“לא לדרשה קא אתינא”
ביטוי זה רווח בספרות אחרונים, כאשר מישהו בא לומר מוסר או משהו חשוב ואומר ‘לא באתי לדרוש דרשות’ אלא להגיד את הענין. והוא על פי הנוסח בגמרא כאשר מחשבים דרשות בייתורי פסוקים שמשתמשים במושג ‘אתיא לדרשה’. כלומר הפסוק הזה ‘בא’ לדרשה. ביאה זו שואלים הדרשנים ואומרים אולי הפסוק ‘בא’ לדרשה אבל אני לא באתי פה לדרוש דרשות אלא לפעול את הענין. כמו שאומרים על פסוק מסוים שאינו ‘מיותר לדרשה’ אלא בשביל עצמו בא, כך אני איני אומר כאן מילים מיותרות לתפארת הדרשה לעצם הענין באתי..
[מעניין לחשוב על צורת המליצה הזו וכיצד היא מלמדת את העולם של אנשי הטקסט הקדוש כאשר הם באים ממנה. כל המושג הזה ‘ביאה’ משומש בצורה כזאת כמו שאומרים ‘מובא בספרים’. מה הביאו ומאיפה הביאו אותה. הביאו מילה מן התורה אל מקום אחר בתורה. ואחר כך כבר נעשה ללשון ‘כמובא’. ]
והיום גיליתי שהזוהר כבר השתמש במליצה זו, בפרשת ויחי ריג, א רבי אבא אמר לאו לדרשא קא אתינא, חשוב רזא דמילתא. וכן בזוהר חדש מדרש הנעלם כה, ב אמר ליה לאו לדרשא קא אתינא הכא.. אבל עיקרא דמילתא.. (חלקים אלה אינם גוף הזוהר אבל ייתכן ששניהם מדרש הנעלם הקודם לגוף הזוהר לפ”ד החוקרים)