יחזקאל ג, א – ג
אכילת המגילה
(מי שחילק את הפרקים טעה כאן והיה לו לחבר פסוקים אלה עם ח-י שלמעלה)
פסוק א
כבר אמר למעלה ‘ואכל את אשר אני נותן לך’. חזר ואמר ‘את אשר תמצא אכול’. פירוש כי מקודם דיבר על המגילה שיאכלה בפסוק ב – ג, אבל כאן כוונתו הוא שכל מה שימצא יאכל, כלומר גם כל נבואותיו לעתיד שה’ יאכילם שהם בדוגמא כמו מגילה זאת שמצא ויאכלה, את כולם יאכל, ואת כולם ילך וידבר אל בית ישראל.
פסוק ב
ואפתח את פי ויאכילני את המגילה, הוא לא לוקח אותו לבד אבל היד מאכילה אותו, כי כל זה במראה נבואה שבו הנביא נופל על פניו וייתכן שגם העמדתו אינו כפשוטו אלא בתוך כך שהוא נופל נדמה לו שהוא קם שוב ומדבר עם הקול, אבל זה בעצם במראה נבואה, וגם אם זה בעמידה כפשוטו אותו דבר שזה במדרגה אחרת לגמרי העמידה הזאת ושם אין הנביא עושה כלום אלא מדברים אותו ומאכילים אותו.
פסוק ג
אחרי שבלע את המגילה אומר לו הקול בטנך תאכל ומעיך תמלא. כלומר לא סתם תבלע את זה גם תעכל את זה וזה ישביע אותך, כלומר זה ייהפך לחלק מקרבך מגופך.
ותהי בפי כדבש למתוק. למרות שהמגילה היא קינים והגה והי, הנביא האוכל אותה טעם טעם מתוק. זה חלק מהכפילות שיש בכל נבואה לרעה שמצד אחד הנבואה עצמה כבדה וקשה מאד אבל עצם זה שאתה מתנבא ויודע חייב להית מתוק ומאד שמח, שאלו ודיברנו גם על הכפילות הזאת של אין נבואה אלא מתוך שמחה ומה עם נבואות עצובות, אבל כאן נראה שיש מצד הנביא איזה שמחה מהיות דבר ה’ בקרבו למרות שדבר ה’ הזה הוא עצוב מאד.
ירמיהו הנביא ביטא את זה הכי יפה בפסוקים אלה בפרק טו:
אַתָּה יָדַעְתָּ יְהוָה, זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי–אַל-לְאֶרֶךְ אַפְּךָ, תִּקָּחֵנִי; דַּע, שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה. טז נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ, וָאֹכְלֵם, וַיְהִי דבריך (דְבָרְךָ) לִי, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי: כִּי-נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי, יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת. {ס} יז לֹא-יָשַׁבְתִּי בְסוֹד-מְשַׂחֲקִים, וָאֶעְלֹז: מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי, כִּי-זַעַם מִלֵּאתָנִי. יח לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח, וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה; מֵאֲנָה, הֵרָפֵא–הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ.
באמצע אותו תפילה שדבריו שאכל הם לו לשמחת לב הוא אומר מפני ידך בדד ישבתי.
בכלל מושג האכילה של דבר ה’ יש גם סוד והוא בסוד לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי הניצוצות שהאדם מברר באכילתו הם שנהיים למוחין של הדברי תורה. והנביא שרואה זאת כבר באכילה הוא אוכל דברי תורה. ויש על זה סיפור של ר’ נחמן מעשה מהלחם כיצד אכילת לחם הופכת ביציאתו לאותיות של תורה שיוצאים מפיו ובעצם כבר בהתחלה אכלו אותיות וזה הסוד של שתי הלחם בשבועות שהם הם שתי הלוחות.
יחזקאל ג, ד- ט
לא אל עמקי שפה
מאמר זה ממשיך את זה שישראל לא ישמעו לו. והוא אומר אל תחשוב שהבעיה של ישראל הוא שהם לא מבינים את השפה שלך. זה מתאים לנביא שנמצא בגולה ובקושי מבין מה שהגויים מסביבו מדברים בלשון כשדי או מה. אז אומר הכתוב בשלמא אם היית נשלח לדבר אל עם עמקי שפה וכבדי לשון היינו יכולים לחשוב שזה בעיה שגורם שלא ישמעו לך. אבל אתה שלוח אל בית ישראל (חסר “כי” אל בית ישראל בפסוק ה). והם לא ישמעו סתם כי הם עקשנים חזקי מצח וקשי לב ולא רוצים לשמוע.
