א) והיה עקב תשמעון.. וברכך והרבך.. ברוך תהיה.. כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון… וזכרת את כל הדרך… כי ה’ אלהיך מביאך אל ארץ טובה.. ואכלת ושבעת וברכת את י”י אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך… השמר לך פן תשכח את י”י אלהיך.. וזכרת את י”י אלהיך.. והיה אם שכח תשכח.. עקב לא תשמעון..
פרשה זו עוסקת בצדדי הברית הידועים הרגילים בכל תורה שהם ברכה וקללה, עקב תשמעון תהיה לכם ברכה, ועקב לא תשמעון תבוא עליכם הקללה. אך בכל חזרה כזו נתחדש דבר מהותי. לפעמים הכל סובב אם תעבדו את י”י או אם תעבדו עבודה זרה, או אם יהיה לכם אהבה ויראה ושמירת המצוות. פרשה זו מתייחדת בכך הכל סובב סביב הברכה, שהוא בעצמו הזכירה. הרי הכתוב מספר לך את הצד הטוב, תבוא אל ארץ טובה וזכרת את כל הדרך, וממילא וברכת את ה’ אלהיך. ומזהיר מפני הצד הרע, השמר לך פן תשכח. ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי וכו’. שהעונש על זה אבד תאבדון. הכל תלוי במילה שהוא הזכירה, וזכרתם, ומתנגד למילת השכחה.
מפרשה זו למדו חז”ל את מצוות ברכת המזון, ומהרחבתה שאר מאה ברכות שתיקנו חכמים, ולפיכך הפירוש הפשוט בברכה הוא שהברכה הוא הזכירה. אמרו חז”ל כיצד מקיימים לזכור את י”י ולא לשכוח אותו, על ידי שמברכים אותו על כל דבר. שהרי כך הם צדדי הפסוקים, וברכת, ולעומת זאת פן תשכח. (והרי ברכ”ה הוא זכ”ר).
ב) כל זה איננו שווה. שהרי הכתוב איננו אומר ואכלת ושבעת וזכרת את י”י. ואינו אומר והודית לה’, כפי שמפרשים על דרך הפשט את ענין הברכות, שהם להכיר בכך שמקור הברכות שלנו הוא מי”י. והלא הברכה איננה ההודאה ואיננה ההכרה, ואע”פ שזוהי הפשט הפשוט בברכות אין זה מספיק כלל לציור הענין כל שכן שאיננו מספיק לעמוד על סודו.
ואם נרחיב את ההתבוננות נראה שפלא זה מצוי כבר בשורשי כל סיפור הברכה בתורה. כל הקורא בכל התורה כולה לא ימצא בה שהאדם מברך את י”י אלא שי”י מברך את האדם. וכפי שמעיר רבינו בחיי בפסוק זה, אין בכל התורה כולה מצוה לברך את י”י אלא פסוק זה, שהרי אליה הרחיקו רז”ל נדוד בבקשם מקור אל הברכות במסכת ברכות. ואילו כאשר מתבוננים בכל התורה רואים כי כל ברית התורה עומד על ברכת י”י, שהוא מברך את אדם ואת נח ואת האבות והם מוסרים הברכה לבניהם, ומשה מכליל ברכה זו והקללה שבצידה לכלל ישראל שזוהי עיקר ברית התורה. ובכל הסיפור הזה אין האדם לעולם המברך אלא המתברך, וזו הרי כל תנאי התורה “ועבדתם את י”י וברך את לחמך”. האדם עובד וי”י מברך אותו בגלל זה. וכיצד יבוא ההיפוך הזה שבו כאילו י”י עובד ונותן טובה לאדם והאדם מברך אותו על כך. ונהפוך הוא.
וכאשר אנו מעיינים יפה רואים אנחנו כי אפילו בפרשה זו עצמה אין לראות מקור למצוה זו, כאשר העירו כל המפרשים. כי פשט הפסוק איננו “ואכלת ושבעת (הבטחה), וברכת (מצוה)”. אלא לפי פשוטו “ואכלת ושבעת וברכת” הכל נקרא בנגינה אחת, כאשר יביאך אל ארץ טובה אז תאכל ותשבע ותברך. היינו כל זה הוא חלק מתיאור הטובה, ואין בפסוק זה טעם מפסיק בין ואכלת ושבעת, לומר עד כאן מה שאני נותן לך, מכאן ואילך מה שאתה מחזיר לי על כך, וברכת. אלא הכל חלק מתיאור של הטובה שי”י אלהיך נתן לך.
