורתנו כמו שכתוב בסידור, את מה שהיהודים קיבלו את התורה ביום הזה. וזו התורה אחת, חוקה אחת יהיה לכם, חוקת עולם, כמו שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳, חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים, תורה מאוד ישנה, זה לעד ולעולמי עולמים. זו התורה, זה, ביום הזה התחילה התורה, חוגגים את היום, עושים מצב מזה, מדברים על זה, שזה ההפך מחדש.
כן, בפשטות, הפירוש הפשוט של מתן תורה הוא שזו התורה, היא לא משתנה, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא מוסיפים ולא גורעים, זו התורה, וזו לא תורה חדשה בכל שנה.
הניסוח החד של הסתירה
במילים אחרות, בואו נהיה ברורים, במילים אחרות, כשרוצים לנסח את השאלה בשפה של השיחות שהיו לנו על המחזוריות של העולם, תורה אינה במחזור.
במתן תורה יש מחזור, בכל שנה מגיע אותו חורף ואותו קיץ מגיע רענן, כן, אפשר לקרוא לזה אותו הדבר, אבל אפשר לקרוא לזה חדש. מנחה חדשה פשוט זה מגיע חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, זמן חדש שמגיעה תבואה חדשה, מזה החדש מביאים אותו.
היסוד: מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
טבע = מחזור = ניתן להבנה
זה במחזור שקוראים לו הטבע, כן, זה מעגל הטבע של שבע פעמים שבע, זה הרי הפירוש, כן, שבע פעמים שבע זה הולך במחזור, והמחזור קוראים שבע, כן, אפשר לחשוב בזווית איך המחזור של התבואה הוא שבע, אבל על כל פנים, מחזור נקרא שבע, אז המחזור של העולם, ששת ימים ויום השביעי, וזה חוזר כל שבוע, כל שנה חוזר, אותו הדבר, אבל חדש לגמרי אפשר לומר, זה חידוש העולם חדש, כמו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
מה הפירוש הפשוט של המאמר שאומרים בברכות יוצר? שבכל יום מגיע בבוקר שוב המחזור, השמש עלתה בפעם הראשונה בששת ימי בראשית ביום הרביעי, ובכל יום היא עולה, אותו הדבר יש בתקופות השנה, שזה חידוש מעשה בראשית. אותו הדבר בכל שנה מגיעה מחדש התבואה, התבואה הראשונה מגיעה מחדש בכל שנה, זה חדש בכל שנה.
אפשר לקרוא לזה חדש וגם ישן, כי זה אותו מחזור, זה חוזר חלילה כל הזמן, אבל זה מחזור שיש בו מעשה חדשות, יש בו מעשה חדשות בחזרה, זה חדשות שקורות מחזרה של מחזור, זה נעשה שוב אותו מעגל, אותו מחזור נעשה שוב.
היסטוריה = חד פעמי = לא ניתן להבנה
אבל כשאנו מדברים אפילו על יציאת מצרים, על מתן תורה, פשוט שכל המילה של לדבר על זה היא שזה לא במחזור. אפשר לקרוא לזה היסטוריה. אפשר לומר שהיסטוריה היא ההפך ממנו. היסטוריה היא בעיה ללמוד. למה? כי אי אפשר להבין אותה.
מה זה אומר “להבין”?
מה אני מתכוון לומר? אני אומר דבר יסודי שאומרים כל האחרונים, אני לא יודע כמה יהודים מדברים על זה, אבל החוקרים האחרונים, המפרשים, שמוציאים את הסוגיא של היסטוריה, הם מסבירים כך את העולם. היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף, כל הגדה ולא יוסף. זה לא ממשיך.
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך: הטבע, זה מה שאפשר להבין. כמו שאנו אומרים, הבסיס, הטבע הראשון, ואולי המדע הראשון, הוא המדע של העונות. אנשים רואים שחוזר בכל שנה השמש, הלבנה, הכוכבים, זה הולך במחזור, ומזה גדל בכל שנה מחדש. זה דבר שאפשר להבין. אפשר לומר שאפשר לחזות אותו, אפשר להבין שזה מגיע בכל שנה מחדש.
מובן, צריך לעשות עבודת השם, צריך לעשות תשובה כדי שיצליחו הגשמים של השנה. יש בזה דין, בראש השנה כל באי עולם נידונין, הכל בסדר. אבל הדין הוא דבר שמבינים. זה לא דבר שלמעלה מן הזמן, זה לא דבר שאין בו שום מדע. מדע הרי פירושו שעושים כללים. ומה פירוש להבין? להבין פירושו כמו שדיברנו בשבוע שעבר. להבין פירושו שאפשר לעשות מזה כלל.
אני יכול לומר באופן כללי יש חכמה, “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו”. יש את המחזור, יש סדר, אני יכול לעשות כלל. מה שאתה רואה כל פעם, זה התחדשות אמנם, והפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה, אפשר להבין זאת כסדר.
טבע ומדע
זה הפירוש של טבע, שאנו קוראים טבע, או שאנו קוראים לעולם הטבעי, שהוא מחזור. וממילא יש בזה מדע, יש בזה ידיעה, אפשר לדעת אותו, כי זה חוזר. כמו שאנו אומרים, כי זה חוזר יש גם חדש בכל שנה, כי זה חוזר. אם זה חוזר, זה עושה חדש, זה אולי שוב, אתה יכול לקרוא לזה עותק, אני לא יודע אם זה עותק, שוב אותו הדבר, אבל שוב, לא שוב כמו חידוש לגמרי, לא שוב בלתי צפוי, שוב צפוי לפי סדר.
זה הנושא של הטבע, של הטבע, שהמחזורים, שכל המדע, ההבנות הרבות, החכמה בנשיאות, בנוי על הבחנת הדפוסים, המחזורים שיש בטבע, ולהבין אותו, לעשות מזה כללים, אחר כך אפשר לחזות אותו, אחר כך אפשר להבין אותו, אפשר לשאול למה זה כך, מה הגורם לכך, וכו׳.
היסטוריה אינה ניתנת להבנה
כשאומרים היסטוריה, היסטוריה היא בדיוק, היסטוריה היא בדיוק הדבר שאי אפשר להסביר, אי אפשר לומר אותו, אי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לומר מתי זה יקרה, מתי זה קרה, למה זה קרה, ואין בזה שום הסבר, אין בזה שום כלל, אין שום קטגוריה כללית שנקראת מתן תורה או יציאת מצרים, שקורה פעם אחת בלא יודע כמה שנים, וממילא, אם יש כלל, יודעים מתי זה קורה, כל פעם שיש רוח כזו, שמש כזו, בכל שנה בסוג תקופה כזו זה קורה? לא. זה קורה פעם אחת, ומאותה פעם אחת צריך לזכור אותו, כי זה קורה רק פעם אחת, דבר חד פעמי.
דברים חד פעמיים הם דברים כאלה שלא חוזרים, והם ממילא סוג דברים כאלה שאי אפשר להבין, אי אפשר לחזות אותם, אף אחד לא יכול לומר לך מתי זה יקרה, זה לא יקרה שוב, אף אחד לא יכול לומר לך למה זה קרה אז. אם היינו יכולים לדעת למה, היינו יודעים את הכלל, היינו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי קורים דברים כאלה.
אם אומרים שזו היסטוריה, הפירוש הוא שזה קרה פעם אחת, זה לא חוזר, ואין לזה שום טעם, אין לזה שום מדע, אין שום הבנה בזה. אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר ללמוד היסטוריה, לחקור אם זה קרה, כן, אפשר רק לחקור אם זה קרה.
הגבול של מחקר היסטורי
בואו נאמר בבירור, מי שמבין מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים בבירור, אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה, אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע, אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני שכבש מדינה פלונית בשנת פלונית.
מתן תורה: טבע או היסטוריה? — החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
פרק א: התפיסה ההיסטורית של מתן תורה וחסרונותיה
מה פירוש “היסטוריה” בהקשר זה?
אם היינו יכולים לדעת למה משהו קרה, היינו יודעים את הכלל — איזה סוג דבר זה, ומתי קורים דברים כאלה.
אבל אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, פירוש הדבר:
– זה קרה פעם אחת
– זה לא חוזר
– אין לזה שום טעם
– אין לזה שום מדע
– אין שום הבנה בזה
אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לחקור אם זה קרה — אבל מה קרה, להבין, זה מן הנמנע.
בואו נאמר בבירור: אלה שמבינים מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים, זה הכלל שלהם: אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה. אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע. אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה.
היסטוריה בכלל אינה ניתנת להבנה
ובמובן מסוים, כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני, הוא שלט במדינה פלונית בשנת פלונית. אין בזה שום הסבר.
ממילא, מה עושים היסטוריונים? הם לא מחפשים להבין, הם יכולים לחפש סיבות, אבל כל הסיבות שהם מחפשים זה עוד קצת היסטוריה. הוא יכול למצוא ראיות ולחפש ראיות שזה היה לפני כן. בסדר, זה גרם לזה, וזה גרם לזה. במובן הזה יש משהו הסבר שקוראים לו הסברים היסטוריים.
אבל כל הדבר — למה קורה בכלל כל הדבר, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה בתקופה הזו, באופן הזה — זה בהגדרה אין שום הסברים, כי היסטוריה, שאנו קוראים עכשיו למילה היסטוריה, אינה דבר שניתן להסבר.
נס מול טבע — הגדרה מדויקת
בסדר, זה כלומר, אפשר לומר כך עכשיו, זה כלומר נס. בחינת נס, שקראנו לפני רגע.
בחינת טבע פירושו:
– מה שאפשר לחזות
– שיש בו מחזור
– זה חוזר
– אפשר לדעת מתי זה חוזר
– יש בזה כלל
בחינת נס הוא:
– שאין בזה כלל
לפי איך מבין היסטוריה כאן, המשמעות היא שאין בזה שום כלל, אין שום הבנה, אתה לא יכול לומר למה, אף אחד לא מבין את זה, אין שום חכמה בזה. יש רק עדות, יש רק, כביכול, רק נבואה על זה, יש רק את הפרטים, יש רק את העובדה שזה קרה כך, זה קרה פעם אחת, וממילא פשוט סופרים ונזכרים רק מהפעם האחת שהייתה יציאת מצרים, מהפעם האחת שהיה מתן תורה.
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה
כך רוב האנשים מבינים את נושא יציאת מצרים, לפי זה, ואת נושא מתן תורה, כל הדברים ההיסטוריים האלה שהאמונה היהודית, הדת היהודית, התורה היהודית בנויה עליהם.
לפי זה רוב האנשים מבינים שאין לזה שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה שלנו, אין שום שייכות למתיקות של מנחה חדשה, שחדשה פירושה, זה חידוש, אבל לא חידוש במובן של היסטוריה, זה חידוש כי כל שנה בא חידוש חדש, אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל, כי זו האמונה, זה לא, כן, טבע.
הערה: “טבע” לא פירושו כפירה
כשאני אומר כאן טבע אני לא מתכוון לכפירה. כן, הרבה פעמים כשלומדים ספרים, טבע פירושו אפיקורסות, אני לא מתכוון לאפיקורסות. אני מתכוון לסוג של סדר, סוג של קביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו”, הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים להקב״ה, ובזה עובדים את הקב״ה, ובזה משבחים אותו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
זה מאוד דתי, זה מאוד אמוני, זה בכלל לא אנטי-אמונה, זה בכלל לא אנטי-יהדות, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת ה׳, סוג המבט הזה, אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
ורוב האנשים כשאומרים להם דבר שהוא מתן תורה וכדומה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס, בבחינת כל פעם שזה קרה זה חד-פעמי, אפילו מה שקרה פעמיים, זה פעמיים קרה דבר חד-פעמי, אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין בזה שום כלל, אפשר רק לדעת אם זה קרה.
ועל זה רוב האנשים שסוברים שהיהדות שלהם בנויה על מתן תורה, הם צריכים מאוד להוכיח שזה קרה, יש להם ראיה, היו שש מאות אלף איש, יש להם עדות, זה קרה, אבל מה שקרה אין בזה שום מבוא, ואין בזה שום הבנה.
זה בהגדרה נס, ובהגדרה נס אני מתכוון לומר דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין בזה שום כלל.
ואם כך, נושא התבואה החדשה, אומרים אנשים, זה דבר טבעי, כאילו מסיבה כלשהי יש להם בראש שזה משהו לא דתי, זה משהו טבעי, כאילו זה לא הקב״ה עושה, כאילו זה מחזור של הטבע.
ששת ימי בראשית, הם כבר מאמינים בשבת, כן? שבת זה המשמעות של טבע, הם מאמינים רק ביום טוב שזה המשמעות של נס. אוקיי, במובן מסוים, אפשר להבין שיום טוב הוא כן נס, והם אומרים שתבואה חדשה עם מתן תורה הם שני דברים שונים.
מתן תורה הוא דבר חד-פעמי, כי זה נשאר לעד. דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לעד, כי יש רק אחד מהם. ותבואה חדשה הוא דבר טבעי, זה בא כל שנה מחדש, יש מהלכים חדשים, זה מאוד טעים, אנשים שמחים, בא הקיץ, בא הקציר, מה שאין לזה שום קשר לתורה.
פרק ב: החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שזה לא נכון
אוקיי. עכשיו, כל אחד שלומד קצת פנימיות התורה, מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים אחרונים של המקובלים, כן, האריז״ל, הרמ״ק, הספרים החסידיים, כל אחד שפותח אחד מהספרים האלה, כל הדבר שהוא אמר עכשיו, הוא צריך מיד לומר שזה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא אמת.
זה שמתן תורה קרה פעם אחת, זה לא דבר חד-פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד-פעמי, מה פירוש הדבר לפי מה שהסברנו? זה לא דבר שאי אפשר להבין, זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל אחד שלומד קבלה, כל אחד שלומד חסידות, כל אחד שלומד איזה סוג של ספר של השכלה של יהדות, אפילו הוא לומד רמב״ם, אפילו הוא לומד שיטות אחרות שיש, אני יודע, כמעט כל אחד, חוץ ממש איזה ספרים אחרונים שחושבים כמו שאמרתי עכשיו, כמעט אף אחד מהם לא אומר שאי אפשר להבין מה זה מתן תורה.
אין שום ספר יהודי שאני מכיר, אף אחד אין, יש אבל אחד, אבל דרך המלך הרגילה של המקובלים, של החסידים, של הרמב״ם, כולם מודים על זה, שמתן תורה הוא כן דבר שאפשר להבין.
מובן מאליו, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין, נדבר על זה בעוד רגע, אבל אף אחד לא אומר שזה פשוט דבר חד-פעמי וצריך רק לדעת אם זה היה.
הערה: החיסרון של האמונה ההיסטורית — נפשית
לכן, אני יכול לומר הערה, הערה חשובה. יש הרבה יהודים שמדברים עכשיו, אנחנו מדברים על יסודות של אמונה, כן, יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, כתוב בכוזרי וכדומה, ויש לו ראיות, כן, זה מסתבר שזה באמת היה, כי היה מספיק ראיות וכדומה.
ואני מסתכל על היהודי הזה, ואני רואה שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. אין לו חיות. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב. כן, הוא האמין שזה היה, וממילא צריך לקיים מה שכתוב. הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות, ואיך יהיה לנו חיים טובים. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
במחילה, הוא יהודי חשוב. אבל במחילה, אני לא רואה שעל זה רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. אני לא רואה שעל זה כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שר׳ ישראל נג׳ארה ואחר כתבו, שקורים בסאטמאר ערב שבועות. אני לא רואה מה זה אומר. לא על זה אומרים את האקדמות מילין ששרים לפני שמדברים על מתן תורה, שמשמע לנו שיש להם ראיה, הגויים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק היו רק שלושה אנשים שראו נסים של ענק, ואצלנו היו שש מאות אלף איש.
במחילה, אולי אני האדם המוזר. אני לא רואה שעל זה מתרגשים. אני לא רואה שבזה יש חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסוד האמונה, יסוד האמונה צריך להיות… בואו נציב דבר פשוט. יש דבר שנקרא עיקרי אמונה או יסודי אמונה. יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם, כן? אתה יכול להוכיח לגוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, התשובות… אוקיי, תשובות טובות מאוד, מה שהטיעונים האפולוגטיים אומרים.
אבל אני מדבר כאן על יסוד האמונה במובן נפשי, כן? שיעור ערב שבת ויום טוב הוא לדבר מה מדבר באמת בחיות לנפשות ישראל. יסוד האמונה פירושו, מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך בענין של היהדות שלך, בענין של התורה שלך שאתה עושה בחייך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות, וכן הלאה? מה הדבר המחיה?
אני יודע, אני לא מאמין שיעשו כמו כומר, ניתוח, יכנסו להסתכל בנשמת האדם וימצאו את הדבר שהכי מחיה אותו, ולא ימצאו שום ידיעה, שום ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני, לא רואים על שום אבן, אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר אותם, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
ובוודאי מצד שני, שם צריך להיות מעמד הר סיני, שם צריך להיות מעמד הנבואה. יכול להיות שלאדם יש מקורות אחרים, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבל זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש את החיות, האור, החתונה, החיות של מעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות, וכל יהודי מזדהה עם זה, הוא אומר, “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, אנחנו מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, כן? כמו שאומרים באהבה רבה. זה חייב להיות כך.
המסקנה: מתן תורה הוא טבע, לא היסטוריה
אם זה חייב להיות כך, כל אחד יבין, חייב להיות שפנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה — פנימיות התורה פירושה מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת — היא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד-פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא מחויבים לקיים את זה. זה לא זה.
זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים אפילו. אחד אומר שזה חד-פעמי, נדבר על זה, זה סוג אחר של חד-פעמי. יש בזה כלל מסוים, יש בזה הבנה מסוימת.
מי שלומד כך — רואה בבירור
ומי שלומד כך, מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד בבירור, ובפרט מי שלומד את הספרים החסידיים החדים יותר שאומרים את זה בדרך הכי חדה שאפשר, רואה שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות, אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. זה לא דבר שאנחנו לא יודעים איך לעשות, זה דבר שאנחנו כן יודעים. מובן מאליו, כל אחד לפי השגתו, מובן מאליו, צריך להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מבינים, אבל ביסוד זה לא סוג הדבר שהוא חד-פעמי.
בכל ספר חסידי כתוב זה
ובכל ספר חסידי כתוב זה. ריבונו של עולם, רציתי שיתפסו איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים.
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שככל הנראה זה לא דבר חד-פעמי, זה חוזר כל שנה.
אמת, כתוב בכל ספר חסידי בעולם. מי שידע, מי שפתח פעם, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק, בפרט היסוד. כתוב כבר באריז״ל, ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב, דיברתי פעם עם מישהו שזה כתוב.
הסדר העמוק יותר של מתן תורה: מטבע ונס למחזורים הגדולים יותר של העולם
פרק ג: היסוד החסידי – מעמד הר סיני חוזר כל שנה
החידוש הרדיקלי בספרים חסידיים
בכל ספר חסידי כתוב, אני אומר לכם רבותי, עכשיו הם מתחילים לתפוס איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים. בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמעמד הר סיני הוא לא דבר חד-פעמי – זה חוזר כל שנה. אמת? כתוב בכל ספר חסידי בעולם.
מי שידע פעם פתח, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק – זה יסוד. כתוב כבר באריז״ל [רבי יצחק לוריא], ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב. דיברתי פעם צריך שזה כתוב בפירוש, למה זה לא כתוב ממש בלשון הזו, וכך צריך להתאמץ, אבל בטוח שהוא גם האמין כך, וכדומה. והרמב״ן [רבי משה בן נחמן] אולי כתוב בפירוש, גם צריך לדעת איפה לקרוא את הדברים. אבל בטוח בספרים חסידיים כתוב בפירוש – מעמד הר סיני חוזר כל שנה.
המשל של הקציר – החזרה השנתית
בדיוק כמו שהקציר הוא כל שנה חדש, וזה כל שנה אותו דבר, ואנחנו יודעים לומר שיכולים לבוא שבעה מיני פורעניות [שבעה מיני עונשים], עדיין צריך שהקב״ה יעשה רגע, עדיין צריך שהכל יסתדר – אבל יש בזה כלל, אפשר להבין את זה. על זה בנויה החכמה האנושית [חכמה אנושית], החכמה של בני אדם, החכמה של הבורא, כן? הבורא של בורא עולמות [יוצר עולמות]. זה בנוי על זה שזה בא כל שנה. בדיוק כך כל שנה בא שבועות, זה בא כל שנה.
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
השאלה: מה היה ו׳ בסיון לפני יציאת מצרים?
ומסתכלים בספרים חסידיים מסוימים, ישאלו אפילו שאלה כזו: ומה היה ו׳ בסיון, מה היה בתקופה לפני שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה?
אומרים בפירוש, וזה בנוי על מאמרי חז״ל [דברי חכמינו זכרונם לברכה] שאומרים דבר כזה: כבר היה אז גם שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אבינו קיים את כל התורה לפני שניתנה], אומר הצאנזער רב ואחרים – אני זוכר שהצאנזער רב אומר את זה בפירוש, ואחרים.
המשל של עוגת הגבינה של אברהם
מה פירוש הדבר? שאברהם אבינו בשבועות בבוקר אכל עוגת גבינה, ושאלו אותו: למה אתה אוכל עוגת גבינה? כי היהודים קיבלו היום את התורה, ואני מאוד שמח על זה, ומה שהכוונה היא, ואוכלים עוגת גבינה.
ישאלו: מה פירוש היהודים קיבלו את התורה? היהודים הם הנכדים שלך שעתידים להיות, ועדיין לא היה המעשה, עדיין לא נכנסו למצרים. מה אתה אומר?
התשובה: יש סדר בעולם
הוא ענה – התשובה הייתה קצת נפשית מהגשמיות [טעימה מהגשמיות], אבל הוא אמר: מה פירוש? יש סדר בעולם, ובסדר הזה, בזמן הקצוב [זמן מסוים], יש זמן של מתן תורה מעצמו [מעצמו]. כי יש סדר שהוא כך, זה זמן טוב לתת את התורה, כן?
כמו שזה זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, זה זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי הסדר של הטבע [טבע], לפי הדרך שבה מזג האוויר עובד. צריך להיות מזג אוויר טוב, כמו שכתוב במדרשים: זמן הפסח, בפסח לעתיד, זה מזג האוויר הכי טוב – לא חם מדי, לא קר מדי, יש זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול.
הבהירות של הזמן
והבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [זמן רצון לדעת שה׳ הוא האלקים], שבעה שמים [שבעה שמיים] שנפתחים, זה דבר שיוצא מהבהירות של הטבע שיש בתקופה, כמו שכתוב במדרשים, והרמב״ן מביא את זה, והזוהר מביא את זה, ספרים אחרים.
ההבדל בין טבע ונס – לא מה שחושבים
השאלה: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי?
והרמב״ן עשה שבועות במתן תורה. נשאל: זה אותו דבר כמו טבע? מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו סתם המחזורים הרגילים של השנה, של היום, של השבוע, של החודש?
בוודאי לא! מה פירוש בוודאי לא?!
שני דברים
קודם כל! כשאנחנו אומרים שיש סדר, מהלך איך הדברים אמורים להיות, פירוש הדבר עדיין שיהיה אותו דבר – פירוש הדבר עדיין לא שהכל בדיוק מה שרואים, מה שנראה לעיניים [נראה לעיניים] ברגע הראשון. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – טבע לא אותו דבר כמו שטחיות.
ההבדל בין שבת ויום טוב
יכול בוודאי להיות, יש הבדל, יש הבדל אמיתי בין שבת ויום טוב, כי רואים עוד רמה של הבדל. אבל הדבר הראשון הוא: יש הבדל אמיתי בין טבע ונס.
הקטגוריות של טבע ונס – שתי דרכים להבין את העולם
הקטגוריות שנקראות טבע ונס – אף על פי שהן לא עומדות בתורה בפשטות אף פעם, צריך לדעת את זה: לא עומד בתורה, לא טבע ולא נס לא עומד – הכל הוא אותו הקב״ה שעושה הכל. אבל בואו נאמר, העולם מדבר כבר זמן רב על זה, ויש כאן רמה אמיתית.
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות
ובתורה רואים גם כן שיש דרכי שלום, ויש שבת ויום טוב, שהם שני מיני דברים שונים – אף על פי שיום טוב נקרא שבת, ושבת נקרא יום טוב אולי, מועד, מקרא קודש – אבל הכל שתי קטגוריות.
והחילוק הוא:
שבת היא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין שזה שבת. יום טוב היא מערכת רחבה יותר. אפשר אפילו לומר בפשטות, כן: שבת היא מה שבני אדם עובדים ששת ימים, נחים ביום השביעי.
יום טוב היא מה שיש מחזור של טבע. לקח כמה שנים עד שאדם הראשון, כן, תפס שכל קיץ חוזרת החמימות, דברים גדלים. זה דבר אחד.
יום טוב במובן ההיסטורי – סדר עמוק יותר
ואם אתה אומר יום טוב במובן ההיסטורי, כשמדברים על יציאת מצרים – כאן יש עוד סדר עמוק יותר. יש עוד סדר גדול יותר, כמו שדיברנו בשבוע הקודם: יש עוד סדר גדול יותר של כל ימות עולם, העולם.
לא רק שבכל שנה יש מחזור שחוזר הקציר, חוזר מה שגדל שוב בכל שנה – אלא באנושות יש סדר. כמו שדיברנו על ארבע מאות שנה, על הקץ, כל הדברים האלה. יש סדר גדול יותר בעולם. יש סדר כשבני אדם מקבלים תורה, יש סדר כשנכנסים לגלות, כשיוצאים מגלות. אמנם הסדר אינו מדויק כמו מה שאתה עושה חשבון, כמו שדיברנו, אבל יש סדר גדול יותר, יש סדר עמוק יותר.
ממילא: נס אינו חד-פעמי
ממילא, כשאנחנו אומרים שיום טוב היא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק בין נס לטבע – אין אנו מתכוונים לומר שהנס הוא אקראי, שהנס הוא חד-פעמי. הנס אינו חד-פעמי.
מדוע זה נראה חד-פעמי?
אלא בואו נאמר כך: מדוע זה נראה לנו חד-פעמי? אפשר אפילו לומר כך, בואו נאמר שבמחזור שלנו, כמו שהרמב״ן היה אומר, במחזור שלנו של שמיטה, בשבעת אלפים השנים שלנו – היה רק פעם אחת מתן תורה שאנחנו מדברים עליו. אמת. זה בוודאי אמת במובן אחד, כן? יש אמנם כל שנה, אבל זה עניין קטן. העניין הגדול היה רק פעם אחת.
זה לא אומר שאין מחזור – זה רק אומר שאנחנו בני אדם קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים מהעולם. התורה שלנו, בפשט התורה עומדת אפילו רק כמה אלפי שנים מהעולם. עדיין לא אומר.
העולם הגדול יותר – מה שהמדע והמקובלים אומרים
העולם הוא הרבה יותר גדול
כל אחד יודע היום, המדע סיפר לנו שהעולם הוא הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. והמדע אינו מדע חדש, כמו שר׳ אריה קפלן כבר ציין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הוא הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה.
