סדר הפתיחה למורה נבוכים וארבעת ענייניו

סדר הפתיחה

כפי שאמר הרמב”ם (פתיחה אות 5 בסופו, אות 16, ובצוואת מאמר זה, ובסיבות הסתירה), אין הספר הזה מסודר בסדרו הנכון. לא זו בלבד שאת הראשי פרקים לא כתב הרמב”ם כסדרם מתחילה ועד סוף, ולא רשם עליהם שהם הראשי פרקים. אף ההודעה הזו עצמה על כך שהחיבור נכתב באופן שהוא מסתיר בתוכו ראשי פרקים, ואת המפתחות למצוא אותם, לא כתב הרמב”ם בצורה מסודרת. ניתן לראות כי הפתיחה מדלגת מענין לענין וחוזרת לענין הראשון, ולפיכך כאשר נלמד אותו ונרצה להבין את עניינו נצטרך לדלג מתחילה לסוף להבינם.

ענין ראשון בפתיחה: מטרת החיבור

ונסדר את העניינים שהפתיחה הזו עוסקת בהם בכדי שנוכל להבין כל ענין בפני עצמו ולא להתבלבל מסדר הקריאה. ראשונה שבהם הגדרת מטרת החיבור, שהוא וודאי עיקר הסיבה שיש לספרים הקדמות ופתיחות להודיע כוונתם ומה רוצים לבאר בספר זה. בזה התחיל באות 1 ומנה א] את המטרה הראשונה לבאר שמות המשותפים ושאר סוגי השמות בספרי הנבואה. והכניס לזה פתאום שהוא בעצם התחלת הסברת ענין אחר למי נועד החיבור, ושוב באות 3 חזר למנות את ב] המטרה השניה של החיבור שהוא ביאור משלי הנבואה.

אך האמת הוא שישנם עוד מטרות לחיבור הזה, וצריך לסדרם כראוי. כי באגרת אל התלמיד הגדיר את מטרתה בעוד שני אופנים. א] הודעת סודות ספרי הנבואה, כדי להבין את מה ששראוי לשלמים להבין. והיינו סודות האלוהות שהוא החכמה שמגיעים אליה אחרי ההקדמות המפורטות שם ב] הודעת דברי המתכלמים ודעת הרמב”ם על הוכחותיהם. מטרות אלה הם לפי בקשת ורצון התלמיד, שמצאו הרמב”ם ראוי לסודות אלה, ואשר ביקש את דעת הרמב”ם על המדברים, באשר דרכי הוכחותיהם היו מפורסמים והוא למד מהם והיה הרמב”ם צריך לפרש דעתו ובמה הוא חולק עליהם.

בהקדמה לחלק ג’ כתב (תרגום שוורץ) “כבר הבהרנו כמה פעמים שעיקר המטרה בספר זה הוא להבהיר מה שאפשר להבהיר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה בהתאם למי שלמענו חובר הספר“. מציין שכבר הבהיר זאת פעמים רבות שזוהי עיקר מטרת הספר. הדבר המעניין הוא שהמקום שהכי ראוי להבהרה זו הוא בפתיחה, ובו מטרה זו מעורפלת דווקא! שהרי פתח שמטרת הספר הראשונה לבאר שמות הנבואה והשניה לבאר משלים חבוים, ושוב מדבר איכשהו על מעשה בראשית ומעשה מרכבה אך אינו מפרט שזוהי כוונת הספר. נראה שאפילו זה שמטרת הספר הוא ביאור מעש”ב ומעש”מ הוא מוסתר משהו.

וכאשר מדקדקים אחרי המקומות הרבים שהוא מתכוון אליהם רואים שהוא כותב במפורש שככה כתוב בפתיחה, אפילו שאין זה כתוב בפתיחה במפורש. בח”ב פרק ב’ ב’הקדמה’ כתב “יודע אתה מן הפתיחה לספרי זה, שצירו סובב על הבהרת מה שניתן להבינו ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, וביאור קושיות בנבואה ובהכרת האלוה“. ושם פרק כ”ט “שכן מטרתו הראשונה של ספר זה להבהיר מה שניתן להבהיר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה“. ודברים אלה נפלאים שהרי ממש לשון זה מטרתו הראשונה של הספר כתב בפתיחה שהוא להבהיר שמות משותפים בנבואה ולא שהוא לבאר מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ובשום מקום בפתיחה לא כתב במפורש שזוהי מטרת החיבור, אלא שבאות 5 ביאר פתאום שזה הענין הוא מעש”ב ומעש”מ.

