רבי יצחק דמן עכו וקדמות הזוהר ב’אוצר החיים’

תוכן עניינים

כידוע, העדות הקרובה ביותר על החששות לגבי חיבור הזוהר נמצאים במכתב שכתב רבי יצחק דמן עכו (המכנה עצמו היד”ע בספרו אוצר חיים) המובא בספר יוחסין. סיומה של האגרת לא נמצאה שם ועל כן לא נודע לדורות מה היתה מסקנתו של הריד”ע עצמו לגבי הספר.

ידוע היה הרבה זמן שריד”ע כתב עוד ספר הנמצא בכתב יד ושמו ‘אוצר חיים’. בשעתו טען ר’ אריה קפלן שעל סמך דבריו שם אין ספק שריד”ע הכיר באותנטיות של הזוהר ושהוא מייחסו לרשב”י.

בשנה האחרונה נדפסה סוף סוף הספר ויכולים גם אנחנו שאין לנו סבלנות לפענח כתבי יד בעצמנו ליהנות מיופי דבריו. אחר שבע מאות שנה נדפס הספר בשנה אחת בשתי מהדורות שונות. הראשונה היא מהדרות ר’ אמנון גרוס, המו”ל של ספרי ר”א אבולעפיה הכחולים ועוד ספרי קבלה. והשניה מהדורת ר’ אוהד תוג’רמן, שגם הוא עוסק לאחרונה . מהדורת ר’ אמנון היא במתכונת שאר ספריו, העתקה פשוטה של הכתב יד עם מעט שיפורים ומעט טעויות סופר חדשות. מהדורת ר’ אוהד גם היא במתכונת שאר ספריו, בהדפסה מעוצבת מאד עם מראי מקומות וצונים רבים (גם לדברי אקדמיה). דא עקא שהדפיס ספר עבה ולא הגיע להעתיק את כל הכתב יד. מסיבה זאת (וגם לסיבת הנאת הקריאה היחפה) בחרתי לקרוא מקודם את מהדורת ר’ אמנון.

הספר כולו מחמדים והוא רשום כמו יומן של השגותיו של הריד”ע ויש למבקש חירות התורה להתבשם ממנה הרבה. שכן ספרים מעטים נמצאים בידינו שאינם אלא רשימות יומיומיות של משכילים יודעי אמת, ורוב תורתיהם הגיעו אלינו ערוכים לפי סדר הגיוני ולא לפי סדר ההשגה וההשראה, מה שמקשה על רודף ההשגה עצמו ללמוד את דרכיה. (היוצאים מן הכלל הם ספר גירושין לרמ”ק ואולי ספר החזיונות למהרח”ו, והיוצא מהכלל הגדול אולי ספר הזוהר עצמו שחלקים ממנו נמצאים בידינו בסדר ההשגה אך לא כולו). ואכן שתי המול”ים עוסקים במה שמכונה אצלם (בעקבות אידל) קבלה נבואית ועוסקים הלכה למעשה ברדיפה אחרי סודות ודרכי ההשגה ומתכוונים ללמוד על מנת לעשות.

ועכשיו לענין חיבור הזוהר. במהדורת תורג’מן הולך בדרכו של הרב קפלן וטוען בהקדמתו שאכן ספר זה מאשר את אותנטיות הזוהר. הבה נבחן את הכתוב לגופו. (והנני הולך לפי המפתח בתחילת מהדורת גרוס). פעם אחת הוא מעתיק מאמר “מספר הזוהר רשב”י ז”ל” בענין התפלה (עמ’ סב), והמאמר נמצא לפנינו בפרשת תרומה קלא, ב בשינויים. עוד פעם אחרת הוא מדבר על סיבת חיבור הזוהר בלשון ארמית וז”ל (עמ’ צה – צו):

אהיד”ע. ראיתי טעם נכון בעיני על אשר קראו למלכות יון בלשון רשע ולא בלשון חיוב. ומלכות רומי בלשון חיוב. והוא אומרם ז”ל מלכות יון הרשעה מלכות רומי החייבת. והטעם הזה יוודע למשכיל מתוך הקדיש שסוד פעולתו נשגב מאד למהר הקמת האוהבים ומפלת האויבים, שתקנוהו בלשון ארמי לשון תרגום שהוא לשון ירושלמי ולא בלשון הקודש, כי מלאכי השרת הממונים על הקטרוג העלים הקב”ה מהם התרגום שהוא לשון ארמי. וכאשר נאמר הקדיש בלשון אשר לא יבינו לא יתעוררו לקטרג עלינו בו.