היסוד של קבלה: התורה גדולה יותר מהראש שלך
זה בכלל מובן מאליו היסוד של קבלה: שמה שאנחנו רואים מהתורה, כן – לא משום שהם לא מאמינים בקדושת התורה, להיפך, הם מאמינים יותר בקדושת התורה, נכון? הם אומרים: איך אתה רואה את התורה? מהו צירוף האותיות שהתורה עומדת בו בכלל? מהי הדרך איך אתה מפרש את התורה? לפי הקטנות שאתה נמצא בה.
הקב״ה התמעט
אתה מביא את התורה למטה – הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם, אדם רגיל, לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים, והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים שאנחנו יכולים מתחיל המחזור של מעשה בראשית, עובר לאבות, ליציאת מצרים, למשיח – כל המחזור. זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות.
פירושים גדולים יותר של תורה
הקב״ה הוא הרבה יותר גדול מזה, והתורה היא הרבה יותר גדולה מזה. יש פירוש על התורה שמדבר על מחזורים הרבה יותר גדולים, שעומד בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד.
ויש אפילו פירושים גדולים יותר שלוקחים ממחזורים עוד יותר גדולים, שהתורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, מדברת בכלל על מלאכים, על אצילות.
המוסר החזק של הזוהר
התורה שאנחנו יכולים לראות, כן? מי שאומר שמה שהוא פשוטו של מקרא חייב להיות אמת וזה הדבר היחיד – לא עושה את התורה גדולה יותר, הוא עושה את התורה קטנה יותר.
כל מי שלומד קצת קבלה, כל מי שלומד קצת זוהר, רואה את זה: איך הזוהר גוער כל כך חזק במי שאומר שאין בתורה אלא פשט, כן?
האיזון הנכון
אנשים אומרים: בוודאי, הפשט הוא גם – אתה חייב להאמין שהפשט אינו אמת, אתה צריך לדעת שיש פשט של הפשט. ומי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט, וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה, הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו, הוא גם בעל גאווה עצום. הפשט הזה, זה כל הפשט, ומי שמאמין אחרת הוא אפיקורס. הלא?
אבל צריך לקחת ברצינות את הפשט שלו
בוודאי צריך יהודי להאמין שהפשט שלו שהוא מאמין בתורה – זה חלקו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם עצלן, הוא לא לוקח שום דבר ברצינות. אדם צריך לקחת ברצינות מה שהוא מבין, והוא צריך להאמין.
התורה כמו קליידוסקופ
התורה היא אמנם כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי הבנתו. הקב״ה נתן על מנת כן את התורה, שאתם, בני אדם, תסתכלו ותראו שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים, בששת אלפים שנה – זה מסתדר בדיוק, זה הגיוני בראש שלו. על מנת כן יש חלק אמיתי בתורה.
אבל שאדם יאמר שזו כל התורה, שאדם יאמר שהתורה אינה גדולה יותר מזה – הוא סתם אפיקורס, סתם אדם קטן שלא יכול לראות שיש גדול יותר ממנו.
המשל של חיי אדם אחד – איך רואים נס וטבע
האדם שרואה רק את עצמו
וממילא, התורה שלנו עומדת רק – ואם אתה מסתכל, יש לך ראייה מוגבלת, אתה אדם, אתה בקושי יכול לראות. “אלף שנים בעיניך” – אדם בקושי יכול לראות כמה שנים, כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים היא אמנם התרחשות חד-פעמית, מעמד הר סיני.
בדיוק כמו שאדם יחשוב, כן, תחשוב כך: תדמיין אדם שחי רק פעם אחת, בואו ניקח אותו במחזור פשוט, איך נדבר על המחזור של חיי אדם? אדם נולד, הוא גדל, הוא מזדקן, הוא מגיע לגיל העמידה, ואחר כך הוא יורד והוא מת.
מהפרספקטיבה האינדיבידואלית – הכל הוא נס
אדם שרואה רק את עצמו, אגואיסט, מי שהוא כמו אותו שהוא חושב שהפשט שלו הוא הפשט הפשוט וכל אחד צריך להאמין בזה, אין יותר מזה – הוא רואה, הוא רואה מה? הוא אומר: נולדתי, זה היה נס. אף אחד לא יכול היה לחזות, לא ידעתי לפני שנולדתי, לא הייתי. הוא ממש יש מאין.
וכשהוא נעשה בר מצווה, זה גם נס. מי אמר? הוא כבר שלוש עשרה שנה, אחר כך הוא נעשה בר מצווה, אה, יפה, הוא נעשה בר מצווה. ואחר כך היה לו חתונה, אחר כך הוא הגיע לגיל העמידה, יש לו ילדים, וכן הלאה כל סדר החיים, עד שהוא מת. כל דבר הוא אצלי נס.
נפלאותיך שבכל יום
וכך זה אמנם. מה, שיאמרו “נפלאותיך שבכל יום”, מהפרספקטיבה של יחיד אחד, של פרט אחד – כל דבר שקורה לו בחייו הוא נס, הוא פלא, הוא לא יכול לחזות את עצמו. אי אפשר אמנם לחזות על הפרט, נכון? בדיוק מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים, מתי תחלה, מתי תמות – אדם לא יודע, נכון? “יום המיתה נעלם מן האדם”, זה נס. מבחינת הפרט שלו, אם הוא מסתכל בעולמו המצומצם, זה נס.
אבל ממבט רחב יותר – רואים את הטבע
אבל אם אדם הוא קצת חכם, הוא לא כזה אגואיסט, הוא לא כל כך תקוע בעצמו, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – הוא רואה: אה, רגע, הפרטים הפרטיים, בדיוק מתי תמות, מתי תיוולד, אף אחד לא יכול לדעת. את זה צריך אולי נבואה או משהו אחר לדעת. או אולי יש הנאה, לא יודע.
אבל יש כזה טבע, שעל פי רוב בני האדם כסדר נולדים, וכסדר גדלים, וכסדר נעשים גדולים יותר, והם יורדים, והם מתים. את המחזור הזה, אחר כך חוזר, תחיית המתים, מה שהמחזור הוא – את המחזור אפשר לראות.
איך רואים את זה?
איך רואים את זה? לא מפרט אחד, אלא מלהסתכל במבט רחב יותר. אתה מסתכל סביב, אתה עושה הכללה, אתה רואה את כל בני האדם, לכל אדם קורה זה. אה, אתה לא הראשון שנולד, אתה לא הראשון שמת. יש כלל.
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה. חכמה פירושה כללים, כמו שבינה ראינו פירושה כללים. יש כלל, יש דבר טבעי, אפשר לצפות שרוב בני האדם נולדים וגדלים ומתים. מובן מאליו, זה לא אומר שלאדם אין בחירה, זה לא אומר שהאדם לא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, כמו כל מה שדיברנו – אבל זה עדיין כלל הדברים.
בקנה המידה העולמי: מעמד הר סיני – חד-פעמי רק מהמבט שלנו
אותה דרך על כל העולם
ובאותה דרך, ובאותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איך אנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה שאנחנו חלק ממנה, העולם שלנו, השמיטה שלנו שבה נולדנו – רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים.
האמת היא, אפילו בעולם שלנו אפשר כבר לראות יותר פעמים ממה שמובן, אבל בואו נדבר על המובן שיש רק פעם אחת, יש רק פעם אחת. אבל להסתכל קצת יותר גדול – אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי זו האמת שלנו.
מתן תורה במחזורים הגדולים יותר של שמיטות ויובל: מהיסטוריה לנצחיות
פרק ד: המבט של השמיטות והגאונות של המקובלים
תולדות העולם במחזורים גדולים יותר: גבולות המבט שלנו
באותה דרך, הרשה לי לומר עוד משל, באותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איפה שאנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה, שאנחנו חלק ממנה בעולם שלנו, השמיטה שלנו, שבה נולדנו, רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אמת שאפילו בעולם שלנו אפשר לראות יותר פעמים מי שמבין, אבל בואו נדבר על המקרה שיש רק פעם אחת, רק פעם אחת.
אבל להסתכל קצת יותר גדול, אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי כאן זה באמת מוגבל. תדמיין שאדם באמת לא היה יכול לראות אדם אחר, כי הוא באמת לא יכול לראות, הוא היה חייב לומר כן, אולי הוא יכול להאמין שיש שני, אבל הוא לא רואה את השני. אבל על זה אולי עומדים לא צריך להסתכל מילא פאר ומילא אוכח, אנחנו באמת לא יכולים, אנחנו יכולים לספקולציות.
גילוי סודות התורה: העולם נעשה גדול יותר
היום יש לנו על דברים טבעיים מסוימים, שמו כן מדע, יש לנו כן, ונתגלו הרבה סודות התורה. אנחנו יודעים לדעת יותר דברים מכמה אלפי השנים שהתורה, לפי מה שהכלים המקבלים שלנו יכלו לתפוס, אמרה לנו. אבל ובוודאי זה נקרא גילוי סודות התורה, כן, העולם נעשה הרבה יותר גדול לבני אדם.
וכל מי שלומד ברמב״ם הלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, כמה גדול עולם הכוכבים, יודע שזה היה מבט מצומצם מאוד, שבני אדם זה אמת במובן מסוים, וזה לא שקר, זה אמת מנקודת מבט, מהפרספקטיבה איך אנחנו רואים, אמת התאימו החשבונות שלהם. אבל היום נתגלה הרבה יותר מה שאנחנו קוראים חכמת הבריאה, הרבה יותר נפלאות הבורא, אנחנו יודעים שהעולם הוא מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהם יכלו לדמיין.
אותו דבר להיסטוריה: לא כולם צריכים לדעת את זה
ואותו דבר להיסטוריה. אנחנו כמה טוב יודעים אנחנו סדר היום הוא כבר חקירת פרטיות, אבל אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול מזה. וברוך ה׳, לא לכל בני האדם יש כלום לזה, כולם צריכים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו כלום, מי שיכול להבין שמה שאומרים לו בפשט פשוט, הוא רק לפי הכלום הקטן שיש לו, שאמרו לסבא סבא סבא זקן שלו שם פעם במצרים, ולפי מה שהראש הקטן שלהם הכלים הקטנים יכלו להיות, הראשונים אמרו ממש כך.
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: מתן תורה בשמיטות
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
ספר התמונה והרמב״ן, הרשב״א, הם כולם האמינו כך שאתה רוצה לספר לנו מעשה שהיה בשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השנייה, הם אמרו. כבר היה פעם אחת עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחר כך, וכאן יש כלל מסוים, אחרי אלפיים שנה של עולם בערך בדרך כלל בא מתן תורה.
האנלוגיה של המחזור של אדם
כי הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד, מובן מאליו זה חוץ לידיעה, אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות כי אנחנו לא יכולים, אנחנו לא נולדנו שם. אבל תחשוב על האנלוגיה של המחזור של אדם, זה הגיוני לחלוטין שכאן יש סדר, כאן יש דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק מחזור כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה לנו כמו דבר חד-פעמי.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ד: המשך – הבנת מתן תורה כתהליך מתמיד
אבל אם היית יכול להסתכל מנקודת המבט של הקב״ה, היית יכול להסתכל מנקודת המבט של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר, היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
גאונות המקובלים: מתן תורה הוא דבר ההווה תמיד
והגאונות, המבט שמראה לנו שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר ההווה תמיד, הוא מתחדש, כמו שיש “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”, כך יש “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אומר המדרש, והמקובלים והספרים החסידיים לוקחים את המדרש הזה באופן ממשי, לא כל מדרש הוא ממשי, המדרש הזה ממשי, התורה חדשה בכל שנה.
היא לא רק חדשה בכל שנה, כמו שהתבואה חדשה בכל שנה, יש דרך מסוימת שבה התורה נולדת, ובאופן כללי בתקופת השנה, באופן פרטי בכל יום, באופן כללי יותר בחיים של כל אדם, באופן כללי יותר בכל דור, באופן כללי יותר בכל מחזור של דורות.
המבנה של המחזורים: מיום עד שמיטה
לכל דור יש קשר אחד עם השני, יש כמו קבוצות של דורות, ולכל אחת מהן יש בחינה של מתן תורה שקורה בזמן מסוים, אחרי הכנה מסוימת של שבע שבועות, אחרי תהליך מסוים. התורה אינה הדבר הראשון, התורה תמיד באה מאוחר במציאות, כי לוקח זמן להגיע אליה, אבל יש מחזור, זו התורה.
כוחם של המקובלים: להסתכל מנקודת המבט של שער החמישים
וזה הגיע אלינו מכוחם של המקובלים, מהמתעמקים שהעזו, אולי לא היה להם רשות, אדם לא רשאי להסתכל יותר מדי, אבל היתה להם היכולת והיתה להם האמת להסתכל על העולם כפי שהוא, “כאלף שנים בעיניך”, הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מנקודת המבט של שער החמישים, יכולים לראות הכל בבת אחת.
הם סיפרו לנו מה? שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר מתמיד, הוא דבר שאפשר להתחבר אליו ולהוציא אותו. בוודאי, אנחנו לא… כמו שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים רק ביסוד, זה לא אומר שאנחנו יודעים כל פרט, אבל ממילא אתה יכול גם לומר בחייך, ממילא אתה יכול גם לומר בשנה שלך, ממילא אתה יכול גם לומר בנקודה שלך, מה?
הורדת המחזורים הגדולים לקטנים: שבועות בכל שנה
שבכל קיץ, בכל תקופת סיון מגיע אור חדש של תורה לעולם. למה? זה בזהר אנפין, בפרטיות, הדרך שבה המחזור עובד. בדיוק כמו שאחרי שבע… אני לא יודע מה, אחרי כמה דורות, אחרי שישים ושישה דורות בעולם, בעולם, במחזור של העולם שאנחנו יודעים, היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך בכל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות, שמתאים בערך בחשבון כך דומה לשישים ושישה דורות, בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי
ושבועות הוא דבר טבעי. לא טבעי שלא כל גוי יודע עליו, לא כל טיפש יודע עליו, כי הוא לא מבין את המחזורים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שכן, הוא מסתכל יותר רחב. ואחר כך, כשהם ראו את הגדולים יותר, הם הורידו אותם גם לקטנים יותר, והראו שיש בחינת מתן תורה קטנה, התחדשות שבאה כאן. זה היסוד, ואני מקווה שזה יצא ברור, כי אני חושב שזו הבהירות המדהימה שהוא אומר כאן.
פרק ה: שער החמישים וההבנה של “למעלה מן המחזור”
ללכת עוד יותר רחוק: השאלה של שבת ויום טוב
ועכשיו אני יכול ללכת אפילו יותר רחוק. אני מקווה שלא נאבד ונתבלבל אם אני הולך עוד יותר רחוק, אבל אני רוצה ללכת אפילו יותר רחוק ולומר עוד נקודה, ועוד ללכת אפילו יותר רחוק. אני רוצה ללכת יותר רחוק כך, ואני רוצה לומר עוד תירוץ לשאלה שהיתה לנו.
שאלנו קודם, שאם אנחנו אומרים שמתן תורה וכל הדברים האלה הם גם דברים טבעיים, הם חוזרים על עצמם בכל שנה, כמו שהאריז״ל הקדוש לימד אותנו, אז אם כך, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? מה ההבדל בין טבע לנס?
ראשית: נס הוא מחזור גדול יותר
ראשית אמרנו שנס הוא מחזור גדול יותר, זה דבר אחד.
אבל באמת: שבת של ימים טובים מול שער החמישים
אבל באמת, ההבנה שאמרנו עד עכשיו היא רק ההבנה של השבת שבתוך הספירה. שבע שבתות, יש שבע שבתות, ובכל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל, למדנו בשבוע שעבר שיש גם שער החמישים. שער החמישים היה מסביר, וזה המבט, איך כל הדבר הוא רק דבר אחד, “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד, אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר אותה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
באותה דרך: התורה גבוהה מהטבע
ובאותה דרך יש כאן עוד הבנה שמסבירה מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן למעלה, זה נקרא עולם השמיני, נכון? כמו שעכשיו בא בוודאי מכאן, משמיטה ויובל, ממתן תורה, ומתן תורה הוא יום החמישים, זה בדיוק, וכאן אפשר בוודאי לומר, זה בדיוק הדבר שבא אחרי כל המחזור, שהוא למעלה מכל המחזור.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במחזור
אף אחד לא אומר שכמו שכתוב כן, התורה היא דברים היסטוריים, המפקד של הנשיאים שאמרנו, רק פעם אחת אמרו, פעם אחת זה לא במחזור, זה אומר שאי אפשר להבין את זה.
אז מובן שהתורה היא באמת, התורה הפשוטה יש כאן קשר, כמו שכבר דיברנו.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מחזור
כשאנחנו אומרים ששער החמישים הוא למעלה מן המחזור, לפי מה שהבעל שם טוב לימד, זה אומר שזו ההשגה של עוד מחזור, כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין, שקשור ליסוד, שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון. בסדר.
אבל לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבל לאמיתו של דבר, כשאנחנו אומרים שזה למעלה מן המחזור, אנחנו מתכוונים לומר שזה למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שאין באמת סדר, זה רק אומר, כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות, יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שלמצוות יש טעם, אבל זה בחכמתו של הקדוש ברוך הוא, לא החכמה שלנו, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מבינים את זה.
זה שונה מלומר שאין לזה טעם, שזה סתם אקראי, שזה ביסודו ללא טעם.
זה פשט פשוט, אבל בפשט עמוק יותר…
זה פשט פשוט. אבל בפשט עמוק יותר זה מחובר למה שדיברנו קודם, למה שדיברנו בשבוע שעבר. כשאנחנו אומרים שהתורה היא שער החמישים, ואנחנו אומרים שהתורה היא כן למעלה מן הזמן, זה לא מחזור, מה אנחנו מתכוונים לומר?
פרק ו: שם הוי״ה וההבנה של נצחיות
צריך כאן לזכור: היה הווה ויהיה
צריך כאן לזכור, נאמר בדרך הפשוטה ביותר שאפשר לומר את זה. סודות ורזים ידועים, כל אחד יודע שכתוב בשלחן ערוך שהקב״ה הוא היה הווה ויהיה, שי-ה-ו-ה, הכוונה, אחת הכוונות של שם הוי״ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, הוא תמיד.
השאלה: למה כתוב בעיקר הווה?
אם כך יש שאלה, אם כך, למה הי-ה-ו-ה, שם הוי״ה, זה עיקר התורה? כן? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”, “כל התורה כולה אחד”, כתוב בספר ברית מנוחה, כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י׳ וה׳ וו׳ וה׳. התורה מוציאה את זה, כן, זה פירוש, התורה מביאה יותר טוב את השם.
אז, למה אם הוי״ה פירושו היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך”, למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳, לא כתוב עם… זה לא מתחיל היה, זה מתחיל עם י׳ וה׳? לא כתוב רק יהיה? כתוב בעיקר עם ו׳, הו׳ מאוד חשובה, כן, הו׳ היא סדר העולם, זו עומק גדול. כתוב הווה בעצם, עם י׳. מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: נצחיות לא אומרת “תמיד זקן”
התירוץ הוא, שלעולם יש קצת טעות במה שפירוש נצחיות, ומה פירוש הווה. העולם, אני מתכוון אנשים, השגות השכל של אדם לא תופס. בשבילנו, לומר שדבר הוא נצחי, אנחנו מתכוונים שזה אומר שהוא מאוד זקן, כן? הוא נעשה זקן יותר בכל יום, הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה. הוא תמיד היה כאילו מיליוני שנים, אני לא יודע מה, לפני שהוא היה, ועוד מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. זה איך שאנחנו מתכוונים שזה פירוש של דבר נצחי, דבר היה הווה ויהיה. יש שלושה דברים.
האמת: נצחיות פירושה תמיד הווה
האמת אבל היא, וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל, מדברים על היסוד הזה הרבה, ומי שיש לו שכל כנראה תופס שזה פשוט. האמת היא ששם הוי״ה, הוי״ה נצחיות, דרך טובה יותר לומר את זה היא שזה תמיד הווה, לכן זה נקרא הווה ולא עתיד ולא עבר.
במילים אחרות: דבר שלא נעשה זקן ולא חדש
במילים אחרות, זה דבר שלא נעשה זקן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה לא חידוש, או אפשר לקרוא לזה חידוש תמיד. זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצח
או אחד, יש לי חבר שאומר שלא צריך לתרגם נצחיות או הוי״ה, היה הווה ויהיה, ל”eternity”, צריך לתרגם את זה ל”presence”. ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן, במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, אולי אפילו רק בעולם שלנו, שיש להם מחזור ביצירה וכן הלאה, הוא דבר שחלקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ז: מהות הדבר הנצחי – אחדות שבתורה ושער החמישים
ההבדל בין דבר שבזמן לדבר נצחי
ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן – במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, ואולי אפילו עולמות גבוהים יותר יש להם מחזור ביצירה וכן הלאה – הוא דבר שחלוקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה, נכון?
הוא היה קצת אתמול, זה בכל זאת כביכול חלק ממציאותו, נכון? כמו שההיסטוריה של אדם היא חלק ממציאותו, רק שזה לאורך זמן. כמו שאדם מחולק במקום – קצת ממני בצד שמאל, קצת ממני בצד ימין, אני מחולק, יש לי חלקים, אני לא פשוט, נכון? יש לי חלקים, יש לי חלקים במקום. אותו דבר יש לי חלקים בזמן.
הייתי אתמול, ומי שהיה אתמול אינו בדיוק אותו מי שהיה היום. יש לו איזו שייכות – לא שהוא היה ממש משוגע אחר, לא היה לו שום קשר של היום עם אתמול – יש לו איזו שייכות, הוא אותו מי שהיה אתמול והיום. אבל מצד שני הוא שונה, הוא לא היה לגמרי אותו דבר. יש חלקים, יש חלוקים, הוא מתחלק בזמן. אתמול הייתי קצת כך, היום אני כך, מחר אהיה עוד אחרת, וכולי וכולי.
וכך הוא כל דבר טבעי, כל דבר חי שיש לו מחזור, שיש לו זמן – הוא נולד, הוא מת, יש לו אמצע. זה הזמן הבסיסי: היה, הווה, ויהיה – נולד, הוא קיים, הוא מת.
מהות הדבר הנצחי: תמיד הווה
דבר נצחי – כמו חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה, אבל אפילו חכמה, אפילו התורה שהיא רק פירוש על הקב״ה, אפילו התורה – הוא דבר שתמיד הווה. זו הגדרה, הגדרה טובה יותר: הוא תמיד נוכח.
במילים אחרות, הוא לא מתחלק לחלוקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – אין חלוקים. ההיה הוא אותו דבר כמו ההווה, והיהיה הוא אותו דבר כמו ההווה. הוא תמיד בהווה. אין שום חלק ממנו שיוצא.
המשל של אדם שמחולק בזמן
זה לא פשט כשאתה פוגש אותי היום – נאמר טוב יותר, נכון? כמו שהבעל שם טוב אמר “לבן חברי עד סוף”, שהדרך הנכונה של לימוד תורה – יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו.
טוב, הגענו עכשיו למצב שיש לנו שיעור בעל שם טוב שמלמד על תפילה, אבל צריך גם ללמוד את הבעל שם טוב שהוא פשט בתורה, שהוא אותו הדבר, כי זה אותן אותיות, רק מלמעלה למטה. טוב, השיעור שלנו אינו רשמית שיעור בעל שם טוב, אלא אני אומר, זה יותר פשוט, או יותר בסגנון הישן, שדבר נצחי הוא דבר הווה תמיד.
כלומר, כשאתה פוגש אותי – כן, מישהו פוגש אותי היום, מדבר איתי על השיעור שלי היום, שומע את השיעור של יצחק מערב שבועות תשפ״ו. כשאתה לא פוגש אותי במלואי – זה לא אני במלואי, כי חלק ממני הוא מה שהיה אתמול בשיעור, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של אתמול, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של מחר. זה מחולק.
ואתה רוצה להכיר אותי – איך מכירים אדם? מישהו רוצה להכיר את חברו? אי אפשר. צריך להיוולד איתו עד המוות, להיות כל רגע איתו. אולי אז תוכל לומר שאתה מכיר את כל חייו, כי כל חייו של אדם מחולקים בזמן.
אתה מכיר אותי – אתה מכיר קצת זמן ממני, מהתקופה שאתה מסתובב איתי, מהשיעור שאתה שומע ממני. שומע חצי שעה ממני – מה שחשבתי קודם, מה שאמרתי אחר כך, מה שאני הולך לומר – את זה אתה לא יכול. זה תמיד חסר.
ההווה שבו, ההווה של אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, חסר תמיד את העבר ואת העתיד. זה חסר, זה לא אתה במלואך. אני לא – אדם אומר צריך להיות נוכח – אני אף פעם לא נוכח במלואי איתך ברגע, מצד הגוף שלי לפחות, מצד מה שאני יכול לומר לך, מצד בינה שנמדדת בזמן. למה? כי ההווה שלי מנותק מהעבר ומהעתיד שלי. אתה לא יכול לדעת מה שראיתי אתמול, אתה לא יכול לדעת מה שאני אהיה מחר, אתה יכול רק מה שיש עכשיו. זה מאוד חלקי, זה חלקי.
אלוקות, תורה וחכמה: תמיד נוכחים במלואם
אבל אלוקות, אבל התורה, אבל חכמה שאינה הקב״ה עצמו, אבל זה ניצוץ מהקב״ה – כן, יש לה דמיון לקב״ה, היא גם נצחית, היא גם תמיד הייתה, היא קודמת לעולם, היא תמיד תהיה.
אז מצד הנקודה האמיתית, ודאי בתורה יש גם בינה, שהיא בהבנה שלנו שהיא באמת מאוד קטנה, שכשהיא מדברת אלינו היא נעשית ממש קטנה מחולקת על זמן. אבל התורה כשהיא לעצמה, חכמת אלוקים כשהיא לעצמה, איך שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ואתה לומד אותו לשמה, לא שאתה לומד אותו מעשית ואיך צריך להבין אותו, אתה לומד אותו לשמה, אתה לומד אותו שאתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
זה שער החמישים שמופיע בקבלה. שער החמישים הוא המקום שבו בינה נפגשת בחכמה. מ״ט שייכים לבינה, ושער החמישים זה מקום היחוד של חכמה ובינה.
והאריז״ל קורא לזה: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות [שלושים ושתיים נתיבות של חכמה] עם מ״ט שערי בינה [ארבעים ותשעה שערים של בינה]. זו הנקודה.
בשער החמישים אין “פעם” – אחדות שבתורה
שם, בנקודה הזו, אין פעם. אין מתי. כשאתה לומד את דבר התורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו, הוא לא מנותק מכל שאר חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” אומר הבעל שם טוב – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר שלמד.
“תופס בחלקו אחדות” אומר הבעל שם טוב לשון שהוא מביא מהמקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות היא דבר כזה שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקות, אין לה חלוקות לא במקום כביכול וגם לא בזמן.
כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
המשל מתפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל לקב״ה, לשאול, מתפלל עומד לפני השכינה, והחבר גם עומד לפני השכינה – אז מה, התחלקה השכינה? לא. נעשתה יותר השכינה? גם לא.
שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד”. זה אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
למה אין סתירה: ההבדל בין גשמיות ורוחניות
אה, תשאל, זו סתירה. הסתירה היא על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה יש סתירה כזו – דברים שמתחלקים בזמן. דברים שאינם מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
כלומר, כשאני – אפילו אני, או היד שלי – יש לי גוף שתופס מקום, הוא לא במלואו בכל המקומות. כלומר היד שלי, במובן מסוים היד שלי מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. היד שלי רק בצד ימין, והיד השמאלית שלי כאן.
אבל החכמה – אפשר אפילו לומר החלק הכללי שבנפש – כשאני כאן, הוא במלואו בכל מקום. ביד שבחכמה כביכול יש בדיוק אותה כמות חכמה, יש את כל החכמה בדיוק כמו שיש ברגל, בדיוק כמו שיש בראש.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – כל התורה היא שמותיו של הקב״ה
זה הסוד שאנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולשון הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מושמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
המשמעות היא שאם לומדים את זה – אבל אם לומדים את זה כמו ששאלת זה לא כך, זה רק רמז ליסוד, לקבלה, לפנימיות. אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – שער החמישים הוא שאתה לא פעם חלק בזמן, זה תמיד במלואו.
סיכום: לקבל את התורה כמו שהיא באמת
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
היה לי אמור להיות החידוש הנכון שלי בתורה. אבל כבר הגעתי לכך שזה שער החמישים. זה סוף חנוכה חזרה להעמיק בזה, אבל זה פשוט כמו שהתחשבתי עד עכשיו. זה קצת צדדים עדינים, זה נקודות מאוד עדינות, אבל אני חושב שהוצאתי את זה כמה שיכולתי בבירור להיום.
ברכה לסיום
ונזכה כולנו לתורה, להבין, לקבל חכמה, השגה בתורה, לקבל את התורה כמו שהיא באמת, לקבל את התורה כמו שהיא פעם אחת ותמיד באותו זמן.
סיכום השיעור 📋
הסוד של “שבע שבתות תמימות” והיום החמישים – ערב שבועות
אבן הפינה של הסדרה: מעגלים וחידוש
זהו השיעור האחרון, אבן הפינה, של סדרה קטנה שנלמדה במשך שבעת השבועות של ספירת העומר. היסוד של כל הסדרה היה הסוד של “שבע שבתות תמימות” – שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. זה אומר הסוד של הסדר, המעגל, המחזור שהעולם מסתובב בו – הן בעולם הגדול ביותר, המעגלים הגדולים ביותר של ההיסטוריה, שהעולם מסתובב וחוזר תמיד להתחלה. וגם בכל יום, בכל שבוע, שכל יום מראה עולם שלם אחר, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח כדי להבין דרך חדשה לגמרי.
—
היום החמישים: מנחה חדשה
לבסוף מגיעים ל“שבע שבתות תמימות תהיינה” – צריך לחכות יום שלם, לא בין השמשות, שבעה שבועות שלמים, עד שמגיעים ל“עד ממחרת השבת השביעית” – היום החמישים. אז – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מביאים מנחה חדשה: את שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה, מביאים קרבן חדש – חידוש, דבר חדש.
כבר בפסח הביאו חידוש קטן – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – תחילת הקציר, קצת עומר שעורים עם תנופה לפני ה׳. אבל עכשיו ביום החמישים מביאים ממש חדש – כמו שהגמרא אומרת: מתיר חדש למזבח – מביאים מהתבואה החדשה שצמחה זה עתה, עושים מזה לחם שלם, ואת זה מביאים ביום החמישים.
—
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
יום החמישים הוא גם יום מתן תורה – היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה. כאן טמונה אבל סתירה מסוימת בין שני העניינים של החג:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: עיקר היום הוא יום הביכורים. ביכורים פירושו ראשית – מביאים ביכורי מעשיך, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה, קרבן מנחה להקב״ה. השם העיקרי הוא “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: באותו יום חוגגים זמן מתן תורתנו. אבל תורה היא ההפך מחדש! כפי שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. התורה לא משתנה – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – לא מוסיפים ולא גורעים. זו לא תורה חדשה כל שנה.
בשפה של הסדרה על מעגלים: תורה אינה במעגל. במתן תורה אין מעגל כמו בעונות השנה. זו הסתירה שצריכה להתעמק.
—
היסוד: מה זה “מעגל” ומה זה “להבין”
טבע = מעגל = מובן
מעגל הטבע של שבע פעמים שבע – זה המעגל שהעולם מסתובב בו. כל שנה בא חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, תבואה חדשה. אפשר לקרוא לזה “חדש” – אבל גם “ישן”, כי זה אותו מעגל, חוזר חלילה. זה חדשות שקורות מחזרה – לא חידוש לגמרי, אלא שוב לפי סדר.
זה הפירוש של “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – כל יום בבוקר חוזר המעגל, השמש עולה כמו שעלתה ביום הרביעי של בראשית. בתקופות השנה – אותו דבר. זה חידוש מעשה בראשית – אבל חידוש בתוך מעגל.
להבין פירושו: אפשר לעשות מזה כלל. כמו הפסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – יש סדר, אפשר לעשות כלל, אפשר לחזות את זה. הפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה – אפשר להבין את זה כסדר.
זה טבע – מעגל. וממילא יש בזה מדע, ידיעה – אפשר לדעת את זה, כי זה חוזר על עצמו. כל המדעים בנויים על הבחנה בדפוסים, במעגלים בטבע, עשיית כללים מזה, חיזוי, הבנה, שאילת שאלות למה, חיפוש גורמים.
היסטוריה = חד פעמי = לא מובן
היסטוריה היא בדיוק ההפך – מה שאי אפשר להסביר, לחזות, לומר מתי זה יקרה, למה זה קרה. אין בזה הסבר, כלל, קטגוריה כללית.
זה יסוד עמוק שאומרים כל האחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף – זה לא ממשיך.
אין קטגוריה שנקראת “מתן תורה” או “יציאת מצרים” שקורה פעם בכמה שנים. זה חד פעמי. דברים חד פעמיים לא חוזרים על עצמם, אי אפשר להבין אותם, לחזות אותם. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי זה יקרה שוב – זה לא יקרה שוב. אף אחד לא יכול להגיד לך למה זה קרה אז – כי אם היו יכולים לדעת למה, היו יודעים את הכלל, היו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי דברים כאלה קורים.
היסטוריונים לא מחפשים להבין – הם מחפשים סיבות, אבל כל הסיבות שהם מוצאים הן עוד קצת היסטוריה. “זה גרם לזה, וזה גרם לזה” – במובן הזה יש משהו שנקרא “הסברים היסטוריים”. אבל כל הדבר – למה זה קורה בכלל, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה באופן הזה – זה בהגדרה ללא הסבר, כי היסטוריה אינה דבר שמסביר.
אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, זה אומר: זה קרה פעם אחת, זה לא חוזר על עצמו, אין לזה טעם, אין מדע, אין הבנה. אפשר רק לזכור את זה – אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר לחקור אם זה קרה, לחפש ראיות, עדויות. אבל מה זה – הבנה היא מן הנמנע.
—
הניגוד החד ביום החמישים
היום החמישים מכיל אפוא שני עניינים מנוגדים לחלוטין:
1. מנחה חדשה / ביכורים – זה שייך למעגל הטבע, למעגל של שבע פעמים שבע. כל שנה באה תבואה חדשה טרייה – זה חידוש בתוך מעגל, מובן, צפוי, חלק מהעולם הטבעי.
2. מתן תורה – זה מחוץ למעגל, אירוע היסטורי חד פעמי, שלא חוזר על עצמו, שלא מובן באותו אופן, שהוא חוקת עולם – נצחי, לא חדש, לא משתנה.
—
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה – המבט ההיסטורי
כך רוב האנשים מבינים יציאת מצרים ומתן תורה – כל הדברים ההיסטוריים שהאמונה היהודית בנויה עליהם. לפי זה, למתן תורה אין שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה – המתיקות של מנחה חדשה. כי “חדשה” פירושה שם חידוש במובן שכל שנה בא חדש – אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל. זה טבע.
כשאומרים כאן “טבע” לא מתכוונים לכפירה. הרבה פעמים כשלומדים ספרים “טבע” פירושו אפיקורסות – אבל כאן מתכוונים לסדר, לקביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו” – הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים לו, ובזה עובדים אותו. זה מאוד דתי, מאוד אמוני – בכלל לא אנטי-אמונה. אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
לפי המבט הזה, כשאומרים משהו על מתן תורה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס – כל פעם שזה קרה זה חד פעמי. אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין כלל – אפשר רק לדעת אם זה קרה. לכן אנשים צריכים מאוד לברר שזה כן קרה – יש להם ראיה, היו שם שש מאות אלף איש, יש להם עדות. אבל מה קרה – אין לזה שום מבוא, שום הבנה. בהגדרה נס – דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין כלל.
ואם כך, אומרים אנשים, תבואה חדשה היא דבר טבעי – כאילו זה משהו לא דתי. ששת ימי בראשית – הם כבר מאמינים בשבת (שזה הפירוש של טבע), הם מאמינים רק ביום טוב (שזה הפירוש של נס). וממילא אומרים: תבואה חדשה ומתן תורה הם שני דברים שונים. מתן תורה הוא דבר חד פעמי שנשאר לנצח – דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לנצח, כי יש רק אחד כזה. ותבואה חדשה היא דבר טבעי – זה בא כל שנה מחדש, ולזה אין שום קשר לתורה.
—
החסרון של האמונה ההיסטורית – נפשית
הערה חשובה: יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, בכוזרי, עם ראיות, זה הגיוני שזה באמת היה, מספיק ראיות. ורואים את היהודי הזה, ורואים שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב – הוא האמין שזה היה, ממילא צריך לקיים מה שכתוב, הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
אבל – על זה לא רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. על זה לא כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקב״ה (שר׳ ישראל נג׳ארה כתב, שקורים בסאטמר ערב שבועות). על זה לא אומרים אקדמות מילין בניגון. זה לא המקור של חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם. אבל כאן מדברים על יסוד האמונה במובן נפשי – מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך ביהדות שלך, בתורה שלך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות?
אם היו יכולים לעשות ניתוח, להסתכל בנשמה של אדם, לא היו מוצאים שהדבר החי ביותר הוא איזו ידיעה, איזו ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני. לא רואים את זה על שום אבן – אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר את זה, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
מצד שני – חייב להיות שם מעמד הר סיני, חייב להיות שם מעמד הנבואה. זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש חיות, אור, חתונה, חיים ממעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות. כל יהודי מזדהה עם זה – “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” כמו שאומרים באהבה רבה.
—
החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה: מתן תורה אינו היסטוריה – זה טבע
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שהמבט ההיסטורי אינו נכון
כל מי שלומד קצת פנימיות התורה – מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים של המקובלים, האריז״ל, הרמ״ק, ספרים חסידיים – צריך מיד לומר שכל התפיסה הנ״ל אינה נכונה, לא הגיונית, לא אמת.
מתן תורה לא קרה פעם אחת. זה לא דבר חד פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד פעמי, זה אומר לפי מה שהוסבר: זה לא דבר שאי אפשר להבין. זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל מי שלומד קבלה, חסידות, כל סוג של ספר השכלה של יהדות – אפילו רמב״ם, אפילו שיטות אחרות – כמעט כל אחד אומר שאפשר כן להבין מה זה מתן תורה. מובן, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין. אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
המסקנה
פנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה – שפירושו מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת – הוא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא חייבים לקיים את זה. זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים.
מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד ברור שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מובן, כל אחד לפי השגתו – אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
ב**כל** ספר חסידי כתוב זה
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמתן תורה כנראה לא דבר חד פעמי – זה חוזר כל שנה. זה כתוב כבר באריז״ל, במקובלים ראשונים זה בוודאי כתוב. אצל הרמב״ן זה כתוב אולי בפירוש, צריך רק לדעת איפה לקרוא. אבל בספרים חסידיים זה כתוב בפירוש.
—
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
ספרים חסידיים מסוימים שואלים: מה היה ו׳ סיון לפני יציאת מצרים ומתן תורה? הם עונים, בהתבסס על מאמרי חז״ל: זה כבר אז גם היה שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – הצאנזער רב ואחרים אומרים זאת בפירוש: אברהם אבינו אכל שבועות בבוקר עוגת גבינה, כי היהודים קיבלו היום את התורה. כששואלים: מה זה אומר? היהודים הם נכדיך שעוד יבואו, עדיין לא היה המעשה – התשובה היא: יש סדר בעולם, ובסדר הזה ו׳ סיון הוא זמן של מתן תורה מעצמותו. כמו שיש זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, יש זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי סדר הטבע, לפי האופן שהמזג אוויר עובד.
—
הבהירות של הזמן
כמו שכתוב במדרשים: הזמן של פסח הוא מזג האוויר הטוב ביותר – לא חם מדי, לא קר מדי, זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול. הבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, שבעת השמים שנפתחים – זה יוצא מהבהירות של הטבע בתקופה. הרמב״ן מוציא את זה, הזוהר מוציא את זה.
—
החילוק של טבע ונס – לא מה שחושבים
הרמב״ן הכניס את שבועות למתן תורה. שואלים: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו המעגלים הרגילים? בוודאי לא! אבל ה״בוודאי לא” הזה יש לו שני צדדים:
ראשית: כשאומרים שיש סדר, לא אומרים עדיין שהכל הוא מה שרואים על פני השטח. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – אבל טבע אינו שטחיות. יכול להיות סדר עמוק יותר שלא רואים מיד.
שנית: יש חילוק אמיתי של טבע ונס. אמנם – וזה צריך לדעת – בתורה לא כתוב בפשטות אף פעם לא “טבע” ולא “נס”. הכל אותו אלוקים שעושה הכל. אבל העולם מדבר על זה כבר הרבה זמן, ויש חילוק אמיתי של רמות.
—
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות של מעגלים
החילוק מואר על ידי שבת ויום טוב:
– שבת הוא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין. אנשים עובדים שישה ימים, נחים ביום השביעי.
– יום טוב הוא מערכת רחבה יותר. במובן הפשוט: המעגל של הטבע – לקח כמה שנים עד שאדם הראשון תפס שכל קיץ חוזר החום.
– יום טוב במובן ההיסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה): כאן יש עוד סדר עמוק יותר, סדר גדול יותר של “כל ימות עולם”. לא רק כל שנה חוזר הקציר – באנושות עצמה יש סדר: מתי אנשים מקבלים תורה, מתי נכנסים לגלות, מתי יוצאים. הסדר לא מדויק כמו חשבון, אבל יש סדר עמוק יותר.
ממילא: כשאומרים שיום טוב הוא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק של נס וטבע – לא מתכוונים שהנס הוא אקראי או חד פעמי. הנס אינו חד פעמי – הוא רק נראה חד פעמי מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
—
הפרספקטיבה המוגבלת של האדם – המשל של חיים אחד
אדם שמסתכל רק על עצמו – אגואיסט, בדיוק כמו מי שחושב שהפשט שלו הוא הפשט היחיד – רואה כל דבר בחייו כנס: הוא נולד – נס, ממש יש מאין. בר מצווה – נס. חתונה – נס. ילדים, גיל בינוני, מוות – הכל ניסים. ומהפרספקטיבה של היחיד זה באמת כך – “נפלאותיך שבכל יום” – אי אפשר לחזות על הפרט. “יום המיתה נעלם מן האדם”.
אבל אם אדם הוא קצת חכם, לא כל כך אגואיסט, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – רואה: אה, רגע! הפרטים הפרטיים אף אחד לא יכול לדעת, אבל יש טבע: על פי רוב אנשים נולדים, גדלים, מתבגרים, יורדים, מתים. את
המעגל הזה אפשר לראות – לא מפרט אחד, אלא ממבט רחב יותר. עושים הכללה, רואים את כל האנשים. הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה – חכמה פירושה כללים, בינה פירושה כללים. זה לא אומר שלאדם אין בחירה – אבל זה הכלל הדברים.
—
בסקאלה העולמית: מעמד הר סיני – חד פעמי רק מהמבט שלנו
באותו אופן כמו אצל האדם הבודד, זה נכון על כל העולם. כשמסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה – השמיטה שלנו – רואים: כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אבל זה לא אומר שאין מעגל – זה רק אומר שאנחנו אנשים קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים. התורה שלנו, בפשט, עומדת רק כמה אלפי שנים.
—
המבט הגדול יותר: העולם הרבה יותר גדול
היום כולם יודעים – המדעים סיפרו לנו שהעולם הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. וזה לא מדע חדש – כמו שר׳ אריה קפלן כבר הבחין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה. זה יסוד של קבלה.
גילוי סודות התורה בזמננו
היום נתגלה הרבה יותר מ״חכמת הבריאה” – הרבה יותר “נפלאות הבורא”. אנחנו יודעים שהעולם מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהראשונים יכלו לדמיין. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, דיבר על גודל עולם הכוכבים – אבל זה היה “מבט מצומצם”. זה היה נכון מנקודת המבט שלהם, החישובים שלהם היו נכונים, אבל היום אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול. אותו דבר להיסטוריה. זה “גילוי סודות התורה” – העולם נעשה גדול יותר לאנשים.
לא כל האנשים צריכים את זה – הרבה יכולים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו את הכלים, מי שיכול להבין שמה שסיפרו לו בפשט פשוט הוא רק לפי הכלים הקטנים שהיו לסבא-סבא-סבא שלו שם פעם במצרים – הוא יכול להסתכל עמוק יותר.
—
המוסר של הזוהר: התורה גדולה יותר מהראש שלך
מה שאנחנו רואים מהתורה הוא לפי הקטנות שלנו. הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם רגיל לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים – והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. המעגל של מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות. הקב״ה הרבה יותר גדול, והתורה הרבה יותר גדולה.
יש פירוש על התורה שמדבר על מעגלים הרבה יותר גדולים – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. ועוד פירושים גדולים יותר שלוקחים מעגלים עוד יותר גדולים – שבהם התורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, אלא על מלאכים, על אצילות.
הזוהר גוער מאוד במי שאומר “אין בתורה אלא פשט”. מי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה (הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו), הוא גם בעל גאווה עצום.
אבל גם הקיצון השני שקר: יהודי צריך להאמין שהפשט שלו שהוא מבין – זה החלק שלו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם לולב. התורה היא כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי ההבנה שלו. הקב״ה נתן את התורה על מנת כן – שאנשים יסתכלו ויראו שהוא ברא את העולם בששה ימים, בששת אלפים שנה, זה מתאים בצורה מושלמת, זה הגיוני בראש שלו, וזה חלק אמיתי בתורה. אבל לומר שזו כל התורה – זו כפירה.
—
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: שמיטות ומתן תורה
הראשונים אמרו ממש כך. ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א – כולם האמינו שכשמספרים שבשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה אומר: ב׳ אלפים תמ״ח מהשמיטה השנייה. כבר היה פעם עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחרי כן. ויש כאן כלל מסוים: אחרי אלפיים שנה של עולם, בערך, בא מתן תורה.
הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד. מובן, זה “חוץ לידיעה” – אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות, כי לא נולדנו שם. אבל חשוב על האנלוגיה של המעגל של אדם – זה הגיוני לחלוטין שיש כאן סדר, דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק: זה מעגל כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה כמו דבר חד פעמי. אבל אם היית יכול להסתכל מהפרספקטיבה של אלוקים, של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר גדול – היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
—
הגאונות של המקובלים: ממעגלים גדולים לקטנים
המקובלים, המתעמקים, העזו – אולי לא היה להם רשות, אדם לא צריך להסתכל יותר מדי – אבל היתה להם היכולת והאמיתיות להסתכל על העולם כמו שהיא. “כאלף שנים בעיניך” – הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מהפרספקטיבה של שער החמישים, שיכול לראות הכל בבת אחת. והם סיפרו לנו: מתן תורה אינו דבר חד פעמי, זה דבר תמידי, דבר שאפשר לטבול בו ואפשר להוציא אותו.
ואחר כך, כשהםראו את המעגלים הגדולים יותר, הם הורידו את זה גם לקטנים יותר. כלומר: כל קיץ, כל תקופת סיון, בא אור חדש של תורה על העולם. זה “בזהר אנפין” – האופן הפרטי שבו המעגל עובד. בדיוק כמו שאחרי עשרים ושישה דורות בעולם היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך כל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות – שמתאים בערך לחשבון דומה לעשרים ושישה דורות – בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי. לא “טבעי” במובן שכל גוי יודע על זה – לא כל טיפש יודע על זה, כי הוא לא מבין את המעגלים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שמסתכל כן גדול יותר, רואה את זה.
—
החילוק של שבת ויום טוב: שער החמישים
שאלנו קודם: אם מתן תורה וכל הדברים הם גם דברים טבעיים שחוזרים כל שנה – מה החילוק של שבת ויום טוב, של טבע ונס? תירוץ אחד כבר נאמר: נס הוא מעגל גדול יותר. אבל באמת, ההבנה עד עכשיו היא רק ההבנה של “שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, כל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל יש גם שער החמישים. שער החמישים הוסבר איך כל הדבר הוא רק דבר אחד – “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת על היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד – אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר את זה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
—
תורה היא “למעלה מהמעגל” – מה זה אומר?
באותו אופן יש עוד הבנה שמתן תורה פירושו כשאומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן “למעלה” – “עולם השמיני”. זה בא משמיטה ויובל, ממתן תורה שהוא יום החמישים – בדיוק הדבר שבא אחרי כל המעגל, שהוא למעלה מכל המעגל.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במעגל – כן כתובים דברים היסטוריים, כמו המפקד של נשיאים, שנאמר רק פעם אחת, פעם אחת, לא במעגל – כלומר אי אפשר להבין את זה.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מעגל
לפי מה שהבעל שם טוב למד, “למעלה מהמעגל” פירושו שזו ההשגה של עוד מעגל – כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין – שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון.
אבל לאמיתו של דבר, כשאומרים “למעלה מהמעגל”, מתכוונים לומר: למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שלא באמת יש סדר – זה רק אומר שאנחנו, אנשים קטנים, לא מבינים את זה. כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות: יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שיש להן טעם אבל “בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – לא החכמה שלנו. זה שונה מלומר שאין טעם, שזה סתם אקראי, שביסודו אין טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות לא אומרת “נצחי ישן” – זה אומר “תמיד הווה”
השאלה על שם הוי״ה
כתוב בשולחן ערוך שהקב״ה הוא “היה הווה ויהיה” – זו אחת הכוונות של שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – כתוב בספר ברית מנוחה – כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י-ה-ו-ה. התורה מוציאה טוב יותר את השם.
השאלה: אם הוי״ה פירושו “היה הווה ויהיה” – “השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳ (עבר), לא מתחיל “היה”. לא כתוב רק “יהיה” (עתיד). כתוב בעיקר עם ו׳ – והו׳ מאוד חשובה, הו׳ היא סדר העולם, זה עומק גדול מאוד – אבל בעיקר כתוב הווה, עם י׳: מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: הבנה חדשה בנצחיות
העולם – אנשים, השכל של אדם – יש קצת טעות במה “נצחיות” פירושו. עבורנו, “נצחי” פירושו: מאוד ישן, נעשה יותר ישן כל יום, תמיד היה ותמיד יהיה. מיליוני שנים בעבר, מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. כך אנחנו מתכוונים “דבר נצחי” – “היה הווה ויהיה” – שלושה דברים.
האמת אבל היא – וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל מדבר על היסוד הזה הרבה – שהוי״ה-נצחיות פירושו: זה תמיד הווה. לכן זה נקרא “הווה” ולא עתיד ולא עבר. במילים אחרות: דבר שלא נעשה ישן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה “לא חידוש”, או אפשר לקרוא לזה “חידוש תמיד” – זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצחיות
חבר אומר: לא צריך לתרגם “נצחיות” או “היה הווה ויהיה” לeternity – צריך לתרגם את זה לpresence. מה הכוונה?
—
החילוק בין דבר שבזמן ודבר נצחי
דבר ששוכן בזמן – במעגלים של עולם העשייה, עולם הטבע, ואפילו עולמות עליונים שיש להם מעגלים משלהם – הוא דבר שחלוקיו בזמן מחולקים זה מזה. האדם של אתמול אינו בדיוק אותו אדם של היום. כן, יש לו קשר, הוא לא לגמרי אחר – אבל הוא גם לא לגמרי אותו אדם. הוא מחולק בזמן, בדיוק כמו שהוא מחולק במקום: קצת ממני בצד שמאל, קצת בצד ימין, יש לי חלקים במקום – ובדיוק כך יש לי חלקים בזמן. כל דבר חי שיש לו מעגל – להיוולד, לחיות, למות – מחולק בהיה, הווה, ויהיה.
זה מוציא מגבלה עמוקה: כשאתה פוגש אדם, אתה לא פוגש אותו במלואו. אתה שומע את השיעור שלי היום – אבל אתה לא שומע את השיעור של אתמול, לא את השיעור של מחר. אתה יכול רק חלק זמן ממני. רוצה להכיר אותי במלואי? צריך להיוולד איתי עד המוות, כל רגע. כי מציאות האדם מחולקת בזמן. ההווה של אדם הנברא תמיד חסר – חסר העבר והעתיד. אף פעם אני לא לגמרי נוכח איתך ברגע הזה – מצד הגוף שלי, מצד בינה שסופרת בזמן.
—
דבר נצחי הוא תמיד הווה – תמיד נוכח במלואו
דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה עצמו, אבל אפילו התורה שהיא “רק” פירוש על אלוקים – הוא דבר שתמיד הווה, תמיד present. הוא לא מחולק לחלקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – ההיה, ההווה, היהיה – הם אחד. אין שום חלק ממנו שיוצא.
בוודאי, בהבנה שלנו – בבינה – התורה מתחלקת לזמן, נעשית קטנה. אבל התורה באשר היא, חכמת אלוקים באשר היא, כמו שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ולומד אותו לשמה, לא מעשית, לא רק איך צריך להבין את זה, אלא אתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
שער החמישים הוא, לפי הקבלה, המקום שבו בינה קוראת אל חכמה – מקום היחוד של חכמה ובינה. לפעמים הוא שייך לבינה, אבל השער החמישים הוא הנקודה שבה הם מתחברים. האריז״ל קורא לזה עם הפסוק: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות חכמה עם מ״ט שערי בינה. זו הנקודה.
—
בנקודה הזו אין “פעם”
בשער החמישים, כשלומדים דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – זה לא מנותק מכל שאר חלקי התורה. הבעל שם טוב אומר: “הלומד מכווני אותיות אחדות” – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר למד. הבעל שם טוב מביא לשון ממקובלים הקדמונים: “תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות היא סוג כזה של דבר שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקים, לא במקום ולא בזמן. כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
—
המשל של תפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל עומד לפני השכינה, וחברו מתפלל גם עומד לפני השכינה – האם השכינה התחלקה? לא. האם נעשה יותר שכינה? גם לא. שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד” – אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
—
החילוק בין גוף וחכמה במקום
הסתירה שאפשר לשאול – איך זה יכול להיות במלואו בכל מקום? – היא רק סתירה על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה, דברים שמתחלקים בזמן. אבל דברים שלא מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
המשל: היד שלי תופסת מקום – היא רק בצד ימין, לא בצד שמאל. במובן מסוים היא מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. אבל חכמה – החלק הכללי שבנפש – כשהיא כאן, היא במלואה בכל מקום: ביד שבחכמה יש בדיוק אותה כמות חכמה כמו ברגל, כמו בראש. זו כל החכמה בכל מקום באותה מידה.
—
“כולה תורת ה׳ תמימה” – הסוד של אחדות שבתורה
זה הסוד של מה שאנחנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה. הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. זה אומר: אם לומדים את זה באופן הזה – אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – אז אדם לא פעם אחת חלק בזמן, אלא תמיד במלואו.
[הערת צד: תורות הבעל שם טוב על לימוד]
הבעל שם טוב אמר “לובן חברי עד סוף” – הדרך הנכונה של לימוד תורה. יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו – לא רק על תפילה, אלא גם מה הפשט בתורה, שזה אותן אותיות רק מלמעלה למטה. היסוד הוא אותו דבר.
—
סיכום וברכה
כל זה נקודות עדינות מאוד – אבל העיקר הוא: כשיש את התורה כמו שהיא באמת – יש אותה פעם אחת ותמיד באותו זמן. התורה אינה דבר שהיה פעם וזוכרים את זה – היא דבר שתמיד הווה, תמיד נוכח, תמיד במלואו כאן. כשלומדים דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – נמצאים במתן תורה ממש, לא זיכרון של מתן תורה, אלא מתן תורה עצמו.
זה התירוץ על הסתירה מההתחלה: מנחה חדשה ומתן תורה אינם שני דברים נפרדים – הם דבר אחד. התבואה החדשה שבאה כל שנה במעגל, והתורה שהיא נצחית – הם נפגשים בשער החמישים, שבו המעגל של הטבע (בינה, מ״ט שערים) נפגש עם הנקודה שלמעלה מהמעגל (חכמה, ל״ב נתיבות). היום החמישים הוא מקום היחוד – שבו חדש ונצחי, שבו טבע ותורה, שבו מעגל וחד פעמיות, נעשים אחד.
נזכה כולנו לתורה, להבין, שתהיה לנו חכמה והש
גה בתורה באופן הזה.
גוט יום טוב!
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: הסוד של “שבע שבתות תמימות” – מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
הקדמה: אבן הפינה של סדרת שבעת השבועות
רבותי, זה ערב שבועות. בואו נבצע עכשיו קטע, קטע אבן הפינה של הסדרה הקטנה שלמדנו בשבעת השבועות האחרונים, שזהו הסוד של “שבע שבתות תמימות”.
למדנו שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. למדנו שזהו הסוד של הסדר, המעגל, המסלול, המחזור שהעולם מסתובב, שהמילא מסתובבת בכלל, בעולם הגדול ביותר, שזה העיקר להבין את כל העולם, המעגלים הגדולים ביותר של העולם, שהעולם מסתובב והוא חוזר תמיד להתחלה. וזה כל הסדר של ההיסטוריה, של כל ימות עולם.
וכיצד יש בכל יום, או בכל שבוע, או בכל יום שמראה על שבוע אחר שלם, יותר בכללות, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח להבין דרך חדשה לגמרי להבין הכל.
היום החמישים: מנחה חדשה לה׳
אז סוף סוף אנו מגיעים לקראת הלילה, מגיע “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כן. יש פירוש מעניין שצריך לחכות יום שלם, לא לחכות בין השמשות, שיהיו שבעה שבועות שלמים, לא לפספס, ולהגיע ל״עד ממחרת השבת השביעית”, שזה היום החמישים, שאז “והקרבתם מנחה חדשה לה'”, מביאים מנחה חדשה, המנחה של שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה עמו, מביאים קרבן חדש, חידוש, חידוש חדש, דבר חדש.
כבר הביאו חידוש קטן בפסח, כן, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם”, תחילת הקציר, כמו אשכולות הקציר, זכר לעבודת הקציר, הביאו קצת עומר שעורים, גם עשו ממנו תנופה לפני ה׳.
ועכשיו ביום החמישים מביאים ממש, זה נקרא ממש חדש, הגמרא קוראת לזה שזה מתיר חדש למזבח, מביאים מהתבואה החדשה שגדלה לאחרונה ועושים מזה לחם שלם, וזה מביאים ביום החמישים.
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
כל אחד יודע שיום החמישים הוא גם יום מתן תורה, היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה, שעל זה יש גם קשר לעניין של חידוש.
יש כמו סתירה קטנה בין שני העניינים לכאורה. מובן שכל אחד קופץ בקלות ואומר את התירוץ, אבל צריך כאן להיות מעמיק מאוד. יש לכאורה סתירה בין שני העניינים של היום טוב.
עניין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשוט זה העניין, היום, העיקר הוא יום הביכורים. כן, ביכורים זה תרגום של ראשית, מתחילים להביא ביכורים מכל הפירות וכו׳, אבל בעיקר ביכורים מתכוון לשתי הלחם עצמם, מביאים ביכורי מעשיך, ומביאים את ההתחלה, הלחם הראשון שגדל, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה שמביאים ממנה קרבן מנחה לקב״ה בבית המקדש. אבל זה, המילה נקראת חדש, השם העיקרי שיש לזה הוא חדש, מנחה חדשה.
עניין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
וביום הזה חוגגים את התורה, את מה שהיהודים קיבלו, זמן מתן תורתנו כמו שכתוב בסידור, את מה שהיהודים קיבלו את התורה ביום הזה. וזו התורה אחת, חוקה אחת יהיה לכם, חוקת עולם, כמו שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳, חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים, תורה מאוד ישנה, זה לעד ולעולמי עולמים. זו התורה, זה, ביום הזה התחילה התורה, חוגגים את היום, עושים מצב מזה, מדברים על זה, שזה ההפך מחדש.
כן, בפשטות, הפירוש הפשוט של מתן תורה הוא שזו התורה, היא לא משתנה, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא מוסיפים ולא גורעים, זו התורה, וזו לא תורה חדשה בכל שנה.
הניסוח החד של הסתירה
במילים אחרות, בואו נהיה ברורים, במילים אחרות, כשרוצים לנסח את השאלה בשפה של השיחות שהיו לנו על המחזוריות של העולם, תורה אינה במחזור.
במתן תורה יש מחזור, בכל שנה מגיע אותו חורף ואותו קיץ מגיע רענן, כן, אפשר לקרוא לזה אותו הדבר, אבל אפשר לקרוא לזה חדש. מנחה חדשה פשוט זה מגיע חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, זמן חדש שמגיעה תבואה חדשה, מזה החדש מביאים אותו.
היסוד: מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
טבע = מחזור = ניתן להבנה
זה במחזור שקוראים לו הטבע, כן, זה מעגל הטבע של שבע פעמים שבע, זה הרי הפירוש, כן, שבע פעמים שבע זה הולך במחזור, והמחזור קוראים שבע, כן, אפשר לחשוב בזווית איך המחזור של התבואה הוא שבע, אבל על כל פנים, מחזור נקרא שבע, אז המחזור של העולם, ששת ימים ויום השביעי, וזה חוזר כל שבוע, כל שנה חוזר, אותו הדבר, אבל חדש לגמרי אפשר לומר, זה חידוש העולם חדש, כמו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
מה הפירוש הפשוט של המאמר שאומרים בברכות יוצר? שבכל יום מגיע בבוקר שוב המחזור, השמש עלתה בפעם הראשונה בששת ימי בראשית ביום הרביעי, ובכל יום היא עולה, אותו הדבר יש בתקופות השנה, שזה חידוש מעשה בראשית. אותו הדבר בכל שנה מגיעה מחדש התבואה, התבואה הראשונה מגיעה מחדש בכל שנה, זה חדש בכל שנה.
אפשר לקרוא לזה חדש וגם ישן, כי זה אותו מחזור, זה חוזר חלילה כל הזמן, אבל זה מחזור שיש בו מעשה חדשות, יש בו מעשה חדשות בחזרה, זה חדשות שקורות מחזרה של מחזור, זה נעשה שוב אותו מעגל, אותו מחזור נעשה שוב.
היסטוריה = חד פעמי = לא ניתן להבנה
אבל כשאנו מדברים אפילו על יציאת מצרים, על מתן תורה, פשוט שכל המילה של לדבר על זה היא שזה לא במחזור. אפשר לקרוא לזה היסטוריה. אפשר לומר שהיסטוריה היא ההפך ממנו. היסטוריה היא בעיה ללמוד. למה? כי אי אפשר להבין אותה.
מה זה אומר “להבין”?
מה אני מתכוון לומר? אני אומר דבר יסודי שאומרים כל האחרונים, אני לא יודע כמה יהודים מדברים על זה, אבל החוקרים האחרונים, המפרשים, שמוציאים את הסוגיא של היסטוריה, הם מסבירים כך את העולם. היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף, כל הגדה ולא יוסף. זה לא ממשיך.
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך: הטבע, זה מה שאפשר להבין. כמו שאנו אומרים, הבסיס, הטבע הראשון, ואולי המדע הראשון, הוא המדע של העונות. אנשים רואים שחוזר בכל שנה השמש, הלבנה, הכוכבים, זה הולך במחזור, ומזה גדל בכל שנה מחדש. זה דבר שאפשר להבין. אפשר לומר שאפשר לחזות אותו, אפשר להבין שזה מגיע בכל שנה מחדש.
מובן, צריך לעשות עבודת השם, צריך לעשות תשובה כדי שיצליחו הגשמים של השנה. יש בזה דין, בראש השנה כל באי עולם נידונין, הכל בסדר. אבל הדין הוא דבר שמבינים. זה לא דבר שלמעלה מן הזמן, זה לא דבר שאין בו שום מדע. מדע הרי פירושו שעושים כללים. ומה פירוש להבין? להבין פירושו כמו שדיברנו בשבוע שעבר. להבין פירושו שאפשר לעשות מזה כלל.
אני יכול לומר באופן כללי יש חכמה, “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו”. יש את המחזור, יש סדר, אני יכול לעשות כלל. מה שאתה רואה כל פעם, זה התחדשות אמנם, והפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה, אפשר להבין זאת כסדר.
טבע ומדע
זה הפירוש של טבע, שאנו קוראים טבע, או שאנו קוראים לעולם הטבעי, שהוא מחזור. וממילא יש בזה מדע, יש בזה ידיעה, אפשר לדעת אותו, כי זה חוזר. כמו שאנו אומרים, כי זה חוזר יש גם חדש בכל שנה, כי זה חוזר. אם זה חוזר, זה עושה חדש, זה אולי שוב, אתה יכול לקרוא לזה עותק, אני לא יודע אם זה עותק, שוב אותו הדבר, אבל שוב, לא שוב כמו חידוש לגמרי, לא שוב בלתי צפוי, שוב צפוי לפי סדר.
זה הנושא של הטבע, של הטבע, שהמחזורים, שכל המדע, ההבנות הרבות, החכמה בנשיאות, בנוי על הבחנת הדפוסים, המחזורים שיש בטבע, ולהבין אותו, לעשות מזה כללים, אחר כך אפשר לחזות אותו, אחר כך אפשר להבין אותו, אפשר לשאול למה זה כך, מה הגורם לכך, וכו׳.
היסטוריה אינה ניתנת להבנה
כשאומרים היסטוריה, היסטוריה היא בדיוק, היסטוריה היא בדיוק הדבר שאי אפשר להסביר, אי אפשר לומר אותו, אי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לומר מתי זה יקרה, מתי זה קרה, למה זה קרה, ואין בזה שום הסבר, אין בזה שום כלל, אין שום קטגוריה כללית שנקראת מתן תורה או יציאת מצרים, שקורה פעם אחת בלא יודע כמה שנים, וממילא, אם יש כלל, יודעים מתי זה קורה, כל פעם שיש רוח כזו, שמש כזו, בכל שנה בסוג תקופה כזו זה קורה? לא. זה קורה פעם אחת, ומאותה פעם אחת צריך לזכור אותו, כי זה קורה רק פעם אחת, דבר חד פעמי.
דברים חד פעמיים הם דברים כאלה שלא חוזרים, והם ממילא סוג דברים כאלה שאי אפשר להבין, אי אפשר לחזות אותם, אף אחד לא יכול לומר לך מתי זה יקרה, זה לא יקרה שוב, אף אחד לא יכול לומר לך למה זה קרה אז. אם היינו יכולים לדעת למה, היינו יודעים את הכלל, היינו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי קורים דברים כאלה.
אם אומרים שזו היסטוריה, הפירוש הוא שזה קרה פעם אחת, זה לא חוזר, ואין לזה שום טעם, אין לזה שום מדע, אין שום הבנה בזה. אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר ללמוד היסטוריה, לחקור אם זה קרה, כן, אפשר רק לחקור אם זה קרה.
הגבול של מחקר היסטורי
בואו נאמר בבירור, מי שמבין מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים בבירור, אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה, אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע, אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני שכבש מדינה פלונית בשנת פלונית.
מתן תורה: טבע או היסטוריה? — החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
פרק א: התפיסה ההיסטורית של מתן תורה וחסרונותיה
מה פירוש “היסטוריה” בהקשר זה?
אם היינו יכולים לדעת למה משהו קרה, היינו יודעים את הכלל — איזה סוג דבר זה, ומתי קורים דברים כאלה.
אבל אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, פירוש הדבר:
– זה קרה פעם אחת
– זה לא חוזר
– אין לזה שום טעם
– אין לזה שום מדע
– אין שום הבנה בזה
אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לחקור אם זה קרה — אבל מה קרה, להבין, זה מן הנמנע.
בואו נאמר בבירור: אלה שמבינים מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים, זה הכלל שלהם: אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה. אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע. אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה.
היסטוריה בכלל אינה ניתנת להבנה
ובמובן מסוים, כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני, הוא שלט במדינה פלונית בשנת פלונית. אין בזה שום הסבר.
ממילא, מה עושים היסטוריונים? הם לא מחפשים להבין, הם יכולים לחפש סיבות, אבל כל הסיבות שהם מחפשים זה עוד קצת היסטוריה. הוא יכול למצוא ראיות ולחפש ראיות שזה היה לפני כן. בסדר, זה גרם לזה, וזה גרם לזה. במובן הזה יש משהו הסבר שקוראים לו הסברים היסטוריים.
אבל כל הדבר — למה קורה בכלל כל הדבר, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה בתקופה הזו, באופן הזה — זה בהגדרה אין שום הסברים, כי היסטוריה, שאנו קוראים עכשיו למילה היסטוריה, אינה דבר שניתן להסבר.
נס מול טבע — הגדרה מדויקת
בסדר, זה כלומר, אפשר לומר כך עכשיו, זה כלומר נס. בחינת נס, שקראנו לפני רגע.
בחינת טבע פירושו:
– מה שאפשר לחזות
– שיש בו מחזור
– זה חוזר
– אפשר לדעת מתי זה חוזר
– יש בזה כלל
בחינת נס הוא:
– שאין בזה כלל
לפי איך מבין היסטוריה כאן, המשמעות היא שאין בזה שום כלל, אין שום הבנה, אתה לא יכול לומר למה, אף אחד לא מבין את זה, אין שום חכמה בזה. יש רק עדות, יש רק, כביכול, רק נבואה על זה, יש רק את הפרטים, יש רק את העובדה שזה קרה כך, זה קרה פעם אחת, וממילא פשוט סופרים ונזכרים רק מהפעם האחת שהייתה יציאת מצרים, מהפעם האחת שהיה מתן תורה.
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה
כך רוב האנשים מבינים את נושא יציאת מצרים, לפי זה, ואת נושא מתן תורה, כל הדברים ההיסטוריים האלה שהאמונה היהודית, הדת היהודית, התורה היהודית בנויה עליהם.
לפי זה רוב האנשים מבינים שאין לזה שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה שלנו, אין שום שייכות למתיקות של מנחה חדשה, שחדשה פירושה, זה חידוש, אבל לא חידוש במובן של היסטוריה, זה חידוש כי כל שנה בא חידוש חדש, אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל, כי זו האמונה, זה לא, כן, טבע.
הערה: “טבע” לא פירושו כפירה
כשאני אומר כאן טבע אני לא מתכוון לכפירה. כן, הרבה פעמים כשלומדים ספרים, טבע פירושו אפיקורסות, אני לא מתכוון לאפיקורסות. אני מתכוון לסוג של סדר, סוג של קביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו”, הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים להקב״ה, ובזה עובדים את הקב״ה, ובזה משבחים אותו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
זה מאוד דתי, זה מאוד אמוני, זה בכלל לא אנטי-אמונה, זה בכלל לא אנטי-יהדות, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת ה׳, סוג המבט הזה, אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
ורוב האנשים כשאומרים להם דבר שהוא מתן תורה וכדומה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס, בבחינת כל פעם שזה קרה זה חד-פעמי, אפילו מה שקרה פעמיים, זה פעמיים קרה דבר חד-פעמי, אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין בזה שום כלל, אפשר רק לדעת אם זה קרה.
ועל זה רוב האנשים שסוברים שהיהדות שלהם בנויה על מתן תורה, הם צריכים מאוד להוכיח שזה קרה, יש להם ראיה, היו שש מאות אלף איש, יש להם עדות, זה קרה, אבל מה שקרה אין בזה שום מבוא, ואין בזה שום הבנה.
זה בהגדרה נס, ובהגדרה נס אני מתכוון לומר דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין בזה שום כלל.
ואם כך, נושא התבואה החדשה, אומרים אנשים, זה דבר טבעי, כאילו מסיבה כלשהי יש להם בראש שזה משהו לא דתי, זה משהו טבעי, כאילו זה לא הקב״ה עושה, כאילו זה מחזור של הטבע.
ששת ימי בראשית, הם כבר מאמינים בשבת, כן? שבת זה המשמעות של טבע, הם מאמינים רק ביום טוב שזה המשמעות של נס. אוקיי, במובן מסוים, אפשר להבין שיום טוב הוא כן נס, והם אומרים שתבואה חדשה עם מתן תורה הם שני דברים שונים.
מתן תורה הוא דבר חד-פעמי, כי זה נשאר לעד. דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לעד, כי יש רק אחד מהם. ותבואה חדשה הוא דבר טבעי, זה בא כל שנה מחדש, יש מהלכים חדשים, זה מאוד טעים, אנשים שמחים, בא הקיץ, בא הקציר, מה שאין לזה שום קשר לתורה.
פרק ב: החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שזה לא נכון
אוקיי. עכשיו, כל אחד שלומד קצת פנימיות התורה, מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים אחרונים של המקובלים, כן, האריז״ל, הרמ״ק, הספרים החסידיים, כל אחד שפותח אחד מהספרים האלה, כל הדבר שהוא אמר עכשיו, הוא צריך מיד לומר שזה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא אמת.
זה שמתן תורה קרה פעם אחת, זה לא דבר חד-פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד-פעמי, מה פירוש הדבר לפי מה שהסברנו? זה לא דבר שאי אפשר להבין, זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל אחד שלומד קבלה, כל אחד שלומד חסידות, כל אחד שלומד איזה סוג של ספר של השכלה של יהדות, אפילו הוא לומד רמב״ם, אפילו הוא לומד שיטות אחרות שיש, אני יודע, כמעט כל אחד, חוץ ממש איזה ספרים אחרונים שחושבים כמו שאמרתי עכשיו, כמעט אף אחד מהם לא אומר שאי אפשר להבין מה זה מתן תורה.
אין שום ספר יהודי שאני מכיר, אף אחד אין, יש אבל אחד, אבל דרך המלך הרגילה של המקובלים, של החסידים, של הרמב״ם, כולם מודים על זה, שמתן תורה הוא כן דבר שאפשר להבין.
מובן מאליו, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין, נדבר על זה בעוד רגע, אבל אף אחד לא אומר שזה פשוט דבר חד-פעמי וצריך רק לדעת אם זה היה.
הערה: החיסרון של האמונה ההיסטורית — נפשית
לכן, אני יכול לומר הערה, הערה חשובה. יש הרבה יהודים שמדברים עכשיו, אנחנו מדברים על יסודות של אמונה, כן, יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, כתוב בכוזרי וכדומה, ויש לו ראיות, כן, זה מסתבר שזה באמת היה, כי היה מספיק ראיות וכדומה.
ואני מסתכל על היהודי הזה, ואני רואה שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. אין לו חיות. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב. כן, הוא האמין שזה היה, וממילא צריך לקיים מה שכתוב. הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות, ואיך יהיה לנו חיים טובים. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
במחילה, הוא יהודי חשוב. אבל במחילה, אני לא רואה שעל זה רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. אני לא רואה שעל זה כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שר׳ ישראל נג׳ארה ואחר כתבו, שקורים בסאטמאר ערב שבועות. אני לא רואה מה זה אומר. לא על זה אומרים את האקדמות מילין ששרים לפני שמדברים על מתן תורה, שמשמע לנו שיש להם ראיה, הגויים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק היו רק שלושה אנשים שראו נסים של ענק, ואצלנו היו שש מאות אלף איש.
במחילה, אולי אני האדם המוזר. אני לא רואה שעל זה מתרגשים. אני לא רואה שבזה יש חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסוד האמונה, יסוד האמונה צריך להיות… בואו נציב דבר פשוט. יש דבר שנקרא עיקרי אמונה או יסודי אמונה. יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם, כן? אתה יכול להוכיח לגוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, התשובות… אוקיי, תשובות טובות מאוד, מה שהטיעונים האפולוגטיים אומרים.
אבל אני מדבר כאן על יסוד האמונה במובן נפשי, כן? שיעור ערב שבת ויום טוב הוא לדבר מה מדבר באמת בחיות לנפשות ישראל. יסוד האמונה פירושו, מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך בענין של היהדות שלך, בענין של התורה שלך שאתה עושה בחייך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות, וכן הלאה? מה הדבר המחיה?
אני יודע, אני לא מאמין שיעשו כמו כומר, ניתוח, יכנסו להסתכל בנשמת האדם וימצאו את הדבר שהכי מחיה אותו, ולא ימצאו שום ידיעה, שום ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני, לא רואים על שום אבן, אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר אותם, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
ובוודאי מצד שני, שם צריך להיות מעמד הר סיני, שם צריך להיות מעמד הנבואה. יכול להיות שלאדם יש מקורות אחרים, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבל זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש את החיות, האור, החתונה, החיות של מעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות, וכל יהודי מזדהה עם זה, הוא אומר, “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, אנחנו מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, כן? כמו שאומרים באהבה רבה. זה חייב להיות כך.
המסקנה: מתן תורה הוא טבע, לא היסטוריה
אם זה חייב להיות כך, כל אחד יבין, חייב להיות שפנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה — פנימיות התורה פירושה מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת — היא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד-פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא מחויבים לקיים את זה. זה לא זה.
זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים אפילו. אחד אומר שזה חד-פעמי, נדבר על זה, זה סוג אחר של חד-פעמי. יש בזה כלל מסוים, יש בזה הבנה מסוימת.
מי שלומד כך — רואה בבירור
ומי שלומד כך, מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד בבירור, ובפרט מי שלומד את הספרים החסידיים החדים יותר שאומרים את זה בדרך הכי חדה שאפשר, רואה שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות, אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. זה לא דבר שאנחנו לא יודעים איך לעשות, זה דבר שאנחנו כן יודעים. מובן מאליו, כל אחד לפי השגתו, מובן מאליו, צריך להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מבינים, אבל ביסוד זה לא סוג הדבר שהוא חד-פעמי.
בכל ספר חסידי כתוב זה
ובכל ספר חסידי כתוב זה. ריבונו של עולם, רציתי שיתפסו איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים.
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שככל הנראה זה לא דבר חד-פעמי, זה חוזר כל שנה.
אמת, כתוב בכל ספר חסידי בעולם. מי שידע, מי שפתח פעם, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק, בפרט היסוד. כתוב כבר באריז״ל, ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב, דיברתי פעם עם מישהו שזה כתוב.
הסדר העמוק יותר של מתן תורה: מטבע ונס למחזורים הגדולים יותר של העולם
פרק ג: היסוד החסידי – מעמד הר סיני חוזר כל שנה
החידוש הרדיקלי בספרים חסידיים
בכל ספר חסידי כתוב, אני אומר לכם רבותי, עכשיו הם מתחילים לתפוס איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים. בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמעמד הר סיני הוא לא דבר חד-פעמי – זה חוזר כל שנה. אמת? כתוב בכל ספר חסידי בעולם.
מי שידע פעם פתח, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק – זה יסוד. כתוב כבר באריז״ל [רבי יצחק לוריא], ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב. דיברתי פעם צריך שזה כתוב בפירוש, למה זה לא כתוב ממש בלשון הזו, וכך צריך להתאמץ, אבל בטוח שהוא גם האמין כך, וכדומה. והרמב״ן [רבי משה בן נחמן] אולי כתוב בפירוש, גם צריך לדעת איפה לקרוא את הדברים. אבל בטוח בספרים חסידיים כתוב בפירוש – מעמד הר סיני חוזר כל שנה.
המשל של הקציר – החזרה השנתית
בדיוק כמו שהקציר הוא כל שנה חדש, וזה כל שנה אותו דבר, ואנחנו יודעים לומר שיכולים לבוא שבעה מיני פורעניות [שבעה מיני עונשים], עדיין צריך שהקב״ה יעשה רגע, עדיין צריך שהכל יסתדר – אבל יש בזה כלל, אפשר להבין את זה. על זה בנויה החכמה האנושית [חכמה אנושית], החכמה של בני אדם, החכמה של הבורא, כן? הבורא של בורא עולמות [יוצר עולמות]. זה בנוי על זה שזה בא כל שנה. בדיוק כך כל שנה בא שבועות, זה בא כל שנה.
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
השאלה: מה היה ו׳ בסיון לפני יציאת מצרים?
ומסתכלים בספרים חסידיים מסוימים, ישאלו אפילו שאלה כזו: ומה היה ו׳ בסיון, מה היה בתקופה לפני שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה?
אומרים בפירוש, וזה בנוי על מאמרי חז״ל [דברי חכמינו זכרונם לברכה] שאומרים דבר כזה: כבר היה אז גם שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אבינו קיים את כל התורה לפני שניתנה], אומר הצאנזער רב ואחרים – אני זוכר שהצאנזער רב אומר את זה בפירוש, ואחרים.
המשל של עוגת הגבינה של אברהם
מה פירוש הדבר? שאברהם אבינו בשבועות בבוקר אכל עוגת גבינה, ושאלו אותו: למה אתה אוכל עוגת גבינה? כי היהודים קיבלו היום את התורה, ואני מאוד שמח על זה, ומה שהכוונה היא, ואוכלים עוגת גבינה.