בחלק ג’ פרק כ”ז כתב מטרת כלל התורה שני דברים, תיקון הגוף ותיקון הנפש. וביאר כי לפי האמת הרי המטרה השניה היא המטרה הראשונה בחשיבותה, שהוא תיקון הנפש ששלימותה בהשגת דעות הנכונות. אבל לפי הסדר החינוכי בהכרח שזו מטרה שניה כי תיקון הנפש והחברה קודמים בזמן אל שלימות הדעת. נמצינו למדים כי מושגי המטרה הראשונה והשניה משתנים הם לפי הסדר שאנחנו מסתכלים בהם. כי לפי סדר החשיבות מטרתו הראשונה של התורה ושל הרמב”ם המבאר אותה אינו אלא השגת סודות האלוהות. אבל לפי שאין זה אפשרי בסדר הזמנים נעשית המטרה השניה בחשיבותה למטרה ראשונה. וכן הוא באשר לביאור שמות ספרי הנבואה, אשר יש להם מטרה השייכת לתיקון הגוף והחברה שלא יגשימו את האל, וכפי שמציין בח”א פל”ה ענין זה אין להסתירו מן ההמון אלא יש ללמדו אל הכל. אבל בזה עצמו יש מטרה שניה שהוא הראשונה באמת בחשיבותה והוא הכרת האל על אמיתתו לחכמים. ולכן בכל המשך הספר הוא נוקט שכבר הבנת שעיקר מטרת הספר אינו אלא ביאור מעש”ב ומעש”מ.

אבל ביאור מונחי הנבואה אינם באמת אלא היכי תימצי ליישב את דעת הנבוך מפשטי התורה שנראים סותרים את עיקרי האמת, והם עצמם לא לשם עצמם באו אלא לשם מטרה אחרת שהוא ביאור מעש”ב ומעש”מ מתוכם. יש להבין שכל הפרוייקט של הספר הזה יש לו פנים כפולות, כי הראשונה הנגלית שבו היא הוראה לנבוכים להציל את אמונתם בתורה, אבל אין זה עיקר המטרה כשם שאין עיקר מטרת האדם להישאר מאמין טוב בדברי תורה, אלא ליישם את אותם דברי תורה ולהגיע אל השגת האמת. ולכן המטרה השניה שהיא הצלת הנבוכים באמת הוא הדרכתם אל האמת עצמה, על ידי דרך התורה ודרך החכמה, וכאשר מגיעים לזה הרי ביאור המונחים כל אחד בפרטיותו נעשית פחות חשובה, וזו עוד סיבה שהרמב”ם בכוונה אינו רוצה להשלים ביאור כל פרט במונחים ובמשלים ובמצוות כי אין סוף מטרת החיבור והחיים ליישב את כל התורה אלא שיגיע המשכיל אל האמת.

וכך רמז הרמב”ם באות 16 ואמר שהחיבור יכלול גם עניינים שאין בהם ביאור שמות, והיינו כי כל הפתיחה הזאת נכתבה כאילו עיקר החיבור בנוי על ביאור השמות [ואכן כך מסודר רוב החלק הראשון שלו], ומכל מקום יש בו פרקים שאינם ביאור שמות בלבד אלא גם עניינים נוספים. ובכך הציל את המעיין מן הטעות שאפשר לחשוב שכל הספר אינו אלא ביאורי מונחים.

ענין שני בפתיחה: קהל היעד של הספר

הענין השני שהפתיחה עוסקת בו, הוא הגדרת קהל היעד של החיבור. וגם זה מן העניינים הראוים לבוא בפתיחת כל ספר, לבאר אל מי הספר נועד ולמי הוא פונה. [ואפילו משה רבינו עצמו כך נהג בדרשותיו שהיה פותח בהם ‘שמע ישראל’, כאשר ביארנו]. בזה עסק כבר האגרת אל התלמיד כאשר ראינו, שהוא מציג בפנינו דגם של האיש שלשמו נכתב החיבור, אע”פ שבוודאי הרמב”ם עצמו לא התכוון בזה לאותו התלמיד בלבד אלא להעמידו כדוגמא לאיש שעבורו נכתב הספר וכדי שנלמד מזה באיזה אופן לקרוא אותו.