בפסוק ו הוא מוסיף עוד לחדד את ההבחנה הזו, לא די שהבעיה של ישראל אינה שאינם מבינים את השפה, אלא אדרבה, אפילו אם היית נשלח לגוים שאינך מדבר את שפתם היית דווקא פועל אם היית בא בשליחותי. אין הכוונה כאן שה’ היה נותן לו כח ניסי שישמעו לו כי אז לא עובד כל הלוגיקה פה. אבל הכוונה שגוי ששומע נביא בא בשליחות ה’ כבר ימצאו מתרגם או מה שיגיד להם מה ה’ אמר הרי זה הדבר הכי חשוב לדעת. הדוגמא לזה הרי מיונה שהלך לגוים של נינוה ואיני יודע אם דיבר יונה בשפתם, אבל מכל מקום שמעו אותו ועשו תשובה. ומכל זה מחודד עוד יותר שהבעיה של ישראל לא איזה קושי הבנה אלא סתם עקשנות עזות מצח. הם לא שומעים כי אינם רוצים לשמוע.
זה גם לחזק את הנביא שיש לו תמיד חשש אולי הבעיה בי, אני כבד פה ולשון אולי הייתי צריך להיות סופר יותר טוב דרשן יותר טוב אז היו שומעים אלי. אז אומר לו ה’ תפסיק לדאוג על השפה שלך אתה מדבר מצויין. הבעיה לא שאתה לא מסביר מספיק יפה הבעיה שהם לא רוצים לשמוע לא יעזור לך שתעשה מליצות יותר יפות כמו ישעיה.
פסוק ח
ולפי שכל הבעיה פה הוא עזות מצח ורצון לשמוע. מה שאתה צריך זה לא ללכת לקורס פאבליק ספיקינג ולשפר את הרטוריקה שלך, זה חבל על המאמץ. מה שאתה צריך זה בדיוק כמו שהם. אתה צריך גם עזות מצח ועקשנות להמשיך ולדבר את מה שאני אומר לך בלי קשר לשאלה אם שומעים או לא. לא חסר לך כלום אלא עקשנות.
פסוק ט
שמיר מצור זה בצור היו מחצבים גדולים היא כולה בנויה על הסלע וזה ציור מאד מוחשי של אבנים גדולות שלא זזים ממקומם, ככה יהיה מצחך ולא תירא ולא תחת מזה שלא שומעים אותך.
יחזקאל ג, י – טו
יחזקאל חוזר לעולם הזה
כאן מגיע שלב הציווי המעשי של הנבואה. תקח את הדברים האלה בלבבך ובאזנך ותלך ותגיד את זה.
יש כאן חזרתיות רבה, אבל ככה זה באמת כל שלב צריך להגיד עוד פעם הנבואה כל כך מדבקת נכון כבר שמע לך ודברת.. אבל זה היה בנבואה עכשיו צריך עוד לך ודיברת בזמן של ההליכה ממש..
פסוק יב ותשאני רוח, הנביא מתאר שעד עכשיו היה בנהר כבר, אולי בכלל איפשהו בשמים בין החיות, ופתאום אותו רוח שנושא את המרכבה נושא אותו מתחילה להחזיר אותו אל העיר. מסתמא על נהר כבר מקודם הכוונה יחזקאל היה מטייל שם בהתבודדותו, ואז בסיום המראה הרוח מתחיל.
ואשמע אחרי קול רעש גדול – פירוש כשהוא מופנה עם אחוריו למרכבה חוזר לעיר הוא שומע מאחוריו את הרעש הגדול של החיות מתחילים להניע את המנוע שלהם ולעוף בחזרה למקומם.
ברוך כבוד ה’ ממקומו. לפי הנראה זה דבר הנביא שאומר אחר שיוצא ממקומו של ה’, ברוך כבוד ה’ במקום שהוא. אחר שרואים מראות הקודש צריך לברך ברכה כדין כל הנהנה מהעולם הזה (ר’ חסדאי קרשקש אומר שזה הסיבה שאנחנו מברכים שלא עשני גוי. זה ברכת הנהנין על השמחה שאנו חשים באמונת התורה, וכן ברכת התורה, מי שהיה בשיעור אתמול מבין יותר טוב..) והברכה שמברך הנביא הוא ברוך כבוד ה’ ממקומו.
וחז”ל כנראה מפרשים שזה עצמו הוא הרעש שהוא שומע מפי החיות.