ישאלו: מה פירוש היהודים קיבלו את התורה? היהודים הם הנכדים שלך שעתידים להיות, ועדיין לא היה המעשה, עדיין לא נכנסו למצרים. מה אתה אומר?
התשובה: יש סדר בעולם
הוא ענה – התשובה הייתה קצת נפשית מהגשמיות [טעימה מהגשמיות], אבל הוא אמר: מה פירוש? יש סדר בעולם, ובסדר הזה, בזמן הקצוב [זמן מסוים], יש זמן של מתן תורה מעצמו [מעצמו]. כי יש סדר שהוא כך, זה זמן טוב לתת את התורה, כן?
כמו שזה זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, זה זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי הסדר של הטבע [טבע], לפי הדרך שבה מזג האוויר עובד. צריך להיות מזג אוויר טוב, כמו שכתוב במדרשים: זמן הפסח, בפסח לעתיד, זה מזג האוויר הכי טוב – לא חם מדי, לא קר מדי, יש זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול.
הבהירות של הזמן
והבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [זמן רצון לדעת שה׳ הוא האלקים], שבעה שמים [שבעה שמיים] שנפתחים, זה דבר שיוצא מהבהירות של הטבע שיש בתקופה, כמו שכתוב במדרשים, והרמב״ן מביא את זה, והזוהר מביא את זה, ספרים אחרים.
ההבדל בין טבע ונס – לא מה שחושבים
השאלה: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי?
והרמב״ן עשה שבועות במתן תורה. נשאל: זה אותו דבר כמו טבע? מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו סתם המחזורים הרגילים של השנה, של היום, של השבוע, של החודש?
בוודאי לא! מה פירוש בוודאי לא?!
שני דברים
קודם כל! כשאנחנו אומרים שיש סדר, מהלך איך הדברים אמורים להיות, פירוש הדבר עדיין שיהיה אותו דבר – פירוש הדבר עדיין לא שהכל בדיוק מה שרואים, מה שנראה לעיניים [נראה לעיניים] ברגע הראשון. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – טבע לא אותו דבר כמו שטחיות.
ההבדל בין שבת ויום טוב
יכול בוודאי להיות, יש הבדל, יש הבדל אמיתי בין שבת ויום טוב, כי רואים עוד רמה של הבדל. אבל הדבר הראשון הוא: יש הבדל אמיתי בין טבע ונס.
הקטגוריות של טבע ונס – שתי דרכים להבין את העולם
הקטגוריות שנקראות טבע ונס – אף על פי שהן לא עומדות בתורה בפשטות אף פעם, צריך לדעת את זה: לא עומד בתורה, לא טבע ולא נס לא עומד – הכל הוא אותו הקב״ה שעושה הכל. אבל בואו נאמר, העולם מדבר כבר זמן רב על זה, ויש כאן רמה אמיתית.
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות
ובתורה רואים גם כן שיש דרכי שלום, ויש שבת ויום טוב, שהם שני מיני דברים שונים – אף על פי שיום טוב נקרא שבת, ושבת נקרא יום טוב אולי, מועד, מקרא קודש – אבל הכל שתי קטגוריות.
והחילוק הוא:
שבת היא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין שזה שבת. יום טוב היא מערכת רחבה יותר. אפשר אפילו לומר בפשטות, כן: שבת היא מה שבני אדם עובדים ששת ימים, נחים ביום השביעי.
יום טוב היא מה שיש מחזור של טבע. לקח כמה שנים עד שאדם הראשון, כן, תפס שכל קיץ חוזרת החמימות, דברים גדלים. זה דבר אחד.
יום טוב במובן ההיסטורי – סדר עמוק יותר
ואם אתה אומר יום טוב במובן ההיסטורי, כשמדברים על יציאת מצרים – כאן יש עוד סדר עמוק יותר. יש עוד סדר גדול יותר, כמו שדיברנו בשבוע הקודם: יש עוד סדר גדול יותר של כל ימות עולם, העולם.
לא רק שבכל שנה יש מחזור שחוזר הקציר, חוזר מה שגדל שוב בכל שנה – אלא באנושות יש סדר. כמו שדיברנו על ארבע מאות שנה, על הקץ, כל הדברים האלה. יש סדר גדול יותר בעולם. יש סדר כשבני אדם מקבלים תורה, יש סדר כשנכנסים לגלות, כשיוצאים מגלות. אמנם הסדר אינו מדויק כמו מה שאתה עושה חשבון, כמו שדיברנו, אבל יש סדר גדול יותר, יש סדר עמוק יותר.
ממילא: נס אינו חד-פעמי
ממילא, כשאנחנו אומרים שיום טוב היא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק בין נס לטבע – אין אנו מתכוונים לומר שהנס הוא אקראי, שהנס הוא חד-פעמי. הנס אינו חד-פעמי.
מדוע זה נראה חד-פעמי?
אלא בואו נאמר כך: מדוע זה נראה לנו חד-פעמי? אפשר אפילו לומר כך, בואו נאמר שבמחזור שלנו, כמו שהרמב״ן היה אומר, במחזור שלנו של שמיטה, בשבעת אלפים השנים שלנו – היה רק פעם אחת מתן תורה שאנחנו מדברים עליו. אמת. זה בוודאי אמת במובן אחד, כן? יש אמנם כל שנה, אבל זה עניין קטן. העניין הגדול היה רק פעם אחת.
זה לא אומר שאין מחזור – זה רק אומר שאנחנו בני אדם קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים מהעולם. התורה שלנו, בפשט התורה עומדת אפילו רק כמה אלפי שנים מהעולם. עדיין לא אומר.
העולם הגדול יותר – מה שהמדע והמקובלים אומרים
העולם הוא הרבה יותר גדול
כל אחד יודע היום, המדע סיפר לנו שהעולם הוא הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. והמדע אינו מדע חדש, כמו שר׳ אריה קפלן כבר ציין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הוא הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה.
היסוד של קבלה: התורה גדולה יותר מהראש שלך
זה בכלל מובן מאליו היסוד של קבלה: שמה שאנחנו רואים מהתורה, כן – לא משום שהם לא מאמינים בקדושת התורה, להיפך, הם מאמינים יותר בקדושת התורה, נכון? הם אומרים: איך אתה רואה את התורה? מהו צירוף האותיות שהתורה עומדת בו בכלל? מהי הדרך איך אתה מפרש את התורה? לפי הקטנות שאתה נמצא בה.
הקב״ה התמעט
אתה מביא את התורה למטה – הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם, אדם רגיל, לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים, והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים שאנחנו יכולים מתחיל המחזור של מעשה בראשית, עובר לאבות, ליציאת מצרים, למשיח – כל המחזור. זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות.
פירושים גדולים יותר של תורה
הקב״ה הוא הרבה יותר גדול מזה, והתורה היא הרבה יותר גדולה מזה. יש פירוש על התורה שמדבר על מחזורים הרבה יותר גדולים, שעומד בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד.
ויש אפילו פירושים גדולים יותר שלוקחים ממחזורים עוד יותר גדולים, שהתורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, מדברת בכלל על מלאכים, על אצילות.
המוסר החזק של הזוהר
התורה שאנחנו יכולים לראות, כן? מי שאומר שמה שהוא פשוטו של מקרא חייב להיות אמת וזה הדבר היחיד – לא עושה את התורה גדולה יותר, הוא עושה את התורה קטנה יותר.
כל מי שלומד קצת קבלה, כל מי שלומד קצת זוהר, רואה את זה: איך הזוהר גוער כל כך חזק במי שאומר שאין בתורה אלא פשט, כן?
האיזון הנכון
אנשים אומרים: בוודאי, הפשט הוא גם – אתה חייב להאמין שהפשט אינו אמת, אתה צריך לדעת שיש פשט של הפשט. ומי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט, וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה, הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו, הוא גם בעל גאווה עצום. הפשט הזה, זה כל הפשט, ומי שמאמין אחרת הוא אפיקורס. הלא?
אבל צריך לקחת ברצינות את הפשט שלו
בוודאי צריך יהודי להאמין שהפשט שלו שהוא מאמין בתורה – זה חלקו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם עצלן, הוא לא לוקח שום דבר ברצינות. אדם צריך לקחת ברצינות מה שהוא מבין, והוא צריך להאמין.
התורה כמו קליידוסקופ
התורה היא אמנם כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי הבנתו. הקב״ה נתן על מנת כן את התורה, שאתם, בני אדם, תסתכלו ותראו שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים, בששת אלפים שנה – זה מסתדר בדיוק, זה הגיוני בראש שלו. על מנת כן יש חלק אמיתי בתורה.
אבל שאדם יאמר שזו כל התורה, שאדם יאמר שהתורה אינה גדולה יותר מזה – הוא סתם אפיקורס, סתם אדם קטן שלא יכול לראות שיש גדול יותר ממנו.
המשל של חיי אדם אחד – איך רואים נס וטבע
האדם שרואה רק את עצמו
וממילא, התורה שלנו עומדת רק – ואם אתה מסתכל, יש לך ראייה מוגבלת, אתה אדם, אתה בקושי יכול לראות. “אלף שנים בעיניך” – אדם בקושי יכול לראות כמה שנים, כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים היא אמנם התרחשות חד-פעמית, מעמד הר סיני.
בדיוק כמו שאדם יחשוב, כן, תחשוב כך: תדמיין אדם שחי רק פעם אחת, בואו ניקח אותו במחזור פשוט, איך נדבר על המחזור של חיי אדם? אדם נולד, הוא גדל, הוא מזדקן, הוא מגיע לגיל העמידה, ואחר כך הוא יורד והוא מת.
מהפרספקטיבה האינדיבידואלית – הכל הוא נס
אדם שרואה רק את עצמו, אגואיסט, מי שהוא כמו אותו שהוא חושב שהפשט שלו הוא הפשט הפשוט וכל אחד צריך להאמין בזה, אין יותר מזה – הוא רואה, הוא רואה מה? הוא אומר: נולדתי, זה היה נס. אף אחד לא יכול היה לחזות, לא ידעתי לפני שנולדתי, לא הייתי. הוא ממש יש מאין.
וכשהוא נעשה בר מצווה, זה גם נס. מי אמר? הוא כבר שלוש עשרה שנה, אחר כך הוא נעשה בר מצווה, אה, יפה, הוא נעשה בר מצווה. ואחר כך היה לו חתונה, אחר כך הוא הגיע לגיל העמידה, יש לו ילדים, וכן הלאה כל סדר החיים, עד שהוא מת. כל דבר הוא אצלי נס.
נפלאותיך שבכל יום
וכך זה אמנם. מה, שיאמרו “נפלאותיך שבכל יום”, מהפרספקטיבה של יחיד אחד, של פרט אחד – כל דבר שקורה לו בחייו הוא נס, הוא פלא, הוא לא יכול לחזות את עצמו. אי אפשר אמנם לחזות על הפרט, נכון? בדיוק מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים, מתי תחלה, מתי תמות – אדם לא יודע, נכון? “יום המיתה נעלם מן האדם”, זה נס. מבחינת הפרט שלו, אם הוא מסתכל בעולמו המצומצם, זה נס.
אבל ממבט רחב יותר – רואים את הטבע
אבל אם אדם הוא קצת חכם, הוא לא כזה אגואיסט, הוא לא כל כך תקוע בעצמו, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – הוא רואה: אה, רגע, הפרטים הפרטיים, בדיוק מתי תמות, מתי תיוולד, אף אחד לא יכול לדעת. את זה צריך אולי נבואה או משהו אחר לדעת. או אולי יש הנאה, לא יודע.
אבל יש כזה טבע, שעל פי רוב בני האדם כסדר נולדים, וכסדר גדלים, וכסדר נעשים גדולים יותר, והם יורדים, והם מתים. את המחזור הזה, אחר כך חוזר, תחיית המתים, מה שהמחזור הוא – את המחזור אפשר לראות.
איך רואים את זה?
איך רואים את זה? לא מפרט אחד, אלא מלהסתכל במבט רחב יותר. אתה מסתכל סביב, אתה עושה הכללה, אתה רואה את כל בני האדם, לכל אדם קורה זה. אה, אתה לא הראשון שנולד, אתה לא הראשון שמת. יש כלל.
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה. חכמה פירושה כללים, כמו שבינה ראינו פירושה כללים. יש כלל, יש דבר טבעי, אפשר לצפות שרוב בני האדם נולדים וגדלים ומתים. מובן מאליו, זה לא אומר שלאדם אין בחירה, זה לא אומר שהאדם לא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, כמו כל מה שדיברנו – אבל זה עדיין כלל הדברים.
בקנה המידה העולמי: מעמד הר סיני – חד-פעמי רק מהמבט שלנו
אותה דרך על כל העולם
ובאותה דרך, ובאותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איך אנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה שאנחנו חלק ממנה, העולם שלנו, השמיטה שלנו שבה נולדנו – רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים.
האמת היא, אפילו בעולם שלנו אפשר כבר לראות יותר פעמים ממה שמובן, אבל בואו נדבר על המובן שיש רק פעם אחת, יש רק פעם אחת. אבל להסתכל קצת יותר גדול – אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי זו האמת שלנו.
מתן תורה במחזורים הגדולים יותר של שמיטות ויובל: מהיסטוריה לנצחיות
פרק ד: המבט של השמיטות והגאונות של המקובלים
תולדות העולם במחזורים גדולים יותר: גבולות המבט שלנו
באותה דרך, הרשה לי לומר עוד משל, באותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איפה שאנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה, שאנחנו חלק ממנה בעולם שלנו, השמיטה שלנו, שבה נולדנו, רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אמת שאפילו בעולם שלנו אפשר לראות יותר פעמים מי שמבין, אבל בואו נדבר על המקרה שיש רק פעם אחת, רק פעם אחת.
אבל להסתכל קצת יותר גדול, אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי כאן זה באמת מוגבל. תדמיין שאדם באמת לא היה יכול לראות אדם אחר, כי הוא באמת לא יכול לראות, הוא היה חייב לומר כן, אולי הוא יכול להאמין שיש שני, אבל הוא לא רואה את השני. אבל על זה אולי עומדים לא צריך להסתכל מילא פאר ומילא אוכח, אנחנו באמת לא יכולים, אנחנו יכולים לספקולציות.
גילוי סודות התורה: העולם נעשה גדול יותר
היום יש לנו על דברים טבעיים מסוימים, שמו כן מדע, יש לנו כן, ונתגלו הרבה סודות התורה. אנחנו יודעים לדעת יותר דברים מכמה אלפי השנים שהתורה, לפי מה שהכלים המקבלים שלנו יכלו לתפוס, אמרה לנו. אבל ובוודאי זה נקרא גילוי סודות התורה, כן, העולם נעשה הרבה יותר גדול לבני אדם.
וכל מי שלומד ברמב״ם הלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, כמה גדול עולם הכוכבים, יודע שזה היה מבט מצומצם מאוד, שבני אדם זה אמת במובן מסוים, וזה לא שקר, זה אמת מנקודת מבט, מהפרספקטיבה איך אנחנו רואים, אמת התאימו החשבונות שלהם. אבל היום נתגלה הרבה יותר מה שאנחנו קוראים חכמת הבריאה, הרבה יותר נפלאות הבורא, אנחנו יודעים שהעולם הוא מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהם יכלו לדמיין.
אותו דבר להיסטוריה: לא כולם צריכים לדעת את זה
ואותו דבר להיסטוריה. אנחנו כמה טוב יודעים אנחנו סדר היום הוא כבר חקירת פרטיות, אבל אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול מזה. וברוך ה׳, לא לכל בני האדם יש כלום לזה, כולם צריכים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו כלום, מי שיכול להבין שמה שאומרים לו בפשט פשוט, הוא רק לפי הכלום הקטן שיש לו, שאמרו לסבא סבא סבא זקן שלו שם פעם במצרים, ולפי מה שהראש הקטן שלהם הכלים הקטנים יכלו להיות, הראשונים אמרו ממש כך.
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: מתן תורה בשמיטות
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
ספר התמונה והרמב״ן, הרשב״א, הם כולם האמינו כך שאתה רוצה לספר לנו מעשה שהיה בשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השנייה, הם אמרו. כבר היה פעם אחת עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחר כך, וכאן יש כלל מסוים, אחרי אלפיים שנה של עולם בערך בדרך כלל בא מתן תורה.
האנלוגיה של המחזור של אדם
כי הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד, מובן מאליו זה חוץ לידיעה, אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות כי אנחנו לא יכולים, אנחנו לא נולדנו שם. אבל תחשוב על האנלוגיה של המחזור של אדם, זה הגיוני לחלוטין שכאן יש סדר, כאן יש דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק מחזור כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה לנו כמו דבר חד-פעמי.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ד: המשך – הבנת מתן תורה כתהליך מתמיד
אבל אם היית יכול להסתכל מנקודת המבט של הקב״ה, היית יכול להסתכל מנקודת המבט של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר, היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
גאונות המקובלים: מתן תורה הוא דבר ההווה תמיד
והגאונות, המבט שמראה לנו שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר ההווה תמיד, הוא מתחדש, כמו שיש “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”, כך יש “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אומר המדרש, והמקובלים והספרים החסידיים לוקחים את המדרש הזה באופן ממשי, לא כל מדרש הוא ממשי, המדרש הזה ממשי, התורה חדשה בכל שנה.
היא לא רק חדשה בכל שנה, כמו שהתבואה חדשה בכל שנה, יש דרך מסוימת שבה התורה נולדת, ובאופן כללי בתקופת השנה, באופן פרטי בכל יום, באופן כללי יותר בחיים של כל אדם, באופן כללי יותר בכל דור, באופן כללי יותר בכל מחזור של דורות.
המבנה של המחזורים: מיום עד שמיטה
לכל דור יש קשר אחד עם השני, יש כמו קבוצות של דורות, ולכל אחת מהן יש בחינה של מתן תורה שקורה בזמן מסוים, אחרי הכנה מסוימת של שבע שבועות, אחרי תהליך מסוים. התורה אינה הדבר הראשון, התורה תמיד באה מאוחר במציאות, כי לוקח זמן להגיע אליה, אבל יש מחזור, זו התורה.
כוחם של המקובלים: להסתכל מנקודת המבט של שער החמישים
וזה הגיע אלינו מכוחם של המקובלים, מהמתעמקים שהעזו, אולי לא היה להם רשות, אדם לא רשאי להסתכל יותר מדי, אבל היתה להם היכולת והיתה להם האמת להסתכל על העולם כפי שהוא, “כאלף שנים בעיניך”, הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מנקודת המבט של שער החמישים, יכולים לראות הכל בבת אחת.
הם סיפרו לנו מה? שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר מתמיד, הוא דבר שאפשר להתחבר אליו ולהוציא אותו. בוודאי, אנחנו לא… כמו שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים רק ביסוד, זה לא אומר שאנחנו יודעים כל פרט, אבל ממילא אתה יכול גם לומר בחייך, ממילא אתה יכול גם לומר בשנה שלך, ממילא אתה יכול גם לומר בנקודה שלך, מה?
הורדת המחזורים הגדולים לקטנים: שבועות בכל שנה
שבכל קיץ, בכל תקופת סיון מגיע אור חדש של תורה לעולם. למה? זה בזהר אנפין, בפרטיות, הדרך שבה המחזור עובד. בדיוק כמו שאחרי שבע… אני לא יודע מה, אחרי כמה דורות, אחרי שישים ושישה דורות בעולם, בעולם, במחזור של העולם שאנחנו יודעים, היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך בכל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות, שמתאים בערך בחשבון כך דומה לשישים ושישה דורות, בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי
ושבועות הוא דבר טבעי. לא טבעי שלא כל גוי יודע עליו, לא כל טיפש יודע עליו, כי הוא לא מבין את המחזורים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שכן, הוא מסתכל יותר רחב. ואחר כך, כשהם ראו את הגדולים יותר, הם הורידו אותם גם לקטנים יותר, והראו שיש בחינת מתן תורה קטנה, התחדשות שבאה כאן. זה היסוד, ואני מקווה שזה יצא ברור, כי אני חושב שזו הבהירות המדהימה שהוא אומר כאן.
פרק ה: שער החמישים וההבנה של “למעלה מן המחזור”
ללכת עוד יותר רחוק: השאלה של שבת ויום טוב
ועכשיו אני יכול ללכת אפילו יותר רחוק. אני מקווה שלא נאבד ונתבלבל אם אני הולך עוד יותר רחוק, אבל אני רוצה ללכת אפילו יותר רחוק ולומר עוד נקודה, ועוד ללכת אפילו יותר רחוק. אני רוצה ללכת יותר רחוק כך, ואני רוצה לומר עוד תירוץ לשאלה שהיתה לנו.
שאלנו קודם, שאם אנחנו אומרים שמתן תורה וכל הדברים האלה הם גם דברים טבעיים, הם חוזרים על עצמם בכל שנה, כמו שהאריז״ל הקדוש לימד אותנו, אז אם כך, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? מה ההבדל בין טבע לנס?
ראשית: נס הוא מחזור גדול יותר
ראשית אמרנו שנס הוא מחזור גדול יותר, זה דבר אחד.
אבל באמת: שבת של ימים טובים מול שער החמישים
אבל באמת, ההבנה שאמרנו עד עכשיו היא רק ההבנה של השבת שבתוך הספירה. שבע שבתות, יש שבע שבתות, ובכל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל, למדנו בשבוע שעבר שיש גם שער החמישים. שער החמישים היה מסביר, וזה המבט, איך כל הדבר הוא רק דבר אחד, “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד, אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר אותה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
באותה דרך: התורה גבוהה מהטבע
ובאותה דרך יש כאן עוד הבנה שמסבירה מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן למעלה, זה נקרא עולם השמיני, נכון? כמו שעכשיו בא בוודאי מכאן, משמיטה ויובל, ממתן תורה, ומתן תורה הוא יום החמישים, זה בדיוק, וכאן אפשר בוודאי לומר, זה בדיוק הדבר שבא אחרי כל המחזור, שהוא למעלה מכל המחזור.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במחזור
אף אחד לא אומר שכמו שכתוב כן, התורה היא דברים היסטוריים, המפקד של הנשיאים שאמרנו, רק פעם אחת אמרו, פעם אחת זה לא במחזור, זה אומר שאי אפשר להבין את זה.
אז מובן שהתורה היא באמת, התורה הפשוטה יש כאן קשר, כמו שכבר דיברנו.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מחזור
כשאנחנו אומרים ששער החמישים הוא למעלה מן המחזור, לפי מה שהבעל שם טוב לימד, זה אומר שזו ההשגה של עוד מחזור, כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין, שקשור ליסוד, שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון. בסדר.
אבל לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבל לאמיתו של דבר, כשאנחנו אומרים שזה למעלה מן המחזור, אנחנו מתכוונים לומר שזה למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שאין באמת סדר, זה רק אומר, כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות, יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שלמצוות יש טעם, אבל זה בחכמתו של הקדוש ברוך הוא, לא החכמה שלנו, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מבינים את זה.
זה שונה מלומר שאין לזה טעם, שזה סתם אקראי, שזה ביסודו ללא טעם.
זה פשט פשוט, אבל בפשט עמוק יותר…
זה פשט פשוט. אבל בפשט עמוק יותר זה מחובר למה שדיברנו קודם, למה שדיברנו בשבוע שעבר. כשאנחנו אומרים שהתורה היא שער החמישים, ואנחנו אומרים שהתורה היא כן למעלה מן הזמן, זה לא מחזור, מה אנחנו מתכוונים לומר?
פרק ו: שם הוי״ה וההבנה של נצחיות
צריך כאן לזכור: היה הווה ויהיה
צריך כאן לזכור, נאמר בדרך הפשוטה ביותר שאפשר לומר את זה. סודות ורזים ידועים, כל אחד יודע שכתוב בשלחן ערוך שהקב״ה הוא היה הווה ויהיה, שי-ה-ו-ה, הכוונה, אחת הכוונות של שם הוי״ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, הוא תמיד.
השאלה: למה כתוב בעיקר הווה?
אם כך יש שאלה, אם כך, למה הי-ה-ו-ה, שם הוי״ה, זה עיקר התורה? כן? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”, “כל התורה כולה אחד”, כתוב בספר ברית מנוחה, כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י׳ וה׳ וו׳ וה׳. התורה מוציאה את זה, כן, זה פירוש, התורה מביאה יותר טוב את השם.
אז, למה אם הוי״ה פירושו היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך”, למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳, לא כתוב עם… זה לא מתחיל היה, זה מתחיל עם י׳ וה׳? לא כתוב רק יהיה? כתוב בעיקר עם ו׳, הו׳ מאוד חשובה, כן, הו׳ היא סדר העולם, זו עומק גדול. כתוב הווה בעצם, עם י׳. מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: נצחיות לא אומרת “תמיד זקן”
התירוץ הוא, שלעולם יש קצת טעות במה שפירוש נצחיות, ומה פירוש הווה. העולם, אני מתכוון אנשים, השגות השכל של אדם לא תופס. בשבילנו, לומר שדבר הוא נצחי, אנחנו מתכוונים שזה אומר שהוא מאוד זקן, כן? הוא נעשה זקן יותר בכל יום, הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה. הוא תמיד היה כאילו מיליוני שנים, אני לא יודע מה, לפני שהוא היה, ועוד מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. זה איך שאנחנו מתכוונים שזה פירוש של דבר נצחי, דבר היה הווה ויהיה. יש שלושה דברים.
האמת: נצחיות פירושה תמיד הווה
האמת אבל היא, וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל, מדברים על היסוד הזה הרבה, ומי שיש לו שכל כנראה תופס שזה פשוט. האמת היא ששם הוי״ה, הוי״ה נצחיות, דרך טובה יותר לומר את זה היא שזה תמיד הווה, לכן זה נקרא הווה ולא עתיד ולא עבר.
במילים אחרות: דבר שלא נעשה זקן ולא חדש
במילים אחרות, זה דבר שלא נעשה זקן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה לא חידוש, או אפשר לקרוא לזה חידוש תמיד. זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצח
או אחד, יש לי חבר שאומר שלא צריך לתרגם נצחיות או הוי״ה, היה הווה ויהיה, ל”eternity”, צריך לתרגם את זה ל”presence”. ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן, במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, אולי אפילו רק בעולם שלנו, שיש להם מחזור ביצירה וכן הלאה, הוא דבר שחלקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ז: מהות הדבר הנצחי – אחדות שבתורה ושער החמישים
ההבדל בין דבר שבזמן לדבר נצחי
ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן – במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, ואולי אפילו עולמות גבוהים יותר יש להם מחזור ביצירה וכן הלאה – הוא דבר שחלוקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה, נכון?
הוא היה קצת אתמול, זה בכל זאת כביכול חלק ממציאותו, נכון? כמו שההיסטוריה של אדם היא חלק ממציאותו, רק שזה לאורך זמן. כמו שאדם מחולק במקום – קצת ממני בצד שמאל, קצת ממני בצד ימין, אני מחולק, יש לי חלקים, אני לא פשוט, נכון? יש לי חלקים, יש לי חלקים במקום. אותו דבר יש לי חלקים בזמן.
הייתי אתמול, ומי שהיה אתמול אינו בדיוק אותו מי שהיה היום. יש לו איזו שייכות – לא שהוא היה ממש משוגע אחר, לא היה לו שום קשר של היום עם אתמול – יש לו איזו שייכות, הוא אותו מי שהיה אתמול והיום. אבל מצד שני הוא שונה, הוא לא היה לגמרי אותו דבר. יש חלקים, יש חלוקים, הוא מתחלק בזמן. אתמול הייתי קצת כך, היום אני כך, מחר אהיה עוד אחרת, וכולי וכולי.
וכך הוא כל דבר טבעי, כל דבר חי שיש לו מחזור, שיש לו זמן – הוא נולד, הוא מת, יש לו אמצע. זה הזמן הבסיסי: היה, הווה, ויהיה – נולד, הוא קיים, הוא מת.
מהות הדבר הנצחי: תמיד הווה
דבר נצחי – כמו חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה, אבל אפילו חכמה, אפילו התורה שהיא רק פירוש על הקב״ה, אפילו התורה – הוא דבר שתמיד הווה. זו הגדרה, הגדרה טובה יותר: הוא תמיד נוכח.
במילים אחרות, הוא לא מתחלק לחלוקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – אין חלוקים. ההיה הוא אותו דבר כמו ההווה, והיהיה הוא אותו דבר כמו ההווה. הוא תמיד בהווה. אין שום חלק ממנו שיוצא.
המשל של אדם שמחולק בזמן
זה לא פשט כשאתה פוגש אותי היום – נאמר טוב יותר, נכון? כמו שהבעל שם טוב אמר “לבן חברי עד סוף”, שהדרך הנכונה של לימוד תורה – יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו.
טוב, הגענו עכשיו למצב שיש לנו שיעור בעל שם טוב שמלמד על תפילה, אבל צריך גם ללמוד את הבעל שם טוב שהוא פשט בתורה, שהוא אותו הדבר, כי זה אותן אותיות, רק מלמעלה למטה. טוב, השיעור שלנו אינו רשמית שיעור בעל שם טוב, אלא אני אומר, זה יותר פשוט, או יותר בסגנון הישן, שדבר נצחי הוא דבר הווה תמיד.
כלומר, כשאתה פוגש אותי – כן, מישהו פוגש אותי היום, מדבר איתי על השיעור שלי היום, שומע את השיעור של יצחק מערב שבועות תשפ״ו. כשאתה לא פוגש אותי במלואי – זה לא אני במלואי, כי חלק ממני הוא מה שהיה אתמול בשיעור, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של אתמול, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של מחר. זה מחולק.
ואתה רוצה להכיר אותי – איך מכירים אדם? מישהו רוצה להכיר את חברו? אי אפשר. צריך להיוולד איתו עד המוות, להיות כל רגע איתו. אולי אז תוכל לומר שאתה מכיר את כל חייו, כי כל חייו של אדם מחולקים בזמן.
אתה מכיר אותי – אתה מכיר קצת זמן ממני, מהתקופה שאתה מסתובב איתי, מהשיעור שאתה שומע ממני. שומע חצי שעה ממני – מה שחשבתי קודם, מה שאמרתי אחר כך, מה שאני הולך לומר – את זה אתה לא יכול. זה תמיד חסר.
ההווה שבו, ההווה של אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, חסר תמיד את העבר ואת העתיד. זה חסר, זה לא אתה במלואך. אני לא – אדם אומר צריך להיות נוכח – אני אף פעם לא נוכח במלואי איתך ברגע, מצד הגוף שלי לפחות, מצד מה שאני יכול לומר לך, מצד בינה שנמדדת בזמן. למה? כי ההווה שלי מנותק מהעבר ומהעתיד שלי. אתה לא יכול לדעת מה שראיתי אתמול, אתה לא יכול לדעת מה שאני אהיה מחר, אתה יכול רק מה שיש עכשיו. זה מאוד חלקי, זה חלקי.
אלוקות, תורה וחכמה: תמיד נוכחים במלואם
אבל אלוקות, אבל התורה, אבל חכמה שאינה הקב״ה עצמו, אבל זה ניצוץ מהקב״ה – כן, יש לה דמיון לקב״ה, היא גם נצחית, היא גם תמיד הייתה, היא קודמת לעולם, היא תמיד תהיה.
אז מצד הנקודה האמיתית, ודאי בתורה יש גם בינה, שהיא בהבנה שלנו שהיא באמת מאוד קטנה, שכשהיא מדברת אלינו היא נעשית ממש קטנה מחולקת על זמן. אבל התורה כשהיא לעצמה, חכמת אלוקים כשהיא לעצמה, איך שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ואתה לומד אותו לשמה, לא שאתה לומד אותו מעשית ואיך צריך להבין אותו, אתה לומד אותו לשמה, אתה לומד אותו שאתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
זה שער החמישים שמופיע בקבלה. שער החמישים הוא המקום שבו בינה נפגשת בחכמה. מ״ט שייכים לבינה, ושער החמישים זה מקום היחוד של חכמה ובינה.
והאריז״ל קורא לזה: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות [שלושים ושתיים נתיבות של חכמה] עם מ״ט שערי בינה [ארבעים ותשעה שערים של בינה]. זו הנקודה.
בשער החמישים אין “פעם” – אחדות שבתורה
שם, בנקודה הזו, אין פעם. אין מתי. כשאתה לומד את דבר התורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו, הוא לא מנותק מכל שאר חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” אומר הבעל שם טוב – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר שלמד.
“תופס בחלקו אחדות” אומר הבעל שם טוב לשון שהוא מביא מהמקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות היא דבר כזה שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקות, אין לה חלוקות לא במקום כביכול וגם לא בזמן.
כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
המשל מתפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל לקב״ה, לשאול, מתפלל עומד לפני השכינה, והחבר גם עומד לפני השכינה – אז מה, התחלקה השכינה? לא. נעשתה יותר השכינה? גם לא.
שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד”. זה אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
למה אין סתירה: ההבדל בין גשמיות ורוחניות
אה, תשאל, זו סתירה. הסתירה היא על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה יש סתירה כזו – דברים שמתחלקים בזמן. דברים שאינם מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
כלומר, כשאני – אפילו אני, או היד שלי – יש לי גוף שתופס מקום, הוא לא במלואו בכל המקומות. כלומר היד שלי, במובן מסוים היד שלי מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. היד שלי רק בצד ימין, והיד השמאלית שלי כאן.
אבל החכמה – אפשר אפילו לומר החלק הכללי שבנפש – כשאני כאן, הוא במלואו בכל מקום. ביד שבחכמה כביכול יש בדיוק אותה כמות חכמה, יש את כל החכמה בדיוק כמו שיש ברגל, בדיוק כמו שיש בראש.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – כל התורה היא שמותיו של הקב״ה
זה הסוד שאנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולשון הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מושמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
המשמעות היא שאם לומדים את זה – אבל אם לומדים את זה כמו ששאלת זה לא כך, זה רק רמז ליסוד, לקבלה, לפנימיות. אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – שער החמישים הוא שאתה לא פעם חלק בזמן, זה תמיד במלואו.
סיכום: לקבל את התורה כמו שהיא באמת
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
היה לי אמור להיות החידוש הנכון שלי בתורה. אבל כבר הגעתי לכך שזה שער החמישים. זה סוף חנוכה חזרה להעמיק בזה, אבל זה פשוט כמו שהתחשבתי עד עכשיו. זה קצת צדדים עדינים, זה נקודות מאוד עדינות, אבל אני חושב שהוצאתי את זה כמה שיכולתי בבירור להיום.
ברכה לסיום
ונזכה כולנו לתורה, להבין, לקבל חכמה, השגה בתורה, לקבל את התורה כמו שהיא באמת, לקבל את התורה כמו שהיא פעם אחת ותמיד באותו זמן.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of “Seven Complete Weeks” and the Fiftieth Day – Erev Shavuos
The Capstone of the Series: Cycles and Renewal
This is the final piece, the capstone, of a small series that has been studied over the seven weeks of Sefiras HaOmer. The foundation of the entire series has been the secret of “sheva shabbosos temimos” – which is the secret of “kol yemos olam,” as the Ramban said. This means the secret of the order, the circle, the cycle in which the world turns – whether in the largest world, the greatest circles of history, where the world turns and always returns to the beginning. And also in each day, in each week, where each day represents an entirely different week, an entire world, an entire universe that one can open up to understand a completely new way.
—
The Fiftieth Day: Mincha Chadasha
Finally one arrives at “sheva shabbosos temimos tihyena” – one must wait a complete day, not bein hashmashos, complete seven weeks, until one reaches “ad mimochoras hashabas hashevi’is” – the fiftieth day. Then – “vehikravtem mincha chadasha l’Hashem” – one brings a new mincha: the shtei halechem, the bread from the new grain. One makes it chametz, one performs tenufah, one brings a new korban – a chiddush, a davar chadash.
Already at Pesach one brought a small chiddush – “uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem” – the beginning of the harvest, a small omer of barley with a tenufah lifnei Hashem. But now on the fiftieth day one brings truly new – as the Gemara says: matir chadash lamizbe’ach – one brings from the new grain that has newly grown, one makes from this an entire bread, and this one brings on yom hachamishim.
—
The Contradiction: Chadash versus Torah She’lo Tishtaneh
The yom hachamishim is also yom matan Torah – the day when one ascends to Har Sinai and receives the Torah. Here, however, lies a certain contradiction between the two aspects of this yom tov:
Aspect A – Bikkurim/Mincha Chadasha: The essence of this day is yom habikkurim. Bikkurim means reishis – one brings bikkurei ma’asecha, the first wheat, the first grain, a korban mincha for the Almighty. The essential name is “chadash” – mincha chadasha.
Aspect B – Matan Torah: On the same day one celebrates zman matan Toraseinu. But Torah is the opposite of chadash! As the Rambam brings in Yesodei HaTorah Chapter 9: chukas olam, davar barur umforash baTorah she’hi mitzvah la’ad ul’olmei olamim. Torah does not change – lo tosef alav v’lo tigra mimenu – one does not add to it and one does not subtract from it. It is not a new Torah every year.
In the language of the series about cycles: Torah is not in the cycle. At matan Torah there is no cycle like with the seasons. This is the contradiction that needs to be explored.
—
The Foundation: What Does “Cycle” Mean and What Does “Understanding” Mean
Teva = Cycle = Understandable
The cycle of nature of seven times seven – this is the cycle in which the world turns. Every year comes a new winter, a new summer, a new harvest season, new grain. One can call it “new” – but also “old,” because it is the same cycle, chozer chalilah. It is newness that happens from repetition – not a complete chiddush, but a repetition according to an order.
This is the meaning of “mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis” – every day in the morning the cycle comes again, the sun rises as it rose on the fourth day of bereishis. With the seasons of the year – the same. It is a chiddush of ma’aseh bereishis – but a chiddush within a cycle.
Understanding means: one can make from this a rule. Like the verse: “od kol yemei ha’aretz zera v’katzir v’kor v’chom v’kayitz v’choref v’yom v’layla lo yishbosu” – there is an order, one can make a rule, one can predict it. The details are renewal, but in a general way there is divrei chochma – one can understand it according to order.
This is teva – a cycle. And consequently there is in this a science, a knowledge – one can know it, because it repeats itself. All sciences are built on observing the patterns, the cycles in nature, making from them rules, predicting, understanding, asking why, seeking causes.
History = One-Time = Not Understandable
History is exactly the opposite – that which one cannot explain, cannot predict, cannot say when it will happen, why it happened. There is no explanation in it, no rule, no general category.
This is a fundamental principle that all Acharonim, researchers, commentators say: History is the limit of things that one cannot understand. Why? Because it happened only once, v’lo ya’avor, v’lo yosef – it does not continue.
There is no category called “matan Torah” or “yetzias Mitzrayim” that happens once every so many years. It is one-time. One-time things do not repeat themselves, one cannot understand them, cannot predict them. No one can tell you when it will happen again – it will not happen again. No one can tell you why it happened then – because if one could know why, one would know the rule, one would know what sort of thing it is and when such things happen.
Historians do not seek to understand – they seek causes, but all the causes they find are still a piece of history. “This caused that, and that caused this” – in this sense there is something called “historical explanations.” But the whole thing – why it happened at all, why at that time, why to those people, why in that manner – this is by definition without explanation, because history is not something that is explainable.
If one says that something is history, it means: it happened once, it does not repeat itself, it has no reason, no science, no understanding. One can only remember it – one can only know what happened, one can investigate whether it happened, seek proofs, evidence. But what it is – understanding is impossible.
—
The Sharp Contrast on the Fiftieth Day
The fiftieth day thus contains two completely opposite aspects:
1. Mincha Chadasha / Bikkurim – this belongs to the cycle of nature, to the circle of seven times seven. Every year comes fresh new grain – it is a chiddush within a cycle, understandable, predictable, a part of the natural world.
2. Matan Torah – this is outside the cycle, a historical one-time event, which does not repeat itself, which is not understandable in the same way, which is chukas olam – eternal, not new, not changing.
—
How Most People Understand Matan Torah – The Historical View
This is how most people understand yetzias Mitzrayim and matan Torah – all the historical things upon which Jewish faith is built. According to this, matan Torah has no connection whatsoever back to the opening question – the sweetness of mincha chadasha. Because “chadasha” means there a chiddush in the sense that every year comes a new one – one can plan it, there is a rule in it. This is teva.
When one says here “teva” one means not heresy. Often when one learns sefarim “teva” means apikorsus – but here one means the order, the constancy that exists in the world, because this is “mechadesh betuvo” – the Almighty does this, and for this one thanks Him, and with this one serves Him. It is very religious, very faithful – not at all anti-faith. But it is one type of view.
The Problem: Matan Torah and New Grain Become Two Separate Things
According to this view, when one says something about matan Torah, one thinks only in terms of history, in terms of miracle – every time it happened is one-time. One cannot know why it happened, there is no rule – one can only know if it happened. Therefore people need to strongly establish that it did happen – they have proof, there were six hundred thousand people, they have testimony. But what happened – this has no entry point, no understanding. By definition a miracle – something one cannot understand, because one cannot predict it, there is no rule.
And if so, people say, new grain is a natural thing – as if it is something not religious. Six days of creation – they already believe in Shabbos (which is the meaning of teva), they only believe in yom tov (which is the meaning of miracle). And consequently they say: new grain and matan Torah are two different things. Matan Torah is a one-time thing that remains forever – precisely because it remains once for eternity, because there is only one of them. And new grain is a natural thing – it comes every year anew, which has nothing to do with Torah.
—
The Deficiency of Historical Faith – Spiritually
An important note: There are many Jews to whom one says, what is the foundation of faith? That there was matan Torah, as it says in the Rambam, in the Kuzari, with proofs, it is reasonable that it truly was, enough evidence. And one looks at this Jew, and one sees that his faith has no vitality. It is something dead. When he speaks of matan Torah, it is an obligation – he believed that it was, consequently one must follow what it says, the Almighty came and told what one must do. Everything is fine and well. He explains that there is good evidence for ma’amad Har Sinai.
But – on this one does not dance “elyonim sashu v’tachtonim alzu.” On this one does not write a kesubah between Knesses Yisrael and HaKadosh Baruch Hu (which R’ Yisrael Najara wrote, which is read in Satmar erev Shavuos). On this one does not say Akdamus Milin with a melody. This is not the source of vitality.
The Foundation of Faith in a Spiritual Sense
Foundations of faith means foundations for a person’s life. But here we speak of the foundation of faith in a spiritual sense – what is the real thing that makes you alive? What makes you alive in your Judaism, in your Torah, that you eat on Shabbos, that you celebrate Shavuos?
If one could perform an analysis, look into a person’s soul, one would not find that the most living thing is any knowledge, any evidence that there were 600,000 people at ma’amad Har Sinai. One does not see it on any stone – even not by the people who give the lectures. Certainly one must say it, in order to settle the hearts of the world, but this is not what one finds.
On the other hand – there must lie there ma’amad Har Sinai, there must lie there the prophetic encounter. It is certainly a correct thing to understand how there is vitality, light, wedding, aliveness from ma’amad Har Sinai. There must be in this a vitality. Every Jew identifies with this – “we are those who received there the Torah, v’keiravtanu Malkeinu l’shimcha hagadol be’emes b’ahavah” as we say in Ahavah Rabbah.
—
The Radical Innovation of Pnimiyus HaTorah: Matan Torah Is Not History – It Is Nature
Everyone Who Learns Pnimiyus HaTorah Knows That the Historical View Is Not Correct
Every single person who learns a bit of pnimiyus HaTorah – whoever has once opened a Sefer HaZohar, or commentaries of the mekubalim, the Arizal, the Ramak, Chassidic sefarim – must immediately say that the entire above-mentioned understanding is not correct, makes no sense, is not true.
Matan Torah did not happen once. It is not a one-time thing. And when one says that it is not a one-time thing, this means according to what has been explained: it is not something one cannot understand. It is not something where one must only ask “was it” and one cannot ask “what was it”. It is not such a type of thing.
Everyone who learns Kabbalah, Chassidus, any type of book of Jewish wisdom – even Rambam, even other approaches – almost everyone says that one can understand what matan Torah is. Of course, no one says that it is simple to understand, no one says that it is on the level that Moshe Rabbeinu understood. But fundamentally it is not the type of thing that is one-time.
The Conclusion
Our pnimiyus ha’emunah, pnimiyus haTorah – which means that which settles upon the heart, that which is correct, and consequently this is also the truth – is not that ma’amad Har Sinai is history. It is not a one-time thing that one cannot understand, that one can only know that it happened and consequently one is obligated to follow it. It is nature. It is something that has an order, one can understand it, there is in it a certain rule.
Whoever learns a Chassidic sefer, whoever learns Ramak and Arizal, sees very clearly that ma’amad Har Sinai is something one knows how to do. We know how to make it, we know how to do it. Of course, each person according to his understanding – but fundamentally it is not the type of thing that is one-time.
In **Every** Chassidic Sefer This Is Written
In every single Chassidic sefer in the world it says that matan Torah is presumably not a one-time thing – it repeats itself every year. It already says in the Arizal, in the early mekubalim it must say. In the Ramban it perhaps says explicitly, one just needs to know where to read. But in Chassidic sefarim it says explicitly.
—
Avraham Avinu and Shavuos Before Matan Torah
Certain Chassidic sefarim ask: what was the sixth of Sivan before yetzias Mitzrayim and matan Torah? They answer, based on statements of Chazal: it was already then also Shavuos. “Kiyem Avraham Avinu es kol haTorah kulah ad shelo nitnah” – the Tzanzer Rebbe and others say it explicitly: Avraham Avinu ate cheesecake in the morning on Shavuos, because the Jews received the Torah today. When one asks: what does this mean? The Jews are your grandchildren who will only come later, the event had not yet occurred – the answer is: there is an order in the world, and in this order the sixth of Sivan is a time of matan Torah inherently. Just as there is a good time in Nissan to go out from Egypt, there is a good time in Sivan to receive the Torah – according to the order of nature, according to the way the weather works.
—
The Clarity of the Time
As it says in the Midrashim: the time of Pesach is the best weather – not too hot, not too cold, a pleasant time to go outside, to make a great ma’amad Har Sinai. The clarity of the day brings out the clarity of the world – the time of favor to know that Hashem is God, the seven heavens that open – this comes out from the clarity of nature in the season. The Ramban brings it out, the Zohar brings it out.
—
The Distinction of Teva and Nes – Not What One Thinks
The Ramban placed Shavuos within matan Torah. One asks: is matan Torah simply a natural thing, the same level as the normal cycles? Certainly not! But this “certainly not” has two sides:
First: When one says there is an order, one does not yet mean that everything is exactly what one sees on the surface. People think that teva is the same thing as superficiality – but teva is not superficiality. There can be a deeper order that one does not immediately see.
Second: There is a true distinction between teva and nes. Although – and this one must know – in the Torah it never explicitly says “teva” or “nes”. Everything is the same God who does everything. But the world has long spoken about this, and there is a true level-distinction.
—
Shabbos and Yom Tov – Two Categories of Cycles
The distinction is illuminated through Shabbos and yom tov:
– Shabbos is something one sees easily – every child understands. People work six days, rest the seventh.
– Yom Tov is a broader system. In the simple sense: the cycle of nature – it took a few years until Adam HaRishon caught on that every summer the warmth returns.
– Yom Tov in the historical sense (yetzias Mitzrayim, matan Torah): here is still a deeper order, a greater order of “kol yemos olam.” Not only every year the harvest returns – in humanity itself there is an order: when people receive a Torah, when one goes into exile, when one goes out. This order is not punctual like a calculation, but there is a deeper order.
Consequently: When one says that yom tov is a greater thing than Shabbos, that there is a distinction between nes and teva – one means not that the nes is random or one-time. The nes is not one-time – it only appears one-time from our limited perspective.
—
The Person’s Limited Perspective – The Parable of One Life
A person who looks only at himself – an egoist, just like one who thinks his interpretation is the only interpretation – sees every thing in his life as a miracle: he was born – a miracle, truly yesh me’ayin. Bar mitzvah – a miracle. Wedding – a miracle. Children, middle age, death – all miracles. And from the perspective of the individual it is truly so – “niflaosecha shebechol yom” – one cannot predict about the particular. “Yom hamitah ne’elam min ha’adam.”
But if a person is a bit wise, not such an egoist, he looks around at other people – he sees: ah, wait! The particular details no one can know, but there is a nature: generally people are born, grow up, become older, decline, die. This cycle one can see – not from one particular, but from a broader view. One makes a generalization, one sees all people. The Almighty conducts the world with wisdom – chochma means with rules, binah means with rules. This does not mean that the person has no free choice – but this is the general principle.
—
On the World-Scale: Ma’amad Har Sinai – One-Time Only From Our View
The same way as with the individual person, is true for the entire world. As one looks at our small portion of history – our shemittah – one sees: yes, there was once ma’amad Har Sinai, once yetzias Mitzrayim. But this does not mean that there is no cycle – this only means that we are small people. We remember only a few thousand years. Our Torah, in its simple meaning, covers only a few thousand years.
—
The Larger View: The World Is Much Larger
Today everyone knows – the sciences have told us that the world is much larger than a few thousand years. And this is not new science – as R’ Aryeh Kaplan already noted: the mekubalim have long thought that the world is much larger than seven thousand years. This is a foundation of Kabbalah.
Revelation of the Secrets of Torah in Our Time
Today much more has been revealed of “chochmas habri’ah” – much more “niflaos haBoreh”. We know that the world is millions of times larger than the Rishonim could have imagined. The Rambam in Hilchos Yesodei HaTorah, or even in mathematical works, spoke about the size of the universe of stars – but this was a “limited view”. It was true from their point of view, their calculations were correct, but today we know that it is much larger. The same for history. This is “giluy sodos haTorah” – the world has become larger for people.
Not all people need this – many can continue to believe in simple peshat. But whoever has the vessels, whoever can understand that what he was told in simple peshat is only according to the small vessels that his great-great-grandfather had there once in Egypt – he can look deeper.
—
The Zohar’s Lesson: The Torah Is Greater Than Your Head
What we see from the Torah is according to our small-headedness. The Almighty lowered Himself, speaks a Torah that everyone can understand. A normal person cannot understand more than a few thousand years – and the Torah speaks of a few thousand years. The cycle of ma’aseh bereishis, Avos, yetzias Mitzrayim, Mashiach – this is only one small thing that you can see. The Almighty is much greater, and the Torah is much greater.
There is an interpretation of the Torah that speaks of much larger cycles – by way of remez, by way of derash, by way of sod. And even greater interpretations that take from even larger cycles – where the Torah does not speak at all of Olam Ha’asiyah, but of angels, of Atzilus.
The Zohar strongly rebukes one who says “there is in the Torah only peshat.” Whoever says that he knows the peshat of the peshat and this is the entire truth – not only is he a denier of the greatness of the Torah (he thinks the Torah is as small as his head), he is also a tremendous ba’al ga’avah.
But also the other extreme is false: A Jew must believe that his peshat that he understands – this is his portion in Torah, this is what the Almighty gave him, and he must take it seriously. A person who does not take seriously what he understands is simply a fool. The Torah is like a kaleidoscope – it shows itself to the person according to his understanding. The Almighty gave the Torah on this condition – that people should look and see that He created the world in six days, in six thousand years, it fits perfectly, it makes sense in his head, and this is a true portion in Torah. But to say that this is the entire Torah – this is apikorsus.
—
Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba: Shemittos and Matan Torah
The Rishonim said exactly this. Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba – they all believed that when one relates that in year 2448 there was matan Torah, this means: 2448 of the second shemittah. There was already once an entire world with matan Torah before this, and there can still be after this. And here there is a certain rule: after two thousand years of a world, approximately, comes a matan Torah.
They thought this way, and it makes much sense. Of course, it is “beyond knowledge” – we have not actually seen the previous shemittos, because we were not born there. But think the analogy of the cycle of a person – it makes total sense that here is an order, something one can indeed understand. The simple meaning is only: it is such a large cycle that we see only once of it, consequently it appears as a one-time thing. But if you could look from the perspective of God, of an angel, of something that knows much more – you would see that matan Torah also makes sense.
—
The Genius of the Mekubalim: From Large Cycles to Small
The mekubalim, those who delve deeply, dared – perhaps they should not have dared, a person should not look too much – but they had the ability and the truthfulness to look at the world as it is. “K’elef shanim b’einecha” – they can look at all shemittos together, almost from the perspective of sha’ar hachamishim, which can see everything at once. And they told us: matan Torah is not a one-time thing, it is a constant thing, something one can immerse oneself in and one can bring it forth.
And afterward, when they saw the larger cycles, they also placed it in the smaller ones. That is: every summer, every season of Sivan, comes a new light of Torah to the world. This is “b’zohar anpin” – the particular way the cycle works. Just as after twenty-six generations in the world there was a great matan Torah at Har Sinai, so every year after the month of Iyar, after seven weeks – which approximately matches the calculation similar to twenty-six generations – comes matan Torah, comes Shavuos.
Shavuos is a natural thing. Not “natural” in the sense that every gentile knows of it – not every fool knows of it, because he does not understand the larger cycles of nature, he can only see what he sees. But one who does look larger, sees it.
—
The Distinction of Shabbos and Yom Tov: Sha’ar HaChamishim
We asked earlier: if matan Torah and all things are also natural things that repeat themselves every year – what is the distinction between Shabbos and yom tov, between teva and nes? One answer has already been given: nes is a larger cycle. But truly, the understanding until now is only the understanding of “Shabbos shebetoch hasefira” – seven Shabbosos, every week there is an aspect of Shabbos, this is the Shabbos of yamim tovim, of the sefirah.
But there is also sha’ar hachamishim. Sha’ar hachamishim was explained as how the entire thing is only one thing – “kol haTorah kulah inyan echad”. Yes, the entire Torah goes through history from Bereishis to Ezra, very well – but there is only one word, one can say it in one second, one can understand the entire thing retroactively.
—
Torah Is “Above the Cycle” – What Does This Mean?
In the same way there is another understanding of what matan Torah means when one says that the Torah is higher than teva, that the mitzvos are “above” – “olam hashemini”. This comes from shemittah and yovel, from matan Torah which is the yom hachamishim – precisely the thing that comes after the entire cycle, which is above the entire cycle.
