פרשת וילך עוסק בשני דרכים של שימור התורה לדורות שאחרי מות משה.
ראשונה הוא כתיבת התורה. שהכוונה בפשטות על ספר משנה תורה דהיינו ספר המצוות שמתחיל בפרשת ראה ומסתיים בסוף פרשת כי תבוא ואשר עליו נכרת ברית בפרשת נצבים ויש לו הקדמה סיפורית בפרשיות דברים – ראה. והתורה הכתובה הזו מסר לכהנים ולזקנים והושם ליד ארון הברית לעד. כלומר הכהנים הם המופקדים על שמירת ארון הברית ולצידו ישמרו גם על התורה הכתובה. אבל תורה זו לא היתה מפורסמת בציבור שהם שומרי המצוה ולא התורה, ואך פעם בשבע שנים היו מוציאים את התורה ממקומה וקוראים בה לעיני העם.
שניה הוא השירה שהוא שירת האזינו. ושירה זו אע”פ שנכתבה כמו שכתוב שכתבה משה, ואולי נצרפה לתורה, אבל עיקר עדות השירה אינו בכתיבתה אלא בהיותה בפיהם. כמו שכתוב ולמדה את בני ישראל שירה בפיהם וידבר משה את השירה באזניהם. השירה הוא טכניקה של זכרון שהוא דבר שאפשר לזכור בקלות והיא משוררת בפי הכל. ועל ידי זה ענתה השירה לעד כי לא תשכח מפי זרעו. כלומר השירה הוא דבר שיורגל בפי הכל ולא תשכח מפי זרעם ולא יצטרכו אף לכהנים וזקנים לבקש מהם את הכתב שלה כי היא נזכרת בפה.
וזה הענין של העדותי בכם את השמים ואת הארץ, בגלל שהשירה מתייחסת לנושאי הטבע ושמה בהם את סימניה הרי היא נזכרת בפי הכל ויכולים כולם להתייחס אליה ולזכור אותה, כי כולם מכירים תמיד את השמים ואת הארץ ויבינו תמיד את השיר הזה שהוא המשכת התורה שניתנה להם ושה’ הולך איתם גם כששכחו.