ובסידור מחברים את זה תמיד עם מראה ישעיה שיותר מפורש ששמע מהשרפים שאומרים קדוש קדוש קדוש מלא כל הארץ כבודו. ואם משווים את זה עם יחזקאל שאומר כבוד ה’ ממקומו זה אולי סתירה. אך לפי הפשט הוא לפי מה שאמרנו שישעיה רואה את ה’ ממקומו ומשם כבודו מתפשט על כל הארץ דהיינו ממקומו בארץ שהוא המקדש, אבל יחזקאל מדבר על הכבוד שנוסע ויוצא ממקומו ועכשיו חוזר או נעלם שוב ולכן אומר ברוך כבוד ה’ ממקומו.
פסוק יג
וקול כנפי החיות עושים רעש גדול כאשר הם מקישים אישה באחותה, כמו שאפשר לתאר. וקול האופנים לעומתם שעושים רעש בחריצתם בקרקע. והכל מצטרף למקהילה של קול רעש גדול.
פסוק יד
חוזר לרוח והיא לקחה אותה והניחה אותו באיזה מקום, והוא המשיך ללכת בחמת רוח, פירוש בהתעוררות גדולה כמו שאפשר לתאר למי שפתאום נפל עליו כזה מראה וכזה שליחות, ויד ה’ עלי חזקה, כלומר היא דוחפת אותי כל הזמן והיא גדולה וחזקה עלי ועוד לא מצא כלים להכיל אותה, הוא מסתובב סהרורי ככה.
פסוק טו
ואבוא אל הגולה, כלומר חוזר אל המקום שהיהודים הגולים ישבו שהיה נקרא תל אביב. מי שקרא לעיר העברית הראשונה תל אביב קצת משוגע בדיוק השם של הגולה הראשונה? או סתם צלצל לו יפה השם תל אביב. והוא יושב שם משמים שבעה ימים. שבוע שלם הנביא לא חזר לעצמו ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
יחזקאל ג, טז – כא
הצופה
ובסיום שבעת ימים חוזר אליו הדיבור, דיבור זה לפי הנראה היה תוך העיר. והוא בא לענות ולחדד יותר איך יש ליחזקאל תפקיד אם ידוע שלא ישמעו לו. כי כנראה זה הדבר המעשי שיחזקאל מתלבט בו כל הזמן אם להתחיל באמת להיות נביא ולדבר אל העם.
וה’ מסביר לו עם משל. בעיר יש תפקיד של צופה. הצופה לא מחליט החלטות הוא לא מנהיג או פוליטיקאי. אבל הצופה יש לו תפקיד מאד חשוב הוא עומד על מגדל או מקום גבוה מחוץ לעיר, וכשהוא רואה אויב מתקרב, או אולי גם אם רואה שריפה או בעיה אחרת, תפקידו לקחת שופר גדול ולעשות אלארם הנה צרה מתקרבת. וזה כל תפקידו. הוא לא צריך ללכת להעיר את מכבי האש שיכבו את השריפה או את הצבא שיתקבצו ויגינו על העיר. לזה יש אנשים אחרים. כל תפקידו לתקוע את השופר. ותפקיד זה חשוב מאד כי אם יתרשל לא ידעו שיש צרה עד שיהיה מאוחר מדי. ולכן אחריותו לתקוע את השופר שלו גדולה מאד ואם מתרשל אפשר להאשים אותו בכל החורבן שיבוא. מאידך אין לו עוד תפקיד והוא לא צריך לדאוג אם מישהו אחר מתרשל, זה אפילו יפריע לו בעבודתו אם כל פעם אחר התקיעה ילך לבדוק אם באמת באו לכבות את האש. הוא צריך לדאוג למעמדו כצופה על המגדל שתוקע על הסכנה.
פסוק יח
וההסבר מפורט לכל הצדדים. אתה רואה רשע שהולך למות בעוונו חובתו להזהירו. אם לא הזהרת אותו דמו על ראשך כי התפקיד שלך להזהיר אותו.
פסוק יט
מאידך אם הרשע לא ישמע לך. את נפשך הצלת ועכשיו דמו בראשו.
זה הלוגיקה של תפקיד הצופה. אפילו אם יודע שהסיכויים שלא ישמעו לעולם זה לא פוטר אותו מחובתו ואדרבה אם לא צעק כלל אז כל האסון אשמתו. ואם צעק אז הוא פטר את עצמו מעכשיו הבחירה ביד השומעים אם לשמוע או לחדול.
פסוק כ – כא
לא רק על הרשע תפקידך להזהיר שיעשה תשובה. גם הצדיק צריך אזהרה. כי הרבה פעמים הצדיק יש לו גם נסיונות חדשים והוא לא שם לב, במיוחד שהרי הוא צדיק שהוא חושב שיודע הכל וכבר טוב, הוא צריך אזהרה יתירה שלא יעשה עול למרות שבכלל היה צדיק. ואם לא הזהרת אותו יהיה עונש = מכשול לצדיק וזה יהיה אשמתך. וזה לא יעזור לו שהיה צדיק מקודם כי צדקתו הקודמים לא ייזכרו, כלומר הם לא עוזרים להגן עליו מפני העוול שהוא עושה עכשיו.