No one says that everything in Torah is in a cycle – it does say historical things, like the census of princes, which was only said once, once, not in a cycle – this means one cannot understand it.
Sha’ar HaChamishim According to the Baal Shem Tov: Another Cycle
According to how the Baal Shem Tov explained, “above the cycle” means that it is the comprehension of another cycle – like yovel. There is a dispute whether shenas hayovel olah min haminyan – which has to do with the same inquiry whether Keser is from the first sefiros. It is all the same idea.
But truly, when one says “above the cycle,” one means to say: above our understanding. It does not mean that there is not truly an order – it only means that we, small people, do not understand it. As the Rambam says about ta’amei hamitzvos: there are those who say that the mitzvos have no reason, there are those who say that they have a reason but “in the wisdom of HaKadosh Baruch Hu” – not our wisdom. This is different from saying that it has no reason, that it is simply random, that it is fundamentally without reason.
—
Shem Havayah: Eternity Does Not Mean “Forever Old” – It Means “Always Present”
The Question on Shem Havayah
It says in Shulchan Aruch that the Almighty is “hayah hoveh v’yihiyeh” – this is one of the intentions of shem Havayah. Kol haTorah kulah shemosav shel HaKadosh Baruch Hu, kol haTorah kulah echad – it says in Sefer Bris Menucha – the entire Torah is the explanation of the four letters yud-hei-vav-hei. The Torah brings out the Name better.
The question: If Havayah means “hayah hoveh v’yihiyeh” – “Hashem malach, Hashem melech, Hashem yimloch” – why does it primarily say hoveh? It does not say with a yud (past), it does not begin “hayah”. It does not say only “yihiyeh” (future). It primarily says with a vav – and the vav is very important, the vav is the order of the world, this is a very great depth – but basically it says hoveh, with a yud: that which is hoveh always.
The Answer: A New Understanding of Eternity
The world – people, the intellect of man – has a bit
a bit of an error in what “eternity” means. For us, “forever” means: very old, it becomes older every day, it always was and it always will be. Millions of years in the past, millions of years in the future, and also now. This is how we mean “davar nitzchi” – “hayah hoveh v’yihiyeh” – three things.
The truth however is – and this is written in sefarim, this is not a chiddush, everyone who has learned Chabad for example speaks about this foundation much – that Havayah-eternity means: it is always hoveh. Therefore it is called “hoveh” and not future and not past. In other words: something that does not become old and does not become new. One can call it “not chiddush”, or one can call it “chiddush tamid” – it is only a question of language, but the intention is the same thing.
Eternity = Presence, Not Eternity
A friend says: one should not translate “nitzchiyus” or “hayah hoveh v’yihiyeh” as eternity – one should translate it as presence. What is the intention?
—
The Distinction Between a Thing in Time and an Eternal Thing
A thing that lies in time – in the cycles of Olam Ha’asiyah, the world of nature, and even higher worlds that have their own cycles – is something whose divisions in time are divided from each other. The person from yesterday is not exactly the same as the person from today. Yes, he has a connection, he is not completely different – but he is also not completely the same. He is divided in time, just as he is divided in place: a bit of me is on the left side, a bit on the right side, I have parts in place – and exactly so I have parts in time. Every living thing that has a cycle – being born, living, dying – is divided into hayah, hoveh, v’yihiyeh.
This brings out a deep limitation: when you meet a person, you do not meet him completely. You hear my shiur today – but you do not hear yesterday’s shiur, not tomorrow’s shiur. You can only know a piece of time of me. Want to know me completely? You must be born with me until death, every minute. Because a person’s existence is divided in time. The hoveh of created man is always lacking – the past and the future are missing. Never am I completely present with you in this moment – from the side of my body, from the side of binah which counts in time.
—
An Eternal Thing Is Always Hoveh – Always Completely Present
An eternal thing – chochma in general, certainly the Almighty Himself, but even the Torah which is “only” an explanation of God – is something that is always hoveh, always present. It is not divided into divisions in time. All its divisions as it were – the hayah, the hoveh, the yihiyeh – are one. There is no part of it that goes out.
Certainly, in our understanding – in binah – the Torah becomes divided into time, becomes small. But **the Torah as it
is, the chochmas Elokim as it is, as it is completely – when you meet today a davar Torah and learn it lishmah, not practically, not only how one must understand it, but you grasp the chochma within it – you have the point of matan Torah, the sha’ar hachamishim within it**.
—
Sha’ar HaChamishim: The Place of Union of Chochma and Binah
Sha’ar hachamishim is, according to Kabbalah, the place where binah calls into chochma – the place of union of chochma and binah. Sometimes it belongs to binah, but the fiftieth gate is the point where they connect. The Arizal calls it with the verse: “nesiv lo yeda’o ayit v’lo shezafasu ein ayah, lo hadrichuhu bnei shachatz v’lo adah alav shachal, v’ayeh hachochma me’ayin timatzei v’eizeh mekom binah” – no one can know it. There connect the thirty-two paths of chochma with the forty-nine gates of binah. This is the point.
—
In This Point There Is No “Once”
In this sha’ar hachamishim, when one learns a davar Torah in the aspect of Godliness within it, in the aspect of truth within it – it is not cut off from all other parts of the Torah. The Baal Shem Tov says: “halomed mechavein osiyos achdus” – he learns it in the aspect of unity, then he has already learned the entire Torah. The Baal Shem Tov brings a language from the early mekubalim: “tofeiss bechelko achdus – tofeiss bechulo”. Unity is such a type of thing that one cannot grasp a part – it has no divisions, not in place and not in time. When you are today in matan Torah, you are the entire matan Torah.
—
The Parable of Prayer: The Shechinah Does Not Divide
When a person prays standing before the Shechinah, and his friend also prays standing before the Shechinah – has the Shechinah divided? No. Has there become more Shechinah? Also not. Both pray before the entire Shechinah, before the entire Godliness. This is “Hashem echad” – one of the basic foundations of faith.
—
The Distinction Between Body and Chochma in Place
The contradiction that one can ask – how can it be completely everywhere? – is only a contradiction on physical things, on things of binah and below, things that divide in time. But things that are not divided in time are always completely everywhere.
The parable: my hand occupies space – it is only on the right side, not on the left. In a certain sense it is connected to the entire body, but it is not complete unity. But chochma – the general part of the soul – when it is here, it is completely everywhere: in the hand of chochma there is exactly as much chochma as in the feet, as in the head. It is the entire chochma everywhere equally.
—
“Kulah Toras Hashem Temimah” – The Secret of Unity in Torah
This is the secret of why we say that the entire Torah is the names of HaKadosh Baruch Hu. The Rambam says: “v’ein b’chukos lo siten tamnu pachot kedushah mi’Shema Yisrael, ki kulah Toras Hashem temimah ukedoshah utehorah”. This means: if one learns it in this manner – if one understands the unity in the Torah, the sha’ar hachamishim in the Torah – then one is not once a part in time, but always completely.
[Side Note: Baal Shem Tov’s Teachings About Learning]
The Baal Shem Tov said “loven chavrei ad sof” – the correct way of learning Torah. There are many teachings from the Baal Shem Tov that go on this point – not only about prayer, but also what is the meaning in Torah, which is the same letters but from above to below. The foundation is the same.
—
Summary and Blessing
All of this is very refined points – but the essence is: when one has the Torah as it truly is – one has it once and always at the same time. The Torah is not something that was once and one remembers it – it is something that is always hoveh, always present, always completely here. When one learns a davar Torah in the aspect of chochma, in the aspect of unity, in the aspect of sha’ar hachamishim – one is in matan Torah itself, not a memory of matan Torah, but matan Torah itself.
This is the answer to the contradiction from the beginning: mincha chadasha and matan Torah are not two separate things – they are one thing. The new grain that comes every year in a cycle, and the Torah which is eternal – they meet in sha’ar hachamishim, where the cycle of nature (binah, forty-nine gates) meets with the point that is above the cycle (chochma, thirty-two paths). The fiftieth day is the place of union – where new and eternal, where nature and Torah, where cycle and one-timeness, become one.
May we all merit the Torah, to understand, to have wisdom and comprehension in the Torah in this manner.
📝 Full Transcript
Erev Shavuos: The Secret of “Sheva Shabbosos Temimos” – Cycles of Nature versus the Uniqueness of History
Introduction: The Capstone of the Seven-Week Series
Rabbosai, it’s erev Shavuos. Let’s now carry out a piece, the capstone piece of the small series that we’ve been learning these last seven weeks, which is the secret of “sheva shabbosos temimos” [sheva shabbosos temimos: seven complete weeks, the counting of the Omer between Pesach and Shavuos].
We learned that this is the secret of “kol yemos olam” [kol yemos olam: all the days of the world], as the Ramban [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides, 1194-1270] said. We learned that this is the secret of the order, the wheel, the circuit, the cycle that the world turns, that the world turns whether in general, in the greatest world, which is the essence of understanding the entire world, the greatest circles of the world, that the world turns and it always returns to the beginning. And this is the entire order of history, of kol yemos olam.
And how there is in each day, or in each week, or in each day that represents an entirely different week, more generally, an entire sphere, an entire world that one can open to understand an entirely new way to understand everything.
The Fiftieth Day: Mincha Chadasha LaHashem
So finally we arrive toward tonight, comes “sheva shabbosos temimos tiheyena” [sheva shabbosos temimos tiheyena: seven complete weeks shall be], yes. It’s an interesting explanation that one must wait for a complete day, not wait bein hashmashos [bein hashmashos: between sunset and night], which will be complete seven weeks, not miss, and arrive at “ad mimochoras hashabbos hashevi’is” [ad mimochoras hashabbos hashevi’is: until the day after the seventh Shabbos], which is the fiftieth day, when then “vehikravtem mincha chadasha laHashem” [vehikravtem mincha chadasha laHashem: and you shall bring a new meal-offering to Hashem], one brings a new mincha, the mincha of shtei halechem [shtei halechem: the two loaves], the bread of the new tevuah [tevuah: grain, produce]. One makes it chametz [chametz: leavened], one makes tenufah [tenufah: waving, a type of service in the Beis HaMikdash] with it, one brings a new korban, a chiddush [chiddush: something new], a new chiddush, a davar chadash [davar chadash: a new thing].
One already brought a small chiddush already on Pesach, yes, “uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem” [uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem: and when you cut the omer, the first of your harvest], the beginning of the katzir [katzir: harvest], like the eshkolos hakatzir [eshkolos hakatzir: the bundles of the harvest], zecher la’avodas hakatzir [zecher la’avodas hakatzir: a remembrance of the work of the harvest], one brought a piece of omer se’orim [omer se’orim: an omer-measure of barley], one also made from it a tenufah lifnei Hashem [tenufah lifnei Hashem: waving before Hashem].
And now on the fiftieth day one brings truly, it’s called truly chadash [chadash: new], the Gemara [Gemara: the Talmud] calls it that this is matir chadash lamizbe’ach [matir chadash lamizbe’ach: permits new grain for the altar], one brings from the new tevuah that has newly grown and one makes from it a complete bread, and this one brings bayom hachamishim [bayom hachamishim: on the fiftieth day].
The Contradiction: Chadash versus Torah Shelo Tishtaneh
Everyone knows that the yom hachamishim is also the yom matan Torah [yom matan Torah: the day of the giving of the Torah], the day when one ascends [oleh: goes up] to Har Sinai [Har Sinai: Mount Sinai] and receives the Torah, which also has a connection to something of chiddush.
There is like a bit of a stirah [stirah: contradiction] between the two inyanim [inyanim: topics, themes] apparently [lech’orah: at first glance]. Of course everyone will easily jump and say the answer [teiruts: answer], but one must be very deep here. There is apparently a stirah between the two inyanim of the yom tov [yom tov: holiday].
Inyan A: Yom HaBikkurim – Mincha Chadasha
Simply, the inyan, the day, the essence is yom habikkurim [yom habikkurim: the day of the first fruits]. Yes, bikkurim [bikkurim: first fruits] is a translation of reishis [reishis: first, beginning], one begins to bring bikkurim from all fruits etc., but primarily bikkurim means itself the shtei halechem, one brings bikkurei ma’asecha [bikkurei ma’asecha: the first of your works], and one brings the beginning, the first bread that has grown, the first wheat, the first tevuah from which one brings a korban mincha [korban mincha: a meal-offering] for the Almighty in the Beis HaMikdash [Beis HaMikdash: the Holy Temple]. But this is, the word is called chadash, the primary name that this has is chadash, mincha chadasha.
Inyan B: Zman Matan Toraseinu – Chukas Olam
And on this day one celebrates the Torah, that which the Jews received [mekabel gevein: accepted], zman matan Toraseinu [zman matan Toraseinu: the time of the giving of our Torah] as it says in the siddur [siddur: prayer book], that which the Jews received the Torah on this day. And this is the Torah achas [Torah achas: one Torah], chukah achas yiheyeh lachem [chukah achas yiheyeh lachem: one law shall be for you], chukas olam [chukas olam: an eternal statute], as the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides, 1138-1204] brings in Yesodei HaTorah Perek Tes [Yesodei HaTorah: Foundations of the Torah], chukas olam, davar barur umefurash baTorah shehi mitzvah la’ad ul’olmei olamim [davar barur umefurash baTorah shehi mitzvah la’ad ul’olmei olamim: a clear and explicit thing in the Torah that it is a commandment forever and for all eternity], a very old Torah, it’s la’ad ul’olmei olamim. It’s the Torah, this is, on this day the Torah began, one celebrates the day, one makes a situation from it, one speaks about it, that this is the opposite of chadash.
Yes, bipshitus [bipshitus: in the simple understanding], the simple meaning of matan Torah is that this is the Torah, it doesn’t change, lo sosif alav velo sigra mimenu [lo sosif alav velo sigra mimenu: you shall not add to it and not subtract from it], one doesn’t add and one doesn’t subtract, this is the Torah, and it’s not a new Torah every year.
The Sharp Formulation of the Contradiction
In other words, let’s be clear, in other words, when one wants to formulate [menasach zein: formulate] the question in the language of the discussions we’ve had about the cycles of the world, Torah is not in the cycle.
By matan Torah there is a cycle, every year comes the same winter and the same summer comes fresh, yes, one can call it the same, but one can call it new. Mincha chadasha simply means there comes a new wind, a new summer, a new time of harvest, a new time when there comes a new tevuah, from this new one brings it over.
The Foundation: Cycles of Nature versus the Uniqueness of History
Teva = Cycle = Understandable
This is in the cycle that one calls teva [teva: nature], yes, this is the wheel of teva of seven times seven, this is indeed the meaning, yes, seven times seven it goes with a cycle, and the cycle is called seven, yes, one can think concretely how the cycle of the tevuah is seven, but in any case [al kol panim: in any case], cycle means seven, so the cycle of the world, sheshes yamim veyom hashevi’i [sheshes yamim veyom hashevi’i: six days and the seventh day], and it comes back every week, every year, the same, but entirely new one can say it, it’s a new chiddush ha’olam [chiddush ha’olam: renewal of the world], as mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis [mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis: He renews in His goodness every day the work of Creation].
What is the simple meaning of the statement [ma’amar: saying] that one says in Birchos Yotzer [Birchos Yotzer: the blessings of “Yotzer Ohr”]? That every day comes in the morning again the cycle, the sun rose the first time in sheshes yemei bereishis [sheshes yemei bereishis: the six days of Creation] bayom harevi’i [bayom harevi’i: on the fourth day], and every day it rises, the same thing is there by tekufos hashanah [tekufos hashanah: the seasons of the year], which this is a chiddush ma’aseh bereishis. The same every year comes from fresh the tevuah, the first tevuah comes from fresh every year, it’s new every year.
One can call it new and also the old, because it’s the same cycle, it’s chozer chalilah [chozer chalilah: returns around and around] all the time, but it’s a cycle where there is in it ma’aseh chadoshos [ma’aseh chadoshos: new things], there is in it ma’aseh chadoshos in a chazarah [chazarah: repetition], it’s chadoshos that happens from chazarah of a cycle, it becomes again the same wheel, the same cycle becomes again.
History = Unique = Not Understandable
But when we speak even of Yetzias Mitzrayim [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], of matan Torah, it’s obvious that the entire point of speaking about it is that it’s not in a cycle. One can call it history. One can say history is the contradiction of it. History is a problem to learn. Why? Because one cannot understand it.
What Does “Understand” Mean?
What do I mean to say? I’m saying a fundamental point that all Acharonim [Acharonim: later rabbis and commentators] say, I don’t know how many Jews speak about this, but the modern scholars [chokrim: researchers], meforshim [meforshim: commentators], who bring out the sugya [sugya: topic] of history, they explain [mesbir: explain] this way to the world [alma: the world]. History is the limit of things that one cannot understand. Why? Because it happened only once, velo ya’avor [velo ya’avor: and it doesn’t pass], velo yosif [velo yosif: and it doesn’t add], kol hagadah velo yosif [kol hagadah velo yosif: the entire telling and it doesn’t add]. It doesn’t continue.
What do I mean to say? I mean to say this: The teva, that is what one can understand. As we say, the basic, the first teva, and perhaps the first science, is the science of the seasons. People see that every year returns the sun, the levanah [levanah: moon], the stars, it goes in a cycle, and from this grows every year again. This is a thing that one can understand. One can say one can predict it, one can understand that it comes every year from fresh.
Of course, one must do avodas Hashem [avodas Hashem: service of Hashem], one must do teshuvah [teshuvah: repentance] so that the rains [geshamim: rain] of the year should succeed. There is in this a judgment [din: judgment], beRosh Hashanah kol ba’ei olam nidonin [beRosh Hashanah kol ba’ei olam nidonin: on Rosh Hashanah all who come into the world are judged], everything fine and well. But the judgment is a thing that one understands. It’s not a davar shelemala min hazman [davar shelemala min hazman: a thing that is above time], it’s not a thing that doesn’t have in it any science. Science indeed means one makes rules [klalim: principles]. And what does understand mean? Understand means as we spoke last week. Understand means that one can make from it a rule.
I can say in a general way [be’ofen klali: in a general manner] there is a wisdom [chochmah: wisdom], “od kol yemei ha’aretz zera vekatzir vekor vechom vekayitz vechoref veyom velaylah lo yishbosu” [od kol yemei ha’aretz zera vekatzir vekor vechom vekayitz vechoref veyom velaylah lo yishbosu: yet all the days of the earth, seed and harvest and cold and heat and summer and winter and day and night shall not cease]. There is the cycle, there is an order, I can make a rule. That which you see every time, it’s hischadshus [hischadshus: renewal] indeed, and the details [peratim: particulars, details] is hischadshus, but in a general way there are divrei chochmah [divrei chochmah: words of wisdom], one can understand it according to order [keseder: according to the order].
Teva and Science
This is the meaning of teva, what we call teva, or what we call the natural world, which is a cycle. And consequently [memeilah: consequently] there is in this a science, there is in this knowledge [yedi’ah: knowledge], one can know it, because it repeats itself. As we say, because it repeats itself there is also a new one every year, because it repeats itself. When it repeats itself, that makes a new one, it’s perhaps again, you can call it a copy, I don’t know if it’s a copy, again the same thing, but again, not again like a complete chiddush [chiddush legamrei: a complete novelty], not again unpredictable, again predictable according to an order.
This is the topic [nosa: topic] of nature, of teva, which the cycles, which all science, the many understandings [havanos merubim: many understandings], wisdom in leadership [nesi’us: carrying, leading], is built on observing the patterns, the cycles that are in nature, and understanding it, making from it rules, afterwards one can predict it, afterwards one can understand it, one can ask why it is, what is the cause [gorem: cause] of it, etc.
History Is Not Understandable
When one says history, history is the opposite, history is exactly the thing that one cannot explain [mesbir zein: explain], one cannot say it, one cannot predict it, one cannot say when it will happen, when it happened, why it happened, and there is not in it any explanation [hesber: explanation], there is not in it any rule, there is not any general category [kategori klaliyus: general category] called matan Torah or Yetzias Mitzrayim, that happens once in I don’t know how many years, and consequently, if there is a rule, one knows when it happens, every time that there is such a wind, such a sun, every year in such a type of season it happens? No. It happens once, and from that once one must remember it, because it happens only once, a unique thing.
Unique things are such things that don’t repeat themselves, and are consequently such types of things that one cannot understand, one cannot predict it, no one can tell you when it will happen, it won’t happen again, no one can tell you why it happened then. If one could know why, one would know the rule, one would know what type of thing it is and when such types of things happen.
If one says that it’s history, the meaning is it happened once, it doesn’t repeat itself, and it has no reason [ta’am: reason], it has no science, there is no understanding [havanah: understanding] in it. One can only remember it, one can only know what happened, one can learn history, investigate [choker zein: investigate] whether it happened, yes, one can only investigate if it happened.
The Limits of Historical Research
Let’s say clearly, the one who understands matan Torah as [besoras: as] history, so they say very clearly, one can investigate whether it happened, one can search for proofs [re’ayos: proofs], evidence, know whether it happened, but what happened, to understand is impossible [min hanimna: impossible], one cannot understand what happened, because it’s not such a type of thing that is understandable, in a certain sense all history is not such a type of thing that is understandable. You cannot ask why there was a king such and such [kach vechach: such and such] who conquered [kovesh gevein: conquered] a country [medinah: country] such and such in the year [bishnas: in the year] such and such.
Matan Torah: Teva or History? — The Radical Chiddush of Pnimiyus HaTorah
Chapter 1: The Historical Understanding of Matan Torah and Its Deficiencies
What Does “History” Mean in This Context?
If one could know why something happened, one would know the rule — what type of thing it is, and when such types of things happen.
But if one says that something is history, this means:
– It happened once
– It doesn’t repeat itself
– It has no reason
– It has no science
– There is no understanding in it
One can only remember it, one can only investigate whether it happened — but what happened, to understand, is impossible.
Let’s say clearly: Those who understand matan Torah as history, so they say, this is their rule: One can investigate whether it happened, one can search for proofs, evidence, know whether it happened. But what happened, to understand is impossible. One cannot understand what happened, because it’s not such a type of thing that is understandable.
History in General Is Not Understandable
And in a certain sense, all history is not such a type of thing that is understandable. You cannot ask why there was a king such and such, who ruled in a country such and such in the year such and such. There is not in this any explanation.
Consequently, what do historians do? They don’t seek to understand, they can seek causes, but all causes that they seek is still a piece of history. He can find evidence and search for proofs that it was before. Okay, this caused that, and that caused this. In this sense there is something of an explanation that one calls historical explanations.
But the entire thing — why does the whole thing happen at all, why at that time, why for those people, why in that period, in that manner — this by definition has no explanations, because history, what we now call the word history, is not a thing that is explainable.
Miracle versus Nature — A Precise Definition
Okay, it’s as if, one can say this now, it’s as if a miracle. In the aspect of miracle, which we called a minute ago.
In the aspect of teva means:
– What one can predict
– What there is a cycle
– It repeats itself
– One can know when it repeats itself
– There is in this a rule
In the aspect of miracle is:
– What there is not in this a rule
According to how one understands history here, it means that there is no rule in this at all, there is no understanding, you cannot say why, no one understands it, there is no wisdom in it. There is only testimony, there is only, as one can say, only prophecy about it, there are only the details, there is only the fact that it happened this way, it happened once, and therefore one simply counts, one only remembers the one time that the Exodus from Egypt happened, the one time that the Giving of the Torah happened.
How Most People Understand the Giving of the Torah
This is how most people understand the topic of the Exodus from Egypt, according to this, and the topic of the Giving of the Torah, all these historical things upon which the Jewish faith, the Jewish religion, the Jewish Torah is built.
According to this understanding, most people think that it has not a drop of connection back to our initial question, it has not a drop of connection to the sweetness of the new mincha offering, where “new” means it is a novelty, but not a novelty in the sense of history, it is a novelty because every year comes a new novelty, one can plan it, there is a rule in this, because this is the faith, it is not, yes, nature.
Note: “Nature” Does Not Mean Heresy
When I say nature here I don’t mean heresy. Yes, often when one learns books, nature means apostasy, I don’t mean apostasy. I mean the sort of order, the sort of regularity that exists in the world, because this is “mechadesh betuvo” [He renews in His goodness], the Almighty does this, and for this one thanks the Almighty, and with this one serves the Almighty, and with this one praises Him, etc. etc. etc.
It is very religious, it is very faithful, it is absolutely not anti-faith, it is absolutely not anti-Judaism, anti-faith, anti-service of God, this sort of perspective, but it is one sort of perspective.
The Problem: The Giving of the Torah and the New Crop Become Two Separate Things
And most people when one tells them something that is the Giving of the Torah and the like, they only think in terms of history, in terms of miracle, in terms of each time it happened is unique, even what happened twice, is twice that a unique thing happened, one cannot know why it happened, there is no rule in this, one can only know if it happened.
And about this, most people who hold that their Judaism is built upon the Giving of the Torah, they need to strongly establish that it happened, they have proof, there were six hundred thousand people, they have testimony, it happened, but what happened has no introduction in this, and has no understanding in this.
It is by definition a miracle, and by definition miracle I mean to say something that one cannot understand, because one cannot predict it, there is no rule in this.
And if so, the topic of the new crop, people say, this is a natural thing, as if for some reason they have in their head that this is something not religious, this is something natural, as if the Almighty doesn’t do this, as if this is a cycle of nature.
The six days of Creation, they already believe in Shabbos, yes? Shabbos is the meaning of nature, they only believe in Yom Tov which is the meaning of miracle. Okay, in a certain sense, one can understand that Yom Tov is indeed a miracle, and they say that the new crop and the Giving of the Torah are two different things.
The Giving of the Torah is a unique thing, because it remains forever. Precisely because it remains once forever, because there is only one of them. And the new crop is a natural thing, it comes anew every year, there are new processes, it is very pleasant, people are happy, summer comes, harvest comes, which has nothing to do with the Torah at all.
Chapter 2: The Radical Innovation of the Inner Dimension of Torah
Everyone Who Learns the Inner Dimension of Torah Knows This Is Not Correct
Okay. Now, everyone who learns a bit of the inner dimension of Torah, whoever has once opened a Sefer HaZohar [Book of Zohar], or later commentators from the Kabbalists, yes, the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria], the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero], the Chassidic books, everyone who opens one of these books, the whole thing that he just said, he must immediately say that it is not correct, it doesn’t make sense, it is not true.
That the Giving of the Torah happened once, it is not a unique thing. And when one says that it is not a unique thing, what does that mean to say according to what we have explained? It is not something that one cannot understand, it is not something where one can only ask “did it happen” and one cannot ask “what happened.” It is not that sort of thing.
Everyone who learns Kabbalah, everyone who learns Chassidus, everyone who learns any sort of book of Jewish wisdom, even if he learns Rambam [Maimonides], even if he learns other approaches that exist, I know, almost everyone, except for really some very late books that think the way I just said, almost none of them say that one cannot understand what the Giving of the Torah is.
There is not a single Jewish book that I know, not one exists, there is one, but the normal mainstream path of the Kabbalists, of the Chassidim, of the Rambam, everyone agrees on this, that the Giving of the Torah is indeed something that one can understand.
Of course, no one says that it is simple to understand, no one says that it is on the level that Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] understood, we will speak about this in a minute, but no one says that this is simply a unique thing and one only needs to know if it is.
