שמחת השלום בפורים בדברי הרמב”ם

תוכן עניינים

סיום ההלכות בפרטי הדינים המגיעים אל טעם המצוה

כתב רבינו בסוף הלכות מגילה (מגילה וחנוכה פרק ב’ הלכה י”ז)

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ”ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

כבר עמדנו כמה פעמים כמה יש ללמוד מסידור ההלכות של רבינו, כיצד סידר את עיקרי ההלכות בתחילתם, ודרש בשבח אגדה המגיע לטעמה ותכליתה בסופם. (ראה מאמרינו בסוכת סוד שמחה של מצוה במשנת הרמב”ם, וכן מאמרינו בחנוכה שלום כמטרת התורה ונר ביתו נר של חול, וכן דברינו בהלכות תשובה). אומנתו של רבינו שאינו מעתיק דברים בשבח מעלת המצוה או בדברי מוסר על קיומה בלבד, אבל הוא מוליך אותנו תדיר במהלך שמתוך פרטי הדינים של המצוה אפשר ללמוד את חשיבותה ולהגיע אל טעמה. כך ראינו בהלכות חנוכה שמתוך סדרי הקדימה של חזרה על הפתחים ונר ביתו ונר חנוכה למד את חביבות מצות חנוכה ואת מטרתה ומטרת התורה כולה. וכך הדבר כאן אשר מתוך דין קדימה של מתנות לאביונים על ריבוי סעודתו לימד רבינו במה האדם דומה לשכינה. ומזה המשיך לחשיבות מגילת אסתר וימי הפורים.

והרי סידור זה מתאים לגישתו העקרונית של רבינו שכל המצוות הם מעשים שיש להם תכלית, שאמורים הם להביא אל מטרה מסוימת שהוא טעם המצוה. וכי הטעמים הללו שהם תכליות המצוות הם מתבררים גם מתוך פרטי דיני המצוות ואפשר להראותם עד מקום שידינו מגעת. וכשם שכתב במו”נ ח”ג שאין לחפש טעמים לכל פרטי המצוות מכל מקום חיפש שם טעמים פרטיים עד כמה שאפשר, ולפיכך גם בסידור ההלכות במשנה תורה העתיק את כל פרטי הדינים מן הגמרא אך עמד תמיד על חלקם שאפשר להראות בהם גם את טעם ויעוד ותכלית המצוות.

נעמוד על הדברים הללו כסדרם.

מקור קדימת מתנות לאביונים למשלוח מנות

מנין לרבינו שמוטב להרבות במתנות לאביונים על משלוח מנות וסעודת פורים? כתב על כך המגיד משנה (שהכיר טוב את דרכי הפסיקה והפילוסופיה של רבינו והבאת המקורות שלו, ואילו היה מקור לזה מהגמרא היה מביא):

דברי רבינו ראויין אליו.

כוונתו שדברים הללו אינם דין שיש להם מקור מסוגיית התלמוד אבל הם דברי מוסר נכונים נובעים מתוך גישת רבינו בכלל מטרת התורה והמכיר את רבינו ידע שדברים כאלה ראויים אליו לייסר אותנו בהם.

וכדברים הללו כתב גם במקום הנוסף שבו כתב רבינו יסוד זה, והוא בהלכות רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה י”ח:

וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט”ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט’) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב’) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

מעיר על כך מגיד משנה:

דברים אלו מבוארים בכתוב. והפסוקים שהביא רבינו לראיה ראויין אליו להביאם.

הרי הביא כאן ראיות מהפסוקים, והמגיד משנה מסכים שדברים אלה מבוארים בכתוב. אך המשגה זו שיש שמחת מצוה ויש שמחת כריסו, ויש שמחה שדומה בה לשכינה ויש שאינו, אינו מבואר בכתובים להדיא אבל הוא ראוי מאד לקרוא כך את הפסוקים למי שמכיר את דרכו של רבינו ולו ראוי להביא פסוקים הללו במתכונת זו. במילים אחרות המקור להלכות אלה הוא בליבו של הרמב”ם ובדעתו המבין את כללות התורה ומטרותיה.

שמחת הידמות לשכינה

מהו הבנה העומדת ביסוד דברים הללו? ומהו ההכרח לכך ששמחת יום טוב אינו שמחת כריסו והרי לכאורה אם יש מצוה לשמוח למה שלא יהא המצוה לשמוח בכריסו ומה הבעיה בזה בכלל?

רבינו רואה את מטרת כל התורה שתי דברים ואין בלתם (מו”נ ח”ג פכ”ז). והם תיקון הגוף והחברה, בהקנית מידות טובות ובסידור החברה, אשר כללותה מעלת השלום. ותיקון הנפש, שהוא בידיעת האמיתות שתכליתם ידיעת האל, והוא מעלת האמת (שמונה פרקים פרק ז’). אלה הם במיוחד גם מטרות המועדים והצומות כולם, כאשר הביא שם מדברי זכריה שייהפכו הצומות למועדים טובים והאמת והשלום אהבו. היינו עיקר מטרת המועדים כמו מטרת כל התורה האמת והשלום. ואכן (כאמור בח”ג פמ”ג) יש למועדים מטרה חברתית שהם מועילים בהתקרבות הדרושה בין בני אדם לתיקון העניינים המדיניים. וכמו כן הם מקנים דעות נכונות כל מועד כפי עניינו.