זה דבר שאנחנו רואים הרבה פעמים צדיק עושה עוול ואף אחד לא מזהיר אותו ואז לא עוזרים לו כל צדקותיו הקודמות, והאשם ביד הנביא שהיה לו להזהיר.
פסוק כא
ומאידך אם הנביא הזהיר את הצדיק יחיה ולא ימות כי נזהר. רואים שבצד הזה הפסוק נוקט שהצדיק אכן ישמע, כי הרי הוא צדיק ומסתבר שאם יעירו אותו על העוול שהוא עושה שיפסיק. וזה בעיה נפוצה שלצדיק אף אחד לא מוכיח.. אבל גם כאן החלק הזה שהצדיק כן נזהר זה לא קשור לנביא. זה בחירה של הצדיק. הנביא צריך רק להציל את נפשו שלא יהיה האשמה בו כי לא הזהיר.
לפי הפשט לא צריך להסתבך עם תוהה על הראשונות וכו’. כי לא תזכרנה אין הפירוש שלא יקבל איזה שכר בעולם הבא על מצוותיו. אלא פשוט שזה לא עוזר לו שלא יעשה עוול ולא יציל אותו מהעונש של העוול, ואם העונש על עוול כזה למות למשל הוא ימות, והמוות הוא דבר בינארי אין בו רבדים, הנביא בכללות לא עושה חשבונות יותר מפורטים של שכר בעולם הבא ששם אפשר לעשות ריבודים לא בינראים, ולכן מצד זה בפועל לא תזכרנה לו זכויותיו.
יחזקאל ג, כב – כז
הסגר בתוך ביתך
פסוק כב
יד ה’ מגיעה אל יחזקאל ואומרת לו שיחזור אל הבקעה לדיבור. כנראה זה סדר הרגיל לנבואות ואולי אף על עוד נבואות שלא נתפרש צריך לכלול שהיו כך. אך משמע שהיו גם דיבורים בתוך העיר ואולי יש הבדל איזה סוג דיבור.
פסוק כג
ושם ראה כבוד ה’ עומד ככל הכבוד שתיאר בפרק א’. גם פה אפשר לראות שכל הנבואות יש להם מראה בתחילתם אבל הנביאים קיצרו בו ויחזקאל האריך פעם אחת לתאר אותו ושוב ציין שכן ראה גם עוד פעמים.
יש בזה משמעות שהנבואה מתחילה בחוש הראיה וממשיכה לחוש השמיעה, לפי רס”ג המראות נועדים לוודאי לנביא שאכן ה’ מדבר איתו אבל עצם מסר הנבואה הוא תמיד בדיבור ושמיעה.
פסוק כה
והוא נוהג כסדר הרגיל נופל על פניו, והרוח מעמידה אותו ומדבר איתו.
ה’ מצווה אותו על מעשה מסוים, וזה ראשון ברשימה ארוכה של מעשים כאלה. אבל המעשה הראשון הזה קשור לכל השיח שיש פה אם ואיך ישמעו ליחזקאל, ולכאורה מחזיר אותנו לההוה אמינא שלא ידבר איתם כלל כי לא ישמעו. אבל בעצם זה כלומר תעשה מעשה שמרמז את זה ואז יהיה עוד מעשה של יציאה מזה וזה להראות שהוא מדבר בכח ציווי ה’ ולא כי החליטו משהו.
ולכן אומר לו ה’ קודם כל הסגר בתוך ביתך. כלומר תחריף את הניגודים פה לא סתם תדבר או לא תיסגר לגמרי בתוך ביתך ולא תצא לראות אנשים אפילו.
פסוק כה
ואומר נתנו עליך עבותים מקשרים אותך שלא תוכל לצאת. לא ברור אם זה מליצה או שממש ציווה ליחזקאל לתת על עצמו עבותים ולקשר את עצמו בהם. אבל זה החרפת הענין שאין מה לצאת ואין למי לדבר.
פסוק כו
ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת. גם זה אולי בפועל ממש יחזקאל נאלם לתקופה זו ולא היה יכול לדבר אפילו אם רצה או אפילו לדברים אחרים, או לפחות שינהג כך בתענית דיבור, ולא יהיה מוכיח.
פסוק כז
אבל.. כאשר אדבר אותך אפתח את פיך, ותגיד להם כה אמר ה’ השומע ישמע והחדל יחדל.