בעניין זה התחיל לעסוק באות 2, ושלל ג’ שלילות. אין החיבור נועד לא א]להמון, וגם לא ב] למתחילים בעיון, וגם לא ג]לעוסקים בהלכות התורה בלבד. ומנה רשימה של תנאים למי הספר כן נועד. הוא חזר על כך באות 15. וביאר שלפיכך לא כתב את הספר באופן המתאים להמון או לעוסקים בנגלה בלבד.

גם בענין זה ישנה מטרה כפולה. הראשונה חיצונית והיא לייחד את החיבור לראויים לכך, ובכך לא לעבור על האיסור לגלות סודות התורה לרבים. השניה פנימית להבנת החיבור עצמו, והוא אופן אחר להגיד מה הם ההקדמות הנצרכות להבנת החיבור. היינו כשהוא אומר שלא כתב את החיבור אלא למי שקרא הן את התורה והן את הפילוסופיה, והוא חכם ומבין מדעתו, הרי אתה למד מזה שאי אפשר להבין את החיבור אלא עם ההקדמות הנצרכות לכך שהם הלימודים הקודמים לחכמת האלוהות, וכפי שפירט באגרת אל התלמיד ובהרחבה בח”א פל”ד.

ענין שלישי בפתיחה: כיצד לקרוא את החיבור

הענין השלישי שהפתיחה עוסק בו הוא הדרכה לקריאת הספר. וגם זה ענין הראוי לכל פתיחת ספר, ובמיוחד כשהוא כתוב באופן לא פשוט, שצריך להודיע לקורא באיזה אופן יקרא את זה. בכך עצמו אפשר לכלול את הדברים שלמעלה, שהחיבור נועד לחכמים מבינים מדעתם, ויודעים את ההקדמות הראויות. אך יותר מכך הוא מלמד על הדרכים הייחודיים שבו כתב את הספר, והיינו מה שהוא מכנה ראשי פרקים. בעניין זה עוסק סוף אות 5. ואות 16. ושוב כל צוואת המאמר וסיבות הסתירה. ובהם הודיע שהספר כתוב ראשי פרקים שלא על הסדר ושיש בו סתירות.

ועוד כלול בזה מה שהוא אומר על גבולות החיבור. והוא אומר באות 4 שאין החיבור פותר את כל הספיקות, וביארנו עניינו למעלה.

ענין רביעי בפתיחה: טעם הסתרת הסודות

עוד ענין רביעי עוסק בו הרבה מן הפתיחה, והוא הסברת טעם הסתרת הסודות וגדריו. בסיפור זה ישנו ענין כפול. הראשונה היא קשורה ביישובו את התורה לנבוכים, כאמור באות 3. הרמב”ם אומר שיש לו את הפתרון למבוכת הנבוך. הוא אינו צריך עוד להכריע אם ללכת אחרי שכלו ולהשליך את התורה, או ללכת אחרי התורה ולהדחיק את שכלו ולחיות בכאב לב. הפתרון הוא שהרבה עניינים המוקשים לו בתורה משל הם, ואין להבינם באמת לפי הנגלה שבהם אלא לפי פנימיותם והוא מתאים לשכל האנושי. היינו פתרון זה אומר שהתורה עצמה הסתירה את הסודות שלה, ולכן לא כתבה אותם באופן מפורש וגלוי, ולפיכך יוצאים מפשוטה קושיות למשכיל שאינם קושיות למי שיודע את הסוד. ודבר זה בוודאי חידוש גדול הוא וצריך להסבירה ולהוכיחה משני פנים, ראשונה להראות שאכן התורה נכתבה בדרך הסתרת הסודות ולא בדרך גלויה, ושכך היא קבלת חכמים. ושניה להסביר מה באמת טעם והכרח הנהגה זו שהיא שגרמה לכאב לב של המשכיל.