וכאשר רז”ל הוציאו מפסוק זה את מצוות הברכות, הרי הם עושים בתנועה זו עצמה את מהלך ההפיכה, לעשות מן הברכה מה שי”י עושה לאדם אל מה שהאדם עושה לי”י. וזו דרכם בכל התורה כולה להוציא מפסוקי התורה הניתנים מלמעלה למטה הלכות ברורות ההולכים ממטה למעלה והחלים בפרטי מעשי האדם. הוי אומר פירוש כזה בעצמו איננו יכול להיות כתוב בתורה, חייב הוא לבוא מתוך ברכת האדם עצמו. וכך מצינו כבר במקרא עצמו בני אדם מברכים את י”י כמה פעמים, ממלכי צדק שאומר ברוך אל עליון, עד אליעזר שאומר ברוך י”י אלהי אדוני, ועד דוד האומר תדיר ברוך י”י. אך לא מצינו בו באופן נגלה מצוה כזו לעולם.
ג) הפיכה זו, ככל מדרשות חז”ל המביאים את הפסוקים אל מקומם, איננה עקירת משמעות המקרא ממקומה אל פירוש חדש. אבל הוא המשכת הסיפור השלם המסופר במקרא הזה אל המעשה הפרטי של האדם המתיישב לאכול כזית ואוכל ושבע ומברך. וכבר אוקומה לצורת ברכת המזון שעומד על סוד שלשת הווין האלה המחברים את הכל לתנועה אחת, ואכלת, ושבעת, וברכת. היינו הברכה שמברכים אנחנו את י”י בהלכה הוא עצמו הברכה שמברך י”י אותנו במקרא, וכיצד אפשר לתאר זאת, נשתדל.
ד) פתח רעיא מהימנא, מצוה זאת לברך לקוב”ה על כל מה שהאדם נהנה מהעולם הזה, דאי לא כן נקרא גזלן ככתוב גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש מלכות, ודרשו במסכת ברכות כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל את הקב”ה ואת כנסת ישראל. אביך הקב”ה ככתוב הלא הוא אביך קנך. אמו כנסת ישראל ככתוב ואל תטוש תורת אמך. חבר לאיש משחית לירבעם בן נבט שהשחית את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים. מאמר זה מבטא את כל צדדי הפלא שאנו בו. שכן הוא אומר שהמחסר את הברכה לא את נפשו הוא מחסר אלא את הקב”ה וכנסת ישראל. ומפרש רש”י שהוא גוזל את הקב”ה את הברכה המגיע לו.
עוד פירשו המפרשים מאמר זה לפי המאמר הסמוך לו מלפניו, כתוב אחד אומר לי”י הארץ ומלואה, כתוב אחר אומר הארץ נתן לבני אדם, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. והלא איפכא מסתברא לפי הפשט שהברכה הוא הכרה כי לי”י הארץ. אם כן אדרבה קודם ברכה אפשר לחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ודווקא אחר ברכה חלה ההכרה כי לי”י הארץ ומלואה. והייתכן לומר שדווקא קודם הברכה האוכל שייך לי”י ואחר ברכה הארץ נתן לבני אדם.
ה) והא אוקמוה חברייא. שהברכה שמברך בן אדם להקב”ה הוא המשכת שפע חיים ממקור החיים, לשמו של הקב”ה. ומשם הוא נמשך אל כל העולם. והיינו וברכת את י”י אלהיך, תברך את השם הויה, ומשם יומשך השפע על הארץ הטובה אשר נתן לך. ולפיכך צריך לכוון בזה בשעת הברכה. בכדי שיתברכו אבות ובנים כאחד. והמברך הוא מתברך לפי שנוטל חלקו בראש מהשפע שמושפע לכל העולם, ככתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
מילים הללו הם הסוד שנקרא עבודה צורך גבוה, ויארך המילה להסבירו על כל צדדיו. אך נבקש לתפוס בה על ידי מילה זאת “דיתברכון אבהן ובנין כלא כחדא”. הציור הזה מביא לנו דוגמה של הקורה כאן. הרי נצטוינו כבד את אביך ואת אמך, ושנינו איזה כבוד מאכילו משקהו וכו’. הרי כיבוד האב, שמהותו לכאורה הוא הכרת הבן שהאב נמצא מעליו ומשפיע מעליו, עיקר מצוותו הוא דווקא להיפך שהבן ישפיע לאביו, יאכילו וישקהו. ובוודאי יש בזה תהליך מפורט שהרי התינוק איננו מכבד את אביו והוה אמינה שבו הוא עיקר הכיבוד שהרי אינו נותן לאביו כלום לכאורה. אבל האמת וודאי שכיבוד הבן הגדול מעולה לאין ערוך מכיבוד התינוק הקטן שאין לו משלו כלום. הרי הבן נותן לאב את שהוא נותן לו ובאותו רגע הוא מכבדו ואומר משלו הוא.
ונמצא הסוד של כיבוד אב ואם הוא שיש כאן שעשוע נפלא שהוא אב ובן כאחד. הבן בצידו מביא את כל החיות, מעל אביו ואימו ומושחו על ראשו, ואז באותו תנועה ובאותו רגע הוא מעמיד את עצמו מתחת לאביו ואימו שהרי כך הוא הסדר שהאב הוא המשפיע והבן מקבל הימנו. ואע”פ שבסתרם של דברים באמת הבן התחיל את הכל, גם הוא אמת שהאב הוא הנותן המוחלט והבן לוקח הימנו, אבל הבן עורר את הכל, והתברכו אב ובן הכל כאחד. וכך המברך מברך ומכבד לאביו ואמו, להקב”ה ולכנסת ישראל, ומברכה זו עצמו הוא מתכבד ומתברך מהם, כנאמר כי מכבדי אכבד, ונאמר המתברך יתברך. והרי הברכה שמברך י”י את האדם הוא הברכה שבו בירך האדם את י”י. ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון.
ו) אין אנחנו יכולים לעלות ולומר בדבר זה הרבה יותר ממה שנאמר כי התמונה הזו בעצמה למתיישב בה ומתבונן בה מסוגלת יותר ממה שמסוגל האפשרות לתרצו ולהעבירו לכלים אחרים. מכל מקום נימא בה מילתא באופן נפשי לפתוח ציור מסוים המאפשר התבוננות בזה. ואפשר להראות זאת בפרדוקס הזה של קודם ברכה של הקב”ה אחר ברכה שלך. שהוא ניכר בחוש כי תחושת הבעלות עצמה “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” אין סוף עניינה שהיא מפריעה אל ההכרה שאין דבר זה שלך. אבל עומקה הוא שתחושה זו מפריעה אל הנאת הבעלים בבעלותו עצמו. ודבר זה לפי השכל אולי אינו מסתדר אבל העובדות כהוויתם כך הם. כי אין חוצץ בפני התעצמות האני של האדם עם ההנאה הבאה לו מבחוץ כמו תחושת אני זו עצמו הצועק בקולו כל הזמן אנא אמלוך אני עשיתי אני הבעלים.
תראה כי לסיבה זו פעמים רבות אין לבעל הבית נחת בעמלו, והוא חושב הלא כאשר ציירתי במחשבת דמיוני את הארמון הנפלא שאבנה לי כמה הנאה יהיה לי מכך. וכאשר סיים את הארמון ומתיישב בתוכו פתאום מרגיש שחסר משהו, וזה לא מה שצייר בדמיונו. והוא רודף כל חייו למלא מחסור זה יש לו מנה רוצה מאתיים. ואומר המציאות תמיד אפורה מן הדמיון, במחשבתי היה הארמון שלי יותר מהנה מאשר במעשה התיישבותי בה. ובהתבוננות אין זה אלא כי המחשבה קרובה יותר אל העצמי ולא היה כל תחושת הבעלות שמפסיקה בין הארמון לבין האני חוצצת כל כך כמו במעשה.
ופעמים דווקא האורח שבא לבית הנהדר נהנה בה הרבה יותר מבעל הבית, כי אין תחושת הבעלות כולאת את האני שלו רחוק מאד מיופי הארמון. והרי היופי תמיד גדול מן האני הקטן התופס כל דבר לעצמו, פשוט אין מקום להכניס בתוך מוח קטן של אגו את העולם כולו שהאדם בונה לעצמו. כי האגו כלי הקיבול שלו קטנטן ביותר ואינו מכיל אלא את עצמו בקושי. דווקא האורח שאין המחשבה הזו ‘שלי היא’ חוצצת בעדו, הרי הוא נהנה הרבה יותר. וכך האדם המברך על העולם, אינו מרחיק את העולם מליבו אלא אדרבה מקרב אותו. כי בכך הוא מחליף את כליו של קונה בכליו של מוכר. כאשר אדם הולך לנוף מפעים מלוא כל הארץ כבודו, אין מקום באגו הקטנטן להכניס אליו את היופי הזה והוא סובל מזה. מברך הוא בא”י אמ”ה עושה מעשה בראשית והנה החליף את כליו בכלי הבורא. ובכלים אלה וודאי יש מקום לכל העולם כולו, ובזה נהנה האדם מן העולם בעצמו.
ז) ממתיק כאן רבי גרשון העניך סוד. לא כתוב הנהנה בלא ברכה גונב אביו ואימו אלא גוזל אביו ואימו. הגנב הוא הגונב בהסתר. אין כבודו של מקום נמצא בהסתר בעולם לפני ברכה כפי ההוה אמינא שמי שאינו מכיר בו גונב, מעלים את עצמו מכבוד י”י. לא אלא הוא גזלן. כי העולם צועק כבוד י”י בגלוי והנהנה בלא ברכה הוא פשוט גזלן. עד כדי כך שהוה אמינא “אין פשע”. כילד ההולך לארונו של אביו ואימו ולוקח משם משהו לעיניהם ללא רשותם איננו חושב שהוא גזלן שהרי הוא והם בית אחד. ואמת הוא כך. אבל לפיכך הוא חבר לאיש משחית. כי צריכים לזכור את זה עצמו, שמלוא כל הארץ כבודו והמקום הוא הברכה עצמו שנותן לאדם את האפשרות ליהנות מן העולם הגדול הארץ הטובה אשר נתן לך.