כידוע נחלקו תוספות והרמב”ם אם מותר למסור את נפשו גם על שאר מצוות שאינם ג’ חמורות.
אך לכאורה כל הדיון הוא רק בשעת הגזירה. כלומר תוספות סוברים שאע”פ שאין חובה ממש לקיים ונקדשתי על שאר מצוות, מכל מקום אם מוסר נפשו הוי בזה קידוש ה’. והיינו רק באופן שהגוי גוזר שלא יקיימו שאר מצוות והוא עומד נגד זה יש בזה קידוש ה’ מכל מקום.
אבל לא מצינו שתוספות יסברו שמותר לאדם להחמיר על עצמו ולא לחלל שבת או יום הכיפורים לפיקוח נפשו. כי בעניינים אלה לא שייך תוספת קידוש ה’ כאשר הוא מסכן את עצמו, שאין זה שייך אלא בהתנגדות לגוים הגוזרים גזירות שבכך מקדש ה’ מכל מקום שמראה שרצון ה’ גובר על רצון הגוי, אבל בפיקוח נפש של רפואה וכדומה אין זה שייך ולכאורה בזה מודים תוספות להרמב”ם שהמחמיר על עצמו מתחייב בנפשו.
החקירה תלויה באם דעת התוספות הוא הרחבה של מצות ונקדשתי או שהתוספות סוברים שוחי בהם הוא רשות ולא מצוה. אמנם למעשה לא דיברו התוספות אלא על מקרים של גזירה שבו היה מנהג למסור את הנפש באשכנז ולא דיברו על מקרה של חולי כלל.
והנפקא מינא פשוטה.
צריך לבדוק בפוסקים מה כתבו על נקודה זו.
ומצאו החברים כאן וכן כאן מקורות הפוסקים בשאלה זו והעולה משם שדעת רוב הפוסקים כדברי,(אע”פ שיש מיעוט הסוברים שאפשר למסור את הנפש גם בחולי ממידת חסידות וצ”ע בדבריהם כי גם הם כנראה לא הסתמכו על התוספות) ובמיוחד הרדב”ז כתב סברא זו ממש. אבל רדבז קצת מתקשה להסביר למה אין בזה קידוש ה’. ולכאורה יש עוד הבדל פשוט. כי בגזירה בסוף מי שהורג הוא הגוי וקשה באמת להאשים את היהודי שמסר נפשו שהוא מתחייב בנפשו. כי מכל מקום הוא התנגד לגוי הרשע שגוזר על המצוה והגוי הוא הרוצח. אבל בחולי זה שונה כי הוא בעצמו הורג את עצמו, ואולי מזה סברא של הרוגצבר לחלק בין מקרה שהוא מכניס עצמו לסכנה או נמנע מרפואה וכו’.
בפועל ממש כל הדיון הזה תיאורטי כי למיטב ידיעתי אין גם אחד הטוען על המציאות שהוא אכן ספק סכנה ויש להדר לקיים מצוות גם במסירות נפש. אלא כל מי שאומר להקל בפיקו”נ מסביר את זה בכל מיני פלפולים של הבל על המציאות למה אין באמת סכנה.