והנה שר יון כבר נפל ואמנם שר רומי בכל יום הוא עולה עד שימלוך הוא ואומתו תחת הכיפה תשיעה חדשים. ועל כן לא יחושו רז”ל במלכות יון להזכיר גנותה בלשון הקודש כי לא ידאגו ולא יפחדו ממנו ולא מאומתו מעתה. אמנם במלכות רומי יפחדו להזכיר גנותה בלשון הקודש שהוא לשון מובן לשר שלה ולמקטרגים , רק בלשון ארמי שאינו מובן להם מדאגתם מעוף השמים ובעל כנפים מגידים הדברים.

ואני אומר שמטעם היות רשב”י ז”ל יודע ידיעה ברורה שהכוחות העליונים הרוחנים מקנאות קנאה עזה על כל העוסק במעשה בראשית הוא חכמת הטבע ובמעשה מרכבה הוא חכמת האלהות, עמד הוא ובנו ר’ אלעזר והעשרה הגדולים אשר עמדו במערה וכתבו ספר הזוהר כולו בלשון ירושלמי, לא בלשון הקודש רק בלשון תרגום ארמי, והירושלמי עמוק להתרחק מלשון הקודש יותר מתרגום ארמי.

פירוש זה יפה וכמותו פירשו אך כי צריך מעט פירוש לפירושו. א. לדון האם קנאת המלאכים הנזכרים כאן הוא רק מלאכים ברקיע או גם מלאכים בארעא, כלומר חשש חז”ל מקנאת רומי עצמה, וכבר מצינו כגון זה (מסכת יומא נג, ב) שהיה הכהג מתפלל בארמית דלא יעדי עביד שולטון מדבית יהודה בלשון ארמי שלא יבינו הרומאים ומוסריהם. ואולי זה גם פירוש דברי הגמרא על מלאכי השרת עצמה. ב. ריד”ע מפרש מעשה בראשית חכמת הטבע ומעשה מרכבה חכמת אלוהות והם דברי הרמב”ם, וזה כשיטת ריד”ע בכללות שיש לשלב דעת המקובלים עם דעת הפילוסופים. (גם על קטע זה עמד ליבס במאמרו עברית וארמית כלשונות הזוהר ועמד עוד על ההבדל המובא כאן בין לשון ירושלמי הקשה יותר ללשון ארמי של התרגום).

ועכ”פ בכל זה מובא רשב”י כמחבר הזוהר, אבל אינו דן בנושא זה בפירוש. קטע יחיד ישנו שבו הוא נוגע בנושא זה, ועל קטע זה כתב ר’ תורג’מן שהוא מוכיח שהאמין בקדמות הזוהר, לא אכריע אם כתוב בו כך או דווקא להיפך, אך אניח הדברים לפניכם (עמ’ קפ”א). שוב ראיתי שכבר עמד על כל זה לפי דרכו  ר’ יהודה ליבס במאמרו יצחק דמן עכו וסודות הזוהר יעו”ש.

עוד השתכלתי בדברי הנביאים והחכמים על תוקף גלות ישראל, הוא מה שאמר הנביא ע”ה ימים רבים לישראל ללא תורה וללא כהן וללא אלהי אמת. ואז”ל עתידה תורה להשתכח מישראל.

וראיה כי כל זה נתקיים עד עת בא הרב המאמין באי”ו המיל”ה במצרים (הרמב”ם – הסכמת מפרשיו, ולא פיענחו הר”ת), ור’ יעקב נזיר, והראב”ד בפרובינציא, והרב הנאמן לאי”ו המיל”ה בקטלוניא (הרמב”ן – כנ”ל), והרב יעקב כהן, ור’ יוסף ג’יקטילה בשגוביא, וספר הזוהר לרשב”י ז”ל בספרד. 

שעל ידי אלה גדלו מורי התנבאו בלא יגיעה, וגדל השכל על ידי השכל הפילוסופי(ם). לאשר חננו האל רוח פילוסופיי ולא רוח קבליי. וקדושת הקבלה לאשר חננו האל רוח קבליי ולא פילוסופיי. אמנם אשרי האיש אשר חננו האל רוחות אלה כאחד רוח הוריי ורוח התוריי ורוח הפילוסופי ורוח הקבליי. כי הוא וודאי השלם וראוי שתשרה עליו שכינה אלא שדורו אינו ראוי לכך ובלבד שיהא ירא שמים כראוי שמידותיו המתוקנות תיקון נכון.