השלום קודמת לאמת בסדר ההשגה, שאין הנפש מתתקנת אלא אחר שהגוף מתוקן, ולפיכך נקרא שלימות זו בכל מקום שלימות שניה. וכן ראוי להקדימה בהלכה זו. עשיית השלום והצדקה גם היא איננה נפרדת מידיעת האל. שכן כל עיקר מצוות הצדקה נובעים ממצות והלכת בדרכיו שלמדנו משם מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, ודברים הללו היו תשובת הקב”ה לשאלת משה הודיענו נא את דרכך ואדעך. יש ידיעת מציאות ה’ שהוא בלתי אפשרי להשיג מהותו אלא הכרח מציאותו מתוך ידיעת הטבע. וישנה ידיעה חיובית שהוא ידיעת פעולות האל, אשר ממנו נובע חכמה מעשית שהוא חכמת הנהגת המדינה והמוסר הנלמדת מפעולות האל שצריכים אנחנו להיות טובים בהם כפי שפעולות האל טובים.

ידיעת האל וממילא עשיית הדברים לשמם מפני שהם אמת הוא שמחת האדם “כי האמונה בה’ והשמחה באותה האמונה שני מצבים לא יתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו” (ח”ב פכ”ט). לפיכך השמחה שיש בה ידיעת האל הוא שמחת התדמות לשכינה על ידי כן שעושה את מה שנאמר על השכינה שהוא להחיות לב שפלים ולהחיות לב נדכאים.

שתי מידות בשמחת יום טוב

שמחת יום טוב יש לו שתי משמעויות לפי שתי המטרות. הראשונה הוא שמחת השמחה הנובעת משלום שהוא תיקון הגוף, ולפי ששלימות הגוף אינו ‘שמחת כריסו’ אלא תיקון המידות והחברה במידות טובות חסד צדקה ומשפט, לפיכך גם שמחת המועדים אינם שמחת מילוי כריסו בלבד אלא שיתוף הגר היתום והאלמנה בשמחה זו, שכן זוהי מטרת שמחת יום טוב להוסיף באהבת בני אדם זה לזה כדי שייטיבו זה לזה. ואדרבה האכילה לשם מילוי כריסו מגונה בכל מקום ככתוב בהלכות דעות פרק ה’ ושביתת יום טוב פרק ו’. ושמחה זו של מתנות אביונים שייכת לכל אחד ואחד.

וישנה עוד שמחה שהוא ‘השמחה שיש בה עבודת ה’ ואהבתו’ שנזכר בסוף הלכות סוכה ולולב, והוא שמחת ההשגה האמיתית שהוא שמחת השגת האמת עצמו. אשר גם לזה מסוגלים ימי המועדים בהיותם זמנים מוקדשים להקניית דעות נכונות כפי ענין זכר המועדים ליציאת מצרים או לתשובה וכדומה. וענין זה איננו שייך לכל אחד ואחד כי אם לחכמים הגדולים היודעים בסוד ה’, וכאשר הדגיש בהלכות סוכה שאין כל אחד שמח בשמחת בית השואבה אלא החכמים. גם פורים יש בו הקניית דעה נכונה והוא נזכר בסוף הקדמת מנין המצוות בהקדמת משנה תורה והוא “כדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, “ומי גוי גדול, אשר לו אלוהים קרובים אליו”.

צורך השמחה הפשוטה

אמנם יש לזכור, כמו בכל טעמי המצוות, שאי אפשר להגיע אל התכלית אלא על ידי תחבולת מעשי המצוות בעצמם. ולפיכך אין הרמב”ם אומר שיש לבטל את גוף שמחת יום טוב או משלוח מנות ומשתה ושמחה בשביל מתנות לאביונים והשגות אלוהות. כי השמחה הפשוטה ביום טוב הוא מבוא שעל ידי כן יזכור להיטיב גם לאביונים. וכן שמחת משלוח מנות ושמחת פורים עניינו להרבות את אהבת בני אדם זה לזה. אלא שהגדיר הרמב”ם את סדר הקדימה שלא יקח את הטפל ויבטל את העיקר, ולא ירבה במשתה ושמחה על חשבון מתנות לאביונים. וזאת מצא בכך שיש מצוות מתנות לאביונים מיוחדת בפורים וכן הזכירה התורה במיוחד את הגר היתום והאלמנה בשמחת יום טוב לומר לך שזה טעמו של זה. עיקר טעם השמחה הממשית של יום טוב הוא לתקן הקיבוץ המדיני באהבה ואחוה. ועיקר טעם המשתה ומשלוח מנות הוא להרבות אהבה עד שיקיים מצוות מתנות לאביונים. ונמצא מי שיש לו ספק אם להרבות בזה או בזה בוודאי ירבה בתכלית ולא באמצעי בעיקר ולא בטפל. אבל אין כוונתו שאפשר לבטל את כל עיקר שמחת המועדים והפורים עבור העזרה לעניים. ולא עוד אלא שבגו, השמחה הפשוטה ישנה גם השמחה שיש בה עבודת ה’ ליודעי האמת.

הערה

וכעת מצאתי בזה דברים יותר מפורשים במו”נ ח”ג סוף פרק מ”ו, וצרף הדברים. וז”ל:

וטעם תועלת החג הוא ידוע – למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ‘מצות הקהל’ אשר טעמה מפורש, “למען ישמעו וגו'”. וכן ‘דמי מעשר שני’ – להוציאם שם – כמו שבארנו. וכן ‘נטע רבעי’ ו’מעשה בהמה’, יהיה שם אם כן בשר ה’מעשר’ ויין ‘נטע רבעי’ ו’מעות מעשר שני’, כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן, אלא המו שאמר ית’, “שנה בשנה וגו'”. – ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר, “ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך וגו’, והגר והיתום והאלמנה” – הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם: