כל הסיפור התחיל כך. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. היו בני ישראל חונים סביב למשכן ומביאים לו קרבנותיהם, ונחלקו כל אחד לפי מטרתו והשגתו במשכן זה. אשר מגמתו עבודה וכפרה שם ליבו אל מזבח העולה, הביא אליו את נדבותיו וחובותיו וראה בה כפרה גדולה. ואשר שם ליבו להתוועד באור השם קרב אל הקודש והתבודד אל מול ארון העדות אשר בו ושני הכרובים אשר עליו, ונועדתי לך ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים.
וכאשר נכנסו לארץ והתיישבו בה ידעו ישראל שהארון עיקר וסביבו כל המשכן שנבנה לכבודו. והיו יחידי סגולה הולכים למקום הארון ומתבודדים מולו לקבלת הנבואה, כמפורש בתחילת ספר שמואל ‘ושמואל שוכב בהיכל הויה אשר שם ארון אלהים וגו’. וכאשר נשבה ארון האלהים אצל פלשתים והשיבום לאנשי בית שמש לא ידעו מה לעשות איתו כי מי יוכל לעמוד לפני הויה אלהים הקדוש הזה, והביאוהו אל בית אבינדב וקדשו את אלעזר בנו להתבודד מולו כראוי. ושוב בנה לו דוד בית מיוחד בירושלים והעלהו לשם, עד אשר שלמה השיבו למרכז מקדשו בירושלים תחת כנפי כרובים אשר עשה, וירד שם ענן השם ומשם קיבלו כל המשכילים את השגותיהם והנביאים את נבואתיהם.
כאשר חרב מקדש ראשון ונגנז הארון, אבדה איתו כל חזון, וירדו ישראל לבבל ואמרו אבדנו כולנו אבדנו. והראה להם השם על ידי יחזקאל כי אותם הכרובים שבכנפיהם ארון העדות וביניהם אור ה’ אינם כסא יושב במקומו בלבד כאשר חזה ישעיה בהיכל, אבל הם גם מרכבה נוסעת, ואותם הבדים של הארון הדוחקים מבין הפרוכת הרי הם בדי המסע אשר חיות המרכבה נושאים איתם את הכסא לכל מקום שיגלו ישראל שם. ורמזום שעתידה שכינה לחזור וליסוע איתם למקומה.
חזרו ישראל לארץ בימי עזרא והלכו לבנות הבית, אך היו בוכים בכי רב שכן לא ידע מי מהם ארון הקודש איה הוא, והבית הגדול אשר הלכו לבנות אין במרכזו אלא אבן שתיה ריקה שאין עליה כלום, והפרוכת אשר שמו בין הקודש לבין קדש הקדשים על מה היא מכסה. עד אשר גילה ה’ את עיני זכריה על ידי המלאך והעירו כאיש אשר יעור משנתו, העיר אותו מן ההסתרה שהיה בו, והראה לו מנורת זהב. ודיבר בו המלאך, הוא אותו המלאך שהיה יושב בין שני הכרובים, ואמר זה דבר ה’ אל זרובבל לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. בבית הזה לא תצפו אל חיל הארון אבל רוחי נשפך על המנורה אשר עליו יהושע הכהן הגדול.
ומאז ידעו כל משכילי עם ישראל המבקשים את דבקות ה’ ורוחו, כי לא יכוונו את ליבם עוד מול הארון אשר נגנזה, אבל יכוונו את ליבם אל מול המנורה הטהורה. ומצאו לה מקרא כתוב בתורה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן הכהן. ופירטו בה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. נעתקה העדות המפורשת מן הארון אל המנורה, שהיא כמו מראה את פרוכת העדות, מה שהיה מעבר לפרוכת נגלה כעת מחוץ לפרוכת בשבעת הנרות. וכך אמרו חכמים הרוצה להחכים ידרים. ולא היה זה אלא במקדש שני כי בראשון וודאי הרוצה להחכים שם ליבו אל מול ארון העדות, אבל במקדש שני הוא שם ליבו אל המנורה אשר בדרום.
וכך כאשר נטמא המקדש בידי יוונים אבדה שוב חזון מאת המשכילים, וכאשר נכנסו שוב להיכל היתה שמחתם הגדולה על אשר הצליחו להחזיר בו שוב את הדלקת המנורה בטהרה. והיינו אותו השמחה שבחנוכת שלמה היתה בהכנסת הארון אל תחת כנפי הכרובים היא השמחה שהיתה בחנוכת חשמונאי בהדלקת המנורה, שאותו עדות ונבואה שהיתה בארון עברה עכשיו אל המנורה.
וכאשר החריב טיטוס את הבית השני ראה בו את פאר הבית את מנורת הזהב, ואמר כלי זה אינו ראוי שישתמש בו הדיוט. ועשה תמונה גדולה שלו מביא את המנורה לרומי, כאשר עשו פלשתים לארון הקודש עשה הוא למנורה הטהורה. וישבו ישראל לארץ ואמרו חשכו עינינו לא נראה עוד מאורות.
עמדו חכמים שבאותו הדור ונזכרו באותם הבדים שהיו מאריכים ונראים בפרוכת עד היום הזה. אמרו בכל כלי המשכן היו בדים חוץ מן המנורה שאין לה בדים, אלא היה נישא במדבר בבגד תכלת ומוט. וכאשר לקחה טיטוס לא היה בידו אותו הבגד אבל נתנה בתוך הפרוכת וכך נשאה, אמרו מנורה זו אין לה כלי משא שיקחום בהם אויב, אלא פרוכת העדות עצמה, נמצא מנורה עדיין בידינו שאין במהותה גלות. עמדו ותיקנו מנורה של שמונה קנים להדליק בשמונת ימי חנוכה, לומר לא די שלא תתבטל עדות המנורה מבני ישראל אלא ‘הוספתי על כל תהלתך’. לקחת מאתנו מנורת שבעה נעמיד מנורה של שמונה, והיכן נעמיד אותה מחוץ לפרוכת על פתח ביתו מבחוץ, והיה כל מבקש השם ישים ליבו אל מול המנורה ונועדתי לך שמה.