Note: The Deficiency of Historical Faith — Spiritually
Therefore, I can say this as a note, an important note. There are many Jews that one speaks about now, we are speaking of basics of faith, yes, there are many Jews that one tells them, what is the foundation of faith? That there was the Giving of the Torah, as it says in Rambam, it says in the Kuzari and the like, and he has proofs, yes, it is reasonable that it indeed was, because there was enough evidence and the like.
And I look at this Jew, and I see that his faith has no vitality. It is something dead. He has no vitality. When he speaks of the Giving of the Torah, it is an obligation. Yes, he believed that it was, and therefore one must follow what it says. The Almighty came and told what one must do, and how one will have a good life. Everything is fine and well. He explains that there is good evidence for the gathering at Mount Sinai.
With all due respect, he is a respectable Jew. But with all due respect, I don’t see that about this one dances “elyonim sassu vetachtonim alzu” [the heavenly beings rejoiced and the earthly ones exulted]. I don’t see that about this one writes a ketubah [marriage contract] between Knesset Yisrael [the Assembly of Israel] and HaKadosh Baruch Hu [the Holy One, Blessed be He], which Rabbi Yisrael Najara or another wrote, which one reads in Satmar on the eve of Shavuos. I don’t see what it means. Not about this does one say the Akdamus Milin [liturgical poem] that one sings before one speaks of the Giving of the Torah, that it teaches us that they have proof, the gentiles, “those abundant in intellect and important as masters, man and woman.” The Anakim had only three people who saw the miracles of the Anakim, and we have six hundred thousand people.
With all due respect, perhaps I am the strange person. I don’t see that for this one gets excited. I don’t see that in this there is vitality.
The Foundation of Faith in a Spiritual Sense
The foundation of faith, the foundation of faith must be… let us establish a simple thing. There is something called principles of faith or foundations of faith. Foundations of faith means foundations for a person’s life, yes? You can prove to a gentile, “your wife like a fruitful vine,” “your children like olive shoots,” the answers… okay, very good answers, whatever the arguments that the apologetics say.
But I am speaking here of the foundation of faith in a spiritual sense, yes? The Friday shiur [Torah lecture], the Erev Shabbos and Yom Tov shiur is to speak what truly speaks vitally to the souls of Israel. The foundation of faith means, what is the real thing that makes you alive? What makes you alive in the matter of your Judaism, in the matter of your Torah that you do in your life, that you eat on Shabbos, that you celebrate Shavuos, and so on? What is the living thing?
I know, I don’t believe that one will do like a priest, an autopsy, one will go in and look in a person’s soul and find the most, the thing that makes him the most alive, and one doesn’t find any knowledge, any evidence that there were 600,000 people at the gathering at Mount Sinai, one doesn’t see it on any stone, not even by the people who give the sermons. Certainly one must tell them, in order to settle the hearts of the world, but one doesn’t find this.
And certainly on the other hand, there must lie the gathering at Mount Sinai, there must lie the gathering of prophecy. It can be a person has other sources, give thanks to God for He is good, for His kindness is eternal, but it is certainly a correct thing to understand how there is the vitality, the light, the wedding, the aliveness of the gathering at Mount Sinai. There must be vitality in this, and every Jew identifies with this, he says, “we are those who received the Torah there, we are the receivers of the Torah, and You brought us near, our King, to Your great Name in truth with love,” yes? As one says in Ahavah Rabbah [prayer]. This must be.
The Conclusion: The Giving of the Torah Is Nature, Not History
If it must be so, everyone will understand, it must be that our inner faith, the inner dimension of Torah — the inner dimension of Torah means what settles upon the heart, what is correct, and therefore this is also the truth — is not that the gathering at Mount Sinai is history. It is not a unique thing that one cannot understand, that one can only know that it happened and therefore one is obligated to follow it. It is not this.
It is nature. It is something that has an order, one can understand it, there is in this a certain rule even. One says that it is unique, we will speak about this, it is a different sort of unique. There is in this a certain rule, there is in this a certain understanding.
Whoever Learns This Way — Sees Clearly
And whoever learns this way, whoever learns a Chassidic book, whoever learns Ramak and Arizal, sees very clearly, and especially whoever learns the sharper Chassidic books that say this in the sharpest way that can be, sees that the gathering at Mount Sinai is something that one knows how to do, we know how to make it, we know how to do it. It is not something that we don’t know how to make, it is something that we do know. Of course, each according to his understanding, of course, one must believe that there is more than what we understand, but fundamentally it is not the sort of thing that is unique.
In Every Chassidic Book This Is Written
And every Chassidic book says this. Master of the Universe, I wanted one to grasp what a radical thing they are saying, what a novelty they are saying.
In every single Chassidic book in the world it says that presumably this is not a unique thing, it repeats itself every year.
True, it says in every Chassidic book in the world. Whoever knew, whoever once opened, even non-Chassidic books already say it, but the Chassidic books spoke about it very strongly, especially the foundation. It already says in the Arizal, and in the early Kabbalists it must say, someone once spoke with me that it says.
The Deeper Order of the Giving of the Torah: From Nature and Miracle to the Greater Cycles of the World
Chapter 3: The Chassidic Foundation — The Gathering at Mount Sinai Repeats Itself Every Year
The Radical Innovation in Chassidic Books
In every Chassidic book it says, I tell you my teachers, now they begin to grasp what a radical thing they are saying, what a novelty they are saying. In every single Chassidic book in the world it says that the gathering at Mount Sinai is not a unique thing — it repeats itself every year. True? It says in every Chassidic book in the world.
Whoever knew, once opened, even non-Chassidic books already say it, but the Chassidic books spoke about it very strongly — this is a foundation. It already says in the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria], and in the early Kabbalists it must say. I once spoke, it must say explicitly, or why it doesn’t say exactly in these words, and so one must struggle, but it is certain that he also believed this way, and the like. And the Ramban [Nachmanides] perhaps it says explicitly, also one must know where to read these words. But certainly in Chassidic books it says explicitly — the gathering at Mount Sinai repeats itself every year.
The Parable of the Harvest — The Yearly Repetition
Just as the harvest is new every year, and it is the same every year, and we know to say the seven types of punishments can come, one must still have the Almighty make a moment, one must still have everything work out — but there is a rule in this, one can understand it. Upon this is built human wisdom, the wisdom of human beings, the wisdom of the Creator, yes? The Creator of the Creator of worlds. This is built upon what comes every year. Just so every year comes Shavuos, it comes every year.
Avraham Avinu and Shavuos Before the Giving of the Torah
The Question: What Was the Sixth of Sivan Before the Exodus from Egypt?
And one will look in certain Chassidic books, they will even ask as a question: and what was the sixth of Sivan, what was in the period before there was the event of the Exodus from Egypt and the Giving of the Torah?
They say explicitly, and it is built upon statements of Chazal [our Sages of blessed memory] that say such a thing: it was already then also Shavuos. “Avraham Avinu kept the entire Torah before it was given,” says the Tzanzer Rav and others — I remember the Tzanzer Rav says it explicitly, and others.
The Parable of Avraham’s Cheesecake
What does it mean? That Avraham Avinu on Shavuos morning ate cheesecake, and he was asked: why are you eating cheesecake? Because the Jews received the Torah today, and I am very pleased with this, and whatever the intention is, and one eats cheesecake.
One will ask: what does it mean the Jews received the Torah? The Jews are your grandchildren who will happen, and the event hasn’t happened yet, they haven’t yet gone into Egypt. What are you saying?
The Answer: There Is an Order in the World
He answered — the answer was a bit spiritual from the physicality, but he said: what does it mean? There is an order in the world, and in this order, at the appointed time, is a time of the Giving of the Torah in itself. Because there is an order that exists, it is a good time to make the Torah, yes?
Just as it is a good time in Nissan to go out from Egypt, it is a good time in Sivan to receive the Torah — according to the order of nature, according to the way the weather works. It must be good weather, as it says in the Midrashim: the time of Pesach, at Pesach in the future, it is the best weather — it is not too hot, not too cold, there is a pleasant time to go outside, to make a great gathering at Mount Sinai.
The Clarity of the Time
And the clarity of the day brings out the clarity of the world — the time of favor to know that Hashem is God, the seven heavens that open, is something that comes out from the clarity of the nature that exists in the season, as it says in the Midrashim, and the Ramban brings it out, and the Zohar brings it out, other books.
The Distinction Between Nature and Miracle — Not What One Thinks
The Question: Is the Giving of the Torah Simply a Natural Thing?
And the Ramban made Shavuos in the Giving of the Torah. We will ask: is it the same thing as nature? Is the Giving of the Torah simply a natural thing, the same level as simply the normal cycles of the year, of the day, of the week, of the month?
Certainly not! What does certainly not mean?!
Two Things
First of all! When we say that there is an order, a process how things mean, I mean it will still be the same thing — I still don’t mean that everything is exactly what one sees, what is visible to the eyes in the first minute. People think that nature is the same thing as superficiality — nature is not the same thing as superficiality.
The Distinction Between Shabbos and Yom Tov
It can certainly be, there is a distinction, there is a true distinction between Shabbos and Yom Tov, because one sees another level of distinction. But the first thing is: there is a true distinction between nature and miracle.
The Categories of Nature and Miracles – Two Different Levels
The categories called nature (teva) and miracle (nes) – although they don’t appear in the Torah explicitly at all, you need to know this: It doesn’t say in the Torah, neither nature nor miracle is written – everything is the same God who does everything. But let’s say, the world has been talking about this for a long time, and there is a true level to it.
Shabbos and Yom Tov – Two Categories
And in the Torah you also see that there are ways of peace (darchei shalom), and there are Shabbos and Yom Tov, which are two different types of things – although Yom Tov is called Shabbos, and Shabbos is called Yom Tov perhaps, moed, mikra kodesh – but they are still two categories.
And the difference is:
Shabbos is something that’s easily seen – every child understands that it’s Shabbos. Yom Tov is a broader system. You can even say simply, yes: Shabbos is that people work six days, rest the seventh day.
Yom Tov is that there is a cycle of nature. It took a few years until Adam HaRishon, yes, caught on that every summer the warmth returns, things grow. That’s one thing.
Yom Tov in the Historical Sense – A Deeper Order
And if you speak of Yom Tov in the historical sense, when we talk about the Exodus from Egypt – here is an even deeper order. There is an even greater order, as we spoke about in previous weeks: there is an even greater order of kol yemos olam (all the days of the world), the world.
Not only is there a cycle every year where the harvest returns, where things grow again every year – but in humanity there is an order. As we spoke about arba me’os shanah (four hundred years), about the ketz (end), all these things. There is a greater order in the world. There is an order when people receive a Torah, there is an order when they go into exile, when they leave exile. True, the order isn’t as precise as what you calculate mathematically, as we spoke about, but there is a greater order, there is a deeper order.
Therefore: A Miracle Is Not One-Time
Therefore, when we say that Yom Tov is a greater thing than Shabbos, that there is a difference between a miracle and nature – we don’t mean to say that the miracle is random, that the miracle is one-time. The miracle is not one-time.
Why Does It Appear One-Time?
But let’s say this: why does it appear one-time to us? You can even say this, let’s say that in our cycle (machzor), as the Ramban would say, in our cycle of shemittah, in our seven thousand years – there was only once the giving of the Torah (matan Torah) that we speak of. True. It’s certainly true in one sense, yes? There is indeed every year, but that’s a small matter. The great matter was only once.
That doesn’t mean there’s no cycle – that only means that we are small people. We only remember a few thousand years of the world. Our Torah, in the plain meaning (peshat) the Torah speaks of only a few thousand years of the world. Still doesn’t mean anything.
The Greater World – What Science and the Mekubalim Say
The World Is Much Greater
Everyone knows today, science has told us that the world is much greater than a few thousand years. And science isn’t new science, as Rabbi Aryeh Kaplan already noted: the mekubalim have long thought that the world is much greater than seven thousand years.
The Foundation of Kabbalah: The Torah Is Greater Than Your Mind
This is of course the foundation of Kabbalah: that what we see of the Torah, yes – not because they don’t believe in the holiness of the Torah, on the contrary, they believe more in the holiness of the Torah, right? They say: how do you see the Torah? What is the combination of letters (tzeiruf osiyos) that the Torah is written in? What is the way that you interpret the Torah? According to the small-mindedness that you are in.
Hashem Lowered Himself
You bring the Torah down to a lowly level – Hashem lowered Himself, speaks a Torah that everyone can understand. A person, a normal person, cannot understand more than a few thousand years, and the Torah speaks of a few thousand years. And the few thousand years that we can grasp begins the cycle of Creation (ma’aseh bereishis), goes through the Patriarchs (avos), to the Exodus from Egypt, to Mashiach – the whole cycle. That’s just one small thing that you can see.
Greater Interpretations of Torah
Hashem is much greater than this, and the Torah is much greater than this. There is an interpretation of the Torah that speaks of much greater cycles, which stands in the way of hint (derech remez), in the way of exposition (derech drash), in the way of secret (derech sod).
And there are even greater interpretations that take from even greater cycles, where the Torah doesn’t speak at all about the World of Action (Olam HaAsiyah), it speaks entirely about angels, about Atzilus (the highest world).
The Zohar’s Strong Rebuke
The Torah that we can see, yes? Whoever says that what is the plain meaning of Scripture (peshuto shel mikra) must be true and that’s the only thing – doesn’t make the Torah greater, he makes the Torah smaller.
Everyone who learns a bit of Kabbalah, everyone who learns a bit of Zohar, sees this: how the Zohar rebukes so strongly the one who says that in the Torah there is nothing but the plain meaning (ein baTorah ela peshat), yes?
The Right Balance
People say: of course, the plain meaning is also – you must believe that the plain meaning isn’t the truth, you need to know that there is a plain meaning of the plain meaning. And whoever says that he knows the plain meaning of the plain meaning, and that’s the whole truth – not only is he a denier of the greatness of the Torah (kofer bigdulas haTorah), he thinks that the Torah is as small as his mind, he is also a tremendous arrogant person (ba’al ga’avah). This plain meaning, that’s the whole plain meaning, and whoever believes otherwise is a heretic. Hello?
But One Must Take One’s Plain Meaning Seriously
Of course a Jew must believe that his plain meaning that he believes in the Torah – that’s his portion (chelek) in the Torah, that’s what Hashem gave him, and he must take it seriously. A person who doesn’t take seriously what he understands is just a sleeper (lulov), he doesn’t take anything seriously. A person must take seriously what he understands, and he must believe.
The Torah Like a Kaleidoscope
The Torah is indeed like a kaleidoscope – it appears to the person according to his understanding. Hashem gave the Torah on this condition (al menas kein), that you, people, should look and see that Hashem created the world in six days, in six thousand years – it fits perfectly, it makes sense in his mind. On this condition there is a true portion in the Torah.
But if a person should say that this is the entire Torah, if a person should say that the Torah is not greater than this – he is simply a heretic, simply a small-minded person who cannot see that there is greater than him.
The Parable of One Person’s Life – How We See Miracle and Nature
The Person Who Sees Only Himself
And therefore, our Torah stands only – and if you look, you have a limited vision, you are a person, you can barely see. “A thousand years in Your eyes” – a person can barely see a few years, a few thousand years. And the few thousand years is indeed a one-time event, the standing at Mount Sinai (ma’amad Har Sinai).
Just as a person should think, yes, think this way: imagine a person lives only once (veigt nor ein gol), let’s take him in a simple cycle, how will we speak of the cycle of a person’s life? A person is born, he grows up, he becomes old, he becomes middle-aged, and later he declines and he dies.
From the Individual Perspective – Everything Is a Miracle
A person who sees only himself, an egoist, one who is like that one who thinks that his plain meaning is the simple plain meaning and everyone must believe this, there is nothing more than this – what does he see? He says: I was born, it was a miracle. No one could have predicted, I didn’t know before I was born, I didn’t exist. He is literally something from nothing (yesh me’ayin).
And when he became bar mitzvah, it’s also a miracle. Who said? He’s already thirteen years old, then he became bar mitzvah, ah, fine, he became bar mitzvah. And afterwards he had a wedding, afterwards he went middle-aged, he had children, and so on the whole order of life (seder hachaim), until he died. Every thing is for me a miracle.
Your Wonders That Are Every Day (Niflosecha Shebechol Yom)
And so it indeed is. From the, one should say “Your wonders that are every day” (niflosecha shebechol yom), from the perspective of one individual, of one particular – every thing that happens to him in his life is a miracle, is a wonder, he cannot predict himself. One indeed cannot predict the particular, right? Exactly when will you get married, when will you have children, when will you become sick, when will you die – a person doesn’t know, right? “The day of death is hidden from man” (yom hamitah ne’elam min ha’adam), it’s a miracle. From the perspective of his particular, if he looks in his narrow world (olam hametzumtzam), it’s a miracle.
But From a Broader View – We See Nature
But if a person is a bit wise, he’s not such an egoist, he’s not so stuck in himself, he looks around at other people – he sees: ah, wait, the particular details, how much, actually when will you die, when will you be born, no one can know. This one perhaps needs prophecy (nevuah) or something else to know. Or perhaps there is a pleasure, who knows.
But there is such a nature, that generally (al pi rov) people in order (keseder) are born, and in order grow up, and in order become greater, and they decline, and they die. This cycle, afterwards returns, resurrection of the dead (techiyas hameisim), whatever the cycle is – the cycle can be seen.
How Does One See It?
How does one see it? Not from one particular, but from looking at a broader view. You look around, you make a generalization, you see all people, every person this happens to. Ah, you’re not the first who was born, you’re not the first who died. There is a rule (klal).
Hashem Runs the World with Wisdom
Hashem runs the world with wisdom (chochmah). Wisdom means with rules, just as we saw understanding (binah) means with rules. There is a rule, there is a natural thing, one can expect that most people are born and grow up and die. Of course, this doesn’t mean that the person has no free choice (bechirah), it doesn’t mean that the person doesn’t need to do what he has to do, as everything we’ve spoken about – but this is still the general principle (klal hadvarim).
On the World-Scale: The Giving of the Torah at Sinai – One-Time Only From Our View
The Same Way on the Entire World
And the same way, and the same way that it’s true about the person, it’s true about the entire world. How we look at our small portion of history that we are part of, our world, our shemittah where we were born – we see, yes, there was once the giving of the Torah at Sinai, once the Exodus from Egypt.
The truth is, even in our world one can already see more times than it seems, but let’s speak of the sense that there is only once, only once. But look a bit greater – we cannot look greater, because that is our truth.
The Giving of the Torah in the Greater Cycles of Shemittos and Yovel: From History to Eternity
Chapter 4: The View of the Shemittos and the Genius of the Mekubalim
World History in Greater Cycles: The Limits of Our View
In the same way, let me say another parable, in the same way that it’s true about the person, it’s true about the entire world. Where we look at our small portion of history, which we are part of in our world, our shemittah, where we were born, we see, yes, there was once the giving of the Torah at Sinai, once the Exodus from Egypt. True, even in our world one can see more times if one understands, but let’s speak of the instance that there is only once, only once.
But look a bit greater, we cannot look greater, because here we are truly limited. Imagine that a person truly couldn’t see another person, because he truly couldn’t see, he would have to say yes, perhaps he can believe that there is a second one, but he doesn’t see the second one. But on this perhaps one may not look forward and backward (meila far un meila okach), we truly cannot, we can speculate.
Revelation of the Secrets of Torah: The World Has Become Greater
Today we have on certain natural things, namely yes science, we have yes, and many secrets of the Torah (sodos haTorah) have been revealed. We know to know more things than the few thousand years that the Torah, according to what our receiving vessels (mekabeldige keilim) could grasp, told us. But and certainly this is called revelation of the secrets of the Torah (giluy sodos haTorah), yes, the world has become much greater for people.
And everyone who learns in the Rambam Laws of the Foundations of Torah (Hilchos Yesodei HaTorah), or even in mathematical books, how great is the world of the stars (olam hakochavim), knows that this was a very limited view, which people is true in a certain sense, and it’s not false, it’s true from a perspective (nekudas mabat), from the perspective as we see, true their calculations fit. But today much more has been revealed which we call the wisdom of Creation (chochmas habriah), much more wonders of the Creator (niflaos haborei), we know that the world is millions of times greater than they could imagine.
The Same Thing for History: Not Everyone Needs to Know This
And the same thing for history. We as well know our agenda is already investigation of details (chakirat pratiyos), but we know that it is much greater than this. And thank God, not all people have a sense (kelum) for this, they all need to continue believing in the simple plain meaning (pashut peshat). But whoever has a sense, whoever can understand that what they tell him in simple plain meaning, is only according to the small sense that he has, that it was said to his great-great-great-grandfather there once in Egypt, and according to what their small mind small vessels could be, the Rishonim literally said so.
Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba: The Giving of the Torah in the Shemittos
And we have made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with an application (mashal im nimshal), or that it’s the same “as it is above so it is below” (kemo shehu lema’alah kein hu lematah), just as by a person there are different character traits (midos), so too by Hashem, or the deeper things that the mekubalim say, that a person who conducts himself in the traits of kindness (midos hachesed) awakens (me’orer) by Hashem the traits of kindness.
Sefer HaTemunah and the Ramban, the Rashba, they all believed that if you want to tell us a story that was in the year 2448 there was the giving of the Torah (matan Torah), that is 2448 of the second shemittah (shel hashemittah hasheniyah), they said. There was already once a whole world with a giving of the Torah before this, and there can still be afterwards, and here there is a certain rule (klal), after two thousand years of a world usually approximately comes a giving of the Torah.
The Analogy of the Cycle of a Person
Because they thought this way, and it makes a lot of sense, of course it’s beyond our knowledge (chutz lidei’ah), we haven’t actually seen the previous shemittos because we cannot, we weren’t born there. But think of the analogy of the cycle of a person, it makes total sense that here there is an order (seder), here there is a thing that one can indeed understand. The plain meaning is just such a great cycle that we see only once of it, therefore (memeilah) it appears to us like a one-time thing.
But if you could look from the perspective of God, if you could look from the perspective of a malach (angel), from something that knows much greater, you would see that matan Torah (the giving of the Torah) also makes sense.
The Genius of the Mekubalim: Matan Torah is a Davar Hahaveh Tamid
And the genius, the perspective that shows us that matan Torah is not a one-time thing, it’s a davar hahaveh tamid (something that is constantly happening), it’s mechudash (it is renewed), just as there is “mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishit” (He renews in His goodness every day the work of creation), so there is “bechol yom yihiyu be’einecha kachadashim” (every day they should be in your eyes as new) says the midrash (aggadic interpretations of Chazal), and the mekubalim (kabbalists) and the Chassidic sefarim take this midrash literally, not every midrash is literal, this midrash is literal, the Torah is new every year.
It’s not just new every year, like the tevuah (harvest) is new every year, there is a certain way how the Torah is born, and be’ofen klali (in general) in the tekufat hashanah (the time of year), be’ofen prati (in particular) every day, be’ofen klali yoter (in a more general way) in the life of every person, be’ofen klali yoter in every generation, be’ofen mer klali in every cycle of dorot (generations).
The Structure of the Cycles: From Day to Shemitah
Every generation has a connection one with the other, there are like groups of generations, and each one of them has a bechinat (aspect of) matan Torah that happens at a certain time, after a certain hachanah (preparation) of sheva shavuot (seven weeks), after a certain mahalach (process). The Torah is not the first thing, the Torah always comes late in reality, because it takes time to arrive at it, but there is a cycle, that is the Torah.
The Power of the Mekubalim: Looking from the Perspective of Sha’ar HaChamishim
And this has come to us from the koach (strength) of the mekubalim, from the mit’amkim (those who delve deeply) who dared, perhaps they weren’t allowed to, a person shouldn’t look too much, but they had the yecholes (ability) and had the truth to look at the world as it is, “ke’elef shanim be’einecha” (like a thousand years in Your eyes), they can look at all the shemitot together, kim’at (almost) from the perspective of the sha’ar hachamishim (the fiftieth gate), can see everything at once.
They told us what? That matan Torah is not a one-time thing, it’s a constant thing, it’s something that one can cook in it and one can extract it. Certainly, we don’t have… as we say, we only say beyesod (in foundation), it doesn’t mean that we know every detail, but nevertheless you can also say in your life, nevertheless you can also say in your year, nevertheless you can also say in your nekudah (point), that what?
Laying Down the Larger Cycles into the Smaller Ones: Shavuot Every Year
That every summer, every tekufat Sivan (the time of the month of Sivan) comes a new light of Torah upon the world. Because what? This is the bizhar anpin (in the beauty of the face), the bifratiyut (in detail), the way the cycle works. Just as after seven… I don’t know what, after several generations, after sixty-six generations in the world, in the world, in the cycle of the world that we know, there was a great matan Torah on Har Sinai (Mount Sinai), so every year after chodesh Iyar (the month of Iyar), after seven weeks, which roughly matches the calculation similar to sixty-six generations, comes matan Torah, comes Shavuot (the holiday of Shavuot).
Shavuot is a Natural Thing
And Shavuot is a natural thing. Not natural that not every gentile knows about it, not every fool knows about it, because he doesn’t understand the greater cycles of nature, he can only see what he sees. But one who does, he looks greater. And afterwards, when they saw the greater, they laid it down also in the smaller, and showed that there is a small bechinat matan Torah (aspect of matan Torah), a hitchadshut (renewal) that comes here. This is the yesod (foundation), and I hope it came out clear, because I think it’s tremendously the clarity that he says here.
Chapter 5: Sha’ar HaChamishim and the Understanding of “Above the Cycle”
Going Even Further: The Question of Shabbat and Yom Tov
And now I can go even further. I hope that one won’t get lost and confused if I go even further, but I want to go even further and say another point, and then go even further. I want to go further like this, and I want to tell us another teirutz (answer) to the question that we had.
We asked earlier, that if we say that matan Torah and all these things are also natural things, they repeat themselves every year, as the Arizal Hakadosh (the holy Arizal, Rabbi Yitzchak Luria) taught us, so if so, what is the chiluk (difference) between Shabbat and Yom Tov? What is the chiluk between teva (nature) and nes (miracle)?
First: Nes is a Greater Cycle
First we said that nes is a greater cycle, that’s one thing.
But Truly: Shabbat of Yamim Tovim Versus Sha’ar HaChamishim
But truly, the havanah (understanding) that we have said until now is only the havanah of like the Shabbat of toch hasfirah (within the counting). Sheva Shabbatot (seven Sabbaths), there are seven Sabbaths, and every week there is a bechinat Shabbat, this is the Shabbat shel yamim tovim (of the holidays), shel hasfirah (of the counting).
But, we learned last week that there is also a sha’ar hachamishim. Sha’ar hachamishim was explaining, and this is the perspective, how the whole thing is only one thing, “kol haTorah kulah inyan echad” (the entire Torah is one matter). Yes, the entire Torah goes history from Bereishit (Genesis) to Ezra, very good, but there is only one word, one can say it in one second, one can understand the whole thing lemafre’a (retrospectively).
The Same Way: Torah is Higher Than Teva
And the same way there is here another havanah which explains what we mean when we say that the Torah is higher than teva, that the mitzvot are lema’alah (higher), it says olam hashemini (the eighth world), right? As now comes certainly from here, from shemitah veyovel (shemitah and jubilee), from matan Torah, and matan Torah is the yom hachamishim (the fiftieth day), it’s punctual, and here one can certainly say,